## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah Chapter 5

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:1)

**משנה**
**משילין** (מפילים. - בשני כתבי יד של המשנה: 'משחילים') **פירות** – השטוחים על הגג לייבוש ואינם מוכנים לאכילה, **דרך ארובה** – לתוך הבית (הארובה כאן היא חור בגג הבית), **ביום טוב** – כשיש צורך להציל את הפירות מהגשמים**, אבל לא בשבת** – משום שהפירות הם מוקצה (צורת "משחילין" שנתקיימה בכתבי יד מן הענף הארץ ישראלי היתה ל"משילין" בענף הבבלי. אפשר שיש כאן המרת השורש שח"ל של לשון חכמים בשורש נש"ל המקראי, ואפשר ש"משחילין" היתה ל"משילין" בשל השמטת החי"ת בהגייה הבבלית ("מחקרים בלשון חכמים" א, עמוד 101))**.**

**ומכסין את הפירות בכלים** – ביום טוב, **מפני הדלף** – מי הגשמים הנוטפים מן הגג, כדי שלא יתקלקלו הפירות**, וכן כדי יין, וכן כדי שמן** – מכסים אותם מפני הדלף, כדי שלא יינזקו**.**

**נותנין כלי תחת הדלף** – לקבל בו את מי הגשמים הנוטפים מן הגג, **בשבת** – וכן ביום טוב, כדי שלא יזיקו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:2)

**תלמוד**
**העברת פירות דרך ארובה ביום טוב**

במשנה שנינו: **"משילין פירות דרך ארובה ביום טוב" כול'.**

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **מתניתא** – המשנה, **- באותו הגג** – יש להעמיד את המשנה, שמתירה להפיל ביום טוב פירות שבגג דרך ארובה לתוך הבית, במקרה שהפירות נמצאים באותו גג שבו הארובה**, אבל בגג אחר** – במקרה שהפירות אינם נמצאים באותו גג שבו הארובה, **- אסור** – לטלטל את הפירות מגג לגג של בתים הצמודים זה לזה ולהפיל אותם דרך הארובה**.** - ומציעים פרשנות מצמצמת נוספת למשנה: **בשאינו שוה** – אסור לטלטל את הפירות מגג לגג ולהפיל אותם דרך הארובה, רק במקרה שהגג האחר שעליו נמצאים הפירות אינו שווה בגובהו לגג שבו הארובה, הואיל ובמקרה זה יש בטלטול הפירות מגג לגג טרחה יתירה, כיוון שהוא צריך להעלות או להוריד את הפירות מגג לגג**, אבל אם היה שוה** – אם הגג האחר שעליו נמצאים הפירות שווה בגובהו לגג שבו הארובה, **- מותר** – לטלטל את הפירות מגג לגג של בתים הצמודים זה לזה ולהפיל אותם דרך הארובה, הואיל ובמקרה זה אין בטלטול הפירות מגג לגג טרחה יתירה**.**

**בבלי ביצה** לו,א: תנן: משילים פירות דרך ארובה ביום טוב. ואמר רב נחמן: לא שנו אלא באותו הגג, אבל מגג לגג - לא. ותניא נמי הכי: אין מטלטלים מגג לגג, ואפילו גגותיהם שווים.


בירושלמי התירו אם הגגות שווים, ובבבלי אסרו.


ומציעים ברייתא: **תני** – שונה [התנא]**: היה שם חלון** – אם הגג שעליו נמצאים הפירות מוקף מחיצה, ואין בגג ארובה, אבל יש במחיצה חלון לבית, **- משחילין דרך חלון** – מותר להעביר ביום טוב את הפירות שבגג דרך החלון לתוך הבית (ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה: 'אין משחילין', כמו בתוספתא ובבבלי)**.**

**תוספתא ביצה** ד,ג: משילים / משחילים פירות דרך ארובה ביום טוב (אם יש לו צורך בכך). אין משלשלים אותם דרך חלונות (משום שצריך להגביהם עד החלון, ויש כאן טרחה יתירה).

אין הירושלמי חולק על התוספתא, אלא אם היה חלל החלון שווה לקרקע הגג ואין צורך להגביה את הפירות - מותר להשחילם דרך החלון, אבל אם צריך להגביהם כדי לשלשלם דרך החלון - כולם מודים שאסור ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 998).

**בבלי ביצה** לו,א: תניא: לא ישלשלם בחבל בחלונות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:3)

**כיסוי דברים מוקצים בשבת וביום טוב**

במשנה שנינו: "ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ד,ב.

**רב ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: פורסין מחצלת** (שטיח קלוע מקש או מקנים) **על גבי שיפוף** (במקבילה: 'שייפות') **של לבינים** (נראה שצריך לומר: 'מחצלת **של שיפה על גבי** לבינים', או שצריך לומר: 'מחצלת **על גבי שיפה של** לבינים') – מחצלת של שיפה או שיפה של לבינים היא מחצלת העשויה מסיבים ומגבעולים של צמחים שונים (כמו גומא - צמח מים בעל גבעול ארוך); ולבינים הן אבני בניין עשויות מטיט, **בשבת** – אם גשמים באים, מותר לטלטל בשבת מחצלת ולכסות בה לבינים העומדות לבניין (או לכסות בה מחצלת שמכסה לבינים), כדי להגן עליהן מפני הגשמים שלא יימחו, מפני שכל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, שאין הלבינים עצמן ראויות לטלטל שהרי הוקצו לבניין (מימרה זו נזכרת בירושלמי מועד קטן ב,ה. - 'מחצלת של שיפה / חשיפה' נזכרת בתוספתא סוכה א,י ובבבלי סוכה טז,א ו-כ,א. 'שיפה / חשיפה של לבינים' נזכרת במשנה מכשירים ה,ח, והכוונה למחצלת של שיפה שמכסים בה לבינים)**.**

**בבלי ביצה** לו,א: "ומכסים את הפירות". - אמר עולא: ואפילו אוירא / אוארא דליבני (שורת לבינים העשויה להתקלקל מן הגשם). - רבי יצחק אמר: פירות הראויים לאכילה. ואזדא רבי יצחק לטעמיה, דאמר רבי יצחק: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת (אבל לא לצורך מוקצה).
תא שמע: פורסים מחצלת על גבי לבינים (שהן מוקצות) בשבת! (מכאן שמותר לטלטל כלי לצורך דבר שאינו ניטל) - שנשארו מבניין, שראויות לשבת עליהן (ואין בהן משום מוקצה).


בבבלי התיר אמורא בבלי (עולא) כיסוי לבינים בשבת ואמורא ארץ ישראלי (רבי יצחק) אסר, ובירושלמי התירו אמוראים בבליים כיסוי לבינים בשבת.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:4)

**אמר רבי שמעון בירבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, בנו של רבי ינאי)**: אני לא שמעתי מאבא** – את הדין שלהלן**, אחותי** – בתו של רבי ינאי, **אמרה לי משמו** – של אבא את הדין שלהלן**: ביצה שנולדה** – שהוטלה על ידי תרנגולת, **ביום טוב** – שלפי בית הלל (משנה לעיל א,א) היא מוקצה, **- סומכין** (משעינים) **לה כלי בשביל שלא תתגלגל** – ותישבר**, אבל אין כופין עליה כלי** – אין שמים על הביצה כלי כשפיהו כלפי מטה ותחתיתו כלפי מעלה, מפני שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו רק לדבר שניטל, וכיוון שהביצה אסורה בטלטול ביום טוב, אסור גם לטלטל כלי בשבילה**.**

**ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: כופין עליה כלי** – כדי שלא תישבר, מפני שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל. - שמואל חולק על רבי ינאי**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ובלבד שלא יהא** ה**כלי נוגע בגופה של ביצה** – כופים כלי על הביצה, רק אם אין הכלי נוגע בביצה, כדי שלא יבוא לטלטל (להזיז) את הביצה על ידי הכלי**.**

**בבלי שבת** מב,ב: אמר רב חסדא: אף על פי שאמרו: אין נותנים (בשבת) כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה (שתישמר בו הביצה ולא תישבר בנפילתה), אבל כופים עליה כלי בשביל שלא תישבר.
**בבלי שבת** מג,א: אמר רבי יצחק: כשם שאין נותנים כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, כך אין כופים עליה כלי בשביל שלא תישבר. - קסבר: אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.
תא שמע: אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב - אין מטלטלים אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המיטה, אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תישבר! (והרי זה שלא כרבי יצחק!) - הכא נמי בצריך למקומו (של הכלי, וכיוון שמטלטלו ממקומו בהיתר, מותר אף לכסות בו את הביצה, ובצריך למקומו גם רבי יצחק מודה שמותר).


דעת רבי יצחק בבבלי כדעת רבי ינאי בירושלמי, ודעת רב חסדא בבבלי כדעת שמואל בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:5)

**תני** – שונה (ברייתא) **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: נחיל של דבורים** – להקת דבורים הנפרדת מן הכוורת ויוצאת לחפש לה מקום חדש, **- פורסין עליה** – על הנחיל בשבת וביום טוב, **סדין, בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים** – כדי להגן על הדבורים**.**


ושואלים: **מה? כרב? כשמואל?** – האם המשנה שמתירה לכסות פירות בכלים ביום טוב מפני הדלף מתאימה רק לשיטת רב שמתיר לפרוס מחצלת על גבי לבינים בשבת כדי שלא יתקלקלו ולשיטת שמואל שמתיר לכפות כלי על ביצה שנולדה ביום טוב כדי שלא תישבר, שלדעתם כל כלי הניטל מטלטלים אותו אף לדבר שאינו ניטל, ואינה מתאימה לשיטת רבי ינאי שאוסר לכפות כלי על ביצה שנולדה ביום טוב, שלדעתו כל כלי הניטל מטלטלים אותו רק לדבר שניטל?

ומשיבים בהצעת הבחנה בין שני המקרים הדומים לכאורה: **כאן** – בפירות, **- מלמעלן** – מדובר במקרה ששמים על הפירות כלי כשפיהו כלפי מעלה, כדרך שימושו של כלי**, וכאן** – בביצה, **- מלמטן** – מדובר במקרה ששמים על הביצה כלי כשפיהו כלפי מטה, שלא כדרך שימושו של כלי. ולכן המשנה מתאימה אף לשיטת רבי ינאי שאינו אוסר אלא כפיית כלי על ביצה אבל לא כיסוי פירות בכלי כשפיהו כלפי מעלה (פירושיהם של מפרשי הירושלמי לשאלה ולתשובה קשים, ולכן נדחקנו לפרש פירוש אחר)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:6)

**רבי ביסנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יוסה בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: חפי** – חיפויים של **לסוטות** – מעילים עליונים קצרים של נשים, **- אסור לטלטלן** – שאסור להסיר בשבת כיסויים של דברים מוקצים**.**
• • •
**הצלת דברים מוקצים בשבת וביום טוב**

כאן המשך המקבילה בירושלמי שבת ד,ב.

מספרים: **מצדתא הוויין פריסין** (צריך לומר: 'פריסן') **והויין משתרפן** (צריך לומר: 'משתדפן') **גו שמשא** – המצודות (רשתות) היו פרושות והיו מצטמקות בשמש**. אתון שאלון לרב:** – באו ושאלו את רב: **מהו מטלטלתון?** – מהו לטלטלן? (האם מותר לטלטל בשבת את המצודות מהשמש לצל כדי שלא יתקלקלו?) **אמר לון: אסור ליגע בהון** (שלוש מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינן במקבילה) – שמוקצה אסור לא רק בטלטול (בהזזה) אלא גם בנגיעה (ראה "הירושלמי כפשוטו", עמודים 93-94)**. חשבין עליהון מיתונין** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מיתנינן**', וכן הגיה כאן מגיה במסירה שלפנינו) **תוחתי ראשיכון ושרי לכון מטלטלתון** – חִשבו עליהן (מערב שבת) לתת אותן תחת ראשיכם (להשעין עליהן את ראשיכם) ומותר לכם לטלטל אותן (בשבת, מפני שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו של אדם)**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.


קרוב לוודאי שמקורה של הסוגיה בקשר למשנה כאן "ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף", שכן הסוגיה עוסקת בכיסוי דברים מוקצים. מכאן הועתקה הסוגיה לשבת בקשר למשנה שם העוסקת בהטמנת חמים בערב שבת לשבת ומזכירה דברים שמטלטלים אותם ושאין מטלטלים אותם. בהמשך הירושלמי שם נזכרים דברים שחישב עליהם מאתמול שמותר לטלטלם למחר.

**בבלי שבת** קכד,ב (תרגום): רב כהנא הזדמן לבית רב, ואמר (רב) להם: הביאו לו מצודה (רשת) לכהנא ויישב עליה.
לאו למימרא דדבר שמלאכתו לאיסור, לצורך גופו - אין (מותר לטלטל), לצורך מקומו - לא (אסור לטלטל, שכן פירש רב שיישב עליה, שהוא לצורך גופה)? - כך אמר להם: הוציאו את המצודה מלפני כהנא (שיישב במקומה, ונמצא שהיה זה טלטול לצורך מקומה), ואי בעית אימא: שם מחמה לצל היה (וכיוון שהיה אפשר לחשוב שבשל כך טלטלו את הרשת, פירש רב שיישב עליה, שמטלטלים אותה לצורך).


בשני התלמודים הביאו מעשה שבו הורה רב בעניין טלטול מצודה מחמה לצל, אך ההוראות שונות בשני התלמודים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:7)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **חבית** – שיש בה יין או שמן, **של טבל** – שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, **שנתרועעה** (נפגמה, נתקלקלה) – בשבת, ויש חשש שהיין או השמן יישפכו מהחבית, **- מביא כלי אחר ונותנו תחתיה** – כדי לקלוט את היין או השמן שיישפכו מהחבית, שבמקום הפסד מרובה התירו לטלטל כלי לצורך הצלת מוקצה (טבל נחשב מוקצה, כיוון שהוא אסור באכילה ובשתייה, ואי אפשר לתקנו בשבת)**. נתמלא** – הכלי שקלט את היין או השמן שנשפכו מהחבית, **- אסור לטלטלו** (בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'אסור ליגע בו'. - וזו היא הגרסה הנכונה ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 49)) – כיוון שיש בו מוקצה, והוא נעשה בסיס לדבר האסור בטלטול**.**

ומציעים היסק מן האמור בברייתא: **אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: זאת אומרת** – יש להסיק מן הקביעה שבברייתא**, שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו** – מותר לטפל בשבת במוקצה כדי להצילו שלא באופן שהוא מציל אותו ביום חול, ולכן מותר לתת כלי תחת החבית של טבל שנתרועעה כדי לקלוט את היין או השמן שיישפכו מהחבית. אבל אסור לטפל בשבת במוקצה כדי להצילו באופן שהוא מציל אותו ביום חול, ולכן אסור לשפוך את היין או השמן מהחבית שנתרועעה לחבית אחרת**.**


ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **על העֶבֶט** (כלי קיבול לענבים לאחר בצירתם) **של ענבים, על המַעְטֵן** (כלי קיבול לזיתים לאחר מסיקתם) **של זיתים שמשכן** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. וצריך לומר: 'שמשכ**ו**', כמו בתוספתא, וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי) – שזבו תירוש מהענבים ומוהל מהזיתים ביום טוב או בשבת, **- לא יטול מהן ביום טוב, ואין צורך לומר בשבת** – שהרי המשקה שזב ביום טוב או בשבת הוא מוקצה, כיוון שלא היה קיים כמשקה בערב יום טוב או בערב שבת**!** – מהלכה זו משמע שאף אין לטפל במשקה שזב כדי להצילו, ואם כן, יש סתירה בין הלכה זו ובין ההלכה הקודמת בעניין חבית של טבל שנתרועעה, שהרי זה מוקצה וזה מוקצה, ואף על פי כן זה מותר להצילו בשבת וזה אסור להצילו בשבת (קושיית התלמוד מתבססת על המסקנה הכללית של רבי זעורה)

ומתרצים את הקושיה: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: אף על פי שזה טבל וזה טבל, זה יש לו מוקצה וזה אין לו מוקצה** – גם חבית שיש בה יין או שמן שנתרועעה וגם עבט של ענבים או מעטן של זיתים שמשכו מהם משקה אסורים משום טבל, אלא שחבית יש לה מוקצה לעניין מעשרות, שאסור לאכול מהיין או מהשמן אכילת עראי מבלי לעשר אותם כיוון שנגמרה מלאכתם של הענבים או של הזיתים למעשרות, אבל עבט או מעטן אין לו מוקצה לעניין מעשרות, שמותר לאכול מהמשקה אכילת עראי מבלי לעשר אותו כיוון שלא נגמרה מלאכתם של הענבים או של הזיתים למעשרות. לפיכך חבית שנגמרה המלאכה למעשרות ואינה דחויה משימוש זמין מותר להצילה בשבת, אבל עבט ומעטן שלא נגמרה המלאכה למעשרות והם דחויים משימוש זמין אסור להצילם בשבת (ראה "הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמודים 232-235, שהציע ארבע אפשרויות לפירוש הביטוי 'יש / אין לו מוקצה'. אנו פירשנו כאפשרות ג שם, כיוון שכך גם נראה לפרש את הביטוי הזה בירושלמי מעשרות א,ז-ח ולעיל ד,א. 'מוקצה' בהיקרויות האלו הוא מושג בהלכות מעשרות)**.**


**הדא אמרה** – זאת אומרת**, שעושין תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו** (משפט זה הוא גרסה חלופית למשפט לעיל "זאת אומרת, שעושין תקנה...', כי המשפט כאן שווה מצד תוכנו למשפט לעיל, ואין המשפט כאן מובן במקומו הנוכחי, והוא יובן רק אם יוחלף במשפט לעיל הנרדף לו. - מצאנו "לישני אחריני" מסופקים בכמה מקומות בירושלמי. ראה ביצה ה,א: "זאת אומרת, שעושין תקנה... הדא אמרה, שעושין תקנה..." ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 65, הערה 13))**.**

**תוספתא שבת** ג,ט: חבית של טבל שנשברה - מביא כלי ונותן תחתיה. נתמלא - אסור לטלטלו. עביט של ענבים ומעטן של זיתים שמשכו - אין מסתפקים בהם ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת.

**בבלי שבת** מג,א: רב יוסף אמר: היינו טעמא דרב חסדא (שאין נותנים בשבת כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה שלא תישבר), משום דקא מבטל כלי מהיכנו (שמאחר שיש בתוכו ביצה שאסור לטלטלה, אף הוא אינו מוכן עוד לטלטול). - איתיביה אביי: חבית של טבל שנשברה - מביא כלי ומניח תחתיה! - אמר ליה: טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותיקנו (הפריש ממנו תרומות ומעשרות בשבת) - מתוקן (ומותר באכילה וראוי לטלטול).


הטעם שאמרו בבבלי בעניין חבית של טבל שנשברה ("טבל מוכן הוא אצל שבת") אינו הטעם שאמרו בירושלמי ("עושין תקנה למוקצה להצילו").

בירושלמי לא נזכרה כלל ההלכה של מבטל כלי מהיכנו ("תוספתא כפשוטה").


ומציעים ברייתא: **תני** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ב"אור זרוע")**:** – שונה [התנא]: **נר שכבה** – בשבת, **- מצילין את שמנו** – שופכים את השמן שנשאר בנר לכלי אחר, כדי להשתמש בו (הוראת המילה 'מצילין' כאן: מעבירים, כמו בירושלמי לעיל ד,ה: 'מצילין מכירה לתנור'. בארמית סורית יש לשורש 'נצל' גם הוראה של לשפוך, למזוג. וכן כתב ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית", עמודים 197-198)**.**

ומזהים את התנא שהברייתא היא בשיטתו: **אמר רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: דרבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **היא** – של רבי שמעון היא (הברייתא מתאימה לשיטתו של רבי שמעון המוצעת להלן)**,** - ומציעים מראה מקום לדברי רבי שמעון: **דרבי שמעון אמר: כבה - מותר לטלטלו** – תוספתא שבת ג,יג: "**רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלים, חוץ מן הנר הדולק בשבת** (שאסור לטלטל נר שדולק, שמא יטה את הנר אגב טלטולו ונמצא מבעיר או מכבה, או מפני שהנר נעשה בסיס לדבר האסור, לשלהבת)**. כבה - מותר לטלטלו**". - רבי שמעון אינו אוסר לטלטל דבר המוקצה, ולכן לשיטתו מותר לטלטל נר שכבה וכן שמן שנשאר בנר שכבה. - רבי יעקב בר אחא סבור, שכמו שמותר לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה לשיטתו של רבי שמעון, כך מותר להשתמש בשמן זה**.**

ודוחים את הזיהוי בהצעת פרשנות מצמצמת למקור שעליו הוא מוסב: **אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: לא אמר אלא לטלטלו, הא** – אבל **להציל - מצילין** (נראה שצריך לומר: '**אין** מצילין') – רבי שמעון לא התיר אלא לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה, אבל לא התיר להשתמש בשמן זה. ולכן הברייתא המתירה להשתמש בשמן זה אינה מתאימה לשיטתו של רבי שמעון, שלא כמו שאמר רבי יעקב בר אחא (ב"הקטגוריה 'מוקצה' והתגבשותה בספרות האמוראית" עמוד 197 הערה 31 ועמוד 272 הערה 152 הציע לקרוא את המילים 'הא להציל - מצילין?' בתמיהה ופירש כפירושנו, אבל בכל המקומות שבהם מופיע המונח 'לא אמר אלא... הא...' כצורתו כאן לא מצאנו שיש לקרוא את 'הא...' בתמיהה)**.**

**בבלי שבת** מד,א: תנו רבנן: מותר השמן שבנר ושבקערה (שהדליקו בה פתילה) - אסור (להשתמש בו בשבת), ורבי שמעון מתיר (כיוון שלשיטתו אין כמעט איסורי מוקצה).
תנו רבנן: ...רבי שמעון אומר: כל הנרות מטלטלים (בשבת), חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה (הנר) - מותר לטלטלו... רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק (משתמש) מן הנר הכבֶה (שכבֶה והולך, אף על פי שלא כבָה)...


בבבלי שם אמר אביי בהסבר מחלוקת רבי שמעון ובנו בברייתא השנייה, שרבי שמעון סובר שמותר להשתמש בשמן שנשאר בנר שכבה, כמו שאמר רבי שמעון בברייתא הראשונה. הרי שכמו שמותר לטלטל שמן שנשאר בנר שכבה לשיטתו של רבי שמעון, כך מותר להשתמש בשמן זה, כמו שאמר רבי יעקב בר אחא בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:1:8)

**נתינת כלי תחת הדלף בשבת וביום טוב**

במשנה שנינו: "נותנין כלי תחת הדלף בשבת".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **נותנין כלי תחת הדלף** – לקבל בו את מי הגשמים הנוטפים מן הגג, **בשבת** – וכן ביום טוב, כדי שלא יזיקו**. נתמלא** – הכלי בדלף, **- שופך ושונה ואינו חושש** – מותר לשפוך את המים שבכלי ולהחזירו למקומו תחת הדלף, ואין בכך כל חשש לאיסור**.**

**אמר רבי חנניה** (בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"אור זרוע": 'רבי חנינא')**: עשו אותו כנהרות ומעיינות שבאו מחוץ לתחום** – מחוץ לאלפיים אמה ממקום מושבו, **לתוך התחום** (שתי המילים האחרונות אינן בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל וב"אור זרוע") – עשו (דימו) דבר זה מבחינה הלכתית כמו מי נהרות ומי מעיינות שבאו בשבת או ביום טוב מחוץ לתחום, שמותר להשתמש במים, ואינם נחשבים מוקצה, והוא הדין דלף שנוטף בשבת או ביום טוב, שמותר להשתמש במים, ואינם נחשבים מוקצה, ולכן מותר לשפוך את המים שבכלי שנתמלא בדלף**.**

**ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: **נהרות ומעיינות שבאו מחוץ התחום לתחום** (בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל ובספר "הרוקח": 'שבאו מחוץ לתחום') **- ממלא מהן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב** – מותר להשתמש במימיהם בשבת או ביום טוב, מכיוון שדעתו של אדם עליהם שאם יבואו ישתמש בהם**.**

**תוספתא שבת** ג,יא: נותן אדם כלי תחת הדלף בשבת. נתמלא - שופך ושונה ואינו חושש.

**בבלי ביצה** לו,ב: "נותנים כלי תחת הדלף בשבת". - תנא: אם נתמלא הכלי - שופך ושונה ואינו נמנע.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:1)

**משנה**
**כל שחייבין עליו משום שבות** – שהחכמים אסרוהו לעשות משום "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב)**, משום רשות** – דבר שעשייתו רשות, אף על פי שיש בו קצת מצווה, ואסרוהו משום שבות**, משום מצוה** – דבר מצווה שאסרוהו משום שבות, **בשבת - חייבין עליו ביום טוב** – שלושת סוגי שבות אלה חייבים עליהם מדברי החכמים גם ביום טוב**.**

**אֵילוּ הן משום שבות? לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מספקין, ולא מטפחין, ולא מרקדין** – טעמיהם של הדברים האלה מבוארים בתלמוד**.**

**אֵילוּ הן משום רשות? לא דנין** – אין יושבים בדין, אף על פי שיש בזה קצת מצווה**, ולא מקדשין** – קידושי אישה**, ולא חולצין, ולא מייבמין** – ליבמה. ארבעה דברים אלה אסורים שחוששים שמא יכתוב שטרות (בבלי)**.**

**אֵילוּ הן משום מצוה? לא מקדישין** – שום דבר להקדש**, ולא מעריכין** – ערך איש, לתת דמי ערכו להקדש**, ולא מחרימין** – חרם להקדש או לכוהנים**, ולא מגביהין תרומה ומעשרות** – אין מפרישים מפני שהוא מתקן את הפירות לאכילה**.**

**כל אֵילּוּ ביום טוב, אין צורך לומר בשבת.**

**אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד** – שמותר לעשותו ביום טוב, כמו שנאמר: "אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות יב,טז), ובשבת אסור**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:2)

**תלמוד**
**שבות שהיא רשות ורשות שהיא מצוה**

במשנה שנינו: "כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה בשבת...".

מפרשים את המשנה: **שבות שהיא רשות, ורשות שהיא מצוה** – המילה "שבות" שבמשנתנו מסמנת רשות גמורה שאין בה מצווה, והמילה "רשות" שבמשנתנו מסמנת רשות שיש בה קצת מצווה (אמרו כך בירושלמי כי התקשו: מה בין שבות, מה בין רשות?) (על פי "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 998; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 202). וכך הוא פירוש המשנה: "**כל שחייבין עליו משום שבות**" - משום שבות שהיא רשות (שבות של רשות גמורה שאין בה מצווה), "**משום רשות**" - משום רשות שהיא מצווה (שבות של רשות שיש בה קצת מצוה), "**משום מצווה**" - שבות של מצווה גמורה, "**בשבת - חייבין עליו ביום טוב**"**.**

**אילו הן משום שבות?** - **אי זו היא שבות שהיא רשות?** "**לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מספקין, ולא מטפחין, ולא מרקדין**"**.**

**אילו הן משום רשות?** - **אי זו היא רשות שהיא מצוה?** "**לא דנין, ולא מקדשין, לא חולצין, ולא מייבמין**"**.**

**אילו הן משום מצוה?** - אי זו היא שבות שהיא מצוה? "**לא מקדישין, ולא מעריכין, ולא מחרימין, ולא מגביהין תרומה ומעשרות**".


המילה "רשות" משמשת גם לדבר שהוא רשות ממש וגם לדבר שיש בו קצת מצווה.

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ה: אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה כרת. מלאכה שאין חייבים על מינה כרת מניין, שלא יעלה באילן ולא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על פני המים ולא יספוק ולא יטפח ולא ירקד? תלמוד לומר: "שבתון" - שבות. אין לי אלא שביתת רשות. שביתת מצווה מניין, שלא יקדיש ולא יעריך ולא יחרים ולא יגביה ולא יתרום ולא יעשר ולא יקדש ולא יגרש ולא ימאן ולא יחלוץ ולא ייבם ולא יפדה נטע רבעי ומעשר שני? תלמוד לומר: "שבתון" - שבות.


בספרא קראו לשבות של רשות גמורה "שביתת רשות", וקראו לשבות של רשות שיש בה קצת מצוה ולשבות של מצווה גמורה "שביתת מצווה".

**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** יב,טז: אין לי אלא מלאכה שחייבים על מינה חטאת. מלאכה שאין חייבים על מינה חטאת מניין, שלא עולים באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטים על פני המים ולא מספקים ולא מרקדים ולא מטפחים? תלמוד לומר: "כל מלאכה". אין לי אלא ברשות. במצווה מניין, שאין מקדישים ואין מעריכים ואין מחרימים ואין מגביהים ואין מתרימים תרומה ומעשרות? תלמוד לומר: "שבתון שבת קודש" (שמות טז,כג).

הספרא כלל את שני הסוגים האחרונים של המשנה ב״שביתת מצווה״, וב"שביתת רשות״ הכניס רק רשות גרידא. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לא הזכירה כלל את הסוג השני שבמשנה ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 360).


במכילתא ובספרא נשנו 'מגביהים' לחוד ו'מתרימים תרומה ומעשרות' לחוד. 'מגביהים' = מגבים, והפירוש הוא שגובים בשביל ההקדש ממי שהקדיש, העריך או החרים (כמו שפירשנו בירושלמי שקלים פרק ח). ואף במשנה כאן יש לגרוס: 'ולא מגבין ולא מתרימין תרומה ומעשרות'.

**בבלי ביצה** לז,א: והני משום רשות איכא, משום שבות ליכא? והני משום מצווה איכא, משום שבות ליכא? (הלוא כל הפעולות המנויות במשנה זו אסורות משום שבות, ולמה נתייחס השם "שבות" לקבוצה הראשונה בלבד?) - אמר רבי יצחק: לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא שבות גרידתא דאסיר, אלא אפילו שבות דרשות - נמי אסיר. ולא מיבעיא שבות דרשות דאסיר, אלא אפילו שבות דמצווה - נמי אסיר.


שני התלמודים שווים בפירוש המשנה, שיש במשנה זו שלושה סוגים של שבות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:3)

**לא עולים באילן**

במשנה שנינו: "לא עולין באילן".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אין עולין באילן** – בשבת, **בין לח בין יבש** – גם באילן חי שיש בו עלים ופירות, וגם באילן שיבש שאין בו עלים ופירות**.**

ומציעים קושיה: **ניחא** – [הדבר] נוח, **לח** – הדין במקרה של אילן לח מובן**; יבש** – הדין במקרה של אילן יבש אינו מובן, **-** ומנמקים את הקושיה: וכי **כך אנו אומרין: אסור לדוש** (לדרוך) **על גבי זמורה** (ענף של גפן) **בשבת** – אפילו זמורה יבשה שהיא תלושה ומוטלת בארץ**?!** (בתמיהה) – ואם כן, מדוע אסור לעלות באילן יבש? - ויש לתמוה: **אלא כרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**,** - ומציעים מראה מקום לדברי רבי מאיר: **דרבי מאיר אמר: גפן שיבשה - אסורה ואינה מקדשת** – במשנה כלאיים ז,ב שנינו: "**גפן שיבשה** (שנשרו עליה, והיא נראית כיבשה) **- אסורה** (בזריעה סמוך לה) **ואינה מקדשת** (אם זרע סמוך לה - אין הזרוע נאסר משום כלאי הכרם)**. רבי מאיר אומר: אף גפן צמר** (כך בכתבי היד של המשנה. בדפוסי המשנה שובש השם ל'צמר גפן'. הכוונה לצמח המכונה בימינו כותנה, שממנו מפיקים סיבים לטוויית אריגים. נקרא גפן צמר בשל דמיון עליו לעלי הגפן) **- אסור ואינו מקדש** (מכיוון שהוא מין אילן (צמח רב שנתי)). - בירושלמי כלאיים ב,ד אמרו: "מהו לזרע בצד גפנים יבישות? - נישמעינה מן הדא: גפן שיבשה - אסורה ואינה מקדשת, ואמר רבי לעזר: דרבי מאיר היא, דרבי מאיר אמר: אפילו גפן הצמר - אסור ואינו מקדש. הדא אמרה, שמותר לזרע בצד גפנים יבישות". - הרי שסתם המשנה בעניין גפן שיבשה הוא כרבי מאיר**?!** – וכי עלינו לומר שהברייתא שאסרה לעלות באילן יבש בשבת כמו שאסור לעלות באילן חי אינה כדעת הרבים אלא כדעת היחיד של רבי מאיר שאסור לזרוע בצד גפן יבישה כמו שאסור לזרוע בצד גפן חיה?!

ומתרצים את הקושיה: **דברי הכל** (צריך לומר: 'דברי הכל **היא**' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 122, הערה 1)) – הברייתא שאסרה לעלות באילן יבש בשבת כמו שאסור לעלות באילן חי נכונה לפי דעת כל החכמים**,** ומסבירים מדוע הברייתא דברי הכול היא: **אסרו אילן יבש מפני אילן לח** – החכמים אסרו לעלות באילן יבש מפני שחששו, שאם יהיה מותר לעלות באילן יבש, יטעה ויעלה גם באילן חי (אבל בכלאיים לא אסרו גפן שיבשה מפני גפן לחה, משום שאיסור שבת חמור מאיסור כלאיים (ר"א אזכרי))**.**

**בבלי עירובין** ק,ב: תני חדא: אחד אילן לח ואחד אילן יבש (אסור לעלות ולהשתמש בהם). ותניא אידך: במה דברים אמורים (שאין עולים)? בלח, אבל ביבש - מותר.


בירושלמי מובאת הברייתא הראשונה שבבבלי.


ומספרים: **רב חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) **אתא** (**ו**)**פרי קומי** – בא רץ (בשבת) לפני **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**. אמר ליה:** – אמר לו (רב לרב חייא בר אשי): **ביידא אתותה** (צריך לומר: 'אתיתה')**?** – באיזו (דרך) באת (שכל כך מיהרת לבוא)? **אמר ליה:** – אמר לו (רב חייא בר אשי לרב): **בההיא תמרתא עקימתא** – באותה תמרה (עץ תמר) עקומה (שרץ על גזע העץ שיבש והתעקם והיה מוטל סמוך לארץ)**. אמר ליה:** – אמר לו (רב לרב חייא בר אשי): **מאן שרא לך?** – מי התיר לך (לעלות על אילן יבש בשבת)?

רב חייא בר אשי סיפר לרב שהוא קיצר את הדרך בזכות שימושו בעץ תמר עקום. הרקע לסיפור הוא בבלי, ונראה שהיתה בדרך תעלת מים שלא היה אפשר לעוברה אלא על גבי עץ תמר עקום שאיפשר את המעבר מגדה לגדה. רב חייא בר אשי סבר שמותר לעלות על גבי אילן כדי לקצר את דרכו, ורב תקף אותו על כך בחריפות ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 207).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:4)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין י,ח.

**רבי [אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**]** (הושלם כמו במקבילה, וכן הוא בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל ובר"מ המאירי) אמר **בשם רב: אסור לדוש** (לדרוך) **על גבי זמורה** (ענף של גפן) **בשבת** – אפילו זמורה יבשה שהיא תלושה ומוטלת בארץ (שלא כמו שאמרו לעיל)**.**

**משנה עירובין** י,ח: שרשיו (של אילן) גבוהים מן הארץ שלושה טפחים - לא יישב עליהם (שהם כאילן, שאסור להשתמש בו בשבת).

קובעים: **היא שורשי אילן, היא קולסי** (במקבילה: 'שורשי', ובהבאת הירושלמי בר"מ המאירי ובראבי"ה: 'קולחי') **אֶכרוב** – דינם של שורשי אילן היוצאים מהאדמה ושל קולסי כרוב זהה, שאסור לשבת עליהם בשבת (במשנה עורלה ג,ז: 'קולסי אכרוב'. במשנה עוקצין א,ד ובתוספתא שביעית ז,יז: 'שורשי קולסי אכרוב / כרוב'. במשנה שבת ח,ה ובתוספתא תרומות ז,טז ובעוד מקומות: 'קלח של אכרוב / כרוב'. - קולס אכרוב הוא צמח הכרוב. קלח של כרוב הוא צמח מפותח של כרוב שנותר כדי שיפרח ויניב זרעים. הכרוב הוא כרוב העלים, צמח רב שנתי שעליו הנאכלים וכן תפרחתו גדלים על גזעו. מקור השם כרוב ביוונית ובלטינית)**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **בגבוהין שלשה** – אסור לשבת בשבת על שורשי אילן ועל קולסי כרוב רק במקרה שהם גבוהים מן הארץ שלושה טפחים לפחות, שדינם כאילן**, אבל אם אינן גבוהין שלשה** – במקרה שאינם גבוהים מן הארץ שלושה טפחים, **- מארץ** (צריך לומר כמו במקבילה: '**כ**ארץ', וכן הוא בהבאת הירושלמי ברבנו חננאל ובר"מ המאירי וב"אור זרוע") **הם** – הם נחשבים כקרקע, ומותר לשבת עליהם בשבת**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:5)

ושואלים: **מפני מה אמרו: אין עולין באילן?** – מדוע אסרו החכמים לעלות באילן בשבת? **שמא ישכח ויאכל** – האם מפני שחששו שמא ישכח שאסור לתלוש פרי מהאילן ולאכול בשבת והוא יתלוש ויאכל בשעה שיעלה**, או שמא ישכח וירעיד** (צריך לומר: '**שמא ירעיד**', כמו שהוא בהבאת הירושלמי בפירוש תלמיד רמב"ן ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 300, הערה 65)) – או האם מפני שחששו שמא ירעיד וינענע את האילן בשעת שיעלה וישיר פרי ממנו**?**

ופושטים את השאלה ממקור תנאי: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): **היה רוכב על גבי בהמה** – בשבת, שאסרו החכמים לרכוב על גבי בהמה בשבת**, אומרים לו: רד** – מעל גבי הבהמה. ומשמע שאם היה עולה באילן בשבת, אין אומרים לו: רד (רד"ל וב"שערי תורת ארץ ישראל" כתבו, שצריך לגרוס בברייתא במקום המשפט הזה או בנוסף לו: 'היה יושב על גבי אילן, אין אומרים לו: רד')**.** - ומציעים את התשובה לשאלה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק): **שמא ישכח וירעיד** – החכמים אסרו לעלות באילן בשבת שמא ירעיד את האילן בשעת שיעלה, ולכן אם עלה באילן בשבת - אין אומרים לו: רד, מפני שיש לחשוש שמא ירעיד את האילן בשעה שיירד. אבל אילו אסרו לעלות באילן בשבת שמא ישכח ויאכל בשעה שיעלה, אם עלה באילן (או ישב על גביו) בשבת - היו אומרים לו: רד, מפני שיש לחשוש שמא ישכח ויאכל גם כל שעה שיהיה על גבי האילן ולא יירד ממנו**.**

**בבלי עירובין** ק,א: תני חדא: אם עלה (באילן בשבת) - מותר לירד, ותני חדא: אסור לירד.


בירושלמי מובאת ברייתא (לפי הגהת רד"ל ו"שערי תורת ארץ ישראל") המתאימה לברייתא השנייה שבבבלי.

**בבלי ביצה** לו,ב: "לא עולים באילן" - גזירה שמא יתלוש.


לפי הירושלמי אין גזירה זו סיבת האיסור לעלות באילן בשבת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:6)

**לא רוכבים על גבי בהמה**

במשנה שנינו: "ולא רוכבין על גבי בהמה".

שואלים: **מפני מה אמרו: היה רוכב על גבי בהמה** – בשבת**, אומרים לו: רד** – מעל גבי הבהמה**?** – מדוע אמרו החכמים שהרוכב על גבי בהמה בשבת אומרים לו לרדת ממנה?

ומשיבים: **חברייא אמרי** (צריך לומר: 'אמרין')**:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: **שמא תינזק** (כך תיקן מגיה במסירה שלפנינו את הגרסה הבלתי ברורה של הסופר) **הבהמה** – הרוכב על גבי בהמה בשבת אומרים לו לרדת ממנה, מפני שחששו שמא תינזק הבהמה מכובד הרוכב שיהיה על גביה ולא יירד ממנה (ב"תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 300, הערה 67, מציע לגרוס: 'שמא תימק (תירקב) הבהמה')**.**

ומציעים מקרה שממנו מקשים על האמור לפני כן: **אמר לון** – אמר להם (לחברים) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שהיה הוגן** (גמל צעיר) **אחד גדול!** – הרי במקרה שהיה רוכב על גבי בהמה גדולה וחזקה, שיכולה לעמוד בכובד הרוכב, אין לחשוש שמא תינזק הבהמה מכובד הרוכב, ואף על פי כן אומרים לו לרדת ממנה! ולכן יש לפרוך את הדעה שהרוכב על גבי בהמה בשבת אומרים לו לרדת ממנה מפני שחששו שמא תינזק הבהמה.

ומשיבים תשובה אחרת המציעה הבחנה עקרונית בין עניינים שהושוו: **תנא** – שנה (ר"א אזכרי מוחק 'תנא' וגורס 'אמר', כנראה משום שאלה דברי אמורא. אולם במספר מקומות המונח 'תנא' ומונחים אחרים הגזורים מאותו שורש מציעים דברי אמוראים) **רבי אחא בר פפא** (אמורא בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר, שיש הבדל בין הרוכב על גבי בהמה ובין העולה באילן)**, שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו** – כמו שהאדם מצווה על שביתתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת בהמתו, ולכן אסור לרכוב על גבי בהמה בשבת, שנאמר: **- "**וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, **לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ"** (שמות כג,יב); **"**וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ **כָּמוֹךָ"** (דברים ה,יד) (ברייתא זו מרכיבה יחד את שני הכתובים, כאילו כתוב "למען ינוח שורך וחמורך כמוך"). - הרי שהרוכב על גבי בהמה בשבת עובר על מצוות שביתת בהמתו בכל שעה שהוא על גביה, ולכן אומרים לו לרדת ממנה**.**


ר"א אזכרי מפרש את הירושלמי, שאסור להעמיס משא על גבי בהמה בשבת משום שהוא מצווה על שביתת בהמה, וגזרו רכיבה משום משא. אבל הראשונים (רבנו חננאל, רא"ש ור"מ המאירי) מפרשים את הירושלמי כפשוטו, שאיסור רכיבה הוא משום שביתת בהמה ולא מטעם גזירה.

**בבלי ביצה** לו,ב: "ולא רוכבים על גבי בהמה" - גזירה שמא ייצא חוץ לתחום (ברכיבה עליה). - שמעת מינה: תחומים (איסור היציאה חוץ לתחום) דאורייתא? (והרי דבר זה שנוי במחלוקת!) - אלא גזירה שמא יחתוך זמורה (כדי להכות ולזרז את הבהמה).


התלמודים נחלקו בהסבר טעם איסור רכיבה בשבת. בעוד שהבבלי רואה בו גזירה מדברי החכמים, הרי שמהירושלמי כאן נראה בפשטות שהוא רואה ברכיבה בשבת איסור מן התורה.


**איסורי שבות בשבת**

הנימוקים לאיסורי שבות המובאים בסוגיה הסתמית בבבלי ביצה לו,ב לא היו מוכרים לחכמי ארץ ישראל הדנים במשנת השבותים בירושלמי. בין איסורי שבות שבמשנתנו כלולה רכיבה על גבי בהמה, איסור שלדברי הירושלמי הוא מן התורה, ושבותים אחרים העומדים בפני עצמם, ואשר היו נוהגים בישראל מימי קדם.
יתר על כן, מדרשי ההלכה (למשל בספרא "אחרי מות" ז,ט) למדים את איסורי השבות, או כפי שהם נקראים בהם: מלאכות שאין חייבים עליהן כרת או חטאת, מכתובים שבתורה.
מסתבר שהפעולות הללו הנקראות בשם "שבות" היו מקובלות כאסורות בישראל מזמן קדום. בתקופת בית שני הפליגו ביותר בחומרת דיני שבת ואסרו על עצמם כל פעולה שיש בה משום סרך מלאכה וביטול מצוות שביתה, הפוגעת במנוחת שבת ובקדושתה. פעולות אלה נידונו בימים ראשונים כמעשים האסורים מן התורה. אמנם אין חייבים עליהם מיתה, כרת או חטאת, משום שאין הן מלאכה ממש. אך מכיוון שיש בעשייתן ביטול מצוות שביתה, העושה אותן עובר על "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב) או כדברי המדרש על "שבת שבתון": שבת, שבוֹת. ומכאן המונח "שבות".
במשך הזמן, עם הגדרתו המלאה של המושג "מלאכה" הכלול ב"לא תעשה כל מלאכה" והעמדתו על ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהן, חדרה התפיסה שאין איסור מלאכה בשבת מן התורה חל אלא על המלאכות המובהקות הכלולות ב"לא תעשה כל מלאכה" ושחייבים עליהן מיתה או קורבן. ואילו המלאכות שאין חייבים עליהן סקילה, כרת או חטאת ושאינן כלולות בכתוב זה אין איסורן אלא מדברי סופרים.
בעקבות התבססותה של תפיסה זו, עם "פיחותם" של השבותים לאיסורים דרבנן, נתפקפק תוקפם של השבותים וחלה התרופפות בשמירתם. כדי שלא יזלזלו באיסורי השבות השתדלו האמוראים לאושש אותם בהסבירם אותם בסייגים ובגזירות לאבות המלאכות האסורים מדאורייתא שהעובר עליהם מתחייב סקילה או כרת. הם הצמידו לכל שבות "גזירה שמא" יעבור על אחת מל"ט המלאכות החמורות.
יוצא אפוא שלא הנימוקים הנמנים בסוגיית ביצה לו,ב שימשו כגורמים להתקנת השבותים. איסורי השבות קדומים הם, יסודם במסורת עתיקה. הנימוקים שבבבלי ניתנו בימים מאוחרים, כדי ליצור זיקה בין השבותים ובין אבות המלאכה ולהקנות להם מעמד מאושש במסגרת איסורי שבת ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 87-93).


ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **נשענים בבהמה** – מותר להיסמך על בהמה בשבת**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **אין נשענים בבהמה.**

ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם במקרים שונים: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: מאן דאמר:** – מי שאומר: **נשענין - בבריא** – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם בריא, שאינו צריך להישען בכל כוחו על הבהמה ואינו משתמש בה, ולכן אינו עובר על מצוות שביתת בהמה**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אין נשענין - בתש** – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם חלש וחולה, שאין לו כוח לעמוד בעצמו והוא צריך להישען בכל כוחו על הבהמה והוא משתמש בה, ולכן הוא עובר על מצוות שביתת בהמה**.**


ומציעים מחלוקת אמוראים: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אומר: איתפלגון** – נחלקו **רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **וחברייא** – והחברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש)**. חד אמר: נשענים, וחורנה אמר: אין נשענים.** (נראה שצריך לומר כמו שהגיהו ר"א אזכרי, הגר"א וב"שערי תורת ארץ ישראל": '**חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **נשענין - בבריא, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אין נשענין - בתש** – כמו שאמר רב חסדא**. וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר:') **מאן דאמר:** – מי שאומר: **נשענים - בהוא דמיסתמיך ציבחד** – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם שנסמך מעט על הבהמה, שאינו נשען בכל כוחו על הבהמה ואינו משתמש בה, ולכן אינו עובר על מצוות שביתת בהמה**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אין נשענין - בכובש את כבדו** – יש להעמיד מקור זה במקרה של אדם שלוחץ את משקלו על הבהמה, שהוא נשען בכל כוחו על הבהמה והוא משתמש בה, ולכן הוא עובר על מצוות שביתת בהמה**.**

**ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא** – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת (לא ידוע מי מבעלי המחלוקת מחזיק באיזו דעה)**.** - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: **מן מה דלא אמר** – ממה שלא אמר **רבי יוסה בשם רבי בא בר ממל כלום** – ממה שרבי יוסה, שהציע את מחלוקת רבי בא בר ממל והחברים, לא אמר במפורש מה אמר רבי בא בר ממל בעניין זה**, הוי** – הוֹוֶה (נמצא), **דו** (=דהוא) **אמר** – שהוא (רבי בא בר ממל) אומר**: נשענים בבריא ואין נשענים בתש** – כמו שאמר רב חסדא, שאילו לא אמר רבי בא בר ממל כמו שאמר רב חסדא, היה לו לרבי יוסה לומר במפורש מה אמר רבי בא בר ממל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:7)

**לא שטים על פני המים**

במשנה שנינו: **"ולא שטין על פני המים".**

מציעים היסק העולה מן המשנה: **רבי יעקב בר זבדי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זאת אומרת** – יש להסיק מן הקביעה שבמשנה**, שאסור** לאדם **להשיט דבר** – במים בשבת, **ולהוליכו מאצלו** – להרחיק אותו ממנו, שכשאדם שט על פני המים הוא דוחה את המים ומרחיקם מאצלו (האיסור לשוט על פני המים בשבת הוא משום שדוחה את המים מאצלו, ונראה כעושה מלאכה ("תוספתא כפשוטה", מועד א, עמוד 300, הערה 68; מועד ג, עמוד 1000))**.**

ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: **ודכוותה:** – ושכמותה: **אסור לאדם להשיט דבר** – במים בשבת, **ולהביאו אצלו** – לקרב אותו אליו**.**


ומספרים: **רבי אבא מרי ורבי מתניה** (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי) **הוון יתיבין** – היו יושבים**. חמון לחד בר נש פצל מיא לכא ולכא ושתי** – ראו אדם אחד מפצל (מפריד, מחלק) את המים לכאן ולכאן (לשני צדדים, כדי להרחיק ממנו דברים הצפים במים) ושותה**. אמר רבי אבא מרי לרבי מתניה: הדא היא דאמר** – זאת היא [המימרה] שאומר **רבי יעקב בר זבדי בשם רבי אבהו: אסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו?** – האם לפי המימרה הזו שהובאה לעיל, הדין הוא שאסור לאדם לפצל מים לכאן ולכאן בשבת ולשתות? **אמר ליה:** – אמר לו (רבי מתניה לרבי אבא מרי): **הדא היא דתנינן:** – זאת היא [המשנה] ששנינו (משנה שבת כב,ג): **שובר אדם את החבית לוכל** (לאכול) **ממנה גרוגרות** – חבית שיש בה גרוגרות ואי אפשר לפותחה, מותר לשבור אותה בשבת כדי להוציא ממנה גרוגרות לאכילה, מפני שהוא מקלקל את החבית, ומותר לקלקל אף לכתחילה לצורך אכילה בשבת. לפי המשנה הזו, הדין הוא שמותר לאדם לפצל מים לכאן ולכאן לצורך שתייה בשבת (כאן נראה שהמונח 'הדא היא דתנינן' מציע מקור הדומה רק באופן חלקי למקור שאליו הוא מתייחס, והקשר בין שני המקורות מבוסס על השוואה שהיא קצת רחוקה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 176 והערה 193))**.**

**בבלי ביצה** לו,ב: "ולא שטים על פני המים - גזירה שמא יעשה חבית של שייטים (כלי להיעזר בו בשעת שחייה).


לפי הירושלמי, האיסור לשוט על פני המים בשבת הוא איסור בפני עצמו, ואין בירושלמי זכר לגזירה שבבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:8)

**לא מספקים בשבת**

במשנה שנינו: **"ולא מספקין".**

מפרשים את לשון המשנה: **סיפוק שהוא מחמתו** – שהוא מכה בידיו כף אל כף מתוך כעסו ורוגזו**,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (בפרשת בלק ובלעם): **"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו"** (במדבר כד,י) – בלק התרגז על בלעם, והיכה כף אל כף**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:9)

**לא מטפחים בשבת**

במשנה שנינו: **"ולא מטפחין".**

מפרשים את לשון המשנה: **טיפוח שהוא לרצונו** – שהוא מכה בידיו כף אל כף מתוך שביעות רצונו ושמחתו**.**


ומציעים מחלוקת אמוראים (בעניין אופן הטיפוח האסור בשבת): **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **וחברייא** – נחלקו רבי יונה והחברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית מדרשו של רבי יונה שבאו בדין ודברים איתו)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **הכין שרי והכין אסור** – כך מותר וכך אסור (בהחוויה ממחישה, שהראה אופן אחד של טיפוח ואמר שהוא מותר בשבת, והראה אופן אחר של טיפוח ואמר שהוא אסור בשבת)**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **בין הכין ובין הכין אסור** – בין כך ובין כך אסור (בהחוויה ממחישה, שהראה את האופן האחד ואת האופן האחר של טיפוח ואמר ששניהם אסורים בשבת)**.**

**ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא** – ולא יודעים מי אומר זאת ומי אומר זאת (לא ידוע מי מבעלי המחלוקת מחזיק באיזו דעה)**.** - ומציעים הכרעה בנוגע לעניין המסופק: **מן מה דאמר** – ממה שאמר **רבי יונה: אית הוה סבין ביומינן והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא** – היו זקנים בימינו והיו מטפחים לאחורי ידיהם בשבת (היו מכים על גב היד, שהוא דרך שינוי)**, הוי** – הוֹוֶה (נמצא), **דו** (=דהוא) **אמר** – שהוא (רבי יונה) אומר**: הכין שרי והכין אסור** – כך מותר וכך אסור (יש להסיק ממה שסיפר רבי יונה על האופן של טיפוח שעשו הזקנים בשבת, שלדעת רבי יונה, האופן המותר בשבת הוא שהוא מכה בכף יד אחת על גב היד השנייה, כמו שעשו הזקנים, והאופן האסור בשבת הוא שהוא מכה כף יד אחת בכף היד השנייה. אבל לדעת החברים, שני האופנים האלה אסורים בשבת)**.**


ומספרים: **רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **הוה מסב לרבי שמעון בריה והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא** – רבי היה משיא (אישה) לרבי שמעון בנו והיו מטפחים לאחורי ידיהם בשבת (בסעודת הנישואין שבה היו רבי והחכמים)**. עבר רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **ושמע קלהון** – עבר רבי מאיר (מחוץ לביתו של רבי) ושמע את קולם (של רבי והחכמים שהם מטפחים, אבל לא ראה את האופן של טיפוח הידיים שעשו)**. אמר** – רבי מאיר**: רבותינו, הותרה השבת?** – וכי הותרו איסורי השבת?

**שמע רבי קליה** – שמע רבי את קולו (של רבי מאיר)**, אמר** – רבי**: מי הוא זה שבא לרדותינו** – להוכיח אותנו, **בתוך ביתינו?** ומציעים מסורת חלופית עלומת שֵׁם המציעה חילוף לשון: **ואית דאמרי** (צריך לומר: 'דאמרין')**:** – ויש שאומרים: **הכין אמר:** – כך אמר (רבי): **מי הוא זה שבא לצנעינו** – לגרום שנחזור בנו (על פי הארמית הארץ ישראלית). פירוש אחר: לנזוף ולגעור בנו (על פי הארמית הבבלית), **בתוך ביתינו?** ('ואית דאמרי: הכין אמר: מי הוא זה...' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינו בכל הראשונים המביאים קטע זה)

**שמע רבי מאיר קליה וערק** – שמע רבי מאיר את קולו (של רבי) וערק (ברח)**. נפקין פריי בתריה** – יצאו (אנשי ביתו של רבי) רצים אחריו (אחרי רבי מאיר, שרצו לראות מי הוא)**. מִפָּרֵי** (=מן פרי)**, אפרח רוחא פיקייליה מעל קדליה דרבי מאיר** – כשהיה (רבי מאיר) רץ (בורח), הפריח הרוח את צעיפו מעל צווארו של רבי מאיר (פיקייל הוא צעיף עשוי פשתן הנכרך סביב הצוואר. מקור המילה ביוונית (ראה "'כל מילה דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין': ערך 'פיקרין' וערך 'פיקייליה'", "תרביץ" עד, עמודים 565-576))**.**

**אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דרבי מאיר מן אחורוי** – הסתכל רבי מן החלון (בביתו) וראה את צווארו של רבי מאיר מאחוריו (שהכיר שהוא רבי מאיר)**. אמר** – רבי**: לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמית קדליה דרבי מאיר מן אחורוי** – לא זכיתי אני לתורה אלא בשביל שראיתי את צווארו של רבי מאיר מאחוריו (ראייה זו של רבי מאיר מאחוריו הזכירה לרבי שבשעה שהיה לומד תורה מרבי מאיר ראה אותו רק מאחוריו ולא מלפניו, כמו שאמרו בבבלי המובא להלן)**.**


מביאים מימרה דומה למימרה שאמר רבי.

**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ורבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **תריהון אמרין** – שניהם אומרים**: אנן לא זכינן לאוריתא אלא בגין דחמינן אצבעתיה דרבי מן גו לגיקין** (צריך לומר: 'לג**ד**קין') **דידיה** – אנחנו לא זכינו לתורה אלא בשביל שראינו את אצבעותיו של רבי מתוך האפריון שלו (כיסא או מיטה מחופים הנישאים במוטות ומשמשים לנשיאת אנשים נכבדים)**.**

בכתב יד ליידן "גו לגיקין" מתוקן על ידי המתקין לדפוס ונציה. קשה לדעת מה היתה הגרסה המקורית לפני התיקון, ורק 'קין' שבסוף הוא מקורי. מקור המילה לקטיקה / לקדיקה בלטינית. ובאשר לסיומת -ין, במקום א/ה הרגילה, יש להסביר שזו צורת הזעירות של לקטיקה הלטינית. הלקטיקה היתה אפריון לשכיבה, והיו לה וילונות בצד. רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בוודאי למדו אצל רבי בסוף ימיו, תקופת היותו חולה בציפורי כשבע עשרה שנה, וסביר להניח שמחמת חולשתו היה שוכב בלקטיקה מכוסה בווילונות, ורק אצבעותיו נראו כלפי חוץ, שכך היו מחזיקים בצידי הלקטיקה ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד" ב, עמודים 134-136).


**רבי למד אצל רבי מאיר**

**בבלי עירובין** יג,ב (תרגום): אמר רבי: זה שמחודד אני וחריף יותר מחבריי, משום שראיתי את רבי מאיר מאחוריו (בזמן שלמד אצלו), ואילו ראיתיו מלפניו - הייתי מחודד יותר.


**רבי יוחנן למד אצל רבי**

**בבלי חולין** קלז,ב (תרגום דברי רבי יוחנן): זוכר אני כשהייתי יושב (בבית המדרש) שבע עשרה שורות אחורי רב (שהיה יושב) לפני רבי, והיו יוצאים זיקוקים של אש מפיו של רב לפיו של רבי ומפיו של רבי לפיו של רב, ולא ידעתי מה הם אומרים (מתוך עומק הדברים)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:10)

**לא מרקדים בשבת**

במשנה שנינו: **"ולא מרקדין".**

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר **בשם רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני)**: קיפוץ - עוקר שתי רגליו כאחת** – שהוא מרים את שתי רגליו ביחד (ריקוד באופן זה אינו הריקוד שנזכר במשנה והוא מותר בשבת)**. ריקוד - עוקר אחת ומניח אחת** – שהוא לסירוגין מרים רגל אחת ומשאיר רגל שנייה על הארץ (קיפוץ וריקוד הם שני אופני ריקוד, ושניהם כלולים בדברי המשנה האוסרת לרקד בשבת. - ב"עלי תמר" כאן כתב: השם ריקוד הוא שם הסוג וכולל ריקוד וקיפוץ, ואם כן, 'אין מרקדין' במשנה פירושו בין ריקוד ובין קיפוץ. השם ריקוד הוא גם שם עצם פרטי המכוון רק לריקוד, מה שאין כן השם קיפוץ שהוא רק שם עצם פרטי. וכן כתב ב"עלי תמר" סוכה ה,ד. ושם כתב עוד: ונראה שגרסת תלמוד ירושלמי במשנה היתה 'ולא מקפצין ולא מרקדין'. - אבל ר"א אזכרי כתב שקיפוץ לא נאסר)**.**
• • •
**השמעת קול בשבת**

**אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: כל משמיעי קול אסורין בשבת** – כל השמעת קול אסורה בשבת, שלא יעשה כמו שהוא עושה בחול (כל זמן שמכוון להשמיע קול, אף שלא בכוונת שמחה, אפילו קול שאינו של שיר, כגון הקשה על דלת וכיוצא בו)**.**


ומספרים: **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) **סבר** (צריך לומר: 'ס**כ**ר' ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 600)) **מקושה דכנישתא חדתא** – סתם (השתיק בשבת) את המקוש (המותקן על דלת הכניסה ומשמש לנקישה על הדלת) של בית הכנסת החדש (בטבריה, כדי שלא ישמיע קול בשבת)**.**

**רבי ליל בירבי אלס** (רבי הלל בריה דרבי ולס, חכם ארץ ישראלי בדורו של רבי יהודה הנשיא) **מקש על כסא** – מקיש (היה רגיל להקיש) על כוס (בשבת, שלא סבר שכל השמעת קול אסורה בשבת)**.**

**רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **עני בסדרא** – התאחר בסדר (נשאר מאוחר בבית המדרש שלו שהיה בטבריה)**. סלק לבייתא, אשכחון דמיכין** – עלה (בא) לבית, מצא אותם (את בני ביתו) ישינים**. רבע ליה על סולמא בגין דלא מקשה על תרעא בשובתא** – שכב לו על הסולם (מחוץ לבית), בשביל שלא להקיש על השער בשבת (שכל השמעת קול אסורה בשבת)**.**

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **הוה פשט עם בריה דרבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – היה פושט (היה רגיל לפשוט) עם בנו של רבי אמי (היה מסביר ומפרש לו פסוקי תורה)**. אזל בעי מתערתא** (צריך לומר: 'מערתה') **בקריצתא דשובתא** – הלך (רבי ירמיה) ורצה להעיר אותו (את בנו של רבי אמי) בשחר של השבת (כדי לפשוט עימו, כמו שהיתה דרכו בימי החול)**. שרי מיקש** (צריך לומר: 'מקיש') **על תרעא** – התחיל להקיש על השער (של ביתו של רבי אמי)**. אמר ליה אבא** (צריך לומר: 'אב**וי**' ("תלמודה של קיסרין", עמוד 86, הערה 16))**:** – אמר לו אביו (אמר רבי אמי לרבי ירמיה): **מאן שרא לך?** – מי התיר לך (להקיש על השער בשבת)?

**בבלי ביצה** לו,ב: "ולא מטפחים ולא מספקים ולא מרקדים". - גזירה שמא יתקן כלי שיר (ללוות אותו בשעה שמטפח ומספק ומרקד).

**בבלי עירובין** קד,א (תרגום): עולא הזדמן לביתו של רב מנשה. בא אדם אחד והקיש על הדלת. אמר (עולא): מי זה? יחולל גופו שהוא מחלל את השבת. - אמר לו רבה: לא אסרו אלא קול של שיר.
איתיביה (אביי לרבה): המשמר את זרעיו מפני העופות ומקשאיו ומדלעיו מפני החיה - משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול (כדי להבריח את העופות והחיות). מאי טעמא? לאו משום דקא מוליד קלא, וכל אולודי קלא אסיר? - אמר רב אחא בר יעקב: גזירה שמא ייטול צרור (שמא, אם ינהג כפי שהוא נוהג בחול, ישכח וייטול אבן ויזרוק בהם).


בבבלי נחלקו עולא ורבה, ולעולא כל השמעת קול אסורה בשבת, וזו היא שיטת הירושלמי כאן, ולרבה לא אסרו אלא דווקא קול של שיר.

דומה שסוגיית הבבלי בעירובין קד,א לא הכירה את הסוגיה בביצה לו,ב. התלמוד בעירובין שם דן בשאלה האם מותר אולודי קלא (ליצור, להוליד קול) בשבת, ומביא ראיה מברייתא (תוספתא שבת יז,כה): "המשמר... - משמר כדרכו בשבת, ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול". לדברי עולא ואביי שם, טעם האיסור לשלוש פעולות אלה: משום שהוא מוליד (משמיע) קול בשבת; מכאן שכל אולודי קלא אסור. רב אחא בר יעקב חולק וסובר שטעם האיסור אחר: גזירה שמא יטול צרור (ויזרוק לרשות הרבים להבריח העופות). בכל אופן, כל האמוראים בסוגיית עירובין קד,א מתעלמים לגמרי מן הנימוק "שמא יתקן כלי שיר" הניתן על ידי סתמא דגמרא בביצה לו,ב.
גם הירושלמי בביצה ה,ב איננו מביא כלל את הגזירה שמא יתקן כלי שיר, והוא מבאר את ההלכה שבמשנת ביצה שאין מטפחים ואין מספקים ואין מרקדים, בהביאו את דברי רבי אלעזר ודעות אמוראים נוספים הסוברים שכל משמיעי קול בשבת אסורים. אף לשון התוספתא לעיל: "ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהוא עושה בחול" מוכיח, שהטעם לאיסור איננו גזירה שמא יתקן כלי שיר, אלא זהו איסור העומד בפני עצמו, שיסודו ב"שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 89-90).


**רבי אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מהו מקשה על כריסא בשובתא?** – מהו להקיש (האם מותר להכות ביד) על הכרס בשבת (לצורך רפואי, אף שיש בכך השמעת קול)? **אמר ליה:** – אמר לו (רבי אסי): **בחולא מאן שרא לך?** – בחול מי התיר לך (להקיש על הכרס)? (שכן אסור לנגוע בגוף מן הטבור ולמטה, כאמור להלן. ולכן אין כלל לשאול לגבי שבת מצד השמעת קול!)


**אמר רבי שמואל בר אבודמא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: נהגין רבנ**י**ן בחולה מן הטיבור ולמעלן** – נוהגים החכמים במקרה של אדם חולה (בעניין עיסוי רפואי של גופו), שהם נוגעים בגופו רק מטבורו ולמעלה**, בבגדיו מן הטיבור ולמטן** – הם נוגעים בבגדיו של האדם מטבורו ולמטה, אבל אין נוגעים בגופו מטבורו ולמטה, מחשש שייגעו באיבר הזכרות**.**

**ירושלמי נידה** ב,א: רבי טרפון אומר: תיקצץ (ידו) על טיבורו (תוספתא נידה ב,ח)... - אמר רבי יוסי: לא בא (רבי טרפון) אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן.

**בבלי נידה** יג,ב: תניא: רבי טרפון אומר: תיקצץ ידו על טיבורו... - אלא הכי קאמר רבי טרפון: כל המכניס ידו למטה מטיבורו - תיקצץ.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:11)

**דיני ממונות בערב שבת**

במשנה שנינו: **"ולא דנין".**

כאן התחלת מקבילות בירושלמי כתובות א,א וסנהדרין ד,א.

**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אסור לדון דיני ממונות בערב שבת** (ביום שישי)**.**

ומציעים קושיה ממשנה על הדעה שלפני כן: **והא מתניתא פליגא:** – והרי המשנה (משנה סנהדרין ד,א) חלוקה: **לפיכך אין דנין** – אין מתחילים את הדין בדיני נפשות, **לא בערב שבת ולא בערב יום טוב** – שאם עומדים לגמור את דינו לחובה - אין יכולים לדחות את גמר הדין למחר ולהמיתו, לפי שאין מיתת בית דין דוחה לא את השבת ולא יום טוב. ולהשהותו ולא להמיתו אלא לאחר השבת ולאחר יום טוב אי אפשר, משום שאסור לענות את דינו**.** - ויש לדייק במשנה: **דיני נפשות** – אין דנים בערב שבת**, הא** – אבל **דיני ממונות - דנין** – בערב שבת**!** - ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני רבי חייה** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **כן:** – ושונה רבי חייא כך: **דנין דיני ממונות בערב שבת, אבל לא דיני נפשות בערב שבת** (במקבילה בכתובות: 'אבל לא דיני נפשות'. ובמקבילה בסנהדרין: 'ואין דנין דיני נפשות בערב שבת')**.**

ומציעים הבחנה בין המקורות הסותרים כדי לתרץ את הקושיה: **אמרין** (במסירה שלפנינו: 'אמ''. במקבילה בכתובות מילה זו חסרה, ובמקבילה בסנהדרין: 'אמר'. ונראה שצריך לומר 'אמרין' כרגיל בירושלמי ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 534, הערה 60))**:** – אומרים (חכמי בית המדרש): **כאן** – במימרה בשם רבי אבהו, **- להלכה** – מדברי חכמים או הלכה למעשה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 845, הערה 538)**, וכאן** – במשנה ובברייתא ששונה רבי חייא, **- לדבר תורה** – מן התורה (מן התורה דנים דיני ממונות בערב שבת, אבל מדברי חכמים אין דנים מפני כבוד השבת, שאם ידונו בערב שבת יימנעו בעלי הדין והדיינים מלעסוק בהכנות לשבת בגלל טרדתם במשפטם. - הגרסה במקבילה בכתובות כמו כאן. והגרסה במקבילה בסנהדרין: '**כאן** (במשנה ובברייתא ששונה רבי חייא) **- להלכה, כאן** (במימרה בשם רבי אבהו) **- למעשה**' - מעיקר הדין אין איסור לדון דיני ממונות בערב שבת, אבל למעשה קבעו חכמים שיש להימנע בערב שבת מלדון גם דיני ממונות מפני כבוד השבת)**.**


עד כאן המקבילות בירושלמי כתובות וסנהדרין.

הסוגיה כאן מובאת על המשנה כאן המונה דברים האסורים ביום טוב כמו בשבת משום שבות, ובהם: "לא דנים (אין יושבים בדין) ולא מקדשים (קידושי אישה)".
המקבילה בכתובות מובאת לאחר שאמרו שם שאין אישה נישאת בערב שבת משום כבוד השבת, ושאסור לארס (לקדש) אישה בערב שבת, ואף האיסור הזה הוא משום כבוד השבת.
נראה שמקור המקבילה הוא בכתובות, משום שאף האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת הוא משום כבוד השבת כמו האיסור לקדש אישה בערב שבת שמובא שם לפני כן. מכתובות הועתקו לביצה גם הקטע בעניין האיסור לקדש אישה בערב שבת וגם הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת: הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת נסדר על דברי המשנה כאן "לא דנים", והקטע בעניין האיסור לקדש אישה בערב שבת נסדר על דברי המשנה כאן "לא מקדשים" (ראה להלן).
הקטע בעניין האיסור לדון דיני ממונות בערב שבת הועתק לסנהדרין משום שמובאת בו המשנה שם. הקטע שהועתק לסנהדרין נתחב בין השאלה שלעיל שם 'ומניין שצריכין שני ימים סמוכין זה לזה?' ובין התשובה עליה שלהלן שם, וזה סימן מובהק שהקטע הזה אין מקורו בסנהדרין.

שתי הגרסאות 'המתחלפות' כאן מתועדות גם בראשונים, וברור שהן חלוקות לא רק בלשון אלא גם בתוכן. לפי גרסת ביצה וכתובות ('לדבר תורה'), אסור לדון דיני ממונות בערב שבת מדרבנן ('להלכה'), בעוד שלפי המקבילה בסנהדרין, דבר זה מותר מעיקר הדין (גם מדרבנן), אלא שאין מורים כן הלכה למעשה.
הגרסה 'לדבר תורה' מתועדת היטב בכתבי היד ובראשונים, אולם היא מוקשה מצד הַסְּבָרָה. אפשר שהחילוף כאן איננו אלא שיבוש הנובע מאשגרה, שנוצרה כשגרסן קדום החליף מבלי משים בין הגרסה המקורית (המשוערת) - 'למעשה', לבין ביטוי אחר המשמש בכמה מקומות אחרים בירושלמי כניגוד ל'הלכה' (מדרבנן) - 'דבר תורה'. לחלופין, אפשר שיש להעדיף דווקא את הגרסה 'לדבר תורה', שהיא הלשון הקשה (ותיעודה בעדי הנוסח אף עולה על זה של הגרסה השנייה). ייתכן שזו היתה הגרסה המקורית, אלא ש'תוקנה' בשלב מאוחר יותר לגרסה קלה יותר - 'למעשה' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 533-535).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:12)

**אירוסי אישה בערב שבת ובתשעה באב**

במשנה שנינו: **"ולא מקדשין".**

כאן התחלת מקבילות בירושלמי תעניות א,ז ו-ד,ו וכתובות א,א.

**רבי בא בר כהן** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **אמר קומי** – אמר לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יעקב בר אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: אסור לארס** (לקדש) **אשה בערב שבת** (ביום שישי)**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאסור לארס אישה בערב שבת), **- שלא לעשות סעודת אירוסין** – לא אסרו חכמים אלא לעשות סעודת אירוסין בערב שבת, משום שאין קובעים סעודה בערב שבת, מפני כבוד השבת (ירושלמי כתובות א,א), כדי שיוכלו לעסוק בהכנת צורכי השבת, או כדי שייכנסו לשבת כשהם תאווים לאכול**, הא** – אבל **לארס** – אישה בלא לעשות סעודת אירוסין, **- יארס** – מותר לארס בערב שבת**.**


**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: אפילו בתשעה באב יארס** – כשאמרו חכמים, שמשנכנס אב ממעטים באירוסין, לא אמרו אלא שלא לעשות סעודת אירוסין, אבל מותר לארס אישה, אפילו בתשעה באב**, שלא יקדמנו אחר** – מחשש שמא יקדים אותו אדם אחר ויארס אישה זו**.**


מציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **מחלפא שיטתיה דשמואל!** – מוחלפת שיטתו של שמואל! (דבריו במקום אחד סותרים את דבריו במקום אחר!) **תמן הוא אמר:** – שם הוא אומר: **"**אֱלֹהִים **מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה"** (תהילים סח,ז)**, "בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד"** (תהילים סב,י) – חכמים דרשו מהכתובים הללו, שזיווג של אישה לאיש נקבע בגזירתו של הקב"ה (ואף שמואל אמר כן, כמובא להלן מהבבלי), ואינו תלוי בידי אדם ("אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה" - הקב"ה מקשר איש ואישה ומושיב אותם בבית אחד; "בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד" - הקב"ה שוקל במאזניים איש ואישה ומזווג אותם בגזירתו עוד כשהם במעי אימם)**, והכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא אומר כך (שמואל אמר: 'שלא יקדמנו אחר', הרי שאין הזיווג נקבע בגזירתו של הקב"ה, אלא תלוי בידי אדם, וכל הזריז ומקדים זוכה בזיווג)?!

ומתרצים את הסתירה בסיוג דבריו של שמואל: (צריך להוסיף כמו במקבילות: '**אלא**') **שלא יקדמנו אחר בתפילה** – הזיווג נקבע בגזירתו של הקב"ה, אלא, שאף לאחר שזיווג הקב"ה אישה לאיש, אם יתפלל אדם אחר אל הקב"ה שיזווג לו אישה זו, אפשר שישמע ה' לתפילתו ויבטל את גזירתו ויזווג אישה זו לאדם האחר, ושמואל שאמר: 'שלא יקדמנו אחר', לא אמר אלא: 'שלא יקדמנו אחר' בתפילה, שתפילה עשויה לבטל את גזירתו של הקב"ה**.**

ומעירים: **אפילו כן, לא קיימה** – אף על פי כן, אינה עומדת (התפילה, שאף אם יזווג ה' אישה זו לאדם האחר, לא תתקיים התפילה לאדם האחר ולא יתקיים הזיווג הזה, שהאדם האחר ימות קודם זמנו, או שהאדם האחר יגרש אישה זו, משום שאין התפילה מבטלת את גזירתו של הקב"ה לגמרי, וה' יזווג שוב אישה זו לאיש הראשון**.**


עד כאן המקבילות בירושלמי תעניות וכתובות.


נראה שהקטע הראשון בעניין האיסור לקדש אישה בערב שבת מקורו בכתובות (כמו שכתבנו בסוגיה הקודמת). נראה שגם הקטע השני בעניין ההיתר לארס אישה בתשעה באב מקורו בכתובות, כיוון שהוא דן בזמן אירוסין כמו הקטע הראשון. מכתובות הועתק הקטע השני לתעניות ד,ו על המשנה שם: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ועימו הועתק לשם גם הקטע הראשון. הקטע השני הועתק גם לתעניות א,ז על המשנה שם: "עברו אלו (שבע התעניות האחרונות) ולא נענו ממעטים בבניין ובאירוסין", בשל הדמיון בין שתי המשניות בתעניות, ועימו הועתק לשם גם הקטע הראשון.


**שלא יקדמנו אחר**

**בבלי מועד קטן** יח,ב (תרגום): אמר שמואל: מותר לארס אישה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר.
ומי אמר שמואל: שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני! (ואם כן, למה לו לחשוש, שהרי בוודאי יישא את האישה שנגזרה לו?) - אלא אימא: שמא יקדמנו אחר ברחמים (שיתפלל אחר ויבטל את הגזירה הזאת, ולכן ראוי לו להזדרז).
כמו זה, שרבא שמע אדם אחד שביקש רחמים (שהתפלל) ואמר: תזדמן לי פלונית (לאישה). אמר לו (רבא): לא תבקש רחמים (לא תתפלל) כך. אם היא ראויה לך (שנגזר כך) - לא תלך ממך, ואם לא - כפרת בה (אם אינה ראויה לך ותישאנה על ידי ריבוי תפילה - לסוף תתחרט על שנשאת אותה ותמאס בה). אחר כך (לאחר שנשא את האישה שביקש) שמע אותו שאמר: או הוא ימות לפניה (קודם זמנו) או היא תמות לפניו (מפני שהיתה אישה רעה והתחרט על שנשא אותה). אמר לו: האם לא אמרתי לך שלא תבקש רחמים על הדבר?

הרי שמה שאמר שמואל בבבלי לעניין חולו של מועד הוא מה שאמר בירושלמי לעניין תשעה באב. ואף בבבלי שאלו כמו בירושלמי: מוחלפת שיטתו של שמואל, והשיבו: שמא יקדמנו אחר בתפילה, וסיפרו מעשה ללמדנו, ש'אפילו כן, לא קיימה'.


**לא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין, ולא מייבמין**

**בבלי ביצה** לז,א: "לא דנים, ולא מקדשים, ולא חולצים, ולא מייבמים". - וכולהו טעמא מאי? - גזירה שמא יכתוב (שטרות בעניינים האלה).

טעם האיסור לדון בשבת לא נתבאר בירושלמי. ושמא אף בזה האיסור הוא משום עובדין דחול ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1000).

הנימוק לאיסור השבותים: לא דנין, לא מקדשין, לא חולצין ולא מיבמין, הניתן בבבלי: גזירה שמא יכתוב, איננו נזכר כלל בירושלמי. לעומת זאת, בירושלמי יומא א,א וכתובות א,א נאמר: "אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסה מבעוד יום, שלא יהא כקונה קיניין בשבת". לפי זה, האיסור לקדש או לייבם הוא משום איסור קניין בשבת.
אשר לטעם ש"לא דנין". מסתבר, כי כבר בימים קדומים נמנעו מלדון בשבת, מכיוון שכרגיל אין יושבים בדין אלא על ענייני הון ובצע ודברי ריבות בין איש לרעהו, שיש בהם על פי רוב דיבור של משא ומתן וחפצי חול, המסיחים את הדעת מקדושת יום השבת.
גם הטעם ל"אין חולצין" הוא, כנראה, משום שמצוות חליצה בשלושה דיינים (משנה יבמות יב,א) ואין יושבים בדין בשבת ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 90-91).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:13)

**הקדש ביום טוב ובשבת**

במשנה שנינו: **"ולא מקדישין".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ח,ג.

מציעים מחלוקת אמוראים: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: איתפלגון** – נחלקו **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ורבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **מקדישין** – דבר להקדש ביום טוב**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אין מקדישין.**

**רבנ**י**ן דקיסרין מפרשין להון:** – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) מפרשים אותם (מפרשים את שמות בעלי המחלוקת על שיטתם): **רבי יוחנן אמר: מקדישין כתחילה ביום טוב** – מותר לכתחילה להקדיש בהמה לקורבן ביום טוב (והוא הדין בשבת)**. רבי שמעון בן לקיש אמר: אין מקדישין כתחילה ביום טוב** – אסור לכתחילה להקדיש בהמה לקורבן ביום טוב (והוא הדין בשבת), אבל אם הקדיש - חל ההקדש**.**


ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **הולך לו אצל מוכרי טלאים** – כשחל ערב פסח בשבת, ולא עלתה בידו של אדם שנמצא בירושלים לקנות לפני השבת טלה לקורבן פסח, הוא רשאי ללכת בשבת אצל מוכרי טלאים, שמוכרים בהמות חולין, וליטול מאחד מהם טלה ולהקדישו לקורבן פסח בשבילו**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **הולך לו אצל מוכרי פסחים** – כשחל ערב פסח בשבת, ולא עלתה בידו של אדם שנמצא בירושלים לקנות לפני השבת טלה לקורבן פסח, הוא רשאי ללכת בשבת אצל מוכרי פסחים, שמוכרים בהמות שהוקדשו לפני שבת לקורבנות פסח, ולהימנות עם אחד מהם על פסחו. אבל אינו רשאי ללכת בשבת אצל מוכרי טלאים וליטול מאחד מהם טלה ולהקדישו לקורבן פסח בשבילו**.**

ומסבירים את המקורות התנאיים החולקים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **הולך לו אצל מוכרי טלאים** – ונוטל מהם טלה ומקדישו בשבת לקורבן פסח בשבילו, **- כמאן דאמר:** – כמי שאומר: **מקדישין** – ביום טוב ובשבת (יש להסביר את דעתו של התנא ששונה שהולך בשבת אצל מוכרי טלאים כשיטת רבי יוחנן שאמר שמותר לכתחילה להקדיש בשבת)**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **הולך לו אצל מוכרי פסחים** – ונוטל מהם פסח בשבילו שהוקדש לפני שבת, **- כמאן דאמר:** – כמי שאומר: **אין מקדישין** – ביום טוב ובשבת (יש להסביר את דעתו של התנא ששונה שהולך בשבת אצל מוכרי פסחים כשיטת רבי שמעון בן לקיש שאמר שאסור לכתחילה להקדיש בשבת)**.**


ומציעים היסק מן האמור לפני כן: **הדא אמרה** – זאת אומרת (יש להסיק מהסברת דעתו של התנא ששונה שהולך בשבת אצל מוכרי פסחים כשיטת רבי שמעון בן לקיש)**, שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש** – כשאדם ממנה אחר על פסחו, אין הפסח יוצא לחולין וחוזר ונעשה קודש (ראה בירושלמי פסחים בקטע שלפני המקבילה, שתנאי בית דין הוא, שאדם אחד יהיה מפריש בהמה לקורבן פסח, ואדם אחר יהיה מפריש מעות לקנות בהן חלק מן הפסח, וזה שמפריש בהמה לפסחו ממנה את זה שמפריש מעות על הבהמה תמורת המעות, והמעות נעשות חולין מעצמן, אף על פי שגם הפסח וגם המעות הם קודש, כיוון שתנאי בית דין הוא, שכך הוא אופן ההקדש, שהפסח יהיה קודש כל הזמן, אבל המעות יוצאות לחולין בשעה שהמפריש את פסחו מקבל אותן, שעל מנת כן הקדיש זה את מעותיו, שיהיו קודש עד הזמן שיקנה בהן חלק מן הפסח)**.** - ומנמקים את ההיסק: **אין תימר:** – אם תאמר (שההיסק אינו נכון): שהוא **יוצא לחולין** ו**חוזר וקדש** – כשאדם ממנה אחר על פסחו, הפסח יוצא לחולין וחוזר ונעשה קודש (שתנאי בית דין הוא, שהפסח יוצא לחולין לפני שהמפריש את פסחו מקבל את המעות, ובשעה שהוא מקבל את המעות הן מתחללות על הפסח והוא נעשה קודש, ועל ידי זה המעות יוצאות לחולין), **- יהא אסור משום מקדיש!** – שכיוון שהפסח חוזר ונעשה קודש כשנמנים עליו, יש לאסור ללכת בשבת אצל מוכרי פסחים ולהימנות עם אחד מהם על פסחו, שהרי זה כמקדיש לכתחילה בשבת, ולשיטת רבי שמעון בן לקיש אסור לכתחילה להקדיש בשבת. - הרי שמהסברת דעתו של התנא ששונה שהולך בשבת אצל מוכרי פסחים כשיטת רבי שמעון בן לקיש יש להסיק שאין הפסח יוצא לחולין וחוזר וקדש.


ומציעים קושיה מהמשנה על מימרת רבי יוחנן: **ותנינן** (צריך לומר: 'והתנינן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 53 - הציון למקבילה))**:** – והרי שנינו (במשנה כאן): **אין מקדישין** – לכתחילה ביום טוב ובשבת**!** – וכיצד אמר רבי יוחנן שמותר לכתחילה להקדיש ביום טוב ובשבת, שלא כדברי המשנה?

ומתרצים את הקושיה בהצעת מחלוקת אמוראים בפירוש המשנה: **רבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **ורבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים (בפירוש המשנה כאן)**.** ומציעים את דבריהם של שני החכמים: **חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **במקדיש למחר** – המשנה שאסרה להקדיש מדברת במקרה שמקדיש ביום טוב ובשבת בהמה לקורבן כדי להקריבו אחרי יום טוב ושבת. אבל מותר להקדיש ביום טוב ובשבת בהמה לקורבן כדי להקריבו באותו יום, אם הקרבתו זמנה קבוע וקרב ביום טוב ובשבת**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **במקדיש לבדק הבית** – המשנה שאסרה להקדיש מדברת במקרה שמקדיש ביום טוב ובשבת דבר בשביל בדק הבית (תיקון בנייני בית המקדש). אבל מותר להקדיש ביום טוב ובשבת בהמה לקורבן אפילו כדי להקריבו אחרי יום טוב ושבת (ב"גליוני הש"ס" כתב, שהקדש לבדק הבית הוא של גבוה והוא נחשב כמכירה, אבל הקדש למזבח הוא עדיין של הבעלים הואיל וקנוי לו לכפרה)**.**


**אמר רבי שמיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי)**: ואפילו כמאן דאמר:** – ואפילו כמי שאומר: **מקדישין** (צריך לומר: '**אין** מקדישין' ("קורבן העדה"; "הירושלמי כפשוטו", עמוד 502) **- [במקדיש]** (הושלם כמו במקבילה) **בעזרה** – ואפילו כשיטת רבי שמעון בן לקיש שאמר שאסור לכתחילה להקדיש בשבת בהמה לקורבן, מכל מקום במקרה שמקדיש בעזרה שבמקדש הרי זה מותר**, משום שבות שהתירו במקדש** – כיוון שההקדשה אסורה בשבת רק משום שבות, והרי במקדש לא אסרו החכמים משום שבות, לכן מותר להקדיש בשבת במקדש. ולכן רשאי ליטול טלה לפסחו ממוכרי טלאים ולהקדישו בשבת בעזרה לקורבן פסח בשבילו. הרי שיש להסביר את דעתו של התנא ששונה שהולך בשבת אצל מוכרי טלאים אף כשיטת רבי שמעון בן לקיש שאמר שאסור לכתחילה להקדיש בשבת, שלא כמו שאמרו לעיל**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.


מקורה של הסוגיה הוא כאן על המשנה שאומרת שאין מקדישים ביום טוב ובשבת. הסוגיה הועברה לפסחים בגלל הקטע 'הדא אמרה, שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש' ששייך לשם.

**משנה שבת** כג,א: ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת (ולא קנה אדם לעצמו בהמה לקורבן פסח לפני שבת), מניח טליתו אצלו (רשאי הקונה להניח טליתו אצל מוכר הבהמות כמשכון, אם אין המוכר מאמינו) ונוטל (בכתבי היד של המשנה: 'ואוכל') את פסחו (שהתירו חכמים לקנות את הבהמה ולהקדיש אותה לקורבן הפסח בשבת), ועושה עימו חשבון (כמה הוא חייב בעד הבהמה שקנה בשבת) לאחר יום טוב (אינו רשאי לעשות את החשבון עם מוכר הבהמות אלא לאחר יום טוב, שהרי למחרת השבת חל פסח, ואף ביום טוב אסור לעשות חשבון).

**בבלי שבת** קמח,ב: אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. - נימא מסייע ליה: "ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו, ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב"! (נמצא שהוא מקדיש את הטלה בשבת) - הכא במאי עסקינן - בממנה אחרים עימו על פסחו (אין עוסקים באדם שלוקח טלה של חולין ומקדישו, אלא שמצטרף עם שאר המנויים לטלה קורבן), דמעיקרא מיקדש וקאי... - והא תני רבי הושעיא: הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו (בערב פסח שחל בשבת) ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ויוצא בו! - התם נמי, כיוון דרגיל אצלו, אקדושי ליה (הרועה) מעיקרא...
ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: "לא מקדישים... כל אלו ביום טוב אמרו, קול וחומר בשבת"! - לא קשיא; כאן (שהתיר רבי יוחנן להקדיש) - בחובות שקבוע להן זמן (בקורבנות שיש זמן קבוע להקרבתם, שאם לא יקדיש עכשיו, תיבטל המצווה לגמרי), כאן (שאסרו חכמים להקדיש) - בחובות שאין קבוע להן זמן (בקורבנות שאין זמן קבוע להקרבתם, שיכול להקדיש אחר השבת).


שתי הברייתות שבירושלמי "הולך לו אצל מוכרי טלאים / פסחים" נשנו על המשנה בשבת ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 310, הערה 2). הברייתא ששנה רבי הושעיא בבבלי "הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו" וכו' היא הברייתא שבירושלמי "הולך לו אצל מוכרי טלאים".

**בבלי פסחים** סו,ב: פסח בשבת (בערב פסח שחל בשבת) היכי מצי מקדיש ליה? והתנן: "לא מקדישים... כל אלו ביום טוב אמרו, קול וחומר בשבת"! - הני מילי (שאין מקדישים) בחובות שאין קבוע להן זמן, אבל בחובות שקבוע להן זמן - מקדישים. דאמר רבי יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב (שכיוון שחובה להקריב קורבנות אלה ביום זה, מותר להקדישם אף בשבת וביום טוב, שלא עמדו חכמים על גזירתם במקרה זה).


בבבלי בשבת ובפסחים אמרו, שהמשנה בביצה שאסרה להקדיש מדברת במקרה שמקדיש ביום טוב ובשבת למחר (חובות שאין קבוע להן זמן), ורבי יוחנן שהתיר להקדיש מדבר במקרה שמקדיש ביום טוב ובשבת לבו ביום (חובות שקבוע להן זמן), כמו שאמר אמורא אחד בירושלמי. בבבלי לא אמרו כמו שאמר האמורא האחר בירושלמי. וכן לא אמרו בבבלי, שמותר להקדיש בעזרה משום שאין שבות במקדש, כמו שאמר רבי שמיי בירושלמי.

**ספרי זוטא** במדבר ט,ב: "ויעשו בני ישראל" - יכול, אין לי שהוא (הפסח) דוחה את השבת אלא בשחיטתו. אמרת: "יעשו" "ויעשו", ריבה קיבול דמו וזריקתו ומיחוי קרביו והקטר חלביו. רבי אליעזר מוסיף ארבעה דברים (שדוחים את השבת): חתיכת יבלתו, ונותן משכון ולוקח (אם לא קנה אדם קורבן פסח לפני שבת - לוקח בשבת, ואם אין המוכר מאמינו - נותן לו משכון ולוקח), הרכבו מירושלם להר הבית, והבאתו מחוץ לתחום.


נותן משכון ולוקח שבדברי רבי אליעזר הוא המשנה בשבת.

ההלכה "לא מקדישים" שנויה במחלוקת. במשנה שבת כג,א שנינו: "ערב פסח שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו (אצל מוכר הבהמות) ונוטל את פסחו ועושה עימו חשבון לאחר יום טוב". וכן אומר רבי יוחנן (בבלי שבת קמח,ב; ירושלמי ביצה ה,ב ופסחים ח,ג): "מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב". הבבלי משתדל ליישב את הסתירה שבין משנת שבת למשנת ביצה. ברם אפשר שמשנת שבת היא כרבי אליעזר בספרי זוטא ט,ב, המוסיף ארבעה דברים הדוחים שבת שחל בערב פסח, וביניהם "ונותן משכון ולוקח", כלומר, נותן משכון למוכר הבהמות ולוקח את פסחו, מקדישו ומקריבו ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 91).

**בבלי ביצה** לז,א: "לא מקדישים ולא מעריכים ולא מחרימים". - גזירה משום מיקח וממכר (שלושה דברים אלה אסורים משום שהם דומים למיקח וממכר, שמוציא מרשותו לרשות הקדש).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:14)

**בין יום טוב לשבת**

במשנה שנינו: **"כל אֵילּוּ ביום טוב אמרו, קל וחומר לשבת**. אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד**".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה א,ה.

מקשים (על סופה של המשנה): **אילין אינין? והא אית לך חורניין!** – אֵילּוּ הן?! (וכי אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד?!) והרי יש לך אחרות! (הרי יש בין יום טוב לשבת גם דברים אחרים, כמפורט להלן!) **סקילה בשבת, ואין סקילה ביום טוב** – העושה מלאכה בשבת במזיד בפני עדים והתרו בו שלא לעשות - חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב**; כרת בשבת, ואין כרת ביום טוב** – העושה מלאכה בשבת במזיד ולא התרו בו - חייב כרת, מה שאין כן ביום טוב**; מכות ביום טוב, ואין מכות בשבת** – העושה מלאכה ביום טוב במזיד בפני עדים והתרו בו שלא לעשות - חייב מלקות, מה שאין כן בשבת**.**

ומציעים אפשרות שנדחית בהמשך: **אין תימר:** – אם תאמר: **בדברים שיש בהן אוכל נפש אתינן מיתני** – באנו לשְׁנות (המשנה לא באה לשנות אלא חילוק המלאכות בין שבת ליום טוב, אבל לא באה לשנות חילוק העונשים ביניהם, ולכן אמרה שאין ביניהם אלא אוכל נפש בלבד), **-** ויש להציע קושיה ממשנה כדי לדחות את האפשרות שהועלתה: **והא תנינן:** – והרי שנינו (משנה ביצה ה,א): **משחילין** (מעבירים) **פירות** – השטוחים על הגג לייבוש ואינם מוכנים לאכילה, **דרך ארובה** – לתוך הבית, **ביום טוב** – כשיש צורך להציל את הפירות מהגשמים, אף על פי שאינו צריך לאכול מהם ביום טוב**, אבל לא בשבת** – משום שהפירות הם מוקצה**!** – הרי שהמשנה שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש.

ומציעים מקור נוסף המסייע לקושיה: **ועוד מן הדא:** – ועוד מזאת (ברייתא): **שוחקין** (כותשים, מפוררים לאבקה) **עצי בשמים למילה** – כדי לתת על מקום המילה לשם רפואה, **ביום טוב, אבל לא בשבת. אמר רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)**: והוא שמל** – שוחקים עצי בשמים ביום טוב רק אם כבר מל קודם לכן, כדי שיהא ניכר שהוא לצורכי המילה, אבל לא ישחקם לפני המילה. - הרי שהברייתא שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש**.**

ומציעים מקור נוסף המסייע לקושיה: **ועוד מן הדא דתני:** – ועוד מן [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: (או: ועוד מזאת: ש[התנא] שונה:) **מודין חכמים לרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **בחותמות שבקרקע** – אף על פי שבמשנה ביצה ד,ג אין החכמים החולקים על רבי מאיר מתירים לפחות ביום טוב פתח סתום באבנים של חדר בבית שהוא מלא פירות כדי ליטול פירות לאכול, מכל מקום מודים הם בחותמות של כדים המשוקעים בקרקע הבית, שפתחי הכדים חתומים וצרורים בחבלים, **שמפקפקין** (מזעזעים, מרופפים) – את הקשרים שנעשו על ידי החבלים, כדי שיותרו הקשרים מאליהם, **ומפקיעין** (מפרקים) – את גדילות החבלים, **ומתירין** – את הקשרים, מפני שאינם קשרים של קיימא, ולפתיחה הם עומדים, **וחותכין** – את החבלים עצמם ביום טוב**, בשבת מפקפקין אבל לא מפקיעין** – את גדילות החבלים, מפני שגדילות החבלים הם קשרים של קיימא, אלא שביום טוב התירו להפקיעם כדי ליטול ממה שבתוך הכדים, **ולא מתירין ולא חותכין, בכלים** – בחותמות של כלים קלועים, שפתחי הכלים קשורים על ידי ראשי הקליעות, **- בשבת מותר** – להתיר את ראשי הקליעות או לקרוע אותם, כדי ליטול ממה שבתוך הכלים**, אין צורך לומר ביום טוב** – מובן מאליו שמותר ביום טוב. - הרי שהברייתא שונה מלאכה האסורה בשבת ומותרת ביום טוב שאינה מלאכת אוכל נפש. ולכן אין לומר שבדברים שיש בהם אוכל נפש באנו לשנות, ואם כן, הקושיה לעיל על המשנה במקומה עומדת**.**


ר"א אזכרי כתב, שיש לתרץ את הקושיה, שלא באה המשנה לומר שרק אוכל נפש יש בין יום טוב לשבת ולא שאר דברים, שוודאי כן הוא שגם שאר דברים יש ביניהם, ולא באה משנתנו לומר אלא שמכשירי אוכל נפש שניהם שווים בהם, שהם אסורים ביום טוב ובשבת, ושלא כרבי יהודה בברייתא (בסוגיה הבאה) שמתיר מכשירי אוכל נפש ביום טוב.

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.


גם במשנה מגילה א,ה שנינו כמו במשנה כאן: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". הלכה זו נשנתה במגילה בקובץ שלם של הלכות שונות שכולן מתחילות בלשון "אין בין... אלא..." שנסדר אגב ההלכה הראשונה שבו בעניין קריאת המגילה. כיוון שמקומה העיקרי של הלכה זו הוא במשנה בביצה, לכן הסוגיה הזו מקורה בביצה והועתקה מביצה למגילה.

ב**תוספתא ביצה** ג,יב שנו: מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקעות שמפקפקים ומתירים ומפקיעים, אבל לא חותכים, ובשבת מפקפקים ומתירים, אבל לא מפקיעים ולא חותכים, ושבכלים - בשבת מותר, ואין צריך לומר ביום טוב.

יש הבדלים בין הברייתא שבתוספתא ובין הברייתא שבירושלמי. וראה בבלי ביצה לא,ב-לב,א.
בעניין חותמות שבכלים ראה תוספתא שבת יב,טו ומקבילות בירושלמי שבת ובבבלי שבת קמו,א על חותלות של פירות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:15)

**בין יום טוב לשבת (המשך)**

במשנה שנינו: **"אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".**

כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי מגילה א,ה.

[צריך להוסיף כמו במקבילה: מציעים ברייתא: **תני** – שונה (התנא) **בשם רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: אף מכשירי אוכל נפש התירו** – ביום טוב מותר לעשות גם כלים שהם לצורך התקנת מזונות שנועדו לאכילה בו ביום, ולא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה חולק על התנא של המשנה**.**]

ושואלים: **מה ביניהון?** – מה ביניהם? (מה הנפקותות בין הדעה של התנא של המשנה והדעה של רבי יהודה?) - ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות: **רב חסדא** (צריך לומר כמו במקבילה: '**רבי חסדי**' - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - נראה שהשם 'רב חסדא' הוא טעות בשל השם הדומה להלן או בשל מימרה דומה של רב חסדא בבבלי ביצה כח,ב המובא להלן. ויגיד עליו בן מחלוקתו בסמוך שהוא אמורא בן מקומו וזמנו) **אמר: לחדד ראשו של שפוד** (קנה מחודד בקצהו המשמש בעיקר לתחיבה בנתחי בשר לצלותם על האש) **ביניהון** – ביניהם (לחדד שפוד שניטל ביום טוב קצהו המחודד, כדי להשתמש בו לצורך הכנת אוכל נפש - לדעת התנא של המשנה אסור לחדדו ביום טוב, ולדעת רבי יהודה מותר לחדדו, כיוון שלא היה אפשר לחדדו מאתמול)**. רבי חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **בריה ד-** – בנו של **רבי אבהו אמר: להוציא אש מן העצים** (צריך לומר כמו להלן ובמקבילה: 'מן **האבנים**') **ביניהון** – ביניהם (לשפשף ביום טוב אבנים זו בזו ולהוציא מהן אש, כדי להשתמש בה לצורך הכנת אוכל נפש - לדעת התנא של המשנה אסור להדליקה ביום טוב, ולדעת רבי יהודה מותר להדליקה, אף שהיה אפשר להדליקה מאתמול. - לפי רבי חסדי, לדעת רבי יהודה אסור להדליק אש ביום טוב, כיוון שהיה אפשר להדליקה מאתמול. ולפי רבי חנינא בריה דרבי אבהו, לדעת התנא של המשנה מותר לחדד שפוד ביום טוב, כיוון שלא היה אפשר לחדדו מאתמול)**.**


ומציעים ברייתא: **תנא רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **דבר דלייא** – שנה רבי יודה בר פזי [ברייתא] של ברדלייא (תנא שזמנו אינו ידוע)**: הוא הדבר** – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה (ואין יודעים מה הדבר שביניהם)**.**

ושואלים: **מהו** – מה פירוש **הוא הדבר?** ומציעים שתי אפשרויות פרשניות: **לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר** – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה, כמו שאמר רבי חסדי**, או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר** – שבין התנא של המשנה ורבי יהודה, כמו שאמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו**?**

ומציעים מקור תנאי כדי לפתור את הקושי: **לית לך אלא כהדא:** – אין לך אלא כזאת (כמו המשנה הזאת - משנה ביצה ג,ז): **אין משחיזין** (מלטשים ומחדדים) **את הסכין** – במשחזת ביום טוב, שהרי זה כמתקן כלי**, אבל משיאה על גבי חבירתה** – מעביר את הסכין מעל סכין אחרת, הואיל ואין זה תיקון גמור**.** - ומזהים את התנא העומד מאחורי הקביעה התנאית עלומת השם: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: דרבי יודה היא** – של רבי יהודה היא (המשנה, שמתירה להעביר סכין מעל חברתה כדי לחדדה, היא כדעת רבי יהודה שמתיר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש. - חידוד סכין אינו מעשה הנצרך להכנת האוכל אלא הוא רק מעשה המכשיר את הכנת האוכל, ולכן אינו מותר ביום טוב אלא לדעת רבי יהודה)**.** - ודוחים את הזיהוי: **דאמר** (צריך לומר: '**א**מר' או '**ו**אמר') **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: דברי הכל היא** – המשנה נכונה לפי דעת הכול, בניגוד לאפשרות שהוצעה לפני כן, שלפיה המשנה נכונה רק לפי דעת רבי יהודה**,** ומסבירים מדוע המשנה נכונה לפי דעת הכול: **כדי להעביר** (להסיר, לסלק) **שמנונית שעליה** – המשנה היא אף כדעת התנא החולק על רבי יהודה ואוסר לעשות ביום טוב מכשירי אוכל נפש, כי המשנה אינה מדברת במקרה שמעביר סכין מעל חברתה כדי לחדדה אלא רק כדי להעביר את שמנוניתה הדבוקה בה על מנת לחתוך בה אוכלים. - הרי שלפי האמוראים הללו (רב חסדא ושמואל), לדעת התנא החולק על רבי יהודה אסור להעביר ביום טוב סכין מעל חברתה כדי לחדדה, ולדעת רבי יהודה מותר, וכמו כן, לדעת התנא החולק על רבי יהודה אסור לחדד ביום טוב ראשו של שפוד, ולדעת רבי יהודה מותר, ולכן יש לך לומר שעל זה אמרו בברייתא לעיל שהוא הדבר שבין התנא של המשנה ורבי יהודה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.


כיוון שמקומה העיקרי של ההלכה "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" הוא במשנה בביצה, לכן הסוגיה הזו מקורה בביצה והועתקה מביצה למגילה. ברם, כיוון שדעת רבי יהודה, שבהבדלים שבינו ובין התנא של המשנה הסוגיה עוסקת, נשנתה רק בתוספתא מגילה, לכן אפשר שהסוגיה הזו מקורה במגילה והועתקה ממגילה לביצה.

במסירה שלפנינו במגילה באה הסוגיה הזו בהעתקת מגיה לפני הסוגיה הקודמת. אולי יש בכך ראיה שהסוגיה הזו מקורה בביצה ולא במגילה.

המימרות של רב חסדא ושל רב יהודה בשם שמואל מובאות גם בירושלמי ביצה ג,ז.

**תוספתא מגילה** א,ז: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה אומר: אף מכשירי אוכל נפש.

**בבלי ביצה** כח,א: איכא דמתני לה אמתניתין: "אין משחיזים את הסכין ביום טוב" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא לחדדה, אבל להעביר שמנוניתה - מותר. מכלל דעל גבי חברתה, אפילו לחדדה נמי - מותר.
ואיכא דמתני לה אסיפא: "אבל משיאה על גבי חברתה" - אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא להעביר שמנוניתה, אבל לחדדה - אסור. מכלל דהשחזה / דבמשחזת, אפילו להעביר שמנוניתה נמי - אסור.
מאן תנא "אין משחיזים את הסכין" / דבמשחזת אסור? - אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה, האמר: "לכם" - לכל צורכיכם ואפילו מכשירי אוכל נפש / דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש.

לפי הירושלמי, הלשון של רב יהודה אמר שמואל מוסב על הסיפא של המשנה ("איכא דמתני לה אסיפא").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:2:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:2:16)

**הדלקת נר של הבטלה ביום טוב**

ומציעים שאלה: **מהו להדליק נר של הבטלה?** – האם מותר להדליק (על ידי העברת אש) ביום טוב נר שלא לצורך אוכל נפש, כגון להארה?

ופושטים את השאלה: **חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **אמר: אסור** – להדליק ביום טוב נר שלא לצורך אוכל נפש**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על הדעה האמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא על חזקיה:** – המשנה (ברייתא של מדרש הלכה) חלוקה על חזקיה: **"לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"** (שמות לה,ג) – אסור להבעיר אש בכל מקום בשבת; ויש ללמוד מהכתוב: **- בשבת אין את** (אתה) **מבעיר,** אבל **מבעיר את** (אתה) **ביום טוב** – מותר להבעיר אש ביום טוב**.** - ומבססים את הקושיה בהצעת אפשרות שנדחית בהמשך: **אין תימר:** – אם תאמר: **בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין** – אנחנו עומדים (עוסקים, שהלימוד מהכתוב מדבר בהבערה לצורך אוכל נפש, שמותר להבעיר אש ביום טוב לצורך אוכל נפש), **-** ויש להציע קושיה מפסוק כדי לדחות את האפשרות שהועלתה: **והכתיב:** – והרי כתוב: **"אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם"** (שמות יב,טז) – רק מלאכה הדרושה להכנת אוכל מותר לעשותה ביום טוב. הרי שהכתוב הזה כבר מלמד שמותר להבעיר אש ביום טוב לצורך אוכל נפש, והלימוד מהכתוב "לא תבערו..." אין בו צורך**!** - ומציעים אוקימתא למקור התנאי כדי להקשות על הדעה האמוראית: **אלא כי** (כן) **נן קיימין** – [בכך] אנחנו עומדים (עוסקים), **בנר של הבטלה** – הלימוד מהכתוב "לא תבערו..." מדבר בהבערה שלא לצורך אוכל נפש, שמותר להדליק ביום טוב נר אפילו שלא לצורך אוכל נפש, שלא כדברי חזקיה**.**

**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דשבתא פרשה א: "ביום השבת" - ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביום טוב.


ומציעים ברייתא בבלית שנמסרה על ידי אמורא: **אמר רבי אבונה** (רבי אבינא, אמורא בבלי בדור השלישי)**: ותניי תמן:** – שונים שָׁם (בבבל): **בית שמי**י **אוסרין** – להדליק ביום טוב נר של הבטלה**, ובית הלל מתירין** – להדליק ביום טוב נר של הבטלה טעמם של בית הלל הוא, שמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש, הותרה גם לצורך דבר אחר, אפילו אינו אוכל נפש. ראה משנה ביצה ב,ה ('תניי תמן' מיוחד לברייתות בבליות שנמסרו על ידי חכמי בבל שעלו לארץ ישראל ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1438, הערה 609))**.**


**רבי נחום אחוי ד-** – אחיו של **רבי אילא בעא קומי** – שאל לפני **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – כיצד להורות הלכה בעניין הדלקת נר של הבטלה ביום טוב?**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן): **לא תאסור** (צריך לומר: 'לא תיסר') **ולא תישרי** – אל תאסור ואל תתיר! (נראה שרבי יוחנן לא ידע את הברייתא הבבלית שלפיה בית הלל מתירים להדליק ביום טוב נר של הבטלה, והסתפק האם להתיר כדברי הברייתא או לאסור כדברי חזקיה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:3:1)

**משנה**
אסור ללכת מחוץ לתחום ביום טוב, שיום טוב שווה לשבת לגבי איסור התחומים. איסור היציאה מחוץ לתחום חל על האדם, על בהמתו ועל חפציו.

**הבהמה והכלים כרגלי הבעלים** – גם אדם אחר אינו רשאי להוליכם ביום טוב למקום שהבעלים אסורים ללכת ביום טוב**.**

**המוסר את בהמתו** – ביום טוב, **לבנו או לרועה** – שיוציאה למרעה, **- הרי אֵילּוּ כרגליו** – כרגלי הבעלים, ולא כרגלי הבן או הרועה, והם אסורים להוליכה למקום שהבעלים אסורים ללכת ביום טוב**.**

**כלים המיוחדין לאחד מן האחים שבבית** – שהאחים גרים בבית אביהם והם שותפים ברכוש שבבית, **- הרי אֵילּוּ כרגליו** – כרגלי אותו האח שהכלים שייכים לו**, ושאינן מיוחדין** – לאחד, אלא הם משותפים לכל האחים, **- למקום שכולם הולכים** – אין מותר להוליכם אלא למקום שכל האחים מותרים ללכת לשם. ואם עירבו עירובי תחומים, אחד לצד צפון ואחד לצד דרום - אסור להוליכם לשום מקום, משום שכל אחד מהם מעכב להוליך את הכלים לרוח שחברו עירב לה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:3:2)

**תלמוד**
**המוסר את בהמתו לרועה**

במשנה שנינו: "המוסר את בהמתו לבנו או לרועה - הרי אילו כרגליו".

מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **מתניתא** – המשנה, **- בשמסרה לו ביום טוב** – יש להעמיד את המשנה, שהמוסר את בהמתו לרועה - מותר לרועה להוליכה למקום שהבעלים מותרים ללכת, במקרה שהבעלים מסר לו את בהמתו ביום טוב, כיוון שהבהמה קנתה שביתה בין השמשות אצל הבעלים**, אבל אם מסרה לו מערב יום טוב** – במקרה שהבעלים מסר לו את בהמתו בערב יום טוב, **- כרגלי הרועה** – מותר לרועה להוליכה למקום שהוא מותר ללכת, כיוון שהבהמה קנתה שביתה אצל הרועה**.** - ומציעים פרשנות מצמצמת נוספת למשנה: **בשיש שם רועה אחד** (צריך לומר: 'אח**ר**' ("קורבן העדה"; "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1005)) – יש להעמיד את המשנה, שהמוסר את בהמתו לרועה ביום טוב - מותר לרועה להוליכה למקום שהבעלים מותרים ללכת, במקרה שיש שם עוד רועה, ולפיכך אם מסרה לרועה אחד ביום טוב - הרי היא כרגלי הבעלים, מפני שדעת הבעלים לא היתה ידועה מערב יום טוב**, אבל אם אין שם רועה אחד** (צריך לומר: 'אח**ר**') – במקרה שאין שם עוד רועה, אלא רק זה, **- כרגלי הבַּקָּר** (רועה שכיר לעדרי בקר) – אפילו מסרה לו ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה, מפני שהיתה דעתו של בעליה עליו מאתמול, ולכן זה נחשב כאילו מסרו לרועה מאתמול והבהמה קנתה שביתה אצלו, אף על פי שלא הודיע לרועה מערב יום טוב שימסרה לו ביום טוב ("תוספתא כפשוטה", שם)**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: **המוסר בהמתו לבַּקָּר** – שיוציאה למרעה, אפילו מסרה לו ביום טוב**, אף על פי שלא הודיע לבַּקָּר** – מערב יום טוב שהוא ירעה את הבהמה ביום טוב**, הרי זו כרגלי הבַּקָּר** – במקרה שאין שם עוד רועה**.**


גם בבבלי ביצה לז,ב אמרו, שבמשנתנו מדובר במקום שיש בו שני רועים, ולכן הבהמה כרגלי הבעלים, אבל במקום שיש בו רועה אחד - הבהמה כרגלי הרועה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:4:1)

**משנה**
**השואל כלים מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל** – מותר להוליכו ביום טוב למקום שהשואל מותר ללכת ביום טוב, לפי שבכניסת החג עמד הכלי לשימושו של השואל**, ביום טוב - כרגלי המשאיל.**

**האשה ששאלה מחבירתה** – ביום טוב, **תבלים ומים ומלח לעיסתה** – ונתנה אותם בעיסתה, **- הרי אֵילּוּ כרגלי שתיהן** – אין מותר להוליך את העיסה אלא למקום ששתי הנשים מותרות ללכת ביום טוב, לפי שיש לשתיהן חלק בעיסה זו**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **פוטר במים, מפני שאין בהן ממש** – אחרי שנתערבו המים בתוך העיסה אין הם ניכרים בעיסה והם בטלים בה, ולכן אינם מעכבים את הולכתה למקום שבעלת העיסה מותרת ללכת**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:4:2)

**תלמוד**
**האישה ששאלה מחברתה מים לעיסה**

במשנה שנינו: "האשה ששאלה מחבירתה תבלים ומים ומלח לעיסתה - הרי אילו כרגלי שתיהן".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מעשר שני ב,א.

**אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: תחומין עשו אותן כמידת הדין** – החכמים דימו עניין תחומים לדיני ממונות מבחינה הלכתית (כמו שבדיני ממונות, עיסה של אחד שיש בה תבלים או מים או מלח של אחר - הרי יש לשניהם חלק בעיסה, ואין התבלים והמים והמלח בטלים ברוב, כך בעניין תחומים, עיסה של אישה אחת שיש בה תבלים ומים ומלח של אישה אחרת - הרי העיסה כרגלי שתיהן)**.**

ומציעים סיוע ממקור אמוראי לדעה הבאה לפני כן: **תדע לך שכן** (צריך לומר כמו במקבילה: '**שהוא** כן')**, תמן** (במקבילה: 'דתמן') **אמרין בשם רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **ולא ידעין אין מן שמועה ואין מן מתניתא:** – שָׁם (בבבל) אומרים בשם רב חסדא ולא יודעים אם מן שמועה ואם מן משנה (לא יודעים האם מקור מאמרו של רב חסדא הוא אמוראי או האם הוא תנאי): **ואפילו עצים** – אף אם בעלת העיסה שאלה מחברתה רק עצים לאפות בהם את עיסתה - הפת כרגלי שתיהן**,** - ומציעים הנחה כדי להוכיח את הטענה שהועלתה לפני כן: **וסברנן מימר:** – וסברנו לומר (ואנו אומרים, ואנו יודעים): **עצים אין בהן ממש** – אין העצים ניכרים בעיסה, ואף על פי כן אמר רב חסדא שהפת כרגלי שתיהן. מכאן שתחומים עשו אותם כדיני ממונות, שכן בדיני ממונות יש חלק בפת גם למי שנתן עצים לאפות בהם את העיסה**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי מעשר שני.


עיקר הסוגיה הוא במעשר שני, וכאן הובאו רק דברי רבי בא ששם הם תירוץ לקושיה מהמשנה כאן על דברי רבי יוחנן שם בעניין מעשר שני.

**בבלי ביצה** לח,א-ב: "האישה ששאלה מחברתה...". - כי סליק רבי אבא (מבבל לארץ ישראל)... אשכחיה לרבי אבהו ולרבי חנינא בר פפי ולרבי יצחק נפחא, ואמרי לה: לרבי אבהו ולרבי חנינא בר פפי ולרבי זירא, ואמרי לה: לרבי אבהו ולרבי שמעון בן פזי ולרבי יצחק נפחא, דיתבי וקאמרי: אמאי? ליבטלו מים ומלח לגבי עיסה (ותידון העיסה רק לפי הבצק שבה ולא לפי המים והמלח שהרי הם מעטים ובטלים)! - אמר להו רבי אבא: הרי שנתערב לו קב חיטים בעשרה קבים חיטים של חבירו, יאכל הלה וחדי (וישמח)? (והרי דבר שבממון אינו בטל כלל. וכיוון שכאן דין התחומים תלוי בבעלות שיש לכל אחד על שלו, יש לדון את הדבר כדין ממונות ולא כאיסור)...


דברי רבי אבא בבבלי הם דבריו בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:4:3)

**האישה ששאלה מחברתה מים לעיסה ולתבשיל**

במשנה שנינו: **"רבי יודה פוטר במים, מפני שאין בהן ממש".**

**[**ומציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: רבי יהודה פוטר במים, **מפני שהן נבלעין בעיסה** – אחרי שנתערבו המים בתוך העיסה הם נבלעים ובטלים בה, ולכן אינם מעכבים את הולכתה למקום שבעלת העיסה מותרת ללכת**.]** (ההשלמה היא על פי כתב יד של ר"א אזכרי)

ומציעים מקרה נפקות בין שתי הגרסאות: **מה נפק מביניהון?** – מה יוצא מביניהם? (מה המקרה שבו יש נפקות בין הגרסאות השונות?) **המים** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'חמים') – מקרה של אישה ששאלה מחברתה מים וחיממה אותם ביום טוב ובישלה באותם מים תבשיל**.** - ומפרטים את הנפקות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **מפני שאין בהן ממש - הרי יש** (צריך לומר: '**אין**' (ר"א אזכרי, "קורבן העדה", "פני משה")) **בהן ממש** – המים החמים שבהם התבשל התבשיל יוצרים רוטב שאין בו ממש והוא טפל לגבי התבשיל, ואין בו כוח לקנות שביתה, ולכן התבשיל והרוטב כרגלי בעלת התבשיל**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **מפני שהן נבלעין בעיסה - הרי אינן נבלעין בתבשיל** – המים החמים שבהם התבשל התבשיל יוצרים רוטב שניכר ואינו נבלע בתבשיל, ולכן התבשיל והרוטב כרגלי שתיהן**.**

**תוספתא ביצה** ד,ו: האישה ששאלה מחברתה תבלין מים ומלח מערב יום טוב (ולא נתנה אותם בעיסה) - כרגלי השואל, ביום טוב - כרגלי המשאלת. נתנתם לעיסתה - הרי היא כרגלי שתיהן. רבי יהודה פוטר במים, מפני שנבלעים בעיסה.


הגרסה החלופית בדברי רבי יהודה בירושלמי היא הגרסה בדבריו בתוספתא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:5:1)

**משנה**
**הגחלת** (פחם בוער) **- כרגלי הבעלים** – הנוטל גחלת מחבירו ביום טוב - אינו רשאי להוליכה אלא למקום שבעל הגחלת מותר ללכת**, והשלהבת - בכל מקום** – המדליק נר בשלהבת חבירו ביום טוב - מותר להוליך את הנר בכל מקום שהוא הולך, לפי שאין בשלהבת ממש, ואינה בגדר קניין שביתה**.**

**גחלת של** ה**הקדש** (כינוי לאוצר המקדש) – שעל גבי המזבח, או של בדק הבית, **- מועלין בה** – הנהנה ממנה - מועל בהקדש וחייב להביא קורבן אשם מעילות**, והשלהבת** – של ההקדש, **- לא נהנין** – אסור להדליק ממנה לכתחילה מדברי חכמים, **ולא מועלין** – המדליק ממנה - אינו מועל ואינו חייב קורבן אשם מעילות, מפני שאין בה ממש, אבל לכתחילה אסור ליהנות ממנה, משום שגזרו בה חכמים שמא יבוא ליהנות מן ההקדש בדבר שיש בו ממש**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:5:2)

**תלמוד**
**גחלת ושלהבת**

במשנה שנינו: "הגחלת... והשלהבת...".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ח,ו.

מביאים ברייתא: **חמשה דברים נאמרו בגחלת** (פחם בוער) **וחמשה בשלהבת** – בחמישה דברים יש הבדל בין גחלת לשלהבת**:**

**גחלת של** ה**הקדש - מועלין בה, והשלהבת** – של הקדש, **- לא נהנין ולא מועלין** – כמו ששנינו במשנה**.**

**גחלת של עבודה זרה - אסורה** – אסור ליהנות ממנה**, והשלהבת מותרת** – מותר ליהנות ממנה, מפני שאין בה ממש**.**

**המודר הנייה מחבירו** – שהדירו חבירו שלא ייהנה משלו, או שהדיר את עצמו שלא ייהנה משל חבירו, **- אסור בגחלתו** – אסור לו ליהנות בגחלת של חבירו, **ומותר בשלהבתו** – מותר לו להדליק מהשלהבת של חבירו, מפני שאין השלהבת בכלל נכסי חבירו, משום שאין בה ממש**.**

**המוציא את הגחלת לרשות הרבים** – מרשות היחיד בשבת, **- חייב** – קורבן חטאת בשוגג, מפני שיש בה ממש**, והשלהבת** – כגון שדחף אותה בידו מרשות היחיד לרשות הרבים, או שהוציא אותה ברוח פיו, **- פטור**– מקורבן חטאת בשוגג, מפני שאין בה ממש**.**

**ומברכין** – ברכת הנר במוצאי שבת, **על השלהבת** – כשרואים אותה ומשתמשים לאורה**, ואין מברכין על הגחלת.**


**רב חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: אם היו הגחלים לוחשות** (בקטע גניזה ובמקבילה בכתב יד רומי: 'רוחשות') – בוערות באש קטנה, אגב קול לחישה קלה, **- מברכין** – במוצאי שבת עליהן. אבל אם היו הגחלים כבות והולכות - אין מברכים עליהן**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **רבי יוחנן דקציון** (אמורא ארץ ישראלי שזמנו אינו ידוע, מהיישוב קציון במזרח הגליל העליון) אמר **בשם רבי נחום בירבי סימאי** (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: ובלבד בנקטפת** (נתלשת, ניתקת) – מברכים על גחלים לוחשות רק במקרה שהאש נקטפת - מתנתקת קצת מהגחלים ומתרוממת מעליהן ("עריכה, מסירה ופרשנות בתלמודים: המחלוקת על אש קודחת ונכפפת", "תרביץ" עא, עמוד 378, הערה 42). אבל אין מברכים על גחלים לוחשות כשאין האש נקטפת**.**


עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

**תוספתא ביצה** ד,ז: חמישה דברים נאמרו בגחלת: גחלת של הקדש - מועלים בה, שלהבת לא נהנים ולא מועלים. גחלת של עבודה זרה - אסורה, שלהבת - מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, שלהבת - פטור. המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. מברכים על השלהבת, ואין מברכים על הגחלת.

**בבלי ביצה** לט,א: תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בגחלת וחמישה בשלהבת: הגחלת - כרגלי הבעלים, ושלהבת - בכל מקום. גחלת של הקדש - מועלים בה, ושלהבת - לא נהנים ולא מועלים. גחלת של עבודה זרה - אסורה, ושלהבת - מותרת. המוציא גחלת לרשות הרבים - חייב, ושלהבת - פטור. המודר הנאה מחבירו - אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו.

הברייתא שבתוספתא היא כמו הברייתא שבירושלמי ואינה כמו הברייתא שבבבלי.

בבבלי לא מנו "מברכים על השלהבת, ואין מברכים על הגחלת" בתוך חמשת הדברים, שהרי קולי שלהבת שנו כאן, ומטעם אין בה ממש אתינן עלה, וממילא אין לו מקום כאן, והכניסו במקומו את הרישא של משנת ביצה ה,ה ושל התוספתא כאן: "הגחלת כרגלי הבעלים, והשלהבת בכל מקום" ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1010).

**בבלי ברכות** נג,ב: תנו רבנן: גחלים לוחשות - מברכים עליהן, אוממות (כבות והולכות) - אין מברכים עליהן. - היכי דמי לוחשות? - אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס קיסם לתוכן ודולק מאליו (בלי שיצטרכו ללבותו).

הברייתא שבבבלי הובאה בירושלמי כמימרה של אמורא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:6:1)

**באר של** ה**יחיד** – בור מים ששייך לאדם פרטי, **- כרגלי היחיד** – אין מוליכים את מי הבור בשבת וביום טוב אלא למקום שבעל הבור מותר ללכת**, ושל אנשי העיר** – בור ששייך לרשות העירונית, ואנשי העיר שותפים בו, **- כרגלי אנשי אותה העיר** – מותר להוליכם רק עד אלפיים אמה מחוץ לעיר לכל צד**, ושל עולי בבל** – בור ששייך לכלל ישראל, **- כרגלי הממלא** – כל מי ששואב מים מן הבור מוליכם למקום שהוא מהלך, לפי שהמים הללו אינם שייכים לאנשים מסוימים, והממלא קנה אותם כשהעלה אותם מן הבור, ולכן הם כרגליו (מבחינה מילולית 'עולי בבל' הם עולי הגולה בתקופת שיבת ציון. ברם, בספרות חז"ל יש למונח זה משמעות נוספת. רכוש עולי בבל הוא רכוש ששייך לכלל האומה, ואינו הפקר, ואין זו שותפות ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 223))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:6:2)

**בור שבין שני תחומים**

במשנה שנינו: "באר של יחיד - כרגלי היחיד, ושל אנשי העיר - כרגלי אנשי אותה העיר".

מביאים מחלוקת אמוראים בעניין שאיבת מים מבור בשבת וביום טוב: **באר** (כך הגיה מגיה במסירה שלפנינו על הגרד. ייתכן שהסופר כתב 'בור'. - באר ובור מתחלפים במקורות ובכתבי היד, ודומה שחכמים לא הבחינו בין השניים ("משנת ארץ ישראל", מסכת ביצה, עמוד 219)) **שבין שני תחומין** – בור מים שהוא בין שני תחומי שבת של שתי ערים, שחציו האחד בסוף התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר אחת, וחציו השני בסוף התחום של אלפיים אמה מחוץ לעיר השנייה, ודעתם של אנשי כל עיר על המים שבתחום של עירם, והמים הם כרגלי אנשי העיר, ואם יתערבו מים שמחוץ לתחום של עירם במים שבתחום של עירם - אסור להם לשאוב מים מן הבור, **- רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: עושין לה מחיצה של ברזל** – כדי שאנשי כל עיר ישאבו רק מים שהם בחלקו של הבור שבתחום של עירם ולא יתערבו מים שמחוץ לתחום של עירם במים שבתחום של עירם, צריך לעשות בתוך הבור מחיצה של ברזל שמגיעה עד לקרקעית הבור, להפריד בין המים שבתחום של כל עיר ובין המים שמחוץ לתחום של כל עיר**. רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **אמר: אפילו מחיצה של קנים** – די לעשות בתוך הבור מחיצה של קנים שמגיעה עד לקרקעית הבור, ואין צורך לעשות מחיצה של ברזל**, ובלבד שלא יהו המים נמשכין לכאן ולכאן** – די במחיצה של קנים, רק אם אין חלל בין הקנים, כך שהמים שבבור אינם זורמים מצד אחד של המחיצה לצד השני (רבי יוסי בן חנינה חולק על רבי יוחנן וסובר, שאף אם המחיצה אינה של ברזל אלא של קנים, אף על פי שטיפות מים עוברות בין הקנים - ממלאים מים מן הבור)**.**


**אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: החמירו בדבריהן יותר מדברי תורה** – החכמים החמירו בדבריהם יותר מבדברי תורה, שכן דין תחומים הוא מדבריהם, והצריכו לעשות מחיצה בתוך הבור שבין שני תחומים, כיוון שאם אין עושים מחיצה, אף אם מים מעטים שמחוץ לתחום של כל עיר מתערבים במים רבים שבתחום של כל עיר - אינם בטלים, ואסור לאנשי כל עיר לשאוב מים מן הבור, ואילו בדברי תורה, אם איסור מעט מתערב בהיתר רב - האיסור בטל**.**

**אמר רבי חנינה: ולא מין במינו הוא?!** (בתמיהה) – אם אין עושים מחיצה, אף אם מים מעטים שמחוץ לתחום של כל עיר מתערבים במים רבים שבתחום של כל עיר - אינם בטלים, כמו בדברי תורה, שכן תערובת של מים במים היא תערובת של מין במינו, ובמין במינו, אף אם איסור מעט מתערב בהיתר רב - האיסור אינו בטל. הרי שהחכמים החמירו בדבריהם כמו בדברי תורה, אבל לא החמירו יותר מדברי תורה! **אלא החמירו בדבריהן כדברי תורה** – שלא כמו שאמר רבי יודן**.**

**תוספתא ביצה** ד,ח: בור של שני תחומים - אין ממלים ממנו בשבת, אלא אם כן עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

**בבלי עירובין** מז,ב-מח,א: תני רבי חייא: חרם (תעלה מלאה מים) / חרס (חרץ) / חריץ מים שבין שני תחומי שבת - צריך מחיצה של ברזל להפסיקו (להפריד בין תחום לתחום, כדי להתיר לאנשי שני המקומות לשאוב מים משם). - מחייך עלה (היה צוחק עליה) רבי יוסי ברבי חנינא (שסבר שאין צורך בתקנה זו).
מאי טעמא קא מחייך עלה? ...אלא משום דקל הוא שהקלו חכמים במים (שדי במחיצה כל שהיא). כדבעא מיניה רבי טבלא מרב: מחיצה תלויה (המפסיקה למעלה אבל אינה מגיעה עד למטה), מהו שתתיר בחורבה? אמר ליה: אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים, קל הוא שהקלו חכמים במים (ומדבריו למדנו שבמים די במחיצה כל שהיא).


רבי חייא בבבלי חולק על הברייתא שבתוספתא, ורבי יוחנן בירושלמי סובר כרבי חייא. לפי מסורת הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא חולק וסובר כברייתא שבתוספתא שדי במחיצה כל שהיא שגבוהה עשרה טפחים. ואילו לפי מסורת הירושלמי, רבי יוסי ברבי חנינא סובר שדי במחיצה של קנים, ואינה צריכה להיות של ברזל, אבל המחיצה צריכה להיות שלמה ומגיעה עד לקרקעית הבור.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:6:3)

**המוצא כלי בדרך**

במשנה שנינו: "באר... של עולי בבל - כרגלי הממלא".

מציעים היסק מן האמור במשנה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהדין במשנה לדין אחר): **המוצא כלי בדרך** – בשבת וביום טוב, וכגון שאין בו סימן, והרי הוא של המוצא, **- הרי זו כרגלי המוצא** – הוא מוליכו למקום שהוא מהלך, לפי שהכלי הזה אינו שייך לאיש מסוים, והמוצא קנה אותו כשהגביה אותו מן הארץ, ולכן הוא כרגליו. כך יש להסיק מהדין במשנה, שכל מי ששואב מים מבור של עולי בבל בשבת וביום טוב מוליכם למקום שהוא מהלך, לפי שהמים הללו אינם שייכים לאנשים מסוימים, והממלא קנה אותם כשהעלה אותם מן הבור, ולכן הם כרגליו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:7:1)

**משנה**
**מי שהיו פירותיו בעיר אחרת** – שהיו פירותיו מופקדים אצל בני עיר אחרת, ובעל הפירות לא עירב עירוב תחומים לבוא מעירו לעיר האחרת**, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו** – בני העיר האחרת, שבה מונחים הפירות, עירבו עירוב תחומים לבוא אצל בעל הפירות לעירו (המרחק בין שתי הערים הוא יותר מאלפיים אמה אך פחות מאבעת אלפים אמה), **- לא יביאו לו מפירותיו** – אסור להם להביא עימהם מפירותיו, לפי שהפירות כרגליו, והרי הוא לא עירב עירוב תחומים לבוא לשם**, ואם עירב הוא - הרי פירותיו כמוהו** – אם בעל הפירות עירב עירוב תחומים לבוא לעיר שבה מונחים פירותיו - מותר לבני אותה העיר להביא עימהם מפירותיו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:7:2)

**תלמוד**
**הולכת פירות מופקדים**

מביאים מחלוקת אמוראים: **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים (בעניין הולכת פירות המופקדים אצל אדם אחר בשבת וביום טוב)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **כרגלי המפקיד** – מותר להוליך את הפירות בכל מקום שהמפקיד את הפירות הולך**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן** – מותר להוליך את הפירות בכל מקום שהשומר את הפירות המופקדים הולך (כרגלי הנפקד)**.**


ומציעים מקור תנאי החולק על דעה אמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא על מאן דאמר:** – המשנה חלוקה על מי שאומר: **כרגלי מי שהן מופקדין אצלו הן, דתנינן:** – ששנינו (במשנתנו): **מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו - לא יביאו לו מפירותיו.** - ומבססים את הקושיה בהצעת אפשרות שנדחית בהמשך: **אין תימר:** – אם תאמר: **כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הם - יביאו לו מפירותיו** – מותר לבני אותה העיר להביא עימהם מפירותיו, לפי שהפירות המופקדים אצלם הם כרגליהם**!** – ומדוע שנינו במשנתנו שאסור להם להביא עימהם מפירותיו? אלא מכאן שפירות מופקדים הם כרגלי המפקיד, שלא כדעה האמוראית שהם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו!

ומתרצים את הקושיה בהצעת שתי אפשרויות פרשניות למקור התנאי המבוססות על אוקימתא: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה)**, שהיה מפתח ביד הבעלים** – קרה שהמפתח של המקום שבו היו הפירות מופקדים אצל בני העיר האחרת היה בידי הבעלים של הפירות (המפקיד), ולכן הפירות המופקדים הם כרגלי המפקיד**, או שלא מסרו להן רשותו מבעוד יום** (צריך לומר: 'או **שמסרו** להן **רשותן** מבעוד יום' (ר"א אזכרי, "קורבן העדה", "יפה עיניים") – או שקרה שבני העיר האחרת מסרו מבעוד יום לבעלים של הפירות (המפקיד) את המקום שבה מונחים הפירות, ועל ידי זה הדבר נחשב שהפירות נמצאים ברשותו, ולכן הפירות המופקדים הם כרגלי המפקיד. אבל בכל מקרה אחר, פירות מופקדים הם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו**.**


ומציעים מקור תנאי חלופי במקום המקור התנאי שנדחה בשלב הקודם של הסוגיה: **ויי דא אמרה דא?** – ואיזו אומרת זאת? (איזה מקור תנאי אומר כמו הדעה האמוראית המובאת לפני כן?) **- מי שזימן אצלו אורחים** – שיבואו אליו ביום טוב מעיר אחרת על ידי עירוב תחומים, **- לא יוליכו בידם מנות** – לעירם, לפי שהמנות שנתן להם המזמין בביתו הן כרגליו, והוא לא עירב ללכת לעירם של האורחים**, אלא אם כן זיכה להן אחר במנותיהם מערב יום טוב** – שמסר את המנות לאדם אחר מערב יום טוב, כדי שיזכה האחר בהן מעכשיו בשביל האורחים, ונמצא שקנו האורחים את המנות מערב יום טוב ומותרים להוליכן למקום שהם הולכים (משנה ביצה ה,ז)**.** - ויש לדון במקור זה: **מכיון שזיכה להן אחר במנותיהן, לא כרגלי מי שהיו מופקדין אצלו הן** (נראה שצריך לומר: 'לא **כ**מי שהיו מופקדין אצל**ן** הן')**?!** (בתמיהה) – הרי על ידי הזיכוי לאדם אחר הדבר נחשב שהמנות נמצאות אצל האורחים, ולכן הם מותרים להוליכן למקום שהם הולכים! מכאן שפירות מופקדים הם כרגלי מי שהם מופקדים אצלו.

**בבלי ביצה** מ,א: איתמר: המפקיד פירות אצל חבירו - רב אמר: כרגלי מי שהפקידו אצלו, ושמואל אמר: כרגלי המפקיד.
תנן: ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו. ואי אמרת: כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי עירב הוא מאי הווי? (הרי הפירות נמצאים בידי אנשי העיר האחרת!) - אמר רב הונא: אמרי בי רב: כגון שייחד לו קרן זווית (לפירותיו, שגילה דעתו שאין הפירות ברשות הנפקד אלא ברשותו).
תא שמע: מי שזימן אצלו אורחים - לא יוליכו בידם מנות, אלא אם כן זיכה להם על ידי אחר מנותיהם מערב יום טוב. ואי אמרת: כרגלי מי שהפקידו אצלו - כי זיכה להם על ידי אחר מאי הווי? (הרי הפירות אינם נמצאים בידי האורחים!) - הכא נמי, כיוון שזיכה להם על ידי אחר, כמי שייחד לו קרן זווית דמי. ואיבעית אימא: זיכה שאני.


בירושלמי לא פירשו כמו בבבלי מה רב אמר ומה שמואל אמר.

בירושלמי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהרישא של משנתנו ("מי שהיו פירותיו בעיר אחרת, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו - לא יביאו לו מפירותיו"). ובבבלי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהסיפא של משנתנו ("ואם עירב הוא - פירותיו כמוהו"). התירוץ לקושיה בירושלמי (לפי הגהת המפרשים) הוא התירוץ גם בבבלי.

בבבלי הקשו על מי שאומר כרגלי הנפקד מהמשנה הבאה (ביצה ה,ז) ותירצו. ובירושלמי הוכיחו מהמשנה הבאה כמי שאומר כרגלי הנפקד כפי מה שתירצו בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:8:1)

**משנה**
**מי שזימן אצלו אורחים** – שיבואו אליו ביום טוב מעיר אחרת על ידי עירוב תחומים, **- לא יוליכו בידן מנות** – לעירם, לפי שהמנות שנתן להם המזמין בביתו הן כרגליו, והוא לא עירב ללכת לעירם של האורחים**, אלא אם כן זיכה להן אחר במנותיהן מערב יום טוב** – שמסר את המנות לאדם אחר מערב יום טוב, כדי שיזכה האחר בהן מעכשיו בשביל האורחים, ונמצא שקנו האורחים את המנות מערב יום טוב ומותרים להוליכן למקום שהם הולכים**.**

**אין משקין ושוחטין את המדבריות** – אסור ביום טוב להשקות ולשחוט את הבהמות המדבריות**, אבל משקין ושוחטין את הבייתות** (המשנה מדברת בצאן. ראה "משנת ארץ ישראל", ביצה, עמודים 232-236)**.**

**אֵילוּ הן הבייתות? הלנות בעיר** – בהמות הלנות בלילה בעיר, וכיוון שהן נכנסות לתוך תחום העיר, הן מוכנות, שדעת הבעלים עליהן ליטול מהן לשחיטה, ולכן מותר לשחוט אותן ביום טוב**. והמדבריות? הלנות באֲפָר** – בהמות שאף לנות בלילה בשדה מרעה מחוץ לעיר, וכיוון שאינן נכנסות לתוך תחום העיר, אינן מוכנות, שאין דעת הבעלים עליהן ליטול מהן לשחיטה, ולכן אסור לשחוט אותן ביום טוב**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Beitzah 5:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Beitzah/r/5:8:2)

**תלמוד**
**המדבריות והבייתות**

במשנה שנינו: "אין משקין ושוחטין את המדבריות, אבל משקין ושוחטין את הבייתות".

מביאים ברייתא: **אֵילוּ הן המדבריות? אֵילּוּ שהן יוצאות בפסח ונכנסות ברביעה** – בהמות היוצאות למרעה מחוץ לעיר בפסח ורועות ביום ולנות בלילה שם במשך ימות החמה, ונכנסות לעיר בתחילת ירידת הגשמים ורועות ביום בסביבת העיר ולנות בלילה בעיר במשך ימות הגשמים (לדעה זו ודאי שגם בהמות הרועות ביום ולנות בלילה מחוץ לעיר במשך כל ימות השנה הן מדבריות)**. אֵילוּ הן בייתות? הלנות בעיר** – בהמות הרועות ביום בסביבת העיר ולנות בלילה בעיר במשך כל ימות השנה**.**

**רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **אומר: אֵילּוּ ואֵילּוּ שנכנסו** (נראה שצריך לומר: 'שנכנסו**ת**', על פי גרסת כמה ראשונים בתוספתא) **לתחום משחשיכה** – שהן לנות בלילה בתוך תחום העיר, בין אם הן רועות ביום בתוך תחום העיר ובין אם הן רועות ביום מחוץ לתחום העיר, **- מותרין לשחוט** – ביום טוב, שאלו ואלו בייתות הן לדעת רבי**. אֵילוּ הן מדבריות** – לדעת רבי, שאסורים לשחוט ביום טוב**? הגדילות** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הלנות' ומחק את המילה וכתב בגיליון 'הגדילות') **באפר** – בהמות הרועות ביום ולנות בלילה מחוץ לעיר במשך כל ימות השנה**.**

**תוספתא ביצה** ד,יא: אילו הן מדבריות? אלו היוצאות בפסח ונכנסות ברביעה. בייתות? אלו שלנות בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו היוצאות חוץ לתחום, אף על פי שלא נכנסו (גרסת ר"ח וספר "העיטור" ותלמיד רמב"ן: 'שאין נכנסות') בתוך התחום אלא משחשיכה - מותר לשחוט מהן ביום טוב. אילו הן מדבריות? הרועות באפר לעולם.


משנתנו כרבי ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1016).

גם משנתנו וגם רבי קובעים את הגדרת הבהמות לפי המקום שהן לנות, שלא כתנא הראשון של הברייתא.

**בבלי ביצה** מ,א: תנו רבנן: אילו הן מדבריות ואילו הן בייתות? מדבריות - כל שיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה. בייתות - כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר: אלו ואלו בייתות הן, אלא אילו הן מדבריות? כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
• • •
**כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה**

מציעים היסק מן האמור בברייתא לעיל: **אמר רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהדין בברייתא לעיל לדין אחר): **כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה** – כלי שהובא מחוץ התחום בערב שבת או בערב יום טוב והוכנס לתחום לאחר שנעשה חושך, **- מותר לטלטלו** – בשבת או ביום טוב. כך יש להסיק מהדין בברייתא לדעת רבי, שבהמה שנכנסת מחוץ התחום לתחום משחשיכה - מותר לשחוט אותה ביום טוב**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **רבי שמעון בר כרסנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: ובלבד בארבע אמות** – מותר לטלטל בשבת או ביום טוב כלי שהובא מחוץ התחום לתחום משחשיכה רק בתוך ארבע אמות סביבו, אבל חוץ לארבע אמות סביבו - אסור לטלטלו, הואיל ולא היה שם בכניסת השבת או יום טוב (בירושלמי ראש השנה ב,ה מביאים ברייתא: "חזרו (החכמים לאחר זמן) ועשו אותם (את העדים שראו את הירח החדש ובאו בשבת מחוץ לתחום) ככלי שבא חוץ לתחום משחשיכה, שמותר לטלטלו בתוך ארבע אמות (ואף העדים הותרו ללכת בתוך ארבע אמות סביבם)")**.**


ומציעים מעשה המתקשר אל האמור לפני כן: **כהדא:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **גמלייל זוגא** (חכם ארץ ישראלי בדור השני-השלישי לאמוראים) **אוקריה חד סרקיי כמהין** – כיבד אותו (שלח לו מתנה ביום טוב) ערבי אחד כמהים (פטריות הגדלות מתחת לפני הקרקע)**. אתא שאל לרבי מנא** (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – בא (גמליאל זוגא) ושאל את רבי מנא (האם מותר לאכול את הכמהים שהובאו מחוץ התחום לתחום משחשיכה)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא): **קבלין בגו מגיריון דידך, ואוכלין בארבע אמות** – קבל אותן (את הכמהים) בתוך המטבח שלך, ואכול אותן בארבע אמות (כמו שאמרו לעיל, שמותר לטלטל בשבת או ביום טוב כלי שהובא מחוץ התחום לתחום משחשיכה רק בתוך ארבע אמות סביבו. - מקור המילה מגיריון ביוונית)**.**
• • •