## Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah Siman 232

###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:1
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:1](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/232:1)

**(סימן רל"ב ס"ק א' בט"ז) ואיני יודע כו'.**ול"נ דכוונת רמ"א לאפוקי שקל וסלע:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:2
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:2](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/232:2)

**(שם ס"ק י"ט) הקשה על האגודה.**ונראה דדעת האגודה דכיון שהיו רגילין להטמין עצמם הוי אונסא דמוכח:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:3
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:3](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/232:3)

**(שם ס"ק כ"ז) הקשה**על רמ"א וב"י ודבריו. תמוהים דהיאך יעלה על הדעת שישבע לכתחל' לשקר והגמי"י דמחלקין בדין הנזכר בסעיף ט"ו לא קאמרי אלא דהשבועה אינה שבועה אם נשבע כבר אע"פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר וגם הגהת מיימוני ורבינו ירוחם ני"ד סוף חלק שלישי כתבו בשם הגאונים דהגמון או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו אותו חרם אינו כלום אבל שבועה אסור לישבע לו לשקר עד כאן לשונו ומביאה ב"י ופשיטא דבאנס והגמון איכא עונש מיתה אם לא ישבעו לו וכמ"ש הוא עצמו אלא דמ"מ על ידי ביטול בלב שרי וכמ"ש ב"י:


###### Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:4
[Nekudot HaKesef on Shulchan Arukh, Yoreh De'ah 232:4](https://torahapp.org/share/book/Nekudot%20HaKesef%20on%20Shulchan%20Arukh%2C%20Yoreh%20De%27ah/r/232:4)

**(שם ס"ק ל"ד) השיג**על העט"ז וכ' דאישתמיטתיה הש"ס ולפי עניות דעתי נראה שהעט"ז ראה הש"ס זו שהרי הב"י מביא כהלכתה וכמשפטה אלא דקשיא ליה כעין קושית הר"ן דא"כ ר' אליעזר נמי דס"ל דהוי נדרי זרוזין אמאי לא נימא דלנדר גמור מתכוין כדי שתברו יאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני הרי כאלו קבלתי ומתרץ דהתם ליכא למימר הכי ע"ש ודוק ואדרבה נראה שהוא לא עיין בש"ס שכתב בש"ס דף ס"ג פריך כו' והרא"ש מייתי לה התם אמתני' דף ס"ב ובאמת אינה שם אלא בדף כ"ד ואפשר טעות הוא בלשונו גם מה שאמר דבעינן דוקא שרגיל להנות ממנו צ"ע אי קי"ל הכי לדינא כיון שהרמב"ם והטור ושלחן ערוך כתבו כן בסתם דא"ל כמ"ש הוא דמסתמא כו' דהא נ"מ אם ידוע בבירור שאינו רגיל בכך וגם בדבריו לא משמע כן ודו"ק: