## Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 229

###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:1
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:1](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/229:1)

**(סימן רכ"ט בט"ז ס"ק ה') ותמוהין דברי מו"ח ז"ל.**ז"א כמ"ש ס"ק ד' גם מ"ש גם בד"מ פסק כמ"ש ליתא ואישתמיטתיה דברי ד"מ שבסימן רל"ב והבאתיו בש"ך שם:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:2
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:2](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/229:2)

**(שם ס"ק י') רוצה**לומר דהטור והרא"ש הם חלוקים אהרמב"ם ולפע"ד לא מוכח מידי דהא הטור לא כתב אלא בלשון הש"ס דבפ"ב דנדרים דאין השניה חלה וכמו שפירש הרמב"ם שם דהיינו דלא חלה לענין דאינו חייב אלא אחת כן יש לפרש דבריהם. גם מ"ש הרא"ש ליתא לשניה כו' קאי אש"ס דהתם דהיינו דאינו חייב אלא אחת ע"ש. וגם דברי מהר"ל ן' חביב נראין נכונים דכיון דהשבועות הן בעולם יכול להתירם בבת אחת ואין לומר כאן דכשזה נופל זה קם אדרבה אינו מניחו לקום אלא מיד מתירו גם מה שהביא מתשו' הרא"ש כלל י"ב לאו ראיה היא דהתם נדר שלא יוכל להתיר לו שום חכם להתירו ויפה כוון הב"ח שהשיג על הב"י דאין להוכיח כלל מדברי הר"ן ע"ש ומכל מקום יש להחמיר בדבר וכמ"ש בש"ך סימן רכ"ח ס"ק ק"י:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:3
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:3](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/229:3)

**(שם ס"ק ט"ז) ותמיה לי מה בין זה כו'**לק"מ דבסעיף ד' מיירי שכלל כן בשבועתו כלומר שהשבועה היתה ג"כ ע"ז שלא יהא לו התרה אבל הכא אמר כן בשעת שבועתו ולא כלל בשבועתו:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:4
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 229:4](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/229:4)

**(שם ס"ק י"ז) ותימה לי כו'**תימה לתמיהתו מה ענין זה לזה דהתם בקהל קמיירי שלא הוזכרו אלא לאיים יותר הלכך הם נודרים בעצמם ומתירים בעצמם וזה לא שייך הכא וגם בלאו הכי לק"מ דמ"ש פי' שזה מורה לשון שבועה וע"פ זה כתב ותימה לי כו' לא דק אלא רצה לומר שהחרם צריך התרה שלשון היתר שייך בחרם ואם כן הרי קבל עליו שלא יתיר חרמו וצריך התרה לזה מתחילה וכן מבואר להדיא ברשב"ץ שממנו מקור דין זה ומביאו ב"י בסימן רכ"ח סוף דף רס"ז וכמדומה שלא ידע מקור הדין ע"כ נשתבש בזה: