## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot Chapter 6

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:1)

**משנה**
משנה זו באה ללמד, אילו ברכות תיקנו חכמים על אכילת פירות וירקות.
**כיצד מברכין על הפירות** – על פירות האילן ועל פירות הארץ לפני אכילתם**?**
**על פירות האילן הוא אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא פרי העץ", חוץ מן היין** – הנעשה מענבים**, שעל היין הוא אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא פרי הגפן"** – היין, אף על פי שהוא יוצא מן הענבים והוא בכלל פרי, קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו בשל חשיבותו**.**
**ועל פירות הארץ** – הפירות של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: קטניות, קישואים, אבטיחים וכדומה, **הוא אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא פרי האדמה", חוץ מן הפת** – חתיכת לחם**, שעל הפת הוא אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **המוציא לחם מן הארץ"** – הלחם קבעו לו חכמים ברכה בפני עצמו בשל חשיבותו**.**
**ועל הירקות** – השורשים או הגבעולים או העלים של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: כרוב, צנון, חסה, בצל, תרד וכדומה, **הוא אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא פרי האדמה"** – שהירקות הם בכלל פירות הארץ**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא מיני דשאים"** – שלדעת רבי יהודה צריך לברך על כל מין ומין ברכה מיוחדת, שיהא היכר למין בלשון הברכה**.**

הצירופים "פרי העץ" ו"פרי האדמה" בלשון הברכות הם מקראיים. שני צירופים אלו הולידו צירוף שלישי "פרי הגפן", שאינו מופיע במקרא, והוא מעורב מפסוקים שונים.
לשון הברכה על הפת "המוציא לחם מן הארץ" נובעת מלשון המקרא בתהילים קד,יד: "לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ". בעוד שבפסוק האדם מתואר כמי שמוציא את הלחם מן הארץ, בברכה הקב"ה מתואר כמי שמוציא את הלחם מן הארץ.
נוסח הברכה "בורא מיני דשאים" רומז למעשה בריאת העולם: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ" (בראשית א,יא).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"כיצד מברכין על הפירות?" כול'.**
מה המקור בכתוב שמברכים על הפירות לפני אכילתם (ושמברכים לפני המזון)?
מביאים מדרש: **כתיב** (במסירה שלפנינו המילה כתובה בדרך כלל בקיצור: 'כת'', והסדר בדפוס ונציה פשט אותה 'כתיב'. אבל הלשון הרווח ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי הוא 'כתוב')**:** – כתוב: **"לַי'י הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ**, **תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ"** (תהילים כד,א) – כל העולם וכל אשר בו הם של ה' ומצויים ברשותו, ולפיכך: **- הנהנה כלום** (משהו) **מן העולם - מעל** (נהנה מן הקודשים)**, עד שיתירו לו** (נראה שצריך להוסיף כמו בתוספתא: 'כל', וכן גרסו "ילקוט שמעוני" ורשב"א) **המצות** – נראה שיש לנו בירושלמי הרכבה של שני מאמרים שהובאו כאן: א. **הנהנה כלום מן העולם בלא ברכה - מעל** – הרי זה כאילו נהנה מן ההקדש, שהעולם הוא רכושו של ה', ואסור לאדם ליהנות משל ה' בלי פדיון, אבל אם בירך לפני שנהנה, הברכה מוציאה את הדבר שבירך עליו מידי מעילה ומתירה לו ליהנות ממנו. ב. **הנהנה כלום מן העולם - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות** – עד שיקיים את כל המצוות שיש בדבר שהוא רוצה ליהנות ממנו, שקיום המצוות התלויות בדבר מתיר לו ליהנות ממנו (המצוות שיש בפירות שמתירות ליהנות מהם הן תרומה ומעשרות ועוד. ברכה לפני אכילת הפירות אינה בכלל המצוות הללו. - ההרכבה של שני המאמרים הללו ישנה גם בתוספתא, ונגרמה בשל דילוג מחמת הדמיון. המאמר השני הובא כאן אגב המאמר הראשון)**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,א שנו: לא יטעום אדם כלום עד שיברך, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות.

לכאורה נראה שיש לנו בתוספתא הרכבה של שני מקורות: א. הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. ב. הנהנה מן העולם הזה - מעל, עד שיתירו לו כל המצוות ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי ברכות** לה,א אמרו: תנו רבנן: אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה (מקודם), וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו נהנה מקודשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד).
וב**מדרש תהילים** טז,א נאמר: "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה" (תהילים כד,א) - מכאן אמרו חכמים: כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה - מעל, עד שיתירו לו המצוות.

בבבלי לא הובא עניין היתר המצוות. בדברי שמואל ביאור ל"מעל" שבברייתא. שמואל החליף את הלשון "מעל" שבברייתא בביטוי "כאילו נהנה מקודשי שמים", מפני שהנאה מחולין ללא ברכה אינה מעילה ממש.

**עד שיתירו לו כל המצוות**
ב**ספרא** 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצווה למקום. פירות יש בהם מצוות הרבה: תרומה ומעשרות, חלה וביכורים, הלקט והשכחה והפיאה...
וב**ירושלמי חלה** א,ט אמרו: עשר מצוות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה: משום 'לא תחרוש', 'בל תזרע', 'בל תחסום', לקט, שכחה ופיאה, תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה.

ומביאים מדרש אחר: **אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כתיב:** – כתוב (באיסור כלאי הכרם): **"פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה**, **הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם"** (דברים כב,ט) – אם תזרע מיני תבואה בכרם, היבול ('המלאה') - הן מה שיצמח מן הזרע והן פירות הכרם - יהיה קודש שאסור באכילה ובהנאה, **- העולם כולו** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **ומלואו** – כל מה שבו, **עשוי כרי** (ערימה של גרגרי תבואה. - הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כרי', ומגיה מחק 'י' והוסיף 'כ' בראש המילה ו-'ם' בסופה: 'ככרם'. ובכתב יד רומי וב"ילקוט שמעוני": 'כדי') – הכתוב "תקדש המלאה הזרע" נדרש כך: העולם ומלואו עשוי כמין כרי של זרעי תבואה שהוקדש להקדש (המילה "המלאה" נדרשת 'מלואו'. צורתו של העולם עשויה כמין כרי, שהוא כדמות חצי כדור)**, ומהו פדיונו? ברכה** – פדיונו של העולם ומלואו מידי הקדש הוא על ידי ברכה**.**

דרשת רבי אבהו דומה לדרשה לעיל על הכתוב "לה' הארץ ומלואה", שהנהנה מן העולם הרי זה כאילו נהנה מן ההקדש, ואסור לאדם ליהנות בלי פדיון. הן לפי הדרשה לעיל והן לפי דרשת רבי אבהו הפדיון הוא הברכה. הביטוי "העולם ומלואו" בדרשת רבי אבהו מיוסד על לשון הכתוב "הארץ ומלואה" שנדרש לעיל.

מגיה במסירה שלפנינו תיקן 'כרי' ל'כרם' משום הדרשה להלן מן הכתוב "קודש הילולים" האמור בכרם רבעי שטעון פדיון בברכה, ולא חש שהכתוב שדרש רבי אבהו מדבר בכלאי הכרם שאין לו פדיון ושרבי אבהו לא השווה לכרם אלא לכרי. אפשר שמה שהטעה את המגיה במסירה שלפנינו הוא המילה "הכרם" בכתוב שבדרשת רבי אבהו, אלא שהמילים "אשר תזרע ותבואת הכרם" הם ציטוט יתר ואינן ב"ילקוט שמעוני".

ב**מדרש תהילים** טז,א נאמר: אמר רבי אבהו: כתיב: "פן תוקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב,ט) - העולם הזה עשוי ככרם (צריך לומר: כרי), ומה פדיונו? ברכה.

**העולם עשוי כרי**
ב**ירושלמי עבודה זרה** ג,א אמרו: העולם עשוי ככדור.
וב**בראשית רבה** סג,יד אמרו: העולם עשוי כגלגל.

כרי הוא בצורת חצי כדור. אפשר שהדימוי של העולם לכרי נובע מכך שבימי קדם דימו שחצי כדור הארץ טבוע במימי אוקיינוס והחצי האחר מגולה לאוויר (ועליו אמרו שהוא עשוי כרי). בערבית פירוש המילה כרי הוא כדור.

ומביאים מדרש אחר: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם **רבי אבון** (נראה שצריך לומר: 'רבי אבהו'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** כתוב: **"אָמַרְתְּ לַי'י**, **אֲדֹנָי אָתָּה**, **טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ"** (תהילים טז,ב) – המשורר פונה אל נפשו ואומר לה: אַתְּ רגילה לומר אל ה': אתה הינך אדוני היחידי, כל הטובה שיש לי אינה אלא ממך; ויש לדרוש את הכתוב: **- אם אכלת ובירכת - כביכול כאילו** (בכתב יד רומי רק: 'כביכול', וכן הוא ברשב"א. - הביטוי 'כביכול כאילו' הוא כפל גרסה ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 200)) **משלך אכלת** – ה' אומר לאדם: אם בירכת לפני שאכלת, שאמרת לה' "ברוך אתה ה'..." (-"אָמַרְתְּ לַי'י, אֲדֹנָי אָתָּה"), אין עליך חובת מעילה על טובתי שאכלת (-'טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ'), שכיוון שבירכת, כאילו משלך אכלת ("בַּל" פירושו: לא. דרשה זו דומה לשתי הדרשות לעיל בעניין ברכה לפני האכילה)**.**
**דבר אחר** (פירוש אחר)**: "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" -** אם אכלת ובירכת - **מבלה** (אולי צריך לומר: 'מבל**יע**') **אני טובתי** (בכתב יד רומי נוסף 'עליך ו-') **בגופך** – אני (ה') גורם שטובתי שאכלת תיבלע בכל איברי גופך, שלא יהיה בה כל פסולת (דורש "בַּל" משורש בלע)**.**
**דבר אחר: "טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ" -** אם אכלת ובירכת - **יכללו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**יובלו**') **כל הטובות ויבואו עליך** – יובאו כל הטובות שלי (של ה') ויגיעו עליך (דורש "בַּל" משורש יבל)**.**
**אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מהו "בַּל עָלֶיךָ"?** – מה פירוש מילים אלו? אם אכלת ובירכת - **שאיני מביא טובה על העולם** (בכתב יד רומי: 'טובה לעולם') **מבלעדיך** – בלי רשותך, בלי הסכמתך. לפי דרשה זו "בל עליך" פירושו: מבלעדיך**,** ויש להציע פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר כשמינה פרעה את יוסף לשליט על כל ארץ מצרים): **"וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ** וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם**"** (בראשית מא,מד) – לא ייעשה דבר בכל ארץ מצרים בלי רשותך**.**

ב**מדרש תהילים** טז,א נאמר: רבי שמעון בן לקיש אמר מהאי קרא: "אמרת לה' אדוני אתה" - אם אכלת ובירכת - כאילו משלך אכלת. "טובתי בל עליך" - שאין עליך חובת מעילה על טובתי שאכלת. - דבר אחר: "בל עליך" - יובלו כל הטובות עליך. - דבר אחר: "בל עליך" - מבלה אני כל הטובות עליך בגופך, וגופך אינו בלה.
אמר רבי אחא: מאי "בל עליך"? כשאני מביא טובה בעולם, איני מביאה בל עליך, כמה דאת אמר: "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" (בראשית מא,מד).

ומביאים מדרש אחר: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי חייא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**:** כתוב (במצוות נטע רבעי): **"**וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ **קֹדֶשׁ הִלּוּלִים** לה'**"** (ויקרא יט,כד) – בשנה הרביעית לנטיעת האילן יהיו כל פירותיו קדושים לשם הילול לה', להלל את ה' ולהודות לו על היבול הראשון. לפי מסורת חכמינו, מביאים את פירות השנה הרביעית למקום המקדש ושם אוכלים אותם בקדושה ואומרים עליהם דברי הילול לה' (פירות השנה הרביעית קרויים בלשון חכמים 'נטע רבעי'), **- מלמד** – דבר זה מורה, **שהוא טעון** (צריך, חייב) **ברכה לפניו ולאחריו** – "הילולים" בלשון רבים הם שניים, הילול לפני אכילתו של פרי האילן בשנתו הרביעית והילול לאחר אכילתו, והילול לה' הוא ברכה, שיש לברך ברכה לפני האכילה וברכה לאחר האכילה**. מיכן** (מכאן) – מדבר זה, **היה רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: לא יטעום אדם כלום עד** (בכתב יד רומי: 'עד שעה') **שיברך** – לפני אכילתו, כמו שנטע רבעי טעון ברכה לפני אכילתו (כשם שאסור לאכול את פירות השנה הרביעית שהם קודש לה' ללא ברכה לפני אכילתם, כך אסור לטעום כל דבר ללא ברכה, משום שהארץ ומלואה הם כהקדש והברכה מתירה בהנאה כפדיון הקדש)**.**

ב**ספרא** 'קדושים' פרשה ג נאמר: "הילולים" - מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. מיכן היה רבי עקיבא אומר: לא יטעום אדם כלום קודם שיברך.
וב**בבלי ברכות** לה,א אמרו: תנו רבנן: "קודש הילולים לה'" (ויקרא יט) - מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיברך.

במצוות נטע רבעי כתוב: "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה', וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט,כד-כה). אפשר שרבי עקיבא דרש את הכתוב הזה כאילו המילים "ובשנה החמישית" מחוברות למילים "קודש הילולים לה'", שגם בשנה החמישית ואילך, שהפירות מותרים באכילה בכל מקום, הם קודש לה' ואסור לאכול אותם ללא ברכה לפני אכילתם, ורק לאחר הברכה "תאכלו את פריו" ("ברכות פרק שישי", עמוד 26). דרשת הכתוב הזה מעין זו מצויה בבבלי ראש השנה י,א.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:3)

כשם שכל המאכלים טעונים ברכה לפני אכילתם, כך כל המצוות טעונות ברכה לפני עשייתן.
מספרים: **רבי חגיי ורבי ירמיה** (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי והרביעי) **סלקון (לבי חנוותא) [למי חטאתה** (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן מצא רש"ס בספר מדויק. השיבוש חטתא/חנותא הוא טעות של פירוד אותיות - טנו)**]** – עלו (באו) למי החטאת (למקום שבו נשמרו מי אפר הפרה האדומה ששימשו לטיהור טמאי מת)**. קפץ** – מיהר, הזדרז (בכתב יד רומי נוסף 'נסב' - לקח (ממי החטאת)) **רבי חגיי ובירך עליה**ו**ן** – עליהם (על מי החטאת לפני שהיזה מהם)**. אמר ליה** – אמר לו **רבי ירמיה: יאות עבדת** – יפה עשית (שבירכת עליהם)**, שכל המצות טעונות ברכה** – לפני עשייתן (או בשעת עשייתן. ראה ירושלמי להלן ט,ג)**.**
ושואלים: **ומניין שכל המצות טעונות ברכה** – לפני עשייתן**?**
ומשיבים: **רבי תנחומא** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם **רבי אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**:** כתוב (בעלייתו של משה להר סיני): **"וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה"** (שמות כד,יב) – ה' אמר למשה שיעלה להר וישהה בו, משום שהוא מבקש לתת לו לוחות עשויים מאבן שעליהם כתובות הוראות ומצוות, והכוונה לעשרת הדיברות, **- הקיש** (השווה, דימה) **תורה למצוה** (צריך לומר: 'הקיש מצוה לתורה', וכן הוא בכתב יד רומי, וכן גרסו כמה ראשונים) – הכתוב שהזכיר תורה ומצווה השווה אותם זה לזה**. מה תורה טעונה ברכה** – כשם שהקורא בתורה צריך לברך לפני קריאתה (ראה ירושלמי להלן ז,א)**, אף מצוה טעונה ברכה** – כך גם העושה מצווה צריך לברך לפני עשייתה**.**

ב**תוספתא ברכות** ו,ט שנו: העושה כל המצוות - מברך עליהן / צריך לברך (לפני עשייתן).
ו**שם** ו,א שנו: מניין (שמברך) אף על התורה ועל המצוות (כשם שמברך על המזון)? - תלמוד לומר: "אשר נתן לך" (דברים ח,י), ואומר: "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה" (שמות כד,יב).

בתוספתא הלימוד הוא מברכת המזון לתורה ולמצוות יחדיו, ובירושלמי הלימוד הוא מתורה למצוות.

בספר "הרוקח" (המשך הלכות ברכות, סימן שסו) כתב: ירושלמי בפרק "כיצד מברכין" גבי קידוש ואפר חטאת ולהזות: כל המצוות טעונות ברכה.
"הרוקח" כיוון לירושלמי ברכות ו,א: "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון ל...". מאמר "הרוקח" מאשר את גרסת כתב יד רומי "סלקון למי חטאתה", ויש לנו מקור ירושלמי שהיו לפני האמוראים מי חטאת ("על הירושלמי", עמוד 46).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:4)

ומספרים: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **נסב זייתא** – לקח זית, **ובירך לפניו ולאחריו** – ברכה לפני אכילתו של הזית וברכה לאחר אכילתו**. והוה** – והיה **רבי חייא בר ווא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, יליד בבל שעלה לארץ ישראל) **מסתכל ביה** – מסתכל בו (ברבי יוחנן בתימהון בשעה שבירך)**. אמר ליה** – אמר לו **רבי יוחנן: בבליא** – בבלי!**, למה את מסתכל בי?** – למה אתה מסתכל בי? **לית לך:** – אין לך (כלום אינך סובר): **כל שהוא ממין שבעה** – אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובהם זית, **טעון ברכה לפניו** – "בורא פרי העץ", **ולאחריו** – שלוש ברכות (ברכת המזון) לדעת רבן גמליאל, וברכה אחת לדעת החכמים החולקים על רבן גמליאל (בברייתא המובאת להלן)**?!** (בתמיהה)
ומציעים הסבר (לתמיהה שהביע רבי חייא בר ווא): **אית ליה** – יש לו (הוא סובר שכל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו)**, ומה צריכה ליה?** – ומה (הדבר ש)נצרך לו? (מה הוא הדבר שרבי חייא בר ווא מסופק בו?) **מפני שגלעינתו ממעטתו** – הגרעין שבתוך הזית שאינו נאכל גורע את הזית, ויש להסתפק האם האוכל זית בלא גרעינו טעון ברכה לפניו ולאחריו או שלא, שאפשר שאינו טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא אם אכל כשיעור זית שלם עם גרעינו, שהוא השיעור הקטן ביותר של אכילה לעניין חיוב ברכת המזון לאחר אכילה (משנה ברכות ז,ב), והוא הדין לכל ברכה לפני אכילה ולאחריה. ולכן הסתכל רבי חייא בר ווא ברבי יוחנן בתימהון בשעה שבירך על הזית לפניו ולאחריו**.**
ומקשים: **ולית ליה לרבי יוחנן** (בכתב יד רומי: 'ולית רבי יוחנן י(ו)דע') – ואין לו לרבי יוחנן (כלום אין רבי יוחנן סובר) **שגלעינתו ממעטתו?!** (בתמיהה) – הרי ודאי גם הוא סובר כך! ויש לשאול: **מה עבד ליה רבי יוחנן?** – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד הוא מתמודד עם הסברה הזו?)
ומשיבים: **משום בירייה** (דבר שלם כבריאתו) – רבי יוחנן בירך על הזית לפני אכילתו ולאחריה משום שהוא ברייה, ודבר שהוא ברייה טעון ברכה לפניו ולאחריו, אף שאין בו כשיעור זית שלם עם גרעינו, מפני שהוא חשוב. אבל דבר שאינו ברייה אלא הוא חלק מברייה אינו טעון ברכה לפניו ולאחריו, אלא אם יש בו כשיעור זית שלם עם גרעינו**.**
ומציעים היסק: **מילתיה דרבי יוחנן אמרה:** – דברו של רבי יוחנן אומר (יש להסיק ממעשהו של רבי יוחנן): **שכן** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **אפילו אכל פרידה** (גרגר, פרי קטן בודד) **אחת של ענב** (פרי הגפן) **או פרידה אחת של רימון** – גרגר רימון שהפרידו מקליפת הפרי ומחיצותיו**, שהוא טעון** (בכתב יד רומי: 'שהיא טעונה') **ברכה לפניה ולאחריה** – משום ברייה, אף שאין בה כשיעור זית שלם עם גרעינו**.**

ב**בבלי ברכות** לח,ב-לט,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף (לפניו ולאחריו).
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: היכי מברך רבי יוחנן על זית מליח? כיון דשקליה לגרעיניה בצר ליה שיעוריה! סופיה אמאי מברך? - אמר ליה: מי סברת זית קטן אכל רבי יוחנן, זית גדול אכל, דכי שקליה לגרעיניה איתיה לשיעוריה / פש ליה שיעוריה, דתנן (משנה כלים יז,ח): כזית שאמרו - לא קטן ולא גדול אלא בינוני.

בבבלי אמרו, שרבי יוחנן בירך על הזית משום שאכל זית גדול, ואילו שיעור כזית הוא זית בינוני. ובירושלמי אמרו, שרבי יוחנן בירך על הזית משום ברייה.

נראה שרבי חייא בר אבא, שראה את רבי יוחנן אוכל את הזית, ראה שהזית בינוני בלי גרעינו, ולכן תהה על כך שרבי יוחנן בירך עליו. משום כך הירושלמי מסביר את מעשה רבי יוחנן על פי שיטתו בעניין ברייה. אך רבי ירמיה ורבי זירא, שלא ראו את המעשה וכנראה גם לא הכירו את ההלכה של רבי יוחנן בעניין ברייה, העמידו את המעשה בזית גדול דווקא ("ברכות פרק שישי", עמוד 305).

מלשון המעשה ברבי יוחנן הן בבבלי והן בירושלמי שרבי יוחנן בירך על הזית "תחילה וסוף" או "לפניו ולאחריו" משתמע, שגם בברכה שלפני אכילת הזית היה חידוש, שאם לא כן, היו מציינים רק את העובדה שבירך לאחריו. אף רבי ירמיה בקושייתו לרבי זירא בבבלי תהה על עצם העובדה שרבי יוחנן בירך על הזית, ולא הזכיר ברכה שלאחריו דווקא. אף מדברי רבי יוחנן בירושלמי: "אפילו אכל פרידה אחת... שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה" משתמע, שגם בברכה שלפני אכילת ברייה קטנה יש חידוש, וברגיל אין מברכים ברכה לפני אכילת פחות מכזית. הרי שהיה פשוט לאמוראים שדין ברכה לפני האכילה כדין ברכה לאחריה, ואין מברכים על אכילה של פחות מכזית לא לפניה ולא לאחריה ("ברכות פרק שישי", עמוד 306).

יש להעיר, שכמה כתבי יד של הבבלי גרסו בקושיית רבי ירמיה בסופה: "סופיה אמאי מברך?", אך נראה שהוא תוספת פירוש.

אפשר שהתהייה של רבי חייא בר אבא ושל רבי ירמיה על רבי יוחנן אינה על עצם הברכה שבירך על הזית לפניו ולאחריו אלא היא על סוג הברכה שבירך, שלדעתם היה לו לברך לפניו "שהכל" ולאחריו "בורא נפשות רבות" (ראה בבלי ברכות לח,ב המובא להלן בעניין ברכה על ירק שלוק, שדנו מה בירך רבי יוחנן על הזית לפניו ולאחריו).

יש להדגיש, שכאן הנידון הוא ברכה על אכילת דבר שאין בו כזית כשלעצמו, ואילו במקומות אחרים (בשני התלמודים, ראה להלן בהלכה זו) הנידון הוא ברכת הלחם לפני הסעודה על פרוסה שאין בה כזית או ברכת הלחם על פרוסה ועל פירורים בתוך תבשיל שאין בהם כזית, ואין הנידונים הללו דומים.

**בבליא**
הכינוי "בבלי" רגיל בפיו של רבי יוחנן בצורתו הארמית "בבליא". כך הוא כינה את רבי אלעזר, את רבי חייא בר ווא (כאן), את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי ("מסורות ארץ-ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמוד 34, הערה 191).
• • •
במשנה שנינו: "על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ, חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: בורא פרי הגפן".
וב**משנה ברכות** ז,ה שנינו: אין מברכים על היין ("בורא פרי הגפן") עד שייתן לתוכו מים; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: מברכים ("בורא פרי הגפן" גם על יין שאינו מזוג במים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:5)

מביאים ברייתא: **יין, בזמן שהוא כמות שהוא** (באותו מצב שהיה בו, בלא שינוי) – שאינו מזוג במים, **- אומרים עליו: "בורא פרי העץ"** – ולא "בורא פרי הגפן", מפני שיין שאינו מזוג במים אינו נחשב יין הראוי לברכת "הגפן", אלא הוא מיץ פירות בלבד, וצריך לברך עליו כעל ענבים**, ואין נוטלין ממנו לידים** – אין רוחצים ממנו את הידיים לצורכי טהרה, מפני שמיץ פירות אינו נחשב משקה, ולכן אינו כשר לנטילת ידיים**, בזמן שהוא מזוג** (מעורב) – במים, **- אומרים עליו: "בורא פרי הגפן", ונוטלין ממנו לידים** – מפני שיין מזוג אינו מיץ פירות, אלא הוא נחשב משקה, ולכן הוא כשר לנטילת ידיים**; דברי רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**. וחכמים אומרים: בין חי** (ייו נקי שלא נמזגו בו מים) **בין מזוג** – גם אם הוא חי וגם אם הוא מזוג, **- אומרים עליו: "בורא פרי הגפן"** – מפני שאף יין שאינו מזוג במים נחשב יין הראוי לברכת "הגפן"**, ונוטלין ממנו לידים** – מפני שהוא נחשב משקה, ולכן הוא כשר לנטילת ידיים**.**
**אמר רבי אבא** (אמורא בדור השלישי)**: אין בו** – בנטילת ידים ביין, **משום אובדן** (קלקול, הפסד) **אוכלין** – מפני שמותר להשתמש באוכלים לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים, ואין אסור לאבד אוכלים אלא בדרך השחתה וקלקול**.**

משנתנו בעניין ברכת "הגפן" שאינה מבחינה בין יין מזוג ליין חי היא כחכמים, אבל לרבי אליעזר משנתנו עוסקת ביין מזוג.

ב**תוספתא ברכות** ד,ג שנו: יין חי - מברכים עליו: "בורא פרי העץ", ונוטלים הימנו לידיים (שמי פירות בכלל מים). ואם נתן לתוכו מים - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים (שאין יין בכלל מים); דברי רבי ליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך / אחד חי ואחד מזוג - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים (מפני הפסד אוכלים).

ב**בבלי ברכות** נ,ב אמרו: תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", אלא: "בורא פרי העץ", ונוטלים ממנו לידיים, משנתן לתוכו מים - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים ממנו לידיים; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: בין כך ובין כך - מברכים עליו: "בורא פרי הגפן", ואין נוטלים הימנו לידיים.
כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל צרכיו בפת (מותר להשתמש בה לא רק לאכילה אלא גם לשאר צרכים), כמאן? - כרבי אליעזר (המתיר ליטול ידיים ביין חי).

ב**ספר החילוקים** שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן יט נאמר: אנשי מזרח (בני בבל) אין מברכים על היין אלא מזוג, ובני ארץ ישראל מברכים עליו כשהוא חי.

לפי הברייתא שבתוספתא ובבבלי, רבי אליעזר סובר שניתן ליטול ידיים ביין חי, אך אין ליטול ביין מזוג, וחכמים סוברים שאין ליטול ביין בין חי בין מזוג. ואילו לפי הברייתא שבירושלמי, רבי אליעזר סובר שאין ליטול ביין חי, אך ניתן ליטול ביין מזוג, וחכמים סוברים שניתן ליטול ביין בין חי בין מזוג.
בברייתא לא מפורש מה מטרת הנטילה המוזכרת, האם לניקיון או לצורכי טהרה. כמו כן לא מבואר מדוע יש להימנע מנטילה במקרים מסוימים, האם בגלל שסוג מסוים של יין אינו כשר לנטילה או משום החשש להפסד אוכלים (כך משמע בירושלמי ומפורש בבבלי).
ממקורות רבים בספרות חכמים עולה שבארץ ישראל היו נוהגים לשתות יין חי והוא נחשב לסתם יין, ואילו בבבל הורגלו לשתות יין מזוג, ושתיית יין חי היתה דבר מוזר בעיניהם. יש שהציעו לתלות הבדל זה בכך שבארץ ישראל היין היה מצוי בשפע, ואילו בבבל לא כך היה, ומחמת יוקרו הורגלו לשתות יין מזוג. הסבר זה עולה בקנה אחד עם ההבדל שבין נוסח הברייתא בתוספתא ובבבלי לנוסח הברייתא בירושלמי: שפע היין בארץ ישראל איפשר להתיר שימוש נרחב ביין לנטילת ידיים, לעומת זאת מיעוט היין בבבל גרם צמצום היתר זה. לכן, מלבד האפשרות להסביר את חילוף הנוסח על פי שיקולים הלכתיים או כנובע מהחלפת חלקי המשפט בירושלמי מחמת שיבוש, ניתן גם לשער שאולי נוסח התוספתא משקף מציאות בבלית שממנה משתלשלת הלכה בבלית ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 86-88).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:6)

**רבי יעקב בר זבדי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ"** – אין לשמן ברכה בפני עצמו, ויש לברך עליו כעל זיתים**.**
ומציעים סיוע ממשנה: **אמר רבי חייא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**חננא**') **בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: ומתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) אומרת כך (ששמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ", ששנינו): **חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: "בורא פרי הגפן"** – היין יש לו ברכה בפני עצמו, ואין לברך עליו כעל ענבים**.** ויש להציע דיוק מהמשנה (כדי לבסס את הסיוע): **ויין לאו** (בכתב יד רומי: 'לא') **שחוק** (כתוש) **הוא?!** (בתמיהה) – הרי היין השתנה מן הפרי שממנו נעשה, שהיין נעשה על ידי שכתשו את הענבים! **לא מר** (בכתב יד רומי: 'אמר') – לא אמר (התנא במשנה) **אלא חוץ מן היין** – רק ליין יש ברכה בפני עצמו, כיוון שהשתנה מן הפרי שממנו נעשה**, הא** – אבל **שאר כל הדברים אף על פי ששחוקין** – אפילו השתנו מן הפירות שמהם נעשו, כגון השמן שנעשה על ידי שכתשו את הזיתים, **- בעינן** (כמות שהם, בלא שינוי) **הן** – הם נחשבים כמו הפירות שמהם נעשו, ומברכים עליהם "בורא פרי העץ", ואין להם ברכה בפני עצמם. מכאן סיוע לקביעה לעיל, ששמן זית - אומרים עליו: "בורא פרי העץ"**.**

ב**בבלי ברכות** לה,ב אמרו: "חוץ מן היין" וכו'. - אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: שמן זית - מברכים עליו: "בורא פרי העץ" (כמו על הזית).
בבבלי שם אמרו, שיין יש לו ברכה בפני עצמו משום שהוא משביע, אבל שמן אין לו ברכה בפני עצמו משום שאינו משביע.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:7)

במשנה שנינו: "ועל פירות הארץ הוא אומר: בורא פרי האדמה. ועל הירקות הוא אומר: בורא פרי האדמה".
דנים בעניין ברכה על ירק שלוק.
שליקה נעשית בכמות גדולה של מים רותחים, וזמן השליקה הוא קצר יחסית. בישול נעשה בכמות מועטה יחסית של מים, וזמן הבישול עשוי להיות ממושך ("על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופת הבית השני, המשנה והתלמוד", עמודים 39-41).
נראה שבדרך כלל השורש של"ק והשורש בש"ל נרדפים. כששני השורשים הללו נזכרים יחד, השורש של"ק משמעו בישול יתר או חליטה ברותחים (יציקת מים רותחים על הדבר או שרייתו במים רותחים).
**רבי אבא אמר** (אמורא בדור השלישי)**: רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **תרויהון** (צריך לומר: 'תריהון') **אמרין:** – שניהם אומרים: **ירק שלוק** (מבושל) **- אומרים עליו** – מברכים לפני אכילתו**: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **שהכל נהיה בדברו"** – ואין לברך עליו "בורא פרי האדמה" כעל ירק שאינו מבושל, מפני שהוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהבישול יש בו עיבוד ושינוי טעם של הירקות**.**
**רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם שמואל: ראשי לפתות** (פקעות של ירק ממשפחת המצליבים המשמשות למאכל) **ששלקן** – שבישל אותם**, אם בעיינן** (כמות שהם, בלא שינוי) **הן** – אם הם בשלמותם, שלא נשתנו בצורתם לאחר הבישול, **- אומרים עליהן** – מברכים לפני אכילתם**: "בורא פרי האדמה", שחקן** – כתש אותם לאחר הבישול, **- אומר עליהן** – מברך לפני אכילתם**: "שהכל נהיה בדברו"** – מפני שנשתנו בצורתם ואינם ניכרים כלל. רבי אבא ורבי זעורא חלוקים בדעת שמואל, שלפי רבי אבא דעת שמואל היא שירק שלוק ברכתו "שהכל" אפילו בעינו, ולפי רבי זעורא דעת שמואל היא שירק שלוק ברכתו "שהכל" אם אינו בעינו**.**

ומציעים קושיה ממשנה: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ומתניתא אמרה** (צריך לומר: '**לא** אמרה' ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) לא אומרת כך (ששנינו): (אפשר שכאן המונח מתפרש בתמיהה: 'מתניתא אמרה כן?!' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) **חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ"** – הלחם יש לו ברכה בפני עצמו, ואין לברך עליו כעל פירות הארץ**.** ויש להציע דיוק מהמשנה (כדי לבסס את הקושיה): **ופת לאו** (בכתב יד רומי: 'לא') **שחוקה** (כתושה) **היא?!** (בתמיהה) – הרי הלחם השתנה מן הפרי שממנו נעשה, שהלחם נעשה על ידי שכתשו את גרגרי התבואה! **לא מר** (בכתב יד רומי: 'אמר') – לא אמר (התנא במשנה) **אלא חוץ מן הפת** – רק ללחם יש ברכה בפני עצמו, כיוון שהשתנה מן הפרי שממנו נעשה**, הא** – אבל **שאר כל הדברים אף על פי ששחוקין** – אפילו השתנו מן הפירות שמהם נעשו, כגון ראשי לפתות ששלקם ושחקם, **- בעינן הן** – הם נחשבים כמו הפירות שמהם נעשו, ומברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". מכאן שירק שלוק ברכתו "בורא פרי האדמה", בניגוד לרבי אבא בשם רב ושמואל, וכן ראשי לפתות ששלקם ברכתם "בורא פרי האדמה" אפילו שחקם, בניגוד לרבי זעורא בשם שמואל. - אין מתרצים קושיה זו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:8)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ב,ה.
**רבי חייא בר ווא** (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'ר' חייה', והוא רבי חייא בר ווא. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: זית כבוש** (מותקן בתוך ציר כלשהו לשם שימור לזמן רב) **- אומרים עליו** – מברכים לפני אכילתו**: "בורא פרי העץ"** – מפני שאינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה**.**
**רבי בנימ**י**ן בר יפת** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: ירק שלוק - אומר**ים **עליו** – מברכים לפני אכילתו**: "שהכל נהיה בדברו"** – מפני שהוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, כמו שאמר לעיל רבי אבא בשם רב ושמואל**.**

רבי חייא בר ווא ורבי בנימין בר יפת חלוקים בשמועה שקיבלו מרבי יוחנן רבם בשניים: בנושא השמועה (זית כבוש או ירק שלוק) ובדין (לעניין הברכה). ומחלוקת עקרונית יש ביניהם לעניין הברכה כפי שסבורים רבי שמואל בר רב יצחק ורבי זעורא להלן, שלפי רבי חייא בר ווא, דעת רבי יוחנן היא שפרי כבוש או שלוק אינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה, ואילו לפי רבי בנימין בר יפת, דעת רבי יוחנן היא שפרי כבוש או שלוק נחשב שנשתנה מכמות שהיה.
הירושלמי מניח שלפי רבי יוחנן פרי כבוש ופרי שלוק דינם שווה, משום שרבי יוחנן עצמו קבע ש"כבוש כרותח" (ירושלמי תרומות י,ח).

ומציעים סיוע ממקור תנאי לדברי אמורא: **אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: מתניתא מסייעא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה פסחים ב,ו) מסייעת **לרבי בנימ**י**ן ברבי יפת: אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין** – אין יוצאים ידי חובת אכילת מרור בלילה הראשון של חג הפסח בירקות ממיני המרור אם הם כבושים או שלוקים או מבושלים**.** ויש לדייק מהמשנה (כדי לבסס את הסיוע): **אם בעיינן הן - אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח!** – אילו היו ירקות שלוקים נחשבים שלא נשתנו מכמות שהיו - היו יוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור בפסח! אלא, מכיוון שאין יוצאים בהם ידי חובה, הרי הם נחשבים שנשתנו מכמות שהיו. מכאן סיוע לרבי בנימין בר יפת, שירק שלוק - אין אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו".

**אמר רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מאן ידע** (ב"שרידי הירושלמי" כאן ובמקבילה: 'חכם' - יודע) **משמע מן רבי יוחנן יאות?** – מי יודע לשמוע מרבי יוחנן יפה (נכון)? (מי מדייק יותר בשמועות שקיבל מרבי יוחנן?) **רבי** (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף בטעות ל' בראש המילה) **חייא בר ווא א(מ')[ו]** (תוקן על פי "שרידי הירושלמי" והמקבילה) **רבי בנימ**י**ן בר יפת? לא רבי חייא בר ווא?!** (בתמיהה) – הרי ודאי שרבי חייא בר ווא מדייק יותר בשמועות שקיבל מרבי יוחנן! ולכן השמועה שמסר רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן מהימנה יותר מהשמועה שמסר רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן, על אף הסיוע לרבי בנימין בר יפת מהמקור התנאי שהציע רבי שמואל בר רב יצחק. **ועוד מן הדא:** – ועוד מזאת (יש להביא ראיה נוספת ממעשה הלכתי לשמועה שמסר רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן): **מן מה דאנן חמיין רבנ**י**ן רברביא** (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין מילה זו) **עלון** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'על**י**ן') **לאִבַּרְיָיתָא** – ממה שאנחנו רואים את החכמים הגדולים נכנסים להבראות (עריכת סעודות של קידוש החודש), **ונסבין תורמוסין ומברכין עליה**ו**ן:** – ולוקחים תורמוסים (אחד מהסוגים של משפחת הקטניות, שזרעיו נאכלים) ומברכים עליהם: **"בורא פרי האדמה". ותורמוסין לאו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא') **שלוקין הן?!** (בתמיהה) – הרי התורמוסים שלוקים הם, שכן אין אוכלים אותם חיים מחמת מרירותם אלא שלוקים! מכאן שעל ירקות שלוקים מברכים: "בורא פרי האדמה", כמו שאמר רבי חייא בר ווא.

ודוחים (את הצעת הסיוע לרבי בנימין בר יפת ואת הראיה לרבי חייא בר ווא בהצעת הבחנה בין העניינים השונים שהושוו): **אין תימר** (נראה שצריך לומר במקום מילים אלו: '**או נימר**' - או נֹאמַר (לעיתים נדירות 'או נימר' מתפרש כמו 'נימר' בלי 'או' לפני כן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי"), והמשפט שהוא מציע אינו משפט ברירה. עם זאת, יש לשים לב ש"או נימר" כאן מציע דחייה, שדומה קצת מעצם טיבה למשפט ברירה, כמקובל בביטוי "נימר" ("הערות וביאורים בירושלמי", "סידרא" י, עמוד 80 (על הירושלמי במקום אחר)))**: שנייא היא** – שונה היא (שונה הוא הדבר)**, שאמרה התורה** – במצוות הפסח**:** "עַל **מְרֹרִים** יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב,ח) – חייבים לאכול את בשר קורבן הפסח עם מרורים (שם כללי למספר צמחים מרים). לאחר ששלק את הירקות ממיני המרור פסק מלהתקיים טעמם המר, ולכן אין יוצאים בהם ידי חובת אכילת מרור בפסח. אבל לעניין ברכה, אין ירקות שלוקים נחשבים שנשתנו מכמות שהיו, ומברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". הרי שאין מהמשנה פסחים סיוע לרבי בנימין בר יפת, שירק שלוק - אין אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", שלא כמו שאמר רבי שמואל בר רב יצחק**; תורמוסין כיון** (ברש"ס ובכמה דפוסים: '**ו**כיון') **ששלקן - בטלה מרתן** (מרירותם, טעמם המר) – תורמוסים אינם ראויים לאכילה חיים מחמת מרירותם, ולאחר ששלק אותם פסק מלהתקיים טעמם המר והם ראויים לאכילה, ולכן מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". אבל ירקות שהם ראויים לאכילה חיים, כשהם שלוקים הם נחשבים שנשתנו מכמות שהיו, ולכן אין מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו". הרי שאין מהמעשה בתורמוסים ראיה לרבי חייא בר ווא, שירק שלוק - אומרים עליו: "בורא פרי האדמה", שלא כמו שאמר רבי זעורא (על פי רז"פ ורא"מ לונץ. - שתי הדחיות האמורות כאן סותרות זו את זו)**.**

ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות: **אמר רבי יוסי בירבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ולא פליגין** – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו רבי חייא בר ווא ורבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן אינן חולקות זו על זו, בניגוד למה שהיו סבורים רבי שמואל בר רב יצחק ורבי זעורא, כיוון שיש הבחנה עקרונית בין המקרים)**. זית, על ידי שדרכו ל**י**אכל חי** – מפני שזית עשוי להיאכל חי (לא כבוש ולא שלוק. זיתים נאכלים חיים לאחר שפוצעים אותם כדי להוציא מהם את המרירות)**, אף על פי שכבוש** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי ובמקבילה: 'אפילו כבוש') **- בעינו הוא** – אף כשהוא כבוש אינו נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהכבישה אינה משנה אותו אלא רק משפיעה על טעמו, ולכן מברכים עליו: "בורא פרי העץ" (הזיתים בספרות חכמים: זיתי מאכל נאכלו בעיקר כבושים במלח. אכלו אותם שלוקים או מלוחים. יש שהטבילום בחומץ או שפצעום ואכלום)**.** אבל **ירק** – אם דרכו להיאכל חי**, כיון ששלקו - נשתנה** – כשהוא שלוק הוא נחשב שנשתנה מכמות שהיה, שהשליקה משנה אותו, ולכן אין מברכים עליו: "בורא פרי האדמה", אלא: "שהכל נהיה בדברו" (אבל אם אין דרכו להיאכל חי, כגון תורמוסים, כשהוא שלוק מברכים עליו: "בורא פרי האדמה". - רשב"א ומפרשי הירושלמי הגיהו: 'זית על ידי ש**אין** דרכו ליאכל חי...', אם משום שסברו בטעות שזיתים לא נאכלו חיים (בתקופת התלמוד היו פוצעים את הזיתים ואוכלים אותם חיים), ואם בהשפעת דברי רב חסדא בבבלי המובא להלן ובהנחה שכבוש ושלוק דינם שווה. אלא שלגרסה זו אין מובן המשך המשפט, והיה צריך לומר רק: 'כבוש בעינו הוא', בלי 'אפילו')**.**

לפי רבי יוסי בירבי אבון, רבי חייא בר ווא לא דיבר אלא בזית כבוש ורבי בנימין בר יפת לא דיבר אלא בירק שלוק.

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

ב**בבלי ברכות** לח,ב אמרו: "ועל הירקות הוא אומר" וכו'. - קתני ירקות דומיא דפת. מה פת שנשתנית על ידי האור (אפייה באש), אף ירקות שנשתנו על ידי האור (ולא רק ירקות חיים). - אמר רבנאי משמיה דאביי: זאת אומרת: שלקות (ירקות שנתבשלו) - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה".
דרש (דרשה ברבים) רב חסדא משום רבנו, ומנו? - רב: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה"; ורבותינו היורדים מארץ ישראל, ומאן נינהו? - עולא משמיה דרבי יוחנן, אמרו: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו"; ואני (רב חסדא) אומר: כל (ירק) שתחילתו (בעודנו חי מברכים עליו:) "שהכל נהיה בדברו" (שאין רגילים לאוכלו חי), שלקו (שזו דרך אכילתו הרגילה) / סופו - "בורא פרי האדמה" (כי נעשה טוב יותר על ידי השליקה), וכל שתחילתו "בורא פרי האדמה" (שהוא ראוי כבר לאכילה), שלקו / סופו - "שהכל נהיה בדברו" (כי שליקתו פוגמת בטיבו).
דרש רב נחמן משום רבנו, ומנו? - שמואל: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה"; וחברינו היורדים מארץ ישראל, ומאן נינהו? - עולא משמיה דרבי יוחנן, אמרו: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו"...
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכים עליהם: "בורא פרי האדמה". רבי בנימין בר יפת אמר רבי יוחנן: שלקות - מברכים עליהם: "שהכל נהיה בדברו". - אמר רב נחמן בר יצחק: קבעה עולא לשבשתיה כרבי בנימין בר יפת (שהרי עולא מסר בבבל את דברי רבי יוחנן כגרסת רבי בנימין בר יפת).
תהי בה / מתקיף לה רבי זירא: וכי מה עניין רבי בנימין בר יפת אצל רבי חייא בר אבא?! (כיצד היה אפשר להשוות בין רבי בנימין בר יפת לבין רבי חייא בר אבא?) רבי חייא בר אבא דייק וגמר שמעתא מפומיה דרבי יוחנן רביה, ורבי בנימין בר יפת לא דייק; ועוד, רבי חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה דרבי יוחנן, ורבי בנימין בר יפת לא מהדר; ועוד, בר מן דין ובר מן דין (מלבד נימוקים אלה של ההבדל בין שני האמוראים, אפשר להביא ראיה גם ממנהגו של רבי יוחנן), דההוא תורמוסא דשלקי ליה שבע זמנין בקידרא ואכלי ליה בקינוח סעודה, אתו ושאלו לרבי יוחנן, ואמר להו: מברכין עילויה: "בורא פרי האדמה"; ועוד, אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח (מלוח הריהו כמבושל) ובירך עליו תחילה וסוף (לפניו ולאחריו). אי אמרת בשלמא במילתיה קאי / שלקות במילתייהו קיימי (ואין השליקה פוגמת בטיבם) - בתחילה מברך עליו (על הזית) / תחילתו: "בורא פרי העץ", ולבסוף מברך עליו / וסופו ברכה אחת מעין שלוש / "על העץ ועל פרי העץ", אלא אי אמרת לאו במילתיה קאי / שלקות אשתנו - בשלמא בתחילה מברך עליו / תחילתו: "שהכל נהיה בדברו", אלא לבסוף / סופו מאי מברך? (שלפי כמה דיעות, דבר שמברכים עליו בתחילה "שהכל" - אין אחריו ברכה אחרונה) - דילמא: "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא".
מתיב רב שמואל בר יצחק: אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. ואי סלקא דעתך במילתיה קאי / ואי אמרת שלקות לא אשתנו - שלוקים אמאי לא? (משום מה לא יהיו כשרים למרור?) - שאני התם, משום דבעינן טעם מרור וליכא (שטעם המרירות נעלם לאחר הבישול, ולכן אין להוכיח מכאן שבישול פוגם את הירקות).
וב**בבלי פסחים** לט,ב אמרו: ...אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים. כללו של דבר: כל שיש בו טעם מרור - יוצאים בו, כל שאין בו טעם מרור - אין יוצאים בו.

בבבלי למדו ממה שהשווה התנא של המשנה ירקות לפת, שהמשנה מדברת אף בירקות שלוקים, ומכאן שברכתם "בורא פרי האדמה". ואילו בירושלמי למדו ממה שהוציא התנא של המשנה פת מכלל ירקות, שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה" אפילו שחקם.
לפי רב חסדא בבבלי, רב אמר שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי רבי אבא בירושלמי, רב אמר שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
לפי רב נחמן בבבלי, שמואל אמר שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי רבי אבא בירושלמי, שמואל אמר שירקות שלוקים ברכתם "שהכל". ולפי רבי זעורא בירושלמי, שמואל אמר שראשי לפתות ששלקם, אם בעינם הם ברכתם "בורא פרי האדמה", ואם שחקם ברכתם "שהכל".
בבבלי אמרו, שעולא אמר בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
לפי הבבלי, אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "בורא פרי האדמה". ולפי הירושלמי, אמר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן שזית כבוש ברכתו "בורא פרי העץ". בירושלמי הניחו שכבוש ושלוק דינם שווה, והנחה זו גרמה שבבבלי הסבו את מימרת רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן לעניין ירק שלוק.
לפי שני התלמודים, אמר רבי בנימין בר יפת בשם רבי יוחנן שירקות שלוקים ברכתם "שהכל".
שתי ראיותיו של רבי זעורא בירושלמי לנכונות השמועה שמסר רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן ישנן אף בבבלי.
בבבלי אמרו, שרבי יוחנן הורה לברך על תורמוס שלוק "בורא פרי האדמה". ובירושלמי אמרו, שהחכמים בירכו על תורמוסים שלוקים "בורא פרי האדמה".
המעשה ברבי חייא בר אבא שראה את רבי יוחנן שאכל זית מופיע בירושלמי לעיל. מדברי רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא במעשה הזה שנאמרו בירושלמי: "לית לך: כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו?!", משתמע שרבי יוחנן בירך על הזית "בורא פרי העץ", שהיא הברכה על מין שבעה. אפשר שדברי רבי יוחנן אלו לא נמסרו בבבל, ולכן הוכיחו בבבלי שרבי יוחנן בירך על הזית "בורא פרי העץ" מן העובדה שהוא בירך עליו גם לאחריו.
הקושיה של רבי שמואל בר רב יצחק בבבלי על רבי חייא בר אבא מהמשנה בפסחים היא הסיוע שלו בירושלמי לרבי בנימין בר יפת. התירוץ של הקושיה בבבלי היא הדחייה של הסיוע בירושלמי.
החילוק לפי רבי יוסי בירבי בון בירושלמי בין ירק שלוק שדרכו להיאכל חי ובין ירק שלוק שאין דרכו ליאכל חי הוא כדברי רב חסדא בבבלי.

רבי חייא בר אבא, בבלי שעלה לארץ ישראל, מוסר בשם רבי יוחנן שהברכה על שלקות היא "בורא פרי האדמה". רבי בנימין בר יפת, כנראה יליד ארץ ישראל, מוסר כמו עולא בשם רבי יוחנן שהברכה היא "שהכל נהיה בדברו". רבי זירא מתאמץ להמעיט את מהימנותו של רבי בנימין בר יפת. יוצא שלפי התלמידים הבבליים של רבי יוחנן, רבי יוחנן מלמד כשמואל בבבל.
נראה שכל אחד מתלמידיו של רבי יוחנן למד, לא ממה ששמע הלכה מפורשת מפיו, אלא ממעשה שראה אצל רבו, וכל אחד פירש את המעשה לפי שיטתו הוא. על העובדות אין מחלוקת: על זית כבוש (מליח לפי הבבלי) בירך רבי יוחנן "בורא פרי העץ". על תורמוסים (שצריכים לשלוק אותם לפני אכילתם) בירכו "בורא פרי האדמה". מזה לומדים הבבליים שרבי יוחנן סובר שהברכה על שלקות בכלל היא הברכה הרגילה ולא "שהכל". אולם האם אפשר להביא ראיה מזית כבוש ומתורמוסים על שלקות בכלל? האם יש סתירה למה שמלמד רבי יוחנן לפי רבי בנימין בר יפת ששלקות מברכים עליהם "שהכל נהיה בדברו"? בוודאי לא! וכמו שמחלק רבי יוסי בירבי בון בירושלמי. שיטת ארץ ישראל היא ששינוי בפרי גורם לשינוי בברכה.
גם רב עומד בשיטת רבי יוחנן, לפי מה שמפרש רב חסדא בבבלי את דבריו שאינו חולק על רבי יוחנן. רב חסדא מסביר שהחילוק הוא בין ירק שדרכו לאוכלו חי לבין ירק שדרכו לאוכלו מבושל. רב האומר שבשלקות הברכה היא "בורא פרי האדמה" מדבר, לפי רב חסדא, בדבר שדרכו לאוכלו מבושל, כגון תורמוסים. ורבי יוחנן מדבר בדבר שדרכו לאוכלו חי ולא מבושל. כפי שרבי יוחנן אינו סותר את עצמו, לפי מה שמסביר רבי יוסי בירבי בון, כך אין רב עומד בניגוד לרבי יוחנן, לפי מה שמסביר רב חסדא ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 330-332).

בירושלמי: רבי חייא בר ווא בשם רבי יוחנן: זית כבוש - אומרים עליו: "בורא פרי העץ". בבבלי: אמר רבי חייא בר אבא: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף. מה שבירך לא מובא בבבלי, והבבלי משתדל להגיע לטיב הברכה מתוך דיוק. הבבלי החליף סיפור אחד של רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן בסיפור אחר, שהוא קרוב בצורתו החיצונית לסיפור הירושלמי כאן, אבל למעשה דן הוא בשאלה אחרת לגמרי.
סיפור אחר זה מובא בירושלמי לעיל בקשר לברכה אחרונה על דבר שלם שהוא פחות מכזית (ברייה): "רבי יוחנן נסב זייתא ובירך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה". במעשה זה לא הוזכר איזו ברכה בירך על הזית (שהוא מליח בוודאי, כמו שמדגיש הבבלי, אף על פי שהוא מובן מאליו, ואין לירושלמי שום עניין מיוחד להזכירו), אבל ברור שהיתה "בורא פרי העץ". כך הביא הבבלי סיפור אחר זה לצורכו הוא בתוך הסוגיה של שלקות.
אבל במקום אחר (לח,ב-לט,א) דן הבבלי בשאלה זו, איך בירך רבי יוחנן ברכה אחרונה על דבר שהוא פחות מכזית, מכיוון שהבבלי אינו מכיר כלל במושג של ברייה. בבבלי מתרץ רבי זירא את רבי יוחנן לפי שיטת הבבלי. הוא אינו מכיר כלל את הצורך לברך ברכה אחרונה על ברייה פחות מכזית, ומפרש את מעשה רבי יוחנן שבירך בסוף, מכוח העובדה שבכל זאת היה כאן שיעור של כזית ("רבי זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", "תרביץ" לו, עמודים 333-334).

**אברייתא**
ב**ירושלמי ברכות** ו,ד אמרו: אמר רבי זעירא: ויאות. מן מאן דאנן חמיין רבנן סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה...

"אברייתא" שבמאמרו של רבי זעורא כאן מקביל ל"ריש ירחא" שבמאמרו של רבי זעורא להלן.

ב**בבלי סנהדרין** ע,ב אמרו: תנו רבנן: אין עולים לעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולים לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולים לה אלא לאור עיבורו (בלילה שלפני יום העיבור שהוא יום שלושים ואחד)...

הקטנית שעולים בה לעיבור החודש לפי הברייתא שבבבלי היא התורמוסים שהיו לוקחים לאברייתא כמסופר בירושלמי כאן.

נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בבתי הכנסת ובבתי המדרש בליל יום שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. בסיום הסעודה, אחרי ברכת המזון, בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים'.

ב**ירושלמי פסחים** א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באִבָּרִיוֹת ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה", מועד, עמודים 1185-1186). יש לפרש את הוי"ו של 'ובראשי חודשים' כוי"ו של פירוש: באבריות, היינו בראשי חודשים ("ערכי" א, עמוד 88)).

אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור ("תוספתא כפשוטה", שם).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:9)

במשנה שנינו: "על הפת הוא אומר: המוציא לחם מן הארץ".
מציעים מחלוקת תנאים: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **אמר: איתפלגון רבי נחמן** (צריך לומר כאן ובהמשך כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'רבי **נחמיה**'. - תנא בדור הרביעי) **ורבנ**י**ן** – נחלקו רבי נחמיה והחכמים (בנוסח המדויק של הברכה על הפת)**. רבי נחמן אמר: "המוציא לחם מן הארץ"** – הלשון "המוציא" היא לשעבר - שהיה מוציא, שהברכה על הלחם היא על העבר, שבעבר הוציא ה' לחם מן הארץ, שכן כשנברא העולם היתה הארץ מוציאה לחמים גמורים, וכשחטא אדם הראשון נתקללה הארץ ולא הוציאה אלא חיטים, שכתוב: "בזיעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג,יט), ואילו לפני הקללה היה אוכל לחם ללא כל טורח**, ורבנ**י**ן אמרי**ן**:** – והחכמים אומרים: **"מוציא לחם מן הארץ"** – הלשון "מוציא" היא להבא - יכול להוציא, שהברכה על הלחם היא על העתיד, שבעתיד יוציא ה' לחם מן הארץ, שכן לעתיד לבוא יהיה הלחם עצמו יוצא מן הארץ**.**
ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: **אתייא אילין פלוגוותא כאינון פלוגוותא** (צריך לומר: 'אתיי**ן**', 'כאינ**י**ן', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. - 'אינון' הוא לשון רבים, ו'אינין' הוא לשון רבות, וכאן בלשון רבות אנו עוסקים) – באות (הולכות) המחלוקות (חילוקי הדיעות) האלה כמחלוקות האלה**. לֶפֶת** (ירק ממשפחת המצליבים בעל פקעת המשמשת למאכל) **- רבי חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי** (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) – נחלקו שני החכמים (במשמעות השם "לפת", ושניהם סוברים שהשם "לפת" מורכב מהמילים "לא פת")**, חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **לפת -** '**לא פת**' **היתה?!** – ההתייחסות לעבר: וכי לפת זו לא היתה לחם בבריאת העולם?! אלא שכשחטא אדם הראשון נתקללה הארץ ונעשתה הלפת ירק, **וחרנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **לפת -** '**לא פת**' **היא עתידה להיות?!** – ההתייחסות לעתיד: וכי לפת זו לא תהיה לחם לעתיד לבוא?! שעתידה הלפת להיעשות לחם, שנאמר: **- "יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים"** (תהילים עב,טז) – יהיה שפע של תבואה בארץ ואף בראשי ההרים; ויש לדרוש את הכתוב כמתאר את מה שיהיה לעתיד לבוא, שהארץ תוציא כיכרות לחם (דרשו כך משום ש'פיסה' בארמית - לחם). הרי שנחלקו רבי נחמיה והחכמים בנוסח ברכת הלחם כמו שנחלקו רבי חיננא בר יצחק ורבי שמואל בר אימי בדרש השם "לפת"**.**

משנתנו בעניין נוסח ברכת הלחם כרבי נחמיה, וכך הברכה מצוטטת במקומות שונים.
מטבע הברכה של הפת מייחס לה' את הוצאת הלחם מן הארץ, אך היות והארץ אינה מוציאה לחם אלא חיטים שהאדם עושה מהן לחם, לכן אמרו רבי נחמיה והחכמים שמטבע הברכה מרמז לזמנים שבהם הארץ הוציאה בעבר או תוציא בעתיד לחם מן הארץ.
דרש השם "לפת" - 'לא פת' הוא משום שפקעת הלפת דומה בצורתה לכיכר לחם.
בעולם העתיק היתה הלפת ידועה בסגולותיה הבריאותיות ושימשה רבות למאכל אדם. משום כך השוו בירושלמי כאן בין לפת ובין פת.

ומספרים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בריך קומי רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: "המוציא לחם מן הארץ", וקלסיה** – וקילס (שיבח, הילל) אותו (רבי זעורא את רבי ירמיה)**.**
ומציעים תמיהה (על רבי זעורא שקילס את רבי ירמיה): **מה?!** (בתמיהה) **כרבי נחמיה?!** – האם דעת רבי זעורא מתאימה לשיטת רבי נחמיה?! וכי עזב רבי זעורא את שיטת החכמים וסבר כרבי נחמיה?! והרי יחיד ורבים - הלכה כרבים!
ומתרצים: **שלא לערב ראשי אותיות** – רבי זעורא סבר שיש לומר "המוציא" בתוספת ה"א ולא "מוציא", כדי שלא להבליע אחת מהאותיות מ"ם במילים הסמוכות 'העול**ם**' - '**מ**וציא' ולחבר את שתי המילים למילה אחת, ומשום כך קילס רבי זעורא את רבי ירמיה שאמר "המוציא", ולא משום שסבר כרבי נחמיה**.**
ומציעים קושיה: **מעתה** (אם כן) – אם הדברים שלפני כן נכונים**,** יש להקשות: **"המן הארץ"** – היה צריך לומר בנוסח הברכה על הפת "המוציא לחם **ה**מן הארץ"**, שלא לערב ראשי אותות** (זו צורה ארץ ישראלית) – כדי שלא להבליע אחת מהאותיות מ"ם במילים הסמוכות 'לח**ם**' - '**מ**ן' ולחבר את שתי המילים למילה אחת**!** – והרי אין מי שמציע להוסיף ה"א בכדי שלא לערב את ראשי האותיות במילים האלו! לכן יש לפרוך את הטעם שהובא לפני כן שבשלו קילס רבי זעורא את רבי ירמיה. - אין מתרצים קושיה זו.

הראשונים נחלקו האם ההסבר "שלא לערב ראשי אותיות" נדחה בשל קושיה זו שהירושלמי אינו מתרץ או שמא ניתן לקיים את ההסבר.
אפשר היה לתרץ קושיה זו, שיש להוסיף ה"א מחשש לעירוב ראשי אותיות רק במקום שתוספת ה"א מתאימה מצד הלשון, כגון "המוציא", אבל במקום שתוספת ה"א אינה מתאימה מצד הלשון, כגון "המן הארץ", שה"א כזו משמשת לתמיהה, אין להוסיף ה"א מחשש לעירוב ראשי אותיות.

ומציעים נפקות (בין רבי נחמיה לחכמים): **על דעתיה דרבי נחמן** – על (לפי) דעתו של רבי נחמיה, **"הבורא פרי הגפן"** – כמו שיש לברך על הלחם "המוציא", כך יש לברך על היין "הבורא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות)**, ועל דעתהון דרבנ**י**ן** – על (לפי) דעתם של החכמים, **"בורא פרי הגפן"** – כמו שיש לברך על הלחם "מוציא", כך יש לברך על היין "בורא" (והוא הדין שאר ברכות הפירות. - גם לפי רבי נחמיה וגם לפי חכמים יש להשוות את מטבע ברכות הפירות למטבע ברכת הלחם, ואף על פי שהטעם של מטבע ברכת הלחם לפי רבי נחמיה וחכמים אינו שייך בברכות הפירות)**.**

ב**בבלי ברכות** לח,א-ב אמרו: תנו רבנן: על הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ". רבי נחמיה אומר: "מוציא לחם מן הארץ".
אמר רבא: ב"מוציא" כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע (לשון עבר)... כי פליגי - ב"המוציא", רבנן סברי: "המוציא" נמי - דאפיק משמע... ורבי נחמיה סבר: "המוציא" - דמפיק משמע (לשון הווה, ואין ראוי להשתמש במילה זו כברכה על העבר)...
משתבחי ליה רבנן לרבי זירא ברב זביד אבוה דרבי שמואל / שמעון בר רב זביד דאדם גדול הוא ובקי בברכות. אמר להם (רבי זירא לחכמים): כשיבוא לידכם הביאוהו לידי. זימנא חדא איקלע קמייהו / לגבייהו, אתיוה ניהליה, כי אתא אפיקו / קריבו ליה ריפתא, אמר ליה: ליבצע מר, פתח ואמר "מוציא לחם מן הארץ". אמר (רבי זירא): זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא ובקי בברכות? בשלמא אי אמר "המוציא" ואמר לן טעמא - קמשמע לן כרבנן; אלא דאמר "מוציא" מאי קמשמע לן? (שהכל מודים שיוצא ידי חובה כשאומר "מוציא") - ואיהו (רב זביד) דעבד - לאפוקי נפשיה מפלוגתא (והעדיף לברך בלשון הראויה לדעת הכל).

בבבלי מוחלפות שיטותיהם של רבי נחמיה והחכמים, כדי שתהיה משנתנו כחכמים.
לדעת רבא בבבלי, יסוד מחלוקת התנאים הוא לשוני - האם הצורה של בינוני מיודע היא לשון עבר או לשון הווה. מחלוקת זו מושתתת על פרשנות שונה לפסוקים המשתמשים בלשון בינוני מיודע - האם הם בלשון עבר או בלשון הווה. מדברי רבא עולה שמוסכם על כל התנאים שראוי לברך את ברכת הפת בלשון עבר. אבל מהירושלמי נראה שיסוד המחלוקת הוא האם לברך בלשון עבר או בלשון עתיד.
בבבלי סיפרו שרבי זירא התרעם על מי שבירך "מוציא", ובירושלמי סיפרו שרבי זירא שיבח את מי שבירך "המוציא".

אפשר שבארץ ישראל החליפו סיפור בבלי על רבי זירא לפני עלותו לארץ ישראל, שבו ביקר רבי זירא תלמיד בבלי לא מוכר, בסיפור ארץ ישראלי, שבו שיבח רבי זירא את תלמידו המובהק בארץ ישראל, הבבלי רבי ירמיה ("ברכות פרק שישי", עמוד 275).

ב**בראשית רבה** טו,ז נאמר: אמר רבי יעקב בר אחא: איתפלגון רבי נחמיה ורבנין. רבי נחמיה אמר: "המוציא לחם מן הארץ" - שכבר הוציא, ורבנין אמרין: "מוציא" - שעתיד להוציא - "יהי פיסת בר בארץ בראש הרים" וגו' (תהילים עב,טז).
לפת - תרין אמורין, רבי חננא בר יצחק ורבי שמואל בר אמי, חד אמר: לפת - לא פת היית?! וחרנה אמר: לא פת היא עתידה להיות?!
רבי ירמיה בריך קמיה רבי זירא "המוציא לחם מן הארץ" וקלסיה. - כרבי נחמיה?! אתמהא! - אלא שלא לערב את האותיות. - מעתה, "המן הארץ", שלא לערב את האותיות!

הלשון 'מה?! כרבי נחמיה?!' בירושלמי מתחלף ב-'כרבי נחמיה?! אתמהא!' בבראשית רבה.

וב**מדרש תהילים** קד,יא נאמר: רבי יעקב בר אחא אמר: רבי נחמיה ורבנין, רבי נחמיה אמר: "המוציא לחם מן הארץ" - שהוציא, ורבנין אמרין: "מוציא" - שהוא עתיד להוציא, שנאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב,טז).

**"יהי פיסת בר בארץ"**
ב**בבלי שבת** ל,ב ו**כתובות** קיא,ב וב**מדרש תהילים** עב,ו נאמר: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (כיכרות לחם), שנאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב).
וב**ספרי דברים** פסקה שטו נאמר: "יהי פיסת בר בארץ" (תהילים עב) - שיהיו חיטים מוציאים גלוסקאות כמלוא פיסה (כף) זו של יד.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:10)

ומציעים בעיה: **רבי זריקן** (רבי זריקא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: אהן דנסב תורמוסא ומברך עילוי** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עלוי', וכן להלן) **ונפל** (ב"שרידי הירושלמי": 'והוא נפל') **מיניה** – זה שלוקח תורמוס (זרע של תורמוס, אחד מהסוגים של משפחת הקטניות, שזרעיו נאכלים) ומברך עליו (כדי לאוכלו) והוא (התורמוס) נופל ממנו (לאחר שבירך עליו ולא אכל אותו)**, מהו מברכה עילוי זמן תניינות?** – מהו לברך עליו פעם שנייה? (מה הדין במקרה זה? האם, כשהוא לוקח זרע אחר של תורמוס במקום זה שנפל ממנו, הוא צריך לחזור ולברך עליו, כיוון שהזרע האחר לא היה לפניו בשעה שבירך על הזרע שנפל ממנו, או שלא?)
ומקשים: ו**מה בינו לבין אמת המים** (תעלה להעברת מים ממקום למקום)**?** – מה ההבדל שבין המקרה הזה ובין המקרה של זה שרוצה לשתות מים מאמת המים, שהוא מברך ואחר כך שותה? והרי הוא שותה מהמים שלא היו לפניו כשבירך עליהם, שהמים שהיו לפניו כשבירך עליהם כבר עברו! ולכן גם במקרה של זה שלוקח מאכל ומברך עליו והוא נופל ממנו והוא לוקח במקומו מאכל אחר מאותו המין, אינו צריך לחזור ולברך עליו, ולא היה לרבי זעורא להסתפק במקרה זה!
ומתרצים (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): **אמרין:** – אומרים: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין המונח 'אמרין'. - כאן 'אמרין' מתפקד כמונח עזר, שכן בא אחריו מונח אחר ('תמן... ברם הכא...') המציע את השלב הבא והמבהיר את טיבו ותפקידו, שלמעשה מייתר את 'אמרין' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) **תמן** – שם (במקרה של זה שרוצה לשתות מים מאמת המים), **- לכך כיוין דעתו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'לכך נתכוון', וכן להלן) **מתחילה** – כשהוא מברך הוא מכוון דעתו על המים שיהיו לפניו כשישתה ולא על המים שלפניו, שהרי ידע מתחילה שיעברו המים שלפניו לאחר שיברך עליהם ולא ישתה מהם**, ברם הכא** – אבל כאן (במקרה של זה שלוקח מאכל ומברך עליו והוא נופל ממנו), **- לא לכך כיון דעתו מתחילה** – כשהוא מברך אינו מכוון דעתו על המאכל האחר שייקח במקום המאכל שייפול ממנו אלא על המאכל שהוא לוקח, שהרי לא ידע מתחילה שייפול ממנו המאכל לאחר שיברך עליו ולא יאכל אותו. ולכן אין שני המקרים דומים**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי חייא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס** (בוצע, חותך) – את הפת שהוא מברך עליה. ואינו מברך לאחר שהוא פורס את הפת, שאם יפרוס את הפת ואחר כך יברך, יש לחשוש שמא לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה, ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת, כיוון שלא בירך על כל הפת אלא על הפרוסה שנפלה, ונמצא שהברכה שבירך בראשונה נאמרה לבטלה. אבל המברך בשעה שהוא פורס את הפת, אם לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה, לא יצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת, כיוון שבירך על כל הפת**.**
ומציעים היסק: **אמר רבי חייא בר ווא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהדין בברייתא): **אהן דנסב עיגולא ומברך עילוי** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עלוי', וכן להלן) **והכא** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'וה**ו**א') **לא אתי בידיה** – זה שלוקח את העיגול (כיכר הלחם) ומברך עליו, והוא (כיכר הלחם) לא בא בידו (כגון שנפל ממנו לאחר שבירך עליו ואי אפשר לאוכלו), **- צריך מברכה עילוי זמן תניינות** – צריך לברך עליו פעם שנייה (כשיבוא כיכר לחם אחר בידו, הוא צריך לחזור ולברך עליו, כיוון שהכיכר האחר לא היה בידו בשעה שבירך על הכיכר שנפל ממנו)**.**
**אמר רבי תנחום בר יודן** (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו)**: צריך לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"** – זה שלוקח כיכר לחם ומברך עליו והוא לא בא בידו, צריך לומר: "ברוך שם..."**, שלא להזכיר שם שמים לבטלה** (לשווא, לחינם) – שכיוון שהוא צריך לחזור ולברך עליו, כשיבוא כיכר לחם אחר בידו, נמצא שהברכה שבירך בראשונה נאמרה לבטלה, ולכן צריך לומר לאחר הברכה הראשונה: "ברוך שם..." (מכאן המקור לדין שהמזכיר שם שמים לבטלה צריך לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שהוא שבח לה')**.**

מפרשי הירושלמי מפרשים, שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" היא לשם תיקון ברכה ראשונה שהיתה לבטלה. אפשר לפרש פירוש אחר בירושלמי, שאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא באה לתקן את הברכה הראשונה שכבר נאמרה לבטלה ואי אפשר לתקנה, אלא תיקנו לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לאחר ברכה שנייה שהיא בגדר ספק, שהרי רבי זעורא בעי האם צריך לברך תניינות.
ואפשר להסביר את התקנה של אמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שזה כאילו הוא מתנה למפרע, אם הוא חייב בברכה הרי הוא מברך את הברכה כתקנה ואמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אינה אלא הוספה, ואם אינו מחויב בברכה אומרה על סמך הגמר של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ולדעת רבי תנחום בר יודן מותר לברך ברכה מסופקת בצורה זו ("עיונים ומחקרים" ב, עמודים 14-15).
יש להעיר על פירוש זה, שמן ההיסק שהציע רבי חייא בר ווא נפשט ספקו של רבי זעורא, וברכה שנייה אינה בגדר ספק.

ב**בבלי ברכות** לט,א-ב אמרו: אמר רב חייא בר אשי אמר רב: פת צנומה (מיובשת) בקערה (בתוך תבשיל) - מברכים עליה: "המוציא". ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת (יש לברך את ברכת "המוציא" עם חתיכתה של הפרוסה מכיכר הלחם, והפת הצנומה היא כבר פרוסה ועומדת). - ...אלא אמר רבא: צריך שתכלה ברכה על הפת (בעודה שלימה) / מברך ואחר כך בוצע.

בבבלי אמרו שרבי חייא חולק על הדיעה שמברכים "המוציא" על פת צנומה שהיא פרוסה. מזה משתמע, שבבבלי הבינו שדעת רבי חייא היא שאין לברך ברכת הלחם לאחר שהוא פורס את הפת משום שאין לברך ברכת הלחם על כיכר לחם פרוס אלא על כיכר לחם שלם. רבא הגיה את דברי רבי חייא כדי להבהיר שלדיעה זו מברכים לפני הבציעה ולא תוך כדי הבציעה.
אבל מדברי רבי חייא בר אבא בירושלמי עולה, שבירושלמי הבינו שדעת רבי חייא היא שאין לברך ברכת הלחם לאחר שהוא פורס את הפת שמא לאחר שיברך על הפרוסה תיפול ממנו ולא יהא אפשר לאוכלה ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת שיפרוס מן הפת. לפי הירושלמי להלן, לכל הדיעות מברכים ברכת הלחם גם על פת פרוסה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:11)

ושואלים: **עד כמה יפרוס** – מן הפת בשעה שהוא מברך עליה ברכת הלחם**?**
ומשיבים (בהבאת מחלוקת אמוראים): **רבי חננא** (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי חנניה', ובכתב יד רומי: 'רבי חנינה'. - רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **ורבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **עד כזית** (כגודל זית) – הוא צריך לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא כזית**, וחרנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **עד פחות מכזית** – הוא רשאי לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא אפילו פחות מכזית. - לדעת שני האמוראים מברכים ברכת הלחם גם על פרוסה פחות מכזית, ולא נחלקו אלא בעניין מידת הפרוסה שהוא פורס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה**.**
ומציעים מקורות לדיעות החולקות: **מאן דמר:** – מי שאומר: (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**עד**') **כזית -** יש להציע מקור מסייע ממשנה: **כיי דתנינן תמן** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": 'דתנינן תמן')**:** – ששנינו שם (משנה מנחות ו,ד): **וכולן פתיתין כזית** (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: 'פתיתין כזיתין'. וב"שרידי הירושלמי": 'פתיתתן כזיתין', וכך הנוסח בכתב יד אחר של המשנה. ובכתב יד רומי נמחק ונכתב על ידי מגיה בטעות 'שעורן בזיתים') – כל המנחות הטעונות פתיתה (ריסוק לפירורים קטנים) לאחר אפייתן, צריך לפורר אותן לפירורים שמידתם המועטה ביותר היא כזית. הרי שמידתה המועטה ביותר של פרוסה מן הפת היא כזית. ומכאן שהוא צריך לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא כזית**. מאן דמר:** – (ו)מי שאומר: **עד פחות מכזית -** יש להציע מקור תנאי מסייע: **תני** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**ד**תני') – ששונה (ברייתא) **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: אפילו מחזירה לסולתה** – הוא רשאי לפורר את המנחות אפילו לפירורים שמידתם כמו חלקיקים של סולת, כפי שהיו המנחות מתחילתן, שהן נעשות מסולת (גריסים זעירים, שהם החלקיקים הקשים יותר של גרגרי החיטה, הנשארים אחרי ניפוי הקמח. גרגרי הסולת גדולים משל הקמח). הרי שאין מידה מועטה ביותר של פרוסה מן הפת. ומכאן שהוא רשאי לפרוס מן הפת בשעה שהוא מברך עליה פרוסה שמידתה המועטה ביותר היא אפילו פחות מכזית**.**

ב**משנה מנחות** ו,ד שנינו: כל המנחות הנעשות בכלי (מנחת מחבת ומנחת מרחשת) טעונות פתיתה (והוא הדין כל המנחות האפויות, פרט לשתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה)... וכולן פתיתים / פתיתתן כזיתים (אין לפותת את המנחות הטעונות פתיתה אלא לפתיתים כזיתים ולא לפחות מכזיתים).

ב**בבלי ברכות** לז,ב ו**מנחות** עה,ב אמרו: אמר רב יוסף: האי חביצא (סוג של דייסה העשויה מלחם מפורר), אי אית ביה פירורים דהוו כזית - כתחילה מברך עליו: "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליו שלוש ברכות. אי לית ביה פירורים דהוו כזית - כתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
ואמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא (תוספתא ברכות ה,כב): היה (כוהן) עומד ומקריב מנחות בירושלים... נטלן לאוכלן - אומר "המוציא לחם מן הארץ"; ותני עלה / ותנן: וכולן פותתן (מפוררן לפירורים) / פתיתתן כזיתים (ומכאן שמאכל שיש בו פירורי לחם שגודלם כזית יש לברך עליו "המוציא").
אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר: מפרכן (מפוררן לפירורים קטנים) עד שמחזירן / שיחזרו לסולתן (כמו שהיו מתחילה) - הכי נמי דלא מברך / דלא בעי ברוכי "המוציא לחם מן הארץ"?!...
רב ששת אמר: אף על גב דלית ביה פירורים דהוו כזית - מברך עליו "המוציא לחם מן הארץ".

רב יוסף בבבלי מניח שפתיתת המנחות לפתיתים כזיתים קשורה לכך שיש לברך ברכת הלחם בשעת אכילת המנחות, ומזה הוא למד שיש לברך ברכת הלחם על פרוסה עד כזית. אך שני טעמים נוספים נאמרו להלכה שפותתים את המנחות לפתיתים כזיתים. לפי ספרא דיבורא דנדבה פרשה י, הפתיתה לפתיתים ולא לפירורים היא גזירת הכתוב "פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים" (ויקרא ב,ו). ונראה שחכמינו שקבעו שיעורים הבחינו בין פתיתים שהם בכזית ובין פירורים שהם פחות מכזית. ולפי דברי רבי שמעון בתוספתא מנחות ח,ט, פותתים את המנחות לפתיתים כזיתים כדי שיהא שולט בהן לקומצן (להקל על הקמיצה. הכוונה היא לפתיתים של כזית לכל היותר, שפתיתים גדולים אינם נקמצים היטב. ולא כפי שפירש רב יוסף, כזית לכל הפחות. ונראה שרב יוסף לא הכיר את התוספתא, ופירש את המשנה פתיתים שגודלם המועט ביותר הוא כזית).
דומה שרב יוסף לא הכיר את הטעמים האלה לפתיתת המנחות לפתיתים כזיתים, והוא התבסס על המילה "פת" שבכתוב ("פִּתִּים" - ריבוי של 'פת') שהיא פרוסת לחם, וכיוון שלפי המשנה מנחות ו,ד פרוסה זו צריכה להיות כזית, הרי שפרוסה שהיא פחות מכזית אינה בגדר פת, ואם לפי המשנה ברכות ו,א מברכים ברכת הלחם על הפת, הרי שיש לברך ברכת הלחם על פרוסה עד כזית.
דעת התנא רבי ישמעאל החולק על סתם המשנה מנחות ו,ד אינה מוכרת לנו ממקום אחר פרט למובאה בדברי אביי בסוגיה בבבלי ומקבילתה בירושלמי ("ברכות פרק שישי", עמודים 202-204).

מחלוקת האמוראים בירושלמי אינה אלא בשאלה כיצד ראוי לכתחילה לפרוס את הלחם לשיטת רבי חייא שמברכים בשעת הפריסה. האמורא שהתבסס על המשנה במנחות ו,ד סבר שראוי לכתחילה לפרוס פרוסה עד כזית, ואילו חבירו סבר שאין להקפיד על כך, שכן רבי ישמעאל סבר שניתן לפורר את המנחה עד שמחזירה לסולתה. ברם, לכל הדיעות אפשר לברך ברכת הלחם גם על פרוסה פחות מכזית. הירושלמי להלן מקשה מברייתא שלפיה "כל שאין אומרים אחריו שלוש ברכות - אין אומרים לפניו: 'המוציא לחם מן הארץ'", ותמה על האפשרות שלא יברכו ברכת הלחם לפני אכילת לחם פחות מכזית. ונראה שתמיהה זו אינה רק על מי שאומר "עד פחות מכזית", שכן פשוט הוא לירושלמי שברכת הלחם נאמרת על פרוסת לחם כל שהיא.
נראה שרבי חנניה ורבי מנא הכירו את דברי רב יוסף בעניין עיקר הברכה ואת דברי אביי שהביא את דעת התנא רבי ישמעאל שאינה מוכרת לנו ממקום אחר, ושאבו מהם השראה למחלוקתם ונימוקיהם לגבי פריסת הלחם לכתחילה. רב יוסף ואביי הבבליים קדמו לרבי חנניה ורבי מנא הארץ ישראלים בכמה דורות ("ברכות פרק שישי", עמוד 210).

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ב,ו.
ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **כל שאומרים אחריו שלש ברכות** – שמברכים לאחר אכילתו ברכת המזון, **- אומרים לפניו: "המוציא לחם מן הארץ"** – מברכים לפני אכילתו ברכת הלחם**, וכל שאין** (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף '**אומרים**') **אחריו שלש ברכות - אין אומרים לפניו: "המוציא לחם מן הארץ"** (המילים 'וכל שאין...' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי)**.**
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הקביעה של הברייתא): **התיבון:** – השיבו (הקשו): **הרי פחות מכזית, הרי אין אומרים אחריו** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'עליו' ותיקן אותו ל'אחריו', ומגיה מחק את הכל ותיקן ל'לאחריו') **שלש ברכות!** – הרי במקרה של אכילת לחם פחות מכזית ההלכה היא שאין מברכים לאחר אכילתו ברכת המזון! **מעתה** (אם כן) – אם דברי הברייתא נכונים**,** יש להקשות: **לא יאמרו לפניו: "המוציא לחם מן הארץ"!** – לא יברכו ברכת הלחם לפני אכילת לחם פחות מכזית! והרי ההלכה היא שמברכים ברכת הלחם אף לפני אכילת לחם פחות מכזית! ולכן יש לפרוך את הקביעה של הברייתא!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת מקרה שבו מדובר בברייתא): **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **אמר: לשאר המינין נצרכה** – לשאר מיני מאכל, חוץ מלחם, כגון תבשיל שעשוי מחמשת מיני דגן, או לשאר מיני דגן, חוץ מחמשת מיני דגן, כגון אורז ודוחן שעשו מהם לחם, נצרכה הברייתא לומר (ללמד דין זה), שכל שאין אומרים אחריו שלוש ברכות - אין אומרים לפניו: "המוציא", שהברייתא באה לחלק בין לחם מחמשת מיני דגן, שאומרים לפניו ברכת הלחם ואומרים אחריו ברכת המזון, ובין שאר מיני מאכל ושאר מיני דגן, שאין אומרים לפניהם ברכת הלחם אלא "בורא מיני מזונות" ואין אומרים אחריהם ברכת המזון אלא ברכה אחת. אבל לחם מחמשת מיני דגן פחות מכזית - אומרים לפניו ברכת הלחם ואין אומרים אחריו לא ברכה אחת ולא ברכת המזון (כמו שאמרו בירושלמי סוכה ב,ו)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.

ב**תוספתא ברכות** ד,ז שנו: זה הכלל: כל שתחילתו "המוציא לחם מן הארץ" - מברך אחריו שלוש ברכות.

הברייתא שבתוספתא שנתה את הכלל באופן הפוך מזה ששנתה הברייתא שבירושלמי. כמו כן, הברייתא שבתוספתא שנתה רק את הצד הראשון משני הצדדים של הכלל ששנתה הברייתא שבירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:12)

מביאים כמה הלכות דרך ארץ בעניין סעודה. הלכות אלו עוסקות במברך על הלחם ובמסובים.
**רבי אבא** (אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: מסובין** (משתתפים בסעודה) **אסורין לטעום כלום** – לאכול משהו מן הלחם, **עד שיטעום המברך** – על הלחם תחילה**.**
**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: שותין** – המסובים מותרים לשתות יין, **אף על פי שלא שתה** – המברך על היין, שאינם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה**.**
ותמהים: **מה?! [ו]פליג?!** (המונח שובש במסירה שלפנינו על ידי הסופר, ותוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי) – הוא חלוק?! (האם רבי יהושע בן לוי חולק על רב?)
ומתרצים (בהצעת הבחנה בין מקרים שונים): **מה דמר** – מה שאומר **רב - כשהיו** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**ב**שהיו') **כולם זקוקין לככר** (לחם שלם) **אחד** – במקרה שאין לכל אחד מהמסובים כיכר לחם והם צריכים לאכול מכיכר הלחם שהמברך מברך עליו, הם צריכים להמתין עד שיאכל המברך תחילה**, מה דמר** – מה שאומר (במסירה שלפנינו נשמט בטעות הדומות מ"מה דמר" לעיל עד "מה דמר" כאן ונוסף על ידי מגיה) **רבי יהושע** (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**בן לוי**') **- בשהיה כל אחד ואחד כוסו בידו** – במקרה שיש לכל אחד מהמסובים כוס יין ואינם צריכים לשתות מהכוס שהמברך מברך עליו, אינם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה (והוא הדין במקרה שיש לכל אחד מהמסובים כיכר לחם ואינם צריכים לאכול מכיכר הלחם שהמברך מברך עליו, אינם צריכים להמתין עד שיאכל המברך תחילה, שאכילה ושתייה שוות בדין זה. ובמקרה שאין לכל אחד מהמסובים כוס יין והם צריכים לשתות מכוס היין שהמברך מברך עליו, הם צריכים להמתין עד שישתה המברך תחילה. הרי שאין מחלוקת בין רב ורבי יהושע בן לוי. - המנהג היה שהמסובים היו אוכלים מכיכר אחד והיו שותים כל אחד ואחד מכוסו שבידו, ובהתאם לכך נקטו רב ורבי יהושע בן לוי את דבריהם)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:13)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **המברך** – על הלחם, **פושט ידו** – מושיט את ידו לקחת מן הקערה שכל המסובים אוכלים ממנה, **תחילה** – לפני שאר המסובים**. אלא** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) **אם רצה** – המברך, **לחלוק לו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי אין מילה זו) **כבוד** (לתת כבוד, לכבד) **לרבו או למי שגדול ממנו בתורה** – שיפשוט את ידו תחילה, **- הרשות בידו** – להקדים אותו לפניו**.**

ומספרים: **רב, כד הוה קצי** – כאשר (בשעה ש-, כל אימת ש-) היה קוצה (חותך חלק מהלחם שהיה מברך עליו, והמסובים היו צריכים לאכול ממנו)**, הוה טעים בשמאליה ומפליג בימינה** – היה טועם (אוכל משהו מהלחם) בשמאלו (בידו השמאלית) ומחלק (למסובים מהלחם) בימינו (בידו הימנית, שהיה מחלק תוך כדי שהיה אוכל, בשביל שלא ימתינו המסובים יותר מדי, שאם היה אוכל תחילה ואחר כך מחלק, היו המסובים נאלצים להמתין עד שיחלק, ואם היה מחלק תחילה ואחר כך אוכל, היו המסובים צריכים להמתין עד שיאכל, כי המסובים אסורים לטעום כלום עד שיטעום המברך)**.**

ב**תוספתא ברכות** ה,ז שנו: שניים ממתינים זה לזה בקערה (בשעת אכילה מקערה אחת, משום דרך ארץ), שלושה אין ממתינים. המברך פושט ראשון (את ידו לאכול). רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו - הרשות בידו.

ב**בבלי ברכות** מז,א אמרו: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין המסובים רשאים לוכל / לטעום כלום עד שיטעום הבוצע.
תנו רבנן: שניים ממתינים זה לזה בקערה, שלושה אין ממתינים. הבוצע הוא פושט ידיו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו / שגדול הימנו בחוכמה - הרשות בידו.

מביאים שלוש מימרות של רב הונא בענייני ברכות. חלקה הראשון של המימרה הראשונה עוסק במברך על הלחם ובמסובים. שתי המימרות האחרות מובאות אגב המימרה הראשונה.
**רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: אהן דמר:** – זה שאומר (מי שפורס את הלחם ומברך עליו, ותוך כדי הברכה הוא אומר למי שמסב עימו): "**סב בריך**!**, סב בריך**!" – "בָּרֵךְ (על הלחם, ואל תצא ידי חובתך בברכה שאני מברך)! ברך!" ('סב' משמש כאן כפועל עזר להדגשה) **- אין בו משום הפסק ברכה** – דיבור זה אינו הפסק באמצע הברכה, והמברך אינו צריך לחזור ולברך את הברכה מתחילתה, אף על פי שאין צורך בדיבור זה, שכן חבירו יוצא ידי חובתו בברכה של המברך בכל אופן ואינו צריך לברך בעצמו**,** אבל זה שאומר (מי שפורס את הלחם ומברך עליו, ותוך כדי הברכה הוא אומר למשרתו): "**הב אחוונא לתורייא**!" – "תן ענפי ערבה לשוורים (למאכל)!", **- יש בו משום הפסק ברכה** – דיבור זה הוא הפסק באמצע הברכה, והמברך צריך לחזור ולברך את הברכה מתחילתה, אף על פי שיש צורך בדיבור זה, שכן אסור לאדם לאכול לפני שהוא נותן מאכל לבהמתו**.**

לפי פירושנו, אפשר שאם המברך על הלחם הפסיק בדיבורים אלה שהם מעניין הברכה והאכילה בין ברכתו על הלחם ובין אכילתו מהלחם - אינו צריך לחזור ולברך.

ב**בבלי ברכות** מ,א אמרו: אמר רב: "טול בָּרֵךְ / בריך! טול ברך / בריך!" - אינו צריך לברך (שנית), "הביאו / הבא מלח! הביאו / הבא לפתן!" - צריך לברך.
ורב הונא / ורבי יוחנן אמר: אפילו "הביאו / הבא מלח! הביאו / הבא לפתן!" - אינו צריך לברך, "גביל לתורי! (בלול את האוכל עבור השוורים) גביל לתורי!" - צריך לברך.
ורב ששת אמר: אפילו "גביל לתורי!" - אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיטעום כלום / שיאכל קודם שייתן מאכל לבהמתו, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת" (דברים יא) (ולכן הכנת האוכל לשוורים היא חלק מההכנה לאכילה).

מימרת רב הונא בירושלמי היא צירוף של החלק הראשון החיובי במימרת רב בבבלי ושל החלק השני השלילי במימרת רב הונא / רבי יוחנן בבבלי. ממבנה הסוגיה בבבלי נראה שבעל המימרה השנייה מסכים עם רב בעניין "סב בריך!", ואם בעל המימרה השנייה הוא רב הונא, הרי שדעת רב הונא בירושלמי היא היא דעתו בבבלי.
בבבלי: "טול ברך! טול ברך!", ובירושלמי: "סב בריך! סב בריך!". בבבלי: "גביל לתורי!", ובירושלמי: "הב אחוונא לתורייא!".
בבבלי: "אינו צריך לברך" / "צריך לברך", ובירושלמי: "אין בו משום הפסק ברכה" / "יש בו משום הפסק ברכה".
פרשני הירושלמי פירשו את המימרה של רב הונא בירושלמי כמו שפירשו הראשונים את המימרות המקבילות בבבלי, שמדובר בהפסק שהמברך מפסיק בדיבור בין ברכתו על הלחם ובין אכילתו מהלחם. ברם, הביטוי "הפסק ברכה" שבירושלמי אין מובנו כך.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:14)

**רב הונא אמר: הדא שתיתא** (ב"שרידי הירושלמי": 'שייתיתא'. וצריך לומר: '**שחתיתא**'. 'שתיתא' היא מילה ארמית בבלית) – ה'שחתי' (תערובת של קמח קליות במים) הזאת, **והדא מורתא שחיקתא** – וה'מורה' (שרף מור, המופק מעץ הבושם מור) השחוקה (כתושה) הזאת, **- אומרים עליו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**עליהן**')**: "שהכל נהיה בדברו"** – משום שהן משמשות כתרופה ולא כמאכל ('מורתא שחיקתא' משמשת כתרופה חיצונית ופנימית, ומכאן שגם 'שתיתא' כאן משמשת כתרופה, ולכן ברכתה "שהכל", כמו שאמרו בבבלי)**.**

ב**בבלי ברכות** לח,א אמרו: שתיתא (תערובת של קמח קליות במים או בחומץ ("ברכות פרק שישי", עמודים 258-259)) - רב אמר: "שהכל נהיה בדברו", ושמואל אמר: "בורא מיני מזונות". - אמר רב חסדא: ולא פליגי, הא בעבה (שהיתה הבלילה סמיכה), הא ברכה (שהיתה הבלילה דלילה); עבה - לאכילה קא עבדי לה / עבה דלאכילה עבידא - "בורא מיני מזונות", רכה - לרפואה קא עבדי לה / רכה דלרפואה עבידא - "שהכל נהיה בדברו".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:15)

**רב הונא אמר: הרי שנתן** – אוכלים או משקים, **לתוך פיו ושכח ולא בירך** – ועודם בתוך פיו**, אם היו משקין - פולטן** – הוא צריך להוציא את המשקה מפיו ואחר כך יברך וישתה, כיוון שאי אפשר לברך כשהמשקה בפיו ואפילו הוא מסולק לצד אחד בפיו**,** ו**אם היו אוכלין – מסלקן** (מעביר אותם. בכתב יד רומי: 'מסנקן' - מסלק ודוחה אותם) **לצדדין** – הוא רשאי להעביר את האוכל לצד אחד בפיו ואחר כך יברך ויאכל מה שסילק לצדדים, כיוון שאפשר לברך כשהאוכל מסולק לצד אחד בפיו**.**
**רבי יצחק בר מרי** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (צריך להוסיף כמו ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: '**אמר**') **קומוי** (צריך לומר: 'קומי') – אמר לפני **רבי יוסי בירבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** ו**אפילו אוכלין - פולטן** – הוא צריך להוציא את האוכל מפיו ואחר כך יברך ויאכל, ולא יסלקו לצדדים, שמשקים ואוכלים שווים לעניין זה**, דכתיב:** – שכתוב: **"יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ**, **כָּל הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ"** (תהילים עא,ח) – תמיד אדבר דברי תהילה ושבח לך (לה'); ויש לדרוש את הכתוב, שיכיל פיו בכל קיבולו את דברי התהילה לה', שיהיה פיו ריק מאוכל וממשקה כשהוא מברך לה', ולכן הוא צריך להוציא את האוכל מפיו ואחר כך יברך**.**

ב**בבלי ברכות** נ,ב-נא,א אמרו: אמר רב יהודה: שכח והכניס אוכלים לתוך פיו בלא ברכה - מסלקם לצד אחד ומברך.
תני חדא: בולעם; ותניא אידך: פולטם; ותניא אידך: מסלקם! - לא קשיא: הא דתניא בולעם - במשקים, והא דתניא פולטם - במידי דלא מאיס (שאם יוציא אותו מפיו, יוכל להכניסו שוב), והא דתניא מסלקם - במידי דמאיס.
במידי דלא מאיס נמי, נסלקיה לצד אחד ונבריך! (ומשום מה צריך הוא לפולטם?) - תרגמא רב יצחק קסקסאה / קטוספאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משום רבי יוסי בר זבידא / משמיה דרבי יוחנן / קמיה דרבי יוסי בר חנינא; משום שנאמר: "יימלא פי תהילתך" (תהילים עא).

במשקים נחלקו הבבלי (בולעם) ורב הונא בירושלמי (פולטם). בבבלי חילקו באוכלים בין דבר המאוס (מסלקם) ובין דבר שאינו מאוס (פולטם), ובירושלמי נחלקו אמוראים באוכלים (מסלקם או פולטם).
בבבלי: רב יצחק קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן (לפי חלק מכתבי היד). ובירושלמי: רבי יצחק בר מרי קומי רבי יוסי בירבי אבון בשם רבי יוחנן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:16)

דנים בברכות מיני הדגן השונים.
מביאים ברייתא: **הכוסס** (מכרסם, לועס) **את החטים** – גרגרי החיטה, ללא בישול (מכיוון שהגרגרים קשים, אין הדרך לאכול אותם אלא לכרסם אותם), **- אומר עליהן: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא מיני זרעונין"** – שהיא ברכה מיוחדת שמברכים לפני אכילת זרעים (הזרעים של צמחים שגדלים בשדה או בגינה, כגון: קטניות. ראה תוספתא ברכות ד,ד)**. אפיין ובישלן** – אפה לחם מהחיטים לאחר שטחנן, ואחר כך פרס את הלחם לפרוסות ובישלן**, בזמן שהפרוסות קיימות** – עוד לאחר הבישול, שלא נימוחו בבישולן, **- אומרים עליהן** – מברך לפני אכילתן**: "המוציא לחם מן הארץ"** – כמו שמברכים על לחם**, ומברך לאחריו** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי: 'עליהן', ובקטע מגניזת אוסטריה: 'אחריהם') **שלש ברכות** – ברכת המזון**; אם אין הפרוסות קיימות** – עוד לאחר הבישול, שאבדה צורתן, **- אומר עליהן** – מברך לפני אכילתן**: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא מיני מזונות", ומברך אחריו** (ב"שרידי הירושלמי": 'עליהן', ובכתב יד רומי: 'אחריהם', ובקטע מגניזת אוסטריה: 'לאחריהם') **ברכה אחת מעין שלש** (המילים "מעין שלש" הן תוספת על פי הבבלי או על פי המימרה להלן של רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא, שכן ברכה אחת בימי התנאים לא היתה ברכה אחת מעין שלוש המיוחסת לאמוראים, כמו שכתבנו להלן) – כשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת להלן וסבורים שאין מברכים שלוש ברכות אלא לאחר אכילת לחם כשהוא בעינו. אבל לשיטת רבן גמליאל, אף אם אין הפרוסות קיימות - מברכים שלוש ברכות**.**

ושואלים: **עד** (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו) **כמה יהו פרוסות?** – מה מידתן המועטה ביותר של הפרוסות שהוא מברך עליהן ברכת הלחם בזמן שהן קיימות לאחר הבישול?
ומשיבים: **רבי יוסי בירבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר בשם **כהנא בר מלכיה** (אמורא בבלי בדור השני או השלישי) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: עד כז**י**תים** (כן הוא גם בקטע מגניזת אוסטריה. ובכתב יד רומי: 'עד כביצה') – מידתן המועטה ביותר של הפרוסות היא כזית, שאין לברך ברכת הלחם על פרוסות שמידתן פחות מכזית**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,ו שנו: הכוסס את החיטים - מברך עליהן: "בורא מיני זרעים". אפאן, בישלן, אם הפרוסות קיימות - מברך עליהן: "המוציא לחם מן הארץ", ומברך אחריהן שלוש ברכות (ברכת המזון); אין הפרוסות קיימות - מברך עליהן: "בורא מיני מזונות", ומברך אחריהן ברכה אחת.

ב**בבלי ברכות** לז,א אמרו: תניא: הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". טחנה, אפאה ובישלה, בזמן שהפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליה: "המוציא לחם מן הארץ", ולבסוף מברך עליה שלוש ברכות; אין הפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליה: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלוש.
אמר מר: הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". - והתניא: "בורא מיני זרעים"! - אמר רב הונא / רב כהנא: לא קשיא: הא רבי יהודה (שקובע ברכה מיוחדת לכל סוג, ולשיטתו יש להבחין גם בין פרי האדמה לבין זרעים), הא רבנן; דתנן: על הירקות הוא אומר: "בורא פרי האדמה"; רבי יהודה אומר: "בורא מיני דשאים".

לפי הברייתא שבבבלי, הכוסס את החיטה - מברך עליה: "בורא פרי האדמה". ואילו לפי הברייתא שבמקורות הארץ ישראלים (התוספתא והירושלמי), מברך עליה: "בורא מיני זרעים / זרעונים".
בארץ ישראל נהגו על פי שיטת רבי יהודה ("תוספתא כפשוטה"), שמברכים ברכות מיוחדות על מינים שונים. מטבע ברכות אלו הוא: "בורא מיני X". כשם שרבי יהודה במשנה ברכות ו,א מחייב ברכה מיוחדת על הירקות במטבע זה, כך הוא מחייב ברכות מיוחדות על הזרעים ועל מינים שונים במטבע זה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:17
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:17](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:17)

ומביאים את המשך הברייתא: **הכוסס את האורז** – גרגרי האורז, ללא בישול, **- אומר עליו** – מברך לפני אכילתו**: "בורא מיני זרעונים"** – שהיא ברכה מיוחדת שמברכים לפני אכילת זרעים**. אפייו ובישלו** – אפה לחם מהאורז לאחר שטחנו, ואחר כך פרס את הלחם לפרוסות ובישלן**, אף על פי שהפרוסות קיימות** – עוד לאחר הבישול, שלא נימוחו בבישולן, **- אומרים עליו** – מברך לפני אכילתו**: "בורא מיני מזונות"** – שלחם שעשוי מאורז אין מברכים לפניו ברכת הלחם אלא "בורא מיני מזונות"**, ואינו צריך אחריו לברך** (כן הוא גם בקטע מגניזת אוסטריה. ובכתב יד רומי: 'ואינו צריך לברך אחריו') – כשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת להלן: כל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן (כגון פת אורז או תבשיל אורז) - רבן גמליאל אומר: מברך לפניו ולאחריו, וחכמים אומרים: מברך לפניו ואינו מברך לאחריו**.**

ומביאים דיעות אחרות בעניין הברכה על האורז לפני אכילתו.
**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **אמר: "בורא פרי האדמה"** – רבי ירמיה בירך על האורז כך, כי היה בבלי ונהג בשיטת בני בבל, שהכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה" ("תוספתא כפשוטה")**.**
**בר מרינה בריך קומי** – בירך (על האורז) לפני **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **וקומי** – ולפני **רבי חייא בר ווא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "שהכל נהיה בדברו".**
**רבי שמעון חסידא** – החסיד (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני) **אומר** (בקטע מגניזת אוסטריה: 'אמ'')**: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא מיני מעדנים"** (מאכלים ערבים) – ברכה זו מנוסחת במטבע הברכות המיוחדות על מינים שונים**.**

ומציעים הסבר למקורות הסותרים: **אמר רבי יוסי בירבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ולא פליגין** – ולא חלוקים (ארבעת המקורות הסותרים אינם חולקים זה על זה, כיוון שיש להעמיד אותם במקרים שונים)**. מאן דמר:** – מי (הברייתא לעיל) שאומר: **"בורא מיני מזונות" - בההיא** (צריך לומר כמו בהמשך הדברים: 'בהה**ו**א', וכן הוא בכתב יד רומי) **דעביד בול** (מקור המילה ביוונית. 'בול' ביוונית פירושו: רגב אדמה, ובהשאלה: כל גוש שהוא) – באותו (אורז) שעשוי בול (במקרה שהאורז עשוי גוש, שגרגרי האורז התקשו לגוש כשנתבשלו. פרוסות של פת אורז שבושלו, שבהן הברייתא לעיל מדברת, עשויות גוש. גם לחם שעשוי מאורז עשוי גוש)**, מאן דמר:** – (ו)מי (רבי ירמיה) שאומר: **"בורא פרי האדמה" - בההוא דבריר** – באותו (אורז) שברור (במקרה שגרגרי האורז שנתבשלו נשארו שלמים ונפרדים)**, מאן דמר:** – (ו)מי (בר מרינה) שאומר: **"שהכל נהיה בדברו" - בההוא דשליק** – באותו (אורז) ששלוק (במקרה שהאורז נתבשל הרבה והפך לדייסה ואין הגרגרים ניכרים, שאיבדו את צורתם)**, ומאן דמר:** – ומי (רבי שמעון חסידא) שאומר: **"בורא מיני מעדנים" - בההוא דטריף** – באותו (אורז) שטרוף (במקרה שהאורז מעורב בפירות, שהוא מעדן ממותק)**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,ז שנו: הכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה" (הוא תיקון על פי הבבלי ומתאים להלכות הבבלי. אבל הנכון הוא בכתב יד אחר של התוספתא: 'בורא מיני זרעים'. וגרסה זו מתאימה לכל ההלכות שבתוספתא כאן ולשיטת בני ארץ ישראל). אפאן, בישלן, אף על פי שהפרוסות קיימות - מברך עליהן: "בורא מיני מזונות", ואין מברך אחריהן כלום.

ב**בבלי ברכות** לז,א-ב אמרו: תניא: הכוסס את האורז - מברך עליו: "בורא פרי האדמה". טחנו, לשו, אפאו ובישלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - כתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
והתניא: ולבסוף ולא כלום! - ...תני / אימא גבי אורז: ולבסוף ולא כלום.

בבבלי שינו את נוסח הברכה בברייתות בעניין הכוסס את החיטים ואת האורז: "בורא פרי האדמה" במקום "בורא מיני זרעים". לפי הבבלי, המקורות התנאיים שבהם מוזכרות ברכות מיוחדות למינים שונים הם לשיטת רבי יהודה, ואילו חכמים חולקים עליו.
הברייתות הללו בעניין החיטים והאורז הן המקור התנאי היחיד שבו נזכרת הברכה "בורא מיני מזונות". הברייתות הללו קובעות שיש לברך ברכה זו במקרה של אכילת דגן מעובד ללא צורת לחם ("אין הפרוסות קיימות") ובמקרה של אכילת אורז מעובד בכל צורה שהיא ("אף על פי שהפרוסות קיימות"). הסיבה לכך היא שהמילה "מזונות" משמשת בלשון חכמים לתיאור מאכלים משביעים.

הברכה "בורא מיני מעדנים" שמוזכרת בירושלמי כאן מופיעה בטפסים של הגדה של פסח בנוסח ארץ ישראל שנמצאו בגניזה הקהירית. ברכה זו היא אחת מכמה ברכות על הפרפראות שנאכלו לפני עיקר הסעודה בליל פסח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:18
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:18](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:18)

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בתחילה** – הדין לפני אכילת אורז ידוע, שלפני אכילתו הוא אומר: "בורא מיני מעדנים"**. בסוף?** – מה הדין לאחר אכילת אורז? לאחר אכילתו מה הוא אומר?
ומשיבים: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי שמעון חסידא** – החסיד (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני)**:** לאחר אכילת אורז הוא אומר: **"**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **אשר ברא מיני מעדנים לעדן** (לפנק, לענג) **בהן נפש** (נשמה) **כל חי. ברוך אתה י'י על הארץ ועל מעדניה".**

הברכה לאחר אכילת אורז תואמת לברכה לפני אכילת אורז: "בורא מיני מעדנים". שתי הברכות הן דברי רבי שמעון חסידא. לפי מה שאמר רבי יוסי בירבי אבון לעיל, ברכה זו היא לאחר אכילת אורז טרוף. אך נראה שלפי רבי שמעון חסידא מברכים ברכה זו לאחר אכילת אורז מעובד בכל צורה שהיא. גם ברכה זו נמצאת בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית.
הלשון "נפש כל חי" מקורה באיוב יב,י: "אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:19
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:19](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:19)

דנים בברכות על בשר או ביצה, כיוון שהן דומות לברכות על אורז.
מספרים: **רבי אבא בר יעקב** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יצחק רובה** – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**, כשהיה אוכל בשר או ביצה** – שהם מאכלים הבאים מן החי**, היה אומר** – מברך לאחר אכילתם**: "**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **אשר ברא נפשות** (יצורים חיים) **רבות** (בכתב יד רומי נוסף 'וטהורות' - מותרות באכילה) **להחיות** (לשמח, לגרום הנאה) **בהן נפש כל חי. ברוך אתה י'י חי העולמים".**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:20
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:20](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:20)

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בסוף** – הדין לאחר אכילת בשר או ביצה ידוע, שלאחר אכילתם הוא אומר ברכה זו שאמר רבי**. בתחילה?** – מה הדין לפני אכילת בשר או ביצה? לפני אכילתם מה הוא אומר?
ומשיבים: **אמר רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**:** לפני אכילת בשר או ביצה הוא אומר: **"**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא מיני נפשות"** – ברכה זו מנוסחת במטבע הברכות המיוחדות על מינים שונים**.**
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על רבי חגיי): **התיב** – השיב (הקשה) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: והא מתניתא פליגא:** – והרי המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ו,ג) חלוקה (על רבי חגיי): **על החומץ** (יין שהחמיץ) **ועל הגוביי** (מיני חגב או ארבה) **ועל הנובלות** (פירות שנשרו מן העץ קודם בישולם) **הוא אומר** – מברך לפני אכילתם**: "שהכל נהיה בדברו"!** ויש לדייק: **והדין גוביי** – והגוביי הזה**, לא מין נפש הוא?!** (בתמיהה) – והרי מין נפש הוא כמו בשר או ביצה, שהגוביי הוא מאכל הבא מן החי, ואין ברכתו כמו שאמר רבי חגיי! - אין מתרצים קושיה זו. ואינו נראה שהמשנה נעלמה מעיני רבי חגיי, אלא שדבריו תואמים למנהג ארץ ישראל שנהג בימיו.

ב**בבלי ברכות** מד,ב אמרו: אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו (רבי): על הביעא (ביצה) ועל הקופ(ר)[ד]א (בשר) - כתחילה מברך: "שהכל נהיה בדברו", ולבסוף מברך: "בורא נפשות רבות...".

בבבלי מסר רבי יצחק בר אבדימי מה אמר רבי לברך על ביצה ועל בשר בתחילה ובסוף, ובירושלמי הוא סיפר מה נהג רבי לברך על ביצה ועל בשר בסוף. מהירושלמי יוצא, שבמימרת רבי יצחק בר אבדימי היתה רק הברכה בסוף, ובהעברתה לבבל נתוסף בה בהתאם למשנה "שהכל נהיה בדברו" כברכה בתחילה, ומכאן צורת המימרה שלפנינו בבבלי.
הבבלי לשיטתו שאין לברך ברכות מיוחדות על מינים שונים, ולכן אמרו בבבלי שלפני אכילת בשר או ביצה מברך "שהכל", שלא כמו בירושלמי.
הברכה לפני אכילת בשר או ביצה לפי רבי חגיי תואמת לברכה אחרי אכילתם שאמר רבי.
מציטוט הברכה אחרי אכילת בשר או ביצה בבבלי בקיצור, אין לדעת האם הכוונה לברכה בנוסח הברכה שבירושלמי או שמא הכוונה לברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן... להחיות בהם נפש כל חי. ברוך אתה ה' חי העולמים". שתי הברכות האלו ארוכות עם חתימה. אך הברכה הראשונה אינה שייכת אלא בבשר ובביצה שהם מן החי, ומשמעות המילה "נפשות" בברכה זו היא היצורים הנאכלים, והברכה השנייה שייכת בכל דבר שאין גידולו מן הארץ, ומשמעות המילה "נפשות" בברכה זו היא בני האדם או היצורים האוכלים.
בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית נמצאות ברכה ראשונה בנוסח: "...בורא מיני נפשות" וברכה אחרונה בנוסח: "...אשר ברא נפשות טהורות להחיות בהם נפש כל חי. ברוך אתה ה' חי העולמים". בירכו ברכות מיוחדות אלו בעת אכילת מזון מן החי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:21
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:21](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:21)

מציעים קשר בין כמה דיעות: **אתיא דרבי שמעון חסידא כרבי** – באה (הולכת שיטתו) של רבי שמעון חסידא (שאומר שמברכים ברכה מיוחדת לאחר אכילת אורז) כרבי (כשיטתו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מברך ברכה מיוחדת לאחר אכילת בשר או ביצה), **ודברי שניהן** – שיטת רבי ורבי שמעון חסידא גם יחד, שמברכים לאחר אכילת אורז או בשר או ביצה היא **כרבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – כשיטתו של רבן גמליאל המצריכה בדברים אלה ברכה לאחריהם**,** ומביאים מקור לדיעה של רבן גמליאל: **דתני:** – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): **זה הכלל שהיה רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר משום רבן גמליאל** (המילים 'דתני...' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה)**: כל שהוא ממין שבעה** – משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, **ואינו ממין דגן** – אינו מחמשת מיני דגן, כלומר, שהוא ממיני הפירות של שבעת המינים (גפן, תאנה, רימון, זית, תמר)**,** או שהוא מ**מין דגן ולא אפאו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'עשאו') **פת** – אלא אפאו מאפה אחר או עשאו תבשיל, **- רבן גמליאל אומר: מברך לאחריו שלש ברכות** – ברכת המזון**; וחכמים** (הסופר במסירה שלפנינו כתב בטעות 'וחסדא' ותוקן על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי) **אומרים: ברכה אחת** – ואינו מברך שלוש ברכות (אבל כל שהוא ממין דגן ואפאו פת - מברך לאחריו שלוש ברכות)**. וכל שאינו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 נוסף '**לא**') **ממין שבעה ולא ממין דגן** – כגון אורז (פת או תבשיל) או בשר או ביצה, **- רבן גמליאל אומר: מברך לפניו ולאחריו** – מברך לפני האכילה ולאחריה**; וחכמים אומרים: לפניה ולא לאחריה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מברך לפניו ואינו מברך לאחריו') – מברך לפני האכילה, אבל אינו מברך לאחריה כלל**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,טו שנו: זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן / או מין דגן (או שהוא ממין דגן ולא עשאו פת) - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
רבי יהודה אומר משמו / משום רבן גמליאל: כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן, או דגן ולא עשאו פת - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת. וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו ברכה אחת / מברך אחת, וחכמים אומרים: ולא כלום / אין מברך כלום.

לא הוסיף רבי יהודה על דברי תנא קמא אלא את דין הסיפא: "כל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן", אבל ברישא חזר רבי יהודה על דברי תנא קמא ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי ברכות** לז,א-ב אמרו: תניא: זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים - רבן גמליאל אומר: שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלוש.
רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים ולא ממין דגן, או ממין דגן ולא עשאו / אפאו פת - רבן גמליאל אומר: שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלוש. וכל שאינו לא משבעת המינים ולא ממין דגן, כגון פת אורז ופת דוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלוש, וחכמים אומרים: ולא כלום.

הברייתא שבתוספתא ובבבלי מתייחסת רק לברכות שלאחר המזון. לעומת זאת, הברייתא שבירושלמי מוסיפה ואומרת שהן רבן גמליאל והן חכמים סוברים שיש לברך לפני אכילת דבר שאינו משבעת המינים ואינו ממיני דגן. ברייתא זו מובאת בתוספתא ובבבלי לאחר ברייתא המביאה מחלוקת בין רבן גמליאל לחכמים לגבי הברכה שיש לברך לאחר אכילת מאכל שהוא משבעת המינים או ממיני דגן. לכן בהקשר שבו הברייתא מובאת בשני החיבורים יש להתייחס רק לברכה שלאחר המזון. הסוגיה בירושלמי שבה מובאת הברייתא דנה בברכות על מאכלים שונים ומתייחסת גם לברכה שלפני האכילה וגם לברכה שלאחריה. ההתייחסות בברייתא שבירושלמי גם לברכה שלפני אכילת מאכלים שאינם משבעת המינים ואינם ממיני דגן תואמת למגמה זו ("היחס בין התוספתא והירושלמי למסכת ברכות", עמודים 90-92).

מאכלים רבים מן החי ומן הצומח כלולים בקבוצה המוגדרת "כל שאינו לא משבעת המינים ולא ממין דגן". בבבלי בלבד מובאת דוגמה למאכל השייך לקבוצה זו: פת אורז ודוחן. לדעת רבן גמליאל, לאחר אכילת מאכלים מקבוצה זו יש לברך ברכה אחת. בברייתא שבתוספתא ושבירושלמי לא פורט מה היא אותה ברכה, כיוון שהיא מתייחסת לכל קבוצת המאכלים, ביניהם מינים שברכתם אינה מעין שלוש. אולם בברייתא שבבבלי פורט שהברכה האחת היא מעין שלוש, כיוון שהיא מתייחסת לפת אורז ודוחן שברכתם היא מעין שלוש.
סביר שהברייתא המקורית לא כללה את הדוגמה וגם לא את פירוט הברכה המובאים בבבלי, אלא התייחסה לכל המאכלים השייכים לקבוצה המוזכרת בכותרת. מסדר הסוגיה בבבלי, העוסקת בשאלה האם ברכת אורז ודוחן היא כברכת חמשת מיני דגן, התעניין דווקא בפת אורז ודוחן, ולכן הוסיף את המשפט המצמצם את הברייתא רק למאכלים אלה, וזה איפשר פירוט של נוסח הברכה על מאכלים אלה (שם, עמודים 133-134).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:22
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:22](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:22)

(בכתב יד רומי נוסף: '**דברי חכמ'**' (=חכמים) - ההלכה בעניין הנידון לפני כן היא כמימרה האמוראית להלן. ואינו במסירה שלפנינו ובקטע בולוניה 2) **רבי יעקב בר אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי חנינא** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: כל** – תבשיל או מאפה, **שהוא כעין סולת** – תבשיל מגרגרים גרוסים (מעשה קדירה) שהוא כעין תבשיל שמכינים מסולת (גריסים זעירים, שהם החלקיקים הקשים יותר של גרגרי החיטה, הנשארים אחרי ניפוי הקמח), **וכעין חליטה** – או מאפה שהוא כעין מאפה הנקרא חליטה (מאפה מעיסה שהוכנה על ידי נתינת קמח לתוך מים רותחים קודם לאפייה. ראה משנה חלה א,ו), **ומחמשת המינין** – והוא עשוי מחמשת מיני דגן, **- אומר עליו** – מברך לפני אכילתו**: "בורא מיני מזונות", ומברך לאחריה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לאחרי**ו**') **ברכה אחת מעין שלש** (ברכה אחת בימי האמוראים האלה היתה ברכה אחת מעין שלוש, כמו שהוא בבבלי המובא להלן) – כדעת החכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל**.**
ושואלים: **וכל** – תבשיל או מאפה, **שהוא כעין סולת וכעין** – או כעין **חליטה ואינו מחמשת המינין** (במסירה שלפנינו נוספו כאן חמש מילים כמו לעיל ונמחקו על ידי מגיה) – ואינו עשוי מחמשת מיני דגן, כגון שהוא עשוי מאורז, מה מברך לפני אכילתו?
ומספרים: **אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: שלח** (צריך לומר: 'שלח**י**' ("אוצר לשונות ירושלמיים"), וכן הוא בקטע בולוניה 2) **רב**י **זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **גב** (בכתב יד רומי: 'גבי') **אילין דבית רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **ואמרון לי, לית** (צריך לומר: '**ו**לית', וכן הוא בקטע בולוניה 2 וברש"ס) **אנא** (בכתב יד רומי: 'ול[י]נה' (=ולית אנה)) **ידע מה אמרון לי** – שלח אותי רבי זעורא (רבי יונה היה תלמידו של רבי זעורא) אצל (החכמים) האלה של בית רבי ינאי ואמרו לי (תשובה לשאלה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז), ואיני יודע (כלומר, שכחתי) מה אמרו לי. רש"ס גרס: 'שלח... ואמרון ליה... מה אמרון ליה' - שלח רבי זעורא אצל האלה של בית רבי ינאי ואמרו לו, ואיני יודע מה אמרו לו (גרסה זו מחוורת יותר)**.**
ומציעים פתרון לבעיה שהועלתה: **מיי** (היו"ד השנייה נגרדה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) **כדון?** – מה היא עכשיו (שלא נפתרה הבעיה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז)? **- אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מסתברא** – מסתבר (ההלכה בעניין הברכה על תבשיל או מאפה מאורז המוצעת להלן היא הנכונה)**, "שהכל נהיה בדברו"** – כמו שאמרו לעיל בעניין אורז שלוק (לעיל נזכרו ברכות על אורז ושם מדברים בגרגרי אורז שלמים שנתבשלו, וכאן מדברים בתבשיל או במאפה מגרגרי אורז גרוסים או טחונים)**.**

ב**בבלי ברכות** לו,ב אמרו שעל דייסה (דגן גרוס מבושל) מברכים: "בורא מיני מזונות".
ו**שם** אמרו: רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שהוא מחמשת המינים - מברכים עליו: "בורא מיני מזונות".
ו**שם** לז,א אמרו: גבי מעשה קדירה (דגן גרוס המבושל בקדירה) תניא: בתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלוש.
ו**שם** מד,א אמרו: אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינים - בתחילה מברך עליו: "בורא מיני מזונות", ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש.

בבבלי אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא: כל שהוא מחמשת המינים. ובירושלמי אמר רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא: כל שהוא כעין סולת וכעין חליטה ומחמשת המינים.
• • •
**רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת [ובדעתיה מיכול פיתה** (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי, וכן היא הגרסה ברשב"א)**], מהו למיברכה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מברכה עליה', וכן הוא ברשב"א) **בסופה? - אמר רבי יוסי: והכ**י**ן?! לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! - לית צורכה דאילא...**

הקטע הזה כפי שהוא במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי קשה, ונראה להציע תיקון לקטע הזה:
רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת, מהו מברכה עלה בסופה? - אמר רבי יוסי: והכין?! לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! - לית צורכה דאילא, הדין דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה עלה בסופה?

הפירוש לקטע הזה על פי הצעת התיקון הזו:
מציעים שאלה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: הדין דאכל סולת** – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת)**, מהו מברכה** (נראה שצריך לומר: 'מה מברך') **עלה בסופה?** – מה מברך (האוכל סולת) עליה בסוף? (האם לאחר אכילת הסולת הוא מברך ברכה אחת כדעת החכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל, או שמא הוא מברך שלוש ברכות (ברכת המזון) כדעת רבן גמליאל? - גם הראשונים פירשו את השאלה הזו שרבי ירמיה הסתפק בברכה האחרונה. אבל בברכה הראשונה אין להסתפק, שלדעת הכל לפני אכילת הסולת הוא מברך: "בורא מיני מזונות")
ודוחים את השאלה: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: והכין?!** (בתמיהה) – וכך?! **לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?!** (בתמיהה) – (וכי) לא אכל רבי ירמיה סולת מימיו (כיוון שלא ידע מה הוא מברך עליה בסוף והסתפק בדבר זה)?! (הרי ודאי שאכל סולת! ולכן על כורחך יש לומר שידע רבי ירמיה מה הוא מברך עליה בסוף ולא הסתפק בדבר זה. - הראשונים קראו את דברי רבי יוסי בניחותא ולא בתמיהה)
ומציעים שאלה שונה (במקום השאלה הקודמת שנדחתה): **לית צורכה דאילא** (=דלא / דילא. בכתב יד רומי אין מילה זו) – אין צורך (בלימוד ועיון) אלא (כלומר, אין הספק אלא)**, הדין דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא** – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת) ובדעתו לאכול פת (לאחר אכילת הסולת)**, מהו מברכה עלה בסופה?** – מהו לברך עליה בסוף? (מה הדין במקרה זה? האם הוא צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שעדיין לא הגיע לאכילת הפת, אין ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסוף, או שמא אינו צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שבדעתו לאכול פת, ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסוף? - השאלה הזו לא נפשטה. בירושלמי להלן הלכה ד נחלקו אמוראים בשאלה הזו)

ב**ירושלמי ברכות** ו,ה אמרו: רבי אבא בריה דרבי פפי בעי: אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא, מהו מברכה על סולתא בסופה? - רבנן דקיסרין פשטין לה: צריך לברך בסוף.

בירושלמי להלן ו,ה מצויה סוגיה מוחלפת, והיא מישיבת קיסרין ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

גם במסירה שלפנינו וגם בכתב יד רומי נשמטה השאלה השנייה, כנראה בשל הדמיון בין השאלה הראשונה ובין השאלה השנייה. בכתב יד רומי הועתקו המילים "ובדעתיה מיכול פיתא" מהשאלה השנייה לשאלה הראשונה או שהועתקו מהירושלמי להלן ו,ה לכאן.
יש מפרשים, שהשאלה המוצעת במקום השאלה הקודמת שנדחתה היא השאלה שלהלן: "למה הוא חותם בה בארץ?". פירוש זה קשה, כי בלשון שאלת רבי ירמיה "מהו מברכה עלה בסופה?" מפורש ששאלתו איננה בנוגע לחתימת הברכה. לכן נראה יותר פירוש המפרשים, שב"למה הוא חותם בה בארץ?" מתחיל עניין אחר, ואין הוא המשך הבירור של שאלת רבי ירמיה.
לפי פירושנו, השאלה המוצעת במקום השאלה הקודמת שנדחתה קרובה אליה בלשונה ובעניינה, ואינה שונה ממנה אלא בשתיים: בתוספת המילים "ובדעתיה מיכול פיתא", ובמילים "מהו מברכה" במקום "מה מברך" (לפי תיקון הנוסח שהצענו בשאלה הראשונה).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:23
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:23](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:23)

לפי החכמים מברכים ברכה אחת לאחר אכילת מאכלים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן שאינם פת, ולפי רבן גמליאל מברכים ברכה אחת לאחר אכילת מאכלים שאינם משבעת המינים ומחמשת מיני דגן, כגון אורז ובשר וביצה. הירושלמי לעיל מעמיד את רבי שמעון חסידא, שבירך לאחר האורז "אשר ברא מיני מעדנים..." וחתם "על הארץ ועל מעדניה", כרבן גמליאל. מכאן שגם ברכה אחת שבפי החכמים לאחר אכילת מאכלים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן שאינם פת היתה דומה לברכה שבירך רבי שמעון חסידא וחתמה בהזכרת הארץ.
שואלים: **למה הוא חותם בה בארץ?** – למה ברכה אחת לאחר האכילה חותמת בהזכרת הארץ ("על הארץ ועל...")? והרי אין מזכירים בגוף הברכה הזו את הארץ!
ומשיבים: **נעשית כברכת פועלים** – ברכה אחת דומה לברכת המזון של פועלים**, דתני:** – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): **הפועלים שהיו עושין מלאכה עם** (בקטע בולוניה 2: '**אצל**') **בעל הבית - הרי אלו מברכין** – לאחר שאכלו סעודתם, **ברכה ראשונה** – של ברכת המזון כרגיל (ברכה ראשונה היא ברכת הזימון או ברכת "הזן". ראה ירושלמי להלן ז,א)**, וכוללין של ירושלם בשל** ה**ארץ** – הברכה השנייה של ברכת המזון (ברכת הארץ) צריכה לכלול בתוכנה גם בקשה על בניין ירושלים, ואין אומרים אותה ברכה שלישית בפני עצמה כרגיל, **וחותמין** – את הברכה השנייה, **בשל** ה**ארץ** – כרגיל ("על הארץ ועל המזון"), אף על פי שכוללים של ירושלים בברכה זו. וגם אין אומרים ברכה רביעית של ברכת המזון, מפני שהקלו על הפועלים ששעתם דחוקה לקצר את ברכת המזון כדי שלא ייבטלו ממלאכתם שהם עושים בשכרם**; אבל אם היו עושין עמו בסעודן** (זו צורה ארץ ישראלית במקום 'בסעודה'. בכתב יד רומי: 'בסעדן') – שהיו הפועלים עושים מלאכה אצל בעל הבית רק בשכר הסעודה שהוא נותן להם**, או שהיה בעל הבית** – המוסר את המלאכה לפועלים, **אוכל עמהן** – ומברך עימם ברכת המזון, **- הרי אלו מברכין ארבע** – ברכות של ברכת המזון כרגיל, שכשהפועלים עובדים רק בשכר סעודתם לא חששו שלא ייבטלו ממלאכתם, וכשהם מברכים עם בעל הבית הם נגררים אחריו ובבעל הבית לא חששו שלא ייבטל ממלאכה (ברייתא זו מובאת בירושלמי לעיל ב,ד). וכמו שברכת המזון של פועלים לאחר האכילה חותמת בשל הארץ, כך ברכה אחת לאחר האכילה חותמת בשל הארץ, שקבעו חכמינו נוסח דומה לחתימה של הברכות שלאחר האכילה שעיקרן ברכה אחת**.**

בהגדה של פסח מן הגניזה הקהירית נמצאת ברכה אחרונה בנוסח: "...אשר ברא הרים ובקעות ונטע בהם עץ כל פרי. ברוך אתה ה' על הארץ ועל פרי העץ". בירכו ברכה מיוחדת זו לאחר אכילת פירות. ברכה זו אינה ידועה לנו ממקור אחר.

**דבית רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **עבדין לה כמטבע** (נוסח) **ברכה** – (החכמים) של בית רבי ינאי עושים אותה (קובעים את הברכה האחת לאחר האכילה) כמטבע ברכה (כמטבע של שלוש הברכות של ברכת המזון, שהיו אומרים את הברכה האחת מעין הנוסח של שלוש הברכות של ברכת המזון, שהיו כוללים בברכה הזו את עיקר תוכנן של שלוש הברכות. - דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש. "מטבע ברכה" משמעו המטבע של ברכת המזון, שברכת המזון נקראת ברכה סתם, כמו שמצאנו בירושלמי לעיל ד,ה: "תל שכל הפיות מתפללין עליו, בברכה...", וכן בירושלמי להלן ז,א: "אין למידין אזוב מברכה")**.**

בבבלי ברכות מד,א מכנים אמוראי ארץ ישראל את הברכה האחת שבמשנה להלן הלכה ח "ברכה אחת מעין שלוש" וקובעים שיש לברך אותה לאחר אכילת פירות משבעת המינים ומאכלים העשויים מחמשת מיני דגן שאינם פת. בבבלי שם דנים אמוראי ארץ ישראל ובבל בנוסח "ברכה אחת מעין שלוש" וחתימתה ("על הארץ ועל..."). לפי פירושנו בירושלמי כאן, דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:24
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:24](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:24)

ושואלים: **מהו להזכיר בה מעין המאורע?** – האם צריך להזכיר בברכה האחת מעין שלוש בימים מיוחדים (שבת, יום טוב וראש חודש) את עניינם של אותם ימים, כמו שמזכירים בברכת המזון?
ומספרים: **אמר רבי אבא בר זמינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **הוה** (בכתב יד רומי: 'היה') **מזכיר בה מעין המאורע.**
**אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: הואיל וחש לה** – הואיל וחשש לה, **רבי זעירא** – שהזכיר בה מעין המאורע**, צריכין אנו** (צריך לומר: 'אנ**ן**') **מיחוש** (בכתב יד רומי נוסף 'לה') – צריכים אנו לחשוש לה (להזכיר בה מעין המאורע)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:25
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:25](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:25)

דנים בעניין קדימה בברכה על הלחם.
מציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **מברכין על הדגן כשהוא מן המובחר** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'המחובר', ומגיה תיקן) – כשיש לפני המברך שני כיכרות לחם מחמשת המינים של דגן, צריך לברך ברכת הלחם על הכיכר המובחר מביניהם, כמפורט להלן**.**
**קלוסקין** (כיכר לחם עגולה מסולת (מקור המילה ביוונית)) – כיכר לחם שלם שנאפה בידי נחתום (העוסק בהכנת הפת ובאפייתה ובמכירתה), **ושלימה של בעל הבית** – כיכר לחם שלם שנאפה בבית, ושניהם של חיטים, **- אומר על הקלוסקין** – צריך לברך ברכת הלחם על הקלוסקין, מפני שהוא מובחר מכיכר הלחם של בעל הבית, שהקלוסקין צורתו עגולה ואחידה ועשוי מקמח מנופה ונקי ביותר, מה שאין כן כיכר הלחם של בעל הבית**.**
**פרוסה** (חתיכה שנפרסה מכיכר לחם) **של קלוסקין ושלימה של בעל הבית - אומר על השלימה של בעל הבית** – צריך לברך ברכת הלחם על כיכר הלחם של בעל הבית, אף שאינו עשוי מקמח נקי, מפני שהוא מובחר מפרוסה של קלוסקין, כיוון שהתכונה של שלימות עדיפה על התכונה של נקיות**.**
**פת חיטין ופת שעורין - אומר על של** ה**חיטין** – צריך לברך ברכת הלחם על הפת של החיטים, מפני שהיא מובחרת מהפת של השעורים, שחיטים מעולות משעורים (לחם שעורים נחשב בימי חכמינו כמאכל בהמות)**.**
**פרוסה של חטים ושלימה של שעורים - אומר על הפרוסה של** ה**חטים** – צריך לברך ברכת הלחם על הפת הפרוסה של החיטים, אף שאינה שלימה, מפני שהיא מובחרת מהפת השלימה של השעורים, כיוון שהתכונה של מובחרוּת עדיפה על התכונה של שלימות**.**
**פת שעורין ופת כוסמין** (אחד מחמשת מיני הדגן) **- אומר על של** ה**שעורין** – צריך לברך ברכת הלחם על הפת של השעורים**. והלא של** ה**כוסמין יפה ממנה?** – הרי הפת של הכוסמים טובה יותר מהפת של השעורים (פת כוסמים טעמה דומה לפת חיטים)! ומדוע מברך על הפת של השעורים? **אלא שזו** – הפת של השעורים, **ממין שבעה** – משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ובהם חיטה ושעורה, **וזו** – הפת של הכוסמים, **אין ממין שבעה** – ומשום כך הפת של השעורים מובחרת מהפת של הכוסמים, שמין שבעה קודם לברכה**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: דרבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **היא** – של רבי יהודה היא (הברייתא שאמרה שפת של שעורים ופת של כוסמים - מברך על של השעורים, מפני שהיא מין שבעה, היא כדעת רבי יהודה)**,** ומביאים מקור התומך בזיהוי המוצע: **דרבי יודה אמר:** – שרבי יהודה אומר: **אם יש ביניהן ממין שבעה** – מי שהיו לפניו כמה מיני מאכלים, והוא רוצה לאכול מכולם, ויש ביניהם אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, **- עליו הוא מברך** – מפני שמין שבעה קודם לברכה (משנה ברכות ו,ד). - אבל לפי החכמים החלוקים על רבי יהודה, מברך על איזו פת מהן שירצה**.**

כיכרות הנחתומים נבדלו מהכיכרות הביתיים בכמה תכונות: כיכרות הנחתומים היו בעלי צורה שווה ובעלי משקל קבוע, הם נאפו מקמח שניפויו היה מדוקדק (הניפוי של הקמח קבע את איכותו של הלחם), והם הותפחו בהצלחה בעזרת שאור (הכנת השאור דרשה מומחיות).

ב**תוספתא ברכות** ד,טו שנו: מברכים על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד? שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של גלוסקין. פרוסה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של בעל הבית. פת חיטים ופת שעורים - מברך על של חיטים. פרוסה של חיטים ושלימה של שעורים - מברך על פרוסה של חיטים. פת שעורים ופת כוסמים - מברך על של שעורים. והלא כוסמים יפים מן השעורים? אלא שהשעורים ממין שבעה וכוסמים אינם ממין שבעה.

הנוסח בכתב יד אחר של התוספתא: "שלימה של גלוסקין ושלימה של בעל הבית - מברך על שלימה של בעל הבית". יש לנו כאן שריד של נוסח אחר. וכן העתיק רמב"ן מן הירושלמי: "שלימה של קלוסקין ושלימה של בעל הבית - אומר על השלימה של בעל הבית. פרוסה של בעל הבית ושלימה של קלוסקין - אומר על השלימה של קלוסקין" (בירושלמי שלפנינו הגרסה להיפך). לפי נוסח זה יש להעדיף את הכיכר של בעל הבית על הקלוסקין, משום שהכיכר של בעל הבית גדולה יותר מהקלוסקין, כמו שכתב ראבי"ה ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי ברכות** לט,ב אמרו: איתמר: הביאו לפניהם פתיתים (פרוסות לחם) ושלימים (כיכרות לחם שלימים) - רב הונא אמר: מברך (רשאי לברך) על הפתיתים ופוטר את השלימים, ורבי יוחנן אמר: מברך על השלימים, דבעינן מצווה מן המובחר. אבל פרוסה / פתיתים של חיטים ושלימה / ושלימים של שעורים - דברי הכל מברך על הפרוסה / הפתיתים של חיטים ופוטר את השלימה / השלימים של שעורים.

דעת רבי יוחנן, שיש לברך על השלמים משום שהם מובחרים יותר מהפתיתים, מתאימה לנאמר בתוספתא ובירושלמי. אבל רב הונא חולק ומעדיף את הפתיתים, ונחלקו הראשונים בהסבר דעתו.

נראה שרב הונא ועורכי הבבלי לא הכירו את הברייתא שבתוספתא ובירושלמי. בבבלי סברו שהדיעה הארץ ישראלית המשתקפת בה ששלימה מובחרת היא דיעה אמוראית שייחסו אותה לרבי יוחנן.
יש הבדל בין הברייתא ובין הבבלי בניסוח הדברים. בתוספתא ובירושלמי: "מברך על... / אומר על...", ובבבלי: " מברך על... ופוטר את...". הלשון שבבבלי שייך רק כשאין ברכותיהם שוות ומברכים על העיקר כדי לפטור את הטפל.
נראה שהברייתא שבתוספתא ובירושלמי מדברת במקרה שברכותיהם שוות: הן על הפרוסה הן על השלימה מברכים "המוציא", בהתאם להלכה הארץ ישראלית שמברכים "המוציא" אף על פת פרוסה, אלא שלכתחילה יש לברך על פת שלימה.
בבבלי הניחו שהברכה על השלימה (השלימים) היא "המוציא" והברכה על הפרוסה (הפתיתים) היא "בורא מיני מזונות". רב הונא סובר שהוא מברך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה אם רוצה בכך, ופוטר את השלימה מלברך עליה "המוציא" אם יבצענה אחר כך. רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר שהשלימה נחשבת עיקר לגבי הפרוסה, כי מצווה מן המובחר לברך על השלימה, ולכן יש לברך "המוציא" על השלימה, והוא פוטר את הפרוסה אם יאכל ממנה, ואם בירך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה לא פטר את השלימה, ויש לחזור ולברך עליה "המוציא" כשיפרסנה.
לפי הבבלי, במקרה של שלימה של שעורים ופרוסה של חיטים, אף רבי יוחנן מודה שיש לברך "בורא מיני מזונות" על הפרוסה והוא פוטר בברכה זו את השלימה של שעורים, כי פרוסה של חיטים היא העיקר ("ברכות פרק שישי", עמודים 340-343).

**פת טמיאה** – שלא נזהרו לעשות אותה בטהרה, **ופת טהורה** – שנזהרו לעשות אותה בטהרה, **- רבי חייא בר ווא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: אומר על הטהורה** – צריך לברך ברכת הלחם על הפת הטהורה, מפני שהיא מובחרת מפת טמאה, שטהור עדיף מטמא**.**
**פת נקייה** (לחם טוב ומשובח) **טמיאה ופת קיבר** (לחם העשוי מקמח גס ומלא סובין (קליפות של גרגרים) (מקור המילה 'קיבר' ביוונית ובלטינית)) **טהורה - רבי חייא בר אדא** (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: על אי זה מהן שירצה** – לאכול תחילה, **יברך** – מפני שבפת זו יש מעלה אחת שאין בזו ובפת זו יש מעלה אחרת שאין בזו (בכתב יד רומי: 'מברך על איזה שירצה', ובקטע בולוניה 2: 'אומר על אי זה מהם שירצה')**.**

פת קיבר עשויה מסובין של שעורים, היא גרועה בטעמה, קשה לבני מעיים, והיא מאכל עבדים ("פת קיבר", "תרביץ" לו, עמודים 200-201).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:26
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:1:26](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:1:26)

דנים בברכה על אכילת קור (חלק מגזע הדקל).
**קורא** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'קודם', ומגיה תיקן. ובכתב יד רומי: 'קור'. - מקור המילה באכדית) – הקור (חומר רך מאוד וראוי למאכל, הנמצא בגזעו של עץ התמר סמוך לקודקודו. הקור מורכב מניצני העלים שמהם בוקעים הלולבים), **- רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: אומר עליו** – לפני אכילתו**: "בורא פרי העץ"** – שלדעתו מברכים ברכה זו לפני אכילת חלק מעץ, בין מפריו ובין מגזעו**.**
**תנא** (בכתב יד רומי וברש"ס: '**תני**') – שונה (ברייתא) **רבי חלפתא בן שאול** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**:** אומר עליו: **"שהכל נהיה בדברו"** – שהקור הוא גזע עץ, וגזעי עצים אינם נחשבים מאכל אדם, ולכן אין לברך עליו את ברכות הפירות, וברכתו היא "שהכל"**.**
**תני** – שונה (ברייתא) **רבי יהושע** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'ר' **הושעיה**'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - ואולי צריך לומר: '**אמר** רבי הושעיה' ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 634))**:** אומר עליו: **"בורא מיני דשאים"** – שמברכים ברכה זו לפני אכילת דבר שגידולו מן הארץ אך אינו פרי, ולכן זו הברכה הראויה על הקור, שכן אינו פרי**.**
ומציעים מקור תנאי חולק: **מתניתא דרבי אושעיא פליגא עילוי** (צריך לומר: 'עלוי')**:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא) של רבי אושעיא חלוקה עליו (על רבי אושעיא עצמו): **ואלו הן מיני דשאים: הקינרס** (צמח תרבותי קוצני בעל תפרחת גדולה, שעלי המעטפת והמצעית של התפרחת נאכלים מבושלים) **והחלימה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'והחלמה'. - חלמית, צמח בר שעליו נאכלו) **והדמוע** (?) **והאטד** (שיח בר קוצני, שענפיו הרכים נאכלים כבושים במלח או בחומץ) – על כל המינים הללו מברך: "בורא מיני דשאים" (ולא "בורא פרי האדמה"). וכיוון שקור אינו דומה לקינרס וחביריו, משמע שאינו דשא, ואין לברך עליו "בורא מיני דשאים", שלא כמו שאמר רבי אושעיא עצמו לעיל (ברייתא זו מובאת בירושלמי כלאים ה,ח, ואמרו שם שברייתא זו נאמרה לעניין ברכה)**.**

ב**בבלי ברכות** לו,א ו**עירובין** כח,ב אמרו: קורא - רב יהודה אמר: "בורא פרי האדמה" - אוכלא הוא. ושמואל אמר: "שהכל נהיה בדברו" - הואיל וסופו להקשות / הואיל וסופו להקשות לאו אוכלא הוא.

לדעת רב יהודה, יש לברך "בורא פרי האדמה" על כל דבר הצומח מן האדמה ולא רק על פרי ממש.
בבבלי אמר שמואל שיש לברך על הקור "שהכל", ובירושלמי אמרו בשם שמואל שיש לברך עליו "בורא פרי העץ".
האמוראים שאמרו שאין לברך על הקור "בורא פרי העץ" סבורים שיש לברך ברכה זו רק על פרי העץ ולא על העץ עצמו.

אכלו את הקור בצורות שונות: חי, שלוק או מטוגן (בבלי עירובין כח,ב). אפשר שארבע הברכות השונות על הקור שאמרו האמוראים בשני התלמודים תלויות בצורת אכילתו, כמו שאמרו בירושלמי לעיל לגבי האורז.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:2:1)

**משנה**
**בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה"** – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך על פירות האילן ובירך עליהם "בורא פרי האדמה" במקום "בורא פרי העץ", **- יצא** – ידי חובתו בברכה זו**, על פירות האדמה** (בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'ועל פירות הארץ')**: "בורא פרי העץ"** – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך על פירות הארץ ובירך עליהם "בורא פרי העץ" במקום "בורא פרי האדמה", **- לא יצא** – ידי חובתו בברכה זו**. ועל כולם** – על כל אלה ששנינו בהלכה א, על פירות האילן ועל פירות הארץ ועל הירקות**, אם אמר: "שהכל** נהיה בדברו**"** – אם שינה מהברכה שתיקנו חכמים לברך עליהם ובירך עליהם "שהכל נהיה בדברו", **- יצא** – ידי חובתו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:2:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ביכורים א,ח.
מציעים זיהוי למקור התנאי עלום השם: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: דרבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **היא** – של רבי יהודה היא (המשנה שאמרה שאם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא, היא כדעת רבי יהודה)**,** ומציעים את תוכן שיטתו של החכם הנזכר: **דרבי יודא** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) **עביד** – עושה **את האילנות בקשים** (צריך לומר: '**כ**קשים', וכן הוא בקטע בולוניה 2. - גבעולים יבשים של תבואה שנשארו בשדה לאחר הקציר) – רבי יהודה מחשיב את האילנות כמו קשים של תבואה, שכן שנינו במשנה ביכורים א,ו: "**נקצץ** (נכרת, נגדע) **האילן** (שממנו הוא מביא את פירות הביכורים, לאחר שניטלו ממנו הביכורים) **- מביא ואינו קורא** (פרשת מקרא ביכורים, שהרי זה כאילו אין לו קרקע, ואינו יכול לקרוא פרשה המדברת על הקרקע שיש לו)**; רבי יהודה אומר: מביא וקורא** (שהרי יש לו קרקע)", וטעמו של רבי יהודה הוא, שכמו שהמביא ביכורים מגרגרי התבואה, אף שהיו מחוברים לקשים שנקצצו מן הקרקע - קורא, כיוון שגרגרי התבואה נחשבים כגדלים מן האדמה ולא מן הקשים, כך המביא ביכורים מפירות האילן, אף שהיו מחוברים לאילן שנקצץ מן הקרקע - קורא, כיוון שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה ולא מן האילן. ולכן לדעת רבי יהודה, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא (ואף על פי שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה, יש לכתחילה לברך עליהם: "בורא פרי העץ", משום ששיטת רבי יהודה היא שיש לברך מיוחדת על כל מין ומין. אבל לפי החולקים על רבי יהודה, שסבורים שאם נקצץ האילן - מביא ואינו קורא, פירות האילן אינם נחשבים כגדלים מן האדמה אלא מן האילן. ולכן לדעתם, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - לא יצא)**.**
ומציעים הצעת זיהוי מונגדת: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: דברי הכל היא** – המשנה נכונה לדעת הכל (כפי שמסבירים מיד), בניגוד להצעה שהוצעה לפני כן, שלפיה המשנה נכונה רק לדעת רבי יהודה**. פירות האילן בכלל** (בגדר) **פירות האדמה** – שהרי האילן גדל מן האדמה, ונמצא שפירות האילן הגדלים מן האילן הרי הם גדלים גם מן האדמה, ולכן, אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא**, ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 ובמקבילה: 'פירות האילן'. - הגרסה 'פירות העץ' בטעות יסודה, ומקורה באשגרה ממקור אחר, אולי משנתנו הדנה בברכת "בורא פרי העץ". אי התאמת הסגנון מורה על כך, שהרי פתח ב'פירות האילן' וסיים ב'פירות העץ' ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 546, הערה 5)) – ולכן, אם בירך על פירות האדמה: "בורא פרי העץ" - לא יצא (ואף על פי שפירות האילן גדלים גם מן האדמה, סבורים החולקים על רבי יהודה שאם נקצץ האילן - מביא ואינו קורא, משום שאין פירות האילן גדלים גם מן האדמה אלא אם כן האילן גדל מן האדמה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ביכורים.

כשמעמידים משנה או ברייתא כחכם יחיד, דרכו של האמורא רבי יוסי להעמיד אותה כדברי הכל.

דברי רבי יוסי שפירות האילן בכלל פירות האדמה מיוסדים על הביטוי "פרי האדמה" שנאמר בפרשת הביכורים (דברים פרק כו) שבכללו פירות האילן.

ב**בבלי ברכות** מ,א אמרו: "בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא". - מאן תנא דעיקר (חלקו התחתון של האילן המחובר לאדמה) - ארעא היא (נחשב כחלק מהאדמה, שמפני זה אפשר לברך על פירות האילן "בורא פרי האדמה")? - אמר רב נחמן בר יצחק: רבי יהודה היא, דתנן: נקצץ האילן - מביא ואינו קורא; רבי יהודה אומר: מביא וקורא (כי עיקרו של האילן - אדמה הוא, וגם כשנקצץ האילן הרי הוא כמחובר לאדמה).

לפי הבבלי, רבי יהודה סבור שפירות האילן נחשבים כגדלים מן האדמה משום ש"עיקר - ארעא היא". ולפי הירושלמי, רבי יהודה סבור כך משום שהוא עושה את האילנות כקשים.
בבבלי הובאה רק דיעה אחת שמעמידה את המשנה כרבי יהודה, ואילו בירושלמי הובאה גם דיעה אחרת שמעמידה את המשנה כדברי הכל.
• • •
במשנה שנינו: "ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא".
**רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: חוץ מן היין ומן הפת** – הדין של המשנה לא נאמר ביין ובפת, משום שהחכמים קבעו לכל אחד מהם ברכה המיוחדת רק לו לבדו, ולכן אם בירך עליהם את הברכה הכללית "שהכל נהיה בדברו" - לא יצא ידי חובתו**.**
ומציעים סיוע ממשנה: **מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה ברכות ו,א) אומרת כך (שאם בירך על היין ועל הפת: "שהכל נהיה בדברו" - לא יצא, ששנינו): **חוץ מן היין, שעל היין הוא אומר: "בורא פרי הגפן". חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר: "המוציא לחם מן הארץ"** – המשנה לעיל הוציאה את היין מכלל פירות האילן ואת הפת מכלל פירות הארץ, ולכן דברי המשנה כאן "ועל כולם" המתייחסים לפירות האילן ולפירות הארץ המוזכרים במשנה לעיל אינם מתייחסים ליין ולפת**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:2:3)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: כל המשנה על המטבע** (הנוסח. - בכתב יד רומי: 'המשנה ממטבע') **שטבעו** (בכתב יד רומי: 'שקבעו') **חכמים** – שבירך על מאכל ברכה בנוסח שלא תיקנו חכמים, **- לא יצא ידי חובתו** – לא יצא ידי חובת ברכה. רבי יוסי חולק על רבי מאיר להלן**.**
**רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: כל שנשתנה מברייתו** – כל מאכל שהשתנה ממצבו הטבעי, כגון שאפאו ובישלו וכיוצא בו, **ולא שינה ברכתו** – בירך עליו את הברכה שהיתה לו לפני שהשתנה, ולא בירך עליו ברכה מיוחדת, **- לא יצא** – ידי חובתו (בתוספתא נראה שדברי רבי יהודה מקדימים את הברייתא הבאה בעניין ברכת "בורא מיני מזונות" על גרגרי חיטה או אורז שטחנם ואפאם ובישלם, שהובאה בירושלמי לעיל ו,א)**.**
**רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: אפילו אמר: "ברוך שברא** (בכתב יד רומי: 'אשר ברא את', ובקטע בולוניה 2: 'שברא את') **החפץ הזה, מה נאה הוא זה"** (בכתב יד רומי ובהלכות הירושלמי לרמב"ם אין מילה זו) – שבירך על מאכל ברכה בנוסח שלא תיקנו חכמים, **- יצא** – ידי חובתו. רבי מאיר חולק על רבי יוסי לעיל**.**

ופוסקים הלכה: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: הלכה כרבי מאיר** – פסק ההלכה במחלוקת רבי יוסי ורבי מאיר בעניין שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכה הוא כרבי מאיר**.**

ומציעים היסק (ממעשה): **מילתיה דרב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמרה כן:** – דברו של רב אומר כך (שהלכה כרבי מאיר): **חד פרסוי** (צריך לומר: 'פרס**י**י') **אתא לגבי רב** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שאל לרב', ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'אתא שאל לרב, אמר ליה')**:** – פרסי (יהודי מארץ פרס) אחד בא אצל רב (ושאל אותו): **בגין דאנא אכל פיסתי ולא אנא** (במסירה שלפנינו נגרד ונכתב על ידי מגיה שתי מילים אלו. והיה כתוב כנראה 'ולינא' (=ולית אנא), כלשון הירושלמי תמיד. ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'ולית אנא') **חכים מברכא עליה** (בכתב יד רומי אין מילה זו) – בשביל שאני אוכל את לחמי ואין אני יודע לברך עליה (לפני אכילת הלחם)**, ונא** (במסירה שלפנינו הוגה על ידי מגיה 'ואנא') **אמר:** – ואני אומר (מברך על הלחם): **"ברוך דברא הדין פסא"** (בכתב יד רומי: 'פיטא', ובהלכות הירושלמי לרמב"ם: 'פיטה', והוא כתיב עממי במקום 'פיתא') – "ברוך שברא את הלחם הזה", **- נפיק אנא ידי חובתי?** – יוצא אני ידי חובתי (בברכה זו)? **אמר ליה:** – אמר לו (רב): **אין** – כן (אתה יוצא ידי חובתך. מכאן שהלכה כרבי מאיר. - ואף על פי שלא הזכיר את שם ה' במפורש - יצא, כיוון שברור מתוך לשונו שהוא מתכוון לשמים, שהרי אין בורא פת אלא אחד ("תוספתא כפשוטה"))**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,ד-ה שנו: רבי מאיר אומר: אפילו ראה את הפת ואמר: "ברוך אשר ברא את הפת הזו, כמה היא נאה" - זו ברכתה; ראה את התאנים ואמר: "ברוך שברא את התאנים הללו, כמה נאים הם" - זו ברכתם. - רבי יוסי אומר (וחולק על רבי מאיר): כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה - לא יצא.
רבי יהודה אומר: כל שנשתנה מברייתו ושינה ברכתו - יצא (הוא הדין שמברך לכתחילה כן, ולא אמר רבי יהודה "יצא" אלא אגב דברי רבי יוסי ששנה "לא יצא". ושיטת רבי יהודה היא הלכה בפני עצמה, ואינה עניין למחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, ורבי יהודה אינו מדבר בשינוי מטבע שטבעו חכמים).

בירושלמי העתיקו את הברייתא שבתוספתא בשינוי סדר והקדימו את דברי רבי יוסי ורבי יהודה לדברי רבי מאיר. בירושלמי אמרו שאפילו בדיעבד לא יצא לרבי יהודה אם לא שינה את ברכתו לשם המאכל לאחר שינויו ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי ברכות** מ,ב אמרו: "ועל כולם, אם אמר: שהכל נהיה בדברו - יצא". - איתמר: רב הונא אמר: חוץ מן הפת; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת. איכא דאמרי: רב הונא אמר: חוץ מן הפת ומן היין; ורבי יוחנן אמר: אפילו פת ויין.
נימא כתנאי: ראה פת ואמר: "כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה" - יצא. ראה תאינה ואמר: "כמה נאה תאינה זו, ברוך המקום שבראה" - יצא; דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו. נימא, רב הונא דאמר כרבי יוסי, ורבי יוחנן דאמר כרבי מאיר! - אמר לך רב הונא: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם - אלא דקא מדכר שמה דפת, אבל הכא דלא קא מדכר שמה דפת - אפילו רבי מאיר מודה. ורבי יוחנן אמר לך: אנא דאמרי אפילו לרבי יוסי, עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם - אלא משום דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן / דלא קאמר ברכה דתקינו רבנן, אבל הכא דקאמר ברכה דתקינו רבנן - אפילו רבי יוסי מודה.
בנימין רעיא (הרועה) כרך ריפתא (כדי לאכול), אמר (לפני שאכל): "בריך מריה דהאי פיתא / ריפתא". אמר רב: יצא. - והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם - אינה ברכה! - דאמר: "בריך רחמנא מריה דהאי פיתא / ריפתא".

לפי הנוסח הראשון בדברי רב הונא בבבלי, פת דווקא, מפני שלברכת הפת מטבע משלה השונה לגמרי מכל שאר ברכות הפירות (חוץ מברכת הפת יש בכולן: "בורא פרי"). לעומת זה, לפי הנוסח השני בדברי רב הונא בבבלי, פת והוא הדין יין, משום שיש לכל אחד מהם ברכה המיוחדת רק לו לבדו.
בירושלמי נזכר המאמר של האמורא הבבלי רב הונא (בנוסח השני של דברי רב הונא בבבלי) ולא נזכר המאמר של האמורא הארץ ישראלי רבי יוחנן.
בבבלי לא הציעו סיוע לדברי רב הונא מן המשנה ברכות ו,א ("חוץ מן היין", "חוץ מן הפת") כמו בירושלמי. בירושלמי לא הציעו "כתנאי" כמו בבבלי, אף על פי שיש בירושלמי מעין ברייתת התנאים שבבבלי, מפני שבירושלמי יש רק דברי רב הונא ואין דברי רבי יוחנן.
המימרה של האמורא הארץ ישראלי רבי יעקב בר אחא בשם האמורא הבבלי שמואל שהלכה כרבי מאיר נמצאת רק בירושלמי.
המעשה בבנימין רעיא ורב בבבלי דומה למעשה בחד פרסיי ורב בירושלמי. המעשה היה בבבל, ושם ידעו את שמו. בלשון הברכה יש שינוי בין הבבלי והירושלמי: בבבלי: "מריה", ובירושלמי: "דברא". בבבלי, שלא כבירושלמי, לא אמרו במפורש שרב פסק כרבי מאיר.
בברכה שבמעשה זה שבירושלמי אין הזכרת השם או כינוי, שלא כבבבלי. גם בברכה שבדברי רבי מאיר לפי הנוסח שבירושלמי אין הזכרת השם או כינוי, שלא כבבבלי.

בארץ ישראל, כשהיו מביאים לפניהם מליח ופרוסת פת, היו מברכים "שהכל" על המליח שהוא העיקר ופוטרים את הפת שהיא הטפילה (תוספתא ברכות ד,יד; וראה ירושלמי להלן ו,ז), וכשהיו מביאים לפניהם אורז מבושל ויין, היו מברכים "שהכל" על האורז שהוא העיקר ופוטרים את היין שהוא הטפל (תוספתא ברכות ד,יג). בבבלי הסיקו, שאם בארץ ישראל הפת והיין נפטרים לפעמים לכתחילה בברכת "שהכל", מסתבר שאף בדיעבד אם בירך עליהם "שהכל" יצא ידי חובה. בבבלי ייחסו תפיסה זאת לרבי יוחנן, כדרכם של עורכי הבבלי בהתייחסם לחומר ארץ ישראלי עלום שם. בירושלמי לא היה מקום לדיעה המיוחסת בבבלי לרבי יוחנן בשל חשיבותם של הפת והיין בסעודה בארץ ישראל ("ברכות פרק שישי", עמודים 413-414).
יש להעיר, שהברכה על העיקר פוטרת את הטפל אף כשהיא ברכה שאם בירך אותה על הטפל לא יצא ידי חובה, ולכן אין להסיק מעניין עיקר וטפל לעניין כאן.

רבי יהודה אינו מדבר בשינוי מטבע שטבעו חכמים, ולפיכך לא העתיקו את דבריו בבבלי, מפני שאינם עניין כלל למחלוקת רב הונא ורבי יוחנן שם ("תוספתא כפשוטה").

אפשר שאף בירושלמי במקורו לא הביאו את דברי רבי יהודה, ובתקופה מאוחרת הם נכתבו על הגיליון, וכשהוכנסו לפנים הוכנסו שלא במקומם בין דברי רבי יוסי ובין דברי רבי מאיר.

לפי המשנה ברכות ו,א, אין לשנות את הברכה על פירות שנשתנו מברייתם פרט לפת וליין (כך אמרו בירושלמי לעיל הלכה א). נוסח דברי רבי יהודה בתוספתא תואם למשנה הזו. אך לפי נוסח דבריו בירושלמי, הוא חולק על המשנה הזו וסובר שלא רק שינוי חיטים לפת ושינוי ענבים ליין מחייב שינוי ברכה אלא שינוי כל דבר מחייב שינוי ברכה, ואין מברכים "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" על דגנים, פירות וירקות שנשתנו מברייתם.

במסירת המעשה של בנימין רעיא בארץ ישראל הומר נוסח הברכה המקורי בבבלי "בריך מריה דהאי פיתא" ב"ברוך דברא הדין פסא" בהשפעת ברכתו של רבי מאיר בברייתא "ברוך שברא את החפץ הזה", שהרי בירושלמי נאמר במפורש שרב פסק כרבי מאיר, והמגמה להשוות את נוסחי הברכה של שניהם מובנת. יש להניח שבירושלמי לא הכירו את מימרת רב שברכה צריכה הזכרת השם (בירושלמי ברכות ט,א מובאת מימרת רב בגרסה אחרת שברכה צריכה מלכות. הברכה שבמעשה שבירושלמי אינה מתאימה למימרה זו) ("ברכות פרק שישי", עמוד 417).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:2:4)

ומספרים: **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם אבא בר בר חנה** (בכתב יד רומי: 'אבה בר בר הונא'. ונראה שצריך לומר: 'אבא בר חנה'. - רבה בר חנה, אמורא בדור הראשון)**: בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **ותרין תלמידוי** – ושני תלמידיו, **נתארחו אצל בעל הבית** (בכתב יד רומי נוסף 'אחד') **בהדין פונדיקא** (מקור המילה ביוונית) **דברכתא** – בפונדק (אכסניה) הזה של ברכתא (שם מקום שאינו ידוע. אפשר שהוא שיבוש של 'נרבתא', עיר שזיהוי מקומה שנוי במחלוקת, ואולי היתה סמוכה לקיסריה)**. אפיק קומיהון פרגן ואחונייא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**פרגיין ואחוניין**', וכן הוא ברשב"א) **וקפלוטין** (מקור המילה ביוונית ופירושה: ראש) – הוציא (הגיש בעל הבית) לפניהם (לפני בר קפרא ותלמידיו) פרגיות (עופות צעירים) ושזיפים וקפלוטים (זן של כרישים, שהם מין ירק הקרוב לשום ולבצל, שבו אכלו את הראשים (הבצלים) המוארכים כשהם כבושים או שלוקים במים)**. אמרי** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'אמרין', וצריך לומר: '**אמרון**')**:** – אמרו (התלמידים): **נברך על קפלוטה** – אם נברך על הקפלוט (שברכתו "בורא פרי האדמה"), **- דו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**הוא**', וכן הוא ברשב"א) **פטר אחוניתא ולא פטר פרגיתא** – הוא פוטר את השזיף (כי אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא) ולא פוטר את הפרגית**. נברך על אחוניתא** (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'פרגיתא', ותוקן על ידי מגיה 'אחונייתא' כמו שהוא בכתב יד רומי, וכן הוא ברשב"א) – אם נברך על השזיף (שברכתו "בורא פרי העץ"), **- לא פטר לא דין ולא דין** – לא פוטר לא את זה ולא את זה (כי אם בירך על פירות הארץ: "בורא פרי העץ" - לא יצא)**. קפץ חד ובירך על פרגיתא:** – קפץ (עשה בחיפזון, הזדרז ביותר) אחד (מהתלמידים) ובירך על הפרגית: **"שהכל נהיה בדברו"** – והתכוון לפטור את השזיפים ואת הקפלוטים, כי אם בירך על כולם: "שהכל נהיה בדברו" - יצא**. גחיך ליה חבריה** – גיחך לו (צחק עליו) חבירו (על שקפץ ובירך)**. אמר ליה** – אמר לו (לזה שגיחך) **בר קפרא: לא לזה גורגרן** (מי שלהוט אחרי אכילה גסה, רעבתן) **אלא לך לוגלגן** (מי שמרבה ללעוג) – איני כועס על זה שקפץ ובירך אלא עליך שלגלגת על חבירך (נראה שנשמט בירושלמי שכעס בר קפרא, כמו שאמרו בבבלי)**. זה עשה כגרגרנותו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'בגרגרנותו') – זה קפץ ובירך בשל רעבתנותו, ולכן איני כועס עליו**. אתה למה ליגלגתה** (לעגת) – על חבירך**?** – ולכן אני כועס עליך (בקטע בולוניה 2: 'ואתה עשיתה בלגלגנותך'). **ולזה** – שקפץ ובירך, **אמר** – בר קפרא**: חכם אין כאן; זקן אין כאן?!** – אומנם אין הולכים כאן אחר החכם, אבל האם אין הולכים כאן אחר הזקן?! שלא היה לך לקפוץ ולברך, אלא היה לך לתת לי לברך תחילה, ולא משום שאני חכם אלא משום שאני זקן, שכן כאן, במסיבה (התכנסות של קבוצת אנשים להסב לסעודה), אף שאין להקפיד שהאדם הגדול בחוכמה מבין המסובים הוא יברך תחילה, אבל יש להקפיד שהאדם הגדול בזקנה מבין המסובים הוא יברך תחילה, ולכן אני כועס עליך על שקפצת ובירכת ולא נתת לי לברך תחילה (הפירוש למשפט זה הוא על פי הבבלי בבא בתרא קכ,א: "אמר רבי אמי: בישיבה הלך אחר חוכמה, במסיבה הלך אחר זקנה").
**אמרו** – חכמים הוסיפו על מעשה זה ואמרו**: לא יצאה שנתן** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'שבתן') **עד שמתו** – מתו שני התלמידים בטרם נסתיימה השנה (שנענשו מן השמים משום כעסו של בר קפרא עליהם)**.**
**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הא אזלינן** (צריך לומר: '**אזילין**' (כמו בקטע בולוניה 2, וכן הוא ברשב"א) / '**אזלון**') **תרין** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'תרין עמה' - שני האנשים, וכן הוא ברשב"א) **ולא שמעינן** (צריך לומר: '**שמענן**'. - הצורה 'שמעינן' היא צורה בבלית - בינוני עם כינוי, והעיקר בגלילית 'שמענן' - לשון עבר ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **מינה כלום!** (לשון דומה אמר רבי יוסי גם בירושלמי נזיר ז,ב) – הרי הלכו (מתו) שניים ולא שמענו (למדנו) ממנה כלום! (שעדיין לא ברור כיצד צריך לנהוג במקרה זה)
ומציעים פתרון לבעיה: **מיי כדין** (צריך לומר: 'כד**ו**ן')**?** – מה היא עכשיו (שלא נפתרה הבעיה בעניין הברכה לפני אכילת מאכלים שברכותיהם שונות)? **- מסתברא** – מסתבר (שההלכה בעניין זה היא כמו שמוצע להלן)**, מברך על הקפלוט** – "בורא פרי האדמה"**,** מפני **שהכל (נהיה בדברו** (שתי מילים אלו יתירות, ואינן בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן אינן ברשב"א)**) טפילה** (דבר שאינו עיקרי) **לו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'לירק', וכן הוא ברשב"א) – הקפלוט פוטר את השזיף ואת הפרגית, שהדין הוא שהאוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו - מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בברכת העיקר (משנה להלן ו,ז), ובמקרה זה הקפלוט המזין והמשביע הוא עיקר המזון והשזיף והפרגית טפילים לו, ולכן מברך על הקפלוט ופוטר את השזיף ואת הפרגית**.**

ב**בבלי ברכות** לט,א אמרו (בעניין הברכה על שלקות): נימא כתנאי / תא שמע, דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא. הביאו לפניהם כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך. קפץ ובירך על הפרגיות תחילה. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא ואמר (למלגלג): לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס. אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, אתה על מה לגלגת / למה מלגלג עליו? חזר ואמר (למברך): לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן?! - תנא: שניהם (תלמידי בר קפרא) לא הוציאו שבתם / שנתם. - מאי לאו בהא קא מיפלגי, דמברך (שהקדים את הפרגיות) סבר: שלקות - "שהכל נהיה בדברו" / שלקות אשתנו והכא "שהכל" והכא "שהכל" (פרגיות ושלקות ברכתם "שהכל"), הלכך חביב עדיף (יש לברך קודם על מאכל שחביב יותר); ומלגלג סבר: שלקות - "בורא פרי האדמה" / שלקות לא אשתנו והכא "שהכל" והכא "בורא פרי האדמה" (פרגיות ברכתם "שהכל" ושלקות ברכתם "בורא פרי האדמה"), הלכך פירא / חשוב עדיף / ובמקום "שהכל" "בורא פרי האדמה" עדיף! - לא, דכולי עלמא שלקות - "שהכל נהיה בדברו" / שלקות אשתנו, ובהאי סברא / ובהא קא מיפלגי, מר סבר: חביב עדיף, ומר סבר: כרוב עדיף, דזיין (שהוא מזין ומשביע).

הסיפור על בר קפרא ותלמידיו הארץ ישראלים הובא בירושלמי מפי אמוראים בבליים.
בבבלי הובא הסיפור על תלמידי בר קפרא בסוגיה שעוסקת בעניין הברכה על שלקות (ירקות שנתבשלו), ואילו בירושלמי הובא הסיפור בסוגייה העוסקת בעניין שינוי ממטבע הברכה שתיקנו חכמים על מאכלים.
בירושלמי סיפרו שהתלמידים דנו בשאלה על איזה מאכל לברך כדי לפטור בברכתו את שאר המאכלים (שאלת קביעת עיקר וטפל. התלמידים סברו לקבוע עיקר וטפל על פי כלליות הברכה של כל מין. ברם בירושלמי הסיקו שיש לקבוע עיקר וטפל על פי התכונות המזינות של כל מין). ואילו בבבלי הסבירו שהתלמידים נחלקו בשאלה על איזה מאכל לברך תחילה (שאלת קדימה בברכות. לפי הבבלי, כשיש לפניו כמה מינים, מברך על כל מין ומין. אבל לפי הירושלמי, מברך על מין אחד ופוטר את שאר המינים. לפי הבבלי, אין דין עיקר וטפל אלא כשמין אחד בא מחמת מין אחר. ראה ירושלמי להלן ו,ד).
בבבלי סיפרו שבר קפרא נתן רשות לאחד מהתלמידים לברך, ואילו בירושלמי לא אמרו כך. ואפשר שבבבלי הוא אשגרה מסיפור אחר בבבלי שם לז,א: "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובים ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ רבי עקיבא ובירך ברכה אחת מעין שלוש" (סיפור זה מקורו בתוספתא ברכות ד,טו ושם אין "ונתן רשות..."). בשני המעשים מסופר על מסיבה שבה קפץ אחד ובירך וכעסו עליו, אלא ששם מדובר בברכה לאחר האכילה והכעס היה על מהות הברכה שבירך, וכאן מדובר בברכה לפני האכילה והכעס היה על שקפץ ובירך ולא נתן לזקן לברך (לפי פירושנו).
הלשון שבבבלי "אם חוכמה אין כאן, זקנה אין כאן?!" היא הלשון שבירושלמי "חכם אין כאן; זקן אין כאן?!". מהלשון שבבבלי יש ללמוד שחלקה הראשון של הלשון שבירושלמי הוא בניחותא וחלקה השני הוא בתמיהה.
בירושלמי אמרו שהמעשה היה בפונדקא דברכתא. יש בשם ברכתא (הברכה) רמז לנושא הסיפור שהוא ברכה על מאכלים.
לפי הבבלי, התוספות הנלוות לפרגיות היו כרוב ודורמסקין. ולפי הירושלמי, התוספות היו אחוניות וקפלוטים. בבבלי ברכות לח,ב אמרו, שנהגו לאכול כרוב שלוק ולא חי וכרישים חיים ולא שלוקים. מכיוון שבבבלי רצו להעמיד את המעשה בשלקות, לכן החליפו את הקפלוטים (כרישים) בכרוב שדרכו להיאכל שלוק.

בר קפרא הקדים לכעוס על המלגלג, משום שזה שלגלג על חבירו עשה מעשה חמור יותר מזה שקפץ ובירך, שכן המלגלג פגע בכבוד חברו והמברך פגע בכבוד רבו, ובר קפרא הקפיד יותר על הפגיעה בכבוד חבר מהפגיעה בכבוד עצמו.

הפירות הקרויים בימינו 'שזיפים' שמם בספרות חכמים 'דורמסקין', 'דורמסקניות', 'אחוניות'. משמעות השם 'דורמסקין' היא פרי שבא מהעיר דמשק / דרמשק.
יש מציע שאחוניות הם מין של ירק (ללא הגדרה מדויקת), ויש משער שאחוניות הם סוג של תמרים לחים.

מהירושלמי עולה בבירור שהברכה על האחוניות היא "בורא פרי העץ", ולכן אין היא פוטרת לא את הירק ולא את הבשר. מדוע לא העלו בבבלי את האפשרות לברך קודם "בורא פרי העץ" על הדורמסקין משום שברכה זו חשובה יותר מברכת "בורא פרי האדמה" ומברכת "שהכל"? נראה להציע, שלפי הבבלי, אף שהביאו להם את השזיפים בתחילת הסעודה עם הכרוב והפרגיות, היה ברור לכולם שימתינו באכילת השזיפים עד לסוף הסעודה, לקינוח סעודה, וצריך לברך עליהם לפניהם ולאחריהם, ולא התלבטו לפי הבבלי אלא האם להקדים את הכרוב לפרגיות או להיפך ("ברכות פרק שישי", עמוד 312).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:3:1)

**משנה**
**על דבר שאין גידוליו מן הארץ** – כגון בשר, דגים, חלב, גבינה וביצים, **אומר** – מברך לפני אכילתו**: "שהכל נהיה בדברו".**
**על החומץ** (יין שהחמיץ) **ועל הגוביי** (מיני חגב או ארבה) **ועל הנובלות** (פירות שנפלו מן העץ קודם הבשלתם) **אומר** – מברך לפני אכילתם**: "שהכל נהיה בדברו". רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: כל שהוא מין קללה** – כגון החומץ שהוא יין שהתקלקל, והגוביי שהם מפסידים את התבואה, והנובלות שהם פירות פגומים באיכותם, **- אין מברכין עליו** – לפני אכילתו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:3:2)

**תלמוד**
מביאים ברייתא: **החמיץ יינו - אומר: "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם **דיין האמת"** – שהיא ברכה על רעה שהגיעה לאדם**. בא לאוכלו** – לשתותו (לשון אכילה הוא אשגרה מהלשון במקרים האחרים), **- אומר** – לפני שתייתו**: "שהכל נהיה בדברו".**
**ראה גוביי** – שהם מפסידים את התבואה, **- אומר: "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם **דיין האמת". בא לא**ו**כלן - אומר** – לפני אכילתם**: "שהכל נהיה בדברו"** (המילים 'ראה גוביי... בא לאוכלן...' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות ונוספו על ידי מגיה, וישנן בכתב יד רומי)**.**
**ראה נובלות שנשרו** – מן העץ קודם הבשלתם, **- אומר: "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם **דיין האמת". בא לאוכלן - אומר** – לפני אכילתן**: "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם, **שהכל נהיה בדברו"** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2 בטעות: 'ברוך דיין האמת'. אפשר שהמילה 'ברוך' במסירה שלפנינו היא תחילתה של טעות כמו זו שבכתב יד רומי) – ברייתא זו היא כדעת התנא הראשון במשנה שחולק על רבי יהודה וסובר שמברכים על מין קללה לפני אכילתו משום שהוא נהנה ממנו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:4:1)

**משנה**
משנה זו באה ללמד דין קביעת עיקר וטפל לעניין ברכה באכילת מינים רבים.
**היו לפניו מינין הרבה** – של מאכלים, והוא רוצה לאכול מכולם, על איזה מין מהם הוא מברך לפני אכילתם? **- רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אם יש ביניהן ממין שבעה** – אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, **- עליו הוא מברך** – מפני שמין שבעה נחשב עיקר לגבי שאר מיני המאכלים, והוא פוטר אותם מברכה**; וחכמים אומרים:** (בכתב יד אחד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה נוסף 'מברך') **על אי זה מהן שירצה** – לאכול תחילה, מפני שהמין החביב עליו נחשב עיקר לגבי שאר מיני המאכלים, והוא פוטר אותם מברכה**.**

ב**בבלי ברכות** מא,א אמרו: תניא: היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית. רבי יהודה אומר: מברך על הזית, שהזית ממין שבעה. אם מחמת צנון בא הזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית.

המשנה להלן בהלכה ז (וכן התוספתא ברכות ד,יג-יד) דנה בברכה על אכילת שני מינים יחד כשהאחד בא מחמת האחר. ואילו המשנה כאן דנה בברכה על אכילת מינים רבים יחד כשאין האחד בא מחמת האחר. בשני המקרים הוא מברך על העיקר ופוטר את הטפל. כשמין אחד בא מחמת מין אחר, המין האחר הוא העיקר. כשאין מין אחד בא מחמת מין אחר, נחלקו התנאים (במשנה כאן ובברייתא שבבבלי) איזהו העיקר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:4:2)

**תלמוד**
מצמצמים את תחולת מחלוקת התנאים במשנה: **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: מה פליג**י**ן רבי יודה ורבנ**י**ן** – מה (ש)חלוקים רבי יהודה והחכמים, **- כשהיה** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2: '**ב**שהיה'. ובכתב יד רומי: 'בשיש') **בדעתו לאכל פת** – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, והמינים האלה באים לפני הסעודה, ולכן הוא צריך לברך עליהם לפני אכילתם, כיוון שעדיין לא בירך על הפת שתפטור ברכתו אותם מברכה לפני אכילתם, אבל אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון ששלוש ברכות של ברכת המזון פוטרות אותם מברכה לאחר אכילתם. במקרה זה, רבי יהודה סבור שלעולם הוא מברך על מין שבעה, והחכמים סבורים, שכיוון שברכת המזון פוטרת אותם ואינו צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, לכן לפני אכילתם הוא רשאי לברך על איזה מהם שירצה**, אבל** (צריך להוסיף: '**אם**', וכן הוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2) **אין בדעתו לאכל פת** – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, ולכן הוא צריך לברך עליהם גם לאחר אכילתם, **- כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים, רבי יהודה והחכמים החלוקים עליו) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), **שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך** – אף החכמים סבורים, שכיוון שהוא צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, ושאר המינים פטורים מברכה לאחר אכילתם (לשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל בברייתא המובאת לעיל ו,א, שכל שאינו ממין שבעה אינו מברך לאחריו), לכן גם לפני אכילתם הוא צריך לברך על מין שבעה**.**

**אמר רבי אבא** (אמורא בדור השלישי)**: צריך לברך בסוף** – היו לפניו מינים הרבה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם**.**
**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הדא דרבי בא פליגא על דרבי יהושע בן לוי** – (המימרה) הזאת של רבי אבא חלוקה על (המימרה) של רבי יהושע בן לוי**, דרבי יהושע בן לוי אמר** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה)**: מה פליגין רבי יודה ורבנ**י**ן** – מה (ש)חלוקים רבי יהודה והחכמים, **- בשהיה** (בכתב יד רומי: 'בשיש') **בדעתו לאכל פת** – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו**, אבל אם אין בדעתו לאכל פת** – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, **- כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים) מודים, **שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך; ומר** – ואמר **רבי בא:** (**ו**)**צריך לברך בסוף** – היו לפניו מינים הרבה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם. מזה ראיה שרבי אבא חלוק על רבי יהושע בן לוי, שלדעת רבי יהושע בן לוי הוא צריך לברך על המינים שלפניו לאחר אכילתם רק במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, אבל לדעת רבי אבא הוא צריך לברך על המינים שלפניו לאחר אכילתם אף במקרה שהמינים האלה באים לפני הסעודה ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, שאם לא כן, מה בא רבי אבא לומר?. נמצא שלדעת רבי אבא אין שום מקום להבחין במחלוקת רבי יהודה והחכמים בין מקרה שבדעתו לאכול פת ובין מקרה שאין בדעתו לאכול פת, שהרי צריך לברך בסוף אף במקרה שבדעתו לאכול פת (לדעת רבי אבא, לפי החכמים הסבורים שהוא מברך על איזה מין שירצה, אם הוא מברך על מין שאינו ממין שבעה, אינו צריך לברך לאחר אכילת המינים, אף אם יש ביניהם ממין שבעה, לשיטת חכמים החלוקים על רבן גמליאל, מפני שהמין שהוא מברך עליו הוא עיקר ושאר המינים טפילים לו)**.**

**לא בירך** – כשהיו לפניו מינים הרבה, ובירך על מין שבעה או על מין שהוא רוצה לאכול תחילה, המין שלא בירך עליו, **- נעשה** (הסופר במסירה שלפנינו הוסיף 'עיקר' כמו שהוא בקטע בולוניה 2, ונמחק על ידי מגיה, ואינו בכתב יד רומי) **טפילה** – נחשב למאכל שאינו העיקר**, דתנינן תמן** (צריך לומר: '**ותנינן**', וכן הוא בקטע בולוניה 2 וברש"ס. והמילה 'תמן' אינה גם בכתב יד רומי)**:** – ושנינו (משנה ברכות ו,ז): **כל שהוא עיקר ועמו טפילה** – האוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו, **- מברך על העיקר ופוטר את הטפילה** – המאכל שהוא הטפל נפטר בברכת המאכל שהוא העיקר. ולכן, כשהיו לפניו מינים הרבה, המין שבירך עליו נחשב למאכל שהוא העיקר ופוטר את המין שלא בירך עליו שנחשב למאכל שהוא הטפל**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:4:3)

**הדא גריזמתה** (תערובת של פירות וירקות הנאכלים בקינוח סעודה (מקור המילה ביוונית)) – התערובת הזאת של פירות וירקות (שהיא טעונה ברכה לפני אכילתה), **- רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מברך על תורמוסה** – מברך על התורמוס (מכיוון שהלכה כדעת החכמים, שכשהיו לפניו מינים הרבה, מברך על מין שהוא רוצה לאכול תחילה, לכן הוא מברך על התורמוס שבתערובת הזאת שברכתו "בורא פרי האדמה", ופוטר בברכה זו גם את המינים שבתערובת הזאת שברכתם "בורא פרי העץ", כי אם בירך על פירות האילן: "בורא פרי האדמה" - יצא)**.**
ומציעים מקור (להלכה האמורה לפני כן): **אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: על שם** (משום) שנאמר: **"אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא"** (משלי כב,כב) – אסור לגזול את העני, שאתה גוזל אותו מאחר שאתה סובר שהוא חלש וקל לגזול ממנו. הפסוק הזה משמש מקור להלכה שבקינוח סעודה יש לברך דווקא על התורמוס, ואין לקפח אותו ולגזול את ברכתו ממנו מאחר שהוא דל, שהתורמוס נחשב לפחות מבוקש מכל המינים הנאכלים בקינוח סעודה, וגם צריך לשלוק אותו כמה פעמים כדי לתקנו לאכילה**.**

ב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'במדבר' סימן כז וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'במדבר' סימן כב נאמר: אמר רבי תנחומא בר אבא אמר רבי לוי: "אל תגזול דל כי דל הוא" (משלי כב) - זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת. לא יאמר אדם: יש לפניי אגוזים ותמרים, עליהם אני אומר הברכה תחילה, ומניח את התורמוס. אמר הקב"ה: "אל תגזול דל כי דל הוא".

ב**ויקרא רבה** ט,ח נאמר: אמר רבי סימון: הדא גרוזמיתא (פרפרת הנאכלת בקינוח סעודה) אינה באה אלא באחרונה. למה? שיש בה מינים הרבה (ביניהם אגוזים ותמרים וגם תורמוסים).

ב**בבלי ברכות** לח,ב ו**ביצה** כה,ב אמרו: התורמוס הזה שולקים אותו שבע פעמים ואוכלים אותו בקינוח סעודה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:4:4)

ומסייגים את תחולת הקביעה: **עד כדון** – עד עכשיו (דין זה במינים שהיו לפניו), **בשיש** ב**דעתו לאכל פת** – במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, והמינים האלה באים לפני הסעודה**. לא היה בדעתו** (בכתב יד רומי: 'אבל אין בדעתו') **לאכל פת** – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, **- לא בדה** (=בהדא) – לא בזאת (לא בדין זה, כלומר, אין הדין הזה חל. - משפט זה אינו מוסב על "הדא גריזמתה", כיוון שזאת באה בדרך כלל בקינוח סעודה, ואילו משפט זה מדבר במינים שלפניו, שיש בהם חילוק בין מקרה שהם באים לפני הסעודה ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם ובין מקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילתם. ונראה שנשמטה בירושלמי שלפנינו הקביעה שבאה לפני משפט זה ועליה מוסב משפט זה המסייג את תחולתה. ואפשר שמשפט זה הוא נוסח אחר לדברי רבי יהושע בן לוי לעיל, שנכתב תחילה על הגיליון ואחר כך נכנס לפנים כאן. אחרי כל זאת, אפשר שמשפט זה מוסב על "הדא גריזמתה", ומדובר כאן בזאת שבאה לפני הסעודה שלא כרגיל)**.**

ומספרים: **רבן גמליאל זוגה** (חכם ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים. - התואר 'רבן' מוטעה, ואין לגרוס אותו) **סלק גב** (בכתב יד רומי: 'גבי') **אילין דבית רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – עלה (בא) אצל (החכמים) האלה של בית רבי ינאי**. חמתהון נסבין זיתא** – ראה אותם (את החכמים) לוקחים זית (לפני הסעודה), **ומברכין לפניו ולאחריו. אמר לון:** – אמר להם (גמליאל זוגא לחכמים): **ועבדין כן** (כן הוא הנוסח הרווח בביטוי זה, וכן הוא בקטע בולוניה 2. ומגיה הגיה במסירה שלפנינו 'כדין' במקום 'כן', וכן הוא גם בכתב יד רומי, והוא שיבוש)**?!** (בתמיהה) – ועושים כך?! (והרי במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון שברכת המזון פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם! - כך היא דעת רבי יהושע בן לוי לעיל. אומנם, לדעת רבי אבא לעיל, במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם קודם שיאכל פת, והחכמים האלה של בית רבי ינאי עשו כדעת רבי אבא. גם לדעת רבנן דקיסרין (ירושלמי להלן סוף הלכה ה), במקרה שבדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים הבאים לפני הסעודה, הוא צריך לברך עליהם לאחר אכילתם קודם שיאכל פת)

**רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **שלח שאל לרבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – בירושלמי שלפנינו נשמטו השאלה ששאל רבי זעירא והתשובה שהשיב רבי שמואל בר נחמן. אפשר ששאל האם הדין כרבי יהושע בן לוי או כרבי אבא?**.**

**רבי כהנא** (רב כהנא השלישי, אמורא בבלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אבינא** (אמורא בבלי בדור השלישי)**: כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים, רבי יהודה והחכמים החלוקים עליו) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), **שאם יש ביניהן ממין שבעה עליו הוא מברך** – במקרה שאין בדעתו לאכול פת לאחר אכילת המינים שלפניו, ולכן הוא צריך לברך עליהם גם לאחר אכילתם, אף החכמים סבורים, שכיוון שהוא צריך לברך ברכה אחת על מין שבעה לאחר אכילתו, וברכה זו פוטרת את שאר המינים מברכה לאחר אכילתם, לכן גם לפני אכילתם הוא צריך לברך על מין שבעה. - כך היא דעת רבי יהושע בן לוי לעיל. אין מובן מה מקומה של מימרה זו כאן. ונראה שיש כאן שיבוש או השמטה**.**

ומציעים סיוע: **אמר רבי זעירא: ויאות** – ויפה (כמנומק בהמשך)**. מן מאן** ('מאן' משמשת במקום 'מה'. בקטע בולוניה 2 וברש"ס: 'מה') **דאנן חמיין רבנ**י**ן סלקין** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'עלין', וכן הוא ברשב"א) **לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין** (בכתב יד רומי נוסף 'עליהם', וכן הוא ברשב"א, ובקטע בולוניה 2: 'עליהון') **בסופה** – מן מה שאנחנו רואים את החכמים עולים / נכנסים לראש חודש (סעודה של קידוש החודש) ואוכלים ענבים (לפני הסעודה) ולא מברכים עליהם בסוף (לאחר אכילתם)**. לא בשיש בדעתו** (בקטע בולוניה 2: 'בדעתן', וברשב"א: 'בדעתם') **לאכול פת?!** (בתמיהה) – וכי לא מדובר במקרה שבדעתם של החכמים האלה לאכול פת לאחר אכילת הענבים?! שהרי החכמים האלה אין מברכים עליהם בסוף. מכאן יש להסיק, שהאוכל מינים לפני הסעודה, ובדעתו לאכול פת לאחר אכילתם, אינו צריך לברך עליהם לאחר אכילתם, כיוון שברכת המזון פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם. - נראה שרבי זעירא מציע סיוע לדברי גמליאל זוגא לעיל, או שרבי זעירא מציע סיוע לתשובה שהשיב רבי שמואל בר נחמן לשאלה שהוא עצמו שאל לעיל (אם כן, התשובה שהשיב היא שהדין כרבי יהושע בן לוי), ובאה מימרה זו של רבי זעירא בירושלמי שלפנינו שלא במקומה.

ראה מה שכתבנו לעיל הלכה א בעניין "אברייתא" (עריכת סעודות של קידוש החודש).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:4:5)

ושואלים: **היו לפניו מינין** (צריך לומר כמו בקטע בולוניה 2: '**ממין**') **שבעה** – אם היו לפניו מאכלים משבעת המינים בלבד**, על אי זה מהן הוא מברך** – לפני אכילתם ופוטר את שאר המינים**?**
ופושטים את הבעיה (בהצעת קביעה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי-שם): **תמן אמרין:** – שם (בבבל) אומרים: **כל הקודם למקרא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**ב**מקרא') **קודם לברכה** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'בברכה') – כל מין הקודם במקום למין אחר (נמצא לפניו) בפסוק שנמנו בו שבעת המינים - קודם לו גם לעניין ברכה, שהמינים נמנו לפי חשיבותם, והחשוב קודם לברכה**, וכל הסמוך ל"אֶרֶץ" קודם לכל** – כל מין הקרוב למילה "ארץ" הראשונה או השנייה בפסוק שנמנו בו שבעת המינים - קודם לעניין ברכה לכל שאר המינים הרחוקים יותר ממנו מהמילה "ארץ" הראשונה או השנייה בפסוק זה. ומכאן שהסדר של שבעת המינים לעניין קדימה בברכה הוא: חיטים, זיתים, שעורים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים (בדברים ח,ח כתוב: "**אֶרֶץ** חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, **אֶרֶץ** זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (תמר)")**.**

ב**בבלי ברכות** מא,א-ב אמרו: "היו לפניו מינים הרבה" וכו'. - אמר עולא: מחלוקת בשברכותיהם שוות (כגון אתרוג וזית), דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: חביב עדיף. אבל בשאין ברכותיהם שוות (כגון צנון וזית) - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה (ומברך על החשוב תחילה).
פליגי בה רבי אמי ורבי יצחק נפחא. חד אמר: מחלוקת בשברכותיהם שוות, דרבי יהודה סבר: מין שבעה עדיף, ורבנן סברי: חביב עדיף, אבל בשאין ברכותיהם שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה; וחד אמר: בשאין ברכותיהם שוות נמי מחלוקת.
בשלמא למאן דאמר: בשברכותיהם שוות מחלוקת - שפיר, אלא למאן דאמר: בשאין ברכותיהם שוות נמי מחלוקת - במאי פליגי? (הרי בכל אופן יש לברך שתי ברכות!) - אמר רבי ירמיה: להקדים (המחלוקת היא איזו מהן להקדים).
אמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - הוא קודם לברכה: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח).
רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא, אייתו לקמייהו תמרי ורימוני, שקל רב המנונא בריך אתמרי ברישא. אמר ליה רב חסדא: לא סבר לה מר להא דרב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה - הוא קודם לברכה? (והרי הרימון מוזכר קודם לתמר!) - אמר ליה: זה (התמר) שני ל"ארץ", וזה (הרימון) חמישי ל"ארץ".

בבבלי נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא האם מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בשברכותיהם שוות או גם בשאין ברכותיהם שוות. ובירושלמי נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי אבא האם מחלוקת רבי יהודה וחכמים היא בשיש בדעתו לאכול פת או גם בשאין בדעתו לאכול פת.
בבבלי נחלקו רבי אמי ורבי יצחק נפחא ולא ידעו בבבלי מי אמר כך ומי אמר כך. ברם, מדברי רבי אמי בירושלמי בעניין "הדא גריזמתה" יש ללמוד שהוא זה שאמר שמחלוקת רבי יהודה וחכמים היא גם בשאין ברכותיהם שוות.
ההלכה הבבלית שבירושלמי ("תמן אמרין") מורכבת מדברי רב יוסף / רבי יצחק ומדברי רב המנונא בבבלי. חלקה השני של ההלכה הבבלית שבירושלמי ("כל הסמוך ל'ארץ' קודם לכל") הוא ניסוח כללי של דברי רב המנונא.

לפי פשוטם של המקורות התנאיים (משנתנו והברייתא בבבלי ברכות מא,א שהובאה לעיל), נחלקו רבי יהודה וחכמים בשאלת קביעת עיקר וטפל כשהיו לפניו מינים הרבה. לרבי יהודה נחשבים שבעת המינים עיקר לעומת מינים אחרים, והחכמים סבורים שכל אחד יכול לקבוע עיקר וטפל כרצונו.
גם הירושלמי מניח שהוא מברך ברכה אחת ופוטר את השאר. לפי ההלכה הארץ ישראלית, מברכים ברכה אחת לאחר שבעת המינים, אך אין מברכים כלום אחר שאר המינים. משום כך, רבי יהושע בן לוי סבור שלא נחלקו חכמים על רבי יהודה אלא במקרה של מינים הבאים לפני הסעודה, מפני שבמקרה זה ברכת המזון פוטרת אותם מברכה אחרונה. אך במקרה שאין בדעתו לאכול פת חכמים מודים לרבי יהודה שיש לברך על מין משבעת המינים כדי שיוכל לברך לאחריו ברכה אחרונה. לדעת רבי בא ברכת המזון אינה פוטרת את המינים הבאים לפני הסעודה מברכה אחרונה וממילא אין להבחין בין מי שבדעתו לאכול פת לבין מי שאין בדעתו לאכול פת.
אך הבבלי מניח שהן לרבי יהודה הן לחכמים הוא מברך ברכה על כל מין ומין אם אין ברכותיהם של המינים שוות. לעולא נחלקו רבי יהודה וחכמים כשברכותיהם שוות איזה מין יש לאכול תחילה. לרבי ירמיה, המסביר את דעתו של האמורא החולק על עולא, נחלקו רבי יהודה וחכמים גם כשאין ברכותיהם שוות איזה מין יש לברך עליו ולאכול תחילה.
הבבלי אינו מזכיר את משנתנו שלפי פשוטה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדרך שבה קובעים עיקר וטפל בהיעדר פת או תלות ישירה של מאכל אחד במשנהו. ולא זו בלבד, אלא שהבבלי מציע דיעות ארץ ישראליות (עולא, רבי אמי, רבי יצחק נפחא ורבי ירמיה) בפירוש משנתנו ומפרש את כולן לשיטתו שכשאין ברכותיהם של המאכלים המוגשים יחד שוות הוא מברך על כל אחד ("ברכות פרק שישי", עמודים 462-464).

לשיטת הבבלי אין עיקר וטפל אלא במקרים שמאכל אחד בא מחמת האחר, כגון פת ולפתן הבא ללפת את הפת, או דג מלוח ופת כשהפת באה להפיג את טעם המלח. בשאר המקרים, אם ברכותיהם של המאכלים שוות, יש לברך על החשוב או על החביב, ואם אין ברכותיהם שוות, יש לברך על זה ולחזור ולברך על זה, אך יש להקדים את החשוב או את החביב ("ברכות פרק שישי", עמוד 310).

מן הלשון "קודם לברכה" שבבבלי משתמע שסדר המינים בפסוק קובע את סדר הברכות שיברך על כל מין ומין, כגון הקדמת ברכת "בורא פרי הגפן" על היין לברכת "בורא פרי העץ" על התאנים, וזאת בהתאם לשיטת הבבלי בפירוש משנתנו. אף מהלשון הזו המובאת בירושלמי משתמע כך. אך לשון ההצעה בירושלמי "היו לפניו מינין ממין שבעה, על אי זה מהן הוא מברך?" הוא בהתאם לגישת אמוראי ארץ ישראל, שאינו מברך אלא ברכה אחת על מינים הרבה שלפניו. הרי שמסורת בבלית התפרשה מחדש בארץ ישראל בהתאם לשיטה הארץ ישראלית בפירוש המשנה ("ברכות פרק שישי", עמוד 469).

ב**ספר החילוקים** שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן כ נאמר: אנשי מזרח, בשעה שיש לפניהם תורמוסים ופרי עץ, מברכים על פרי העץ ומניחים פרי האדמה (לסוף), ובני ארץ ישראל מברכים על התורמוסים, שהכל בכלל אדמה.

מנהג בני ארץ ישראל היה לברך על התורמוסים "בורא פרי האדמה" ולפטור על ידי זה גם את פרי העץ. לעומתם בני בבל פסקו שצריך לברך על כל מין ומין ולהקדים "בורא פרי העץ".
על פי דין המשנה, "בירך על פירות האילן: בורא פרי האדמה - יצא", ואף שזהו לשון דיעבד, נהגו כן בני ארץ ישראל אף לכתחילה. והיו מהדרים לברך דווקא על פרי האדמה. ואומנם במשנה אחרת יש בעניין זה מחלוקת רבי יהודה וחכמים: "היו לפניו מינים הרבה...". בני ארץ ישראל פסקו כחכמים שמברך על איזה מהם שירצה, ובחרו לברך על פרי האדמה הדל, על התורמוס, כדי שלא לקפח ברכתו. דבר זה מפורש בירושלמי ובמדרשים ארץ ישראלים: "אל תגזול דל כי דל הוא" - זה התורמוס שהוא נכנס עם הפרפרת... (ראה לעיל).
לעומת זה בבבל הקפידו לברך לפי סדר החשיבות, כדעתו של רבי יהודה, ודקדקו בזה מאוד. וכן מביא הירושלמי: "תמן אמרין...". הרי שידעו בארץ ישראל שהבבלים מדקדקים להקדים את החשוב ("החילוקים", עמודים 130-131).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:5:1)

**משנה**
**בירך על היין שלפני המזון** – שהוא שותה לפני הסעודה, **- פטר** – מברכה, **את היין שלאחר המזון** – שהוא שותה לאחר הסעודה, לפני ברכת המזון, ואינו צריך לברך עליו (והוא הדין שפטר את היין שבתוך המזון)**. בירך על הפרפרת** (מאכל לתיבול הפת, תוספת למאכל העיקרי) **שלפני המזון** – שהוא אוכל לפני הסעודה לשם גירוי התיאבון, **- פטר את הפרפרת שלאחר המזון** – שהוא אוכל לאחר הסעודה לשם קינוח סעודה, ואינו צריך לברך עליה**.**
**בירך על הפת** – ברכת "המוציא", **- פטר** – מברכה, **את הפרפרת** (בשני כתבי יד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה: 'הפרפריות' / 'הפרפראות', וכן להלן) – שהוא אוכל בתוך הסעודה, מפני שהפרפרת טפילה לפת, וברכת הפת פוטרת אותה מברכה (אבל לא פטר את היין שבתוך המזון, שאין ברכת הפת פוטרת את היין מברכה בשל חשיבותו של היין)**. בירך על הפרפרת** – לפני שבירך על הפת, **- לא פטר את הפת** – מברכת "המוציא", מפני שאין הטפל פוטר את העיקר מברכה**.**
**בית שמי** (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) **אומרים: אף לא מעשה קדירה** (כך הוא בכתב יד אחד של המשנה ובשני קטעי גניזה של המשנה. ובכתב יד אחר של המשנה ובקטע גניזה אחר של המשנה: 'אפילו מעשה קדירה') – בתלמוד מבואר על איזה מקרה מוסבים דברי בית שמאי (מעשה קדירה הוא דגן גרוס או אורז המבושלים בקדירה)**.**

הסעודה בתקופת המשנה והתלמוד החלה ביין, לאחר מכן הובאו פרפראות, ולאחר מכן הסבו לסעודה עצמה.
לפי הסבר התלמודים (ירושלמי נדרים ו,ב; בבלי ברכות לז,א), מעשה קדירה הוא מאכל של דייסה מגריסי דגנים שבושלו במים רותחים. לאחר הבישול המאכל תובל בשמן ובחומץ או הומתק בדבש וביין. מעשה הקדירה היה התבשיל העיקרי של הסעודה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:5:2)

**תלמוד**
מציעים דיוק מהמשנה: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: לא תנינן אלא:** – לא שנינו (במשנה) אלא: "**בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון**" – הדין במשנה מתייחס רק למקרה הזה המוזכר במפורש**. אבל אם בירך על היין שבתוך המזון** – שהוא שותה בתוך הסעודה, ולא שתה לפני הסעודה, **- לא פטר את היין שלאחר המזון** – שהוא שותה לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון (שדינו כפת, שאין ברכת הפת פוטרת דברים הבאים לאחר המזון)**.**
ומציעים קביעה הלכתית המיוחסת לחכמי בבל עלומי שם: **תמן אמרין:** – שם (בבבל) אומרים: (לא זו בלבד שאם בירך על היין שבתוך המזון - לא פטר את היין שלאחר המזון, אלא) **אפילו בירך על היין שלפני המזון - לא פטר את היין שלאחר המזון.**
ומציעים קושיה מהמשנה: **והא תנינן:** – והרי שנינו: **בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון!**
ומתרצים (בהבאת מחלוקת אמוראים המציעים פרשנות מצמצמת למשנה): **רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **ורבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים**. [חד אמר:** (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2) – (חכם) אחד אומר:**] כהדין** (צריך לומר: '**ב**הדין', וכן הוא ברש"ס) **דשתי קונדיטון** (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) – ב(אדם) הזה ששותה קונדיטון (יין מרוקח ומתובל. המשנה מדברת במקרה שאדם שותה יין זה לפני המזון, שבמקרה זה דעתו לשתות יין זה גם לאחר המזון, שיין זה חריף ואין שותים ממנו הרבה בפעם אחת, ולכן הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון)**, וחרנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **כהדין** (צריך לומר: '**ב**הדין', וכן הוא ברש"ס) **דשתי חמר בתר בילני** (מילה שמקורה ביוונית) – ב(אדם) הזה ששותה יין אחרי מרחץ (המשנה מדברת במקרה שאדם שותה יין לפני המזון לאחר שיצא מבית המרחץ, שבמקרה זה דעתו לשתות יין גם לאחר המזון, שנהגו לאחר היציאה מן המרחץ לשתות הרבה יין, ולכן הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון. אבל בשאר המקרים שאדם שותה יין לפני המזון, אין דעתו לשתות יין גם לאחר המזון, ולכן הברכה על היין שלפני המזון אינה פוטרת את היין שלאחר המזון)**.**

קשה שרבי יהושע בן לוי התייחס לסתירה בין המשנה להלכה הבבלית המובאת בלשון "תמן אמרין". נראה שהפרשנויות למשנתנו שבירושלמי, המיוחסות לרב הונא ולרבי יהושע בן לוי, לא נאמרו במקור כדי לתרץ את הסתירה בין המשנה להלכה הבבלית ("ברכות פרק שישי", עמוד 509).
בדרך כלל נראה ש"תמן" בביטוי "תמן אמרין" מציין בבל, אך אפשר "שתמן" בביטוי זה מציין מקום אחר בארץ ישראל, כגון הדרום, או מקומות אחרים מחוץ לבבל. ייתכן ש"תמן" כאן מציין גם בבל וגם הדרום בארץ ישראל, ולכן רב הונא הבבלי ורבי יהושע בן לוי הדרומי הם שהתייחסו לסתירה בין המשנה להלכה המשותפת לבבל ולדרום.

ב**בבלי ברכות** מב,ב אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו (שיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון) אלא בשבתות ובימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין (פותח את הסעודה ביין, והשותה יין לפני המזון דעתו לשתות יין לאחר המזון, וכשבירך לפני המזון, על דעת כן בירך), אבל בשאר ימות השנה (שאין דעתו לשתות יין לאחר המזון) - מברך (לפני המזון) וחוזר ומברך (לאחר המזון) / מברך על כל כוס וכוס / בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון.
איתמר נמי: אמר רבה בר מרי אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות ובימים טובים ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה - מברך וחוזר ומברך / מברך על כל כוס וכוס / בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין שלאחר המזון.
רבה בר מרי איקלע לבי רבא בחול, חזייה דבריך והדר בריך / בריך על כל כוס וכוס / חזייה דבריך על היין שלפני המזון ועל היין שלאחר המזון, אמר ליה: יישר (יפה עשית), וכן אמר רבי יהושע בן לוי.
איבעיא להו: בירך על היין שבתוך המזון / בא להם יין בתוך המזון, מהו שיפטור את היין שלאחר המזון? אם תימצי לומר: בירך על היין שלפני המזון - פטר את היין שלאחר המזון / מי אמרינן: התם הוא, משום דזה (שלפני המזון) לשתות (להנאת השתייה עצמה) וזה (שלאחר המזון) לשתות, אבל הכא דזה (שבתוך המזון) לשרות (לסיוע באכילה) וזה לשתות - לא; או דילמא לא שנא? - רב אמר: פוטר, ורב כהנא אמר: אינו פוטר. רב נחמן אמר: פוטר, ורב ששת אמר: אינו פוטר. רב הונא ורב יהודה וכל / וכולהו תלמידי דרב אמרי: אינו פוטר.

בירושלמי נחלקו רב הונא ורבי יהושע בן לוי באיזה מקרה הברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון לפי ההלכה הבבלית, ולא ידעו בירושלמי מי אמר כך ומי אמר כך. ברם, לפי הבבלי, רבי יהושע בן לוי הוא שאמר שהברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון במקרה שאדם שותה יין לאחר המרחץ. ואם כן, רב הונא הוא שאמר שהברכה על היין שלפני המזון פוטרת את היין שלאחר המזון במקרה שאדם שותה קונדיטון.
בבבלי לא התייחסו למקרה שאדם שותה קונדיטון, ואפשר שהטעם לכך הוא, שבבבל לא הכירו יין זה (קונדיטון אינו נזכר בבבלי כלל. אפשר שהוא אנומלין שנזכר במשנה שבת כ,ב ובברייתות בבבלי). בירושלמי לא התייחסו למקרה של הקזת דם, ואפשר שהטעם לכך הוא, שבארץ ישראל לא נהגו להקיז דם לאדם, מה שאין כן בבבל (הקזת דם לאדם נזכרת הרבה בבבלי. ובירושלמי אינה נזכרת אלא פעמיים: במקור תנאי ובסיפור על אמורא שעלה מבבל).
בעניין סעודה לאחר הקזת דם אמרו רב ושמואל בבבלי שבת קכט,א: "כל המקל (ואינו מקפיד לאכול) בסעודת הקזת דם - מקילים לו מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, ואני אחוס עליו?!". ובעניין שתיית יין לאחר רחיצה בבית המרחץ אמרו בבבלי שבת קמ,א שהוא כדי להתקרר.
בבבלי העמידו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי את המשנה במקרה של שבתות וימים טובים שאדם קובע סעודתו על היין, ואילו בירושלמי לא התייחסו למקרה זה (הביטוי קביעת סעודה מופיע בבבלי ולא בירושלמי). אפשר שהטעם לכך הוא, שבבבל שלא היה היין מצוי, רק בשבתות ובימים טובים נקבעה הסעודה על היין (הסעודה החלה ביין), אבל בארץ ישראל שהיה היין מצוי, בכל ימות השנה נקבעה הסעודה על היין.
בבבלי נחלקו אמוראים בבליים האם הברכה על היין שבתוך המזון פוטרת את היין שלאחר המזון, ותלמידי רב אמרו שאינה פוטרת. ובירושלמי אמר רב חסדא שהיה מתלמידי רב שאינה פוטרת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:5:3)

דנים האם פת הבאה כיסנין הנאכלת לאחר המזון טעונה ברכה לפני אכילתה ולאחריה?
**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר בשם **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) שאמר **בשם רבי חייא רובא** – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: פת הבאה כיסנין** – לחם המוגש עם מינים הנאכלים בקינוח סעודה (כיסנין (אולי מן: כסס) - שם כולל לקליות, פירות וזרעונים שאכלו בקינוח סעודה), ל**אחר המזון** – אחרי הסעודה, קודם ברכת המזון, **- טעונה ברכה לפניה ולאחריה** – צריך לברך ברכת הלחם על פת זו לפני אכילתה, שאין פת הבאה בתוך המזון פוטרת פת הבאה לאחר המזון, מפני שפת זו אינה נחשבת חלק מהסעודה, וכן צריך לברך על המינים הנאכלים בקינוח סעודה לפני אכילתם. כמו כן צריך לברך על המינים הנאכלים בקינוח סעודה לאחר אכילתם, אבל אין צריך לברך ברכת המזון על פת זו לאחר אכילתה, שברכת המזון שלאחר הסעודה עולה אף לפת זו, שהרי אין היגיון וטעם לברך ברכת המזון פעמיים ברצף, פעם כסיום קינוח הסעודה ופעם כסיום הסעודה העיקרית. הביטוי "פת הבאה כיסנין" משמעו: פת וכיסנים שהפת באה עימם)**.**
**אמר רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **פליג** – חלוק (על רבי חייא וסבור, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה)**.**
**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **לרבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: במה הוא פליג?** – במה הוא (רבי יוחנן) חלוק (על רבי חייא)? **בשאכל מאותו (המזון) [המין** (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2, וכן הוא להלן)**] באמצע המזון?** – האם רבי יוחנן חלוק על רבי חייא רק במקרה שאכל בתוך הסעודה מיני מאכלים מאותם המינים הנאכלים בקינוח סעודה? והטעם הוא, שבמקרה זה מה שהוא אוכל ממנו לאחר הסעודה הוא המשך מה שאכל ממנו בתוך הסעודה.
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי חזקיה לרבי מנא): **אפילו לא אכל מאותו המין באמצע** (שתי המילים האלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא להלן) **המזון** – רבי יוחנן חלוק על רבי חייא גם במקרה שלא אכל בתוך הסעודה מיני מאכלים מאותם המינים הנאכלים בקינוח סעודה. והטעם הוא, שקינוח הסעודה נחשב כחלק מהסעודה, ולכן הפת הבאה כיסנין אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה בכל מקרה**.**
ומציעים מסורת (כדי לאשר את הקביעה שנאמרה לפני כן): **אתא** – בא **רבי חגי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) ואמר **בשם רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: אפילו לא אכל מאותו המין באמצע המזון** – כמו שאמר רבי חזקיה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:5:4)

ומספרים: **(אמר** (מילה זו יתירה, ואינה בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2)**) רבי חנינא** (בכתב יד רומי: 'ר' אינינא') **בר סיסיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **הו**ו**ן אילין דנשייא משלחין ליה ניקלווסין** (מילה שמקורה ביוונית ובלטינית) – היו אלה של (בית) הנשיא שולחים לו תמרי ניקולאוס (זן תמרים, שפירותיו ארוכים מאוד, והיה המשובח ביותר ביהודה. הקיסר אוגוסטוס קרא לזן הזה בשמו של ניקולאוס מדמשק, שנשלח על ידי הורדוס אל אוגוסטוס ברומא עם תמרים אלה)**, והוה שבק לון בתר מזוניה** – והיה מניח אותם אחר מזונו (אחרי סעודתו, ואוכל אותם קודם ברכת המזון), **ומברך עליהן תחילה וסוף** – משום שסבר שמינים הבאים בקינוח סעודה - אין ברכת הפת שבתוך הסעודה פוטרת אותם מברכה לפני אכילתם, ואין ברכת המזון שלאחר הסעודה פוטרת אותם מברכה לאחר אכילתם (ולכך היה מניח אותם אחר מזונו, כדי לברך עליהם)**.**

ומספרים עוד: **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) **אכל תמרין עם פיסתיה** – אכל תמרים עם לחמו (בתוך סעודתו, ולא הניח אותם אחר מזונו)**. אמר ליה** – אמר לו **רב חייא בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני)**: פליג את על רבך?!** (בתמיהה) – וכי חלוק אתה על רבך (האמורא רב, שאמרת בשמו לעיל, שמינים הבאים בקינוח סעודה - טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם)?! (וכי סבור אתה שאינם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם?! וכיוון שבין אם יניח אותם אחר מזונו ובין אם לאו - לא יברך עליהם, אכל אותם בתוך המזון) **שובקין בתר מזונך** – הנח אותם (את התמרים) אחר מזונך, **ואת מברך עליה**ו**ן** – ואתה מברך עליהם **תחילה וסוף. אמר ליה:** – אמר לו (רב הונא לרב חייא בר אשי): **אינין אנין** (צריך לומר: 'אינון', כמו בקטע בולוניה 2) **עיקר נגיסתי** – אלו (התמרים) הם עיקר סעודתי (זו, שאיני אוכל בסעודתי זו דבר אחר עם הלחם, ולכן איני מניח את התמרים אחר מזוני. אבל אילו לא היו עיקר סעודתי זו, הייתי מניח אותם אחר מזוני ומברך עליהם תחילה וסוף)**.**

ומספרים עוד: **רבי יונה ורבי יוסי** (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **סלקון למישתיתיה** ('למשת**ו**תיה') **דרבי חנינא ענתנייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב עין תאנה בגליל) – עלו (הלכו) לסעודת חתונתו של רבי חנינא**. אפיק קומיהון** – הוציא לפניהם **פת הבאה כיסנין לאחר** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ואחר', והוגה על ידי מגיה 'לאחר' כמו שהוא בכתב יד רומי) **המזון** – אחרי הסעודה, קודם ברכת המזון**. אמרין** (צריך לומר: 'אמר**ו**ן')**:** – אמרו (רבי יונה ורבי יוסי): **נישבוק אולפנה וניתי לן למתניתה** – נעזוב את התלמוד (את השמועה האמוראית של רבי יוחנן שאמר רבי אמי לעיל, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה) ונבוא לנו למשנה (למקור התנאי)**, דתני:** – ששנוי (בברייתא) / ששונה (התנא): **רבי מנא** (תנא בדור החמישי) **אמר משום רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **שאמר משום רבי יוסי הגלילי** (תנא בדור השלישי)**: פת הבאה כיסנין לאחר המזון - טעונה ברכה לפניה ולאחריה. אמרי** (צריך לומר: 'אמר**ון**', וכן הוא בקטע בולוניה 2. ובכתב יד רומי וברש"ס: 'אמרין')**:** – אמרו (חזרו בהם רבי יונה ורבי יוסי ואמרו): **מכיון דהן** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**דהוא**') **יחידיי ורבנ**י**ן פליגין עלוי** – מכיוון שהוא (רבי יוסי הגלילי) יחידי והחכמים חלוקים עליו**, נעביד כרבנ**י**ן** – נעשה כחכמים (הסבורים, שפת הבאה כיסנין לאחר המזון - אינה טעונה ברכה לפניה ולאחריה)**.**

ב**תוספתא ברכות** ה,יב שנו: רבי מונא אומר משם רבי יהודה: פת הבאה בכיסנים לאחר המזון (לאחר הסעודה ולפני ברכת המזון) - טעונה ברכה לפניה ולאחריה.

ב**בבלי ברכות** מא,ב אמרו: איתמר: הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה - אמר רב הונא: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם (מפני שברכת המזון פוטרת אף אותם). וכן אמר רב נחמן: טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ורב ששת אמר: טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנים בלבד (הבאה לאחר הסעודה קודם ברכת המזון).
ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל (שהוא אוכל אחריה בתוך הסעודה), ויין פוטר כל מיני משקים (שהוא שותה אחריו, ואין צריך לברך עליהם לא לפניהם ולא לאחריהם).
אמר רב פפא: הלכתא: דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה (כגון דגים ובשר וירקות ומעשה קדירה) - אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם (שהם נחשבים טפילים ללחם, וברכת הלחם וברכת המזון פוטרות אותם), ושלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה (כגון פירות) - טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם (כדעת רב הונא ורב נחמן, ובניגוד לדעת רב ששת שטעונים ברכה לאחריהם, ובניגוד לדעת רבי חייא שאין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם). דברים הבאים לאחר הסעודה (קודם ברכת המזון) - טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם.

רבי חייא בבבלי דיבר בדברים הבאים בתוך הסעודה, בין מחמת הסעודה ובין שלא מחמת הסעודה, שאינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ואילו רבי חייא בירושלמי דיבר בדברים הבאים לאחר הסעודה (פת הבאה בכיסנים), שהם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. דעת רבי חייא בירושלמי היא היא דעת אמוראי בבל כפי שהיא מסוכמת על ידי רב פפא שיש לברך על דברים הבאים לאחר הסעודה לפניהם ולאחריהם.
לפי רבי יוחנן בירושלמי, דברים הבאים לאחר הסעודה - אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ולפי רב ששת בבבלי, דברים הבאים לאחר הסעודה - טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.
בבבלי ובתוספתא: פת הבאה **ב**כיסנין (עם כיסנים). ובירושלמי: פת הבאה כיסנין. והיא היא.

וב**בבלי ברכות** מב,א אמרו: רב יהודה הוה קא עסיק ליה לבריה (לסייע בהכנות לחתונתו) בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכיסנים (לאחר הסעודה קודם ברכת המזון). כי אתא שמעינהו דקא אמרי / שמע דהוו מברכי "המוציא לחם מן הארץ". אמר להו: מאי "ציצי" דקא שמענא? דילמא "המוציא לחם מן הארץ" קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין, דתניא: רבי מונא אומר משום רבי יהודה: פת הבאה בכיסנים - מברך עליה "המוציא לחם מן הארץ", ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. - אמר להו: אין הלכה איתמר.

בשני התלמודים סיפרו על אמוראים שאכלו פת הבאה כיסנין בסעודת חתונה וסברו לפסוק כרבי מנא בשם רבי יהודה שיש לברך עליה, ובשני הסיפורים אמרו אמוראים שאין ההלכה כך.

ב**בבלי חולין** קיא,ב אמרו: רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא דסורא, למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה ואכל ולא בריך (על אכילת התאנים והענבים לפניה ולאחריה). מר אמר ליה לחבריה: יתמא! (כלומר, אין לך רב!) עבד רבך הכי? ומר אמר ליה לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? מר אמר ליה לחבריה: אנא כשמואל סבירא לי (שמתיר אכילת דגים אלה בכותח), ומר אמר ליה לחבריה: אנא כרבי חייא סבירא לי, דתני רבי חייא: פת (שבירך עליה תחילה) פוטרת כל מיני מאכל (שבאותה סעודה מלברך עליהם), ויין פוטר כל מיני משקים.

בשני התלמודים סיפרו, שרב הונא אכל פירות משבעת המינים עם פת בתוך סעודתו ולא בירך עליהם, ורב חייא בר אשי תמה עליו שלא עשה כדעת רבו. לפי דברי רב הונא בבבלי, הוא סבור שכל דבר הבא בתוך הסעודה אינו מברך עליו, אף אם אינו עיקר סעודתו זו. ואילו לפי דברי רב הונא בירושלמי, הוא סבור שדבר הבא בתוך הסעודה אינו מברך עליו, רק אם הוא עיקר סעודתו זו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:5:5)

במשנה שנינו: "בירך על הפת - פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת - לא פטר את הפת. בית שמי אומרים: אף לא מעשה קדירה".
**אמר** (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**רבי**') **מרינוס בירבי יהושע** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**הושעיה**'. - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני, בנו של רבי הושעיה רובה)**: אהן אכל** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**ד**אכיל') **גריזמי וסלית** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'וסלת') – זה שאוכל תערובת של פירות וירקות וסולת (תבשיל של סולת)**, אף על גב דהוא מברך על גריזמתה בסופה** (נראה שהמילה 'בסופה' היא אשגרה מלשונות דומים בפרקנו, שהרי כאן מדובר בברכה לפני האכילה ולא לאחריה. אף בר"מ המאירי שהביא מימרה זו אין המילה 'בסופה') – אף על פי שהוא מברך על התערובת של פירות וירקות (לפני אכילתה)**, לא פטר סולתא** – לא פטר את הסולת (והוא צריך לברך עליה לפני אכילתה, משום שהתבשיל של סולת נחשב עיקר לעומת התערובת של פירות וירקות. - מדובר כאן במקרה שאינו אוכל פת)**.**
ומציעים תמיהה (על רבי מרינוס): **מה?!** (בתמיהה) **כבית שמי, דבית שמי אומרים** (בכתב יד רומי: 'אמרין')**: אף לא מעשה קדירה?!** – האם הדין שאמר רבי מרינוס מתאים לשיטת בית שמאי שמובאת במשנה, שהם אומרים שאם בירך על הפרפרת - לא פטר אף מעשה קדירה?! וכי עזב רבי זעורא את שיטת החולקים על בית שמאי וסבר כבית שמאי?! והרי אין ההלכה כבית שמאי! (במקרה זה התערובת של פירות וירקות נחשבת פרפרת והסולת היא מעשה קדירה)
ודוחים: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: דברי הכל היא** – הדין שאמר רבי מרינוס נכון לדעת הכל (כפי שמסבירים מיד), בניגוד לאפשרות שהוצעה במסגרת התמיהה, שלפיה הדין שאמר רבי מרינוס נכון רק לדעת בית שמאי**. בירך על הפת - פטר את הפרפרת ואת מעשה קדירה** – מפני שהם טפילים לפת**; כדברי בית הלל** – הדין הסתמי שנאמר במשנה נכון לדעת בית הלל**. בית שמי אומרים:** בירך על הפת - **לא פטר את מעשה קדירה** – שלדעתם אין מעשה קדירה נחשב טפל לפת (מלשון זו משמע שלדעתם פטר את הפרפרת, מפני שהפרפרת טפילה לפת, ולפי זה אין לגרוס בדברי בית שמאי במשנה את המילה "אף"). הרי שדברי בית שמאי שנשנו בסוף המשנה מוסבים על הדין הזה ולא על הדין הבא**. אבל אם בירך על הפרפרת תחילה** – לפני שבירך על הפת, **- כל עמא מודוי** ('מודיי') – כל העם (כל החכמים, בית שמאי ובית הלל) מודים (מסכימים ואינם חלוקים), **דלא** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**ש**לא') **פטר את הפת ולא** את **מעשה קדירה** – מפני שאין הטפל פוטר את העיקר מברכה. הרי שלדעת הכל אין התערובת של פירות וירקות שנחשבת פרפרת פוטרת את הסולת שהיא מעשה קדירה**.**

ב**בבלי ברכות** מב,ב אמרו: איבעיא להו: בית שמאי ארישא פליגי, או דילמא אסיפא פליגי? ארישא פליגי, דקאמר תנא קמא: "בירך על הפת - פטר את הפרפראות", וכל שכן מעשה קדירה דמין פת הוא, ואתו בית שמאי למימר: לא מיבעיא פרפראות - דלא פטרה / דלא פטר להו פת, אלא אפילו מעשה קדירה - נמי לא פטרה; או דילמא אסיפא פליגי, דקתני / דקאמר תנא קמא: "בירך על הפרפראות - לא פטר את הפת", פת הוא דלא פטר, אבל / הא מעשה קדירה - פטר, ואתו בית שמאי למימר: אפילו מעשה קדירה נמי לא פטר. מאי? - תיקו.

בבבלי הסתפקו על מה חלוקים בית שמאי. אם בית שמאי חלוקים על הרישא, יש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת תנא קמא פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את הפרפראות ולא את מעשה קדירה; בירך על הפרפראות - לדעת הכל לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה. ואם בית שמאי חלוקים על הסיפא, יש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת הכל פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה; בירך על הפרפראות - לדעת תנא קמא לא פטר את הפת אבל פטר את מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה.
בירושלמי קבעו שבית שמאי חלוקים על הרישא, ויש לפרש את המשנה: בירך על הפת - לדעת בית הלל פטר את הפרפראות ואת מעשה קדירה, ולדעת בית שמאי לא פטר את מעשה קדירה (אבל פטר את הפרפראות, שלא כמו שאמרו בבבלי); בירך על הפרפראות - לדעת הכל לא פטר את הפת ולא את מעשה קדירה.

לפי הירושלמי, נוסח המשנה המתוקן צריך להיות כך:**
בירך על הפת - פטר את הפרפרת [ואת מעשה קדירה. בית שמי אומרים: לא מעשה קדירה]. בירך על הפרפרת - לא פטר את הפת ואף לא מעשה קדירה.**
נוסח המשנה שלפנינו נוצר כך: המילים "בית שמי אומרים" הועברו בטעות מהרישא לסיפא בשל דמיון סופות והוכנסו לפני המילים "אף לא מעשה קדירה", והמילים היתירות שברישא נמחקו.
• • •
מציעים שאלה: **רבי אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בריה ד-** – בנו של **רבי פפי בעי** – שואל (מסתפק)**: אהן דאכל סולת ובדעתיה מיכול פיתא** – זה שאכל סולת (תבשיל של סולת) ובדעתו לאכול פת (לאחר אכילת הסולת)**, מהו מברכה על סולתא בסופה?** – מהו לברך על הסולת בסופה? (מה הדין במקרה זה? האם צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שעדיין לא הגיע לאכילת הפת, אין ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסופה, או שמא אינו צריך לברך לאחר אכילת הסולת, שכיוון שבדעתו לאכול פת, ברכת המזון שמברך על הפת פוטרת את הסולת מברכה בסופה?)
ומשיבים: **רבנ**י**ן דקיסרין** (עיר על חוף ים התיכון) **פשטין לה:** – חכמי קיסריה פושטים אותה (את הבעיה של רבי אבא בריה דרבי פפי): **צריך לברך בסוף** – צריך לברך לאחר אכילת הסולת**.**

בהלכה הקודמת סיפרו על "אילין דבית רבי ינאי" שהיו "נסבין זיתא ומברכין לפניו ולאחריו" וסיפרו עוד על "רבנין" שהיו "סלקין לריש ירחא ואכלין ענבין ולא מברכין בסופה", ובשני המקרים היה בדעתם לאכול פת אחריהם. נראה ששאלת רבי אבא בריה דרבי פפי ותשובת "רבנין דקיסרין" מקומן בהלכה הקודמת, שם עוסקים בדין ברכה לאחר אכילת דברים הבאים לפני הסעודה כשבדעתו לאכול פת אחריהם, ובטעות באו השאלה והתשובה כאן.

ב**ירושלמי ברכות** ו,א אמרו: רבי ירמיה בעי: הדין דאכל סולת [ובדעתיה מיכול פיתה (המוסגר מופיע בכתב יד רומי וברשב"א)], מהו למיברכה בסופה? - אמר רבי יוסי: והכן לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי?! (ראה מה שכתבנו שם)

לדעת הר"ש ליברמן ("תלמודה של קיסרין", עמוד 25), הסוגיות לעיל ו,א וכאן מוחלפות ונובעות ממקורות שונים. נראה שקביעה זו מושתתת על ההנחה שיש לגרוס 'ובדעתיה מיכול פיתה' בסוגיה הראשונה, ולפי זה יש שני חילופים בין הסוגיות: א. הבעיות מיוחסות לחכמים שונים, והעיקר: ב. שתי הסוגיות חלוקות להלכה, לפי הסוגיה לעיל הבעיה לא נפשטה, ואילו בסוגיה כאן פשטו שחייב לברך.
ברם, נראה שהדברים אינם חתוכים: א. הגרסה 'ובדעתיה מיכול פיתה' בסוגיה לעיל איננה בטוחה. בעלי התוספות אינם גורסים תיבות אלו בסוגיה לעיל. ודוק עוד, שמתוכן דברי רשב"א משמע קצת שגם הוא לא גרס תיבות אלו בסוגיה לעיל. ואם כן, אפשר שגרסת כתב יד רומי ורשב"א בסוגיה לעיל אינה אלא אשגרה בטעות מהסוגיה כאן. ב. מצד ההקשר נראה, שגרסתנו בסוגיה לעיל, בלי 'ובדעתיה מיכול פיתה', עדיפה. הלכה א דנה בברכות מיני הדגן השונים, וטבעי שהמשך הסוגיה ידון בברכת הסולת. רק בהלכה ה, שם עוסק התלמוד בדין 'פת פוטרת פרפרת', יש מקום לשאול האם ברכת הפת תפטור את הסולת. עם זאת, פשוט שאין בהקשר בלבד כדי להכריע בעניין הגרסה. על כל פנים, בהעדר ביטחון באשר לגרסה, אי אפשר להוכיח שסוגיות אלו מוחלפות הן.
הערה: ראה מה שכתבנו בסוגיה לעיל, ולפי זה סוגיות אלו מוחלפות הן.
הערה: נראה שהסוגיה כאן מקומה בהלכה ד, שם עוסק התלמוד בדין ברכה לאחר אכילת דברים הבאים לפני הסעודה כשבדעתו לאכול פת אחריהם.
כמובן, אפשר לטעון, שגם אם גרסתנו בסוגיה לעיל נכונה, עדיין קיימת מחלוקת בין הסוגיות. לפי גרסתנו נראה שפירוש השאלה הוא: האם חייבים לברך אחרי אכילת סולת. אולם הבנה כזו עומדת בסתירה לדברי רבי אבא בריה דרבי פפי בסוגיה כאן, שמדבריו משמע שסולת טעונה ברכה לאחריה, והשאלה היחידה היא, האם ברכת הפת פוטרת את הסולת אם לאו. אלא שהדברים עדיין אינם חתוכים: הרבה ראשונים גורסים בסוגיה לעיל 'מהו מברך' (=כיצד הוא מברך, באיזה נוסח הוא מברך), ומכאן שמעולם לא פטרו את האוכל סולת מברכה אחרונה ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 62-64).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:1)

**משנה**
**היו** – האורחים המוזמנים לסעודה, **יושבין** – בחדר ההמתנה, עד שיתכנסו כל האורחים, **- כל אחד ואחד מברך לעצמו** – כל אחד צריך לברך לעצמו על היין ועל הפרפראות שהביאו להם, ואין אחד מוציא בברכתו את האחרים ידי חובתם, מפני שאין כאן קביעת סעודה בחבורה**; היסיבו** – לאחר שהתכנסו כל האורחים, עלו על המיטות בחדר האוכל והסיבו לסעודה, **- אחד מברך לכולן** – על היין ועל הפרפראות שהביאו להם לפני עיקר הסעודה, ומוציא אותם ידי חובתם, מפני שיש כאן קביעת סעודה בחבורה**.**
**בא להן** – לאוכלים יחד בסעודה, **יין בתוך המזון** – בתוך הסעודה, **- כל אחד** (בכתבי היד ובקטעי הגניזה של המשנה נוסף '**ואחד**') **מברך לעצמו** – ברכת היין (הטעם מבואר בברייתא שלהלן)**;** אבל בא להם יין **לאחר המזון** – לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, **- אחד מברך לכולן** – ומוציא אותם ידי חובתם**, ואומר על הַמִּגְמָר** (כך מנוקד בכתבי היד של המשנה. - קטורת של בשמים ועשבים שונים הנשרפים באש ומעלים אגב שריפה ריח ניחוח) – המברך לכולם על היין לאחר המזון מברך לכולם גם על הבשמים שהיו מביאים לפני המסובים להריח בהם**, אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר** ה**סעודה** – לאחר ברכת המזון, ואין המוגמר חלק מהסעודה, מכל מקום מי שמברך על היין קודם ברכת המזון זוכה גם בברכה על המגמר**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסיבו - אחד מברך לכולם".
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: בשבוע הבן** (כינוי למשתה שעושים בשבוע הראשון ללידת בן) **היא מתניתא** – היא המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, מתייחס למקרה של סעודת שבוע הבן, שבמקרה זה יש חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו, שכיוון שהאורחים זרים זה לזה, אין כאן קביעת סעודה אלא כשהסיבו. והוא הדין כל סעודה בחבורה בדומה לשבוע הבן, כמו סעודת אירוסין וסעודת נישואין. - גם בכתב יד רומי: 'בשבוע הבן היא מתניתה'. ובקטע בולוניה 2: 'בשבו (ומגיה הוסיף 'עה כן היא') מתניתה'. גרסת הירושלמי ברשב"א ובר"מ המאירי היא כמו בכתב יד רומי ובמסירה שלפנינו. אבל הגרסה ב"אור זרוע" וברא"ש ובעוד ראשונים: 'בשבועה, כן היא מתניתא באורחים', ואין כסגנון זה 'בשבועה' בשום מקום בירושלמי, ואין 'בשבועה כן' אלא שיבוש של 'בשבוע הבן', ו'באורחים' הוא תוספת בשל השיבוש)**. הא** – אבל **בעל הבית בתוך ביתו** – במקרה של סעודה ביתית, שאדם אוכל בביתו עם בני ביתו, **- לא** – במקרה זה אין חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו, ובכל מצב בעל הבית מוציא בברכתו את בני ביתו, שכיוון שהם נגררים אחר בעל הבית, יש כאן קביעת סעודה אף כשהיו יושבים**.**
ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי ח**י**יא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: אפילו בעל הבית בתוך ביתו** – אפילו במקרה של סעודה ביתית יש חילוק בין היו יושבים ובין הסיבו (המילים 'לא. תני... בעל הבית בתוך ביתו' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:3)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שנוי (בברייתא) / שונה (התנא): **סדר סעודה** – שבעל הבית מזמין אורחים וגם הוא יושב עימהם, **- אורחין** – המוזמנים לסעודה, **נכנסין** – לחדר ההמתנה, **ויושבין על הספסלין** (ספסל הוא מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים. - מקור המילה בלטינית) **ועל הקתדריות** (קתדרה היא מושב לאדם נכבד. - מקור המילה ביוונית) **עד שכולן מתכנסין** – שלא יכלו להתחיל בסעודה לפני שנתכנסו כל האורחים, ועד שנתכנסו כולם נעשו כל המעשים שלהלן: הביאו להם יין, הביאו להם מים לידיים, הביאו להם פרפראות. וכל המטרה במעשים הללו היתה להעסיק את האורחים עד שיתכנסו כולם**. הביאו להן יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו להן** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'מים') **לידים, כל אחד ואחד נוטל** (רוחץ) **ידו אחת** – הנטילה הזו היא רק משום נקיות, מפני שאכלו את הפרפראות שבאו לפני הסעודה רק ביד אחת**. הביאו להן פרפרת** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**פרפריות**')**, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והיסבו** – לאחר שהתכנסו כל האורחים, עלו על המיטות בחדר האוכל והסיבו**. הביאו להן יין** – לפני עיקר הסעודה**, אף על פי שבירך על הראשון** – על היין שהביאו להם בחדר ההמתנה**, צריך לברך על השני** – על היין שהביאו להם בחדר האוכל, ולפי ששינו את מקומם מברכים שוב**, ואחד מברך על ידי** (בשביל) **כולם** (בכתב יד רומי: 'מברך לכולם')**. הביאו להן לידים, אף על פי שנטל ידו אחת** – בחדר ההמתנה**, צריך ליטול שתי ידיו** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'הביאו להם לידים, כל אחד ואחד נוטל לשתי ידיו') – בחדר האוכל, וזו נטילת ידיים ממש, כהלכה**. הביאו להם פרפרת** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**פרפריות**') – לפני עיקר הסעודה**, אחד מברך על ידי כולן. ואין רשות לאורח ליכנס** – לסעודה ולהצטרף אליה, **אחר שלש פרפראות** – לאחר הבאת הפרפרת השלישית לאורחים לפני עיקר הסעודה, שלאחר שהיו מחלקים שלוש פרפראות לכל אחד נשלם מניין האורחים של הסעודה ושוב אין רשות לאחרים להיכנס**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,ח שנו: כיצד סדר סעודה? - אורחים נכנסים ויושבים על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו כולם. נתנו להם לידיים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת (משום נקיות, מפני שהחזיקו את הכוס רק ביד אחת, וכן אכלו את הפרפראות רק ביד אחת). מזגו להם את הכוס, כל אחד ואחד מברך לעצמו. הביאו לפניהם פרפראות, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסיבו, ונתנו להם לידיים, אף על פי שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס, אף על פי שבירך על הראשון מברך על השני. הביאו לפניהם פרפראות, אף על פי שבירך על הראשונה מברך על השנייה, ואחד מברך לכולם. הבא אחר שלוש פרפראות אין לו רשות ליכנס.

ברייתא זו שבתוספתא מוסבת על משנתנו, והיא באה להסביר את דברי המשנה: "היו יושבין - כל אחד ואחד מברך לעצמו. הסיבו - אחד מברך לכולם". ואפשר שדברי המשנה האלו הם קיצורה של ברייתא זו. הברייתא אינה מתייחסת לא לבציעת הפת ולא ליין ולפרפראות הבאים בתוך הסעודה ולאחריה.

ב**בבלי ברכות** מג,א אמרו: כיצד סדר היסב / הסיבה? - אורחים נכנסים ויושבים על גבי ספסלים ועל גבי קתדראות עד שייכנסו כולם. בא להם מים, כל אחד ואחד נוטל ידו אחת. הביאו להם יין, כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסיבו. בא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת, חוזר ונוטל שתי ידיו. הביאו להם יין, אף על פי שכל אחד ואחד בירך לעצמו, אחד מברך לכולם.

הסדר בתוספתא ובבבלי: הביאו להם מים לידיים, הביאו להם יין. אבל בירושלמי: הביאו להם יין, הביאו להם מים לידיים.
במשנה ברכות ח,ב שנינו: "בית שמאי אומרים: נוטלים לידים, ואחר כך מוזגים את הכוס. ובית הלל אומרים: מוזגים את הכוס, ואחר כך נוטלין לידים". הברייתא שבתוספתא ובבבלי תואמת לדעת בית שמאי, לעומת הברייתא שבירושלמי התואמת לדעת בית הלל.
בבבלי קיצרו את הברייתא ולא הזכירו פרפראות, משום שלא הביאו בבבלי את הברייתא אלא כדי להקשות ממנה על אמורא בעניין ברכה על היין בזמן שהיו יושבים ובזמן שהסיבו.

היהודים בארץ ישראל נהגו להסב לסעודה כל אחד על מיטה בפני עצמו, כדרכם של היוונים. בית שהיה מצויד לסעודה בחבורה או אפילו עבור האנשים המבוגרים שבמשפחה בנה לעצמו מספר מיטות ניכר שהיו מוצבות בטרקלין. על מיטות אלו שבטרקלין הסבו לסעודה החגיגית או לסעודת הקבע. בבתים עשירים הן היו אף מקושטות בזהב או בקישוטים אחרים.
הספסל היה מדף מאורך, שהיה מונח על שתי רגליים רחבות, לא היו לו לא ידיות להנחת הידיים ולא משענת לגב, אבל היו שתי סמוכות בשני קצותיו הצרים של הספסל. ישבו עליו מספר אנשים בבת אחת.
בבתי עשירים היו מצויות קתדראות. הקתדרא היתה בנויה עם מסעד לגב ומקום להנחת הידיים. הקתדרא שבבית היתה בנויה מעץ ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמודים 61-62).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:4)

מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם (משנה סוכה ד,ח) שנינו: **סוכה - שבעה** – הישיבה בסוכה בחג הסוכות מצוותה שבעה ימים**, כיצד? גמר מלאכול** – ביום השביעי של החג, **- לא יתיר את סוכתו** – לא יתיר את הקשרים, כדי לסתור את סוכתו, משום שיש בזה מלאכה האסורה בחול המועד**, אבל מוריד הוא** – מן הסוכה שעל גגו לביתו, **את הכלים** – שהעלה אותם לסוכה בערב החג, **מן המנחה ולמעלה** – החל בשעת מנחה קטנה (בתשע שעות ומחצה של היום) ויותר מזה**, בשביל כבוד יום טוב האחרון** – כדי שיהיו לו בביתו כלים לסעודת ליל יום טוב האחרון של חג הסוכות שהוא אוכל בביתו (המשנה נקטה "מוריד את הכלים", מפני שהיו רגילים לעשות סוכותיהם על גגותיהם)**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ד,ה.
מי שאין לו מקום בביתו לאכול ביום טוב האחרון של חג הסוכות והוא חייב להמשיך לאכול בסוכתו (שהוא אוכל כל השנה במקום סוכתו, ובחג הסוכות הוא מפחת את המעזיבה ומסכך על גבה), מה יעשה כדי שלא ייראה כמוסיף ויושב בסוכה ביום טוב האחרון? - מביאים שתי מימרות.
**רבי אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רב חייא בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: צריך אדם לפסול סוכתו** – ביום השביעי של החג, **מבעוד יום** (בשעה שעדיין יום) – באחד מהאופנים הפוסלים את הסוכה, כגון שהוא מעביר ענף אחד מסכך הסוכה, ונמצא שיש בין שאר הענפים רווח יותר משלושה טפחים, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה (אין בזה מלאכה, אף שיש בזה משום פסילת הסוכה)**.**
**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: צריך** (בקטע בולוניה 2 נוסף 'אדם') **לקדש** – על היין לפני הסעודה ביום טוב האחרון, **בתוך ביתו** – ולא בתוך סוכתו, ובזה יש היכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, שדי בהיכר מועט**.**

מביאים שתי מימרות בעניין קידוש שלא במקום סעודה.
**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: קידש** – על היין לפני הסעודה, **בבית זה ונמלך** (עיין והחליט) **לאכול בבית אחר - צריך לקדש** – פעם שנייה בבית האחר, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה (הגרסה בקטע בולוניה 2: 'ונמלך לאכול כזית בבית אחר'. תוספות רי"ד מצא גרסה זו, והמשמע הוא שאף אם קידש בבית זה ואכל ונמלך לאכול בבית אחר אפילו כזית - צריך לקדש פעם שנייה. תוספות רי"ד אמר שאין לגרוס 'כזית' אלא 'ונמלך לאכול בבית אחר', והמשמע הוא שלא אכל כלל בבית שקידש אלא אכל כל סעודתו בבית אחר)**.**
**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי חיננא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי (יהושע) [הושעיה** (תוקן על פי כתב יד רומי וקטע בולוניה 2, וכן הוא בפסיקתות. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. - במקבילה: 'בשם רב הושעיה', ומגיה מחק 'הושעיה'. הגרסה במקבילה לפי המגיה 'בשם רב' מתאימה לגרסה במימרה של רבי אבין להלן 'מה דמר רב'. ואילו הגרסה 'בשם רבי הושעיה' מתאימה לגרסה במימרה של רבי מנא להלן 'ודרבי הושעיה')**]: מי שסוכתו עריבה** (נעימה) **עליו** – והוא רוצה לאכול בסוכתו בליל יום טוב האחרון של חג הסוכות, **- מקדש לילי יום טוב האחרון** – על היין לפני הסעודה, **בתוך ביתו ועולה** – מביתו אל הסוכה שעל גגו, **ואוכל בתוך סוכתו** – ואינו צריך לקדש פעם שנייה בסוכתו**.**

ומתרצים את הסתירה בין שתי המימרות האמוראיות האחרונות: **אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ולא פליגין** – ולא חלוקים (שתי המימרות הסותרות לכאורה שאמרו שמואל ורבי הושעיה בעניין קידוש שלא במקום סעודה אינן חולקות זו על זו, כיוון שיש להעמיד אותן במקרים שונים)**. מה דמר** – מה שאומר **רב** (כן הוא גם בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2, וכן הוא בכמה ראשונים. אבל לפי הגרסה לעיל צריך לומר: 'מה דמר **רבי הושעיה**') – מקדש בתוך ביתו ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה, **- בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'בבית אח**ד**') – במקרה שלא היה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, אלא היה בדעתו לאכול במקום אחר, אינו צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר**, ומה דמר** – ומה שאומר **שמואל** – קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה, **- בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר** (צריך לומר: 'בבית אח**ד**') – במקרה שהיה בדעתו מתחילה בשעה שקידש לאכול במקום שקידש, ואחר כך שינה את דעתו לאכול בבית אחר, צריך לקדש פעם שנייה במקום האחר (הגרסה בראשונים: 'מה דמר רב - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר שמואל - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר'. והפירוש, בין לפי הגרסה שלפנינו המוגהת ובין לפי גרסת הראשונים, הוא אחד. - בספר "העיטור" ובספר "שיבולי הלקט" הובאה גרסה הפוכה שהוגהה: 'מה דמר רב - בשלא היה בדעתו לאכול בבית אחר, ומה דמר (שמואל) [רבי יהושע בן לוי] - בשהיה בדעתו לאכול בבית אחר', והפירוש: מה שאמר רב שצריך לפסול סוכתו מבעוד יום - בשלא היה דעתו לאכול בביתו אלא בסוכתו, שאין לו מקום לאכול בביתו, ולכן הוא צריך לפסול את סוכתו, ומה שאמר רבי יהושע בן לוי שצריך לקדש בביתו - בשהיה בדעתו לאכול בביתו, שיש לו מקום לאכול בביתו, ולכן אינו צריך לפסול את סוכתו)**.**

ומציעים קשר בין שתי מחלוקות האמוראים שהובאו לפני כן: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אתיא דשמואל כרבי חייא** (צריך לומר: '**כרב** חייא בר אשי') **ודרבי הושעיה** (הסופר במסירה שלפנינו כתב כמו לעיל 'יהושע', והוגה על ידי מגיה 'הושעי'', וכן הוא בכתב יד רומי ובמקבילה) **כרבי יהושע בן לוי** – באה (הולכת שיטתו) של שמואל כרב חייא בר אשי ושל רבי הושעיה כרבי יהושע בן לוי (שמואל שאומר: 'קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרב חייא בר אשי בשם רב שאומר: 'צריך לפסול סוכתו מבעוד יום', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון צריך לקדש בסוכתו, משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, ואינו יכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שהוא צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר. ורבי הושעיה שאומר: 'מי שסוכתו עריבה עליו - מקדש לילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו ואינו צריך לקדש פעם שנייה', סבור כרבי יהושע בן לוי שאומר: 'צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו', שכיוון שהאוכל בסוכתו בליל יום טוב האחרון אינו צריך לקדש בסוכתו, ויכול לקדש בביתו להיכר שאינו יושב בסוכה לשם מצוות סוכה, הרי שאינו צריך לפסול את סוכתו מבעוד יום להיכר)**.**

מציעים היסק: **אמר רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זאת אומרת שנחלקין** (במקבילה: 'שהן נחלקין') **בפירות** (במסירה שלפנינו כאן ובמקבילה: 'בפירות', וכן הוא בכתב יד רומי. ובקטע בולוניה 2: 'בפיר'', ומגיה הוסיף 'ות' ('בפירות')) – מדברי הברייתא לעיל בעניין סדר סעודה, שאם הביאו להם יין ופרפראות כשהם יושבים בחדר ההמתנה - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, ואם הביאו להם כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - אינם חלוקים זה מזה ואחד מברך לכולם, יש להסיק שאם הביאו להם פירות אפילו כשהם מסיבים בחדר האוכל (לפני עיקר הסעודה) - הם חלוקים זה מזה וכל אחד מברך לעצמו, שאין הסיבה מועילה לאכילת פירות (כך פירש ר"ש משאנץ בתשובתו המובאת בספר האיגרות של רמ"ה, וכן פירש רז"פ. - "נחלקין" אינה לשון מחלוקת אלא לשון חלוקה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד מא))**.**

יש גורסים: "זאת אומרת שהן נחלקין בפירו**ש**". כן הוא ברש"ס ובכמה דפוסים של הירושלמי כאן ובמקבילה, וכן הגיה רא"מ לונץ. והפירוש: יש להסיק מדברי רבי מנא, ששמואל ורבי הושעיה חלוקים, שלדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, ולדעת רבי הושעיה יש קידוש שלא במקום סעודה, וזהו שלא כדברי רבי אבין ששמואל ורבי הושעיה אינם חלוקים. יש קושי בפירוש זה, שבעל מימרה זו, רבי אמי, קדם לבעלי המימרות הקודמות, רבי מנא ורבי אבין, ואינו יכול להתייחס לדבריהם. כמו כן, אין בירושלמי המונח "נחלקין בפירוש" (נראה שהמונח "בפירוש פליגין" שישנו בירושלמי הביא לגרסה הזו).
הפסיקתות וכן ראשונים שהביאו את הסוגיה בירושלמי כאן לא הביאו את המימרה "זאת אומרת...", ומזה נראה שאין המימרה הזאת חלק מן הסוגיה.

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.
קשה למצוא קשר בין המשנה שמציע המונח "תמן תנינן" והדיון במשנה זו לבין הסוגיה המקומית. אפשר שיש לדון סוגיה כזו כסוג של גוף זר ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 583 והערה 103).

נראה שהסוגיה המוסבת על המשנה בסוכה הועתקה מסוכה לכאן, ואילו המימרה "זאת אומרת שהן נחלקין בפירות" הועתקה מכאן לסוכה. אפשר שהסוגיה בסוכה הועתקה לכאן, משום שאף בסדר סעודה האמור כאן אוכלים תחילה במקום אחד ואחר כך במקום אחר. המימרה "זאת אומרת..." הועתקה לסוכה בטעות, כי היא מוסבת על הברייתא לעיל בעניין סדר סעודה (לפי הגרסה והפירוש שפירשנו) שלא הובאה בסוכה.

ב**בבלי סוכה** מח,א אמרו: ...אין לו מקום (בביתו) להניח כלים / להוריד כליו (והוא חייב להמשיך לאכול בסוכה), מהו? - אמר רב חייא בר אשי אמר רב / רב חייא בר אשי אמר: פוחת בה ארבעה (מוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ומכסה בסכך פסול ופוסל את הסוכה); ורבי יהושע בן לוי / ורבי שמעון בן לקיש אמר: מדליק בה את הנר (דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג).

דברי רב חייא בר אשי בשם רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יהושע בן לוי שונים בשני התלמודים.
לפי הבבלי, רב חייא בר אשי ורבי יהושע בן לוי מדברים כשאין לו מקום בבית להוריד כליו. ולפי הירושלמי, הם חולקים גם כשיש לו מקום בבית להוריד כליו, אלא שסוכתו עריבה עליו ורוצה לישב בה גם ביום טוב האחרון.

בבבלי פסחים ק,ב-קא,א נחלקו רב ושמואל בעניין קידוש שלא במקום סעודה, לדעת רב יש קידוש שלא במקום סעודה, ולדעת שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה. דעת שמואל בבבלי מובאת בירושלמי כאן (המימרה הראשונה בעניין קידוש שלא במקום סעודה). אפשר שדעת רב בבבלי גרמה שינוי הגרסה בירושלמי כאן (המימרה השנייה בעניין קידוש שלא במקום סעודה) 'רב' במקום 'רבי הושעיה'. לפי הבבלי שם, דעת רבי יוחנן כדעת רב בעניין זה.

ב**פסיקתא דרב כהנא** כח,ז וב**פסיקתא רבתי** הוספה א פסקה ד נאמר: תמן תנינן: סוכה שבעה כיצד? - גמר מלאכול - לא יתיר את סוכתו, אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה, בשביל כבוד יום טוב האחרון.
רבי אבא בר כהנא, רב חייא בר אשי בשם רב: צריך לפסול סוכתו מבעוד יום.
רבי יהושע בן לוי אמר: צריך לקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו.
רבי יעקב בר אחא בשם שמואל אמר: קידש בבית זה ונמלך לאכול בבית אחר - צריך לקדש פעם שנייה.
רבי אחא, רבי חנינא בשם רבי הושעיא: הרי שהיתה סוכתו עריבה עליו - הרי זה מקדש בלילי יום טוב האחרון בתוך ביתו ועולה ואוכל בתוך סוכתו, ואינו צריך לקדש פעם שנייה.
אמר רבי אבין: אתייא דשמואל כרבי חייא (צריך לומר: 'כרב חייא בר אשי') ודרבי הושעיא כרבי יהושע בן לוי.
אמר רבי מנא: ולא פליגין. מה דאמר שמואל בשהיתה דעתו לאכול בבית אחד, ומה דאמר רבי יהושע בן לוי (צריך לומר: 'ומה דמר רבי הושעיא') כשאין דעתו לאכול בבית אחר (צריך לומר: 'בבית אחד').

מאמריהם של רבי אבין ורבי מנא בירושלמי מוחלפים בפסיקתות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:5)

במשנה שנינו: "בא להן יין בתוך המזון - כל אחד מברך לעצמו".
מביאים ברייתא: **שאלו את בן זומא** (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי)**: מפני מה בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו?** – והרי אחד יכול להוציא בברכתו את כולם, כיוון שיש כאן קביעת סעודה בחבורה! **אמר להן: מפני שאין בית הבליעה** (הלוע, החלק האחורי של חלל הפה שאליו נפתחים הוושט והגרון) **פנוי** (ריק) – הואיל והם עוסקים באכילה, אם יענו "אמן" על הברכה, יש חשש שמא יקדימו קנה לוושט ויבואו לידי סכנה. אבל על היין שלאחר המזון, אחד מברך לכולם, שהואיל וסיימו את הסעודה, הם יכולים לענות "אמן"**.**
ומציעים היסק: **אמר רבי מנא: הדא אמרה:** – זאת אומרת (מן האמור לפני כן, שאין לדבר בשעת האוכל מפני הסכנה, יש להסיק): **אהן דעטיש גו מיכלה** – זה שהתעטש בתוך אכילה, **- אסיר למימר** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'מימור') **ליה:** "**ייס**!" (מילת קריאה) – אסור (לאחרים האוכלים עימו) לומר לו: "מַרְפֵּא!" (בכתב יד רומי: 'זס' - בטוח מסכנה. ובקטע בולוניה 2: 'זנן', ומגיה הגיה 'זייס'. ובספר "הערוך": 'זט' - חיים. ובראבי"ה: 'זיזם' (=זוזן) - הַצֵּל!. מקור כל מילות הקריאה הללו ביוונית. הראשונים גרסו: 'אסותא' - הרפואה, והוא תיקון על פי הבבלי ("תוספתא כפשוטה", מועד, עמוד 94, הערה 20). ייתכן שהמילה 'ייס' נגזרה מן המילה 'אסי' שמשמעותה 'רפא')**, בגין סכנתא דנפשא** – בשביל סכנת הנפש (סכנה העלולה לקפח את חייו של אדם. - הואיל והם עוסקים באכילה, אם יאמרו מילה לזה שהתעטש, יש חשש שמא יקדימו קנה לוושט ויבואו לידי סכנה. - הקדמונים, ובהם היוונים והרומאים, ראו את העיטוש כסימן לסכנה גדולה, ולכן אמרו לזה שהתעטש מילת קריאה של רפואה וחיים)**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,יב שנו: שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו (במשנתנו ו,ו): / מפני מה בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו? אמר להם: לפי שאין בית הבליעה פנוי.
וב**בבלי ברכות** מג,א אמרו: שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו: בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו? - אמר להם: הואיל ואין / לפי שאין בית הבליעה פנוי.

הביטוי "מפני מה אמרו" בכתב יד אחד של התוספתא ובבבלי מתייחס למשנתנו. נמצא שהמילים "בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו" במשנתנו יסודן בדור יבנה. ברם, בכתב יד אחר של התוספתא ובירושלמי אין המילה "אמרו", ואם כן, המילים "בא להם יין בתוך המזון..." במשנתנו יסודן בשאלה ששאלו את בן זומא, והשאלה אינה מתייחסת למשנה סדורה אלא לנוהג נפוץ ("ברכות פרק שישי", עמוד 555).

**אהן דעטיש... מימור ליה: ייס**
ב**תוספתא שבת** ז,ה שנו: האומר: "מרפא" (לאדם בשעה שהוא מתעטש) - הרי זה מדרכי האמורי (יש לגרוס: 'אין בו משום דרכי האמורי' - מפני שהוא מנהג קדמון של בני ישראל).

ב**מדרש ילמדנו** (מאן) ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות קפג נאמר: מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה ומצווה בשעת מיתה, אלא כשהיה בא עת פטירתו היה מתעטש ונפשו יוצאה מנחיריו, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת... לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו: "חיים!", שנהפך מות העולם לאור, שנאמר: "עטישותיו תהל אור" (איוב מא,י).
• • •
וב**פרקי דרבי אליעזר** פרק נא נאמר: מיום שנברא העולם לא היה אדם חולה, אלא בכל מקום שהיה אדם, אם בדרך אם בשוק, ועטש, היתה נפשו יוצאה מנחיריו ומת, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת... לפיכך חייב אדם לומר לחבירו בשעת עטישותיו: "חיים!", שנהפך מות העולם לאור, שנאמר: "עטישותיו תהל אור" (איוב מא,י).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:6:6)

במשנה שנינו: **"ואומר על המגמר**, אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר סעודה**".**
שואלים: **מה בין מוגמר ובין** (בכתב יד רומי: 'ומה בין') **יין?** – מה ההבדל שבין מוגמר, שאחד מברך לכולם כשבא להם מוגמר לאחר הסעודה, לבין יין, שכל אחד ואחד מברך לעצמו כשבא להם יין לפני הסעודה כשהם יושבים בחדר ההמתנה (ראה לעיל)? והרי לאחר הסעודה אין כבר קביעת סעודה בחבורה כמו שאין עדיין קביעה כזו לפני הסעודה!
ומשיבים: **מוגמר - כולן מריחין** – כולם מריחים את המוגמר בבת אחת, כיוון שהוא מעלה עשן והריח מגיע לכולם, ולכן אחד מברך לכולם, כדי להוציא אותם ידי חובתם בשעת הנאתם**, יין - אחד הוא טועם** (בקטע בולוניה 2: 'שטועם') – הואיל וכשהם יושבים בחדר ההמתנה אין כולם טועמים מן היין בבת אחת, אלא כל אחד ואחד טועם ממנו בפני עצמו, לכן כל אחד ואחד מברך לעצמו כשהוא נהנה ממנו**.**

רבנו חננאל הבין, ובעקבותיו גם פרשנים אחרים, שהתלמוד הירושלמי משווה את המוגמר ליין שהובא באמצע הסעודה ומכאן שאף המוגמר הובא באמצע הסעודה. פירוש זה גורר אחריו שינוי בתפיסת הנושא של הכינוי "הוא" (-"והוא אומר על המוגמר"). רבנו חננאל פירש שהמברך על המזון בתחילת הסעודה הוא המברך על המוגמר שהובא באמצע הסעודה, אף על פי שרגילים היו להביא את המוגמר רק בסוף הסעודה ("פסח דורות", עמוד 147).
לפי הפירוש של רבנו חננאל, "הוא" אינו מוסב על ההלכה הקודמת שבמשנה: "בא להם יין לאחר המזון - אחד מברך לכולם", אלא הוא מוסב על ההלכה הראשונה שבמשנה: "הסיבו - אחד מברך לכולם", והקושי שבזה גלוי לעין.

מהו זמן הברכה על המוגמר? -
**רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רב ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני)**: מוגמר - כיון שהעלה עשן** – כשהקטורת הנשרפת באש העלתה עשן, אף על פי שעדיין לא הריח המברך את ריח הקטורת, **צריך לברך** – ברכת הבשמים על הריח, מפני שיש לברך על הריח לפני שנהנים ממנו, וכשעלה העשן, הריח עומד להגיע אל המברך וייהנה ממנו (ברכות הריח הן כברכות האכילה שמברכים לפני שנהנים, ואין הן כברכות הראייה שמברכים לאחר שנהנים)**.**

ב**בבלי ברכות** מג,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה: מאימתי מברכים על הריח (של מוגמר)? - משתעלה תימרתו / תימורתו (עמוד עשן מן הקטורת ששמים על הגחלים). - אמר ליה רבי זירא לרבה בר ירמיה: והא לא ארח! (עדיין לא הריח המברך) - אמר ליה: ולטעמיך, "המוציא לחם מן הארץ" - מי אכל? / הא לא אכל! אלא דבעי למיכל / דעתיה למיכל, הכא נמי דבעי לאורוחי / דעתיה לאורוחי.

בבבלי: רבי זירא בשם רבה בר ירמיה (אמורא בבלי בדור השני והשלישי). ובירושלמי: רבי זירא בשם רב ירמיה.

כיוון שנזכר מוגמר, דנים בעניין הברכה על הרחת שמן ערב.
**רבי** (צריך לומר: 'רב') **ירמיה בעא מיבדוק לרבי זעורא** – רצה לבדוק (לנסות, לבחון) את רבי זעורא**, אמר ליה:** – אמר לו (רב ירמיה לרבי זעורא): **כיצד הוא אומר** (בקטע בולוניה 2: 'מברך') **על שמן ערב** (שמן זית המפוטם בבשמים) – על הריח הטוב שנותן שמן זה**? אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורא לרב ירמיה): – הוא מברך בנוסח זה: **"**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **אשר נתן ריח טוב בשמן ערב"** – משום שהריח בא מן השמן מאחר שפיטמו אותו בבשמים**. אמר ליה:** – אמר לו (רב ירמיה לרבי זעורא): – הוא אינו מברך בנוסח שהצעת אלא הוא מברך בנוסח זה: **"**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים"** – משום שהריח שבא מן השמן מקורו בעצי בשמים שבהם פיטמו אותו**.**

בבבלי ברכות מג,א אמרו, ששמן אפרסמון (שמן שהומס בו שרף נוזלי המופק מקליפת שיח האפרסמון, או שמן זית המפוטם בתמצית בושם שמופקת מענפי שיח האפרסמון) מברכים על הרחתו לפי רבי יוחנן: "בורא שמן ערב".
אפשר שגם בירושלמי כאן מדובר בשמן אפרסמון. השיחה בין רב ירמיה ורבי זעורא היתה בבבל.

מביאים מחלוקת אמוראים נוספת בעניין הברכה על הרחת עשבי בשמים או על הרחת שמן המפוטם בעשבי בשמים.
**יצחק בר אבא בר** (בכתב יד רומי אין מילה זו) **מחסיה ורב חננאל** (אמוראים בבליים בדור השני) **הוון יתבין** (בקטע בולוניה 2: 'יתיבין') – היו יושבים**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: הוא מברך בנוסח זה: **"ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם, **שנתן** (בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: 'אשר נתן', בלי 'ברוך', וכן להלן) **ריח טוב בעצי בשמים"; וחרנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: הוא מברך בנוסח זה: **"ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם, **שנתן ריח טוב בעשב הארץ".**
**מתיב מן דמר** – משיב (מקשה) מי שאומר: **"בעשב הארץ" למן דמר** – את מי שאומר: **"בעצי בשמים": וכי עצים הן?!** (בתמיהה) – הרי עשבי בשמים אינם מין עצים, ואין לברך על הרחתם בנוסח שמברכים על עצי בשמים!
**אמר ליה:** – אמר לו (בתשובה על קושייתו): **והכתיב:** – והרי כתוב (בשליחת המרגלים ליריחו בכניסת ישראל לארץ): **"וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ"** (יהושע ב,ו) – רחב החביאה את המרגלים בעצי הפשתים, והם גבעולי צמח הפשתה**! וכי עצים הן?!** (בתמיהה) – הרי פשתים הם מין עשבים ולא מין עצים! אלא שגם עשבים נקראים עצים, ומכאן שיש לברך על הרחתם של עשבי בשמים בנוסח שמברכים על עצי בשמים (המילים 'אמר ליה... וכי עצים הן' נשמטו במסירה שלפנינו בטעות הדומות, ונוספו על ידי מגיה כמו שהוא בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2).
**סלקון לבית רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמעון** – עלו (הלכו שני החכמים) לבית של רב (הכוונה לבית מדרשו של רב בסורא) ושמעו את **בר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובקטע בולוניה 2: '**רב**') **חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) אומר **בשם רב:** הוא מברך על הרחתם של עשבי בשמים בנוסח זה: **"אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים".**

ב**בבלי ברכות** מג,ב אמרו: אמר רב חננאל אמר רב: הני חילפי דימא (עשבי בושם הגדלים ליד הים) מברכין עילווייהו: "בורא עצי בשמים". אמר מר זוטרא: מאי קראה (שקוראים עץ לדבר שיש בו רק גבעולים)? - "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ" (יהושע ב) (הרי שאף גבעולי הפשתה נקראים עץ).

בבבלי: "בורא עצי בשמים". ובירושלמי: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים".
לפי הבבלי, רב חננאל הוא שאמר שיש לברך על עשבי בשמים כמו שמברכים על עצי בשמים. וממילא יצחק בר אבא מחסיה שחלוק על רב חננאל בירושלמי כאן הוא שאמר שאין לברך כך.

**גניבא** (חכם בבלי בדור הראשון והשני לאמוראים) **אמר: שמן לזוהמה** (לכלוך) – שמן ריחני שעשוי לסוך בו את הידיים כדי להעביר בו זוהמה שעל ידיו, **- אינו צריך לברך** – על הרחתו כשסך בו, מפני שהשמן הזה אינו עשוי להריח בו אלא להעביר בו זוהמה**.**
**אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - אולי צריך לומר: 'רב יהודה' (מגדולי אמוראי בבל בדור השני), כי המימרה הזו מוסבת על המימרה הקודמת של חכם בבלי)**: ואפילו קָווּי** (אסוף, מכונס) **לתוך ידו** – אף אם השמן לזוהמה מכונס בתוך כף ידו - אינו צריך לברך על הרחתו**.**
**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רב הונא** שאמר **בשם רב: המרבץ** (מזה, מפזר) **אלינתית** (בכתב יד רומי: 'אילנתין'. - שמן המפוטם בפרחי ענבי בר (מקור המילה ביוונית. ראה מה שכתבנו בעניין זה בירושלמי לעיל א,א)) **בתוך ביתו** – כדי להעביר ריח רע, **- אינו צריך לברך** – על הרחתו, מפני שהשמן הזה אינו עשוי להריח בו**.**

ב**בבלי ברכות** נג,א אמרו: אמר רב הונא: בשמים של בית הכסא ושמן העשוי לעבר (להעביר) בו את הזוהמא - אין מברכין עליהם. - מאי טעמא? - כל מידי דלאו לריחא עביד לא מברכינן עליו.

**אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: על כולן** – על הרחת כל עצי בשמים ועשבי בשמים, **הוא אומר: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים", בר מן אהן מוסכין דיימר** (בכתב יד רומי: '**דו אמר**')**:** – חוץ מן המושק הזה (חומר בעל ריח חריף, שמפריש סוג אייל זכר על ידי בלוטות מיוחדות (מקור המילה ביוונית)) שהוא אומר: **"אשר נתן ריח טוב במיני בשמים"** – מפני שאינו מן הצומח אלא מן החי**.**

ב**בבלי ברכות** מג,א אמרו: אמר רבי אחא / חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: כל המוגמרות כולם מברכים עליהם: "בורא עצי בשמים", חוץ ממושק שמברכים עליו: "בורא מיני בשמים", הואיל ומין חיה הוא.

רב חסדא בשם רב / זעירי בבבלי: "בורא עצי בשמים"; "בורא מיני בשמים". ורב חסדא עצמו בירושלמי: "אשר נתן ריח טוב בעצי בשמים"; אשר נתן ריח טוב במיני בשמים".
בסוגיה שלפנינו בירושלמי בעניין ברכות הריח הובאו מימרות בשם אמוראים בבליים בלבד (אולי חוץ ממימרה אחת של רבי יודן שהיא מוסבת על המימרה שלפניה). המימרות שהובאו בשני התלמודים בעניין זה שוות, וההבדל בין שני התלמודים הוא בנוסח ברכות הריח, אם כי יש הקבלה בנוסח הברכות שבשני התלמודים. אפשר שבירושלמי החליפו את הנוסח הבבלי של הברכות שאמרו האמוראים הבבליים בנוסח הארץ ישראלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:7:1)

**משנה**
המשנה דנה בברכה על אכילת שני מינים יחד שלא בתוך הסעודה שברכותיהם שונות כשהאחד עיקר והשני טפל לו.
**הביאו לו מליח** (מאכל משומר במלח) – כגון דגים מלוחים, **כתחילה** (בהתחלה) – לפני הסעודה, לאוכלו בפני עצמו, ולא כפרפרת לפת בתוך הסעודה, **ופת עמו** – שאוכל מעט לחם עם המליח, כדי להפיג את הטעם המלוח של המליח, מפני שקשה לו לאכול את המליח לבדו, **- מברך על המליח ופוטר את הפת** – מברכה**, שהפת טפילה לו** – למליח, והברכה על העיקר פוטרת את הטפל**. זה הכלל:** – כך הוא סיכום הדברים: **כל שהוא עיקר ועמו טפילה** – האוכל שני מאכלים שאחד מהם הוא עיקר מזונו והשני טפל לו, **- מברך על העיקר ופוטר את הטפילה** – בברכה על העיקר**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,יג-יד שנו: הביאו לפניו אורז (מבושל) ויין - מברך על האורז (מפני שהאורז הוא עיקר) ופוטר את היין; צנון ונובלות - מברך על הצנון (מפני שהצנון הוא עיקר) ופוטר את הנובלות; מליח ופרוסה (של פת) - מברך על המליח (מפני שהמליח הוא עיקר) ופוטר את הפרוסה. רבי חנינה בן גמליאל אומר: מליח הבא כתחילה לפני המזון ופת הבאה עם המליח לאחר המזון (שהמליח הוא עיקר, והפת באה רק לבטל חריפות המליח) - טעונה ברכה לפניה ולאחריה (צריך לומר: 'טעון ברכה לפניו ולאחריו', והכוונה למליח. ואף שאוכלו עם הפת לאחר הסעודה, אין דינו כבא באמצע הסעודה, ואין ברכת המזון פוטרת אותו, וצריך לברך אחריו במיוחד).

תנא קמא קובע שהמליח עיקר והפת שעימו טפילה לו. רבי חנינה בן גמליאל מדבר על הבאת מליח ופת עימו, אם כתחילה לפני המזון ואם לאחר המזון, והוא קובע שהיות והמליח והפת הובאו לפני הסעודה או לאחריה, אין הם נכללים בברכה על המזון וטעונים ברכה לפני אכילתם ולאחריה.
"זה הכלל" במשנה בא במקום שני הפרטים הנוספים שבתוספתא: אורז ויין, צנון ונובלות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:7:2)

**תלמוד**
מציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. - בכתב יד רומי: 'רבי יוחנן')**: מתנייתא** (צריך לומר: '**מתניתא**') – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), **- עד שלא למדו סעודת מלכים** (כינוי לסעודה גדולה ועשירה ביותר, סעודה שיש בה מכל טוב. וכאן הכוונה לנימוסי סעודה רומיים) – המשנה, שאמרה שהביאו לו מליח לפני הסעודה, מדברת בימים קדומים, כשלא היו רגילים לאכול סעודת מלכים, והיו אוכלים את המליח לפני הסעודה, **ובמקום שעושים את המליח עיקר** – או שהמשנה מדברת במקום שאוכלים את המליח לפני הסעודה**,** ואפילו בזמן הזה, כשרגילים לאכול סעודת מלכים**; אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר** – במקום שאין אוכלים את המליח לפני הסעודה, **- לא ברא** (צריך לומר כמו ברש"ס: 'לא ב**ד**א' (=בהדא)) – לא בזאת (לא בזה מדברת המשנה שאמרה שהביאו לו מליח לפני הסעודה)**.**

לפי הירושלמי, המשנה מדברת על מנהגי סעודה קדומים ("מתניתא עד שלא למדו סעודת מלכים"), שהיו אוכלים מליח לפני הסעודה, אבל במנהגי הסעודה שהיו תחת השלטון הרומי, המכונים "סעודת מלכים", לא היו אוכלים מליח לפני הסעודה אלא פרפראות אחרות, ובתוך הסעודה שהוא לאחר בציעת הפת - לעולם הפת עיקר והפרפראות טפילות לה, בין מליח ובין מאכלים אחרים.

ב**בבלי ברכות** מד,א אמרו: ומי איכא מידי דהווי מליח עיקר ופת טפילה? - אמר רב אחא בריה דרב עווירא אמר רב אשי: באוכלי פירות גינוסר שנו.

בבבלי פירשו את המשנה באוכלי מליחים אחרי פירות גינוסר, שהמליח בא לבטל את המתיקות היתירה שנצטברה אחרי אכילת הפירות, ומכיוון שאי אפשר לאכול את המליח לבדו, אוכלים עימו פת, ונמצאת הפת טפילה למליח. ולפי זה מלמדנו הבבלי, שאפילו אחרי שלמדו סעודת מלכים, לא בטל דין המשנה, ובכגון זה מברך על המליח ופוטר את הפת ("תוספתא כפשוטה").

הפרשנים והחוקרים הבינו שפירות גינוסר הם פירות אילן מתוקים במיוחד מאיזור גינוסר שליד הכינרת. אך מן ההקשר נראה ברור שהכוונה היא לפירות ים גינוסר, דהיינו הדגים שבים כינרת. הדגים הללו, שנאכלו בין היתר כבושים במלח, נתפסו כקלים במיוחד לעיכול, ולכן נהגו לאוכלם בכמויות גדולות במיוחד. מסיבה זו נחשבה הפת המועטת שנאכלה עימם טפילה להם ("ברכות פרק שישי", עמוד 617).

בבבלי העמידו את המשנה באוכלי פירות גינוסר, והוא מה שאמרו בירושלמי: "מתניתא במקום שעושים את המליח עיקר".

**רבי** (צריך לומר: '**רב**') **ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: פיתא ופָרוּר** – לחם וסוג תבשיל (דייסה), **- אומר על הפ**(**י**)**רור** – מברך על הפרור ופוטר את הפת**, במקום שעושין את הפ**(**י**)**רור עיקר** – במקום שאוכלים את הפרור לפני הסעודה**; אבל במקום שאין עושין את הפ**(**י**)**רור עיקר** – במקום שאין אוכלים את הפרור לפני הסעודה, **- לא ברא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא ב**ד**א') – לא בזאת (לא בזה אמרו את הדין הזה)**.**

**רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שקיזמי ופיתא** – סוג מאכל (משקה חריף העשוי מתבלין ("ברכות פרק שישי", עמוד 617)) ולחם, **- אומר על השקיזמי** – מברך על השקיזמי ופוטר את הפת**, במקום שעושין את השקיזמי עיקר** – במקום שאוכלים את השקיזמי לפני הסעודה**; אבל במקום שאין עושין את השקיזמי עיקר** – במקום שאין אוכלים את השקיזמי לפני הסעודה, **- לא ברא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי וברש"ס: 'לא ב**ד**א') – לא בזאת (לא בזה אמרו את הדין הזה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:8:1)

**משנה**
**אכל תאנים וענבים ורימונים** – מי שאכל פירות שהם משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כגון תאנים או ענבים או רימונים, והוא הדין זיתים או תמרים (בספרות חכמים הקדימו בכל מקום תאנים לענבים, כנראה משום שתאנים שימשו לאכילה יותר מענבים), **- מברך עליהן שלש ברכות** – של ברכת המזון, כמו שמברכים אחר הפת (ברכת המזון נקראת "שלוש ברכות" על שם הברכות שהן מן התורה: ברכת "הזן", ברכת הארץ וברכת ירושלים. ברכת "הטוב והמטיב" היא תקנת חכמים)**; דברי רבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני)**. וחכמים אומרים: ברכה אחת** – אינו מברך ברכת המזון אלא ברכה אחת, שהחכמים סוברים שאין אדם מברך ברכת המזון אלא לאחר אכילת לחם שהוא מחמשת מיני דגן**.**
**רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: אפילו אכל שֶׁלֶק** (ירק שלוק) **והוא מזונו** – עיקר סעודתו, **- מברך עליו שלש ברכות** – ברכת המזון, שרבי עקיבה סובר שאדם חייב לברך ברכת המזון על כל מה שאכל בסעודה**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,טו שנו: זה הכלל: כל שהוא ממין שבעה וממין דגן / או מין דגן (או שהוא ממין דגן ולא עשאו פת) - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת.
רבי יהודה אומר משמו / משום רבן גמליאל: כל שהוא ממין שבעה ולא ממין דגן, או דגן ולא עשאו פת - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו שלוש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת. וכל שאינו לא ממין שבעה ולא ממין דגן - רבן גמליאל אומר: מברך אחריו ברכה אחת / מברך אחת, וחכמים אומרים: ולא כלום / אין מברך כלום.

**שלוש ברכות**
"שלוש ברכות" הוא תיאורה של ברכת המזון גם בכמה ברייתות בתוספתא. אומנם בנוסח ברכת המזון ארבע ברכות. היישוב המקובל לסתירה זו הוא, ששלוש הברכות הן: "הזן", הארץ וירושלים, ואילו ברכת "הטוב והמטיב" אינה נמנית משום שאינה דאורייתא אלא תקנת חכמים. הסבר זה אינו הולם את שיטות התנאים המחשיבות את ברכת "הטוב והמטיב" כברכה דאורייתא (ראה ירושלמי להלן ז,א).
התפיסה העולה מדברי רב ששת שבבבלי ברכות מו,א ("עד היכן ברכת הזימון? - רב ששת אמר: עד 'הזן'") מציעה פתרון פשוט לבעיה. ברכת המזון היא בת שלוש ברכות: הארץ, ירושלים וברכת "הטוב והמטיב", אבל ברכת "הזן" אינה אלא ברכת הזימון ואינה נכללת בה.
אכילת תאנים או ענבים או רימונים אינה אלא אכילה של היחיד ולא סעודה. רק הפרק השביעי דן בהלכות הסעודה בחבורה. לכן מחלוקת רבן גמליאל וחכמים היא בשאלה האם אכילה כגון זו מחייבת שלוש ברכות לאחריה או ברכה אחת (מעין שלוש), ובכל מקום שיש חובת "שלוש ברכות" לא יברך היחיד אלא אותן, אבל שלושה או יותר שסעדו כאחד יזמנו ויברכו ארבע ברכות ("ברכות המזון - שלוש או ארבע", "סידרא" יא, עמודים 154-156).

**ברכה אחת**
בבבלי מכנים אמוראי ארץ ישראל את הברכה האחת שבמשנה "ברכה אחת מעין שלוש" וקובעים שיש לברך אותה לאחר אכילת פירות משבעת המינים שברכתם הראשונה "בורא פרי העץ" ולאחר אכילת מאכלים העשויים מחמשת מיני דגן שאינם פת שברכתם הראשונה "בורא מיני מזונות". בבבלי דנים אמוראי ארץ ישראל ובבל בנוסח "ברכה אחת מעין שלוש" וחתימתה.
הביטוי "ברכה אחת מעין שלוש" אינו נמצא בנוסחים טובים של משנתנו ושל המקבילה המורחבת בתוספתא ברכות ד,טו. במקומות הספורים בספרות התנאים שבהם מצאנו את הביטוי "ברכה אחת מעין שלוש", יש להניח שמדובר בתוספת על פי הבבלי וההלכה המקובלת.
לפי התוספתא ברכות ד,טו, לחכמים מברכים ברכה אחת על מוצרי דגן ועל שבעת המינים, ולרבן גמליאל מברכים ברכה אחת על מאכלים אחרים, כגון אורז ובשר. הירושלמי לעיל ו,א מעמיד את רבי שמעון חסידא, שבירך לאחר האורז "אשר ברא מיני מעדנים...", ואת רבי, שבירך לאחר הבשר "אשר ברא נפשות רבות...", כרבן גמליאל, שחייב לברך ברכה אחת לאחר אכילת דברים שאינם משבעת המינים ומחמשת מיני דגן. מכאן שהברכה האחת שבפי החכמים לאחר אכילת דברים משבעת המינים ומחמשת מיני דגן היתה דומה ("ברכות פרק שישי", עמודים 631-632).

לפי פירושנו בירושלמי לעיל ו,א, דבית רבי ינאי עשו את הברכה האחת לברכה מעין שלוש.

**השותה מים לצמאו** – לרוות צמאונו, **- אומר** – מברך לפני שתיית המים**: "שהכל נהיה בדברו". רבי יהודה** (בכתבי היד של המשנה ובקטעי גניזה של המשנה: '**רבי טרפון**'. - תנא בדור השני) **אומר:** – מברך לפני שתיית המים: **"**ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, **בורא נפשות** (בני אדם) **רבות** (בכתבי היד של המשנה אין מילה זו, אבל ישנה בקטעי הגניזה של המשנה) **וחסרונן** (מחסורם, דברים שחסרים להם לחייהם)**"** – ברכה קצרה זו היא שבח לה' שהוא בורא את בני האדם ואת הצרכים החסרים להם**.**

ב**תוספתא ברכות** ד,טז שנו: מעשה ברבי טרפון שהיה מיסב בצילו של שובך במנחה בשבת, הביאו לפניו דלי של צונין. אמר להם לתלמידיו: השותה מים לצמאו, כיצד מברך? אמרו לו: ילמדנו רבנו. אמר להם: "בורא נפשות וחסרונן" (וזו ברכת השבח, כברכת הפירות לפניהם).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:8:2)

**תלמוד**
דנים בעניין שינוי מקום מבית לבית בתוך הסעודה.
**רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם **רבי תדאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר **בשם רבי יהושע** (בכתב יד רומי: '**ר' הושעיה**'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: אכל** – תאינים, **במזרחה של תאינה** (שם העץ) – שליקט תאינים שהבשילו בצד המזרחי של העץ ואכל אותן שם, **ובא לאכול במערבה** – שעבר ללקט תאינים שהבשילו בצד המערבי של העץ ולאכול אותן שם, **- צריך לברך** – שוב על התאינים שאוכל במערבה של תאינה, שהמשנה את מקומו מבית לבית בתוך הסעודה - צריך לברך שוב על האוכל (מימרה זו המדברת באכילת תאינים הובאה כאן מפני שבמשנה נזכרה אכילת תאינים, ואגב מימרה זו הובאה המימרה הבאה. אם מימרה זו אינה מדברת באכילת תאינים מהעץ אלא באכילת כל דבר, אין מובן מה מקומה של מימרה זו כאן)**.**

**אבא בר רב חונא** (רבה בר רב הונא, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) **אמר: יין ישן יין חדש** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**יין חדש ויין ישן**', וכן הוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם ובראשונים) – אם שתה יין חדש והביאו לו בתוך הסעודה יין ישן לשתות, **- צריך לברך** – שוב ברכת היין על היין האחר, מפני שיין ישן טוב יותר מיין חדש**. שינוי יין** – אם שתה סוג יין אחד והביאו לו בתוך הסעודה סוג יין אחר לשתות, ואין השני טוב יותר מהראשון, **- אין צריך לברך** – שוב ברכת היין על היין האחר**. שינוי מקום** – אם אכל במקום אחד ועבר בתוך הסעודה למקום אחר לאכול, **- צריך לברך** – שוב על האוכל במקום האחר**. הסיע דעתו** – אכל והסיח דעתו מלאכול, ואחר כך חזר וחשב לאכול, **- כמי שהוא שינוי מקום** – דינו כמו מי שהוא משנה את מקומו בתוך הסעודה, שצריך לברך שוב על האוכל**.**

ב**בבלי ברכות** נט,ב אמרו: שינוי יין - אין צריך לברך, שינוי מקום - צריך לברך. - ואמר רב יוסף אמר רב: אף על פי שאמרו: שינוי יין אין צריך לברך, אבל מברך / אומר: "הטוב והמטיב".
וב**בבלי פסחים** קא,א-ב אמרו: אמר רב חנין / חמא / חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום - אין צריך לברך. - מיתיבי: שינוי יין - אין צריך לברך, שינוי מקום - צריך לברך. - תיובתא דרבי יוחנן תיובתא.

בבבלי הביאו ברייתא המבדילה בין שינוי יין ובין שינוי מקום, ששינוי מקום צריך לברך ושינוי יין אין צריך לברך. בבבלי פסחים שם פירשו רב הונא ורב חסדא את דברי הברייתא ששינוי מקום צריך לברך. גם בירושלמי כאן אמר רבה בר רב הונא ששינוי מקום צריך לברך ושינוי יין אין צריך לברך. הרי שאמוראי בבל תלמידי רב חילקו בין שינוי יין ושינוי מקום וחלקו על האמורא הארץ ישראלי רבי יוחנן שדעתו הובאה רק בבבלי.
מה שאמרו בבבלי שבשינוי יין מברך: "הטוב והמטיב", הוא כמו המסופר בירושלמי להלן על אחד התנאים שהיה מברך כך על כל חבית וחבית של יין.

ומספרים: **רבי** (נראה שצריך לומר: '**רבי מאיר**' ("מבוא הירושלמי", דף קו, עמוד א). - גדול התנאים בדור הרביעי)**, על כל חבית וחבית** – של יין, **שהיה פותח** – לשתות ממנה, **היה מברך עליה. ומה היה אומר** – בכל פעם על היין**? רבי יצחק רובה** – הגדול (רבי יצחק בר אבדימי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) אמר **בשם רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**: "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם **הטוב והמטיב"** – שהיה מברך על שפע הטובה שהטיב ה' לו. אבל לא היה מברך שוב ברכת היין בכל פעם ששתה, מפני ששינוי יין - אין צריך לברך שוב ברכת היין (בספר "ההשלמה" כתב, שהיה מברך "הטוב והמטיב" בשעת פתיחת החבית, כדי להודות לה' על שלא החמיץ יינו)**.**
ומספרים עוד: **מעשה ברבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **שעשה משתה לשמעון בנו, על כל חבית וחבית שהיה פותח היה מברך עליה ואומר: "חמרא טבא לחיי רבנ**י**ן ולתלמידיהון**!**"** – היין הטוב לחיי החכמים ולתלמידיהם (שמסובים בבית המשתה. חכמינו אמרו שהיין גורם מיתה, ולכן היה רבי עקיבה אומר שהיין שהביא לחכמים ולתלמידיהם יהיה לחיים)**.**

ב**תוספתא שבת** ז,ט שנו: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו. על כל חבית וחבית שפתח אמר: "לחיי רבננא ולחיי תלמידיהון!".
וב**בבלי שבת** סז,ב אמרו: מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: "חמרא וחיי לפום רבנן ולפום תלמידיהון!" / "חמרא וחיי לפום רבנן, חמרא וחיי לפום תלמידיהון!".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 6:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Berakhot/r/6:8:3)

במשנה שנינו: **"השותה מים לצמאו - אומר: ברוך שהכל נהיה בדברו".**
**אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: חוץ ממי דקרים** (שיקוי הגורם לשלשול) – השותה מי דקרים לצמאו - אינו מברך עליהם ברכת "שהכל", מפני שהם משקה שאדם שותה לרפואה**.**
**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ולכל** (בכתב יד רומי: 'לכל') **מים שהוא צמא להן** – כל מים שהוא שותה לצמאו, אפילו מי דקרים, הוא מברך עליהם ברכת "שהכל" (רבי יוסי חולק על רבי יונה)**.**
**אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: השותה מי דקרים** – לרפואה, ולא לצמאו**, מהו אומר** – מה הוא מברך לפני שתיית המים**? "ברוך** אתה ה' אלהינו מלך העולם, **שברא מי רפואות"** – שצריך להזכיר בברכתו רפואה**.**

כיוון שנזכרו מי דקרים, דנים במשנה במקום אחר שנזכרו בה מי דקרים ועוסקת גם במי ששותה אותם לצמאו.
ב**משנה שבת** יד,ג שנינו: כל האוכלים (שגם דרך הבריאים לאוכלם) אוכל אדם לרפואה (מותר לאדם חולה לאוכלם בשבת לשם רפואה), וכל המשקים (שהם גם משקים של בריאים) הוא שותה (לרפואה), חוץ מ**מי דקרים**... אבל שותה הוא **מי דקרים** לצמאו (מפני ששותים אותם גם בני אדם בריאים להרוות את צימאונם)...
ומציעים נוסחים חלופיים של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה (במשנה): **מי דקרים** (כמו שהוא בכתבי היד ובקטעי הגניזה של המשנה)**, ואית תניי תני:** – ויש תנא (ש)שונה (במשנה): **מי דקלים** (ההבדל בין הנוסחים נובע מחילוף ל ו-ר)**.**
ומציעים הסבר לנוסחים החלופיים של המשנה: **מאן דמר:** – מי שאומר (התנא ששונה): **מי דקרים - שהן דוקרין** (גורמים גירוי חד כדקירה) **את המרה** (כיס המרה, השלפוחית הקטנה שבה נמצאת המרה) – הם נחשבים כתרופה למחלות המרה**, ומן דמר:** – ומי שאומר (התנא ששונה): **מי דקלים - שהן יוצאין מבין שני דקלים** – מים ממעין מסוים שנובע מבין שני עצי דקל**.**

ב**ירושלמי שבת** יד,ג אמרו: רבי בא שאל לרב ירמיה (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני. - ב"מבוא לנוסח המשנה" תיקן 'לרבי ירמיה'): מה ניתני? (מה נשנה במשנתנו?) דקרין, דקלין? אמר ליה: דקרין, שהן דוקרין את המרה. - אמר רבי יונה: לא מסתברא דלא (לא מסתבר אלא) דקלין, שהן יוצאין מבין שני דקלין.

רב ירמיה הבבלי קובע שהנוסח במשנה 'דקרים' וטעמו עימו, ורבי יונה הארץ ישראלי חולק עליו וגורס 'דקלים' ונימוקו עימו.

ב**בבלי שבת** קי,א אמרו: "חוץ ממי דקלים". -
(תנא: חוץ ממי דקרים. - מאן דאמר: מי דקרים - שהם דוקרים את המרה, ומאן דאמר: מי דקלים - שהם יוצאים בין שני דקלים.) (הקטע המוסגר המביא חילוף גרסאות אינו בכתבי היד ובדפוס הראשון של הבבלי. המשפט 'מאן דאמר... ומאן דאמר...' נמצא רק בכתב יד מינכן באמצע דברי רבה בר בר חנה, ונראה שהוא העתקה מן הירושלמי כאן. הרי שבבבלי נשארה ודאית רק הגרסה 'דקלים')
מאי מי דקלים? - אמר רבה בר בר חנה: תרתי דיקלתא איכא במערבא (שתי דקלים נקיבות יש בארץ ישראל), ונפקא עינא דמיא מבינתייהו (ויוצא מעין מים מביניהן), כסא קמא (כוס ראשונה ששותים מאותם מים) - מרפי (המים מרפים את המעיים), אידך (השנייה) - משלשלי, ואידך (השלישית) - כי היכי דעיילי הכי נפקי.

"אית תניי תני..." שייך למשנת שבת. בני ארץ ישראל שנו במשנתנו 'דקרים', על כן תפסו גם בדברי רבי אבון וגם בדברי רבי יונה שבירושלמי ברכות 'דקרים', אף על פי שרבי יונה מכריע בשבת כתנא השונה 'דקלים'. ואולם הבבלים שנו 'דקלים' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 91).

בירושלמי ברכות לא נזכרו "מי דקרים" במשנה ובברייתא אלא בדברי רבי יונה, ולכן אפשר שהלשון בברכות "אית תניי תני: מי דקרים, ואית תניי תני: מי דקלים" וכו' הוא סוגיה לשבת יד,ג ומעריכה אחרת. ורמז יש לדבר, שבשבת אומר רבי יונה: "לא מסתברא דלא דקלין" וכו', ואילו בברכות אומר רבי יונה עצמו "חוץ ממי דקרים" ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 76-77).

המונח "אית תניי תני" בירושלמי כאן מתייחס למשנה שבת יד,ג. בירושלמי שבת מקבילה חלקית, אולם שם חסרים המונח והדיון המוצע על ידו בירושלמי כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 66, הערה 277).

לאמיתו של דבר אין הבדל בנוסחאות, מפני שרי"ש ולמ"ד מתחלפות, גם ייתכן מאוד שהמים הדוקרים הם באמת מי מעין המשלשלים ("פירוש למשנה מסכת שבת", עמוד 267).

רחוק מאוד ש"מי דקלים" נקראים על שם מעין מסוים שבין שני דקלים. לפי חוקי הלשון אפשר לפרש "מי דקלים" מי מקום ששמו דקלים, כמו "מי טבריה", או ש"מי דקלים" פירושו שרף היוצא מן הדקל, כמו "מי גפנים" שפירושו שרף היוצא מן הגפן. והיות ולא ידוע שום מקום בשם דקלים עם מעין מפורסם, נשאר רק הפירוש השני: שרף היוצא מן הדקל ("פירושים והערות", "חורב" ז, עמוד 53).

בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות. הסוגיה בברכות כאן אינה מתאימה בדיוק לשבת יד,ג. במקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

סוגיית שבת מוסבת על המשנה במקום (כפי שעולה מן הלשון 'מה ניתני?'. וברור שהמחלוקת בשבת אינה מתייחסת למימרת רבי יונה בברכות, שהרי רבי יונה עצמו הוא צד במחלוקת זו; ועוד, שבברכות הזכיר רבי יונה 'מי דקרים', בעוד שבשבת הוא גורס 'מי דקלים'. עם זאת, אין כאן הוכחה חותכת, כי אפשר שנתחלפו המימרות, כרגיל בדברים כאלה). בברכות, לעומת זאת, 'מי דקרים / דקלים' נזכרים רק על ידי אמוראים, וקשה להניח ששני המקורות התנאיים ('אית תניי תני') מתייחסים לאזכורים אלו. ובהעדר מקור אחר שיוכל לשמש בסיס למחלוקת בין שני מקורות אלו, מסתבר שהדיון מוסב על משנת שבת, ולכן נראה ששתי הסוגיות מקבילות.
סוגיות אלו מתחלפות במספר נקודות. בשתיהן נחלקו האם יש לגרוס 'מי דקרים' או 'מי דקלים', אלא שבברכות המחלוקת היא תנאית, בעוד שבשבת נחלקו בדבר אמוראים (רבי יונה ורבי ירמיה). ההסברים שהוצעו לגרסאות השונות זהים בשתי הסוגיות, אלא שבברכות הם מופיעים כשלב חדש וסתמי ('מאן דמר... ומן דמר...'), בעוד שבשבת הם חלק בלתי נפרד של דברי האמוראים עצמם. עוד ראוי לציין, שבשבת הסתמך רבי יונה על הסברה כשגרס 'מי דקלים' ('לא מסתברא דלא'), ולא על מקור ספרותי (מה שאין כן במקרה של 'אית תניי תני' שבמקבילה). קיצורו של דבר: לפנינו מקבילות מוחלפות מובהקות ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 50-51).
• • •