## Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah Chapter 25

###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:1
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:1](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:1)

(1224) מביא מאמר זה להורות מה הם הדברים הגורמים לכבוי אור התורה וחכמיה, כאשר דברים אלו מורים ש"אינם חפצים ואוהבים התורה בעצם, עד שאין חוששין בסלוקה והעדרה" [לשונו להלן לאחר ציון 1263], "כי ג' הראשונים הם על מה שאין להם בתורה חבור ותשוקת האהבה" [לשונו להלן לאחר ציון 1335], וכפי שביאר עד כה את החשיבות של אהבת התורה. וזו הקדמה להמשך דבריו אודות קלקול סדר הלימוד. ובבאר הגולה באר הששי [קמח.] גם הביא מאמר זה, אך ביארו באופן אחר ממה שביארו כאן. וראה להלן הערה 1263.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:2
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:2](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:2)

(1225) "לא שמעתי טעם הדבר" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:3
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:3](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:3)

(1226) בהמשך יבאר עבירות אלו.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:4
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:4](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:4)

(1227) "ירח וכוכבים" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:5
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:5](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:5)

(1228) "שטרות מזוייפים ומכתבי עמל לשום דופי על אדם, לכתוב בשמו מה שלא צוה" [רש"י שם]. אמנם המהר"ל יבאר שהמדובר הוא בדברים המסלקים את כבודם של חכמים, וכמבואר להלן [לאחר ציון 1347].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:6
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:6](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:6)

(1229) "מחריבין את הארץ, שאינם יכולים לשמרם מלרעות בשדות חבריהם" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:7
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:7](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:7)

(1230) "ואפילו הם שלהן, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:8
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:8](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:8)

(1231) בבאר הגולה באר הששי [קמח.] הביא שאלה זו בשם "לפי דעתם" של אלו המתלוננים על מדרשי חכמים [מובא בהערה הבאה]. ובענף יוסף בעין יעקב [סוכה כט.] כתב: "צחקו צעירים על דברי חז"ל".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:9
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:9](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:9)

(1232) לשונו בבאר הגולה באר הששי [קמח.]: "סבות אלו שנתנו בלקות המאורות, לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחבורם ובנגודם, בהתרחקם ובהתקרבם, באורך וברוחב. ואם כן, איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות, שהם על פי החשבון, ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים". ובענף יוסף בעין יעקב [סוכה כט.] כתב: "צחקו צעירים על דברי חז"ל, שדבר זה טבעי הוא על פי חשבון, ויכול אדם לחשוב מהיום עד סוף העולם כמה שנים יהיה בו הליקוי המאורע, באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום, ועל המדינות יאמר איזה ירגישו ואיזה לא ירגישו, ואם כן מה זה דיתייחש לחטא ועונש". ובחידושי הגאונים בעין יעקב [שם] ביאר בפירוט רב את הגורמים ללקוי מאורות. ומהידוע כיום הוא, שכדור הארץ מקיף את החמה, והירח מקיף את כדור הארץ. אלו שני מסלולים שונים, אך לפעמים שני מסלולים אלו נפגשים בשתי נקודות מפגש; כאשר מגיע הירח בתנועתו בחלל לקו שבין כדור הארץ והחמה, מתרחש לקוי חמה, שהירח מונע למשך זמן מה מאור החמה להגיע לאזורים מסויימים שעל פני הארץ. ואילו לקוי לבנה מתרחש בעת שהירח מלא, ואז לפעמים כדור הארץ חוצץ בין החמה ובין הירח, וצלו של כדור הארץ מונע למשך זמן מאור החמה להגיע לירח. אך לא כל אימת שהירח מלא מתרחש לקוי לבנה, כי על פי רוב אין הירח נמצא בהמשך הקו המחבר בין כדור הארץ לחמה. לקוי לבנה, שלא כלקוי חמה, נראה בכל המקומות שעל פני כדור הארץ שאפשר לראות מהם את הירח באותה עת.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:10
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:10](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:10)

(1233) פירוש - מהי השייכות בין שמונת החטאים שהובאו במאמר [ארבעה המביאים ללקוי חמה, וארבעה המביאים ללקוי מאורות] לליקוי חמה ומאורות, דמהי ה"מדה כנגד מדה" בזה. ובבאר הגולה באר הששי [קנב.] כתב: "למה על ד' דברים אלו בפרט, ולא בשביל שאר חטאים... ואם הדברים הם רחוקים מן הדעת, למה בשביל חטא אלו דברים דווקא, זה עצמו מורה על העלם דבריהם וחכמתם. ואם אמרו בשביל עבודה זרה וכיוצא מן העבירות השכיחים ורגילים, היה לך לומר שהם בחרו חטאים לפי דעתם, אותם חטאים שהם גדולים ביותר. אבל עתה אין לך לומר רק שדבריהם נאמרו על פי החכמה והדעת". **ואודות שהקב"ה** משלם ב"מדה כנגד מדה", כן אמרו [סנהדרין צ.] "תנא, הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה". וכן כתב בגבורות ה' פי"ד [כ:]. ושם פל"ב [תקנז:] כתב: "כל מדותיו של הקב"ה הוא מדה כנגד מדה, [לכך] צריך אתה לומר שהיה במכות גם כן מדה כנגד מדה, שאם לא כן לא הביא הקב"ה עליהם מכה זאת, אף על גב שטעם יש בה, סוף סוף צריך שיהיה שעבוד ישראל דומה אל המכה כדי שיקיים בהם [בראשית טו, יד] 'וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי', ודין הקב"ה מדה כנגד מדה". ובגו"א בראשית פל"ח אות יד [רנ:] כתב: "כי מדותיו של הקב"ה לשלם לאדם במידה שמדד בה". ובדר"ח פ"ה מ"ח [ערב:] כתב: "כאשר מתקלקל בגזירה, עונשו מדה כנגד מדה שיבוא חרב לעולם [שם], כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה, ואין לך מדה כנגד מדה יותר מזה". ובח"א לסוטה ח: [ב, לו:] וח"א לסנהדרין צ. [ג, קעז.] ביאר טעמים שונים להנהגה זו, והובאו למעלה הערה 706.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:11
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:11](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:11)

(1234) הנה כמה פעמים כתב שניתן לבאר את המאמר כפשוטו, אך עם כל זה יש בו עומק נוסף. כגון, בגו"א בראשית פ"א אות נב [לא.] כתב: "רש"י פירש שם... פירש לך פשוטו של המאמר, והוא גם כן נכון. אך עיקר הדבר הוא וכו'". ובנתיב העבודה פ"ה [א, פח.] כתב: "כך יש לפרש המאמר הזה לפי פשוטו, והוא נכון. אמנם הפירוש הברור במאמר הזה כאשר וכו'". ובבאר הגולה באר החמישי [מד.] כתב: "ואף כי כבר תמצא בתוספות למה נכתבו אלו דברים, אבל יש לך לדעת כי התוספות כתבו לאותם שאי אפשר להם להבין דברי חכמה, אבל האמת כי דברים אלו הם סתרי החכמה". ובח"א לשבת קיט. [א, ס.] כתב: "נראה אף כי המאמר הזה יש לפרש כפשוטו, הנה יש במאמר הזה סתרי חכמה". ובח"א לנדרים לט. [ב, יג:] כתב: "יש לפרש המאמר הזה לפי פשוטו, אבל עיקר פירוש זה כי רז"ל יודעי מצפוני החכמה וכו'". **אך כאן** מבאר שאי אפשר לפרש המאמר כפשוטו, אלא רק באופן אחר. והנה התוספות יום טוב [אבות פ"ב מ"ו] כתב: "כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו [שבת סג.], כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל". ומכך לכאורה משמע שכל מאמר ניתן להבינו לפי הפשט, כמו שכל מקרא ניתן להבינו לפי הפשט. וזה לכאורה דלא כדבריו כאן שכתב "אין המאמר כפשוטו". ואולי יש לחלק בין מה שנשנה במשנה לשאר מאמרים. אך מצינו בכמה מקומות שכתב כדברי התוספות יום טוב בנוגע לשאר מאמרים. כגון, בגבורות ה' פנ"ח [שלב.] כתב: "ואין לפרש יותר בדברים העמוקים. ואתה אל תאמר שהדברים האלו הם רחוקים מפשט המאמר, או לא כיונו עליהם החכמים. דע, שאם לא ידענו בביאור שכך הוא דעת החכמים בראיות ברורות שאין להאריך, לא אמרנו דבר זה. אבל דברים אלו הם ברורים, והם דברים עמוקים, יוצאים מחכמה פנימית". הרי שאף "דברים עמוקים, יוצאים מחכמה פנימית" הם אינם רחוקים מפשט המאמר. וכן בגו"א בראשית פל"ג אות טז [קסג.] כתב: "ויש שהיו גורסין בב"ר... ואינה נכונה כלל הגירסא הזאת... כי איך יאמרו ז"ל דבר שאין לו משמעות... ואיך יובן דבר זה. אע"ג שדברו רז"ל דברים נעלמים, מ"מ הדברים הנגלים יש להם הבנה, אבל לדבר זה אין לו הבנה כלל, ולא דברו חכמים כלל בענין הזה". וכן בבאר הגולה באר החמישי [י.] ביאר שבנקודה זו נמצא ההבדל בין דברי חכמים לדברי חכמי האומות, וכלשונו: "ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל 'תפוחי זהב במשכיות כסף' [משלי כה, יא], שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה" [ראה למעלה הערות 159, 623]. וממקומות אלו משמע שבכל דברי חכמים נוהג הכלל ש"אין יוצא מידי פשוטו", לעומת דבריו כאן שכתב "אין המאמר כפשוטו". ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:12
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:12](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:12)

(1235) לשונו להלן [לאחר ציון 1371]: "ומפני כי על כל פנים המאמר הזה צריך ביאור, ואין קרוב אצלינו יותר מהביאור הזה". ומדבריו כאן משמע שפירוש זה נכתב באיזה מקום, שכתב "והפירוש הקרוב היותר ממה שראיתי בו", ואם כן לא מצאתי מקורו. ואינו מתייחס כלל לביאורו [האחר] שכתב בבאר הגולה באר הששי [קנב:-קע.]. וכנראה זהו משום שבאר הגולה נדפס בשנת שנ"ח, ודרשה זו נאמרה שש שנים קודם לכן [שנת שנ"ב], לכך סביר לומר שביאורו בבאר הגולה עדיין לא בא לעולם בשנת שנ"ב. וראה להלן הערות 1329, 1349.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:13
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:13](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:13)

(1236) פירוש - התורה היא אור בלי שום גוף, לעומת הנר שהוא אור הנתלה בגוף [וזהו היחס שבין החמה לשאר מאורות, וכמו שיבאר]. וכן רש"י [קהלת א, ג] כתב: "תחת השמש - תמורת התורה שהיא קרויה 'אור', שנאמר 'ותורה אור'". הרי התורה נמשלה לשמש מחמת אור השמש. ובתפארת ישראל פי"א [קפא.] כתב: "התורה היא שכל גמור, ובשביל טעם זה תקרא התורה 'אור', שנאמר [משלי ו, כג] 'כי נר מצוה ותורה אור'". ושם פי"ד [ריז:] כתב: "התורה אינה נתלה בגוף, והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה 'אור', כי האור הוא נבדל לגמרי, אינו נתלה בגשם". ובהקדמה לדר"ח [יא.] כתב: "התורה נקראת 'אור', כי האור אינו תולה בדבר, אבל הוא מופשט מן הגוף לגמרי, ולפיכך התורה דומה לאור... התורה היא בלא גוף, שהיא השגת השכל, אין לגוף עסק בה". ובנתיב התורה פ"א [עג.] כתב: "התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם. ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים. ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי... וכמו שבארנו בהקדמת אבות". ובהמשך שם [עט.] כתב: "ובירושלמי [פאה פ"א ה"א], רבי ברכיה ורבי חיא דכפר תחומין; חד אומר, כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה. וחד אומר, אפילו כל מצותיו אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה, עד כאן. וביאור ענין זה כמו שהתבאר, כי המצוה הם על ידי הגוף האדם, והתורה היא שכלית לגמרי, שעל זה אמר הכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור'... ולפיכך בודאי כל העולם אינו שוה לדבר אחד מדברי תורה, שהרי העולם הזה הוא גשמי, והתורה היא שכלית. ואף המצות יש להם התיחסות אל הגוף, כי המצות נעשות על ידי גוף האדם, ומפני כך כל המצות אינם שוים לדבר אחד מדברי תורה". ובח"א לב"ק ט: [ג, א.] כתב: "מפני כי המצוה היא דבר גשמי, כמו אתרוג ולולב ושופר, וכל המצוות שהם דבר גשמי... ומפני כך נקראת המצוה 'נר', שנאמר [משלי ו, כג] 'נר מצוה ותורה אור'. פירוש כי התורה היא שכלית לגמרי, ואינה גשמית. ולכך היא כמו אור, שהרי האור אינו גשמי. אבל המצוה היא נר, כי הנר הוא דבר גשמי, שיש בו פתילה ושמן, שהוא דבר גשמי, והאור נתלה בדבר גשמי. לכך המצוה היא דבר גשמי, ודבר אלקי במה שהיא מצוה אלקית" [ראה למעלה בהקדמה הערה 62, למעלה הערה 669, ולהלן הערות 1544, 1752]. **וכן החמה** היא גם כן עצם מאיר, וכמו שכתב בנצח ישראל פי"ז [שפח:]: "שמש... היא עצם מאיר". ובבאר הגולה באר הששי [קסז:]: "החמה היא עצם האור". ובח"א לסנהדרין קח: [ג, רנז:] כתב: "ומפני כך אמר [הקב"ה לנח] שיקבע בה [בתיבה] אבנים טובות ומרגליות, ולא יסמוך על אור הנר, כי צריך שתהיה התיבה דומה לעולם... ולפיכך ציוה לעשות אבן טוב ומזהיר דומה אל השמש... שהוא עצם מזהיר". וכן כתב בגו"א בראשית פ"ו אות לג [קמג.]. ובדר"ח פ"ג מי"ד [שלז:] כתב: "גלגל חמה, שהוא הזוהר העליון שהוא לגשם". ובתפארת ישראל פ"ד [פ.]: "החומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך". ובנתיב הענוה פ"א [ב, ד:] כתב: "ידוע כי השמש יש בה הזוהר העליון, וידוע כי אין לך בכל הנמצאים מסולק מן הגשמית כמו השמש, עד שיש לו גוף זוהר, עד שכמעט אין לו גשמית". ובח"א לשבת פח: [א, מד:] כתב: "השמש המאירה יש לה גשם זך מאיר, עד כמעט שמסולק מן הגשמית". ובח"א לב"ב נח. [ג, פד:] כתב: "כי אין בעולם דבר יותר זך מן הגלגל [החמה] מכל הדברים הגשמיים". ובח"א לע"ז ב: [ד, יח.] כתב: "השמש יש לה חומר דק וזך". אמנם עם כל זה יש לחמה נושא גשמי, וכפי שכתב בנתיב הצדק פ"א [ב, קלו:]: "כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי, אבל בעולם הזה שהצדיק יש לו גוף, אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה". ובהקדמה שניה לגבורות ה' [קז:] כתב: "יש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר, ואילו השמש עיקר מעלת השמש הגשמית, שהיא עצם גשמי". ולכך כתב בנתיב הענוה פ"א הנ"ל "השמש... יש לו גוף זוהר, עד **שכמעט** אין לו גשמית". וכן בנתיב התורה פ"י [תח:] כתב: "השמש מאיר בעצמו... **וכאילו** אין לה גוף". וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:14
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:14](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:14)

(1237) לשונו בדר"ח פ"א מ"א [קכח.]: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה [ב"ב עה.]. וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה". ובהמשך שם [קלא.] כתב: "הנה מדריגת משה היה כמו חמה, שהיתה כולה אור, וכאילו שאין לה גוף כלל. כך היה משה כאילו הוא נבדל לגמרי מן החומר... אמנם יהושע נמשל ללבנה, שיש לה גוף מקבל זוהר מן החמה. וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה... והוא מדריגת יהושע מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה" [הובא למעלה הערה 627]. נמצא שתלמידי חכמים דומים בזה ללבנה וליהושע, שהם בעלי גוף המקבלים אורם מהחמה ומהתורה. ובבאר הגולה באר הששי [שט.] כתב על מחבר מסוים: "אין ספק כי על דברי פלסתר שלו כל מאורות השמים נלקו, כי הוא רוצה להחשיך בשבושיו כל מאורות שנתן השם יתברך בעולם". הרי רומז למאמר שלפנינו, ומבאר שהמאורות מורים על תלמידי חכמים, וכדבריו כאן. **אך יש להעיר** מדברי הגמרא [ב"ב ח:]: "ורבנן מאי ["תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו" (רש"י שם)], אמר רבינא [שופטים ה, לא] 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'". ובנתיב התורה פ"י [תח:] כתב: "כלומר, כי השמש מאיר בעצמו, ואינה מקבלת האור, והיא כולה אור, וכאילו אין לה גוף. כך התלמידי חכמים, מצד השכל שבהם הם נחשבים נבדלים לגמרי, מסולקים מן הגוף החשוך, לכך מדמה אותן לשמש המאיר". הרי שביאר שתלמידי חכמים דומים לשמש בזה ששניהם נבדלים מן הגוף. וכך גם עולה ממאמר חכמים [חגיגה כז.] "תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא ["חיה הנבראת מן האור" (רש"י שם)], שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב [ירמיה כג, כט] 'הלוא כה דברי כאש נאם ה'', על אחת כמה וכמה". הרי האש שיש בדבר ה' ["הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (התורה)] עושה שגם תלמידי חכמים עצמם הם אש. לעומת זאת כאן מחלק בין השמש לבין ת"ח, ורק התורה עצמה דומה לשמש, ואילו תלמידי חכמים הם "בעלי גוף, המקבלים הזוהר והאור מהתורה". וכן בנתיב התורה פי"א [תמז.] ביאר שהתלמיד חכם הוא עצם התורה ממש, ויש לקום בפניו כמו בפני ספר תורה [הובא למעלה הערה 987]. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:15
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:15](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:15)

(1238) לשונו בנתיב התורה פ"י [תה.]: "הירח יש לו גוף מקבל אור, וכן הכוכבים יש להם גוף מקבלים האור, כי משפט הירח והכוכבים משפט אחד, דכתיב [בראשית א, טז] 'המאור הקטן לממשלת הלילה והכוכבים'... הכוכבים יש בהם גוף, והם מאירים". ובאור חדש פ"ב [תקכד.] כתב: "מקבל הירח האור מן השמש". ובזוה"ק [ח"ב רטו.] אמרו "משה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא, דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא". ובזוה"ק [ח"א רמט:] אמרו "ודאי לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא". ובניצוצי זהר שם אות ה הביא את הגמרא [שבת קנו.] "האי מאן דבלבנה יהי גבר... אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה". וכן הוא בזוה"ק [ח"ב קמה:, ושם ח"ג קיג:].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:16
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:16](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:16)

(1239) נראה שצריך לומר "האחרונים", והם: כותבי פלסתר, מעידי עדות שקר, מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, וקוצצי אילנות טובות.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:17
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:17](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:17)

(1240) פירוש - התורה של החכמים, אך לא התורה עצמה. ולהלן [לאחר ציון 1345] כתב שהמאורות לוקין "המה התלמידי חכמים בעצמם כמו שאמרנו, ולקוי שלהם הוא כאשר יסולק הכבוד הראוי לחכמים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:18
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:18](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:18)

(1241) לשונו להלן [לאחר ציון 1261]: "כאשר [האב בית דין] מת כבר, מהראוי כשבטל דבר, בטלה שנאה, ועם כל זה לא נספד כהלכה, אין זה כי אם רוע לב, בשביל שאינם חפצים ואוהבים התורה בעצם, עד שאין חוששין בסלוקה והעדרה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:19
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:19](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:19)

(1242) כמבואר למעלה [מציון 1214 ואילך].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:20
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:20](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:20)

(1243) יבאר שהאהבה היא על ידי ג' דברים, ו"בהפך זה, בחסרון אלו ג' סוגי אהבת התורה, היא נלקה ומתמעטת" [לשונו להלן (לאחר ציון 1257)], ויבוא להקביל שלשה הדברים הראשונים [אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, נערה מאורסה, ומשכב זכור] כנגדם, והדבר הרביעי [שני אחים שנשפך דמם] הוא בפני עצמו, וכמו שיבאר [להלן לאחר ציון 1320].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:21
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:21](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:21)

(1244) כמבואר למעלה [הערה 1120] שהלב הוא משכן החכמה והשכל. והרמב"ן [בראשית יח, יז] כתב: "וכן כל אמירה עם הלב, מחשבה". ועוד כתב הרמב"ן [שמות יג, טז] "הנה שורש המצוה הזאת [של תפילין] שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה". ובגמרא [סנהדרין כו:] אמרו "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה", ופירש רש"י [שם] "מחשבה - דאגת הלב על מזונותיו של אדם. מועלת - מהניא לשכח למודו". ובמדרש אותיות דרבי עקיבא [נוסח א אות נ] אמרו "הלב מבין בינה ומחשב מחשבה". ובאור חדש פ"ו [תתקצ.] כתב: "הלב הוא התחלת המחשבה והדעת, אשר יחשוב בלבו". ובנתיב כח היצר פ"ד [ב, קלג:] כתב: "הלמ"ד מורה על הלב, כי לשון למ"ד שהוא לשון למוד, הוא הלב שבו החכמה. ובמדרש [ילקו"ש ח"ב רמז תתקכט], למ"ד, אל תקרי למ"ד אלא 'לב', שהלב מבין דעת, שנאמר [משלי י, ח] 'חכם לב יקח מצות'". ובהמשך הילקו"ש [שם] אמרו "מפני מה ניתנה חכמה בלב, לפי שכל האברים תלוים בלב". **ודע**, שבתפארת ישראל פנ"ז [תתצו:] ביאר שהלב מורה על גוף האדם [ולא על המחשבה והשכל], וכלשונו: "האהבה היא על ידי שלשה דברים, כמו שכתוב 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. הלב הוא גופו של אדם, ולכך פירשו ז"ל [ברכות נד.] 'בכל לבבך' בשני יצריך, יצר הרע ויצר הטוב. שאף אם יצר הרע, אשר הוא בגוף, מסית אותו לסור מן השם יתברך, אל ישמע ליצר הרע". וכן בנתיב התורה פ"ט [שצא.] ובנתיב אהבת ה' פ"א [ב, מה:] כתב אות באות כדבריו בתפארת ישראל [ראה למעלה הערה 504, ולהלן הערה 1253]. וכן בח"א לשבת לג: [א, כח.] ובח"א לסנהדרין קו: [ג, רנא:] כתב ש"בכל לבבך" הוא כנגד הגוף. נמצא שכאן הוא המקום היחידי שמבאר ש"בכל לבבך" הוא כנגד המחשבה והשכל. ודברי תורה הם כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:22
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:22](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:22)

(1245) מה שכתב "שיהיו **כל** מעשיו לאהבתו יתברך" אינו משום שנאמר "בכל נפשך", כי גם נאמר "בכל מאודך", ומ"מ לא כתב לגבי ממון "ושיאהבהו **בכל** ממונו", אלא כתב "ושיאהבהו בממונו". לכך נראה שבא לרמוז לדברי המשנה [אבות פ"ב מי"ב] "כל מעשיך יהיו לשם שמים", ולכך כתב "שיהיו **כל** מעשיו לאהבתו יתברך".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:23
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:23](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:23)

(1246) יסוד נפוץ בספריו. כגון, בגבורות ה' פמ"ג [רנב.] כתב: "לא היה מנוח לנפש מחמת רבוי העבודה, והיה הנפש צריכה תמיד להיות בתנועה, והתנועה שייך לנפש". ושם פ"ס [תיט:] כתב: "כאשר הגוף חזק, הוא נושא משא גדול. וכאשר הנפש קל וזריז התנועה, הוא מוכן להיות זריז ומהיר בעבודה. ותמצא בהמה כמו החמור, שהוא בעל אברים חזקים, נושא משא כבד, אבל אינו מהיר בתנועה. ותמצא מי שהוא ממהר בתנועה מאוד, אבל לא יוכל לסבול משא גדול. מזה תדע כי משא גדול שייך לגוף, ומהירות התנועה לנפש". ושם פע"ב [תקד:] כתב: "כי הנפש היא פועלת, והחומר מתפעל בלתי פועל". ובתפארת ישראל פ"א [לב.] כתב: "התנועה היא מן הנפש". ושם פכ"ט [תמ:] כתב: "בכל אדם יש שני דברים; כח האחד, הוית הנפש, שהוא פועל המעשה. והשני, הוא השכל". ושם פנ"ד [תתמא:] כתב: "יהיה שלם מצד נפשו, וזהו [תהלים טו, ב] 'פועל צדק', כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל". ושם פנ"ז [תתצח.] כתב: "כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע... הפעולה מתיחס אל הנפש". ובנצח ישראל פ"ה [קד:] כתב: "אם אין הנפש, הגוף הוא אבן דומם, ואינו בעל מעשה". ובדר"ח פ"א מי"ז [שצט:] כתב: "כל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתייחס אל הנפש, שהנפש פועלת, ולא הגוף". ושם פ"ב מ"ח [תרנא:] כתב: "כי המלאכה היא לנפש [ולא לשכל]... שהרי המלאכה היא גם כן לבהמה". ושם מי"ב [תת.] כתב: "ומה שאמר [שם] 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים', דבר זה מוסר לנפש, כי בו תלויים פעולת ומעשה האדם כולם, כי הנפש הוא הפועל, ולכך הפעולות הם באים מן הנפש. ולכך אמר כנגד זה 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'". ושם פ"ג מ"ט [רכב:] כתב: "המעשים שייכים לנפש האדם". ושם פ"ד מי"ד [רפז:] כתב: "אין הגוף פועל, גם השכל אינו פועל, רק הפועל הוא הנפש שפועלת, והוא דומה אל המלך שהוא פועל ומושל". ובנתיב העבודה פ"ג [א, פג.] כתב: "הנפש היא בעלת מלאכה ובעלת תנועה, כמו שהתבאר פעמים הרבה דבר זה". ושם פי"ח [א, קלט:] כתב: "כל פעולה אשר יפעול אדם מתייחס אל הנפש, שהוא כח פועל, כאשר ידוע". ובנתיב האמונה פ"ב [א, רי.] כתב: "דבר זה ידוע כי הפעולה שפועל האדם הוא מצד הנפש החיוני, שאליו הפעולה, שהרי הבהמה שאין לה השכל, היא גם כן בעלת הפעולה". ובדרשת שבת הגדול [נז:] כתב: "כל מעשה הוא על ידי הנפש, כי על ידי הנפש פועל האדם". וכן כתב בח"א לסוטה מב: [ב, פא.], ח"א לגיטין סח: [ב, קכח:], ח"א לב"ק לב. [ג, ה:], ח"א למכות כג: [ד, ז:], ועוד. והרמב"ן [בראשית ב, ז] כינה זאת "נפש התנועה". וראה למעלה הערות 63, 100, 831, ולהלן הערות 1254, 1300.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:24
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:24](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:24)

(1247) פירוש - מה שנאמר "בכל מאודך" פירושו בכל ממונך [ברכות נד.]. ומוסיף מלים אלו ["שהוא קנינו של אדם"] כדי להדגיש שהממון אינו דבר מנותק מן האדם, אלא מתייחס אליו, כי הוא קניינו, ולכך נתינת ממונו לה' מורה על אהבתו לה', כי הממון הוא קנינו של אדם. ובגבורות ה' פס"ט [שמז:] כתב: "כל הנמצאים שבים אליו באמתת מציאותו, וכל הנמצאים אפס זולתו. ולפיכך נצטוה העלול בהקרבת הקרבן, כי כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו, והממון קנינו והוא שייך אל האדם, ונחשב כאשר מביא אליו קרבן מממון שלו השבת העלול אל העלה". ובדר"ח פ"ו מ"ט [שכח:] כתב: "אין הכסף והזהב האדם עצמו, רק שהוא ממונו של אדם וקנינו". ולכאורה בנתיב גמילות חסדים פ"ה [א, קסה:] כתב טעם אחר מדוע הממון הוא מצטרף לאדם, וכלשונו: "הנה האדם יש בו ד' חלקים אלו; הא' הוא הגוף, הב' הוא הנפש, הג' הוא השכל, הד' הוא ממון של אדם. אף כי אין הממון הוא האדם עצמו, הרי בארנו כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו". וכן כתב בח"א לעדיות ד: [ד, סב.]. הרי שביאר זאת מצד שהממון הוא חיותו, ולא מצד שהוא קניינו. אך זה לא קשה, כי כאן אינו בא לבאר מדוע הממון הוא אחד מחלקי האדם [אף שיזכיר זאת מיד], אלא בא לבאר כיצד נתינת הממון יורה על אהבת ה' של הנותן, ועל כך מבאר שהואיל והממון הוא קנין האדם, לכך יש בזה להורות על אהבת ה' של הנותן. אך בנתיב גמילות חסדים בא לבאר מדוע הממון הוא אחד משלשת חלקי האדם, ועל כך מבאר "כי גם הממון נכנס בגדר האדם, לפי שהממון הוא חיותו". וראה להלן הערה 1337.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:25
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:25](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:25)

(1248) הנה למעלה [לאחר ציון 830] כתב ששלשת חלקי האדם הם; גוף, נפש, ושכל. וחלוקה זו לשלשה [גוף, נפש, ושכל] היא נפוצה מאוד בספריו, וכמלוקט למעלה הערה 833. אמנם כאן נוקט בחלוקה אחרת לשלשה; שכל, נפש, וממון. וכן חילק בדר"ח פ"א מי"ח [תט:, ושם הערה 1510], ושם פ"ד מ"א [ו:, כו.]. וראה להלן הערה 1680. ומה שמדגיש שיש לאהוב את ה' בכל חלקי האדם, נראה ביאורו כי כבר השריש כמה פעמים שאהבה היא הדביקות והאחדות בין האוהב לנאהב [כמבואר למעלה הערה 1067]. כגון, בגו"א דברים פ"י אות ט [קסה:] כתב: "כי אהבה הוא מתדבק עם האוהב, עד שנעשה אחד עם האוהב". ובדר"ח פ"ו מ"ב [כב.] כתב: "אהבה הוא קשור הנפש בנאהב לגמרי, עד שנחשב כמותו.... כבר התבאר כי האהבה היא קשור הנפש בנאהב והתאחדות לגמרי". ובנתיב העבודה פי"ג [א, קכ.] כתב: "העובד מאהבה הוא דבק בו, שנאמר [דברים יא, כב] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה'". ובנתיב אהבת ריע פ"א [ב, נב.] כתב: "בודאי האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כדכתיב 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'". ובנתיב התשובה פ"ב [מה:] כתב: "האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כמו שנאמר [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו'". לכך כאשר האדם מצֻוה לאהוב את ה', הכוונה שיש לאדם להדבק ולהתאחד עם ה'. ואם אהבה זו לא תכלול את כל חלקי האדם, הרי שלא תהיה דביקות ואחדות בין האדם לה' באותם חלקים שנשארו מחוץ לאהבה זו. לכך בכדי שתהיה דביקות ואחדות שלימה בין האדם לה', חייבים כל חלקי האדם להשתתף באהבת ה', ואז האדם על חלקיו מתדבק ומתאחד עם ה'.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:26
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:26](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:26)

(1249) לפנינו בכתובות [קיא:] לא הביאו פסוק זה, אלא רק אמרו "וכי אפשר לידבק בשכינה", מבלי להוסיף דבר. וכן בתפארת ישראל פנ"ז [תתצט.], נתיב התורה פ"ט [שצד.] ונתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:], הביא מאמר זה מכתובות בלי הוספה זו. אמנם בכתובות [שם] קודם לכן אמרו על הפסוק [דברים ד, ד] "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", "וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [שם פסוק כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'". וכנראה שהמהר"ל סובר שהנאמר במאמר הראשון, חוזר ונאמר גם במאמר השני שבא בעקבותיו, ובשניהם נתחבטו בשאלה "וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא כתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'". וראה להלן הערות 1256, 1318.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:27
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:27](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:27)

(1250) כאמור בהערה הקודמת, מאמר זה הובא בעוד שלשה מקומות; תפארת ישראל פנ"ז [תתצט.], נתיב התורה פ"ט [שצד.] ונתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:]. ובשלשה מקומות אלו ביאר את המאמר באופן אחד, וכאן מבארו באופן אחר, וכמו שיתבאר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:28
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:28](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:28)

(1251) פירוש - איפוה נזכר בכתוב ["לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו"] שלשת הדברים האלו ["משיא בתו לתלמיד חכם, ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנהו מנכסיו"]. וכן בהקדמה שלישית לגבורות ה' [קכד:] כתב: "וראוי לתמוה לפי המדרש הזה, שזכר הכתוב אלו דברים דוקא". ורומז ליסודו שהדרש מן הכתוב הוא עומק פשט הכתוב, ועולה ממנו, וכפי שכתב בבאר הגולה באר השלישי [רפ.]: "כל איש חכם ונבון, יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט, עם עומק המופלא מאוד מאוד. ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה, יתפלא על הריחוק מן פירוש הכתוב... וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם, אין אחד מהם, הן גדול הן קטן, שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו. שלכך נקרא 'דרשה', כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאוד מאוד, עד עומק הכתוב. ואף כי לפעמים ימצא זה דורש בעניין זה, וזה בעניין אחר, דבר זה אינו קושיא, כי בודאי צורת הפשט הוא אחד, אבל הדברים העמוקים היוצאים ממנו הם הרבה מאוד". אמנם כלשון שכתב כאן ["הנה ראוי לדעת מה ראו על ככה להפיק דברים אלו מן הכתוב הזה"] לא מצאתי בשאר ספריו.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:29
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:29](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:29)

(1252) לשונו בדר"ח פ"א מ"ה [רסג.]: "הזהיר יוסי בן יועזר [אבות פ"א מ"ד] שיהיו חכמים בביתו, ויהיה מתאבק בעפר רגליהם. ואמרו [ספרי דברים יא, כב] 'לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו' [דברים יא, כב], וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא אש אכלה הוא. אלא הדבק בחכמים ותלמידיהם, ומעלה עליך הכתוב כאילו דבק בשכינה, עד כאן. הרי הדבוק בחכמים הוא אהבת השם יתברך, ולכל הפחות הוא ענף מן אהבת השם יתברך. ולפיכך יוסי בן יועזר... בא לתקן בית האדם שיהיה נמצא בו אהבת השם יתברך על ידי אהבת חכמים, שזהו מדת אהבת השם יתברך, או ענף ומדריגה למטה מן אהבת המקום עצמו". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה.] כתב: "הדבר שהיא תולדה וענף אל אהבת השם יתברך הוא אהבת חכמים, שכאשר אחד אוהב את אחד, כל אשר הוא שייך אליו ודבק בו הוא גם כן אוהב אותו. וכבר התבאר כי הת"ח הוא עם השם יתברך ודבק בו... ולפיכך האוהב את החכמים, שהם יודעי התורה, כאילו אוהב את השם יתברך... מזה תלמוד כי אהבת חכמים היא כמו אהבת השם יתברך". ובנתיב יראת השם ר"פ ה [ב, לד.] כתב: "כבר בארנו, כי אהבת החכמים נמשך אחר אהבת השם יתברך, כי מי שאוהב את השם יתברך אוהב את החכמים גם כן". ויבאר שג' הדברים הנמצאים באהבת ה' ["בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"] נמצאים בהקבלה גמורה באהבת תלמידי חכמים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:30
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:30](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:30)

(1253) "דעתו של אדם קרובה אצל בנו" [ב"ב קלט.], ו"רחמי האב על הבן" [רש"י שמות כב, ב]. לכך כאשר האב מוסר את בתו לתלמיד חכם, הוא מסר לו צאצא שכל לבו ומחשבתו קשורים בו. ובנתיב התורה פ"ג [קמא:] כתב: "נפשו ודעתו קשורה בבניו". ושם פי"ד [תקמט.] כתב: "נפשו קשורה בנפש הבן, ולכך הוא מרחם על הבן ביותר". ובנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "כי אין ספק שנפשו של אדם קשורה בבנו לגמרי". ובנצח ישראל פמ"ב [תשלה.] כתב: "כל רחמנות כאשר לבו קשורה בו, ולכך כתיב [תהלים קג, יג] 'כרחם אב על בנים', מפני שנפשו קשורה בו, כדכתיב [בראשית מד, ל] 'ונפשו קשורה בנפשו'". ובח"א לשבת לב: [א, כא:] כתב: "כי אין דבר יותר קשור ומחובר אליו כמו בניו". וראה למעלה הערה 1067. וכאן מדובר בקשר של אדם עם בתו [שמשיאה לתלמיד חכם], ואודות הקשר והיחס של אדם אל בתו, כן כתב בנצח ישראל פ"ז [קסד:]: "כל לשון 'בן' ו'בת' הוא מלשון בנין. כי 'בן' מלשון בנה, ו'בת' גם כן מלשון 'בנת', שכן בתרגום יאמר 'בנתא'. ולכך 'בִּתּוֹ' [שמות כא, ז] התי"ו דגושה, להורות על הנו"ן החסירה, כי הבן והבת הם בנין אב... ויותר נקראת הבת בנין האב, והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו. וראיה לזה, כי הבת היא ברשות אביה, ואין הבן ברשות אביו, שנאמר [במדבר ל, יז] 'בנעוריה בית אביה'... והוא מובן ממה שאמרו חז"ל [נדה לא.] האיש מזריע תחלה יולדת נקבה, שנאמר [בראשית מו, טו] 'ואת דינה בתו'". ושם פמ"ד [תשנז:] כתב: "מדמה הנשמה הנבדלת לבת מלך [ויק"ר ד, ב], כי הנשמה היא נאצלת מן השם יתברך". ובח"א לב"ק נ. [ג, ט.] כתב: "הבת יותר זרע אביה מן הבן, כדכתיב 'ואת דינה בתו', ואמרו איש מזריע תחילה יולדת בת, ולפיכך הבת היתה ניצלת... ונעשה לה נס בזכות אביה, ולבנו לא נעשה נס". וראה גו"א בראשית פמ"ו אות ו [שנט:]. ושם במדבר פכ"ז אות ט [תנג:] כתב: "אין הבת עיקר זרעו", ומכך משמע שהבן הוא יותר עיקר מהבת, ועיין שם הערה 27. וכן רמז ליסוד זה בגבורות ה' פכ"ג [שיח:], אור חדש פ"א [שצג:], ושם פ"ו [תתרלב:]. ובח"א לסנהדרין יא. [ג, קלה:] ביאור מדוע אומרים "בת קול", ולא "בן קול", וז"ל: "לכך נקרא 'בת קול', כלומר זה שנולד ונגזר מן השמים כך. ולא נקרא 'בן קול', כי הבת מיוחסת יותר לתולדה מן הבן. כי אע"ג שהבן נולד, מתייחס בעצמו לפועל. אבל הבת מתיחסת בעצמו ג"כ לתולדה... כי כל נקבה אינה פועלת, עד שהבת היא תולדה לגמרי". וצרף לכאן את מאמרם [סוטה ב.] "בת קול יוצאת ואומרת 'בת פלוני לפלוני'", ולא אמרו "פלונית לפלוני". **ובעוד שכאן** מבאר ש"משיא בתו לתלמיד חכם" מורה על מחשבת האב [כפי שביאר למעלה ש"בכל לבבך" מורה על המחשבה והשכל], הרי בשלשת המקומות האחרים שהביא מאמר זה [כמלוקט בהערה 1250] ביאר ש"משיא בתו לתלמיד חכם" נאמר כנגד חלק הגוף [לשיטתו במקומות אלו ש"בכל לבבך" מורה על הגוף, וכמובא למעלה הערה 1244]. כגון, בתפארת ישראל פנ"ז [תתצז.] כתב: "סוף סוף האהבה היא כאשר דבק בו בדבר שהוא שייך לו, דהיינו או בגופו, או בנפשו, או בממונו. וזה שאמר 'המשיא בתו לתלמיד חכם', כי כאשר משיא בתו לתלמיד חכם הרי גופו דבק בתלמיד חכם, שבתו מן יוצאי חלציו כגופו נחשב, והרי גופו מתדבק בתלמיד חכם". וכן כתב אות באות בנתיב התורה פ"ט [שצב.]. וכן הוא בנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:]. **ויש להעיר**, כי אמרו חכמים [שבת כג:] "דרחים רבנן הוי ליה בנין רבנן, דמוקיר רבנן הוי ליה חתנוותא רבנן". ובנתיב יראת השם פ"ה [ב, לה:] כתב: "דבר זה צריך ביאור, מה ענין החלוקים האלו. הרי ידוע כי כל מדות השם יתברך מדה כנגד מדה, ולפיכך מי שאוהב רבנן, קשורה נפשו בתורה ובתלמידי חכמים, כי מי שהוא אוהב את אחר נפשו קשורה בו. לכך זוכה שיהיה לו בנים תלמידי חכמים, והתורה קשורה עמו. כי אין ספק שנפשו של אדם קשורה בבנו לגמרי. וכמו שהוא עושה שהוא אוהב את החכמים, ונפשו קשורה בתורה, והיה לו קשור לגמרי אל התורה, זכה שיהיה בנו תלמיד חכם. ומאן דמוקיר רבנן, בשביל שמכבד את התורה, ראוי שיהיה מכובד מן התורה, כמו שכתוב [ש"א, ב, ל] 'כי מכבדי אכבד'. ומפני זה יהיה לו חתנותא רבנן, שחתניו הם כבודו בלבד. ואין דומה דבר זה לבן, שהוא עצמו ובשרו של אדם, **אבל חתנותא אינם עצמו, רק הם כבודו**, שהכבוד דבק עם האדם בלבד, ואינו האדם עצמו. וכן חתניו הם כבודו בלבד, שהם דבקים בו, ודבר זה ידוע". הרי הקשר של המשיא בתו לתלמיד חכם [חתנו] אינו נחשב לקשר של עצמו ובשרו, ואילו מדבריו כאן משמע שהמשיא בתו לתלמיד חכם דבוק בחתנו לגמרי. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:31
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:31](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:31)

(1254) למעלה [הערה 1246]. ובנתיב התורה פ"ט [שצג.] כתב: "'ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים' דבק בו בנפשו, כי כל משא ומתן אשר הוא על ידי מעשה האדם, הוא מן הנפש, אשר הוא בעל מעשה, כאשר ידוע. וביאור זה, כי העושה פרקמטיא אינו נותן לו דבר כלל, רק שפועל בעדו, והפעולה מתיחס אל הנפש". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ז [תתצח.]. ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:] כתב: "כאשר מטריח בנפשו לעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, זהו שדבק בו בנפשו". וראה להלן הערה 1300.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:32
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:32](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:32)

(1255) לשונו בנתיב התורה פ"ט [שצד:]: "'ומהנה תלמיד חכם מנכסיו', דבר זה הוא מבואר, שהוא דבק בו מצד הממון". וכן כתב בתפארת ישראל פנ"ז [תתצט.]. ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מה:] כתב: "ומהנה תלמיד חכם מנכסיו אוהב אותו בממונו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:33
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:33](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:33)

(1256) יש להעיר, כי בכמה מקומות כתב שהדרך היחידה להדבק בה' היא רק על ידי לימוד תורה. כגון, בדר"ח פ"א מי"ב [שמט.] כתב: "על ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך, כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה, לא היה לאדם בעל חומר, דביקות בו יתברך". ושם פ"ה מכ"ב [תקלז:] כתב: "התורה היא על הכל, שהיא הדבר המביאה אל השם יתברך להתדבק בו יתברך ביחוד, יותר מהכל, ולא כן שאר החכמות. ואילו ידעו בני אדם יושבי חושך להבין... לא היו מבלים ימיהם בדברי חכמי האומות, ועוזבין התורה, תורת אמת, אשר בצלה אנו חיים" [ראה להלן הערה 1545]. ובנתיב התורה פ"ז [דש:] כתב: "כי האהבה אל השם יתברך הוא הדביקות בו יתברך, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד התורה מאהבה, שהוא הדביקות בו". ובח"א לנדרים סב. [ב, כב.] כתב: "כי האהבה אל השם יתברך היא הדביקות בו יתברך, כי כל אהבה דביקות האוהב בנאהב, ואי אפשר שתהיה כי אם על ידי למוד תורה מאהבה" [ראה למעלה הערה 708, שנלקטו שם מקבילות נוספות]. ואיך כאן מדלג על לימוד התורה, ומבאר שאפשר להדבק בשכינה על ידי דביקות בתלמידי חכמים באמצעות השכל הנפש והממון, ותורה מה תהא עליה. אך לא קשה מידי, כי אין הכי נמי, שעל כך גופא מוסבים דברי הגמרא האלו [כתובות קיא:]; בתחילה רבי אלעזר אמר שעמי הארצות לא יזכו לתחיית המתים [מחמת שאין להם זכות התורה], ועל כך אמר "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו". וכששמע זאת רבי יוחנן נצטער על כך. וממשיכה הגמרא ואומרת "כיון דחזייה [רבי אלעזר] דקמצטער [רבי יוחנן], אמר ליה [רבי אלעזר לרבי יוחנן] רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה; 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום' [דברים ד, ד], וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [שם פסוק כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". הרי להדיא ביארו ששלשת הדברים הללו [משיא בתו לת"ח, עושה פקרמטיא לת"ח, והמהנה ת"ח מנכסיו] הם עומדים במקום לימוד תורה, עד כדי כך שמעתה יש תקנה לעמי הארצות [שאינם לומדי תורה] שיזכו לתחיית המתים. והביאור הוא, שמעלת התורה מעיקרא בודאי קיימת ללומדיה, אך מעלה זו יכולה להמצא גם באלו שאינם לומדיה [כמו עמי הארצות], שכאשר הם דבקים בתלמידי חכמים באופן הנכון, יש להם מעלת התורה גם כן. וכשם שהלומד תורה דבק בה', כך הדביקים בתלמידי חכמים דביקים בה'. ועולה לפי זה שלומדי התורה עצמם לא יצטרכו לשלש העצות האלו כיצד להדבק בה', כי הם מקיימים דביקות ה' באופן הנעלה ביותר, שהוא לימוד התורה. וכן מוכח מדבריו להלן [ראה להלן הערה 1318]. **וראוי לצרף** לכאן את סדר מצות עשה שבספר המצות לרמב"ם, כאשר הציב ראשונה את המצות העוסקות ביסודות הדת ביחס שבין אדם למקום; מצות עשה ראשונה היא להאמין בה'. מ"ע שניה היא להאמין ביחודו. מ"ע שלישית היא לאהוב את ה'. מ"ע רביעית היא לירא את ה'. מ"ע חמישית היא לעבוד את ה'. ובהגיעו למ"ע ששית כתב הרמב"ם: "היא שצונו להדבק עם החכמים, ולהתיחד עמהם ולהתמיד בישיבתם... ואמר [דברים יא, כב] 'ולדבקה בו', ובא הפירוש [סיפרי שם] 'ולדבקה בו', הדבק בחכמים ותלמידיהם... וכן הביאו ראיה על חיוב האדם לישא בת תלמיד חכם, ולהשיא בתו לתלמיד חכם, ולהאכיל תלמיד חכם, ולתת להם עסק". ותמוה, מדוע מצוה זו נמצאת בתחילת המצות העוסקות ביסודות הדת. וביותר יקשה, שמצות תלמוד תורה גופא היא מ"ע י"א, וכיצד הדבקות בתלמידי חכמים תוקדם למצות תלמוד תורה. אך לפי המתבאר כאן הדברים מחוורים, כי המצוה להדבק בתלמידי חכמים היא היא המצוה להדבק בה', כי סוף מעלת תלמידי חכמים אינו רק בידיעת התורה הקדושה, אלא שזהו האופן להדבק בה'. לכך לאחר המצות העוסקות באהבת ה', יראת ה', ועבודת ה', אכן באה המצוה של דביקות בה', כי שם מקומה, ואף לפני המצוה של תלמוד תורה גופא. וראיה מוכחת לכך, כי ברשימה הקצרה של תרי"ג מצות הנמצאת בתחילת יד החזקה, הרמב"ם כתב את חמש המצות הראשונות בדיוק כפי שכתבן בספר המצות. אך במצוה ששית שם, לא חזר וכתב שהיא להדבק בתלמידי חכמים, אלא כתב: "[מצות עשה] ו, לדבקה בו, שנאמר [דברים י, כ] 'ובו תדבק'". וכיצד דבר זה עולה בקנה אחד עם דבריו בספר המצות, שמ"ע הששית היא להדבק בתלמידי חכמים. אלא הם הם הדברים שנתבארו כאן; דביקות בתלמידי חכמים היא האופן של דביקות בה', ורק בספר המצות ביאר את האופן להדבק בה', ובהתחלת היד החזקה כתב בקיצור "לדבקה בו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:34
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:34](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:34)

(1257) ממסכת סוכה [כט.] אודות ארבעה הדברים הגורמים לליקוי חמה, וארבעה הגורמים לליקוי מאורות [הובא למעלה לאחר ציון 1223].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:35
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:35](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:35)

(1258) פירוש - כאשר יקרה ההפך, ויחסרו שלשת אופני האהבה שנזכרו בפסוק "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:36
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:36](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:36)

(1259) כי הטוב יאהב את הטוב, ומי שאינו אוהב את הטוב מורה על עצמו שהוא אינו טוב. וכן כתב להדיא בח"א לנדרים סב. [ב, כב:]: "מפני שהתורה יש בה דברים אלו, ראוי שיאהב התורה, כי האדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב בעצמו. ואם אין אוהב דבר שהוא טוב, אין האדם טוב בעצמו, כי הטוב הוא אוהב את הטוב". ומעין כן כתב הרבינו יונה בשערי תשובה [השער השלישי אות קמח]: "נאמר [משלי כז, כא] 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו'. פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל; אם הוא משבח המעשים הטובים והחכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא, ושורש הצדק נמצא בו. כי לא ימצא את לבו רק לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות ולהבזות בעליהן, מבלי מאוס ברע ובחור בטוב. ואם יתכן כי יש בידו עונות נסתרים, אבל מאוהבי הצדק הוא, ולו שורש בבחירה, והוא מעדת מכבדי ה'. והמשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, הוא הרשע הגמור והמחלל את עבודת השם יתברך".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:37
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:37](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:37)

(1260) כוונתו למאמר חכמים [כתובות קה:] "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" [תרגום: תלמיד חכם שאוהבים אותו בני עירו, אין זה מחמת שהוא מעולה יותר, אלא משום שאינו מוכיחם בדברי שמים]. ומכך משמע שאם הת"ח מוכיחם במילי דשמיא, לא יאהבוהו, אלא ישנאוהו. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:38
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:38](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:38)

(1261) כוונתו להמשך דברי הגמרא [כתובות קה:] "אמר רבא, מריש הוה אמינא, הני בני מחוזא כולהו רחמו לי. כיון דהואי דיינא, אמינא מינייהו סנו לי, ומינייהו רחמו לי". ופירש רש"י [שם] "מינייהו - מקצתם אוהבים אותי, אותם שזכיתי". ומכך עולה שהשונאים הם אלו שרבא חייבם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:39
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:39](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:39)

(1262) על המשקל של דברי המשנה [אבות פ"ה מט"ז] "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה". ונאמר [קהלת ט, ה-ו] "כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם, גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וגו'". ובגמרא [הוריות ריש יד.] למדו מפסוק זה שאין להחזיק בשנאה וטינה לאחר מות בעלי הדבר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:40
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:40](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:40)

(1263) כאמור [למעלה הערה 1224] בבאר הגולה באר הששי [קמח.] הביא מאמר זה וביארו באופן אחר. ובביאור "על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה", כתב [קנה:]: "כי האב בית דין ראוי לכבוד במיתתו, כי המת נסתלק מן הגוף, וכאשר נסתלק מן הגוף ונשאר הנפש בלבד, וראוי לכבוד" [הובא למעלה הערה 402].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:41
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:41](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:41)

(1264) למעלה [לאחר ציון 1213].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:42
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:42](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:42)

(1265) כי מיתת תלמיד חכם היא סילוק והעדר לתורה. ואמרו חכמים [כתובות יז.] על מיתת תלמיד חכם "נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא", ופירש רש"י [שם] "נטילתה - של תורה ממנו כנתינתה בסיני, נטילתה היינו כשמת, ותלמודו בטל". ועוד אמרו [שבת קה:] "העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע, הא למה זה דומה, לספר תורה שנשרפה", ופירש רש"י [שם] "הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע, כדאמרינן במועד קטן [כו.]... אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות", וק"ו לתלמיד חכם. ובאמת כך אמרו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] "הרואה תלמיד חכם שמת, כרואה ספר תורה שנשרף". ועוד אמרו [ב"ר צא, ט] "תלמיד חכם שמת אין אנו מוציאים תמורתו". וכן אמרו [ר"ה כג.] "תחת רבי עקיבא וחביריו מאי מביאין". וכן אמרו [הוריות יג.] "חכם שמת, אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, כל ישראל ראוים למלכות".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:43
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:43](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:43)

(1266) כי המספידים הם לאו דוקא תלמידי חכמים, אלא גם המון העם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:44
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:44](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:44)

(1267) פירוש - תלמיד חכם שמת ולא נספד כהלכה ניתן לבאר שזהו משום שלאנשים ההמוניים אין שייכות עם התלמיד חכם, ומחמת כן לא נספד כהלכה, ולא משום שאינם אוהבים את התורה. ואודות שאין להמון העם "שתוף ושייכות אל התלמיד חכם", כן הוא מצד שני הצדדים; מצד הת"ח, ומצד המון העם. ואודות שמוטל על הת"ח להתרחק מהמון העם, כן כתב בנתיב התורה פ"ד [רט.]: "עיקר הכנה הזאת [של האדם לקבל תורה] שיהיה דומה ומתיחס לשכל לגמרי, עד שהוא ראוי לקבל אותו. כי אשר הוא דומה ומתיחס אל דבר, ראוי שיהיו ביחד. ומפני כי השכל הוא עם האדם, ואין השכל מוטבע באדם לגמרי, רק השכל הוא נבדל מן האדם, וכך התלמיד חכם שהוא במדריגת השכל בערך שאר בני אדם, אין ראוי שיהיה לו עירוב עמהם... וכך ישים האדם עצמו, כי לא יהיה אדוק עם הבריות, רק יהיה רואה ואינו נראה, כלומר שיהיה רואה את הבריות, ואל יהא נבדל מן הבריות לגמרי עד שלא ישגיח עליהם, אבל ישגיח על הבריות, ובזה הוא רואה אחרים, אבל אינו נראה מהם, כי לא יהיה לו חבור וצירוף אל הבריות. וכאשר עושה כך תלמודו מתקיים, כי כאשר יש לו יחוס ודמיון אל השכל, מקבל התורה השכלית. והשכל אשר הוא עומד באדם, יש לו דביקות באדם, ואינו דבק עם האדם עד שיהיה מעורב לגמרי השכל עם הגוף. וכך יהיה תלמיד חכם עם הבריות כענין זה לגמרי; שהוא נבדל מן הבריות, ואינו נבדל לגמרי. כלומר שיהיה לו חבור עם הבריות, אבל לא יהיו הבריות מעורבין עמו, כי אם יהיו הבריות מעורבין עמו, הרי הוא דומה אל שכל שהוא מוטבע בחומר, ואם הוא מוטבע בחומר, לא יקנה התורה השכלית. וכאשר התלמיד חכם הנהגתו בענין זה, אז תורתו מתקיימת. וזה כמו שאמרנו, כי התלמיד חכם צריך שיהיה חבור שלו אל הבריות יחוס השכל אל הגוף, כי התלמיד חכם נחשב כמו שכל אל שאר בני אדם שהם בעלי גוף, וכאשר הוא כך, ראוי לו התורה" [ראה למעלה הערה 318]. ואמרו חכמים [נדרים פא.] "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן, משום דקרו לאינשי חמרי". ובנצח ישראל פנ"ט [תתקיא:] כתב: "ומה שאמר 'דקרי לאנשי חמרי'. פרוש, כי התלמיד חכם נבדל מבני אדם, כי שאר בני אדם שאינם תלמידי חכמים, הם בערכו חמריים. ואפילו אם אין האדם עושה בפעל לקרוא להם כך, מכל מקום בערכו בני אדם הם חמרים. ודבר זה נקרא 'דקרו [ל]אנשי חמרי'... רוצה לומר שבערכו הם חמרים, ואי אפשר שלא יחשוב כך בדעתו". **ואודות שמוטל** על בני אדם לשמור מרחק מן התלמיד חכם, הנה אמרו במשנה [אבות פ"א מ"ד] "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם", ובדר"ח שם [רמג.] כתב: "יהיה מתאבק בהם להשפיל עצמו לגמרי, עד שיהיה מתחבר אל שפלותם. ודבר זה ראוי, וזה מפני כי השכל גם כן הוא נבדל מן האדם, ואם מתחבר לתלמיד חכם כמו שני חבירים, לא היה החכם אצלו במדריגת השכל, שהוא נבדל. ולא שיהיה נבדל לגמרי מן התלמיד חכם, שאם כן לא היה התלמיד חכם אצל האדם במדריגת השכל שהוא באדם, שנמצא השכל בביתו, הוא גוף האדם הגשמי, שדומה לבית. כי השכל נבדל מן האדם, רק יש אל האדם קשור עם השכל, ובזה האדם מתאבק בשכל. וכך יהיה נוהג עם תלמיד חכם בביתו, שיהיה נמצא תלמיד חכם בביתו, אבל לא יהיה לו חבור גמור אליהם, רק מתאבק בעפר רגליהם כאשר ראוי לנהוג. וכאשר ימצא השכל באדם, שהוא נבדל מן האדם, אין לו חבור גמור עמו, רק שנמצא עמו, והבן זה". ואמרו חכמים [גיטין סב.] שכופלים שלום למלך ולתלמיד חכם. ובח"א שם [ב, קכג:] כתב: "כופלים שלום למלך הוא בשביל מדריגת המלך... שמדריגת המלך נבדל מן העם, ואין שני דברים שהם מחולקים האחד נותן שלום לאחר. כי השלום הוא בין השוין, וכמו שאמרו [שבת פט.] כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, כלום קטן שנותן שלום לגדול, כי השלום שייך בין השוים. ולפיכך כופלים שלום למלך, לומר כי אין לו שווי עם המלך, רק נבדל ממנו, שהרי המדריגה הראשונה הוא העם, המדריגה השנית הוא המלך, וכנגד זה כופלים שלום למלך. וכן לפי מדריגתן של תלמידי חכמים, שגם התלמיד חכם נבדל מהכל, כופלים שלום לתלמיד חכם". **דוגמה לדבר**; יחס הת"ח לבריות הוא בדיוק כיחס האתרוג לג' מינים האחרים, שמחד גיסא אין האתרוג מאוגד עם שלשת המינים האחרים [שו"ע אור"ח תרנא סעיף א], אך מאידך גיסא "צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו" [שם סעיף יא]. ובאדרת אליהו [דברים לג, ה] מבואר ש"אתרוג שהוא כנגד הת"ח, שהם בעלי תורה ומצות, הוא באמת פרוש מן העולם, ואעפ"כ בשעת נטילה צריך לאחדם כולם ביחד, שאף שהת"ח שהם בבחינת אתרוג מופרשים ומובדלים לעצמם, אפילו הכי הם מאוחדין עם הכלל כולו. ולכן אף שאינם נקשרים באגודה אחת, דהם מופרשין לעצמם, אבל הם מתאחדים בנטילה, להראות שכל הכיתות כולם אחודין זה בזה" [לשון הספר "זמן שמחתינו" מאמר מא אות א].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:45
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:45](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:45)

(1268) לכך יש לכלם שייכות עם האב בית דין. והרמב"ם [הלכות אבל פ"ט הי"ד] כתב: "אב בית דין שמת, הכל קורעין עליו". ובמשנה [יומא עא:] אמרו "אין נשאלין [באורים ותומים] אלא למלך ולאב בית דין ולמי שהציבור צריך בו". והמשאת בנימין [או"ח סימן לג] כתב: כל היכא דאיכא מקום סחורה ורבים מתקבצים שם לסחורה, מסתמא אדעתא דידהו בנו הביהכ"נ והקדישוה, ויש לה דין ביהכ"נ של כרכים. והוא הדין נמי מקום שיש חכם גדול ואב בית דין, שמתקבצין רבים שצריכין לו ולתורתו, כגון רב אשי במתא מחסיא, שהיה אצלו קבוץ גדול מהחכמים ותלמידים כדי ללמוד ממנו, וכן שאר עדת ישראל היו שכיחין אצלו לדין ומשפט בין איש לרעהו, כל כזה וכיוצא בזה יש לנו לדון בדין כרכים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:46
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:46](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:46)

(1269) כי יש אהבה כלפי מי שמטיב עמו, וכמו שכתב בדר"ח פ"א מ"ג [רכו.]: "כל מי שעשה השם יתברך טוב אליו, יש לו לאהוב אותו ויעבוד אליו, כי גם זה אהבה היא, שהרי אוהב אותו יתברך בשביל הטוב שעשה לו". ושם משנה י [שיד:] כתב: "כי מי שנותן מתנה לאחר, ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאוד מי שנותן המתנה אליו". ובנתיב אהבת השם פ"א [ב, מ:] כתב: "באיזה צד האהבה מאוד... כל מי שמודה על הטוב שעשה השם יתברך אליו... שהוא משבח ומברך על הטוב שעשה לו השם יתברך, הנה דבר זה אהבה מצד עצמו, כי מי שעושה טוב לאחד, בודאי הוא אוהב אותו". ושם פ"ב [ב, מט.] כתב: "ועוד יש עבודה... שאוהב השם יתברך, ואוהב אותו בשביל שהטיב עמו ונתן לו חיות, והציל אותו, ובשביל כך הוא עובד לו". ובהקדמה לתפארת ישראל [ט.] כתב: "כי זה ענין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה". ובהמשך ההקדמה שם [יב:] כתב: "[יש] לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו ענין הברכה... במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך השם יתברך ויתעלה שמו על זה בכל לבו... הטובה העליונה". ובח"א למכות כג. [ד, ד:] כתב: "האדם היה לו להכיר הטוב שהשם יתברך עושה עמו, ומזה היה ראוי שיהיה לאדם האהבה". וראה למעלה הערות 238, 663.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:47
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:47](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:47)

(1270) יש להבין, מדוע כאשר אינם מספידים את האב בית דין כהלכה זה נחשב "שעושים בהפך מוחלט" לאהבה, הרי סוף סוף איירי בשב ואל תעשה, ולא בקום ועשה, וכיצד שב ואל תעשה נחשב ל"הפך מוחלט" לאהבה. ולכאורה אין בזה אלא העדר אהבה, אך לא "הפך מוחלט" לאהבה. ויש לומר, שכאשר אמורה להיות אהבה, והיא נעדרת, יש בזה פרישה מאהבה, ולא רק העדר אהבה, ופרישה מדבר היא הפך הדבר שפורשים ממנו. וכן כתב בדר"ח פ"ג מ"ז [קצד.]: "כל הפורש מדבר אחד, הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו. ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר, לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים זה אל זה, אין האחד פורש מן השני, ואדרבה, הדומה יאהב את הדומה, ומתחבר עמו". ושם מ"ח [רא.] כתב: "כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים, מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית, ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר... והפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות". ובנתיב התורה פט"ו [תריב.] כתב: "כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות, שגם הם רחוקים מן התורה... ואמר [פסחים מט:] 'שנה ופירש יותר מכולם', כי זה יותר חמרי מה שהיה לו התורה, ופורש מן התורה. וזה מורה שהוא מתנגד אל השכלי לגמרי, כיון שפירש. ולכך הוא יותר נוטה אל החמרי מן עם הארץ אשר לא רצה לקנות התורה, אבל זה בשביל החמרית שבו פורש מן התורה, לכך הוא יותר קשה מהכל, ודבר זה מבואר". ובח"א לנזיר כג: [ב, כו.] כתב: "כי הפורש הוא יותר קשה מאותו שהיה רחוק מעולם. כי הרחוק בהתחלה, אפשר שיהיה בין שניהם קצת קירוב, אף שהם רחוקים. אבל לוט שהיה קרוב [אצל אברהם] ונתרחק, אין כאן שום צד קירוב, שאם היה צד קירוב לא היה מתרחק, לכך הוא הפכו לגמרי. ולכך נגזר על עמון ומואב מה שלא נגזר על שום אומה [דברים כג, ד] 'לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה''". וכן כתב בח"א לסוטה מב: [ב, פא.]. וראה עוד במבוא לדרשות המהר"ל [עמוד 28] אודות היסוד שקרוב שנתרחק הוא יותר רחוק ממי שלא היה קרוב מעולם. לכך פרישת הבריות מלהספיד אב בית דין כהלכה מורה על מאסם בתורה, ועל היותן הפך לתורה [הובא למעלה הערה 430]. וצרף לכאן דברי הפחד יצחק יוה"כ [מאמר ג אות יז], שכתב: "שלשה סוגי יחסים יתכנו בין אדם לחבירו; אהבה וקירוב, תרעומת וריחוק, ויחס של לא איכפת... [אך] בין איש לאשתו ישנן רק שתי אפשרויות; או אהבה וקירוב, או קפידה וריחוק. וכמעט שנמנעת היא בזיקה כזו יחס של לא איכפת". והוא הדין ביחס לאב בית דין, שאין אפשרות של "לא איכפת", שהרי הכל זקוקים לו, ולכך ישנן רק שתי אפשריות; אהבה וקירוב, או שנאה וריחוק.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:48
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:48](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:48)

(1271) פירוש - כנגד מה שנאמר "בכל מאודך", שפירושו לאהוב את ה' בכל ממונו [ברכות נד.], וכן כנגד מה שאמרו [כתובות קיא:] "והמהנהו [לת"ח] מנכסיו", וכמובא למעלה [מציון 1246 ואילך].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:49
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:49](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:49)

(1272) לעניי תורה ללמוד - לעניים ללמוד תורה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:50
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:50](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:50)

(1273) ועוד אמרו חכמים [ברכות נז.] "הבא על נערה מאורסה [בחלום] יצפה לתורה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', אל תקרי 'מורשה', אלא 'מאורשה'".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:51
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:51](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:51)

(1274) כן כתב רש"י [פסחים מט:] "מאורסה - לכל קהילות יעקב".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:52
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:52](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:52)

(1275) "מללמדו" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:53
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:53](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:53)

(1276) "דכתיב [בראשית א, א] 'בראשית ברא', בשביל התורה שהיא ראשית, וישראל נקראו [ירמיה ב, ג] 'ראשית תבואתה', שעתידין להנחילה, [בראשית שם] 'ברא אלקים את השמים וגו''" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:54
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:54](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:54)

(1277) נראה לבאר הדגשה זו [שהתורה מאורסה לכל קהל ישראל, ולא רק ליחידי האומה] על פי דבריו בבאר הגולה באר הששי [קנט:], שכתב: "החטא בכל מקום שכאשר רוצים להפליג בחומר החטא, אמרו שבא על נערה מאורסה. והטעם, מפני כי הבא על נערה המאורסה לפי שהוא חוטא בקדושה, שהנערה היא מקודשת לאחר, והנה בא עליה, לכך הוא חוטא בקדושה. ואינו כמו מי שבא על בעולת בעל, שכבר היא אשתו, ואין כאן שם קדושין. ואף על גב דלא פקע מינה קדושין הראשונים, מכל מקום אין שם 'מאורסה' עליה, רק בעולת בעל. ולכך המיתה של ארוסה חמורה מבעולת בעל" [הבא על ארוסה מיתתו בסקילה (דברים כב, כד), והבא על אשת איש מיתתו בחנק (ויקרא כ, י, ורש"י שם), וסקילה חמורה מחנק לכולי עלמא (סנהדרין מט:)]. ובח"א לסנהדרין מד. [ג, קס.] כתב: "כי עכן בא על נערה המאורסה, והוא החטא והערוה היותר גדול. ולמה הוא חטא יותר מתועב, כי הנערה המאורסה מקודשת לאחר, וכל זמן שיש עליה שם קדושין, עד אחר הנשואין, שאז אין שם קדושין, רק נשואין. אבל המאורסה יש עליה שם קדושין, והבא עליה, אין תעוב כמו זה. ולכך משפט נערה מאורסה חמור ממשפט זנות של נשואה... ודבר זה הוא ערוה יותר מכל העריות... וערוה זאת [של נערה מאורסה] לא שייך באומות, כי אין להם קדושין, וכן אמרו [ראה סנהדרין נז:] בעולת בעל יש להם, אבל ארוסה אין להם". ביאור דבריו; כל התיחדות של דבר שייכת רק במערכת של קדושה, כי במערכת של גשמי אין שום התייחדות, כי הגשם פושט צורה ולובש צורה, ואינו מתאפיין ומתייחד במאומה. ולכך אומות העולם מופקעות מתורת אירוסין, כי אינן בתורת התייחדות והזמנה לדבר. ובנידון דידן אמרינן שהתורה מאורסה לישראל, ומכך למדו [סנהדרין נט.] ש"עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה", כי הוא כבא על נערה המאורסה. ומדוע החבור מתאפיין ע"י ארוסין, ולא ע"י נשואין, הרי אירוסין אינם חבור גמור כמו נישואין. אלא שהם הם הדברים; כל חבור של קדושה נקרא בשם "אירוסין", וכשם שלאומות אין שייכות לאירוסין מפאת חומריותם, כך לאידך גיסא, חבור ישראל בתורה הוא לעולם בגדר אירוסין מפאת קדושתם, כי קשר של קדושה נקרא בשם "אירוסין", ולא בשם "נישואין". לכך הפסוק המורה שהתורה מיוחדת לישראל ולא לאומות ["תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"], נוקט דוקא בסוג קשר שאינו בנמצא אצל האומות, והוא קשר של אירוסין. באופן, שאם היה משתמע מהפסוק שהתורה נשואה לישראל [ולא ארוסה], לא היה בכך למעט את האומות מן הענין, כי קשר של נשואין נמצא גם אצלן. ובכדי להודיע שכאן נרקם קשר שהוא יחודי רק לישראל, נקט בלשון המורה על אירוסין, ולא נשואין. ויחודיות ישראל לתורה נתבארה בתפארת ישראל פס"ח [תתרסט:], שכתב: "התורה היא מיוחדת לישראל, כדכתיב [דברים לג, ד] 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'. ובפרק ארבע מיתות [סנהדרין נט.], אחד ממכחישי ה' שעסק בתורה חייב מיתה, שנאמר 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', אל תקרי 'מורשה', אלא 'מאורסה', והבא על נערה המאורסה חייב מיתה. ודבר זה תבין... כי התורה היתה מתיחסת לישראל בפרט, ולכך היא מאורסה לישראל דוקא, ואינה שייכת לאחרים... אבל התורה שבכתב, מאחר שהיא בכתב, אינה מיוחדת לישראל, כמו התורה שבעל פה, שלהם לבדם היא, והיא עמהם, לא למכחישים התורה". והואיל ואיירי ביחוד ישראל לתורה, ולא בידיעת התורה בפועל, לכך בזה אין הבדל בין קטן לגדול, כי כל ישראל, אף הקטנים שבהם, בכח לדעת את התורה. וכן כתב בבאר הגולה באר השביעי [שסט:]: "כל אדם, אף אם אינו בעל תורה, הוא בכח להיות בו תורה, שכל שעה אפשר שיקבל התורה. ומפני שהוא בכח על זה, הוא כמו שאר אדם שיש בו תורה. וכמו התינוק, אף שאינו יודע דבר, מכל מקום מצד הכח אשר הוא מוכן לתורה... שכל אדם הוא בכח להיות תלמיד חכם, שהרי אמרו [מגילה ו:] 'יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין', ולכך כל אדם... בכח להיות תלמיד חכם" [ראה למעלה הערה 1139].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:55
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:55](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:55)

(1278) אודות שהתורה נמצאת אצל כל ישראל בשוה, כן אמרו במדרש [ויק"ר ט, ג], שרבי ינאי הכניס לביתו אדם, והאכילו והשקהו, ובדקו במקרא ובמשנה, וראה שהוא עם הארץ. לאחר שרבי ינאי ביישו על כך, קם האורח ותפס לרבי ינאי ואמר לו "ירותתי גבך דאת מונע לי... 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', 'מורשה קהלת ינאי' אין כתיב כאן, אלא 'קהלת יעקב'". וכתב המתנו"כ [שם] "האורח אמר לרבי ינאי, ירושתי יש לי אצלך ואתה מונע אותו ממני, ורצה לומר התורה היא ירושת כל ישראל **בשוה**, ואתה הוא היודע אותה ומונעה ממני... כאילו אין לי חלק בה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:56
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:56](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:56)

(1279) פירוש - כאשר הפרט תופס את התורה כדבר המשתייך אל הפרט, בזה הוא מפקיע את התורה משייכותה הכללית, ולכך נחשב שבא על ארוסת חבירו, כי הפרט בא על דבר השייך לכלל. ואודות שהתורה ניתנה לכלל, ולא לפרט, כן כתב בתפארת ישראל פי"ז [רסו:] בביאור מדוע התורה לא ניתנה לאבות, וכלשונו: "ואיך יהיה ניתן הסדר התמידי, אשר אין שנוי לו, לאברהם ליצחק וליעקב, כי במה שהם פרטיים, והפרט יש לו שנוי. כי כאשר מת אברהם, אין כאן אברהם. וכן יצחק, וכן יעקב, אין ראוי להם דרכי ה' אשר אין שייך שנוי בהם כלל. כי לא שייך התורה, שהיא סדר השם יתברך אשר הוא תמידי, רק אל המקבל אשר עומד בלי שנוי, כי שם הכללי שמו נשאר תמיד. ואין שם 'עם', שהוא עם כללי, על אברהם ויצחק ויעקב. רק כאשר יצאו ממצרים אז היו לעם. ובשביל זה לא נתנה התורה עד שהיו ששים רבוא, כי מפני כי מספר ששים... הוא מספר כללי. ודבר זה ראיה ומופת חותך על נצחיות התורה שלא תשתנה אצלנו לנצח נצחים. כי אם היה לתורה שנוי, למה לא נתנה לאברהם ויצחק ויעקב. ואין מספיק לך שום טעם וסברא בזה הענין, רק כי מפני שאברהם יצחק ויעקב הם פרטיים, ולא נתנה התורה, שהיא תמידית נצחית בלי שנוי, רק כאשר יש מקבל שהוא בלי שנוי כלל". הרי אי נתינת התורה לאבות, ונתינתה לששים ריבוא, מורה באצבע שהתורה ניתנה לכלל, ולא לפרטים שבכלל. ובדר"ח פ"ה מי"ח [תל.] כתב: "המזכה את הרבים אין מזכה אותם מצד שהם פרטים, רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל, והרי הוא זיכה את הכלל במה שהוא כלל". וכן כתב שם פ"ו מ"ז [קצה. (יובא להלן הערה 1294)], ונתיב אהבת ריע פ"א [ב, נא:]. ובגו"א שמות פ"כ אות ח [צה.] כתב: "כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:57
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:57](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:57)

(1280) בא לבאר טעם שני אודות זיקת העניים לתורה. ועד כה ביאר שהתורה ניתנה לכלל ישראל, כעני וכעשיר. אך מעתה יבאר שיש עדיפות לעניים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:58
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:58](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:58)

(1281) "שלא יהו קלים בעיניכם ללמדם תורה" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:59
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:59](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:59)

(1282) "הזהרו בבני עניים - להשתדל ללמדם תורה, שמהן תצא תורה, שאין להם עסק אחר. ועוד, שדעתם שפלה עליהם" [ר"ן שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:60
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:60](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:60)

(1283) לשונו בנתיב התורה פ"י [תכה:]: "ואשר יותר ראוי לתורה הם בני עניים, כדאיתא בפרק אלו נדרים [נדרים פא.], שלחו מתם, הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, שנאמר [במדבר כד, ז] 'יזל מים מדליו', מדלים שבהם תצא תורה". ובח"א לנדרים פא. [ב, כד.] כתב: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל, ורצה לומר כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמידי חכמים, וכאשר גם כן דבר זה עינינו רואות, כי לא יצליחו בני העשירים הרבה". וראה למעלה הערה 509 במה שנתעורר שם מדבריו כאן.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:61
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:61](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:61)

(1284) בהרבה מקומות; לאחר ציונים 314, 323, 446, 539, 613. וראה הערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:62
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:62](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:62)

(1285) לשונו למעלה [לאחר ציון 314]: "במה שאמר הכתוב במיותר [שמות יט, א] 'באו מדבר סיני', ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא 'ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון' [דברים ח, ח], ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף, ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה, ולא זולת זה... לכן כתיב 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה, צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף, אין גם אחד, רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל, שאינם רודפים אחר תאוות הגוף כמו האומות, רק שהם כמו המדבר, כאשר נפרש בסמוך, כי ישראל אגודים בזאת המדה, ולכך הם ראוים בפרטית אל התורה יותר". ולמעלה [לאחר ציון 323] כתב: "כי אי אפשר להתקיים באדם התורה השכלית כשהוא בעל גוף ובעל תאוה... לכן כתיב 'באו מדבר סיני', רצה לומר כי האדם אם רוצה לקבל התורה, צריך שיעשה את עצמו כחיה במדבר, אשר אין לה מכל תאוות הגוף, אין גם אחד, רק ההכרחי. ומצינו מדה זאת מיוחדת בישראל, שאינם רודפים אחר תאוות הגוף כמו האומות, רק שהם כמו המדבר". ולמעלה [לאחר ציון 446] כתב: "שוב נגלה במדבר, נגד ישראל שהם כמו המדבר, כאשר אמרנו שהם מסולקים מהתאוות הגשמיות כמדבר הזה, וכל מעלתם לא קנו כי אם במדבר. ואמר הכתוב [דברים לב, י] 'ימצאהו בארץ מדבר וגו' יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו'. רצה לומר כי מצא ישראל שהם בארץ מדבר, כלומר מסולקים מהדברים הגופניים והגשמיים כמו המדבר, לכן 'יסובבנהו' בענני כבודו והשרה שכינתו עמהם, וגם 'יבוננהו' בתתו להם הבינה, היא התורה השכלית, שכתוב בה [משלי ח, יד] 'אני בינה לי גבורה'. שמפני היותם במדבר מסולקים מתאוות הגוף, נתן להם אלה הדברים הקדושים הנבדלים מהגשם". ולמעלה [לאחר ציון 539] כתב: "בשביל זה ניתנה התורה במדבר, וכמו שאמרנו כי עיקר התורה במקום אשר אין שם דברים גופניים ותאוות גופניית". ולמעלה [לאחר ציון 613] כתב "היה המקום המסוגל למתן תורה במדבר, שאין בו רק נבדלים מהגשם". וראה למעלה הערות 470, 540, 614, 1047.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:63
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:63](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:63)

(1286) לשונו בתפארת ישראל פ"ה [צ.]: "כי העני ידוע שאין לו עולם הזה כלל, ואין נהנה מטובת עולם הזה". ובנצח ישראל פכ"ח [תקעב.] כתב: "לכך אמר [סנהדרין צח.] שהמשיח יושב בין עניים, כי אין למשיח חלק מן עולם הזה כלל, והוא כמו העני שאין לו עולם הזה". ושם פנ"ט [תתקח:] כתב: "עניים אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה... והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי". ובדר"ח פ"ד מ"ט [קעח.] כתב: "הוא עני, שהוא בחיי צער עד מאוד". ובהמשך שם [קפט:] כתב: "השם יתברך רוצה לתת להם [לאוהביו] בעולם הבא יש, ולכך נותן להם בעולם הזה האין, הוא העניות, כדי שיהיה להם בעולם הבא היש". ובנתיב התורה פ"י [תכו:] כתב: "העשיר מצד שהוא הוא בעל העולם הזה... [ו]העני... הוא משולל מן העולם הזה, ואין לו חלק בעולם הגשמי". ובח"א לנדרים פא. [ב, כד:] כתב: "העני... משולל מן קניני עולם הזה לגמרי". וכן הוא בח"א לב"ב י: [ג, סד:]. ובח"א לע"ז יח. [ד, מד.] כתב: "כי העני אין לו עולם הזה כלל, והוא מסולק מן עולם הזה, רק העני מבקש שיוכל לעמוד בחיותו, ואין מבקש התאוה הגופנית. ולפיכך אמרו [ברכות סא:] 'לא אברא עולם הבא אלא לרבי חנינא בן דוסא וחביריו', מפני שלא היה לו טובה והנאה בעולם הזה, ולכך מיוחד לעולם הבא". וראה להלן הערה 1772.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:64
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:64](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:64)

(1287) מדבריו משמע שהעני חשוב כמת משום שהוא מסולק מהעולם הזה ותאותיו. אך לא כך ביאר בשאר ספריו. כגון, בגו"א בראשית פכ"ט אות ז [עט:] כתב: "עני חשוב כמת לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד, ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו, רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת". ובגו"א שמות פ"ד אות יג [עד.] כתב: "דבר זה ידוע כי העני שאין לו חיות מעצמו, רק שהוא מקבל מזולתו, ובעצמו אין עומד בו החיות, הרי הוא כמת. כי החי הוא שצריך שיהיה חי מעצמו, ולא נתלה מזולתו, ולפיכך העני חשוב כמת... העני אשר בעצמו חסר וצריך לזולתו, הוא כמת בעבור חסרונו". ובנתיב התורה פ"ד [רב:] כתב: "המקבל דבר מזולתו אין ראוי לו החיים, כי החי עומד בעצמו. ולפיכך אמרו כי העני חשוב כמת, וזה מפני שאין לו החיים בעצמו, כאשר הוא צריך לזולתו, ואין לו בעצמו החיים... ולכן יקרא המעיין שהוא נובע בעצמו, ולא קבל המים, נקרא 'מעיין חיים' [ר' שיה"ש ד, טו], כי חיותו בעצמו, ואינו מקבל המים". ובנתיב העושר פ"א [ב, רכג:] כתב: "המעין שנקרא 'מים חיים', מפני שהוא נובע מעצמו נקרא [בראשית כו, יט] 'מים חיים', ואין מקבל מזולתו. והבור אשר הוא מקבל, לא נקרא 'מים חיים' כלל. ולפיכך העני נחשב כמו מת, לפי שהוא מקבל מאחר, ואינו חי כלל מעצמו, ודבר זה לא נקרא 'חי', רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא 'חי'". ובכמה מקומות ביאר הסבר שני, והוא שהעני חשוב כמת משום שהוא נעקר ממקור הברכה, וחיות היא קבלת ברכה שאינה פוסקת. כגון, בגו"א שמות פ"ד אות יג [עד:] כתב: "ודע לך עוד, כי החיות הוא קבלת הברכה העליונה שאינו פוסק, וזהו נקרא 'חיים', כי הדבר שיש לו הפסק הוא המיתה, ודבר שאין לו הפסק הוא החיים. וכאשר העני הוא חי ופסק ממנו הברכה, נחשב כמת. למה הדבר דומה, למעיין חיים, ונסתם המקור שלו. אף על גב שיש בו מים, כיון דהמקור שלו נסתם, אינו נקרא 'מעיין חיים'. וכך העני אשר יבש מן שפע הברכה, נחשב כמת, אף על גב שלא נעדר לגמרי, מכל מקום בשביל שנסתם ממנו מקור הברכה, ויבש מעין הברכה שלו, בשביל זה אין לו שֵׁם 'חיים' כלל, ונחשב כמת" [ראה למעלה הערה 507]. וכן כתב בנתיב יראת השם פ"ג [ב, כט:], ובהקשר אחר בגו"א בראשית פ"ל אות ג [פז:], הקדמה לדר"ח [יז:], וח"א ליבמות סד. [א, קמא. (יובא בסמוך)]. אך כאן מבאר הסבר שלישי; העני חשוב כמת משום שהוא מסולק מהעולם הזה וחסר מכל תאותיו. ולא מצאתי שיבאר כן בשאר ספריו. **ועל פי דבריו** כאן תתיישב קושיא אלימתא; אמרו חכמים [יבמות סד.] שהאבות היו עקורים. וכתב בח"א שם [א, קמא:]: "אבל יעקב לא היה עקור, כי יעקב היה דבוק במקור החיים אשר ממנו הבנים, שהרי יעקב אבינו לא מת [תענית ה:], לפיכך לא היה יעקב עקור. אבל יצחק היה עקור, ואברהם ושרה עוד יותר". וקשה, שרש"י כתב [בראשית כט, יא] ש"רדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו [של יעקב] להורגו, והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא. אמר לו יעקב, טול מה שבידי, והעני חשוב כמת". ואם מן הנמנע שיעקב יהיה עקור מחמת שמי שאין לו בנים חשוב כמת [נדרים סד:], הרי באותה מידה היה צריך להיות מן הנמנע שיעקב יהיה עני, כי העני חשוב כמת [שם]. ובדר"ח פ"ה הערה 1316 נשאר שאלה זו בתמיה. אך לפי דבריו כאן שאלה זו מיושבת היטב; יעקב מעולם לא השתייך לעולם הזה, וכמו שאמרו חכמים [ילקו"ש ח"א רמז קיא] שעשו נטל עולם הזה, ויעקב נטל עולם הבא [וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ה אות כו (יא.)]. לכך מה ש"עני חשוב כמת" [מחמת שהוא מסולק מן העולם הזה] אינו נוגע ליעקב, כי בלאו הכי יעקב מסולק מן העולם הזה. ורק לשיטתו של עשו, שהוא בעל עולם הזה, אמר יעקב שכאשר אליפז יקח את ממונו יהיה יעקב עני החשוב כמת.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:65
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:65](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:65)

(1288) לשונו בנצח ישראל פנ"ט [תתקח:]: "הנה בארו מה שאמר [במדבר כד, ז] 'יזל מים מדליו' נאמר על השפע העליון, הוא התלמידי חכמים שיוצא מישראל. ואמר 'מדליו', רמז על שהשפע העליון יותר יש הכנה שיצא אל הפעל על ידי עניים, אשר אין להם העושר, שהוא מדריגת עולם הזה. וכאשר מסולק מן מדריגת עולם הזה, ראוי שיצא על ידו לעולם התורה השכלית. אף כי אם יש לאדם עולם הזה אפשר שיקנה גם כן עולם הנבדל, וזוכה לשתי שלחנות, אבל אין יוצא לפעל השכל האלקי רק על מי שאין לו חלק בעולם הזה. והעשיר יש לו עולם הזה הגשמי, והעני אין לו עולם הזה הגשמי. ולכך הוא בפרט מוכן לצאת ממנו תלמידי חכמים, שהוא שכלי". ובנתיב התורה פ"י [תכו.] כתב: "'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לישראל', כי העני יותר מוכן שיהיה לו זרע תלמידי חכמים, וכאשר גם דבר זה עינינו רואות. כי העשיר מצד שהוא בעל העולם הזה, אינו מוכן לקבל הזרע שהוא מוכן אל התורה השכלית. רק העני, מפני שהוא משולל מן עולם הזה, ואין לו חלק בעולם הגשמי, הוא מוכן שיצא ממנו הזרע שיהיה תלמיד חכם. וזה תבין כי אין הכהן רשאי לכנוס לפני ולפנים ביום הכפורים כי אם בבגדי לבן, לא בבגדי זהב [ר"ה כו.]. כי בית קדש הקדשים לקדושתו הוא מסולק מן עולם הזה הגשמי לגמרי, ולכך לא היה רשאי לכנוס לבית קודש הקדשים כי אם בבגדי לבן. לכך העני, שאין לו חלק בעולם הזה, ראוי שיהיה לו הזרע שהוא מוכן לתורה, לא העשיר. וגם העני בשביל שאין לו גדולה וחשיבות, יש לו מדת הפשיטות, כמו שהוא לשון 'עני', שהוא לשון הכנעה וענוה ועני, הכל לשון אחד. ואין ראוי אל התורה רק מדת הפשיטות". וכן כתב בח"א לנדרים פא. [ב, כג:]. ובהמשך שם [ב, כד.] כתב: "כי העשיר מצד שהוא בעל עולם הזה גם כן, אין מוכן לקבל זרע שהוא מוכן אל התורה השכלית. רק העני, מפני שהוא משולל מן עולם הזה לגמרי, הוא מוכן לקבל זרע העליון הנבדל, הוא הזרע שיהיה ת"ח, כי העני משולל מן קניני עולם הזה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:66
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:66](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:66)

(1289) נראה שכוונתו לתקנת רבי יהושע בן גמלא [ב"ב כא.] שתיקן "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר". וביד רמ"ה [שם אות נח] כתב: "שמעינן מינה דמחייבין ציבורא לאותוביה מקרי דרדקי בכל מאתא, ומיתב ליה אגרא ומדציבורא... והכי נמי מסתברא, מדקתני התקין יהושע בן גמלא שיהו מושיבין מלמדי תינוקות, ואי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא, מאי 'שיהו מושיבין', אלא לאו דיהבינן להו אגרא מדציבורא. והכין עדיף, כי היכי דלילפו בני עניים כבני עשירים". והערוך השלחן [יו"ד סימן רמה ס"ט] כתב [אודות תקנת יהושע בן גמלא]: "מכריחין כל אנשי העיר לעשות תלמוד תורה להושיב מלמדים ללמד תינוקות בני עניים ויתומים... וכן נהגו בכל תפוצות ישראל שיהא להם בתי תלמוד תורה והולכין לשם בני עניים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:67
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:67](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:67)

(1290) תיבות "גם הם" אינן ברורות, ואולי כוונתו שהיו מעמידים בתי מדרשות מיוחדים בכדי שגם בני העניים יוכלו ללמוד תורה [בנוסף לבני עשירים הלומדים].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:68
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:68](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:68)

(1291) פירוש - בתי המדרשות שהועמדו לטובת בני העניים לא היו בשביל לימוד עראי ומקרי, אלא בשביל לימוד קבוע, מדי יום ביומו. ואולי כוונתו שבני עניים היו זקוקים למקום שילמדו בו באופן קבוע, לעומת בני העשירים, שהיו לומדים בבתיהם משום שמלמדים פרטיים היו באים לבתיהם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:69
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:69](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:69)

(1292) כמו שאמרו חכמים [כתובות סח.] "'עני', עני בדעת. 'עשיר', עשיר בדעת". ועוד אמרו [נדרים מא.] "נקטינן, אין 'עני' אלא בדעה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:70
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:70](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:70)

(1293) מעין כן כתב הבני יששכר [קונטרס תקנות תמכין דאורייתא, אות ג]: "מתקנת יהושע בן גמלא ואילך מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר... וזאת לדעת את אשר עם לבבי אשיחה, הנה מצות עשה מדאורייתא הוא על כל אחד ואחד מישראל ללמד את בנו ואת בן בנו תורה, כמו דאמר [דברים יא, יט] 'ולמדתם אותם את בניכם'. וכשראה יהושע בן גמלא בדורו שהרבה מבני אדם לא היה סיפוק בידם ללמד את בניהם, אז תיקן מלמדים בכל עיר ועיר ללמד כל אחד יחד, כעשיר כעני. והדבר הזה היה ככל תקנת חכמים, ומחויבים לשלם שכר המלמדים מקופת הקהל, ומעריכין את אנשי העיר לפי הממון. והנה הגם שיוצאים מן התורה ידי חובת המצות עשה 'ולמדתם' בלימוד תורה לבניו, עם כל זה מדרבנן אינם יוצאים המצות עשה רק בלימוד תורה לכל בני העיר יחד, עשיר ואביון. והנה נראה לי לפי זה כי אחר התקנה, מדאורייתא אין יוצאין המצות עשה רק בלימוד תורה לכל התינוקות שבעיר... בנידון דידן כיון שתיקן יהושע בן גמלא חומרא באיכות המצות עשה ד'ולמדתם' להשתדל בלימוד לכל ילדי בני העיר, אם כן המחזיק לבניו לבד, ואינו משתדל ואינו חושש לבני עניים, הנה הוא ודאי עבר אדרבנן [דברים יז, יא] 'לא תסור כו'' תקנת יהושע בן גמלא, אבל נוסף לזה גם המצות עשה מדאורייתא 'ולמדתם וגו'' לא קיים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:71
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:71](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:71)

(1294) אלא לכלל ישראל [כמבואר למעלה לאחר ציון 1276]. ואודות שהיחיד אינו יכול להשיג בתורה, ורק יכול להשיג כן אם הוא בתוך הכלל, כן כתב בדר"ח פ"ו מ"ז [קצה.], בביאור הקנין השלשים ואחד של התורה ["אוהב את הבריות"]: "צריך שיהיה אוהב את הבריות [כדי לקנות את התורה], כי כאשר הוא אוהב הבריות הנה הוא תוך כלל הבריות, וראוי אל התורה שנתנה אל הכלל. אבל אם אינו אוהב את הבריות, הנה נבדל מן הכלל, ואיך יזכה אל התורה, שהתורה היא אל הכלל, שהרי הוא יחיד בעצמו, ולא נתנה התורה אל היחיד. ועוד, כי התורה היא השכל, אשר השכל אינו פרטי, כי השגתו כללית. ואם האדם נבדל מן הבריות עד שהוא פרטי, אין ראוי להשגת השכל, אשר השגתו כללי, לא פרטי". וקודם לכן שם [קסה.] כתב לגבי הקנין העשירי של התורה: "היו"ד, בדבוק חברים. כי האדם כאשר הוא יחידי אינו מקבל התורה". וראה להלן הערה 1482.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:72
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:72](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:72)

(1295) עומד על תיבת "בעיר".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:73
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:73](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:73)

(1296) אודות שהעשיר יושב בביתו, כן כתב רש"י [שבת קיג.] "מדת עשירים היושבים בביתם, ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה". ושוב כתב רש"י [עירובין מז., מט:] "ואחד עשיר - היושב בביתו". ואמרו במשנה [שבת ב.] "העני עומד בחוץ, ובעל הבית בפנים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:74
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:74](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:74)

(1297) כמו מה שאמרו בזוה"ק [ח"ג ערב.] "עניותא קא רדיף אבתריה, ואזיל נע ונד". ורש"י [בראשית מט, ז] כתב "אחלקם ביעקב - אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים". ובספר מלוא הרועים [דרוש לפרשת שופטים] כתב: "מצות צדקה לרחם על העניים האומללים ומדוכאים, ורבים מכתתים רגליהם למרחקים לסבת שעת הדחק וצוק העתים". ובספר אהבת חסד [חלק שני פי"ז] כתב: "העני הולך מעיר לעיר, ומכתת את רגליו לבקש מזון להחיות נפשו, על אחת כמה וכמה שגדול העון מי שסוגר דלת בעדו, ומונע ממנו לחם".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:75
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:75](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:75)

(1298) מן הראוי לצרף לכאן דברי קומץ המנחה [לרבי אריה לייב צינץ, פרשת קרח, ד"ה בתוך הדרוש] שכתב: "לקרב בני עניים לתורה, שכל מלמד אשר בבית עשיר, יצרף [העשיר] לבניו אחד מבני עניים, כי אמרו חז"ל [נדרים פא.] 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'". ולפי דברי המהר"ל, טיבה של הצעה זו מחוורת היטב.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:76
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:76](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:76)

(1299) הוא הדבר השלישי שהובא בגמרא [סוכה כט.] המביא לליקוי החמה [הובא למעלה לאחר ציון 1224]. ויעמיד דבר זה כנגד מה שנאמר "בכל נפשך", שפירושו שיש לאהוב את ה' בכל הנפש, וכן כנגד מה שאמרו [כתובות קיא:] "ועושה פרקמטיא לתלמידי חכמים", וכמובא למעלה [מציון 1245 ואילך].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:77
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:77](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:77)

(1300) ולא לעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים [כמו שיבאר להלן (לאחר ציון 1315)]. והפעולה מתייחסת לנפש, וכמבואר למעלה הערות 1246, 1254.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:78
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:78](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:78)

(1301) פירוש - שבע שנים היה רעב, אך "על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא עבר הרעב" [רש"י שם].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:79
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:79](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:79)

(1302) כמו שאמרו [ירושלמי גיטין פ"ג סוף ה"ז] "לית ציבור כוליה מעני". והרשב"א [גיטין ס.] כתב "אין צבור עני". ובדר"ח פ"א מ"ב [קסו.] כתב: "השם יתברך העיד על הכללים שבהם הטוב, אף על גב שנמצא בפרט שלהם החסרון, ולפיכך הפרטים מקבלים העדר בודאי, אבל הכללים הם עומדים, ועליהם העיד שהבריאה היא טובה, שכל מין ומין יש בו הטוב. וכלל הבריאה העיד הכתוב גם כן עליהם, שנאמר [בראשית א, לא] 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב'". ושם פ"ב מ"ד [תקנג:] כתב: "לכך אמר 'אל תפרוש מן הצבור', כי הצבור שהם הכלל הם עומדים, כמו שהתבאר, כי אל הצבור יש קיום יותר. ולפיכך הפורש מן הצבור פורש מן הדבר שיש לו קיום ביותר". ואמרו חכמים [יבמות סד.] שמי שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה. ובח"א שם [א, קמא.] כתב: "יש לך לדעת ולהבין כי מי שהוא עוסק בפריה ורביה נחשב שהוא כללי, כי פריה ורביה מעמיד הכלל, והכללי הוא בחיים, שהרי הכללים הם עומדים קיימים בלא שינוי. וזה שאינו עוסק בפריה ורביה חייב מיתה, שהוא יוצא מן הכללי אשר הוא קיים לעולם". וצרף לכאן ש"אין הצבור מתים" [תמורה טו:], ואין טומאה בצבור [פסחים עז.]. הרי מוכח שהכללים הם עומדים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:80
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:80](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:80)

(1303) כמו שנאמר [בראשית ח, יא] "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וגו'", ופירש רש"י [שם] "טרף בפיה - אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה". ובגו"א שם אות יח [קסו:] כתב: "ואם תאמר, אם כן לכתוב הכל לשון זכר, או הכל לשון נקיבה, מאי שנא דבכל הפרשה [שם פסוקים ט, יא, יב] כתב לשון נקיבה, ובמלת 'טרף' כתיב לשון זכר. ויראה לי שנח לכך שלח הזכר, לפי שהזכר מביא פרנסה לנקיבה. ואמר, אם ישלח נקיבה, הנה אם תמצא דבר מה מן המאכל, לא תביא אל הזכר לאכול, והזכר מביא לפרנס הנקיבה. לכך כתיב 'והנה עלה זית טרף', ולא אכל, כמו שדרך הזכר לטרוף ולהביא לנקיבה, ולאפוקי הנקיבה דדרכה לאכול. וכן כתיב שהזכר דרך לטרוף בשביל הנקיבה, כדכתיב [נחום ב, יג] 'אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו', ובמסכת בבא קמא [טז:] אמרינן ארי דורס ואוכל ברשות הרבים פטור, משום דהוי אורחיה, ושן ברשות הרבים פטור. טורף ואוכל חייב, דהוי קרן. ופריך מדכתיב 'טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאותיו', ומתרץ 'בשביל גורותיו בשביל לבאותיו', שמע מינה שדרך הזכר להביא לנקיבה. לפיכך שלח את הזכר ולא את הנקיבה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:81
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:81](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:81)

(1304) לשון הגמרא והעין יעקב שלפנינו "[האב חייב כלפי בנו] ללמדו אומנות. מנלן, אמר חזקיה, דאמר קרא 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות". ופירש רש"י [שם] "ראה חיים - אומנות שתחיה בו עם אשה, מקיש אומנות לאשה. אם אשה - האמור כאן אשה ממש היא, כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה, כך חייב כו'".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:82
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:82](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:82)

(1305) פירוש - האומנות מפרנסת את לומדי התורה. והסבה קודמת למסובב, וכפי שכתב בהרבה מקומות. כגון, רש"י [בראשית לא, יז] כתב: "את בניו ואת נשיו - הקדים [יעקב] זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר [בראשית לו, ו] 'ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו''". וביאר הגו"א שם אות ח [קיב.]: "טעם הדבר כי עשו היו לו נשיו עיקר, כי נשאן לשם זנות, ולכך היה מקדים נשיו קודם בניו, דנשיו היו עיקר דעתו, רק כי הבנים יצאו ממנו בסבת תאות נשיו. אבל יעקב לא נשא נשיו רק בשביל להעמיד תולדות י"ב שבטים [רש"י בראשית כט, כא], ובניו היו גורמים לישא אשה, לכך בניו קודמים, שהם הסבה לנשיו. ועשו, הנשים הם סבה לבניו". ובגבורות ה' פכ"ב [ערב:] כתב: "כאשר הוא זן ומפרנס, הוא קודֵם לאחר, שהרי הוא סבת האחר, שעל ידו נזון ומתפרנס האחר... ויאמר שהדבר קודם לאחר כאשר הוא קודם בסבה, כי הסבה קודמת למה שהוא סבה לו". ובאור חדש פ"ג [תריג.] כתב "ובגמרא [מגילה יג:], מאי [אסתר ג, א] 'אחר הדברים [האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וגו']'. אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, כי אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה בתחלה, שנאמר [הושע ז, א] 'כרפאי את ישראל ונגלה עון אפרים'. אבל לאומות העולם אינו כך, מכה אותם ואחר כך בורא רפואה להם, שנאמר [ישעיה יט, כב] 'ונגף ה' את מצרים נגף ורפוא', עד כאן. וביאור זה, כי אצל ישראל אם אין רפואה לא היה השם יתברך מכה אותם, כי אין מכלה ישראל, ואי אפשר שתהיה המכה בהם לעולם, רק שיש רפואה להם. לפיכך הרפואה היא סבה אל המכה, ואם אין רפואה לא היתה המכה. ומפני כי הדבר שהוא סבה לדבר הוא קודם לדבר שהוא סבה לו, ולכך הרפואה קודמת. אבל אצל האומות אין הרפואה סבה למכה, ואדרבה, המכה סבה לרפואה, ונמשך הרפואה אל המכה, ולכך המכה קודמת". ובח"א לשבת נג: [א, ל.] כתב: "הדבר שהוא סבה לאחר, יותר במעלה ובמדריגה מן הדבר עצמו, שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב". וכן כתב בגו"א במדבר פ"כ הערה 80, שם דברים פ"ו הערה 15, תפארת ישראל פכ"ט הערה 31, שם פמ"ב הערה 15, באר הגולה באר החמישי הערה 717, שם באר הששי הערה 592, דר"ח פ"א הערה 1761, שם פ"ג הערה 964, שם פ"ה הערות 128, 2287, נתיב התורה פ"א הערה 267, ועוד. ובמבוא לדרשות המהר"ל עמוד 16 הביאו את דברי הרמב"ם [באור מלות ההגיון, שער יב] שכתב: "יאמר אצלנו על מה שהוא קודם לדבר אחר, על ה' פנים. הראשון הוא הקדימה בזמן... החמישי הקדימה בסבה שיהיו שני דברים... האחד מהם סבה למציאות האחר, הנה נאמר בסבה שהיא יותר קדומה מן המסובב, כמו שנאמר שעלית השמש היא סבה למציאות היום".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:83
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:83](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:83)

(1306) מבאר שהתורה נקראת "אשה", משום שבעל התורה מקבל פרנסה, כפי שאשה מקבלת פרנסה. ומצינו בשאר ספריו שני טעמים נוספים מדוע התורה נקראת "אשה"; (א) הדבר הטפל לאדם נקרא "אשה", והתורה טפילה לבעל התורה. וכן כתב בגו"א במדבר פי"ד אות טו [רו.]: "כי 'יכולת' שם דבר, והוא הדבר שמתאר בו השם יתברך. ובודאי הוא לשון נקבה בכל מקום, כמו 'חכמה', שמתואר בו החכם, נקרא בלשון נקבה. והטעם הוא ידוע, שכל דבר אשר הוא טפל אצל אחר יקרא בלשון נקבה, שהנקבה טפלה אצל זכר. ולפיכך חכמים קראו התורה 'אשה' אצל האדם, והיינו תורה שהוא יודע שנקרא 'אשה', לפי שהיא טפלה אצלו, מחובר עמו, והאדם הוא העצם בודאי. וכאשר אמר הכתוב [במדבר יד, טז] 'מבלתי יכולת', כאילו רצה לומר שאין מגיע כל כך יכולת ה' להביאכם אל הארץ. אף על גב שאין היכולת מביא לארץ, רק בעל היכולת, הלא היכולת היא כלי לבעל היכולת". ובבאר הגולה באר השלישי [רצז:] כתב: "כי כל דבר שהוא טפל אצל דבר אחר נקרא נקיבה. כמו ה'חכמה' נקרא בלשון נקיבה, כי היא טפילה אצל האדם, שהוא בעל החכמה. ולכך קראו חכמים התורה 'אשה', שהיא טפילה ומצורפת אל בעל התורה. וכן היכולת היא אשה אל בעל היכולת, שהיכולת מתחבר ומצטרף אל בעל היכולת". ובח"א לב"ק טז: [ג, ב:] כתב: "כמו שיקראו רז"ל [יבמות סג:] התורה 'אשה' לאדם, כן הנבואה הוא אשה לאדם. שכל דבר אשר מתדבק אליו, הן התורה הן הנבואה, נקרא לאדם 'אשה'". (ב) התורה משלימה את האדם כפי שהאשה משלימה את האדם. וכן כתב בנתיב התורה פ"ד [קפז.]: "התורה היא השלמת האדם, והתורה תקרא 'אשה' בכל מקום, שעל ידה גם כן השלמת האדם, כמו האשה שהיא השלמת האדם". וכן חזר וכתב שם בהמשך הפרק [רכ.]. ובח"א ליבמות סב: [א, קלד.] כתב: "התורה נקראת 'אשה', שנאמר [קהלת ט, ט] 'ראה חיים עם האשה' [עפ"י קידושין ל:]. ומפני כך כאשר יש לו אשה, נמשך אחר זה התורה, שדומה כאשה. ועוד, כי על ידי האשה האדם הוא בהשלמה, כמו שאמר בסמוך [יבמות סג.] כל שאין לו אשה אינו אדם, והוא חסר... לכן כאשר אין לו אשה והוא חסר, אין לו התורה, שהיא משלמת האדם לגמרי". ושם סג: [א, קלט:] כתב: "כבר ידוע כי התורה נקראת אשתו של אדם, מפני שהאשה משלמת האדם עד שהוא שלם, וכן התורה משלמת אותו עד שהוא שלם. וכמו שהאשה היא מתחברת לאדם, והיא אחד עם האדם, כך התורה היא מתחברת לאדם, והיא אחד עם האדם. וזהו הפרש בין שניהם; כי האיש והאשה גוף אחד, והתורה מתחברת אל הנשמה, ואין דבר זה גוף, ודבר זה מבואר" [ראה למעלה הערה 987, והערה הבאה].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:84
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:84](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:84)

(1307) יש להעיר ממה שאמרו חכמים [סנהדרין פא.] "'ואת אשת רעהו לא טימא' [יחזקאל יח, ו], שלא ירד לאומנות חבירו". ובח"א שם [ג, קעא.] כתב: "כי האומנות נקרא 'אשה' לאדם, שמתפרנס ממנו, והאומנות עזר לו כמו שהאשה עזרתו. ומי שירד לאומנתו של חבירו, מתחבר לאשת חבירו". ובח"א לב"ק טז: [ג, ב:] כתב: "האומנות יקרא 'אשה' לאדם, שכך דרשו 'ואל אשת רעהו לא קרב', שלא ירד לאומנות של חבירו. שכל דבר שמתדבק בו האדם הוא אשה אליו". ובח"א לערכין טז: [ד, קמב.] כתב: "רז"ל קראו האומנות 'אשתו', ודרשו 'אל אשת רעהו לא קרב', שלא ירד לאומנות חבירו. ולפיכך אסרו חכמים שירד האדם לאומנות חבירו, כי האומנות מיוחד אליו, כמו שאשתו מיוחדת אליו". ואילו כאן מבאר שהאומנות היא זכר, כמו שהמפרנס הוא זכר. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:85
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:85](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:85)

(1308) מוסיף נקודה זו [שהעוסק בתורה גם כן נקרא "אשה"], כדי להורות שוב שהתורה נקראת "אשה", עד כדי כך שאף לומדיה נקראים גם כן "אשה", כי מעלות התורה חלות על לומדיה. וכן כתב למעלה [לאחר ציון 985]: "אשה, הוא התלמיד חכם, הנקרא 'אשה', וכן התורה בכל מקום נקראת 'אשה'". ובסמוך כתב: "יקרא 'אשה' על ידי עסק התורה, הנקראת 'אשה'". וראה להלן הערה 1564.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:86
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:86](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:86)

(1309) לשונו בדר"ח פ"א מ"ב [ר.]: "יעקב היה לו מדת התורה, כמו שאמר [בראשית כה, כז] 'יעקב איש תם יושב אוהלים'... למוד התורה היה ליעקב בפרט, כי אצלו נאמר 'יושב אוהלים', שזה נאמר על הלומד בה". ובגו"א בראשית פכ"ד אות טז [תב.] כתב: "תורה ליעקב, יושב אהלים". הרי "אוהלים" מורה על לימוד תורה. וכן אמרו [ברכות טז.] "מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות", ופירש רש"י [שם] "אהלים - בתי מדרשות". ונאמר [דברים לג, יח] "ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך", ופירש רש"י [שם] "ויששכר - הצלח בישיבת אהליך לתורה לישב ולעבר שנים ולקבוע חדשים". ועוד אמרו [ברכות סג:] "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר [במדבר יט, יד] 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'", ופירש רש"י [שם] "היכן מצויה [התורה], באדם שימות באהלי תורה". ובתנחומא [משפטים אות יט] אמרו "וכן אתה מוצא ביעקב, שכתוב בו [בראשית כה, כז] 'איש תם יושב אוהלים', 'איש תם' במעשים טובים, 'יושב אוהלים' עוסק בתורה". וכאן כוונתו גם שהאוהל מורה על פנימיות [שכתב מיד "כאשה 'כבודה בת מלך פנימה'"], וכן כתב בנצח ישראל פנ"ט [תתקז.]: "ובמדרש [ילקו"ש ח"ב רמז שיב (ד"ה כה אמר)], 'כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב' [ירמיה ל, יח], לפי שנאמר [בראשית כה, כז] 'ויעקב איש תם יושב אהלים', אמר לו הקב"ה, התחלת באהלים, חייך כשאשוב לירושלים, בזכותך אני חוזר. אמר רב שמואל בר נחמני, 'כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקב', 'אהלי אברהם ויצחק' אין כתיב כאן, אלא 'אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם'. וכן הוא אומר [במדבר כד, ה] 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', עד כאן. ומה ענין זה בשביל שהתחיל יעקב באהלים, כשישוב לירושלים ישוב בזכות יעקב. אבל פירוש זה, כי יעקב היה לו מדריגה העליונה הפנימית הנסתרת, לכך כתיב 'ויעקב יושב אהלים', אשר האהל עשוי להיות שם בפנים. ולכך אמר כי בזכותך אשוב לירושלים, ולהיות שכינת כבודי במקדש בפנים, והבן זה".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:87
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:87](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:87)

(1310) "פנימה - צנועה, ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר" [רש"י גיטין יב.]. ושוב כתב רש"י [יבמות עז.] "אין דרך אשה לצאת מביתה". ובשיטה מקובצת [נדרים לז:] כתב "ומי מצית אמרת דקטנה בעיא שימור, והכתיב 'כל כבודה בת מלך פנימה', דאין דרכן של בנות לצאת. פירוש בנות מי בעיין שימור, והלא אינן יצאניות". ובנצח ישראל פ"ט [רמא.] כתב: "עיקר הגלות הוא לנשים, כי הנשים הן יושבות ביותר במקומן ובבתיהן, כי 'כל כבודה בת מלך פנימה'. ולכך התחיל 'איכה ישבה בדד' [איכה א, א]... וכל 'איכה' זה לשון נקיבה. 'היתה כאלמנה' [שם], כי דבר זה נגד הגלות שייך יותר לנשים כמו שאמרנו, מפני שהם יושבות במקומם". ובאור חדש פ"ב [תצג:] כתב: "'כל כבודה בת מלך פנימה', והיתה [אסתר] נסתרת". ויש להעיר, שמצינו שביאר להיפך בנתיב הצניעות ס"פ א [ב, קו:], שכתב: "האשה לפי שפלותה אינה באה ממקום נסתר עליון... ועוד אמרו [רש"י בראשית א, כח (ע"פ ב"ר ח, יב)] על האשה שהיא יצאנית, והזכר כובש אותה שלא תהא יצאנית, וכדכתיב [שם] 'וכבשה', מלמד שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית. וכל זה מפני שהאשה יש לה מדריגה פחותה קרובה אל הגלוי, והזכר הוא כמו צורה, שיש לו מעלה נעלמת יותר. ולכך הזכר, שהוא כמו צורה, כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית". וכן כתב בח"א ליבמות סב: [א, קלד.]. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:88
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:88](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:88)

(1311) "ענותנין ותשושי כח" [רש"י שם]. ובגמרא שלפנינו אמרו "תלמידי חכמים שדומין לנשים", ולא פירטו ואמרו "יושבין דוממין כנשים". אמנם בעין יעקב [יומא עא.] אמרו "תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים". וכן הביא בגו"א במדבר פכ"ג אות כד [שצט:, ויובא בהערה הבאה]. ומבאר כאן תיבת "ודומים" מלשון דוממין. ודרכו להביא כגירסת העין יעקב [ראה למעלה הערה 122].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:89
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:89](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:89)

(1312) לשונו בגו"א במדבר פכ"ג אות כד [שצט:]: "אמרו חכמים ז"ל תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים. כי התורה היא אלקית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלקיים". ויש להבין, הואיל וכאן תלמידי חכמים הושוו לנשים ואנשים ["דומין לנשים, ועושין גבורה כאנשים"], כיצד מוכיח ש"בעסקו בתורה גם הוא נקרא 'אשה', שיושב אוהלים כאשה", הרי במאמר זה גופא השוו את התלמידי חכמים לנשים ואנשים כאחד, ומאי אולמא הדמיון לנשים יותר מהדמיון לאנשים. אמנם לשון חכמים מרפא; שאמרו "יושבין דוממין כנשים, ועושים גבורה כאנשים". הרי הישיבה היא כנשים, והגבורה היא כאנשים. והביאור הוא, שכאשר תלמידי חכמים מקבלים, אז הם כנשים, וכאשר הם עושים גבורות, אז הם כאנשים. ומוכיח ממאמר זה שכאשר התורה ולומדיה הם בצד של הקבלה [פרנסה ולימוד דברי תורה], אזי הם דומים לנשים. וכן כתב הבן יהוידע [יומא עא.] "ומה שאמר 'שיושבין ודומין', תיבת 'שיושבין' נראה לשון יתר. ונראה לי... יושבין בבית המדרש ואינם עוסקים במשא ומתן ומלאכה, ובזה דומין לנשים, שיושבין בביתם ומתפרנסים מן בעליהם". וכן הכתב סופר [בראשית כז, כח] כתב: "וזה כונת חז"ל, תלמידי חכמים שדומים לנשים, כי ידוע דמקבל מתואר בשם 'אשה', כמו שאשה מקבלת מבעלה. וכן הנותן מתואר לאיש, הידוע למשפיע ומפרנס אשתו ובני ביתו. ולכן התלמידי חכמים דומין לעיני בני אדם לנשים שמקבלים". **ואודות הקבלה** המוחלטת שיש במצות תלמוד תורה, הנה אמרו במשנה [אבות פ"ג מ"ב] "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר [איכה ג, כח] 'ישב בדד וידום כי נטל עליו'". ובדר"ח שם [פג.] כתב: "ואמר 'אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר'. ואף כי הכתוב הזה אינו מדבר במי שהוא עוסק בתורה, רק מדבר במי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים... אין לך יותר שמקבל עליו גזירת השם יתברך כמו מי שיושב ועוסק בתורה, כי התורה היא גזירת השם יתברך על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה, הרי הוא מקבל עליו גזירת השם יתברך אשר גזר על האדם. ובשאר מצות אין לפרש, כי מצות יש בהם קום עשה, ולא שייך בזה 'ישב בדד וידום'. רק בתורה, שאין נחשב זה עשיה, והוא יושב ועוסק בתורה". **ויש לשאול** על דבריו שם, הרי ישנן מצות עשה שאינן במעשה אלא במחשבה, כמו מצות אהבת ה' [דברים ו, ה], יראת ה' [דברים י, כ], וכיו"ב. ובביאור הלכה סימן א [ד"ה הוא כלל] העתיק מלשון החינוך בהקדמתו, שישנן שש מצות תמידיות ש"כל רגע שיחשוב בהן קיים מצות עשה", עיי"ש. ומנין שהפסוק "ישב בדד וידום כי נטל עליו" אינו עוסק באחת ממצות עשה התמידיות, שקיומן במחשבה. וניתן ליישב זאת על פי דבריו בכתב יד שם [הובא שם בהערה 387], שבמקום לומר שבשאר מצות יש "קום ועשה" לעומת תלמוד תורה, כתב בלשון זו: "ובשאר מצות אין לפרש, כי אין שייך בשאר מצות 'ישב בדד וידום', רק בדברי תורה, שכאשר הוא מעיין בדברי תורה, הוא יושב דומם. ולכך לא אמר ש'מדבר דברי תורה', כמו שאמר [שם במשנה] ב'שנים שיושבים ומדברים דברי תורה', רק אמר ש'עוסק בדברי תורה', וזה משמע שאינו מדבר, רק יושב ומעיין". ושמעתי ממו"ר הגר"מ שפירא זצוק"ל, שכוונת הדברים היא שהמיוחד במצות ת"ת הוא שקיומה העיקרי הוא כאשר יושב ומעיין להבין דבר ה', ואז האדם הוא שומע, והשם יתברך הוא הוא המדבר. ואין לך קבלת עול גדולה מזו כאשר האדם עמל ויגע להבין דברי בוראו, ועושה עצמו כאפרכסת לשמוע דברי ה'. והעומק בזה הוא שאין עמילות בתורה בגדר עשיה מצדו של העמל, אלא היא התבטלות מוחלטת מצדו של העמל, החותר לבטל עצמו לדעתו של נותן התורה. מה שאין כן בשאר מצות תמידיות, אף שקיומן במחשבה ולא במעשה, מ"מ האדם הוא החושב והמכוון לבו, ולא שהוא שומע ומקבל החכמה מזולתו. לכך "ישב בדד וידום" מוסב רק על מצות תלמוד תורה, כי דממה זו היא יחודית למצות תלמוד תורה, שבה האדם מבטל את עצמיותו כדי לשמוע כראוי דבר ה'. ודפח"ח. **ומוכח כן** ממה שאמרו חכמים [ע"ז יט.] "כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפציו", ובח"א שם [ד, מח:] כתב: "כי כאשר עוסק בתורה עושה [האדם] רצונו של הקב"ה, ומי שעושה חפצו ורצונו של הקב"ה כרצונו, הקב"ה עושה רצונו של האדם כרצונו. ולפיכך הקב"ה עושה לו חפצו". ותמוה, הרי בכל המצות האדם "עושה רצונו של הקב"ה", ומדוע לא אמרו ש"כל המניח תפילין הקב"ה עושה לו חפציו". אלא הם הם הדברים; נהי שבכל מצוה האדם עושה רצונו יתברך, מ"מ לכלל ביטול עצמו לא הגיע. ורק העוסק בתורה, ומבטל עצמיותו להבין דבר ה', הוא "עושה רצונו של הקב"ה" בתכלית. וכבר נתבאר שהמלים "העוסק בתורה" משמעותן "שאינו מדבר, רק יושב ומעיין" [לשונו בכת"י שהובא כאן]. **ואמרו חכמים** [סנהדרין קא.] "תנו רבנן, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם, מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם, עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים". ובח"א שם [ג, רלב.] כתב: "עשוני בניך ככנור שמנגנים בו. דבר זה הוא שנוי לתורה, כי הכנור הוא הפך התורה. כי התורה עיקר שלה המחשבה והשכל, והזמר הוא בפה, וכאילו לא היתה התורה רק דברים שנאמרו בפה בלבד, ואין בהם חכמה עמוקה. וכאשר האדם מחשב מחשבה עמוקה, סותם פיו ואין מדבר. ומי שעושה התורה כמין זמר שמנגנים בפה, כאילו אין בה רק הדבור בלבד, ואין עיקר שלה חכמה עמוקה השכלי, דבר זה בטול לתורה" [ראה למעלה הערה 69, ולהלן הערה 1460]. והעומק בזה הוא שכאשר התורה היא רק דברים הנאמרים בפה, אזי התורה היא מצד האדם הלומד, וכשאר מצות הנעשות על ידי האדם. אך כאשר סותם פיו, אז התורה היא מצד הנותן, והאדם אינו אלא מקבל דברו יתברך. ולהלן [לאחר ציון 1457] הביא מאמר זה, ושם הערה 1460.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:90
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:90](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:90)

(1313) בד בבד עם לימוד תורה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:91
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:91](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:91)

(1314) מבלי ללמוד תורה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:92
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:92](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:92)

(1315) בתורה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:93
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:93](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:93)

(1316) כמבואר למעלה לאחר ציון 1244.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:94
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:94](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:94)

(1317) לאחר ציון 1253.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:95
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:95](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:95)

(1318) ולא עושה לזולתו באמצעות פרקמטיא לתלמידי חכמים. ומתבאר מדבריו שמה שאמרו חכמים [כתובות קיא:] "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, אלא... העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים... מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה" אמור רק במי שאינו יכול בעצמו לעמול בתורה. אך מי שבעצמו עמל בתורה, ומקיים בזה אהבת ה' במעשה ["בכל נפשך"], אינו צריך לעשות פרקמטיא לתלמידי חכמים. וזו חידוש גדול. והרמב"ם [הלכות דעות פ"ו ה"ב] לא חילק בין תלמידי חכמים לשאר אנשים, שכתב: "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר [דברים י, כ] 'ובו תדבק', וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים [ספרי דברים יא, כב] בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר [דברים יא, כב] 'ולדבקה בו'". **ונראה שמקורו** לומר כך הוא ממה שמובא קודם לכן בגמרא [כתובות קיא:], שאמרו "אמר רבי אלעזר, עמי הארצות אינן חיים [לתחה"מ]... כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו. וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה [רבי אלעזר] דקמצטער [רבי יוחנן], אמר ליה, רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, [דברים ד, ד] 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב [שם פסוק כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה'. אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. **כיוצא בדבר אתה אומר** [דברים ל, כ] 'לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו', וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה. אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". הרי שהעצה לזכיה בתחה"מ ["כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו"] ניתנה לאלו שאין להם אור תורה [כמו עמי הארצות], אך מי שיש לו אור תורה, יזכה בתחה"מ מצד עצמו, ואינו זקוק לעצה זו. וכן המאמר הבא בעקבותיו ["כיוצא בדבר אתה אומר"] היא עצה למי שאין לו תורה [כן נתבאר למעלה הערה 1256]. **וכן כתב** הפני יהושע שם [כתובות קיא:]: "וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה', אלא כל המשיא בתו לת"ח כו'. נראה פירושו דודאי אע"ג דכתיב בשכינה 'כי ה' אלקיך אש אוכלה', אפילו הכי אפשר דמי שהוא תלמיד חכם מדבק בשכינה על ידי הבל התורה שיוציא מפיו. ונקרא גם כן 'אש', שנאמר [ירמיה כג, כט] 'הלא כה דברי כאש'... והיינו דדרשינן [דברים ו, יג] 'את ה' אלקיך תירא' לרבות תלמידי חכמים [פסחים כב:]. אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אהא דכתיב 'ואתם הדבקים חיים כולכם היום', דלאו כל אדם זוכה לזה להיות ת"ח גמור... משום הכי דריש לה שפיר ד'כל המשיא בתו לת"ח, והעושה פרקמטיא' נמי אפשר לדבק בשכינה על ידי שיש לו חלק באותו הבל פיו של התלמיד חכם, כיון שהוא הגורם, כן נראה לי". וכן כתב ההפלאה [כתובות צו. ד"ה שם בגמרא]. אמנם בשו"ת יהודה יעלה [למהר"י אסאד, חלק או"ח סימן מד] חולק על זה, וסובר שאע"פ שהמאמר הראשון עוסק בעמי הארצות, ולא בתלמידי חכמים, מ"מ המאמר השני שהובא בעקבותיו עוסק גם בתלמידי חכמים. אך המהר"ל אינו לומד כן, שהרי נתבאר למעלה [הערה 1249] שדעתו היא ששני המאמרים נתחבטו באותה שאלה "וכי אפשר להדבק בשכינה, והלא כתיב [דברים ד, כד] 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'", ושאלה זו אינה קשה בנוגע לתלמידי חכמים, וכמו שביאר הפני יהושע. **אך עדיין קשה**, שהיה יכול לכתוב הגבלה מעין זו [שעשיית פרקמטיא לת"ח אינה נוהגת אצל מי שעמל בתורה בעצמו] גם בשתי הבבות האחרות; שמה שאמרו שיהנה מנכסיו לתלמידי חכמים נוהג רק במי שאינו מקיים אהבת ה' בממונו ["בכל מאודך"], אך אם מקיים אהבת ה' בממונו [כגון שנותן ממונו ללימוד תורה לבני העניים], שוב אינו צריך ליהנות מנכסיו לתלמידי חכמים. וכן מה שאמרו שישיא בתו לתלמיד חכם נוהג רק במי שאינו מקיים אהבת ה' במחשבתו ושכלו ["בכל לבבך"], אך אם מקיים אהבת ה' במחשבתו ושכלו [כגון שהספיד אב בית דין כהלכה], שוב אינו צריך להשיא בתו לתלמיד חכם. ומדוע כתב הגבלה זו רק ביחס לעשיית פרקמטיא לתלמידי חכמים, שהיא נוהגת רק במי שאינו יכול בעצמו לעסוק בתורה. ובשלמא לגבי השאת בתו לת"ח, הנה גם במקום אחר צוו על כך לתלמידי חכמים, שאמרו [פסחים מט.] "תנו רבנן, לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו... וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל". אלא העצה ליהנות ת"ח מנכסיו לכאורה לא תהיה נוהגת במי שבלא"ה כבר מקיים אהבת ה' בממונו. ויל"ע. וראה להלן הערה 1341 שקושיא זו הוקשתה גם שם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:96
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:96](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:96)

(1319) כמו שכתב רש"י [כתובות קיא:] "העושה פרקמטיא - מתעסק בממון תלמידי חכמים כדי להגיע לידם שכר, והם פנויין לעסוק בתורה על ידי אלו". ובאגרות משה [או"ח ח"ג סימן לו] הוכיח שהרמב"ם [הלכות דעות פ"ו ה"ב] אינו סובר שטעם המצוה הזו הוא כדי שיוכל הת"ח לעסוק בתורה, כי הרמב"ם כתב שמצוה זו מתקיימת ב"לאכול ולשתות עם תלמידי חכמים" [הובא בהערה 1318], והוא כדי ללמוד ממעשיהם.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:97
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:97](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:97)

(1320) פירוש - הואיל ועשיית פרקמטיא לתלמידי חכמים היא רבוי גדול של תורה [כי היא מאפשרת לתלמידי חכמים ללמוד יותר], לכך ההיפך לעשיה זו תביא לתוצאה הפוכה, והיא התמעטות גדולה של תורה, כי [קהלת ז, יד] "זה לעומת זה עשה האלקים", והשכר הגדול שיש בעשיית פרקמטיא לת"ח, מחייב שיהיה עונש גדול לעושים את ההפך לזה. דוגמה לסברה זו; בנצח ישראל פי"ד [שמ.] כתב: "והנה יש לך לדעת, כי המכות אשר באו על ישראל, המכות הגדולות, לשלם עונשם, ובא עליהם העונש יותר ממה שבאו על שום אומה שבעולם... ובאולי יאמר, אם כן הוא מה מעלתם במה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב, והרי יוצא שכרם בהפסדם. והתשובה על זה, כי גם זה לעומת זה; כי אם ישראל קרובים אל העונש מן הטעם אשר אמרנו, כי החטא אין ראוי להם... כך השם יתברך, בשביל מצוה אחת קטנה אשר ישראל עושים, נותן להם שכר גדול מאוד, ודבר זה אינו נוהג אצל האומות" [ראה למעלה הערה 802].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:98
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:98](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:98)

(1321) פירוש - הסבה הרביעית שהוזכרה בגמרא [סוכה כט.] ללקוי החמה היא "ועל שני אחין שנשפך דמם כאחד" [הובא למעלה לפני ציון 1226]. וסבה זו אינה הפך "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" [כפי ששלש הסבות הראשונות היו], אלא "היא בפני עצמו", וכמו שמבאר.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:99
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:99](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:99)

(1322) לשונו למעלה [לאחר ציון 1214]: "כי לקנין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם, בשהיא שכל אלקי שאינו מצוי ודבק עם האדם, ככל שאר הקנינים שהם עם האדם, אבל היא נבדלת כמו שאמרנו, לכן צריך שיהא מוכן לה לגמרי, כאשר הוא מן הצורך לקנות דבר שאינו עמו ומצוי לו", וראה למעלה הערה 1217, שהובאו שם מקבילות רבות ליסוד זה. ובסמוך יבאר שהכוונה ללוחות השניות שנעשו על ידי משה [לעומת הלוחות הראשונות], אך המכתב היה מכתב אלקים, ופער זה בין הלוחות [שהם מעשי אדם] לכתב האלקי הוא המונע חבור גמור לתורה. וראה להלן הערה 1490.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:100
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:100](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:100)

(1323) לשונו להלן [לאחר ציון 1342]: "הרביעי הוא על עצם ישראל בעצמם, כי מצד עצמם אין להם חבור לה, ואינם מוכנים בגופם לקבלה, שהוא מצד שנשתברו הלוחות, כמו שבארנו. שכן גופם אינו מן המוכן, כדמיון הלוחות העשוים לקבל הכתב, אשר לקוי הזה מוסיף והולך תמיד. ואילו לא נשתברו הלוחות, היה האדם מוכן לה לגמרי, ולא היה זה שנוי לעולם. אבל עתה שנשתברו, ואין האדם בעצמו מוכן לתורה, הוא פוחת והולך, ככל דבר החסר, שפוחת תמיד".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:101
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:101](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:101)

(1324) לשונו למעלה בהקדמה [לאחר ציון 196]: "לא זו הדרך אשר הלכו בו אבותינו וקדמונינו הקדושים, אשר אי אפשר לאדם לעשות ערך בינינו וביניהם, כי כל ערך הוא בדומה, והחלוף הוא בכמות, ואין כאן ערך כלל". ולהלן [לאחר ציון 1624] כתב: "אנשים אשר פתח הבית החמרי הזה הוכו בסנוורים, שהיה להם לראות הנגלה לעינים... אם נמצא בם חכמה ומשא ומתן של הלכה, כאשר היה לפנים עיקר התורה בארצות אלו, ומימיהם היו שותים בצמא, כרש"י ובעלי תוספות ותלמידיהם ז"ל, מי יוכל לספור מחול ירביון, דור אחר דור, עד עתה שהיו מלאי מצות ותורה כרמון". ובגו"א דברים פ"ו אות ז [קכג.] כתב: "כי הראשונים אשר היה בערך אלינו כערך גלגל העליון לגרגר החרדל". ובתפארת ישראל פנ"ו [תתעב:] כתב: "הראשונים בשביל חסידותם ומעשיהם השם יתברך קרוב להם, ולכך היה משפיע ומלמד להם התורה תמיד, כי השם יתברך משפיע למי שהוא קרוב אליו... הראשונים... גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה". ובדר"ח פ"ו מ"ז [רלב.] כתב: "תנאים ראשונים, אשר אין ערך להם במעלת החכמה, כמו רבי יהושע ורבי עקיבא... שאף בדורות האחרונים, ולא בדורות של בעלי התוספות, רק הדורות יותר אחרונים הרבה, נראה בהם לעינים שהיו בקיאים בתורה בכל שתא סדרי משנה, ובכל התלמוד, כאשר נראה מתשובות שהביאו ראיה מכל המקומות" [ראה להלן הערות 1480, 1527]. ובנתיב התורה פ"ה [רנט.] כתב: "לכן לומדי תורה המרבים בישיבה, חזקו ונתחזקה בעד תורת אלקינו, ועמדו נא בפרצה הזאת, והלכו בעקבות הראשונים, ותהיו אתם עמודי התורה, ותקבלו שכר כולם... ובמקום שהיו בארצות אלו חכמים גדולים, אשר כל העולם שותים מימיהם, ובעלי מעשים, כמו רש"י ורבינו תם ובעלי תוספות, נשמתן תחת כסא הכבוד, ויש להם מהלכים עם חכמי הלב הראשונים, הם התנאים והאמוראים. ועתה בארצות אלו בעונתינו הרבים והעצומים נשתכחה התורה לגמרי, והוסרה מהן הן התורה, הן המעשים, והאחד סבה לשני". ובנר מצוה [קה:] כתב: "בודאי אין לנו יד וכח להשיב על דברי הראשונים, שהם הררי אל, אין נמלים כמונו יכולים לפתוח פה נגדם". והריב"ש [סימן שצד] כתב: "שאני רבינו תם, דרב גובריה... וכל חכמי ישראל הנמצאים היום, כלם כקליפות השום וכגרגיר שומשום נגד אחד מתלמידיו הקטנים" [הובא למעלה בהקדמה הערה 199].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:102
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:102](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:102)

(1325) לשון המאמר במילואו "אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב [שמות לב, טז] 'חרות על הלוחות', אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל". ופירש רש"י [שם] "'חרות' משמע חקוק, ואינו נמחק לעולם, על ידי הלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשתכח מהן עולמית".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:103
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:103](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:103)

(1326) שנאמר [שמות לד, א] "ויאמר ה' אל משה פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת", ופירש רש"י [שם] "פסל לך - אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים, והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה, אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה, כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך, אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי. כך המלך זה הקב"ה, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, לכך נאמר 'פסל לך'".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:104
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:104](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:104)

(1327) מעין דברי הרמב"ן [תורת האדם אות י], שכתב: "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף, שהכל חייבים לקרוע [שבת קה:]... שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה, וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ספר תורה לפניו". והאלשיך [שמות לא, יח (ד"ה ועל מה שאמרתי)] כתב: "כי כאשר נשמת האדם מקיימת את הגוף, ונותנת בו חיות להתנועע בקלות, כן היה הדבר הזה, כי הכתיבה שהיתה על ידו יתברך לא היתה ככתוב בחרט אנוש, רק מתייחסת אל רוחניותו יתברך, והיתה כנשמה אל הלוחות, והלוחות כיחס הגוף". ורבי צדוק הכהן [ספר ליקוטי אמרים אות טז] כתב: "גופות בני ישראל הם כלי קיבול לנפשותם, ולכן המשילו ז"ל [שבת קה:] אחד מישראל שמת לספר תורה שנשרפה. כמו הספר תורה הוא כלי קיבול לדברי תורה, כך אדם מישראל... שזהו סוד לוחות שניות, שלא היה בהם כל כך גילוי אור ה' יתברך". והפחד יצחק [שבועות מאמר כא אות יב] כתב: "הנה במתן לוחות אמרה תורה [שמות לב, טז] 'חרות על הלוחות', וחכמים פירשו [שמו"ר לב, א] 'אל תיקרי חרות, אלא חירות, חירות ממלאך המות'. וענינם של דברים אלו כך הוא; ישראל ואורייתא חד הוא [זוה"ק ח"ג עג.]. והלכה רווחת היא כי העומד בשעת יציאת נשמה, דינו כרואה ספר תורה שנשרף. והנה ברואה ספר תורה שנשרף קיימא לן דקורע שתים, אחת על הכתב ואחת על הגויל [מו"ק כו.]. ומדחזינן דמדמינן יציאת נשמה לשרפת ספר תורה, שמע מינה, שיש דמיון לנשמה בגוף לאותיות על הקלף. וכשם שהאותיות על הקלף ניתנות למחיקה ולהפרשה מן הקלף; כמו כן, ניתנת היא הנשמה להפרדה מן הגוף. אבל בלוחות אינו כן, שאותיות הלוחות היו אותיות חקיקה, ולא אותיות כתיבה. ואותיות החקיקה אינן דבר נוסף על הקלף, אלא שהן נמצאות בתוכן של האבנים, בבחינת מיניה וביה, ואינן ניתנות לא למחיקה ולא להפרדה. ומפני כן, בגילוי מתן לוחות נולד גם בישראל יחס נשמה אל הגוף, בציור של חקיקה שאין בה מקום להפרדת האותיות ממקום חקיקתן. וזה הוא הענין שדרשו חז"ל שמתן לוחות היה בו חירות ממלאך המות מתיבת 'חרות'. מפני שחרות, פירושו חקיקה, וחקיקה זו היא בסוד חיבור נשמה בגוף, באופן שלא ניתן להפרדה. ישראל ואורייתא חד הוא". וראה למעלה הערות 613, 1205, והערה הבאה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:105
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:105](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:105)

(1328) לשון המכתב מאליהו [כרך ה', עמוד 222]: "אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל. בראשונות היתה גם האבן מן השמים. וכבר כתבנו שזה מרמז שבמעמד הר סיני היה לבם של ישראל שמימי, ועל לב כזה היו נחרתים דברי תורה חריתה מן השמים, בסייעתא דשמיא גדולה מאד והיה גם חרות על הלוחות מעבר לעבר, היינו בלי טמטום הלב, ובלי טמטום הלב לא שיייך שכחה. אבל באחרונות כתוב 'פסול לך', שהיתה האבן מלמטה, היינו שאחר חטא העגל היה הלב מטומטם, נצרכה יגיעה רבה להכניס בו דברי תורה, ולסייעתא דשמיא הרי נדרשת גם אתערותא דלתתא, וכשיש בה חסרון שולטת שכחה". וכן כתבו המלבי"ם [שמות לד, א], והמשך חכמה [שמות לד, כז].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:106
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:106](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:106)

(1329) "שני שדיך - שתי הלוחות" [רש"י שיה"ש ז, ד]. אמנם במאמר הזה לא נזכר ששני האחים היו תאומים, אלא אמרו "ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד". ובבאר הגולה באר הששי [קסא.] ביאר מאמר זה באופן אחר [כמצויין למעלה הערה 1235], ושם כתב שאיירי בשני אחים רגילים, ולא בתאומים.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:107
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:107](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:107)

(1330) מכילתא [שמות כ, יג], והביאו רש"י [שיה"ש ד, ה] "שני שדיך - על שם הלוחות. תאומי צביה - שהם מכוונות במדה אחת, וחמשה דברות על זו, וחמשה על זו, מכוונין דבור כנגד דבור. 'אנכי' [שמות כ, ב] כנגד 'לא תרצח' [שם פסוק יג], שהרוצח ממעט את הדמות של הקב"ה. 'לא יהיה לך' [שם פסוק ג] כנגד 'לא תנאף' [שם פסוק יג], שהזונה אחר עבודה זרה דרך 'אשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים' [יחזקאל טז, לב]. 'לא תשא' [שמות כ, ז] כנגד 'לא תגנוב' [שם פסוק יג], שהגונב סופו לישבע לשקר. 'זכור' [שם פסוק ח] כנגד 'לא תענה' [שם פסוק יג], שהמחלל את השבת מעיד שקר בבוראו לומר שלא שבת בשבת בראשית. 'כבד' [שם פסוק יב] כנגד 'לא תחמוד' [שם פסוק יד], שהחומד סופו להוליד בן שמקלה אותו, ומכבד למי שאינו אביו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:108
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:108](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:108)

(1331) פירוש - חתך את הפרוכת, ורש"י [שבת קכה:] כתב: "שגדרן לעצים - שחתכן להיסק". והרע"ב [כלאים פ"ז מ"ז] כתב "יגדור - כמו גודר בתמרים, כלומר יחתוך וילקוט".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:109
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:109](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:109)

(1332) פירוש - יחס הקדושה לדבר הנושא את הקדושה הוא כיחס הנשמה לגוף, שהנשמה היא קדושה. ומדגיש שהנשמה היא מן השמים, כדי להורות על קדושתה. ובאור חדש פ"א [שנא:] כתב: "כי האדם הוא גשמי, וזה מצד העולם התחתון הגשמי. ויש בו הנשמה שנתנה לו מן השמים". ובדר"ח פ"ב מ"ז [תרט.] כתב: "כי האדם הוא מחובר מגוף ונשמה, והגוף הוא מן הארץ, והנשמה מן השמים... ואותם שהם קרובים אל השמים, הם דברים השייכים לנשמה, והם דברים רוחנים קרובים אל הנשמה הרוחנית". וראה למעלה הערה 946. אמנם בגבורות ה' פל"ד [תקצו:] כתב: "הנשמה היא למעלה מן השמים".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:110
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:110](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:110)

(1333) כוונתו לחדושי אגדות על אתר, כי כתב כאן "כאשר בארנו **שם** באריכות", ואכן בח"א לגיטין נו: [ב, קו.] ביאר ענין זה. וכן ביאר ענין זה [כמעט אות באות] בנצח ישראל פ"ה [קכ:], אך אין כוונתו לדבריו בנצח ישראל, כי דבריו בנצח אינם נחשבים "בארנו שם". וזה לשונו בח"א לגיטין נו: [ב, קו., ובסוגריים המרובעים הוספו תיבות מלשונו בנצח ישראל]: "דע כי הדם שיצא הוא ענין נפלא, כי בטול הקדושה שהיה לפרוכת נחשב זה שפיכות דם, כדאיתא במסכת יומא [כג.] גבי שני כהנים שהיו רצים בכבש המזבח, והרג האחד לשני בסכין קודש, ובא אביו ומצאו מפרפר, ואמר... הרי עדיין בני מפרפר, ועדיין לא נטמא הסכין. ומסיק, ללמדך שחמורה עליהם טהרתם של כלים יותר משפיכות דמים. פירוש, כי סילוק קדושה על ידי טומאה יותר נחשב [ביטול לקדושה] ממה שנחשב שפיכות דמים. כי דבר הקדוש [כמו הפרוכת], מפני קדושתו הוא נחשב אלקי יותר מן הנשמה. ואם הנשמה, בשביל שהיא אלקית [נבדלת] אין ראוי לה הבטול, כל שכן הכלי, שהוא אלקי קדוש לגמרי, אין ראוי לו בטול הקדושה על ידי טומאה, שזה הוא כמו שפיכות דמים, שהוא ביטול הנשמה, והוא חמור יותר משפיכות דמים. ולגודל מעלת קדושת הפרוכת נחשב ביטול הקדושה כמו שפיכות דמים, לכך היה הדם מבצבץ". ושם המשיך לבאר מדוע נס זה נעשה דוקא עם הפרוכת.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:111
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:111](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:111)

(1334) מקשה על עצמו, שאם ביטול קדושה נקרא שפיכות דמים, מדוע הגמרא מכנה שפיכות דמים זו בשם "נס", הרי דין הוא שיקרא שפיכות דמים, ומהו הנס בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:112
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:112](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:112)

(1335) בביאור ראייתו מפסוק זה, הנה הפחד יצחק [שבועות מאמר ח אות טו] הביא דברים אלו, ומכלל דבריו נתבארה ראיה זו, וכלשונו: "המהר"ל בדרוש על התורה העיר דבאמת הרי ישנם הרבה אופנים של רציחה מבלי הוצאת דם, ואפשר לרצוח נפש גם מבלי לנגוע אף בטפת דם, ומאי טעמא סתם רציחה 'שפיכות דמים' היא קרויה [נראה שמרן זצוק"ל הבין שאע"פ ששאלה זו לאו בפירוש איתמר, אך מכללא איתמר]. ובא על זה ביארו של המהר"ל כי ענינה של שפיכות דמים הוא הבדלת הנפש מן הגוף. לשון הכתוב הוא [דברים יב, כג] 'כי הדם הוא הנפש'. אין אנו יודעים את סוד הקשור של נפש וגוף, אבל לשון הכתוב הוא 'כי הדם הוא הנפש', משמע שההתחברות הוא בענין דם. אם כן שפיכת דמים היא סילק והפרדת התחברות זו. ובסמיכות זו מביא הוא המהר"ל את דברי הגמרא בגיטין כי טיטוס תקע חרבו בפרוכת ויצא ממנה דם. הכונה היא מכיון שנתחללה קדושת הפרוכת, על כן יש כאן לשון של יציאת דם. סילוק הצורה מן החומר זו היא שפיכות דמים". **ומה שנקט** למעלה נשמה, וכאן מביא פסוק שנאמר בו "נפש", כן נמצא הרבה פעמים בספריו ש"נפש" ו"נשמה" הם שמות מתחלפים [ראה גבורות ה' פל"ט (תשסט.), שם פנ"ב (מז.), נתיב התורה פ"י (תמב.), שם פט"ז הערה 25, גו"א בראשית פ"ו סוף אות יא (קכג:), הקדמה לאור חדש (נ.), דרשת שבת תשובה (פא:), ועוד]. ובדר"ח פ"ב מ"ט [תשא.] כתב: "כאשר תבין סוד הנשמה, שנאמר [איוב לב, ח] 'ונשמת שדי תבינם', ומשם אצולה הנשמה. ולכך יש חמשה שמות לנשמה [ב"ר יד, ה]; נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה", הרי אחד משמות הנשמה הוא "נפש". ובנצח ישראל פכ"ג [תפח:] כתב: "התפילין הם על הראש, ששם הנשמה הנבדלת והשכל... והמצוה הזאת לאדם לפי שיש באדם הנשמה והשכל הנבדל, ומצד הזה ראוי לו השמחה, מצד שלימות הנפש". הרי פתח ב"נשמה הנבדלת" וסיים ב"שלימות הנפש". וכן מוכח מיניה וביה ממאמר חכמים [ביצה טז.], שאמרו "נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר [שמות לא, יז] 'שבת וינפש', כיון ששבת ווי אבדה נפש". הרי פתח ב"נשמה יתירה", וסיים ב"אבדה נפש" [הובא למעלה הערה 211].


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:113
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:113](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:113)

(1336) אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה, נערה מאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה, משכב זכור, ושני אחים שנשפך דמם כאחד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:114
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:114](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:114)

(1337) לשונו למעלה [לאחר ציון 1242]: "גדר האהבה הוא על ידי ג' דברים אשר זכרם הכתוב [דברים ו, ה] 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. שצריך שיהיה אוהב את השם בלבו, הוא המחשבה והשכל. ויש אהבה במעשה, שיהיו כל מעשיו לאהבתו יתברך, זהו 'בכל נפשך', כי הנפש היא שפועלת הכל, ובה תלויה הפעולה. ושיאהבהו בממונו [ברכות נד.], שהוא קנינו של אדם, עד שתושלם אהבתו אותו בשלשתן, שהם ממש שלשה חלקי האדם; שכלו, נפשו, וממונו".


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:115
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:115](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:115)

(1338) פירוש - כנגד שלשה דברים של אהבה נאמרו שלשה הדברים הראשונים המביאים ללקות החמה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:116
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:116](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:116)

(1339) כמבואר למעלה לאחר ציון 1258.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:117
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:117](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:117)

(1340) כמבואר למעלה לאחר ציון 1270.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:118
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:118](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:118)

(1341) הנה למעלה [לאחר ציון 1248] הביא את שלשת הדברים שנאמרו בגמרא [כתובות קיא:] כיצד להדבק בה'; משיא בתו לתלמיד חכם, עושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה מנכסיו לתלמידי חכמים. וביאר ששלשתם מקבילים לאהבת ה' בשכל ומחשבה ["בכל לבבך"], בנפש ["בכל נפשך"], ובממון ["ובכל מאודך"], והם להיפך משלשת הדברים הראשונים המביאים ללקות החמה [אב בית דין שלא נספד כהלכה, נערה המאורסה שצעקה בעיר, ומשכב זכור]. מ"מ רק כאן [לגבי הדבר השלישי המביא ללקות החמה (משכב זכור)] ציין שהעומד כנגדו הוא עשיית פרקמטיא לתלמידי חכמים, אך לא ציין כן לגבי שני הדברים הראשונים המביאים ללקות החמה [אב"ד שלא נספד, ונערה מאורסה], שגם אצלם היה יכול לומר שהעומד כנגד אב"ד שלא נספד הוא משיא בתו לתלמיד חכם, והעומד כנגד נערה המאורסה הוא המהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אך לא עשה כן, וזה צריך ביאור. וכן למעלה [הערה 1318] הוקשתה גם כן קושיא זו שם. ויל"ע בזה.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:119
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:119](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:119)

(1342) למעלה לאחר ציון 1298.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:120
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:120](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:120)

(1343) מצוי הוא שמבאר ששלשת הדברים הראשונים הם כנגד שלשת חלקי האדם, והדבר הרביעי הוא כנגד האדם עצמו, שהוא מעבר לחלקים שקדמו לו. כגון, בנר מצוה [כג:] כתב: "וזה כי יש באדם ד' דברים; האחד, כח שכלי. ומלרע ממנו [נמוך ממנו] כח נפשי. ומלרע ממנו כח גופני, אשר הוא מוטבע בגוף לגמרי, ואלו הם ג' חלקים. ויש עוד כח משותף אשר הוא כולל כל אלו ג' ביחד". ובהמשך שם [מז:] כתב: "האדם כלול מן אלו ג' דברים, שהם; כח גופני שיש באדם, ויש כח נפשי, ויש לאדם כח שכלי... ואמרנו כי הדבור מן האדם, מה שנקרא האדם 'חי מדבר', הוא הכח הרביעי, אשר הוא כולל האדם בכל שלש כוחות שלו, שנקרא כל האדם 'חי מדבר'. וזה מפני שהדבור כולל כל הג' חלקים; כי הדבור על ידי הלשון, שהלשון הוא גופני. והוא צריך לפעול הדבור על ידי הנפש, שהיא נפש פועלת. וכל דבור הוא צריך גם כן אל השכל, שהרי הבהמה, שאינה שכלית, אין לה הדבור". ובנצח ישראל פי"ח [תח.] כתב: "כי האדם יש בו שלשה חלקים; החלק האחד, גופו. וחלק השני הוא נפשו. וחלק השלישי הוא שכלו ודעתו. ואלו החלקים אין זה כזה, אלו הם שלשה חלקים שיש באדם, והאדם כלול משלשה חלקים אלו. הנה יש באדם ד' בחינות; מצד חלקי האדם, שהם שלשה, כמו שאמרנו. ובחינה רביעית, מצד כלל האדם". ובנתיב התשובה פ"ה [צ.] כתב: "אלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת השם יתברך, דכתיב [דברים ו, ה] 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'... אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם. כי אלו שלשה דברים הם החלקים, והאדם כולל את שלשתן, שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית, שהוא כולל את החלקים שלו; את אבניו, ואת עציו, ואת עפרו, אלו הם חלקי הבית. ושם 'בית' כולל את שלשתן ביחד. וכך נקרא על החלקים ביחד שם 'אדם'". וכן כתב בגבורות ה' פמ"ג [רמה:], שם פ"ס [תיז.], שם פס"ו [רכד.], תפארת ישראל פ"ל [תנ:], שם פנ"ד [תתמב.], נתיב הלשון פ"ו [ב, עו.], דרוש לשבת תשובה [עח:], דרשת שבת הגדול [תצג:], ועוד.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:121
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:121](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:121)

(1344) פירוש - אם הלוחות לא היו משתברות, לא היתה מתרחשת שכחת התורה בעולם. ואודות ששכחת התורה היא שנוי, כן כתב בתפארת ישראל ר"פ נו [תתנד.]: "יש לשאול, למה לא הגיע אל התורה, שהיא נצחית, מה שראוי אל הנצחית, כי הדבר שהוא נצחי עומד קיים בלי שנוי, ומצאנו כי התורה יש בה שנוי, כי אין הדור הזה יודעי תורה כמו שהיו הדורות הקודמים, וכאילו נשתכחה תורה מישראל". ושם בשלהי הפרק [תתפב.] מיישב ששאלה זו כך: "אמנם עם כל זה אין עליך לומר חס ושלום כי יש שנוי לתורת משה... כי דבר זה הכל הוא מצד המקבל, ואין נקרא הסרה מצד המקבל. אף אם נאמר שתשתכח לעתיד תורה מישראל, לא נחשב זה שנוי כלל, כי המקבל מקבל מה שאפשר לו לקבל, ולא נחשב שנוי כאשר אי אפשר לו לקבל. ואם יקבל דור זה הרבה, ודור זה מעט, לא נחשב שנוי בעצמה של תורה, כי נתינת התורה קיימת בלי שנוי". הרי ששכחת התורה, אע"פ שאין היא שנוי בעצמה של תורה, מ"מ היא שנוי מצד המקבל.


###### Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:122
[Notes by Rabbi Yehoshua Hartman on Derush al HaTorah 25:122](https://torahapp.org/share/book/Notes%20by%20Rabbi%20Yehoshua%20Hartman%20on%20Derush%20al%20HaTorah/r/25:122)

(1345) כי חסרון אחד גורר אחריו חסרון שני. וכן כתב בהרבה מקומות. כגון, בנצח ישראל פ"ב [לב:] כתב: "כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החסרון, אבל דבר שאינו בשלימות, הנה יש בו חסרון מצד מה, וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלימות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחסרון לגמרי". ובדר"ח פ"א מ"ב [קסה:] כתב: "כי כאשר יש בנברא חסרון, ולכך אינו בטוב, ודבר שהוא חסר קרוב אל ההעדר, שמגיע אל ההעדר לגמרי". ובנתיב התורה פ"ז [שכב.] כתב: "דומה דבר זה כמו הבגד שהוא שלם, קודם שמתחיל לקרוע קשה לקבל הקריעה, וכאשר מתחיל הקריעה, בקלות מוסיף הקרע תמיד". ובנתיב השלום פ"א [א, ריח.] כתב: "כל דבר שדבק בו ההעדר, שמוסיף בו ההעדר תמיד. כי הבגד שהוא שלם קשה לעשות בו קרע, אבל כשהתחיל להקרע, מוסיף והולך הקרע". וקודם לכן כתב [א, רטז.]: "כי אין ספק כי הכלי שהוא שלם, קשה לשבור אותו בשביל שהוא שלם. ומיד כאשר מתחיל בו שבר, אז מקבל עוד שבירה, כי דבק בו החסרון. ולפיכך אמר כאשר ישראל אומה שלימה, מצד שהם אומה שלימה אין כח השטן, שהוא מצד ההעדר, מושל בהם, בעבור שלימות שלהם. אבל כאשר יש בעולם מחלוקת, שהוא חילוק ופירוד ביניהם, כבר התחילו בשבירה, וכאשר התחילו בשבירה קרובים הם לקבל שבירה". ובנתיב הבטחון ר"פ א [ב, רלא:] כתב: "כי הפחד גורם שיבואו יסורים על עצמו. כי הכלי אשר הוא שלם וחזק בעצמו, אין צריך שיהיה ירא מן השבירה, כאשר הוא חזק. אבל כאשר הוא רע, קל הוא השבירה. וזה שהוא מפחד מוכח שאינו שלם, והוא כמו כלי רעוע". וכן כתב בדר"ח פ"ה מט"ז [תז.], ואור חדש פ"א [שצב:]. ובח"א לב"ק צב. [ג, יד.] כתב: "מי שהוא חסר ימשך אחריו עוד חסרון. ודבר זה בארנו בכמה מקומות, כי הכלי שהוא נשבר קצת, קרוב להשבר עוד. והכלי שהוא שלם, קשה להתחיל להיות נשבר". וראה להלן הערה 1534.