## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot Chapter 5

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:1)

**משנה**
משנה זו באה ללמדנו, שתפילת שמונה עשרה צריכה כוונת הלב. וכן באה המשנה ללמדנו, שאין להפסיק בתפילת שמונה עשרה אלא מפני סכנת נפשות בלבד.
**אין עומדין להתפלל** – תפילת שמונה עשרה, **אלא מתוך** (במצב של) **כובד ראש** (רצינות, ריכוז המחשבה, יישוב הדעת) – כדי שישמע ה' את התפילה**.**
**חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת** (יחידת זמן ולא שעה ממש) – ובאותה שעה היו מפנים את ליבם מעסקיהם, **ומתפללין, כדי שיכונו את לבם למקום** (כינוי לאלוהים)**.**
**אפילו המלך שואל בשלומו** – פונה אליו בברכה או בשאלה למצבו, **- לא ישיבנו** – לא יחזיר לו שלום בשעת התפילה**, ואפילו נחש כרוך** (מקופל ומפותל) **על עקיבו - לא יפסיק** – את תפילתו, אלא יגמור אותה ויסלק את הנחש הכרוך על עקיבו**.**

החסידים הם חבורה של אישים שייחסו להם חסידות מיוחדת ומעשי ניסים, ריפוי חולים, הורדת גשמים וכדומה. היו להם נוהגים הלכתיים מחמירים בכמה תחומים. תופעת החסידים היתה בשיאה בתקופת התנאים, ואילו בתקופת האמוראים הידיעות עליהם מתמעטות. חכמים לא ראו בדרכם של חסידים דרך לציבור, אך שימרו הדים מדרכם מתוך הערצה, וקראו ליחידים לאמץ התנהגות חסידית זו ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמוד 194 ואילך).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"אין עומדין להתפלל" כול'.**
**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אבא** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'בר ווא', ובקטע ברודי נוסף 'בר בא'. ואולי צריך לומר: 'בשם רבי חייא בר בא', או שצריך לומר: 'רב ירמיה (בר אבא) בשם רב')**: הבא מן הדרך - אסור להתפלל** (חמש מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי) – מפני שהבא מדרך רחוקה אין דעתו מיושבת עליו מחמת טורח הדרך**.**
ומסבירים: **ומה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת נחמה לישראל): **"לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן"** (ישעיהו נא,כא) – הענייה והשיכורה (כינויים לירושלים), ולא מחמת יין אלא מפני ייסוריה, שמעי את בשורת הנחמה! ויש ללמוד מן הכתוב שדימה מעונה לשיכור, שכשם ששיכור אסור להתפלל (ירושלמי לעיל ד,א), כך מעונה אסור להתפלל, והבא מדרך רחוקה הוא מעונה מחמת טורח הדרך**.**
**רבי זריקן** (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר **בשם רבי אלעזר** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אליעזר'. - תנא בדור הרביעי) **בנו של רבי יוסי הגלילי** (תנא בדור השלישי)**: המיצר** (נתון בצרה, מצטער) **- אסור להתפלל** – מפני שהוא טרוד בצרתו ואין דעתו מיושבת עליו מחמת הצער**.**
ומציעים: **לא מסתברא אלא** (בכתב יד רומי: '**דלא**') **מן הדין קריין** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם וברש"ס: 'קריי**ה**')**:** – לא מסתבר אלא מן הפסוק הזה (אפשר ללמוד את ההלכה שהמיצר אסור להתפלל מאותו הפסוק שהובא לפני כן כמקור להלכה שהבא מן הדרך אסור להתפלל): **"לָכֵן שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן"** – הכתוב דימה מעונה לשיכור, וכשם ששיכור אסור להתפלל, כך המיצר שהוא מעונה אסור להתפלל (הביטוי 'לא מסתברא דלא מן הדין קרייה' יחידאי בירושלמי)**.**

ב**בבלי עירובין** סה,א אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: כל מי שאין דעתו מיושבת עליו - אל יתפלל, שנאמר: "בצר אל יורה" (מי שהוא מיצר - אל יורה הלכה, שאין דעתו מיושבת עליו מפני הצער. ומטעם זה אל יתפלל. - כתוב זה אינו במקרא ואינו בספר בן סירא, אך יש עדות מאוחרת לכתוב זה בספר האבוד "אחייה השילוני" שנזכר בדברי הימים ב ט,כט, וכך נאמר שם: "ויאמר שלמה אל כל העם: שפטו איש את אחיו בצדק, איש מכם בצר אל יורה").
אמר רבי אלעזר: הבא מן הדרך - אל יתפלל שלושה ימים, שנאמר: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אהווא ונחנה שם ימים שלושה... ואקרא שם צום על הנהר אהווא להתענות לפני אלוהינו לבקש ממנו דרך ישרה" (עזרא ח) (משמע שלפני שנחו שלושה ימים לא יכלו להתפלל). - אבוה דשמואל, כי הווה אתי מאורחא לא הוה מצלי תלתא יומי (שנח מטורח הדרך).

ב**מדרש שמואל** ב,י נאמר (לפי כתבי יד): רבי ירמיה בר אבא אמר: הבא מן הדרך אסור להתפלל. ומה טעם? "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין" (ישעיהו נא,כא). - רבי זריקא ורבי יוחנן ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרין: המיצר אסור להורות. ולא מסתברא אלא מן הדא: "לכן שמעי נא זאת ענייה ושכורת ולא מיין".

בירושלמי קיימות שתי גרסאות: א. נוסח הירושלמי שלפנינו: "המיצר אסור להתפלל"; ב. נוסח הירושלמי על פי עדות הראשונים: "המיצר אסור להורות", וכן הוא במדרש שמואל המצטט את הירושלמי. ייתכן שלפסוק בספר בן סירא שהובא בבבלי היו שני נוסחים: א. "בצר אל יו**ד**ה", וממנו הגרסה הראשונה, והוא מתאים לפסוק המצוטט על ידי רב בבבלי (יודה = יתפלל), אף על פי שלא מצאנו נוסח זה בכתבי היד של הבבלי; ב. "בצר אל יו**ר**ה", וממנו הגרסה השנייה (על פי "חז"ל וחילופי נוסח במקרא", "ספר יצחק אריה זליגמן", עמודים 409-411).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:3)

מציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **לא יעמוד אדם ויתפלל, לא מתוך** (במצב של) **שיחה** (דיבור איש עם רעהו) **ולא מתוך שחוק** (מעשה מבדח) **ולא מתוך קלות ראש** (חוסר רצינות) **ולא מתוך דברים בטילין** (עניינים שאין בהם ממש)**, אלא מתוך דבר של** ה**תורה** – במצב של לימוד תורה (אחרי לימוד תורה)**. וכן אל** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'לא') **יפטר** (ייפרד) **אדם (מתוך) [מ]חבירו** (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1 וקטע ברודי)**, לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטילים, אלא מתוך דבר של** ה**תורה, שכן מצינו** (מצאנו) **בנביאים הראשונים** – הנביאים שחיו וניבאו בימי בית ראשון (ראה זכריה ז,ז), **שהיו חותמין** (מסיימים) **את דבריהן** – בספריהם שבמקרא שנכתבו על ידם, **בדברי שבח** (תהילה) **ובדברי נחמות** (עידוד, ניחומים. - בכתב יד רומי: 'בדברי שבח ונחמות', ובקטע בולוניה 1: 'דברי שבח ותנחומין'. - ראה להלן הצעה לתיקון נוסח ולפירוש של מאמר זה)**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,כא שנו: אין עומדים להתפלל לא מתוך סיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חוכמה (חוכמת התורה, הלכה). וכן לא ייפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דברים של חוכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו / שחותמים דבריהם בדברי שבח ותנחומים.

ב**בבלי ברכות** לא,א אמרו: תנו רבנן: אין עומדים להתפלל לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה / דבר שמחה / שמחה של תורה / שמחה של הלכה. וכן אל ייפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר הלכה / דבר שמחה / שמחה של הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים / וניחומים.
תני מרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא: אל ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו (מתוך דבר ההלכה שיאמר לחבירו, חבירו יזכור אותו).

נראה שבירושלמי יש לגרוס: "לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דבר של **שמחה**" (רש"ס גרס: 'מתוך שמחה'), וכן בבבלי יש לגרוס: "אין עומדים להתפלל... אלא מתוך דבר הלכה. וכן לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דבר **שמחה**", וכן בתוספתא יש לגרוס: "לא ייפטר אדם מחבירו... אלא מתוך דברים של **שמחה**". כמו כן, נראה שיש לגרוס: "שהיו חותמין / שסיימו דבריהם בדברי **שמחה** ונחמות" במקום "בדברי שבח ונחמות" (חילוף מי"ם בבי"ת). לפי זה מובן המשך הדברים בכל המקורות: "שכן מצינו בנביאים הראשונים...", שכשם שהנביאים בסיום דבריהם נפרדו מישראל מתוך דברי שמחה, כך ייפרד אדם מחבירו מתוך דבר שמחה. הלשון "שמחה ונחמות" או "שמחה ותנחומים" מיוסדת על לשון הכתוב: "וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם" (ירמיהו לא,יב. וראה להלן ספרי דברים פסקה שמב) (נראה לשער, שהלשון "שבח ונחמות" נוצרה בשל השפעת הלשון "התשבחות והנחמות" שבתפילת ה'קדיש'. אלא שבתפילת ה'קדיש' אין פירושה של המילה "נחמות": תנחומים, אלא פירושה: נעימות, והמילה המקורית היא: נַעֲמוֹת, שנהגתה: נַחֲמוֹת, בשל חילוף חי"ת ועי"ן).
נראה שהשיבוש "דבר הלכה" במקום "דבר שמחה" בעניין פטירת אדם מחבירו נוצר מתוך הבנה מוטעית, שאמרו "**וכן** לא ייפטר אדם מחבירו" משום שעמידה לתפילה ופטירת אדם מחבירו שוות גם בצד השלילה ("לא מתוך... ולא מתוך...") וגם בצד החיוב ("אלא מתוך..."), ובאמת לא אמרו "וכן" אלא משום שהן שוות בצד השלילה בלבד. כמו כן, אפשר שהשיבוש נוצר מתוך העתקה של דברי הברייתא האמוראית שבבבלי: "אל ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו".
• • •
לעיל אמרו, שהנביאים חתמו את דבריהם בדברי נחמות.
**אמר רבי אלעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות** (עונשים, פורענויות) – ירמיהו הנביא לא חתם את ספרו בדברי נחמות, שהרי הוא חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות (ירמיהו פרק נב)**.**
**אמר לו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ליה') **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – לרבי אלעזר**: עוד** (גם) **הוא בדברי נחמות חתם** – כיוון שירמיהו הנביא לא חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות, אלא חתם אותו בנבואות על חורבן בבל, כמבואר להלן, **ואמר: "**וְאָמַרְתָּ **כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל** וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ...**"** (ירמיהו נא,סד) – ירמיהו ציווה את שריה בן נריה שישליך את ספר הנבואה על מפלת בבל לתוך מימיו של נהר פרת בבבל ויאמר תפילה על מפלת בבל, שכמו הספר הזה תרד בבל ולא תעלה עוד בגלל הרעה שה' יביא עליה (זה הפסוק החותם את הנבואות על חורבן בבל)**. לפי** (משום) **שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש** (בכתב יד רומי: 'ומתנבא בחורבן בית המקדש', ובקטע בולוניה 1: 'ומתנבא בחרבן הבית') – בסוף ספרו חזר ירמיהו הנביא ודיבר על חורבן בית המקדש (ירמיהו פרק נב)**, יכול** (קיצור של הצירוף: "יכול אתה לומר") **בחורבן בית המקדש** (בקטע בולוניה 1: 'בחרבן הבית') **חתם!** – אולי יעלה על דעתך שירמיהו חתם את ספרו בפרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות, שהרי פרשה זו כתובה אחרי הנבואות על חורבן בבל! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב (בסופו של הפסוק שלעיל): **"עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ"** (ירמיהו נא,סד) **- במפולת** (מפלה, תבוסה) **של מחריביו חתם** – הנבואות על חורבן בבל, שהן מדברי ירמיהו, הן חתימת ספרו**, לא חתם בדברי תוכחות** – פרשת חורבן המקדש וירושלים והגלות אינה חתימת ספרו של ירמיהו, שפרשה זו אינה מדברי ירמיהו ואינה מגופו של ספרו אלא נספחת עליו. וכיוון שתוכחות לבבל הן נחמות לישראל, נמצא שכשחתם ירמיהו בדברי תוכחות לבבל שהחריבה את בית המקדש, חתם בדברי נחמות לישראל**.**

ומציעים קושיה: **והכתיב** ('והא כתיב')**:** – והרי כתוב (בסוף ספרו של ישעיהו הנביא, בנבואת פורענות לרשעים וישועה לצדיקים): **"**וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה **וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר"** (ישעיהו סו,כד) – (כל הבריות שיבואו להשתחוות לה' בבית המקדש) יצאו מן המקדש ויסתכלו בפגרי הרשעים המושלכים בקרבת ירושלים, שתולעים אוכלות אותם ואש שורפת אותם והם מעוררים בכל אדם גועל נפש**!** – הרי שישעיהו הנביא לא חתם את ספרו בדבר טוב, ויש בכך משום סתירה לכלל האמור שהנביאים חתמו את דבריהם בדברי נחמות!
ומתרצים: **בגוים היא עסיקינן** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**הוא עוסק**'. ובקטע ברודי: 'הוא עסיק', ובקטע בולוניה 1: 'הוא עסק', וברש"ס: 'הוא עסוק') – הפסוק הזה מדבר בגויים הרשעים, ועונש הגויים הרשעים נחשב להבטחה טובה לישראל, ונמצא שחתם ישעיהו בדברי נחמות לישראל**.**
ומציעים קושיה: **והכתיב:** – והרי כתוב (בסוף ספר הקינות שכתב ירמיהו הנביא): **"כִּי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ** קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד**"** (איכה ה,כב)**!** – הרי שירמיהו לא חתם את הספר הזה בדבר טוב, ויש בכך משום סתירה לכלל האמור!
ומתרצים: **"הֲשִׁיבֵנוּ** ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם**"** (איכה ה,כא) – סייע בידינו לשוב אליך ונשוב אליך בתשובה, **תחת "כִּי מָאֹס מְאַסְתָּנוּ** קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד**"** – מפני שמאסת וקצפת עלינו הרבה מאוד בגלל חטאינו. - הפסוק האחרון אינו עניין בפני עצמו, אלא הוא ההמשך של הפסוק הקודם והוא בא לתת לו טעם, ונמצא שחתם ירמיהו בדברי נחמות ("תחת" משמעו כאן: בגלל, הואיל. הירושלמי הוסיף את המילה "תחת" כדי ליצור את הלשון "תחת כי" המשמשת במקרא לנתינת טעם. בשני מקומות במקרא יש "תחת כי", ובכמה מקומות יש "תחת אשר". במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסח הכתוב הוא: "כי מאוס...", אבל בקטע ברודי נוסח הכתוב הוא: "כי אִם מאוס", כמו שהוא במסורה. "כי אם" ואחריו מקור ופועל - תנאי הוא; "כי" ואחריו מקור ופועל - סיבה או טעם הוא. במקרא אין "תחת כי" ואחריו מקור ופועל אלא פועל בלבד, ולא הוסיף הירושלמי את המילה "תחת" אלא כדי להדגיש ש"כי מאוס מאסתנו..." הוא טעם ל"השיבנו")**.**

הכוונה לא להכפלת הפסוק "השיבנו", אלא להקשר התחבירי בין הפסוק האחרון ב"איכה" לפסוק "השיבנו" שלפניו, שכן הפסוק האחרון מציין את ההכרח והטעם ל"השיבנו" ("קרית ספר" מג, עמוד 71).

ב**פסיקתא דרב כהנא** יג,יד נאמר: רבי לעזר ורבי יוחנן. רבי לעזר אמר: כל הנביאים פתחו בדברי תוכחות וחתמו בדברי נחמות, חוץ מירמיהו, שחתם בדברי תוכחות, שאמר: "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא,סד). - אמר רבי יוחנן: עוד הוא בדברי נחמות חתם, לפי שהיה חוזר ומתנבא על חורבן בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם! תלמוד לומר: עד הנה דברי ירמיהו" (שם), במפלת מחריבו חתם. - וישעיה לא חתם בדברי תוכחות, והכתיב: "והיו דראון לכל בשר" (ישעיהו סו,כד)! - בגויים הוא עסוק. - והכתיב: "כי אם מאוס מאסתנו (איכה ה,כב)! - "השיבנו" (איכה ה,כא) תחת "כי אם מאוס מאסתנו".
וב**מדרש תהילים** ד,יב נאמר: רבי אל(י)עזר א(ו)מר: כל הנביאים פתחו בתוכחות וחתמו בנחמות, חוץ מירמיה שחתם בתוכחות, הדא הוא דכתיב: "ככה תשקע בבל ולא תקום" (ירמיהו נא,סד). - אמר ליה רבי יוחנן: אף הוא חתם בדברי נחמות, לפי שהיה ירמיה חוז(ה)[ר] ומתנבא בחורבן הבית, יכול בחורבן הבית חתם! תלמוד לומר: "עד הנה דברי ירמיהו" (שם), במפולת של מחריבי(ם)[ו] חתם. - וישעיה לא חתם בדברי תוכחה, והא כתיב: "והיו דראון לכל בשר" (ישעיהו סו,כד)! - בגויים הוא עוסק. - והא כתיב: "כי אם מאוס מאסתנו" (איכה ה,כב)! - "השיבנו" תחת "כי אם מאוס מאסתנו".

דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן בירושלמי נראים כמתייחסים ישירות לברייתא מן התוספתא (בעניין תפילה שהובאה לעיל). ברם, דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן כמו גם הקביעה על אופי נבואת שאר הנביאים (המופיעה בתוספתא) מופיעים גם בפסיקתא דרב כהנא יג,יד בצד דיונים אחרים על אופיה של נבואת ירמיהו לעומת נבואת שאר הנביאים. דברי רבי אלעזר ורבי יוחנן משתלבים היטב בהקשר זה, וייתכן כי זה הקשרם הראשוני ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 250-251).

נראה שיש לתקן את נוסח המדרשים הללו ולהעביר את הפסוק "ככה תשקע בבל ולא תקום" מדברי רבי אלעזר אל דברי רבי יוחנן כמו שהוא בירושלמי.

ב**ספרי דברים** פסקה שמב נאמר: לפי שאמר משה לישראל דברים קשים תחילה... חזר ואמר להם דברי ניחומים: "וזאת הברכה אשר בירך משה", וממנו למדו כל הנביאים, שהיו אומרים לישראל דברים קשים תחילה וחוזרים ואומרים להם דברי ניחומים... וכן ירמיה אמר להם: "והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה" (ירמיהו ז,לד) וחזר ואמר להם דברי ניחומים: "אז תשמח בתולה במחול... וניחמתים ושימחתים מיגונם" (ירמיהו לא,יב). יכול משאומרים להם דברי ניחומים חוזרים ואומרים להם דברי תוכחות! תלמוד לומר: "ואמרת ככה תשקע בבל ולא תקום מן הרעה אשר אני מביא עליה, עד הנה דברי ירמיהו" (ירמיהו נא,סד). הוי, משאומרים להם דברי ניחומים אין אומרים להם דברי תוכחות.

גם בספרי נאמר כמו בירושלמי שמפלת בבל היא סוף נבואתו של ירמיהו, שכן הוא אומר "עד הנה דברי ירמיהו", ופורענות של רשעים היא דברי ניחומים.

**"השיבינו" תחת "כי מאוס מאסתנו"**
ראבי"ה וכמה ממפרשי הירושלמי פירשו את תשובת הירושלמי, שיש לכפול את הפסוק "השיבנו" אחרי הפסוק "כי מאוס מאסתנו" כדי לחתום בנחמה. ייתכן שלפי פירוש זה עלינו להניח, שהנביא חזר ואמר את הפסוק פעם שנייה, אלא שהוא לא כתבו בספרו. לפי פירוש זה נראה שיש בידי הירושלמי מסורת, שהפסוק "השיבנו" נאמר פעם שנייה, למרות שבכתוב אין בידינו עדות על כך ("מנהג הקריאה המתיחס לסימן יתק"ק", "מחקרים במקרא ובחינוך", עמוד 173).

ברם, ניתן לפרש את דברי הירושלמי באופן אחר. לפי רבנו יונה בפירושו למסכת ברכות, פירוש תשובת הירושלמי הוא, "השיבנו" הואיל ("תחת" משמעו כאן: בגלל, הואיל) "וכי מאוס מאסתנו?!" (שאלה מליצית), הרי רק "קצפת עלינו". דברים אלו נמצאים במדרש איכה רבה. לפי פירוש זה אין הירושלמי מזכיר שיש לומר שנית את הפסוק "השיבנו" (שם, עמוד 175).

ב**איכה רבה** ה,כב נאמר: "כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד" - אמר רבי שמעון בן לקיש: אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא (כלומר, אילו היה הקב"ה מואס בנו, לא היתה לנו תקווה. ברם, הואיל והוא רק קצף עלינו, יש לנו תקווה, כי כל הכועס סופו להתרצות).

לפי פירושם של מהר"ם די-לונזאנו ושל רבי אלעזר אזקרי בפירושו לירושלמי (פירוש מבעל ספר "חרדים"), כוונת הירושלמי היא, שהפסוק "כי אם מאוס מאסתנו" הוא הנימוק לבקשת "השיבנו", היינו, הואיל והקב"ה מאס בעמו, והרי סבלנו די והותר, מעתה עליו להשיבנו אליו. גם לפי פירוש זה אין צורך לחזור ולומר שנית "השיבנו", שהרי שני הפסוקים עניין אחד הם (שם, עמוד 176).

נראה שתיבת "תחת" כאן פירושה "במקום", ופירוש תשובת הירושלמי הוא, "השיבנו" במקום "כי אם מאוס מאסתנו" ("זהב הארץ", חלק א, עמוד מה).
• • •
בברייתא לעיל שנו, שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה.
לעיל הצענו לגרוס בברייתא שהובאה בירושלמי: "לא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של שמחה". אם נכונה הצעתנו, יש לומר שדברי הירושלמי כאן מתייחסים לברייתא נוספת שהובאה בירושלמי ששנו בה כמו בברייתא האמוראית שבבבלי: "לא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה". אפשר שבתחילה הובאו שתי הברייתות בירושלמי כמו שהובאו בבבלי, אלא שאחר כך נתמזגו שתיהן יחד בשל הדמיון וכך נוצר השיבוש בברייתא שלעיל.
**אף אליהו לא נפטר** (נפרד) **מאלישע** – כשעלה אליהו אל השמים, **אלא מתוך דבר של** ה**תורה** – במצב של לימוד תורה (אחרי לימוד תורה), **-** שנאמר (בעליית אליהו): **"וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר** וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם**"** (מלכים ב ב,יא) – אליהו ואלישע דיברו דברים, והנה מרכבה דמוית אש רתומה לסוסים דמויי אש הפרידו בין שניהם, ואליהו עלה על המרכבה ונישא ברוח סערה אל השמים. - להלן מובאות כמה דרשות על הדברים שדיברו בהם אליהו ואלישע לפני שנפרדו, ולפי כולן דיברו בדברי תורה**.**

נראה שמשפט זה הוא המשך הברייתא ששנו בה, שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר של התורה.

ושואלים: **במה היו עוסקין** (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'עסוקין', וכן להלן)**?** – באילו דברים דיברו אליהו ואלישע? -
ומביאים דרשה אחת: **רבי אחווא בירבי זעירא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, בנו של רבי זירא) **אמר: בקרית "שמע" היו עוסקין** (בכתב יד רומי: 'עסוקים', וכן להלן) – אליהו ואלישע קראו את קריאת "שמע"**,** ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: **היך מה דאת אמר** (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'כמה דתמר'. ובקטע בולוניה 1: 'הכמדתמר')**:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בפרשת "שמע"): **"וְדִבַּרְתָּ בָּם"** (דברים ו,ז) – אתם חייבים לדבר תמיד במצוות ה'. מכתוב זה למדו חכמים מצוות קריאת "שמע". ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בקריאת "שמע"**.**
ומביאים דרשה שנייה: **רבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **אמר: בבריאת עולם** (בקטע בולוניה 1: 'בבריתו שלעולם') **היו עוסקין** – אליהו ואלישע למדו את מעשה בראשית (מעשה הבריאה של שבעת ימי בראשית, כמסופר בבראשית א,א - ב,ג)**,** ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: **היכמה דאת אמר** (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות על ידי מגיה. בכתב יד רומי: 'כמה דתמר', וכן להלן. ובקטע ברודי: 'כמה דאת אמר'. ובקטע בולוניה 1: 'הכמה דתמר', וכן להלן)**:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): **"בִּדְבַר י'י שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ** וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם**"** (תהילים לג,ו) – ה' עשה את השמים ואת הכוכבים בדיבור היוצא מפיו. ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בבריאת עולם**.**
ומביאים דרשה שלישית: **רבי יודן בריה דרבי אייבו** (כן הוא בכתב יד רומי ובקטע ברודי. שם זה מופיע רק כאן ובירושלמי לעיל ב,ג. במדרשי אגדה רבי יודן מוסר מאמרים בשם רבי אייבו. רבי יודן - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. רבי אייבו - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: בנחמות** (בקטע בולוניה 1: 'בנחמת') **ירושלם היו עוסקין** – אליהו ואלישע דיברו בנבואות הנחמה של ירושלים**,** ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: **כמה דאת אמר** (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות על ידי מגיה)**:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בנחמות ישעיהו): **"דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם"** (ישעיהו מ,ב) – אִמרו לירושלים דברי נחמה המשמחים את הלב ומבטלים את הצער. ויש לדרוש את המילה הדומה "וְדַבֵּר" שאליהו ואלישע דיברו בנחמות ירושלים**.**
ומביאים דרשה רביעית: **ורבנ**י**ן אמרין:** (לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים"))**:** – והחכמים אומרים: **במרכבה היו עוסקין** – אליהו ואלישע למדו את מעשה המרכבה (כינוי לרזי הבריאה ולחוכמת הנסתר והאלוהות. יחזקאל הנביא (פרקים א ו-י) מתאר את התגלות ה' בדמות מרכבה הנעה על ידי חיות ואופנים ועליה כיסא ומעליו ה')**,** ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש: **היך מה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעליית אליהו): **"וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ" וגו'** (מלכים ב ב,יא) – בכתוב האמור באליהו ואלישע נזכר "רכב אש" סמוך למילה "וְדַבֵּר", ויש בזה רמז שאליהו ואלישע דיברו במרכבה**.**

דוגמה לדבר שלא ייפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר תורה הביאו בבבלי ברכות לא,א משני אמוראים, ובירושלמי כאן הביאו דוגמה לדבר זה משני נביאים.

ב**בבלי תענית** י,ב ו**סוטה** מט,א אמרו: אמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים לישרף, שנאמר: "ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם" (מלכים ב ב) - טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראויים לישרף.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:4)

**רב ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) **אמר: לא יעמוד אדם ויתפלל אלא** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי אין מילה זו) **מתוך דין של** ה**הלכה** (הסמיכות 'דין של ההלכה' אין לה שום מובן. ונראה שצריך לומר: '**לא יעמוד אדם ויתפלל מתוך דין אלא מתוך הלכה**', כעין מה שאמרו בבבלי) – אין לעמוד ולהתפלל מתוך עיסוק בעיון בדברי תורה (אחד מהמשמעים של "דין" בלשון חכמים הוא: מחקר, עיון וסברה ("פירושים וחידושים בירושלמי")), משום שהעוסק בעיון בדברי תורה דעתו טרודה בעיון בהם אף כשהוא מפסיק מלעסוק בהם ואין דעתו מיושבת בתפילתו, ואין לעמוד ולהתפלל אלא מתוך אמירת הלכה קצובה (הלכה פסוקה, הלכה קבועה ומוסכמת), משום שהלכה פסוקה אינה צריכה עיון ואין הדעת טרודה בה (רב ירמיה בא לסייג או לפרש את דברי הברייתא לעיל האומרת שלא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דבר של התורה)**.**
**רב ירמיה** (בכתב יד רומי: 'רבא', ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'ר' יודה') **אמר** – את ההלכה הפסוקה הבאה לפני תפילתו**: העוסק** (בקטע בולוניה 1: 'העסוק') **בצורכי ציבור** (עסקי הכלל) **כעוסק** (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'כעסוק') **בדברי** (במסירה שלפנינו נכתב על ידי הסופר נוסח אחר: 'בתלמוד' (במקום 'בדברי'), ונמחק על ידי מגיה) **תורה** (בדברי תורה בכלל) – וכשם שלא יעמוד אדם ויתפלל מתוך עיסוק בדברי תורה, כך לא יעמוד ויתפלל מתוך עיסוק בצורכי ציבור, משום שהעוסק בצורכי ציבור דעתו טרודה בעיון בהם אף כשהוא מפסיק מלעסוק בהם, ואין דעתו מיושבת בתפילתו (בקטע ברודי נוסף כאן 'וקיים מצלי' כמו להלן)**.**

ומביאים דוגמאות של הלכות פסוקות שאמרו חכמים לפני תפילתם או שראוי לאדם לאומרן לפני תפילתו:
ומספרים: **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני / רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר** – את ההלכה הפסוקה הבאה לפני תפילתו**: הרואה טיפה כעין החרדל** (בקטע בולוניה 1: 'כחרדל'. - כגרגיר של צמח החרדל, והוא משל לשיעור קטן ביותר) **- יושבת ומשמרת** (משגיחה. - בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי רק: 'משמרת') **עליו שבעה** (בכתב יד רומי: 'שבעת ימים') **נקיים** – אישה הרואה דם כל שהוא - חייבת לספור שבעה ימים טהורים, כאילו היה זה דם זיבה (וזה אינו מן התורה, אלא חומרה הוא שהחמירו בנות ישראל על עצמן)**. וקאים ומצלי** (בכתב יד רומי: 'ועומד ומתפלל') – ו(היה רב חונה) עומד ומתפלל (מתוך הלכה פסוקה זו בעניין נידה)**.**
**זעור בר חיננא** (זעירי, אמורא בדור השני) **אמר: המקיז דם** (מוציא דם מתוך עורק על ידי שריטה באזמל לשם רפואה) **בקדשים** – בבהמה שהוקדשה לקורבן, **מעל** – המשתמש בדם ההקזה דינו כנהנה מרכוש המקדש האסור לזרים, ואם עשה זאת בשוגג - חייב להביא קורבן על מעילתו, **- עוד הוא** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1 וברש"ס: 'עוד ה**י**א'. ובכתב יד רומי: 'אף היא') **מהלכות קצובות** – גם הלכה זו בעניין מעילה היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים**.**
ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר** (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי)**: אחד עשר יום שבין נ**י**דה לנידה - הלכה למשה מסיני** (הלכה קדומה מאוד או מנהג עתיק שנמסרו לפי הקבלה למשה רבנו מפי ה') – אישה הרואה דם בתחילה הרי היא נידה שבעת ימים. לאחר שבעת ימי הנידה מתחילים אחד עשר ימים הראויים לזיבה, שאם היא רואה בהם דם הרי זה דם זיבה. לאחר אחד עשר ימי הזיבה מתחילים ימים הראויים לנידה, שאם היא רואה בהם דם הרי זה דם נידה, ונמשכים ימים אלו עד שהיא רואה דם, ומשעת ראיית הדם הרי היא שוב נידה שבעת ימים, ואחריהם מתחילים שוב אחד עשר ימי הזיבה, וחוזר חלילה (וזה הוא מן התורה, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים, כאמור לעיל). - גם הלכה זו בעניין נידה היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים**.**
ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: מרבה** (מוסיף) **אדם דגן** (שם כללי לתבואות השדה, כגון: חיטה, שעורה ועוד) **בתבן** (קש של תבואות) **ומערים עליו** (נוהג בעורמה כלפיו) **לפוטרו מן המעשרות** – מותר לו לערב גרגרי תבואה בקש, כדי להתיר לו לאכול מהם בלא להפריש מהם תרומה ומעשרות, שההלכה היא שתבואה שנגמרה מלאכתה לתרומה ולמעשרות, שהובאה לגורן ונידושה והועמדה בכרי (ערימה של גרגרי תבואה) - אסור לאכול ממנה עד שיפריש ממנה תרומה ומעשרות, אולם אם עירבו בה קש - מותר לאכול ממנה בלא הפרשת תרומה ומעשרות, מפני שהיא כתבואה שלא נגמרה מלאכתה לתרומה ולמעשרות. - גם הלכה זו בעניין מעשרות היא מההלכות הפסוקות שמתוכן עומדים ומתפללים**.**
ומספרים: **אבדן** (אבא יודן, מתורגמנו של רבי יהודה הנשיא) **שאל** – (היה) שואל **לרבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**: כמה מעלות** (דרגות) **בקודש?** – כמה דרגות טומאה יש בקודשים? **והוא** (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי אין מילה זו, וכן בסמוך) **אמר ליה:** – (היה) אומר לו (רבי): **ארבע** – בקודש הראשון והשני והשלישי לטומאה טמאים ומטמאים, והרביעי לטומאה פסול, שקודש שנגע בשלישי לטומאה - נעשה רביעי לטומאה ופסול לאכילה**.** אבדן היה שואל עוד את רבי: **וכמה מעלות בתרומה?** – כמה דרגות טומאה יש בתרומה? **והוא אמר ליה:** – (היה) אומר לו (רבי): **שלש** – בתרומה הראשון והשני לטומאה טמאים ומטמאים, והשלישי לטומאה פסול, שתרומה שנגעה בשני לטומאה - נעשית שלישי לטומאה ופסולה לאכילה, אבל אינה מטמאה תרומה לעשותה רביעי לטומאה**. וקאים ומצלי** – ו(היה אבדן) עומד ומתפלל (מתוך הלכה פסוקה זו)**.**

ב**בבלי ברכות** לא,א אמרו: תנו רבנן: אין עומדים להתפלל מתוך דין, אלא מתוך דבר הלכה. - מאי מתוך דבר הלכה? - מתוך דבר הלכה פסוקה. - היכי דמי הלכה פסוקה? - אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. - רבא אמר: כי הא דרבי הושעיא, דאמר רבי הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה (אל החצר) במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר (כדי לפטור מן המעשר את התבואה שהוא מאכיל לבהמתו). ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא / זעירי: המקיז דם בבהמת קודשים - אסור בהנאה, ומועלים בו. - רבנן עבדי כמתניתין (התפללו מתוך כובד ראש), רב אשי עביד כברייתא (התפלל מתוך הלכה פסוקה).

דברי רב ירמיה בירושלמי "לא יעמוד אדם ויתפלל..." הם דברי הברייתא בבבלי.
שלוש הדוגמאות של הלכות פסוקות שמובאות בבבלי מובאות גם בירושלמי. ההלכה הפסוקה השנייה שבבבלי הובאה בבבלי ובירושלמי בשם רבי הושעיא, אלא שהיא הובאה בתלמודים בשני נוסחים שונים, שלפי הבבלי לא התיר רבי הושעיא הערמה אלא להאכיל לבהמה, אבל לפי הירושלמי הערמה גם פוטרת מן המעשרות אדם האוכל, וכן שלפי הירושלמי גם דגן שנעשה כרי ונמרח (הוחלק ויושר) מותר על ידי הערמה, ואילו לפי הבבלי לא הותרה הערמה רק בתבואה שלא נמרחה. ההלכה הפסוקה השלישית שבבבלי הובאה בבבלי ובירושלמי בשם זעירי שהוא זעור בר חיננא. בירושלמי מובאות דוגמאות נוספות של הלכות פסוקות שאינן בבבלי.

אין כל ההלכות הללו הלכות פסוקות לדעת הכל, אלא כל אחד הביא הלכה שהיא לדעתו הלכה פסוקה, וזה שהביא הלכה אחרת בתור הלכה פסוקה אפשר שהוא חולק על ההלכה הפסוקה שהביא חבירו ("עיונים ומחקרים" א, עמוד 72).

**רב חונה אמר: הרואה טיפה כעין החרדל**
נראה שלא לרב הונא ראש ישיבת סורא ורבו של רבי זירא כיוונו כאן, אלא לרבי הונא תלמידו של רבי ירמיה, התלמיד המובהק של רבי זירא, שהלכה קצובה זו נתייחסה לו (לרבי זירא) בבבלי בשלושה מקומות. לדברי רבי זירא בבבלי, עיקרה של הלכה זו אינו אלא מנהג ש"בנות ישראל החמירו על עצמן", וממה שמסופר בבבלי מגילה כח,ב על ריש לקיש מוכח שמנהג זה הוא מנהגן של בנות ישראל שבבבל, ונקבע מנהג זה בארץ ישראל הלכה על ידי השפעת הבבליים כרבי זירא ותלמיד תלמידו רבי הונא ("פירושים וחידושים בירושלמי").

**אחד עשר יום שבין נידה לנידה**
ב**בבלי מנחות** פט,א ו**נידה** עב,ב וב**ספרא** 'צו' פרשה ה אמרו: ...אחד עשר יום שבין נידה לנידה - הלכה למשה מסיני.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:5)

**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: לעולם אל יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך** – אל תפסיק מלומר תמיד את הפסוק הזה**: "י'י צְבָאוֹת עִמָּנוּ**, **מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב**, **סֶלָה"** (תהילים מו,ח ו-יב) – ה' שומר אותנו, והוא לנו משגב (מבצר במקום גבוה)**.**
**רבי יוסי בירבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן וחברייא** – והחברים (חכמים או תלמידים)**:** אל תפסיק מלומר תמיד את הפסוק הזה: **"י'י צְבָאוֹת**, **אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ"** (תהילים פד,יג) – כמה טוב לאדם הבוטח בך!**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:6)

**רבי חזקיה** אמר **בשם רבי אבהו:** אל תפסיק מלומר תמיד את הבקשה הזו: **"יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילינו משעות החצופות הקשות הרעות** – מזמנים קשים ורעים, **היוצאות המתרגשות** (קורות פתאום ובממדים גדולים) **לבוא לעולם"** (בכתב יד רומי: '...שתצילנו מן השעות הקשות המתרגשות לבוא לעולם. ר' יוסה בשם ר' אבהו: יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, 'שתצילנו מן השעות הקשות החצופות המתרגשות לבוא לעולם'. ובקטע בולוניה 1: '...שתצילנו משעות הקשות המתרגשות לבוא לעולם. ר' יוסה בשם ר' אבהו: יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, 'שתצילנו משעות החצופות היוצאות לבא לעולם'. וכן הוא בקטע ברודי. - נראה שבמסירה שלפנינו הורכבו בטעות שתי הבקשות יחד)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:7)

במשנה שנינו: **"אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש".**
מה המקור בכתוב לדבר זה? -
**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: "הִשְׁתַּחֲווּ לַי'י בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ"** (תהילים כט,ב) – השתחוו לה' בהדר של קדושה; ויש לדרוש את הפסוק כאילו כתוב: **- בחרדת קודש** – השתחוו לה' מתוך יראת קודש, ש'הדרת' הוא כמו 'חרדת' בשיכול אותיות ובחילוף ה"א בחי"ת. מכאן למדים שיתפלל אדם מתוך כובד ראש (השתחוויה לה' היא תפילה)**.**
**רבי יוסי בן חנינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **אמר: "עִבְדוּ אֶת י'י בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה"** (תהילים ב,יא) – עִבדו את ה' מתוך יראה, וכך תשמחו בזמן הפחד. מכאן למדים שיתפלל אדם מתוך כובד ראש (תפילה היא עבודת ה' בלב)**.**
מה פירוש המילים "וגילו ברעדה"? - **אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: לכשיבוא יום רעדה תגילו** – (אם תעבדו את ה' מתוך יראה) תשמחו כשיבוא זמן פחד ולא תפחדו**.**

ב**בבלי ברכות** ל,ב אמרו: "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש". - מנא הני מילי? -
אמר רבי אלעזר: דאמר קרא: "והיא מרת נפש" (שמואל א א). - ממאי? דילמא חנה שאני, דהוות מרירא לבא טובא!
אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" (תהילים ה). - ממאי, דילמא דוד שאני, דהווה מצער נפשיה ברחמי טובא!
אלא אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא: "השתחוו לה' בהדרת קודש" (תהילים כט), אל תקרי "בהדרת" אלא 'בחרדת'. - ממאי? דילמא לעולם אימא לך "הדרת" ממש, כי הא דרב יהודה הווה מציין (מקשט) נפשיה והדר מצלי!
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב).
מאי "וגילו ברעדה"? - אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה (ולא יגיע אדם לשמחה לא מרוסנת).

ב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'וירא' סימן ט נאמר: ילמדנו רבנו, מהו שיעמוד אדם ויתפלל מתוך קלות ראש? - כך שנו רבותינו: אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, אמר דוד: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (תהילים ב,יא).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:8)

במשנה שנינו: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין".
**אמר רבי יהושע בן לוי: זה שהוא (עומד ומתפלל) [נכנס לבית הכנסת** (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא כנראה גם בקטע ברודי. ובקטע בולוניה 1 כבמסירה שלפנינו) – להתפלל,**] צריך לישב** (בכתב יד רומי נוסף 'בה') **שתי ישיבות** – צריך לשהות בבית הכנסת שתי שהיות**, אחת עד שלא יתפלל** – צריך לשהות פעם אחת לפני שיתפלל, כדי להתכונן לתפילה, ולא יתחיל להתפלל מיד כשהוא נכנס לבית הכנסת, **ואחת משיתפלל** – צריך לשהות פעם שנייה אחרי שיתפלל, ולא יצא מבית הכנסת מיד כשהוא גומר להתפלל, כדי שלא להיראות כבורח מן התפילה**.** מה המקור לדבר זה? - (צריך להוסיף: '**אחת**', כמו בקטע בולוניה 1) **עד שלא יתפלל** – צריך לשהות פעם אחת לפני שיתפלל, שנאמר: **- "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ**, **עוֹד יְהַלְלוּךָ"** (תהילים פד,ה) – כמה טוב ליושבים בבית המקדש דרך קבע! הם מהללים אותך תמיד בתפילותיהם; ויש למצוא רמז בכתוב, שיש לשבת לפני ה' בבית הכנסת ("יושבי ביתך") לפני ההילול לו בתפילה ("יהללוך")**, ואחת משיתפלל** – צריך לשהות פעם שנייה אחרי שיתפלל, שנאמר: **- "אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ**, **יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת פָּנֶיךָ"** (תהילים קמ,יד) – אכן הצדיקים עתידים להודות לך על ישועתך שהושעת אותם, והישרים עתידים לשבת לפניך בבית המקדש; ויש למצוא רמז בכתוב, שאחרי ההודאה לה' בתפילה ("יודו לשמך") יש לשבת לפניו בבית הכנסת ("ישבו את פניך")**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:9)

ומביאים ברייתא: **חסידים הראשונים היו שוהין** (מתעכבים) **שעה אחת** (בכתב יד רומי ובקטע ברודי אין מילה זו)**, ומתפללין שעה, ושוהין שעה אחת** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **לאחר תפילתן.**
ושואלים: **אימתי** (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי נוסף 'היו', וכן בסמוך) **עוסקין** (בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'עסוקין', וכן בסמוך) **בתורה** (בכתב יד רומי, בקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי: 'בתורתן')**? אימתי עוסקין במלאכתן?** – שהרי היו שוהים זמן רב בתפילה ולפניה ולאחריה כמה פעמים בכל יום (שלוש שעות בכל אחת משלוש התפילות)!
ומשיבים: **אמר רבי יצחק בירבי אלעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: על ידי** (מכיוון, מפני) **שהיו חסידים, היתה ברכה ניתנת בתורתן וברכה ניתנת במלאכתן** – והיו תורתם ומלאכתם מתברכות, אף על פי שהיו עוסקים בהן זמן מועט**.**

ב**בבלי ברכות** לב,ב אמרו: "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים". - מנא הני מילי? - אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד).
ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת אחר תפילתו שנאמר: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהילים קמ).
תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפילתו ושעה אחת אחר תפילתו. קודם תפילתו מניין? - דכתיב: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד). אחר תפילתו מניין? - דכתיב: "אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך" (תהילים קמ).
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת אחר תפילתם. וכי מאחר ששוהים תשע שעות ביום בתפילה / וכי מאחר שתפילתם תשע שעות ביום (שלוש שעות בכל אחת משלוש התפילות), תורתם ומלאכתם היאך / אימתי נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת.

בבבלי אמרו שהמתפלל צריך לשהות שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחריה. ובירושלמי לא נאמר אלא שהמתפלל צריך לישב (לשהות) קצת בבית הכנסת כשנכנס וכשיוצא. ואין בידינו דבר ברור, האם "שעה אחת" בדברי רבי יהושע בן לוי שבבבלי היא אשגרה מהמשנה ומהברייתא, או שהם פירשו ש"שעה אחת" פירושו זמן כל שהוא. ובוודאי שכן הוא משמעה של "שעה אחת" בהרבה מקומות, אלא שקשה לומר שבאותו העניין עצמו השתמשו בביטוי זה בשתי פנים, בדבריהם על החסידים משמעו שעה ממש ובדברי רבי יהושע בן לוי זמן כל שהוא.
בבבלי השאלה של סתם התלמוד (הירושלמי על הברייתא בעניין חסידים הראשונים) והתשובה (של האמורא) נכנסו לברייתא עצמה ("פירושים וחידושים בירושלמי").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:10)

מביאים כמה מאמרים על מעלת התפילה בבית הכנסת.
**חונה** (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'ר**'** הונא'. - רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר:** (בכתב יד רומי נוסף 'כל') **המתפלל אחורי בית הכנסת** – ואינו נכנס לתוכו להתפלל, **נקרא רשע** – משום שנראה כמבזה את בית הכנסת**, שנאמר** (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טעם')**: "סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן"** (תהילים יב,ט) – הרשעים מתהלכים סביב; ויש למצוא רמז בכתוב, שהנמצאים סביב בית הכנסת ואינם נכנסים לתוכו הם רשעים**.**
**רב חונה** (רב הונא) **אמר: כל מי שאינו [נכנס** (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע ברודי)**] בבית** (בכתב יד רומי ובקטע ברודי: 'לבית') **הכנסת בעולם הזה - אינו נכנס לבית הכנסת לעתיד לבוא** (בכתב יד רומי: 'לעולם הבא')**.** ומסבירים: **מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: **"סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן"** (תהילים יב,ט) – ויש למצוא רמז בכתוב, שהרשעים יימצאו לעתיד לבוא סביב בית הכנסת ולא יזכו להיכנס לתוכו ("יתהלכון" לעתיד לבוא)**.**

ב**בבלי ברכות** ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: "סביב רשעים יתהלכון" (תהילים יב). - אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא - לית לן בה.

בירושלמי לא סייגו את דברי רב הונא כמו אביי בבבלי.

ב**דברים רבה** ז,א וב**מדרש תהילים** פד,ג נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: כל מי שהוא נכנס בבתי כניסיות ובבתי מדרשות בעולם הזה - זוכה ליכנס / זוכה ונכנס בבתי מדרשות ובבתי כניסיות לעתיד לבוא / לעולם הבא. מניין? שנאמר: "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך" (תהילים פד) ("יושבי ביתך" בעולם הזה, "עוד יהללוך" לעתיד לבוא).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:11)

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** (בכתב יד רומי נוסף 'כל') **המתפלל בתוך ביתו כאילו** (בכתב יד רומי אין מילה זו, ונוסף '**הוא**') **מקיפו** – הוא מקיף את ביתו (שׂם מסביב לו), **חומה** (מחסה, גדר מגן) **של ברזל** – כלומר, שתפילתו מגנה על ביתו**.**
ומציעים סתירה (מדבריו של רבי יוחנן על עצמו): **מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן!** – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יוחנן (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: **תמן** – שם (במקום אחר, לעיל ד,ד) **אמר רבי אבא** (אמורא בדור השלישי) **אמר** (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי) בשם **רבי חייא** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן: צריך לאדם** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**אדם**') **להתפלל במקום שהוא מיוחד לתפילה** – בבית הכנסת**, וכה** (=והכא. צריך להוסיף: '**הוא**', כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובקטע ברודי. ואולי 'וכה' הוא קיצור של 'וכא הוא' ('וכ' ה'')) **אמר אכ**י**ן?!** – וכאן הוא (רבי יוחנן) אומר כך (שהמתפלל בתוך ביתו כאילו הוא מקיפו חומה של ברזל, הרי שטוב לו למי שמתפלל בביתו, ואין אדם צריך להתפלל בבית הכנסת)?!
ומיישבים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין מקרים): **כאן ביחיד** – במקור אחד מדובר במקרה של יחיד, שאין ציבור שמתפללים בבית הכנסת בזמן או במקום שהיחיד מתפלל, והוא מה שאמר רבי יוחנן כאן, שהמתפלל בתוך ביתו כאילו הוא מקיפו חומה של ברזל, **וכאן בציבור** – במקור שני מדובר במקרה של רבים, שיש ציבור שמתפללים בבית הכנסת בזמן או במקום שהיחיד מתפלל, והוא מה שאמר רבי יוחנן לעיל שצריך אדם להתפלל בבית הכנסת**.**

במסכת **אבות דרבי נתן** נוסח ב פרק ח נאמר: ...למה הדבר דומה? למלך שבנה פלטרין גדולה והקיפה חומה של ברזל...
וב**ירושלמי בבא קמא** ד,ט אמרו: אמר רבי לעזר: כל שמירה שאמרה תורה (בשומר שכר), אפילו הקיפו (השומר את השור שנמסר לו) חומה של ברזל - אין משערין אותו אלא בגופו (של שומר)...

הקפת חומה של ברזל היא לשמירה על מה שבתוכה. ואילו הפסקת חומה של ברזל או הפסקת מחיצה של ברזל היא להפרדה בין דבר לדבר (ראה בבלי ברכות לב,ב; בבלי עירובין מח,א; בבלי פסחים פה,ב וסוטה לח,ב; ירושלמי ברכות ה,ד וגיטין ה,ט; ירושלמי ביצה ה,ו).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:12)

**רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי הושעיא** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**:** (בכתב יד רומי נוסף 'כל') **המתפלל בבית הכנסת כאילו** (בכתב יד רומי נוסף '**הוא**') **מקריב מנחה טהורה** (בכתב יד רומי נוסף 'בכל יום')**.** ומסבירים: **מה טעם** (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')**?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת פורענות לרשעים וישועה לצדיקים): **"כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית י'י"** (ישעיהו סו,כ) – (הגויים יביאו את בני ישראל אל ירושלים) כדרך שבני ישראל מביאים את קורבן המנחה בכלים טהורים אל בית המקדש. ויש לדרוש את הפסוק כאילו כתוב: 'כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור, כך הוא בית ה'', וכיוון שלבית הכנסת קראו "בית ה'", הרי שמכאן שהמתפלל בבית הכנסת הוא כמו מי שמביא מנחה טהורה**.**

**רבי אבהו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ר' **ירמיה**', וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**:** נאמר (בקריאה לתשובה): **"דִּרְשׁוּ י'י בְּהִמָּצְאוֹ"** (ישעיהו נה,ו) – פנו אל ה' ובקשו את עזרתו בעת שהוא מצוי כביכול על ידכם כדי להושיע אתכם; ויש לדרוש את המילה "בהמצאו" - במקום שהוא (ה') מצוי, **- איכן** (היכן) **הוא מצוי** (נמצא)**? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות** – ומכאן שיש להתפלל אל ה' בבית הכנסת או בבית המדרש**; "קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב"** (ישעיהו נה,ו) – התפללו אליו וקראו את שמו בשעה שהוא קרוב אליכם ורוצה לגאול אתכם; ויש לדרוש את המילים "בהיותו קרוב" - במקום שהוא (ה') קרוב, **- איכן הוא קרוב? [בבתי כניסיות ובבתי מדרשות** (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1, וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם)**].**
**אמר רבי יצחק בירבי אלעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: ולא עוד אלא** (לא זו בלבד שה' מצוי בבית הכנסת או בבית המדרש, אלא גם) **שאלהיהן עומד על גבן** (ממעל להם) – של המתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש, כדי להגן ולשמור ולהשגיח עליהם**.** ומסבירים: **מאי** (צריך לומר: '**מה**') **טעמא** (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')**?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר: **"אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט' כמו שהוא בכתב יד רומי)**"** (תהילים פב,א) – אלוהים עומד לעשות שפטים בשופטים שבארץ שאינם שופטים בצדק. ויש לדרוש את הכתוב הזה, שהשכינה שורה בקרבת המתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש (חכמינו דרשו ש'עֵדָה' היא עשרה אנשים, וכיוון שהמתפללים בבית הכנסת או בבית המדרש אין הם פחות מעשרה, הם נקראים "עדת אל". - במקומות אחרים דרשו את הכתוב הזה, שהשכינה שורה במושב הדיינים וכן בקרבת העוסקים בתורה)**.**

ב**בבלי ברכות** ו,א אמרו: אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב).
תנו רבנן: מניין לעשרה שמתפללים ששכינה עימהם? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל".

ב**בבלי מגילה** כט,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: חביבים ישראל, שכל מקום שגלו - שכינה עימהם... גלו לבבל - שכינה עימהם... - בבבל היכא (שרויה שכינה)? - אמר אביי: בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא ד"שף ויתיב" בנהרדעא... - "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" (יחזקאל יא) - אמר רבי שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

לפי הבבלי מגילה, השכינה המצויה בבית הכנסת היא השכינה העוזבת את המקדש וגולה עם ישראל לכל מקום שגלו ("מקום השכינה בתודעת המתפלל", "תרביץ" סה, עמוד 320, הערה 16).

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא ד"בחודש" פרשה יא נאמר: כל עשרה בני אדם שנכנסים לבית הכנסת - שכינה עימהם, שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).
וב**דברים רבה** ז,ב נאמר: " לשקוד על דלתותיי... כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח, לד-לה) (- אם אתה בא לבית הכנסת, אתה מוצא שם את כבודו של הקב"ה) - אמר הקב"ה: מי הוא זה שבא לבית הכנסת ולא מצא את כבודי שם? - אמר רבי איבו: ולא עוד אלא שאתה (עומד) [יושב] בבית הכנסת והקב"ה עומד עליך. מניין? שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהילים פב,א).

ב**הלכות ארץ ישראל מן הגניזה** (עמוד קלג) נאמר: אמרו חכמים: "דרשו י'י בהמצאו" - איכן הוא מצאוי? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות; "קראוהו בהיותו קרוב" - איכן הוא קרוב? בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. ואומר: "אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:13)

**רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **אמר: זה שנכנס** (בקטע בולוניה 1: 'שהוא נכנס') **לבית הכנסת צריך להיכנס לפנים משני** (בכתב יד רומי: 'משתי', ובקטע בולוניה 1: 'מן שתי') **דלתות** – צריך להיכנס לחלק שהוא פנימי יותר משתי דלתות, הדלת האחת של האולם שלפני בית הכנסת, והדלת השנייה של בית הכנסת עצמו, מפני שצריך להתפלל בתוך בית הכנסת ולא באולם שלפניו**.** ומסבירים: **מה טעם?** (בכתב יד רומי: 'ומה טעמ(י)ה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'')**?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בעניין מעלות החוכמה): **"אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי**, **לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם** לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי**"** (משלי ח,לד) – מאושר אדם ששומע לי (לחוכמה), התמידו להמתין ליד שערי ביתי ועמודי המשקוף בפתח ביתי (להמתין לפתיחת שער בית החוכמה, כדי למצוא שם את החוכמה), **- "דַּלְתֹתַי"** – בלשון רבים, דהיינו שתי דלתות, **ולא 'דלתִּי'** – בלשון יחיד**, "מְזוּזֹת"** – בלשון רבים, דהיינו שתי מזוזות, **ולא 'מזוזַת'** – בלשון יחיד, ולכן יש לדרוש שצריך להיכנס לפנים משתי דלתות ושתי מזוזות (בכתב יד רומי אין שש מילים אלו)**. אם עשה כן** – שנכנס לבית הכנסת לפנים משתי דלתות**, מה כתיב תמן?** – מה כתוב שם (בכתוב שלעיל)? **"כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים"** (משלי ח,לה) – המשיג אותי (את החוכמה) משיג חיים טובים. ויש לדרוש מן הכתוב הזה שהוא המשך הכתוב הקודם, שמי שנכנס לבית הכנסת לפנים משתי דלתות חי ימים ארוכים (ראה בבלי ברכות ח,א) ומקבל שם פני שכינה (ראה להלן דברים רבה)**.**

ב**בבלי ברכות** ח,א אמרו: אמר רב חסדא: לעולם ייכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואחר כך יתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחיי" (משלי ח). - שני פתחים סלקא דעתך? - אלא אימא: שיעור שני פתחים.

ב**דברים רבה** ז,ב נאמר: "לשקוד על דלתותיי יום יום" (משלי ח,לד) - אמר הקב"ה: אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת, אל תעמוד על פתח החיצון ותתפלל שם, אלא הווי מתכוין ליכנס דלת לפנים מדלת. 'לשקוד על דַּלְתִּי' אין כתוב כאן, אלא "על דלתותיי" - שתי דלתות.
[] ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך, ולכל פסיעה ופסיעה נותן לך שכר.
...אם תעשה כן, דע שאתה מקבל פני שכינה. מה כתיב אחריו? "כי מוצאי מצא חיים" (משלי ח,לה). ...ולא דייך שאתה מקבל פני שכינה בבית הכנסת, אלא שאתה יוצא משם טעון ברכות. מניין? שנאמר: "ויפק רצון מה'" (שם) (ה' יברכהו).

דברי המדרש בדברים רבה "ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך..." נראים כמתייחסים לדרשת הכתוב "צעדיי תספור" שבסוף המימרה של רב חונא בירושלמי להלן, ואילו דברי המדרש "אם תעשה כן..." הם המשך דרשת הכתוב "לשקוד על דלתותיי". ולכן נראה שיש שיבוש בדברי המדרש בדברים רבה, ודברי המדרש "ולמה כן? שהקב"ה מונה פסיעותיך..." מקומם לאחר דרשת הכתוב "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'", ויש להשלים לפניהם את דברי רב חונא בירושלמי להלן.

בחלק מבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל אנו מוצאים אולם מבוא צר או אכסדרה לפני אולם בית הכנסת. הנכנסים לבית הכנסת היו צריכים לעבור שתי דלתות, דלת אולם המבוא, שדרכה היו נכנסים מהחצר אל אולם המבוא, ודלת בית הכנסת, שדרכה היו נכנסים מאולם המבוא אל אולם בית הכנסת.
בבבלי התקשו בלשון המימרה של רב חסדא, אולי משום שבבבל לא היה להם אולם מבוא לפני אולם בית הכנסת.

בבבל פירשו את דברי רב חסדא שהכוונה היא להיכנס שיעור שני פתחים. נראה שהכוונה היא להתייחס לבית הכנסת כאילו האיזור הסמוך לדלת הוא אולם כניסה ולהיכנס כשיעור המרחק שהיה בין הכניסה הראשונה לשנייה אילו היו שני פתחים זה לפנים מזה ("ברכות פרק ראשון", עמוד 306).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:14)

**רב חונא** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: זה שהוא הולך** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'נכנס') **לבית הכנסת צריך להקל את רגליו** – למהר ולזרז את הליכתו**.** ומסבירים: **מה טעם?** (בכתב יד רומי: 'ומה טעמיה', ובקטע בולוניה 1: 'ומה טע'') – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בעניין מעללי אפרים ומשפטו): **"וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת י'י"** (הושע ו,ג) – נלמד ונרדוף אחרי ה' כדי לדעת אותו. מכאן יש ללמוד שההולך לבית הכנסת צריך להזדרז בהליכתו, כדי להראות בעצמו שהוא ממהר ללכת אחרי ה'**. וכשהוא יוצא צריך להלך קימעא** (בקטע בולוניה 1: 'קימאה קימאה'. - לאט) – בנחת, בפסיעות קטנות, כדי שלא יהיה נראה כבורח מבית הכנסת. - ואם עשה כך - הוא מקבל שכר רב**.** ומסבירים: **מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (במענה איוב לצופר): **"כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר"** (איוב יד,טז) – תספור (אלוהים) את צעדיי להנחותני בדרך. מכאן יש ללמוד שהקב"ה מונה את פסיעותיו של אדם, ולכן היוצא מבית הכנסת ומהלך בפסיעות קטנות - הוא מקבל שכר רב, מפני שלכל פסיעה ופסיעה הקב"ה נותן לו שכר (ראה לעיל דברים רבה)**.**

ב**בבלי ברכות** ו,ב אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. - אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל - מצווה למרהט, שנאמר: "נרדפה לדעת את ה'" (הושע ו).

מימרת אביי, המסייגת את דברי רב הונא, היא חלק מהמימרה של רב הונא בירושלמי. בבבלי לא הובא מקור בכתוב בעניין היציאה מבית הכנסת.

ב**הלכות ארץ ישראל מן הגניזה** (עמוד קלא) נאמר: וכשאדם מהלך לבית הכנסת צריך להקל את רגליו. מי' טע'? דכתיב: "נדעה נרדפה לדעת את י'י".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:15)

כיוון שהביאו לעיל כמה מאמרים על מעלת התפילה בבית הכנסת, מביאים מאמר על מעלת הלימוד בבית הכנסת, ולאחריו מביאים עוד שלושה מאמרים בעניין הלימוד. שלושה מאמרים מתוך הארבעה פותחים בלשון "ברית כרותה היא", וכולם מסיימים בלשון "לא במהרה הוא משכח".
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: ברית כרותה** (כינוי לדבר קבוע ועומד, חוק עולם, מנהגו של עולם) **היא,** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'כל') **היגע** (עמל, טורח. - בכתב יד רומי: 'הלמד') **תלמודו** – לימוד תורתו, שחוזר על תלמודו הרבה, **בבית הכנסת לא במהרה** (בזמן הקרוב, בעוד זמן קצר) **הוא משכח** (שוכח) – את תלמודו, שהימצאות השכינה בבית הכנסת מסייעת לו שיזכור את תלמודו שלומד שם**.**
**אמר רבי יוחנן** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ר' **חנינה**') **ענתנייתא** (בכתב יד רומי: '[ע]נתדרייה'. וצריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**ענתנייה**'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל)**: ברית כרותה היא, היגע תלמודו** (בכתב יד רומי: 'כל הלמד היגע בתלמודו') **בצינעה** (בסתר) **לא במהרה הוא משכח** – שלא כדעת רבי יוחנן במאמר הקודם**.** ומסבירים: **מה טעם** (בכתב יד רומי וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמה')**?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר: **"וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"** (משלי יא,ב) – אם יבואו ענווים, תבוא עימם חוכמה. הרי שחוכמה תלויה בצינעה**.**
**אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא,** (בכתב יד רומי נוסף 'כל') **הלמד אגדה מתוך הספר** – ספר אגדה, **לא במהרה הוא משכח** – שכשהוא רואה את הדברים שהם כתובים בספר, הוא עשוי לזכור אותם**.**
**אמר רבי תנחום** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**תנחומה**'. - בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**:** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'כל') **הסובר תלמודו** – מסתכל ומתבונן בתלמודו (כאילו הוא כתוב בספר, שהרי בימיהם נלמדו דברי תורה בעל פה ולא נכתבו), **לא במהרה הוא משכח** – שכשהוא משווה את הדברים לנגד עיני רוחו כאילו הם כתובים, הוא עשוי לזכור אותם (לפירוש המילה "סובר" השווה ירושלמי לעיל א,ד: 'רבי זעירא סבר לקרובה')**.** ומסבירים: **מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (באזהרות ותוכחות של משה לישראל): **"**רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד **פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ"** (דברים ד,ט) – היזהרו מאוד שלא לשכוח את מה שראיתם במעמד הר סיני. ויש לדרוש את הכתוב כעצה לזיכרון, שלא ישכח את הדברים שלמד אם ראה אותם שהם כתובים**.**

**הלמד אגדה מתוך הספר**
ב**בבלי ברכות** כג,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה: כי הווה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הווה בעי למיעל לבית הכיסא, כי הווה נקיט ספרא דאגדתא - הווה יהיב לן...
וב**בבלי גיטין** ס,א אמרו: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. - והא לא ניתן ליכתב! (שמעיקר הדין אין כותבים דברי תורה שבעל פה) - כיוון דלא אפשר (בלי כתיבה), "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט) (ומשום כך כותבים).
וב**בבלי תמורה** יד,ב אמרו: רבי יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהילים קיט). אמרי: מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה (מצוות התורה שלא לכותבה), ואל תשתכח תורה מישראל.
וב**ירושלמי שבת** טז,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן אסתכלית...

ספרי אגדה היו כתובים מימי האמוראים הראשונים: רבי יהושע בן לוי, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. על רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מסופר, שהיו מעיינים בספר אגדה. הרי שרבי יוחנן קיים מה שאמר: הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח.

**הסובר תלמודו - "הדברים אשר ראו עיניך"**
ב**שמות רבה** מז,ג נאמר: "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד) - מהו "את הדברים"? - אלו דברים שאתה רואה אותם שהם כתובים בכתב...

כל פרשני התלמוד שווים בפירושם לעצתו של רבי תנחום: מי שנותן את ליבו להבין ולדקדק היטב בסברות התלמוד לא ישכח אותו במהרה. אפשר שזו עצה טובה לזיכרון, אבל ספק האם לעצה זו נתכוון רבי תנחום עצמו, שכן הפסוק שהוא מביא כראיה לעצתו אינו שייך כלל לדקדוק בסברות.
יש להבין את הצירוף "סובר תלמודו" שלא כמו כל סבר שבתלמוד, אלא במשמעותו המקראית של הפועל, כמו "שֹׂבֵר בַּחוֹמָה" שבנחמיה ב,טו; כלומר, לא במשמעות של סברה ומחשבה, אלא במשמעות של צפייה והתבוננות.
לפי הצעה זו, הכתוב שהובא על ידי רבי תנחום כראיה מתאים היטב לנדון: הוא מלמד, שהדברים הנראים אינם נשכחים במהרה. רבי תנחום מציע ללומד עצה מובהקת: מלבד השינון בקול, עליו לשוות לנגד עיני רוחו את הדברים בצורה חזותית, וכך לא ישכח אותם.
השיטה החזותית הפשוטה ביותר היא לקרוא מן הספר ולרשום במראה הדמיון את צורת הדף והמילים שעליו. אבל, לצרתם של חכמי התלמוד, דרך זו כמעט לא היתה אפשרית בשבילם, כיוון שלא היו להם ספרים כתובים של תלמוד, כי כידוע הקפידו חכמים שלא לכתוב את התורה שבעל פה, אלא למדו ומסרו אותה על פה ממש. לאורה של מציאות זו יש להבין את מאמריהם של רבי יוחנן ורבי תנחום.
ממספר מקומות בתלמוד עולה, כי בזמנו של רבי יוחנן כבר היו ספרי אגדה כתובים. רבי יוחנן מצביע על היתרון הגדול לעניין הזיכרון שבלימוד מן הכתב: "הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכח". לימוד של מילים נראות מאפשר ללומד לשנן אותן, מלבד השינון הקולי, גם בשינון חזותי. יש בידינו עדות על חכם שלמד ושינן אגדה בשיטה כזו. הירושלמי כלאיים ט,ג מספר על רבי חייא שהשגיר (הריץ) את עיניו (שינן בצורה חזותית) במרחץ בספר אגדת תהילים.
הלימוד מן הספר הוא פתרון טוב למקצוע האגדה. אבל מה יעשה הלומד תלמוד שאין לפניו ספר? על בעיה זו בא רבי תנחום לענות, והוא מציע ללומד לסבור את תלמודו, כלומר, לצפות בו, לשוות אותו בדמיון חזותי, להפוך את הקולות למראות בצורת כתב או בצורת תמונות, שיצייר בדמיונו לנגד עיניו.
הכתוב המובא לראיה מתאים מאוד לשיטתו של רבי תנחום. בכתוב זה משה מזהיר את ישראל שלא ישכחו את מה שקיבלו בהר סיני. באותו פרק עצמו הוא מדגיש, שבמעמד הר סיני הם רק שמעו ולא ראו. כיצד יכול הוא להזהירם בלשון "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"? וכי היאך אפשר לראות את הדברים (דיבורים)? נראה כי הדרשן מבין, שבדבריו של משה יש רמז לאופי המיוחד של מתן תורה בסיני: הדברים ניתנו לא רק בקול אלא גם במראה, בהמחשה חזותית של הקולות. רבי תנחום נתלה בדבריו של משה, שמהם עולה שדווקא המראה של הדיבורים הוא זה המונע את השכחה, ומציע ללומד לחזור באופן שכלי על התהליך של הפיכת קולות למראות ("עיונים לקסיקליים בעברית ובארמית", "אסופות ומבואות בלשון" ב, עמודים 144-147. ועיין עוד: "אומנות הזיכרון", "מחקרי תלמוד" ג, עמודים 557-563).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:16)

דנים בעניין הטבת חלום.
**רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי תנחום בירבי חייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זה שהוא רואה** (בקטע בולוניה 1: 'ח[ו]לם') **חלום קשה צריך לומר: "יהי רצון מלפניך, י'י אלהיי ואלהי אבותיי** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'י'י אלהינו ואלהי אבותינו')**, שיהו כל חלומ**ו**תיי** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'שיהו כל החלומות') **שחלמתי, בין בלילה הזה בין בשאר הלילות** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'בין בלילות אחרים', ובקטע בולוניה 1: 'בין בלילה אחרת')**, בין שחלמתי אני** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף '**לי**', ובקטע בולוניה 1 נוסף 'לעצמי') **ובין שחלמו לי** (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) **אחרים, אם טובים הם - יתקיימו עלי**י **לששון ולשמחה לברכה ולחיים** (ארבע מילים אלו יתירות, ואינן ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1)**, ואם לדבר אחר** (בכתב יד רומי נוסף '**הם**') – אם רעים הם ("דבר אחר" הוא לשון נקייה), **- כשם שהפכת את מי המרה למתיקה** (למתיקות) **ומי יריחו על ידי אלישע למתיקה** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין שש מילים אלו) **ואת קללת** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'בלעם') **בן בעור לברכה, כן תהפוך את כל חלומות** (בקטע בולוניה 1: 'חלומותי') **הקשין** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'כך / כן תהפוך כל חלומותיי הרעים והקשים') **ומה שחלמו לי אחרים** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין ארבע מילים אלו) **לטובה** ו**לברכה ולרפואה ולחיים** ו**לשמחה ולששון ולשלום"** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין 'ולשלום', ובכתב יד רומי אין גם 'ולרפואה')**.** וצריך לומר שלושה פסוקים שמוזכרת בהם הפיכה מטוב לרע על ידי ה': **"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי**, **פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם**, **י'י אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ"** (תהילים ל,יב-יג) – הפכת את מספדי שיהיה לי למחול, והיתרת את שקי שקשרתי במותניי כדרך האבילים וחגרת אותי באיזור של שמחה (מילאת ליבי שמחה). לפיכך כבודי (נפשי) יזמר לך תמיד ולא יפסיק, ותמיד אשיר לך שירי תודה (הפסוק "למען יזמרך" כאן הוא אשגרה)**. "וְלֹא אָבָה י'י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ י'י אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה**, **כִּי אֲהֵבְךָ י'י אֱלֹהֶיךָ"** (דברים כג,ו) – ה' לא ניאות לקבל את דבריו של בלעם והפך את הקללה שבפיו לברכה, שנתכוון בלעם לקלל את ישראל ולבסוף בירכם**. "אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו**, **וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם"** (ירמיהו לא,יב) – בתולות יחוללו בשמחה, ובחורים וזקנים ירקדו כולם, ואהפוך את האבל לששון, ואנחם אותם עד שלא יהיה להם עוד יגון**.**

הקטע בעניין הטבת חלום שהובא בירושלמי כאן הוא גוף זר, שהטעם להבאתו אינו ברור.

ב**בבלי ברכות** נה,ב אמרו: אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה - ילך ויטיבנו בפני שלושה. ליתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך: טבא הוא, וטבא ליהווי, רחמנא לשווייה לטב. שבע זימנין לגזרו עלך מן שמיא דלהווי טבא, ויהווי טבא. ולימרו שלוש הפוכות ושלוש פדויות ושלוש שלומות. שלוש הפוכות - "הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה" (תהילים ל), "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו, והפכתי אבלם לששון" וגו' (ירמיהו לא), "ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך" וגו' (דברים כג). שלוש פדויות - דכתיב: "פדה בשלום נפשי מקרב לי" וגו' (תהילים נה), "ופדויי ה' ישובון" וגו' (ישעיהו לה), "ויאמר העם אל שאול: היונתן ימות אשר עשה הישועה" וגו' (שמואל א יד). שלוש שלומות - דכתיב: "בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" (ישעיהו נז), "ורוח לבשה את עמשיי" וגו' (דברי הימים א יב), "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום" וגו' (שמואל א כה).
אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בהדי הדדי, אמרי: כל חד וחד מינן לימא מלתא דלא שמיע ליה לחבריה. פתח חד מינייהו ואמר: האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא, ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו, ולימא הכי: ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חביריי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם - חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה - רפאם כמי מרה על ידי משה רבנו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיה מחוליו, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה - כן הפוך כל חלומותיי עליי לטובה. ומסיים בהדי כהני, דעני ציבורא: "אמן" (אחר הדברים, הן ברכת הכוהנים והן בקשתו הפרטית).

לפי אמוראי ארץ ישראל בירושלמי, החולם מטיב לעצמו את חלומו. ולפי אמוראי ארץ ישראל בבבלי, אחרים מטיבים לחולם את חלומו.

ב**הלכות ארץ ישראל מן הגניזה** (עמוד קלז) נאמר: ואם יראה בלילה חלום, יאמר נגד הכהנים כשהם מברכים בברכה השלישית: יהי רצון מלפניך, י'י אלהי ואלהי אבותי, שתהפוך כל החלומות הרעים שחלמתי וכל החלומות שחלמו אחרים עלי למענך, אלהי, לטובה לששון לשמחה. כשם שהפכת מי מרה על ידי משה וכמייה דירחו על ידי אלישע וקיללת בלעם לברכה, כן תהפוך כל החלומות הרעים שחלמתי ושחלמו אחרים עלי לברכה לרפואה ולשלום. ככתוב: "הפכתה מספדי למחול לי, פתחת שקי" וג'. "ולא אבה י'י אלהיך לשמוע אל בלעם" וג'. "אז תשמח בתולה במחול" וג'.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:17
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:17](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:17)

במשנה שנינו: **"אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו".**
מצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי אחא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רבי בא')**: הדא דאת אמר** (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'הדא דא' אמ'', ונמחק 'אמ'' בטעות על ידי מגיה, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. וב"שרידי הירושלמי": 'הדא דאת אמר', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הדה דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו), **- במלכי ישראל** – במקרה שמלך ממלכי ישראל שואל בשלומו בשעת התפילה, שיבין משום מה אותו אדם אינו משיב לו שלום**, אבל במלכי אומות העולם** – במקרה שמלך ממלכי אומות העולם שואל בשלומו בשעת התפילה, **- משיב שאילת שלום** – מפסיק את תפילתו ומשיב לו שלום, שאם לא יפסיק, יש חשש שמא יהרגנו המלך, שלא יבין משום מה אותו אדם אינו משיב לו שלום**.**

ב**בבלי ברכות** לב,ב אמרו: "אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו". - אמר רב יוסף: לא שנו אלא במלכי ישראל, אבל במלכי אומות העולם - פוסק.

ב**שמות רבה** ט,ג נאמר: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין" - תנן: העומד להתפלל, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקיבו - לא יפסיק. - מה ראו חכמים להקיש (להשוות, לדמות, מעצם סמיכות העניין) כריכת נחש למלכות? (מדוע בחרו חכמים מכל הסכנות את סכנתה של כריכת נחש דווקא כדימוי לסכנתה של מלכות?) - אמר רבי שמעון / יהודה בן פזי: דכתיב: "קולה כנחש ילך" (ירמיהו מו) (ירמיהו מדבר שם על מלכות מצרים. מן ההמשך ברור כי הדרשן מכוון למלכות רומי), מה הנחש מלחש והורג (לפני שהוא נושך הריהו נושף, והרי זה כאילו מלחש), אף המלכות מלחשת והורגת את האדם (והוא הולך ומסביר): הוא נתון בבית האסורים - מלחשת עליו והורגתו (כשהמלכות מבקשת להיפטר מאדם לא רצוי לה ואין בידה סיבה משפטית להמיתו, היא נותנת אותו בבית האסורים, ושם היא מסלקת אותו ומפרסמת אחר כך: פתאום איבד אותו האיש את עצמו לדעת, או שחלה לפתע ומת).

אין כוונת מדרש זה, שאפילו במלך שהורג ובנחש שהורג לא יפסיק את תפילתו, אלא כוונתו שמלך ונחש שווים שהם עלולים להרוג את האדם, אבל ההפסקה בתפילה תלויה האם יש חשש שהמלך והנחש יהרגוהו אם לא יפסיק, כמו שאמרו בירושלמי כאן בעניין מלך ולהלן בעניין נחש.

כיוון שדיברו באיסור להשיב שלום אפילו למלך בשעת התפילה, מדברים באיסור להשיב שלום אפילו למלך בשעת כתיבת השם.
ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **היה כותב את השם** (כינוי לאלוהים) – בספר תורה**, אפילו** ה**מלך שואל בשלומו - לא ישיבנו** – לא יחזיר לו שלום בשעת כתיבת השם, מפני שאסור להפסיק באמצע כתיבת השם, שצריך לכותבו בבת אחת**. היה כותב** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'שנים או', כנראה על פי מסכת סופרים. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'שנים') **שלשה שמות** – זה אחר זה**, כגון: "אֵל אֱלֹהִים י'י"** (יהושע כב,כב; תהילים נ,א) – ששלושה שמות רצופים בפסוק (המילים "כגון..." אינן בברייתא המקבילה שבתוספתא ובמסכת סופרים, והן תוספת פירוש של הירושלמי, או שהן הערה שנכתבה על הגיליון של הירושלמי ואחר כך הוכנסה בגוף הירושלמי), **- הרי זה גומר את אחד מהן ומשיב שאילת שלום** – שמותר להפסיק בין כתיבת שם אחד לכתיבת השם הבא, אף על פי שהם רצופים**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,כב שנו: הכותב את השם, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו. היה כותב חמישה שישה שמות (כגון שהניח תחילה רווחים במקום השמות, והשלים כתיבתם אחר כך, או כגון שהשמות רצופים בפסוק), כיוון שגמר אחד מהם, משיב שאילת שלום. 

נראה שצריך לומר בתוספתא: "שלושה שישה שמות", כלומר, שלושה או שישה, והיינו או הפסוק "אֵל אֱלֹהִים י'י" בתהילים נ,א שהוא שלושה שמות, או הפסוק "אֵל אֱלֹהִים י'י, אֵל אֱלֹהִים י'י" ביהושע כב,כב שהוא שישה שמות ("דקדוקי סופרים לתלמוד הירושלמי", מסכת ברכות, עמוד כח).
יש כמה פסוקים במקרא שבהם שלושה שמות רצופים.

וב**מסכת סופרים** ה,ז וב**מסכת ספר תורה** ה,ז נאמר: הכותב את השם, אפילו המלך שואל בשלומו - לא ישיבנו. היה כותב שניים או שלושה שמות כאחת - הרי זה מפסיק ביניהם ומשיב.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:18
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:18](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:18)

כיוון שדיברו במלך מאומות העולם ששואל בשלומו של אדם מישראל בשעת התפילה, מספרים על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם בשעת הלימוד בתורה.
**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **הוה יתיב קרי קומי כנישתא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'קרי בכנשתה') **דבבל** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**דבבלייה**'. ובקטע בולוניה 1: 'דבבלאי') **בציפורין** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: '**ד**ציפורין') – היה יושב וקורא (לומד מקרא) לפני (בית) הכנסת של הבבליים (בני בבל שעלו לארץ ישראל) של ציפורי (עיר בגליל התחתון)**. עבר ארכונא** (מילה שמקורה ביוונית. ב"שרידי הירושלמי": 'שילטונה ארכונה', והוא כפל גרסה. ובכתב יד רומי: 'שולטנה', ובקטע בולוניה 1: 'שלטנה') **ולא קם** (ב"שרידי הירושלמי": 'קאים') **ליה מקומוי** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן קומוי') – עבר (לפני בית הכנסת) הארכון (השליט, המושל) ולא עמד לו (רבי יוחנן) מפניו (מפני הארכון)**. אתון בעיין מימחוניה** – באו (חיילי הארכון) רוצים להכותו (את רבי יוחנן על שזלזל בארכון)**. אמר לון:** – אמר להם (הארכון): **ארפוניה** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ארפון ליה') – הרפו (עזבו) אותו (את רבי יוחנן)**. בנימוסא** (בכתב יד רומי: 'בנימוסיה', ובקטע בולוניה 1: 'דבנימוסיה'. - מילה שמקורה ביוונית, ומשמעה: מנהג, חוק) **דברייה הוא עסיק** – בחוק של בוראו (כינוי לאלוהים יוצר העולם) הוא עסוק (הוא לומד את התורה, ולכן לא עמד לו מפניי. - התורה נקראה נימוס על ידי הגויים)**.**

כיוון שסיפרו על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם, מספרים על שני מושלים מאומות העולם שקמו מפני אמוראים.
**רבי חנינא** (בר חמא) **ורבי יהושע בן לוי** (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) **עלון קומי אנטיפותא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אנטיפוטה'. מקור המילה ביוונית) **דקיסרין** – נכנסו לפני האנטיפוט (פרוקונסול, בעל משרה שלטונית) של קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) (כדי להשתדל לפניו)**. חמתון וקם** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף '**ליה**') **מן קומיהון** – ראה (האנטיפוט) אותם (את שני האמוראים) ועמד לו מפניהם**. אמרו** ('אמרון') **ליה:** – אמרו (משרתיו) לו (לאנטיפוט): ו**מן קומוי** (צריך לומר: '**קומי**', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) **אילין יהודאי את קאים** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'לך')**?!** (בתמיהה) – ומפני אלה היהודים אתה עומד לך?! **אמר לון:** – אמר להם: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'חייכון' - חייכם (נוסח שבועה)) **אפיהון דמלאכין חמית** – פניהם של מלאכים ראיתי (פניהם של האמוראים דומות לפניהם של מלאכים, ולכן עמדתי לי מפניהם, כדי לחלוק להם כבוד)**.**
**רבי יונה ורבי יוסי** (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **עלון קומי ארסקינס באנטוכיא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'דאנטוכיה') – נכנסו לפני אורסיקינוס (שהיה שר צבא רומי) באנטוכיה (אנטיוכיה, עיר חשובה ומפורסמת בצפונה של סוריה)**. חמתין** (צריך לומר: 'חמת**ו**ן', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) **וקם** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף '**ליה**') **מן קומיהון** – ראה (אורסיקינוס) אותם (את שני האמוראים) ועמד לו מפניהם**. אמרין** ('אמרון') **ליה:** – אמרו (חייליו) לו (לאורסיקינוס): ו**מן קומוי** (צריך לומר: '**קומי**', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1) **אילין יהודאי את קאים לך?!** (בתמיהה) – ומפני אלה היהודים אתה עומד לך?! **אמר לון:** – אמר להם: **אפיהון דהני** (לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**דאילין**') **אנא חזי** (לשון בבלי, וצריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ח**מ**י') **בקרבא ונצח** – פניהם של אלה (האמוראים) אני רואה בקרב (במלחמה) ונוצח (מנצח. ולכן עמדתי לי מפניהם, כדי לחלוק להם כבוד. ב"שרידי הירושלמי": 'חייכון, כד אנה נפק לקרבה, דמותהון אנא חמי ונצח' - חייכם, כשאני יוצא לקרב, דמותם אני רואה ונוצח)**.**

ב**בבלי יומא** סט,א אמרו: ...כיוון שראה אלכסנדרוס מוקדון לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו (מלוויו): מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה?! אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפניי בבית מלחמתי (כשאני נלחם אני רואה מעין דמות זו הולכת לפניי כסימן של ניצחון).
וב**ויקרא רבה** יג,ה; ב**פסיקתא דרב כהנא** ד,ט; ב**פסיקתא רבתי** פסקה יד וב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'חוקת' סימן כז נאמר: אלכסנדרוס מוקדון, כשהיה רואה את שמעון הצדיק, היה עומד על רגליו. אמרו לו בני פלטין (ארמון) שלו: יהודי אין אתה יכול לראות. מפני יהודי אתה עומד?! אמר להם: בשעה שאני יוצא למלחמה / כשאני יורד לקרב, כדמותו אני רואה ונוצח.

מה שסיפרו בירושלמי כאן על ארסיקינוס ורבי יונה ורבי יוסי, סיפרו בבבלי ובמדרשי אגדה על אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק.

אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס (שהיה קיסר רומי שישב באנטיוכיה ושלט במזרח האימפריה הרומית בקשיחות ובאכזריות) לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנת 351-2 למניינם. בספרות חכמים אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי.

אין לדעת מה היו מעשיהם של רבי יונה ורבי יוסי באנטיוכיה ומתי ביקרו שם, אולם הדעת נותנת שבאו להשתדל אצל אורסיקינוס בעניין כלשהו הקשור במרד, אולי למען יהודים מתומכי המרד שהסתתרו ולא באו על עונשם ("ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי", עמוד 206).

כיוון שסיפרו על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם, מספרים על אמורא שלא חלק כבוד למלך מאומות העולם.
**רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **על קומוי** (צריך לומר: '**קומי**', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) **מלכותא** – נכנס לפני המלכות (המלך, השליט)**. כי נפיק** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מינפק'. במסירה שלפנינו הצורה הארץ ישראלית המקורית 'מי' הפכה לצורה הבבלית 'כי'. המעתיקים הפכוה בהשפעת הבבלי) **הפך קדל** – כשהיה יוצא (מלפני המלכות) הפך עורף (החזיר את אחוריו כלפי המלכות, ולא הלך אחורנית כשפניו כלפי המלכות כדי לחלוק כבוד למלכות)**. אתון בעיון** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: '**בעיין**'. ב"שרידי הירושלמי": 'בעין', ובכתב יד רומי: 'בעיי') **מיקטלוניה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'מיקטל**י**ניה') – באו (משרתיו) רוצים להרוג אותו (את רבי אבון על שזלזל במלכות)**, וחמון תרין זיקוקין דנור נפקין מקדליה** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן קדליה') **ושבקוה** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין מילה זו) – וראו שני ניצוצות של אש יוצאים מעורפו והניחוהו**, לקיים מה שנאמר:** – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא (בברכות של ברית ערבות מואב): **"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י'י נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ"** (דברים כח,י) – כשתשמור מצוות ה', יכירו וידעו כל אומות העולם שאתם של ה' והוא משגיח עליכם, ויפחדו מלהרע לכם. וכן במעשה המסופר כאן ראו משרתיו של המלך ניצוצות של אש שיצאו מעורפו של רבי אבון ופחדו מלהרע לו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:19
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:19](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:19)

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם י'י נִקְרָא עָלֶיךָ** וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ**"** (דברים כח,י) **- "כל"** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **אפילו רוחות** (כינוי לשדים)**, אפילו שידים** – המילה "כל" באה לרבות (להוסיף), שגם השדים, שדרכם להזיק לבני אדם, יפחדו מלהרע לך**.**

כיוון שדיברו בתשובה לשאילת שלום בשעת התפילה, מספרים על תשובתם של שני אמוראים לאדם ששאל בשלומם.
**רבי יניי ורבי יונתן** (אמוראים ארץ ישראלים בדור הראשון) **הוו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הוון') **מטיילין באסרטין** (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'באסוטין', והוגה על ידי מגיה 'באסרטין' כמו שהוא בכתב יד רומי. ואילו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'באס**טד**ין' - באיצטדיון) – היו מטיילים (מהלכים) בדרך**. חמתון חד ושאל בהון** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין שתי מילים אלו) – ראה אותם אחד ושאל בהם (שאל בשלומם, כדי לחלוק להם כבוד)**. אמר להון:** – אמר להם: **שלמכון** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'שלם לכון'. ובכתב יד רומי: 'שלם עליכון') **רבייא!** – שלום לכם, רבנים! ('רבייא' הוא לשון רבים מן 'רב') **אמרין** ('אמרון')**:** – אמרו (האמוראים לאותו אחד): **אפילו תואר חב**י**רות** (תואר כבוד של חכמים. - במסירה שלפנינו כתב הסופר 'הבריות', והוגה על ידי מגיה 'חברות'. וכן הוא ב"שרידי הירושלמי": 'חבירות', ובכתב יד רומי בטעות: 'חבורות') **אין עלינו** – אי אפשר לכנות אותנו אפילו בתואר "חבר" (תואר כבוד של חכם), ובוודאי שלא בתואר "רבי" שכינית אותנו בשאילת השלום ששאלת**.**

**לרעה** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו, ויש למחוק אותה. - ב"פירושים וחידושים לירושלמי" כתב, שצריך לתקן: 'לדעה', והוא סימן: **ל**קיש יו**ד**ן ל**ע**זר, החכמים שהיו הוגים בתורה הרבה (כמסופר להלן). - והדברים מתמיהים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד עד, הערה 171). - ואולי מילה זו היא פירוש למילים "לדבר אחר" לעיל בעניין הרואה חלום, שנכתב על הגיליון ונכנס לפנים שלא במקומו, שהתלמוד נכתב בטורים מקבילים, ומילה זו שנכתבה בין שני טורים היתה שייכת לטור אחד ויוחסה בטעות כשייכת לטור הבא)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:20
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:20](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:20)

כיוון שסיפרו לעיל על אמורא שלא קם מפני מושל מאומות העולם בשעת העיסוק בתורה, מספרים על אמוראים שהיו עסוקים ושקועים בלימוד התורה עד שלא ידעו מה שאירע להם.
**ריש לקיש** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**, מנהגו** (צריך לומר: '**מן הגי**'='מיהגי'. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מיהגי' ("מחקרים בעברית ובארמית", עמוד רא). ובקטע בולוניה 1: 'מהגי') **באוריתא סגין** – בהיותו הוגה (כשהיה חושב, לומד) בתורה מאוד**, הוה נפיק ליה לבר מתחומא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מן תחומא') **דשבתא** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1: 'דשובתה') **והוא לא ידע** – היה יוצא לו לחוץ מהתחום של השבת והוא לא ידע (לא הרגיש שיצא בשבת מן התחום, בשל שקידתו בלימוד והתמסרותו לו. - תחום שבת הוא שטח ברוחב של אלפיים אמה מחוץ למקום יישוב שמותר ללכת בו ביום השבת)**, לקיים מה שנאמר:** – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא (בשבח הנאמנות לאשת הנעורים): **"בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"** (משלי ה,יט) – תהיה עסוק ושקוע באהבתה של אשתך עד כדי תעות הלב והחושים. וכן במעשה המסופר כאן היה ריש לקיש עסוק ושקוע בלימוד התורה עד שתעה ולא ידע שיצא לו חוץ לתחום**.**
**רבי יודן בירבי ישמעאל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**, מנהגיה** (צריך לומר: '**מן הגי**'='מיהגי'. וב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'מיהגי', ובקטע בולוניה 1: 'מהגי') **באוריתא סגין** – בהיותו הוגה (כשהיה חושב, לומד) בתורה מאוד**, הוות גולתיה שרעה מיניה [והוא לא ידע** – היתה גלימתו (הבגד העליון) נופלת ממנו והוא לא ידע (לא הרגיש שגלימתו נפלה, בשל שקידתו בלימוד והתמסרותו לו. - גולתא היא גלימה ארוכה של צמר שלבשו גברים)**, לקיים מה שנאמר: "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד"** – וכן במעשה המסופר כאן היה רבי יודן בירבי ישמעאל עסוק ושקוע בלימוד התורה עד שלא ידע שגלימתו נפלה**.**
**רבי לעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי)**, מיהגי באוריתא סגין** – כשהיה הוגה (חושב, לומד) בתורה מאוד**, הוות גולתיה שרעה מיניה** (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד רומי וקטע בולוניה 1. ובמסירה שלפנינו נשמט בשל הדומות מ"הוות גולתיה שרעה מיניה" לעיל עד "הוות גולתיה שרעה מיניה" כאן)**]** (בקטע בולוניה 1 נוסף 'ולא ידע') **וחכינה** (מילה שמקורה ביוונית. בכתב יד רומי: 'והות חכינה') **מזדהרא לה** – היתה גלימתו נשמטת ממנו והיתה נחש שומרת אותה ('חכינה' הוא שם ממין נקבה)**. אמרין** ('אמרון') **ליה תלמידוי:** – אמרו לו תלמידיו: **רבי, הא גולתך שריעה** (בקטע בולוניה 1 נוסף 'מינך') – הנה גלימתך שמוטה (ממך)**. אמר לון:** – אמר להם: **ולית ההיא רשיעתא זהירא** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**מזדהרה**') **לה?!** (בתמיהה) – ואין הרשעה ההיא (הנחש) שומרת אותה (את גלימתי)?!

הסיפור על רבי אלעזר בירבי שמעון הובא אגב הסיפור הקודם לו על רבי יודן בירבי ישמעאל בשל הדימיון ביניהם.

ב**בבלי עירובין** מג,ב אמרו: נחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום (משכה אותו ההלכה שהיה הוגה בה, עד שלא שם לב שיצא חוץ לתחום).

וב**בבלי עירובין** נד,ב אמרו: "באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה) - כגון רבי אלעזר בן פדת. דתניא: אמרו עליו, על רבי אלעזר בן פדת, שהיה יושב בשוק התחתון של ציפורי ועוסק בתורה, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. תניא: אמר רבי יצחק בן אלעזר: פעם אחת בא אדם אחד ליטלו (לקחת סדין זה לעצמו) ומצא נחש שרף כרוך עליו (ששמר אותו).

בירושלמי: רבי אלעזר בירבי שמעון, ובבבלי: רבי אלעזר בן פדת. ואפשר שצריך לומר בבבלי כמו בירושלמי (וכן כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמוד 168).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:21
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:21](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:21)

במשנה שנינו: **"אפילו נחש כרוך על עקיבו - לא יפסיק".**
מציעים דיוק מהמשנה: **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יוסי** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**רב יוסף**'. - גדול אמוראי בבל בדור השלישי)**: לא שנו אלא נחש** – הדין במשנה מתייחס רק למקרה של נחש המוזכר במפורש**, אבל עקרב - מפסיק** – הדין במקרה של עקרב הוא, שהוא מפסיק את תפילתו ומסלק את העקרב הכרוך על עקיבו**.** ומסבירים: **למה?** – מדוע במקרה של עקרב הוא מפסיק את תפילתו? - **דמחייא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'דהיא מחייה', ובקטע בולוניה 1: 'די מחייה') **וחזרה ומחייא** – שהיא מכה וחוזרת ומכה (העקרב עוקץ שוב ושוב, ואם לא יפסיק את תפילתו ויסלק אותו, יש חשש שמא יהרגנו)**.**
ומציעים דיוק נוסף מהמשנה: **רבי אילא אמר** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין שלוש מילים אלו)**: לא אמרו אלא כרוך** – הדין במשנה מתייחס רק למקרה של נחש כרוך על עקיבו המוזכר במפורש**, אבל אם היה מרתיע** (מרטיט, מזעזע) – הנחש את גופו, **ובא כנגדו** (מולו) **- הרי זה מסתיר** (ב"שרידי הירושלמי": 'מסריר', ובכתב יד רומי: 'מסדיר'. ונראה שצריך לומר: '**מסטיר**', כמו בקטע בולוניה 1 וכמו שגרסו תלמידי רבנו יונה ורש"ס, ופירושו: מצדד ('סטר' בארמית = 'צד' בעברית), והוא כמו 'מעביר' בברייתא להלן) **מלפניו** – הדין במקרה של נחש שהיה מרתיע ובא כנגדו הוא, שהוא עוקר ממקומו ועובר מלפני הנחש לצד אחר, לפי שבמקרה זה הנחש מתכוון להזיקו, ואם לא יעבור מלפניו, יש חשש שמא יהרגנו**, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו** – כשהוא עובר מלפני הנחש, אלא ימשיך אותה**.**

בירושלמי כאן מתחלפים המונחים "לא שנו אלא" ו"לא אמרו אלא" זה בזה על ידי גיוון המינוח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 302 ועמוד 340).

ב**בבלי ברכות** לג,א אמרו: אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב יוסף / רב ששת: לא שנו אלא נחש, אבל עקרב - פוסק.

המימרה שאמר רב יוסף בבבלי (לפי חלק מכתבי היד) היא המימרה שאמר משמו רבי הונא בירושלמי. רבי הונא נולד בבבל והיה שם תלמידו של רב יוסף, ועלה לארץ ישראל.
בירושלמי דייקו מהמשנה שני דיוקים, ואילו בבבלי לא דייקו אלא את הדיוק הראשון.

בכמה מקומות במדרשי אגדה באה הלשון "ראה נחש מרתיע ובא" - במצב של רטיטה, ויש גורסים: "מרתיח" - במצב של רתיחה, קצף.

ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **היה עומד ומתפלל באסרטיא** (בדרך. בכתב יד רומי: 'באיסטרטיה' (מקור המילה ביוונית)) **או בפלטיא** (רחוב, רחבה (מקור המילה ביוונית)) **- הרי זה מעביר מפני החמור ומפני הקרון** (עגלה (מקור המילה ביוונית)) – הוא עוקר ממקומו ועובר לצד אחר של הדרך או של הרחוב, מפני החמור או הקרון הבאים כנגדו, כדי שלא יינזק מהם**, ובלבד שלא יפסיק את תפילתו** – כשהוא עובר מפניהם**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,כ שנו: היה עומד ומתפלל בסרטיה ובפלטיה - הרי זה עובר פני חמור (כלומר, עובר מפני החמור), פני חמר, פני קדר (צריך לומר: קרר - מנהיג קרון), ואין מפסיק.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:22
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:1:22](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:1:22)

ומביאים את המשך הברייתא: **אמרין** (צריך לומר: '**אמרו**', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי וברש"ס) **עליו, על רבי חנינא בן דוסא** (תנא בדור הראשון)**, שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר** (לטאה מנומרת וארסית / נחש ארסי) **והכישו** (נשך אותו) **ולא הפסיק את תפילתו, והלכו ומצאו** את **אותו חברבר מת מוטל** (מושלך) **על פי חורו** – החור שהוא מצוי בו**. אמרו: אִי** (אוי (מילת קריאה לצער)) **לו לאדם שנשכו חברבר** – כי אותו אדם מת**, ואִי** (אוי) **לו לחברבר שנשך את רבי חנינא בן דוסא** – כי אותו חברבר מת**.**

ומפסיקים את הברייתא ושואלים: **מה עיסקיה דהדין חברבר**(**י**)**א?** – מה עיסקו (טיבו) של החברבר הזה?
ומשיבים: **כד הוות** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: '**כד הוא**'. ובכתב יד רומי: 'כדו' = 'כד הוא') **נכית לבר נשא** – כשהוא (החברבר) נושך בן אדם**, אִין בר נשא קדים למיא** – אם בן האדם קודם (בא לפני החברבר) למים, **- חברברא מיית** – החברבר מת**, ואִין חברברא קדים למיא** – ואם החברבר קודם (בא לפני בן האדם) למים, **- בר נשא מיית** – בן האדם מת**.**

ומביאים את סוף הברייתא: **אמרו לו** – לרבי חנינא בן דוסא, **תלמידיו: רבי, לא הרגשת?** – האם לא חשת בנשיכת החברבר בשעה שהתפללת? **אמר להן: יב**ו**א עלי** – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עליי דבר רע**, ממה** (בקטע בולוניה 1: 'מתוך') **שהיה לבי מתכוין** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מכוון') **בתפילה** (בכתב יד רומי: 'בתפילתי')**, אם הרגשתי** – כלומר, נשבע אני שלא הרגשתי בנשיכת החברבר, מפני שהייתי שקוע בכוונת התפילה, ויבוא עליי כל רע אם הרגשתי**.**

**אמר רבי יצחק בר אלעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: ברא לו** – לרבי חנינא בן דוסא, **הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו** – ונגעו רגליו במים, וכיוון שהוא קדם למים, החברבר מת, ואלמלא נס זה שנעשה לו, היה הוא מת**, לקיים מה שנאמר:** – המעשה שנעשה הוא בדיוק לפי הכתוב במקרא: **"רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה**, **וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם"** (תהילים קמה,יט) – ה' ממלא את בקשת השומעים בקולו ושומרים מצוותיו, והוא מקבל את תפילתם הנאמרת בזעקה ומושיע אותם מצרתם. וכן במעשה המסופר כאן עשה ה' את רצונו של רבי חנינא בן דוסא ושמע את תפילתו והצילו, שלא מת מנשיכת החברבר**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,כ שנו: אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל ונשכו ערווד (לטאה ארסית / נחש ארסי) ולא הפסיק. הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו. אמרו: אילו (צירוף של 'אִי לו' - אוי לו) לאדם שנשכו ערווד, אילו לערווד שנשכו לבן דוסא.
וב**בבלי ברכות** לג,א אמרו: תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה בו עַרְוָד (לטאה ארסית / נחש ארסי) והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראו לו את חורו. הניח / נתן עקבו על פי חורו. יצא אותו עַרְוָד ונשכו ומת. נטלו על כתיפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: בניי, ראו שאין עַרְוָד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו עַרְוָד, אוי לו לעַרְוָד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'וארא' סימן ד וב**מדרש ילמדנו** (מאן) עמוד צח נאמר: ילמדנו רבנו, אדם מישראל שהיה עומד ומתפלל, ובא הנחש ונכרך על עקיבו, מהו שיפסיק? - כך שנו: אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. מעשה ברבי חנינה בן דוסא שהיה עומד ומתפלל, ובא חוורוור ונשכו, וברחו התלמידים. אחר שעה באו ומצאו אותו חוורוור מת מושלך על פי חורו. אמרו: אי לו לאדם שנשכו חוורוור, ואי לחוורוור שנשך את רבי חנינה בן דוסא.

בתוספתא ובבבלי: ערווד, עַרְוָד. ובירושלמי ובמדרשים: חברבר, חוורוור.
הסיפור בירושלמי ובמדרשים מתאים בעיקרו לתוספתא, אבל בבבלי מסורת אחרת.

ערווד נזכר רק בתוספתא ובבבלי. חברבר נזכר בירושלמי. אפשר שמדובר בחילוף בין כינוי ארץ ישראלי לכינוי בבלי. השימוש הארץ ישראלי בכינוי חברבר מתאים להימצאות מילה זו בארמית ארץ ישראלית בלבד ולא בארמית בבלית ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמוד 33. וראה "ערכי" ב, עמוד 66).
בברייתא שבתוספתא ובירושלמי בלבד מסופר שרבי חנינא בן דוסא ננשך על ידי הערווד כשעמד והתפלל. הברייתא מובאת בשני התלמודים ובתוספתא בהקשר למשנה האומרת: "אפילו נחש כרוך על עקבו - לא יפסיק". בהקשר זה בוודאי שיש יתרון לסיפור אם הוא עוסק בנשיכת חיה מסוכנת בזמן תפילה. לכן אילו עמדה בפני מסדר הסוגיה בבבלי ברייתא שבה סופר שרבי חנינא בן דוסא ננשך כשהתפלל, סביר שהוא לא היה משמיט תיאור זה. לכן סביר שתיאור זה נוסף על ידי מוסרי התוספתא והירושלמי ששיבצו את הסיפור בהקשר שבו הוא נמצא (שם, עמוד 136).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:1)

**משנה**
משנה זו באה ללמד על הוספות לתפילת שמונה עשרה שהזמן גורם אותן.
**מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים** (הברכה השנייה שבתפילת שמונה עשרה) – בימות הגשמים מזכירים בברכה זו את גבורת ה' בהורדת גשמים, שאומרים שה' הוא מוריד הגשם**, ושואלין גשמים בברכת השנים** (הברכה התשיעית שבתפילת שמונה עשרה) – בימות הגשמים מבקשים בברכה זו על ירידת גשמים**, והבדלה ב"חונן הדעת"** (הברכה הרביעית שבתפילת שמונה עשרה, שחתימתה: "חונן הדעת") – בתפילת ערבית שבמוצאי שבת ובמוצאי יום טוב אומרים בברכה זו תפילת הבדלה, שאומרים שה' מבדיל בין קודש לחול**. רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה** (בכתב יד אחד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'לעצמה', ובכתב יד שני של המשנה: 'בעצמה', במקום 'בפני עצמה') – אין אומרים את ההבדלה ב"חונן הדעת", אלא אומרים אותה ברכה בפני עצמה אחרי שלוש הברכות הראשונות, ואחר כך אומרים את הברכות האמצעיות**. רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **אומר: בהודאה** (הברכה השנייה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) – אומרים את ההבדלה בברכה זו**.**

התנא קמא הסתמי הוא כנראה רבן גמליאל הסובר שתפילת ערבית היא חובה, ולכן תמיד יתפלל אותה אדם בצורה הקבועה של שמונה עשרה ברכות ואף במוצאי שבת. נראה שרבי עקיבא סובר שאף שתפילת ערבית רשות יש להתפלל אותה במוצאי שבת כדי להבדיל בתפילה ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 335, הערות 26 ו-27).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,א.
מדוע קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים? -
מביאים טעם אחד: **כשם שתחיית המתים** (שיבת כל מתי ישראל לחיים באחרית הימים) מביאה **חיים לָעולם** (לאנושות, לכלל בני האדם) – שהמתים שבים לחיים**, כך ירידת גשמים** מביאה **חיים לָעולם** – שחיותו של העולם תלויה במים, ועוד, שעל ידי הגשמים גדלה התבואה, שממנה העולם חי וניזון. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים**.**
ומביאים טעם שני (בהצעת מקור): **רבי חייא בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **שמע לה מן הדא:** – שומע (לומד) אותה (את הקביעה) מזאת (מהפסוק הזה, בעניין קריאת הנביא אל העם לתשובה אל ה'): **"יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם**, **בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו, וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת י'י**, **כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ**, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ**"** (הושע ו,ב-ג) – ה' יקימנו לתחייה לאחר יומיים שלושה ונעמוד לפניו חיים; נתאמץ לדעת את ה' ונרדוף אחרי דעת ה' עד שנשיג אותה, ישועת ה' תבוא כשחר היוצא בבירור ותטיב לנו כגשם המרווה את הארץ. יש במקרא הזה רמז לתחיית המתים ויש בו דימוי לירידת הגשמים. ולכן קבעו את הזכרת הגשמים בתחיית המתים**.**

**חיים לעולם**
חכמינו דרשו בכמה מקומות: "מה מים חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם"; "מה אש חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם"; "מה שמן חיים לעולם, כך דברי תורה חיים לעולם". ולכן יש לפרש "חיים לעולם", שחיותו של העולם תלויה בהם.
ועוד דרשו חכמינו: "מה הדרבן הזה (המכוון את הפרה החורשת לתלמיה) מביא חיים לעולם, אף דברי תורה מביאים חיים לעולם". ולכן יש לפרש עוד "חיים לעולם", שמזונו של העולם בא על ידם.

**ירידת גשמים שקולה כתחיית המתים**
ב**בבלי ברכות** לג,א אמרו: "מזכירים גבורות גשמים בתחיית המתים". - מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך ששקולה (ירידת גשמים) כתחיית המתים, לפיכך קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים.
וב**בראשית רבה** יג,ו נאמר: רבי חייא בר אבא אמר: שקולה (ירידת גשמים) כנגד תחיית המתים. רבי אבא בריה דרבי חייא אמר: אף חכמים קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים.
וב**דברים רבה** ז,ו נאמר: גדולה ירידת גשמים שהיא שקולה כתחיית המתים, שנאמר: "ויבוא כגשם לנו כמלקוש יורה ארץ" (הושע ו,ג). מה כתיב קמיה (מה כתוב לפניו)? "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב). לפיכך קבעוה (את הזכרת הגשמים) בתחיית המתים, שהיא שקולה כנגדה.

ירידת הגשמים היא כעין תחיית המתים, מפני שכל הצמחים היבשים הנראים כגוועים בימות החמה חוזרים וניעורים לחיים על ידי הגשמים, וכל הזרעים הקבורים באדמה יוצאים וצומחים על ידי הגשמים. הרי שהגשמים מחיים את כל הבריאה, כמו תחיית המתים.

**רמז לתחיית המתים**
ב**ספרי דברים** פסקה שכט נאמר: רמז לתחיית המתים: "יחיינו מיומים" (הושע ו,ב).

**גבורות גשמים**
ב**בבלי תענית** ב,א אמרו: מאי גבורות גשמים? - אמר רבי יוחנן: מפני שיורדים בגבורה.

לפי רבי יוחנן, תיקנו חכמים להזכיר גבורות גשמים בברכה שנייה של תפילה, משום שתיקנו להזכיר בברכה שנייה את גבורותיו של הקב"ה, וירידת גשמים היא מגבורותיו של הקב"ה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:3)

ומביאים מדרש: **כתיב:** – כתוב (במעשי אליהו הנביא): **"וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב**: **חַי י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו**, **אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי"** (מלכים א יז,א) – אליהו נשבע לאחאב מלך ישראל, שלא יהיה במשך מספר שנים טל ומטר, בשל פשעי אחאב וחטאי ישראל, עד שיאמר שירד טל ומטר**. רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: רבי יסה** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **ורבנ**י**ן** – נחלקו רבי יסה והחכמים**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: (במסירה שלפנינו נשמט כאן בשל טעות הדומות, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) **בין על הטל** (**ו**)**בין על המטר נשמע** (ציית) **לו** – ה' קיבל את דברי אליהו גם על הטל וגם על הגשם, ששניהם נעצרו מלרדת**. וחרנא אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו** – ה' קיבל את דברי אליהו על הגשם, אבל לא קיבל את דבריו על הטל, שהגשם נעצר, אבל הטל לא נעצר, מהטעמים האמורים להלן**.**

המונח "חד אמר... וחרנא אמר..." נאמר בלשון יחיד, למרות שצד אחד במחלוקת הם רבנין, אלא שהושגר המונח לכאן (אשגרת מינוח).

**"חי י'י אלהי ישראל"**
ב**ירושלמי נדרים** יא,א אמרו: רבי יוחנן אמר: בין לנדרים בין לשבועות הזקן (החכם) מתיר, ורבי שמעון בן לקיש אמר: לנדרים הזקן מתיר ולשבועות אין הזקן מתיר. ואתייא דרבי שמעון בן לקיש כהדא דאיסי (רבי אסי). חד בר נש אתא מישרי נדרא קומי (אדם אחד בא להתיר את הנדר לפני) רבי יוסי (צריך לומר: ייסא / אסי). מתעטף (צריך לומר: מן דעטף) ויתיב ליה (משהתעטף וישב לו רבי אסי, כי אין נשאלים נדרים אלא עטופים ויושבים), אמר ליה: מה אשתבעת? - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לביתי (נדרתי באלוהי ישראל, שלא תיכנס אשתי לביתי). - אמר ליה: איפופי ישראל, לא עללה לבייתך (נדרת באלוהי ישראל, ולכן לא תיכנס אשתך לביתך, שהנודר בלשון זו, הרי זו שבועה, ואין נזקקים להתיר שבועות).
וב**בבלי נדרים** כב,ב אמרו: אמר רבי אסי: אין נזקקים (להתיר) לאלוהי ישראל (למי שנדר באלוהי ישראל, לפי שהוא נדר חמור, שהוציא מפיו שם ה')... - ההוא דאתא לקמיה דרבי אסי (שיתיר לו את נדרו), אמר ליה: במאי (באיזו לשון) נדרת? - אמר ליה: באלוהי ישראל. - אמר ליה: אי נדרת במוהי שהיא כינוי בעלמא (מוהי היא כינוי לשבועה, כמו ששנינו במשנה נדרים א,ב) לא מזדקיקנא לך (להתיר לך את הנדר, שחל עליו איסור שבועה, ורבי אסי סבור, שלכתחילה אין נזקקים לשבועה), באלוהי ישראל מזדקיקנא לך?! (בתמיהה (כך גרס ר"ן)).

לפי רבי אסי, הנשבע באלוהי ישראל - שבועה חמורה היא. ייתכן שרבי אסי הוא שאמר, בין על הטל בין על המטר נשמע לו, שהרי אליהו נשבע באלוהי ישראל, וכיוון ששבועה חמורה היא, נשמע לו ה' על שניהם, ולא הותרה שבועתו של אליהו לאחר מכן אלא משום שהיו צריכים לטל ולמטר.

ומציעים מקור לדיעה השנייה: **מאן דמר:** – מי שאומר: **על המטר נשמע לו, ועל הטל לא נשמע לו - מן הדא:** – מזאת (מהפסוק הזה. בכתב יד רומי ובמקבילה: 'מן הדין קרייא' - מן הפסוק הזה): **"**וַיְהִי יָמִים רַבִּים וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמֹר: **לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר** עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה**"** (מלכים א יח,א) – בשנה השלישית של עצירת הגשמים, אליהו נצטווה על ידי ה' להראות את עצמו לפני אחאב, ואחר כך ייתן ה' מטר על האדמה. ה' לא הזכיר את הטל, אלא את הגשם בלבד, הרי שהטל לא נעצר**.**

ב**בבלי תענית** ג,א אמרו: טל מניין לנו שאינו נעצר? - דכתיב: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז), וכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח). ואילו טל לא אמר לו. מה הטעם? - משום שאינו נעצר.
וב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'תולדות' סימן יט נאמר: את מוצא, אפילו צדיק שבצדיקים אינו שולט בטל, אלא הקב"ה בעצמו. רצונך לידע, בשעה שעמד אליהו ונשבע ואמר: "חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר" (מלכים א יז,א), ולא שמע לו הקב"ה, אלא היה הטל יורד. מניין? - שכן הוא אומר לאליהו: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א יח,א), 'ואתנה טל ומטר' לא נאמר, אלא "ואתנה מטר", מכאן שהיה הטל יורד כל אותם הימים, להודיעך שאין אדם שולט בטל אלא הקב"ה.
ושואלים על הדיעה הראשונה: **ומן דמר:** – ומי שאומר: **בין על הטל בין על המטר נשמע לו - איכן** (היכן) **הותר נדרו של** ה**טל?** – היכן התיר ה' את שבועתו של אליהו על הטל? שהרי נשבע אליהו שלא ירד טל, וה' קיבל את דבריו על הטל, והיה ה' צריך לומר שירד טל ובכך להתיר את שבועתו של אליהו על הטל, כשם שאמר ה' שירד גשם ובכך התיר את שבועתו של אליהו על הגשם, שכן שבועה אינה בטלה אלא על ידי התרה (קבלת היתר מהחכם, שהוא ה' בעניין שבועתו של אליהו. - נדר משמש כאן בהוראת שבועה, כמו שהוא בכמה מקומות).

מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו, לא חלה שבועתו של אליהו על הטל כלל, מכיוון שהטל אינו נעצר לעולם, מהטעמים האמורים להלן, ולכן לא היה צריך להתיר את שבועתו.

במקומות שבהם נזכר נדר באלוהי ישראל, אף על פי שהלשון "באלוהי ישראל" אינו לשון נדר אלא לשון שבועה, קוראים לשבועה נדר, כמו כאן (ראה ר"ן בבבלי נדרים ח,א).

ומשיבים (בהצעת קביעה שחכם אחר חולק עליה בהמשך): **אמר רבי תנחומא אדרעיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר אדרעי בעבר הירדן המזרחי, או מהיישוב אדרעי בגליל העליון (יהושע יט,לז))**: סברין מימר:** – סוברים (חכמים מחזיקים בדעה) לומר: **נדר שהותר מכללו הותר כולו** – הנודר נדר הכולל כמה דברים, אם הותר הנדר לגבי קצת מהדברים, הרי הותר בכך הנדר כולו, ושוב אינו תופס גם לגבי הדברים האחרים. ואף בעניין שבועתו של אליהו, שנשבע שבועה על הטל ועל הגשם כאחד, כיוון שהותרה שבועתו לגבי הגשם, הותרה גם לגבי הטל, ולכן לא היה צריך ה' להתיר את שבועתו של אליהו על הטל**.**

ב**משנה נדרים** ט,ו שנינו: ...עד שבא רבי עקיבה ולימד, שהנדר שהותר מכללו (כך הנוסח בכתבי יד ובקטע גניזה של המשנה), הותר כולו.
וב**תוספתא נדרים** ה,א שנו: ...עד שבא רבי עקיבא ולימד, שהנדר שהותר מכללו (כך הנוסח בכתב יד אחד ובקטע גניזה של התוספתא) / מקצתו (כך הנוסח בכתב יד שני של התוספתא), הותר כולו.

בירושלמי נדרים: נדר שהותר מכללו הותר כולו. ובבבלי נדרים: נדר שהותר מקצתו הותר כולו (בנוסח המשנה בכתבי היד של הבבלי יש כך ויש כך).

ומשיבים עוד (בהצעת דיעה חלופית עלומת שם): **אית דבעי מימר:** – יש (מי) שרוצה לומר: **בבנה של** ה**צרפית** – שבועתו של אליהו על הטל הותרה במעשה בבנה של האישה האלמנה בצרפת, שליד צידון, שכלכלה את אליהו, והוא החיה את בנה, שנאמר: **- "וַיִּקְרָא אֶל י'י וַיֹּאמַר**: **י'י אֱלֹהָי**, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!**"** (מלכים א יז,כ) – אליהו התפלל אל ה' ואמר: אפילו על האלמנה, שאני גר עימה בביתה, הבאת רעה עליה והֵמַתָּ את בנה?! **- אמר רבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) – בדרך משל**:** למה הדבר דומה? - **לאחד שגנב נרתיקו** (מילה שמקורה ביוונית ומשמעה: קופסה, סל) **של** ה**רופא. עם כשהוא** – בעוד שהגנב, **יוצא** – מבית הרופא, **נפצע בנו** – של הגנב**. חזר** – הגנב, **אצלו** – אצל הרופא**,** ו**אמר לו** – הגנב לרופא**:** "**אדוני הרופא, רפא את בני**!"**. אמר לו** – הרופא לגנב**:** "**לך והחזר את הנרת**י**ק שכל מיני רפואות נתונין בו, ואני מרפא את בנך**"**. כך** – באופן כזה הוא הנמשל, **אמר לו הק'** (הקב"ה) **לאליהו** – כשהתפלל אל ה' שיחייה את בנה המת של האלמנה**:** "**לך והתר נדרו של** ה**טל** – השבועה שנשבעת שלא יהיה טל**,** מפני **שאין המתים חיין אלא בטללים** – אין המתים עתידים לחיות אלא על ידי טל, ואף בנה המת של האלמנה אינו חי אלא בטל**, ואני מחיה את בנה של** ה**צרפית**" – ומכיוון שבנה המת של האלמנה קם לתחייה, הרי שקודם לכן הותרה שבועתו של אליהו על הטל. ולכן, כשלאחר המעשה בבנה של האלמנה אמר ה' לאליהו "ואתנה מטר", לא הזכיר את הטל, כיוון שכבר הותרה שבועתו של אליהו על הטל**.**

אף על פי שהותרה שבועתו של אליהו על הטל, לא הותרה על הגשם, עד שאמר לו ה': "ואתנה מטר", ואין אומרים כאן: נדר שהותר מקצתו, הותר כולו, שכיוון שעיקר שבועתו של אליהו היה הגשם, והטל היה טפל לו, לכן, אם הותר הטפל - לא נפל העיקר. ואפשר, שמי שרוצה לומר, שהותרה שבועתו של אליהו על הטל בבנה של צרפית, בא להשיב אפילו לפי מי שאמר, שנדר שהותר מקצתו, לא הותר כולו.

**אני מחיה את בנה של הצרפית**
ב**מלכים א** יז,כ-כב נאמר: "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלוהיי, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עימה הרעות להמית את בנה?! ויתמודד על הילד שלוש פעמים, ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלוהיי, תשוב נא נפש הילד הזה על קרבו. וישמע ה' בקול אליהו, ותשוב נפש הילד על קרבו ויחי". הרי שקרא אליהו אל ה' שתי פעמים, ולא הזכיר הכתוב מה השיבו ה' בראשונה אלא מה השיבו בשנייה. לפי האמור בירושלמי כאן, השיבו ה' בראשונה, שיתיר את שבועתו על הטל. ולאחר שהתיר שבועתו, קרא אליהו בשנייה אל ה', וביקש שיחייה את בנה של הצרפית, וה' שמע בקולו והחיה את הבן, כאמור בכתוב.

ב**בבלי סנהדרין** קיג,א אמרו: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א יז). ביקש (אליהו) רחמים (לפני ה'), ונתנו לו מפתח של מטר (שלא ירד מטר אלא לפי דברו)... וכתוב: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל, כי לא היה גשם בארץ" (מלכים א יז). כיוון שראה הקב"ה שיש צער בעולם (ואין אליהו משגיח בדבר), מיד: "ויהי דבר ה' אליו לאמור: קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה ציוויתי שם אישה אלמנה לכלכלך", וכתוב: "ויהי אחר הדברים האלה, חלה בן האישה בעלת הבית ויהי חוליו חזק מאוד עד אשר לא נותרה בו נשמה" (מלכים א יז). ביקש רחמים לתת לו מפתח של תחיית המתים. אמרו לו: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח: של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים. יאמרו (אם ניתן לך מפתח של תחיית המתים): שניים ביד תלמיד ואחד ביד הרב! הבא את זה (מפתח של מטר) וקח את זה (מפתח של תחיית המתים). מיד: "ודבר ה' היה אל אליהו בשנה השלישית לאמור: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א יח).

לפי הירושלמי, הקב"ה החיה את בן האלמנה בטל. ואילו לפי הבבלי, אליהו החיה את בן האלמנה לאחר שנמסר לו מפתח של תחיית המתים.

אף מדרשי האגדה חלוקים בדבר. יש מדרשים שנאמר בהם, שאליהו החיה את בנה של הצרפית. ויש מדרשים שנאמר בהם, שהקב"ה החיה את בנה של הצרפית על ידו של אליהו.

הקב"ה אמר לאליהו, שאין המתים עתידים לחיות אלא על ידי טל.
שואלים: **ומניין שאין המתים חיין אלא בטללים?**
ומשיבים: שנאמר (בתפילה לה'): **"יִחְיוּ מֵתֶיךָ**, **נְבֵלָתִי יְקוּמוּן**, **הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר**, **כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ**, **וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל"** (ישעיהו כו,יט) – יהי רצון שיחיו מתי עמך, ה', ויקומו פגרי מתי עמי ישראל לתחייה, ויקיצו שוכני עפר וירננו, כי טלך, ה', יחייה את עמך, כשם שהטל מחייה את הצמחים, ויהי רצון שהארץ תוציא מתוכה את המתים הקבורים בה. הרי שהמתים יתעוררו לתחייה על ידי הטל שבו יחייה ה' אותם.
(בקטע בולוניה 1 ובמקבילה נוסף כאן 'מהו "וארץ רפאים תפיל"? -') **אמר רבי תנחום אדרעייא: וארעא תפקידיה תפלט** – והארץ את פקדונותיה (המופקדים בה) תפליט (הארץ תוציא את המתים הטמונים בתוכה. יש לקרוא כך: 'וארץ - רפאים תפיל', כי המילה 'וארץ' מוטעמת בטעם מפסיק, והמילה 'רפאים' מוטעמת בטעם מחבר למילה 'תפיל')**.**

מכיוון שאין המתים חיים אלא בטללים, לכן קבעו חכמים להזכיר טל בברכת תחיית המתים.

ב**בבלי סנהדרין** צ,ב אמרו: שאלו מינים את רבן גמליאל: מניין שהקב"ה מחייה מתים? אמר להם: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. ...מן הנביאים - דכתיב: "יחיו מתיך, נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיהו כו).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:4)

מה הטעם של מי שאמר, שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו? -
מביאים טעם אחד: **רבי יעקב דכפר חנן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהיישוב כפר חנניה שעל גבול הגליל התחתון והעליון) אמר **בשם ריש לקיש** (בקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** כך אמר לו הקב"ה לאליהו: **בשעה שעשה אברהם זקינן** – של ישראל, את **רצוני** (נהג כחפצי, מילא את הוראותיי)**, נשבעתי לו שאיני זז** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'מזיז' - מסלק, מסיר. ובמסירה מהגניזה במקבילה: 'מונע') **טל מבניו** – מישראל, **לעולם** – ובגלל שבועה זו שנשבע ה' לאברהם, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל, שאין ה' יכול לחזור בו משבועה זו**.** ומסבירים: **מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בדברי ה' למלך): **"לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ"** (תהילים קי,ג) – לך יהיה תמיד הטל שהיה לך בילדותך (למלך יהיה תמיד הכוח שהיה לו בשנות נעוריו)**, וכתיב בתריה:** – וכתוב אחריו: **"נִשְׁבַּע י'י וְלֹא יִנָּחֵם"** (תהילים קי,ד) – ה' נשבע ולא יחזור בו משבועתו. חכמינו דרשו את המזמור הזה על אברהם אבינו, ונשבע ה' לאברהם, שבשלו ובזכותו יהיה תמיד הטל לילדיו (לבניו) (לפי פשוטו של מקרא, השבועה מוסבת על האמור אחריה באותו פסוק שלא הובא כאן. אבל לפי הדרשה כאן, השבועה מוסבת אף על הטל האמור לפניה בפסוק הקודם. - בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: '"נשבע י'י ולא ינחם", וכתיב תמן: "לך טל ילדותיך"')**.**

ב**בראשית רבה** לט,יב נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" - הגשמים והטללים (שירידתם ברכה בה לכל משפחות האדמה) בזכותך (בזכות אברהם).

ומביאים טעם שני: **אמר רבי יודה בן פזי:** כך אמר לו הקב"ה לאליהו: **בדייתיקי** (שטר צוואה של שכיב מרע (חולה), ובו הוא כותב כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו. מקור המילה 'דייתיקי' ביוונית) **נתתיו לאברהם** (כך הוא גם בכתב יד רומי. אבל בקטע בולוניה 1: 'לאב**י**ה**ן**'. ובמקבילה הסופר כתב 'לאב**י**הם', ומגיה הגיה 'לאברהם'. הנוסח 'לאברהם' תמוה, שהרי הפסוק "וייתן לך" נאמר ליעקב ולא לאברהם. כנראה ש'אברהם' הותאם למאמר הקודם שדיבר באברהם ("מהדורת הירושלמי של המילון ההיסטורי", "מדעי היהדות" 41, עמוד 202). - גם הגרסה במסירה מהגניזה במקבילה: 'בדיתיקי נתתיו לאב**י**הם מתנה'. נראה שהמילה 'מתנה' היא פירוש של 'דייתיקי') – נתתי את הטל ליעקב, אביהם של ישראל, במתנה הכתובה בשטר**, במתנה נתתיו לו** (בכתב יד רומי ובמקבילה אין שלוש מילים אלו. ונראה שמילים אלו הן פירוש למילים 'בדייתיקי...' שנכתב על הגיליון ונכנס לפנים) **-** שנאמר (בברכת יצחק ליעקב): **"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם"** (בראשית כז,כח) – ה' ייתן לך טל מן השמים. ובגלל שהטל הוא מתנה ליעקב, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל, כיוון שכבר זכה יעקב במתנה זו ואין ה' יכול לחזור בו**.**

ב**בראשית רבה** עה,ח נאמר: כל הברכות שבירך יצחק את יעקב, כנגדן בירכו הקב"ה מלמעלה. יצחק בירכו: "וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח), והקב"ה בירכו בטל: "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה'" (מיכה ה,ו)...

לעיל הובא מאמר של רבי יודה בן פזי בקשר לדיעה שעל הטל נשמע לו ה' לאליהו, וכאן הובא מאמר שלו בקשר לדיעה שעל הטל לא נשמע לו ה' לאליהו.

ומביאים טעם שלישי: **אמר רבי שמואל בר נחמני** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים** (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'עבירה מעשים', ומגיה הוסיף 'ו' ו-'רעים'. ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'עבירות מעשים רעים', ובקטע בולוניה 1: 'עבירות ומעשים רעים'. וצריך לומר: '**עכירת מעשים**' ("שוב על כת"י ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמוד 110) = אחירת מעשים, וכן בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) מז,ז: 'אחירות מעשים', ו'אחירות' הוא לשון זנות ("ממעייני חז"ל", "קונטרסים לענייני הלשון העברית" א, עמוד 48); או שצריך לומר: '**עֲכִירוּת מעשים**', וכן הוא בבראשית רבה נו,י בכתב יד אחד ובקטע גניזה) – כשישראל מגיעים למצב של השחתה וקלקול של מעשים, **הגשמים** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**ו**הגשמים') **נעצרין** – שירידת הגשמים תלויה במעשיהם של ישראל**, הן מביאין להן זקן** (חכם) **אחד, כגון רבי יוסי הגלילי** (תנא בדור השלישי. - המילים "כגון..." אינן במקבילה שבמדרשי אגדה, ואולי הן הערה שנכתבה על הגיליון של הירושלמי ואחר כך הוכנסה בגוף הירושלמי)**, והוא מפגיע** (מבקש הרבה) **בעדם** – הזקן מתפלל אל ה' שירדו גשמים, **והגשמים יורדין** – בזכותו של הזקן**. אבל הטל אינו יורד בזכות ברייה** (יצור) – בזכותו של אדם, ואף אם ישראל חוטאים, אין הטל נעצר**.** ומסבירים: **מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - נאמר (בנבואת נחמה לעתיד לבוא): **"כְּטַל מֵאֵת י'י כִּרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב**, **אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם"** (מיכה ה,ו) – (בני ישראל הנשארים יהיו לברכה לכל העמים) כמו טל ורביבים שירידתם אינה תלויה באדם אלא בה'. וכיוון שאין הטל נעצר בשל חטאי ישראל, לא נשמע ה' לאליהו על הטל שייעצר לישראל. אבל הגשם נעצר בשל חטאי ישראל, ולכן נשמע ה' לאליהו על הגשם שייעצר לישראל ('רביבים' - טיפות טל. לפי המימרה כאן בעניין ההבדל בין גשם לטל, יש לומר ש'רביבים' הוא טל ולא גשם. הביטוי "כרביבים עלי עשב" נמצא גם בדברים לב,ב, ושם 'רביבים' שבחלקו השני של הכתוב בא בהקבלה ל'טל' שבחלקו הראשון של הכתוב. אבל אפשר שסופו של הכתוב "אשר לא יקווה לאיש ולא ייחל לבני אדם" האמור בלשון יחיד מוסב על הטל בלבד, ואם כן, 'רביבים' - טיפות גשם)**.**

העבירות שבגללם הגשמים נעצרים נמנו בירושלמי תעניות ג,ג ובבבלי תענית ז,ב ו-ח,ב ובעוד מקומות.

**בשעה שישראל באין לידי עבירה ומעשים רעים**
ב**בראשית רבה** מד,ה וב**שיר השירים רבה** א [יד] ג נאמר: אמר לו הקב"ה (לאברהם): ...בשעה שיהיו בניך באים לידי עבירות ומעשים רעים, אני רואה צדיק אחד בהם שהוא יכול לומר למידת הדין: 'דיי!', ואני נוטלו ומכפרו עליהם / וממשכנו בעדם (שמיתתו של הצדיק מכפרת על ישראל).
וב**בראשית רבה** מז,ז נאמר: אמר הקב"ה: בשעה שיהו בניי באים לידי עבירות ומעשים רעים / לידי אחירות מעשים, אני נזכר להם אותו הריח (של העורלות של ילידי ביתו של אברהם שנימולו) ומתמלא עליהם רחמים.
וב**בראשית רבה** נו,י; ב**ויקרא רבה** כט,ט וב**פסיקתא דרב כהנא** כג,ט נאמר: אמר אברהם לפני הקב"ה: ...בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי צרה / לידי עבירות ומעשים רעים, תהא נזכר להם אותה העקידה (של יצחק אביהם) ותתמלא עליהם רחמים / ותכפר להם.

במדרשים האלה צריך לומר 'עכירות / אחירות מעשים' במקום 'עבירות ומעשים רעים'.

**כגון רבי יוסי הגלילי**
ב**ויקרא רבה** לד,יד (וכן בבראשית רבה לג,ג) סיפרו: בימיו של רבי תנחומא נצטרכו ישראל למטר. באו אליו ואמרו לו: רבי, גזור תענית שירד מטר. גזר תענית פעם ראשונה ושנייה ולא ירדו גשמים. בשלישית נכנס ודרש, אמר להם: כל העם יחלקו צדקה. עמד איש אחד ולקח ממה שהיה לו בביתו ויצא לחלק בשוק. פגעה בו גרושתו, אמרה לו: זכה בי (תן לי צדקה), שמן היום שיצאה אותה אישה מביתך לא ראתה טובה. כיוון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, על שום "ומבשרך לא תתעלם"... באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו לשמים ואמר: ומה זה, שהוא בשר ודם ואכזרי, ואין מזונותיה עליו, כיון שראה אותה ערומה ובצרה גדולה, נתמלא עליה רחמים ונתן לה, אנו, שאנו בניך בני בחוניך, בני אברהם יצחק ויעקב, ומזונותינו עליך, על אחת כמה וכמה. באותה שעה ירדו גשמים ונתרווח העולם.
וב**ויקרא רבה** שם (וכן בירושלמי כתובות יא,ג ובבראשית רבה יז,ג) סיפרו, שרבי יוסי הגלילי היתה לו אישה רעה (שהיתה בת אחותו) וגירשה, והלכה ונישאה, ורבי יוסי הגלילי זן ופרנס אותה ואת בעלה כל ימי חייהם, על שום שכתוב: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נח,ז) - זו גרושתו.

בשל מעשהו זה, שריחם על גרושתו, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, וירדו גשמים בזכותו, כמו שירדו גשמים בימיו של רבי תנחומא בזכותו של אותו איש שנתן צדקה לגרושתו. בכך התקיים ברבי יוסי הגלילי המשכו של הכתוב: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הינני" (ישעיהו נח,ט).

ב**בבלי יבמות** סב,ב ו**סנהדרין** עו,ב אמרו: תנו רבנן: האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו (קרובי משפחתו), והנושא את בת אחותו, והמלווה סלע (כסף) לעני בשעת דוחקו (כשהוא זקוק לכסף) - עליו הכתוב אומר: "אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הינני" (ישעיהו נח) (ובתחילת הכתוב נאמר: "הלא פרוס לרעב לחמך... כי תראה ערום וכיסיתו" - המלווה סלע לעני בשעת דוחקו, "ומבשרך לא תתעלם" - האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו).

לפי זה, היה רבי יוסי הגלילי ראוי להתפלל ולהיענות, משום שנשא את בת אחותו.

בכמה מקומות נמנה רבי יוסי הגלילי עם ארבעה זקנים. לכן הוא מכונה כאן 'זקן אחד'.

**והוא מפגיע בעדם**
ב**ירושלמי ברכות** ד,א (ועוד) נאמר: אין פגיעה אלא תפילה, כמה דתמר: "יפגעו נא בה' צבאות" (ירמיהו כז,יח), ואומר: "ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז,טז).
וב**בבלי תענית** ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אין הגשמים נעצרים אלא בשביל גזל, שנאמר: "על כפיים כיסה אור" (איוב לו) - בעוון כפיים כיסה אור, ואין כפיים אלא גזל, שנאמר: "ומן החמס אשר בכפיהם" (יונה ג), ואין אור אלא מטר, שנאמר: "יפיץ ענן אורו" (איוב לז). מאי תקנתם? - ירבו בתפילה, שנאמר: "ויצו עליה במפגיע" (איוב לו), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז).

הרי שמצאנו לשון פגיעה לגבי תפילה על עצירת גשמים.

**הטל יורד בזכות ישראל**
ב**בראשית רבה** סו,ב וב**שיר השירים רבה** ז,א נאמר: רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: אומה (ישראל) שכל טובה שהיא באה לעולם אינה באה אלא בזכותה. הגשמים אינם יורדים אלא בזכותה, "לך" ("יפתח ה' לך... לתת מטר ארצך" (דברים כח,יב)) - בזכותך. הטללים אינם יורדים אלא בזכותה, "לך" ("וייתן לך האלוהים מטל השמים" (בראשית כז,כח)) - בזכותך (מדייק מה שכתוב בכל אלה "לך", והלא לא לישראל בלבד יורדים הטל והגשמים, אלא "לך" - בזכותך).
וב**דברים רבה** ז,ז נאמר: "יפתח ה' לך" - רבנין אמרי: אמר הקב"ה לישראל: בניי, כל הטובות שבאות לעולם - בזכותכם הן באות. כיצד? - הטל אינו יורד אלא בזכותכם. מניין? - שנאמר: "וייתן לך האלוהים מטל השמים". המטר אינו יורד אלא בזכותכם. מניין? - שנאמר: "יפתח ה' לך...".

לפי האמוראים במדרשים האלה, אף הטל יורד בזכות ישראל, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.

**הטל נעצר**
ב**בבלי תענית** ז,ב אמרו: אמר רבי אמי: אם ראית דור שהשמים קהים עליו כברזל מלהוריד טל ומטר - בשביל מעשיהם שהם מקולקלים.
וב**בבלי שבת** לב,ב אמרו: בעוון ביטול תרומות ומעשרות השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר.

ובעוד מקומות נמנו עבירות שבגללם השמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. לפי המאמרים האלה, אם ישראל חוטאים, אף הטל נעצר, שלא כדברי רבי שמואל בר נחמני כאן.

ב**בבלי תענית** ג,ב אמרו: וכי מאחר שאינו נעצר (הטל), מפני מה נשבע (אליהו שלא יהיה טל)? - כך אמר (אליהו): אפילו טל של ברכה גם כן לא יבוא.

לפי הבבלי, טל של ברכה נעצר, אבל טל שאינו של ברכה אינו נעצר. הרי שאפשר לומר, שרבי שמואל בר נחמני כאן דיבר בטל שאינו של ברכה, ואילו המדרשים והמאמרים שהובאו דיברו בטל של ברכה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:5)

בימות הגשמים מזכירים גשם ("מוריד הגשם"), ובימות החמה מזכירים טל ("מוריד הטל").
**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רבי חנינא** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: היה עומד בגשם** – אם היה נמצא בימים שמזכירים גשם (בימות הגשמים), **והזכיר של** ה**טל** – שאמר בתפילה "מוריד הטל" במקום "מוריד הגשם", **- אין מחזירין אותו** – אין מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"**, בטל** – אם היה נמצא בימים שמזכירים טל (בימות החמה), **והזכיר של** ה**גשם** – שאמר בתפילה "מוריד הגשם" במקום "מוריד הטל", **- מחזירין אותו** – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל"**.**

רבי חנינא אמר, שאם היה עומד בטל והזכיר של הגשם - מחזירין אותו.
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רבי חנינא): **והתני:** – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): **בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר** – אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח" (כל ימות השנה)**, ואם רצה להזכיר - מזכיר** – הוא רשאי לומר בתפילה "מוריד הטל" ו"משיב הרוח"**!** – הרי שאינו חייב לומר "מוריד הטל", שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר בימות החמה "מוריד הטל", הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל"!
ומתרצים: **לא דמי לההוא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**ההוא**') **דמיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל** – לא דומֶה אותו שמבזה לאותו שאינו מתפלל ואינו מבזה (מי שהזכיר בתפילה בימות החמה גשם, ביזה את ה', משום שאמר שה' מוריד גשם, בעוד שבימות החמה ה' אינו מוריד גשם (בארץ ישראל), ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", ובכך יתקן מה שקלקל. אבל מי שלא הזכיר בתפילה בימות החמה לא טל ולא גשם, לא ביזה את ה', משום שלא אמר שה' מוריד גשם, ולכן אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הטל", כי אינו חייב לומר בתפילה "מוריד הטל")**.**

רבי חנינא אמר, שאם היה עומד **בגשם והזכיר של** ה**טל - אין מחזירין אותו.**
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רבי חנינא): **והתני:** – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): **אם** – בימות הגשמים, **לא שאל** – את הגשמים, **בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירין אותו** – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם**!** – הרי שהוא חייב לומר "מוריד הגשם" בימות הגשמים, שלא כרבי חנינא שאמר, שאם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם", אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם"!
ומתרצים: **בההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר** – באותו שלא הזכיר לא טל ולא מטר (הברייתא מדברת במקרה של אדם שלא הזכיר בתפילה בימות הגשמים לא טל ולא גשם, ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", כי בימות הגשמים הוא חייב לומר בתפילה "מוריד הגשם". אבל מי שהזכיר בתפילה בימות הגשמים טל, אינו צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר "מוריד הגשם", שלא ביזה את ה', אלא שיבחו, משום שגם בימות הגשמים ה' מוריד טל)**.**

ב**בבלי תענית** ג,א אמרו: תנא: בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר - מזכיר. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: לפי שאינם נעצרים (ותמיד הם מצויים, ולכן אין סיבה להזכירם).
ו**שם** ג,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בימות החמה, אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (שהרי הרוח נושבת גם בימות החמה), אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו (שהרי הגשם אינו יורד בימות החמה). בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" - אין מחזירים אותו (שהרי הרוח מצויה תמיד), לא אמר "מוריד הגשם" - מחזירים אותו.

דברי רבי חנינא בירושלמי ובבבלי אחד הם, אלא שבבבל היו מזכירים רוח וגשם בימות הגשמים, וטל לא היו מזכירים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ולכן בבבלי שינו את דברי רבי חנינא, ואמרו: 'בימות החמה, אמר "משיב הרוח" או אמר "מוריד הגשם"; בימות הגשמים, לא אמר "משיב הרוח" או לא אמר "מוריד הגשם"'. כמו כן, הבבלי נקט ימות החמה וימות הגשמים, ואילו בירושלמי כאן קוראים לימות החמה "טל" ולימות הגשמים "גשם", משום שבארץ ישראל היו מזכירים בימות החמה טל ובימות הגשמים גשם.

במקרא יש למילה 'טל' הוראה נוספת: גשם ומטר (ראה חגי א,י וזכריה ח,יב). אפשר שעל סמך זה אמרו, שאם אמר בימות הגשמים "מוריד הטל", אינו צריך לחזור.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:6)

**רבי זעורא** אמר **בשם רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני)**: אם** – בימות הגשמים, **לא שאל** – את הגשמים, **בברכת השנים - אומרה** – את שאלת הגשמים, **ב"שומע תפילה"** (הברכה האחרונה מהברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה)**.**
ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: **ודכוותה** – וכמותה (וכיוצא בה)**, אם** – בימות הגשמים, **לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - אומרה** – את הזכרת הגשמים, **ב"שומע תפילה".** ומסבירים את ההשוואה: **מה אם שאלה שהיא מדוחק** – שאלת גשמים היא תביעת צרכיו של אדם מה', והיא נאמרת מתוך הכרח, שאדם צריך לפרנסה, **- אומרה ב"שומע תפילה"** – אם לא שאל בברכת השנים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל**, אזכרה שהיא מריוח** – הזכרת גשמים היא הזכרת שבחו של ה' בלבד, ונאמרת שלא מתוך הכרח, **-** האם **לא כל שכן?!** – בוודאי ובוודאי שאומרה ב"שומע תפילה", אם לא הזכיר בתחיית המתים, ואינו צריך לחזור ולהתפלל.

בירושלמי להלן אמר רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד שואל צרכיו ב"שומע תפילה". רבי זעורא שאמר בשם רב חונה, שאם לא שאל בברכת השנים - אומרה ב"שומע תפילה", הולך לשיטתו, שאדם שואל צרכיו מה' ב"שומע תפילה".

ומציעים קושיה ממקור תנאי (על המימרה של רב חונה): **והתני:** – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): **אם** – בימות הגשמים, **לא שאל** – את הגשמים, **בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים** (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'באבות', ומגיה מחק והגיה 'בתחיית המתים' כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) **- מחזירין אותו** – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לשאול ולהזכיר גשם**!** – הרי שהוא אינו יכול לשאול ולהזכיר גשם ב"שומע תפילה", שלא כרב חונה שאמר, שהוא יכול לשאול ולהזכיר גשם ב"שומע תפילה"!
ומתרצים: **אמר רבי אבדימי** (בכתב יד רומי ובמקבילה: '**אבא מרי**'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אחוי ד-** – אחיו של **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: בשלא אמר ב"שומע תפילה"** – הברייתא מדברת במקרה שלא הזכיר או שלא שאל ב"שומע תפילה", כגון ששכח לומר ב"שומע תפילה" או שלא ידע שהוא יכול לומר ב"שומע תפילה", ולכן הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול, אבל אם הזכיר ושאל ב"שומע תפילה", אינו צריך לחזור ולהתפלל**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,ט שנו: לא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ולא שאל את הגשמים בברכת השנים - מחזירים אותו.

ב**בבלי ברכות** כט,א אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - מחזירים אותו, שאלה בברכת השנים - אין מחזירים אותו, מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה". - מיתיבי: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים - מחזירים אותו! - לא קשיא: הא (שמחזירים אותו) - ביחיד, הא (שאין מחזירים אותו) - בציבור (יחיד המתפלל עם הציבור). - בציבור מאי טעמא? מפני ששומעה משליח ציבור (והוא מוציאו ידי חובה). אי הכי, האי 'מפני שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"' - 'מפני ששומעה משליח ציבור' מיבעי ליה! - אלא, אידי ואידי ביחיד, ולא קשיא: הא (שאין מחזירים אותו) - דאדכר מקמי / קודם "שומע תפילה" (שיכול לאומרה ב"שומע תפילה"), הא - דאדכר לבתר / לאחר "שומע תפילה".

הרי שנחלקו אמוראים (והתלמודים), כשלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים, האם אומרה ב"שומע תפילה".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:7)

ושואלים: **איכן** (היכן. בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לאיכן') **הוא חוזר?** – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשלא הזכיר גשם או כשלא שאל גשם ב"שומע תפילה", והוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר ולשאול?
ומשיבים (בהצעת סיוע המבוסס על השוואה למימרה שנאמרה לעניין אחר): **כדמר** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: '**כיי** (=כההיא) **דמר**') – כמו (המימרה) ההיא שאומר (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ייבה כיי דמר' - יהא (הדין) בה כמו (המימרה) ההיא שאומר) **רבי** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **שמעון בר ווא** (אמורא בדור השלישי. - אמורא זה לא נסמך, ונזכר בירושלמי בלי תואר רבנות) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בראש חודש** – כשלא אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה)**, אם עקר את רגליו** (הלך ממקומו) – לאחר שסיים את תפילתו, **- חוזר לכתחילה** – חוזר לראש התפילה**, ואם לאו** – אם לא עקר את רגליו, **- חוזר לעבודה** – ואינו חוזר לראש התפילה (מימרה זו נאמרה להלן ה,ד)**. א**ו**ף הכא** – גם כאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה להלן)**, אם עקר את רגליו - חוזר לכתחילה, ואם לאו - חוזר (לעבודה) (ב)[ל]"שומע תפילה"** (תוקן כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה. המילה 'לעבודה' היא אשגרה מהמשפט הקודם) – ואינו חוזר לראש התפילה או לברכת השנים, ואף על פי ש"שומע תפילה" אינה הברכה שנקבעה להזכרה ולשאלה של גשם, חוזר ל"שומע תפילה", מכיוון שאם לא הזכיר בתחיית המתים או שלא שאל בברכת השנים - אומר ב"שומע תפילה"**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום בעבודה. אם לא אמר - מחזירים אותו.

ב**בבלי ברכות** כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, סיים (את תפילתו) - חוזר לראש (התפילה). - אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרת: סיים - חוזר לראש, לא אמרן אלא שעקר רגליו (מן המקום שבו עמד בתפילתו), אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:8)

ומספרים: **בני נָוֶה** (במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי נכתבו בטעות שתי המילים כמילה אחת. ובמסירה שלפנינו במקבילה נכתבו שתי המילים מופרדות וסומן בטעות קו לחיבור שתי המילים למילה אחת. ובקטע בולוניה 1: 'בני נווי') **צרכון מיעבד תענית בתר פסחא** – אנשי נווה (עיר בארץ הבשן) צרכו לעשות תענית (על הגשמים) אחר הפסח (כיוון שהיו צריכים גשם גם בתקופה זו)**. אתון שיילון** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'ושאלון') **לרבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – באו ושאלו את רבי**. אמר לון רבי:** – אמר להם רבי (לבני נווה): **לכו ועשו** – תענית**, ובלבד שלא תשנו מטביעה** (נוסח) **של** ה**תפילה** – רבי התיר להם לעשות תענית, ובתנאי שלא ישאלו גשמים בברכת השנים, שכן מן הפסח ואילך אין שואלים את הגשמים, ואם ישאלו בברכת השנים, ישנו ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה**.**

ושואלים: **איכן** (היכן) **הוא אומרה?** – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומציעים דיעה (שמקשים עליה בהמשך): **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **סבר מימר:** – סובר (מחזיק בדיעה) לומר: **אומרה ב"שומע תפילה"** – שמכיוון ש"שומע תפילה" אינה הברכה שקבעו חכמים לשאלת הגשמים, אין הוא משנה ממטבע התפילה**.**
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הדיעה של רבי ירמיה): **אמר ליה** – אמר לו **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**:** ו**לא כן אמר** – (וכי) לא כך אומר **רבי זעירא בשם רב חונה: אם** – בימות הגשמים, **לא שאל** – את הגשמים, **בברכת השנים, או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים - (מחזירין אותו** (כך גם בכתב יד רומי)**) [אומרה** (תוקן על פי קטע בולוניה 1 והמקבילה, וכן הוא לעיל)**] ב"שומע תפילה". ומר לון רבי:** – ואמר להם רבי (לבני נווה): **לכו ועשו** – תענית**, ובלבד שלא תשנו מטביעה של** ה**תפילה?!** (בתמיהה) – מכיוון שאם לא אמר את שאלת הגשמים בברכת השנים הוא אומר אותה ב"שומע תפילה", לכן, אם יאמר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה" כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כפי שסובר רבי ירמיה לומר, הרי הוא משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים, והרי אמר רבי, שבכגון זה אין לשנות ממטבע התפילה!

ומציעים בעיה: **על דעתיה דרבי יוסי** (ארבע מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, כמו שהוא בכתב יד רומי ובמקבילה) – על (לפי) דעתו של רבי יוסי (שאין לומר את שאלת הגשמים אף ב"שומע תפילה")**, איכן הוא אומרה?** – היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים: **בשש שהוא מוסיף** – הוא אומר את שאלת הגשמים באחת משש הברכות שהוא מוסיף בתפילת שמונה עשרה, שבתעניות שגוזרים על הציבור שליח הציבור אומר לפניהם עשרים וארבע ברכות, שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש ברכות (משנה תעניות ב,ב), וכששואל את הגשמים בברכות שהוא מוסיף, אינו משנה ממטבע התפילה שקבעו חכמים בימות החמה**.**
ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **ציבור שיש לו שש** – הדין הנזכר לפני כן פשוט במקרה של ציבור, ששליח הציבור מוסיף שש ברכות בתפילתו שאומר לפניהם**.** אבל **יחיד שאין לו שש** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'מניין' כמו שהוא בכתב יד רומי. אבל אינו במקבילה, וגם אינו לשון הירושלמי)**?** – מה הדין במקרה של יחיד, שיחיד אינו מוסיף שש ברכות בתפילתו? היכן בתפילה הוא אומר את שאלת הגשמים, לדעתו של רבי יוסי? השאלה נשאלת כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, משום שאין לשנות ממטבע התפילה.
ומשיבים (בהצעת תמיהה על השאלה): **אמר רבי חנינא** (רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**:** ו**לא כן אמר** – (וכי) לא כך אומר **רבי זעורא בשם רב חונה: יחיד שואל** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'תובע') **צרכיו ב"שומע תפילה"** – יחיד שואל מה' את צרכיו הפרטיים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה**?!** (בתמיהה) **ואלו צרכיו הן** – הגשמים הם צרכיו של היחיד. ולכן, כשאין לשאול את הגשמים בברכת השנים, כגון בני נווה, יחיד שואל את הגשמים ב"שומע תפילה", ואין הוא נקרא משנה ממטבע התפילה, משום שגם הגשמים הם צרכיו של היחיד. אבל ציבור אינו שואל צרכיו ב"שומע תפילה", ולכן אין ציבור שואל את הגשמים ב"שומע תפילה", משום שאין לשנות ממטבע התפילה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.

**בני נוה**
נוטים לקשור את ראשית היישוב היהודי בנווה לקבוצת יהודים בבליים שהתיישבו בבשן לפי בקשת הורדוס. יש סבורים שהם קראו לעיר על שם נינווה, העיר הידועה בבבל, כשם שקראו ליישובים נוספים שייסדו בשמות ערים בבבל מקום מוצאם. גם בתקופה מאוחרת יותר, בימי התלמוד, עדיין נזכרים שני השמות, נינוה ו-נווה, ביחס למקום ("נווה בירת הבשן", "על אתר" ד-ה, עמודים 83-84).

בירושלמי (שביעית ו,א; סנהדרין ג,ו) נקרא המקום 'נוה'. ובבבלי (שבת ל,א; יומא עח,ב; תענית יד,ב; כתובות כב,א) נקרא המקום 'נוי' ו-'נינוה'. בירושלמי לא נקרא המקום 'נינוה', ולכן הגרסה הנכונה בירושלמי כאן ובתעניות היא 'בְּנֵי נָוֶה' (שתי מילים) ולא 'בְּנִינְוֵה' (מילה אחת).

בירושלמי שביעית ו,א אמרו, שאנטונינוס נתן באריסות לרבי יהודה הנשיא שטחים דשנים בגולן ובבשן. ובירושלמי מעשר שני ד,א אמרו: רבי הוה ליה פירין הכא ופירין בבותניין (רבי היו לו פירות כאן (בטבריה) ופירות בבשן).
נווה היתה בירת הבשן, שנקרא 'בתניה'. אנשי נווה היו סמוכים לקרקעות שהיו ברשותו של רבי באזור הבשן. אפשר שמשום כך היו להם קשרים עם רבי, ולכן באו ושאלו את רבי.

ב**משנה תעניות** א,ז שנינו: היחידים חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן.
הרי שמתענים על הגשמים אף אחרי פסח, וזהו ששאלו בני נווה את רבי.

ב**בבלי תענית** יד,ב אמרו: שלחו ליה בני נינוה לרבי: כגון אנן, דצריכינן למטרא אפילו בתקופת תמוז, כיחידים דמינן וב"שומע תפילה", או כציבור דמינן ובברכת השנים? - שלח להו: כיחידים דמיתו וב"שומע תפילה". מיתיבי: אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן! - מתניתא קא רמית עליה דרבי?! רבי תנא הוא ופליג. - מאי הווי עלה? - רב נחמן אמר: בברכת השנים, ורב ששת אמר: ב"שומע תפילה".

בירושלמי: 'בני נוה', ובבבלי: 'בני נינוה'. והיא נווה, היא נינווה (ראה לעיל).
לפי הירושלמי, בני נווה היו צריכים גשם אחרי הפסח. ואילו לפי הבבלי, בני נווה היו צריכים גשם בתקופת תמוז.
לפי הירושלמי, בני נווה שאלו את רבי בעניין תענית גשמים. ואילו לפי הבבלי, בני נווה שאלו את רבי בעניין שאלת גשמים.
לפי הירושלמי, הצורך של בני נווה לגשם אחרי פסח היה פעם אחת בלבד, שלא ירדו להם גשמים באותה שנה. ואילו לפי הבבלי, הצורך של בני נווה לגשם בתקופת תמוז היה כל שנה, שהיו יורדים להם גשמים בתקופה זו כל שנה.
לפי הירושלמי, רבי לא השיב לבני נווה היכן לומר את שאלת הגשמים. ואילו לפי הבבלי, רבי השיב להם לומר את שאלת הגשמים ב"שומע תפילה", וכדברי רבי ירמיה בירושלמי.

הנוסח בבבלי תמוה, שלא ייתכן שבני נווה יתפללו על גשמים בקיץ כל שנה, שכן בארץ ישראל אין לעולם גשמים בקיץ. מכל מקום, יש ללמוד מהבבלי בעניין שאלת גשמים במקום שיורדים גשמים בקיץ. ופסקו בבבלי הלכה כרבי, שבמקום כזה שואלים את הגשמים ב"שומע תפילה".

נינווה שבבבל היתה בירת ממלכת אשור בימי המקרא, סמוך לנהר חידקל, וחרבה כליל לפני חורבן בית ראשון. אולם לאחר כמה מאות שנים נתיישבה שוב. אף על פי כן, לא ייתכן שאנשי נינווה שבבבל באו ושאלו את רבי, כי רבי היה בארץ ישראל. כמו כן, בנינווה לא היו צריכים גשם, כי ישבה על מים, כמו שנאמר: "ונינווה כברכת מים" (נחום ב,ט), ולכן לא ייתכן שבנינווה שבבבל היו צריכים לעשות תענית על הגשמים.

**תלמיד רמב"ן** (בבלי תענית טז,ב) גרס בירושלמי כאן 'בני ברבריא'. מכיון שזהו המעשה של בני נווה האמור בבבלי, יש לגרוס כך גם בבבלי. ביוחסי בני יפת נמנה 'תוגרמה' (בראשית י,ג; דברי הימים א א,ו). יש מחכמינו שזיהו את תוגרמה עם גרמניא (בראשית רבה לז,א). גם התרגום הארמי ליחזקאל (כז,יד; לח,ו) תרגם: 'תוגרמה' - 'גרממיא' (גרמניא). התרגום הארץ ישראלי על התורה והתרגום הארמי לדברי הימים תרגמו: 'תוגרמה' - 'ברבריא', וכוונתם לשבטי הגרמנים הפראים שהרומאים כינום ברברים. הרי ש'בני ברבריא' הם בני גרמניא, שבמקומם יורדים גשמים גם בקיץ, והם ששאלו את רבי, לפי הבבלי, בענין שאלת גשמים בקיץ. ברם אפשר ש'בני ברבריא' הוא שיבוש של 'בני נינוה' - נב, יר, נב, ור.

לפי רבי יוסי בירושלמי, שליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בשש הברכות שהוא מוסיף בתפילה. הברכה הנוספת השישית (האחרונה) היא תפילה על עצירת גשמים (ר"מ המאירי בבבלי תענית טז,ב). לכן נראה ששליח הציבור אומר את שאלת הגשמים בברכה זו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:9)

במשנה שנינו: **"ואבדלה בחונן הדעת".**
מציעים קושיה ותירוץ: **שמעון בר ווא** (אמורא בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דבר שהוא נוהג ובא, חכמים חולקין** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'חלוקים') **עליו?!** – איך ייתכן שהחכמים במשנה חלוקים בדבר שהוא רגיל וחוזר? שכן הבדלה הכל רגילים לעשות אותה לעיתים קרובות (במוצאי שבת ובמוצאי יום טוב)! **אמר לו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אמר ליה') – רבי יוחנן (בתירוץ לקושיה)**: על ידי שעיקרה בכוס שכחוה בתפילה** – מכיוון שהיסוד של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר על כוס יין ולא בתפילת שמונה עשרה, ולא קבעו לומר את ההבדלה בתפילה אלא רק במקרה שאין לו כוס יין, לכן שכחו במשך הזמן באיזו ברכה שבתפילה אומרים את ההבדלה, ומשום כך החכמים במשנה חלוקים בדבר**.**
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: **מילתיה אמרה** – דברו אומר (מדבריו של רבי יוחנן יש להסיק), **שעיקרה בכוס** – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר על כוס יין. ולכן, אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה, הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין אם יש לו, אבל אם אמר את ההבדלה על כוס יין, אינו צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם בתפילת שמונה עשרה**.**
ומביאים דיעה חולקת: **רבי יעקב בר אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יצחק רובא** – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אמרה בכוס** (צריך לומר: '**בתפילה**') – אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה**, אומרה בתפילה** (צריך לומר: '**בכוס**') – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין**, בשביל לזַכּוֹת** (לגרום שיזכו) **את התינוקות** (ילדים קטנים) – כדי שישמעו את ההבדלה, לפי שאינם יודעים להתפלל בעצמם ולומר את ההבדלה בתפילה**.**
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: **מילתיה אמרה** – דברו אומר (מדבריו של רבי יצחק רובא יש להסיק), **שעיקרה בתפילה** – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר בתפילה**.**
ומביאים דיעה נוספת: **רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) שאמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: אמרה בכוס** – אם אמר את ההבדלה על כוס יין**, אומרה בתפילה** – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם בתפילת שמונה עשרה**. אמרה בתפילה** – אם אמר את ההבדלה בתפילת שמונה עשרה**, אומרה בכוס** – הוא צריך לחזור ולומר את ההבדלה גם על כוס יין**.**
ומציעים היסק מהמקור שמובא לפני כן: **מילתיה אמרה** – דברו אומר (מדבריו של שמואל יש להסיק), **שעיקרה כאן וכאן** – עיקרה של תקנת ההבדלה היה שההבדלה תיאמר גם בתפילה וגם על כוס יין**.**

ב**בבלי ברכות** לג,א אמרו: "רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית" כו'. - אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן: מכדי אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות וקדושות והבדלות, נחזי עזרא היכי תקין / נחזי היכי תקון (נראה היכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את ההבדלה). - אמר ליה: כתחילה קבעוה בתפילה, העשירו - קבעוה על הכוס, חזרו והענו - קבעוה בתפילה, והם אמרו: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס (אם יכול הוא. - הקטע מ"והם אמרו" ואילך אינו שייך לתירוץ, ואין זה מן הנמנע שאינו מרבי יוחנן עצמו אלא הוספה של העורך של הבבלי שהעביר לכאן מה שנמסר בהמשך הסוגיה בשם רבי יוחנן ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 338)).
איבעיא להו: המבדיל על הכוס, מהו שיבדיל בתפילה? - אמר רב נחמן בר יצחק: קול וחומר. מה תפילה, דעיקר תקנתא הוא (עיקר התקנה הוא להבדיל בתפילה), אמרו / אמרת: המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס; כוס, שהוא טפל / דלאו עיקר תקנתא הוא, לא כל שכן?!

עיקרה של הקושיה שהקשה שמעון בר ווא (רב שמן בר אבא) לרבי יוחנן ועיקרו של התירוץ שאמר לו שווים בשני התלמודים. לפי שני התלמודים, לרבי יוחנן המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס. אלא שלפי הבבלי, לרבי יוחנן עיקר התקנה של ההבדלה הוא בתפילה, ואילו לפי הירושלמי, לרבי יוחנן עיקר התקנה של ההבדלה הוא בכוס.
דעת רב נחמן בר יצחק בבבלי כדעת שמואל בירושלמי, שאומר את ההבדלה כאן וכאן. אלא שלפי רב נחמן בר יצחק עיקרה בתפילה, ולפי שמואל עיקרה כאן וכאן.
בבבלי, שלא כבירושלמי, אין דעות חולקות על הדעה שעיקרה בתפילה.

לפי הבבלי הקשה שמעון בר ווא איך אפשר שנחלקו בתקנה שתיקנוה אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי לא מצינו שייחסו קידוש והבדלה וברכות לאנשי כנסת הגדולה, ובאמת קשה לומר כן שכל הברכות הן מיסודם ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ב**בבלי פסחים** נד,א אמרו: אמר רבי יצחק בר אבדימי: אף על פי שרבי מפזרן (היה אומר את הברכות על האש ועל הבשמים מיד כשנזדמנו לו), חוזר וסודרן על הכוס (של הבדלה), כדי להוציא בניו ובני ביתו.

דברי רבי יצחק רובה (רבי יצחק בר אבדימי) בירושלמי "אמרה בתפילה, אומרה בכוס, בשביל לזכות את התינוקות" הם מה שסיפר על רבי בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:10)

במשנה שנינו: **"רבי אליעזר אומר: בהודייה".**
מה פסיקת ההלכה במחלוקת התנאים במשנה בעניין הבדלה בתפילה? -
**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר **בשם רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**: מטין** – את ההלכה, **(ב)[כ]רבי** (תוקן כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) **אל**י**עזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מיד** – נוטים לפסוק את ההלכה כדעת רבי אליעזר, שאומרים הבדלה בברכת הודאה שבתפילת שמונה עשרה, רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב, שאומרים בו הבדלה להבדיל בין קדושת שבת החמורה לקדושת יום טוב הקלה, שמכיוון שאי אפשר לומר הבדלה ב"חונן הדעת" שכן אין ברכה זו כלולה בתפילת יום טוב, בעל כורחנו יש לפסוק כרבי אליעזר ("מטין כרבי פלוני" משמעו שפוסקים הלכה כדעה מסוימת לאדם שבא לשאול על כך, אך אין מפרסמים את הדבר ברבים)**.**

המילה "מיד" שישנה גם בקטע בולוניה 1 אין לה שום מובן, והיא מיותרת, ואינה ברש"ס. ובכתב יד רומי: 'מייר'. ונראה שהיה כתוב על הגיליון 'מור'' = מורין, והוא נוסח חלופי במקום "מטין", ונשתבשה המילה המקוצרת (מור' מייר מיד) ונכנסה לתוך גוף הנוסח בסוף המאמר. וראה בבבלי המובא להלן שאף שם יש חילופי נוסח אלה. ב"פירושים וחידושים לירושלמי" כתב שהיה כתוב על הגיליון 'מוד'' = מודין. אלא שהמשך לשון המאמר מתאים למילה "מורין" ("מורין כרבי אליעזר ב..."), אך אינו מתאים למילה "מודין", שיש לתקן את הלשון ולומר "מודין חכמים לרבי אליעזר ב...").
ואפשר שהיה כתוב על הגיליון 'מוד'' = מודים, והוא פירוש למילה "בהודייה" שבדברי רבי אליעזר בפסקה מהמשנה שהובאה בירושלמי כאן, ואחר כך הוכנס בטעות על ידי המעתיקים לתוך נוסח הירושלמי שלא במקומו. תופעה דומה ביחס למילים אלו "הודייה" ו"מודים" מצויה בירושלמי ברכות א,ד: 'תנא רבי חלפתא בן שאול: הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה. רבי זעירא אמר: ובלבד ב"מודים"' (ראה מה שכתבנו שם).

**רבי יצחק ר**ו**בה** – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר **בשם רבי: הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת** (בכתב יד רומי נוסף 'מיד'. מילה זו נשתרבבה לכאן מלעיל בשל המילים הדומות) – פוסקים את ההלכה כדעת רבי אליעזר רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב ("הלכה כרבי פלוני" משמעו שמפרסמים ברבים שהלכה כדיעה מסוימת)**.**
**רבי יצחק בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי חנינא בן גמליאל** (תנא בדור הרביעי)**: הלכה כרבי אליעזר לעולם** – פוסקים את ההלכה כדעת רבי אליעזר בכל מוצאי שבת, ולא רק במוצאי שבת שחל בו יום טוב**.**
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: הלכה כרבי אליעזר לעולם.**
**אמר רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: לאו בגין דאתון** (צריך לומר: 'דאת**י**ן', וכן הוא בכתב יד רומי. והוא צורת עבר לנסתרות) **תרתיי שמועין** (צריך לומר: 'תרתין שמוען', וכן הוא בכתב יד רומי) – לא בשביל שבאו שתי שמועות (מסורות משם שני חכמים שונים, מסורת אחת בשם רבי חנינא בן גמליאל ומסורת שנייה בשם רבי אלעזר)**, אלא בגין ד-** – אלא בשביל ש- **רבי יצחק בר נחמן ורבי אלעזר תרויהון** (צריך לומר: 'תריהון') – שניהם אומרים **בשם רבי חנינא בן גמליאל: הלכה כרבי אליעזר לעולם** – שאף רבי אלעזר אמר כך בשם רבי חנינא בן גמליאל, וכיוון ששתי המסורות הן בשם אותו חכם שהוא תנא, יש לסמוך עליהן**.**

ב**בבלי נידה** ח,א-ב אמרו: ...ותו ליכא?! והאיכא / והתנן / והאיכא הא דתנן: רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר: בהודאה. ואמר רבי אלעזר: הלכה כרבי אליעזר! (הרי שלשיטת רבי אלעזר יש עוד מקום שנחלק רבי אליעזר עם חכמים והלכה כמותו!) - אמר רבי אבהו: (מה שפסק רבי אלעזר בדין זה כרבי אליעזר הוא) משום דאמר (רבי אליעזר) משמיה דרבי חנינא בן גמליאל (ולא בשם עצמו), דתניא: רבי עקיבא אומר: אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי חנינא בן גמליאל אומר: בהודאה. - והא קשיש מיניה טובא (רבי אליעזר מרבי חנינא בן גמליאל)! (ואין לומר שדברי רבי אליעזר הם משם רבי חנינא בן גמליאל!) - אלא משום דקאי רבי חנינא בן גמליאל בשיטתיה (של רבי אליעזר).

בירושלמי אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר שהלכה כרבי אליעזר, ובבבלי הסביר רבי אבהו מה שפסק רבי אלעזר כרבי אליעזר. לפי הירושלמי, רבי חנינא בן גמליאל אמר שהלכה כרבי אליעזר, ולפי הבבלי, רבי חנינא בן גמליאל אמר כרבי אליעזר.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:11)

ומציעים פסיקה הלכתית (החולקת על הדיעות שלפניה שהציעו פסיקה): **(ואבדלה בחונן הדעת** (המילים המוסגרות כאן ובסמוך אינן בכתב יד רומי, והן נוספו במסירה שלפנינו בטעות כפסקה מהמשנה בשל הבנה מוטעית של הביטוי 'דברי חכמים' כמציע ציטוט מהמשנה של דברי חכמים (תנא קמא). - בירושלמי כאן נכנסה מן הגיליון פסקה מיותרת, אלא שפסקה זו נחלקה לשניים ונכנסה בשני מקומות, חציה לפני 'דברי חכמים' וחציה אחריו ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 319))**) דברי חכמים** – ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן**, (רבי עקיבה אומר: אומרה ברכה רביעית בעצמה) רבי יעקב בר אחא** אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: אומרה ברכה רביעית** (אפשר שהלשון הזה הוא אשגרה מדברי רבי עקיבא, וצריך לומר: 'אומרה **ב**ברכה רביעית') – במוצאי שבת שחל בו יום טוב אומרים את ההבדלה בתוך ברכת קדושת היום של יום טוב, שהיא הברכה הרביעית של התפילה**.**

ב**בבלי ברכות** לג,ב אמרו: "רבי אליעזר אומר: בהודאה". - רבי זירא הווה רכיב חמרא. הווה שקיל ואזיל רבי חייא בר אבין בתריה. אמר ליה: ודאי דאמריתו משמיה דרבי יוחנן: הלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות אחר השבת?
(כל הדיון מן "הלכה מכלל דפליגי" עד "הכא נמי שב תקון תמני לא תקון" אינו שייך כלל לשיחה בין רבי זירא לרבי חייא בר אבין אלא למשא ומתן של סוגית התלמוד, כדרך הבבלי בהרבה מקומות שמפסיק בתוך הסיפור עצמו ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 334, הערה 22*))
הלכה - מכלל דפליגי (מכאן שחבריו חלוקים עליו)! (והיכן מצאנו שהם חולקים?)
ולא פליגי? והא פליגי רבנן (שלדעתם ההבדלה נאמרת ב"חונן הדעת")!
אימר דפליגי רבנן בשאר ימות השנה (שאפשר להבדיל ב"חונן הדעת"), ביום טוב שחל להיות אחר השבת מי פליגי?
והא פליג רבי עקיבא (האומר שהבדלה היא ברכה רביעית לעצמה)!
אטו כל השנה כולה כרבי עקיבא עבדינן, דהשתא (ביום טוב שחל במוצאי שבת) נעביד כוותיה? דכל השנה כולה מאי טעמא לא עבדינן כוותיה? דתמני סרי (ברכות) תקון, תשסרי לא תקון, הכא נמי שב תקון, תמני לא תקון! (ולכן אין אנו מתחשבים כלל בדעתו החולקת של רבי עקיבא)
אמר ליה (רבי זירא לרבי חייא בר אבין): לאו הלכה אתמר אלא מטים אתמר.
אתמר: רבי יצחק בר אבדימי משום רבנו (רבי) אמר: הלכה (כרבי אליעזר, שיש מחלוקת בדבר), ואמרי לה: מטים (את ההלכה לשיטת רבי אליעזר). רבי יוחנן אמר: נראים (דברי רבי אליעזר) / מורים / מודים (חכמים לרבי אליעזר, שאין מחלוקת בדבר).
אתמר: רבי אסי אמר: מודים / הלכה. רבי חייא בר אבא אמר: מטים / מורים / נראים / מודים. רבי יוסי בר חנינא אמר: נראים / מטים (שלושה אמוראים אלו, תלמידי רבי יוחנן, חולקים בדברי רבי יוחנן רבם מה אמר). - אמר רבי זירא: נקוט דרבי חייא בר אבא בידך, דדייק וגמר שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה (לפי מה שאמר רבי זירא לרבי חייא בר אבין, יש לגרוס בדברי רבי חייא בר אבא "מטים").

שני התלמודים עוסקים בפסיקת ההלכה כרבי אליעזר ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת. בירושלמי אמוראים חולקים האם מטים או הלכה, ובבבלי רבו הדיעות וגם הגרסאות.
בירושלמי: רבי יצחק רובה (רבי יצחק בר אבדימי) בשם רבי: הלכה. רבי יוחנן בשם רבי: מטים.
ובבבלי: רבי יצחק בר אבדימי בשם רבי: הלכה או מטים. רבי יוחנן: נראים / מורים / מודים.
לפי רבי זירא בבבלי, רבי יוחנן אמר מטים, כמו שאמר רבי יוחנן בשם רבי בירושלמי.
הבבלי מביא כמה מסורות של אמוראים בשם רבי יוחנן, שאינן בירושלמי.

ב**בבלי ברכות** לג,ב אמרו: אמר רב יוסף: אנא לא האי ידענא ולא האי ידענא, אלא מדרב ושמואל ידענא דתקינו לן מרגניתא (מרגלית) בבבל: "ותודיענו... ותיתן לנו...".

גם בבבלי וגם בירושלמי (לפי פירושנו) פסקו הלכה כשמואל, שבמוצאי שבת שחל בו יום טוב אומרים את ההבדלה בתוך ברכת קדושת היום של יום טוב.

בני ארץ ישראל היו נוהגים להבדיל בתפילת הערבית של ימים טובים שחלו להיות אחרי השבת בברכת ההודאה כדעת רבי אליעזר במשנה ושלא כדברי הבבלי ותקנתם של רב ושמואל. מנהג ארץ ישראלי זה נראה שקבוע היה ונפוץ בתקופת ראשוני הפייטנים הארץ ישראלים, וקרוב לשער שהיה מנהגם הפשוט של בני ארץ ישראל באותה תקופה, אלא שנעקר או ניטשטש לימים משום השפעת תקנתם של רב ושמואל. שלוש שבעתות של שני פייטנים, המיועדות לערביות של חגים שחלו להיות אחר השבת, מביאות קטעי פיוט מיוחדים כנגד פסקת ההבדלה, ושלושתן בברכת ההודאה. מתברר לפי הפיוטים הללו שהנוהג לומר הבדלה בלילי חג שנזדמנו במוצאי שבתות בברכת ההודאה, לא זו בלבד שנפוץ היה בימי הפייטנים מחברי השבעתות ובמקומותיהם, אלא שאף התמיד בקהילות ארץ ישראל למן תקופת המחברים הקדומה מאוד עד לתקופתם המאוחרת מאוד של המעתיקים שכתבי ידם נתגלגלו לגניזה שבקהיר ("שבעתות הבדלה ארץ ישראליות", "תרביץ" לו, עמודים 342-343).

אפשר שהמונח "דברי חכמים" בירושלמי כאן (פסיקה לומר את ההבדלה בברכה הרביעית אף ביום טוב שחל להיות אחרי השבת, שלא כמו פסיקה שלפני כן כרבי אליעזר) הוכנס לנוסח הירושלמי בתקופה מאוחרת כשבמנהגות ארץ ישראל קיבלו את המנהג הבבלי לומר את ההבדלה ביום טוב שחל להיות אחרי השבת בברכה הרביעית.

כיצד אומרים את ההבדלה בברכת "חונן הדעת"? -
מביאים דיעה אחת: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: אומר מטבע** (נוסח) **ברכה ואחר כך מבדיל** – אומר תחילה את נוסח ברכת "חונן הדעת" (בלא חתימתה) ואחר כך את נוסח ההבדלה (ולבסוף חותם את הברכה)**.**
ומציעים קשר (בין הדיעה הזו לדברי תנא): **ותייא** ('ואתיא') **כרבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – ו(הדיעה שאומר מטבע ברכה ואחר כך מבדיל) באה (הולכת) כרבי (כדעתו של רבי)**,** ומביאים מקור (לדברי רבי): **דרבי אמר: תמיהני** (תמה אני) **היאך ביטלו "חונן הדעת" בשבת?** – למה תיקנו חכמים תפילה של שבע ברכות בלבד לשבת וביטלו את ברכת דעת? והרי אדם צריך לבקש על הדעת גם בשבת! מפני ש**אם אין דיעה** (שכל, הבנה)**, תפילה מניין?** (שאלה מליצית) – הרי שאדם צריך לבקש בתחילת התפילה שהקב"ה יחונן אותו בדעת, כדי שיידע להתפלל. ולכן הבקשה על הדעת היתה ראויה להיאמר בשבת בפתיחת הברכות האמצעיות שבתפילה. **וכה** ('וכא') – וכאן**, אם אין דיעה, הבדלה מניין?** (שאלה מליצית) – הרי שאדם צריך לבקש בתחילת התפילה שהקב"ה יחונן אותו בדעת, כדי שיידע להבדיל ולהבחין בין דבר לדבר. ולכן הבקשה על הדעת ראויה להיאמר לפני נוסח ההבדלה שבו מזכירים כמה הבדלות בין דבר לדבר, כמו שאמר רבי יודן.
ומביאים דיעה חולקת: **אמר רבי יצחק בר אלעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מבדיל ואחר כך אומר מטבע ברכה** – אומר תחילה את נוסח ההבדלה ואחר כך את נוסח ברכת "חונן הדעת" (ולבסוף חותם את הברכה. טעמה של הדיעה הזו הוא כמו שאמרו להלן, שאסור לו לבקש את צרכיו בתפילה בשבת, ובכלל זה גם בקשה על הדעת, וקודם שיבדיל עדיין שבת היא לו)**.**

ב**בבלי ברכות** לג,א אמרו: "הבדלה בחונן הדעת". - מאי טעמא? - אמר רב יוסף: מתוך שהיא חול / חוכמה, קבעוה בברכת חול / חוכמה; ורבנן אמרי: מתוך שהיא חוכמה / חול, קבעוה בברכת חוכמה / חול.

אפשר לומר, שהטעם בבבלי "מתוך שהיא חוכמה, קבעוה בברכת חוכמה" הוא כדעת רבי יודן בירושלמי, והטעם בבבלי "מתוך שהיא חול, קבעוה בברכת חול" הוא כדעת רבי יצחק בר אלעזר בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:12)

וכמה הבדלות (המיוחסות למעשי הקב"ה) מזכירים בנוסח ההבדלה (בין בתפילה ובין על הכוס)? -
**רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) אמר **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: ובלבד שלא יפחות** (יגרע, ימעיט) **משלש אבדלות** – אינו רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה פחות משלוש הבדלות**.**
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אמרו** – חכמים**: הפוחת לא יפחות משלש** אבדלות – המקצר בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר פחות משלוש הבדלות**, והמוסיף לא יוסיף יותר משבע**(**ה**) **אבדלות** – המאריך בנוסח ההבדלה אינו רשאי להזכיר יותר משבע הבדלות**.**
**לוי** (בן סיסי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: ובלבד מאבדלות האמורות בתורה** – אינו רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה אלא הבדלות הנזכרות בתורה במפורש בלשון הבדלה (היסוד להלכה שהמוסיף לא יוסיף על שבע הוא כנראה שאין יותר משבע הבדלות בתורה)**.**
**נחום בירבי סימאי** (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **נפק ומר בשם אבוי** – יצא ואמר בשם אביו (רבי סימאי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: ואפילו אבדלה אחת** – הוא רשאי להזכיר בנוסח ההבדלה אפילו הבדלה אחת בלבד, שלא כמו שאמרו האמוראים לעיל**.**

(**ו**)**אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי. - בכתב יד רומי: 'אמ' ר' יצחק')**:** (**ו**)**צריך לחתום** (לסיים) **בהבדלה** – הוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה (כשהוא אומר אותה על הכוס) בהזכרת הבדלה, שהוא אומר בחתימת הברכה: "ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול"**.**
ומציעים קושיה: **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: מעתה** (אם כן) – אם הדברים שלפני כן נכונים, שהוא רשאי להזכיר בנוסח ברכת ההבדלה אפילו הבדלה אחת בלבד, ושהוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה בהזכרת הבדלה**, אפילו פתח ב"מבדיל בין קודש לחול"** (**ו**)**חוזר וחותם ב"מבדיל בין קודש לחול"!** – האם גם כשפתח את ברכת ההבדלה במילים "המבדיל בין קודש לחול" ולא הזכיר בגוף הברכה הבדלות נוספות, הוא חותם את הברכה במילים "המבדיל בין קודש לחול"? והרי נמצא שהוא חוזר ואומר בחתימת הברכה מה שאמר בגוף הברכה, וגוף הברכה והחתימה שווים לגמרי! וכיוון שכך, מדוע הוא צריך לחתום את הברכה במקרה זה?
ומתרצים: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ולא מברכות שפותחין בהן ב"ברוך" וחותמין** בהן **ב"ברוך" הן** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'היא')**?!** (בתמיהה) – ברכת ההבדלה היא מהברכות שתיקנו בהן נוסח ברכה ארוך, וברכות ארוכות פותחות ב"ברוך", כמו כל הברכות, וגם חותמות ב"ברוך", בגלל שיש בהן אריכות דברים, ולכן הוא צריך לחתום את ברכת ההבדלה בהזכרת הבדלה אף אם קיצר את נוסח הברכה ולא אמר אלא הבדלה אחת.

ב**תוספתא ברכות** ה,ל שנו: הרגיל אומר הבדלות הרבה, ושאינו רגיל אומר או אחת או שתים.

ב**בבלי פסחים** קג,א-קה,א אמרו: רב יעקב בר אבא איקלע לבי רבא... כי מטא לאבדולי... פתח (רבא) ואמר (בנוסח ההבדלה): "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". אמר ליה (רב יעקב בר אבא): למה ליה למר / למה לך כולי האי? והאמר רב יהודה אמר רב: "המבדיל בין קודש לחול" - זו היא הבדלתו של רבי יהודה הנשיא. - אמר ליה: אנא כי הא סבירא לי, דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיה: הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע. - אמר ליה: והא מר לא תלת אמר ולא שבע אמר (שהרי אמר ארבע)! - אמר ליה: איברא, "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" - מעין חתימה היא (ואינו נמנה במניין ההבדלות), דאמר רב תחליפא בר אבימי / רב יהודה אמר שמואל: המבדיל צריך שיאמר מעין חתימתה סמוך לחתימתה / כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן.
גופא, אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיה: הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע. - מיתיבי: הרגיל אומרה הרבה, ושאינו רגיל אומרה אחת! (משמע שאפשר לומר גם פחות משלוש ויותר על שבע) - תנאי היא, דאמר רבי יוחנן: בנם של קדושים אומרה אחת (ואינו כברייתא האומרת שאינו רגיל אומר אחת, כי בנם של קדושים רגיל היה), ונהגו העם לומר שלוש (הרי שהיה מקור תנאי שאמר הפוחת לא יפחות משלוש, וכמותו נהגו העם). - ומאן ניהו בנן של קדושים? - רבי מנחם בר סימאי.
אמר רבי יהושע בן לוי: המבדיל צריך שיאמר מעין הבדלות שבתורה / האמורות בתורה. - מיתיבי: סדר הבדלות כיצד? "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגויים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין טמא לטהור, בין הים לחרבה / ליבשה, בין מים העליונים למים התחתונים, בין כוהנים ללוויים וישראל", וחותם ב"סדרי / סדר / סודר בראשית". אחרים אומרים: ב"יוצר בראשית". רבי יוסי ברבי יהודה אומר: "מקדש ישראל". - ואם איתא / והא "בין הים לחרבה / ליבשה" לא כתיבא! - סמי (מחק) מכאן "בין הים לחרבה". - אי הכי, "בין יום השביעי לששת ימי המעשה" נמי מעין חתימה היא, ובצרי להו / וחסרי להו דליכא שבע! - אמרי: בין כוהנים ללוויים וישראל תרי מילי נינהו. בין לוויים וישראל - דכתיב: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י). בין כוהנים ללוויים - דכתיב: "בני עמרם אהרן ומשה, וייבדל אהרן להקדישו קודש קודשים" (דברי הימים א כג).
מחתם במאי / מאי / היכי חתים? - רב אמר: "מקדש ישראל", ושמואל אמר: "המבדיל בין קודש לחול". לייט עלה אביי, ואיתימא רב יוסף, אהא דרב (שאין לומר כן). - תנא משמיה דרבי יהושע בן חנניה: כל החותם "מקדש ישראל והמבדיל בין קודש לחול" - מאריכים לו ימיו ושנותיו.
עולא איקלע לפומבדיתא... "ברוך המבדיל בין קודש לחול" אמר, ותו לא... - מיתיבי: כל הברכות כולן פותח בהן ב"ברוך" וחותם בהן ב"ברוך", חוץ מברכת המצוות (ברכה שמברך לפני עשיית מצוות)... קשיא לעולא (שפתח ב"ברוך" ולא חתם)! - אמר לך עולא: הא נמי כברכת המצוות דמיא (ואינה צריכה חתימה). ברכת המצוות מאי טעמא (אין חותם בה) - משום דהודאה היא, הא נמי - הודאה היא. 

המאמר "הפוחת - לא יפחות משלוש, והמוסיף - לא יוסיף על שבע" הוא בבבלי מרבי אלעזר בשם רבי הושעיה ובירושלמי מרבי יוחנן. בירושלמי אמר רבי אלעזר בשם רבי הושעיה "ובלבד שלא יפחות משלוש" בלבד. בבבלי אמר רבי יוחנן שרבי מנחם (נחום) בר סימאי אמר הבדלה אחת. ובירושלמי אמרו שנחום בר סימאי אמר בשם אביו שאומר אפילו הבדלה אחת. בבבלי אמרו, שגם רבי יהודה הנשיא אמר הבדלה אחת.
המאמר "המבדיל צריך שיאמר הבדלות האמורות בתורה" הוא בבבלי מרבי יהושע בן לוי ובירושלמי מלוי. בבבלי פירשו את ההבדלות.
בבבלי אמרו, שהמבדיל צריך שיאמר מעין החתימה סמוך לחתימה.
בבבלי רבו הדיעות בחתימת ההבדלה, ואילו בירושלמי לא נזכרה אלא החתימה "המבדיל בין קודש לחול".
בבבלי אמרו, שעולא סבור שברכת הבדלה אינה צריכה חתימה, ומשמע אפילו אמר הרבה הבדלות. ובירושלמי אמר רבי יוסי בירבי בון (לפי פירושנו), שברכת הבדלה צריכה חתימה, אפילו אמר הבדלה אחת.

בנוסח ההבדלה של בני בבל אנו מוצאים שלוש הבדלות: בין קודש לחול, בין אור לחושך, ובין ישראל לגויים. בנוסח ההבדלה של בני ארץ ישראל אנו מוצאים עוד ארבע הבדלות: בין טמא לטהור, בין ים ליבשה, בין מים עליונים למים תחתונים, ובין יום השבת לששת ימי המעשה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:13)

ומציעים היסק: **רבי אלעזר בן אנטיגנס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) אמר **בשם רבי אלעזר בירבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: זאת אומרת** (מונח זה מציע היסק העולה מן האמור לפניו. אלא שכאן אין לפני המונח מקור שעליו מוסב המונח ושממנו אפשר להסיק את המסקנה שמציע המונח. אפשר שנשמט המקור שהיה לפני המונח)**, שאסור לעשות מלאכה** – במוצאי שבת, **עד** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'עד שעה', וכן בסמוך) **שיבדיל.**
ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר: **אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל** (משפט זה ישנו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1, אך אינו בכתב יד רומי)**, ודכותה:** – וכמותה (וכיוצא בה): **אסור לו לאדם** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 אין שתי מילים אלו) **לתבוע** (לדרוש, לבקש בתוקף) **צרכיו** – במוצאי שבת, **עד שיבדיל** – אסור לו לבקש את צרכיו בתפילה עד שעה שיבדיל**.**

ב**ירושלמי שבת** טו,ג אמרו: תני: אסור לתבוע צרכיו בשבת.

ב**בבלי שבת** קנ,ב אמרו: "אבל מחשיך הוא לשמור (שוהה סמוך למוצאי שבת על קצה תחום השבת כדי לשמור פירות שמחוץ לתחום)". - ואף על גב דלא אבדיל?! והאמר רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר רבי ינאי: אסור לו לאדם שיעשה חפציו / חפצו (של חול) קודם שיבדיל! ...דאבדיל בתפילה ...דאבדיל על הכוס...
אמר ליה רבי אבא לרב אשי: במערבא (בארץ ישראל) אמרין הכי: "המבדיל בין קודש לחול", ועבדין צורכין / צורכייהו (ועושים צורכיהם, ואין צורך בהבדלה על הכוס כדי להתיר לעשות מלאכה. - מימרה זו הובאה כאן כדי ליתן תירוץ לקושיה שהקשו מקודם: "ואף על גב דלא אבדיל?!").

ב**ויקרא רבה** לד,טז נאמר: "עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי" (ישעיהו נח,יג) - מיכן שאסור לאדם לצאת בכרמו בשבת ולידע מהו צריך (איזו עבודה יהא צריך לעשות לאחר השבת). "מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (שם) - מיכן שאסור לאדם לתבוע חפציו בשבת (אסור לאדם בשבת לבקש מאת הקב"ה את צרכיו).

מאמרו של רבי אלעזר בן אנטיגנוס בשם רבי אלעזר בר רבי ינאי מובא בשני התלמודים, אלא שהלשון בירושלמי: "אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל", ואילו הלשון בבבלי: "אסור לעשות חפציו עד שיבדיל" (הכוונה לאיסור שלמדו מהכתוב "עשות חפציך").
בבבלי אמר רבי אבא לרב אשי: "במערבא אמרין הכי...", ואינו בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:14)

**רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רבי אלעזר בר אנטיגנס** שאמר בשם **בר' בשם** (שתי מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1) **רבי ינאי** (שם זה משובש, וצריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**רבי אלעזר בירבי ינאי**') שאמר **בשם רבי יודה ב**י**רבי** (אמורא בדור הראשון, בנו של רבי חייא הגדול)**: אם לא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל אפילו בחמישי בשבת** – הוא רשאי לומר את ההבדלה באחד מהימים שאחרי השבת, ואפילו ביום חמישי (אבל לא ביום שישי, מפני שהוא ערב השבת הבאה, וכבר עבר זמנה של ההבדלה שהיה במוצאי השבת שעברה)**.**
ומצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שמבדיל אפילו בחמישי בשבת) **- ב"מבדיל בין קודש לחול"** – הדין הזה חל בברכת "המבדיל בין קודש לחול", שרק ברכה זו הוא רשאי לאומרה באחד מהימים שאחרי השבת**, אבל "בורא מאורי האש" - אומרה מיד** – הברכה "בורא מאורי האש", שהיא אחת מהברכות של סדר ההבדלה, הוא חייב לאומרה מיד משתחשך במוצאי שבת, ואם לא אמר אותה משתחשך - אינו רשאי לאומרה כל הלילה או באחד מהימים שאחרי השבת, מפני שהברכה על האש נתקנה משום שבמעשה בראשית נבראה האש מיד משחשכה במוצאי שבת, ואין לברך על האש אלא בזמן שבו נבראה (בירושלמי להלן ח,ה ובמדרשי אגדה אמרו: כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת (במעשה בראשית), התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון. זימן לו הקב"ה שני רעפים, והקישם זה לזה ויצאה מהם האור ובירך עליה "בורא מאורי האש")**.**

ב**תוספתא ברכות** ה,לא שנו: מאימתי מברך עליו (על הנר)? משתחשך. לא בירך משתחשך - מברך כל הלילה. לא בירך כל הלילה - אין מברך מעתה.

מהירושלמי כאן משמע קצת שלא היתה לפניהם ברייתא זאת ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי פסחים** קו,א אמרו: אמרי בני רבי חייא: מי שלא הבדיל במוצאי שבת - מבדיל והולך כל השבת (השבוע) כולה. - ועד כמה? - אמר רבי זירא: עד רביעי בשבת (שמאז והלאה כבר אינו נחשב לשבוע זה). כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה: רבי אסי קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר: לעניין גיטין, חד בשבתא, תרי ותלתא - בתר שבתא, ארבעא, חמשא ומעלי שבתא - קמי שבתא (וכן הוא לעניין הבדלה).
אמר רבי יעקב / אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן אמר רבי אושעיה: אבל לא על האור (אינו מברך על האור כשמבדיל בתוך ימות השבוע, שאין זה זמנו, שתיקנו ברכה זו רק במוצאי שבת, זמן בריאת האש). וכן תני שילא מרי: אבל לא על האור (כנראה שזו ברייתא בבלית).

בבבלי אמרו בניו של רבי חייא שמבדיל והולך כל השבת כולה, ורבי זירא פירש עד רביעי בשבת. ובירושלמי אמר רבי זירא בשם בנו של רבי חייא שמבדיל אפילו בחמישי בשבת.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:15)

**רבי זעורא** אמר **בשם רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)**; רבי אבא** (אמורא בדור השלישי) אמר **בשם אבא בר ירמיה** (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי)**: אפילו יום טוב שחל להיות באמצע** ה**שבת** (השבוע) **אומר** – בנוסח ההבדלה במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת**: "בין יום השביעי לששת ימי המעשה** (ימות החול בשבוע שאדם עובד בהם)**"** – שהיא אחת מההבדלות שבנוסח ההבדלה**.**
**אמר רבי זעורא לרב יהודה: וכי** (צריך להוסיף: '**יש**', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1) **ששת ימי המעשה לפניו** – לפני המבדיל**?!** (בתמיהה) – מדוע הוא מזכיר הבדלה זו במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת? והרי אין ראוי להזכיר הבדלה זו אלא כשיש ששת ימי המעשה לפניו בשעה שהוא מבדיל, ולא כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת כשאין לפניו ששת ימי המעשה אלא חמישה ימי מעשה, שכן יום טוב אינו יום מעשה שהוא אסור במלאכה! **- אמר ליה:** – אמר לו (רב יהודה לרבי זעורא): **וכי יש טומאה וטהרה לפניו?!** (בתמיהה) – אחת מההבדלות שבנוסח ההבדלה היא הבדלה בין טמא לטהור, וכשם שהוא מזכיר הבדלה זו אף על פי שאין טמא וטהור לפניו בשעה שהוא מבדיל, כך הוא מזכיר הבדלה בין יום השביעי לששת ימי המעשה אף על פי שאין ששת ימי המעשה לפניו. והטעם הוא שתיקנו חכמים לומר בנוסח ההבדלה את ההבדלות האמורות בתורה.

ב**בבלי חולין** כו,ב אמרו: אמר רבי זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר (בהבדלה במוצאי יום טוב): "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לגויים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". - מאי טעמא? - סדר הבדלות (שתיקנו חכמים) הוא מונה (ולא רק את ההבדלה המיוחדת לאותו יום).

בבבלי דיבר רבי זירא בהבדלה במוצאי יום טוב שחל באמצע השבוע, שכן כך היא משמעות העניין שם. ואילו בירושלמי דיבר רבי זירא בהבדלה במוצאי שבת כשחל יום טוב באמצע השבוע שלאחר שבת, ולא דיבר בהבדלה במוצאי יום טוב שחל באמצע השבוע, שאם כן, היה לרבי זירא לומר: 'וכי יש יום השביעי וששת ימי המעשה לפניו?!', שהרי הוא עומד באמצע השבוע ולא במוצאי שבת, ואין לפניו גם יום השביעי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:2:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:2:16)

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) שאמר **בשם רב חייא בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני)**: צריך לומר** – במוצאי שבת, לאחר ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן הדעת"**: "הָחֵל** (התחל) **עלינו את הימים ששת ימי המעשה** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע בולוניה 1 אין שלוש מילים אלו. ובכתב יד רומי: 'החל עלינו ששת ימי המעשה הימים') **הבאים לקראתינו לשלום"** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'בשלום') – מכיוון שמזכירים בהבדלה את ששת ימי המעשה, יש לומר בקשה עליהם**.**
**רבי אבא** (אמורא בדור השלישי) **מוסיף** – על מה שאמרו במימרה הקודמת**:** צריך לומר עוד: **"והשמיענו** (הודע לנו) **בהן** – בימים הבאים, **ששון ושמחה".**
**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי ירמיה:** צריך לומר עוד לאחר ההבדלה שבתפילה בברכת "חונן הדעת": **"הביננו** (עֲשֵׂה שנדע) **ולמדינו"** – כך יש לומר בסוף הברכה, כיוון שיש לומר מעין חתימת הברכה סמוך לחתימת הברכה**.**
**רבי חזקיה** אמר **בשם רבי ירמיה: העונין "אמן"** – אחר ברכות ההבדלה שהם שומעים מפי המבדיל על הכוס במוצאי שבת, שהוא מברך ומוציא את השומעים ידי חובתם, **צריכין ליתן עיניהם** (להסתכל, להביט) **בכוס ועיניהן בנר** – בשעת ברכת "בורא מאורי האש" כדי שייהנו מאור הנר, כמו שהמבדיל צריך ליתן עיניו בכוס ובנר בשעת ברכה זו (שכן שנינו במשנה ברכות ח,ו: אין מברכין על הנר (ברכת "בורא מאורי האש") עד שייאותו לאורו (שייהנו מאורו). ואמרו בירושלמי שם: אמר רבי יוחנן: כדי שתהא עינו רואה מה בכוס)**.**
**רבי חזקיה** אמר **בשם רבי ירמיה: ארבעת מינין שבלולב ניטלין דרך** (אופן) **גידוליהן** (צמיחתם) – הנוטל ארבעת המינים, אתרוג ולולב והדסים וערבות, בחג הסוכות, צריך להחזיק אותם כשהקצה התחתון פונה למטה והקצה העליון פונה למעלה (בראבי"ה נוסף 'הדס של הבדלה ניטל כדרך גדילתו')**.**

שלוש המימרות (של רבי חזקיה בשם רבי ירמיה) הובאו כאן מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן (תופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי, ומצויה גם בסוגיות הלכתיות בירושלמי כמו כאן), או שמא לפנינו גוף זר, שטרם מצאנו לו הסבר ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי","תרביץ" סד, עמוד 257 והערה 113).
ברם על ידי הגרסה בראבי"ה מובן יותר הקשר בין המאמרים ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 165).

ב**בבלי סוכה** מה,ב אמרו: אמר רבי חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצוות כולן אין אדם יוצא בהן / אין אדם יוצא ידי חובתו / אין יוצאים בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: "עצי שיטים עומדים" (שמות כו) (עצי השיטים שבנו מהם את המשכן היו עומדים בו כדרך גדילתם, ולא העמידום באופן אחר).

גם בבבלי נסמכו שלושה מאמרים של רבי חזקיה בשם רבי ירמיה, אולם שם כל שלושה המאמרים הם משום רבי שמעון בן יוחי.

**ברכת דעת**
נוסח ארץ ישראל של הברכה לפי הגניזה הוא: "חננו דעה מאתך, ולמדנו בינה מתורתך. ברוך אתה ה' חונן דעת".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:1)

**משנה**
**האומר: "על קן צפור יגיעו** (בכתב יד אחד של המשנה כאן: '**ה**גיעו') **רחמיך"** – אמירה זו רומזת למצוות "שילוח הקן" (דברים כב,ו-ז), שיש בה ביטוי לרחמיו של הקב"ה, שכן יש חובה לשלח את הציפור כשהאדם רוצה לקחת את האפרוחים, ועניינה של אמירה זו מבואר בתלמוד**, ו"על טוב ייזכר שמך"** – האומר: "על הטוב שתעשה לי / לנו ייזכר שמך", שהוא מתפלל שיעשה ה' טובה, ואם יעשה ה' טובה ייזכר שמו של ה' על הטובה שיעשה, ומשמע מדבריו שאם לא יעשה ה' טובה לא ייזכר שמו של ה'**, "מודים, מודים"** – האומר ברכה על הכוס וברכה על הפת לפני הסעודה בנוסח "מודים אנחנו לך... על...", במקום מטבע הברכות "ברוך אתה..." (הנוצרים הראשונים, בסעודה לזכר ישו הנוצרי, היו אומרים ברכה על הכוס וברכה על הפת בנוסח "מודים אנחנו לך אבינו על...", והיו מזכירים בברכות אלו את ישו הנוצרי. - בבבלי מבואר, שהאומר "מודים, מודים" נראה כמודה לשתי רשויות (שתי אלוהויות). בבבלי ביארו כך, כי בבבל לא היו נוצרים, אבל בדת הפרסית שהיתה בבבל יש שתי רשויות, האל הטוב והאל הרע), **- משתקין** (גורמים לשתוק, פוקדים לא לדבר) **אותו** – את האומר אחת מהאמירות האלו**.**
**העובר לפני התיבה** (ארון שיש בו ספר תורה) – שליח ציבור היוצא ממקומו בבית הכנסת ועובר לפני התיבה לומר תפילת שמונה עשרה, **וטעה** – בתפילתו, **- יעבור אחר תחתיו** – צריך להחליפו באחר שיעבור לפני התיבה במקומו**, ולא יהא** – האחר, **סרבן** (ממאן בתוקף למלא רצון אחרים. - בשני כתבי יד של המשנה: 'סורבן', שהוא שֵם במשקל של בעלי מלאכה) **באותה שעה** – לא יסרב לעבור לפני התיבה, אלא יסכים מיד, מפני טורח הציבור שממתינים עד שיסיים את התפילה**. ומאיין** (בשני כתבי יד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'ומניין') **הוא מתחיל?** – מאיזה מקום בתפילה השני מתחיל? **מתחילת** ה**ברכה שטעה זה** – הראשון, ואפילו לא טעה אלא בסוף הברכה**.**

ההלכה הראשונה במשנה כאן מופיעה גם במשנה מגילה ד,ט. המשנה שם מונה ארבעה ביטויים של נוסחאות תפילה ('יברכוך טובים'; 'על קן ציפור יגיעו רחמיך'; 'על טוב ייזכר שמך'; 'מודים, מודים') שאין לסובלם מפני שהם "דרך המינות", והעובר לפני התיבה ואומרם "משתקין אותו". המשנה שם מונה גם שני ביטויים של תרגום דברי התורה שהמתרגם בהם את דברי התורה בקריאה בציבור "משתקין אותו".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:2)

**תלמוד**
במשנה כאן ומגילה ד,ט שנינו: "האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך... - משתקין אותו".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,י.
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **רבי (יצחק) [פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - תוקן על פי "שרידי הירושלמי" וכתב יד רומי וקטע בולוניה 1 והמקבילה, וכן מוכח מלהלן שאמרו "מסייע לרבי פינחס")**]** אמר **בשם רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: כקורא** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**ב**קורא') **תיגר** (מערער, בא בטענות) **על מדותיו** (דרכי התנהגותו) **של הקב"ה** – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא מתלונן על דרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: **-** "**על קן ציפור הגיעו רחמיך, ועל אותו האיש** – כלומר, עליי (האומר עצמו), **לא הגיעו רחמיך**" – "מדוע אתה מרחם על קן ציפור, ואינך מרחם עליי?". האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות**.**
ומציעים פרשנות מצמצמת אחרת למשנה: **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי סימון: בנותן קיצבה** (שיעור מסוים) **למדותיו של הקב"ה** – המשנה מדברת במקרה של מי שהוא קובע מידה קצובה לדרכיו של הקב"ה ואומר לו כך: **-** "**עד קן ציפור הגיעו רחמיך** – ועד אותו האיש (כלומר, עד אליי (האומר עצמו)) לא הגיעו רחמיך". האומר כך משתקים אותו, כיוון שהוא דובר שקר (כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק), שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה**.**
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה (במשנה): **על** – ע**ל** קן ציפור הגיעו רחמיך (כמו שהוא בנוסח המשנה שלפנינו)**, ואית תניי תני:** – ויש תנא (ש)שונה (במשנה): **עד** – ע**ד** קן ציפור הגיעו רחמיך**.**
ומציעים סיוע מבעלי הדיעות האלה לדיעות רבי פינחס ורבי יוסי: **מאן דמר:** – מי שאומר (התנא ששונה): **על - מסייע לרבי פינחס** – מסייע לדברי רבי פינחס, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: ע**ל** קן ציפור הגיעו רחמיך**, ומן דמר:** – ומי שאומר (התנא ששונה): **עד - מסייע לרבי יוסי** – מסייע לדברי רבי יוסי, שאמר בשם רבי סימון, שהמשנה מדברת במקרה של מי שהוא אומר: ע**ד** קן ציפור הגיעו רחמיך**.**

במשנה: "**י**גיעו רחמיך" בזמן עתיד. בדברי האמוראים בירושלמי: "**ה**גיעו רחמיך" בזמן עבר.
נראה שבכתב יד קאופמן של המשנה היה כתוב במשנה כאן 'הגיעו', ונגרדה ה' ונכתבה י' במקומה (אבל במשנה מגילה כתוב 'יגיעו'). הרי שיש לומר שנוסח המשנה לפי הירושלמי: 'הגיעו'. אפשר שהלשונות במשנה ברכות ומגילה 'יברכוך טובים' ו'על טוב ייזכר שמך' שהן בזמן עתיד גרמו לשיבוש הנוסח במשנה 'יגיעו' במקום 'הגיעו'.

ייתכן ש"אותו האיש" אינו אלא משיחם של הנוצרים. שליח הציבור מתריס כלפי שמים שעל ציפור ה' מרחם, אך לא על אותו האיש שנצלב. חכמינו מתנגדים לנוסח זה משום שיש בו אזכור של המנהיג הנוצרי והזדהות עמו. חולשתו של פירוש זה היא בכך שהתיאור "אותו האיש" מופיע עשרות פעמים בספרות חכמים (תנאית ואמוראית), וכמעט בכל המקורות הכוונה לנושא המעשה או לאיש עלום-שם אחר ("משנת ארץ ישראל", ברכות, עמודים 208-209).

**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא עבדין טבות** (צריך לומר: 'טב**א**ות', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) – לא עושים היטב (כראוי). - נראה שנשמט כאן משפט דומה למשפט להלן: 'ואילין דמתרגמין (ואלה שמתרגמים)... - לא עבדין טבאות', ומתוך ההקשר לאמור לעיל ברור שהמשפט שנשמט היה התרגום לכתוב בדברים כב,ו-ז בעניין מצוות "שילוח הקן", ולפי התרגום טעמה של המצווה הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, כטעמה של המצווה להלן לפי התרגום, ועל כך אמר רבי יוסי בירבי בון שהמתרגמים כך אינם עושים כראוי**,** מפני **שעושין** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'שהן עושין') (**ל**)**מדותיו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**גזירותיו**' (מצוותיו, חוקיו). נראה שהמילה 'מדותיו' שבמסירה שלפנינו כאן ולהלן היא אשגרה מלעיל או שהיא בהשפעת הבבלי ברכות ומגילה) **של הקב"ה רחמים** – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם מנמקים את מצוות "שילוח הקן" במידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה (דברי רבי יוסי בירבי בון אינם טעם לדברי המשנה בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", שאם כן, היה לו לומר "שהוא עושה גזירותיו של הקב"ה רחמים" בלשון יחיד, ולא "שהן עושין" בלשון רבים; וכמו כן, הביטוי "לא עבדין טבאות", שאף הוא בלשון רבים, נראה יתר, ולא עוד אלא שביטוי זה אינו בא בתחילת משפט אלא הוא בא בסופו של משפט שתחילתו "אילין", כמו להלן, וכמו בירושלמי חלה א,א: "אמר רבי סימון: אילין נשייא דאמרן: 'לא נעל בנינן לכנישתא. אין חמי ליה מילף - ילף הוא' - לא עבדין טבאות". - אומנם בתרגומים שבידינו לא נמצא שטעמה של מצוות "שילוח הקן" הוא שנהיה רחמנים כמו שה' רחמן, ברם במדרשים המובאים להלן מצאנו כך)**.**
**ואילין דמתרגמין:** – ואלה שמתרגמים (לארמית את הכתוב בויקרא כב,כח: "**וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד**"): **"עמי בני ישראל** (ביטוי פנייה לעם השומעים את התרגום, שהושם על ידי המתרגמים בפי ה'. מסתבר שהמתרגמים השתמשו בפנייה הזאת לציבור השומעים כשרצו לעורר אותם על עניין חשוב מאוד. הפנייה הזאת נמצאת בפסוקים רבים בתרגומים ארץ ישראלים של התורה)**, כמא דאנא רחמן בשמיא** – כמו שאני (ה') רחמן בשמים**, כך** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'כ**ן**') **תהוון רחמנין בארעא** – כך תהיו רחמנים בארץ (המשפט הזה הוא תוספת לפני תרגום הפסוק)**. תורתא או רחילה יתה וית ברה לא תיכסון** ('תִכְּסוּן') **תרויהון** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'תריהון') **ביומא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'ביום') **חד"** – הפרה או הרחלה (כבשה), אותה ואת בנה לא תשחטו שניהם ביום אחד (המשפט הזה הוא תרגום הפסוק. האיסור הזה אינו נוהג בזכרים, אף שהוא מנוסח בלשון זכר, ולכן המתרגמים תרגמו אותו בלשון נקבה. - תרגום זה לפסוק עם התוספת שלפניו נמצאים בתרגום המיוחס ליונתן. ייחוסו של תרגום זה ליונתן הוא טעות, כי יונתן בן עוזיאל תרגם נביאים בלבד), **- לא עבדין טבאות** – לא עושים היטב (המתרגמים כך אינם עושים כראוי)**,** מפני **שהן עושין מדותיו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**גזירותיו**') **של הקב"ה רחמים** – הם הופכים את המצוות שציווה הקב"ה את ישראל למעשים שיש לעשות משום רחמים על כל הבריות, שהם תולים את טעמה של מצוות "אותו ואת בנו" בחינוך למידת הרחמים שהאדם חייב לנהוג בה**.**

האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" נותן למצוות "שילוח הקן" את הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שעליהם אמר רבי יוסי בירבי בון: "לא עבדין טבאות", ולכן הובאו כאן דברי רבי יוסי בירבי בון.

ב**בבלי ברכות** לג,ב ו**מגילה** כה,א אמרו: "על קן ציפור יגיעו רחמיך". - מאי טעמא? - אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא (בארץ ישראל), רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל (מעורר) קנאה במעשה בראשית (בתוך מעשה בראשית, שאומר על זה הגיעו רחמיו ועל זה לא הגיעו, ועל ידי זה מעורר קנאה ביניהם), וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות.

שני אמוראי ארץ ישראל הנזכרים בבבלי, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, הם שניים מהאמוראים הנזכרים בירושלמי, רבי יוסי בירבי בון ורבי יוסי. לפי הבבלי, שני האמוראים באו לתת טעם מדוע משתקים את האומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך". ואילו לפי הירושלמי, רבי יוסי בא לפרש את דברי האומר כך, ורבי יוסי בירבי בון בא לשלול את דברי המתרגמים הנותנים טעם של רחמים למצוות "שילוח הקן" (לפי הגהתנו ופירושנו). לפי הירושלמי, הטעם שמשתקים את האומר כך נאמר להלן מפי רבי שמואל בר רב יצחק.
הטעם הנזכר בבבלי "מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית" אינו נזכר בירושלמי, וגם הטעם "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים" אינו נזכר בירושלמי אלא נראה כהרכבה של המילים "מידותיו של הקב"ה" שבדברי רבי פינחס ורבי יוסי בשם רבי סימון עם המילים "שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים" שבדברי רבי יוסי בירבי בון. ברם נראה שיש להגיה בבבלי: 'מפני שעושה **מצוותיו** של הקב"ה רחמים' (מצותיו מדותיו). לפי הגהה זו בבבלי, טעם זה מתאים לדברי רבי יוסי בירבי בון בירושלמי, ו"מצוותיו" בבבלי הן הן "גזירותיו" בירושלמי (המילים "ואינן אלא גזירות" בבבלי הן תוספת מאוחרת על פי לשון דומה המצויה במקומות אחרים: "אלא גזירת המלך הוא", "אלא גזירתו של הקב"ה הוא"). ואם כן, מי שאמר את הטעם הזה בבבלי הוא רבי יוסי בר אבין. ומזה יוצא שמי שאמר את הטעם האחר בבבלי הוא רבי יוסי בר זבידא. ומעתה אפשר לשער שהביטוי "נותן קצבה" שבדברי רבי יוסי בירושלמי הפך לביטוי "מטיל קנאה" בבבלי (קצבה קנאה). הביטוי "מטיל קנאה" מופיע בעיקר בבבלי.

לפי הבבלי, המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים (שאומר: 'כרחמיך על קן ציפור, כך יגיעו רחמיך עליי' - "**י**גיעו" בזמן עתיד), משתקים אותו, מפני שעושה מצוותיו של הקב"ה רחמים, שכן בבבלי אמרו טעם זה בעניין תפילה. אבל לפי הירושלמי, לא במקרה הזה שנינו שמשתקים אותו, שלא אמרו בירושלמי טעם זה אלא בעניין תרגום המקרא אבל לא בעניין תפילה.

ב**בבלי ברכות** לג,ב ו**מגילה** כה,א אמרו: ההוא דנחית (ירד להתפלל) קמיה דרבה / דרבא, אמר: "אתה חסת על קן ציפור, חוס ורחם עלינו! אתה חסת על אותו ואת בנו, חוס ורחם עלינו!". אמר רבה / רבא: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה / שבחיה דמריה! - אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן! - ורבה / ורבא נמי - לחדודי לאביי הוא דבעא.

אותו שליח ציבור הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה, ולכן שיבחו רבה, ואילו אביי שהקשה לו מן המשנה לא דקדק לחלק בדבר.
בימי רבה ידעו בבבל את פירושה הנכון של המשנה כפי שפירשו אותה בארץ ישראל. אבל לאחר ימי רבה, כשהגיעו לבבל דברי אמוראי ארץ ישראל המאוחרים ונשתבשו, טעו בבבל בפירושה הנכון של המשנה וסברו שאף המזכיר בתפילתו קן ציפור בדרך תחנונים משתקים אותו, ולכן אמרו בבבלי: "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא".

הדיבור "ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא" נאמר על ידי מי שהוא שחי אחרי רבה ואביי, ובא ליישב את התמיהה איך לא חש רבה בקושייתו החותכת של אביי, ומתרץ שחש בה ולא אמר מה שאמר אלא כדי לנסות את אביי.
ייתכן שרבה ענה לאביי שהוא אינו מפרש את המשנה כ"תרי אמוראי במערבא", ואם מתפלל בלשון "כשם שהגיעו רחמיך על קן ציפור, כן יגיעו רחמיך עלינו", אין משתקים אותו, ולכן שיבח רבה את "ההוא דנחית קמיה" שלא אמר בלשון המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקה-תקו).

ב**בראשית רבה** עו,ו נאמר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" - 'ואתה אמרת: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)'. דבר אחר: "פן יבוא והיכני אם על בנים" - 'ואתה אמרת: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)'.

יעקב הזכיר בתפילתו קן ציפור (וכן "אותו ואת בנו") בדרך תחנונים, ולא קרא תיגר על מידותיו של הקב"ה ולא נתן קצבה למידותיו של הקב"ה.

**שהן עושין גזירותיו של הקב"ה רחמים**
ב**דברים רבה** ו,א נאמר: ולמה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמיו עליו להמתין לו עד שיהא בו כוח. וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מניין? שנאמר: "ומיום השמיני והלאה יירצה" וגו' (ויקרא כב,כז). ולא עוד אלא שאמר הקב"ה: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח). וכשם שנתמלא הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות. מניין? שנאמר: "כי ייקרא קן ציפור לפניך" (דברים כב,ו).
וב**ויקרא רבה** כז,יא; ב**פסיקתא דרב כהנא** ט,יא; ב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'אמור' סימן יח וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'אמור' סימן יג נאמר: רבי ברכיה בשם רבי לוי: כתוב: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי" (משלי יב,י). "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "לא תיקח האם על הבנים" (דברים כב,ו)... דבר אחר: "יודע צדיק נפש בהמתו" - זה הקב"ה, שכתב בתורתו / שאמר: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח)...

המדרשים האלה קושרים יחד את שתי המצוות "שילוח הקן" ו"אותו ואת בנו" ונותנים להן אותו הטעם של רחמים, כמו אלה המתרגמים שבירושלמי כאן (לפי הגהתנו ופירושנו) שנותנים לשתי המצוות האלו את הטעם הזה.

**אילין דמתרגמין... לא עבדין טבאות**
ב**משנה מגילה** ד,ט שנינו: האומר (המתרגם): "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" (ויקרא יח,כא) - ומזרעך לא תיתן לאעברא בארמיותא (כלומר, לא תבוא על גויה) - משתקים אותו בנזיפה (שעוקר את הכתוב ממשמעו).
וב**בראשית רבה** ע,טז נאמר: "ועיני לאה רכות" - האמורא (המתרגם ומפרש את הדרשה לציבור) של רבי יוחנן תרגם לפניו: עיניא דלאה הוו רכיכין (חלשות). אמר לו: עיניא דאימך הוו רכיכין! (רבי יוחנן כעס על שלא תרגם יפה)

התרגום לפסוק בויקרא יח,כא, שהמשנה במגילה מתנגדת לו, נמצא בתרגום המיוחס ליונתן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:3)

במשנה כאן ומגילה ד,ט שנינו: **"**האומר: **מודים מודים - משתקין אותו".**
כאן המשך המקבילה בירושלמי מגילה.
**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**:** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף 'על שם') **"כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר"** (תהילים סג,יב) – כל דוברי שקר ייסתם פיהם. ומכאן שהאומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך" משתקים אותו, שכן הוא דובר שקר. לפי המימרה הראשונה לעיל הוא דובר שקר, שהרי הקב"ה מרחם על כל הבריות. ולפי המימרה השנייה לעיל הוא דובר שקר, שהרי אין קצבה לרחמיו של הקב"ה)**.**

המימרה הזו היא המשכו של הקטע הקודם הדן בעניין האומר "על קן ציפור הגיעו רחמיך", ועיקרה של הפסקה מן המשנה שצוינה לפני המימרה הזו הוא המילים "משתקין אותו", ואילו המילים "מודים מודים" יתירות. המימרה הזו אינה מוסבת על האומר "מודים מודים", שכן אין מובן מדוע האומר כך הוא דובר שקר.

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דאת אמר** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'הדא דא' אמ'', ונמחק 'אמ'' על ידי מגיה ששיבש את הביטוי, והסדר בדפוס ונציה פתר בטעות 'הדא דאמר'. ב"שרידי הירושלמי": 'הדה דא' א'', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'הדה דתמר', ובמקבילה: 'הדא דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהאומר "על טוב ייזכר שמך" משתקים אותו), **- בציבור** – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה בציבור (שליח ציבור העובר לפני התיבה)**, אבל ביחיד** – במקרה שהמתפלל אומר כך בתפילה ביחיד, **- תחנונים הן** – ומותר ליחיד לומר תחנונים בלשון זו כשהוא מתפלל לה' שיעשה לו טובה (האמירה "על קן ציפור הגיעו רחמיך" בלשון עבר אינה תפילה בדרך תחנונים, והאמירה "מודים, מודים" אינה תחנונים אלא הודאה, ולכן המשפט הזה בירושלמי אינו מוסב עליהן)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

לפי פירושנו, כל אחד מהמשפטים האמורים כאן מוסב על אחת מהאמירות שנאמר עליהן "משתקין אותו". המימרה של רבי שמואל בר רב יצחק מוסבת על האמירה הראשונה "על קן ציפור הגיעו רחמיך". "הדא דאת אמר..." מוסב על האמירה השנייה "על טוב ייזכר שמך". במקבילה במגילה נוסף משפט המוסב על האמירה השלישית "מודים מודים".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:4)

במשנה שנינו: **"העובר לפני התיבה וטעה** - יעבור אחר תחתיו**".**
**רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) אמר **בשם רבי חנניה בן גמליאל** (תנא בדור הרביעי)**:** יחיד המתפלל ו**טעה בשלש ברכות הראשונות** – של תפילת שמונה עשרה, **- חוזר בתחילה** (ב"שרידי הירושלמי": 'כתחילה', ובכתב יד רומי: 'לכתחילה', וכן להלן) – חוזר מההתחלה של התפילה (הברכה הראשונה משלוש הברכות הראשונות של התפילה), כי שלוש הברכות הראשונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה'**.**
**אדא בר בר חנה** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'אבא בר רב חונא'. - רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) אמר בשם **גניבה** (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**:** יחיד המתפלל ו**טעה בשלש ברכות האחרונות** – של תפילת שמונה עשרה, **- חוזר לעבודה** (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה), כי שלוש הברכות האחרונות הן יחידה אחת, שהן שבחו של ה'**.**
**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר **בשם רב:** יחיד המתפלל ו**טעה בשלש ברכות הראשונות - חוזר בתחילה,** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי נוסף '**טעה**') **בשלש ברכות האחרונות - חוזר לעבודה. טעה ואינו יודע** (ב"שרידי הירושלמי": 'ואין ידוע') **איכן** (היכן) **טעה - חוזר למקום הברור** (הידוע ללא כל ספק) **לו** – למקום שברור לו שהיה בו קודם שטעה (הוא הדין גם בקריאת "שמע" כמו שאמרו בירושלמי לעיל ב,ג)**.**

ב**בבלי ברכות** לד,א אמרו: אמר רב הונא: טעה בשלוש ראשונות - חוזר לראש, באמצעיות - חוזר ל"אתה חונן", באחרונות - חוזר לעבודה; ורב אסי אמר: אמצעיות אין להן סדר (ואם טעה באחת מהן - הוא יכול להשלימה במקום שנזכר). - מתיב רב ששת: העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו. מהיכן הוא מתחיל? - מתחילת ברכה שטעה זה. תיובתא דרב הונא (שאמר שאף בברכות האמצעיות חוזר לתחילתן)! - אמר לך רב הונא: אמצעיות - כולהי חדא ברכתא אינון (וחזרה מתחילת ברכה משמעה מתחילת הברכה הראשונה).

דברי רב הונא "טעה בשלוש ראשונות" ו"טעה בשלוש אחרונות" ישנם בשני התלמודים. דברי רב הונא "טעה באמצעיות" ישנם רק בבבלי, ודבריו "טעה ואינו יודע היכן טעה" ישנם רק בירושלמי.
דינו של העובר לפני התיבה וטעה כדינו של יחיד המתפלל וטעה, שכן בבבלי הקשו מזה לזה. ונראה, שהעובר לפני התיבה וטעה - חוזר, רק אם לא סיים את התפילה, אבל אם סיים את התפילה - אינו חוזר, משום טורח הציבור, כמו שפירשנו להלן.
מה ששנינו במשנה, שהעובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו, הוא אם אינו יודע לחזור למקום בתפילה שהוא צריך לחזור, אבל אם הוא יודע לחזור למקום בתפילה שהוא צריך לחזור - לא יעבור אחר תחתיו (הראשונים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:5)

ומספרים: **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **ורבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, בנו של רבי סימון) **יתבין** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**הוון** יתבין'. וב"שרידי הירושלמי": 'הוון יהיבין', ובקטע בולוניה 1: 'הוון יתיבין') **בחד כנישתא את(י)[ר]** (המילה 'אתי' נשתבשה מן 'אתר'. הגרסה המקורית היתה 'בחד אתר', כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי, ואילו המילה 'כנישתא' (צורה מיודעת, וצריך לומר כמו בקטע בולוניה 1: 'כנישה') המוכרת יותר נוספה כביאור ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמודים 218-219)) – היו יושבים / היו נתונים (נמצאים) ב(בית) כנסת אחד / במקום אחד**. עבר חד קומי תיבותא ואשגר חד** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'חד**ה**') **ברכה** – עבר אחד לפני התיבה (היה שליח ציבור ואמר תפילת שמונה עשרה) והשגיר (דילג בשל השגרת (שטף וריצה) לשון) ברכה אחת בתפילה (וסיים את התפילה)**. אתון ושיילון** (ב"שרידי הירושלמי": 'שאלון', ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ושאלון') – באו (רבי אחא ורבי יודה בן פזי) ושאלו **לרבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – האם הוא צריך לחזור ולהתפלל כדי לומר את הברכה שהשגיר**. אמר לון** – אמר להם **רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: שליח** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'של**ו**ח') **ציבור שהשגיר** (השמיט, דילג) **שתים שלש ברכות** – בתפילת שמונה עשרה, וסיים את התפילה, **- אין מחזירין אותו** – אין מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את הברכות שהשגיר, משום טורח הציבור (אבל אם לא סיים את התפילה - מחזירים אותו. - הלשון "מחזירין אותו" / "אין מחזירין אותו" נאמרה בתוספתא ובתלמודים של מסכתנו בקשר למי שטעה בתפילה או בברכת המזון, ופירוש לשון זו הוא שמורים לו / שאין מורים לו לחזור ולהתפלל או לברך)**.**

ומציעים ברייתא (המכריעה בנוגע לפסיקה שעלתה אגב דין ודברים בין חכמים): **אשכח תני**(**י**) **ופליג** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'אשכח תני')**:** – נמצא (תנא ש)שונה וחולק (על מה שאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי): **לכל** – הברכות שבתפילת שמונה עשרה, **אין מחזירין אותו** – את שלוח הציבור שהשגיר כמה מהברכות**, חוץ ממי שלא אמר "מחיה המתים" ו"מכניע זדים" ו"בונה ירושלם"** – שאם השגיר שלוח הציבור אחת משלוש הברכות האלו, ברכת גבורות (שחתימתה: "מחיה המתים"), ברכת הזדים והמינים (שחתימתה: "מכניע זדים") וברכת בניין ירושלים (שחתימתה: "בונה ירושלים") - מחזירים אותו, היינו שמורים לו לחזור ולהתפלל**, אני אומר: מין הוא** (גרסה זו במסירה שלפנינו היא בהשפעת הבבלי שאמר: "טעה בברכת המינים - מעלין אותו, חיישינן שמא מין הוא", שכן 'אני אומר' זה מובנו: אני חושש, אני תולה, ולפי זה יש לפרש 'מחזירין אותו' - מורים לו לחזור למקומו ומעבירים אחר לפני התיבה במקומו, וכן פירשו כמה מהראשונים על פי הבבלי, ברם אין זה פירושה של לשון זו במקומות אחרים. - צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**אינו** אומר - מין הוא', ובכתב יד רומי: 'אם [אינו] אומר - מין ה[וא]') – אם אינו אומר אחת משלוש הברכות האלו, יחשדו בו שהוא מין, ולכן שלוח ציבור שהשגיר אותן - מחזירים אותו כדי לומר אותן, שלא יחשדו בו שהוא מין (ברייתא זו היא שלא כמו שאמרו לעיל שאין מחזירים אותו, ומשמע אפילו השגיר שלוח הציבור אחת משלוש הברכות האלו. אף לפי הגרסה 'אשכח תני', בלי 'ופליג', ברייתא זו חולקת על מה שאמרו לעיל. - "מינים" הוא כינוי לכופרים וגם לנוצרים הראשונים. המינים כפרו בתחיית המתים ובבניין ירושלים לעתיד לבוא. ברכת המינים היא קללה שהיתה מכוונת כלפי המינים. ולכן, מי שאינו אומר את שלוש הברכות האלו, יחשדו בו שהוא מין)**.**

ומספרים: **שמואל הקטן** (תנא בדור השני) **עבר קומי תיבותא ואשגר** – עבר לפני התיבה והשגיר (השמיט, דילג) **"מכניע זידים"** – ברכת הזדים והמינים**. בסופה שרי משקיף עליהון** – בסוף (כשסיים את התפילה) התחיל משקיף (מביט, מסתכל) עליהם (על הציבור, האם יורו לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את ברכת המינים שהשגיר)**. אמרין** (צריך לומר: 'אמרון') **ליה:** – אמרו לו (לשמואל הקטן): **לא שיערו** (דימו, חשבו) **חכמים (כ)[ב]ך** (תוקן על פי "שרידי הירושלמי") – החכמים, שאמרו ששלוח ציבור שלא אמר ברכת המינים - מחזירים אותו, לא התכוונו אליך, כיוון שאין לחשוד בך שאתה מין**.**

ב**בבלי ברכות** כח,ב-כט,א אמרו: תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש כאן אדם שיודע לתקן ברכה למינים? ירד / עמד שמואל הקטן ותיקנה. לשנה אחרת (כשירד לפני התיבה) שכחה (את הברכה שתיקן), והשקיף (בהשאלה: עיין, דן) בה יותר משתיים ושלוש שעות / שתיים ושלוש שעות, ולא העלוהו (מלפני התיבה). - אמאי לא העלוהו? והאמר רב יהודה אמר רב: טעה (שליח ציבור) בכל הברכות כולן - אין מעלים אותו; טעה בברכת המינים - מעלים אותו, חיישינן שמא מין הוא (ואינו רוצה לקלל את עצמו)! - שאני שמואל הקטן, דאיהו תיקנה (ואין לחשוש).

הירושלמי שינה את לשון הברייתא על שמואל הקטן המובאת בבבלי ללשון ארמית.
לפי הבבלי, שמואל הקטן שכח את ברכת המינים, השקיף בברכה ולא העלו אותו מלפני התיבה. ואילו לפי הירושלמי, הוא השגיר את ברכת המינים, השקיף על הציבור ולא החזירו אותו.
לפי רב בבבלי, שליח ציבור שטעה - אין מעלים אותו. ואילו לפי הברייתא בירושלמי, שליח ציבור שטעה - אין מחזירים אותו. "מחזירים" ו"מעלים" אינם דבר אחד.
בבבלי נזכרה רק ברכת המינים, ובירושלמי נזכרו מלבדה עוד שתי ברכות.

בארץ ישראל אמרו: 'עובר לפני התיבה', ואילו בבבל: 'ירד לפני התיבה'. גם הפעלים הארמיים מתחלפים בין התלמודים. בבבל אמרו: 'נחת קמיה ד...', ובארץ ישראל: 'עבר קומי תיבותא'. קשה לקבוע בבירור שהבחנה זו בין 'ירד' בבבל ל'עבר' בארץ ישראל תלויה רק במבנה בית הכנסת, שהרי אין בידינו עדות ארכיאולוגית מסייעת למבנה בית הכנסת בבבל ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 26-27).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:6)

כיוון שדיברו על טעות בתפילה, מדברים על ספק טעות בתפילה.
**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי שמעון בר אבא** (אמורא בדור השלישי) שאמר **בשם רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: ספק הזכיר של ראש חודש, ספק לא הזכיר** – אם המתפלל תפילת שמונה עשרה בראש חודש מסופק האם אמר הזכרה מעין המאורע של ראש חודש ("יעלה ויבוא") בעבודה (הברכה הראשונה משלוש הברכות האחרונות שבתפילת שמונה עשרה) או שלא אמר, **- מחזירין אותו** – מורים לו לחזור ולהתפלל כדי לומר את ההזכרה של ראש חודש (דינו כמי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש. דין זה הוא בשחרית ובמנחה, אבל בערבית - אין מחזירים אותו. בירושלמי ברכות ז,ד מובאת מימרה דומה של שמעון בר בא בשם רבי יוחנן בעניין ההזכרה של חול המועד בברכת המזון, ושם אמרו שאין מחזירים אותו)**.**
ושואלים: **לאיכן הוא חוזר?** – להיכן בתפילה הוא חוזר, כשהוא מסופק האם הזכיר של ראש חודש, והוא צריך לחזור ולהתפלל כדי להזכיר של ראש חודש?
ומשיבים: **שמעון בר ווא** אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אם עקר את רגליו** (הלך ממקומו) – לאחר שסיים את תפילתו, **- חוזר לכתחילה** (ב"שרידי הירושלמי": 'כתחילה') – חוזר לראש התפילה**, ואם לאו** – אם לא עקר את רגליו, **- חוזר לעבודה** – ואינו חוזר לראש התפילה**.**
**אמר רבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי. - בכתב יד רומי: 'ר' יודן')**: הסיע דעת** (היסח הדעת, העתקת המחשבה) – אם סיים את תפילתו והסיח את דעתו מהתפילה, ועדיין לא עקר את רגליו, **- כמי שעקר את רגליו** – דינו כמו מי שעקר את רגליו, שחוזר לראש התפילה**.**
ומציעים מקרה שדינו מסופק: **ואילין** (ב"שרידי הירושלמי": 'ובאלין') **תחנוניא צריכה** (ב"שרידי הירושלמי": 'צריכן', כי המונח 'צריכה' מוסב על נושא בלשון רבים. ונראה שהוא שיבוש תחת 'צריכה') – ואלה התחנונים - (הדבר) נצרך (הדבר צריך לימוד ועיון, הדבר מסופק. - במקרה שסיים תפילתו ואמר תחנונים לאחר התפילה, שכן היו רגילים לומר תחנונים לאחר התפילה, ועדיין לא עקר את רגליו, הדין מסופק האם הוא כמי שעקר את רגליו או שלא, שהרי במקרה זה לא הסיח את דעתו מהתפילה)**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,י שנו: כל שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד - בשחרית ובמנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר קדושת היום (כך קראו בארץ ישראל להזכרה מעין המאורע ביום שיש בו מוסף) בעבודה; רבי ליעזר אומר: בהודייה. אם לא אמר - מחזירים אותו (לא הזכירו כאן ערבית, שהרי בערבית של ראש חודש אין מחזירים אותו). ובמוספים מתפלל שבע ואומר קדושת היום באמצע.

ב**בבלי ברכות** כט,ב אמרו: אמר רבי תנחום אמר רבי אסי: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה - חוזר לעבודה, נזכר בהודאה - חוזר לעבודה, ב"שים שלום" - חוזר לעבודה, סיים (את תפילתו) - חוזר לראש (התפילה).
אמר רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הא דאמרת: סיים - חוזר לראש, לא אמרן אלא שעקר רגליו (מן המקום שבו עמד בתפילתו), אבל לא עקר רגליו - חוזר לעבודה. - אמרו ליה: מנא לך הא? - אמר להו: מאבא מרי שמיע לי, ואבא מרי מרב.
אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרת: עקר רגליו חוזר לראש - לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - חוזר לעבודה (אף אם עקר רגליו). - איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרת: לא עקר רגליו חוזר לעבודה - לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים אחר תפילתו, אבל אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו - חוזר לראש (אף אם לא עקר רגליו, שנחשב כאילו גמר את התפילה).
וב**בבלי ברכות** ל,ב אמרו: אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר של ראש חודש ערבית - אין מחזירים אותו, לפי שאין בית דין מקדשים את החודש אלא ביום.

התוספתא והבבלי מדברים במי שטעה ולא הזכיר של ראש חודש. והירושלמי מדבר במי שהוא מסופק האם הזכיר של ראש חודש, שדינו כמי שטעה ולא הזכיר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:7)

כיוון שהמשנה דיברה בעניין המקום בתפילה שממנו מתחיל העובר לפני התיבה במקומו של מי שעבר וטעה, מדברים בעניין המקום בתורה שממנו מתחיל הקורא בתורה במקומו של מי שקרא והשתתק.
**רבי אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בריה ד-** – בנו של **רבי חייא בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי חייא** (בר אבא) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: היה** – העולה לתורה, **קורא בתורה** – בספר התורה, **ונשתתק** (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) – וצריך להחליפו באחר שיקרא בתורה במקומו, **- זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון** – השני העולה לתורה במקומו צריך להתחיל לקרוא בתורה מתחילת הקריאה שקרא הראשון, ולא יתחיל מהמקום שהפסיק הראשון**.** ויש להוכיח קביעה זו בדרך השלילה: **אם אומר את** (אתה. בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'אין תימר' (אפשר שצורה זו מקורית יותר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 48, הערה 148)) - אם תאמר, וב"שרידי הירושלמי": 'ואן תאמר')**:** זה שהוא עומד תחתיו יתחיל **ממקום שפסק** הראשון **-** נמצא ש**הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן** – הפסוקים שקרא הראשון עד מקום שהפסיק, לפני קריאתם נאמרה ברכת התורה על ידי הראשון, ולאחר קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על ידי הראשון כיוון שנשתתק**, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן** – הפסוקים שקרא השני ממקום שהפסיק הראשון, לאחר קריאתם נאמרה ברכת התורה על ידי השני, ולפני קריאתם לא נאמרה ברכת התורה על ידי השני, שכיוון שהשני עומד במקומו של הראשון, אין השני מברך לפני קריאתו, שכבר בירך הראשון ברכה זו**, וכתיב:** – וכתוב (בשבח התורה): **"תּוֹרַת י'י תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"** (תהילים יט,ח) – התורה היא דבר שלם בלי פגם והיא מחיה את הנפש; ויש לדרוש את הכתוב: **- שתהא** – התורה, **כולה תמימה** – כלומר, שיהיו כל הקריאות בתורה שוות, ומכאן שיש לברך לפני כל קריאה ולאחרי כל קריאה. לכן אי אפשר לומר שיתחיל השני ממקום שפסק הראשון, שאם כן, הראשונים הם קריאה אחת והאחרונים הם קריאה שנייה, ואין שתי הקריאות תמימות, כיוון שאין ברכה לפני כל קריאה ולאחרי כל קריאה; אלא יתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, ונמצא שכל הפסוקים נתברכו לפניהם ולאחריהם, שכיוון שהתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, כל הפסוקים הם קריאה אחת, והיא תמימה, שהראשון בירך לפני הקריאה והשני בירך לאחרי הקריאה (ראשונים נחלקו, כשמתחיל השני ממקום שהתחיל הראשון, האם השני מברך לפני הקריאה או שלא)**.**

מימרה זו מובאת בירושלמי מגילה ד,ה, ושם מקורה.

במשנה מגילה ד,א שנינו: "הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה". לפי דין המשנה, הקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך אחרי קריאתו. מנהג בבל היה שכל אחד מהקוראים מברך לפני קריאתו ואחרי קריאתו (בבלי מגילה כא,ב). ניתן לבאר את ההבדל בין דין המשנה למנהג בבל, שבמשנה נתפסת קריאת התורה כיחידה אחת, ולכן הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה, ואילו בבבל נחשבה קריאת כל קורא כיחידה בפני עצמה, ולכן בירך כל קורא וקורא לפניה ולאחריה.
הבדל זה הוא הבדל שבין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל. בירושלמי ברכות ז,ג מסופר: "רבי זעירא עמד לקרוא כוהן במקום לוי ובירך לפניה ולאחריה, ורצו להשתיקו. אמר להם רב חייא בר אשי: הרפוהו, שכך הם (הבבליים) נוהגים אצלם" (המעשה קרה בזמן שרבי זירא ביקר בסורא ובסביבתה. במחוז זה נהגו בעניין ברכות התורה כמנהג ארץ ישראל, ומה שאומר רב חייא בר אשי להרפות ממנו "שכן הם נוהגים אצלם" הכוונה שכך נוהגים במרכז בבל, מקום שרבי זירא בא משם ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמוד 324)). בבבלי מגילה כב,א מסופר, שרב, בזמן בואו לבבל, עלה לקרוא בתורה ראשון ובירך לפניה ולא לאחריה, שרב נהג בבבל כמנהג ארץ ישראל אף כשהיה שונה ממנהג המקום.
ממספר מקורות בירושלמי עולה לכאורה שגם בארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה. ראה ירושלמי ברכות ה,ג: "היה קורא בתורה ונשתתק - זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. אם אומר את: ממקום שפסק - הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן" (לפי מנהג ארץ ישראל שהאמצעיים אינם מברכים, גם אם לא נשתתק, הוא אינו מברך לאחריה והבא לאחריו אינו מברך לפניה). וראה גם ירושלמי מגילה ג,ח: "אין מפסיקין בקללות. - אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: אינו בדין שיהו בניי מתקללים ואני מתברך". מנימוקו של רבי לוי נראה שכל קורא מברך לפני הקריאה ולאחריה ("'פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?'", "תרביץ" עד, עמודים 186-189 והערה 69).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:8)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,א.
מציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **לא יהו** (יהיו) **שנים קורין בתורה ואחד מתרגם** – אסור שיקראו שניים יחד את הקריאה בתורה, אף שרק אחד (אחר) מתרגם את הקריאה שהם קוראים, אלא אחד קורא בתורה ואחד (אחר) מתרגם**.**
ומסבירים: **אמר רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מפני הברכה** – מפני שהשניים יצטרכו לברך ברכת התורה לפני קריאתם ולאחריה, ואסור שיברכו שניים על אותה קריאה**.**
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי זעורא): **והתני:** – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): **לא יהו שנים מתרגמין ואחד קורא** – אסור שיתרגמו שניים יחד את הקריאה בתורה, אף שרק אחד (אחר) קורא את הקריאה שהם מתרגמים, אלא אחד קורא בתורה ואחד (אחר) מתרגם**!** ויש להציע תמיהה (על ההנחה של רבי זעורא): **אית לך מימר:** – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): **מפני הברכה?!** (בתמיהה) – והרי אין המתרגם מברך ברכה! ואם כן, מדוע לא יהיו שניים מתרגמים? ולכן יש לשלול את ההנחה של רבי זעורא.
וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומסבירים הסבר אחר: **אלא משום שאין שני קולות נכנסין לתוך אוזן אחת** – לא יהיו שניים קוראים בתורה, לא מפני הברכה, אלא משום שאין אדם יכול לשמוע שני קולות יחד. ומשום כך גם לא יהיו שניים מתרגמים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:9)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **שנים קורין בתורה ואין שנים מפטירין** (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'קורין') **בנביא** – מותר שיקראו שניים יחד את הקריאה בתורה, אבל אסור שיקראו שניים יחד את ההפטרה בנביא. הברייתא הזו חולקת על הברייתא הקודמת שאומרת שלא יהיו שניים קוראים בתורה**.**
**אמר רבי עולא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי)**: קָרוֹיוֹת** (קוראים) **בתורה** – בספר התורה, **ואין קרויות בנביא** – בספרי הנביאים. יש לפרש את הברייתא הזו, שבקריאת התורה כמה אנשים קוראים את הקריאה בזה אחר זה ("שניים" שנקטה הברייתא הוא לאו דווקא), שמחלקים את הקריאה לכמה אנשים, אבל בהפטרה בנביא רק אחד קורא את ההפטרה, שאין מחלקים את ההפטרה לכמה אנשים. הרי שהברייתא הזו אינה חולקת על הברייתא הקודמת**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

ב**תוספתא מגילה** ג,כ שנו: אחד קורא בתורה ואחד מתרגם. לא יהא אחד קורא ושניים מתרגמים, ולא שניים קורים ואחד מתרגם, ולא שניים קורים ושניים מתרגמים. אחד קורא בנביא ואחד מתרגם, אחד קורא ושניים מתרגמים, אבל לא שניים קורים ואחד מתרגם, ולא שניים קורים ושניים מתרגמים.
וב**בבלי מגילה** כא,ב אמרו: תנו רבנן: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושניים מתרגמים (ששני קולות אינם נשמעים). ובנביא אחד קורא ושניים מתרגמים (שאין לדקדק כל כך בתרגום זה, שאין בו הלכה למעשה), ובלבד שלא יהו שניים קורים ושניים מתרגמים.

קריאת התורה לוותה בתרגום דברי התורה. ליד הקורא בתורה עמד אדם נוסף, וכל פסוק שנקרא מתוך הספר, חזר עליו המתרגם בעל פה. בארץ ישראל ובמקומות שדיברו בהם ארמית תרגמו לארמית, ובמקומות אחרים תרגמו ליוונית או לשפה מדוברת אחרת. הנוהג לקרוא בתורה עם תרגום אינו רק מפני שדברי המקרא בעברית לא היו מובנים לנמצאים בבית הכנסת, אלא הוא אף מפני שבאמצעות התרגום ניתן פירוש לדברי התורה לפי תפיסתה של המסורת שבעל פה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 155).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:10)

במשנה שנינו: "יעבור אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה".
**אמר רבי יהושע דרומיא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה))**: שלשה דברים רובן** (כמות גדולה) **ומיעוטן** (מעט, כמות קטנה ומצומצמת) **רע** (לא טוב, גרוע) **ובינוניתן** (בינוניוּת, חוסר קיצוניוּת) **יפה** (טוב, מעולה) (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'ואלו הם')**: השאור** (בצק חמוץ ששמים בתוך העיסה והוא גורם לתסיסת הבצק ולתפיחתו) **והמלח והסירוב** (מיאון, אי היענות לבקשת מישהו)**.** - כשמבקשים מאדם לעשות דבר, כיצד ראוי לאדם לנהוג? - **כתחילה** – בפעם ראשונה שמבקשים ממנו, **מסרב** – לעשות את רצון מבקשו**, שנייה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: '**ב**שנייה') – בפעם שנייה שמבקשים ממנו, **מעמעם** (מהסס, מפקפק) – האם לעשות את רצון מבקשו**, ובשלישית** – בפעם שלישית שמבקשים ממנו, **רץ ובא** – לעשות את רצון מבקשו. כך הסירוב הוא במידה בינונית, שהיא הדרך הראויה**.**

ב**בבלי ברכות** לד,א אמרו: תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב (כשמציעים לו לעבור לפני התיבה), ואם אינו מסרב - דומה לתבשיל שאין בו מלח (כלומר, שהתנהגותו חסרת טעם), ואם מסרב יותר מדאי - דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח (שהוסיפו בו מלח יותר מדי). הא כיצד הוא עושה (כשמבקשים ממנו לעבור לפני התיבה)? - פעם ראשונה מסרב, שנייה מהבהב (מהסס, מפקפק), שלישית - פושט (מיישר) את רגליו ויורד.
תנו רבנן: שלושה רובם קשה ומיעוטם יפה, ואלו הם: שאור (בעיסה), ומלח (בתבשיל), וסרבנות.

בבבלי הברייתא הראשונה מדמה סירוב למלח על פי הברייתא השנייה.
בבבלי: רובם קשה ומיעוטם יפה. ובירושלמי: רובם ומיעוטם רע ובינוניתם יפה.

כשם שאין ראוי לסרב יותר מדי לבקשה לעבור לפני התיבה, כך אין ראוי להפציר יותר מדי בבקשה לעבור לפני התיבה.
ומספרים: **רבי חונא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'רבי **אלעזר**', וכמו שהוא בהמשך הסיפור. - בן פדת, אמורא בדור השני) **הוה יתיב בחד כנישתא אתר** (המילה 'אתר' נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, והיא נוסח חלופי למילה 'כנישתא' כמו לעיל. ובכתב יד רומי: 'הוה יהיב בהדה (צריך לומר: בחדה) כנישה', בלי 'אתר'. - הנוסח המקורי שממנו העתיק הסופר במסירה שלפנינו גרס 'בחד אתר', ואילו החילוף 'כנישתא' (צורה מיודעת, וצריך לומר: 'כנישה'), שהוא הביאור, נמצא בנוסח של כתב יד רומי ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמוד 219)) – היה יושב ב(בית) כנסת אחד / במקום אחד**. עאל חזנא ואטרח על חד דייעול** – נכנס החזן (לבית הכנסת. - חזן הוא משגיח בבית כנסת (מקור המילה באכדית, אולי מן השורש חזה)) והטריח (הפציר מאוד) על אחד שייכנס (לעבור לפני התיבה)**, ולא קביל ע**(**י**)**לוי** (בכתב יד רומי: 'ולא על') – ולא קיבל עליו (לא הסכים להיכנס)**. בסופא אתא לגבי רבי אלעזר** – בסוף בא (אותו אחד) אצל רבי אלעזר (שהיה יושב שם, כדי להתנצל בפניו על שלא נכנס לעבור לפני התיבה)**. אמר ליה:** – אמר לו (אותו אחד לרבי אלעזר): **לא יכעוס מרי עלי** – לא יכעס אדוני עליי (על שלא נכנסתי לעבור לפני התיבה)**. בגין דלא הוינא מיתער** – בשביל (בגלל) שלא הייתי ער (לגמרי. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"פירושים וחידושים לירושלמי" הגיהו 'דלא הוינא מעתד' - שלא הייתי מוכן, וכן הוא בקטע בולוניה 1)**, לא עלית** – לא נכנסתי**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אלעזר לאותו אחד): **עלך** (בכתב יד רומי: 'עליך', והוא הכתיב המקורי של הירושלמי) **לא כעסית** (בקטע בולוניה 1: 'לא עליך כעסת') **אלא על הדין דאטרח** – עליך לא כעסתי, אלא על הזה (החזן) שהטריח (עליך שתיכנס, שאין ראוי להטריח יותר מדי לעבור לפני התיבה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:3:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:3:11)

כיוון שדיברו בעניין המקום בתורה שממנו מתחיל הקורא בתורה במקומו של מי שקרא והשתתק, מדברים בעניין המקום ב"קדושה" שממנו מתחיל העובר לפני התיבה במקומו של מי שעבר והשתתק.
מספרים: **בטיטיי** (שם אדם) **אישתתק באופנייה** – השתתק (נתקף במחלת השיתוק בלשונו) ב"אופנים" (במילים המעבירות מן הפסוק הראשון של "קדושת העמידה" ("קדוש קדוש קדוש...") אל הפסוק השני ("ברוך כבוד ה' ממקומו"). בחלק זה של ה"קדושה" מזכירים את האופנים, שהוא כינוי למין של מלאכים)**. אתון ושיילון** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'ושאלון') – באו ושאלו **לרבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – מהיכן יתחיל מי שעובר לפני התיבה תחתיו**. אמר לון** – אמר להם **רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: זה שעובר** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'זה שהוא עובר') **תחתיו יתחיל ממקום שפסק** – הראשון, ולא יתחיל השני מתחילת ברכת קדושת השם, הברכה השלישית בתפילת שמונה עשרה, שבתוכה משולבים פסוקי ה"קדושה"**. אמרין** ('אמרון') **ליה:** – אמרו לו (לרבי אבון): **והא תנינן:** – והרי שנינו (במשנה): העובר לפני התיבה וטעה - יעבור אחר תחתיו. ומניין הוא מתחיל? **מתחיל הברכה** (צריך לומר כמו שהוא במשנה: 'מתחיל**ת** ברכה', וכן הוא בקטע בולוניה 1) **שטעה זה!** – והרי דינו של העובר לפני התיבה והשתתק כמו העובר לפני התיבה וטעה, ולכן יתחיל השני מתחילת ברכת קדושת השם! **אמר לון:** – אמר להם (רבי אבון): **מכיון דעניתון קדושתא** – מכיוון שעניתם את ה"קדושה" (הפסוק הראשון של ה"קדושה". - שליח הציבור קורא תחילה כל פסוק מפסוקי ה"קדושה" לבדו והציבור חוזר ועונה כל פסוק מפסוקים אלה לעומתו)**, כמי שהוא תחילת ברכה** – דינו של הקטע "אופנים" כמו תחילת ברכה, ולכן יתחיל השני ב"אופנים" (כשם שמענה הציבור ("אמן") לברכות של התפילה שאומר שליח הציבור מפסיק בין הברכות, כך מענה הקהל (הפסוקים) לקטעים של ה"קדושה" שאומר שליח הציבור מפסיק בין הקטעים)**.**

ה"קדושה" האמורה בירושלמי כאן אינה "קדושת היוצר" (פסוקי ה"קדושה" המשולבים בברכת "יוצר", הברכה הראשונה שלפני קריאת "שמע"), כי בימי קדם מעולם לא ירד שליח ציבור לפני התיבה לקריאת שמע וברכותיה, ועל כן אי אפשר שהשתתקותו של מישהו בהקשר הזה עוררה בעיה הלכתית. לא כן העמידה שנאמרה ברבים ומפי שליח ציבור, ולכן ה"קדושה" האמורה בירושלמי כאן היא "קדושת העמידה" (פסוקי ה"קדושה" המשולבים בברכת קדושת השם, הברכה השלישית בתפילת שמונה עשרה) ("קדושת העמידה", "תרביץ" סז, עמודים 317-318).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:1)

**משנה**
משנתנו באה ללמד, ששליח ציבור צריך להימנע מדברים העלולים לבלבלו ולהביאו לידי טעות.
**העובר לפני התיבה** – שליח ציבור האומר תפילת שמונה עשרה, **לא יענה אחר הכהנים "אמן"** – כשהכוהנים נושאים את כפיהם בתפילת שליח הציבור ומברכים את העם, הציבור עונה "אמן" אחר הכוהנים שמברכים לפני ברכת הכוהנים (כמו שמברכים על כל מצווה לפני קיומה) וכן אחר כל אחת משלוש הברכות שבברכת הכוהנים (הכוהנים מפסיקים בין פסוק לפסוק בברכתם, ואחר כל פסוק עונים הציבור "אמן"), אבל שליח הציבור לא יענה "אמן" אחר הכוהנים**, מפני הטירוף** (הבלבול) – שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילתו (התפילה לא נקראה מתוך הכתב אלא היתה בעל פה, ולכן היה חשש לבלבול)**.**
ו**אם אין שם כהן אלא הוא** – אפילו אין בבית הכנסת כוהן אלא שליח הציבור בלבד, **- לא ישא את כפיו** – אף על פי שהכוהן מצווה לברך את העם, לא יברך את העם כשהוא שליח ציבור, שמא יתבלבל ולא ידע להמשיך בתפילתו**, ואם הבטחתו** (בשני כתבי יד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה נוסף 'היא') **** – אם לשליח הציבור ביטחון וידיעה ודאית, **שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו** – שלא יתבלבל אלא ידע להמשיך בתפילתו, **- רשאי** – הוא לברך את העם**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן".
מציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **הפורס את "שמע"** – המציע בפני הציבור את קריאת "שמע" וברכותיה (אחד מבני הכנסת היה משמיע באוזני הציבור את שלוש הפרשות של "שמע" שיש בהן קבלת מלכות שמים וקבלת עול מצוות וכן את הברכות שלפניהן ושלאחריהן שהן דברי הקדמה וסיום לפרשות של "שמע". הציבור היה עונה לעומתו את הפסוק הראשון של הפרשה הראשונה של "שמע" וכן את פסוקי ה"קדושה" שבברכת "יוצר" ופסוקי המלכת ה' שבברכת הגאולה)**, והעובר לפני התיבה** – שליח ציבור האומר תפילת שמונה עשרה ברכות**, והנושא את כפיו** – כוהן המברך את העם בסיום תפילת שליח הציבור, שמברך לפני ברכת הכוהנים (כמו שמברכים על כל מצווה שעושים)**, והקורא בתורה** – לפני הציבור, שמברך לפני הקריאה ולאחריה**, והמפטיר בנביא** – הקורא בספרי הנביאים בסיום הקריאה בתורה, שמברך לפני ההפטרה ולאחריה (עד כאן הברייתא מנתה את המעשים שנעשים בבית הכנסת לפי סדרם)**, והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה** – שהוא צריך לברך על כל מצווה שהוא עושה, **- לא יענה אחר עצמו "אמן"** – אסור לו לענות "אמן" בסיומן של הברכות שהוא עצמו מברך**, ואם ענה** – אחר עצמו "אמן", **- הרי זה בור** (אדם שלא למד כלום) – שאינו יודע שהמברך אינו עונה "אמן" אחר עצמו**.**
ומציעים נוסחים חלופיים עלומי שם של הברייתא: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה (בברייתא): ואם ענה אחר עצמו "אמן" - **הרי זה בור** – והוא ראוי לגנאי**, ואית תניי תני:** – ויש תנא (ש)שונה (בברייתא): ואם ענה אחר עצמו "אמן" - **הרי זה חכם** – והוא ראוי לשבח**.**
ומיישבים את הסתירה בין שני הנוסחים: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: מאן דמר:** – מי שאומר (התנא ששונה): **הרי זה חכם - בעונה בסוף** – במקרה שהוא עונה "אמן" אחר ברכה שהיא בסיום חטיבת ברכות שהן מעניין אחד, ש"אמן" הוא סימן לסיום העניין, כגון בסיום הברכות של קריאת "שמע" ושל תפילת שמונה עשרה, הרי זה חכם, שהוא יודע שבמקרה הזה המברך עונה "אמן" אחר עצמו**, ומאן דמר:** – ומי שאומר (התנא ששונה): **הרי זה בור - בעונה על כל ברכה וברכה** – במקרה שהוא עונה "אמן" אחר כל ברכה שאינה בסיום עניין, הרי זה בור, שאינו יודע שבמקרה הזה אין המברך עונה "אמן" אחר עצמו. - בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'מאן דמר: הרי זה בור... ומאן דמר: הרי זה חכם...')**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,כז שנו: הפורס על / את "שמע" והמברך על הפירות ועל המצוות - הרי זה לא יענה אחר עצמו "אמן". ואם ענה - הרי זה דרך בורות / הרי זה בור.
וב**בבלי ברכות** מה,ב אמרו: תני חדא: העונה "אמן" אחר ברכותיו - הרי זה משובח; ותניא אידך: הרי זה מגונה! - לא קשיא: הא (שאמרו משובח) - ב"בונה ירושלים" (הברכה השלישית של ברכת המזון), הא (שאמרו מגונה) - בשאר ברכות.

בבבלי: משובח או מגונה. ובירושלמי: בור או חכם.
לפי פשוטו הבבלי חולק על הירושלמי, ואינו עונה "אמן" אחר עצמו אלא ב"בונה ירושלים" בלבד, כדי להפסיק בין הברכות שהן מהתורה ובין ברכת "הטוב והמטיב" שהיא תקנת חכמים. אבל הגאונים ורוב הראשונים פירשו את הבבלי על פי הירושלמי ואמרו ש"בונה ירושלים" לאו דווקא, אלא כל ברכה דוגמת "בונה ירושלים" שהיא סוף ברכות.

הממצאים בקטעי גניזה מלמדים שלעניית "אמן" לאחר ברכת ירושלים שבברכת המזון נשאר ייחוד בולט. תפוצת רישומו של ה"אמן" במקום זה רבה יותר מרישומו של מענה "אמן" בכל מקום אחר. הממצאים האלה מלמדים על תפיסה שה"אמן" של ברכת ירושלים אינו סוג של "עונה בסוף" אלא מענה על ברכת ירושלים בגלל תוכנה המיוחד. הפרשנות הזו קולעת לפשטו של התלמוד הבבלי ("התהוותה של פסקה חדשה בין ברכת ירושלים לברכת 'הטוב והמטיב' בברכת המזון", "תרביץ" פב, עמוד 116 והערה 6).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:3)

**אמר רבי חנינא** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: שנים ישראל** (יהודי שאינו כוהן) **ואחד כהן** – שלושה ההולכים יחד בדרך, שני ישראלים וכוהן אחד, **- ממצעין** (שמים באמצע) **את הכהן** – מכוונים שיהא הכוהן הולך באמצע בין שני הישראלים, מפני שיש חובה לכבד את הכוהן**. אימתי?** – במה דברים אמורים שיש לכבד את הכוהן? **בזמן שכולם שוין** – בחוכמת התורה, ששלושתם תלמידי חכמים**. אבל אם היה אחד מהן** – משני הישראלים, **תלמיד חכם** (צריך לומר: 'תלמיד **חכמים**', כרגיל בכתבי היד, וכן הוא בקטע בולוניה 1) – תלמיד של חכמים, והכוהן אינו תלמיד של חכמים, **- ממצעין את החבר** (תואר כבוד של חכם) – מכוונים שיהא התלמיד של החכמים הולך באמצע, מפני שכבודו של החכם קודם לכבודו של הכוהן (השורש מצ"ע משמש בלשון חכמים לציון מקומו של דבר באמצע בין שני דברים משני צידיו, אם בהליכה בדרך ואם בקביעת מקום)**.**

ב**מסכת דרך ארץ** פרקי בן עזאי ב,ב וב**מסכת כלה רבתי** ז,ב שנו: כיצד אדם מכבד את רבו? בזמן ששניהם מהלכים בדרך, נותנו לימינו ואינו נותנו לשמאלו. היו שלושה וחכם עימהם - החכם באמצע, הגדול מימינו, והקטן משמאלו.
וב**בבלי יומא** לז,א אמרו: אמר רב יהודה: המהלך לימין רבו - הרי זה בור (אינו בקי במנהגי הנימוס). תניא: שלושה שהיו מהלכים בדרך - הרב באמצע, גדול (משני התלמידים) מימינו, וקטן משמאלו.

יש בור וחכם בהלכות התורה ויש בור וחכם בהלכות דרך ארץ. כיוון שדיברו לעיל בעניין עניית "אמן" אחר ברכות עצמו, שיש מי שהוא בור ויש מי שהוא חכם, דיברו כאן בעניין כיבוד חכם וכוהן בדרך שהוא מהלכות דרך ארץ, שאף בזה יש מי שהוא בור ויש מי שהוא חכם, וכמו שאמרו בעניין זה בבבלי יומא ("המהלך לימין רבו - הרי זה בור"). אפשר שמשום כך נסמכו בירושלמי כאן שני העניינים הללו שאין ביניהם כל קשר.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:4)

כיוון שהביאו לעיל מימרה בעניין כיבוד כוהן בדרך, מביאים כאן מימרה של אמורא שנהג לכבד כוהן בברכה.
**אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מימיי לא בירכתי לפני כהן** – אף על פי שרבי יהושע בן לוי היה חכם, היה נותן תמיד לכוהן לברך לפניו, כגון בסעודה, מפני שיש חובה לכבד את הכוהן ולהקדימו, **ולא הינחתי** (לא נתתי יכולת, לא הרשיתי) **ישראל** (יהודי שאינו כוהן) **לברך לפניו** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לפניו', ונגרד ו' על ידי מגיה. ובכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לפניי'. ובירושלמי גיטין: 'לפניו') – שלא היה נותן לישראל לברך לפני כוהן (יש ראשונים שגרסו 'לפניי' ופירשו שרבי יהושע בן לוי לא הניח ישראל לברך לפניו, אם משום שרבי יהושע בן לוי היה לוי ואם משום שהיה חכם)**.**

המימרה של רבי יהושע בן לוי מובאת בירושלמי גיטין ה,ט. ואמרו שם, שמדבריו של רבי יהושע בן לוי יש ללמוד שהוא סבור שהחובה לכבד את הכוהן ולהקדימו היא מדבריהם ולא מדברי תורה.

ב**בבלי מגילה** כז,ב-כח,א אמרו: שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה (זכית ש)הארכת ימים? אמר להם: מימיי... לא בירכתי (בסעודה) לפני כוהן (אלא כיבדתי אותו לברך ראשון)...
למימרא דמעליותא היא? והא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפילו כוהן גדול עם הארץ - אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנאמר: "כל משנאיי אהבו מוות" (משלי ח) - אל תקרי "משנאיי" אלא 'משניאיי'! (שהוא גורם להשניא את התורה על הבריות) - כי קאמר איהו (רבי פרידא) - בשווים (כשהכוהן היה תלמיד חכם).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:5)

כיוון שהמשנה עסקה בעניין ברכת כוהנים, עוסקים כאן בעניין זה.
**רבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אלעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: כל כהן שהוא עומד** (שוהה) **בבית הכנסת** – בתפילת שליח הציבור, **ואינו נושא את כפיו** – עם הכוהנים המברכים את העם, **- עובר ב**'**עשה**' – מפר מצווה חיובית שציווה ה' (במדבר ו,כב-כז. מצווה זו אינה רק במקדש אלא גם מחוץ למקדש)**.**

המימרה של רבי יודה בן פזי בשם רבי אלעזר מובאת בירושלמי ברכות ג,א ונזיר ז,א. שני האמוראים האלה היו כוהנים כמסופר עליהם בסמוך.
ומספרים: **רבי יודה בן פזי** – שהיה כוהן**, כד הוה תשיש** – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה תשוש (חלש, חולה, ולא היה יכול לשאת את כפיו)**, הוה חזיק רישיה וקאים ליה אחורי** (בכתב יד רומי: 'חורי') **עמודא** – היה עוטף את ראשו סביב (כדרך החולים, מפני שחש בראשו) ועומד לו אחורי העמוד (אחד מעמודי הבניין של בית הכנסת, כשהיו הכוהנים מברכים את העם, כדי שלא לעבור ב'עשה', כפי שהוא עצמו אמר, שכן העומד מאחורי העמוד אינו נחשב כעומד בבית הכנסת. - בית-הכנסת בארץ ישראל היה אולם שחללו הפנימי נחלק על ידי שני טורים של עמודים לאולם תווך ושתי סיטראות (סיטרא - שטח צדדי המופרד מאולם התווך על ידי עמודים))**.**
ומספרים עוד: **רבי אלעזר** – שהיה כוהן (ראה בבלי מועד קטן כח,א), (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 נוסף 'הוה') **נפיק ליה לברא** – היה יוצא לו (מבית הכנסת) לחוץ (כשהיו הכוהנים מברכים את העם, ולא היה יכול לשאת את כפיו, כדי שלא לעבור ב'עשה', כפי שהוא עצמו אמר. רבי אלעזר סבור, שכוהן העומד אחורי העמוד ואינו נושא את כפיו - עובר ב'עשה', ולכן היה יוצא לחוץ)**.**

ב**בבלי סוטה** לח,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: כל כוהן שאינו עולה לדוכן, עובר בשלושה 'עשה' (שאינו מקיימם): "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי" (במדבר ו).

בבבלי: כוהן עולה לדוכן ('עלה לדוכן' מושם בבבלי גם בפי תנאים, ברם לשון זו היא רק משל התקופה האמוראית. 'דוכן' הוא כינוי למקום עומדם של הכוהנים). ובירושלמי: כוהן נושא את כפיו.
בבבלי: עובר בשלושה 'עשה'. ובירושלמי: עובר ב'עשה'.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:6)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי גיטין ה,ט.
**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי תנחומא** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'ר' תנחום') **ברבי חייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי שמלאי** (אמורא בדור השני)**: עיר שכולה כהנים - [כולם** (הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 1 והמקבילה)**] נושאין את כפיהן** – כל העומדים בבית הכנסת, שהם כוהנים, מברכים את העם**.** ו**למי הן מברכין?** – שהרי אין בעיר מי שאינם כוהנים! - **לאחיהן שבצפון, לאחיהם שבדרום, לאחיהם שבמזרח, לאחיהם שבמערב** (בכתב יד רומי ובמקבילה אין ארבע המילים האחרונות) – הכוהנים מברכים את אחיהם הישראלים שמחוץ לעיר בכל מקום שהוא**. ומי עונה אחריהן "אמן"?** – מי עונה "אמן" אחר כל אחת משלוש הברכות שבברכת הכוהנים? שהרי אין בבית הכנסת מי שאינם כוהנים! - **הנשים והטף** (ילדים קטנים. בכתב יד רומי: 'הטף והנשים', ובמקבילה: 'הנשים והקטנים') – הנמצאים בבית הכנסת הם שעונים "אמן" אחרי הכוהנים (מקורות רבים מעידים על בואם של נשים וטף לבית הכנסת בכל שעת כושר. ראה "בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמודים 149-150)**.**

ב**בבלי סוטה** לח,ב אמרו: אמר רבי אדא / עולא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כוהנים, כולם עולים לדוכן. - למי מברכים? - אמר רבי זירא: לאחיהם שבשדות. - איני? והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: העם שאחורי הכוהנים אינם בכלל ברכה! - לא קשיא: הא דאניסי (במלאכתם, כגון אלו שבשדות, ומשום כך הם בכלל ברכה), הא דלא אניסי (אינם בכלל ברכה). - והתני רב שימי מבירתא דשיחורי (שם מקום): בית הכנסת שכולה כוהנים, מקצתם עולים לדוכן ומקצתם עונים "אמן"! - לא קשיא: הא דאישתיור בי / ביה עשרה (שנשארו עשרה כוהנים מתברכים שיענו "אמן", שבזה מקצתם עולים לברך), הא דלא אישתיור בי / ביה עשרה (שבזה כולם עולים לברך את העם שבשדות).

בבבלי: בית הכנסת שכולה כוהנים. ובירושלמי: עיר שכולה כוהנים.
לפי הבבלי, צריך שנוסף לכוהנים המברכים יהיו עוד עשרה אנשים העונים "אמן", שאין עניית "אמן" נחשבת אלא בעשרה אנשים. אבל לפי הירושלמי, עניית "אמן" מפי הנשים והטף אף היא נחשבת.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:7)

ומציעים ברייתא: **תנא** – שנה **אביי בירבי** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1 ובמקבילה: 'בר') **בנימן** (אבא בריה דרב מנימין בר חייא, אמורא בבלי בדור השלישי)**: העומדים לאחורי הכהנים** – כשהכוהנים מברכים את העם (כשהכוהנים נושאים את כפיהם, פניהם כלפי העם (תוספתא מגילה ג,כא)), **- אינן בכלל ברכה** – של הכוהנים, שמכיוון שהם יכולים לעמוד לפני הכוהנים ואינם עושים כך, הם מראים בעצמם שאינם חפצים בברכתם של הכוהנים, ולכן אינם מתברכים**.**
ומציעים שאלה: **העומדין לפני הכהנים** – האם הם בכלל הברכה בכל מקרה שהוא?
ומשיבים: **אמר רבי חייא בר ווא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אפילו חומה של ברזל הברכה מפסקתה** – הברכה מפסיקה (קוטעת, מנתקת) את החומה של ברזל ועוברת, והם מתברכים (במקבילה על פי הבבלי: 'אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת' - החומה אינה חוצצת, אינה מבדילה, אינה מפרידה בין הברכה ובין העם)**.**
ומציעים שאלה נוספת: **העומדים מן הצדדין** – מצידי הכוהנים, ואינם לא לפני הכוהנים ולא לאחוריהם, האם הם בכלל הברכה?
ופושטים את הבעיה (בהצעת מקור תנאי): **נשמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פרה יב,ב): **נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו** – כגון שהיו טמאי מת לפניו ולאחריו של המזה מי אפר פרה אדומה, והתכוון המזה להזות על הטמאים שלפניו, והיזה על הטמאים שלאחריו**, לאחריו והזה לפניו** – או שהתכוון להזות על הטמאים שלאחריו, והיזה על הטמאים שלפניו, **- הזייתו פסולה** – לפי שלא התכוון להזאה זו, וצריך שיהא המזה מתכוון להזות על הטמא כדי לטהרו**; לפניו והזה על הצדדין שלפניו** – התכוון להזות על הטמאים שלפניו, והיזה לצדדים שהם לפניו, **- הזייתו כשירה** – שהצדדים שלפניו דינם כלפניו, וכיוון שהיזה לאותו צד שהתכוון, הזאתו כשירה (עד כאן המשנה)**.** ויש להציע היסק (המציע את התשובה לבעיה): **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **אף העומדין מן הצדדין בכלל ברכה הן** – שהצדדים שלפני הכוהנים דינם כלפניהם**.**

ב**בבלי סוטה** לח,ב-לט,א אמרו: תני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: העם שאחורי הכוהנים אינם בכלל ברכה. - פשיטא, אריכי באפי גוצי (אנשים גבוהים בפני אנשים נמוכים) - לא מפסקי (אינם חוצצים לעניין ברכת כוהנים), תיבה (שיש בה ספר תורה) - לא מפסקה. מחיצה, מאי? - תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים (והם מתברכים). - איבעיא להו: צדדים, מאי? (האם הם בכלל ברכה?) - אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע, דתנן: נתכוון להזות לפניו והיזה לאחריו, לאחריו והיזה לפניו - הזאתו פסולה, לפניו והיזה על הצדדים שלפניו - הזאתו כשרה (ומכאן שהצדדים נחשבים כאילו היו לפניו).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:4:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:4:8)

**אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**:** (**ו**)**צריך שיהא החזן** (משגיח בבית כנסת) – הקורא לכוהנים לברך את העם, **ישראל** (יהודי שאינו כוהן) – ולא יהא החזן כוהן (שנאמר בעניין ברכת כוהנים: "אמור להם" - אחֵר יאמר לכוהנים לברך)**.**
**רב נחמן בר יעקב** (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי. - במקבילה: 'רב חסדא') **אמר: אם היה כהן אחד** – בבית הכנסת, **- אומר** – החזן**: "כהן"** (שתי מילים אלו הושלמו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – לשון יחיד**. אם היו שנים** – שני כוהנים (וכן יותר) בבית הכנסת, **- אומר** – החזן**: "כהנים"** – לשון רבים**.**
**אמר רב חסדא** (במקבילה: 'רב הונא')**: אפילו כהן אחד** – בבית הכנסת, **- אומר** – החזן**: "כהנים", שאינו קורא אלא לשֵׁבֶט** (קבוצת משפחות המתייחסת לאב אחד קדום) – החזן בקריאתו אינו מתכוון לכוהנים שנמצאים בבית הכנסת אלא הוא מתכוון לשבט הכוהנים, ששבט הכוהנים נצטווה לברך את העם**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי גיטין.

ב**ספרי במדבר** פסקה לט נאמר: ומניין שחזן צריך לומר להם "אמורו"? - תלמוד לומר: "אמור להם".
וב**ספרי זוטא** במדבר ו,כג נאמר: "אמור להם" - יכול יהו מברכים אותם עד שלא יהיה החזן אומר! - תלמוד לומר: "אמור להם" - החזן אומר תחילה והם מברכים אחר כן.

ב**בבלי סוטה** לח,א-ב אמרו: אמר אביי: נקיטינן (מוחזקים אנו): לשניים קורא (החזן) "כוהנים" / קורא, ולאחד אינו קורא "כוהנים" / אינו קורא, שנאמר: "אמור להם" (לכוהנים, הרי זה בלשון רבים) - לשניים. - ואמר רב חסדא: נקיטינן: כוהן קורא "כוהנים", ואין ישראל קורא "כוהנים", שנאמר: "אמור להם" - אמירה שלהם תהא (אחד מהכוהנים קורא).

לפי אביי בבבלי, אין החזן קורא לכוהן אחד. ולפי אמוראי בבל בירושלמי, החזן קורא אף לכוהן אחד.
דברי רב חסדא בירושלמי בעניין ייחוסו של החזן הקורא לכוהנים מובאים להיפך מדבריו בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:5:1)

**משנה**
משנה זו מלמדת, שיהיה אדם זהיר בתפילתו שלא יטעה.
**המתפלל** – תפילת שמונה עשרה, **וטעה** – בתפילתו, **- סימן רע לו** – סימן לו שתפילתו אינה מתקבלת**; ואם שליח ציבור הוא** – וטעה בתפילתו, **- סימן רע לשולחיו** – סימן לציבור שעשו אותו שליחם שתפילתם אינה מתקבלת**, ששלוחו של** ה**אדם כמותו** – השליח הוא כמשלח עצמו, ולכן הרי זה כאילו כל הציבור טעה**.**
**אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא** (תנא בדור הראשון)**, שהיה מתפלל על החולים** – היה רגיל לבקש עליהם רחמים שיחיו, **ואומר** – היה אומר מיד לאחר תפילתו על חולה**:** "**זה חי**" (בכמה כתבי יד של המשנה: 'חָיֶה' - עומד לחיות) **ו**"**זה מת**" – חולה זה שהתפללתי עליו יבריא ויחיה, או חולה זה ימות**. אמרו לו** – לרבי חנינא בן דוסא**: מניין אתה יודע** – להבחין בין חולה לחולה**? אמר להן: אם שָׁגְרָה** (שטפה, זרמה, נבעה. - בכתבי היד החשובים של המשנה (הענף הארץ ישראלי): 'שגרה' בצורת עבר. בכמה כתבי יד מן הענף הבבלי: 'שגורה' בצורת בינוני פעול) **תפילתי בפי** – אם תפילתי שהתפללתי על החולה נבעה וזרמה מפי בשטף ללא כל מכשול ועיכוב וטעות, **- יודע אני שהוא מקובל** – שהחולה יחיה, שתפילתי ששגרה בפי היא סימן בידי שהיא רצויה לפני ה' והוא מקבל אותה**, ואם לאו** – שלא שגרה תפילתי בפי, **- יודע אני שהוא מטורף** (דחוי) – שהחולה ימות, שתפילתי שלא שגרה בפי היא סימן בידי שהיא דחויה מלפני ה' ואינו מקבל אותה**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,ג שנו: רבי עקיבא אומר: אם שגורה / שגרה תפילתו בפיו - סימן יפה לו (למתפלל), ואם לאו - סימן רע לו.

רבי עקיבא ממזג את לשונו של רבי חנינא בן דוסא עם הכלל שבראש המשנה.
לאור הממצא הברור בנוסח המשנה יש לראות את הנוסח בתוספתא 'שגורה' כנוסח מתוקן, בהשפעת נוסח הענף הבבלי של המשנה.

בנוסח 'שגורה' משתקף הצירוף הלשוני 'דבר מסוים שגור בפיו של פלוני', שהוא מאוחר הרבה לזמנה של הספרות התלמודית. יותר מכך: צירוף זה, במשמעו המקובל, אינו מתאים כלל למשנתנו, שכן אין הוא מתאר את המבע שעליו נאמר שהוא 'שגור', אלא את האדם המביע אותו. אי אפשר לפרש כך את הצירוף במשנתנו, שכן רבי חנינא בן דוסא מתייחס לתפילה המסוימת שהתפלל זה עתה על החולה, ואין הוא מתאר במשפט זה את עצמו או את יכולתו להתפלל באופן מסוים. הנוסח 'שגרה' בזמן עבר דווקא הולם ביותר את סיפור המעשה שבמשנה, ואין ספק שהוא הנוסח הנכון במשנה ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמודים 186-187).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:5:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "המתפלל וטעה - סימן רע לו".
מצמצמים את תחולת הקביעה: **רב אחא בר יעקב** (אמורא בבלי בדור השלישי והרביעי) **אמר: ובלבד באבות** – רק במקרה שטעה בברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה - סימן רע לו, משום שהברכה הזו היא תחילת התפילה ומשום מעלתה של הברכה הזו. אבל אם טעה בברכה אחרת שבתפילה - אינו סימן רע לו**.**

ב**בבלי ברכות** לד,ב אמרו: אהייא? (על איזו ברכה נאמר במשנה שהטועה בתפילתו הרי זה סימן רע?) - אמר רב ספרא משום חד דבי רבי / דבי רבי ינאי: באבות.

בבבלי: 'חד דבי רבי' (רבן גמליאל בנו של רבי). אבל בירושלמי: 'רב אחא בר יעקב'. ואין ספק שצריך לומר: 'רבי יעקב בר אחא', הוא רבי יעקב בר אחא הזקן, תלמיד חבר לרבי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 45).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/5:5:3)

במשנה שנינו: "אמרו עליו, על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר: זה חי וזה מת".
מספרים: **מעשה ברבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני)**, שחלה בנו, ושלח שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא בעירו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'לעירו') – העיר ערב (יישוב בגליל התחתון) – לבקש על בנו רחמים**. אמר לון** (צריך לומר 'ל**ה**ן', וכן הוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1)**: המתינו לי עד שאעלה לעלייה** (חדר בקומה עליונה בבניין)**. ועלה לעלייה** – להתפלל עליו, **וירד. אמר** (בכתב יד רומי: 'ועלה לעלייה. ירד ואמר') **להן: בטוח אני שנינוח** (הונח לו, חזר לאיתנו) **בנו של רבן גמליאל מחלייו** (בכתב יד רומי: 'מחוליו')**. וסיימו** – סימנו וציינו (בכתב שני תלמידי החכמים את אותה שעה שבה אמר כך רבי חנינא בן דוסא)**. באותה שעה** – שבה אמר רבי חנינא בן דוסא שהבריא בנו של רבן גמליאל, **תבע** (דרש, ביקש. - בקטע בולוניה 1: 'שאל') **מזון** – ביקש הבן לאכול, וזה סימן שהבריא**.**

ב**בבלי ברכות** לד,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, ושיגר (שלח) שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיוון שראה אותם, עלה לעלייה וביקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו, שחלצתו חמה (עזב אותו החום). אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנוכי ולא בן נביא אנוכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה / שגרה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף. ישבו (השליחים) וכתבו וכיוונו אותה שעה (שבה נאמרו הדברים). וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להם: העבודה! (שבועה בעבודת המקדש) לא בידיתם ולא חיסרתם ולא הותרתם (בזמן שבו קרה הדבר), באותה שעה חלצתו חמה ושאלני / ושאל (ביקש) מים לשתות.

**אמר רבי שמואל בר נחמני** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 1: 'נחמן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: אם כיוונתה את ליבך בתפילה - תהא מבושר שנשמעה תפילתך** – תשמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתך על ידי ה'**.** ומסבירים: **ומה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: **"תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ"** (תהילים י,יז) – בקשה מה' שיחזק את ליבם (של הצדיקים המעונים בידי הרשעים) ויאזין לתפילתם. ויש לדרוש את הכתוב, שאם אתה (ה') תכוון (דורש 'תכין' - 'תכוון') את ליבם שיוכלו להתפלל בכוונת הלב, אז תקשיב אוזנך ותקבל תפילתם; או שיש לדרוש את הכתוב, שאם אתה (המתפלל) תכוון (דורש 'תכין' - 'תכוון') את ליבך בתפילה, אז תשמע באוזניך שנתקבלה תפילתך**.**

ב**תוספתא ברכות** ג,ד שנו: המתפלל צריך שיכוון את ליבו. אבא שאול אומר: סימן לתפילה (שתתקבל): "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
וב**בבלי ברכות** לא,א אמרו: תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוון את ליבו. אבא שאול אומר: סימן לדבר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
וב**דברים רבה** (וילנא) ב,א נאמר: אבא שאול אומר: זה סימן לתפילה, אם כיוון אדם ליבו בתפילה - יהא מובטח שתפילתו נשמעת, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
וב**דברים רבה** ח,א נאמר: כל מי שהוא מתפלל ומכוון את ליבו בתפילה - סימן טוב לו שתפילתו נתרצית / נתקבלה, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
וב**ויקרא רבה** טז,ט נאמר: רבי שמואל בר נחמן אמר: אם כיוון אדם ליבו בתפילה - מובטח לו שנשמעה תפילתו. מה טעם? "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).
וב**מדרש תהילים** י,ז ו-קח,א נאמר: אמר רבי שמואל בר נחמן: אם כיוונת ליבך בתפילה - תהא מבושר שנשמעה תפילתך, שנאמר: "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (תהילים י).

הסימן שקובע התנא אבא שאול בתפילה מקביל לזה של רבי שמואל בר נחמני.
המילה 'סימן' אצל אבא שאול משמשת בתפקיד כפול: גם במשמעות הרגילה, כמו בדברי המשנה ובדברי רבי עקיבא בתוספתא, וגם במשמעות של הצעת ראיה מן הכתוב, 'סימן לדבר'.

**אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אם עשו שפתותיו של אדם תנובה** (פרי, כלומר דיבור) – אם הניבו שפתיו של המתפלל מעצמן את התפילה, שביטאו שפתיו את התפילה כראוי ללא כל מכשול ועיכוב וטעות, **- יהא מבושר שנשמעה תפילתו** – ישמע בשורה טובה שנתקבלה תפילתו על ידי ה'**.** ומסבירים: ו**מה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? - שנאמר: **"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם**, **שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב**, **אָמַר י'י**, **וּרְפָאתִיו"** (ישעיהו נז,יט) – ה' שברא את פרי השפתיים, כלומר הדיבור, אמר שיביא שלום לעם ישראל, הן לרחוקים שבגלות והן לקרובים שבארץ, וירפא אותם. ויש לדרוש את הכתוב, שאם הדיבור והתפילה שברא ה' ושָׂם אותם בפי המתפלל נבעו וצמחו מאליהן משפתיו של המתפלל, הרי זה סימן שתפילתו מקובלת ורצויה לפני ה', והוא ישלח לו שלום ורפואה**.**

הסימן שקובע רבי יהושע בן לוי מקביל לזה של רבי חנינא בן דוסא במשנה: "אם שגרה תפילתי בפי - יודע אני שהוא מקובל" ורבי עקיבא בתוספתא: "אם שגרה תפילתו בפיו - סימן יפה לו".

ב**בבלי ברכות** לד,ב אמרו: "אמרו עליו, על רבי חנינא" וכו'. - מנא הני מילי? (מה המקור שממנו למד רבי חנינא בן דוסא את הסימן שנתקבלה התפילה?) - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "בורא ניב שפתיים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה', ורפאתיו" (ישעיהו נז).
וב**ויקרא רבה** טז,ט נאמר: רבי יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה (אם שפתיו הביעו ניבם, היינו שביטאו כל מה שחשב בליבו בלא גמגום) - יהא מובטח שנשמעה תפילתו. מה טעם? "בורא ניב שפתיים..." (ישעיהו נז,יט).
וב**מדרש תהילים** י,ז נאמר: אמר רבי יהושע בן לוי: אם הניבו שפתיו של אדם בתפילה - יהא מבושר שנשמעה תפילתו, שנאמר: "בורא ניב שפתיים..." (ישעיהו נז,יט).

רבי שמואל בר נחמני ורבי יהושע בן לוי נותנים סימנים בתפילה לידע אם נשמעה אם לא. הדגש במאמר של רבי שמואל בר נחמני הוא על הפעילות הנפשית של המתפלל - הכוונה - המלווה את התפילה. הכתוב המובא "תכין ליבם תקשיב אוזנך" מלמד שההקשבה האלוהית היא להכנת הלב ולא לדיבור השפתיים. רבי שמואל בר נחמני נותן למתפלל לקבוע בעצמו האם תישמע תפילתו, שכן היא תלויה בכוונת הלב שלו. לכן דבריו מנוסחים כפנייה אל המתפלל: ''אם כיוונת את ליבך...'. לעומת זאת, רבי יהושע בן לוי מדגיש בלשונו הציורית את הצד ההפוך, הסביל. הציור הוא של פרי הגדל מאליו מן השפתיים, כלי ההפקה הסופי של הדיבור. לשונו של רבי יהושע בן לוי אינה מייחסת את הפרי לאדם המתפלל, אלא לשפתיו, המתוארות כאילו הן עושות פירות מעצמן. הוא מצביע על אותו העיקרון שקבע רבי חנינא בן דוסא (בבבלי מובאים דברי רבי יהושע בן לוי כפירוש ישיר על רבי חנינא בן דוסא). חשוב לציין, שגישתו של רבי שמואל בר נחמני היא הרווחת בספרות התלמוד והמדרש: סוגיות רבות בהלכה ובאגדה מדגישות את הכוונה כיסוד מרכזי בתפילה. לעומת זאת, לרבי יהושע בן לוי לא מצאתי חבר מחוץ להקשר שלנו ("'בורא ניב שפתים'", "תרביץ" סג, עמודים 191-193).

דבריו של רבי יהושע בן לוי מובאים בהקשר עם מאמרו של רבי חנינא בן דוסא, אבל המאמר גופו הוא מאמר כללי, ומסתבר ביותר שהוא מדבר על תפילת החובה הרגילה. הוא מחיל את עקרון התפילה הזורמת מאליה על התפילה הרגילה (שם, עמוד 210).
• • •