## Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah Chapter 16

###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:1
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:1](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:1)

(786) לשון רש"י [שמות יט, ג] "לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין, פירש לזכרים דברים הקשין כגידין". ובא ליישב את שאלתו הששית בתחילת הדרשה [למעלה לאחר ציון 9], וכלשונו: "מה נפשך; אם צריך לפרש עונשין לאנשים, דאם לא כן יאמרו אדעתא דלקבל עונשים גדולים לא אמרנו [שמות כד, ז] 'נעשה ונשמע', אם כן נשים נמי, הרי הקשה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [ב"ק טו.], עדיין יאמרו הן על מנת כן לא קבלנו עלינו. ואם אין כאן בית מיחוש לטענה זאת, אם כן לאנשים למה הוצרך לפרש".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:2
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:2](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:2)

(787) כמו שאמרו בגמרא [קידושין כט:] "איהי מנלן דלא מיחייבא ["ללמד את בנה" (רש"י שם)], דכתיב [דברים יא, יט] 'ולימדתם' 'ולמדתם' ["דכתיב 'ולימדתם את בניכם', קרי ביה 'ולמדתם', לאקושינהו דלא מיפקדא ללמוד" (רש"י שם)], כל שמצווה ללמוד, מצווה ללמד. וכל שאינו מצווה ללמוד, אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה, דכתיב 'ולימדתם' 'ולמדתם', כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו. וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא 'ולמדתם אותם את בניכם', ולא בנותיכם". והרמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"א ה"א] כתב: "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה... ואין האשה חייבת ללמד את בנה, שכל החייב ללמוד, חייב ללמד". ושם [הלכה יג] כתב: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים [סוטה כ.] שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, לפי עניות דעתן. אמרו חכמים [שם] כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות". ואף שהרמב"ם המשיך וכתב [שם] "במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות", מ"מ לכתחילה אין ללמדן אף תורה שבכתב [גר"א יו"ד סימן רמו ס"ק כה]. אך עדיין יש להעיר, שהמהרי"ל [החדשות, סימן מה אות ב] כתב שאשה רשאית ללמוד תורה שבעל פה לעצמה, ומקבלת שכר על זה. וכן הפרישה [יו"ד סימן רמו ס"ק טו] דייק כן מלשון הרמב"ם, וכן האבי עזרי [הלכות תלמוד תורה פ"א הי"ג] דייק גם כן מלשון הרמב"ם. ולפי זה לא יובנו דברי המהר"ל כאן שכתב על הנשים "שאינן לומדות אותה", והרי מותר להן ללמוד לעצמן. אולם המהרי"ל [ישנות סימן קצט] כתב שאין לאשה ללמוד תורה אף לעצמה [וכבר העיר המגיה שם (הוצאת מכון ירושלים, עמוד שטו הערה 7) סתירה לדברי המהרי"ל בחדשות]. וכן מוכח מהגר"א [או"ח סימן מז ס"ק יד] שנשים אסורות ללמוד לעצמן. וכנראה שזו דעת המהר"ל גם כן. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:3
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:3](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:3)

(788) ואם תאמר, מאי שנא מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, שנשים פטורות מהן [קידושין כט.], ולא מצינו שמחמת כן יהיה חשש שמא הנשים ימנעו מבעליהן מלקבלן. ויש לומר, שבכל מצות אלו אם האשה מקיימן, מקבלת מיהא שכר עליהן, וכמו שכתב בגו"א בראשית פמ"ו אות ה [שנו.]: "הנשים במצוות שהם פטורות, מצוה הוא דקא עבדי, ומקבלים שכר". והר"ן בר"ה [ט: בדפי הרי"ף] כתב: "[הנשים] נוטלות עליהן שכר, מדאמר רבי יוסי ברבי חנינא [קידושין לא.] 'גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה', דמדקאמר 'גדול', אלמא למי שאינו מצווה ועושה נמי יש לו שכר". אך לימוד תורה נאסר עליהן [כמבואר בהערה הקודמת], ו"אין להם תועלת בזה" [לשונו כאן], לכך כאן יש חשש שימנעו מבעליהן מלקבל עליהם מצוה זו. ועוד יש לומר, כי בתורה יש חשש יותר גדול שימנעו את בעליהן מלקבלה, שהרי יש בזה צורך שיתנו רשות לבעליהן ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת [רש"י ברכות יז., ויובא בהערה 795], ואין מסירות נפש כזו נצרכת בשאר מצוות שהזמן גרמן. **ומקור דבריו** הוא במדרש [שמו"ר כח, ב], שאמרו "'כה תאמר לבית יעקב', אלו הנשים... 'ותגיד לבני ישראל' אלו האנשים... למה לנשים תחלה... אמר הקב"ה, כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון [בראשית ב, טז], ואחר כך נצטוית חוה, ועברה וקלקלה את העולם ["שהורע בעיניה שלא צוה אותה תחילה" (מתנו"כ שם)]. עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הן מבטלות את התורה, לכך נאמר 'כה תאמר לבית יעקב'". ומדרש זה הובא בתפארת ישראל ר"פ כח [תכ.]. וראה בסמוך הערה 790.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:4
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:4](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:4)

(789) כמו שיבאר בסמוך ששכר הנשים הוא יותר משכר האנשים מפאת הכנתם. וראה להלן הערה 805 מה שנתעורר על דבריו כאן.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:5
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:5](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:5)

(790) מבאר שקדימת הנשים היא מחמת ששכרן מרובה יותר מהאנשים. אמנם במדרש [שמו"ר כח, ב] עמדו על קדימה זו, ולכאורה נתנו לכך שלשה טעמים אחרים. שאמרו [שם] "למה לנשים תחלה, שהן מזדרזות במצות. דבר אחר, כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה. אמר רב תחליפא דקיסרין, אמר הקב"ה, כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון, ואחר כך נצטוית חוה, ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה, הן מבטלות את התורה". אמנם בתפארת ישראל פכ"ח [תכא.] ביאר ששני הטעמים הראשונים מורים שיש לאשה הכנה לתורה יותר מאשר לאיש, וכלשונו: "ולנשים תחלה, מפני שהם ראשון לקבל יותר מן האנשים. כי הקרוב אל החומר הוא מקבל, כאשר ידוע, כי החומר מוכן לקבלה, וכמו שבארנו כמה פעמים. והנשים הם חומריים ביותר, ולכך הם מוכנים אל הקבלה [הובא למעלה הערה 152]. ובשביל זה סדר הענין נותן כי אשר הוא ממהר לקבל, הוא יותר קודם ממי שהוא מאחר, לכך הקדים הנשים תחלה. וזה שאמר שהם 'מזרזות במצות', דהיינו שמקבלים המצות עליהן. דבר אחר, בשביל שהנשים הם התחלה לתורה. ועם שאינן בני תורה, הם התחלה לתורה, שהם מוליכין את בניהן לתורה. והרמז בזה כי האשה הכנה לתורה, כי האשה נותנת לבן החומר, וכאשר תתן לו חומר טוב, הוא בעל תורה ושכל זך... שהיא מביאתו על ידי הכנתה לתלמוד תורה, וכל הכנה הוא התחלה והוא קודם, ולפיכך הקדים הנשים" [ראה להלן הערה 811]. ובסמוך יבאר שככל שהכנה מרובה יותר, כך השכר מרובה יותר. לכך שני הטעמים הראשונים, המורים על ההכנה המרובה שיש לנשים, גם מורים על השכר המרובה שיש לנשים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:6
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:6](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:6)

(791) "גדולה הבטחה - שהרי קראן 'שאננות' ו'בוטחות'" [רש"י שם]. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:7
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:7](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:7)

(792) לשון הפסוק במילואו "נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי". וכתב המלבי"ם [שם] "השאנן הוא היושב שקט, אף שאינו בוטח בגבורתו, הוא שאנן, מצד שאין לו מלחמה עם שום אדם. והבוטח הוא הבוטח על גבורתו, הגם שאינו שאנן, ויש לו מלחמה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:8
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:8](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:8)

(793) "תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדים לפני רבן בבית הכנסת" [רש"י שם]. והכוונה היא שהאמהות מביאות ומוליכות את בניהן למקום לימודם, שהוא בבית הכנסת.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:9
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:9](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:9)

(794) "בי רבנן - בית המדרש, ששם שונים משנה וגמרא" [רש"י שם]. והכוונה היא שהנשים שולחות את בעליהן לשנות בבית המדרש לשנות משנה וגמרא. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:10
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:10](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:10)

(795) "ממתינות לבעליהן, ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:11
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:11](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:11)

(796) מעין שאלה זו שאל כמה פעמים. כגון, אמרו חכמים [אבות פ"ב מ"ט] "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... רבי יהושע אומר, חבר טוב". ובדר"ח שם [תשד.] כתב: "מה ראה רבי יהושע לבחור 'חבר טוב', איך אפשר שתהיה במעלה גדולה כל כך במה שהוא חבר טוב. ואם המדה היא טובה כאשר יש לו חבר טוב, הנה אשר הוא טוב בעצמו בודאי יותר ויותר מעלה, והיה לו לומר אשר הוא טוב". דוגמה נוספת; בדר"ח פ"ד מי"ח [שעט.] כתב: "אמר רבי יוסי, יהא חלקי עם המתים בדרך מצוה [שבת קיח:]... ולמה אמר 'עם המתים בדרך מצוה', ולא 'עם עושי מצוה'". דוגמה נוספת; אמרו חכמים [שבת כג:] "הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ובנר מצוה [קיד.] כתב: "וקשה, דהוי ליה לומר 'הרגיל בנר יהיה תלמיד חכם בעצמו', ולמה אמר כי יהיו לו בנים תלמידי חכמים". דוגמה נוספת; משה רבינו היה ירא ממלחמת ישראל בעוג מלך הבשן [במדבר כא, לד], וביארו חכמים [נדה סא.] שחשש שמא תעמוד לעוג הזכות שעזר לאברהם אבינו. ובגו"א במדבר פכ"א אות לג [שנא.] כתב: "ויש לתמוה, איך זכותו של אברהם יעמוד לעוג, ולא יעמוד לבניו". וכן הקשה בח"א לנדה סא. [ד, קסה.]. ומקור לסברה זו נמצא בכמה מקומות בגמרא. כגון, אמרו חכמים [גיטין ז.] "השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל שכן". וכן [סנהדרין קי:] "ומה אחרים באים בזכותם, הם עצמן לא כל שכן". וכן [הוריות יג:] "חמשה דברים משיבים את הלימוד; פת פחמין, וכל שכן פחמין עצמן". ורש"י [ש"ב ו, ז] כתב "שהיה לו לדרוש קל וחומר; נושאיו נשא בירדן, הוא עצמו לא כל שכן" [מקורו מבמדב"ר ד, כ], ועוד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:12
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:12](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:12)

(797) "ענין... השקט ושלוה" [לשון הרד"ק בספר השרשים, שורש שאן].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:13
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:13](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:13)

(798) כמו שנאמר [משלי ל, יט] "דרך גבר בעלמה". וכן [תהלים פט, מט] "מי גבר יחיה ולא יראה מות". וכן [איוב לד, ז] "מי גבר כאיוב". וכן [שמות יב, לז] "הגברים לבד מטף". ובספר השרשים לרד"ק, שורש גבר, כתב: "נקרא האיש 'גבר', לפי שיש לו גבורה על האשה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:14
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:14](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:14)

(799) לשונו בגו"א שמות פי"ב אות סו [רלו:]: "נקרא 'גבר' כאשר הוא יצא למלחמה להראות גבורה". ושם דברים פ"א אות כט [טז:] כתב: "אמרו [יבמות קד.] 'כמה רב גובריה', רצה לומר כמה גדול כחו לעשות רע כל כך". ובנתיב התורה ר"פ יג [תקו.] הביא את מאמרם [פסחים קיג:] "שלשה שונאים זה את זה; הכלבים, והתרנגולים, והחברים". ובהמשך הפרק [תקח.] כתב: "ותרנגולים. דבר זה גם כן חכמה מאוד, כי התרנגול נקרא 'גבר' [יומא כ:]... כל גבר רוצה להתגבר עד שהוא מיוחד ואין אחד שוה לו, לכך שונאים זה את זה". ובהמשך הפרק [תקיג:] כתב: "כי הגבר הוא שרוצה להתגבר עד שהכל תחתיו, והוא אחד בלבד, ולפיכך אין לו חבור אל אחר". ובבאר הגולה באר הרביעי [תפה.] כתב: "ותדע כי התרנגול נקרא 'גבר', והגבר מצד שהוא גבר מתעורר בזמן הכעס ביותר, ולכך מרגיש השנוי בזמן הכעס שהוא בעולם". ואמרו חכמים [הוריות יב.] "מאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא [יגדל תרנגול על שם העסק הזה], אי שמין ושפר, מצלח". ובח"א שם [ד, נט:] כתב: "כי התרנגול הוא זריז, והוא נקרא 'גבר', וכל עסק צריך זרוז, ולכך סימנא כמו זה מלתא היא. ודבר זה יש לך להבין כי התרנגול הוא ראוי לסימן זה ביותר". הרי "גבר" קשור למעשים ופעולות.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:15
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:15](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:15)

(800) לשונו בדר"ח פ"ג מט"ז [תיב:]: "ואמר [ברכות יז.] 'אלא צדיקים יושבים', כלומר שהעולם הבא אינו בעל תנועה כמו שהוא בעולם הזה, אבל העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל, ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם, וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב". ושם פ"ד תחילת מי"ח [שעב:] כתב: "כל מנוחה היא בסוף, כי התקון הוא שיבא אל המנוחה בסוף... המנוחה והשלימות הוא בעולם הבא, שהוא בסוף". ובהמשך ביאור המשנה שם [שפג:] כתב: "ולשון 'קורת רוח' שאמר התנא ["יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות פ"ד מי"ח)], שלא אמר 'עונג של עולם הבא', כי 'קורת רוח' נאמר על כל דבר, אף שאינו עונג לגמרי. הנה יש לך לדעת כי בלשון 'קורת רוח' גלה התנא ענין עולם הבא ומעלתו. וזה כי 'קורת רוח' נאמר על הנחה בלבד, כאשר יעשה לאחד קורת רוח, דעתו נחה. כי אצל הרוח שייך הנחה, כי הרוח נאמר עליו [בראשית מא, ח] 'ותפעם רוחו בקרבו', שתראה כי לרוח פעמים אין הנחה. ועל הרוח יאמר גם כן נחה, כאשר נח מן הדבר שלא היה נח מתחלה יאמר 'נחה רוחו'. וזהו 'קורת רוח' שאמר התנא, כאשר רוחו נחה, וזהו ענין עולם הבא, ששם הוא ההנחה. וההנחה הפך עולם הזה, שאין בו המנוחה. ודבר זה נמשך למדריגת עולם הזה. כי כבר אמרנו כי מדריגת עולם הזה שהוא בעל שנוי, ואינו עומד על ענין אחד, והוא בכח יוצא אל הפעל. ומצד הזה אין בעולם הזה הנחה, כי השנוי אינו הנחה כלל. וכל אשר הוא בעולם הזה הוא בעל שנוי, ומפני זה אינו בעל הנחה". ושם פ"ו מ"ט [שכ.] כתב: "ידוע כי בעולם הזה נקרא שהאדם 'הולך', מפני כי ההולך הוא מתנועע ללכת אל מקום פלוני ושם ינוח... העולם הזה נקרא הליכה מפני כי ההליכה היא הכנה ותקון אל הדבר שבא בסוף ההליכה, היא המנוחה והישיבה... ובעולם הבא שייך ישיבה, כמו שאמרו בפרק קמא דברכות [יז.] 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם'". ובנתיב הכעס ס"פ א [ב, רלז:] כתב: "וידוע כי עוה"ז אינו עולם המנוחה... ועוה"ב הוא כולו מנוחה, כי עתה בעולם הזה אי אפשר להיות כולו מנוחה... [אך] לעתיד, שאז תהיה המנוחה שלימה השקט ובטח... מנוחה מכל צד". ובח"א לב"ב טז. [ג, עא.] כתב: "מלמד שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין העולם הבא... כי השקט והשלום היה להם, וזהו ענין עולם הבא, שהכל בשלום ובשלוה ובהשקט". ואמרו חכמים [סנהדרין פח:] "איזהו בן עולם הבא... שייף עייל שייף ונפיק", ובח"א שם [ג, קעה.] כתב: "פירוש, כאשר הולך בנחת ויוצא בנחת, שהוא בעל השקט ומנוחה, ולכך אינו הולך במהירות, וזהו ראוי לעולם הבא, כי עולם הבא הכל השקט ומנוחה" [ראה להלן הערה 872]. ובח"א לע"ז ג. [ד, כא:] כתב: "לפיכך העולם הבא הוא שביתה [ו]מנוחה, ואין שם יציאה אל הפועל, שאין זה מנוחה... כי השבת הוא יום מנוחה ובלתי יציאה לפעל, רק הכל במנוחה. ולפיכך המצות אינם שייכים רק בעולם הזה בלבד". ועוד אמרו חכמים [סנהדרין קי:] "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר... [תהלים צה, יא] 'אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי'". והמהרש"א [שם] כתב: "לפי פשטיה 'מנוחתי' היא ירושלים ובית המקדש, כמו [תהלים קלב, יד] 'זאת מנוחתי עדי עד גו''. אבל הדרש ימאן זה, דלא שייך שבועה בזה, דגם באי הארץ לא זכו לכך עד ימי דוד ושלמה, ולכך דרשוהו מלשון מנוחה לעולם הבא, שהיא המנוחה האמיתית". ובספר העיקרים [מאמר ד פנ"א] כתב: "רז"ל אמרו בבראשית רבה [אינו נמצא לפנינו] 'וירא מנוחה כי טוב' [בראשית מט, טו], אין מנוחה אלא העולם הבא, שנאמר [איוב ג, יז] 'ושם ינוחו יגיעי כח'". **וכן מצינו** לגבי שבת, וכמו שכתב רש"י [בראשית ב, ב] "ויכל אלקים ביום השביעי - מה היה העולם חסר, מנוחה. באת שבת, באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". ובתפארת ישראל פמ"ד [תרפא:] כתב: "העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית, לא היה בו מנוחה, ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה". ובדר"ח פ"א מי"ח [תלח.] כתב: "כי בששת ימי המעשה לא היה מנוחה, רק היה התנועה לצאת לפעל, וככלות ימי המעשה היה העמידה, והוא המנוחה, וזהו השלום". ובנתיב הזריזות פ"ב [ב, קפח.] כתב: "השבת ראוי שיהיה בו מנוחה ושביתה, ואין ראוי שיהיה בו יגיעה ותנועה, אשר הוא שנוי הסדר, רק מנוחה". ובדרשת שבת הגדול [תקד:] כתב: "העולם כאשר נברא, היה העולם יוצא אל הפעל כל ששה ימים, ובסוף באה המנוחה, הוא השבת, שהוא השלום". והרי שבת היא מעין עולם הבא [ברכות נז:], ומנוחתה של שבת מעידה על מנוחתו של עולם הבא.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:16
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:16](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:16)

(801) כמו שנאמר [רות א, ט] "יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אשה בית אישה". והר"ן [שבת ה: בדפי הרי"ף] כתב: "אין משדכין. מלשון שקט ומנוחה שהאשה מוצאת בבית בעלה, כדכתיב 'ומצאן מנוחה אשה בית אישה', ומתרגמינן [שופטים ג, יא] 'ותשקוט הארץ', 'ושדוכת ארעא'". ואמרו חכמים [סנהדרין עד:] "אסתר קרקע עולם היתה", ופירש רש"י [שם] "קרקע עולם היא - אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה". ובח"א לסוטה כב: [ב, סה.] כתב: "כמו שהאשה בטבע נבראת מוכנת לעבוד את אישה ולשמוע אל קול אישה, כך היא אוהבת לשמוע אל השם יתברך ולעבוד בוראה". ובהקדמת הספר מנחת מרדכי [לרבי מרדכי קרטמן זצ"ל, תחילת כרך ב, עמוד י] הביא את דברי המהר"ל האלו, וצירף להם את מה ששמע בשם מרן החזון איש זצ"ל, וז"ל: "עינינו הרואות שהיראת שמים שאנשים זוכים אחר עמלות רבה בתורה, זוכות בזה הנשים בלי עמלות. והטעם כיון שלא ניתן להם מצות תלמוד תורה, לכך ניתנה להן יראת שמים. וזהו הביאור בגמרא [נדה מה:] 'מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש', זהו יראת שמים... ונראה דזהו הביאור במה שכתב במהר"ל... והיינו דכיון דניתן לאנשים מצות תלמוד תורה, דצריך להיות על ידי עמלות, לכן ניתן להם הכלים הנצרכים לזה, דהוא הפעולה וההתעוררות כדי שעל ידי כן יתעוררו לעמול בתורה. וכיון דתפקיד האיש הוא לעמול בתורה, אין הוא זוכה לדרגת היראת שמים אשר אליה אפשר להגיע רק על ידי עמל התורה, דהוא בלי מנוח יומם ולילה. אבל הנשים דכאמור דהיראת שמים שלהם הוא מעצם טבען ומהותן, אינן צריכות לעמול על כך. וזהו דקראן הכתוב 'שאננות', דהוא יראת שמים הבאה משאננות, דהיינו דהוטבע בנפשה מעצם מהותה וטבעה". ובספר "צוהר לבראשית" [לרבי צבי אינפלד שליט"א, כרך ב עמוד 570] גם הביא את דברי המהר"ל האלו, וכתב: "בהסבר זה כבר בולטת הנקודה היסודית המבדילה בין האיש לאשה; האיש אינו 'בעל שאנן והשקט מצד התגברותו והתפעלו', וזה לעומת הנשים 'שאינם בני פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן'... האיש הוא פעיל, ואילו האשה היא סבילה, הנחה שגם גלומה במה שביחס לאשתו האיש נחשב כ'בעל', הקרוב ללשון 'פעל' בהיותו הוא הפועל בה [כפי שכתב בנצח ישראל פמ"ז (תשצ:)]. סיבת הבדלה זו נובעת מהעובדה שהאשה מוכנה לשאננות ולמנוחת הנפש יותר מהאיש, משום שהיא גם מוכנה יותר אל העולם הבא, שהוא השאננות והמנוחה בעצם. מובן מאליו שכל ההנחות הללו מסתעפות ממה שהאשה יונקת את חיותה מהבינה, שבחינתה 'אחרית'. ואילו האיש יונק את חיותו מהחכמה, שבחינתה 'ראשית'". **ויש להבין**, כיצד דברים אלו עולים בקנה אחד עם דבריו להלן [לאחר ציון 967], שכתב: "האיש נוטה יותר אל השכל, כידוע מגדר הנשים וערכם, שהם חסירות הדעת". ושוב כתב [להלן לאחר ציון 1066] כתב: "האשה היא קצרת ההשגה ביותר, וחסירת הדעת". ובתפארת ישראל פכ"ח [תכא.] כתב: "לנשים תחלה, מפני שהם ראשון לקבל יותר מן האנשים. כי הקרוב אל החומר הוא מקבל, כאשר ידוע כי החומר מוכן לקבלה, וכמו שבארנו כמה פעמים. והנשים הם חומריים ביותר, ולכך הם מוכנים אל הקבלה" [הובא למעלה הערה 152]. ובהרבה מאוד מקומות ביאר שהאשה היא חומרית, וכמלוקט למעלה הערה 151. וכיצד האשה מוכנה לעולם הבא יותר מהאיש, כאשר בו זמנית היא חומרית יותר מהאיש. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:17
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:17](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:17)

(802) יסוד נפוץ בספריו. כגון, בדרוש על המצות [נז.] כתב: "תיכף בנגיעת העכו"ם, היין נאסר, כי הדבר שהוא מוכן אל דבר אחד נמשך מעצמו אל הדבר במעט הפעולה. ובעכו"ם דבק בכח שלו, הוא ע"ז, ואף בלא כוונתו לנסך, נמשך היין אל דבר רוחני, הוא אלהים אחרים, כי הוא מוכן לזה ביותר, ותכף ומיד נתנסך בלי שום כוונה ופעולה. ואמרו במדרש [ב"ר סג, ו] 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' [בראשית כה, כב], כשהיתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרשות, היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת. וכאשר היתה עוברת על פתחי בתי ע"ז, היה עשו מפרכס ורוצה לצאת. ופירוש עניין זה, כי יעקב בבטן אמו היה דבק בו יתברך, ולכך כאשר עברה על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, מצא מין את מינו, ונעור. שהיה נמשך בטבעו אחר הדבר שהוא דבק בו, ולא היה בזה כונה ודעת ובחירה, רק מעצמו. שכל דבר בצד עצמו מתעורר אל הדבר שהוא דבק בו. ועוד אמרו במדרש [ויק"ר לה, א] 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך' [תהלים קיט, נט], אמר דוד לפני הקב"ה; חשבתי דרכי כל יום למקום פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות למקום הראוי. והפך זה עשו, שהיה דבק בכח הטומאה, כאשר מצא מין את מינו הע"ז, היה מתעורר בבטן אמו מעצמו אל אשר הוא דבק בו. ודבר זה מעצמו שלא בבחירה שלו, כי כל דבר נמשך אל אשר דבק בו... שכל דבר שהוא מוכן אל דבר, בקלות מגיע אליו. והדבר שאינו מוכן אל דבר, לא יבא בקלות אליו. ולכך העכו"ם אוסר במגע שלו היין... ונקרא יין נסך". ובגו"א בראשית פל"ז אות לט [רכח:] כתב לגבי יעקב אבינו: "הא ד'נצנצה בו רוח הקודש' [רש"י בראשית לז, לג], אף על גב שלא היה בו תועלת, דהא לא היה מבין דבר רוח הקודש שנצנצה בו, אלא מפני כי רוח הקודש קרובה אליו תמיד, בא אליו רוח הקודש, מרוב ההכנה שהיה לו לרוח הקודש". ושם ויקרא פי"ט אות ז [נז.] כתב: "המצוה שהוא מזורז בה מעצמו בטבע, אינו צריך כל כך להיות זריז בה". ובבאר הגולה באר הראשון [לה.] כתב: "מפני שזכר הכתוב הידים ביחוד, לכך יש להם טומאה מיוחדת לחולין אף שלא נגעו, מפני שהם מיוחדים לנגיעה בחוץ, כאילו נגעו בטומאה... כי הידים הם מוכנים ביותר לטומאה". ובנצח ישראל פי"ד [שמ:] כתב: "בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות" [ראה להלן הערה 1320]. ובח"א לקידושין לא. [ב, קלט.] כתב: "גוי שעושה המצוה אין ספק שאינו חשוב כל כך כמו שהוא ישראל, כי המצוה שייכת לישראל יותר... כי הם מוכנים יותר למצוה" [הובא למעלה בהקדמה הערה 29]. ואמרו חכמים [עירובין נד.] "חש בראשו, יעסוק בתורה... חש בגרונו, יעסוק בתורה... חש במעיו, יעסוק בתורה... חש בעצמותיו, יעסוק בתורה... חש בכל גופו, יעסוק בתורה". ובנתיב התורה פ"א [מג.] כתב: "'חש בראשו וכו'', כי כאשר יבא שנוי לגוף, כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף, על ידי התורה, שהיא סדר העולם, מחזרת את הגוף שהיה בו שנוי אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל, כמו שאמרנו. ומה שאמר הראש בפני עצמו, מפני שהראש שם השכל, והוא קרוב אל התורה בעבור חשיבות הראש, הוא ראשון וקודם לקבל רפואה על ידי התורה. ולפיכך אמר בראשון 'חש בראשו יעסוק בתורה'". ועוד אודות שכאשר הדבר ראוי מצד עצמו, מספיק דבר קטן להביאו, כן כתב בגבורות ה' פ"ט [תסו.]: "ועתה לא יקשה לך, וכי כל כך שקול [חמור] החטא הזה של אברהם להביא עונש גדול על זרע אברהם [גלות מצרים]. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם... ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע... כי ראוי שיהיה שמו מקודש בעולם, לכך על ידי חטא קל בא העונש". ושם בהמשך [תסח.] כתב: "קודם שהם [ישראל] לחלקו יתברך, היו משועבדים, עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם. ולפיכך השיעבוד ראוי מצד עצמו, ומעט חטא מכריע דבר שהוא ראוי מצד עצמו", ושם הערה 127. וראה להלן הערה 1492 שנתבאר שם שדבר שהוא קרוב לאדם, הוא קונה אותו תחילה, לפני דבר שהוא רחוק מן האדם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:18
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:18](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:18)

(803) כמו שאמרו חכמים [ע"ז ה:] "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול, וכחמור למשאוי". ולמעלה [לאחר ציון 96] הביא מאמר זה, וכתב: "זכר שני המינים, המה השור והחמור, להוראת שני סוגי עול עבודתו בתורה; כי צריך שיעשה עצמו כחמור למשא... שנושא עול גדול והולך ביום ובלילה, ואין לו מנוח ונחת מרגוע לגופו כלל... כן יהיה האדם מצד גופו, שישתעבד גופו למשאוי התורה בלי מנוח, וכדכתיב [יהושע א, ח] 'והגית בו יומם ולילה'. ועוד נוסף על זה ישעבד בה כח הנפשיי אשר לו אל התורה, כבחינת השור שכחו גדול. הנה אלו שני דברים הם נגד גוף ונפש האדם, שבשניהם יהיה עמל בתורה; אם בגוף, עמל וטורח בו בתורה בלי מרגוע או מנוחה כלל, אשר ידמה בזה אל החמור הנושא משאוי תמיד באין מנוח. אם בנפש, אשר בו יעמול בתורה לעיין בהלכה בעיון קשה ועמוק, עד כי יעשה עצמו בזה כשור הזה המשוה בכחו כל תל גבוה, ולעקור קרקע קשה, לחרוש ולפרר בכח שלו את הכל, באשר כח נפשו גדול... כן הדבר ממש, אם יש לאדם לפניו עיון קשה ביותר, הוא משוה כל עקום ודבר קשה בעיונו וכח נפשו. וזהו עצם הלשון דנקט 'כחמור למשא וכשור לעול'". ובנתיב התורה פ"ג [קמב:] כתב: "כי צריך האדם שישעבד נפשו וגופו אל התורה בעולם הזה... דהיינו לטרוח בתורה יומם ולילה". וראה למעלה הערות 102, 757.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:19
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:19](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:19)

(804) החידוש בדבריו הוא שהתיבות "דברים הקשין כגידין" אינן עוסקות בעונשים [כפי שפירש רש"י (שמות יט, ג) "ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין, פירש לזכרים דברים הקשין כגידין"], אלא עוסקות בקושי עמילות התורה. ואודות קושי עמילות התורה, כן אמרו במדרש תנחומא פרשת נח, אות ג: "התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמות, וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו... שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבע"פ, לפי שיש בה צער גדול, ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה". וראה להלן הערה 907 במה שהוקשה שם על דבריו כאן.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:20
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:20](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:20)

(805) "כי אינם צריכים **כל כך**" - אינן צריכות להתייגע ולעמול בתורה, אך מ"מ חייבות לטרוח בקיום מצוות ושמירתן. והנה בעוד שכאן מבאר שה"לשון רכה" היא מחמת שהנשים אינן צריכות לעמול בתורה, הרי למעלה [לאחר ציון 788] ביאר זאת מחמת ששכרן מרובה, שכתב: "לנשים בלשון רכה, רצה לומר אדרבה, ששכרם הרבה מאוד יותר משל האנשים". ואולי יש ליישב, שהעדר עמילות הוא טעם שלא יאמר לנשים בלשון קשה כגידין, אך זה עדיין לא מחייב שיאמר בלשון רכה, כי היה יכול לומר בלשון סתמית; לא קשה, ולא רכה. לכך יש צורך בטעם של רבוי השכר כדי להצדיק אמירת לשון רכה. ומה שכתב כאן "לנשים בלשון רכה, כי אינם צריכים כל כך", כוונתו לומר מדוע לא נאמר לנשים בלשון קשה [כפי שנאמר לאנשים]. נמצא שלא נאמר לנשים בלשון קשה, משום שאינן מחוייבות בעמילות הקשה. ומה שנאמר להן בלשון רכה, ולא בלשון סתמית [לא קשה ולא רכה], הוא משום רבוי השכר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:21
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:21](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:21)

(806) למעלה לאחר ציון 788. וראה למעלה הערה 790.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:22
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:22](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:22)

(807) לשון הגמרא [נדה לא.] "תנו רבנן, שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו; עצמות, וגידים, וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו; עור, ובשר, ודם, ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו; רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה, והשכל. וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם". ובח"א שם [ד, קסא.] כתב: "כי ג' שותפין באדם; האב נותן בו ה' דברים, והאם ה' דברים, והקב"ה י' דברים... כי יש בו באדם ג' דברים; האחד, הוא החומר. והשני, הצורה. והג', הוא הנשמה העליונה. והנה האשה שהיא חמרית, נותנת כל הדברים שממנו החומר של אדם. והם; עור, בשר, ודם, ושערות, ושחור שבעין, וכל אלו דברים חמרים ביותר. והאב נותן; עצמות, וגידין, וצפרנים, ומוח שבראש, ולובן שבעין, ובאלו דברים יושלם צורת האדם. והקב"ה נותן באדם עשרה דברים רוחנים אשר שייכים לנשמה". ובדר"ח פ"ב מ"ט [תרצג.] כתב: "ובמסכת נדה בפרק המפלת [לא.] אמרינן, אשה מזרעת אודם, שממנו עור, ובשר, ושערות, ושחור שבעין וכו'. הרי כל הדברים הבאים מן האשה הם חמריים, כמו הבשר והעור". ורש"י [בראשית לה, ח] כתב: "הוגד לו [ליעקב] על אמו שמתה... ולפיכך העלימו את יום מותה, שלא יקללו הבריות כרס שיצא ממנו עשו, אף הכתוב לא פרסמה". ובגו"א שם אות ו [קעז.] כתב: "אף על גב דיצחק יצא ממנו עשו, ולא העלימו את מיתתו [שם פסוק כט], לא קשה מידי, שכן אמרו רז"ל בפרק המפלת כי האם נותנת דם ובשר, כל הדברים החומרים שממנו יבא הפחיתות. אבל מן האב יבאו דברים שאינם חומרים כל כך. ולפיכך הפחיתות והרשעות תלוי באם מה שנתנה לו דברים פחותים ורעים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:23
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:23](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:23)

(808) דברים אלו מבוארים היטב בנתיב התורה פ"י [תכט.], וכלשונו: "אמרו במקום אחר בפרק חלק [סנהדרין צו.], דשלח רבי יהודה, הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה לישראל. ודבר זה תמוה, כי למה עם הארץ יותר מוכן לקבל זרע תלמיד חכם ממה שהוא מוכן תלמיד חכם, עד שאמר 'שמהם תצא תורה לישראל', וגם על זה מעיד החוש שכך הוא. ויש לך לדעת כי דבר זה כמו שנמצא באדם, כך הוא בתורה ענין זה. כי השכל יוצא ונולד מן האדם, שהוא בעל גוף. כי השכל הזה צריך לנושא, ונושא שלו הוא החומר, ויוצא ממנו השכל אל הפעל. וכמו כן מוכן האב שהוא עם הארץ בעל גשם, ונושא אל השכל, עד שיצא ממנו בן תלמיד חכם אל הפועל... כי לגודל השכל, שהיא התורה, צריך לה נושא חמרי. וכבר בארנו [תפארת ישראל פכ"ה (שפב.)] כי זה הטעם להקריב ביום התחלת הספירה למתן תורה עומר מן השעורים [מנחות פד.]. אשר ידוע כי השעורים מאכל בהמה החמרי. כי אין מתעלה אל מתן תורה רק מתוך מדריגה החמרית שהוא הנושא לה, והרי מן החמרי יוצא השכלי. ולפיכך אמרו 'הזהרו בבני עם הארץ', כי התורה נושא שלה הוא החמרי, שאין לשכל בעולם הזה מציאות בעצמו, רק שיש לו נושא החמרי". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפב.] כתב: "לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין. שהשעורין הם גופניים, כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה, כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל... כי אי אפשר לתורה רק שיהיה לה מקבל גשמי. ומעלת השכל א"א שלא יהיה בלא מקבל כלל, רק צריך לו מקבל גשמי. ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה, שהוא התחלה לתורה". וכן באור חדש פ"ו [תתריט.] ביאר מדוע המן הרשע נתלה ביום הבאת העומר [רש"י מגילה טו.], וכלשונו: "כי מיום הבאת העומר מונין נ' יום עד העצרת, ודבר זה היה גורם מעלת ישראל שהיו גוברים על המן, שעשה עצמו עבודה זרה, והיה רוצה להגיע עד המדריגה של נ', כמו שהתבאר למעלה. וכאשר ישראל מביאין העומר לפני הקב"ה, הם מתעלים עד חמישים, שממנה נתנה התורה משער החמשים, כמו שבארנו זה במקומות הרבה. ולכך מונין הספירה מן יום אחד בעומר עד החמשים, הוא יום מתן תורה, ומשם היו גוברין על זרע עמלק, על ידי שדביקות ישראל לשם על ידי התורה. כי בכח ההתחלה, שהוא הבאת העומר, וממנו מתחילין לספור נ' יום, בכח זה הוא הסוף. ולכך בכח יום ראשון של עומר, הוא יום נ' של מתן תורה, שמשם גוברים על כח המן" [הובא למעלה הערות 96, 288]. וראה הערה 810.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:24
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:24](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:24)

(809) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ה [תקעא:]: "כי האדם שיש בו החכמה, מצד כי גופו מחובר לשכל, הנה יש בו זכות החומר. כי אין ספק כי לא ישוה גוף האדם וגוף הבהמה; כי גוף הבהמה מפני שאין גוף שלה קרוב אל השכל, היא בעלת חומר עב וגס לגמרי. אבל גוף האדם, מפני שהאדם הוא בעל שכל, חומר שלו דק וזך. וכאשר הוא בעל חכמה לגמרי, אז הוא מסולק מן עבות החמרי לגמרי". והרד"ק [בראשית ב, ז] כתב: "כי גוף האדם הוא תואר נקי משאר בעלי חיים, וצורתו השלמה בצורות, לפיכך הוא הולך בקומה זקופה. וכתב החכם רבי יוסף בן צדיק כי זה לפי שהחומר שלו זך ודק בין שאר הגופים, כמו שאנו רואים שמן הנר בעודו זך תעלה השלהבת ממנו על קו יושר לזכות השמן, ואם לא יהיה זך אלא עכור, תהיה השלהבת עולה ממנו מעוותת, ולא תלך על קו יושר" [הובא למעלה הערה 283].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:25
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:25](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:25)

(810) פירוש - מבחינת האדם אי אפשר שיתקבל אצלו השכל ללא שקדם לו נושא גשמי, וכמבואר בהערה 808. ובתפארת ישראל פי"ג [רה:] כתב: "הנשמה, אי אפשר שתהיה בעולם כי אם על ידי גוף, שהוא מלבוש הנשמה". ושם פכ"ד [שסא:] ביאר שלכך אין למלאכים צלם אלקים, כי אין להם גוף נושא, וכלשונו: "אין למלאכים הצלם האלקי שיש לאדם, כי הצלם הזה לפי מעלתו העליונה צריך אליו נושא, והוא גוף האדם, שהוא נושא לצלם הזה. והמלאכים שאין להם נושא מקבל, רק האדם שיש לו הגוף, יש לו נושא מקבל, לכך הוא מקבל הצלם הזה... שלא נתן למלאכי השרת, למעלת ודקות הצלם הזה צריך אליו נושא מקבל". ובדר"ח פ"א מ"ד [רמו:] כתב: "ראוי שיהיה ביתו דומה לבית שהוא הגוף, כי הגוף של אדם מקבל גם כן השכל, והוא שורה ונמצא בו". ושם פ"ב מ"ה [תקסז:] כתב: "גוף האדם, אשר בו עומד החכמה". ושם מ"ט [תרעד.] כתב: "כי האדם אשר ברא השם יתברך, יש לו הגוף וכחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור ביחד, והגוף הוא נושא לנפש". ושם פ"ג מי"ד [שלה:] כתב: "מקבל האדם כח נבדל לגמרי, אף שהוא עם נושא, ולא נמצא בלא נושא". ושם פ"ו מי"א [שצא:] כתב: "אין הצורה אפשר לעמוד רק בחומר, הוא הנושא". ובח"א לסוטה כא: [ב, סב.] כתב: "כל דבר מקוים על ידי הנושא, וכאשר אין נושא, אין לו קיום כלל". ובח"א לב"מ נט. [ג, כה.] כתב: "כי בוודאי הצורה עומדת בחומר, והחומר מקבל ונושא לצורה, והיא כמו בית אל הצורה". ובח"א לסנהדרין צו. [ג, רא:] כתב: "כי השכל אי אפשר לו שלא יהיה לו נושא, כי אין השכל עומד בעצמו, וצריך שיהיה לו נושא, וכל נושא הוא חמרי כמו שידוע... ועוד תדע כי האדם החמרי נחשב ג"כ שהוא מוליד השכל, ומן האדם החמרי נולד השכל. וכבר בארנו בכמה מקומות שנקרא השכל תולדה, והרב המורה בספרו [מו"נ ח"א פ"ז] בשתוף שם 'ילד' האריך בזה. ובארנו זה בפרק במה מדליקין [שבת לב:] אצל 'בשביל בטול תלמוד תורה בנים של אדם מתים'... שהאדם הוא בעל חומר מוליד השכל". ובדר"ח פ"ג מ"ב [עח.] כתב: "כי החכמה תקרא תולדה, כמו שהאריך בזה הרמב"ם ז"ל [מו"נ ח"א פ"ז], והביא ראיה מן [ישעיה ב, ו] 'בילדי נכרים יספיקו'... המושכל נמשל לתולדה". ובח"א לסנהדרין צט. [ג, רכז.] כתב: "כך האדם החמרי הוליד הבן הזה, הוא השכל". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכג:] כתב: "אין לשון יותר ראוי להיות נאמר על השכל רק לשון תולדה, כי השכל יוצא לפעל ונולד. וכבר פירש זה הרמב"ם ז"ל בשתוף שם 'ילד'". וראה למעלה הערה 250, ולהלן הערה 834.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:26
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:26](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:26)

(811) אמרו במשנה [אבות פ"ב מ"ח] שרבי יוחנן שבח את רבי יהושע בן חנניא ש"אשרי יולדתו". ובדר"ח [תרצב.] כתב: "כבר אמרנו לך כי כח הנפש יש לו נושא כח גופני, אשר הוא נושא לכח נפשי הנבדל. וכנגד זה אמר 'יהושע בן חנניא, אשרי יולדתו', רצה לומר כי יש לו מעלה זאת, כי יש לו זכות החומר. ולפיכך אמר 'אשרי יולדתו', כי מורה זה על חומר טוב שבא ממנו. כי אם לא היה לאשה שיצא ממנה חומר טוב, לא היה יוצא ממנה אדם כמו זה שיש לו זכות החומר וטוב החומר... ולפיכך אמר 'יהושע בן חנניא, אשרי יולדתו', כי יש... לרבי יהושע בן חנניא מעלת זכות החומר, שנחשב נושא לכח זה, הוא כח נפשי" [ראה למעלה הערה 150]. ואמרו חכמים [שמו"ר כח, ב] "למה לנשים תחלה... כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה". ובתפארת ישראל פכ"ח [תכג.] כתב: "בשביל שהנשים הם התחלה לתורה, ועם שאינן בני תורה, הם התחלה לתורה, שהם מוליכין את בניהן לתורה. והרמז בזה כי האשה הכנה לתורה, כי האשה נותנת לבן החומר, וכאשר תתן לו חומר טוב, הוא בעל תורה ושכל זך. וכאשר החומר אינו טוב, אז החומר מונע אותו מן התורה והשכל. הרי האשה היא הכנה, מוליכתו לתורה, שהיא מביאתו על ידי הכנתה לתלמוד תורה, וכל הכנה הוא התחלה והוא קודם, ולפיכך הקדים הנשים" [ראה למעלה הערה 790, ולהלן הערה 818].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:27
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:27](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:27)

(812) כי האשה היא חומרית, וכמבואר למעלה הערות 151, 152.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:28
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:28](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:28)

(813) כמשפט החומר המשתוקק להשלמתו, וכמו שאמרו חכמים [ב"ר כ, ז] "ארבע תשוקות הן; אין תשוקתה של אשה אלא לאישה, שנאמר [בראשית ג, טז] 'ואל אישך תשוקתך וכו''". ובדרשת שבת הגדול [קלג.] כתב: "אין תשוקת אשה אלא על בעלה, מפני כי המקבל משתוקק אל המשפיע, כי המקבל צריך אל המשפיע לקבל ממנו. ולפיכך אמר 'תשוקת אשה לבעלה', כי האשה היא המקבלת, משתוקקת אל המשפיע". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלא.] כתב: "אין תשוקת אשה אלא לאישה. דבר זה מצד כי משתוקק המקבל שהוא חסר אל המשפיע, והוא השתוקקת החומר אל הצורה, כי נעשו דבר אחד האיש והאשה ביחד, והם בעצמם מחולקים. והאשה מושלמת באיש כמו שיושלם החומר בצורה". ובנצח ישראל פנ"ד [תתמז.] כתב: "על ידי מרים היה הבאר [תענית ט.]. כי היה בישראל שהיו משתוקקים אל העלה, והשתוקקות הזה הוא השתוקקות התחתונים אל העליונים, כמו השתוקקות הנקיבה אל הזכר. לכך נתן להם הבאר, כי הבאר נובע ועולה מלמטה למעלה, וכדכתיב [במדבר כא, ז] 'עלי באר ענו לה'. כי הבאר הוא התעלות התחתונים, שהם המים אשר למטה מן הארץ נובעים למעלה... ולכך בזכות מרים, שעל ידה היה השתוקקות והתעלות אל העלה, היה הבאר, שהוא מקור מתעלה ומשתוקק למעלה" [ראה למעלה הערה 152].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:29
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:29](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:29)

(814) "ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" [ברכות יז.], וכמובא למעלה ציון 795. ולפי דבריו במהלכו השני יש הבנה חדשה במה שאמרו [ברכות יז.] "נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן"; כי לפי מהלכו הראשון [שמחמת שהנשים מוכנות לשאנן, לכך במעט הסיוע מקבלות שכר גדול], הרי מה שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן הוא **סבה** לשכרן, שבמעט סיוע הנשים זוכות לשכר גדול על פועלן. מה שאין כן לפי מהלכו השני [שהנשים נותנות החומר שהוא זך ודק], הרי מה שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן הוא **סימן** להשתקקותן לבעליהן והתאחדותן עמהם, שכתב "כי בהיותה חומר מוכן לכך, אזי מתאחדת ומתקשרת בתורה לגמרי בהשתוקקות היותר נפלא, **עד שמתוך כך** מתנויי גברייהו, וגם מנטרי להן וכו'". הרי השכר על "מתנויי גברייהו וכו'" ניתן על מעלתן שיש להן זה מכבר שאיפשרה את "מתנויי גברייהו וכו'", ולא שהשכר ניתן על המעשה לכשעצמו [כפי שהוא למהלכו הראשון].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:30
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:30](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:30)

(815) מתייחס למאמר זה כפי שהובא במסכת סוטה [כא.], שאמרו שם "ויש זכות תולה ג' שנים [לסוטה]. זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא. אלא זכות דמצוה, זכות דמצוה מי מגנא כולי האי... רבינא אמר, לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו, ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא, מי לא פלגאן בהדייהו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:31
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:31](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:31)

(816) נראה שכוונתו לומר, שהיה מקום לחקור, כאשר אמרינן שהאשה מקבלת שכר בעבור שמסייעת לבעלה בלימוד תורה, האם יש לאשה שכר בפני עצמה, שכשם שהבעל מקבל שכר על לימודו, כך האשה מקבלת שכר על עזרתה. או שהאשה מקבלת שכר מתוך שכרו של הבעל, לאמר שהשכר הניתן לבעל יתחלק ויגיע גם לאשתו, אך לא שיש לאשה שכר בפני עצמה. ועל כך מבאר שהלשון "פלגאן בהדייהו" מורה כצד השני, שהאשה נוטלת שכרה מתוך שכר הבעל, וזה מורה על התאחדות גמורה ביניהם. וצרף לכאן דברי הפחד יצחק שבועות [מאמר יג אות ב], שכתב: "יעוין סוטה פרק שלישי דקתני במתניתין 'אם יש לה זכות היתה תולה לה'. ופריך על זה זכות דמאי, אילימא זכות דתורה, הא אינה מצווה ועושה היא. אלא זכות דמצוה, זכות דמצוה מי מגנא כולי האי. ופריק לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינן מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מיפקדא, באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתי מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו. וחזינן מזה, דזכות זו של הכנסת בניהן לבית המדרש נחשבת לזכות של תורה ממש, ולא רק לזכות של מצוה גרידא, דהא אמרינן דאין בכחה של זכות מצוה לתלות לה". וברי הוא שאם האשה נוטלת שכר מתוך שכר הבעל, בודאי שזו זכות תורה ממש, כפי שלגבי הבעל עצמו איירי בזכות תורה ממש. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:32
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:32](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:32)

(817) יש להבין, כי "פלגינן בהדייהו" מורה שלנשים ואנשים יש שכר שוה בשוה, ואילו המאמר [ברכות יז.] "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים" מורה שיש לנשים שכר גדול יותר מהאנשים, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 805] "הם [הנשים] ראויים לשכר יותר גדול עד שלזה גם כן הקדימן הכתוב לאנשים". ונראה, שרבינא [הוא המ"ד בסוטה כא.] אכן חולק וסובר שאין שכר הנשים מרובה יותר, אלא שהוא שוה לשכר האנשים. והרי כך מוכח מיניה וביה; הנה בהערה הקודמת נתבאר שלדעת רבינא שכר האשה בא לה מתוך שכר הבעל, ולא שיש לאשה שכר בפני עצמה. ואם כן, זה מן הנמנע שיהיה לאשה שכר יותר מבעלה שהרי שכרה ניתן לה מתוך שכר בעלה, וכיצד תקבל שכר יותר מבעלה בעודה ניזונת משכר בעלה, והרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" [ב"ק יח:].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:33
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 16:33](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/16:33)

(818) פירוש - לכך הנשים קדמו לאנשים [בפסוק "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל"], כי שייכותן לתורה היא משום שהן ההתחלה וההכנה לתורה, "וכל הכנה הוא התחלה והוא קודם, ולפיכך הקדים הנשים" [לשונו בתפארת ישראל פכ"ח (תכג.), והובא למעלה הערה 811].