## Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage Chapter 18

###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 18:9:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 18:9:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/18:9:1)

**נדונייתה נוטלת בלא שבועה ואם מתה האלמנה בלא שבועה יורשיה יורשין נדונייתה.** וכתב הרב המגיד דהיינו שאותן הנכסים שהכניסה לו הן עדיין בעין אבל אם אינן בעין ובאה לגבות מן היורשין צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכו'. וכתב המל"מ שתפסו עליו דהא חוב דעלמא נמי בגו זמניה אין צריך שבועה דאין אדם פורע בתוך זמנו ושבועת אלמנה גו זמניה הוא. וכתובה דצריכה שבועה תירצו התוספות משום דאית לה בתנאי בית דין מתפיס לה צררי אפילו בחייו בגו זמניה וא"כ נכסי צאן ברזל הוי כחוב דעלמא. וכיוצא בזה כתב גם כן הבית שמואל באה"ע סי' צ"ו. ואני תמה דלדעת רבינו ודאי אי אפשר לומר כן שהרי כתב בפרקין לעיל בדין ו' מתה האלמנה קודם שתשבע יורשי הבעל חייבין בקבורתה והביאו הטור באה"ע סוף סימן פ"ט וביאר דבריו משום שאין יורשיה יורשין כלום כל זמן שלא נשבעה. אלמא דאף נכסי צאן ברזל אין נוטלין כשאינן בעין ושמע מינה דצריכה שבועה ובלא"ה אין יורשיה נוטלים כלום דאל"כ היו חייבין בקבורתה. ועוד מוכח דעל כרחך רבינו לא ס"ל כתירוץ התוס' שזכר בעל מל"מ דטעם אלמנה שצריכה שבועה הוא משום תנאי בית דין ואין בכלל זה נדוניא דנכסי צאן ברזל דהרי אף היכא דלית לה בתנאי בית דין סבר דצריכה שבועה וכמ"ש בפי"ז דין י"ג גבי אלמנה מן הארוסין דנשבעת. והיא הא לית לה בתנאי ב"ד. ועל כרחין שמע מינה דס"ל הטעם כמ"ש הרא"ש בפרק אע"פ ובפ"ק דב"ב דמשום הכי חיישינן בכתובת אלמנה לפרעון מחיים אע"פ שהוא תוך זמנו משום דחייש הבעל שלא תתבזה אשתו בבית דין ומתפיס לה צררי קודם מותו. ולפ"ז כל שכן שתצטרך שבועה מהאי טעמא בנכסי צאן ברזל שהרי בהן חייש טפי לשמא תתבזה בבי"ד מבעיקר כתובה משום שהביאתן אצלו משלה וכמ"ש הרה"מ לעיל בפרק י"ז דין ט"ז. ועל פי זה צדקו דבריו דכאן. וכן מבואר בדברי הרא"ש בתשובה דנדונייא נמי הויא ככתובה שאין לה קודם שבועה כמ"ש הרה"מ:


###### Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 18:19:1
[Nachal Eitan on Mishneh Torah, Marriage 18:19:1](https://torahapp.org/share/book/Nachal%20Eitan%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/18:19:1)

**[אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות וכו' אין לה מזונות עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומים.** בהגהות מיימוניות הביא ראיה לדעת החולקים מהא דאמרינן פרק השולח ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דהיו חשודים אמרה ליה מזוני הב לי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות אמרה ליה כבי תרי עבדת לי. והשתא אי צריכה שבועה על המזונות מה הוצרך להשיב על המזונות טעם אחר ממה שהשיב על הכתובה וגם מה אמרה כבי תרי עבדת לי אפי' לחד שהוא רב אין לה כלום. אלא שמע מינה שאינה צריכה שבועה על המזונות. וכן הוכיח הרמב"ן הביאו הר"ן פרק שני דייני [גזירות]. והט"ז סי' צ"ג השיב תשובה ניצחת על הרמב"ן דהא גם לדידיה קשה דמידי הוא טעמא דלא בעי שבועה בתחילה הוא משום שתשבע בסוף א"כ רב דלא השביע לאלמנה ולא תבוא לידי שבועה זו ממילא היא צריכה לישבע עכשיו על המזונות. ואישתמיטתיה מה שכתב בתשובת מיימוני סי' כ"ז דטעמא דאינה צריכה לישבע על המזונות הוא אינו משום דסופה עתידה לישבע על כתובתה שהרי כל הנשבעין שלא בטענה אי בעו משבעי אהדדי כל יומא ולא אמרינן שימתין עד לבסוף ואז ישבע על הכל אלא היינו טעמא דגבי אשה אי ידעה שהיו עתידים להשביעה על מזונותיה בימי מגר אלמנותה הויא לה קטטה מעיקרא בהדי בעלה ואין אדם דר עם נחש וכו'. וכ"כ הרא"ש ריש פרק אלמנה וכו משמע בתשובת הרשב"א שהביא הבית יוסף בסי' ע"ז. וא"כ אתי שפיר דברי הרמב"ן דאי אמרינן שאינה צריכה שבועה על המזונות בודאי אתי שפיר ההיא דהשולח דמשמע שלא איבדה משום דחשודה על השבועה ואינה יכולה לישבע על הכתובה ולא על המזונות והוא מטעמא דאמרן:
**ומיהו** רבינו לא ס"ל דמשום הכי ליפטרוה משבועת יתומים. ומה שהקשו מפרק השולח כבר תירצו הר"ן בפרק שני דייני דאין הכי נמי דהוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תקפוץ ותשבע אית לה דהא אמרינן דמודה רב בקופצת וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונותיה לגמרי. ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרא ליה כבי תרי עבדית לי ע"כ. ומ"ש הט"ז שם בסי' צ"ג על דברי הר"ן דאין סברא לומר דרבה בר רב הונא היה חייש לשמא תקפוץ ותשבע ותסבור שיש לה מזונות דאם תקפוץ ותשבע תטול הכתובה כי זה היה בקשתה בתחילה וא"כ למה היה לרבה ליזהר מאותו טעות ע"כ. אין בדברים הללו כדאי לדחות דברי הר"ן דהא ודאי יש סברא גדולה לחוש שמא תשהה זמן מה עד שתקפוץ ותשבע ואז תתבע מה שמגיע לה מזונות למפרע מיום שתבעה. דאע"פ שבעת שבאת לפני רבה לא תבעה בתחילה מזונות רק הכתובה היינו משום שאז לא היה מגיע לה על שעבר ועל להבא לא היה אז רצונה לתבוע מזונות שהיתה צריכה למעות כתובתה אבל מזונות שיגיע לה למפרע כשתקפוץ מהיכא תיתי שתמחול ולא תתבע מה שיגיע לה אז. על כן הוצרך רבה לומר שמשתבעה כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה וא"כ אף כשתקפוץ ותשבע לא תגבה מזונות למפרע כלל:
**עוד** יש לי ליישב סוגיא דהשולח לדעת רבינו דודאי הוה מצי למימר דמזוני נמי לית לה מדרב דצריכה שבועה והיא חשודה אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דאם תתפוס מטלטלין לא יהא בנו כח להוציאה מידה וכדאמרינן ר"פ אלמנה ניזונית והעתיקו רבינו לעיל בפרק זה אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה. ומשמע דאפילו שבועה אינה צריכה וכמ"ש באה"ע סי' צ"ג. ולכך אמר דמשתבעה איבדה מזונותיה וא"כ אפי' תתפוס נוציא מידה וכדמוכח בחלקת מחוקק שם בסימן הנזכר ס"ק מ"א ע"ש]: