## Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2

###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:1
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:1](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:1)

(371) זה לשון הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה פי"ד הלכות א-ג: "השמלה בכלל 'כל אבידת אחיך' [דברים כב, ג] היתה... ולמה פרט השמלה, ללמוד ממנה; מה השמלה מיוחדת שיש לה סימנין וחזקתה שיש לה תובעין, וחייב להחזיר, אף כל דבר שיש לו סימנים, הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין, וחייב להחזיר. אבל דבר שאין לו תובעין, אלא נתיאשו ממנו הבעלים, הרי הוא של מוצאו, אף על פי שיש בו סימנים. זה הכלל באבדה; כל דבר שאין בו סימן, כיון שאבד וידעו בו הבעלים שאבד, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו. כגון מסמר אחד, או מחט אחת, או מטבע אחד, שהרי אינן יכולים ליתן סימן להחזירו להן, ולפיכך הרי הוא לזה שמצאו. וכל דבר שיש בו סימן, כגון שמלה ובהמה, הרי זה בחזקת שלא נתיאשו ממנו בעליו, שהרי דעתן תלויה ליתן סימנין שיש בו, ויחזור להן. לפיכך המוצא אותו חייב להכריז. אלא אם כן ידע שנתיאשו הבעלים, כגון ששמע אותם אומרים 'ווי לחסרון כיס' וכיוצא בדברים אלו, שמראין שנתיאשו, הרי אותה האבידה של מוצאה". **אמנם לשון** המהר"ל צריך ביאור, שהרי לכאורה החסיר את עיקר הנקודה, שכתב רק שהיאוש מפקיע חיוב השבה, ולא כתב שהיאוש מתיר את החפץ למוצא, והרי עיקר דבריו באים לבאר מדוע החפץ מותר למוצא. ואולי אפשר לבאר זאת ע"פ דבריו של האגודת אזוב בערך יאוש שלא מדעת אות ד, שכתב בדעת הרמב"ם [הלכות גזילה ואבידה פט"ו הט"ז] והשו"ע [חו"מ סימן רס סעיף א], שכיון שאין ענין היאוש שהבעלים מפקירים את החפץ [ראה הערה 387], א"כ אין היאוש עושה שום קנין, אלא שהתורה לא ציוותה להחזיר אבידה לאחר יאוש. [ועיי"ש שביאר לפי"ז שאף יאושו של קטן מועיל]. ולפי"ז עיקר פעולת היאוש הוא הפקעת חיוב השבה, וממילא החפץ מותר למוצא. ולכך נקט המהר"ל כאן בהפקעת חיוב השבה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:2
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:2](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:2)

(372) הגדרת "דת נימוסית" היא שהדת מבוססת על הגיון וסברה, וכמו שכתב באור חדש [קלז.] שהמן הרשע טען על ישראל "שיש להם חקים אשר אין טעם והבנה להם, כמו כל החקים שבתורה, ואינם כמו דת נימוסית, אשר הוא תקון המלך כדי לקיים קבוץ המדינה". וראה למעלה בבאר הראשון הערה 264, ובתחילת הבאר הזה, ולהלן בבאר השביעי הערה 179.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:3
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:3](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:3)

(373) לשונו למעלה בבאר הראשון [ד"ה באו לפרש]: "כי דת הנימוסית שהניחו בני אדם לקיים קבוץ בני אדם יחד, גם היא מיישרת את בני אדם, שאין איש את רעהו חיים בלעהו... ואפשר שיהיה מתקן הקבוץ באופן אחר... שאינו לפי השכל, רק לשמור הקבוץ, ואפשר שיהיה באופן אחר גם כן, ויהיו שומרים הקבוץ גם כן". וראה שם הערות 264, 265.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:4
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:4](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:4)

(374) העמיד כאן את "השכל" לעומת "תיקון העולם". והענין מבואר למעלה בבאר הראשון [ד"ה באו לפרש], ומובא בחלקו בהערה הקודמת. ותמצית הענין היא, ש"השכל" הוא מחייב וגוזר על פי האמת המוחלטת של הקב"ה, ולכך אמת זו אינה יכולה להיות אלא אחת, ולא שתים, כפי שכל אמת גמורה היא אחת בלבד, וכמבואר כמה פעמים בספרי המהר"ל. ולדוגמה, בנתיב האמת פ"א [א, קצו.] כתב: "כי לכך חותמו של הקב"ה אמת [שבת נה.], מפני שהוא יתברך אחד, ואין שני. ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד. ואי אפשר שיהיה האמת שנים. שאם תשאל על האדם מה זה, הנה אם אתה אומר שהוא בהמה או חיה או עוף, וכל הדברים אשר אתה אומר עליו, הכל הוא שקר, והם רבים עד שאין קץ ואין תכלית אל השקר. ואילו האמת הוא אחד, שהרי הוא אדם, ולא דבר אחר. אם כן האמת הוא אחד, וכן כל דבר שקר הוא הרבה... וכן משמע מדברי הפיוט שתיקן בפיוט ר"ה [למוסף של יום א דר"ה, הפותח במלים "ועמך תלואים בתשובה"] 'אמת חותמו להודיע כי הוא אחד'. הרי לך כי לכך אמת חותמו של השם יתברך, להודיע שהוא אחד". ובדרוש על התורה [מא:] כתב: "והדבר שהוא אחד לא ימלט שהוא אמת לגמרי. וכמו שייסד הפייט 'אמת חותמו להודיע כי הוא אחד'. וכי מה ענין זה לזה, אלא שכל שיש לו דבר שני לו, אזי אותו דבר שהוא שני לו אי אפשר שלא ישתנה מן הראשון מצד מה, שהרי זהו ראשון, וזה שני, והוא הוא לשון 'שני' בעצמו. ואם כן אצל השני שהוא משונה, אין הדבר הראשון אמת אצלו, שהרי נמצא דבר שהוא שני שנוי לו. אבל הדבר שהוא אחד, הוא אמת גמור. לכן במה שחותמו אמת מודיע שהוא אחד" [והובא להלן בבאר הרביעי הערה 74, ובבאר הששי הערה 558]. אך מטרת "דת נימוסית" אינה להשליט את האמת בחיי בני האדם, אלא לקבוע אמות מידה מקובלות שעל פיהן ינוהל חוק וסדר כדבעי, מבלי שיהיו "איש את רעהו חיים בלעו" [אבות פ"ג מ"ב]. וכל דרך שתגשים מטרה זו, טובה היא כשאר דרכים המגשימות מטרה זו, ולכך "דת נימוסית" מעצם טבעה יכולה להיות בכמה אופנים, כי היא נמדדת ונקבעת על פי התוצאות והכדאיות העולות ממנה. אך "השכל" הוא מחייב את האמת מצד עצמו, ואין התוצאות והכדאיות משנות כי הוא זה בקביעתו [ראה להלן בבאר הששי הערה 922]. ולכך השכל אינו אלא באופן אחד, החופף לגמרי לאמת האחת והיחידה. וכן מבואר בקצרה בתחילת הבאר הזה. וראה להלן בבאר הרביעי הערות 30, 72, ובבאר הששי הערה 1105.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:5
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:5](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:5)

(375) כמו הענין של השבת אבידה לאחר יאוש בעלים. וכן אמרו [סנהדרין עו:] "המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר [דברים כט, יח-יט] 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו'". ופירש רש"י שם: "השווה וחיבר כותי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטווה עליהם". הרי ש"השכל" אינו מחייב השבת אבידה לכותי, ואילו תיקון העולם מחייב זאת. ובסמוך יביא דוגמה נוספת לכך.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:6
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:6](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:6)

(376) הדבר ראוי. וכמו החוקים שבתורה [לבישת שעטנז, איסור בשר בחלב, וכיו"ב], שלפי השכל אין ראוי לעשותם, ולפי הדת הנימוסית אין הדבר בגדר "אינו ראוי".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:7
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:7](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:7)

(377) כי אין זה ראוי "שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר" [לשונו למעלה].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:8
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:8](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:8)

(378) והם דברים שיש בהם סימן, והבעלים אינם מתייאשים מהם [כמבואר בהערה 371].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:9
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:9](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:9)

(379) נראה שנקט בציור זה, שאמרו [משנה ב"מ כח.] "ועד מתי חייב להכריז... רבי יהודה אומר שלש רגלים, ואחר רגל אחרון שבעה ימים". ולפי זה פעמים שההכרזה תמשך עד השנה השניה. וכגון שמצא מיד לאחר פסח, ומכריז עליו עד שבוע לאחר פסח של השנה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:10
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:10](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:10)

(380) משנה ב"מ כט: "כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו". והרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פי"ג ה"י כתב: "הכריז או הודיע, ולא באו הבעלים, תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו". וכן הוא בטוש"ע חו"מ סימן רסז סעיף טו. ועיין באור הגר"א שם ס"ק כא שציין מקורו מב"מ כח:, שאמרו שם "ולעולם ["וכי עד עולם זקוק זה לטפל בטורח שמירה" (רש"י שם)]... מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן כו'". והגר"א הוסיף שם "ומפורש בכתוב", וכוונתו לנאמר [דברים כב, ב] "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך". וכן הוא להדיא בסמ"ע שם ס"ק טו. אמנם הש"ך שם ס"ק יג כתב הטעם לכך הוא "מיירי בדבר שיש בו סימן, דאיכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו, לכך יהא מונח עד שיבא אליהו". ומלשון המהר"ל לא משמע שזהו הטעם, שהרי כתב שלאחר ש"המתין שנה או שנתיים או יותר, שוב לא יבוא", ועם כל זה יהא מונח עד שיבא אליהו. ובסמוך כתב: "ולכך אם מצא דבר שאין הבעלים מתייאשים ממנו, אפילו עד מאה שנים לא יגע בו", ושם ציון 400.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:11
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:11](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:11)

(381) ואינם מקריים וניתנים להחלפה ושינוי. וכפי שכתב למעלה בסוף הבאר הראשון [ד"ה וכאשר תבין]: "כי הדבר ששיערה התורה, אין ספק שיש לו טעם". ונאמר [שמות ל, יג] "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית וגו'", ופירש רש"י שם "הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו". וביאר שם הגו"א אות ח [ד"ה ויש] בזה"ל: "ויש להקשות... מה חומר יש בה, עד שהוצרך להראות לו מטבע של אש... כדי שלא יקשה, איך תולה דברי תורה מה שיתנו לכפרה על נפשותם - במטבע, שכל מטבע משקל שלה נעשית כפי רצון המלך, או מי שהמטבע שלו, ודברי תורה הם משוערים בענין אלהי. ולכך אמר כי 'הראה לו מטבע של אש מתחת כסא הכבוד', לומר כי אין השיעור הזה הוא שיעור מטבע היוצאת בעולם מבלי חכמה ושעור אלקי, אך מטבע זה שעור אלקי יש בה, ולפיכך תלה בה התורה כפרת הנפש, ולפיכך הראה לו מטבע של אש". וכן בתחילת הבאר הרביעי כתב על דברי חכמים: "ואשר הם בכל חכמה ושכל משוערים". ולהלן בבאר הששי [ד"ה וכן מה שאמר] כתב: "הרי כי הדברים האלו הם לפי החכמה מאוד משוערים, שידעו בחכמתם וכו'", ושם הערות 174, 551. וראה למעלה הערה 107.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:12
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:12](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:12)

(382) ראיה זו מוסברת היטב על פי דבריו בתפארת ישראל פ"ז [קיד:], וז"ל: "כי על כל התורה אמר הכתוב [דברים ד, ח] 'כי מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת'. ואמר עוד [שם פסוק ו] 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני על העמים אשר ישמעון כל החוקים האלה וגו". והרי כי כל דבר שבתורה, בכלל ובפרט, הכל דברי חכמה. ולא כמו שחשב הוא [הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ו] כי לדברים הפרטיים אין טעם כלל, כי לא היה זה תורה של חכמה". וראה להלן הערה 407.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:13
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:13](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:13)

(383) "הסברא" בלשון המהר"ל היא אומדנא והשערה בעלמא, שאינה מוכרחת ומחוייבת. וכגון בהקדמתו לדר"ח [י:] כתב: "כי אין ספק כי דברי חכמים הם דברים עמוקים, ולא נאמרו דברי חכמים באומד דעת ובסברא, כמו שיש חושבים ומפרשים דברי חכמים, אבל כל דיבור ודיבור דברי חכמה עמוקה מאוד, ולכך פירוש דבריהם ג"כ צריך הבנה ועיון רב, ולא בדעת הראשון כלל". ובדר"ח פ"ב מ"ט [פט.] כתב: "לא כמו שבני אדם מבינים דברי חכמים שהם נאמרים באומדנא, אבל אין הדבר כך, כי כל דברי החכמים דברי חכמה גדולה". ושם בפ"ג מ"ב [קיז.] כתב: "התורה - כל דבריה מוכרחים ומחוייבים, אי אפשר רק שיהיו כך, ולא אפשר בענין אחר כלל, וזה מעלת התורה... כי אי אפשר שיהיה דבר אחד, אף נקודה אחת בתורה שאפשר שיהיה בענין אחר, רק כך. ואין לומר בתורה שראוי שיהיה כך אבל אינו מחוייב שיהיה כך, ואפשר בענין אחר... דבר זה אינו בתורה, כי הדבר הראוי בלבד, ואפשר שיהיה בענין אחר, אינו מיוחד. אבל דברי תורה מחוייבים שיהיו כך, ואי אפשר בענין אחר". והובא למעלה בבאר הראשון הערה 266. וכן כתב בדר"ח פ"ב מי"ד [קג.]: "והבן הדברים אשר רמזנו פה, כי הם דברי חכמים באמת ובלי ספק, לא מכח סברא ואומדנא, רק באמת. רק כי אי אפשר לפרש הדברים כפי מה שהם, רק ישמע חכם ויוסיף חכמה ודעת". וכן כתב שם בפ"ה מט"ו [רנד:], וז"ל: "וכבר הזהרנו שאין לפרש דברי חכמים בדברי סברא ובאומדנא בלבד, כי מי שמעמיק בדברי חכמים ימצא בהם חכמה עמוקה. ואם שנראה רחוק בתחלת הדעת, אבל כל עוד שהוא מעמיק בהם הלא נגלה כאור בהיר הדברים, עד שאין ספק בהם". וראה להלן בבאר הששי הערה 1061 בביאור "אומדנא".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:14
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:14](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:14)

(384) דוגמה לדבר; כאשר המן הרשע כתב את אגרתו, נאמר [אסתר ג, יג] "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וגו' ושללם לבוז". הרי שישראל הוזכרו לחוד, ושללם הוזכר לחוד. אך כאשר יצאו האגרות השניות, שבהם ילחמו היהודים בשונאיהם, שם נאמר [אסתר ח, יא-יב] "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד וגו' טף ונשים ושללם לבוז ביום אחד וגו'". הרי שהאנשים ושללם הוזכרו ביחד. ובביאור הטעם לשנוי זה כתב באור חדש [רא.] בזה"ל: "כי אצל ישראל הפרש גדול בינם ובין ממון שלהם. כי הם עצמם הם עיקר, ואילו ממון שלהם אין זה רק שמשמש לצרכיהם מה שהם צריכים. ולכך עשה חלוק והפרש בינם ובין ממון שלהם, לכך אמר 'ושללם לבוז' באחרונה בפני עצמו. אבל האומות, הם והממון שלהם הכל דבר אחד, כי גם כן הם נבראים לשמש את ישראל, ולכך זכר את הממון עמהם, ואמר 'טף ונשים ושללם לבוז', וזה נכון".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:15
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:15](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:15)

(385) כי לדעת המהר"ל דבר שנמצא ברשות בעליו ונתיאשו ממנו, אין היאוש מועיל להתירו, וכמבואר בהערה 389. ולכך היאוש מועיל רק משום שהאבידה אינה תחת רשותו של הבעלים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:16
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:16](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:16)

(386) רש"י ב"מ כא: ד"ה מהשתא כתב: "מהשתא הוי יאוש, שהרי נפל, וכשיודע שוב אין דעתו עליו". ולשון "יאוש" ענינו הסרת דבר מהלב ואי זכירתו עוד, כמו [ש"א כז, א] "ונואש ממני שאול לבקשני עוד" [ספר השרשים לר"י אבן גאנח שורש יאש].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:17
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:17](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:17)

(387) פה קבע להדיא שהיאוש הוא הפקר גמור. אמנם התוספות ב"ק סו. [ד"ה כיון] כתבו שאינו הפקר גמור, היינו שאין אומרים שכשהוא מתייאש מהחפץ הרי הוא מפקירו, אלא גזירת הכתוב היא שלאחר שהתייאש ממנו יכול כל אדם לזכות בו [נתיבות המשפט סימן לז ס"ק יג, ותרומת הכרי סימן רסב]. ועיין בנתיבות המשפט סימן רסב ס"ק ג שביאר שכוונת תוספות היא לומר שעל ידי יאוש לא נעשה החפץ הפקר, אלא שלאחר שנתייאשו הבעלים ממנו התירה התורה למוצאו ליטלו ולזכות בו. ולכך אינו יוצא מרשות הבעלים עד שיבוא לרשות זוכה [שם, וקצה"ח סימן תו סוס"ק א, תרומת הכרי סימן רסב], וכל זמן שלא זכה בו המוצא, עדיין של בעלים הוא [תרומת הכרי שם]. ומהמהר"ל משמע שאינו סובר כן, שנהי שאין להוכיח מדבריו שמעשה היאוש הוא מעשה של הפקרת החפץ, מ"מ בודאי מוכח מלשונו שלאחר היאוש נעשה החפץ הפקר. וכן הרמב"ן [פסחים ב. ד"ה וכן, וב"מ י. סוד"ה אמר] כתב שחפץ שנתייאש ממנו בעליו, שכיון שנתייאש ממנו יצא מרשותו מיד, אע"פ שעדיין לא בא ליד זוכה, והרי הוא הפקר. וכן הוא לשון רש"י בב"מ כא. ד"ה מצא, וד"ה מעות, וגיטין לח. ד"ה יאוש. שאף אם יאוש אינו מטעם הפקר, מ"מ על ידי יאוש נעשה החפץ כהפקר [באר יצחק יו"ד סימן כג ענף ה, חזו"א ב"ק סימן יח ס"ק א]. וכן כתב הפרי יצחק ח"ב סימן סד [ד"ה ועתה] בדעת רש"י. וראה בספר דברי יחזקאל סימן מט אות ד סוד"ה וראיתי, שהביא את דברי הריטב"א החדשים לב"מ כא: [ד"ה כיון] שהבעלים אינם יכולים לחזור בהם מן היאוש, והוכיח מכך שלאחר יאוש נעשה החפץ הפקר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:18
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:18](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:18)

(388) כי אין מה שישייך את הממון לבעלים, וכמבואר בהערה 391.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:19
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:19](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:19)

(389) פירוש - אם הבעלים הניחו כלי בביתם, וסברו שהכלי אבד, ונתייאשו ממנו, ולאחר כמה שנים מצא אדם אחר את הכלי בבית בעליו, אין היאוש מועיל להתיר את הכלי למוצאו, לפי שכל השנים האלו הכלי היה מונח ברשות הבעלים. ודבר זה לכאורה שנוי במחלוקת ראשונים; שיטת הרמב"ן במלחמות ב"מ כו: ובחידושיו שם היא, שאין יאוש מועיל להתיר חפץ שנמצא ברשות בעליו, שאין היאוש מפקיע מן האדם ממונו שהוא ברשותו [ר"ן ב"מ כו: בשם הרמב"ן, ורשב"א ב"מ כו.]. ועיין חידושי רבי חיים הלוי גזילה ואבידה פ"ט ה"א שחפץ שלא נעשה בו מעשה גזילה או מעשה אבידה, הרי הוא ברשות הבעלים, ואין מועיל בו יאוש, שאין יאוש קונה אלא באבידה, ואילו חפץ שברשות בעליו המשתמרת אין עליו שם "אבידה" [נתיבות המשפט סימן רנט ס"ק א]. שעיקר היאוש אינו אלא בזמן ששליטת הבעלים בממון נתרועעה [חזו"א ב"ק סימן יח ס"ק א], וכל שהוא ברשותו אין כאן חסרון בשליטתו בממונו [שם ד"ה שם]. כי לא החשיבה תורה את האדם בעלים על ממון אלא כשהוא שליט עליו, אבל כש"מרד" החפץ על בעליו, פקע קנינו ממנו [חזו"א כלים סימן לא ס"ק יב, וכעין זה בב"ק סימן יח ס"ק ג]. ויש שכתבו הטעם מפני שהוא יאוש בטעות [אמרי משה סימן לז אותיות ג, י]. וכדעה זו נקט כאן המהר"ל. אך מאידך גיסא, מתוספות ב"מ כו. [ד"ה בכותל וד"ה וניזל] מוכח שאם אבד לאדם חפץ בתוך ביתו, וידוע לנו שהתייאש, חל היאוש, והרי הוא של מוצאו. וכן הוא ברא"ש שם, ובשו"ת מהרי"ק שורש ג. ועיין קהלות יעקב ב"מ סימן כה סוף אות ב, שכן דעת הסוברים שמועיל יאוש בקרקע. ולכאורה המהר"ל אינו סובר כדעה זו. אך המחנה אפרים בקנין חצר סימן ז כתב שאף לדעה שניה זו אין יאוש מועיל בדבר שהוא ברשותו, ולא נאמרו דבריהם אלא כשהחפץ נמצא בחצר שאינה קונה לו, והרי זה כאילו אינו ברשותו. גם הנתיבות המשפט סימן רנט ס"ק א כתב שלפי דעה שניה זו היאוש חל דוקא כשהחפץ ברשותו במקום שאינו משתמר, אבל כשהוא במקום המשתמר, אף לדעה זו אין היאוש חל. וכן הוא בשערי ישר שער ה פי"ב סוד"ה עוד. ולפי המחנה אפרים והנתיבות, ניתן לבאר את המהר"ל אליבא דכולי עלמא, כי אין חולק בדבר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:20
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:20](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:20)

(390) מחמת שהיה דבר שיש בו סימן. אמנם בדבר שראוי להתייאש ממנו, אינו יכול לומר שאינו מתייאש [שו"ת מהרי"ק שורש ג]. וכן הוא בריטב"א החדשים לב"מ כד. ד"ה מפני, ואף שאומר להדיא שאינו מתייאש, הוי יאוש, לפי שיש לתלות שמשקר, ובלבו הוא מתייאש. או אפילו אינו משקר, הרי זה יאוש, לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם [ריטב"א שם]. ועל כל פנים נקט כאן בשני ציורים; (א) חפץ שנמצא ברשותו אך התייאש ממנו. (ב) חפץ שאינו נמצא ברשותו אך לא התייאש ממנו. ובשניהם לא הוי של מוצאו, עד שיהיה באבידה תרתי לטיבותא; אינו ברשותו ואינו בדעתו.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:21
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:21](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:21)

(391) וכל זה משום "שהממון של אדם אינו עצם מעצמו ובשר מבשרו, רק הוא קנינו אשר הוא שייך לאדם" [לשונו למעלה]. וביאורו, שאם הממון היה "עצם מעצמו ובשר מבשרו", לא היינו צריכים לגשרים ותנאים כדי לשייך את הממון לבעליו. וכמו שיאוש לא חל על עצמו של אדם, כך יאוש לא היה חל על ממונו של אדם. אך הואיל וממונו של אדם אינו האדם עצמו, אלא דבר מחוץ לאדם, לכך הנך חייב ליצור את התנאים המתאימים בכדי לחבר ולשייך את ממון האדם לאדם. ותנאים אלו מתקיימים באחד משני אופנים; (א) שהממון נמצא ברשותו, אע"פ שאינו בדעתו. (ב) שהממון נמצא בדעתו, אע"פ שאינו נמצא ברשותו. אך כאשר שני התנאים הללו אינם מתקיימים, שוב אין כאן את הגשר-קשר שיחבר הממון לבעליו, ובהעדר אותו גשר-קשר הממון נשאר על מקומו [מחוץ לאדם], מבלי שיתחבר אל האדם. ולשונו שכתב "לכך צריך ששם בעליו נקרא עליו ובזה הוא קנינו", שאוב מהגמרא בב"ק מ:, שאמרו שם "דכל מקום שהולך שם בעליו עליו", ופירש רש"י שם "משום הכי הרי הוא בחזקתו, שאין כאן שינוי רשות, שכל מקום שהולך שם בעליו עליו". וראה עוד בחזו"א ב"ק סימן יח ס"ק א וג, ובכלים סימן לא ס"ק יב, ותראה שהוא כיון בדבריו ליסוד זה של המהר"ל.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:22
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:22](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:22)

(392) שאין ראוי להחזיר החפץ לבעלים, וכמו שביאר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:23
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:23](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:23)

(393) אודות שהשכל הוא נר מאיר לאדם, כן ביאר בדר"ח פ"ד מי"ד [קפה:], וז"ל: "כי השגגה הוא הטעות, והגורם לזה הוא החומר... אבל בשכל אין שייך טעות... למה הדבר דומה; לאדם אשר הולך בחושך, ומשבר את הכלים שהם לפניו, בודאי שייך בזה שיהיה שוגג שלא ראה. אבל האדם שיש בידו נר מאיר, והולך ומשבר את הכלים, שלא שם לבו על זה, בודאי דבר זה עולה זדון, אחר שיש בידו נר מאיר ולא שם לבו על זה... ובמדריגת השכל אין שגגה כלל. ובפרק אלו מציאות [ב"מ לג:]... אלו תלמידי חכמים, שאפילו שגגות נעשים להם כזדונות... וביאור זה, כי הת"ח אשר בראשם הנר המאיר, וכדכתיב [קהלת ב, יד] 'החכם עיניו בראשו', אין לו לטעות בשום דבר, ותמיד ישכיל בשכלו ולא יטעה... ולהפך זה עם הארץ... מפני שהוא חסר השכל, והוא כולו גופני, והוא דומה למי שהולך בלא נר". וראה להלן בבאר השביעי הערה 68.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:24
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:24](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:24)

(394) כמו שכתב בדר"ח פ"א מט"ז [נג:] בביאור המשנה שם "רבן גמליאל אומר... והסתלק מן הספק", וז"ל: "דע כי ר"ג בא לתת מוסר לאדם, שיהיו כל עניניו ברורים עד שאין ספק בהם. כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק, לא נקרא בעל שכל, כי השכל כל עניניו ברור בלתי ספק. ועל הכסיל אומר [קהלת ב, יד] 'הכסיל בחושך הולך'. אבל האדם שירצה להיות בעל שכל, יהיו דבריו בבירור. ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת, כאילו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל... כי אין ראוי לאדם רק שיהיו כל מעשיו ברורים מסולקים מן הספק, שכך ראוי לבעל שכל שלא יהיה הולך בחושך... כי מדה זאת היא ראויה אל בעל שכל שיהיו מעשיו נמשכים אחר השכל הברור". והובא למעלה הערה 229.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:25
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:25](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:25)

(395) כפי שכתב בתפארת ישראל פמ"ו [תשכ.], שהביא שם את המדרש [שמו"ר לג, א] "יש לך אדם לוקח מקח, ובני אדם אינן יודעין מהו, אבל משכר הסרסור נתודע מה לקח. כך התורה, אין אדם יודע מה היא, אבל משכר שלקח משה, שנאמר [שמות לד, כט] 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו'", וכתב על כך בזה"ל: "ואמר [שמו"ר לג, א] 'משכר הסרסור נודע מה לקח'. פירוש, כי יש דבר שאי אפשר לעמוד עליו, שכל כך חשוב הוא. אבל משכר הסרסור, שהוא יודע המקח ביותר, ומזה נודע מעלתו של מקח. וכך התורה, לגודל מעלת התורה, אי אפשר לעמוד על התורה מה מעלתה. אבל משכר הסרסור, הוא משה, שהיה קרוב אל מדרגת התורה, ומשכרו שקבל על התורה, תדע מעלת התורה, כי משה 'קרן עור פניו בדברו אתו'. ודבר זה לא גרם הדבור בלבד, שהרי אף עם שאר נביאים דבר. רק שדבר עמו התורה, והתורה היא נקראת 'אור', כי החכמה היא אור, הפך הכסיל אשר בחושך ילך, והחכם עיניו בראשו [עפ"י קהלת ב, יד], הולך לאור השכל. ולפיכך נקראת התורה 'אור' כמו שהתבאר, שהשכל והאור מתיחסים ביחד. וכאשר זכה משה להתחבר אל התורה, שהיא השכל האלקי, אז קבל מן הזיו והאור. כי אין ספק שהגוף, ובפרט הפנים, יש לו יחוס אל האור, דכתיב [קהלת ח, א] 'חכמת אדם תאיר פניו'. ולפיכך פני משה היו מקבלים האור והזוהר". וראה שם הערה 77, שזהו יסוד נפוץ בספריו שהחכמה משולה לאור. וראה להלן הערה 622.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:26
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:26](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:26)

(396) כמבואר בהערה 369 ששלימות בריאת האדם כשנעשה בעל שכל, המתרומם מעל ומעבר לבהמתיות, קחנו משם. וצרף לכאן דבריו בדר"ח פ"ג מ"ה [קכג.], בביאור המשנה שם "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", שביאר שיש שלש הנהגות בעולם; טבעית [דרך ארץ], נימוסית [מלכות], ואלקית [תורה]. שתי ההנהגות הראשונות ניזנות מן העולם הזה, ו"כאשר האדם מקבל עליו עול תורה, אז הוא עם השם יתברך, ואז מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי הנהגה השלישית הזאת היא הנהגה אלקית, עד שהאדם עם השם יתברך, ואז יוצא מן עול מלכות ומן עול דרך ארץ, שאלו שניהם הם מצד עולם הזה, ואשר הוא משועבד אל השם יתברך אי אפשר שיהיה משועבד אל המלכות ואל הטבע" [לשונו שם]. ולפי זה ברי הוא שאם האדם ינהיג את עצמו בהנהגה נימוסית, לא יהיה בזה די לרוממו מעבר לגשמיות העולם הזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:27
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:27](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:27)

(397) "וכי" - לשון תמיה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:28
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:28](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:28)

(398) "כד[א]י להניח דבר שהוא אמת מצד עצמו" - וכי התורה שהיא "תורת אמת" אינה ראויה להניח יסוד שהוא אמת בעצם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:29
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:29](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:29)

(399) ולכך התורה לוקחת בחשבון רק את האמת, ולא שיקולים אחרים של דת נימוסית. ואודות שעצם התורה הוא אמת, ראה להלן הערה 413.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:30
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:30](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:30)

(400) כמבואר בהערה 380.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:31
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:31](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:31)

(401) ואם תאמר, הרי לאחר מאה שנה כבר נתייאשו ממנו הבעלים, ומדוע החפץ עדיין בגדר "שלא יצא הממון מרשותו ומדעתו" [לשונו כאן]. והנראה, שבגמרא [ב"מ כא:] אמרו שהמוצא אבידה ונטלה לפני יאוש, אע"פ שלאחר שבאה לידו נתייאשו בעליה ממנה, חייב המוצא להשיב החפץ, שהיאוש לאחר שבאה האבידה לידי המוצא אינו מועיל, לפי ש"באיסורא אתא לידיה". בביאור טעם זה נחלקו הראשונים; תוספות בב"ק סו. ד"ה הכא סוברים שכבר נתחייב בהשבת האבידה, והיאוש אינו יכול להפקיע את חיוב ההשבה שכבר חל קודם לכן [ברכת שמואל ב"מ סימן יח לדעה זו]. ואילו הרמב"ן במלחמות ב"מ כו: ובחידושיו שם ביאר, שכיון שהמוצא הוא שומר של הבעלים [ב"ק נו:], וידו כיד בעלים, אין יאוש מועיל בו, שהרי ברשות בעלים היא, ואין יאוש מועיל בדבר המצוי ברשות בעליו. ולשון המהר"ל מורה שסובר כטעם הרמב"ן, ולכך "לא יצא הממון מרשותו ומדעתו", אפילו לאחר מאה שנה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:32
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:32](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:32)

(402) הרי שהממון חיצוני לו, ואינו דבר עצמי לו. ובנתיב העושר פ"ב [ב, רכח.] כתב: "כי העושר הוא זולת האדם, ובזה אינו דומה לשאר מעלות. ואז תוכל לדעת ולהבין מה שאמר הכתוב [קהלת ה, ט] 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. וכן תבין מה שאמרו [חולין מו.] עשירין מקמצין. ואף כי דבר זה הפך המושכל, אבל מפני כי העשיר מוכן הוא למדת העושר, ואין העושר כמו החכמה, שאם למד חכמה נקרא שהוא שבע מן החכמה, אבל העשיר אינו שבע, שאילו היה העושר עומד באדם כמו החכמה, אז היה שבע ממנו. אבל אין העושר עומד בו, ולכך אינו שבע ממנו. כי דבר שאינו עומד בו, לא יקבל שביעה ממנו כלל. ועל שם זה נקרא 'כסף', כי תמיד אצלו הכוסף שהוא נכסף, ואל ישבע ממנו כאשר התבאר".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:33
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:33](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:33)

(403) אבות פ"ו מ"ט "אמר רבי יוסי בן קסמא... בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". ובדר"ח שם [שיב:] כתב: "דבר פשוט שאין מלוין לאדם כסף וזהב. ובודאי היה יכול להביא ראיה מדכתיב [תהלים מט, יז-יח] 'אל תירא כי יעשיר איש ולא ירד אחריו כבודו'. אבל אין צריך ראיה לדבר זה כלל. ומה שאמר ש'אין מלוין אדם לא כסף וכו". איך סלקא דעתך שיהיו מלוין אותו כסף וזהב, וכן הוי ליה למימר שאין מלוין לאדם רק תורה ומעשים טובים. יש לתרץ, שר"ל שאין מלוין מה שהיה מצליח בעוה"ז, והיה לו הצלחה באלו דברים, וסלקא דעתך כי דבר זה יהיה מלוה אותו. ועל זה אמר שדברים אלו אף על גב שהיה נחשב הצלחה בעוה"ז, אין מלוין דברים אלו אחר מותו אותה הצלחה, ואותו מזל אינו עוד בשעת פטירתו". אמנם לפי דבריו כאן ניתן לבאר שרבי יוסי בן קסמא בא ללמדנו שאין הכסף והזהב דבר עצמי לאדם, אלא דבר שמחוצה לו. ולא שמלמדנו הלכתא למתים, אלא הלכתא לחיים, "שלא יעשה בממון כאילו היה גופו ונשמתו" [לשונו כאן]. וכך משמע שדבריו כאן שזהו החידוש שבדבר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:34
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:34](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:34)

(404) לקנין הממון של אדם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:35
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:35](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:35)

(405) שהיה מחשיב את הממון לדבר עצמי לאדם, ולכך אינו בר סילוק ממנו. ואודות שאין סילוק והסרה לדבר שבעצם, כן מבואר להלן בתחילת הבאר השלישי [ד"ה אבל], ושם בהערה 147.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:36
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:36](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:36)

(406) כוונתו למדרש חכמים [במדב"ר כב, ט], שאמרו שם: "'ולב כסיל לשמאלו' [קהלת י, ב] אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר - טפל, ואת הטפל - עיקר. שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהם אומרים למשה [במדבר לב, טז] 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפינו'. אמר להם משה, אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחילה 'בנו לכם ערים לטפכם' [שם פסוק כד], ואח"כ 'וגדרות לצאנכם'". ולכך כתב כאן שהמחשיב את הממון לדבר של עיקר הוא כסיל וסכל.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:37
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:37](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:37)

(407) כמבואר בהערה 382. ומה שכתב "משפטי התורה", יוטעם מאוד לפי דבריו בגו"א ויקרא פכ"ו אות כ, שרש"י כתב שם [ויקרא כו, טו] "משפטי תגעל נפשכם - שונא החכמים", וביאר זאת הגו"א שם בזה"ל: "כי החכמים נקראים חכמים מפני שהם יודעים את החכמה, שהיא 'משפט', כי כל משפט הוא דבר מושכל. ואינם חכמים בשביל שיודעים את החקים, כי החקים מפני שאין לעמוד עליהם אין חכמים בהם [ראה הערה 359], אבל במשפט יש חכמה, לפי שהוא משפט אמת. וכמו שאמרו חכמים [ב"ב קעה:] מי שרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. וזהו 'את משפטי תגעל נפשכם'". וראה תפארת ישראל פי"ז הערה 45, ולהלן בבאר הרביעי הערה 58, ובבאר הששי הערה 564.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:38
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:38](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:38)

(408) ואם תאמר, הרי אמרו חכמים [חולין צא.] "'ויוותר יעקב לבדו' [בראשית לב, כד], אמר רבי אלעזר, שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". ואיך צדיקים עושים את הממון חשוב יותר מגופם. וצ"ע. וראה גו"א דברים פ"ו אות ג.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:39
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:39](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:39)

(409) ועשיית חסד היא בגדר "דבר הראוי", ולא רק דת נימוסית, וכמו שיתבאר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:40
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:40](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:40)

(410) לשון הרמב"ם הלכות גזילה ואבידה פי"א ה"ז "הרוצה לילך בדרך הטוב והישר, ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימניה" [אף בעיר שרובא גוים]. וכן הוא בשו"ע חו"מ סימן רנט סעיף ה. ומקורם בב"מ כד:


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:41
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:41](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:41)

(411) חיבר כאן שתי גמרות להדדי. בב"מ כד: אמרו שיש להחזיר אבדה לפנים משורת הדין. ובב"מ ל: למדו שזקן ואינה לפי כבודו מ"מ יחזיר האבדה לפנים משורת הדין, ולמדו כן מהפסוק "והודעת להם וגו'". ותוספות בב"מ כד: ד"ה לפנים ביארו שהמקור של הגמרא בדף כד: הוא מהפסוק שהובא בגמרא בדף ל: ואע"פ שהגמרא איירי בהחזרת חפץ שיש בו סימן, והבעלים התייאשו ממנה [שנאבדה בעיר שרובא גוים, וכמבואר בהערה הקודמת], ואילו המהר"ל איירי גם בחפץ שאין בו סימן, מ"מ לא נראה לחלק בזה, ובשני הציורים נוהג הוא הכלל שלפנים משורת הדין יש להחזיר החפץ לבעלים. וזיל בתר טעמא, כי תוספות בב"מ כד: [ד"ה לפנים] ביאורו ש"משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי, כיון שאינו מתחסר ממונא". וטעם זה כוחו יפה גם לגבי אבדה שאין בה סימן.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:42
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:42](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:42)

(412) ב"מ ל: "'אשר יעשון' [שמות יח, כ] זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין". ובנתיב גמילות חסדים פ"ג [א, קנו:] הביא גמרא זו, וביאר את הדרגות השונות שיש בגמילות חסדים, וכתב בתוך דבריו: "פירוש, אע"ג שהיה להם חטאים אחרים, לא היה בא החורבן, אלא הקב"ה היה משלם להם עונש אחר. אבל כאשר העמידו דבריהם על דין תורה, ולא רצו רק בדין, בא מזה החורבן ע"י מדת הדין שהיה שולט בהם להחריב אותם. כי אם היו עושים לפנים משורת הדין, ג"כ הקב"ה היה נושא להם פנים. וכן דרשו רז"ל במסכת ברכות [כ:], כתיב [דברים י, יז] 'אשר לא ישא פנים', וכתיב [במדבר ו, כו] 'ישא ה' פניו אליך'. אמר הקב"ה, איך לא אשא להם פנים, כי אני כתבתי בתורתי [דברים ח, י] 'ואכלת ושבעת וברכת', והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. לפיכך אם היו עושים לפנים משורת הדין, הרי הכתוב אומר [תהלים פט, ג] 'אמרתי עולם חסד יבנה'. ומדבר זה עצמו יש ללמוד ג"כ כי הרחקת החסד הוא חורבן העולם". וכן כתב בח"א לב"מ ל: [ג, יט:]. והובא למעלה בבאר הראשון הערה 235.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:43
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:43](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:43)

(413) ענין זה מבואר היטב בגו"א דברים פל"ג אות ד, שנאמר שם [דברים לג, ב] "מימינו אש דת למו", ופירש רש"י שם "אש דת - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה". ובביאור טבען של שתי אשים אלו, כתב שם בגו"א לבאר: "אש שחורה על גבי אש לבנה כו'. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם 'חסד', 'ותורת חסד על לשונה' [משלי לא, כו], ונאמר [משלי ג, יז] 'דרכיה דרכי נועם'. ונקראת בלשון 'אמת', 'תורת אמת היתה בפיהו' [מלאכי ב, ו]. כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא. כמו כבוד אב ואם, ושמירת שבת, טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים". ואלו הם דבריו כאן. וראה עוד בתפארת ישראל פ"כ [רצו.], ושם פנ"ט [תתקכד:].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:44
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Be'er HaGolah, Well 2 6:44](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Be%27er%20HaGolah/s/Well%202/r/6:44)

(414) זכריה ח, יט "והאמת והשלום אהבו". וכוונתו ש"אמת" היא כנגד המתחייב לפי השכל, ו"שלום" כנגד [משלי ג, יז] "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", וכמבואר בהערה הקודמת. ובנצח ישראל פנ"ה [תתנז:] כתב: "וזה שאמר [זכריה ח, יט] 'האמת והשלום אהבו'. כלומר האמת הוא היושר השכלי, כי האמת אינו יוצא מן היושר ומן המצוע, כאשר התבאר במקום אחר. והשלום הוא כאשר אינו יוצא מן השווי, כי כל ריב ומחלוקת הוא יוצא מן השווי. ואלו שניהם, דהיינו השכל כאשר יהיה רודף האמת שהוא המצוע, [וכן] כאשר יהיו מבקשים ואוהבים המצוע, הוא השלום". וביבמות יד: אמרו "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה... לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה, ולא ב"ה מב"ש, ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו'". וכתב על כך בח"א שם [א, קכט.] בזה"ל: "פירוש, לאהוב האמת הוא דבר ראוי, אך שיהיה השלום עם האמת, ולא ידחה האמת את השלום. ואמרו [יבמות סה:] כי מותר לשנות מפני דרכי שלום. ולפיכך הילל ושמאי, אף שהיה ראוי מצד התורה שהיא האמת, והיו חולקים זה [עם זה], וכל אחד היה רוצה לבטל דברי חברו, לכך היה ראוי מצד הזה שכל אחד ידחה השני שהוא כנגד שכלו ודעתו, ועם כל זה 'השלום אהבו', והיו נוהגים בשלום ובאהבה". ובאבות פ"ו מ"ז אמרו שיש בקנית התורה ארבעים ושמונה קנינים, כאשר קנין הארבעים הוא "מעמידו על האמת", וקנין ארבעים ואחד הוא "מעמידו על השלום". ושם בדר"ח [ש:] ביאר שהתורה היא אמת ושלום, ולכך ע"י אמת ושלום קונים את התורה. וראה להלן בבאר הששי הערה 573.