## Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel

###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 1
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 1](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/1)

**ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש** (שמות לה:ב). נ"ל בס"ד כי בימי החול א"א להעביר כל היום כולו בעסק התורה, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, אלא יעשה כמ"ש רבי ישמעאל שיחלק הזמן של היום, שעות לעסק התורה, ושעות לעסקי הגוף, וזה הטעם שנקראים ימי החול ימי מלאכה, והיינו כי באותיות מלאכה יש אותיות ה"א שרומזים לחלק גבוה שהוא עסק התורה, ויש אותיות לכם שרומזים לחלק הגשמי שהוא עסק הגוף, להביא בו פרנסתו, והטעם דאותיות ה"א רומזים לחלק גבוה, דאיתא באותיות דרבי עקיבה וז"ל אין ה"א אלא שמו של הקב"ה המפורש שבו נברא העולם וכו', ומה נשתנה מכל האותיות, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה רוק מפיו, לכן כל שמות המפורשות אינם נכתבות אלא בה"א עכ"ל. נמצא אות ה"א רומזת לשמו של הקב"ה, ולכן אות ה"א במלואה שהיא בתוך אותיות מלאכה רומזת לחלק גבוה שהוא עסק התורה שהוא חלקו יתברך, ונשארו אותיות לכם רומזים על חלק הגשמיי שהוא עסק הגוף, וכמו שדרשו רז"ל תיבת לכם האמור ביום טוב שהוא ר"ל להנאתכם. ולכך אמרו על יו"ט חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ועל כן ימי החול נקראים ימי מלאכה, כי באותיות מלאכה רמוז עסק התורה באותיות ה"א, ועסק הגוף באותיות לכם, שצריך האדם לעסוק בימי החול בשתיהם לעשות עת לצורך הרוחני הרמוז באותיות ה"א, ועת לצורך הגשמי הרמוז באותיות לכם, וז"ש ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל תעשה עתים לצורך הרוחני הנפשיי ולצורך עסק הגופני הרמוזים באותיות מלאכה, וכל זה הוא בששת ימי החול אבל ביום השביעי שהוא יום שבת, גם העת שהוא לצורך אותיות לכם יהיה קודש, שלת תעסוק בו עסק הגוף ונמצא אלו השני עתים יהיו ביום השביעי שבת שבתון לה' ששניהם יהיו לצירך גבוה, כל העושה בו מלאכה דהיינו שמחלק העתים כנגד אותיות מלאכה כאשר נוהג בחול, יומת. ובזה נתיישב היטב דקדוק שדקדק רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל, שהקשה דהול"ל והיום השביעי ולמה אמר וביום, ובזה ניחא:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 2
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 2](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/2)

**ועוד** נ"ל בס"ד הכתוב, ויתיישב ג"כ הדקדוק הנז' של וביום, והוא בהקדים מ"ש הרב יטב לב ז"ל בפרשת אמור דף ל"ח, ע"פ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך, והוא כי דעת רז"ל בחגיגה דחוה"מ אסור במלאכה, ובעו למילף מקל וחומר, והיינו משום שיש בהם קדושה לפניהם ולאחריהם, ודחו ליה ששת ימי בראשית יוכיחו, ופירש רש"י ז"ל הכונה, כי בין שתי שבתות הם יושבים, ולכן גם הם ראוי לאוסרם במלאכה, ומסיק בגמרא חוה"מ שאני שנקרא מקרא קודם, אבל עוד י"ל דהרי אנחנו למדין שבת משבת של הקב"ה שברא עולמו בששת ימי המעשה, שלא היה שבת לפניהם ונח בשביעי, לכך גם אנחנו מותרין במלאכה בימי המעשה ונחים ביום השביעי, וזש"ה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת, ואל תקשי שהרי יש קדושה לפניו ולאחריו, וראוי שיהיו אסורין ימי החול במלאכה, לז"א לה' אלהיך, שאנחנו למידין משבת של הקב"ה שלא היה שבת לפניהם, עכ"ד ע"ש. וז"ש כאן ששת ימים תעשה מלאכה, ורק ביום השביעי יהיה לכם קודש, וא"ת איך נעשה מלאכה בששת ימים, והלא יש קדושה לפניהם ולאחריהם, לז"א שבת שבתון לה', כלומר אנחנו למידין משבת של הקב"ה שהיה אחר ששת ימי שבוע בראשית כלא היה שבת לפניהם, ונח ביום השביעי, וגם אנחנו מותרין במלאכה בימי המעשה, ונחים בשביעי:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 3
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 3](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/3)

**לא תבערו אש בכל מושבותכם ביום השבת** (שמות לה:ג). י"ל למה פרט הכתוב מלאכה זו בדיני שבת, יותר משאר מלאכות האסורים בשבת. ונ"ל בס"ד, שיש שלשה מיני רשיות לאדם בשבת, וכולם רמוזים באות ש' דשבת, הא' הוא החדר והבית שהאדם דר שם אוכל ושותה בו וכוכב בו, והב' הוא החצר שהבית פתוח אליו, שעושה ג"כ בו תשמיש גלוי, אך אינו עושה כל מין תשמיש שעושה בחדרו וביתו, והג' הם המבואות ורחבות העיר ושוקים שהאדם מתהלך בהם בשביל עסקיו, אך אין משתמש בהם תשמיש שמשתמש בחצר, מפני מראית העין ששם נמצאים אנשים רבים, ואין המקום שמור, ושלשה מקומות אלו נרמזו באות ש' של שבת, שהיא חלוקה לשלשה ווי"ן אך היא גוף אחד. ועוד יש שני אלפים אמה שהם תחום שבת, שיוכל ללכת בהם בשבת, ואלו נרמזים באות ב' דשבת, שאם תחלק מספר שלה לשנים, עולה שני אותיות א', וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דמספר האלפים לא יש באלפ"א בית"א, אך הוא נרמז באות א' שמספרו אחד שהוה בכלל האחדים, אך נקרא אֶלף, דמשמעות שלו אלפים, וכן כאן אות ב' דשבת נחלקת לשתי אותיות אֶלף אֶלף, הרי כאן שני אלפים כנגד תחום שבת, ובאות ת' של כבת נרמז רשות אחרת שהיא כרמלית, דאסורה מדרבנן, כי המדבר וכיוצא בו נקרא כרמלית, וסוף שמה של כרמלית הוא אות ת', שהוא סוף אותיות שבת, ונשאר עוד רשות אחרת שהיא רשות הרבים שאיסורו מן התורה, ושיעור שלו דנאסר מן התורה הוא שיהיה רחבו ששה עשר אמה, וחסר מן י"ו אין זה רה"ר האסור מן התורה, אלא הוא כרמלית דאיסורו הוא מדרבנן, וזה נרמז בקמ"ץ אשר תחת אות ב' דשבת, כי הקמ"ץ הוא צורת י"ו כנודע:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 4
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 4](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/4)

**והנה** ידוע מ"ש רז"ל בגמרא, אין הדליקה מצויה אלא בעבור חלול שבת. וצריך טעם למה והיה נזק זה ולא נזק אחר, וע"פ האמור שכתבנו דשלשה מיני רשויות של שבת רמוזים באותיות שבת, והיינו על ידי שתתחלק אות ב' ותהיה א' א', נמצא אותיות שבת נעשו ש"א א"ת, נרמז בזה כי המלכות שנקראת את יש לה נשיאות ראש בשבת, שהוא כנגד ספירת המלכות, וגם נרמז בזה שבכניסת שבת נפתחין כ"ב צינורות השפע שהם מין א' ועד ת', ומריקים שפע מראש כל הכתרים, דלכך קורין קודם קדוש פסוקי אשת חיל, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל ולכך נרמז באותיות שבת שא את, כלומר שא שפע הנמשך מן את היינו מן א' עד ת':


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 5
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 5](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/5)

**וכל** זה הרמז של שא את הוא בקריאה ביושר, אבל אם ,קראנה למפרע תהיה הקריאה תא אש, והיינו תא בלשון התלמוד הוא לשון ביאה, שאומרים מן השמים בוא אש ותדליק הבתים, כי המחלל שבת שהלך בזה לאחור לעקש דרכיו, אז יהיו אותיות שא את נקראים לאחור שהוא תא אש, ולז"א לא תבערו אש בכל מושבותיכם, כלומר אם תחללו שבת אז נמצא אתם מבערים האש בכל מושבותכם, לעשות דליקה בהם כי כיון שאתם הולכים לאחור, אז גם אותיות שא את שהם נקראים באותיות שבת יהיו נקראים לאחור תא אש, כלומר בוא האש במושבותם ב"מ:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 6
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 6](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/6)

**קחו מאתכם תרומה לה'** (שמות לה:ה). י"ל תיבת מאתכם נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד כי הצדקה צריכה להיות שלמה בנתינת הכסף בידים, וגם בפיוס בפה, כמ"ש רז"ל הנותן צדקה לעני יתברך בשש, והמפייסו ג"כ יתברך בי"א, ולכן ישראל שהיו מתנדבים למשכן היו עושים המצוה בתרתי, שנותנים הזהב והכסף ושאר המינים בידם לגזברים מיד ליד, כדי שיהיה בזה יחוד שם הוי"ה, כנודע בסוד הכתיב והיה מעשה הצדקה שלום, וגם עוד היו משבחים בפיהם את הזהב והכסף ושאר מינים, כדי שיעשו המלאכה משלהם וגם כדי שיאמרו להם להביא עוד מזה המין המשובח, וכמ"ש בס"ד בסה"ק בן איש חי על פסוק כל מרים תרומת כסף ונחשת, כלומר הרמה בשבח שמשביח את המינים אשר מביאם תרומה. והנה ידוע מ"ש המקובלים ז"ל, דפה האדם הוא צורת מ"ם סתומה כשיפתחנו, ועוד נמי הנדבה עצמה אשר יביאו בית ישראל, אם היא מעט יאחזנה בראשי אצבעותיו ויביאנה, אבל אם מרובה ישימנה ויאחזנה בכף שלו ויביאנה, ולז"א קחו מאתכם תרומה תחלק אותיות מאתכם לשני חלקים, וקרי בה קחו מאת כ"ף מ"ם תרומה לה', דהיינו שתקחו נדבה מרובה שנאחזת בכף, ולא מתנה מועטת שנאחזת בראשי אצבעות וגם תקח עמה שבח ופאר לדבר שמנים אותו נדבה שזה הוא עדות ברורה שמנדבים ברצון ושמחה, דעל כן משבחים דבר הנידב בפיהם, כדומה למם סתומה כשפותחין אותו לדבר בשבח דבר הנידב, ואז זו תרומה רצויה שראוי לקרא אותה תרומת ה':


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 7
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 7](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/7)

**ובאופן** אחר נ"ל בס"ד אומרו מאתכם, בהקדים מ"ש במדרש רבא בפ' בהר רבי טרפון נתן שש מאות קנטרין של כסף לרבי עקיבה, אמר לו לך וקנה לי בהם שדה אחת כדי שנעסוק בתורה ונתפרנס מאותה שדה, מה עשה רבי עקיבה הלך וחילק אותם לצורך יושבי בית המדרש ומלמדי תנוקות של בית רבן, שהחזיק בהם ידי ת"ח ותלמוד תורה, אחר ימים מצאו רבי טרפון אמר לו קנית לנו את השדה שאמרתי לך, א"ל הן, א"ל יש לך פנאי עתה להראותה לי, א"ל הן, מה עשה רבי עקיבה לקחו ומשכו בדברים עד שהכניסו לבית המדרש, והראה לו הת"ח ותנוקות של בית רבן עוסקים בתורה אז ידע רבי טרפון שמעותיו חלקם לצורך אלו, אמר לו רבי טרפון אית בר נש יהב מגן אפוכי דידיה אן הוא, כלומר יש אדם נותן דבר בחנם, איה הוא הריוח. א"ל רבי עקיבה הריוח כתוב אצל דוד מלך ישראל, דכתיב פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד ע"כ. ומקשים אטו רבי טרפון נעלם ממנו ח"ו יקר תפארת הצדקה, ובפרט עם עמלי תורה אשר אין קץ לשכרו, ואיך יאמר אית בר נש דיהיב מגן אפוכי דידיה אן הוא, והלא שכר הצדקה מפורסם וידוע בכמה מקראות תנ"ך, ועוד רבי עקיבה למה הביא לו פסוק מתהלים, ולא הביא לו פסוקים מן התורה מן פרשת ראה המדברים בשכר הצדקה יותר מן האמור בפסוק של פזר נתן לאביונים:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 8
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 8](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/8)

**והרב** הגדול חיד"א ז"ל בפתח עינים בתרא דף יו"ד, תרץ זה בטוב טעם, דרבי טרפון ודאי ידע גודל שכר הצדקה מאד, ובזה לא אסתפק ליה, אמנם ראה דנ"ד שנא ושנא, כיון דהוא נתנם לרבי עקיבה לקנות לו נחלת שדה וכרם, ורבי עקיבה מעצמו בלי שום ידיעת רבי טרפון בחלקות ישית למו, ורבי טרפון לא ידע זה, ולכך חשב שהניח מעותיו על קרן הצבי, ואין לו שכר, כי לא היה זה מלבו ומדעתו, ורבי עקיבה בחכמתו אודיק ליה מאמר המלך דוד ע"ה, פזר נתן לאביונים, דקשה תרתי, למה לי פזר נתן תסגי בחדא, ועוד קשא למה נקיט לשון עבר פזר נתן, אלא הכונה הוא על נידון כזה ממש, דהיינו אם בעל הממון פזר אותו שנתנו לצרכי עולם הזה שנקרא פזור, כי יעזבו לאחרים חילם, ובא אדם אחר ונתן הזוזים לאביונים שלא בידיעתו, עכ"ז צדקתו של בעל הממון עומדת לעד, ובכן נחה דעתו של רבי טרפון, ולהכי לא הביא לו מפסוקי תנ"ך, דהפסוקים מדברים בממון שנותנו בעליו מעיקרא לשם צדקה, ובזה פירש הרב מ"ש בגמרא, שאלו לשלמה עד היכן כוחה של צדקה, א"ל צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, הראה להם פסוק זה שממנו איכא דיוק לתת שכר גם לצדקה הנעשית מן ממון שתחלתו ניתן לצרכי עולם הזה שנקראים בשם פיזור, עכ"ד ע"ש:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 9
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 9](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/9)

**נמצא** גדול כוחה של צדקה שאפילו בתחלה ניתן הממון שלה לצרכי עולם הזה, אם סוף ניתן לצדקה שלא מדעת בעל הממון נמי יש לו שכר, אך ודאי אין זו מצוה מן המובחר אלא ראוי שהקיחה תהיה מתחלתה לשם מצוה, ולז"א קחו מאתכם ר"ל מעת שיוצא הממון מאתנם תהיה לשם תרומה לה', והא דרבי עקיבה עשה באופן זה ולא גילה, לו הדבר מעיקרא, היינו כדי לפרסם כוחה של הצדקה, דגם כה"ג איכא מצוה, וגם כדי לפרסם מעלת רבי טרפון דהגם שבזבז רבי עקיבה מן ממונו כך רב שלא מדעתו לא הקפיד אלא שמח הרבה, ואחר ששמע ממנו זאת התנדב סך גדול לצדקה, וכמ"ש במדרש שם, ובזה ידעו העולם דהא שלא היה ר"ט מרבה ליתן ממונו לצדקה, לאו משום קמצנות, אלא משום דהוה טריד בלימודו:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 10
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 10](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/10)

**ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה** (שמות לה:ה). נ"ל בס"ד דידוע בקדושה הוא תם ובסט"א הוא מת, לכך יעקב אע"ה נקרא איש תם, ופלוני נקרא מת, ולכן וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ולכן מצד הקדושה יתפשטו אותיות תום באדם, ומצד הסט"א יתפשטו אותיות מות הפך התום, ולז"א הולך בתום ילך בטח ומקשה לבו יפיל ברעה, והיינו המות שהוא הרעה, ונקיט זה בלב, כי אותיות לב במלואם למ"ד בי"ת יהיה המלוי בשני אופנים, הא' הוא יד תם, והב' יד מת, ולז"א מקשה לבו דייקא אז יפול ברעה, דהיינו יהיה אצלו צירוף יד מת, ולא יד תם, והיד הוא ר"ל מקום. והכתוב אמר וצדקה תציל ממות, היינו הכונה שיתהפכו אותיות מות להיות צירוף תום, ותציל הוא לשון הטייה כמ"ש בגמרא דברכות דף ל"ד, אביי ורבא כי נפלי על אפייהו מצלי אצלויי, כלומר מעין על הצד ע"ש, וכן הצדקה תציל ממות, ר"ל תטה אותיות מות שיתהפכו על צידם להיות צירוף תום, והפרש בין תום לבין מות הוא, כי המות הוא מ"ם פתוחה, ובתום הוא מ"ם סתומה:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 11
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 11](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/11)

**והנה** ידוע כי בעגל נגזר עליהם מות, ואח"כ נתרצה להם במשכן להצילם מן המות, דע"י נדבתם למשכן נתהפכו להם אותיות מות לאותיות תום, ולז"א ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה, והענין הוא דאותיות תום הם עומדים לפני אותיות משה, דהיינו אם תניח חמשה אותיות מנצפ"ך הכפולות כל אות בצד חברתה, שהוא כ"ף כ"ף, מ"ם מ"ם, נו"ן נו"ן, אז אחר מ"ם פתוחה תמצא מ"ם סתומה, וכמ"ש חז"ל בסוד אותיות אמת, שהם [ראש] תוך סוף, והנה המות הוא מ"ם פתוחה ותום מ"ם סתומה, והם נרמזים לפני אותיות משה, כי לפני מ"ם פתוחה דמשה יש מ"ם סתומה, ולפני שי"ן וה"א דמשה יש תי"ו וא"ו, הרי כאן אותיות תום שהוא במ"ם סתומה, וישראל נהפכו להם מות שהם במ"ם פתוחה לצירוף תום שהוא במ"ם סתומה, הרמוזים פני אותיות משה, וז"ש ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, לפני דייקא, כלומר בצירוף תום הרמוז לפני אותיות משה, כי כיון שקבלו באהבה ושמחה להביא נדבה לעשות המשכן, נהפכו אצלם צירוף מות לצירוף תום:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 12
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 12](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/12)

**ויבואו כל איש אשר נשאו לבו** (שמות לה:כא). צריך להבין מה ענין נשיאות דנקיט כאן. ונ"ל בס"ד, דאיתא בירושלמי דמסכת הוריות פרק ג', מעשה בר"א ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא לגבות מעות בשביל פרנסת החכמים, והיה שם אחד שמו אבא יהודה עושה צדקות בעין טובה, פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו והטמין עצמו מפני הבושה, עלה לו לביתו ופניו משונות, אמרה לו אשתו מפני מה פניך משונות, א"ל רבותינו כאן ואינו יודע מה אעשה. אשתו שהיתה צדקת ממנו, אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת, תלך ותמכור חציה ותן להם, הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להם, והתפללו עליו רבותינו ואמרו לו, אבא יהודה הקב"ה ימלא חסרונותיך. אחר שהלכו להם, ירד לחרוש בתוך חצי שדהו, שקעה פרתו ונשברה, ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא אוצר, אמר לטובתי נשברה רגל פרתי. וכשחזרו רבותינו שאלו עליו מה עסק של אבא יהודה, ואמרו להם העולם מי הוא יכול להקביל פניו כבוד עושרו שנתגדל בכל, אבא יהודה בעל השוורים, אבא יהודה בעל הגמלים, אבא יהודה בעל החמורים, בא אבא יהודה אצל רבותינו ושאל בשלומן, אמרו לו מה אבא יהודה עוסק, אמר להם עשתה תפלתכם פירות ופירי פירות אמרו לו אע"פ שנתנו אחרים יותר ממך בראשנה, כתבנו אותך ראש טימוס, פירוש בשטר זכרון הנותנים לפי שהיינו יודעים שנתת בלב שלם ובנפש חפיצה. נטלוהו והושיבוהו אצלם, וקראו עליו הפסוק הזה מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, ע"כ. ונראה כונתו לומר להם, אע"פ דגדולה מצות הצדקה שמעשרת, הנה היה מן הראוי שיחזור לי העושר שאבד ממני, אך אני רואה שמצד תפלתכם בא לי העושר, כי מלבד הקרן שחזר לידי אלא נתנו לי מן השמים פירות ופירי פירות, דהיינו הריוח שהיה אפשר שארויח מן ממון שהיה בידי, וגם ריוח דריוח, והיינו פירות ופירי פירות. והם השיבו לו מצד הענוה שלהם לא תפלתינו עשתה, אלא כיון שכתבנו שמך בראש פנקס הגבייה לקחת אתה מן השפע שירד להמתנדבים חלק בראש, כדין בכור שנוטל פי שנים, ולכך הגיע לך פירות ופירי פירות, ולכן קראו עליו המקרא הזה מתן אדם ירחיב לו, כלומר ירחיב לו את השפע שלוקח כפלים על הראוי, יען כי לפני גדולים ינחנו, פירוש אותם הגדולים בנדבתם שהתנדבו נדבה גדולה יהיה הוא נכתב למעלה, וכל הכתוב ראשון יש לו דין בכור שנוטל פי שנים, וז"ש כל איש אשר נשאו לבו, כי לבו מאחר שהיה שלם ושמח ומרוצה באותה הנדבה נתנשא זה האיש בעל הלב להיות נכתב בספר הזכרונות למעלה בריש דפא, וכמ"ש רבותינו על אבא יהודה ולפני גדולים ינחנו, ולכך השפעתו היתה גדולה יותר מן הראוי שנתנו לו מן השמים פירות ופירי פירות:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 13
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 13](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/13)

**ועוד** נ"ל בס"ד ענין נשיאות דנקיט הכא אצל הלב הוא, כי אותיות הלב במילואם כזה למ"ד בי"ת, יש בם אותיות יד תם, ומלת יד הוא ר"ל מקום כמו מציב לו יד, וכן יד אבשלום, ועוד נמי אפשר להיות המלוי צירוף יד מת, והיינו אם זכה האדם יהיה הלב שלו יד תם, כלומר מקום תם שגובר בו יצר הטוב שהוא תם ויטב לבו, ואם לא זכה יהיה צירוף מת, שיהיה שם מקום היצר הרע שנקרא מת, ולכן אבימלך בהתנצלותו בעבור לקיחת שרה אע"ה, אמר בתם לבבי ונקיון כפי עשיתי זאת, רצונו לומר שלא עשה דבר זה ברוע לב, שהמלוי שלו היה צירוף יד מת, אלא עשה בטוב לב, שהיה מלוי לב שלו צירוף יד תם, וזהו בתם לבבי תם דייקא, וכונתו בזה להתנצל שהוא לא לקח אשת איש אלא פנויה, שרצה להדבק בטובים ומיוחסים, ואין כאן דבר עבירה אלא אדרבה דבר טוב עשה, ולכן כתיב בשמואל א' סי' כ"ה על נבל וימת לבו בקרבו, שמלוי לב שלו נעשה צירוף יד מת ולא יד תם, ולכן כתיב גבי נותני צדקה ולא ירע לבבך בתתך לו, כלומר לא יהיה מלוי הלב שלך צירוף יד מת, כאשר כתוב בנבל וימת לבו בקרבו:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 14
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 14](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/14)

**והנה** אם יהיה המלוי צירוף יד מת, עולה מספר המלוי עם כולל ד' אותיות מספר נחש שהוא דרגא דמותא, אבל אם יהיה בסדר יד תם, יהיה מספר המלוי עם כולל ד' אותיות מספר אלף חי, שהוא מורה על דרגא דחיי שהוא מעולם האצילות, ששם הוא סוד חכמה, וכתיב החכמה תחיה בעליה, ולכן כתיב ימותו ולא בחכמה, יען כי אות מ"ם של תם היא מ"ם דמנצפ"ך שמספרה ת"ר שהיא עליונה וגבוהה, אבל מ"ם של מת מספרה ארבעים והיא קטנה ותחתונה, ולכן על אלו המתנדבים למשכן שהיה לבם בנדבה זו במלוי יד תם, ולא יד מת אמר הכתוב ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, שנשאו והגביהו מן אות מ"ם שמספרה ארבעים, שהיא תחתונה, אל אות מ"ם שמספרה ת"ר שהיא עליונה, גם נשאו והגביהו ממספר נחש דרגא דמותא, אל מספר אלף חי דרגא דחיי, בעולם האצילות:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 15
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 15](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/15)

**ובאופן** אחר נ"ל בס"ד, מ"ש נשאו לבו, מה ענין נשיאות זו, ועוד י"ל במ"ש וכל אשר נדבה רוחו אותו, והיינו הך, כי נשיאות לב ונדבת רוח חדא היא. ונ"ל בס"ד דידוע דהנדבה המובחרת לה' היא, כשהאדם יראה נדבתו מועטת, ואע"פ שהביא סך רב לא יתגאה בו, אלא ידמה בעיניו שנדבתו מועטת, ולא יצא י"ח בסך זה שהביא, אלא צריך שיביא כפלי כפליים, ומה שהביא אינה הובאה של עשירים אלא נחשבת של עניים, וכמ"ש דוד הע"ה ואני בעניי הכינותי וכו', ואע"פ שהביא סך עצים ורב, אך באמת אם האדם הביא סך מרובה קשה הדבר שיחשוב זה הסך לדבר מועט, מאחר שהוא וכל העולם כולו קא חזו ליה שהוא סך רב, ואמנם בזאת יש תקנה לדבר זה שהוא יראה עצמו עשיר ומופלג יותר ממה שהוא באמת, על חד מאה, אז ממילא תהיה נדבתו בעיניו נדבה מועטת, שאין נחשבת כלום לפי העושר שלו שנתן לו הקב"ה. עוד ידוע מ"ש בירושלמי דתרומות, מעשה ברבי יוחנן דאבד ליה כסתיה, בעיין מיניה אורייתא ולא ידע, אמרו ליה וכי מפני דאבד כיסתך אבדה דעתך, אמר להו דעתא בלבא תליא וליבא בכיסתא תליא ע"ש. וז"ש ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, כלומר הלב שלהם היה מנשא אותם בעושר, שאם הם בעלי אלף היה לבם מצייר בשכל שבו שהם בעלי מאה אלפים, או אלף אלפים, וא"ת אם אין בביתו יותר מאלף איך יצייר בלבו שהוא בעל מאה אלף, ולז"א וכל אשר נדבה רוחו הוא הממון הנה הוא אתו, קרי ביה אִתו בחיר"ק, וקאי על לבו כלומר בלבו קאי, דהכל תלוי בהבנת הלב, ומה שיצייר האדם על ממונו הוא עיקר אצלו, כי האדם אע"פ שאין בביתו וחנותו ממון כלל הוא מתבונן וחושב, המציאות של עסק ומשא ומתן ומסחר, שאפשר שיתעשר בהם עושר, והוא סומך בדעתו על המצאות שמצייר בלבו, וחושב כאלו זה העושר הרב מונח בכסתיה. מעשה בשנים שותפים שהיו עשירים מאד, ופעם עשו מסחר גדול ששלחו סחורה למדינה אחרת רחוקה בסך עצום מאד, וחשבו שירויחו מזה ריוח הרבה, כי היה להם קרן עשרה אלפים זהובים, ולקחו בהקפה סחורה בסך חמשים אלף זהובים, והנה יום אחד בא להם מכתב שהסחורה נמכרה בסך שלושים אלפים זהובים, נמצא אבד הקרן שלהם, ונשארו חייבים עשרה אלפים זהובים, ואחד כשבאה לו הידיעה פרחה נשמתו והלך לערב לביתו גוף בלא נשמה, ולא אכל ולא שתה באותה הלילה, ולמחר בא לחנותו חולה ממש ופניו מוריקות, אבל שותפו בא למחר לחנות בריא אולם ופניו צהובות, ויאמר לו השותף על מה פניך טובים, אם מצאת מציאה גדולה בלילה, ויאמר לו כן הוא, א"ל איך היה וכמה היתה המציאה, הגד נא לי כי אנחנו שותפים אפילו במציאה בדרך, אמר לו המציאה עולה סך עשרים אלף זהובים, אחר ניכוי ההפסד של עשרים אלף שהפסדנו בסחורה פ' במדינה פ', ויאמר היכן מונח סך הגדול הזה של המציאה שהיא סך עשרים אלף זהובים, וצריך לו שמירה גדולה, ויענהו הוא מונח בלבבי, ויאמר משחק אתה בי, וכי בלב ישימו זהובים ויאמר כן, והענין הוא כי בבואי לביתי עלה בלבי כמו שהיה ההפסד סך גדול בבת אחת שהוא סך עשרים אלף זהובים, כן יהיה הריוח סך גדול בבת אחת, כי הסוחר שמכר לנו הסחורה בסך שלשים אלף זהובים, לא ישלח לנו התמורה מעות בעין, אלא יקנה לנו בהם סחורה פ' שדרכה לבא מהתם לכאן ואחר שישלח הסחורה יזדמן שיתייקר השער של זאת הסחורה, וכשתגיע לידינו נמכור בשבעים אלף זהובים ונמצא שיש לנו ריוח עשרים אלף זהובים אחר ניכוי ההפסד, כי כן מנהגו של עולם זו יורדת וזו עולה, וכמו שימצא ירידה בסך גדול כן תמצא עליה בסך גדול, וסמכתי ובטחתי על השערת הלב שכך יהיה וכך יקום והיו העשרים אלף זהובים כאלו מונחים בכיסי, ולכן לא נחלשתי ולא נעצרתי ופני הנם צהובות. נמצא הכל תלוי בלב בהשערתו וציוריו, דלפעמים הלב רואה הכיס המלא ריקם, ולפעמים רואה כיס הריקם מלא, וא"כ אלו המתנדבים למשכן היה לבם נישא אותם שיראו עצמם בעלי עושר רב, ולכך לא היתה הנדבה נחשבת בעיניהם לסך חשוב אלא לדבר מועט, ובזה היתה נקיה משמץ גאוה וגבהות רוחא, ולז"א ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, נשאו לראות עצמו עשיר גדול, שבזה היתה נדבתו מועטת בעיניו, יען כי כל אשר נדבה רוחו הוא סך הממון שנתנדב הוא אתו כלומר את הלב, שכל קניינו של אדם תלוי בלב וכדאמרן:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 16
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 16](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/16)

**וכל אשה חכמת לב בידיה טוו** (שמות לה:כה). י"ל מאי קא משמע לן דידוע הוא דהטויה היא בידים ולא ברגלים. ונ"ל בס"ד דידוע דאותיות י"ה שבשם הוי"ה ב"ה, יש בהם י"ד אותיות במלוי ומילוי המילוי, ורמוזים ביד ימין, ואותיות ו"ה ג"כ יש בהם י"ד אותיות, והם ביד שמאל, ונראה דהנשים דקדקו לעשות הטויה ביד ימין בלבד, ששם הוא מקום אותיות י"ה, ולא היתה שמאל מסייעת, ולז"א בידיה טוו קרי בה ביד י"ה טוו, ר"ל דקדקו לעשות הטויה ביד ימין שיש בה הארה משם י"ה, אך עכ"ז המשיכו בכונתם הארה גם ליד שמאל, ששם הארת אותיות ו"ה, וז"ש ויביאו מטוה קרי בה מט ו"ה, והיינו מט בלשון חכמים הוא ר"ל נגיעה והולכה, כמ"ש בגמרא כד מטא להתם וכן מטי ולא מטי, כלומר הוליכו הארה זו גם לשמאל שהוא מקום בחינת אותיות ו"ה:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 17
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 17](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/17)

**וכל** הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. ארז"ל בגמרא דשבת דף ע"ד, שהיתה הטויה בעור, שהשער היה מחובר בגוף העזים. וי"ל הנה דבר זה אמת שהוא חכמה יתירה, אין יתרון זה נודע וניכר אלא רק בשעת מלאכה, ואח"כ תולשים אותו ומביאים תלוש, ומה יתרון ניכר בו על הטווי בתלוש, וא"כ מאי נ"מ שטרחו לעשות המלאכה באופן זה ונ"ל בס"ד כדי לברר לפני בעלי המלאכה והגזברים שלא יחושו, שמא עסקו בו בעת שהם זבות, או נידות דמקבל טומאה, לכך טוו אותו בעודו מחובר בעזים שאינו מקבל טומאה, והביאו את העזים עצמן אצל האנשים בעלי המלאכה, והם קצצו אותו מן העזים:


###### Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 18
[Od Yosef Chai; Derashot, Vayakhel 18](https://torahapp.org/share/book/Od%20Yosef%20Chai%3B%20Derashot/s/Vayakhel/r/18)

**ועוד** נ"ל בס"ד, דהנשים האלה נשא לבן אותנה בחכמה, שידעו והבינו דמלאכת המשכן נעשית לתיקון האנשים בעבור העגל, אבל הם לא חטאו ואין צריך להם תיקון, דלכך צוה השי"ת לתת מחצית השקל ולא שקל שלם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת כי תשא ע"ש, וידוע דמלאכת הטויה היא מיוחדת לנשים בלבד, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות אישות ע"פ בידיה טוו, שהטוויה היא מלאכה המיוחדת לנשים, ולכך הוצרכו הנשים לטוות בידם לצורך המשכן, אך כדי לזכות האנשים שהם בעליהן במצוה זו של הטויה, נתחכמו לטוות השער בעודו מחובר בעזים. והביאו את העזים אצל בעליהן, והם קצצו את הארוג ומסרוהו לגזברים, וכיון שהם קצצו את הארוג נמצא מלאכה זו של הטויה נגמרה ע"י האנשים: