## Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah Chapter 17

###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:1
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:1](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:1)

(819) בא ליישב את שאלתו השביעית בתחילת הדרשה, ששאל: "ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר [שמות יט, ה] 'ושמרתם את בריתי', שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא 'אם שמוע תשמעו בקולי'".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:2
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:2](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:2)

(820) הקושי הראשון ["הן מתחלה לקבל המצות"] הוא כמו שפירש רש"י [שמות יט, ה] "ועתה - אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות". ובח"א לשבת קמ: [א, עו:] כתב: "ענין חדש כאשר לא הורגל ענינו למה שהוא עומד אליו, הוא נחשב שינוי, והוא רע. אמרו במכילתא בפרשת יתרו כל התחלות קשות, וזה מפני שההתחלה היא שנוי". והקושי השני ["הן לקיימם אחר הקבלה שלא יבא לידי חטא בזמן מהזמנים"] הוא מפאת התגברות היצר הרע בהמשך הדרך. ויש להעיר מדבריו בדרשת שבת הגדול [סד:], שכתב: "כי בודאי קשה לסלק יצר הרע מתחילה... אבל כאשר סלקו כבר, שוב אינו חוזר וניעור כלל... כי כאשר כובש את יצרו, שוב אין יצר הרע מתגרה בו אחר שסלקו". ומצינו בהלכה יסוד זה [שכאשר התגבר על יצרו, שוב לא חיישינן לגרוי יצה"ר]; הנה בשו"ע [יו"ד סימן קצב ס"ד] איתא: "חתן שפירסה כלתו נדה קודם שבא עליה, לא יתייחד עמה, אלא הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים". והרמ"א [שם] כתב: "יש אומרים, אם היתה טהורה כשנשאת, ולא בא עליה, ופירסה נדה אחר כך, אין צריך שימור עוד". והש"ך [שם ס"ק י] כתב "דהא חזינן דלא תקיף יצריה, כיון שלא בא עליה עד השתא". ומדוע כאן חיישינין ש"אחר הקבלה שלא יבא לידי חטא בזמן מהזמנים". אמנם הט"ז [שם ס"ק ז] חלק על זה, וסובר כי אף שהתגבר על יצרו מספר ימים, אין זו הוכחה שיצרו לא יתגבר עליו בהמשך. והוכיח כן מהמשנה [יבמות קיא:], שאמרו לגבי יבם ויבמה, שעד שלשים יום מוקים איניש אנפשיה מלבעול, אך לאחר שלשים יום לא מוקי אנפשיה מלבעול. ולשון הט"ז הוא: "ביבמה עד שלשים יום מוקי אנפשיה, ותו לא. הרי דהוחזק שלשים יום בזה שלא בא עליה, ואפילו הכי אמרינן דאחר כך תקיף ליה ולא מעמיד נפשיה". נמצא שדבריו כאן [שחיישינין שאף לאחר הקבלה הראשונית יצרו יתגבר עליו] הם כשיטת הט"ז. ואילו דבריו בדרשת שבת הגדול [שלאחר הקבלה הראשונית שוב ליכא למיחש שיצרו יתגבר עליו] הם כשיטת הרמ"א והש"ך. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:3
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:3](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:3)

(821) מבאר שהמלים "אם שמוע תשמעון" באות להקל על הקושי הראשוני שיש בקבלת מצוות. וכך גם כתב בדר"ח פ"ד מ"ב [מב.]: "כי כל התחלות קשות, וכאשר מתחיל לעשות מצוה הוא עושה מצוה אחרת, וכמו שדרשו ז"ל על 'אם שמוע תשמעו', אם שמע אדם מעט, משמיעין אותו הרבה, מכאן שכל התחלות קשות". וראה בסמוך הערה 827 מה שהוקשה שם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:4
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:4](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:4)

(822) כאן משוה ומזכיר בחדא מחתא את "שומע אדם מצוה אחת, משמיעין אותו מצוות הרבה" ל"מצוה גוררת מצוה". וכן בגו"א דברים פי"א אות י [קעז:] כתב: "אם תשמע בישן תשמע בחדש. פירוש, אם תשמע מצות שכבר שמעת וידעת אותם, ואתה מקיים אותם, 'תשמע בחדש', הם מצות שהם חדשים לך, שהרי מצוה גוררת מצוה". אמנם בדר"ח פ"ד מ"ב [מז.] חילק ביניהם, וכלשונו: "ובאולי יקשה לך, אם כן ["מצוה גוררת מצוה"] למה הוצרכו לומר אצל [מכילתא שמות יט, ה] 'אם שמוע תשמע', שמע מעט משמיעין אותו הרבה, תיפוק ליה בלאו הכי, הרי 'מצוה גוררת מצוה'. אין זה קשיא, כי מה ש'מצוה גוררת מצוה' היינו מצוה שהיא דומה אל הראשונה... ובזה שייך 'גרירה', אבל לא כל מצוה שאינו דומה כלל. אבל מכל מקום 'משמיעין אותו הרבה', כלומר שהוא שומע מצות אחרות". ושאלה זו נשאלה גם בדר"ח [שם] הערה 199. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:5
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:5](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:5)

(823) דרך חיים יצא לאור בשנת שמ"ט, ודרשה זו נאמרה שלש שנים אחר כך, בשנת שנ"ב, לכך יכול להתייחס לדבריו בדרך חיים. וראה למעלה בהקדמה הערה 57, ולהלן הערה 1349.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:6
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:6](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:6)

(824) לא מצאתי היכן ביאר בסמוך שהמצות הן דבר אחד. ואולי כוונתו לדבריו להלן [לאחר ציון 1184] שכתב שכל המצות נכללות בעשרת הדברות. ובתפארת ישראל פנ"ו [תתנט:] כתב: "עשרת הדברות בו נכללו כל תרי"ג מצות, ועשרה הם כמו אחד במספר קטן, עד שהתורה היא אחד לגמרי".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:7
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:7](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:7)

(825) לשונו בדר"ח פ"ד מ"ב [לח.]: "פירוש דבר זה מה שאמר 'שמצוה גוררת מצוה', וזה כי המצות שהם תרי"ג [מכות כג:], כלם הם דבר אחד. ויש לפרש כך מה שאמר [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור', כלומר אל תחשוב כי המצוה האחת היא נר אחד, והתורה, שהיא כוללת כל תרי"ג מצות, הם נרות הרבה. אבל אין הדבר כך, כי המצוה היא נר אחד, אבל אין התורה שבה כל תרי"ג מצות נרות הרבה מחולקות שכל נר ונר לעצמו. אבל התורה שיש בה כל המצות, היא אור אחד, שהתחברו הנרות ונעשו אור אחד גדול, שהתורה היא אחת. וכבר בארנו במקומו כי התורה היא אחת. ובא הרמז במלת ה'תורה' שהוא בגמטריא תרי"א, ו'אנכי' ו'לא יהיה לך' [שמות כ, ב-ג] מפי הגבורה שמענו [מכות כג:]. ובאו כל תרי"ג מצות במלת 'תורה', לומר כי התורה היא אחת, ומקושרים כל המצות, עד שהם מושכל אחד לגמרי, ודבר זה ברור. וזה שאמר 'שמצוה גוררת מצוה', כלומר שעשיית המצוה האחת היא התחלה לאחרת גם כן, מאחר שכל המצות הם דבר אחד, ולפיכך מצוה אחת גוררת מצוה אחרת. כי כל דבר שהוא אחד אינו נחלק כלל. וכאשר הוא עושה מצוה שהוא חצי דבר, המצוה הזאת גוררת האחרת, עד שיעשה כל המצות, שהם דבר אחד... כי כאשר התחיל במצוה ראוי שיושלם הדבר, כי הדבר שהוא אחד אינו נחלק, רק יושלם" [הובא בחלקו למעלה הערה 374, ולהלן הערה 1186]. ושם בתחילת משנה ג [נא.] כתב: "'מצוה גוררת מצוה', ובזה למדנו שכל מצוה ומצוה דבר מיוחד בפני עצמו. שאם היו שתי מצות האחת כמו האחרת, לא שייך שתהא מצוה אחת גוררת אחרת, לפי הטעם אשר אמרנו שמצוה גוררת מצוה כי אין דבר אחד נחלק לשנים, וכל המצות הם דבר אחד, ולכך המצוה האחת גוררת האחרת. שזה דוקא שייך רק כאשר כל מצוה בפני עצמו, ומתחברים ביחד, אבל אם האחת כמו האחרת, אין אחת חצי דבר. ולפיכך אי אפשר לומר רק שכל מצוה ומצוה הוא דבר מיוחד, ומכל מקום הם מתחברים ביחד, וכאשר הוא מקיים מצוה אחת נחשב כמו דבר אחד שנחלק, ולכך מצוה אחת גוררת אחרת. ומזה תדע כי כל מצוה יש לה מקום בפני עצמה. ודבר זה למעלת המצוה, שכל מצוה יש לה ענין מיוחד".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:8
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:8](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:8)

(826) כי הגדר המקיף את השדה הוא דבר אחד. דוגמה לדבר; נאמר [דברים ג, כד] "ה' אלוקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו'", ופירש רש"י [שם] "אתה החלות להראות את עבדך מלחמת סיחון ועוג... הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים". וכתב על כך הגו"א שם אות יז [סה:]: "הראני מלחמת שלשים ואחד מלכים. ואם תאמר, מאי סברא היא זאת, בשביל שעשה לו טובה אחת, יעשה לו טובות הרבה. ויעקב אמר [בראשית לב, י] 'קטונתי מכל החסדים' בשביל שעשה הקב"ה עמו טובות הרבה. יש לומר, הני מילי כשהם טובות מחולקות, כשנעשה לו האחת אין לעשות אחרת, כמו שאמר יעקב 'קטונתי מכל החסדים'. אבל בענין אחד, לפי שמלחמות סיחון ועוג הוא מעין כבוש הארץ... אחר שהתחיל להראותו, יש לו לגמור, שכל דבר שיתחיל בו יש לגומרו, כדילפינן [תנחומא עקב אות ו] לענין מצוה, כל מצוה שאדם מתחיל אומרים לו גמור. הכי נמי כיון שהתחיל בה, יש לגומרו". דוגמה נוספת; אמרו בגמרא [מגילה יא.] "'מהודו ועד כוש' [אסתר א, א]... חד אמר, הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי, כשם שמלך על הודו וכוש, כך מלך מסוף העולם ועד סופו". ובאור חדש פ"א [רפה:] כתב: "[העולם] הוא כדור אחד. ולכך סבר חד כי כך ראוי לומר; כמו שהיה מלך על מקצת, כך היה מולך על כולו, כי אל מקצת הכדור נמשך תשלום הכדור, כמו שהוא ידוע. ולכך פירשו כשם שהיה מולך על אלו שני מקומות הסמוכים כאשר הם על עיגול אחד, כך היה מולך על כל העולם, שהוא תשלום הכדור, ואין השאר רק השלמה, וצריך להשלים את הכדור כאשר מתחיל לסבב מקצת ממנו". ופירושו, הואיל והעולם הוא אחד, כי הוא כמו כדור, לכך מה שנעשה במקצת העולם גורר בעקבותיו את שאר העולם, עד שכל העולם הוא בעל גוון אחד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:9
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:9](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:9)

(827) שוב חזינן שמבאר שהמלים "אם שמוע תשמעון" באות להקל על הקושי הראשוני שיש בקבלת מצוות [כמבואר למעלה הערה 821]. אך במכילתא [שמות יט, ה, והביאו כאן] לא אמרו כן, שזה לשונם: "'ועתה אם שמוע תשמעו', 'ועתה' קבלו עליכם, שכל התחלות קשות. 'אם שמוע תשמעו', שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצוות הרבה, שנאמר 'אם שמוע תשמע'". הרי שיש במכילתא שתי דרשות; (א) "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות" [לשון רש"י שם, והובא בהערה הקודמת]. (ב) "שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצוות הרבה". ואלו הן שתי דרשות נפרדות, וכמבואר בגו"א שם אות יא [סב.], שתיבת "ועתה" נדרשת בפני עצמה [ללא ההמשך "אם שמוע תשמעון"], ומורה על הקלת הקושי הראשוני שיש בקבלת מצוות, וכלשונו: "אם עתה תקבלו וגומר. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר 'ועתה', והוי ליה לומר 'אם שמוע תשמעו'. הכי פירושו, אם עתה תקבלו עליכם עול המצוות, אף על גב שהוא כבד עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות. ואין 'אם שמוע תשמעו' דבר הקב"ה, שמבטיח אותם שיערב להם מכאן ואילך, אלא הכל נרמז בלשון 'ועתה', שפירושו הכל תולה בזמן עתה, שאם תקבלו עתה, יערב לכם מכאן ואילך. ואחר כך הוא אומר 'אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה' מלתא בפני עצמו. אבל מכפל לשון 'שמוע תשמעו' דרשו במכילתא [שם] 'שמע אחת משמיעים לו מצות הרבה'" [הובא בחלקו למעלה בהקדמה הערה 38]. הרי שחילק בסכינא חריפא בין תיבת "ועתה" להמשך "אם שמוע תשמעון", ואילו כאן מבאר שגם ההמשך ["אם שמוע תשמעון"] עוסק בהקלת הקושי הראשוני שיש בקבלת מצוות. ושאלה זו גם נתעוררה על דבריו בדר"ח [שם] הערה 197. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:10
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:10](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:10)

(828) כמו שפירש רש"י [שם] "ושמרתם את בריתי - שאכרות עמכם על שמירת התורה". וראה למעלה הערה 12. ומלים אלו נאמרו על הקיום שלאחר הקבלה, וכפי שכתב למעלה [לאחר ציון 819] "בהיות שהתורה קשה על האדם... לקיימם אחר הקבלה שלא יבא לידי חטא בזמן מהזמנים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:11
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:11](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:11)

(829) לפנינו במכילתא אמרו "ורבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודה זרה", ולא "ברית עבודה זרה". וכן בתפארת ישראל פכ"ח [תכח:] כתב בשם המכילתא: "רבי עקיבא אומר, זה ברית מילה ועבודת אלילים" [נוסח זה מופיע במדויק בילקו"ש ח"א רמז רעו].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:12
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:12](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:12)

(830) לשונו להלן [לאחר ציון 1695]: "ובפרק הניזקין [גיטין ס:] אמר רבי יוחנן, לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה... והנה יש להקשות, למה דוקא בשביל תורה שבעל פה. אבל פירוש הדבר, כי כל ברית הוא בין השנים שיש להם חבור יחד בעצמם. הנה מפני כי תורה שבכתב מונחת בארון, ואיננה עם האדם בעצמו, לכן איננה כריתת הברית לחבר את ישראל בעצמם אליו יתברך. אבל תורה שבעל פה, שהיא עם האדם, עד שבזה האדם בעצמו הוא בעל תורה, והוא הברית וחבור שיש לאדם בעצמו עם השם יתברך... וכי כרת הקב"ה ברית עם השלחן, שהתורה מסודרה ונמצאת בו בעצמו. העבודה והמעון כי אין חס ושלום ברית". ובגבורות ה' פמ"ז [תקנ.] כתב: "על ידי התורה יש לעולם דביקות בו יתברך... התורה היא כמו אמצעי שהוא מקשר שני דברים יחד, כך התורה היא הקשור בין השם יתברך ובין האדם. ודבר זה ידוע איך התורה היא כמו אמצעי בין השם יתברך ובין האדם, ולפיכך נקראת התורה 'ברית' בכל מקום בכתוב [שמות כד, ז, דברים כט, ח, ועוד], כי הברית הוא החבור, והתורה היא עצם החבור בין השם יתברך ובין האדם", וראה שם הערה 514, כי הוא יסוד נפוץ בספריו. ובנצח ישראל פ"ה [קיח:] כתב: "קדשי הקדשים, שם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה, שנקרא 'ספר הברית' [שמות כד, ז], שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, 'ופניהם איש אל אחיו' [שמות כה, כ], 'כמער איש ולוית' [מ"א ז, לו]. כשעלו לרגל היו מגביהים להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים [יומא נד.], כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה [שה"ש ג, י] 'רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה', שכל המקרא נאמר על המשכן. 'תוכו רצוף אהבה' כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל [שהש"ר ג, ח]. נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון". ובנתיב העבודה פי"ח [א, קמא.] כתב: "הברית הוא החבור שיש בין שני דברים, והמילה שהיא בגופו ובעצמו של אדם, הוא ברית וחבור עם השם יתברך יותר מן התורה... בשביל הברית של המילה שהיא בבשרם, שהוא ברית גמור... ברית המילה היא קודמת, שהוא ברית גמור בגופו של אדם" [ראה להלן הערות 840, 1700]. ובאור חדש פ"ו [תתריז:] כתב: "כי הנהגת העולם בשם 'אדון', וישראל מקבלין אדנות שלו במה שהם מביאים את העומר אל השם יתברך כמו שאמרנו, כי זה עניין הבאת העומר. ואין האדון מניח את עבדו להיות כלה, ולכך הציל אותם [בימי המן], לפי שהם עבדים לו, כי כך ראוי לאדון שיהיה שומר את עבדיו ומציל אותם מן ההפסד. ולפיכך אמר [ויק"ר כח, ו] כי מצות העומר הוא שהצילם. והבן מה שאמר [שם] 'ואתה את ברית תשמור' [בראשית יז, ח], זה מצות העומר, כי האדון והעבד יש להם חיבור ביחד, שהוא אדון עליו, והעבד הוא עבד לו. לכך ראוי שיהיה חס עליו והוא תחת צלו". ובח"א לנדרים לא: [ב, ו:] כתב: "אין לעולם חבור ברית עם השם יתברך כי אם על ידי המילה, שהיא הברית. וכל ברית תרגומו [בראשית ט, ט] 'קיימא', וזה מפני כי על ידי הברית יש לו חבור עם השם יתברך, כמו שנים שיש להם ברית ביחד". ואמרו חכמים [ב"ב יד:] "מאי דכתיב [ש"ב ו, ב] 'אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו'... מלמד שהשם וכל כינויו מונחין בארון". ובח"א שם [ג, סז:] כתב: "כי הארון הוא [יהושע ג, ו] 'ארון הברית', אשר על ידו היה חבור הקב"ה עם ישראל, ולפיכך ראוי שיהיה השם וכל כנויו בארון שזה היה הברית שלם מצד כל שמותיו יתברך, וכמו שהיה שם הלוחות. וגם ספר תורה, בשביל שהתורה היא הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, וכן הלוחות. וכל שמותיו הקדושים על ידם הברית וחבור. כי התורה היא לישראל מן השם יתברך, ולפיכך הוא עושה ברית וחבור בין ישראל לאביהם שבשמים. וכן שמותיו יתברך, שמו יתברך נקרא על עמו ישראל, כדכתיב [דניאל ט, יט] 'כי שמך נקרא על עמך'. ומפני כך שמותיו הם הברית והחבור בין ישראל לאביהם שבשמים, והיו מונחים גם כן בארון הברית". וצירוף המלים "ברית וחבור" הוא נפוץ מאוד בספריו. והגר"א [בפירושו לספר היצירה פ"א מ"ח] כתב: "אומר לך מהו ענין ברית, והוא אדם שיש לו אוהב כנפשו, ורוצה שלא יפרוש ממנו, אבל אי אפשר להיות אצלו, נותן לו דבר שכל מגמתו ותשוקתו אליו, והן נקשרים ע"י הדבר ההוא... ולשון 'ברית' הוא הבטחה שעל ידי הדבר ההוא ודאי לא יתפרד ממנו" [ראה להלן הערות 1019, 1191, 1696].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:13
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:13](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:13)

(831) לשונו בתפארת ישראל פכ"ח [תל:]: "כי השבת הוא מנוחה שהוא לנפש, כי התנועה היא לנפש, וכן המנוחה היא לנפש, לכך כתיב 'שבת וינפש'". והביטוים "מנוחת הנפש" ו"נייחא דנפשא" [ראה זוה"ק ח"ב קמב:, רש"י כתובות מט:] יוכיחו שהמנוחה היא לנפש. ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "כאשר הוא בערב, אשר האדם כבר הוא יגע מן העסקים והטרדות שהיה לו עד אותה שעה, ונפשו מבקשת מנוחה. ודבר זה שייך לנפש, לפי שהנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה, כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה. ובלילה היא מבקשת המנוחה והמרגוע, ועל ידי השינה חוזרת לתקונה". ובח"א לנדרים לב. [ב, ו:] כתב: "השבת היא השלמת האדם בנפשו. כי כל ימי השבוע אין נפשו בשלימות כאשר יגע במלאכה. וכאשר בא השבת הוא נח, ואז 'שבת וינפש'... ויש ברית וחבור בין השם יתברך והאדם מצד הנפש, וזהו ענין השבת. וכמו שאמרו ז"ל [ביצה טז.] 'שבת וינפש', נפש יתירה נתנה לאדם בשבת... כי השבת אסור במלאכה, שכל מלאכה היא טורח הנפש, ואין הנפש בשלימות רק בשבת, אז הנפש בשלימות. לכך השבת הוא לנפש שממנו התנועה, ובשבת היא בשלימות, וזהו ברית". ובח"א לב"ק לב. [ג, ה:] כתב: "המנוחה מן המלאכה הוא לנפש, שהנפש ממנו התנועה וכל מלאכה, שהכל בא מכח הנפש. ולכך אל הנפש הוא המנוחה גם כן, וזהו דכתיב 'שבת וינפש', כי כאשר [יש] שביתה, הנפש בשלימותה". ובח"א לשבת קיח. [א, נה:] ביאר שהשבת היא כמו הלב, וזה כדבריו כאן שהשבת היא לנפש, כי הלב משכן לנפש [גו"א בראשית פ"ט אות יז (קפד:), נצח ישראל פכ"ג (תפח:), וח"א לשבת לא: (א, יט.)]. אמנם בח"א לשבת קיט. [א, סג:] ביאר ש"השבת בפרט מתייחס אל השכל הנבדל מן החומרי... וזה אמרם [ביצה טז.] נפש יתירה נתנה באדם ביום שבת. ולפיכך הראש, שבו הנשמה והשכל באדם, מתיחס אל השבת". וראה למעלה הערה 63, ולהלן הערה 1246.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:14
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:14](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:14)

(832) פירוש - הואיל והמנוחה היא לנפש, לכך המנוחה נקראת בשם "נפש" ["שבת וינפש"]. ורש"י [שמות לא, יז] כתב: "וינפש - כתרגומו 'ונח'. כל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:15
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:15](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:15)

(833) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ט [תערב:]: "ויש לך לדעת כי האדם הוא מתחלק לחלקים בבחינות הרבה... כי לפעמים חלקו חלקיו לשני חלקים, לגוף ולנפש. ולפעמים לשלשה חלקים... עד שנמצאו הרבה בחינות". וחלוקה זו לשלשה [גוף, נפש, ושכל] היא נפוצה מאוד בספריו. כגון, בגבורות ה' פ"ח [תיט:] כתב: "יש באדם ג' דברים; גוף, ונפש, ושכל, שלש מעלות זו על גבי זו". וכן הזכיר בספר גבורות ה' הרבה פעמים [פ"ח הערות 257, 258, פ"כ הערה 22, פכ"ט הערות 97, 98, פ"מ הערה 3, פמ"א הערות 23, 24, פמ"ג הערה 167, פמ"ז הערה 363, ופ"ס הערה 198]. ובדרשת לשבת הגדול [נה:] כתב: "חלקיו [של האדם] הם; השכל, והגוף, והנפש, אלו ג' דברים הם לאדם". ושם בהמשך [רצד:] כתב: "חלקי האדם הם שלשה; האחד הוא הגוף, והשני הוא הנפש, והג' הוא השכל". ובאבות פ"ד מי"ד אמרו "שלשה כתרים הם; כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות", ובדר"ח שם [רפב.] כתב: "מנינא למה לי, שאמר 'ג' כתרים הם', ולמה צריך למנין. ויש לך לדעת, כי אלו ג' כתרים שזכרו כאן שנתן השם יתברך לישראל, תורה ומלכות וכהונה, הם כנגד האדם. כי יש באדם ג' חלקים; החלק האחד הוא השכל שבאדם, החלק הב' הוא הנפש, החלק הג' הוא הגוף, אלו ג' חלקים הם כל חלקי האדם. וכנגד אלו הם ג' כתרים אלו; כי כתר תורה הוא כנגד השכל. וכתר כהונה כנגד הגוף... אמנם המלכות כנגד הנפש". וכן כתב בהקדמה לדר"ח [לה:], שם פ"ב מ"ה [תקצ:], שם מ"ט [תרעד.], שם פ"ה מכ"ב [תקסח:], תפארת ישראל פ"א [לא:], נצח ישראל פ"ד [ס:], שם פי"ח [תח:], נתיב התורה פ"ב [קיט:], נתיב העבודה פ"א [א, עט:], נתיב הבטחון פ"א [ב, רלג.], נתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:], נר מצוה [כג:, מז:], ח"א לשבת לא: [א, יט.], ח"א לגיטין ע. [ב, קכט:], ח"א לסנהדרין ע. [ג, קע.], שם קז: [ג, רנד.], ח"א לזבחים פח: [ד, סח.], ועוד. **ובחידושי ההלכות** שלו [שבת לא:] כתב: "האדם יש לו ג' כוחות שהם זה למעלה מזה; האחד הוא כח הגופני, שהוא מוטבע בגוף. והשני כח נבדל מן הגוף, אבל הוא מצורף ומחובר אל הגוף, שאינו נבדל לגמרי. והכח הג' הוא נבדל לגמרי מן הגוף. גם בעלי הטבע הזכירו אלו ג' כחות, ואמרו שיש לאדם כח בגוף ונקרא כח טבעי, שממנו כח הזן וכח המגדל וכח המוליד, ולכך קראו אותו כח טבעי בלבד, ואמרו שמשכן כח זה הוא בכבד. ועוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו ג"כ כחות ידועים כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה, ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב [וזהו הנפש, וכמבואר למעלה סוף הערה 831]. ועוד יש כח נבדל לגמרי, ומשכן כח זה הוא במוח, ומן כח זה הדמיון והידיעה. ובדברי חכמים [ב"ר יד, ט] נקראו 'נפש' 'רוח' 'נשמה', אלו ג' כוחות. וביארנו אותו פעמים הרבה, **ואצלי נתבארו** אלו ג' כוחות". וראה להלן הערה 1248, ששם נקט בחלוקה של שכל, נפש, וממון. **ודע**, כאשר המהר"ל אומר "גוף", אין כונתו לחומריות הגוף, אלא לכח רוחני הקרוב ודבוק בגוף, וכמבואר במכתב מאליהו ח"א עמוד 294, שצד תחתון שברוחניות נקרא "גוף". וכן כתב בח"א לשבת קנב: [א, פד:]: "גוף... אין הכונה כלל על גוף של בשר... רק על כח הגוף... כי לגוף הזה של אדם יש לו כח שאינו בשר ודם".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:16
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:16](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:16)

(834) לשונו בדר"ח פ"ב מ"ט [תרעד.]: "כי האדם אשר ברא השם יתברך, יש לו הגוף וכחות הגוף, ויש לו נפש וכוחות נפשיים. וכוחות הגוף הם כמו נושאים ומתחברים לנפש וכוחות הנפש, שהרי הגוף והנפש יש להם חבור ביחד, והגוף הוא נושא לנפש" [הובא למעלה הערה 810]. וזאת לעומת השכל, שאף על פי שגם השכל עומד בגוף, מכל מקום הוא נבדל מן הגוף, וכמו שכתב שם בהמשך המשנה [תשיב.]: "והבן ההפרש שיש בין החבר ובין השכן. כי החבר מתחבר לגמרי אל חבירו, ולא יפרד ממנו, והוא עמו. והשכן אינו רק כי דירתו עמו, והוא אליו שכן טוב. ודבר זה בעצמו ההפרש שיש בין אשר מתחבר לכח נפשי, ובין אשר מתחבר לכח השכלי. כי המתחבר לכח נפשי יש לו חבור ועירוב עמו. אבל אשר הוא מתחבר אל כח השכלי, אין לו עירוב עמו, רק יש לו עמו הקשר מציאות בלבד, מפני שכח השכלי הוא נבדל לגמרי, אין לו חבור ועירוב עם הנושא, רק שנמצא עמו, ויש עמו הקשר מציאות במה שהוא נמצא עמו, ואין לו עמו עירוב כלל. ולפיכך נקרא הכח אשר הוא מתחבר אל כח נפשי 'חבר', אשר הוא החבר מתחבר אליו. אבל הנושא לכח השכל, ואין לו עירוב עמו, נקרא 'שכן טוב', כי השכן אינו רק שנמצא דירתו עמו ואצלו, ואין לו עירוב עמו, רק חבור שכניי הוא לו". הרי יחס הגוף והנפש הוא כמו בין חברים, בעוד שיחס הגוף והשכל הם כמו בין שכנים. **ואודות שהגוף והשכל** הם בבחינת "נוגע ואינו נוגע", כן כתב בכמה מקומות. כגון, אמרו חכמים [אבות פ"א מ"ד] "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם", וכתב שם בדר"ח [רמב:]: "כלומר שלא יהיו החכמים נחשבים אליו כמו דרך החברים, שבזה ממעט במעלת החכמה כאשר עדיין אינו חכם כמותם. אבל יהיה מתחבר להם, דהיינו להשפיל תחת רגליהם... ודבר זה ראוי, וזה מפני כי השכל גם כן הוא נבדל מן האדם, ואם מתחבר לת"ח כמו שני חברים, לא היה החכם אצלו במדריגת השכל שהוא נבדל. ולא שיהיה נבדל לגמרי מן הת"ח, שאם כן לא היה הת"ח אצל האדם במדריגת השכל שהוא באדם, שנמצא השכל בביתו, הוא גוף האדם הגשמי, שדומה לבית. כי השכל נבדל מן האדם, רק יש אל האדם קשור עם השכל, ובזה האדם מתאבק בשכל... כאשר ימצא השכל באדם, שהוא נבדל מן האדם, אין לו חבור גמור עמו, רק שנמצא עמו". ושם פ"ד מי"ד [רצב:] כתב: "השכל יש לו הקשר מציאות, דהיינו שהוא נמצא עם האדם, ומכל מקום השכל נבדל מן האדם". ובנתיב התורה פ"ד [ריא.] כתב: "ישים האדם עצמו כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה. כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם. אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים... דמיון אל השכל... אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף". ובתפארת ישראל פכ"ה [שפ:] כתב: "אין השכל משתתף ומתחבר עם הגוף, רק הוא נבדל מן הגוף". ושם פל"ז [תקנד:] כתב: "דמיון זה באדם; הגוף הוא גשמי, והנפש הוא כח גשמי, והשכל אינו כח בגשם, אבל הוא נמצא עם הגשם בקשר מציאות בלבד". ובח"א לבכורות ח: [ד, קכא.] כתב: "אין ספק כי השכל אינו נבדל לגמרי מכל וכל, שאם היה השכל נבדל לגמרי, לא היה נמצא עם האדם שהוא בעל גוף, אבל במה שהשכל עומד באדם, מזה נראה שאין השכל נבדל מכל וכל... שהשכל נמצא עם האדם שהוא בעל גוף, ונקשר עמו קשר מציאות, לא שיהיה מעורב השכל עם הגוף או עם כוחותיו, שדבר זה אינו". ואמרו חכמים [סנהדרין נב:] "למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ. בתחלה ["בעודו מתנהג בכבודו, שאין צריך לו (הת"ח לע"ה), הוא יקר בעיניו" (רש"י שם)] דומה לקיתון של זהב. סיפר הימנו, דומה לקיתון של כסף. נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה". ובח"א שם [ג, קסב.] כתב: "כי השכל הוא נבדל מן הגוף, והת"ח דומה אל השכל, ועם הארץ דומה אל הגוף. וכאשר הת"ח יש לו מעלת השכל הנבדל, שהוא נבדל מן הגוף, כאשר ראוי אל השכל הנבדל, שלכך נקרא 'שכל נבדל' שהוא נבדל מן הגוף, ואז יש לו מעלתו. אבל כאשר השכל מעורב עם הגוף, אז השכל בטל אצל הגוף, כאילו אינו נמצא. וזה שאמר 'כיון שנשבר שוב אין לו תקנה', כי כלי חרס שנשבר אינו עומד לשום דבר, והוא בטל לגמרי. כיון שנהנה ממנו, זה נחשב שהוא מעורב עם הגוף כאשר מקבל הנאה ממנו, ואז השכל בטל, ואין השכל במעלתו רק כאשר הוא נבדל מן הגוף, וזה מבואר למשכילים ולנבונים". ובח"א להוריות יג. [ד, ס:] ביאר את דברי הגמרא [שם] "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ", וכלשונו: "מפני שמעלת כהן גדול, אף על גב שהיא גדולה, אינה שכלית. אבל הממזר, אף על גב שפגום הוא, זהו מצד הגוף, ובדבר זה לא יפגם השכל, כי השכל בפני עצמו נבדל מן הגוף, ולפיכך ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:17
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:17](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:17)

(835) לשונו בח"א בכורות ח: [ד, קכא:]: "ידוע כי נפש האדם אינו כמו נפש בעל חי, שאין נוסף על נפש בעל חי מדריגה יותר עליונה. אבל הנפש של אדם אין ספק שנוסף עליו השכל, שהוא מדריגה יותר עליונה, ודבר זה ברור אין ספק בו... כי השכל נוסף על הנפש... ודבר זה מתייחס אל נפש האדם שהוא נושא משא, שהוא נושא ההכנה לקבל השכל, ובזה מגיע עד השכל ע"י ההכנה שבנפש לקבל השכל, ושם ינוח, כי אין מגיע יותר". ובדר"ח פ"ד מ"א [כה:] כתב: "נאמר [ירמיה ט, כב] 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו וגו''... כי אלו ג' דברים שייכים אל האדם, כי האדם יש בו השכל, ויש בו הנפש, ויש לו העושר, ואי אפשר לאדם זולת אלו שלשה. ואמר אל יתהלל החכם במעלות השכלי שבו, שהוא חלק אחד מחלקי האדם. ואל יתהלל בגבורה, שהוא מעלת הנפש, כי הגבורה מצד כח הנפש. ויש עוד דבר שלישי שגם כן הוא שייך לאדם, והוא עושרו... אבל אינו מן האדם עצמו כמו השכל והנפש, שהם לאדם... ומפני זה אצל הגבורה כתיב 'וְאל יתהלל' בוי"ו, כי הנפש והשכל מחוברים יחד. אבל העושר הוא נבדל מן האדם לגמרי, ולפיכך כתיב 'אל [בלא וי"ו] יתהלל עשיר בעשרו'" [ראה להלן הערה 1246] . ובנצח ישראל פ"ד [סו:] כתב: "הנפש היא אחת... והוא מקשר וכולל הכוחות כולם... כי עצם הנפש כולל ומאחד כל הכחות הנפש". וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:18
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:18](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:18)

(836) אודות שעל ידי השבת ישראל דביקים בה', כן כתב בגבורות ה' פנ"ט [שסב:]: "נתינת שבת, מצוה אלקית, והיא הברית בין הקב"ה ובין ישראל, בה יתדבקו בהקב"ה, וזה ידוע". ואמרו חכמים [שבת קיח:] "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון", ובח"א שם [א, נו:] כתב: "יש לך לדעת, כי השבת היא הדביקות שיש לישראל עם הקב"ה, דכתיב [שמות לא, יג] 'כי אות היא ביני וביניכם'. והאומות הם מסולקים מן השבת, שהרי אמרו גוי המשמר את השבת חייב מיתה, כדאיתא במסכת סנהדרין [נח:]. ולפיכך אם שמרו ישראל שבת ראשונה, היו מקבלים הברית והחבור הזה שיש לישראל מצד השבת חבור עצמי. כי אין דומה חבור ודבוק של שבת, לשאר חבור ודבוק שיש לישראל עם הקב"ה מצד שאר מצות. כי השבת אשר היא מצד הבריאה, שהרי השבת נמשך אחר הבריאה שברא הקב"ה. ואם היו מקיימים ישראל שבת ראשונה, היה נמשך חבור ישראל אל השם יתברך מצד הבריאה, ודבר שהוא מצד הבריאה הוא עומד נצחי מבלי שנוי כלל, כמו שכל הנבראים עומדים. ולפיכך לא שלטה בהם אומה ולשון, מצד שהיו דביקים בו יתברך... כי שבת ראשונה היא עצם החבור עם הקב"ה. ולכך אמר שלא היו משועבדים לעולם כאשר היו התחלת החבור והדבוק שהוא מצד הבריאה כראוי". ובתפארת ישראל פ"מ [תריז:] כתב: "השבת קראו חכמים בלשונם 'כלה', כמו שאמרו בבבא קמא [לב:] 'בואי כלה'. ומה ענין כלה לשבת. אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך. כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת, ומפני שהוא זמן קדוש, יש לעולם חבור על ידו בו יתברך. ולכך נקראת השבת 'כלה', שהיא עומדת להתחבר בבעלה... שהשבת הוא החבור בו יתברך... העולם כלה ביום השבת, שקנה החבור הקדוש והדבוק העליון". ובהקדמה שניה לדר"ח [עח:] כתב: "כי השבת אין ספק שהוא מורה על מדריגת ישראל, שנתן להם יום מנוחה שלא נתן לכל האומות. וכמו שאנו אומרים בתפלת 'ישמח משה' [שחרית של שבת]; 'ולא נתתו לגויי הארצות, ולא הנחלתו לעובדי פסילים, ובמנוחתו לא ישכנו ערלים, כי אם לזרע יעקב אשר בם בחרת'. זכר ג' דברים; שלא נתן השבת לגויי הארצות, ולא אל עובדי פסילים, ולא אל ערלים. כי השבת הוא קודש אל השם יתברך, ולכן מי שהוא נוטה וסר מן השם יתברך, אינו ראוי לו השבת... כי לזרע יעקב שנקראו [דברים לב, טו] 'ישורון', שאינו נוטה לא לצד ימין ולא לצד שמאל, שייך השבת. ומפני כך המענג השבת נותנין לו נחלת יעקב, שהיא בלי מצרים [שבת קיח.], והבן זה". ובח"א לב"ק לב: [ג, ו.] כתב: "כי הכלה יש לה חבור בבעלה, וכן השבת יש לה חבור בו יתברך". ובסידור הרמ"ק איתא "'שבת' נוטריקון 'שבת בשכינה תתחבר'". ורבינו יונה [ברכות לו. בדפי הרי"ף] כתב: "קדושת ישראל תלויה בקדושת השבת". והאלשיך [שמות לא, יג] כתב: "'כי אות היא ביני וביניכם', והוא לומר אל יעלה על רוחך שאין בשמירת שבת יותר כי אם להבטל ממלאכה... אך מה שאות היא... הוא דבר פנימי המקשר ביני וביניכם, שהוא דבר שהוא ביני ונכנס ביניכם, שהוא תוך נפשכם, שהוא מעין היותכם היכל לשכינתי, שהיא ג"כ חלק אלוק יתברך... בשבת האדם הוא היכל לה'". והרמח"ל בדרך ה' [ח"ד פ"ז אות ד] כתב שהשבת היא "קורבה גדולה אליו יתברך, ודביקות גדול בו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:19
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:19](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:19)

(837) פירוש - כאשר הנפש דביקה כראוי בה', אז גם שאר חלקי האדם [הגוף והשכל] יהיו דבקים בה' כהוגן, וכמו שביאר, ויבאר שוב בסמוך. וכן ביאר בתפארת ישראל פכ"ח [תכח.], וכלשונו: "'ושמרתם את בריתי' [שמות יט, ה]. במכילתא [שם], רבי אליעזר אומר, זה ברית שבת. רבי עקיבא אומר, זה ברית מילה ואלילים, עד כאן. פירוש מחלוקת שלהם, כי לפי דברי הכל בא להזהיר שלא יסורו מן השם יתברך ולבטל הברית שיש בינם לבין השם יתברך. וסבר רבי אליעזר כי הברית והחבור הוא ברית שבת. וזה כי חלקי האדם הם שלשה; הגוף, והנפש, והשכל. וידוע שהנפש יש לו חבור אל הגוף ואל השכל. וסבר רבי אליעזר כי כאשר הנפש יש לו דבקות בו יתברך, ונזהר מן החטא אשר הם שייכים לנפש, כמו הנקימה והנטירה והשנאה, ודברים הרבה אשר הם פעולות הנפש [ראה להלן הערה 851]. ואמר הכתוב כי כאשר ישמור הברית שלא יבטלו החבור על ידי החטאים שמתיחסים אל הנפש, רק ישמרו את ברית הנפש שיהיה עם השם יתברך, ואז הגוף אשר הוא משותף אל הנפש, והשכל אשר הוא מצטרף אל הנפש גם כן, עם השם יתברך, כאשר הנפש יש לו דבקות עם השם יתברך. ולזה אמר 'זו ברית שבת', כי השבת הוא לנפש, כמו שאמרו ז"ל [ביצה טז.] נפש יתירה נתנה באדם בשבת... וכאשר ישמרו השבת בשלמות, ואז יהיה לנפש דבקות עם השם יתברך, ימשך אחר זה הגוף והשכל גם כן, שיהיו עם השם יתברך".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:20
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:20](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:20)

(838) "ושמרתם את בריתי" [שמות יט, ה].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:21
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:21](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:21)

(839) בתפארת ישראל פכ"ח [תלא.], בביאור דברי רבי עקיבא, פתח וכתב: "ולרבי עקיבא אדרבא". וכוונתו, לא שהנפש מושכת אחריה את הגוף והשכל [כדעת רבי אליעזר], אלא להיפך, הגוף והשכל מושכים אחריהם את הנפש, וכמו שמבאר והולך.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:22
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:22](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:22)

(840) אודות שהמילה היא בגופו של אדם, כן כתב בהרבה מקומות. כגון, בנצח ישראל פ"ט [רל.]: "כי המילה מורה שישיאל מקבלים ברית מן השם יתברך, כי המילה היא ברית דבק בגוף האדם, והוא החבור. ולכך יש ברית בבשרם לומר כי ישראל מקבלים ברית מן השם יתברך". ובדר"ח פ"ג מי"א [רנט.] כתב: "המילה שהיא בגוף האדם... והמילה נתן השם יתברך בבשרו, ונקראת [סנהדרין צט.] 'ברית בשר', כמו שאנו אומרים [בברכת המזון] 'ועל בריתך שחתמת בבשרנו'". ושם פ"ה מ"ה [סח:] כתב: "היה אברהם, והיה לו מדריגת הגוף בשלימות. ולפיכך היה מספר 'אברהם' רמ"ח, כנגד רמ"ח איברים שבאדם, וכמו שאמרו ז"ל [נדרים לב:] שהמליך אותו הקב"ה על רמ"ח אברים. ולכך נתנה לאברהם ברית מילה [בראשית יז, י], בגופו של אדם". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רי.] כתב: "כי לא היה לאדם השלמה בגופו כמו שהיה אברהם, שלכך נתנה לאברהם המילה, שהערלה היא פחיתות וחסרון בגוף". ובאור חדש פ"ח [תתשלג.] כתב: "המילה, שהיא בגוף האדם, והיא מצוה קדושה". ובח"א לנדרים לב. [א, ו:] כתב: "האדם נברא ערל, ולמה נברא האדם ערל. אבל דבר זה נמשך אחר ענין האדם, כי אדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, בענין זה נברא האדם. כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים, וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח גם כן. וכל זמן שלא הוסר הערלה נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה... ומצד המילה הוא בפעל הגמור, כאשר מסיר הערלה, שהיא האטימה" [הובא למעלה הערה 39]. וכן כתב בתפארת ישראל פכ"ח [תלא.], נצח ישראל פכ"ה [תקלד.], נתיב העבודה פי"ח [א, קמא., והובא למעלה הערה 830], ח"א לנדרים לא: [ב, ז.], ח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.], ועוד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:23
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:23](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:23)

(841) פירוש - הגוף הוא הרגיל ביותר לפרוק עול ולילך אחר תאוותיו. ואמרו חכמים [גיטין יג.] "עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, שכיחא ליה, פריצה ליה". ובח"א לב"מ פה: [ג, מ:] כתב: "שם 'עבד' נאמר על הגוף בכל מקום, כי העבד דומה לחמור [יבמות סב.]". הרי שהגוף ממאן בקבלת עול עבודת ה', וחפץ לילך אחר תאוותיו. ואמרו חכמים [אבות פ"ה מ"כ] "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ובדר"ח שם [תעט:] כתב: "בריאת האדם הוא לתכלית זה שנברא לעבוד את בוראו. ומפני שהאדם בעל חומר, והאדם מצד חומרו הוא כמו אבן דומם, ואינו חפץ בשום דבר, ועל זה אמר 'הוי עז כנמר'. כי מי שיש לו עזות אינו כמו אבן דומם עד שלא יהיה לו חפץ ותשוקה, רק יהיה עז כנמר". ושם מכ"ב [תקסה:] כתב: "'הוי עז כנמר', ודבר זה כנגד גופו של אדם, שצריך האדם שיהיה מתגבר על הגוף, כי הגוף מונע אותו מן הפעולה, היא עבודת השם יתברך. ולכך הזכיר כנגדו 'הוי עז כנמר'". וכן כתב בנתיב הזריזות ר"פ ב [ב, קפו.]. ובנתיב התורה פ"ג [קמא.] כתב: "כי הגוף מונע אל השכלי, וכמו שהתבאר כמה פעמים". והמסילת ישרים פ"ו כתב: "ותראה כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה. ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי הוא שלא יצליח" [ראה להלן הערה 1091]. זאת ועוד, הרי היצה"ר נמצא בגוף האדם [כמבואר למעלה הערה 504, ובסמוך הערה 849], ובודאי היצה"ר הוא רגיל ביותר לפרוק עול. ובספר מעשי השם [חלק מעשי התורה פכ"ו] כתב: "נגד יצר הרע אמר... 'אשר לא עלה עליה עול' [במדבר יט, ב], שהיצר הרע כולו אינו רק פריקת עול". ובספר צפית לישועה [למרן החפץ חיים זיע"א] פ"א כתב: "בדור הזה, שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קודשנו על ידי ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם, או שאר עצות של תאוה וחמדה שלוחי היצר הרע, הכוחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:24
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:24](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:24)

(842) כפי שכתב הגר"א [בפירושו לספרא דצניעותא פ"ד]: "לבושא דאדה"ר אתפתה אחר הנחש, והוא נפש הבהמית, שהיא נמשכת אחר היצר הרע, ובה כל התאוות והתענוגים וכל החטאים". ועוד אודות תאוות הגוף, ראה למעלה ציונים 323-332.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:25
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:25](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:25)

(843) לשונו בתפארת ישראל פכ"ח [תלא.]: "ולרבי עקיבא אדרבא, אם ישמרו המילה שהיא בגוף, עד שאין לגוף סלוק מאתו יתברך... ונראה שרצה לומר שישמרו גם כן משאר חטאים שהם שייכים לגוף, כמו התאוות וכיוצא בזה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:26
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:26](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:26)

(844) רומז בזה שהמחובר אל ה', הוא שומר עצמו מן החטא. הנה אמרו חכמים [שבת נו.] "כל האומר דוד חטא, אינו אלא טועה, שנאמר [ש"א יח, יד] 'ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו'', אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו". ובבאר הגולה באר החמישי [קח:] כתב: "אמנם דברים אלו לא יכחיש אותם הכתוב. כי כאן כתיב [ש"א יח, יד] 'ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו', ומאחר כי השם יתברך היה רוצה שיהיה עם דוד, מדכתיב 'וה' עמו', ולפיכך מי שהשם יתברך עמו, בודאי ובאין ספק השם יתברך נותן שלא יהיה נפרד ממנו, ולא יבא לידי חטא. וזה שאמר 'אפשר שבא חטא לידו וה' עמו', פירוש כל שהוא יתברך חפץ להיות עמו, איך יבא לידי חטא, כי הוא יתברך אינו מניח לו שיסור מאתו. כי השם יתברך הוא שהיה רוצה בדוד, כי על ידו יהיה בנין בית המקדש, ומלכות בית דוד, וכמה דברים שהם יסודי העולם, ואין הדעת נותן שיהיה חוטא בחטא הגדול כמו זה... שהוא יתברך היה גורם שלא יחטא". ולשון חכמים מרפא; הנה לשון הפסוק [ש"א יח, יד] הוא "וה' עמו", ואילו תמיהת הגמרא מנוסחת בלשון "אפשר חטא בא לידו **ושכינה עמו**", ולא "וה' עמו". אלא שהם הם הדברים; תמיהת הגמרא היא משום שהחבור שהיה קיים בין ה' לדוד אמור למנוע את החטא. וחבור זה נקרא בלשון "שכינה", וכמו שכתב בנתיב העבודה פי"ג [א, קיט.]: "כי השכינה יש לה חבור אל האדם... וכמו שאמרו חכמים ז"ל [ברכות ו.] כל מקום שיש עשרה, שכינה עמהם". ובתפארת ישראל פמ"א [תרלט.] כתב: "כי האם נמשכת אחר הבן ביותר, והיא עמו כמו השכינה שהיא עם הנבראים... [והאם] מתחברת לבנה כמו השכינה שמתחברת לנבראים ממנה". הרי שחבור ה' בנבראים נקרא בשם "שכינה". ולכך אע"פ שבפסוק נאמר "וה' עמו", מ"מ תמיהת הגמרא מנוסחת בלשון "ושכינה עמו", כי התמיה נובעת במיוחד ובמסוים מחבור ה' לדוד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:27
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:27](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:27)

(845) לשונו בתפארת ישראל פכ"ח [תלא.]: "וכן אם ישמרו ברית עבודת אלילים, כי העבודת אלילים הוא לשכל האדם. ודבר זה ידוע, שאמר הכתוב [יחזקאל יד, ה] 'למען תפוש את בית ישראל בלבם'. ואין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה רק אצל עבודת אלילים [קידושין מ.]. ונראה שרצה לומר שישמרו גם כן מן שאר חטאים... שהם שייכים אל השכל. ואז האדם כאשר יש לגוף ושכל חבור אל השם יתברך, אז גם הנפש אשר יש לו חבור אל הגוף ואל השכל גם כן עם השם יתברך". ובנצח ישראל ס"פ ג [נו:] כתב: "כי אלו שתי יצרים, יצרא דערוה ויצרא דע"ז, הוא לשני חלקי האדם, הגוף וכח השכלי". ושם פ"ד [סא.] כתב: "עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה". ובדרשת שבת תשובה [עח.] כתב: "עבודת אלילים הוא לשכל האדם, ודבר זה ידוע כי עבודת אלילים הוא לשכל האדם, אשר מאמין בדבר הבאי כמו עבודת אלילים. ולכך דבר זה, שהוא הטעות אחר עבודת אלילים, הוא אל השכל בלבד. ולכך אמרו בפרק קמא דקידושין [מ.]... אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה רק מחשבת עבודת אלילים בלבד, שהקב"ה מצרפה לידי מעשה... כי עיקר החטא של עבודת אלילים הוא בשכלו, ולפיכך נענש על המחשבה בלבד... וכאשר יחטא בעבודת אלילים הוא מתעב ומקלקל השכל, ומפסיד אותו". וכן הזכיר ענין זה בנתיב הלשון פ"ד [ב, עב.]. ובנתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:] כתב: "שפיכות דמים הוא שנוי אל הנפש... לא בגופו [ראה להלן הערה 851]. והע"ז הוא שנוי אל השכל, אשר טועה בשכלו אחר הע"ז". ובח"א לזבחים פח: [ד, סח.] כתב: "החטא שהוא בשכל הוא עבודה זרה... במחשבה השכלית, מה שאין כן בשאר עבירות". וטעם לדבר כתב בח"א לקידושין מ. [ב, קמ.]: "כי הוא יתברך הכל, וגם המחשבה ברשותו של הקב"ה. וכאשר הוא מחשב על הע"ז, הרי הוא יוצא מרשות הקב"ה, ולפיכך חייב על המחשבה, כי השכל יש לו קישור בו יתברך, ואם השכל הוא יוצא מן רשות הקב"ה להיות דבק בעבודה זרה, הרי הוא עובד עבודה זרה". וראה הערה הבאה, והערה 853.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:28
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:28](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:28)

(846) בעוד שכאן מייחס את ע"ז לשכל, הרי בכמה מקומות ייחס ע"ז לנפש. כגון, בגבורות ה' פנ"ב [מז.] כתב: "'מתחלה עובדי עבודה זרה' הוא הגנות [פסחים קטז.], שזהו גנות דבק בנפש, כי בודאי שאין הגוף מקבל פחיתות העבודה זרה, כי אם הנשמה". ושם פס"ו [רכה.] כתב: "וכנגד שלא יהיה חוטא [האדם] בנפשו לשמים, נתן לו [לאדם הראשון] עבודה זרה [סנהדרין נו.]. כי כל החטאים אי אפשר שיחטא בנפשו בלבד, חוץ מעבודה זרה... אם כן החטא הזה בלבד הוא לנפש". ובגו"א שמות פכ"ה אות ד [רנח.] כתב: "בחלק הנפשיי הוא המחשבה, שהיו מחשבים בעגל שיש בו ממש, ובע"ז אמרו חז"ל [קידושין מ.] 'למען תפוס ישראל בלבם' [יחזקאל יד, ה], במחשבה בלבד הוא נענש". ובנתיב הלשון פ"ו [ב, עה:] כתב: "במסכת יומא [סט:] ובמסכת סנהדרין [סד.] אמרו שם כי יש שני יצרים; דהיינו יצרא דערוה, ויצרא דעבודה זרה. ואלו שני יצר הרע הם כנגד הגוף והנפש, כמו שבארנו דבר זה במקומות הרבה, כי מצד הגוף נוטה האדם אל הערוה, שהוא מתאוה לו, ומצד הנפש נוטה האדם לעבודה זרה. כי בודאי הגוף אין נוטה לעבודה זרה, שהעבודה זרה הם כחות רוחניות, ושייך זה אל הנפש בפרט, לא אל הגוף... ולפיכך ג"ע ראש החטאים שהוא נמשך אל יצר הרע של ג"ע, וע"ז הוא החטא השני, והוא ראש החטאים מצד אחר, והוא נטית הנפש אל הרע, כמו שיש לגוף האדם נטיה אל הרע, הוא היצר הרע שהוא מצד הגוף, וכך יש לנפש נטיה אל הרע, והוא יצרא דעבודה זרה". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכא:] כתב: "היצר הרע של עבירה, דהיינו זנות, והוא בגוף האדם. השני, יצר הרע של ע"ז, והוא בנפש האדם". ובח"א לקידושין ל: [ב, קלו:] כתב: "יצרא דע"ז, שזה היצר אינו דבק בגוף, רק בנפש... שממנו מחשבות רעות וזרות של עבודה זרה". ובנתיב התשובה פ"ח [קכ:] כלל את שניהם בחדא מחתא, שכתב: "המינות נוטה לעבודה זרה... והחטא הזה אל הנפש, שבו השכל". ובגו"א שמות פכ"ה הערה 25 התעוררה קושיא זו, ונתבאר שם שביחס לגוף נחשבת ע"ז לכח נפשי, אך בנפש גופא ע"ז מתייחסת לשכל יותר מאשר לנפש. וכן הוא בדר"ח פ"ד הערה 24. וראה למעלה הערה 504.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:29
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:29](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:29)

(847) יש להעיר על לשונו ["ואין הקב"ה מצרף למעשה **רק** מחשבת עבודה זרה"], כי מצינו בעוד מקום שהחטא הוא במחשבה, וכמו שאמרו [יומא כט.] "הרהורי עבירה קשו מעבירה". דע, שבח"א לקידושין מ. [ב, קמא:] הקשה כן, וכלשונו: "הא דאמרינן בפרק אמר להם הממונה [יומא כט.] קשין הרהורי עבירה מעבירה עצמה... ומשמע בפרק שלוח הקן [חולין קמב.] דמקשה ודלמא מהרהר בע"ז... ואמר רב אחא בר יעקב אמחשבת ע"ז, ומשמע אבל מחשבת שאר עבירות אין הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, רק מחשבת ע"ז, והרי אמרו 'קשין הרהורי עבירה מעבירה עצמה'". וכתב ליישב שם [ב, קמב.]: "הא דאמרינן 'קשה הרהורי עבירה מעבירה עצמה', היינו כאשר מהרהר בזנות, וכאשר מהרהר בזנות גובר בו היצר, ומגרה היצר הרע בעצמו. וכך אמרינן בפרק במה אשה [שבת סד.] מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. והא דאמר 'אין הקב"ה מצרף מחשבה', שמחשב לעשות עבירה... בעבודה זרה, אם מחשב לעבודה זרה, אף על גב שאין בו יצר הרע, הקב"ה מצרף אותה למעשה, ולא קשיא מידי". וראה בנתיב הפרישות פ"ב [ב, קטו.] מה שכתב בזה. אמנם בנתיב העבודה פ"ח [א, קב.] השוה בין הרהורי עבירה להרהורי ע"ז, וכלשונו: "הרהור עבירה והרהור עבודה זרה... הרהור עבירה הוא זנות שהוא יוצא ומתדבק ביצרא דערוה, ובזה יוצא גם כן מרשות הקב"ה חס ושלום. והרהור דעבודה זרה, שעל ידי הרהור זה גם כן יוצא מרשות הקב"ה, דבק ביצרא דעבודה זרה. כי יש לדעת כי יצר הרע, הן יצרא דעבודה זרה והן יצרא דערוה, מוציאין את האדם מן רשות הקב"ה, שכן אמרו ז"ל [שבת קה:], 'לא יהיה בך אל זר' [תהלים פא, י], איזהו אל זר שהוא בתוך לבו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. הרי כי היצר הרע הוא אלהים אחרים. ולפיכך הן שנוטה אחר יצרא דערוה, והן שנוטה אחר יצרא דעבודה זרה, דבר זה היא יציאה מרשות הקב"ה, ודבק באלהי נכר". וא"כ קשה, הרי שם השוה הרהור דע"ז להרהור דג"ע, ואילו כאן מבאר שרק בע"ז מצינו שמחשבה מחייבת. וכן קשה מלשונו בנתיב התורה פ"א [נ:], שכתב: "חולי הנפש כאשר האדם יש לו חסרון בשכלו ובמחשבתו, והחטא במחשבה **הוא בכמה דברים**". והערוך לנר [סוכה נב.] כתב: "בשתי עבירות עיקר החטא הוא במחשבה, דהיינו בחטא ע"ז... והחטא השני שהוא במחשבה לבד הוא שנאת חבירו, כדכתיב [ויקרא יט, יז] 'לא תשנא את אחיך בלבבך'". וכן החושב לשלוח יד בפקדון לפי בית שמאי [ב"מ מג:]. ובדרשת שבת הגדול [רפא.] ביאר שקרבן עולה [הבא לכפר על הרהור הלב (ויק"ר ז, ג)], הוא בהרהור גאוה. ויל"ע בזה. וראה להלן הערות 853, 854.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:30
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:30](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:30)

(848) גוף, נפש, ושכל [ראה למעלה הערה 833].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:31
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:31](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:31)

(849) אודות שהיצר הרע הוא בגופו, כן אמרו חכמים [שבת קה:] "'לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר' [תהלים פא, י], איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע". ובגבורות ה' פט"ז [פד.] כתב: "הצדיקים בעבור שאינם נוטים אחר החומר, אשר בו החטא והיצר הרע". ובדרשת שבת הגדול [נט.] כתב: "כי יצר הרע הוא בגופו של אדם". ובתפארת ישראל פט"ז [רמו:] כתב: "וכבר אמרנו כי גופו, שבו יצרו". וכן כתב שם פנ"ז [תתצו:]. ובנצח ישראל פי"ט [תטז:] כתב: "כי הם נפתים ליצר הרע מצד החומר שבהם". ובגו"א בדברים פכ"ה אות ג [שפב:] כתב: "בגוף הוא החטא, שבו היצה"ר". ובהקדמה לדר"ח [לז:] כתב: "דבר זה הוא מחמת יצרו שבגופו... וכל זה מתיחס אל הגוף". ובדר"ח פ"ב מי"ד [תשצא.] כתב: "יצר הרע דבק בגוף. וראיה לזה, שאף בבהמה גם כן איכא יצרא, כדאיתא בפרק שני דבבא קמא [יט:] דגם לבהמה יש יצר הרע". וכן חזר וכתב שם פ"ג מ"א [כב., כח.]. ובנתיב התורה פ"ט [שצא:] כתב: "יצר הרע, אשר הוא בגוף, מסית אותו לסור מן השם יתברך". ובנתיב העבודה ר"פ ג [א, פב:] כתב: "וידוע כי יצר הרע הוא בגופו של אדם". וכן הוא שם ס"פ ח [א, קב:], ונתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:]. ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכא:] כתב שהיצה"ר הנמצא בגופו של אדם הוא יצה"ר דעריות, לעומת יצה"ר דע"ז הנמצא בנפשו של אדם. וכן הוא בח"א לערכין טו: [ד, קלח.]. וראה למעלה הערות 504, 841, ולהלן הערה 857.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:32
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:32](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:32)

(850) אודות שאכילה ושתיה שייכות לתאוות הגוף, כן כתב בדרשת שבת הגדול [רצ:]: "כאשר יש לאדם אכילה ושתיה וכל תאוות הגוף... כי כאשר הגוף הוא בטוב, והיינו כאשר יש לו רצונו באכילה ושתיה וכל דבר שהוא הנאתו". ושם בהמשך הדרשה [שא:] כתב: "'כי טוב העץ למאכל' [בראשית ג, ו], והוא טוב לגוף". ובדר"ח פ"ד מכ"ב [תלח.] כתב: "כח טבעי, הוא הכח שמקבל ההזנה שהאדם ניזון... ומכח זה בא התאוה לזנות... וכל כח התאוה הוא מכח זה שנקרא כח טבעי, ומשכן כח הזה הוא בכבד". ובהמשך ביאור המשנה שם [תמד:] כתב: "'כי טוב העץ למאכל' נגד התאוה, כי האכילה שהיא לאדם הוא מן התאוה... שהוא מן כח הטבעי שמתאוה אל האכילה". ובדרוש לשבת תשובה [עג:] כתב: "ואמר אחר כך [על העובר שבמעי אמו] 'ופיו סתום וטבורו פתוח' [נדה לא.], הוא כנגד הדבר... שהוא מוציא את האדם מן העולם, היא התאוה. ועיקר התאוה הוא שרודף אחר תאות האכילה ותאות השתיה. ותקון זה בענין סתימת הפה, שלא ירדוף אחר התאוה, רק יהיה אכילתו כדי לקיים הגוף בלבד, לא דבר שנהנה בו חכו, כי זהו רדיפה אחר התאוה שמוציאה אותו מן העולם... ואין האכילה שנכנסת דרך הטבור שלו רק לקיום שלו, ולא לתאוה. וכאשר אכילתו לקיום גופו, בזה ניצול מן רדיפת התאוה המוציאה את האדם מן העולם". וכן הוא בגו"א במדבר פי"א אות ג [קס.]. ובח"א לשבת קלג: [א, עא.] כתב: "הכל הוא מה שיתחייב מתאוה החמרית, הן תאות האכילה, הן תאות העריות". ובאור חדש פ"א [שעה.] כתב: "האכילה הוא דבר גשמות, אשר ממלאים כרסם באכילה". ושם פ"ה [תתפט:] כתב: "אכילה ושתיה, שהיא גופנית, השלמה הזאת היא לאדם, עד שאין חסר עוד האכילה והשתיה והתאוה הגופנית" [הובא למעלה הערה 275]. **והנה כאן** אינו מחלק בין אכילה לשתיה, אך בכמה מקומות חילק ביניהן. כגון, באור חדש פ"א [שעו.]: "מפני כך עיקר הסעודה נקראת על שם שתיה, כי האכילה בלבד חמריות, ואין צריך האכילה רק שלא יהיה האדם חסר, ועל ידי האכילה שהוא שבע". ובנתיב כח היצר פ"א [ב, קכב:] כתב: "כי הרעבון הוא יותר לגוף, שצריך פרנסה מפני חסרונו, ואילו הצמאון הוא לנפש יותר, כאשר ידוע כי הצמאון הוא לנפש". ושם ביאר שרעבון הוא כנגד יצרא דעריות, וצמאון הוא כנגד יצרא דע"ז. ובגבורות ה' פ"ס [רסח.] כתב: "כי ההפרש בין האכילה והשתיה הוא דבר זה; כי האכילה... הוא יותר גשמי מן השתיה, כי המשקה הוא דק יותר" [הובא למעלה הערה 571]. וצריך לומר, שמ"מ גם השתיה היא לגופו של אדם, אך אינה גשמית כמו האכילה. **ואודות שהזנות** היא מעשה גופני, כן כתב בגבורות ה' פ"ד [רכ.]: "וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה. ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה שעורין [במדבר ה, טו], לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, לכך קרבנה מאכל בהמה. כי ענין הזנות הוא מתאות הגוף". ושם פס"ו [רכו.] כתב: "גלוי עריות הוא לבשר, מחמת יצרו שבגוף מתאוה לעריות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות שחטא עריות הוא לגוף, וכמו שאמרה תורה בסוטה שיהא קרבנה שעורים [במדבר ה, טו], שהיא עשתה מעשה חמור, כך קרבנה יהיה מאכל חמור [סוטה יד.]. הרי כי חטא הערוה הוא ענין חמרי גופני, ובכמה מקומות נתבאר דבר זה". ושם הערה 85 נלקטו הרבה מקבילות ליסוד זה. וראה למעלה הערה 94.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:33
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:33](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:33)

(851) לשונו בתפארת ישראל פכ"ח [תכט:]: "החטא אשר הם שייכים לנפש, כמו הנקימה והנטירה והשנאה, ודברים הרבה אשר הם פעולות הנפש" [הובא למעלה הערה 837]. ובדר"ח פ"ב מ"ה [תקצא.] כתב: "כנגד הנפש אמר [שם] 'ולא הקפדן מלמד', וידוע כי הכעס הוא מן הנפש, 'כי יחם לבבו' [דברים יט, ו], ולכך יזהיר את האדם שלא יהיה נמשך אחר מדת הנפש ביותר". ושם פ"ד מכ"ב [תלח:] כתב: "הכח השני הוא כח החיוני, שממנו החיות, ועל ידי כח זה האדם הוא מתנועע ממקום למקום. וממנו מתחדש הנקימה והנטירה והקנאה והשנאה, ומשכן הכח הזה הוא בלב, ששם הכח הזה... כי הקנאה, אשר יבא מן כח הנפשי, שכבר אמרנו כי הקנאה הוא מן כח זה". ובנצח ישראל פ"ד [סג:] כתב: "מחנה שניה הוא בלב... וממנו כמה דברים, דהיינו נקימה ונטירה ושנאה, וכמה דברים". ובגו"א בראשית פל"ז אות ט [רח.] כתב: "השנאה הוא בלב". ובנתיב הכעס פ"ב [ב, רלט:] כתב: "שפיכות דמים הוא שנוי אל הנפש, כי ההורג נפש הוא חוטא בנפשו... לא בגופו". ובדרשת שבת תשובה [עב.] כתב: "הקנאה היא בנפש, כי לא שייך בגוף קנאה, ולא בשכל, רק בנפש שייך קנאה, שהקנאה היא בלב בלבד, והנפש היא בלב". ובהמשך שם [עח.] כתב: "שפיכת דמים הוא מתחדש מן הנפש, אשר ממנו הנקימה והנטירה והאיבה, וממנו מתחדש שפיכת דמים. כי לא ישפך דם האדם כי אם על ידי קנאה שנאה ואיבה, אשר הוא שייך לנפש" [הובא למעלה הערה 196]. ובח"א לשבת לא: [א, יט.] כתב: "עוד יש לאדם כח בלתי טבעי, והוא כח החיוני, וממנו גם כן כחות ידועים, כמו הנקימה והנטירה, ומן כח הזה הוא כח התנועה. ואמרו שמשכן כח זה הוא בלב".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:34
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:34](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:34)

(852) אודות ההבדל בין חמדה [שהיא לנפש] לתאוה [שהיא לגוף], כן כתב בדרשת שבת הגדול [רצ:]: "כי הגבהות... בא על ידי שנים; האחד, כאשר יש לאדם אכילה ושתיה וכל תאוות הגוף. והשני, כאשר יש לאדם כל חמדת לבו... כאשר נפשו יש לו כל חמדה מעושר, וכיוצא בו מהדברים שהם חמדת לבבו. כי אלו שני דברים הם גבהות הגוף וגבהות הנפש. ושניהם נרמזים בכתוב אחד, שאמר [דברים ח, יב] 'השמר לך פן תאכל ושבעת', וזה אמר כנגד שהגוף הוא בטוב. 'ובתים טובים תבנה וישבת וצאנך ובקרך ירביון וכל אשר לך ירבה' [שם פסוקים יב-יג], דברים אלו הם חמדת לבבו. ואמר אחר כך [שם פסוק יד] 'ורם לבבך ושכחת וגו'', הרי הגבהות הוא בשני דברים אלו". ובתפארת ישראל פמ"ה [תרצה:] כתב: "כתב בשאר הקנינים לשון [דברים ה, יח] 'לא תתאוה', ואצל האשה כתב [שם] 'לא תחמוד'. כי לשון 'תאוה' בא על תאוה חמרית לגמרי, כמו [במדבר יא, ד] 'והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה', [דברים יב, כ] 'כי תאוה נפשך לאכול בשר', [בראשית ג, ו] 'כי תאוה הוא לעינים'. ולעולם תמצא התאוה רק בענין זה... כי לשון 'חמדה' שייך על דבר שאינו כל כך תאוה חמרית. ומפני כי האשה השלמתו של אדם, לכן שייך בזה לשון 'חמדה'. ואצל שאר הקנינים יאמר לשון 'תתאוה', כי תאות הדבר שהוא רבוי הקנינים הוא תאוה חמרית". ובביאור הגר"א [משלי ב, טז] כתב: "תאוה וחמדה; תאוה היא שהגוף נהנה, שהוא יושב בביתו ואינו רואה רק למלאות תאותו והנאתו. ואף שיושב בביתו ולומד, כשהוא רודף אחר התאוה, גם מה שהוא לומד אינו אלא לפניות. וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף, וכמו בגדים נאים ובתים נאים, או שיהיה לו ממון רב, שאין בהם הנאת הגוף, אלא נפשו של אדם חומדת להם. וזה שאמרו [חגיגה יא:] 'גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להם'. שבגזל שייך חימוד, שאין בהם הנאת הגוף. ובעריות שייך לשון תאוה, שהיא הנאת הגוף. ולכך אמרו 'מחמדתן ומתאוה'... ושני הדברים האלו כתיבי בעשרת הדברות. אך בלוחות האחרונות כתיב אצל אשת רעך 'לא תחמוד', ואצל בית רעך 'לא תתאוה'... ונמצא שתאוה היא הנאת הגוף ממש, וחמדה היא לדבר שאין בו הנאת הגוף". וכן נאמר [משלי ו, כה] "אל תחמוד יפיה בלבבך". ורש"י [במדבר טו, לט] כתב: "הלב והעינים הם מרגלים לגוף, ומסרסרים לו את העבירות; העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:35
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:35](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:35)

(853) פירוש - עיקר חטא ע"ז הוא במחשבה, וכמו שכתב הערוך לנר [סוכה נב.]: "הנה אף שאין הקב"ה דן על המחשבה כמעשה, מכל מקום... עיקר החטא הוא במחשבה, דהיינו בחטא ע"ז... ולא עוד, אלא דעיקר עבירת ע"ז אפילו כשעובר במעשה אינה רק על ידי מחשבה, דמשתחוה לעבודה זרה ולבו לשמים, אינו עובר, כדאמרינן בכריתות [ג.], מה שאין כן בשאר עבירות". וראה למעלה הערה 845.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:36
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:36](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:36)

(854) לשונו בנתיב התורה פ"א [נ:]: "חולי הנפש כאשר האדם יש לו חסרון בשכלו ובמחשבתו, והחטא במחשבה הוא בכמה דברים". כגון, שנאת חנם, שליחות יד בפקדון, הרהורי עבירה, ועוד, וכמבואר למעלה הערה 847.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:37
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:37](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:37)

(855) נראה לבאר סברה זו ["קרוב האדם ביותר לחטוא בנקימה ונטירה וכיוצא בזה"], כי חטאים אלו הם בין אדם לחבירו, והקלקלה הזאת מצויה יותר, כי היא ניזונת ממדותיו הרעות של האדם. מה שאין כן בחטאים בין אדם למקום, שם מדותיו הרעות של האדם אינן גורם כל כך מצוי אצלם. ובאמונה ובטחון [לחזו"א פרק ד אות ה] כתב: "להיות הפגשו במלחמת המדות בדברים שבין אדם לחברו מצויה, והפגישה עם התנגדותם לתפלה וק"ש וכיוצא בהן אינה מצויה". **וחידוש גדול** יש בדבריו, והוא שהקובע באיזה חלק מחלקי האדם [גוף, נפש, ושכל] עוסק הפסוק [שמות יט, ה] "ושמרתם את בריתי" הוא באיזה חלק עלול האדם לחטוא ביותר. ולדעת רבי אליעזר הפסוק עוסק בחלק הנפש, משום ש"לסברתו קרוב האדם ביותר לחטוא בנקימה ונטירה וכיוצא, מה שהם חטאי הנפש" [לשונו כאן]. וכן יבאר בסמוך דעת רבי עקיבא. וצריך להבין, מדוע הקירבה לחטא היא הקובעת באיזה חלק מחלקי האדם נאמר "ושמרתם את בריתי". ויש לומר, כי "ברית" פירושה חבור [כמבואר למעלה הערה 830], והעומד כנגד החבור לה' הוא החטא, וכפי שכתב בתפארת ישראל פכ"ח [תכח:]: "לפי דברי הכל בא להזהיר שלא יסורו מן השם יתברך ולבטל הברית שיש בינם לבין השם יתברך... ואמר הכתוב כי כאשר ישמור הברית שלא יבטלו החבור על ידי חטאים". נמצא ששמירת הברית מחייבת להמנע מחטאים המבטלים את החבור לה', וכמו שנאמר [ישעיה נט, ב] "כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלוקיכם וחטאתיכם הסתירו פני מכם משמוע". לכך ברי הוא שהקובע באיזו שמירת ברית מדובר הוא בשמירה מהחטאים המצויים ביותר, כי בהם טמונה הסכנה הגדולה ביותר לקיום הברית. לכך לדעת רבי אליעזר הסכנה הגדולה ביותר לקיום הברית היא בחטאי הנפש מחמת קרבת האדם אליהם, לכך כנגד חטאים אלו נאמרה האזהרה "ושמרתם את בריתי". אך עדיין יש להבין, מדוע למעלה טרח לבאר שלפי רבי אליעזר איירי בחלק הנפש "כי הנפש מתחבר לשניהם; אם לגוף, שהרי הוא עומד בגוף. אם לשכל, שהנפש מקבל השכל" [לשונו לאחר ציון 833]. ומדוע לא אמר כבר אז "כי לסברתו קרוב האדם ביותר לחטוא בנקימה ונטירה וכיוצא בזה, מה שהם חטאי הנפש". ועוד יש להבין כיצד שני הטעמים האלו משתלבים יחד. ובאמת בתפארת ישראל פכ"ח [תל.] הזכיר רק את הטעם הראשון שכתב כאן [הנפש קרובה לשני החלקים האחרים], ולא הזכיר כלל את הטעם השני [הקירבה לחטא]. ויש לומר, דנהי שחטאי הנפש הם הקרובים ביותר לאדם, ועליהם מוסב הפסוק "ושמרתם את בריתי", אך עדיין יקשה כיצד יתוקנו שני חלקי האדם האחרים [גוף ושכל], אשר גם להם מתייחסים חטאים מובהקים [הגם שאינם קרובים לאדם כחטאי הנפש]. ועל כך צריך לומר שעל ידי חיבור הנפש לה', יחוברו גם הגוף והשכל לה', וכיצד חיבור זה נעשה. ועל כך הוכרח לבאר שהואיל והנפש מחוברת לגוף ולשכל, לכך חיבור הנפש לה' יועיל גם שהגוף והשכל יתחברו לה'.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:38
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:38](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:38)

(856) "אדרבה" - חטאי הנפש הם הרחוקים ביותר מהאדם, לעומת חטאי הגוף והשכל, וכמו שמבאר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:39
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:39](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:39)

(857) והיצר הרע נמצא בגוף, וכמבואר למעלה הערה 849.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:40
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:40](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:40)

(858) פירוש - המחשבה נעשית בקלות, כי אין בה מעשה וטורח. והכלי יקר [דברים יא, כז] כתב: "מסתמא כל איש מישראל יחשוב לעשות המצוה, כי מחשבה קלה מאוד. אך בעשיה היה מסופק בהם, כי אולי תכבד העבודה עליהם, ויתרשלו בעשייתה". ובגמרא אמרו [קידושין מא:] "שכן ישנן במחשבה", ולכך זה נחשב לקולא [ריטב"א שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:41
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:41](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:41)

(859) לשונו בתפארת ישראל פכ"ח [תלב.]: "כאשר יש לגוף ושכל חבור אל השם יתברך, אז גם הנפש, אשר יש לה חבור אל הגוף ואל השכל גם כן, עם השם יתברך".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:42
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 17:42](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/17:42)

(860) בזה מיישב את שאלתו השביעית בתחילת הדרשה, שכתב: "ז', מה שבא הכתוב לכפול ולומר [שמות יט, ה] 'ושמרתם את בריתי', שרצה לומר התורה, הרי כבר כתיב ברישא דקרא [שם] 'אם שמוע תשמעו בקולי'". ומיישב ש"ושמרתם את בריתי" בא להורות שיזהרו מהחטאים המבטלים את החבור לה', ובזה גופא מודיעם "שיוכלו להזהר מן החטא". **ובתפארת ישראל** ס"פ כח [תלב.] כתב מהלך נוסף בביאור מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי עקיבא, וכתב עליו "וזה נכון", וכלשונו: "ויש לך לפרש גם כן, לדעת [רבי אליעזר] שישמרו את ברית השבת, כי השבת הוא לנפש, כמו שאמרנו. וראוי שיהיה החבור שהוא לנפש עם השם יתברך ברית, כי הנפש יש לו דביקות וחבור גמור עם השם יתברך, ואין לו הסרה כלל. לזה אמר 'זה ברית השבת'. ולדעת רבי עקיבא הוא ברית מילה וברית עבודת אלילים. מפני שישראל שאין לו ברית המילה, הוא מסולק מן השם יתברך כאשר הוא ערל. וכן אם לא ישמרו ברית עבודת אלילים, הוא מסולק לגמרי מן השם יתברך. לדעת רבי אליעזר, השמירה שיהיה לו ברית וחבור עם השם יתברך לגמרי. ולדעת רבי עקיבא שישמרו שלא יסולק החבור, וזה שייך אצל ברית המילה וברית עבודת אלילים, שכאשר לא ישמרו, הוא הסרה לגמרי מן השם יתברך. וזה נכון".