## Ohel Ya'akov on Torah, Noach

###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:1
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:1)

**וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התבה** כו'. מדרש: כתיב **אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח** (קהלת י', ד') מדבר בנח, אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך אין אני יוצא אלא ברשות, בא אל התיבה - ויבא נח, צא מן התיבה - ויצא נח וכו'. דבר אחר כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (שם ג', א') זמן היה לנח ליכנס לתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה, וזמן היה לנח שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. (פרשה ל"ד, ד')


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:2
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:2)

**הנה** כדי לבוא אל תכלית הבנת המאמר נקדים מאמרו יתברך **איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה, או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך כו', למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה'** כו' **ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם, חקת עולם תהיה זאת להם לדורותם**. (ויקרא י"ז, ג'-ז') ויש להעיר בזה רבות, ומאהבת הקיצור לא רציתי לפרטם.


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:3
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:3)

**דע** כי התרי"ג מצות שצונו ה' יתברך האמנם בכללם אנו מוצאים בהם ג' סוגים. מהם חקיות שאינם אך כגזירת המקום ברוך הוא, ואין אתנו יודע בהם עד מה מטעמם ופעולתם וסודם, ומהם שמעיות שטעמם בא מבואר בתורה הקדושה כמו פסח על שם שפסח כו' סוכה כי בסוכות הושבתי כו' ורבים כאלה, ומהם שכליות המובחנים ומקובלים אצלנו מפאת השכלתנו והכרתנו בהם, ובטעמם ופעולתם וטוב ישרם, כמו גניבה גזילה ודומיהם. עם כל זה נדע אשר מבלעדי הטעם המבואר והמושכל עוד לאלהים יתברך טעמים צפונים וסודות גנוזות עליהם, כאשר העידו רז"ל בזוהר הקדוש, ואביא לכם עדים נאמנים על זה מצד השכל, והוא: כי המצוה שהיא גם מהשכליות כמו גניבה שענינה מוסד על אדני המשפט ויושר אנושי וטעמה גלוי וידוע לכל, הנה בשנתבונן על פרטיה והלכותיה התלויים בה והמסתעפים ממנה ילאה כל משכיל למצוא טעם ודעת בהם. כי מצד השכל יחוייב כי יגדל העונש לפי גודל הגניבה וכפי דלת הנגנב, ורז"ל כבר החליטו דין פרוטה כדין מאה מנה (סנהדרין ח', א') ואין הבדל בין העונש המגיע להגונב מעשיר שווה פרוטה להגונב מהעני פרוסת לחם אשר אליה הוא נושא את נפשו, ומעתה הנה שבה המצוה השכליית להיות גם היא חקיית. (ואל אלהינו יתברך טעמים נסתרים ורמים שעל פיהם מחוייבים גם פרטי ההלכות התלויות בה) וכאשר רמז המשורר האלהי עליו השלום **אתה צויתה פקודך לשמור מאד אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך**. (תהלים קי"ט, ה') מלת מאד הוראתה על רוב הפלגת השמירה גם למה שהוא מתנגד להטעם המושכל, כמו דין פרוטה כדין מאה, והמעצים עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים (שבת קנ"א, ב'), ואמר האמנה כי המצוה בכללה היא מבוארת הטעם עם כל זאת בהתבוננות בפרטיה המה רחוקים ממני וענינם רק על דעת החוק, וזהו אתה צויתה פקודיך לשמור מאד כלומר בשמירה יתירה ורבה מאד (וכוון על פרטי ההלכות כי עמקו ונשגבו) אמרתי כי כל מצות ה' המה אך חקיים וגזירת הגוזר ב"ה, על כן אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, כלומר יכונו דרכי לשמור כל מצות ה' על גדר החקים ולא בבחינת מושכלים.


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:4
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:4)

**ובמדרש** (ריש וארא): הדא הוא דכתיב **ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו**. (קהלת ב', י"ב) הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה, ונתן למלך מקצת מצות, שנאמר **לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וכו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו** (דברים י"ז, ט"ז) עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה, ואמר למה אמר הקב"ה ולא ירבה לו נשים, לא בשביל שלא יסור לבבו, אני ארבה ולבי לא יסור כו', מה כתיב ביה **ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו** כו' (מלכים א', י"א, ד'), ולכך אמר שלמה על עצמו ופניתי אני לראות חכמה ודעת והוללות וסכלות, אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה אותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היה כו' עד לפי שהרהרתי אחר מעשיו נכשלתי (פרשה ו', א') ותכלית רצונם ז"ל בזה למצוא מענה על חכם כמוהו שיהיה מוטעה בעצמותו ויעריך עצמו לדבר שלא יעמוד בו לאמר: אני ארבה ולא אסור, ודבריהם מבוארים כפי מה שכתבנו אשר גם המצוה שהכתוב בעצמו מבאר טעמה איננו אליה טעם עיקר וכולל אבל לאלהים יתברך עוד טעמים נסתרים גבוהים ורמים. ועל כן גם אם לפעמים יקרה שאין מקום לטעם המצוה הבא מבואר בכתוב מאיזה סבה, עם כל זאת חלילה לנו לדחות ולבטל המצוה, כי גם בלעדי הטעם המפורש עוד אליה טעמים וסודות נסתרות המחייבים עשייתה. כמו שמצאנו ברז"ל שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי מפני מה אמרה תורה מילה בשמונה השיבם כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים (נדה ל"ו, ב'). ומה יענה בשיהיה אביו מת, או אמו ילדתו בזוב וכדומה מהסבות המתנגדים לטעם ההוא, אם לא כי זולת הטעם הזה יש עוד טעמים נסתרים. והוא מה שעלה על לב שלמה עליו השלום כי היה חושב כי מה שכתב ית' לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו הוא עיקר הטעם ואין עוד מלבדו, ואחר שהוא היה בטוח שאיננו ירא לנפשו מהטעם ההוא אזי תפול האזהרה ממנו, אבל אחרי שובו נחם אל לבו ואמר חטאתי, כי לא ידעתי ענין המצות ושגיתי בתכונת טעמיהם בחשבי שאין למו זולת הטעם המבואר אבל האמת כי עוד גבוהים עליהם וכנזכר לעיל. וזהו שסיים ולפי שהרהרתי נכשלתי כלומר על דעת העונש (וכל דברינו אלה מכוונים במדרש כשתעיין בו).


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:5
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:5)

**המורם** מדברינו כי האמנם יש בהמצות מה שהכתוב בעצמו מבאר טעמיהם או השכל יעיד עליהם, איננו זולת על דרך כלל אבל פרטי ההלכות המה רק על דרך גזירה מאתו יתברך, ועל כן מצאנו ראינו בכמה מצות שבתורה מהשמעיות או מהשכליות שעיקרם ושרשם הוא מוסד על טעם נגלה ומפורש, ולאחר שפרט הכתוב הלכותיהם ודקדוקיהם סיים האזהרה בלשון חוק. ונביא לדוגמא מה שכתוב במצות קרבן פסח שטעמו עמו על שום שפסח, וכשפרט הלכותיו מתחיל ואומר זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו תושב ושכיר לא יאכל בו בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו (שמות י"ב, כ"ג). וכאלה רבים אשר הטעם המבואר והמושכל איננו מחייב פרטי ההלכות התלויות בה¹ לכן אומר בהם זאת חקת הפסח כו' גם כי יסוד המצוה ושרשה הוא על פי טעם הנגלה והמבואר. והוא מה שזכרנו כי לכל מצוה טעמים נעלמים וסודות נסתרות והם המחייבים גם פרטי הלכותיה ודקדוקיה מלבד הטעם הנגלה האיננו מספיק זולת על כלליית המצוה. (עוד כתבנו בזה דברי נועם בספרנו כוכב מיעקב בהפטרת פרשת וישלח על הכתוב כנען בידו מאזני מרמה).

footnotes:
¹ ובזה אני מבין מה שמסדר בעל ההגדה שאלת ארבעה בנים ומהם שאלת החכם מה העדות כו' אשר צוה ה' אלהינו אתכם ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. אשר כבר הרגישו המפרשים עליהם השלום בענין השתנות שאלה החכם משאלת הרשע מה העבודה הזאת לכם, אשר באמרו לכם הוציא את עצמו מן הכלל ולא כן החכם עם אמרו מלת אתכם. אמנם לפי הכלל המונח בפנים יתבאר הענין בטוב אי"ה. והוא כי הנה מצות הפסח ביארה לנו התורה הקדושה שהיא לזכר עולם שפסח הקב"ה על בתי ב"י כו' וכן מצות מצה על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כו' וכמו שפירשו ז"ל מה שכתוב זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קי"א, ד') שהקב"ה צוה אותנו כמה מצות למען יהיו לזכרון הנפלאות שעשה. אבל לא כמוהם פסח מצרים שנצטוו באכילתו טרם הכה ה' כל בכור במצרים כי מכת הבכורים היה בחצות הלילה ומערב כבר נצטוו לאכול הפסח על מצות ומרורים. והן על זאת בא החכם בשאלתו מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם כלומר מה ענין הצווי לכם אתם יוצאי מצרים לעשות הפסח טרם פסח ה' ולאכול מצה עד לא יצאתם ממצרים והלא כל עיקר המצוה הוא אך לזכרון לדורות. ובאה התשובה ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו', כלומר זכרהו נא והגד לפניו הלכות הפסח הפרטיים כי מהם יקנה דעת כי אין העיקר בנושא המצוה הוא הטעם המבואר בכתוב לזכרון הנס לבד כי לולא כן מה ענין הלכות הפרטיים אשר כמו זר נחשבו לטעם הזכרון אם לא כי לה' יתברך עוד טעמים נעלמים ונסתרים אשר על פיהם היה החיוב גם ליוצאי מצרים להקריב הפסח גם טרם הונח לזכרון. וזהו אף אתה כו' הזכיר הלכה אחת לדוגמא אין מפטירין כו' שהיא זרה אל טעם הזכרון וכמו כן שאריתם, והבן:


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:6
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:6)

**ומעתה** נתנה ראש לבוא לביאור הכתובים הנזכרים והוא עם מה שידענו כי הקרבנות מביאים בעליהם לידי חיים כמחז"ל הנפש החוטאת תביא קרבן ותתכפר (ילקוט תהלים כ"ה). ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון עיר קטנה שנפל באישיה חולי גדול בר מינן וחלו בה רבים, ושלחו למרחקים אל רופא מומחה ושלח להם רפואות, אך כשיעור הצורך להחולים ולא יותר. והנה באין ספק כל חיות האנשים האלה תלויים בשמירת הרפואות, ואם יבוא אחד ויקח כלי מלא רפואות וישפכם ארצה הרי הוא הורג בזה נפש אחד או שנים, שיחסר מהם הרפואות וימותו מחלים. אולם אם שלח רפואות יותר מכדי הצורך אזי אין השופך אלא כעובר על בל תשחית. הוא הדבר והוא הענין בהקרבנות שעלו לרצון על מזבח ה' המה היו הרפואות תחלואות הנפש אשר חלה בה החוטא בעברו את פי ה', ועל ידי קרבנו אשר העלה לה' עולה או זבח נרפאו נגעי לבבו ונסלח לו. ועל כן הזהיר הכתוב ואמר איש איש מבני ישראל אשר ישחט שור או כשב במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה', דם יחשב לאיש ההוא דם שפך (ויקרא י"ז, ג') כי הוא ממש כשופך רפואות בחוץ. וזהו מה שכתוב למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' כלומר על כן הוא נחשב כשופך דם כי בידו היה לעושתו קרבן לה'.¹ והנה כפי הנחת הכתוב סוד האזהרה הלזו בנוי על אדני מושכלות המקובלות גם כן על לב אנושי. אבל כל זאת הוא במי שאין לו אלא קרבן אחד להתכפר בו והוא שחת ארצה, וזבחו בחוץ הרי הוא כאלו דם שפך אבל מה נאמר במי שיש לו הרבה בקר וצאן ומקריבן בפנים ורוצה להקריב עוד אחד בחוץ, האמנם כבר איננו כשופך דם, ועם כל זאת הזהירה התורה הקדושה גם על אופן זה במה שכתוב ולא יזבחו עוד את זבחיהם ירצה בשגם הקריב דיו בפנים ורוצה להקריב עוד אחד בחוץ גם זה אסור. והוא ענין בלתי מובן ואיננו אך חוק הבורא וגזירתו ועל כן סיים הכתוב ואומר חקת עולם תהיה זאת להם לדורתם. והבן.

footnotes:
¹ נחשב כשופך כי בידו לעשותו קרבן לה' ומה מתקו בזה דבריהם ז"ל אין השוחט בחוץ חייב אלא על הכשר בפנים (זבחים ק"ו) ומובן כדברינו:כי כולם צפונות... ועלינו לקיימם כחוק. ובזה יאותו לנו דברי הכתוב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו (ויקרא י"ט, ג') אשר מכבר העירו רבותינו ז"ל על סמיכות ב' מצות אלו והתחברותם בכתוב אחד, אבל ידענו כי מצות מורא אב ואם גם היא מן השכליות כי בן יכבד אב מצד הטבע ועם כל זה הפליגה התורה הקדושה לצוות עליה בעשרת הדברות עד שהוקש כבודם לכבוד המקום. והוא אך להודיענו שלא נקיים אותה מצד הטבע כי אם מחוק הבורא ואזהרתו עליה, ויתרון להמקיים מצוה זו מפאת חוק על המקיימה מצד הטבע, כי מצד הטבע לא יכבד הבן לאביו ולא יהיה מוראו עליו כי אם בעוד הוא צעיר לימים בעבור צרכו לאביו ובעבור רב הטוב שעושה עמו, לא כן כשיגדל ויהיה לאיש ויתפרנס ממעשי ידיו או אז יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ועל זה מזהיר הכתוב ואומר איש אמו ואביו תיראו והוראת מלת איש על גדול ובעל היכולת כידוע. והנה על זה האופן בעצמו אמר גם כן ואת שבתותי תשמורו כי שמירת השבת היא גם כן ענין ערב מצד הטבע לנער ורך בשנים אשר גם בחול איננו יודע מכל מלאכה ויגיעה בעולם ובבוא יום השבת ילבישוהו שני ומכלול וילחם במטעמים יהיה שש ושמח מאד ויקרא לשבת עונג, לא כן כשיגדל ויהיה לאיש ויעלה עליו עול וכובד הפרנסה אז תערב לו היגיעה כי על ידה ישבע לחם וימר לו השביתה והבטלה ובהגיע יום השבת אם יניח ידו מעשות כל דבר וישמור השבת כהלכתה אזי שכר שמירת שבת בידו. וזהו שמסמיך הכתוב וכלל יחד ב' מצות אלו במלת איש, לאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלומר בהיותו איש אז יעשה המצוה על פי דעת המצוה עליה ולא מדרך טבע לבד:


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:7
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:7)

**נשמע** מכל האמור שגם מצות השמעיות והשכליות נפלאים ורמים מאד מהשגתנו, ורחוקים מבינתנו, כי זולת הטעם המושכל או המפורש עוד להם טעמים גדולים ועצומים ונוראים, והוא שאמר דוד המלך עליו השלום **גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם** (תהלים קי"א, ב') כלומר גם כי החפץ לבקר בהמצות ימצא מה שמחייב עשייתם בטעם מושכל ונגלה, וידרוש בהם חפצו, עם כל זאת עלינו להאמין כי עוד להם טעמים גדולים וסודות רמות ונשגבות, וזהו גדולים מעשי ה', עם כי המה דרושים לכל חפציהם, ועל כן היטיב אשר דבר הוא עליו השלום אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך, הכניס כל המצות תחת תואר החוק (כמו שכתבנו למעלה) יען כי כולם צפונות וגנוזות בטעמם וסודם אתו יתברך ועלינו לקיימם על דעת חוק וגזירת המלך יתברך, וכמו כן כל מעשי ה' יתברך ונפלאותיו שהפליא מראש הנה הנם ממש על דעת זה, וכאשר יעידון ויגידון דברי המשורר עליו השלום **מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך**. (שם צ"ב, ו') ירצה עם כי לעינינו הוא, כי מעשי אלהינו גדולים ונפלאים, אנחנו מאמינים כי עוד מאד עמקו מחשבותיו, ולו יתברך טעמים נסתרים ונוראים, מלבד מה שאנו מבנים ומשכילים איכות המעשה ותועלתה על צד הנגלה.


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:8
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:8)

**והן** על דרך זה היה גם כן מה שצוה יתברך לנח על בנין התיבה, כי האמנם כפי המושג ללב האדם היתה התיבה לנח הצלה טבעיית, אבל הנה כבר הועד ברז"ל כי הצלתו היתה אך בנס וזה לשונם: (במדרש פרשתנו) אמר רב חמא בר אבא נגר היית ולולא בריתי שהיתה אתך לא היית יכול ליכנס לתיבה. (פרשה ל"א, י"ב). הורו לנו ז"ל כי לולא בריתו יתברך ועזרתו עמו להצילו, לא היה במעשיו מאומה מכמה ענינים (כמובא ברש"י) אבל כל עיקר הצלתו היתה נסיית. ואם הדבר כן יש מקום לשאול הלא לא יבצר ממנו יתברך מהציל את נח על דרך נס גם מבלעדי התיבה ולמה צוה עליו עבודה כזו על חנם.


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:9
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:9](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:9)

**אבל** מזה יאומת כי היה צורך בנין התיבה לכוונה עמוקה ונפלאה ועל פי טעמים נוראים אשר ידעם הוא יתברך. והנפקא מיניה הוא כי כשנאמר כי הצלת נח היתה אך טבעיית לא היה לו מהצורך להמתין ולהיות בתיבה עד שיצוהו יתברך לצאת מתוכה, רק כשיראה כי קלו המים ויוכל לצאת יפנה ויצא ממנה. לא כן אם כוונתו יתברך נעלה מזה והרי הוא חוק נסתר מאת ה' להסגירו, אם כן אין לו רשות לצאת ממנה עד שיצוהו יתברך לצאת. וההכרעה היא ממה שצוהו יתברך על הכניסה לתיבה שזה מורה שהיה חוק הבורא שיכנס לתיבה לא לבד להנצל, שאם היא רק הצלה טבעיית מה צורך להצווי הלא מעצמו יכנס כאשר יאלצהו ההכרח.


###### Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:10
[Ohel Ya'akov on Torah, Noach 6:10](https://torahapp.org/share/book/Ohel%20Ya%27akov%20on%20Torah/s/Noach/r/6:10)

**וזהו** שכוונו ז"ל במדרש שלפנינו, כתיב אם רוח המושל תעלה עליך, רצה לומר שנצטווה מה' יתברך שיכנס לתיבה, ואם כן ודאי כי להקב"ה על זה טעם נסתר וסוד כמוס, ולכן - מקומך אל תנח, רצה לומר ההכרח היה לו להמתין עד שיצוהו יתברך לצאת מתוכה. וזהו אמר נח כשם שלא נכנסתי בתיבה אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות, בא אל התיבה - ויבא נח, צא מן התיבה - ויצא נח. רצה לומר ממה שצוהו ה' על ביאתו לתיבה הבין כי הצלתו איננה טבעיית אבל לה' יתברך טעמים נסתרים עליה, על כן אין לו לצאת עד כי יצונו ה'. ועל זה סיימו ז"ל כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה לנח ליכנס לתיבה כו', והוא מבואר כדברינו, כי אם היה ענין הצלתו אך על דרך הטבע אין נופל בו זמן כניסה ויציאה ועל כרחך שהוא ענין גבוה מעל גבוה, מה שהוא מחוייב להיות בעתות חקות ומוגבלות, וזהו שהביאו לכל זמן ועת לכל חפץ כו'. והבן.