## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah Chapter 1

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:1)

פרק זה מכיל קובץ של מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל באיסורי יום טוב.

**משנה**
**ביצה שנולדה** – שהוטלה על ידי תרנגולת, **ביום טוב - בית שמיי** (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) **אומרים: תיאכל** – ביום טוב, שכשם שמותר לשחוט את התרנגולת ביום טוב ולאוכלה, כך מותר לאכול את ביצתה**, ובית הלל** (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) **אומרים: לא תיאכל** – שכן ביצה שנולדה היא ברייה חדשה, ואין טיבה דומה לביצה שאתמול עדיין היתה בתוך התרנגולת, ודבר הנולד אינו מוכן מערב יום טוב, והוא "מוקצה" (כך מפורש בירושלמי. - מוקצה הוא דבר שהוא מופרש ומובדל, והוא אסור ביום טוב באכילה ובטלטול)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:2)

**תלמוד**
**ביצה שנולדה ביום טוב**

במשנה שנינו: **"ביצה שנולדה ביום טוב** - בית שמיי אומרים: תיאכל, ובית הלל אומרים: לא תיאכל**".**

מציעים את טעמיהם של בית שמאי ובית הלל החלוקים במשנה.

**מה טעמון דבית שמי**י**?** – מה טעמם של בית שמאי? - **מוכנת היא על גב** (=אגב) **אמה** – לדעת בית שמאי הביצה שנולדה ביום טוב נחשבת חלק מן התרנגולת, וכמו שהתרנגולת מותרת בשחיטה ובאכילה ביום טוב כיוון שהיא מוכנה, שכן מדובר בתרנגולת העומדת לאכילה, כך גם הביצה**.**

**מה טעמון דבית הלל?** – מה טעמם של בית הלל? - **נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו** – לדעת בית הלל דינה של ביצה שנולדה ביום טוב דומה לדינם של תאינים שהונחו לייבוש והסיח הבעלים דעתו מהם והגיעו לידי ייבוש מבעוד יום טוב ונעשו ראויים לאכילה ולא ידע הבעלים מבעוד יום טוב שיבשו ורק ביום טוב התברר לו שכבר יבשו מבעוד יום**. אִילּוּ מוקצה שיבש ולא ידע בו, שמא אינו אסור?!** (בתמיהה) – אף על פי שהתאינים יבשו מבעוד יום וכבר היו בעינם לפני יום טוב, מכל מקום הם אסורים באכילה ביום טוב, שכיוון שלא ידע הבעלים מבעוד יום שיבשו, אינם מוכנים (ראה ירושלמי שבת ג,ו), ואסור להשתמש ביום טוב בדברים שאינם מוכנים. והוא הדין ביצה שנולדה ביום טוב אסורה באכילה, שאף על פי שהביצה היתה בעינה מבעוד יום, מכל מקום אינה מוכנה, שהרי הבעלים לא ידע שתיוולד למחר ביום טוב ולא היתה דעתו עליה כלל מערב יום טוב.

ומציעים קושיה ממקור תנאי כדי לפרוך את טעמם של בית הלל: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **השוחט את התרנגולת** – ביום טוב, **ומצא בתוכה ב**י**צים, אף על פי גמורות** – בקליפתן, אלא שעדיין לא הוטלו, **- הרי אֵילּוּ מותרות** – באכילה ביום טוב**!** – ומדוע הביצים הגמורות מותרות באכילה ביום טוב, והרי הוא לא ידע בערב יום טוב שהביצים שבתוכה גמורות, ולכן דעתו היתה על אכילת בשר התרנגולת ולא על אכילת הביצים הגמורות שבתוכה, ומה בינן למוקצה שיבש ולא ידע בו שהוא אסור?

ומתרצים את הקושיה בהצעת מחלוקת אמוראים: **רבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **ורבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים (בטעם ההבדל בין ביצה גמורה שעדיין לא הוטלה ובין ביצה שהוטלה)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **לא דומה טעם אכילתה** – של ביצה, **מבפנים** – שבפנים התרנגולת, לפני שהוטלה, **לטעם אכילתה מבחוץ** – לאחר שהוטלה**. וחורנה** (בקטע גניזה: 'וחרנה') **אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **שאינה נגמרת לאפרוח** – אין הביצה ראויה לבקוע ממנה אפרוח, **עד שתצא לחוץ** – רק לאחר שהוטלה, אבל ביצה שעדיין לא הוטלה אינה ראויה לבקוע ממנה אפרוח. - לפי דברי שני האמוראים, ביצים שבתוך תרנגולת, אף על פי שהן גמורות, עדיין אינן גמורות לגמרי, והן נחשבות כבשר התרנגולת, וממילא הן בעינן ומוכנות לפני יום טוב, ולכן הן מותרות באכילה ביום טוב. אבל ביצה שנולדה ביום טוב, הואיל ובערב יום טוב לא היתה ביצה אלא בשר, לא היתה בעינה לפני יום טוב, ולכן אסורה באכילה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 913)**.**

**תוספתא ביצה** א,ב: השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים, אף על פי גמורות - הרי אילו מותרות (מפני שהן כבשר, והרי הן מוכנות אגב אימן).

**בבלי ביצה** ו,ב: אמר רב הונא אמר רב: ביצה עם יציאתה נגמרת. - מאי עם יציאתה נגמרת? ...אלא: עם יציאתה נגמרת - מגדלת אפרוחים, הא במעי אימה - אינה מגדלת אפרוחים.


הסבר זה בדברי רב הונא אמר רב בבבלי הוא כדברי האמורא השני בירושלמי. דברי האמורא השני בירושלמי נאמרו כדי להסביר את ההבדל בין איסור אכילת ביצה שנולדה ובין היתר אכילתה כשנמצאה בתוך התרנגולת. ההסבר למימרת רב בבבלי אינו הלכתי.
• • •
**ביצים גמורות בחלב**

מציעים בעיה: **מה הן בחָלָב?** – מה דינן של ביצים גמורות הנמצאות בתרנגולת שחוטה לעניין אכילה בחלב? האם דינן כבשר ואסור לאוכלן בחלב, או שמא דינן כביצים שהוטלו ומותר לאוכלן בחלב?

ופושטים את הבעיה: **נֵאמר** (בקטע גניזה: 'נֵימר')**:** – נֹאמַר: **אם היו מעורות לגידים** – במקרה שהביצים מחוברות עדיין לכלי דם, **- אסורות** – לאוכלן בחלב, לפי שהן נחשבות כבשר**, ואם לאו - מותרות** – לאוכלן בחלב**.**

**בבלי ביצה** ו,ב-ז,א: תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות - מותרות לאוכלן בחלב. - רבי יעקב אומר: אם היו מעורות בגידים - אסורות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:3)

**ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב**

מצמצמים את תחולת מחלוקת בית שמאי ובית הלל למקרה מסוים המצוין בהמשך: **הכל מודין** – בעלי המחלוקת מסכימים, **בביצה שיצא רובה** – ממעי התרנגולת, **מערב יום טוב** – אבל עדיין לא הטילה אותה התרנגולת, וביום טוב הטילה אותה**, שהיא נאכלת ביום טוב** – במקרה זה אין מחלוקת, שכיוון שיצא רובה, הרי היא נחשבת כביצה שיצא כולה מערב יום טוב, ואף לדעת בית הלל היא מותרת באכילה ביום טוב**. מה פליגין?** – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל)? **בשיצא מיעוטה** – במקרה של ביצה שיצא מיעוטה מערב יום טוב, והוטלה ביום טוב, שכיוון שיצא רק מיעוטה, הרי היא נחשבת כביצה שלא יצאה כלל מערב יום טוב**. בית שמי**י **אומרים: תיאכל** – ביום טוב**, ובית הלל אומרים: לא תיאכל.**

**תוספתא ביצה** א,ג: ביצה שיצאה רובה מערב יום טוב, אף על פי שגמרתה ביום טוב - הרי זו מותרת.

**בבלי ביצה** ז,א: אמר רבי יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה (למעי התרנגולת) - מותרת לאוכלה ביום טוב.


לפי רבי יוחנן, אפילו חזרה - מותרת.
• • •
**תערובת ביצים**

מביאים ברייתא: **כשם שהיא** – ביצה שנולדה ביום טוב, **אסורה לאכל** (לוכל) – ביום טוב, לדעת בית הלל**, כך היא אסורה לטלטל** – ביום טוב, כדין דבר שהוא מוקצה**. נתערבה אחת** – ביצה אסורה, שנולדה ביום טוב, **במאה** – ביצים מותרות, **או אחת באלף - כולן אסורות** – באכילה ובטלטול ביום טוב, כדין דבר שיש לו מתירים שנתערב בהיתר, שאפילו נתערב באלף כמוהו - לא בטל, ואוסר את התערובת בכל שהוא (דבר שיש לו מתירים הוא דבר האסור עכשיו ויהיה מותר לאחר זמן, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שאסורה בו ביום ותהיה מותרת למחרתו)**.**


ומציעים שאלה: **מה? כמאן דאמר:** – כמי שאומר: **ספק הָכֵן** – ספק אם היה מוכן לאכילה מבעוד יום או לא היה מוכן, **אסור** – באכילה בשבת וביום טוב**, ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: **ספק הכן מותר - [מותרות]?** (מילה זו נשמטה בטעות בשל דמיונה למילה שלפניה, והושלמה כמו שגרס ר"א אזכרי. - לא נמצא חבר לר"א אזכרי בגרסתו, וכנראה שהגיה על פי כתב יד ("משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי", "ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס", עמוד שח)) – האם הדין שנזכר לפני כן, שביצה אסורה שנתערבה במאה - כולן אסורות, מתאים לשיטת מי שאומר שספק הכן אסור, אבל לשיטת מי שאומר שספק הכן מותר הדין הוא, שביצה אסורה שנתערבה במאה - כולן מותרות? (מחלוקת אמוראים בספק הכן מובאת בירושלמי שבת א,ו וביצה ג,ב. רבי חנינה ורבי יונתן אומרים שספק הכן אסור, ורבי יוחנן אומר שספק הכן מותר)

ומשיבים על השאלה: **מודה הוא הכא** – מודה הוא (מי שאומר שספק הכן מותר) כאן (בתערובת), **שהוא אסור** – שביצה אסורה שנתערבה במאה כולן אסורות, כמבואר בהמשך**. נשרין** (פירות שנשרו מן העץ לפני הקטיף) – שנמצאו תחת עץ ביום טוב, **- ספק מהיום נשרו, ספק מאתמול נשרו** – ספק אם נשרו ביום טוב ואינם מוכנים או נשרו מערב יום טוב והם מוכנים, וספק הכן אין בו משום דבר שיש לו מתירים, משום שאפשר שאין בו איסור כלל, ולכן ספק הכן מותר (דין נשרים הוא דוגמה לספק הכן, והוא הדין ביצה שספק אם נולדה ביום טוב או נולדה מערב יום טוב)**; ברם הכא** – אבל כאן (בתערובת), **- יש כאן אחת לאסור** (בהבאת הירושלמי ברשב"א ובר"מ המאירי: 'אחת אסורה') – יש בתערובת ביצה אחת שבוודאי אסורה, **והיא מוכחת על כולן** – היא מוכיחה על שאר הביצים, וכולן נחשבות לוודאי, ולכן כולן אסורות. - כך יש לחלק בין מקרה שיש בו איסור ודאי (ביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות) ובין מקרה שאפשר שאין בו איסור כלל (ספק הכן) לפי מי שאומר שספק הכן מותר**.**

**תוספתא ביצה** א,ג: כשם שאסורה לוכל, כך אסורה לטלטל. נתערבה במאה - כולן אסורות.

**בבלי ביצה** ג,ב: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב - אין מטלטלים אותה, לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה. נתערבה באלף - כולן אסורות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:4)

**תיאכל היא ואימה**

מביאים ברייתא: **אחרים אומרים משם רבי לעזר** (בקטע גניזה: 'ר' ליעזר' - רבי אליעזר בן הורקנוס, תנא בדור השני)**:** ביצה שנולדה ביום טוב - **תיאכל היא ואמה** – הביצה עם התרנגולת שהטילה אותה**.**

ושואלים: **מהו** – מה הפירוש הענייני של הביטוי, **ת**י**אכל היא ואמה?** (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו והושלם על ידי מגיה, כמו שהוא בקטע גניזה) – הרי ודאי אין כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק עם אימה!

ומציעים פירוש: **אם היתה אמה** – התרנגולת שהטילה את הביצה, **מוכנת לשחיטה** – ביום טוב, **- תהא** – הביצה, **מותרת** – באכילה ביום טוב**, ואם לאו** – אם לא היתה אימה מוכנה לשחיטה, **- אסורה** – הביצה באכילה ביום טוב. הרי שכוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק אם אימה מוכנה לשחיטה ולאכילה**.**

ותמהים: **ואֵין כל התרנוגלים מוכנין לשחיטה?!** (בתמיהה) – הרי סתם תרנגולת מוכנה לשחיטה ולאכילה, ואם כן, אף אם לא היתה אימה מוכנה לשחיטה - מותרת הביצה!

ומציעים פירוש אחר: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: תיאכל בהֲכֵינָהּ של אמה** – כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה שנולדה ביום טוב תיאכל ביום טוב אגב הכנת אימה, שכיוון שאימה מוכנה לשחיטה ולאכילה, לכן גם הביצה שנחשבת חלק מן התרנגולת מוכנה לאכילה (כטעמם של בית שמאי במשנה האמור לעיל). וכל תרנגולת מוכנה לשחיטה ולאכילה, אפילו סתם תרנגולת, חוץ מתרנגולת העומדת לגדל ביצים, שייחדו אותה בפירוש להטלת ביצים**.**

**תוספתא ביצה** א,א: ביצה שנולדה ביום טוב - אחרים אמרו משם רבי ליעזר: תיאכל היא ואימה (יש כאן נתינת טעם למה הביצה מותרת באכילה, שאף על פי שלא היתה דעתו עליה מערב יום טוב, היא מותרת משום שאימה היתה מוכנה לשחיטה, והיא נאכלת בהכינה של אימה. ותנא זה סובר שרבי אליעזר כבית שמאי במשנה).

**בבלי ביצה** ד,א: תניא: אחרים אומרים משום רבי אליעזר: ביצה תיאכל היא ואימה.
במאי עסיקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה - פשיטא, היא ואימה שריא! אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים - היא ואימה אסורה! - אמר רבי זירא: תיאכל על גב אימה.
היכי דמי? - אמר אביי: כגון שלקחה סתם, נשחטה (ביום טוב) - הובררה דלאכילה עומדת (והביצה שהטילה מותרת), לא נשחטה - הובררה דלגדל ביצים עומדת (והביצה שהטילה אסורה).


דברי רבי זירא בבבלי, שמפרש את דברי רבי אליעזר, הם דברי רבי בא בירושלמי. אבל אביי פירש את דברי רבי זירא שלא כדברי רבי בא בירושלמי. לפי אביי, כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה תיאכל רק אם אימה נאכלת. לפי רבי בא בירושלמי, כוונת דברי רבי אליעזר שהביצה נאכלת אגב הכנת אימה, וכך יש לפרש גם את רבי זירא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:5)

**עגל שנולד ביום טוב**

מביאים ברייתא: **עגל שנולד ביום טוב - מותר** – באכילה ביום טוב**, שהוא מתיר עצמו לשחיטה** (צריך לומר כמו להלן: '**ב**שחיטה') – הואיל והעגל בלידתו ביום טוב גרם שהוא מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור אבר מן החי, הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה, והוא מותר אף לדעת בית הלל שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב לא תיאכל**.**

ומציעים קושיה על הברייתא: **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, מדברית** – בהמה החיה ביום ובלילה במדבר (איזור שמעטים בו היישובים וצמחייתו דלה ומספיקה רק למרעה הצאן), והיא מוקצה, שאין דעת הבעלים עליה מערב יום טוב ליטול אותה לשחיטה, ואסור לשחוט אותה ביום טוב (משנה להלן ה,ז), **תהא מותרת** – באכילה ביום טוב**, שהיא מתרת עצמה בשחיטה!** – הואיל והשחיטה ביום טוב מתירה אותה מידי איסור אבר מן החי, תתיר אותה גם מידי איסור מוקצה! **צבייה** – חיה טהורה שניצודה ביום טוב (מעצמה או בשביל גויים (הגר"א)), ואסור לשחוט אותה ביום טוב, **תהא מותרת, שהיא מתרת עצמה בשחיטה!** – הואיל והשחיטה ביום טוב מתירה אותה מידי איסור אבר מן החי, תתיר אותה גם מידי איסור מוקצה!

ומציעים פירוש חדש לברייתא המבטל את הקושיה שעליה: **חזר רבי זעורה ואמר** – רבי זעורה שהקשה על הברייתא מפרש אותה**: עגל** – שנולד ביום טוב, **- מאתמול הוא גומר** (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: '**גמור**') – אין לפרש שהעגל מתיר את עצמו (מאיסור) בשחיטה, אלא שהוא מתיר (משחרר) את עצמו מבטן אימו, ומכאן שהוא כבר היה מוכן מערב יום טוב**, ברם הכא** – אבל כאן, **- בו ביום נגמרה, בו ביום נולדה** – ביצה שנולדה ביום טוב לא נגמרה מערב יום טוב אלא ביום טוב, ולכן היא אסורה ביום טוב. - ולכן אין קושיה ממדברית ומצבייה, שלא היתה דעתו עליהן כלל מערב יום טוב**.**


ומעירים על פירושו של רבי זעורה: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: אתייא כמאן דאמר:** – [הברייתא (כפי שנתפרשה על ידי רבי זעורה)] באה (הולכת) כמי שאומר: **הבהמה יולדת לחדשים מקוטעין** – משך העיבור של בהמה איננו פרק זמן קבוע ומדויק (בהמה גסה טהורה, שזמן הריונה הוא תשעה חודשים, יולדת גם בפחות מתשעה חודשי הריון שלמים), ולפי דעה זו יש בעובדה שהעגל מתיר את עצמו ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול**. ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי שאומר: ה**בהמה יולדת לחדשים מסויימין** – משך העיבור של בהמה הוא קבוע ומדויק (בהמה גסה טהורה יולדת בתשעה חודשי הריון שלמים), ולפי דעה זו אין בעובדה שהעגל מתיר את עצמו כשלעצמה ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול, **-** ויש להציע מקרה כדי להוכיח את הדבר: **הגע עצמך** – שער בנפשך, **שסיים** (סימן, ציין) **אימתי עלה עליה זכר** – בעל הבהמה יודע מתי הרביע זכר את הבהמה והתעברה, ולדעה זו אפשר במקרה זה לחשב מראש ובדייקנות מתי ייוולד העגל, ואם נולד העגל ביום טוב קודם הזמן שנקבע לו, ייחשב כדבר שאינו מוכן, אף על פי שהוא מתיר את עצמו (הפירוש של הקטע "חזר רבי זעורה ואמר" ושל הקטע "אמר רבי בא" הוא לפי "על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמודים 182-183. ראה להלן)**.**
• • •
**אפרוח שנולד ביום טוב**

מביאים ברייתא: **גוזל שנולד** – אפרוח של עוף טהור שיוצא מן הביצה, **ביום טוב - מותר** – באכילה ביום טוב**, שהוא מתיר עצמו בשחיטה** – הואיל והאפרוח בלידתו ביום טוב גרם שהוא מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור שקץ (שהרי לפני יציאתו מן הביצה היה אסור משום שקץ ולא היה מותר בשחיטה), הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה (פירוש זה הוא כמו הפירוש הראשון של הברייתא שלעיל. אך יש לפרש ברייתא זו כמו שרבי זירא מפרש את הברייתא שלעיל, שהאפרוח מתיר את עצמו מן הביצה, ומכאן שהוא כבר היה מוכן מערב יום טוב)**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי על הברייתא: **לא כן תני:** – לא כך שונה [התנא]: **ביצים** – של עוף טהור, **שריק**(**י**)**מו** – שנוצרו בהן אפרוחים**,** או **גוזלים** – של עוף טהור שיצאו מן הביצים, **שלא העלו עליהן כנפים** – שעדיין לא גדלו כנפיהם, **- אסורין** – באכילה, **משום** (בשני קטעי גניזה כאן ולהלן: 'משם') **שקץ** – איסור מדברי חכמים לאכול דברים מאוסים ומשוקצים, לפי שהם מאוסים לבני אדם לאכילה**, ואין לוקים עליהן** – על אכילתם, **משום נבילה** – איסור לאכול בשר נבילה**; ואמר רבי חגי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: ואפילו שחטן** – את את הגוזלים שעדיין לא גדלו כנפיהם - אסורים משום שקץ (אם שחטם - אין לוקים עליהם משום נבילה, אבל אם לא שחטם - לוקים עליהם משום נבילה)**?!** (בתמיהה) – וקשה על הברייתא שאומרת שגוזל שנולד מותר באכילה, והרי עדיין לא העלה עליו כנפיים ואסור באכילה משום שקץ!

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא), **באילין דנפקין** (בקטע גניזה: 'דנפקון') **וכנפיהון עליהון** – באלה שיצאו וכנפיהם עליהם (במקרה שהגוזלים יצאו מן הביצים כשכבר גדלו כנפיהם, ודווקא במקרה זה גוזל שנולד ביום טוב מותר באכילה)**.**

**תוספתא ביצה** א,א: עגל שנולד ביום טוב - מותר לשוחטו ביום טוב, מפני שהוא מתיר את עצמו. אפרוח שנולד ביום טוב - מותר לשוחטו ביום טוב, מפני שהוא מתיר את עצמו.

הברייתא בירושלמי 'עגל שנולד ביום טוב... גוזל שנולד ביום טוב...' שונה מאחותה שבתוספתא בפרט מהותי: 'מתיר את עצמו' בתוספתא לעומת 'מתיר עצמו בשחיטה' בתלמוד. אף על פי שהנוסחאות בשני המקורות דומים בעיקרם זה לזה, אין להניח מראש שהם זהים במשמעם. מפרשי התוספתא מתעלמים מן ההבדל הזה ומפרשים אותה לאור הברייתא שבתלמוד. אך עיון בלשון הברייתא ובעניינה בתוספתא ובתלמוד, מגלה את הקשיים שבפירוש זה ועשוי להצביע על הדרך לפירוש חדש ומקורי של התוספתא, ובעקבותיו גם להבנה מחודשת של הירושלמי.
משאֵלָתו של רבי זעורה אפשר ללמוד כיצד הבין את הברייתא: העגל מותר כיוון שהשחיטה עצמה מתירה אותו מאיסור מוקצה. לפי פירוש זה הברייתא נתלית בהבדל ברור שבין עגל לביצה: העגל הוא בעל חיים הטעון שחיטה והביצה נאכלת בלא שחיטה. על כך מקשה רבי זעורה. לכן הוא דוחה את הטעם של הברייתא ומציע טעם אחר במקומו: ההבדל בין הביצה לעגל הוא, שהעגל מוכן במעי אימו כבר מאתמול ולכן הוא נחשב מוכן ומותר ביום טוב, ואילו הכנתה של הביצה אינה נגמרת אלא עם יציאתה והריהי מוקצה שאסור ביום טוב.
הברייתא כלשונה וכטעמה קשה ביותר.
לכאורה פירושו של רבי זעורה מבטל את הטעם של ההלכה כפי שהוא מוצע בברייתא: 'מפני שהוא מתיר עצמו בשחיטה'. אלא שהוא הטעם הניתן להלכה זו בתוספתא. יש להציע פירוש שייתן פשר לטעם המוזר 'מפני שהוא מתיר את עצמו'.
הקושי הגדול ביותר נעוץ בלשונה של הברייתא. פירוש טוב צריך להתאים קודם לכול ללשון הפשוטה. כפשוטה, הלשון 'מתיר את עצמו [בשחיטה]' אינה סובלת את הפירוש המיוחס לה. שכן כפי שנתפרשה היתה לשון הברייתא צריכה להיות: 'מפני ששחיטתו מתירתו', או: 'מפני שהוא ניתר בשחיטה'; ומה הפשר של התרת העגל את עצמו?
הפועל 'מתיר' בצירוף 'מתיר את עצמו בשחיטה' מתפרש כלשון של התרת איסור הלכתי. אבל בנוסח התוספתא, שאין בו 'בשחיטה', אפשר לפרשו במובן היסודי של התרה: התרת קשר וכדומה.
וכך אני מציע לפרש את התוספתא: עגל שנולד ביום טוב מותר מפני שהוא מתיר את עצמו, כלומר, משחרר את עצמו מרחם אימו. העגל משחרר את עצמו מן הרחם והאפרוח בוקע בעצמו מן הביצה, ואין לך עדות טובה מזו על כך שהם כבר מוכנים ועומדים מאתמול. אבל הביצה אינה מתירה את עצמה מן התרנגולת, ולכן אין לה מעמד עצמאי קודם שנולדה ואי אפשר לומר עליה שהיא מוכנה מבעוד יום.
ההקבלה שעורכת התוספתא בין האפרוח לעגל בנויה על התפיסה שגם העגל הנולד מן הפרה החיה מוציא את עצמו מן הרחם, בניגוד למה שידוע לנו על התהליך הטבעי של הלידה, שאינו תלוי כלל בוולד אלא רק בהתכווצויות בלתי רצוניות של הרחם. אבל תפיסה כזו של הלידה שלטה בעולם העתיק כפי שעולה מן הכתבים הרפואיים מבית מדרשו של היפוקרטס. אלה מתארים את תהליך הלידה כתלוי כולו ברצונו ובפעולתו של הוולד, המבקיע לעצמו דרך אל מחוץ לרחם, מתוך חוסר פעילות גמורה של האם והרחם. להפתעתי מצאתי שבתיאור המוחשי של הלידה משווה המחבר של המסכת ההיפוקרטית את לידת הוולד מן האם החיה לבקיעת האפרוח מן הביצה, עם שהוא משתמש באותו צירוף גופו שמצאנו בתוספתא: 'מתיר את עצמו'. לפי המחבר ההיפוקרטי היילוד מתיר את עצמו מן הקשרים שהוא קשור בהם בתוך הרחם. התרת הקשר היא השלב האחרון בלידה לפני שהוולד פורץ החוצה.
נוכל מעתה לקרוא מחדש את דבריו של רבי זעורה בירושלמי. לפי הפרשנות המקובלת, רבי זעורה דוחה את הטעם של הברייתא 'מפני שהוא מתיר את עצמו בשחיטה' ("רבי זעורה בעי") ומציע טעם אחר במקומו ("חזר רבי זעורה ואמר"). פירוש זה מעורר קשיים רבים. אבל לפי הפירוש החדש שהוצע כאן ל'מתיר את עצמו' אפשר להבין שרבי זעורה רק מפרש את הברייתא הקשה: 'מתיר את עצמו' = 'עגל מאתמול הוא גמור'. רבי זעורה טוען: אין לפרש שהעגל מתיר את עצמו בשחיטה, אלא שהוא מתיר את עצמו מבטן אימו. לפי מה שמוצע כאן צורתה המקורית של הברייתא היא בתוספתא: 'מתיר את עצמו' ותו לא. התיבה 'בשחיטה' בסוף הברייתא שבתלמוד אינה אלא לשון של פירוש שנוספה על הברייתא כדי לפרש את הלשון הסתומה שלא הובנה: כיצד יכול העגל בעצמו להתיר את איסורו? אלא שפירוש זה גרר אחריו קשיים מרובים מאוד. רבי זעורה מקשה על פירוש זה ומודיע שיש לפרש את הברייתא כפשוטה: העגל מתיר את עצמו מן הבטן ומכאן שהוא גמור מאתמול.
מעתה נוכל להבין היטב את הערתו של רבי בא ואת הקשרה. הערה זו מוסבת כפשוטה על מה שבא מיד לפניה - פירושו של רבי זעורה. רבי בא טוען שהברייתא כפי שנתפרשה על ידי רבי זעורה מתאימה לשיטה הגורסת שהבהמה יולדת לחודשים מקוטעים. אבל לפי מי שאומר שהבהמה יולדת לחודשים מסוימים, אין בעובדה שהעגל מתיר את עצמו כשלעצמה ראיה לכך שהיה מוכן מאתמול ("על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמודים 174-183).

**בבלי ביצה** ו,א: איתמר: אפרוח שנולד ביום טוב, רב אמר: אסור, ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר: מותר. - רב אמר: אסור, מוקצה הוא, ושמואל ואיתימא רבי יוחנן אמר: מותר, הואיל ומתיר עצמו בשחיטה (האפרוח בלידתו מתיר את עצמו בשחיטתו מאיסור שרץ, ולכן הוא מתיר את עצמו גם מאיסור מוקצה).
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב (שמותר)? - אמר להו: הואיל ומוכן (העגל) על גב אימו בשחיטה (שקודם שנולד ניתר בשחיטת אימו, מה שאין כן אפרוח בביצתו שלא היה מוכן קודם שנולד, שהיה אסור משום שרץ). - אמרי ליה: וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה (ביום טוב שמותר, אף שקודם שנולד היתה אימו אסורה משום טריפה וגם העגל שבתוכה היה אסור)? - שתיק רב (ולא השיב).
אמר רבה ואיתימא רב יוסף: מאי טעמא שתיק רב? לימא להו: הואיל ומוכן על גב אימו לכלבים (שהרי אפשר לתת אותה ביום טוב לכלבים לאכילה, ולכן אינה מוקצה קודם שנולד)!...
**בבלי ביצה** ו,ב: תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן.
תניא כוותיה דרב: עגל שנולד ביום טוב - מותר, אפרוח שנולד ביום טוב - אסור. - ומה בין זה לזה? זה (עגל) מוכן על גב אימו (לפני לידתו היה ניתר בשחיטת אימו, ונמצא שלא חל עליו מעולם איסור מוקצה), וזה (אפרוח) אינו מוכן על גב אימו (שהרי הביצה היתה מוקצה לפני לידתו).
תניא כוותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן: עגל שנולד ביום טוב - מותר, אפרוח שנולד ביום טוב - מותר. - זה (עגל) מוכן על גב אימו, וזה (אפרוח) מתיר עצמו בשחיטה.


הטעם 'מתיר עצמו בשחיטה' ניתן בבבלי לדבריו של שמואל באפרוח שנולד ביום טוב וגם לברייתא המסייעת לשמואל.

בבבלי ניתנו טעמים אחרים מבירושלמי להיתר עגל שנולד ביום טוב ולהיתר עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב (ראה להלן).

שאלת רב כהנא ורב אסי בבבלי בעניין היתר עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב מניחה הלכה מעין זו של גידול בירושלמי (ראה להלן).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:6)

**זמני הלידה של בעלי חיים**

**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוסה בירבי חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **שאיל** (מילה זו אינה בשני קטעי גניזה ויש למחוק אותה)**: כל שתשמישו ביום** – כל בעל חיים שמזדווג בשעות היום, **- מוליד ביום** – ולא בלילה**,** כל שתשמישו **בלילה - מוליד בלילה.**

ומציעים קושיה כדי לפרוך את הקביעה המופיעה לפני כן: **התיבון:** – השיבו (הקשו): **הרי התרנגולת, הרי אין תשמישה אלא ביום, והיא יולדת** – מטילה ביצים, **בין ביום בין בלילה!** – הרי שמהמקרה של התרנגולת נובעת מסקנה עובדתית הסותרת את הקביעה שכל שתשמישו ביום מוליד ביום ולא בלילה!

ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה עקרונית בין המקרים השונים שהושוו: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: שנייא היא** – שונָה היא (שונה הוא הדבר)**, שכֵּן היא יולדת בלא זכר** – ההבדל בין המקרה של כל שתשמישו ביום לבין המקרה של התרנגולת שהושווה לו הוא, שבמקרה של התרנגולת היא יולדת בלי זכר שמזדווג לה (היא יכולה להטיל ביצים בלי הפריה של זכר), בניגוד למקרה של כל בעל חיים אחר שמוליד בהזדווגות של זכר ונקבה**.**

**בבלי ביצה** ז,א: תנו רבנן: כל שתשמישו ביום מוליד ביום, כל שתשמישו בלילה מוליד בלילה, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה מוליד בין ביום ובין בלילה. כל שתשמישו ביום מוליד ביום - תרנגולת, כל שתשמישו בלילה מוליד בלילה - עטלף, כל שתשמישו בין ביום ובין בלילה מוליד בין ביום ובין בלילה - אדם וכל דדמי ליה.
אמר מר: כל שתשמישו ביום מוליד ביום - תרנגולת. למאי נפקא מינה? לכדרב מרי בריה דרב כהנא. דאמר רב מרי בריה דרב כהנא: בדק בקינה של תרנוגלים מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר (ביום טוב) השכים ומצא בה ביצה - מותרת (שאין להניח שהביצה הוטלה בלילה, ויש לתלות שנולדה ביום בערב יום טוב).
איני? והא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: בדק בקינה של תרנוגלים מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים ומצא בה ביצה - אסורה! - התם בדספנא מארעא (שקולטת מהארץ, ולא נוצרה הביצה על ידי הפריה, וביצה כזו שאינה באה בדרך תשמיש מוטלת גם בלילה). - אי הכי, דרב מרי בריה דרב כהנא נמי אימר מארעא ספנא (והביצה הוטלה בלילה)! - בדאיכא זכר. - בדאיכא זכר נמי אימר מארעא ספנא (ולא מן הזכר)! - אמר רבינא: גמירי, כל היכא דאיכא זכר - לא ספנא מארעא.


המימרה בירושלמי והברייתא בבבלי חלוקות בתרנגולת בעניין זמן הטלת ביצים.

בשני התלמודים אמרו שתרנגולת שיולדת בלא זכר מטילה בין ביום ובין בלילה.
• • •
**היתר אכילת עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב**

**רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם גידול** (רב גידל, אמורא בבלי בדור השני)**: עגל שנולד מן הטרפה** (בהמה הנוטה למות מחמת חבלות או חוליים מסוימים) **ביום טוב - מותר** – באכילה ביום טוב**, נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן** – דינו של עגל שנולד מן הטריפה ביום טוב דומה לדינו של דבר מוכן לאכילה ביום טוב שהיה טמון מערב יום טוב בתוך דבר שאינו מוכן ויצא ממנו ביום טוב, שכן העגל שבתוך אימו כבר היה מוכן מערב יום טוב כיוון שבלידתו הוא מתיר את עצמו מבטן אימו (כפירושו של רבי זעורא לעיל), ואימו אינה מוכנה כיוון שהיא טריפה ואינה ניתרת לאכילה בשחיטה**.**

תפיסת העגל כיצור עצמאי מוכן בתוך אימו מתבטאת היטב במאמרו האחרון של רבי זעורה בשם גידול. כאן מופיע ביטוי הלכתי לתפיסה של הרחם ככלי קיבול בלתי פעיל. הפרה אינה אלא אכסניה של העגל, והוא יכול להיות מוכן גם כאשר אימו אינה מוכנה (יש להדגיש שרק לאחר שנולד ו'התיר את עצמו' נודע שהוולד היה מוכן בבטן אימו מאתמול, אבל כל עוד לא נולד 'עובר ירך אימו') ("על שני מושגים היפוקרטיים במשנת חז"ל", "תרביץ" סו, עמוד 183).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:7)

**כשרותן של ביצת נבילה ושל קיבת נבילה**

מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה עדויות ה,א): **ביצת נבילה** – ביצה שנמצאה בעוף נבילה, כגון תרנגולת שנשחטה ונתנבלה, שנפסלה בשחיטה**: אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק** – שקליפתה קשה כדרך הביצים הנמכרות בשוק, **- מותרת** – באכילה**, ואם לאו** – שאין קליפתה קשה, **- אסורה** – באכילה כגוף הנבילה, שמכלל מעיה היא**, כדברי בית שמי**י – שהם מקלים בביצה שקליפתה קשה**; ובית הלל אוסרין** – את הביצה, אפילו קליפתה קשה (הלכה זו היא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל)**.**

ומציעים את טעמם של בית שמאי: **מה טעמון דבית שמי**י**?** – מה טעמם של בית שמאי? **גמורה הייתה עד שלא תתנבל** – הביצה שקליפתה קשה היתה גמורה לפני שנתנבלה אימה, ולכן היא מותרת באכילה**.**

ומציעים קושיה: **מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק - תהא מותרת** – כיוון שהיתה גמורה לפני שנתנבלה אימה**!** – ומדוע היא אסורה לפי בית שמאי?

ומתרצים את הקושיה: **אם אומר את** (אתה) **כן** – שאפילו ביצה שכיוצא בה אינה נמכרת בשוק - מותרת**, נמצֵאתָ מתיר שלל של ביצים** (צרור ביצי הנקבה כשהן מעורות יחד בגידים) – ביצה שכיוצא בה אינה נמכרת בשוק מותרת מעיקר הדין לפי בית שמאי, אולם ביצה כזו אסורה מחמת החשש, כיוון שהדבר עלול להביא להתרת שלל של ביצים של עוף נבילה שאסור מן הדין, שכן הוא נחשב בשר גמור**.**

ב**משנה חולין** ח,ה שנינו: קיבת הנוכרי (החלב החמוץ שבקיבתו של עגל יונק ששחטו גוי, ושחיטתו נבילה) ושל נבילה - הרי זו אסורה... כשירה (בהמה כשירה) שינקה מן הטריפה - קיבתה (החלב החמוץ שבקיבתה) אסורה, טריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס (החלב שינקה) במעיה (לכן אם ינקה מן הטריפה - החלב אסור, ואם ינקה מן הכשירה - החלב מותר).
וב**משנה עבודה זרה** ב,ה שנינו: אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכים בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות הגויים (באכילה)? (והרי לא נעשו מחלב בהמה טמאה, שאין הוא נקפה לגבינה) אמר לו: מפני שמעמידים אותה (מקפיאים את הגבינה) בקיבה של נבילה (שנותנים חלב של טהורה לתוך חלב חמוץ שנמצא בקיבת עגלים יונקים שנתנבלו).

וב**תוספתא חולין** ח,יב שנו: קיבת נוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה. חזרו לומר: מעמידים בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה ואין חוששים.


ומקשים: **ובית שמי**י **כמשנה הראשונה, ובית הלל כמשנה האחרונה?** (מן הניסוח כאן נראה שזו קושיה, ולפי זה צריך להפוך את הגרסה ולומר: 'ובית שמיי כמשנה **האחרונה** ובית הלל כמשנה **הראשונה**?', כהגהת המפרשים ("'לישן מתניתא'", "אסופות" ח, עמוד מב, הערה 79). - צריך לומר כמו שהגיהו המפרשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 757 ועמוד 758)) – וכי דעת בית שמאי המתירים ביצת נבילה היא כדעת המשנה האחרונה בעניין קיבת נבילה, ודעת בית הלל האוסרים ביצת נבילה היא כדעת המשנה הראשונה בעניין קיבת נבילה? (עניינה של הקושיה הוא: כיוון שההלכה היא כמשנה האחרונה ולא כמשנה הראשונה, איך ייתכן שדעת בית הלל היא כדעת המשנה הראשונה? - דעת המשנה הראשונה ודעת המשנה האחרונה מבוארות בהמשך. משנה הראשונה היא ההלכה הקדומה, ומשנה האחרונה היא ההלכה המאוחרת. - מתרצים קושיה זו בסוף הסוגיה לאחר דיון במשנה הראשונה והמשנה האחרונה)


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:8)

ומציעים דברי אמורא המשמשים מראה מקום לדעת המשנה הראשונה ודעת המשנה האחרונה: **דאמר** (כאן התחלת מקבילה בירושלמי עבודה זרה ב,ה) **רבי חייה** (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בראשונה היו** – החכמים, **אומרים: אין מעמידין** – אין שמים חלב ומשהים אותו זמן רב, כדי להכין גבינה, **לא בקיבת הנב**י**לה** – בחלב החמוץ שבקיבתה של בהמה שנתנבלה, שנפסלה בשחיטה, **ולא בקיבת הגוי** – בחלב החמוץ שבקיבתו של עגל יונק ששחטו גוי, ושחיטתו נבילה**. חזרו** – החכמים, **לומר: מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת הגוי** – מה שהיו אומרים בראשונה קראו לעיל "משנה הראשונה", ומה שחזרו לומר קראו לעיל "משנה האחרונה". - השאלה שלפני כן מיוסדת על ההנחה שדין ביצת נבילה כדין חלב שבקיבת נבילה**.**


ומציעים קושיה: **רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: מה?!** (בתמיהה) **כרבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**, דרבי ליעזר אמר: סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה?** – האם הדעה שנזכרה לפני כן, שגם כשחזרו לומר אמרו שאין מעמידים בקיבת הגוי, מתאימה לשיטת רבי אליעזר (ראה משנה חולין ב,ז), שדעתו שסתם מחשבת גוי לעבודה זרה (הגוי חשב על שחיטת בהמתו לשם עבודה זרה, והבהמה אסורה בהנאה כתקרובת עבודה זרה, אף על פי ששחטה יהודי), וקיבת הגוי אסורה כמו קיבת עגלי עבודה זרה? (דעותיו של רבי אליעזר אינן מקובלות להלכה בדרך כלל, ולכן הדעה המתאימה לשיטתו מפוקפקת)


במקבילה מופיעה קושיה שונה המיוחסת לחכם שונה. ברם אפשר שחילוף זה אינו מהותי. ראה "סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 41-42.


ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת נוסח חדש של הדברים האמורים לפני כן: **רבי יסה** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: הכין** – כך (בקטע גניזה: 'הַכֵינִי' (=הכן היא) - כך היא. - יש להעדיף את הגרסה 'הכיני' על פני הגרסה 'הכין', גם מצד התחביר, וגם מפני שהצורה 'הכיני' מצויה במקומות אחרים בירושלמי ("'אתא ר' פלוני'", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 507, הערה 11). המונח 'הכיני' או 'כיני' מציין מסורת הבאה לתקן את האמור בשלב הקודם של הסוגיה (שם, עמוד 517, הערה 85). - הגרסה במקבילה: 'אתא רבי אסי/יסא בשם רבי יוחנן:')**: בראשונה היו אומרים: אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי. חזרו לומר: מעמידין בין בקיבת הנבילה בין בקיבת הגוי** – המסורת הזו בשם רבי יוחנן שאמר רבי אסי שונה מהמסורת הקודמת בשם רבי יוחנן שאמר רבי חייא בר בא, ולפי המסורת הזו כשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי. הרי שדברי רבי יוחנן אינם מתאימים לשיטת רבי אליעזר**.**


דברי רבי יסה בשם רבי יוחנן הם כמו ששנו בתוספתא חולין (ראה לעיל).


ומציעים סיוע מברייתא לדברי האמורא שמופיעים לפני כן: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - במקבילה אין מילים אלו)**: לשם** (צריך לומר כמו במקבילה: '**לישן**'. ובקטע גניזה: 'לִשַן') **מתניתא מסייעה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה במקבילה: '**מסייע**') – לשון המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייע **לרבי חייא בר בא** (נראה שצריך לומר: '**לרבי יסה**', וכן הגיהו הגר"א ו"מיכל המים") – שאמר בשם רבי יוחנן שכשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי**: קיבת הנכרי וקיבת הנבילה - אסורה, כמשנה** ה**ראשונה** – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שהיו אומרים בראשונה, שאין מעמידים לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי**. כשירה שינקה מן הטריפה** (בהמה הנוטה למות מחמת חבלות או חוליים מסוימים) **- קיבתה אסורה** – החלב החמוץ שבקיבתה של הבהמה הכשירה - אסור**, כמשנה הראשונה** (כך הגרסה גם בקטע גניזה כאן ובמקבילה. והגרסה במסירה שלפנינו במקבילה: 'האחרונה'. הגרסה שנויה במחלוקת ראשונים) – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שהיו אומרים בראשונה, שאין מעמידים בקיבת הנבילה (לפי המשנה הראשונה, גם חלב שבא מבהמה מותרת ונמצא בקיבת בהמה אסורה - אסור, וגם חלב שבא מבהמה אסורה ונמצא בקיבת בהמה מותרת - אסור)**. וטריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת** – החלב החמוץ שבקיבתה של הטריפה - מותר**, כמשנה** ה**אחרונה** – דין זה ששנינו במשנה חולין הוא לפי מה שחזרו לומר, שמעמידים בקיבת הנבילה (לפי המשנה האחרונה, חלב שבא מבהמה מותרת ונמצא בקיבת בהמה אסורה - מותר). - מייתור לשון הברייתא (-'לישן מתניתא') 'קיבת הנוכרי (אסורה - כמשנה הראשונה)' ניתן ללמוד, שהדין ששנינו במשנה חולין שאין מעמידים בקיבת הגוי הוא רק לפי המשנה הראשונה, אבל לפי המשנה האחרונה מעמידים בקיבת הגוי, וזהו כמסורת של רבי יסה בשם רבי יוחנן, שכשחזרו לומר אמרו שמעמידים בקיבת הגוי**.**


אפשר שצריך להחליף לעיל את השמות רבי חייה בשם רבי יוחנן ורבי יסה בשם רבי יוחנן זה בזה, וכאן הגרסה היא כלפנינו 'לישן מתניתא מסייע לרבי חייא בר בא'.


חוזרים לדון במשנה עדויות בעניין ביצת נבילה שכיוצא בה נמכרת בשוק. לעיל הקשו: וכי דעת בית שמאי המתירים ביצת נבילה היא כדעת המשנה האחרונה בעניין קיבת נבילה, ודעת בית הלל האוסרים ביצת נבילה היא כדעת המשנה הראשונה בעניין קיבת נבילה? - ומתרצים את הקושיה: **ואפילו דיסברון בית שמי**י **לבית** (מגיה הגיה במסירה שלפנינו כמו במקבילה: 'כבית') **הלל כמשנה הראשונה** (הסופר כתב במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה 'הראשונה', וכן הוא בקטע גניזה כאן ובמקבילה, ומגיה הגיה במסירה שלפנינו כאן 'האחרונה'. - המפרשים הגיהו: '**ואפילו דיסברון בית שמיי ובית הלל כמשנה האחרונה**' – ואפילו יסברו בית שמאי ובית הלל כמשנה האחרונה (לא בית שמאי בלבד המתירים ביצת נבילה, אלא אפילו בית הלל האוסרים ביצת נבילה, סוברים כדעת המשנה האחרונה שקיבת נבילה מותרת, ואין סתירה בין שני העניינים, משום שיש להבחין בין ביצת נבילה ובין קיבת נבילה))**, ביצה - גידולי גופה** – ביצה שנמצאה בעוף נבילה נוצרה מגופה של התרנגולת האסורה, ולכן דין הביצה כדין הנבילה**, קיבה - ממקום אחר באת** (באה) – חלב שנמצא בקיבת נבילה בא מבהמה מותרת, ואינו אלא כנוס בתוך הקיבה (כלשון המשנה בחולין: "מפני שכנוס (החלב שינקה) במעיה"), ולכן אין דין החלב כדין הנבילה**.**


אפשר להסביר את היווצרות הגרסה המשובשת שלפנינו כך: תחילה שובש 'כמשנה האחרונה' ל-'כמשנה הראשונה' על ידי טעות סופרים, בשל ריבוי האזכורים של 'משנה הראשונה' ו-'משנה האחרונה' שבסוגייתנו, ואחר כך תוקן 'ובית הלל' ל-'כבית הלל', כדי להתאים את הלשון לסגנון הרגיל בירושלמי, שבו הביטוי 'אפילו יסבור רבי פלוני' גורר אחריו 'כרבי פלוני' ולא 'ורבי פלוני'.

ריצ"ד הגיה: 'ואפילו דיסברון בית הלל כבית שמיי כמשנה האחרונה'.


ומציעים קשר בין מימרות: **ואתיא כהיא דאמר** – ובאה (הולכת) [המימרה הקודמת (המחלקת בין ביצה ובין קיבה)] כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי יוסה בירבי בון בשם רבי יוחנן: מעשה בבניו של יהודה בן שמועיי** (כך הגרסה גם בקטע גניזה כאן ובמקבילה. והגרסה במסירה שלפנינו במקבילה: 'בבנו של ר' יהודה בן שמוע') **שביקעו** (טרפו, שיסעו) **להם זאבים יותר משלש מאות צאן, ובא מעשה לפני חכמים והתירו קיבותיהם** – התירו את החלב החמוץ שבקיבותיהן של הבהמות הטרופות שלא נשחטו כהלכה**. אמרו** – החכמים**: ביצה - גידולי גופה, קיבה - ממקום אחר באת** – לכן יש להבחין בין ביצת נבילה שאסורה ובין קיבת נבילה וטריפה שמותרת**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.


הסוגיה המובאת כאן נערכה במקורה על המשנה בעדויות ה,א בעניין ביצת נבילה. חלקה האמצעי של הסוגיה, מ'רבי חייה בשם רבי יוחנן...' עד 'אמר רבי יוסי: לישן מתניתא מסייע...' (ועד בכלל), הוא סוגיה שמקורה בחולין על המשנה שם ח,ה. תחילתה של הסוגיה כאן ('תמן תנינן...') וסופה ('ואפילו דיסברון...') מוסבים על המשנה בעדויות. הסוגיה בשלמותה הועתקה לביצה, כנראה משום שכאן נזכרו לעיל ביצים שריקמו שהן אסורות. סוגיה הדומה ברובה לסוגיה כאן יש בעבודה זרה על המשנה שם ב,ה, אך בלא תחילתה של הסוגיה כאן שאינה שייכת לשם. סופה של הסוגיה כאן הועתק לעבודה זרה אף שאינו שייך לשם.

**תוספתא חולין** ח,יב-יג: קיבת נוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה. חזרו לומר: מעמידים בקיבת נוכרי ובקיבת נבילה ואין חוששים. רבי יוסי אומר: כשירה שינקה מן הטריפה - קיבתה אסורה, וטריפה שינקה מן הכשירה - קיבתה מותרת, מפני שכנוס במעיה.


בתוספתא שנינו כרבי אסי בשם רבי יוחנן.

**בבלי חולין** קטז,ב: "כשירה שינקה מן הטריפה" וכו'. - והא קתני רישא: קיבת הנוכרי ושל נבילה - הרי זו אסורה! (בראש המשנה אנו שונים שקיבת נבילה - אסורה, ובסוף המשנה אנו שונים שקיבת טריפה - מותרת!)
...אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: לא קשיא, כאן (בראש המשנה) - קודם חזרה (לפני שחזרו לומר שמעמידים בקיבת נבילה), כאן (בסוף המשנה) - לאחר חזרה (לאחר שחזרו לומר שמעמידים בקיבת נבילה), ומשנה לא זזה ממקומה (רבי לא שינה את הלשון בראש המשנה, הואיל וכבר היה שגור בפי התלמידים והיה קשה לעוקרו).
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעמידים בקיבת נבילה, ואין מעמידים בקיבת שחיטת נוכרי. אמר לפניו רבי שמעון בר אבא: כמאן? כרבי אליעזר, דאמר: סתם מחשבת נוכרי לעבודה זרה (ולכן בהמת גוי שנשחטה אסורה בהנאה, ונאסרה גם קיבתה)? אמר ליה: ואלא כמאן? (ודאי שדברי רבי יוחנן מתאימים לדעת רבי אליעזר)
כי אתא רבי שמואל בר רב יצחק אמר רבי יוחנן: מעמידים בין בקיבת נבילה בין בקיבת שחיטת נוכרי, שלא לחוש לדברי רבי אליעזר (רבי יוחנן אינו סבור כרבי אליעזר).


קודם חזרה בבבלי הוא "משנה ראשונה" בירושלמי. "לאחר חזרה" בבבלי הוא "משנה אחרונה" בירושלמי.

המסורת של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ישנה בשני התלמודים. המסורת של רבי שמואל בר רב יצחק בשם רבי יוחנן בבבלי היא המסורת של רבי אסי בשם רבי יוחנן בירושלמי.

רבי שמואל בר רב יצחק הוא המקשה על המסורת של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן לפי המקבילה בירושלמי עבודה זרה (בקטע שיש בו חילוף בין המקבילות בביצה ובעבודה זרה).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:9)

**ביצה שנולדה ביום טוב ובשבת הסמוכים זה לזה**

מביאים ברייתא: **נולדה ביום טוב** – שחל ביום שישי, **- תיאכל בשבת** – הסמוכה ליום טוב**,** נולדה **בשבת - תיאכל ביום טוב** – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת, אף לדעת בית הלל שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב לא תיאכל באותו היום, משום ששבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם**. רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אמר משם רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**: היא המחלוקת** – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בביצה שנולדה ביום טוב היא גם המחלוקת ביניהם בביצה שנולדה ביום טוב או בשבת הסמוכים זה לזה**, בית שמי**י **אומרים: תיאכל** – ביום שלמחרת, משום ששבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם**, ובית הלל אומרים: לא תיאכל** – ביום שלמחרת, משום ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, ודומים הם ליום אחד ארוך**.**

**תוספתא ביצה** א,ג: נולדה בשבת - תיאכל ביום טוב, ביום טוב - תיאכל בשבת. רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר: עדיין מחלוקת במקומה.

**בבלי ביצה** ד,א: נולדה בשבת - תיאכל ביום טוב, נולדה ביום טוב - תיאכל בשבת. רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: עדיין היא מחלוקת, בית שמאי אומרים: תיאכל, ובית הלל אומרים: לא תיאכל.


כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ט,א.

ב**משנה שביעית** ט,א שנינו: רבי יהודה אומר: ספחי חרדל מותרים (באכילה בשביעית), שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה. וחכמים אומרים: כל הספחים אסורים (באכילה בשביעית).

החרדל הוא צמח חד שנתי הגדל בר. נהגו לגדל ממנו חלקות קטנות, בגבול השדה או בצד הערוגה. בשעת עקירת הצמח נושרים רבים מזרעיו, ואלה מצמיחים ספיחים רבים. מכאן טעמו של רבי יהודה המתיר ספיחי חרדל מפני שלא נחשדו עליהם עוברי עבירה, כלומר, שבמין זה אין לחשוש שהוא בא מן השמור, באשר ניתן למצוא ממנו ספיחי בר שיש בהם כדי לספק את הצריכה הקטנה יחסית של תבלין זה ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 405).

ומספרים: **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **הורי לציפוראיי** – הורה (פסק הלכה) לאנשי ציפורי, **בספחי חרדל ובביצה כרבי יודה** – התיר להם בשנה השביעית ספיחי חרדל, כדעת רבי יהודה במשנה במסכת שביעית (ט,א), ואסר להם ביום טוב ביצה שנולדה בשבת הסמוכה לו או בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה, כדעת בית הלל לפי רבי יהודה בברייתא במסכת ביצה (במקבילה בשביעית נשמט משפט זה, כנראה בשל דמיונו למשפט שלפניו שם. בנוסח רש"ס בשביעית יש משפט זה)**. עאל רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ודרש להון כרבנ**י**ן דהכא וכרבנ**י**ן דתמן** – נכנס רבי יוחנן (לבית המדרש) ודרש (דרשה בציבור) להם (לאנשי ציפורי) כחכמים של כאן (של מסכת שביעית) וכחכמים של שם (של מסכת ביצה. - רבי יוחנן אסר להם ספיחי חרדל בשנה השביעית כדעת החכמים החולקים על רבי יהודה במשנה במסכת שביעית, והתיר להם ביום טוב ביצה שנולדה בשבת הסמוכה לה או בשבת ביצה שנולדה ביום טוב הסמוך לה, כדעת בית הלל לפי החכמים (התנא הראשון) החולקים על רבי יהודה בברייתא במסכת ביצה. - רבי יוחנן דרש בספיחי חרדל ובביצה בניגוד להוראתו של רבי חנינה בעניינים האלה)**.**


**רבי אבא בר זמינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יוצדק** (חכם בשם זה לא נזכר בשום מקום. במקבילה במסירה שלפנינו: 'רבי יצחק' - נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: מן קומי אילין תרתין מילייא נחת רבי יוחנן מן ציפורין לטיבריא** – מפני שני הדברים האלה ירד (הלך) רבי יוחנן מציפורי לטבריה (מפני תגובתו של רבי חנינה המובאת להלן על דרשתו של רבי יוחנן בעניין ספיחי חרדל ובעניין ביצה)**. אמר** – רבי חנינה לאנשי ציפורי**: מה אייתיתון לי ההן סבא, דאנא** (מילה זו נכתבה במסירה שלפנינו על ידי מגיה על מילה שנמחקה. ובקטע גניזה: 'נֵינָה' = אִין נה. 'נה' הוא צורתו המקוצרת של כינוי הגוף 'אנה'. אפשר שמילה זו או דומה לה היא שנמחקה במסירה שלפנינו. ובמקבילה בהוספת מגיה: 'דאי אנא', ובכתב יד רומי: 'דאנא'. ייתכן ש'דאנא' = דאִן נא. - ראה "הערות ללשון קטעי הגניזה של התלמוד הירושלמי", "גנזי הירושלמי", עמודים 777-779) **שרי והוא אסר, ואסר והוא שרי?** – מה (למה) הבאתם לי את הזקן (החכם) הזה (רבי יוחנן), אם אני מתיר הוא אוסר, ו(אם אני) אוסר הוא מתיר? (הוא פוסק הלכה בניגוד למה שאני פוסק, ואין אנו מסכימים בפסקי הלכה. בספיחי חרדל רבי חנינה מתיר ורבי יוחנן אוסר, ובביצה רבי חנינה אוסר ורבי יוחנן מתיר)**.**


**אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: אתא עובדא קומי רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **ובעא מיעבד כרבי יוחנן** – בא המעשה לפני רבי יסא ורצה לעשות כרבי יוחנן (רצה לפסוק כרבי יוחנן בעניין ביצה שנזכר לעיל)**. כד שמע דרב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ורבי חנינה פליגין** – כאשר שמע שרב ורבי חנינה חלוקים (על רבי יוחנן בעניין דומה, ראה להלן)**, שרע מינה** – השתמט ממנה (נמנע רבי יסא מלפסוק הלכה בנידון)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:10)

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עירובין ג,ז.

ומציעים מראה מקום למחלוקת האמוראים שנזכרה לעיל: **דאיתפלגון:** – שנחלקו: **שירי פתילה** (חוט ששמים בשמן והוא שואב את השמן אגב בעירה)**, שירי מדורה** (ערימה של עצים בוערים)**, שירי שמן שכבו בשבת** – שהדליקו את הפתילה או את המדורה או את השמן מערב שבת ונשתייר מהם לאחר שכבו בשבת, **- מהו להדליקם ביום טוב** – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת**? רב ורבי חנינה תריהון אמרין** – שניהם אומרים**: אסור** – להדליקם ביום טוב, משום שלדעתם שבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, ודינם בזה כיום אחד, ומשכבו בשבת נאסרו משום "מוקצה", כי אסור להדליקם בשבת, ואיסור זה נמשך גם ביום טוב שלאחר השבת**, ורבי יוחנן אמר: מותר** – להדליקם ביום טוב, משום שלדעתו שבת ויום טוב הסמוכים שתי קדושות הם. - כמו שנחלקו האמוראים האלה בעניין פתילה שכבתה, כך נחלקו בעניין ביצה שנולדה, שרב ורבי חנינה אומרים שביצה שנולדה ביום טוב או בשבת הסמוכים זה לזה אסורה ביום שלמחרת, ורבי יוחנן אומר שהיא מותרת ביום שלמחרת**.**


**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **קומי** – לפני **רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מה אפכן לה** (כך גם בקטע גניזה אחד, ובהגהה: 'אפכי לה', ובקטע גניזה שני: 'מה פכל[ה]'. ובמקבילה בשביעית: 'מפכא לה'. ובמקבילה בעירובין: 'מכפלה', ובקטע גניזה: 'מפכלה'. - הצורה 'אפכה' היא צורה מסורסת של 'אכפה', שהיא משורש 'אכף' בצורת בינוני קל יחידה, ועניינה כמו 'איכפת' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **פתילה גבי ביצה?** – מה איכפת לה [ל]פתילה (שכבתה) מן ביצה (שנולדה)? (כלומר, מה עניין זו אצל זו? כיצד אפשר להשוות בין שני העניינים השונים האלה שהשוו ביניהם, מאחר שאינם דומים? דין ביצה לחוד, ודין פתילה שכבתה בשבת לחוד, ודינה של פתילה שאסורה גם ביום טוב) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): **מן מה דאנן חמיי רבנ**י**ן מדמיי לה** – ממה שאנחנו רואים את החכמים (בדיוניהם ההלכתיים) מדמים אותה (משווים פתילה שכבתה לביצה שנולדה)**, הדא אמרה** – זאת אומרת (יש להסיק)**: היא הדא, היא הדא** – היא זאת, היא זאת (דינם של שני העניינים זהה, ומי שאוסר בזו אוסר בזו ומי שמתיר בזו מתיר בזו. ובשל כך נמנע רבי יסא מלפסוק הלכה כרבי יוחנן בעניין ביצה שנולדה)**.**


אסור לאדם ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו. אם שבת בעיר, אסור לו ללכת בשבת חוץ לאלפיים אמה שמחוץ לעיר לכל רוח, שהוא תחום שבת. אם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לתחום לצורך מצווה, הוא מניח במקום מסוים בתוך התחום או בסופו מזון שתי סעודות, ועל ידי כך הוא קונה שם שביתה בשעת כניסת השבת, ומותר לו ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח, וזהו עירוב תחומים. שעת קניית העירוב היא בערב שבת בין השמשות, וצריך שיהיה מזון עירובו קיים בין השמשות במקום שהניחו שם.

כשם שאסור ללכת חוץ לתחום בשבת, כך אסור ללכת גם ביום טוב. הברייתא מדברת בעירוב תחומים ביום טוב שחל בערב שבת או למחרת השבת.

ומביאים ברייתא: **משם ארבעה זקנים** (חכמים) **אמרו: הנאכל עירובו בראשון - הרי הוא כבני עירו בשיני** – מי שהניח עירוב כדי ללכת חוץ לתחום ביום טוב ובשבת הסמוכים זה לזה, והעירוב נאכל לאחר בין השמשות של היום הראשון, העירוב קונה לו ליום הראשון, שבשעת קניית העירוב לצורך היום הראשון היה העירוב קיים, אבל אין העירוב קונה לו ליום השני, שבשעת קניית העירוב לצורך היום השני לא היה העירוב קיים, ולכן ביום השני הוא כבני עירו שלא הניחו עירוב ויש לו אלפיים אמה מחוץ לעיר לכל רוח. - ארבעה הזקנים סבורים שיום טוב ושבת הסמוכים שתי קדושות הם, שאילו היו קדושה אחת, היה העירוב בין השמשות של היום הראשון קונה לשני הימים כאחד**.**


**רבי** (צריך לומר כמו במקבילה בשביעית: 'רב') **חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם רב: הלכה כארבעה זקינים** – שחלוקים על חכמים אחרים**.**

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: מחלפה שיטתיה דרב!** – מוחלפת שיטתו של רב! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומפרטים את תוכן הסתירה: **תמן הוא עבד לַהּ** – שם הוא עושה אותה **שתי קדושות** – בענייין עירוב רב פוסק הלכה כדעה שיום טוב ושבת הסמוכים שתי קדושות הם, ומזה יש ללמוד שרב סובר כך**, והכא הוא עבד לַהּ** – וכאן הוא עושה אותה **קדושה אחת** – באותו עניין (ראה להלן) רב סובר ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם**?!** – אין מתרצים את הסתירה.


ומציעים מראה מקום לדברי רב שנזכרו לעיל בהצעת הסתירה: **דאיתפלגון:** – שנחלקו: **שירי פתילה, שירי מדורה, שירי שמן שכבו בשבת - מהו להדליקם ביום טוב? רב ורבי חנינה תריהון אמרין** – שניהם אומרים**: אסור** – להדליקם ביום טוב, משום ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם**, ורבי יוחנן אמר: מותר** – להדליקם ביום טוב. - כמו שרב סובר בעניין פתילה ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, כך הוא סובר גם בעניין עירוב**.**


**אמר רבי מנא קומי** – לפני **רבי יודן: מה אפכן לה** (כך גם בקטע גניזה אחד. ובמקבילה בשביעית: 'מה אפכה לה'. ובמקבילה בעירובין: 'מכפלה', ובקטע גניזה: 'מפכלה') **פתילה גבי ביצה** (נראה שהמילה 'ביצה' הועתקה בטעות מלעיל בשל הדמיון בין החלק הזה ובין החלק הקודם של הסוגיה, וכאן צריך לומר: '**עירוב**')**?** – מה איכפת לה [ל]פתילה (שכבתה) מן עירוב (שנאכל)? (כלומר, מה עניין זו אצל זה? כיצד אפשר להשוות בין שני העניינים השונים האלה שהשוו ביניהם, מאחר שאינם דומים?) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): **מן מה דאנן חמיי רבנ**י**ן מדמיי לה** – ממה שאנחנו רואים את החכמים (בדיוניהם ההלכתיים) מדמים אותה (משווים פתילה שכבתה לעירוב שנאכל)**, הדא אמרה** – זאת אומרת (יש להסיק)**: היא הדא, היא הדא** – היא זאת, היא זאת (דינם של שני העניינים זהה. ולכן רב שסובר בעניין פתילה שכבתה ששבת ויום טוב הסמוכים קדושה אחת הם, סובר כך גם בעניין עירוב שנאכל, ובשל כך יש סתירה מדבריו של רב על עצמו)**.**


עד כאן המקבילות בירושלמי שביעית ועירובין.

הקושי בסוגיית ביצה מתחיל בקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' השני שזהה לחלוטין לקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' הראשון. הלשון שנוקט רבי מנא מדבר על פתילה וביצה, כמו בקטע הראשון, ולא על פתילה ועירוב, כמו שצריך להיות בקטע השני.
קושי נוסף מתעורר בסוגיית עירובין. הסוגיה מתחילה מאמצעה, בלי הקשר, ופותחת במונח 'דאיתפלגון', שלא ברור על מה הוא מוסב. הבעיה מתעצמת בקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' הראשון, שבהקשרו החדש אין לו כל פשר - מופיעה בו קושיה על מעשה ('אתא עובדא קומי רבי יסא') שלא הובא בסוגיית עירובין. לפי זה נראה, שהסוגיה כולה, לרבות החלק העוסק בעירוב, עברה כצורתה מביצה לעירובין, אף שמצד עניינו מתאים חלק זה היטב דווקא למקומו בעירובין.
מקור הסוגיה כולה, כולל החלק העוסק בעירוב, במסכת ביצה. הסוגיה הערוכה והשלמה עברה כולה למקבילה בשביעית בגלל הנגיעה לספחי חרדל, ועברה בצורה לקויה גם לעירובין.
ההנחה שהסוגיה והשיבוש שבה נולדו במסכת ביצה ועברו משם למקבילות, עשויה לסייע בפתרון הקושי בנוגע לקטע 'אמר רבי מנא קומי רבי יודן' השני. ברצוני להציע כי הנוסח בקטע הגניזה השני בביצה מייצג את הנוסח המקורי של הסוגיה, שהוביל לשיבוש בכל עדי הנוסח. באמצע הקטע 'דאיתפלגון' השני מופיע בקטע גניזה זה גרש שמסתיים במילותיה האחרונות של הסוגיה. מיקומו של הגרש מלמד לדעתי שהוא לא מכוון להפניה למקבילות, שאם כן היתה הסוגיה כולה נרמזת בו, ולא רק חלק קטן ממנה. סביר יותר שהגרש מכוון להשלמה מתוך סוגיה זו עצמה על פי הקטעים הזהים לקטעים שחסרים בקטע הגניזה. לדעתי, בגרש טמונה הוראה להתאים את המהלך שהופיע קודם לכן למקומו החדש, ולא רק להעתיק אותו כלשונו. התאמת המהלך פשוטה ביותר, ודורשת החלפה של מילה אחת בלבד, המילה 'ביצה' במילה 'עירוב'. למרות זאת, משלים כלשהו העתיק את הסוגיה כלשונה, וכך יצר נוסח קשה. אם הצעתי נכונה, תופעה זו התרחשה בשלב קדום למדי, לפני שהסוגיה עברה למקבילות בעירובין ובשביעית.
ההנחה שהדיון של רבי מנא עם רבי יודן לא התרחש פעמיים באותה צורה מסתברת ביותר. גם ההנחה שרבי מנא אמר את דבריו כתגובה לדברי רבי בא הארץ ישראלי, ולא בעקבות דברי רב חסדא הבבלי, הגיונית. אם השחזור נכון, בכוונת הגרש המקורית מתבטאת יצירה מלאכותית של דיון אמוראי על ידי העברה והכפלה ממקום למקום. העורכים שהוסיפו את סוף הסוגיה נטלו לעצמם את האפשרות להכניס מילים בפיהם של אמוראים בעזרת נתינת הקשר חדש לדיון שלהם ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי" (עבודה), עמודים 91-97).

**בבלי ביצה** ד,א: איתמר: שבת ויום טוב (הסמוכים זה לזה) - רב אמר: נולדה בזה אסורה בזה, ורבי יוחנן אמר: נולדה בזה מותרת בזה. - לימא קסבר רב קדושה אחת היא? והאמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא דרבי אליעזר, דאמר: שתי קדושות הם!...


הירושלמי אינו מכיר מסורת מנוסחת של מחלוקת רב ורבי יוחנן לגבי ביצה, אלא מסיק זאת ממחלוקת אחרת ומדרשה של רבי יוחנן. הבבלי מציג את מחלוקתם באופן ישיר.

בבבלי השיבו לקושיה על רב, שרב ורבי יוחנן חולקים בעניין אחר ולא בעניין קדושה אחת ושתי קדושות.

**תוספתא עירובין** ד,ב: נאכל עירובו עד שלא חשיכה - אין יוצא עליו ביום השני (ששבת ויום טוב שתי קדושות הם); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הרי זה חמר גמל (משום ספק, שמא שבת ויום טוב קדושה אחת הם וקנה לו עירובו, ושמא הם שתי קדושות ולא קנה לו עירובו). רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: נאכל עירובו עד שלא חשיכה - יוצא עליו ביום השני (ששבת ויום טוב קדושה אחת הם).

**בבלי עירובין** לח,א-ב: תנו רבנן: נאכל עירובו בראשון - אין יוצא עליו בשני; דברי רבי. רבי יהודה אומר: הרי זה חמר גמל. רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומרים: נאכל עירובו בראשון - יוצא עליו בשני.
אמר רב: הלכה כארבעה זקנים אליבא דרבי אליעזר דאמר: שתי קדושות הם.
ואלו הם ארבעה זקנים: רבן שמעון בן גמליאל, ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, ורבי אלעזר ברבי שמעון סתימתאה (כינוי לחכם), ורבי יוסי בר יהודה סתימתאה.
והא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה איפכא שמעינן להו! - איפוך (הפוך את השיטות בברייתא).
כי נח נפשיה דרב הונא, על רב חסדא (נכנס לבית המדרש) למרמא דרב אדרב. מי אמר רב: הלכה כארבעה זקנים, ואליבא דרבי אליעזר דאמר: שתי קדושות הם? והא איתמר: שבת ויום טוב - רב אמר: נולדה בזה - אסורה בזה (ומשמע שסבור שקדושה אחת הם)!...

הבבלי בעירובין מאשר את מסורת הירושלמי שהמקשה היה רב חסדא. מן הירושלמי אנו לומדים פרט נוסף, שהמוסר בשם רב בעניין ארבעה זקנים היה רב הונא. עכשיו מובן הקשר בין פטירת רב הונא וקושיית רב חסדא שבבבלי עירובין (שכן בשל אי הבנה היו היחסים בין רב הונא ורב חסדא מתוחים, ולא נפגשו במשך שנים רבות, ומשום כך רק לאחר פטירתו של רב הונא בא רב חסדא לבית המדרש להקשות על דבריו). בבבלי מביאים מחלוקת רב ורבי יוחנן רק לעניין ביצה, ובירושלמי יודעים על מחלוקת רק בשיירי פתילה ונושאים ונותנים האם יכולים לדמות ביצה לשיירי פתילה. וייתכן שגם בבבלי, כמו בירושלמי, למדו על מחלוקת רב ורבי יוחנן בביצה על ידי דימוי לשיירי פתילה.
ההבדל בין הבבלי והירושלמי הוא בקושיית רב חסדא. בבבלי הוא מקשה על רב של ארבעה זקנים מרב של ביצה, ואילו בירושלמי, לפי פירוש המפרשים, הוא מקשה מרב של שיירי פתילה ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 21-22).


לפי פירושנו בירושלמי, רב חסדא מקשה על רב של ארבעה זקנים מרב של עירוב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:1:11)

**פירות שנשרו בשבת וביום טוב**

מביאים ברייתא: **הכל מודין** – אף בית שמאי שאומרים שביצה שנולדה ביום טוב - מותרת, **בנשרין** – פירות שנשרו מהאילן בשבת או ביום טוב, **שהן אסורין** – באכילה בשבת וביום טוב**.**


**רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מה בין נשרין, מה בין ב**י**צים?** – מה ההבדל ביניהם? מדוע, לפי בית שמאי, פירות שנשרו בשבת וביום טוב - אסורים, וביצים שנולדו ביום טוב - מותרות?

אמר רבי זעורה לרבי בון בר חייה: **אִילּוּ נשרים באימותיהן, שמא אינן אסורין?!** (בתמיהה) **אִילּוּ ב**י**צים באימותיהן, שמא אינן מותרות?!** (בתמיהה) – פירות שמחוברים לאילן אסורים בשבת וביום טוב, ולכן פירות שנשרו בשבת וביום טוב לא היו בעינם לפני שבת ויום טוב, אבל ביצים שנמצאים במעי התרנגולת העומדת לאכילה ששחטה ביום טוב מותרים ביום טוב, ולכן ביצים שנולדו ביום טוב היו מוכנות אגב אימם לפני יום טוב (ביצה שנולדה בשבת, שאינו יכול לשחוט את אימה, הביצה אסורה אף לבית שמאי, וכן ביצה שנולדה ביום טוב מתרנגולת שייחד אותה בפירוש לגדל ביצים, אף בית שמאי מודים שהביצה אסורה, מפני שדינן כפירות שנשרו) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 912).

הקשה רבי בון בר חייה לרבי זעורה: **מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, נולדה ביום טוב** – שחל ביום שישי, **- לא תיאכל בשבת** – הסמוכה ליום טוב**,** נולדה **בשבת - לא תיאכל ביום טוב** – שחל ביום ראשון הסמוך לשבת, משום שאם הדבר בעינו, אין הוא עדיין בהיכנו אלא אם מותר לאוכלו אף בערב שבת או בערב יום טוב**!** (עיקר הקושיה הוא מנולדה בשבת שלא תיאכל ביום טוב, שהרי בביצה שנולדה בשבת הכול מודים לשיטת הירושלמי שלא תיאכל. והקושיה היא אפילו למי שאומר ששבת ויום טוב הם שתי קדושות, מפני שלמי שאומר שהם קדושה אחת הרי היא באמת אסורה גם בשבת שלאחר יום טוב ולהיפך ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 916))

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה לרבי בון בר חייה): **וכיני?!** (בתמיהה) – וכך היא?! (האם נכון מה שאמרת?) **לא דייך** (לא זו בלבד) **שהחמרתה עליה, שאם נולדה ביום טוב - לא תיאכל ביום טוב, בשבת - לא תיאכל בשבת, אלא שאת** (שאתה) **מבקש להחמיר עליה, שאם נולדה ביום טוב - לא תיאכל בשבת, בשבת - לא תיאכל ביום טוב?!** (בתמיהה) – מכיוון שהאיסור של ביצה שנולדה ביום טוב לפי בית הלל והאיסור של ביצה שנולדה בשבת אף לפי בית שמאי אינם אלא חומרות מדברי חכמים, אין אוסרים משום האיסורים הללו בשבת ביצה שנולדה ביום טוב וביום טוב ביצה שנולדה בשבת, שאין מחמירים חומרה על חומרה (דין ביצה לחוד ודין פירות שנשרו לחוד, שפירות שנשרו בשבת אסורים גם ביום טוב, מפני שמעולם לא היו בהיתרם מערב יום טוב שחל בשבת ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 917)).
• • •
**עיטורי סוכה**

מציעים בעיה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: עיטורי סוכה** – נויי סוכה (כגון פירות שתלה בסוכה לשם נוי)**, מה הן?** – מה דינם? האם מותר לאכול מהם ביום השמיני (יום טוב אחרון) של חג הסוכות שבו אין מצוות סוכה? (רבי ירמיה שואל על שימוש בעיטורי סוכה, ככל הנראה בעקבות המשנה ביצה ד,ב והתוספתא ביצה ג,ט שעסקו בדינם של עצי סוכה)

ופושטים את הבעיה: **חזר רבי ירמיה ואמר** – רבי ירמיה שהעלה בעיה פושט אותה**: כל שבעה** – ימים של חג הסוכות, **- הן בטילין על גב סוכה** – ואסור לאכול מהם**, מיכן** (מכאן) **והילך - בהֲכֵינָן הן** – מותר לאכול מהם ביום השמיני, מכיוון שהיו מוכנים מערב סוכות ליום השמיני של חג הסוכות, שמתחילה לא הקצה אותם בידיים אלא לשבעה ימים**.**

ומביאים דעה חולקת: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: כל שבעה - קדושת סוכה** (במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'שבעה', ומגיה הגיה 'סוכה', וכן הוא בשני קטעי גניזה) **עליהן** – שהרי הוקצו למצוותם, ולכן אסור לאכול מהם**, מיכן והילך - קדושת יום טוב עליהן** – שהרי אף ביום השביעי בין השמשות של היום השמיני צריך לאכול בסוכה, וממילא הקצה אותם גם לבין השמשות של היום השמיני, ומשום כך חלה הקדושה עליהם לכל היום השמיני (עיין תוספתא סוכה א,ז וביצה ג,ט), ולכן אסור לאכול מהם אף ביום השמיני. - רבי יוסה חולק על רבי ירמיה)**.**


ותוהים: **מה אתא** (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: '**אתייא**') **מישאול?** – מה בא (כלומר, מתאים) לשאול? (כלומר, מה היא השאלה ההולמת כאן?)

ומשיבים: **יום טוב** – אחרון של חג הסוכות, **שחל להיות ערב שבת, כמאן דאמר** – כמי שאומר**: שתי קדושות הן** – יש לשאול, האם נויי סוכה אסורים בשבת שלאחר יום טוב אחרון של חג הסוכות כדין פירות שנשרו שאסורים אפילו לפי מי שאומר שיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה שתי קדושות הם, או שמא נויי סוכה דינם שונה, שהיו מוכנים מערב סוכות, ולא נאסרו ביום השמיני אלא משום שהקצה אותם בפירוש גם לבין השמשות של היום השמיני, אבל בשבת שאחרי היום השמיני מותרים, משום שכבר היו מוכנים מערב סוכות, וכדברי רבי ירמיה? (לפי מי שאומר שיום טוב ושבת הסמוכים זה לזה קדושה אחת הם, בוודאי שנויי סוכה אסורים בשבת שלאחר יום טוב אחרון של חג הסוכות) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 917)**.**


סתם הירושלמי מעמיד את השאלה במקרה מסוים לפי שיטה אחת במחלוקת שהוזכרה לעיל.

בסוגיית ירושלמי שבת ג,ו נקט רבי ירמיה כדבר פשוט שעיטורי סוכה (כל שבעה) הם בעינם ולא בהכינם, בעוד שבסוגיית ביצה, אחרי שפשט את ספקו, סבר רבי ירמיה שבטלים הם על גבי סוכה, ואין הם נחשבים בעינם. ברי שלפנינו סוגיות מוחלפות, הנובעות ממקורות שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 33-34).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:2:1)

**בית שמיי אומרים: שאור** (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו) **כזית וחמץ ככותבת** – לעניין איסור "לא ייראה לך חמץ ולא ייראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג,ז) בפסח אין שיעורו של זה כשיעורו של זה, שבשאור עוברים על "לא ייראה" בגודל זית ובחמץ אין עוברים על "לא ייראה" אלא בגודל כותבת (תמרה יבשה)**, ובית הלל אומרים: זה וזה כזית** – שאין ביניהם הבדל בעניין זה (מחלוקת זו אין מקומה כאן, ובאה אגב הלכות יום טוב הסמוכות לה, שכן המשניות א ו-ב עיקרן בעדויות ד,א-ב, ששם סודרו קוּלות בית שמאי וחומרות בית הלל, והובאו לכאן כסידורן במקומן)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:2:2)

**שיעור שאור וחמץ**

במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: שאור כזית וחמץ ככותבת, ובית הלל אומרים: זה וזה כזית".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ה,ד.

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **רבי זריקן** (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: לא שנו אלא לביעורו** – מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה בשיעורו של חמץ מתייחסת רק לעניין ביעורו בחג הפסח (איסור "לא ייראה")**, הא** – אבל **לאכילה - כזית** – לעניין איסור אכילתו בחג הפסח בית שמאי מודים שגם שיעורו של חמץ שחייבים עליו הוא כזית**.**


**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בין לביעורו בין לאכילה** **- כזית** – דעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת הן לעניין ביעורו בחג הפסח והן לעניין איסור אכילתו**.**

דברי רבי אבהו בוודאי מוסבים על בית הלל. וכדי להוציא מדעה ששאור חמור מחמץ ובשאור חייב כרת על אכילה אפילו בפחות מכזית, אמר רבי אבהו שאפילו בשאור חייב כרת רק בכזית ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 461).


**קם** – עמד **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **עם רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) – ניגש רבי מנא לרבי חזקיה (כדי לשאול אותו)**, אמר ליה** – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה)**: מן הן שמע רב** (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה ובמקבילה: '**רבי**') **הדא מילתא?** – מניין שמע רבי (מורי) את הדבר הזה (שדעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת הן לעניין ביעורו בחג הפסח והן לעניין איסור אכילתו)?

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): **מן רבי אבהו.**

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא לרבי חזקיה): (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'ואוף', ואין הוא כן גם בשני קטעי גניזה ובמקבילה) **ואנן אמרין:** – ואנחנו אומרים: **רבי אבהו** אמר **בשם רבי יוחנן: בין לביעורו בין לאכילה - כזית.** (עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים) **די לא כן** – שאם לא כך (שאם דעת בית הלל במשנה ששיעורו של שאור כשיעורו של חמץ מתייחסת רק לעניין ביעורו בחג הפסח, אבל לעניין איסור אכילתו אין שיעורו של שאור כשיעורו של חמץ)**,** יש להציע קושיה: **ניתני:** – נשְׁנה (במשנה כריתות א,א): **שלשים ושבע כריתות בתורה!** – המשנה שם, הפותחת: "שלושים ושש כריתות בתורה", ונמנו בה שלושים ושש עבירות שהעובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, היתה צריכה לשנות "שלושים ושבע כריתות" ולמנות עבירה נוספת, שכן היתה צריכה למנות גם את האוכל שאור בפסח מלבד האוכל חמץ בפסח, שכן לעניין איסור אכילתם אין שיעורם שווה, שבשאור חייב כרת אפילו בפחות מכזית ובחמץ בכזית! אלא מכאן יש להוכיח שאף לעניין איסור אכילתם שיעורם שווה, שאף בשאור חייב כרת בכזית.

רבי מנא אמר, שאצלם מוסרים את דברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן עם ההוכחה מן המשנה בכריתות. במילים אחרות, דברי רבי יוחנן אינם מיוסדים על מסורת אלא הוא למד את הדין מן המשנה. ואצלנו (בפסחים) הסוגיה מקוצרת וצריך להשלים את הנשמט ('די לא כן, ניתני...') על פי הסוגיה בביצה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 461).


הסוגיה בפסחים היא על המשנה כאן שמובאת שם בלשון "תמן תנינן". הסוגיה הועתקה מביצה לפסחים, כיוון ששאלו שם: 'שחטו (את הפסח) על החמץ, אחר מי את מהלך, אחר אכילתו או אחר ביעורו?'.

**בבלי ביצה** ז,ב: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מחלוקת (בית שמאי ובית הלל) לעניין ביעור, אבל לעניין אכילה - דברי הכול זה וזה בכזית.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:3:1)

**משנה**
**השוחט חיה ועוף ביום טוב - בית שמיי אומרים: יחפור בדקר** – ביתד שחופרים בה, **ויכסה** – בעפר את הדם, שמצווה לכסות דם שחיטת חיה טהורה ועוף טהור**, ובית הלל אומרים: לא ישחוט, אלא אם כן היה לו עפר מוכן** – מלפני יום טוב**. ומודים** – בית הלל לבית שמאי**, שאם שחט** – ואין לו עפר מוכן, **שיחפור בדקר ויכסה.**

**שאפר הכירה מוכן** – אפר הכירה הוא מוכן ואינו "מוקצה", ומותר לכסות בו את הדם ביום טוב**.**


**שאפר הכירה מוכן**

בבבלי ביצה ח,א אמרו, ששי״ן זו ('**ש**אפר') היא במקום וי"ו. והוא מצוי במשנה. - סיבתה של שי״ן זו היא, מפני שמשנה מעין זו נעתקה ממקומה בלשונה, ששי״ן זו היתה מקשרת בו משפט זה עם העניין שלפניו, והובאה למקום שאינו מקומה, ואף על פי שהועברה למקום אחר לא שינו את לשונה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 652-653).

נראה שלשון המשנה המקורי היה: 'אפר שהסיקו מערב יום טוב - מכסים בו ביום טוב, שאפר הכירה מוכן'. אפשר שחלקו הראשון של משפט זה נשמט מסיבה כל שהיא באחד משלבי המסירה הקדומים של המשנה. בתוספתא ביצה א,ה נמצא המשפט הניגודי למשפט זה: 'אפר שהסיקו ביום טוב - אין מכסים בו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן'. ובא משפט זה שבתוספתא ולימד על משפט זה שבמשנה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:3:2)

**תלמוד**
**מלאכה שהותרה מכללה ביום טוב**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב.

מביאים מחלוקת אמוראים.

**רבי חייה** (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: המבשל נבילה ביום טוב - אינו לוקה** – אף שהוא מבשל ביום טוב דבר שאינו ראוי לאכילת אדם, אין דינו כמי שעושה מלאכה ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש שהוא חייב מלקות**, שהותר מכלל בישול ביום טוב** – יום טוב הותר מכלל איסור בישול, ואף שלא לצורך אוכל נפש**.**

**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: לוקה, שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד** – יום טוב הותר מכלל איסור בישול רק לצורך אוכל נפש בלבד**.**


ומציעים קושיה כדי לפרוך את דעת רבי יוחנן: **התיב** – השיב (הקשה) **רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **על הדא דרבי יוחנן** – על [המימרה] הזאת של רבי יוחנן**: מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, החורש ביום טוב - אינו לוקה, שהותר מכלל חרישה ביום טוב** – מתוך שהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם (כמו ששנינו במשנתנו, שמותר לחפור בדקר כדי לכסות את הדם, וחפירה בדקר היא תולדה של חרישה), תותר גם כל חרישה שהיא**!** – והרי הדין הוא שהחורש ביום טוב בעדים והתראה - לוקה מן התורה (ראה משנה מכות ג,ט)!

ומתרצים את הקושיה: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: לא הותרה חרישה כדרכה** – אף כשהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, לא הותרה אלא חרישה שלא כדרכה, שחפירה בדקר אינה חרישה כדרכה, ולכן אין אומרים שמתוך שהותרה חרישה ביום טוב לצורך כיסוי הדם, תותר גם כל חרישה שהיא. אבל כשהותר בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותר בישול כדרכו, ולכן אומרים שמתוך שהותר בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, הותר גם בישול שלא לצורך אוכל נפש**.**

ומתרצים עוד את הקושיה: **רבי שמי**י (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) **אמר קומי** – לפני **רבי יוסה: רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אילא: דרבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **היא** – של רבי שמעון היא (יש להעמיד את משנתנו כרבי שמעון)**,** ומציעים את שיטתו של החכם הנזכר: **דרבי שמעון אמר: עד שיהא לו צורך בגופו של דבר** – שיטתו של רבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה (שכוונתו של העושה היא למטרה השונה ממטרתה הרגילה של המלאכה) - פטור עליה בשבת וביום טוב, עד שיהא לו צורך בגופה של המלאכה (שיתכוון במעשה המלאכה לאותה תכלית שהיא תכליתה הרגילה והמקובלת של המלאכה), והואיל ולשיטה זו החופר גומה ואינו צריך לגומה עצמה אלא לעפרה - פטור (כי גומות נחפרות כרגיל לצורך גופן ולא לצורך עפרן), אף על פי שאסור, לכן השוחט חיה ועוף ביום טוב מותר לחפור בדקר כדי לכסות בעפר את הדם (לבית שמאי ישחוט ויחפור בדקר, ולבית הלל אם שחט יחפור בדקר)**.**


**קם** – עמד **רבי יוסי עם רבי אחא** – ניגש רבי יוסי (לאחר שרבי שמיי אמר לפניו את התירוץ שאמר רבי אחא בשם רבי אילא) לרבי אחא (כדי לשאול אותו)**, אמר ליה** – אמר לו (שאל רבי יוסי את רבי אחא)**: את**(**ה**) **אמרת**(**ה**) **הדא מילתא?!** (בתמיהה) – אתה אמרת את הדבר הזה (את התירוץ לקושיה על רבי יוחנן, שיש להעמיד את משנתנו כרבי שמעון)?! - ויש להציע מימרה שממנה קשה על רבי אחא: **לא כן אמר רבי יוחנן:** – (וכי) לא כך אומר רבי יוחנן: **דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**, עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמי**י **ומחומרי בית הלל, וזה אחד מהן** – לדברי רבי מאיר, משנתנו היא אחד מעשרים וארבעה דברים שבית שמאי מקלים ובית הלל מחמירים**?!** (בתמיהה) **נֹאמר** (בשני קטעי גניזה ובמקבילה: 'נימר' - נֹאמר)**: עשרים ושלשה!** – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, שלדברי רבי מאיר עשרים ושלושה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, מפני שאין משנתנו אחד מהם, כיוון שלדעת רבי יוחנן לפי רבי אחא משנתנו כרבי שמעון, ורבי מאיר עשוי לחלוק על רבי שמעון ולסבור שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה, ולכן השוחט חיה ועוף ביום טוב אסור לחפור בדקר כדי לכסות בעפר את הדם, ונמצא שלרבי מאיר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה! - ויש לחזור מן הדברים שנאמרו קודם לכן: **אלא רבי מאיר ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד** – רבי מאיר סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, ולכן לרבי מאיר נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, ולכן לדברי רבי מאיר עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וזה אחד מהם**.** - ויש להציע דברי אמורא הסותרים את האמור לפני כן: **לא כן סברנן מימר:** – (וכי) לא כך סברנו לומר: אמר רבי יוחנן: **רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד** (ירושלמי שבת ב,ה) – רבי יוסי אומר, שאם כיבה את הנר בשבת מפני שחס על הנר (על הכלי) שלא יפקע לפי שכלה השמן או שחס על השמן ורוצה להניחו לשעה אחרת - פטור (משנה שבת ב,ה), שהוא סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני שצריך לנר או לשמן**?!** (בתמיהה) **נימר:** – נֹאמר: **רבי מאיר ורבי יוסה ורבי שמעון שלשתם אמרו דבר אחד!** – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, ששלושת התנאים האלה אמרו דבר אחד, כיוון שלדעת רבי יוחנן לפי רבי אחא שמשנתנו כרבי שמעון, גם רבי מאיר סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה! ומאחר שרבי יוחנן לא צירף גם את רבי מאיר לשיטת הסוברים כך, ראיה שרבי מאיר אינו פוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. - ויש להקשות: **אלא מילין דצריכן לרבנ**י**ן פשיטן לכון, פשיטן לרבנ**י**ן צריכן לכון!** – דברים שנצרכים (כלומר, שמסופקים) לחכמים פשוטים לכם, [וה]פשוטים לחכמים נצרכים (כלומר, מסופקים) לכם!


המשנה במסכת עדויות בפרק ד מונה עשרים ושלושה דברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. רבי יוחנן בירושלמי כאן אומר, שרבי מאיר מונה עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, וכן שנינו מניין עשרים וארבעה בתוספתא עדויות ב,ב, ונוספה בה מחלוקת שאינה במשנה. במסכת עדויות פרק ה' רבי יהודה מוסיף שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל על אלה שנשנו בפרק ד, רבי יוסי מוסיף עוד שישה דברים, רבי שמעון מוסיף עוד שלושה דברים, ורבי אלעזר מוסיף עוד שני דברים.

התנא של פרק ד במסכת עדויות, שהוא סתם משנה, הוא רבי מאיר.


**קצר לצורך עשבים** – תלש עשבים בשבת או ביום טוב כדי להאכיל אותם לבהמתו, **- חייב משום קוצר, ואינו חייב משם שהוא מייפה את הקרקע** – אף שהוא מתקן את הקרקע, אינו חייב משום חורש, מפני שאין כוונתו לתקן את הקרקע, ואינו מתחייב אלא על מלאכה שמתכוון לעשותה**.**

ומציעים בעיה המתעוררת בעקבות הקביעה שלפני כן: **לא צורכה די לא** – אין צורך [בלימוד ובעיון] אלא (כלומר, אין הספק אלא)**, קצר לייפות את הקרקע** – אם קצר כדי לתקן את הקרקע, **- מהו שיהא חייב משם קוצר ומשם שהוא מייפה את הקרקע?** – האם הוא חייב גם משום קוצר, מפני שתלישת העשבים היא תוצאה מחויבת מהקצירה ("פסיק רישיה"), או שמא אינו חייב אלא משום חורש אבל לא משום קוצר, מפני שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בעשבים התלושים? **ואפילו תימר:** – ואפילו תאמר: **דרבי שמעון היא** – של רבי שמעון היא**, ברם כרבנ**י**ן** – אבל כחכמים (החולקים על רבי שמעון וסוברים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה), **- מכל מקום הרי חרש ומכל מקום הרי קצר** – ולכן אם קצר לייפות את הקרקע - חייב משום חורש וגם משום קוצר**.**


ומציעים דברי אמוראים המסייעים לדברי אמורא המופיעים לפני כן: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מיליהון דרבנ**י**ן מסייען** – דבריהם של החכמים (שלשלת האמוראים נקובי שם שלהלן) מסייעים **לרבי יוסי רבי** (מורי)**, דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן: דג שסחטו** – בשבת או ביום טוב, להוציא ממנו את הציר הבלוע בו**, אם לגופו** – אם סחט כדי לאכול את הדג עצמו בלא הציר, **-** הרי זה **פטור** – מפני שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בציר שהוציא**, אם להוציא ציר** – אם סחט כדי לאכול את הציר, **- הרי זה חייב** – משום מפרק, שהוא תולדה של מלאכת דש**.**

**ואפילו תימר:** – ואפילו תאמר: **דרבי שמעון היא** – של רבי שמעון היא**, ברם כרבנ**י**ן** – אבל כחכמים (החולקים על רבי שמעון וסוברים שגם מלאכה שאינה צריכה לגופה - חייב עליה), **- מכל מקום הרי סחט ומכל מקום הרי הוציא ציר** – ולכן אף אם סחט לגופו - הרי זה חייב**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.


מקור הסוגיה הוא בביצה, משום שמחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, שעליה נושאים ונותנים בסוגיה, היא לעניין יום טוב, וקושיית רבי בא בר ממל בעניין חרישה היא ממשנתנו. הסוגיה הועתקה לשבת, משום שעסקו שם לפני כן במלאכת חורש בשבת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:3:3)

**כיסוי דם וצואה ביום טוב**

במשנה שנינו: "שאפר הכירה מוכן".

מציעים היסק העולה מן המשנה: **רב אבון** (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבנ**י**ן דתמן** – החכמים של שָׁם (חכמי בבל)**: זאת אומרת, שאין אפר הכירה מוכן אלא למצוה** – יש להסיק מן המשנה הדנה בכיסוי הדם של חיה ועוף שנשחטו ביום טוב, שמותר ליטול אפר כירה ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, משום שהוא עושה מצווה בדבר, אבל אסור ליטול אפר כירה לכסות בו צואה**.**

ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: בשלא הכינו** – מותר ליטול אפר כירה ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, במקרה שלא הכין אותו מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב לצרכיו**, אבל אם הכינו - מכסין בו צואה ומצוה** – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב לצרכיו, מותר ליטול אותו ביום טוב גם לכסות בו צואה ולא רק לכסות בו דם שחיטה**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים: **ואתייא כהיא דאמר** – ו[המימרה (של רבי מנא, שאם הכינו לצרכיו - מכסים בו צואה ומצווה)] באה (הולכת) כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי שמי**י (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי)**: דרש** – דרשה בציבור, **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)**: הכינו למצוה - מכסין בו מצוה** – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי לכסות בו דם שחיטה ביום טוב, מותר ליטול אותו ביום טוב רק לכסות בו דם שחיטה, אבל אסור ליטול אותו לכסות בו צואה**,** ל**צואה - מכסין בה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**בו**') **צואה** ו**מצוה** – במקרה שהכין אפר כירה מערב יום טוב כדי לכסות בו צואה ביום טוב, מותר ליטול אותו ביום טוב גם לכסות בו צואה ולא רק לכסות בו דם שחיטה**.**


ומציעים מחלוקת אמוראים: **רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: איתפלגון** – נחלקו **רב זירא** (אמורא בבלי בדור הרביעי) **ורבי** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'ורב') **אבא בר יוסף** (רבא, מגדולי אמוראי בבל בדור הרביעי, בנו של רב יוסף בר חמא. - רבא הוא האמורא הבבלי האחרון הנזכר בירושלמי)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **יש הכן לצואה** – הכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב מועילה כדי לכסות בו אפילו צואה ביום טוב**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אין הכן לצואה** – הכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב אינה מועילה כדי לכסות בו צואה ביום טוב (ורק הכנה של עפר כדי לכסות בו צואה מועילה לכסות בו צואה)**.**

ומציעים קושיה כדי לפרוך דעה המופיעה לפני כן: **מתיב מאן דאמר** – משיב (מקשה) מי שאומר: **אין הכן**, **למאן דאמר** – למי שאומר: **יש הכן: ויכסה בו את הכוי!** – לפי מי שאומר, שהכנה סתם של עפר מערב יום טוב כדי להשתמש בו ביום טוב מועילה כדי לכסות בו אפילו צואה ביום טוב, מדוע שנינו במשנה ביכורים ב,ט וחולין ו,א, שהואיל ואין דמו של כוי טעון כיסוי לאחר השחיטה אלא מספק, אסור לשחוט אותו ביום טוב, מפני שאסור ליטול עפר ביום טוב לצורך כיסוי דמו שהוא ספק (כוי הוא בעל חי טהור, וטיבו לא היה מוגדר האם הוא חיה ודמו טעון כיסוי או שהוא בהמה ואין דמו טעון כיסוי), והרי כשם שהכנה סתם של עפר מועילה לכסות בו אפילו צואה, כך הכנה סתם של עפר תועיל לכסות בו את דמו של כוי!

ומתרצים את הקושיה: **אמר ליה:** – אמר לו (מי שאומר יש הכן למי שאומר אין הכן): **כוי - דרך בני אדם לטעות בו** – אם יהיה מותר לשחוט כוי ביום טוב ולכסות את דמו בעפר שהוכן סתם, יש לחשוש שבני אדם יטעו ויעשו דבר שהוא אסור, כמבואר בסמוך**, צואה - אין דרך בני אדם לטעות בה** – ולכן מותר לכסות צואה ביום טוב בעפר שהוכן סתם**. אמר ליה:** (בקטע גניזה אחד אין שתי מילים אלו, ואין לגרוס אותן, וכן כתב ר"א אזכרי בפירושו) **אם אומר את** (אתה) **כן** – שיהיה מותר לכסות את דמו של כוי ביום טוב בעפר שהוכן סתם**, אף הוא** – הרי הוא **חופר בדקר ומכסה** – יש לחשוש שמא יטעה ויסבור שדמו של כוי טעון כיסוי כמו דמה של חיה ודאית, ובשל כך, אם לא יהיה לו עפר מוכן, יחפור בדקר ביום טוב לכסות את דמו של כוי, כמו שהוא חופר בדקר ביום טוב לכסות את דמה של חיה ודאית, ולא התירו דבר זה בכוי, כיוון שאין דמו טעון כיסוי אלא מספק**.**

**בבלי ביצה** ח,ב: אמרי במערבא: פליגי בה רב יוסף בר חמא ורבי זירא, ואמרי לה: רבא בריה דרב יוסף בר חמא ורב זירא. חד אמר: כוי הרי הוא כצואה, וחד אמר: כוי אינו כצואה.
תסתיים דרבא הוא דאמר: כוי הרי הוא כצואה, דאמר רבא: הכניס עפר (מבעוד יום) לכסות בו צואה (ביום טוב) - מותר לכסות בו דם ציפור, דם ציפור - אסור לכסות בו צואה. תסתיים.

לכאורה, המחלוקת בכוי שמובאת בבבלי בשם "אמרי במערבא" אינה נמצאת בירושלמי. אולם אחרי העיון מתברר שיש ללמוד על מחלוקת כזאת מן המשא והמתן בירושלמי.
המחלוקת בין רבא ורב זירא, לפי פירוש ר"א אזכרי, היא האם כל עפר שהכינו סתם מוכן גם לצואה. בירושלמי מקשה מי שאומר אין הכן למי שאומר יש הכן: "ויכסה בו את הכוי!". זאת אומרת, שמי שאומר אין הכן מדמה כוי לצואה ומי שאומר יש הכן סובר שאין לדמות. בבבל הכירו את כל הסוגיה, ולמדו ממנה על המחלוקת בכוי.
המחלוקת של "חד אמר... וחורנה אמר..." שבירושלמי מובאת בבבלי בשמות האמוראים. מן המשא והמתן בירושלמי למד הבבלי שמי שאומר אין הכן סובר שכוי הרי הוא כצואה. אבל אין אנו יודעים עדיין את שם האמורא הסובר שכוי הרי הוא כצואה, מכיוון שאין אנו יודעים מי הוא שאומר אין הכן. על זה אומר הבבלי "תסתיים" שרבא הוא הסובר שכוי הרי הוא כצואה, כי הוא מי שאומר אין הכן, "דאמר רבא..." ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמודים 22-23).


למרות שהמחלוקת בבבלי היא בין אמוראי בבל, הבבלי מביא אותה בשם "אמרי במערבא", ולכן הבבלי גם אומר רבא בריה דרב יוסף בר חמא ולא סתם רבא.


ומציעים ברייתא: **ותני כן** (מונח זה בא ככל הנראה באשגרה מלהלן, וצריך לומר כמו בקטע גניזה אחד: '**תני**', וכן הוא במובאת הירושלמי ברשב"א, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רה, הערה 46). וכן הגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים" עמוד 607)**:** – שונה [התנא]: **הביא עפר לטוח את גגו,** או **סיד לסוד את ביתו - מכסין בו** – דם שחיטת חיה ועוף ביום טוב**.**

ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של הברייתא: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **אין מכסין** בו – דם שחיטת חיה ועוף ביום טוב**.**

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם במקרים שונים: **רבי יוסה בירבי בון** אמר **בשם רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: מאן דאמר:** – מי שאומר: **מכסין - לשעבר** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**ב**שעבר' - בדיעבד) – במקרה שכבר שחט חיה ועוף ביום טוב, מותר לו לכסות את הדם בעפר שהביא לטוח את גגו**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אין מכסין - בבא לישאל כתחילה** (לכתחילה) – במקרה שבא לשאול חכם, האם מותר לו לשחוט חיה ועוף ביום טוב ולכסות את הדם בעפר שהביא לטוח את גגו, אין מתירים לו לשחוט ולכסות בעפר זה, אלא אומרים לו שישחוט ויכסה בעפר מוכן**.**

**תוספתא ביצה** א,ה: היה לו עפר בתוך ביתו להטיח בו את גגו, סיד לסוד בו את ביתו - מכסים בו / אין מכסים בו.


בכתבי היד של התוספתא שתי גרסאות, כמו בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:3:4)

**כוי אין מכסים את דמו ביום טוב**

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: כוי** – בעל חי טהור, וטיבו לא היה מוגדר האם הוא חיה או בהמה, **אין מכסין את דמו** – אם נשחט ביום טוב**, מפני שהוא ספק** – ספק חיה שטעונה כיסוי, ספק בהמה שאינה טעונה כיסוי**.** - ויש ללמוד דין זה בקול וחומר: **מה אם מילה שוודייה דוחה את השבת** – שמילה בזמנה דוחה את השבת, **- אין ספיקה דוחה את יום טוב** – שעל ספק מילה בזמנה (כגון שנולד בין השמשות וספק האם יומו השמיני חל ביום טוב) אין דוחים את יום טוב (שאין מלים אותו. ראה משנה שבת יט,ה)**, כיסוי הדם שאין וודייו דוחה את השבת** – כמו שפירשו להלן, **- דין הוא שלא ידחה ספיקו את יום טוב** – הסברה מחייבת שספק כיסוי הדם אינו דוחה יום טוב, ומכאן שכוי אין מכסים את דמו ביום טוב**.**


ומפסיקים את הברייתא ותמהים על האמירה "כיסוי הדם שאין ודאו דוחה את השבת": **ומותר לשחוט בשבת?!** – מכיוון ששחיטה אסורה בשבת, אין כיסוי דם בשבת, ולכן ההנחה שביסוד קול וחומר זה שכיסוי הדם אינו דוחה את השבת חסרת משמעות!

ומתרצים את התמיהה: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אמר לה** – אומר אותה (את המימרה) **סתם, רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בשוחט לחולה** – במקרה שהוא שוחט חיה או עוף בשבת לחולה שיש בו סכנה, כדי שיאכל בשר מבושל טרי, ששחיטה לפיקוח נפש מותרת בשבת, אבל אסור לכסות את הדם במקרה זה, ומכאן ההנחה שכיסוי הדם אינו דוחה את השבת (ר"ן כתב בבבלי חולין, שרצו החכמים לעשות היכר שיום זה אסור בשחיטה, ולפיכך לא התירו אלא שחיטה שהיא צורכו של חולה בלבד ולא כיסוי הדם)**.**


ומביאים את המשך הברייתא: **אמרו לו** – החכמים לרבי יוסי**: והרי שופר שבגבולים** – תקיעת שופר בראש השנה מחוץ למקדש, **יוכיח** – שאין זה קול וחומר**, שאין וודייו דוחה** את ה**שבת** – שאין תוקעים מן התורה בגבולים בראש השנה שחל בשבת (כמפורש בירושלמי ראש השנה ד,א)**, והרי ספיקו דוחה** את **יום טוב** – כמו שפירשו להלן. וכמו כן, כיסוי הדם, אף על פי שאין ודאו דוחה את השבת, יהא ספקו דוחה את יום טוב**.**


ומפסיקים את הברייתא ותמהים על האמירה "ספיקו דוחה את יום טוב": **מה ספק יש שם?** – איזה סוג של ספק תקיעה יש שם שדוחה את יום טוב של ראש השנה? **יום חול הוא - יתקע! יום טוב הוא - יתקע!** – אם הספק הוא האם יום זה (שאינו יום שבת) הוא יום חול (היום השלושים לחודש אלול) שאין בו מצוות תקיעה או יום טוב של ראש השנה (היום הראשון לחודש תשרי) שיש בו מצוות תקיעה, הרי הוא רשאי לתקוע ביום זה, בין אם הוא יום חול שאין בו חילול, ובין אם הוא יום טוב שהמצווה דוחה את יום טוב, ולכן הטענה שספק תקיעה דוחה את יום טוב אינה נכונה!

ומתרצים את התמיהה: **רבי חנינה** (נראה שצריך לומר: 'רבי חונה' - רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: באנדרוגינס** (מי שיש לו איברי מין של זכר ונקבה. מקור המילה ביוונית) – במקרה של אנדרוגינס, שיש להסתפק האם הוא איש שחייב בתקיעה או אישה שאינה חייבת בתקיעה, **שתקע** – לאנדרוגינס אחר בראש השנה, שהוא מוציא אותו ידי חובתו, וזה הוא ספק תקיעה שדוחה את יום טוב של ראש השנה**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: **אנדרוגינס** – שתקע בראש השנה, **מוציא את מינו** – מוציא אנדרוגינס אחר ידי חובת תקיעת שופר, משום שאף הוא או איש או אישה כמוהו, **ואינו מוציא את שאינו מינו** – אדם אחר (המילים 'ואינו מוציא...' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן בשני קטעי גניזה)**. טומטום** (מי שאיברי המין שלו מכוסים קרום ואינם ניכרים וקשה להבחין אם הוא זכר או נקבה) **אינו מוציא לא את מינו** – טומטום אחר, **ולא את שאינו מינו** – אדם אחר. טומטום הוא ספק איש ספק אישה, ולפיכך אינו מוציא ידי חובת תקיעת שופר אפילו את מינו, שמא התוקע הוא אישה והשומע הוא איש**.**


ומציעים קושיה: **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מקשה על רבי אחא)**: אם באנדרוגינס שתקע, בדא דתני** (צריך לומר: '**תני**')**:** – בזאת שונה [התנא]: **אין לו תשובה** (קושיה, פִרכה)**?!** – אם מדובר במקרה של אנדרוגינס שתקע, הרי שהאמור בהמשך הברייתא (ראה להלן) לא ייתכן! (לפי תירוצו של רבי אחא, קושיית החכמים על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי היא קושיה, והרי אמור בהמשך הברייתא שאין קושיה על הלימוד בקול וחומר?)


ומביאים את המשך הברייתא: **אמר** (ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 115 הערה 11 מגיה: '**ד**אמר') **רבי אביי** (מגיה במסירה שלפנינו הגיה בטעות: 'אבין'. בקטע גניזה: 'ר' אביי'. ובתוספתא: 'ר' אבא'. - רב ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 166), אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: זה** – הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי, **אחד מארבעה דברים שהיה רבי חייה הגדול** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אומר: אין להן תשובה** (קושיה, פִרכה) – מפני שקושיית החכמים על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי היתה קשה לרבי חייה**, והשיב רבי לעזר** (בר קפרא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **בנו של רבי לעזר** (צריך לומר כמו בשני קטעי גניזה: 'ר' ל**י**עזר') **הקפר** (תנא בדור החמישי) – בר קפרא הקשה קושיה אחרת על הלימוד בקול וחומר שאמר התנא רבי יוסי, שאין ללמוד ממילה, שאין ספיקה דוחה יום טוב, לכיסוי הדם, שלא ידחה ספיקו יום טוב**: מה אם מילה** (צריך לומר כמו בתוספתא: 'מה **ל**מילה') **שאין ספיקה דוחה את יום טוב, וודייה דוחה את לילי יום טוב** (אין מובן לטענה זו. וצריך לומר כמו בתוספתא: '**שאין** וודייה דוחה את לילי יום טוב'. המילה 'שאין' נשמטה בשלב קדום מאוד של המסירה, כיוון שאינה גם בשני קטעי גניזה) – על ספק מילה בזמנה אין דוחים את יום טוב, שהרי מילה אינה נוהגת בליל יום טוב, כי מילה נוהגת ביום ולא בלילה**, תאמר בכיסוי הדם שוודייו דוחה את לילי יום טוב?!** – האם תאמר בכיסוי הדם, שוודאו דוחה את לילי יום טוב (שהשוחט חיה או עוף בליל יום טוב צריך לכסות את הדם), שלא ידחה ספיקו את יום טוב? ולכן אין ללמוד ממילה לכיסוי הדם. **הואיל וודייו דוחה את לילי יום טוב, דין הוא שידחה ספיקו את יום טוב** – ייתכן שהסברה מחייבת שספק כיסוי הדם דוחה יום טוב**.**

רבי אבא (רב) שיבח את רבי אלעזר בנו של רבי אליעזר הקפר, על סמך כך שהיה רבי חייה אומר

שהוכחתו של רבי יוסי היא אחד הדברים שאין לו תשובה עליה, והנה בא רבי אלעזר

והשיב.
זה אחד המקומות המאוחרים ביותר בתוספתא שמדבר בו האמורא רב (והוא מוזכר בשמו בצורה המקובלת: רבי אבא) ("מחקרי לשון ומינוח בספרות התלמודית", עמוד 379).
רבי אלעזר הקפר (הבן) פעל בזמן המעבר בין תנאים לאמוראים, והוא עצמו פעל הן כתנא הן כאמורא. כשדבריו באים במקור תנאי, במשנה או בברייתא, הוא נקרא בשמו בצורה המקובלת "רבי אלעזר בנו של רבי אליעזר הקפר", ובבבלי "רבי אלעזר הקפר ברבי" (בנו של חכם מוסמך). הבבלי משתמש בשמו בצורה המקובלת לדבריו כתנא, ובשם "בר קפרא" לפעילותו כאמורא, ואף לברייתות ששנה כאמורא. הדבר מזכיר חלוקה כזאת באזכור האמורא רב, שהוא גם תנא, ובתור תנא הוא נקרא "רבי אבא" (שם, עמודים 418-419).

פירוש התואר 'הקפר' או 'קפרא' בארמית: אפשרות ראשונה, שמוצאו של רבי אליעזר הקפר מהכפר קֻפֵּירָה שבגולן. אפשרות שנייה, שתנא זה עסק בהפקת תרופות או תבלינים מן הצמח קפר, ולפיכך כונה בשם הצמח. צמח הקפר ידוע בשם צלף. ניצני פרחיו נקראו בשם קפרס או קפריסין (מיוונית). האפשרות הראשונה מתקבלת יותר על הדעת, אולם תיתכן גם האפשרות השנייה ("כתובות יהודיות מן הכפר דבורה שבגולן", "תרביץ" מ, עמוד 407).


ומציעים את סיכום הדברים שנזכרו לפני כן: **וקמת** – ועמדה (ועלתה המסקנה)**, כמה דצרכת לרבנ**י**ן קדמאיי וקשת בידיהון, כן צרכת לרבנ**י**ן אחריי וקשת בידיהון** – כמו שנצרכה לחכמים הראשונים ונתקשתה בידיהם, כך נצרכה לחכמים האחרונים ונתקשתה בידיהם (כשם שתשובת החכמים לרבי יוסי (התנא) בברייתא נסתפק פירושה לרבי חייא ובר קפרא, ונותרה קשה בידיהם ולא נפתרה, כך נסתפק פירושה לרבי יוסי (האמורא) ורבי חנינא, ונותרה קשה בידיהם ולא נפתרה. וטעם הדבר, שרבי חייא ובר קפרא ורבי יוסי (האמורא) סוברים שתקיעת אנדרוגינוס לחבירו בראש השנה כשרה בדיעבד ולא לכתחילה, ולכן אין שָׁם ספק תקיעה שדוחה את יום טוב של ראש השנה לכתחילה. ואף על פי שרבי חנינא בשם רבי אחא מכשיר תקיעת אנדרוגינוס לחבירו לכתחילה, הוא שתק לו לרבי יוסי בפירושה של תשובת החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 748, הערה 704))**.**

ומפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי שני בני מחלוקת: **על דעתיה דרבי אחא** – על דעתו של רבי אחא**, אנדרוגינס מוציא את מינו כתחילה** – לכתחילה**. על דעתיה דרבי יוסה** – על דעתו של רבי יוסי (האמורא)**, לשעבר** – בדיעבד**.**

**תוספתא ביצה** א,ה-ז ו**חולין** ו,א-ג: רבי יוסה אומר: כוי אין שוחטים אותו ביום טוב, מפני שהוא ספק, ואם שחטו - אין מכסים את דמו.
אמר רבי יוסה: ומה מילה שוודאה דוחה את השבת - אין ספיקה דוחה את יום טוב, כיסוי הדם שאין ודאו דוחה את השבת - אינו דין שלא יהא ספיקו דוחה את יום טוב?!
אמרו לו: שופרות שבגבולים יוכיחו, שאין ודאם דוחה את השבת וספיקם דוחה את יום טוב, הם יוכיחו לכיסוי הדם, שאף על פי שאין ודאו דוחה את השבת, שיהא ספיקו דוחה את יום טוב.
השיב רבי לעזר בנו של רבי ליעזר הקפר: מה למילה שאין ספיקה דוחה את יום טוב, שאין ודאה דוחה את לילי יום טוב, תאמר בכיסוי הדם שוודאו דוחה את לילי יום טוב?! הואיל וודאו דוחה את לילי יום טוב, דין הוא שיהא ספיקו דוחה את יום טוב.
אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שהיה רבי חייה אומר: אין לי תשובה, והשיב רבי לעזר.

**תוספתא ראש השנה** ב,ה: אנדרונינוס מוציא את מינו ואין מוציא את שאינו מינו. טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו.

**בבלי חולין** פד,ב-פה,א: תניא: רבי יוסי אומר: כוי אין שוחטים אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסים את דמו מקול וחומר: ומה מילה שוודאה דוחה את השבת - אין ספיקה דוחה יום טוב, כיסוי שאין ודאו דוחה את השבת - אינו דין שאין ספיקו דוחה יום טוב?!
אמרו לו: תקיעת שופר בגבולים תוכיח, שאין ודאה דוחה את השבת, וספיקה דוחה יום טוב.
השיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי יום טוב, תאמר בכיסוי שנוהג בלילי יום טוב?
אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא: אין לי עליהם תשובה, והשיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה.

קתני מיהא: "כיסוי שאין ודאו דוחה את השבת". - היכי דמי? לאו דשוחט לחולה בשבת (שאין מכסים את הדם בשבת)? (ומכאן קושיה על מי שאומר (רב עינא) שהשוחט לחולה בשבת - חייב לכסות) - ודילמא דעבר ושחט (בשבת באיסור, אבל השוחט לחולה, כיוון שנדחתה השבת אצל שחיטה, נדחתה גם אצל כיסוי)! - דומיא דמילה (שממנה למד רבי יוסי), מה מילה - ברשות (שמצווה למול בשבת), אף כיסוי נמי - ברשות (ששוחט לחולה בהיתר).
"אמרו לו: תקיעת שופר בגבולים תוכיח, שאין ודאה דוחה את השבת, וספיקה דוחה יום טוב". - מאי ספיקה? אילימא: ספק חול ספק יום טוב - השתא ודאי יום טוב דחיא, ספק חול ספק יום טוב מיבעיא? (ואין ללמוד מכאן לכיסוי דם הכוי שהוא ספק שידחה יום טוב) - אלא ספק איש ספק אישה (כגון טומטום, וביום טוב ודאי, שאף שאישה פטורה מתקיעת שופר, טומטום שהוא ספק איש ספק אישה חייב בתקיעת שופר. ומכאן יש ללמוד שכוי שהוא ספק בהמה ספק חיה מכסים את דמו ביום טוב).
ורבי יוסי (שאינו מקבל הוכחה זאת) לטעמיה, דאמר: ודאי אישה נמי תקעה (רשאית לתקוע ביום טוב, אף שאינה מצווה בכך)...
"השיב רבי אלעזר הקפר ברבי תשובה: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי יום טוב". - בלילי יום טוב הוא דלא נהגא, הא בשאר לילות נהגא?! (הרי מילה אינה נוהגת אלא ביום!) - אלא, מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכיסוי שנוהג בלילות כבימים?
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:3:5)

**אפר כירה מוכן**

במשנה שנינו: **"ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. שאפר הכירה מוכן".**

מצמצמים את תחולת הקביעה במשנה: **הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאפר כירה מוכן, ומותר לכסות בו דם ביום טוב) **- באפר שהוסק מערב יום טוב** – במקרה של אפר מהסקה של ערב יום טוב, שהעצים שהסיקו בהם את הכירה הפכו לאפר בערב יום טוב**, אבל באפר שהוסק ביום טוב** – במקרה של אפר מהסקה של יום טוב, **- לא בדא** (=בהדא) – לא בזאת (לא בדין הזה, שבמקרה הזה האפר אינו מוכן מערב יום טוב, ואסור לכסות בו דם ביום טוב) (במסירה שלפנינו נכתב "ב'ד'א'" (=במה דברים אמורים), ויש נקודה לסימן פיסוק אחרי "לא", והכול מוטעה, וצריך להיות: "בדא"', ויש לשים את הנקודה אחריה)**.**

**בשלא שחט** – האיסור לכסות באפר שהוסק ביום טוב קיים רק כשעדיין שלא שחט, שלכתחילה לא ישחוט ויכסה את הדם באפר שהוסק ביום טוב**, אבל אם שחט** – אם כבר שחט חיה או עוף ביום טוב, ואין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם, **- מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב** – ויכסה בו את הדם, כדי שלא יבטל את מצוות כיסוי הדם**, ואל יחפור בדקר ויכסה** – בעפר את הדם, משום שנטילת אפר מהסקה של יום טוב אסורה מדברי החכמים, ואילו חפירה בדקר אסורה מן התורה**.**

**תוספתא ביצה** א,ה: אפר שהסיקו ביום טוב - אין מכסים בו ביום טוב, לפי שאינו מן המוכן.

**בבלי ביצה** ח,א: אפר כירה מוכן הוא. - אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב - אסור.


**חברייא אמרין:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: **שמצות** '**עשה**' **דוחה למצוה ב**'**לא תעשה**' – בית הלל מודים, שאם שחט חיה או עוף ביום טוב, ואין לו עפר מוכן לכסות בו את הדם, שיחפור בדקר ויכסה בעפר את הדם, מפני שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב (לדעת הירושלמי אין ביום טוב אלא 'לא תעשה', אבל לפי הבבלי ביצה ח,ב מלאכה ביום טוב אסורה ב'עשה' וב'לא תעשה', ואין 'עשה' דוחה 'לא תעשה' ו'עשה')**.**

ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: **על דעתיה דרבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **דו אמר:** – על דעתו של רבי יונה שהוא אומר: **מצות** '**עשה**' **דוחה למצוה ב**'**לא תעשה**' **אף על פי שאינה כתובה בצידה - ניחא** – [הדבר] נוח (מובן שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב, אף על פי שאין שתי המצוות הללו כתובות בתורה זו בצד זו, באותה פרשה או בפרשות סמוכות)**. על דעתיה דרבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **דו אמר:** – על דעתו של רבי יוסי שהוא אומר: **הואיל ואין מצות** '**עשה**' **דוחה [למצוה]** (הושלם כמו בשני קטעי גניזה) **ב**'**לא תעשה**' **אלא אם כן היתה כתובה בצידה** – הרי שלפי רבי יוסי אין לומר שמצוות 'עשה' של כיסוי הדם דוחה את מצוות 'לא תעשה' של איסור מלאכה ביום טוב**!**

ומתרצים את הקושיה: **מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו:** "**מָרֵק**!" – השחיטה וכיסוי הדם נחשבות מצווה אחת, שתחילתה השחיטה וסופה כיסוי הדם, ומכיוון שהתחיל את המצווה בהיתר, שכן השחיטה הותרה ביום טוב, אומרים לו שיגמור את המצווה ויכסה את הדם, שהמתחיל במצווה יש לו לגמור אותה מיד ולא להפסיק ולגמור אותה לאחר זמן, ולפיכך יחפור בדקר ויכסה בעפר את הדם**.**


**חברייא**

הכינוי 'חברייא' בירושלמי בא בהוראה עיקרית אחת: קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית, שעדיין לא הגיעו להוראה מסיבה כלשהי ("חכמי המשנה והתלמוד", עמוד 82).
• • •
**קערה שחקקה קוף**

ומציעים בעיה: **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: קערה שחקקה קוף** – קוף שעשה חלל בתוך חתיכת עץ או אבן ביום טוב ויצר על ידי כך קערה**, מהו?** – מה הדין? האם מותר ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה?

ומציעים מחלוקת אמוראים כדי להציע תשובה לבעיה: **רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: איתפלגון** – נחלקו **רבי זעורה ורב המנונא** (אמורא בבלי בדור השלישי)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **אסור** – ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **מותר** – ליטול את הקערה ביום טוב ולהשתמש בה (ייתכן שהמחלוקת נאמרה בבבל לפני עלייתו של רבי זעורה לארץ ישראל, ומשם הביאה רבי יוסה בירבי בון ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 278, הערה 660). - סתם הירושלמי מוסר שרבי זעורה הציע בעיה במקרה זה, ורבי יוסה בירבי בון יודע לומר שרבי זעורה אמר את הדין במקרה זה. דבר דומה יש בירושלמי שבת א,ט: "רבי אחא אמר: רבי יוסי ברבי חנינה בעי: מהו... - רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רבי יוחנן ורבי יוסי בר חנינה...")**.**

ומציעים הסברים לדעות הסותרות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **אסור - נעשה** (בקטע גניזה: 'נעשת') **כמוקצה שיבש ולא ידע בו** – דינה של קערה שחקקה קוף דומה לדינם של תאינים שהונחו לייבוש והסיח הבעלים דעתו מהם והגיעו לידי ייבוש מבעוד יום טוב ונעשו ראויים לאכילה ולא ידע הבעלים מבעוד יום טוב שיבשו ורק ביום טוב התברר לו שכבר יבשו מבעוד יום. אף על פי שהתאינים יבשו מבעוד יום וכבר היו בעינם לפני יום טוב, מכל מקום הם אסורים באכילה ביום טוב, שכיוון שלא ידע הבעלים מבעוד יום שיבשו, אינם מוכנים (ראה ירושלמי שבת ג,ו), ואסור להשתמש ביום טוב בדברים שאינם מוכנים. והוא הדין קערה שחקקה קוף אסור להשתמש בה ביום טוב, שאף על פי שחתיכת העץ היתה בעינה מבעוד יום, מכל מקום אינה מוכנה, שהרי הבעלים לא ידע שתיחקק למחר ביום טוב ולא היתה דעתו עליה כלל מערב יום טוב**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **מותר - נעשה** (בקטע גניזה: 'נעשת') **כטבל שתיקנו שוגג** – דינה של קערה שחקקה קוף דומה לדינם של פירות טבל שהפרישו מהם תרומות ומעשרות בשוגג ביום טוב, שאסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב (משנה ביצה ה,ב) משום "עובדין דחול", שהיה יכול להפריש מערב יום טוב (האיסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב אינו משום מתקן, שהרי מותר לתקן אוכל ביום טוב), ומכל מקום אם הפריש בשוגג הם מותרים באכילה ביום טוב ודינם כמוכן. והוא הדין קערה שחקקה קוף מותר להשתמש בה ביום טוב (אפשר לפרש את הסוגיה גם בשבת. האיסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת הוא מפני שמתקן את הפירות לאכילה, ומכל מקום אם הפריש בשוגג הם מותרים באכילה בשבת ודינם כמוכן. ראה משנה תרומות ב,ג)**.**

ומציעים בעיה: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **מותר** (צריך לומר: '**אסור**', כמו שהגיהו הגר"א, רד"ל, "גליוני הש"ס" ו"שערי תורת ארץ ישראל")**, מהו ל**י**שתמש על גב מקומה?** – האם מותר להשתמש בקערה זו במקום שהיא עומדת על הקרקע, מבלי ליטול אותה (כגון להניח בתוכה דבר)?

ומציעים תשובה לבעיה: **כך אנו אומרים: אסור ל**י**שתמש על גבי קרקע?!** (בתמיהה) – וכי אנו אומרים שאסור להשתמש בקרקע ולהניח עליה דבר?! הרי מותר להשתמש בקרקע, אף שהקרקע אינה מוכנה, וכך גם מותר להשתמש בקערה, אף שהקערה אינה מוכנה (כך פירש את הבעיה האחרונה ואת תשובתה ב"גליוני הש"ס").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:4:1)

**משנה**
**בית שמיי אומרים: אין מוליכין** – ביום טוב, **את הסולם משובך לשובך** – כדי ליטול יונים שהכינם בערב יום טוב לשוחטם ביום טוב**, אבל מטהו מחלון לחלון** – מותר להטות את הסולם מחלון לחלון שבאותו שובך עצמו, מבלי להוליך את הסולם**. בית הלל מתירין** – אפילו להוליך סולם משובך לשובך (בשובך חלונות רבים, ובחלון קינים רבים)**.**

**בית שמיי אומרים: לא יטול** – יונים ביום טוב כדי לשוחטם**, אלא אם כן נענע מבעוד יום** – שנענע בידיו בערב יום טוב את היונים שבדעתו ליטלם ביום טוב, שצריך להכין אותם במעשה**. ובית הלל אומרים: עומד ואומר** – אינו צריך לנענע, אלא בא ואומר מבעוד יום**:** "**זה וזה אני נוטל**" – יונים אלה אני נוטל ביום טוב, שדי להכין אותם בדיבור**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:4:2)

במשנה שנינו: "בית הלל מתירין".

השובך הוא מתקן קבוע לגידול יונים שניצב על עמוד בחצר הבית. יונים אלו ליקטו את מזונם בשדות, והיו חלק ממשק העזר של החקלאי. יונים גדלו גם בעלייה, בחלל שבין הגג לתקרת הבית. יונים אלו היו יוני בר, ובעל הבית לא השקיע בהן טיפול ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמודים 29-30).

**יהודה ברבי חייה** (בשני קטעי גניזה: 'יהודה בירבי'. - אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול) **נפק לברא** – יצא (הלך) לחוץ (חוץ לעיר)**. שאלון ליה:** – שאלו אותו (בני הכפרים): **סולם של עלייה מהו?** – מה דינו? האם לפי בית הלל מותר לטלטל ביום טוב סולם שמשמש לעלות בו לעלייה, שרוצה לעלות בו לעלייה כדי ליטול ממנה יונים או פירות לצורך יום טוב? **אמר לון:** – אמר להם: **שרי** – מותר (יהודה בירבי חייה פירש את משנתנו שסולם של שובך לאו דווקא)**. כד דאתא גבי אבוה** – כאשר בא (חזר) אצל אביו (רבי חייא)**, אמר ליה** – אמר לו (רבי חייא לבנו)**: מה מעשה** (מעשה הלכתי) **בא לידיך? אמר: היתרתי להן סולם של עלייה. ואקים תנייה קומוי ותנא:** – והעמיד (רבי חייא) את התנא לפניו (את שונה הברייתות של בית מדרשו של רבי חייא) ושנה (לו רבי חייא): **במי דברים אמורים** – שבית הלל מתירים לטלטל סולם ביום טוב כדי ליטול יונים לשוחטם ביום טוב**? בסולם של שובך** – שמשמש לעלות בו לשובך**, אבל בסולם של עלייה** – שמשמש לעלות בו לעלייה (חדר בקומה עליונה בבניין), **- אסור** – לטלטל ביום טוב (מפני שרבי חייא ראה שבנו טעה, לכן שנה ברייתא זו לפני שונה הברייתות שלו ואסר מה שהתיר בנו)**.**


ושואלים: **מה בין סולם של שובך, מה בין סולם של עלייה?** – מה ההבדל בין סולם של שובך שמותר לטלטלו ביום טוב ובין סולם של עלייה שאסור לטלטלו ביום טוב?

ומשיבים תשובה אחת: **אמר רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: סולם של שובך, אם ע**ו**שה הוא מלאכתו מאתמול - כחישין הן** – אם הוא מוציא את היונים מהשובך מערב יום טוב, הם מרזים בביתו, ומוטב שיימצאו במקום גידולם עד השחיטה, ולכן מותר לטלטל סולם של שובך ביום טוב**. סולם של עלייה, יכול הוא לעשות מלאכתו מאתמול** – הוא יכול להוציא את הפירות מהעלייה מערב יום טוב, ולכן אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב**.**

ומשיבים תשובה שנייה: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: סולם של שובך, יכול הוא לעמוד עליו ולעשות מלאכתו** – הוא יכול לעמוד על הסולם ולהוציא את היונים מן השובך, וכולם רואים שאינו עושה מלאכת איסור, ולכן מותר לטלטל סולם של שובך ביום טוב**. סולם של עלייה, אינו יכול לעמוד עליו ולעשות מלאכתו** – אינו יכול לעמוד על הסולם ולהוציא מה שמוציא מן העלייה, אלא הוא נכנס לפנים העלייה, ויחשדו בו שעלה לעלייה לעשות שם מלאכת איסור ביום טוב, ולכן אסור לטלטל סולם של עלייה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 924)**.**


ומציעים שתי שאלות: **סולם של שובך שהוא עולה בו לעלייה?** – מה דינו של סולם של שובך שרוצה לעלות בו לעלייה? האם מותר לטלטלו ביום טוב, שהרי מותר לטלטל סולם של שובך, או שמא אסור לטלטלו, משום שהיה יכול להוציא את הפירות מהעלייה מאתמול? (השאלה היא לפי רבי יעקב בר אחא שאינו חושש משום חשד ("תוספתא כפשוטה", שם)) **סולם של עלייה שהוא עולה בו לשובך?** – מה דינו של סולם של עלייה שרוצה לעלות בו לשובך? האם אסור לטלטלו ביום טוב, שהרי אסור לטלטל סולם של עלייה, או שמא מותר לטלטלו, משום שלא היה יכול להוציא את היונים מהשובך מאתמול? (אין פושטים את השאלות)

**תוספתא ביצה** א,ח: רבי יהודה אומר: עזריה אומר: מטלטלים את הסולם. במי דברים אמורים? בסולם של שובך, אבל בסולם של עלייה - אסור לטלטל אפילו בעלייה (אף בעלייה עצמה אסור לטלטלו, והטעם הוא משום מוקצה, משום שסולם זה כובדו קובעו, וכל שכן שאין מוליכים אותו).

**בבלי ביצה** ט,ב: בני רבי חייא נפוק לקירייתא (יצאו לכפרים). כי אתו אמר להו אבוהון: כלום מעשה בא לידכם? אמרו לו: סולם של עלייה בא לידינו, והתרנוהו. אמר להם: צאו ואסרו מה שהתרתם.


בירושלמי מסופר סיפור זה בשינויים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:4:3)

**מתי נחשבות היונים מוכנות לשחיטה?**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביצה ד,ז.

במשנה שנינו: **"בית שמי**י **אומרים: לא יטול, אלא אם כן ניענע מבעוד יום".**

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **מחלפה שיטתון דבית שמי**י (נראה שצריך לומר כמו במקבילה: '**מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר**')**!** – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר! - כשם שהסתירה המוצעת להלן מתייחסת לחכמים החלוקים על רבי אליעזר, כך גם הסתירה המוצעת כאן מתייחסת לרבי אליעזר) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה ביצה ד,ז): **ועוד אמר רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**: עומד הוא אדם על המוקצה** – מקום ששוטחים בו גרוגרות כדי לייבשם, **ערב שבת בשביעית** – בשנת השמיטה, שאין מעשרים את פירותיה, ומותר לאוכלם בשבת אם הכינם מערב שבת, **ואומר:** "**מיכן** (מכאן) **אני אוכל למחר**" – שהכנה בדיבור מועילה שיהא מותר לו לאכול מאותן הגרוגרות בשבת**. ורבי ליעזר לאו שמתי** – לא מבית שמאי **הוא?!** (בתמיהה) (במשנה כאן בית שמאי אומרים, שאינו רשאי ליטול ביום טוב יונים שבשובך אלא אם ינענע בידיו בערב יום טוב את היונים שייטול ביום טוב, שלדעת בית שמאי לא די להכין אותם בדיבור בלבד. - הקושיה היא מבית שמאי על רבי אליעזר, ש'שמתי' הוא, ולכן דעתו צריכה להתאים לדעת בית שמאי. - הירושלמי מניח בכמה מקומות, שהלכותיו של רבי אליעזר חייבות להתאים להלכה של בית שמאי, ומקשה מרבי אליעזר על בית שמאי ולהיפך, כשיש סתירה ביניהם (ראה "משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס ומקומה בתולדות ההלכה", עמ' 309 ואילך). רבי אליעזר המשיך בהלכותיו באופן שיטתי את דרכם של בית שמאי. אף שרבו של רבי אליעזר (רבן יוחנן בן זכאי) היה מבית הלל, הוא נטה אחרי דרכם של בית שמאי, וזה אחד ההסברים לכינוי "שמותי" שנאמר עליו. כדרכם של תלמידי בית שמאי, היה רבי אליעזר תקיף וחריף, ונתן משקל רב למסורת על פני הסברה)

ומתרצים את הסתירה: **חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים** – בעניין הכנה החכמים מחמירים בבעלי חיים יותר מבדברים אחרים, ולכן ביונים הצריכו הכנה בנענוע מערב יום טוב**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:4:4)

במשנה שנינו: **"בית הלל אומרים: עומד ואומר: זה וזה אני נוטל".**

מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **מחלפה שיטתון דרבנ**י**ן!** – מוחלפת שיטתם של החכמים! (דבריהם במקום אחד סותרים את דבריהם במקום אחר!) - ומציעים את המקור לשיטה המוחלפת: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה ביצה ד,ז): **וחכמים אומרים: עד שירשום** – אינו רשאי לאכול בשבת מן הגרוגרות שבמוקצה אלא אם יסמן את מקום הגרוגרות שייקח מהם לאכילה בשבת, **ויאמר:** "**מיכן** (מכאן) **ועד כאן**"**. והכא אינון אמרין הכן?!** (בתמיהה) – וכאן הם אומרים כך?! (במשנה כאן בית הלל אומרים, שאינו צריך לנענע את היונים, אלא אומר מבעוד יום שייטול ביום טוב יונים אלה. הרי שביונים הוא צריך לציין בדיוק: "זה וזה אני נוטל", ואילו בגרוגרות שבמוקצה די לו לסמן באופן כללי: "מכאן ועד כאן", ואינו צריך לסמן כל גרוגרת וגרוגרת שהוא עתיד ליטול למחר. - הקושיה היא מבית הלל על החכמים, שמן הסתם הולכים בשיטת בית הלל)

ומתרצים את הסתירה: **עוד אינון אית להון** – גם הם יש להם (גם החכמים סוברים), **חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים** – ביונים הוא צריך לציין בדיוק, משום החומרה שישנה בדבר שיש בו רוח חיים (כך פירש את הסתירה בדברי החכמים ואת תירוצה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1187, הערה 147)**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.


הסתירות המוצעות מתייחסות לרבי אליעזר ולחכמים החולקים עליו במשנה להלן, ולכן מקורה של המקבילה להלן והועתקה לכאן.


**אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לוי** (לוי בר סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **מקש על שובכיה ואמר** – היה מקיש על שובכו (בערב יום טוב) ואומר**: יזכה לי שובכי למחר** – שעל ידי הרעש בהקשתו על השובך התנועעו כל היונים שבשובך, וכך היו מוכנים ליום טוב, והיה יכול לשוחטם ביום טוב (לוי החמיר כבית שמאי במשנתנו, או שהחמיר כבית הלל לפי שיטת רבי שמעון בתוספתא ביצה א,ח, שמצריכים הזמנה בנענוע)**.**

**בבלי חולין** קמא,ב-קמב,א: לוי בר סיסין אקני ליה פירות שובכו (האפרוחים שבו) לרב יהודה. אתא (רב יהודה) לקמיה דשמואל, אמר ליה (שמואל לרב יהודה): זיל טרוף אקן דליגבהינהו וקנינהו (לך והקש על הקן, שיתרוממו האפרוחים על ידי הרעש, ותקנה אותם בהגבהה זו).
למאי? אי למיקנא - לקנינהו ניהליה בסודר (יקנה לו את האפרוחים בקניין סודר)! ואי ליום טוב (שלא יהיו האפרוחים אסורים ביום טוב משום מוקצה, ויוכל לשוחטם ביום טוב) - בעומד ואומר "זה וזה אני נוטל" סגי! - הנהו פירי חדתי הוו, דלוי בר סיסין גופיה לא הווה קני להו, והכי קאמר ליה: זיל טרוף אקן דליגבהינהו וליקנינהו לוי בר סיסין, והדר ליקנינהו ניהלך בסודר.


המסופר על לוי הוא דוגמה למסורות מתחלפות בשני התלמודים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:5:1)

**משנה**
**זימן** (הזמין) **שחורים** – הכין בקן בערב יום טוב יונים שחורים, כדי ליטלם ביום טוב, **ומצא לבנים** – מצא בקן ביום טוב יונים לבנים במקום שחורים שהכין, **,** או שזימן **לבנים ומצא שחורים,** או שזימן **שנים ומצא שלשה** – הכין בקן בערב יום טוב שני יונים ומצא בקן ביום טוב שלושה, **- אסורין** – ליטלם ביום טוב, שבשני המקרים הראשונים היונים שהכין פרחו מהקן והיונים שמצא הם אחרים, ובמקרה השלישי נוסף לפחות אחד שלא הכין**; שלשה ומצא שנים** – הכין בקן בערב יום טוב שלושה יונים ומצא בקן ביום טוב רק שניים,**- מותרין** – ליטלם ביום טוב, שאנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין**.**

**בתוך הקן ומצא לפני הקן** – הכין יונים בתוך הקן, וביום טוב מצא את הקן ריק, אבל מצא יונים על מדף לפני הקן, **- אסורין** – היונים שמצא לפני הקן ליטלם ביום טוב, שמא אחרים הם שלא הכינם**. אם אין שם אלא הן** – אם אין בסמוך לקן קן אחר שממנו יכולים יונים לפרוח לקן הזה, **- הרי אלו מותרין** – שאנו אומרים שהיונים שמצא לפני הקן הם שהכין בתוך הקן בערב יום טוב**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:5:2)

**תלמוד**
**זימן שלושה ומצא שניים**

במשנה שנינו: "זימן... שלשה ומצא שנים - מותרין".

מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: **מתניתא דרבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – המשנה [היא] של רבי (המשנה שאמרה, שבמקרה שזימן שלושה ומצא שניים אנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין, ואין אנו אומרים שכל השלושה פרחו והשניים שמצא הם יונים אחרים, מתאימה לשיטתו של רבי המוצעת להלן)**,** - ומציעים מקור לדברי רבי: **דתני:** – ששונה [התנא]: **מאתים ומצא מנה** – האומר לבנו: "הרי שם מאתיים זוז של מעשר שני", והבן מצא מנה (מאה זוז/דינר), **- המנה נוּטַּל** (כך הגרסה כאן ולהלן גם בקטע גניזה וכן להלן במקבילה. במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן 'מנה מונח ומנה מוטל' כמו בתוספתא ובבבלי) – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח**; דברי רבי** – שהוא סובר, שאם נמצאה כמות קטנה יותר מהכמות המקורית שיוחדה - הרי הכמות שנמצאה היא השאר מן הכמות המקורית. לפי רבי, אם זימן שלושה יונים ומצא שניים - מותרים, מפני שהם מן היונים שהכין**. וחכמים אומרים: חולין** – המנה שמצא הבן הוא חולין, לפי שאנו אומרים שמאתיים זוז של מעשר שני ניטלו והמנה שמצא אחר הוא. החכמים סוברים, שאם לא נמצאה הכמות המדויקת שיוחדה - הרי הכמות שנמצאה היא דבר אחר. לפי החכמים, אם זימן שלושה יונים ומצא שניים - אסורים, מפני שאחרים הם שלא הכינם**.**

**תוספתא מעשר שני** ה,ז: "[הרי שם] מאתיים" ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין.


ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה מעשר שני ד,יב): **האומר לבנו:** "פירות **מעשר שיני בזוית זו**"**, ומצא** – בנו פירות, **בזוית אחרת - הרי אֵילּוּ חולין** – הפירות שמצא הם חולין, לפי שאנו אומרים שפירות מעשר שני ניטלו והפירות שמצא אחרים הם**.** האומר לבנו: "**הרי שם מנה** – של מעשר שני"**, ומצא מאתים - השאר חולין** – מנה הוא מעשר שני, והמנה שמצא הבן יתר על מה שאמר לו אביו הוא חולין, ואין אנו אומרים שהמנה של מעשר שני ניטל והמאתיים שמצא אחרים הם**.** האומר לבנו: "הרי שם **מאתים** – של מעשר שני"**, ומצא מנה - הכל מעשר** – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח**.**


כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ד,יב.

מזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: דרבי היא** – של רבי היא (משנת מעשר שני, שאם הניח האב מאתיים ומצא הבן מנה - מעשר, מתאימה לשיטתו של רבי המוצעת להלן)**,** - ומציעים מראה מקום לדברי רבי: **דתני:** – ששונה [התנא]: **מאתים ומצא מנה - המנה נוטל** – המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, לפי שאנו אומרים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח**; דברי רבי. וחכמים אומרים: חולין** – המנה שמצא הבן הוא חולין, לפי שאנו אומרים שמאתיים זוז של מעשר שני ניטלו והמנה שמצא אחר הוא**.**


מהמשך הסוגיה נראה שבתחילת הסוגיה כאן היה כתוב: "**רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: מתניתא דרבי, דתני**..." , ונשמטו שמות מוסרי המימרה. דברים אלה נאמרו על משנת ביצה. אותם דברים לאחר הצעת המשנה במעשר שני נאמרו על משנת מעשר שני. בהמשך הסוגיה דנים בדברים אלה שנאמרו על משנת ביצה.


ומציעים חזרה של האמורא מהזיהוי שהציע לפני כן: **חזר ואמר** – רבי יעקב בר אחא, שהציע בשם רבי יסא שמשנת ביצה של רבי היא, חזר בו והציע זיהוי אחר**: דברי הכל היא** – משנת ביצה נכונה לפי כל החכמים, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן**.** - ומציעים הבחנה בין עניינים שונים שהושוו: **שנייא** (צריך להוסיף: '**היא**', כמו בקטע גניזה ובמקבילה) – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר), **בגוזלים שדרכן לפרוח** – במקרה של יונים, אנו אומרים אף לפי החכמים שהשניים שמצא הם מן היונים שהכין, כיוון שיונים דרכם לפרוח כל אחד לעצמו, וכשאחד פורח אין האחרים פורחים עימו. אבל במקרה של מעות, אין אנו אומרים לפי החכמים שמנה ניטל ומנה עדיין מונח, כיוון שמעות אינם הולכים מעצמם, אלא הם ניטלים בידי אדם, וכשמנה אחד ניטל אף המנה האחר ניטל עימו. לכן משנת ביצה, שאם זימן שלושה ומצא שניים - מותרים, לפי שאנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן היונים שהכין, נכונה לדברי הכול, אף לשיטתם של החכמים שחולקים על רבי**.**

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: **והא תנא** – והרי שנה **רבי חלפתא בר שאול** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הוא הדבר בגוזלים, הוא הדבר בב**י**צים** – דברי המשנה נכונים בין ביונים ובין בביצים, ולכן אם זימן בקן שלוש ביצים בערב יום טוב ומצא בקן ביום טוב רק שני ביצים - מותרות**!** – והרי ביצים דומים למעות, שכן אין לומר בביצים שדרכם לפרוח, ולכן ההבחנה בין העניינים שהוצעה לעיל אינה נכונה! - ויש להציע מסקנה: **הוי** – הוֹוֶה (נמצא), **דרבי היא** – של רבי היא (משנת ביצה, שאם זימן שלושה ומצא שניים - מותרים, מתאימה לשיטתו של רבי, ואינה נכונה לדברי הכול)**!**

ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה אחרת בין שני העניינים: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: תמן** – שם (במשנה ובברייתא במעשר שני), **- אביו הניח ובנו מצא** – האב הוא שהניח מאתיים כמו שאמר לבנו, ובנו הוא שמצא מנה, ולכן אנו אומרים שהאב עצמו נטל את כל מה שהניח ושכח שנטל, ולפיכך החכמים אומרים שהמנה שמצא הוא חולין**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנה בביצה), **- הוא הניח, הוא מצא** – הוא שזימן שלושה, והוא עצמו שמצא רק שניים, ולכן אין לומר שהוא נטל את כל מה שזימן ושכח שנטל, כי כשהוא עצמו בא ליטול מה שהניח ואינו מוצא מה שהניח הוא נזכר האם נטל, אלא אנו אומרים שאחד פרח והשניים שמצא הם מן אלה שהכין, ולפיכך אף החכמים מודים שהשניים שמצא מותרים, והוא הדבר ביונים, הוא הדבר בביצים. נמצא שמשנת ביצה דברי הכול היא, וזו מסקנת הסוגיה**.**


**רבי בא בר כהן** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **אמר קומי** – לפני **רבי י**ו**סה בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: הורי** – הורה (הלכה למעשה במעשה שהיה) **רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **במעשר שיני כהדא דרבי** – כמו [הדעה] הזאת של רבי (שהאומר לבנו: "הרי שם מאתיים" ומצא מנה - המנה שמצא הבן הוא מעשר שני, וכסתם המשנה במעשר שני)**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני.

**ירושלמי מעשר שני** ד,יב: תמן תנינן (ביצה א,ד): זימן שחורים ומצא לבנים, לבנים ומצא שחורים, שנים ומצא שלשה - אסורין; שלשה ומצא שנים - מותרין.
רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: דרבי היא, דתני: מאתים ומצא מנה - המנה נוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: חולין.
חזר ואמר: דברי הכל היא. שנייא היא בגוזלין שדרכן לפרוח.
והתני רבי חלפתא בן שאול: היא הדבר בגוזלין, היא הדבר בבצים! הוי דרבי היא.
תמן - הוא הניח, הוא מצא, ברם הכא - אביו הניח, (אביו) [בנו] מצא.
רבי (בון) [בא] בר כהן אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא: הורי רבי בא בר זבדא במעשר שיני כהדא דרבי.


מהשוואת הסוגיות בביצה ובמעשר שני נראה שבתחילת הסוגיה שם היה כתוב: "**רבי יעקב בר אחא בשם רבי יסא: מתניתא דרבי, דתני**...", ונשמטה כל המימרה. דברים אלה נאמרו על משנת מעשר שני. אותם דברים שם לאחר הצעת המשנה בביצה נאמרו על משנת ביצה. בהמשך הסוגיה שם דנים בדברים אלה שנאמרו על משנת ביצה.

**בבלי ביצה** י,ב: "שלושה ומצא שניים - מותרים". - מאי טעמא? הני אינהו נינהו, וחד מינייהו אזל ליה לעלמא.
לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן, דתניא: הניח מנה ומצא מאתיים - חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין. הניח מאתיים ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל; דברי רבי. וחכמים אומרים: הכול חולין.
אפילו תימא רבנן, הא איתמר עלה: רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: שאני גוזלות הואיל ועשויים לידדות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:5:3)

**זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן**

במשנה שנינו: "בתוך הקן ומצא לפני הקן - אסורין. אם אין שם אלא הן - הרי אלו מותרין".

מצמצמים את תחולת הקביעה שבמשנה: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהיונים שמצא לפני הקן אסור ליטלם ביום טוב), **- בשהיו שם שתי קינים** – במקרה שיש קן אחר בסמוך לקן שזימן בתוכו, שיש לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מהקן האחר**, אבל אם אין שם אלא קן אחד** – ואין קן אחר בסמוך לקן שזימן בתוכו, שאין לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מקן אחר, **- לא בדא** – לא בזאת (לא בדין זה, שהדין שחל במקרה זה הוא שהיונים שמצא לפני הקן מותר ליטלם ביום טוב)**.**

ומציעים קושיה מהמשנה על האמור לפני כן: **והא תנינן:** – והרי שנינו (במשנה): **אם אין שם אלא הן - הרי אֵילּוּ מותרין!** – אם אין שם אלא היונים ההם שזימן - היונים שמצא לפני הקן מותר ליטלם ביום טוב. ומשמע מהמשנה, שאף אם אין שם אלא קן אחד ולא זימן את כל היונים שבקן - היונים שמצא לפני הקן אסור ליטלם ביום טוב, שיש לחשוש שהיונים שמצא לפני הקן הם מאלה שלא זימן באותו הקן, וזהו שלא כדברי רבי יודן!

ומתרצים את הקושיה: (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'אמר רבי יוסי בר בון', והיא הוספה מיותרת ומוטעית ("מבוא", "תלמוד ירושלמי (מהדורת האקדמיה ללשון העברית)", עמוד לד, הערה 231), ואינה גם בקטע גניזה. - הוספה זו היא אשגרה בטעות מלהלן: 'אמר רבי יוסי בירבי בון: בשאין שם פתח' ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 308)) **בשאין שם אלא גוזל אחד בלבד** – המשנה, האומרת שאם אין שם אלא הם - הרי אלו מותרים, מדברת במקרה שאין בקן אלא יונה אחת וזימן אותה (ולשון רבים שנקטה המשנה הוא לאו דווקא), אבל אין המשנה מדברת במקרה שיש בקן כמה יונים (פירוש הקושיה ותירוצה הוא על פי "מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" ב, עמוד 308) (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה בטעות 'קן אחת שחורים בלבד')**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:5:4)

**תלמוד**
**החזרת תריסים ביום טוב**

במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב. ובית הלל מתירין אף להחזיר".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת יב,א.

**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: המלחם** (מחבר, מדביק) – סוגר בחוזקה, **את התריסין** – של פתחי החנויות, **ביום טוב** (במקבילה אין שתי מילים אלו, ומפרשי הירושלמי לא גרסו אותן) **- חייב משום בונה** – מפני שיש בניין וסתירה אף בכלים (הלשון "חייב" מלמד שהמימרה מדברת בשבת ולא ביום טוב, שכן בשבת יש חיוב חטאת בשוגג ומיתה במזיד, אבל ביום טוב אין חיוב אלא איסור לאו)**.**


ומציעים תמיהה מסברה על דעתם של בית הלל: **וקשיא!** – ו[הדבר] קשה! **דבר שאִילּוּ עשאו בשבת - חייב חטאת, בית הלל מתירין אף להחזיר?!** – אם סגירת התריסים של פתחי החנויות בשבת חייבים עליה, כדעת שמואל, הרי שהיא מלאכה האסורה גם ביום טוב, ואם כן, כיצד בית הלל מתירים לסגור את התריסים ביום טוב, והרי אין בסגירת התריסים צורך אוכל נפש שבגללו הותרה מלאכה האסורה ביום טוב! (בפתיחת התריסים של פתחי החנויות יש צורך אוכל נפש, כיוון שעל ידי כך החנוונים יכולים לתת מוצרי מזון בהקפה למי שמוצריהם אזלו ביום טוב, ולכן פתיחת התריסים הותרה ביום טוב)

ומתרצים את התמיהה: **רבי חנניה** (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: התירו סופו מפני תחילתו** – לדעת בית הלל, חכמים התירו לחנווני את סגירת התריסים של פתחי חנותו שבסוף משום פתיחתם שבתחילה**, שאם אומר את** (אתה) **לו שלא יחזיר, אף הוא** – הרי הוא **אינו פותח** – אם לא יתירו לו לסגור את התריסים של פתחי חנותו ביום טוב, הרי הוא לא ירצה לפתוח אותם ביום טוב, מחשש שמא ייגנב מחנותו**.**

ושואלים: **ולא יפתח!** – מה בכך שלא ירצה לפתוח את התריסים של פתחי חנותו ביום טוב?

ומשיבים: **אף הוא ממעט בשמחת יום טוב** – אם לא יפתח אותם ביום טוב, הרי ימעט בשמחת יום טוב, שכן לא יוכל לתת מוצרי מזון בהקפה למי שמוצריהם אזלו ביום טוב, וכיוון שבפתיחת התריסים של פתחי החנויות יש צורך אוכל נפש, לכן הותרה פתיחת התריסים ביום טוב, אף על פי שנראה כסותר בניין**.**


ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מחזיר** – מותר להחזיר ביום טוב את התריסים למקומם ולסגור בהם את פתחי החנויות**, ובלבד שלא יחזיר כל צורכו** – רק אם אינו סוגר אותם לגמרי, כיוון שסגירה שאינה גמורה אינה אסורה בשבת אלא מדברי חכמים, וביום טוב התירו אותה מפני הפתיחה**.**

ומצמצמים עוד את תחולת הקביעה: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: בשאין שם פתח** – מותר לסלק ביום טוב את התריסים ולהחזירם רק במקרה שאין לחנות פתח, ואין אפשרות לקחת מוצרי מזון מהחנות אלא אם מסלקים את התריסים**, אבל** אם **יש שם פתח - משתמש דרך הפתח** – אם יש לחנות פתח - אסור לסלק ביום טוב את התריסים ולהחזירם, כיוון שהלקוחות יכולים לקחת מוצרי מזון מהחנות דרך הפתח, אף על פי שנוח יותר לקחת אם מסלקים את התריסים**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

במסירה שלפנינו אין בירושלמי שבת הסוגיה הזו והושלמה שם על ידי מגיה.

מאמר כסגנון זה שאמר רבי חנניה בשם רבי יוחנן יש בירושלמי חגיגה ג,ז על המשנה בעניין גמירת חבית יין לאחר הרגל שפתח חנווני כדי למכור ממנה ברגל, וכן בירושלמי מועד קטן א,ד ו-ב,ד על הברייתא בעניין בניית כותל גוחה בחול המועד.

ב**בבלי ביצה** יא,ב אמרו: אמר עולא: שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם, ואלו הם: עור לפני הדורסן (משנה ביצה א,ה), ותריסי חנויות (משנה ביצה א,ה), וחזרת רטייה במקדש (משנה עירובין י,יג). ורחבא אמר רב יהודה: אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר: יגמור.

קרוב לוודאי שבעל המאמר בבבלי הוא רבי יוחנן. בארץ ישראל נמסר על ידי תלמידו רבי חנניה ולבבל הובא על ידי עולא ולכן נקרא על שמו. בירושלמי המאמר נמצא על יד המשנה או הברייתא שעליה הוא מוסב. עולא שהביא אותו לבבל כלל ושנה: "שלושה דברים".
ההבדל העיקרי שבין הבבלי לבין הירושלמי הוא לגבי אילו הלכות אמר רבי יוחנן את דבריו. משלושת הדברים רק אחד - תריסים - משותף לעולא ורבי חנניה. מסתבר יותר לומר שהבבלי והירושלמי חולקים על מה אמר רבי יוחנן את דבריו מלומר שיש מחלוקת בין תלמידיו על כך. עולא אמר רק: "שלושה דברים התירו סופם משום תחילתם", והבבלי הוסיף: "ואלו הם...". ואם זה נכון, צריך לומר שהמילה "אף" בדברי רחבא נוספה על ידי עורך הסוגיה שהסמיך מאמרו לזה של עולא ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 24).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:6:1)

**משנה**
**בית שמיי אומרים: אין מסלקין את התריסין** (דלת מתקפלת או סובבת על צירה לכיסוי חלון או פתח) **ביום טוב** – אסור לסלק תריסים שסוגרים בהם את פתחי החנויות**. ובית הלל מתירין אף להחזיר** – מותר לסלק אותם, ואף מותר להחזירם למקומם ולסגור בהם את פתחי החנויות (חנויות לממכר מוצרי מזון היו מוגפות בתריסים. בפתיחת החנויות הפכו התריסים לדוכני מכירה אופקיים)**.**
**בית שמיי אומרים: אין נוטלין** – ביום טוב, **את העלי** (גליל של מתכת או של עץ בעל ראש מורחב לכתישה במכתשת) – שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, שכותשים בו דברים שאסור לכותשם ביום טוב, **לקצב עליו בשר** – אפילו לחתוך עליו בשר, שהוא דבר המותר ביום טוב, מפני שהוא להכנת אוכל (והוא הדין כל כלי אחר ששימושו הרגיל אינו להכנת אוכל)**. ובית הלל מתירין** – לקצב עליו בשר ביום טוב, שאף על פי שמלאכתו לאיסור, מכל מקום מותר לטלטלו לצורך גופו (לצורך שימוש בגוף הכלי)**.**
**בית שמיי אומרים: אין נותנין** – ביום טוב, **את העור** – של בהמה שנשחטה והופשטה, **לפני בית הדריסה** – מקום שדורסים עורות ומעבדים אותם, **ולא יגביהנו** – לא יטלטל את העור לאחר שהופשט מן הבהמה**, אלא אם כן יש עמו בשר** – שמותר לטלטל את העור רק אגב בשר שנשאר מחובר לעור**. ובית הלל מתירין** – לתת את העור במקום שדורסים עורות, שאם לא תתיר לו, הוא נמנע מלשחוט משום הפסד העור, וממעט בשמחת יום טוב, וכן מתירים לטלטל את העור אף שלא אגב הבשר, שהרי העור הוא חלק מהבהמה שהיתה מוכנה ליום טוב**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:6:2)

**טלטול עֱלִי ביום טוב**

במשנה שנינו: **"בית שמיי אומרים: אין נוטלין את העֱלִי לקצב עליו בשר. ובית הלל מתירין".**

מציעים דיוק המצמצם את תחולת הקביעה של בית הלל במשנה: **הא** – אבל **שלא לקצב עליו בשר - אסור** – לטלטל את העלי ביום טוב, שאין בית הלל מתירים לטלטל את העלי אלא לקצב עליו בשר, שהוא לצורך אכילה (מלשון המשנה משמע שלא התירו בית הלל לטלטל את העלי אלא לקצב עליו בשר, אבל לא התירו לטלטלו לשאר צורך שימוש בגופו שאינו לצורך אכילה, אף על פי שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו אפילו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת)**.**

ומצביעים על קרבה בין האמור לפני כן ובין דברי החכם שלהלן: **הדא היא דאמר** – זאת היא [המימרה] שאומר **רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) בשם **חיננה בר שלמיה** (אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: מודין חכמים לרבי נחמיה** (תנא בדור הרביעי) **בזיירה ומזורה ובוכנה** – במיכל כבישה ומחבט ועֱלִי (נראה שאלה כלים של בית הבד, כמבואר להלן. - החכמים החלוקים על רבי נחמיה וסבורים שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת, מודים לרבי נחמיה בשלושה הכלים הללו שאסור לטלטלם בשבת לצורך שימוש בגופם, כיוון שאדם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם אלא לצורך מלאכתם המיוחדת, מפני שיש בשימושם הפסד ממון (הם מוקצים מחמת חסרון כיס). משום כך לא התירו בית הלל לטלטל את העלי ביום טוב לצורך שימוש בגופו שאינו לצורך אכילה. - רבי נחמיה סבור שאין לטלטל כלי בשבת אלא לצורך שימושו הרגיל בגופו המותר בשבת אבל לא לשימוש אחר (משנה שבת יז,ד; תוספתא שבת יד,א))**. בזיירא - דו עצר ביה** – במכבש - שהוא (העובד בבית הבד) עוצר (סוחט, לוחץ, כובש) בו (זיתים להוציא מהם שמן)**, ומזורה - דו חבט ביה** – ומחבט - שהוא חובט (מכה, דופק) בו (על הזיתים. - בסורית: מזורא - אַלָּה, מקל ("מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות" א, עמוד 16))**, ובוכנה - דו כתת** (בירושלמי שבת: 'כתיש') **ביה** – ועֱלִי - שהוא כותש בו (את הזיתים) (מקור המימרה בירושלמי שבת יז,ב)**.**

**תוספתא ביצה** א,יא: מודים שאם קיצב על העלי (אחרי שכבר עשה עליו מלאכתו) שאסור לטלטלו.

**בבלי שבת** קכג,א: ...איתיביה (אביי לרבה): ושווים (בית שמאי ובית הלל מסכימים), שאם קיצב עליו (על העלי) בשר (ביום טוב) שאסור לטלטלו! (הרי שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו אף לצורך היתר!) - סבר (רבה) לשנויי ליה (לאביי) כרבי נחמיה (שאומר שאין כלי ניטל בשבת אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, ולכן אסור לטלטל את העלי). כיוון דשמעה (רבה) להא דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב: הכול (אף החכמים החלוקים על רבי נחמיה) מודים בסיכי, זיארי ומזורי (ביתדות, במכבשים ובמחבטים) דכיוון דקפיד עלייהו (שלא יתקלקלו) - מייחד להו מקום (ומקצה אותם שלא ישתמשו בהם שימושים אחרים, ואף החכמים מודים שאסור לטלטלם ואפילו לצורך גופם), האי (העלי) נמי מייחד ליה מקום.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:6:3)

**לא יגרד עור ולא ימלחנו ביום טוב**

במשנה שנינו: **"בית שמיי אומרים: אין נותנין את העור** לפני בית הדריסה ולא יגביהנו, אלא אם כן יש עמו בשר. ובית הלל מתירין**".**

מביאים ברייתא: **שוין** – בית שמאי ובית הלל מסכימים, **שלא יגרדנו** – אף בית הלל מודים שאין מגרדים ביום טוב את העור של בהמה שנשחטה מחתיכות הבשר ומהשערות שעליו, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור, ולא התירו אלא להניחו על גבי הקרקע ובני אדם דורסים עליו אגב הליכתם, שאם לא תתיר לו הוא יימנע מלשחוט משום הפסד העור וימעט בשמחת יום טוב**.**


ומציעים שאלה: **מה אנן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את דברי בית שמאי שמותר לטלטל את העור לאחר שהופשט אם יש עימו בשר?) - ומציעים שתי אפשרויות: **אם במחובר לו** – אם מדובר במקרה שנשאר בשר המחובר לעור, **- כגופו הוא** – העור נחשב כחלק מהבשר ומותר לטלטלו**! אם בפרוש** – אם מדובר במקרה שהבשר מופרד מהעור אבל מונח עליו, **- הדא היא דאמר** – זאת היא [המימרה] שאומר **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) בשם **חיננא קרתחייה** (כך גם בקטע גניזה. אולי צריך לומר: 'קר**חת**ייה' - יישוב בגולן העליון. ובירושלמי שבת: 'קרתיגנאה' - מקומו של יישוב זה שנוי במחלוקת. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: דיסיקיא** (שק כפול - שני שקים הקשורים זה בזה שמטעינים על גבי בהמה (מקור המילה ביוונית)) **שיש בתוכה מעות** – שאסור לטלטלה בשבת, **- נותן עליה ככר** (לחם שלם) **ומטלטלה** – מפני שהדיסקיא נעשית כבסיס לדבר שמותר לטלטלו (המימרה ישנה גם בירושלמי שבת טז,א). והוא הדין עור שהופשט, שאם מונח עליו בשר - מותר לטלטלו**!** – יש לדחות את שתי האפשרויות מפני שהדין בשתיהן פשוט ולא היה צריך להיאמר. - אין מציעים תשובה לשאלה.


ומציעים סיפור מעשה המתקשר עם האמור לפניו: **כהדא:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **אנטיכי** (כלי מתכת מרובע להרתחת מים שיש לו בית קיבול לכלים שסביבם גחלים. נקרא על שם העיר אנטיוכיה) **נפלת על רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בשובתא** – נפלה על רבי ירמיה בשבת**, וחשבון עליה ורימונה** – וחשבו עליה (על האנטיכי להשתמש בגופה שימוש המותר בשבת) והרימו אותה (מרבי ירמיה, שכן כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו בשבת לכל צורך שימוש בגופו המותר בשבת. - בסיפור זה, כמו במימרה שאמר רבי הושעיה לעיל, הותר לטלטל דבר שאסור לטלטלו באמצעות מחשבה או מעשה הקשורים לדבר זה)**.**

ומעירים: **לא שהלכה כרבי הושעיה** – שאמר לעיל שדיסיקיא שיש בתוכה מעות - נותן עליה כיכר ומטלטלה**, אלא בגין** – בשביל **רבי ירמיה דלא יסכן** – שלא יסכן (את עצמו מחמת כובדה של האנטיכי שנפלה עליו ולא היה יכול לקום. - אין להוכיח מסיפור זה שהלכה כרבי הושעיה, שכן אפשר שרק משום הסכנה חשבו על האנטיכי כדי שיהיה מותר לטלטלה, אבל שלא משום הסכנה לא הותר לטלטל דבר שאסור לטלטלו באמצעות מחשבה או מעשה הקשורים לדבר זה. - אין הכוונה בסיפור זה לסכנת נפשות, שכשיש סכנת נפשות מחללים את השבת בעשיית כל מלאכה כדי להציל וכל שכן שמטלטלים דבר שאסור לטלטלו, אלא הכוונה לצער שדומה לסכנה שהצטער רבי ירמיה (ר"א אזכרי))**.**

**בבלי שבת** קמב,ב: אמר רבי הושעיא: שכח ארנקי (שיש בתוכו מעות) בחצר - מניח עליה כיכר או תינוק ומטלטלה.
אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דיסקיא מלאה מעות בסרטיא / בסטיו, ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להם: הניחו עליה כיכר או תינוק וטלטלוה.


ומביאים ברייתא: **שוין** – בית שמאי ובית הלל מסכימים, **שלא ימלחנו** – אף בית הלל מודים שאין מולחים ביום טוב את העור של בהמה שנשחטה לשם עיבודו, שהרי יש כאן אב מלאכה של עיבוד העור**.**

ומציעים ברייתא אחרת: **תני:** – שונה [התנא]: **אבל הוא מולח עליו בשר לצלי** – בית שמאי ובית הלל מודים שמולחים ביום טוב על העור שהופשט בשר לפני צלייתו, שאין מולחים אותו לצלי אלא מעט, כדי ליתן טעם, אף על פי שנופל על העור מעט מלח ונמצא מתעבד מאליו במליחה זו (אבל אינו מולח על העור בשר לפני בישולו, שבשר לבישול בקדירה מולחים אותו הרבה מכל צד, ונופל על העור הרבה מלח)**.**

**חברייא** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אמרו **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: מולח הוא אדם** – ביום טוב, **דבר מרובה** – הרבה בשר**, אף על פי שאינו יכול לוכל** (לאכול) **ממנו** – ביום טוב, **אלא דבר ממועט** – מעט בשר (התירו למלוח הרבה בשר ביום טוב, שאם לא כן, לא ישחט ויימנע משמחת יום טוב. - מליחת הבשר מיועדת לשמר את הבשר טרי לימים רבים)**.**

**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב: מולח ומערים, מולח ומערים** – מולח בשר ביום טוב בדרך הערמה, כיצד? **- מלח הכא ומלח הכא, עד דו מלח כוליה** – מולח כאן (בשר במקום אחד של הבהמה שנשחטה), ומולח כאן (בשר במקום אחר של הבהמה שנשחטה, שאומר שאינו רוצה את מה שבמקום האחד אלא את מה שבמקום האחר), עד שהוא מולח את כולו (את בשר כל הבהמה. התירו הערמה זו ביום טוב, שאם לא כן, לא ישחט ויימנע משמחת יום טוב)**.**

**תוספתא ביצה** א,יא: מודים שאין מולחים עורות ביום טוב, אבל מולחים עליו (על העור) בשר לצלי (אף על פי שהוא מתעבד מאליו).

**בבלי ביצה** יא,א: תנא: ושווים שמולחים עליו בשר לצלי.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם כמה חתיכות (בשר) בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. - רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא (שהיה מולח עצם אחת, ואחר כך היה אומר שאינו רוצה בזו אלא באחרת, ועל ידי כך היה מולח את כל הבשר שבידו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:7:1)

**בית שמיי אומרים: אין מוציאין** – ביום טוב, **לא את הקטן** – ילד קטן, **ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים** – שלדעת בית שמאי לא הותר להוציא מרשות לרשות ביום טוב אלא דברים שיש בהם צורך אוכל נפש בלבד**. ובית הלל מתירין** – להוציא מרשות לרשות ביום טוב גם דברים שאין בהם צורך אוכל נפש, שהם סוברים, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה גם שלא לצורך אכילה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:7:2)

**הוצאה לרשות הרבים ביום טוב**

במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

מציעים דיוק מן המשנה: **הא** – אבל **גדול** – שיכול להלך בעצמו, **- אסור** – להוציא אותו מרשות לרשות ביום טוב לפי בית הלל, שמן המשנה משמע שלא התירו להוציא אלא קטן שאינו יכול להלך בעצמו**.**

ומביאים דעה חולקת: **רבי שמואל** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **בריה ד-** – בנו של **רבי יוסה בירבי בון אמר: אפילו גדול - מותר** – להוציא אותו מרשות לרשות ביום טוב לפי בית הלל**.**

ושואלים: **וליידא מילה תנינן** – ולאיזה דבר שנינו, **קטן?** – מה החידוש במשנה שנאמר בה "קטן", אם אפילו גדול מותר?

ומשיבים: **בא להודיעך כוחן של בית שמי**י **עד איכן** (היכן) **היו מחמירין** – מחלוקת בית שמאי ובית הלל הוצגה במקרה של קטן דווקא, אף שהיא קיימת גם במקרה של גדול, כדי להדגיש ולהבליט את שיטתם של בית שמאי, שהם אוסרים להוציא אפילו קטן**.**


ומספרים: **שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **מיטען מערס לערס** – שמואל נטען (נישא) משכונה (אחת) לשכונה (אחרת, שהיו בני אדם נושאים אותו, אף שהיה גדול. - המילה 'ערס' במשמעות 'שכונה' היא רק בארמית הבבלית. נראה שהירושלמי שנקט 'ערס' שימר את הלשון המקורית של הסיפור הבבלי הזה)**.**

**אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: נֹאמר** (בקטע גניזה: 'נימר' - נֹאמר) **דהוה אסתניס** – שהיה איסתניס (בלי כוח, חלוש (מקור המילה ביוונית))**!** – אולי היו נושאים את שמואל משום שלא היה יכול להלך בעצמו! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יסא לרבי זעורה): **ברי הוה מיני ומינך** – בריא היה ממני וממך (שמואל היה חזק יותר משנינו, והיה יכול להלך בעצמו. - אפשר ששמואל לא הילך בעצמו כדי לשמר את כוחו לעת זקנותו, כמסופר להלן על רבי אבהו)**.**


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי ישמעאל בירבי [יוסה]** (הושלם על פי קטע גניזה) (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) **אומר: אבנים שישבנו עליהן בנערותינו עשו עמנו מלחמה בזקנותינו** – בנערותם הסתגפו וישבו על אבנים, והתנקמה בהם אותה ההסתגפות בזקנותם, שכשהזקינו היו חלושים ביותר**.**


ומספרים: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **מפקד לחברייא** – רבי יונה היה מצווה את החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש)**: לא תיתבון לכון על מסטובייתה** (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'ברייתא', כנראה על פי הסיפור הבא, ואינו בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי) **דסדרה דבר עולא דאינון צנינין** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'דאינין צנינן', כי 'מסטובייתה' הוא לשון נקבה) – לא תשבו לכם על הספסלים של בית המדרש של בר עולא (ספסלי אבן שהיו בנויים מחוץ לבניין בית המדרש), (בגלל) שהם קרים (וקשים לגוף. ולא היה נזק באותה ישיבה באותה שעה, אלא שתחליש אותם לקראת ימי הזקנה. - הסידרא הזה נבנה מתרומתו של עשיר אחד ממשפחת בר עולא ("בר אילן" ל-לא, "מסביב ל'סידרא'", עמוד 368))**.**


ומספרים עוד: **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **מפקד לתלמידוי** – רב היה מצווה את תלמידיו**: לא תיתבון לכון על טבלה** (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'טבלתה', וצריך לומר: 'טבלייתה') **ברייתא דסדרא דאסי דאינון צנינין** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'דאינין צנינן', כי 'טבלייתה' הוא לשון נקבה) – לא תשבו לכם על הטבלות (הלוחות של אבן) החיצונות של בית המדרש של אסי, (בגלל) שהן קרות (אסי זה היה הנדיב שהקים את הסידרא הזה, או שתרם לו במידה משמעותית ("בר אילן" ל-לא, "מסביב ל'סידרא'", עמוד 369))**.**


ומספרים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה נח**י**ת מסחי בהדין דימוסין דטיבריה** – רבי אבהו היה יורד לרחוץ במרחץ הציבורי הזה של טבריה**, והוה מיסתמיך על תרין גותיין** – והיה נשען על שני גותים (שני עבדים גותיים. הגותיים הם בני שבט גרמאני שפלש לתחומי האימפריה הרומית)**. שרעון וזקפון, שרעון וזקפון** – החליקו וזקף אותם, החליקו וזקף אותם (כל פעם שהם נפלו, הוא הרים אותם)**. אמרון ליה:** – אמרו לו (הרואים לרבי אבהו): **מהו הכין?** – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? אם כוחך גדול כל כך, מפני מה אתה נשען על שני גותים ואינך מהלך בעצמך?) **אמר לון:** – אמר להם (רבי אבהו): **שימרתי כוחי לזיקנותי** – אני נשען על שני גותים ואיני מוציא את כוחי עתה להלך בעצמי כדי לשמר את כוחי לעת זקנותי, שחייבים לשמור על הכוח ולא לנצלו הרבה בנערותנו כדי שיישמר לעת זקנותנו**.**

**בראשית רבה** כי"ו פרשה צז: אמר רבי ישמעאל בירבי יוסי: אבנים שישבנו עליהם בנערותינו עשו עימנו מלחמה בזקנותינו.
רבי יוסי הווה מפקד לחברייה: לא תהוון יתבין על מיסטובייתה דסדרא דבר עולה בסיתווא (בחורף) דהינין צנינן סגין.
רבי אבהוא נחת למיסחי והווה מסתמך על תרין גונתיין, חד מן ימיניה וחד מן שמליה. אתון למשרע וזקפון. אמרון ליה: רבי, כל הדין חיילה אית בך ואת צריך לאילין? אמר להם: ואין אנו מניחים לנו כלום לזקנותינו?

**בבלי כתובות** סב,א (תרגום): רבי אבהו היה עומד בבית המרחץ. היו סומכים אותו שני עבדים. נפחת בית המרחץ מתחתיו. הזדמן לו עמוד, עלה והעלה אותם.
רבי יוחנן היה עולה במדרגות. היו סומכים אותו רבי אמי ורבי אסי. נפחתו המדרגות מתחתיו, עלה והעלה אותם. אמרו לו חכמים: וכי מאחר שכך הוא (שאתה חזק כל כך), למה לו למר לסמוך אותו? אמר להם: אם כן, מה אניח לעת זקנה?


ומספרים: **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) **לא נחת לבית וועדא** – רב חונה לא ירד (ביום טוב) לבית הוועד (לבית המדרש של החכמים, לפי שלא היה יכול להלך בעצמו)**.**

ומציעים קושיה על מעשה אמורא: **רב קטינה** (אמורא בבלי בדור השני) **שאיל** (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'שאל') – שאל (הקשה)**: לא כן תני:** – (וכי) לא כך שונה [התנא]: **מטלטלין את האיסתניסין** – נושאים אותם מרשות לרשות ביום טוב, לפי שדרכם כך בחול**?!** (בתמיהה) – ומדוע לא נשאו את רב חונה שהיה איסתניס לבית הוועד? (הקושיה לא ניתרצה)


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:7:3)

ומספרים: **רב חונה הורי ל[איתתיה ד]ריש גלותא** (הושלם על פי כתב יד אשכנזי, וכן הוא ברבנו חננאל, ב"עיטור" וב"אור זרוע", ולא כבמסירה שלפנינו ובקטע גניזה) – רב חונה הורה לאשתו של ראש הגולה (בבבל), **לצאת בכסא** – התיר לה לצאת לרשות הרבים בכיסא ביום טוב, שיהיו נושאים אותה בכיסא ברשות הרבים (הוראה נוספת של רב חונה לאשתו של ראש הגולה בעניין יציאה לרשות הרבים בשבת יש בירושלמי שבת ו,א. - אפשר שהגרסה בכתב יד אשכנזי היא אשגרה מהמסופר בירושלמי שבת, והגרסה הנכונה כאן היא 'הורי לריש גלותא' כבמסירה שלפנינו ובקטע גניזה. - אף שרב חונה התיר לאחרים לצאת בכיסא, לא התיר לעצמו לצאת בכיסא, משום שהחמיר על עצמו)**.**

ומציעים קושיה על מעשה אמורא: **רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: לא כן תני:** – (וכי) לא כך שונה [התנא]: **אין יוצאין בכסא, אחד אנשים ואחד נשים** – גם אנשים וגם נשים אסורים לצאת לרשות הרבים בכיסא ביום טוב**?!** (בתמיהה) **אפילו תלמיד חכמים** (תלמיד של חכמים) **אינו טועה בדבר הזה, ורב חונה טעי** – טעה**?!** – איך ייתכן שרב חונה, שהיה חכם גדול, טעה בהוראתו והתיר דבר האסור? (הקושיה לא ניתרצה. - אפשר לתרץ, שרב חונה התיר לראש הגולה או לאשתו בכיסא, מפני שהרבים צריכים לו או לה, כמו שאמרו להלן, וכמו שסיפרו בבבלי ביצה כה,ב שרב נחמן התיר לילתא אשתו שהיתה בת ראש הגולה לצאת על אלונקה, וכתבו בעלי התוספות שם שטעם ההיתר הוא מפני שהרבים צריכים לה (ר"א אזכרי))

**תוספתא ביצה** ג,יז: אין יוצאים בכיסא, אחד האנשים ואחד הנשים.


ומספרים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **הורי לבר גירונטי אסיא מיטענה בסדינא מיעול מבקרא ביישייא בשובתא** – הורה (פסק הלכה) לבר גירונטי הרופא להיטען (להינשא) בסדין (שיהיו בני אדם נושאים אותו בסדין, כדי) להיכנס לבקר חולים בשבת (טעם ההיתר הוא מפני שהרבים צריכים לו, כמו שאמרו להלן)**.**


ומספרים עוד: **מיישא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בר בריה ד-** – בן בנו של **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **מיטען בסדינא מיעול מידרוש בציבורא** (בקטע גניזה: 'לציבורה') **בשובתא** – מיישא נטען (נישא) בסדין (שהיו בני אדם נושאים אותו בסדין, כדי) להיכנס לדרוש בציבור בשבת**.**

**אמר רבי זריקן** (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **לרבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: כד תיעול לדרומא את שאיל לה** – כאשר תיכנס לדרום (לוד וסביבתה) אתה שואל אותה (את השאלה האם מותר לחכם להינשא בסדין בשבת כשהרבים צריכים לו. - מקומם של מיישא ושל רבי יהושע בן לוי היה לוד)**. אשתאלת** – נשאלה (השאלה הזו) **לרבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. מקומו היה לוד)**. אמר לון** – אמר להם **רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: לא סוף דבר שצורך לרבים בו** – מותר לחכם להינשא בסדין בשבת לאו דווקא כשווודאי יש צורך לרבים בחכם, כגון שיש צורך לרבים שהחכם ידרוש לפניהם**, אלא שמא יִצָּרְכוּ לו הרבים** – מותר לחכם להינשא בסדין בשבת למקום שבו הרבים מצויים אף כשספק אם יש צורך לרבים בחכם, כגון שמא יצטרכו הרבים שהחכם יורה להם הלכה**.**

**בבלי ביצה** כה,ב: תנו רבנן: אין יוצאים (ביום טוב) בכיסא (הנישא על ידי בני אדם), אחד האיש ואחד האישה.
איני?! (כן הוא?!) והא שלח רבי יעקב בר אידי: זקן (חכם) אחד היה בשכונתנו והיו מוציאים אותו בגלונדקי שלו (כיסא שנושאים בו אדם), ובאו ושאלו את רבי יהושע בן לוי, ואמר להם: אם רבים צריכים לו - מותר. וסמכו רבותינו על דברי אחי שקיא, שאמר: אני הוצאתי (בכיסא) את רב הונא מהיני לשילי ומשילי להיני. ואמר רב שמן בר אבא: אני הוצאתי (בכיסא) את מר שמואל משמש לצל ומצל לשמש (הרי שמוכח שמותר לצאת בכיסא!).
הא אמרינן: אם היו רבים צריכים לו - מותר (אבל מי שאין הרבים צריכים לו - לא ייצא).


השאלה שנשאלה והתשובה של רבי יהושע בן לוי ישנן בשני התלמודים.

בבבלי סיפרו שרב הונא יצא בכיסא, שלא כמו בירושלמי.

בבבלי סיפרו ששמואל יצא בכיסא, כמו בירושלמי.


ומציעים סיפור המתקשר לאמור לפני כן: **דלמא:** – מעשה: **רבי ליעזר** (בנו של האמורא רבי יוסה) **ורבי אבא מרי ורבי מתניה** (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי) **הורי** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**הורון**') **[לְמֵיפֵי]** (הושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בראב"ד וב"אגור") **פיתא לארסקינס בשובתא** – הורו לאפות לחם לאורסיקינוס בשבת (בשביל צבאו. - אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס, שליט מזרח האימפריה הרומית, לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנים 351-352 לספירה)**, שמא יצרכו לו הרבים** – שמא אף הרבים יצטרכו לאכול מהלחם שיאפו ('בשובתא' לא הובא בראב"ד וב"אגור", ונראה כי אשגרה היא מלעיל, וביום טוב דברים אמורים. עיין בבלי ביצה כא,א ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 274, הערה 7). ואפשר שהיא אשגרה מהסיפור הדומה בירושלמי שביעית וסנהדרין, ראה להלן. - מעשה זה מובא כאן מפני שהנימוק להוראה זו - "שמא יצרכו לו הרבים" - הוא גם הנימוק להיתר להוציא חכם בסדין כאמור לעיל)**.**

**ירושלמי שביעית** ד,ב **וסנהדרין** ג,ג (תרגום): רבי יונה ורבי יוסה הורו לאפות לאורסיקינוס בשבת. - לא התכוון (אורסיקינוס) לשמד אותם (להעביר את ישראל על המצוות) אלא התכוון לאכול פת חמה.


לפי המסורת בירושלמי שביעית וסנהדרין, אורסיקינוס עצמו ביקש שיאפו לו לחם בשבת. אולם לפי המסורת בירושלמי כאן, לא אורסיקינוס הוא שתבע לחם טרי בשבת, אלא חכמים הם שהורו לעשות כן.

המסורת בירושלמי שביעית וסנהדרין מספרת על מאורע שהיה בסוף הדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל, בשנים של דיכוי המרד. והמסורת כאן מספרת על מאורע אחר שהיה בתחילת הדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל, כמה שנים לאחר דיכוי המרד (וכן כתב ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 274).

**בבלי ביצה** כא,א (תרגום): בעו מיניה מרב הונא: אותם בני הכפרים שהטילו עליהם קמח של בני החיל (לספק לחם לחיילים), מהו לאפותו ביום טוב? אמר להם: רואים אנו, אם נותנים פת (מהמכסה שהוקצבה לחיילים) לתינוק (מישראל) ואין מקפידים (החיילים) - כל אחת ואחת (מהכיכרות) ראויה לתינוק ומותר (לאפות), ואם לא - אסור (שאסור לאפות ביום טוב עבור גויים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:7:4)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **ולא את המפתח** – אסור לאדם להוציא את המפתח שבידו לרשות הרבים ביום טוב**.** ו**בית הלל מתירין** – מותר לאדם להוציא את המפתח שבידו (במשנה נמנו שלושה דברים שנחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאתם לרשות הרבים ביום טוב, והברייתא מוסיפה דבר רביעי שנחלקו בהוצאתו)**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה של בית הלל בברייתא: **ואמר רב הושעיה** (אמורא בדור השלישי) **בר רב יצחק** (אין חכם כזה ידוע במקום אחר. וצריך לומר כמו בקטע גניזה: '**בשם רבי יצחק**') (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמותר לאדם להוציא את המפתח שבידו), **- במפתח של אוכלין** – במקרה של מפתח של תיבה שיש בתוכה אוכלים (והוא הדין מפתח של תיבה שיש בתוכה כלים שיש לו צורך בהם היום (רשב"א ור"ן))**, אבל במפתח של כלים** – במקרה של מפתח של תיבה שיש בתוכה כלים שאין לו צורך בהם היום (רשב"א ור"ן) **- לא בדא** – לא בזאת (לא בדין זה, שהדין שחל במקרה זה הוא שאסור לאדם להוציא את המפתח שבידו)**.**

ומציעים קושיה: **והא רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **יתיב ומְתַנֵּי ומפתחא דפלמנטרין** (נראה שצריך לומר: 'דדיפלומטרין') **בידיה** – והרי רבי אבהו היה יושב ומשנן (לומד לעצמו) והמפתח של תיבת התכשיטים הכפולה היה בידו**!** – הרי שמותר לאדם להוציא כל מפתח שהוא לרשות הרבים! (מקור המילה 'דיפלומטרין' ביוונית ובלטינית: ארגז כפול)

ומתרצים את הקושיה: **פילפלין הוה ליה בגווה** (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'בגויה') – פלפלים (הפלפל השחור שפירותיו המיובשים והטחונים משמשים כתבלין) היה לו (לרבי אבהו) בתוכה (בתוך התיבה, שהוא צורך אוכל נפש, והרי הוא כמפתח של אוכלים. - רבי אבהו החזיק בתיבה זו פלפלים, מפני שהיו תבלין יקר ביותר)**.**

**תוספתא ביצה** א,יא: יוצא אדם במפתח שבאצבעו לרשות הרבים, ואינו חושש (אבל במפתחות התלויים בחגורה על גופו אסור, משום שהוא דרך חול).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:8:1)

**משנה**
**בית שמיי אומרים: אין מוליכין חלה** – שהופרשה מן העיסה לכוהן, **ומתנות** – הזרוע והלחיים והקיבה של בהמה שנשחטה, **לכהן ביום טוב, בין שהורמו** – שהופרשו, **מאמש** – מאתמול, בערב יום טוב, **ובין שהורמו מהיום** – ביום טוב**. ובית הלל מתירין** – להוליך מתנות לכוהן ביום טוב**.**

**אמרו בית שמיי** – לבית הלל**: גזירה שווה** – לשון זה כאן משמעו: השוואת דברים שווים (ראה "יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 195), או פירושו: חוק שווה ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 931)**: חלה ומתנות מתנה לכהן, ותרומה מתנה לכהן** – חלה ומתנות ותרומה שווים שיש בהם מצוות נתינה לכוהן**; כשם שאין מוליכין את התרומה** – לכוהן ביום טוב**, כך לא יוליכו את המתנות** – לכוהן ביום טוב**.**

**אמרו להן בית הלל: לא** – אין להשוות מתנות לתרומה**, אם אמרתם בתרומה** – שאין מוליכים אותה לכוהן ביום טוב, מפני **שאינו זכיי בהרמתה** – שאסור להפריש תרומה מן הפירות ביום טוב (משנה להלן ה,ב), לפי שהפירות טבל והוא מתקן אותם לאכילה**, תאמרו במתנות** – תאסרו להוליך אותן לכוהן ביום טוב, **שהוא זכיי בהרמתן** – שמותר להפריש מתנות מהבהמה ביום טוב, שהרי אין כאן טבל, ומקומן ניכר, והרמתן היא הפרדה בעלמא**?** – ומאחר שהותר להפרישן, הותר גם להוליכן לכוהן.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:8:2)

**תלמוד**
בכתב יד אשכנזי נוספה כאן סוגיה, שיש לה מקבילה בירושלמי דמאי ד,ד ומזכירה במפורש את משנת ביצה כאן, ואינה נמצאת בירושלמי כאן במסירה שלפנינו ובקטע גניזה (ראה "שרידי ירושלמי - כת"י אשכנזי", "קבץ על יד" יב, עמוד 13).


**הולכת מתנות לכוהן ביום טוב**

במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב, בין שהורמו מאמש ובין שהורמו מהיום. ובית הלל מתירין".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אמר רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – רבי יהודה אינו אלא מפרש, ואינו חולק על משנתנו**: לא נחלקו בית שמי**י **ובית הלל, שמוליכין את המתנות** – הזרוע והלחיים והקיבה של בהמה שנשחטה, **שהורמו ביום טוב** – שכיוון שנשחטה הבהמה ביום טוב ולא היה אפשר להפריש את המתנות מערב יום טוב, אפילו בית שמאי מודים שמוליכים אותן ביום טוב**, ואת המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב** – אפילו מותר לצרף מתנות מבהמה שנשחטה מערב יום טוב והופרשו מערב יום טוב עם מתנות מבהמה שנשחטה ביום טוב והופרשו ביום טוב ולהוליכן יחד ביום טוב**. על מה נחלקו** – בית שמאי ובית הלל**? על המתנות שהורמו מערב יום טוב לעצמן, שבית שמי**י **אוסרין, ובית הלל מתירין** – בית שמאי אוסרים להוליך מתנות שהופרשו מבהמה שנשחטה מערב יום טוב, בין שהופרשו מערב יום טוב ובין שהופרשו ביום טוב, שהואיל וכבר ידע מערב יום טוב שצריך ליתנן לכוהן, היה צריך להוליך אותן מערב יום טוב. ובית הלל מתירים להוליך מתנות אפילו הופרשו מערב יום טוב, שהרי מותר להפרישן גם ביום טוב, שמקומן ניכר ואינו אלא כמפריד בעלמא, ואין כאן משום מקדיש, שהרי הן מותרות לזרים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 930)**.**

**תוספתא ביצה** א,יב: אמר רבי יהודה: מודים בית שמיי ובית הלל שמוליכים את המתנות שהורמו מערב יום טוב עם המתנות שהורמו ביום טוב. על מה נחלקו? על המתנות שהורמו מערב יום טוב בפני עצמן, שבית שמיי אוסרים, ובית הלל מתירים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:8:3)

במשנה שנינו: "אמרו להן בית הלל: לא, אם אמרתם בתרומה שאינו זכיי בהרמתה, תאמרו במתנות שהוא זכיי בהרמתן?".

מציעים קושיה: **וקשיא על דבית הלל!** – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית הלל! **תרומה אינו זכאי בהרמתה?!** (בתמיהה) – וכי אסור להפריש תרומה מן הטבל ביום טוב?! **הגע עצמך** – שער בנפשך, **שיש עליה תניי** (תנאי)**!** – הרי במקרה של טבל שהתנה עליו מערב יום טוב, הוא רשאי להפריש ממנו תרומה ביום טוב! (בירושלמי דמאי ז,ד ושבת יח,א אמרו: "אדם עומד מערב שבת ואומר: הרי זו תרומה למחר". הרי שאפשר להפריש תרומה בשבת או ביום טוב אם אופן ההפרשה הותנה מאתמול)

ומתרצים את הקושיה: **זו מפני זו** – גזרו חכמים בדבר זה (במקרה של טבל שהתנה עליו מערב יום טוב) מפני דבר זה (מקרה של טבל שלא התנה עליו מערב יום טוב, משום שלא חילקו חכמים, ולכן התקינו שבכל המקרים אסור להוליך תרומה לכוהן ביום טוב)**.**


ומציעים קושיה: **ולמה [לא]** (הושלם על פי כתב יד אשכנזי) **תנינן** – ולמה לא שנינו **חלה?** – למה לא שנה התנא של המשנה "חלה", שלכאורה היה ראוי להזכיר אותה במשנה? (גרסת כתב יד ליידן 'ולמה תנינן' מקוימת על ידי קטע גניזה, אולם ברור מצד העניין שצריך לומר 'ולמה לא תנינן', וכן הוא בכתב יד אשכנזי ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 364, הערה 450). - 'ולמה **לא** תנינן' היה בירושלמי לפני רשב"א בחידושיו, ועל משנתנו נאמרו דברים אלה ולא גרסו בה "חלה". ולשון משנתנו מוכיח שלא היה במשנתנו "חלה" בעיקר המשנה, שהרי אחר כך לא נזכרה חלה כלל. ובתוספתא ביצה א,יב אין "חלה" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 955). - חידושי רשב"א ביצה יב,ב: "וכולהו תנאי לא הזכירו אלא מתנות, דהיינו זרוע ולחיים וקיבה, הא חלה כלל כלל לא... וכן מצאתי בירושלמי")

ומתרצים את הקושיה: **מפני חלה שהורמה ביום טוב** – מפני שיש חלה שהורמה ביום טוב שאסור להוליכה, שהלש עיסה מערב יום טוב - אסור להפריש חלתה ביום טוב, ואם עבר והפרישה - אסור להוליכה לכוהן. אבל מתנות, אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב - מותר להפריש את המתנות ביום טוב ומותר להוליכן ("גליון אפרים")**.**


כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ג,ג.

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **כהדא דתני:** – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: **הלש עיסה** – גלגל וכבש בצק, **ביום טוב - מפריש חלתה ביום טוב** – כיוון שלא היה אפשר לו להפרישה מערב יום טוב, שהמפריש חלתו קמח - אינה חלה, ואין לומר שילוש מערב יום טוב, שהרי לישה מותרת ביום טוב משום שהיא צורך אוכל נפש**. לשה** – הלש את העיסה, **מערב יום טוב ושכח להפריש חלתה - אסור לטלטלה** – את העיסה ביום טוב, שטבל אסור בטלטול**, ואין צריך** (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'צורך') **לומר ליטול ממנה** – בוודאי ובוודאי שאסור להפריש את חלתה ביום טוב, משום שנראה כמתקן. - הדין הנזכר בתירוץ לעיל הוא הדין שבברייתא**.**


ושואלים: **עירס?** – אם בלל קמח במים ועירבם לעיסה מערב יום טוב ולא לש אותה, האם מותר להפריש את חלתה ביום טוב לאחר לישתה? ("עירס" הוא השלב הראשון בהתקנת עיסה, ו"לש" הוא השלב השני)

ומשיבים בהצעת דיוק מלשון הברייתא: **לא אמר אלא לש** – הדין שבברייתא חל רק במקרה שכבר גמר את לישת העיסה מערב יום טוב, וצריך היה להפריש חלה מיד, ומכיוון שלא הפריש מערב יום טוב, אסור לו להפריש ביום טוב**, אבל** (בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי ובמקבילה: 'הא') **עירס - לא** – במקרה שעדיין לא גמר את הלישה מערב יום טוב, הואיל והוא גומר את הלישה ביום טוב, הוא מפריש את חלתה ביום טוב**.**

ודוחים את הדיוק בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי שמואל** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אחוי ד-** – אחיו של **רבי ברכיה: תיפתר** – תתפרש (הברייתא שאמרה לש), **בעיסה טמיאה שאינו מפריש חלתה אלא בסוף** – במקרה של עיסה טמאה שדינה שמפריש את חלתה כשגמר את הלישה ולא כשעירס. אבל במקרה של עיסה טהורה שדינה שמפריש את חלתה כשעירס ולא כשגמר את הלישה, כמימרה שלהלן, אף אם עירס מערב יום טוב ולא הפריש את חלתה - אסור להפריש את חלתה ביום טוב**.**

**אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: בדין היה** – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), **בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף** – כשגמר את הלישה**. תקנה תיקנו** – החכמים, **בה שיפרישנה תחילה** (בכתב יד אשכנזי: 'בתחילה') – כשעירס**, שלא תיטמא העיסה** – אם יפריש חלתה בסוף, יש לחשוש שמא תיטמא העיסה בשעת הלישה והחלה שתופרש תהיה טמאה, ולכן תיקנו שיפריש בתחילה, כדי שהחלה שתופרש תהיה טהורה**.**

**תוספתא ביצה** א,יד: הלש עיסה ביום טוב, בין טמאה בין טהורה - מותר לטלטלה ומותר להפריש ממנה חלה. לשה מערב יום טוב ושכח ולא הפריש - אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנה חלה.


הירושלמי לא גרס בברייתא זו ״בין טמאה בין טהורה״, וכן מוכח מהסוגיה עצמה ("תוספתא כפשוטה").

**בבלי ביצה** ט,א: אמר רבא / רבה: גלגל עיסה מערב יום טוב - מפריש ממנה חלתה ביום טוב. אבוה דשמואל אמר: אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב - אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב.


גלגל בבבלי = "עירס" בירושלמי - השלב הראשון בהתקנת עיסה.

בבבלי לא חילקו בין עיסה טהורה לבין עיסה טמאה, שלא כבירושלמי.


המשנה פסחים ג,ג דנה בהפרשת חלה בפסח מעיסה שנטמאה. עיסה שנטמאה אי אפשר לאפות את החלה שמפרישים מהעיסה, לפי שחלה טמאה אסורה באכילה גם לכוהן וגם לישראל, וכל שאסור באכילה אסור לאפותו ביום טוב, וגם אי אפשר לשרוף את החלה, לפי שאין שורפים קודשים ביום טוב, ואם יניח את החלה כמות שהיא - תחמיץ ויעבור על בל ייראה ובל יימצא. תנאים נחלקו במשנה כיצד נוהגים בפסח בעיסה שנטמאה.

**משנה פסחים** ג,ג: כיצד מפרישים חלה בטומאה ביום טוב?
רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שֵׁם עד שתיאפה (לא תפריש את החלה עד לאחר האפייה, ומותר לאפות את העיסה כולה כדי לאוכלה ביום טוב, לפי שעדיין אין יודעים מהו החלק ממנה שיופרש לחלה שלא יהיה ראוי לאכילה, ואחר האפייה מפרישה את החלה ולערב שורפתה).
רבי יהודה בן בתירא אומר: תטיל בצונן (תפריש חלה מן העיסה, ותטיל אותה במים קרים כדי שלא תחמיץ).
אמר רבי יהושע: לא זה (חלה שהופרשה ביום טוב מעיסה טמאה והחמיצה) הוא חמץ שמוזהרים עליו בבל ייראה ובבל יימצא (כי מוטב לעבור על בל ייראה ובל יימצא ב'שב ואל תעשה' כשהוא מניח את החלה כמות שהיא להחמיץ מאשר לעבור על איסור עשיית מלאכה ביום טוב ב'קום ועשה' כשהוא עושה בידו ואופה את העיסה (תוספתא וירושלמי)), אלא מפרשתה (את החלה ביום טוב) ומנחתה עד הערב (עד למוצאי יום טוב), ואם החמיצה - החמיצה.

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **מתניתא** – המשנה, **- ביום טוב של** ה**פסח** – יש להעמיד את משנת פסחים במקרה של יום טוב של חג הפסח, שאי אפשר להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה ולהניח אותה עד למוצאי יום טוב ולשרוף אותה, שמא תחמיץ ויעבור עליה בבל ייראה ובבל יימצא**, אבל** (במקבילה: 'הא') **בעצרת ובחג** – במקרה של יום טוב של חג השבועות ושל חג הסוכות, **- מותר** – להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה ומניחים אותה עד למוצאי יום טוב ושורפים אותה, שכן ביום טוב של העצרת ושל החג אין חשש חימוץ**.**

**רבי יוסה בירבי בון** אמר בשם **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: אפילו בעצרת ובחג - אסור** – להפריש ביום טוב את החלה מהעיסה שנטמאה**, על שם "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם**, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם**"** (שמות יב,טז) – ביום הראשון וביום השביעי של חג המצות, שהם ימים של קדושה, אסור לעשות כל מלאכה, פרט למלאכה הדרושה להכנת אוכל שמותר לעשותה. מכאן למדו חכמים שהמלאכה האסורה אף בשאר הימים הטובים היא מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. - משום כך, הואיל וחלה שהופרשה מעיסה שנטמאה אינה ראויה לאכילה, אסור להפריש אותה ביום טוב (לדעה זו, ביום טוב של עצרת ושל חג אין מפרישים חלה ביום טוב מעיסה שנטמאה, ורק ביום טוב של פסח מפרישים חלה מעיסה שנטמאה כדעות התנאים שנחלקו במשנה כדי שלא יעבור על בל ייראה ובל יימצא)**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.


עיקר הסוגיה המקבילה (מ-'כהדא דתני...' עד 'מתניתא - ביום טוב של פסח') שייך גם כאן וגם בפסחים.

אף על פי שאפשר לפרש את הקטע 'מתניתא - ביום טוב של פסח...' על הברייתא של הלש עיסה, מסתבר יותר שהוא מוסב על המשנה בפסחים. ההמשך בפסחים, שאינו נמצא בביצה, הוא קושיה על דברי רבי יוסה בירבי בון. המעתיק לא הפסיק במקום הדרוש והעתיק גם 'מתניתא - ביום טוב של פסח...' ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 34).

הקטע 'מתניתא - ביום טוב של פסח...', שמציע פרשנות מצמצמת למשנה בפסחים, הוא המשך לקטע קודם בפסחים, שגם הוא מציע פרשנות מצמצמת למשנה בפסחים ובא לפני 'כהדא דתני...': 'מתניתא - בשנטמאת לאחר גלגולה...; בלשה ביום טוב...'.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:9:1)

**משנה**
**בית שמיי אומרים: תבלין** (חלקי צמחים שמערבים במזונות לשם תוספת טעם או ריח) **נידוכין** (נכתשים) – ביום טוב, **במדוך** (עֱלִי, קנה בעל קצה מעובה שדכים בו במדוכה - מכתש) **של עץ** – כדי לשנות מדיכתם בחול שהיא במדוך של אבן**, והמלח בפך** – של חרס, ולא במדוכה, **ובעץ הפרור** – בכף שבוחשים בה את הקדרה, ולא במדוך**.**

**ובית הלל אומרים: תבלין נידוכין כדרכן** – מפני שאי אפשר היה לדוכם מערב יום טוב, מפני שהם מפיגים את טעמם אם דך אותם מערב יום טוב, **במדוך של אבן, והמלח במדוך של עץ** – ולא במדוך של אבן, לפי שצריך שינוי מעט, שאפשר היה לדוכו מאתמול, שהמלח אינו מפיג את טעמו אם דך אותו מערב יום טוב (בדיכת תבלין אין בית הלל מצריכים שינוי, ובדיכת מלח בית שמאי מצריכים שינוי רב ובית הלל מצריכים שינוי מעט)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:9:2)

**תלמוד**
**דיכה ושחיקה ביום טוב**

שואלים: **וידוך מאתמול!** – מדוע תבלין נידוכים ביום טוב (גם לדעת בית שמאי וגם לדעת בית הלל), ואין אומרים שדכים אותם מערב יום טוב?

ומשיבים: **חברייא** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אמרו **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שטעמן מר** – התבלין נעשים מרים כשהם עומדים במשך יום אחרי דיכתם**.**

ומשיבים עוד: **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: שטעמן פג** – התבלין מפיגים את טעמם כשהם עומדים במשך יום אחרי דיכתם. ולכן, אם היו נידוכים בערב יום טוב, היה התבשיל טעים פחות ותיפגם שמחת היום (החברים ורבי זעורה מסרו מסורות שונות בשם רבי יוחנן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:9:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:9:3)

ומספרים: **שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **שחק על סיטרא דמדוכתא** – שמואל היה שוחק (כותש תבלין ביום טוב) על הצד של המדוכה (היה מטה את המדוכה על צידה ודך על דופן המדוכה, לפי שצריך קצת שינוי)**.**


**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: כל הנידוכין נידוכין** – ביום טוב, **כדרכן** – במדוך של אבן, ואין צריך שינוי**.**

**רב (**צריך לומר: 'רב**י**') **חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם **רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן: השום** – הבצלצלים של השום (שיני השום), **והשחליים** – הזרעים של השחליים (ירק שזרעיו בעלי טעם חריף ומשמשים כתבלין), **והחרדל** – הזרעים של חרדל (צמח הקרוי בימינו כרוב שחור, שמזרעיו מתקינים תבלין חריף) **נידוכין** – ביום טוב, **כדרכן.**

**בבלי ביצה** יד,א: אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנידוכים - נידוכים כדרכם, ואפילו מלח.
אמר ליה רב לרב אחא ברדלא: כשאתה דך, הטה (את המדוכה על צידה) ודוך.


שיטותיהם של שמואל ורב מוחלפות בבבלי ובירושלמי.


**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: העושה אלינתין** – תרופה העשויה מיין ומשמן ריחני, והשימוש בה היה לשתייה ולסיכה, **בשבת - חייב משם מרקיה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד אשכנזי: 'מְרַקֵּי**חַ**' - מערבב מינים שונים. - במשנה לא נמנח מרקח בין אבות המלאכות, ואולי הוא בכלל לש)**.**

ומציעים דיוק בלשון בעיה: **הא** – אבל **ביום טוב - מותר?** – האם יש לדייק מהקביעה שלפני כן, שאסור לעשות אלינתין בשבת דווקא, אבל ביום טוב מותר לעשות אלינתין?

ודוחים את הדיוק: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי ירמיה: העושה אלינתין ביום טוב - אסור משם מרקה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'מרקי**ח**') – הרי שאסור לעשות אלינתין גם ביום טוב**.**

**בבלי שבת** קמ,א: תנו רבנן: ...אין עושים (בשבת) אלונתית (אלינתין).


**יצחק דיהבא** (בקטע גניזה: 'דהבה'. בירושלמי גיטין ד,ו: רבי יצחק דהבן. - אפשר שעסק במקצוע הזהבות ("אוצר כינויי עובדים", עמוד 45)) **שאל ל-** – שאל את **רבי יוחנן: מהו מישחוק קונדיטון ביומא טבא?** – מהו לשחוק קונדיטון (לכתוש תבלינים לצורך עשיית קונדיטון - יין מתובל (מקור המילה בלטינית)) ביום טוב? **אמר ליה:** – אמר לו: **שרי** – מותר**.**

**[רבי יצחק עטושייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, מהיישוב עטושה בבקעת יבנאל שבמזרח הגליל התחתון) **שאל ל-** – שאל את **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מהוא משחוק קונדיטון ביומא טבא?** – מהו לשחוק קונדיטון ביום טוב? **אמר ליה:** – אמר לו: **שרי** – מותר**,]** (הושלם על פי קטע גניזה, וכן הוא בכתב יד אשכנזי, ומובא על ידי ראשונים, ובמסירה שלפנינו נשמט בטעות בשל הדומות) **וייב לי ואנא שתי** – ותן לי ואני שותה (מהקונדיטון שתשחוק ביום טוב)**.**

**רבי אבהו** אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: שרי** – מותר (לשחוק קונדיטון ביום טוב)**.**


**רבי זעורא בעא קומי** – שאל לפני **רבי אבהו: מאן דעביד טבאות לא שחיק ליה מאיתמל** – מי שעושה היטב (כראוי), לא שוחק אותו (את הקונדיטון) מאתמול (מערב יום טוב)**?!** (בתמיהה) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורא): **אין** – כן (מוטב לשחוק אותו מאתמול ולא ביום טוב)**.**

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **מחלפה שיטתיה דרבי אבהו!** – מוחלפת שיטתו של רבי אבהו! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) - ומפרטים את תוכן הסתירה: **הכא הוא אמר:** – כאן (לעיל) הוא אומר (בשם רבי יהושע בן לוי): **שרי** – מותר (לשחוק קונדיטון ביום טוב)**, והכא הוא אמר:** – וכאן הוא אומר (לרבי זעורא): **אסור** – לשחוק קונדיטון ביום טוב**?!**

ומתרצים את הסתירה: **אלא בגין דרבי אבהו ידע דרבי זעורא מחמר ואינון מחמרין** – בשביל שרבי אבהו ידע שרבי זעורא מחמיר (רגיל להחמיר בכל דבר שיש בו חילוק מנהגים), והם מחמירים (וגם ידע שחכמי בבל, שרבי זעורא מהם, שעלה מבבל, מחמירים בדבר זה, שהם שוחקים את הקונדיטון מאתמול)**, בגין כן הוא** (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד אשכנזי: **'ו**הוא', בלי 'בגין כן', וכן הוא בראשונים) **עבד דכוותהון** – והוא עושה כמותם (רבי זעורא רגיל לנהוג כמו חכמי בבל, ולכן רבי אבהו השיב לו כשיטתו להחמיר. - תיקון הגרסה והפירוש של משפט זה הם על פי משפט דומה על רבי זעורא בירושלמי ברכות א,ה)**.**

ומציעים מסורת חלופית כדי להציע תירוץ חלופי: **אית דבעי מימר:** – יש [מי] שרוצה לומר: **הכין אמר ליה:** – כך אמר לו (רבי אבהו לרבי זעורא): **מאן דבעי דייא טב לא שחק ליה מן דאיתמל** – מי שרוצה שיהיה (הקונדיטון) טוב, לא שוחק אותו מאתמול (אלא שוחק אותו ביום טוב, כמו שהוא אומר בשם רבי יהושע בן לוי, ונמצא ששיטתו של רבי אבהו אינה מוחלפת)**.**


**רבי זעורה שאל לקלה דרומה** (ב"אור זרוע" במילה אחת: 'לקלדרומה', והוא שם יווני: קלידרומוס ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 184)) **עבדיה ד-** – שאל את קלדרומה עבדו של **רבי יודן נשייא** (השני, הנשיא בדור השלישי והרביעי לאמוראים)**: שחק הוא מרך קונדיטון ביומא טבא?** – שוחק הוא אדונך (רבי יודן נשייא) קונדיטון ביום טוב? (האם נוהגים היתר בביתו של רבי יודן נשייא לשחוק קונדיטון ביום טוב?) **אמר ליה:** – אמר לו: **אין** – כן (שוחקים קונדיטון ביום טוב)**, וכל מיני סיקריקון** (בקטע גניזה: 'סיקייריקון') – כל מיני נקניקים (הכוונה שהיו עושים נקניקים ביום טוב. - סיקייר - עושה נקניקים. מקור המילה בלטינית. נקניק - מעיים ממולאים בבשר קצוץ. - וראה ירושלמי להלן ד,ה: 'ההן סיקירה אסיר מיעבד ביומא טבא, דהוא מקטע בגומיה')**.**


ומצמצמים את תחולת המחלוקת למקרה מסוים: **רבי יצחק בירבי לעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אימי אבוי ד-** – אביו של **רבי אבודמא דציפורין** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר ציפורי בגליל התחתון)**: מה פליגין?** – [ב]מה חלוקים (בית שמאי ובית הלל בעניין דיכת תבלין ביום טוב)? **- ליתן לצלי** – במקרה של דיכת תבלין לצורך תיבול בשר לצלי, שבמקרה זה אף אם דכם מאתמול, אין טעמם שפג מורגש כל כך באכילת הצלי, ולכן בית שמאי מחמירים ומצריכים שינוי**, הא** – אבל **לקדירה** – במקרה של דיכת תבלין לצורך תיבול בשר לבישול בקדירה, שבמקרה זה אם דכם מאתמול, טעמם שפג מורגש באכילת הבשר המבושל, **- מותר** – לדוך ביום טוב את התבלין במדוך של אבן לדעת הכול, שגם בית שמאי אין מצריכים שינוי (ר"א אזכרי)**.**


**רבי נחום** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: רבי שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: הדא אטריתא** – האטרייה הזאת (מקור המילה ביוונית. - אטריות היה שם כולל לכל מיני רקיקים שאכלו אותם בקינוח סעודה ושהכילו שומשמין, דבש ושומן. היו עושים מינים שונים של אטריות. היו אופים אותן או מבשלים אותן)**, ליבש - אסור** – אסור לעשות ביום טוב אטריות יבשות - אטריות שאופים אותן ומפוררים אותן אחרי האפייה ומבשלים אותן בקדירה, משום טרחה יתירה**, לקדירה - מותר** – מותר לעשות ביום טוב אטריות לקדירה - חוטי בצק שמבשלים אותן בקדירה**, על יד על יד** (מעט מעט) – לעשות ביום טוב אטריות יבשות מעט מעט, **- צריכה** – [הדבר] נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, יש להסתפק האם מותר לעשות) ("תוספתא כפשוטה", נשים ב, עמוד 440)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:10:1)

**משנה**
**הבורר קטנית** – מבדיל בין זרעי קטנית טובים לאכילה ובין זרעים שאינם טובים לאכילה, **ביום טוב** – לצורך אכילת יום טוב, **- בית שמיי אומרים: בורר אוכֶל אוכֶל** – בורר אחד אחד לתוך ידו מתוך הפסולת, ומשאיר את הפסולת, שאין לברור אלא בשינוי**. ובית הלל אומרים: בורר כדרכו** – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, **בחיקו** – שנותן את הפסולת לתוך חיקו (הרווח בין הזרוע ובין החזה), **ובתמחוי** – או בתמחוי (קערה גדולה המחולקת לתאים, ובורר מתוך תא אחד ונותן את הפסולת לתוך תא אחר)**, אבל לא בטבלה** – על לוח, **ולא בנפה** (כלי שבתחתיתו רשת עם נקבים קטנים וצפופים ביותר לניפוי קמח או גרגרים טחונים אחרים) **ולא בכברה** (כלי שבתחתיתו רשת עם חורים גדולים יותר לסינון גרגרי תבואה או דברים אחרים) – מפני שרגילים לברור בהם כמויות גדולות, ואין לברור ביום טוב כמות גדולה**.**

**רבן גמליאל אומר: אף מדיח** – נותן מים על זרעי הקטנית שבכלי, והפסולת צפה למעלה, **ושולה** – מוציא את הפסולת, שכיוון שהקטנית נרטבת, אינו נראה שעושה לצורך מכירה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:10:2)

**תלמוד**
**ברירה, טחינה והרקדה ביום טוב ובשבת**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב.

**רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: עשה כן בשבת** – בירר אוכל לתוך ידו מתוך פסולת בשבת**, על דבית שמי**י – על [שיטתם] של בית שמאי (שמתירים לעשות כך ביום טוב), **מהו שיהא חייב** – קורבן חטאת**?**

**אמר ליה** – אמר לו **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ולמה לא?** – מדוע לא יהיה חייב לדעת בית שמאי? **אִילּוּ עשה כן בשבת, על דבית הלל** – על [שיטתם] של בית הלל, **שמא אינו חייב?!** (בתמיהה) – הרי לדעת בית הלל שמתירים לברור פסולת מתוך אוכל ביום טוב, יהיה הבורר כדרכו פסולת מתוך אוכל בשבת חייב! **והכא** – וכאן, **- חייב** – גם לדעת בית שמאי שמתירים לברור אוכל מתוך פסולת ביום טוב, יהיה הבורר אוכל מתוך פסולת בשבת חייב, שמבית הלל שהם מתירים ביום טוב מה שחייב בשבת נשמע לבית שמאי שגם הם מתירים ביום טוב מה שלדעתם חייב בשבת**.**

**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: יאות אמר רבי יונה אבא** – יפה (נכון) אומר רבי יונה אבי**. לא אתייא אלא על דבית שמי**י – לא באה (הולכת) [הבעיה] אלא על [שיטתם] של בית שמאי (שאין לשמוע מבית הלל לבית שמאי)**. למה? הותר מכלל ברירה ביום טוב, לא הותר מכלל ברירה בשבת** – לדעת בית הלל שמתירים לברור פסולת מתוך אוכל ביום טוב, ברירה זו הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת. אבל לדעת בית שמאי שמתירים רק לברור אוכל מתוך פסולת ביום טוב, יש להסתפק האם ברירה זו הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת, ולכן בשבת אסור לברור אוכל מתוך פסולת, או שמא ברירה זו לא הותרה ביום טוב מכלל מלאכת ברירה שאסורה בשבת, לפי שאין זו ברירה כלל, ולכן גם בשבת מותר לברור אוכל מתוך פסולת (אין פושטים את הספק לדעת בית שמאי)**.**


בתוספתא מעשרות ג,י אמר רבי שמעון בן לעזר, שבית שמאי ובית הלל נחלקו על הבורר אוכל לתוך ידו מתוך פסולת, שבית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים. דין גמר מלאכת המעשרות הוא לפעמים כדין שבת. גם לפי דעת רבי יוסה כאן, הבורר אוכל אוכל לתוך ידו בשבת חייב לדעת בית שמאי ("תוספתא כפשוטה", זרעים ב, עמוד 703).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:10:3)

ומביאים מחלוקת אמוראים: **ברר אוכלים מתוך אוכלים** – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, ואינו רוצה לאכול את התערובת אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף מין אחד על האחר, ואין כאן פסולת אצלו, ובירר בשבת כל מין ומין לחוד, ולא אכל מיד אחרי שבירר כל מין ומין, **- חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **אמר: חייב** – קורבן חטאת**, ורבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: פטור** – מקורבן חטאת (אבל אסור לעשות כך)**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי אמורא שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על **חזקיה: בורר ואוכל, ובורר ומניח על השולחן** – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, מותר בשבת לברור כל מין ומין לחוד ולאכול מיד, וכן מותר לברור כל מין ומין לחוד ולהניח על השולחן**!** – דברי הברייתא, שבורר ומניח על השולחן, ומשמע שאינו אוכל מיד, הם שלא כדברי חזקיה שאמר שאם בירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד - חייב! (דברי הברייתא הם גם שלא כדברי רבי יוחנן שאמר שאסור לברור אוכלים מתוך אוכלים אם אינו אוכל מיד, אלא שהקושיה על חזקיה חמורה יותר, שהוא מחייב קורבן חטאת במה שהברייתא מתירה)

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא שאמרה שבורר ומניח על השולחן), **בשהיו אורחים אוכלין ראשונה ראשונה** – במקרה של אורחים שהיו אוכלים עימו, שמותר לברור כל מין ומין לחוד ולהניח על השולחן כדי שהאורחים יאכלו מיד כל מין ומין שהוא בורר, שאין הבדל בין בורר ואוכל הוא בעצמו ובין בורר ואחרים אוכלים. ואין פירוש הברייתא שבורר ומניח על השולחן ואינו אוכל מיד**.**


ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **ובלבד שלא יבור את כל אותו המין** – היו לפניו כמה מיני אוכלים שהתערבו, מותר בשבת לברור מהם מין ולאכול מיד רק אם אינו בורר מהתערובת את כל אותו המין אלא משאיר מקצת ממנו בתערובת**.** - ויש להציע דיוק במקור התנאי: **אם עשה כן בשבת** – אם בירר מהתערובת את כל אותו המין, **- חייב** – קורבן חטאת**!** – הדיוק שמוצע אינו כחזקיה ובוודאי שאינו כרבי יוחנן! (המילה 'בשבת' נשתרבבה מן המשפט שלמטה, שהרי בשבת אנו עוסקים. ועצם המאמר 'ואם עשה כן - חייב' הוא דיוק התלמוד עצמו, ואינו מן הברייתא, כמו שהעיר לנכון ב"ספר ניר" ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 270, הערה 25))

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לפי שני בני המחלוקת: **על דעתיה דחזקיה** – על דעתו של חזקיה**, שכֵּן הבורר כדרכו** (בקטע גניזה אין מילה זו, ואין לגרוס אותה) **בשבת - חייב** – אסור לברור את כל אותו המין, אפילו אוכל מתוך אוכל, מפני שהבורר בשבת חייב אפילו במקרה זה (במסירה שלפנינו מחק מגיה משפט זה בטעות, וישנו בקטע גניזה ובמקבילה)**. על דעתיה דרבי יוחנן** – על דעתו של רבי יוחנן**, שכֵּן הבורר כדרכו במקום אחר - חייב** – החמירו בבורר את כל אותו המין, אפילו אוכל מתוך אוכל, מחמת גזירה בלבד, שגזרו שמא יבוא לברור כדרכו במקום אחר, שיברור את כל הפסולת מתוך האוכל ויתחייב חטאת (לשיטת הירושלמי שבת ז,ב לפני תחילת המקבילה, אינו חייב אלא אם בירר את כל הפסולת מתוך האוכל) ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 142; "תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 270, הערה 25).- גם חזקיה וגם רבי יוחנן מסכימים לדין שבברייתא שלא יברור את כל אותו המין. אך הדין שמוצע כדיוק, שאם עשה כן - חייב, נכון לפי חזקיה ולא לפי רבי יוחנן**.**


ומציעים בעיה לפי חכם מסוים: **על דעתיה דחזקיה** – על דעתו של חזקיה (שאם בירר אוכלים מתוך כמה מיני אוכלים - חייב)**, אפילו עיגולין מן גו עיגולין** – כיכרות לחם מתוך כיכרות לחם**, ואפילו רימונים מן גו רימונים** – רימונים מתוך רימונים**?** – האם גם במקרה שבירר בשבת כיכרות מתוך ערמת כיכרות או במקרה שבירר רימונים מתוך ערמת רימונים - חייב, אף שכל הכיכרות או כל הרימונים הם אותו מין אוכל ולא שני מינים?

ומציעים קושיה על האמור לפני כן: **אין כיני** – אם כך היא**, אפילו בני נש מן גו בני נש** – בני אדם מתוך בני אדם**!** – אם אפילו כיכרות לחם מתוך כיכרות לחם או רימונים מתוך רימונים - חייב לדעת חזקיה, הרי יהיה אפשר להסיק מזה מסקנה מרחיקת לכת, שגם במקרה שבירר בשבת בני אדם מתוך קבוצת בני אדם - חייב, והרי אין זה מסתבר כלל!

ומציעים פתרון לבעיה שלא נפשטה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 891, הערה 15)) **- כל עמא מודיי להיא דאמר רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (צריך לומר כמו במקבילה: 'להדא דרבי אימי') – כל העם (כל החכמים, חזקיה ורבי יוחנן שנחלקו במקרה שבירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד את מה שבירר, שחזקיה מחייב ורבי יוחנן פוטר ואוסר לעשות כך) מודים ל[הלכה] הזאת (כלומר, הלכה למעשה) של רבי אמי (כולם מודים, שמותר לברור אוכלים מתוך אוכלים אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים, שכל מה שבוררים כדי לאכול בתוך אותה סעודה עצמה נחשב כמי שבוררים כדי לאכול מיד)**. רבי אימי הוה ליה אורחין** – היה לו אורחים (בשבת)**. אפיק קומיהון תורמוסין ופסילייה** (במקבילה: 'ופסיליין') – הוציא (הביא רבי אמי) לפניהם תורמוסים ושעועים (תורמוס - אחד מהסוגים של משפחת הקטניות. צמח בעל עלים מורכבים, שעלעליהם ערוכים בדמות אצבעות היד. פרחיו הלבנים פרפרניים, שראש מפרשם בעל גוון תכלכל. הזרעים שטוחים וגדולים. הזרעים היבשים נאכלים לאחר שליקתם. - שעועית - פסיוֹלוֹס ביוונית או פסוֹלאוּס בלטינית - לוּבְּיַת הנילוס - קטנית קיץ מטפסת, בעלת פרחים צהובים ותרמילי פרי ("כלאי זרעים והרכבה", עמודים 42-43))**. אמר לון:** – אמר להם (רבי אמי לאורחים): **יהבון דעתכון דאתון מיכול קינרסיה בסופה** – תנו דעתכם (היזהרו) שאתם תאכלו קינרסים! (ארטישוק - מין ירק שתפרחתו נאכלת ולעיתים גם עליו נאכלים) בסוף (לאחר אכילת המינים הראשונים. - רבי אמי הביא לפניהם שני מיני קטניות מעורבים, תורמוסים ושעועים, והם ביררו אותם אוכלים מתוך אוכלים, ואמר להם שייזהרו לאכול בסוף את הקינרסים, אך לא הזהיר אותם שלא יבררו אוכלים מתוך אוכלים, כיוון שלדעת הכול, אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים, מותר לברור אוכלים מתוך אוכלים. - כמו כן, לדעת חזקיה שאמר שאם בירר אוכלים מתוך אוכלים ולא אכל מיד - חייב, מותר לברור בשבת כיכרות מתוך כיכרות או רימונים מתוך רימונים, אם בסוף אוכלים את כל מה שבוררים)**.**

**תוספתא שבת** טז,ט: נתערבו לו פירות בפירות (שנתערבו לו כמה מיני פירות, והוא אינו רוצה לאכול את התערובת אלא כל מין לחוד, ואינו מעדיף מין אחד על מין שני, ואין כאן פסולת אצלו) - בורר ואוכל, בורר ומניח על השולחן (כדי לאוכלם מיד).

**בבלי שבת** עד,א: תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלים - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת. - מאי קאמר?... אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר (לאכול מיד), ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת.


אביי בבבלי כחזקיה בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:10:4)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אין בוררין** – לא מפרידים את הפסולת מתוך גרעיני התבואה ביד או בכברה, **ולא טוחנין** – את גרעיני תבואה בריחיים והופכים אותם לקמח, **ולא מרקדין** – לא מנפים קמח בנפה על ידי טלטולה הלוך ושוב, כדי להוציא את שרידי הקליפות מן הגרעינים, לא בשבת ולא ביום טוב**. הבורר והטוחן והמרקד** – העושה אחת מהמלאכות האלו כדרכן, **- בשבת נסקל** – נידון במיתת סקילה אם עשה במזיד בפני עדים והתרו בו שלא יעשה**, וביום טוב סופג את הארבעים** – נידון במלקות**.**

ומציעים קושיה מהמשנה על האמור לפני כן: **והתנינן:** – והרי שנינו (משנה ביצה א,ח): **בורר** – ביום טוב, **כדרכו** – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, **בחיקו ובתמחוי!**

ומתרצים את הקושיה בהעמדת הברייתא כתנא מסוים: **אמר רבי חנינה ענתנייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל)**: דרבן גמליאל היא** – של רבן גמליאל היא (הברייתא, שאמרה שאין בוררים ביום טוב, היא בשיטתו של רבן גמליאל)**,** - ומציעים מקור לדברי רבן גמליאל: **דרבן גמליאל אמר: אף מדיח** – נותן מים על הקטנית שבכלי, והפסולת צפה למעלה, **ושולה** – מוציא את הפסולת (משנה ביצה א,ח). אבל אינו בורר ביום טוב כדרכו לפי רבן גמליאל (רבן גמליאל מחמיר כבית שמאי, וסובר שלא הותרה ברירה ביום טוב כדרכה. והוא מוסיף על בית שמאי ואומר שאף מדיח ושולה (על פי "שיירי קורבן"). - יש שאין גורסים בדברי רבן גמליאל את המילה "אף" (ר"מ המאירי). - בירושלמי כאן נשתבש ונוסף ״אף״ ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1012). - מהירושלמי משמע שרבן גמליאל מחמיר כדעת בית שמאי. המילה "אף" אינה מעיקר הנוסח במשנה. המעתיקים שינו את הגרסה מתוך שהתקשו לקבל שרבן גמליאל מחמיר כבית שמאי. רבן גמליאל הוא ממשיך של בית הלל, אך בכמה נושאים רבן גמליאל פוסק כבית שמאי ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 66))**.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **של בית רבן גמליאל היו שוחקין פילפלין** – ביום טוב, **בריחים שלהן** – המיוחדות לשחיקת פלפלים**!** ויש לתמוה: **ומותר לטחון ואסור לבור?!** (בתמיהה) – איך ייתכן שלפי רבן גמליאל ביום טוב מותר לטחון כדרכו (שכן בביתו היו שוחקים פלפלים) ואסור לברור כדרכו, והרי שתי המלאכות האלה שוות בדינן לעניין יום טוב?

ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא הותרה טחינה כדרכה** – רבן גמליאל לא התיר ביום טוב טחינה כדרכה אלא בשינוי, ושחיקת הפלפלים בריחיים המיוחדות לשחיקת פלפלים אינה נחשבת טחינה כדרכה. אבל הטוחן ביום טוב כדרכו בלא שינוי סופג את הארבעים, וכן הבורר כדרכו**.**

**תוספתא ביצה** ב,טז: של בית רבן גמליאל היו שוחקים את הפלפלים בריחיים שלהם.


ושואלים: **מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין** – ביום טוב**?** – מה המקור להלכה זו?

ומשיבים בהצעת מקור: **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"** (שמות יב,טז) – ביום הראשון וביום השביעי של חג המצות, שהם ימים של קדושה, אסור לעשות כל מלאכה, **עד "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת"** (שמות יב,יז) – יש לדרוש מסמיכות האיסור של עשיית מלאכה למצווה של שמירת המצות, שהמלאכות להכנת הלחם האסורות ביום טוב הן המלאכות שעד שמירת המצות, דהיינו המלאכות הבאות לפני הלישה, ומכאן שברירה וטחינה והרקדה אסור לעשותן ביום טוב (חז"ל סמכו לכתוב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" את ההלכה להיזהר במצות ולשמור אותן שלא יחמיצו. הצורך לשמור על המצות מפני חימוץ מתחיל משעת הלישה, כי בשעה זו הן באות במגע עם מים ועלולות להחמיץ)**.**

ומציעים קושיה: **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מקשה)**: כלום למדו לתבשיל אלא מיכן** (מכאן)**?!** (בתמיהה) – הרי הכתוב הסמוך לפני "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב,יז) אינו "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" (חלקו האמצעי של שמות יב,טז), אלא "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" (חלקו האחרון של שמות יב,טז), שנדרש להיתר מלאכת בישול ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואיך אתה דורש את "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" לאיסור מלאכות ברירה וטחינה והרקדה?

ומציעים מקור שונה לאותה הלכה: **רבי יוסה לא אמר כן** – לא אומר כך (כמו שדורש רבי אחא לעיל)**, אלא רבי יוסי** אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"** (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל מותר לעשותה ביום טוב, **מן** (כך גם בקטע גניזה, וכך צריך לומר. במסירה שלפנינו מחק מגיה מילה זו וכתב 'עד' כמו במקבילה) **"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת"** (שמות יב,יז) – יש לדרוש מסמיכות ההיתר של עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש למצווה של שמירת המצות, שהמלאכות להכנת הלחם המותרות ביום טוב לצורך אוכל נפש הן המלאכות שמן שמירת המצות ואילך, דהיינו הלישה והמלאכות הבאות אחריה. וממילא אנו יודעים שהמלאכות הבאות לפני הלישה אסורות, מפני שאין לנו כתוב להיתרן (רבי אחא ורבי יוסי נחלקו בדרשה שאמר רבי שמעון בן לקיש)**.**


**תני חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **ופליג:** – שונה חזקיה [ברייתא] ו[הוא] חולק (הברייתא ששונה חזקיה לומדת ממקור אחר שברירה וטחינה והרקדה אסור לעשותן ביום טוב): **"אַךְ" "הוּא" "לְבַדּוֹ"** (שמות יב,טז) – שנאמרו בכתוב המתיר עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, **- הרי אֵילּוּ מיעוטין, שלא יקצור** (גרסה זו קשה, שכן אם טחינה והרקדה אסורות ביום טוב, בוודאי שקצירה שקודמת להן אסורה ואין צורך למעט אותה במיוחד; ועוד קשה, מה ראו להזכיר קצירה דווקא מכל המלאכות האסורות; ועוד קשה, שלפי גרסה זו משמע שברירה מותרת, כמו שאמרו ראשונים ומפרשי הירושלמי, והרי הסוגיה כאן עוסקת במציאת מקור לאיסור ברירה כמו לאיסור טחינה והרקדה. ונראה שצריך לומר: 'שלא **יברור**', כבדרשה דומה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי) **ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב** – שלושה המיעוטים האלה ממעטים שלוש מלאכות אלו הקודמות למלאכות העיקריות שהן לצורך אוכל נפש (דהיינו הלישה והמלאכות הבאות אחריה), ומכאן שברירה וטחינה והרקדה אסורות ביום טוב (אף הברייתא הזו מסכימה שהמלאכות הקודמות לשלוש מלאכות אלו אסורות ביום טוב). - הרי שברייתא זו למדה דבר זה מהמיעוטים שבכתוב זה, שלא כמו הדרשה לעיל שלמדה מסמיכות הכתובים**.**

**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** שמות יב,טז: ..."לבדו" - שאין בוררים ואין טוחנים ואין מרקידים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:10:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:10:5)

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שבת כ,א.

**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רב חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) (במקבילות: 'בשם שמואל')**: המשמר** (מסנן את השמרים מן היין) – בשבת בשוגג במסננת שמסננים בה שמרי יין, **- חייב** – קורבן חטאת, **משום בורר** – שהוא אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת**.**

ומציעים דעה חולקת: **אמר רבי זעורה: לא מסתברא דילא** – לא מסתבר אלא (שהמשמר חייב) **משם מרקיד** (מנפה) – שהוא אחד מאבות המלאכות האסורות בשבת, ולא משום בורר (רבי זעורה חלק על המסורת שאמר בשם רב)**.**

**רבי יונה ורבי יוסה** (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **תריהון אמרין** – שניהם אומרים**: בקדמי**י**תא הוינן אמרין:** – בראשונה היינו אומרים: **יאות אמר** – יפה (נכון) אומר **רבי זעורה** – שהמשמר חייב משום מרקד**. מה המרקד - קמח מלמטן וסולת מלמעלן** – נפה (כלי שבתחתיתו רשת, שתפקידה להפריד בין הקמח והסולת, הקמח הדק יוצא בעד החורים שברשת והסולת הגסה נשארת בנפה) מוציאה את הקמח למטה וקולטת את הסולת למעלה**, אף המשמר - יין מלמטן ושמרים מלמעלן** – מְשַׁמֶּרֶת (כלי שבו תלויה פיסת בד מתוחה, ששופכים לתוכה את היין כדי לסנן ממנו את השמרים, והשמרים הגושיים נשארים בה והיין נוזל דרכה) מוציאה את היין למטה וקולטת את השמרים למעלה (בעניין נפה ומשמרת ראה משנה אבות ה,טו). אבל הבורר בכברה, פעמים שהאוכל מלמטה והפסולת מלמעלה ופעמים להיפך. הרי שהמשמר דומה למרקד ולא לבורר, ולכן המשמר חייב משום מרקד, כדברי רבי זעורה**. ולא הוינן אמרין כלום** – ולא היינו אומרים כלום (אין אמירתנו שווה מאומה, מפני שאין המשמר חייב משום מרקד אלא משום בורר, כמבואר להלן)**. למה?** – מדוע המשמר חייב משום בורר ולא משום מרקד? **הותר מכלל ברירה** – יום טוב הותר מכלל איסור ברירה, שהתירו ברירה כדרכה ביום טוב לצורך אוכל נפש**, והותר מכלל שימור** (סינון) – יום טוב הותר מכלל איסור שימור, שהתירו סינון במשמרת ביום טוב לצורך אוכל נפש, כמוכח להלן**. הותר מכלל ברירה - בורר כדרכו** – שהוא רגיל בה, פסולת מתוך אוכל, משום שהיא מלאכה לצורך אוכל נפש המותרת ביום טוב, **בחיקו ובתמחוי** (דברי בית הלל במשנה ביצה א,ח)**, והותר מכלל שימור - אבל נותנין לתלויה ביום טוב** (דברי הכול במשנה שבת כ,א) – נותנים ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כדי לסננו מן השמרים, משום שמותר להכין אוכל נפש ביום טוב**. ולא הותר מכלל הרקדה** – יום טוב לא הותר מכלל איסור הרקדה, שלא הותרה הרקדה בנפה ביום טוב לצורך אוכל נפש**, דאמר רבי חנינה בר יקה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)**: אין שונין את הקמח** – לא חוזרים ומרקדים ביום טוב בנפה קמח שכבר נופה מערב יום טוב**, אבל מרקידין לאחורי הנפה** – מותר לרקד ביום טוב קמח בנפה הפוכה (להשתמש בה כשהצד הקמור של הרשת כלפי מעלה, במקום להשתמש בה כשהצד הקעור כלפי מטה), שהוא דרך שינוי**. אין תאמר:** – אם תאמר: **משם מרקיד הוא** – המשמר בשבת חייב משום מרקד, כדברי רבי זעורה, **- יהא אסור** – לתת ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כשם שאסור לרקד ביום טוב קמח בנפה**!** – אלא מכאן שהמשמר בשבת חייב משום בורר, ולכן מותר לתת ביום טוב יין לתוך המשמרת התלויה מערב יום טוב, כשם שמותר לברור ביום טוב כדרכו.


**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: די לא** (כאן המילה נכתבה בכתיב מלא, ונחלקה לשתיים. וצריך לומר: 'דילא') **כרבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – שלא כרבי יהודה (השאלה האם מותר לרקד ביום טוב על ידי שינוי היא שלא כרבי יהודה, מפני שלפי דבריו הותרה גם הרקדה)**, דתני** – ששונה [התנא] **משם רבי יודה: אף מכשירי אוכל נפש התירו** – רבי יהודה מתיר גם להתקין מכשירי אוכל ביום טוב**. בעייא הדא מילתא:** – מסופק הדבר הזה (נשאל ולא נפשט): **מהו לשנות** (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: '**לרקד**') **את הקמח לאחורי הנפה כרבנ**י**ן** – כחכמים (החלוקים על רבי יהודה ומתירים ביום טוב רק לעשות מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש)**?** – השאלה היתה האם מותר לרקד ביום טוב על ידי שינוי לפי שיטת החכמים. ועל שאלה זו היו מוסבים דברי רבי חנינה בר יקה שאמר שמותר להרקיד לאחורי הנפה ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 144).


עד כאן המקבילות בירושלמי שבת.

עיקרה של הסוגיה במסכת ביצה על המשנה כאן, והועתקה לשבת ז,ב על הפסקה "והבורר" מכיוון שהיא דנה גם בהלכות ברירה בשבת. הקטע האחרון 'רבי זעורה, רב חייה בר אשי בשם רב: המשמר...' עד סוף הסוגיה הועתק גם בשבת כ,א, מכיוון שמצוטטת בו המשנה שם ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 58).
אבל אין זה מן הנמנע שהקטע הדן בשימור מקורו בשבת כ,א, והסיבה שהועבר לביצה היא, שבביצה עוסקים בבורר ביום טוב והאמוראים בקטע הזה חולקים האם משמר חייב משום בורר ("ירושלמי ביצה עם פירוש ר"א אזכרי", מבוא, עמוד 34, הערה 83).

**תוספתא מגילה** א,ז: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר: אף מכשירי אוכל נפש.

**בבלי שבת** קלח,א: איבעיא להו: שימר מאי? - אמר רב כהנא: שימר - חייב חטאת.
ומשום מאי מתרינן ביה? - רבה אמר: משום בורר. ורבי זירא אמר: משום מרקד.
אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח פסולת, אף הכא נמי - נוטל אוכל ומניח פסולת.
אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה.

**בבלי ביצה** כט,ב: תנו רבנן: אין שונים קמח ביום טוב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:11:1)

**משנה**
**בית שמיי אומרים: אין משלחין** – איש לרעהו, **ביום טוב אלא מנות** – מאכלים מבושלים המוכנים לאכילה מיידית, או מוצרי מזון שאפשר לבשלם ולאוכלם ביום טוב עצמו, כגון חתיכות בשר (המנהג היה לשלוח ביום טוב מתנות אוכל איש לרעהו)**. ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, חיין ושחוטין** – משלחים חיים הואיל ואפשר לשוחטם ולהכינם לאכילה ביום טוב עצמו, וכל שכן שמשלחים שחוטים**.**

**משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות** – שהמקבל יכול להכין מהם אוכל**, אבל לא תבואה** – לפי שהתבואה אינה ראויה לאכילה כמות שהיא, והיא צריכה טחינה, ואסור לטחון ביום טוב**. רבי שמעון מתיר אף בתבואה** – משום שאפשר לכותשה ולעשות ממנה דייסה ומעשה קדרה ביום טוב, וגם אפשר להאכילה לבהמה ביום טוב, מבלי לטחון אותה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:11:2)

**תלמוד**
**משלוח בעלי חיים ותבואה ביום טוב**

במשנה שנינו: "בית שמיי אומרים: אין משלחין ביום טוב אלא מנות. ובית הלל אומרים: משלחין בהמה חיה ועוף, חיין ושחוטין".

מציעים קושיה מצד הסברה על דברי בית שמאי: **וקשיא על דבית שמי**י**!** – וקשה [הדבר] על [דעתם] של בית שמאי! (הקביעה של בית שמאי, שאין משלחים אלא מנות, אינה מתיישבת עם ההיגיון!) **ירך גדולה מותר לשלחה, גדי קטן אסור לשלחו?!** – איך ייתכן שמותר לשלוח לרעהו ביום טוב חתיכת בשר, כגון ירך גדולה, ואסור לשלוח בעל חיים, כגון גדי קטן, אף שהגדי קטן מהירך?! והרי במשלוח ירך גדולה יש טרחה יותר מבמשלוח גדי קטן!

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: לא מסתברא** – לא מסתבר אלא ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 820, הערה 319) **בטוענו** – בית שמאי אסרו לשלוח ביום טוב בעל חיים, רק במקרה שהוא נושא אותו על ידיו כדי להוליכו לרעהו, שיש בזה טרחה**; אבל אם היה מושכו והולך** – במקרה שהוא מושך בעל חיים כדי להוליכו לרעהו ובעל החיים הולך בעצמו, שאין בזה טרחה, גם בית שמאי התירו לשלוח אותו, והקביעה הזאת מסתברת מהטעם שלהלן: **- מה בין מושכו להוליכו, מה בין מושכו להשקותו?** – מה ההבדל בין כך ובין כך? כשם שמותר למשוך ביום טוב בעל חיים שהולך בעצמו כדי להוליכו למים להשקותו, כך מותר למשוך בעל חיים כדי להוליכו לרעהו.


**רבי הושעיה רבה** – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) **אמר לרבי יודן נשייא** (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים)**: שמעת מאביך, תרנגולת מותר לטלטלה?** – האם שמעת מאביך (רבן גמליאל השלישי, בנו של רבי יהודה הנשיא), אם מותר לטלטל תרנגולת ביום טוב?

ומקשים: **מה?** – מה היה הספק של רבי הושעיה בדבר? **אם היתה מוכנת לשחיטה - מותרת** – לטלטלה ביום טוב**, ואם לאו** – אם לא היתה מוכנה לשחיטה אלא היתה עומדת לגדל ביצים, **- אסורה** – לטלטלה**. ואֵין כל** ה**תרנוגלין מוכנין לשחיטה?!** (בתמיהה) – הרי סתם תרנגולת מוכנה לשחיטה, וכיוון שכן, פשוט הדבר שמותר לטלטלה, ומה היה הספק של רבי הושעיה בדבר?

ומתרצים: **לכן צריכה** – לכך נצרכה [המימרה לומר]**, אפילו אינה מוכנת** – לשחיטה (יש להעמיד את הספק של רבי הושעיה במקרה של תרנגולת שהקצה אותה בפירוש ואמר שלא ישחוט אותה, והספק היה האם אפילו במקרה זה מותר לטלטלה)**.**

**אמרה לו בלחישה** – רבי יודן הנשיא אמר לרבי הושעיה את התשובה לשאלתו מפה לאוזן, שלא ישמע שום אדם אלא הוא, כדי שלא לפרסם את הדבר (אפשר לומר שאמר לו שמותר לטלטלה, שאם אמר לו שאסור - למה אמר לו בלחישה, אלא משום שאמר לו שמותר אמר לו בלחישה, מפני שאין מורים הלכה כך, שלא יקלו העם באיסורי מוקצה (ר"א אזכרי))**. אמר לו** – רבי הושעיה לרבי יודן הנשיא**: למה את אומרה לי בלחישה? אמר לו** – רבי יודן הנשיא לרבי הושעיה**: כשם ששמעתיה** – מאבי, **בלחישה, כך אני אומרה לך בלחישה** (לשון מעין זה בבראשית רבה ג,ד ובויקרא רבה לא,ז)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:11:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:11:3)

במשנה שנינו: "משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות, אבל לא תבואה. רבי שמעון מתיר אף בתבואה".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **משלחין** – איש לרעהו, **חטים** – ביום טוב, **שהן מאכל עסיסיות** – מפני שגרעיני החיטים ראויים לאכילה ביום טוב עצמו לאחר שנכתשו, ללא טחינה ואפייה ('עסס' בעברית / 'עסי' בארמית משמעו: ללחוץ, לכבוש). - פירוש אחר: עססיות הוא מאכל שהוכן מגרעיני חיטה שלמים**,** משלחים **פול שהוא מאכל נדיות** – מפני שזרעי הפול ראויים לאכילה ביום טוב עצמו לאחר שהושרו במים ('נדי' בארמית משמעו: לזלף, להזות). - פירוש אחר: נדיות הוא מאכל שהוכן מזרעי פול (כרגיל אכלו את הפול קלוף וגרוס לשני חצאים. גרסו את הפול בריחיים של גרוסות ואחר כך ניפו את הקליפות על ידי רחת של גרוסות. ביום טוב אסור לגרוס ולנפות)**,** משלחים **שעורים שהן מאכל בהמה** – מפני שהשעורים ראויות להאכיל בהן בהמה ביום טוב (אין כאן אמירה שככלל השעורים הן מאכל בהמה בלבד, אלא שרק בהמה אוכלת שעורים ללא עיבוד (טחינה ואפייה))**.**

ומציעים אישור מברייתא לקביעה המופיעה לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 318, הערה 124): **לא כן תני** – (וכי) לא כך שונה [התנא] **משם רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**: "**אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל **לְכָל נֶפֶשׁ** הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם**"** (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל לכל נפש שבביתכם מותר לעשותה ביום טוב; ויש לדרוש מהריבוי "לכל נפש": **- אף נפשות בהמה בכלל** – מותר לעשות ביום טוב מלאכה הדרושה להכנת אוכל אף לנפש בהמה שבביתכם**?!** (בתמיהה) – ולכן מותר לשלוח שעורים ביום טוב מפני שהן מאכל בהמה.

ומציעים קשר בין דבריהם של שני תנאים: **אתיא דרבי שמעון** – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי שמעון **כשיטת רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **רבו** – של רבי שמעון**. כמה דרבי עקיבה אמר:** – כמו שרבי עקיבא אומר: **"לְכָל נֶפֶשׁ"** (שמות יב,טז) **- אף נפשות בהמה בכלל, כן רבי שמעון אומר** (צריך לומר: 'אמר')**:** – כך רבי שמעון אומר: **"לְכָל נֶפֶשׁ"** (שמות יב,טז) **- אף נפשות בהמה בכלל.**

**תוספתא ביצה** א,כג: רבי שמעון אומר: משלחים חיטים מפני שהן מאכל עססיות, פול מפני שהוא מאכל לודיות, שעורים מפני שהן ראויות לבהמה.

**בבלי ביצה** יד,ב: תניא: רבי שמעון מתיר בתבואה של חיטים לעשות מהן לודיות, שעורים ליתן לפני בהמתו, עדשים לעשות מהן רסיסים (עדשים טחונים).


בבבלי החליפו בין המאכל שעושים מחיטים ובין המאכל שעושים ממין הקטנית (פול, עדשים), וגרסו לודיות (כמו בתוספתא) במקום נדיות (אין הבדל בין הגרסאות, והוא חילוף 'ל' ב-'נ'), וגרסו רסיסים במקום עסיסיות.

**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** שמות יב,טז: רבי עקיבא אומר: "אך אשר ייאכל לכל נפש" - להביא את נפשות בהמה במשמע.
**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דפסחא פרשה ט: רבי עקיבא אומר: "אך אשר ייאכל לכל נפש" - אף נפש בהמה במשמע.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:12:1)

**משנה**
**משלחין** – איש לרעהו ביום טוב, **כלים** – בגדים**, בין תפורין** – שהם ראויים ללובשם ביום טוב, **ובין שאינן תפורין** – שאף על פי שאינם ראויים ללובשם ביום טוב, ראויים הם להתכסות בהם או לכסות בהם חפצים ומזון**, אף על פי שיש בהן כלאים** – ואסורים בלבישה, מכל מקום אפשר להשתמש בהם ביום טוב, כגון לפורשם ולתלותם לנוי, ובזמן שהם קשים ואינם ראויים לחימום הגוף מותר אפילו לשכב עליהם**, והן לצורך המועד** – רק אם הם לצורך יום טוב ("מועד" מובנו חול המועד וגם יום טוב. כאן מובנו יום טוב על פי העניין)**; אבל לא סנדל מסומר** – אין משלחים ביום טוב סנדל שעשוי עור ובסולייתו נעוצים מסמרים, לפי שאסור לנעול אותו ביום טוב (עיין משנה שבת ו,ב), **ולא מנעל שאינו תפור** – שאינו ראוי לשימוש (סנדל - סוליה הקשורה לרגל ברצועות. מנעל - נעל סגורה שעורה חופה על כף הרגל. גם המנעל נסגר ברצועות)**. רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן** – אין משלחים ביום טוב מנעל שלא צבעו אותו**, מפני שהוא צריך אומן** – כדי לצובעו**.**

**זה הכלל** – בעניין משלוח ביום טוב**: כל שניאותין בו** – כל דבר שאפשר ליהנות ממנו, **ביום טוב - משלחין אותו** – ביום טוב**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:12:2)

**תלמוד**
**משלוח מנעל ביום טוב**

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אף לא מנעל לבן, מפני שהוא צריך אומן".

מציעים פירוש למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה: **מפני שהוא צריך ביצת אומן** – נוסח המשנה שלפני הירושלמי היה: "מפני שהוא צריך **אמון**" (=אֱמוּם, בחילוף מ"ם-נו"ן בסוף המילה), והירושלמי מפרש ש"אמון" הוא ביצת אמון (ביצת אמום), שהיא התבנית בצורת ביצה שנותנים עליה את המנעל לפני שגומרים את מלאכתו וצובעים אותו (ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמוד 466; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 939). לדברי רבי יהודה במשנתנו, אין משלחים ביום טוב מנעל לבן שלא צבעו אותו, מפני שהוא עדיין צריך להיות על האמום כדי לצובעו (המילה אמום / אמון נמסרת בכתיבים שונים ובניקודים שונים בכל כתבי היד של המשנה)**.**

ומזהים את התנא שהמשנה היא בשיטתו: **מתניתא דרבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – המשנה [היא] של רבי אליעזר (משנתנו היא בשיטתו של רבי אליעזר, הסובר שכל זמן שהמנעל צריך להיות על האמום, שעדיין לא נגמרה מלאכתו, אינו כלי)**,** - ומציעים מקור לדברי רבי אליעזר: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה כלים כו,ד): **מנעל** ש**על האמום** – שעדיין לא נגמרה מלאכתו של המנעל, **- רבי ליעזר מטהר** – אינו מקבל טומאה, לפי שעדיין אינו כלי**, וחכמים מטמין** – הוא מקבל טומאה, שהואיל והמנעל תפור בשלמות ואפשר לנעול אותו, הוא נחשב כלי (לדעת רבי אליעזר אין המנעל נטמא עד שתיגמר כל מלאכתו, שייעשה נאה. ראה תוספתא כלים בבא מציעא ו,א. אבל לדעת החכמים המנעל נטמא כבר על האמום, כשהוא מוכן לשימוש, גם אם טרם גמרו לעשותו נאה)**.**

ודוחים את הזיהוי: **דברי הכל היא** – משנתנו נכונה לפי כל החכמים, בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן שמשנתנו נכונה רק לפי רבי אליעזר**.** - ומסבירים מדוע המשנה נכונה לפי כל החכמים: **שנייא היא הכא** – שונה הוא [הדבר] כאן**, שהוא כמכשיר כלי ביום טוב** – לעניין יום טוב אפילו החכמים החלוקים על רבי אליעזר מודים שאין משלחים ביום טוב מנעל לבן, מפני שכשהוא מפרק את המנעל מעל האמום הוא מכשיר ביום טוב כלי לשימוש, ואסור לעשות כך ביום טוב כאמור בברייתא שלהלן**.**

**תוספתא ביצה** א,כג: רבי יוסה אומר: מוליכים מנעל שחור ולא מנעל לבן, מפני שצריך אומן (=אמון, אמום).

**בבלי ביצה** טו,א: תניא: רבי יהודה אוסר בלבן, מפני שצריך ביצת הגיר (גוש גיר בצורת ביצה).


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אין מפרקין את המנעל מעל** (בקטע גניזה: 'מן') **האימום ביום טוב** – אסור לסנדלרים המכינים נעליים ליטול ביום טוב את הנעל מן האמום**, אבל מפרקין את המנעל מן האמום בחולו של** ה**מועד** – מותר ליטול בחול המועד את הנעל מן האמום, מפני שמותר להכין נעליים בחול המועד בשביל מי שצריך להן בחול המועד**.**

**תוספתא מועד קטן** ב,יא: מפרקים מנעל מן האמום (בחול המועד).
**ירושלמי מועד קטן** א,ב: מפרקין את המנעל מעל גבי האימום.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:12:3)

**העמדת חלב ביום טוב**

מציעים בעיה: **מהו להעמיד חלב ביום טוב?** – האם מותר לשים דבר המעמיד בתוך חלב ביום טוב ולהשהות אותו עד שיחמיץ וייעשה גבינה לצורך יום טוב? (וכגון שחלב את החלב מערב יום טוב, שכן אסור לחלוב ביום טוב)

ופושטים את הבעיה: **אם אומר את** (אתה) **כן** – שמותר להעמיד חלב ביום טוב לצורך יום טוב**, אף הוא** – הרי הוא **חולב ומעמיד מיום טוב לחול** – קיים חשש שיחלוב בערב יום טוב ויעמיד את החלב ביום טוב לצורך יום חול ולא לצורך יום טוב, ולפיכך אסרו החכמים להעמיד חלב ביום טוב לצורך יום טוב**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 1:12:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/1:12:4)

**משלוח תכשיטים ולבישתם**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ו,א.

מציעים ברייתא: **תנה** – שונה [ברייתא] **רבי חלפתא בן שאול** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: תכשיטין** – שאסור לצאת בהם בשבת וביום טוב לרשות הרבים (ראה משנה שבת פרק ו), **אסור לשלחן** – איש לרעהו ביום טוב**.**

ומציעים דיוק מהברייתא: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא אמרו אלא לשלחן** – הדין בברייתא חל רק במקרה שצוין ולא במקרה אחר**, הא** – אבל **ללובשן** – ביום טוב בבית, **- מותר.**


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק** – מותר לטלטל שופר בשבת כדי להשקות בו מים לתינוק**, את הפינקס** (קבוצת לוחות מחוברים בציר ומכוסים בשעווה המשמשים לצורכי כתיבה. מקור המילה ביוונית) ו**את הקרקש** (כלי ריק ששמים בו חפצים כדי להשמיע קול לתינוק) ו**את המַרְאָה** (ראי. המראה הקדומה היתה לוח נחושת משופשף ומלוטש, ובו נראו פני המביט) **לכסות בהן את הכלים** – מותר לטלטל אותם בשבת כדי לכסות בהם בגדים. אף על פי שכל הכלים הללו עיקר מלאכתם אסור בשבת, מכל מקום מותר לטלטל אותם בשבת לצורך שימוש בגופם. - השופר עיקר מלאכתו לתקוע בו; הפנקס עיקר מלאכתו לכתוב עליו; הקרקש אין מקרקשים בו בשבת משום שכל השמעת קול אסורה בשבת (ירושלמי ביצה ה,ב); המראה אין רואים בה בשבת מחשש שמא יראה שערה ויתלוש אותה (ראה ירושלמי שבת ו,א ובבלי שבת קמט,א). - הברייתא מדברת בשבת והוא הדין ביום טוב. - יש ללמוד מהברייתא, שכשם שמותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם, כך מותר לטלטל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לצורך שימוש בגופם**.**


ומציעים משנה המשמשת כיסוד למסקנה המנוגדת לדעה שלפני כן: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מתניתא אמרה** – המשנה אומרת, **שאסור ללובשן** – ביום טוב בבית את התכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים, שלא כמו שאמר רבי מנא**, דתנינן:** – ששנינו (משנה ביצה א,י): **כל שניאותין בו** – כל דבר שאפשר ליהנות ממנו, **ביום טוב - משלחין אותו** – ביום טוב**.** - ויש להוכיח בדרך השלילה: **אם אומר את** (אתה) **שמותר ללובשן** – ביום טוב**, יהא מותר לשלחן** – ביום טוב, על פי דברי המשנה, שהרי ניאותים בהם ביום טוב. אלא מכיוון שהברייתא ששנה רבי חלפתא בן שאול אמרה שתכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים אסור לשלחם, הרי שמוכח מזה שגם אסור ללובשם, וכן אסור לטלטלם לצורך שימוש בגופם**.**


ושואלים: **מהו הדא דתני:** – מהו [עניינה של הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: **מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק, את הפינקס** ו**את הקרקש** ו**את המראה לכסות** בהן **את הכלים?** – מדוע, לפי רבי אבון, מותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם, בעוד שאסור לטלטל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים לצורך שימוש בגופם?

ומשיבים: **בשיש עליהם תואר כלי** – מותר לטלטל את הכלים הללו לצורך שימוש בגופם רק במקרה שיש עליהם תורת כלי, כלומר, שהם נחשבים לכלי. אבל תכשיטים שאסור לצאת בהם לרשות הרבים אין עליהם תורת כלי, ולכן אסור לטלטלם לצורך שימוש בגופם**.**

**תוספתא שבת** יג,טז-יז: מטלטלים את השופר להשקות בו את התינוק. מטלטלים את הקרקש ואת הפינקס ואת המראה לכסות בהם כלים.
ואין רואים במראה בשבת, ואם היתה קבועה בכותל - מותר. אין מקרקשים לא את הזוג ולא את הקרקש לתינוק בשבת.


ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בתכשיטין של זהב** – הדין של המקרה הזה ידוע, שאסור לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיטים שעשויים זהב (כגון עיר של זהב, שהוא תכשיט של זהב שנזכר במשנה שבת ו,א. אסור לאישה לצאת בו לרשות הרבים בשבת, מפני שאנו חוששים שמא תסיר את התכשיט כדי להראותו לחברתה ותשכח ותעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים)**. ואפילו תכשיטין של כסף?** – מה הדין במקרה אחר הדומה לו? האם אסור לצאת לרשות הרבים בשבת בתכשיטים שעשויים כסף או שמא מותר?

ומשיבים בהצעת שתי דעות סותרות בשם אותו חכם: **אמרין** – אומרים **בשם רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: אסור** – לצאת בהם לרשות הרבים**, ואמרין** – ואומרים **בשם רבי ירמיה: מותר** – לצאת בהם לרשות הרבים**.**

**אמר רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: אנא ידע ראשה וסופא** – אני יודע את הראש ואת הסוף (של המעשה, אני יודע ומכיר את המעשה כולו מראשו עד סופו)**. טליין דקיקין הוון מתרביין בדרתיה דרבי ירמיה** – ילדים קטנים היו גדלים בחצרו של רבי ירמיה (שהיו יוצאים בשבת בתכשיטים של כסף. - נשים וילדים קטנים היו יוצאים בתכשיטים)**. אתא שאל לרבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – בא (רבי ירמיה) ושאל את רבי זעורה (האם לאסור או להתיר להם את הדבר?)**, אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה): **לא תאסור** (בכתב יד אשכנזי צורת כתיב מקורית: 'לא תיסר', ובמקבילה: 'לא תיסור') **ולא תישרי** – אל תאסור ואל תתיר (אל תאמר להם דבר. אל תאסור להם כי לא ישמעו לך, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ואל תתיר להם כי הדבר אסור, שאין הבדל בין תכשיטים של זהב ובין תכשיטים של כסף. וכיוון שלא אמר להם רבי ירמיה דבר, היו שסברו שאסר והיו שסברו שהתיר)**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.


עיקר הסוגיה מדבר בעניין יום טוב ומוסב על המשנה כאן, ומקורו כאן, והועתק לשבת מכיוון שהמשנה בשבת עוסקת בדין לבישת תכשיטים בשבת. חלקה האחרון של הסוגיה, מ-'עד כדון - בתכשיטין של זהב' עד סוף הסוגיה, מוסב על המשנה בשבת, ומקורו שם, והועתק לכאן.

ב"ספר המעשים לבני ארץ ישראל" מעשה כב נאמר: מהוא נשים או קטנים בשבת או ביום טוב שיצאו בתכשיטין של כסף או של זהב...? כך המעשה: קטנים יוצאין בקשרים ובתכשיטי כל דבר עד תשע שנים, מתשע שנים ולמעלה אסורין לצאת בהן.
אלמלא המילים "או ביום טוב" היינו רואים במעשה זה רק איסור הוצאת משא לרשות הרבים בשבת, כלומר, היינו מניחים שלדעת בעל המעשה תכשיט דינו כמשא ולא כמלבוש שמותר להוציאו. מכיוון שהמעשה מדבר באיסור החל גם ביום טוב, שאין בו איסור הוצאה מרשות לרשות, אפשר להסיק שההתנגדות להתקשטות נשים וקטנים ברשות הרבים טעמיה אחרים, ויש מקום לשער שהאיסור היה תקף אפילו בימי חול, ודיברו חכמים בהווה, משום שרגילות הנשים להתקשט דווקא בשבת וביום טוב ("המעשים לבני ארץ ישראל", עמוד 96).

אפשר שאיסור יציאה בתכשיטים בשבת לפי חכמי ארץ ישראל דומה לאיסור יציאה בסנדל המסומר ולאיסור עשיית דברים שונים בשבת. חכמים רצו לאסור דברים מסויימים לחלוטין, אפילו בחול, אבל לא היה בכוחם להטיל את האיסור על העם אלא מטעם שבת בלבד ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 100, הערה 4).
• • •