## Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage Chapter 16

###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:3:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:3:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/16:3:1)

**[כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו' ולא תקנו לגבותה כל זמן שתרצה.** משמע שכוונת רבינו לומר דכמו שתקנו כתובה לאשה מפני תקנתה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שמבואר כבר בפרק פ"י כן תקנה של קביעות הזמן הוא לטובתה מפני טעם זה וא"כ אפי' אם הבעל רוצה לפורעה בחייו אינו יכול ולא דמי למלוה שיכול הלוה לפורעו קודם הזמן דהתם קביעות הזמן הוא לטובת הלוה משא"כ הכא שהוא לטובת האשה וכמבואר בר"ן סוף פרק האשה שנפלו וע"ש שהוכיח כן מהסוגיא דהתם. ודע שהתוס' כתבו שם (דף פ"א ע"ב) דטעמא דמתניתין דלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן הוא משום איבה דסברה עיניו נתן בגרושין. ונראה דזו היא טעמו של רבינו שכתב בתשובה דאם כבר קיבל הבעל אחריות אינו יכול לסלק לה הנכסי צאן ברזל בחייו דאע"פ שהיא כחוב כמבואר בכמה דוכתי ולא חשו בו חכמים לשלא תהא קלה וכו' מ"מ שייך איבה דאם יסלק לה בחייו סברה עיניו נתן בגרושין כדי שתהא קלה לגרשה. דכל זמן שכתובתה מרובה אינה קלה לגרשה דכהאי גוונא כתב הכס"מ לדעת רבינו בפרק כ"ב ובבית יוסף סי' צ'. ובחנם הניח החלקת מחוקק ריש סימן פ"ה ס"ק ז' בצ"ע דברי רבינו בתשובה הנזכרת דמאי שנא מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו דאתי שפיר כמ"ש. אבל מ"ש הבית שמואל שם הטעם דדינו כשומר דאינו יכול לחזור תוך זמן אינו מחוור דבסי' ס"ו וכמה דוכתי מבואר דנדונייא דינה כחוב גמור ומשמע דלא הוי כפקדון וכן משמע בש"ך בחו"מ סו"ס פ"א. מכל מקום מדעת האשה ומרצונה אם הוא לטובתה יכול הבעל לפרוע לה הכתובה בחייה כגון שתקדים לבעלי חוב. ועל פי זה ישבתי דברי הג"ה בחו"מ סי' צ"ז סכ"ד וסכ"ו כמ"ש שם]:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:4:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:4:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/16:4:1)

**כשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה.** ומשמע דאע"פ ששטר כתובתה בידה צריכה לישבע ודלא כמ"ש הטור בסי' צ"ו דאינה צריכה לישבע משום שאילו מכרה או מחלה היתה מחזרת לו הכתובה. ומיהו לענין מזונות גם רבינו מודה שאם שטר כתובתה בידה אינה צריכה לישבע ולא חיישינן לשמא מכרה או מחלה וכדמוכח בפרק י"ח לקמן. ונראה דטעמא משום דלענין מזונות חשיבא האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה. ומשום הכי אמר נמי דלא פטרינן לה משבועה אכתובה וחיישינן למכירה ומחילה אע"פ ששטר כתובתה בידה ולא אמרינן שהיתה מחזרת לו הכתובה דאיכא למיתלי דמחמת שנשאר עדיין עליו חיוב מזונות לכך לא רצתה להחזירה לו. ואין מזה ראיה שלא פטרה אותו מחיוב הכתובה גופה:
**[ואזיל** לטעמיה שכתב בפי"ד מהל' מלוה דבכל דבר שיטעון הלוה לבטל שטר מקויים אינו יכול להשביעו אלא בטענת פרעון בלבד דלפרעון עומד משמע דבטענת מחילה אינו יכול להשביעו אפי' כשטוען השבע לי וכן כתב הרב באר הגולה בחו"מ סי' פ"ב שזה דעת רבינו. וא"כ הוא הדין מיתמי לא טענינן להו לבטל שטר דהא טעמא דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוא משום דאלו אבוה הוה טעין אישתבע לי דלא פרעתיך הוה בעי אישתבועי השתא נמי אנן טענינן להו וא"כ טענת מחילה דלא מצי אבוה למיטען אנן נמי לא טענינן להו. (אלא) [אבל] גבי פרעון כתובה יכול להשביעה אי הוה טעין אישתבעי לי דלא מכרת או מחלת לי סך הכתובה ונשאר בידך מחמת חיוב התנאי ומזונות שהרי עדיין אינו מבטל הכתובה לגמרי ומשום הכי טענינן נמי ליתמי מידי שאינו מבטל השטר לגמרי. ולא כייל רבינו התם אלא שאינו יכול להשביע את המלוה בכל הטענות אלא היכא שמבטלו לגמרי אבל הכא גבי אלמנה שבאה לגבות כתובתה מיתמי דאפי' אי טענינן להו שמכרה או מחלה לבעלה סך הכתובה לחוד אין מבטלין לשטר כתובתה לגמרי דעדיין קיים לעניין מזונות וכהאי גוונא שפיר טענינן להו ועל כן אינה גובה עד שתשבע על זה. אבל מזונות קושטא דנוטלת כששטר כתובתה בידה בלא שבועה. והא דלא אמרינן איפכא דסך הכתובה לא מחלה אלא המזונות מחלה וא"כ נימא דתשבע על המזונות אפילו כששטר כתובתה בידה. הוא משום דלענין מזונות חשיבה האלמנה מוחזקת טפי מלגבי כתובה כמ"ש]:
**ומה** שהקשה בס' הפלאה בקונטרס אחרון שלו על דברי רבינו שכתב דצריכה לישבע ג"כ שלא מחלה כתובתה לבעלה והא בפרק השולח מוכח דאם נשבעה האלמנה שלא נהנית מכתובתה הויא שבועה וגובה כתובתה. והשתא מאי מהני לשון זה אכתי איכא למיחש שמא מחלה אותה ואין מחילה בכלל הנאה. ולי אפשר דודאי לשמא מחלה לה בחנם לא חיישינן דהא לא שכיח כלל אלא דחיישינן שמא מחלה לו הכתובה מחמת איזו טובה שעשה לה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמא גבי מתנה דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכדאי' בפ"ק דב"מ ובשאר דוכתי. וא"כ שפיר הוי מחילה ג"כ בכלל הנאה:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:12:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:12:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/16:12:1)

**ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנשואין ונוטלת.** ובפרק י"ב דמלוה כתב רבינו דמיתומים קטנים אין נוטלת משנשאת. ועיין בבית יוסף ריש סימן צ"ו. ובדרכי משה ריש סימן ק"א:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:14:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 16:14:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/16:14:1)

**הפוגמת כתובה הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך וכו' לא תפרע השאר אלא בשבועה.** נראה דאיירי שהבעל אומר שנתקבלה אחר הגט דאי טען בעת הגרושין שכבר נתקבלה קודם הגט אינה צריכה לישבע שהרי הוה ליה כאומר פרעתי תוך זמן החוב. ובפי"ד דמלוה כתב רבינו דתוך זמנו אינו צריך לישבע גם בפוגם. וכן כתב הבית שמואל בסי' צ"ו לדעת הרי"ף והרשב"א. ודוקא באלמנה חיישינן שהתפיס לה צררי מחיים משום דחייש שלא תתבזה בבית דין וכמ"ש לקמן בפי"ח אבל בגרושה לא חייש ואינה צריכה לישבע שלא פרע קודם:
**ומ"ש** עוד שם הבית שמואל בסי' צ"ו דמשמע בתשובת הרי"ף דאם הבעל טוען אחר הגט שפרע קודם הגט ג"כ אינו יכול להשביעה אע"ג דאם היה טוען פרעתי אחר הגט היה משביעה ואין אומרים מגו להשביע. וכן כתב האורים ותומים בסוף דיני מיגו. ויש לי להקשות על זה ממ"ש הב"י בחו"מ סי' ע"ח סעי' ה' גבי תבעו אחר זמנו או בסוף יום שנשלם זמנו וטען שפרעו בזמנו נשבע הלוה היסת דנאמן במגו דיכול לומר פרעתיך עכשיו. וכתב דהיינו דוקא במלוה על פה בעדים אבל במלוה בשטר אפילו עבר זמנו נשבע ונוטל כדין שאר שטרות ע"כ. ולפי דברי הבית שמואל ואורים ותומים הו"ל למימר במלוה בשטר דנוטל בלא שבועה אם טוען שפרעו תוך זמנו. דנהי שהיה יכול לומר שפרעו עכשיו והיה צריך לישבע אין אומרים מגו להשביעו:
**[ומיהו** אחר הפרעון נראה דיכול להשביעו היסת על טענתו וכדעת הב"ח. וכן פסק הש"ך בחו"מ בסי' הנזכר. ומ"ש הב"ש שם דממה שכתבו הרי"ף ובעל התרומות דפרעון תוך זמנו הוא אינו טענה משמע דאפי' אחר הפרעון אינו יכול להשביע אינו הכרח כלל דלא עדיפא ממ"ש רבינו בפי"ד מהל' מלוה גבי הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען שהוא אמנה וכו' וטוען ישבע לי ויטול ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה במה שירצה ואם יכפור ישבע היסת. וכן פסק בחו"מ סי' פ"ב. אלמא דאפי' בדבר שאינו טענה ולא כל הימנו לבטל שטר מקויים אפילו הכי יכול להשביע היסת אחר הפרעון והכי נמי בטענת פרעון תוך זמנו בברי]: