## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah Chapter 3

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:1)

**משנה**
אגב דיני קריאת המגילה שנשנו בשני הפרקים הראשונים במסכתנו, נשנו בשני הפרקים האחרונים הלכות קריאת התורה, וכהקדמה להן סודרו בתחילת פרק זה (הלכות א-ג) דיני קדושת בית הכנסת.
**בני העיר שמכרו רחובה של** ה**עיר** – הרחבה שבעיר, שהיא רכושם המשותף של בני העיר, והם מוציאים את התיבה לרחבה בתעניות ציבור ומתפללים בה וקוראים בה בספר תורה, ולכן יש בה קצת קדושה, **- לוקחין בדמיה בית הכנסת** – רשאים לקנות בדמי הרחבה בית כנסת, שקדושתו מרובה מקדושת הרחבה, לפי שעל ידי כך מעלים בקדושת הדמים, וכן בכולם**;** מכרו **בית הכנסת** – שבעיר, שהוא רכושם המשותף של בני העיר, **- לוקחין תיבה** – שבה מונחים ספרי התורה**;** מכרו **תיבה - לוקחין מטפחות** – שעליהן היו גוללים את ספרי התורה**;** מכרו **מטפחות - לוקחין ספרים** – ספרי נביאים וכתובים**;** מכרו **ספרים - לוקחין תורה** – ספר תורה**. אבל אם מכרו תורה - לא יקחו ספרים** – שקדושתם פחותה מקדושת התורה, לפי שעל ידי כך מורידים מקדושת הדמים, וכן בכולם**;** מכרו **ספרים - לא יקחו מטפחות;** מכרו **מטפחות - לא יקחו תיבה;** מכרו **תיבה - לא יקחו בית הכנסת;** מכרו **בית הכנסת - לא יקחו את הרחוב; וכן במותריהן** – דבר זה מתפרש בתלמוד. זה הכלל: מעלים בקודש ולא מורידים (משנה שקלים ו,ד)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"בני העיר שמכרו רחובה של** ה**עיר** - לוקחין בדמיה בית הכנסת**".**

מציעים זיהוי למקור התנאי: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דרבי מנחם בירבי יוסה** (תנא בדור החמישי, בנו של התנא רבי יוסי) **היא** – של רבי מנחם בירבי יוסה היא (המשנה כאן היא כדעת רבי מנחם בירבי יוסה)**,** ומפרטים את שיטתו של החכם הנזכר: **דרבי מנחם בירבי יוסה אמר: רחובה של** ה**עיר יש לה קדושה, שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים** – בתעניות ציבור מוציאים ספר תורה לרחבה שבעיר וקוראים בו בציבור, ולכן יש בה קצת קדושה**. ברם כרבנ**י**ן** – אבל כחכמים (לפי החכמים), **- עשו אותו** – דנו את המקרה הנידון, **כהרחק ארבע אמות** – כמו שדנו את המקרה של הרחק ארבע אמות האמור להלן (החכמים החולקים על רבי מנחם בירבי יוסה סוברים שהרחבה שבעיר, מכיוון שאינה משמשת מקום קבע לתפילה ולקריאת התורה, אין בה קדושה קבועה אלא קדושה זמנית, כמו הקדושה הזמנית שיש במקום תפילה מזדמנת, שיש לשהות לאחר התפילה כשיעור הרחק ארבע אמות לפני עשיית מעשה שיש בו מיאוס, כאמור להלן. ולכן אם בני העיר מוכרים את הרחבה שבעיר, הם רשאים לעשות בדמיה מה שהם רוצים)**.**

ב**בבלי מגילה** כו,א אמרו: "בני העיר שמכרו רחובה של עיר". - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי סתימתא (זו המשנה הסתומה (סתם משנה זו) היא דברי רבי פלוני), אבל חכמים אומרים: הרחוב אין בו משום קדושה. ורבי מנחם ברבי יוסי מאי טעמיה? - אמר רבי זירא: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות. - ורבנן? - ההוא אקראי בעלמא הוא.

לפי הבבלי, רבי יוחנן פסק הלכה שלא כרבי מנחם ברבי יוסי (כך משמעות המונח שאמר רבי יוחנן בבבלי: "זו דברי... אבל חכמים אומרים..."). אבל לפי הירושלמי, רבי יוחנן זיהה את המשנה כדעת רבי מנחם בירבי יוסה, אך לא פסק הלכה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ה.

דנים בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה ובהרחקת מעשה תפילה ממקום של מיאוס.

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי שמואל בר חלף** (במקבילה: 'רבי שמואל בר חלפתא'. - אין ידועים אמוראים בשמות אלה) שאמר **בשם רב אדא בר אחוה** (בר אהבה, אמורא בבלי בדור הראשון והשני)**: המתפלל לא ירוק** – לאחר שהתפלל, **עד שיהלך ארבע אמות** – שלא ירוק במקום שהתפלל, בגלל קדושתו של מקום התפילה, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ירוק**.**

**אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: וכן הרוק(ין)[ק]** (תוקן כמו במקבילה) **אל יתפלל** – לאחר שירק, **עד שיהלך ארבע אמות** – שלא יתפלל במקום שירק, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שירק ושם יתפלל**.**


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **המתפלל לא יטיל מים** – לא ישתין לאחר שהתפלל, **עד שיהלך ארבע אמות** – שלא ישתין במקום שהתפלל, בגלל קדושתו של מקום התפילה, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ישתין**. וכן המיטיל מים אל יתפלל** – לאחר שהשתין, **עד שיהלך ארבע אמות** – שלא יתפלל במקום שהשתין, אלא יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל**.**

ומרחיבים את תחולת הקביעה: **אמר רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות** – לא דבר זה בלבד שאמור בברייתא, שהמטיל מים יהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל**, אלא אפילו שהא** (שהה) **כדי הילוך ארבע אמות** – גם אם התעכב במקום שהשתין במשך שיעור זמן המספיק ללכת ארבע אמות - מתפלל במקום שהשתין (אם נבלעו מי הרגליים באדמה), שהקלו עליו שלא יהלך ארבע אמות**. אם אומר את** (אתה)**: עד שיהלך ארבע אמות יהא אסור** – אילו היית אתה אומר, שהמטיל מים יהא אסור להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות, ואינו מותר להתפלל עד שיהלך ארבע אמות מהמקום שהשתין ושם יתפלל, מפני שאסור לעולם להתפלל במקום שהשתין**, אף אני אומר: אחר בא והיטיל שם** – אהיה אני אומר, שאף אם הלך ארבע אמות מהמקום שהשתין יהא אסור להתפלל שם, מפני שיש לחשוש שמא אדם אחר השתין שם לפני כן, ונמצא שלא יהא רשאי להתפלל בשום מקום, שלעולם יש לחשוש שמא מי שהוא השתין שם. אלא מוכח מכך שמותר להתפלל במקום שהשתין אם שהה כדי הילוך ארבע אמות. - וכן לא סוף דבר, שהמתפלל יהלך ארבע אמות מהמקום שהתפלל ושם ישתין, אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות במקום שהתפלל - משתין במקום שהתפלל, בגלל שהתפילה המזדמנת אינה יוצרת קדושת מקום קבועה אלא זמנית (וזהו שאמרו לעיל לגבי רחובה של העיר שהחכמים "עשו אותו כהרחק ארבע אמות")**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
המקבילה מקורה בברכות, והובאה כאן משום שאמרו לעיל שהחכמים "עשו אותו כהרחק ארבע אמות".

הקשר בירושלמי כאן, בין דעת החכמים לעיל לגבי רחובה של העיר ובין המקבילה הדנה בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה, מלמד, שדברי רבי יעקב בר אחא נאמרו לא רק על המאמר השני בברייתא: "המטיל מים אל יתפלל...", כפי שמוכח מהמשך דבריו: "אני אומר: אחר בא והטיל שם", אלא נאמרו גם על המאמר הראשון בברייתא: "המתפלל אל יטיל מים...", שאפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות - משתין במקום שהתפלל, בגלל שאין למקום התפילה קדושה קבועה.

ב**תוספתא ברכות** ב,יט שנו: לא יטיל אדם את המים במקום שמתפלל, אלא אם כן ירחיק ארבע אמות. המטיל את המים לא יתפלל באותו מקום, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. יבשו או נבלעו (באדמה) - הרי זה מותר (להתפלל במקום שהשתין).

ב**בבלי מגילה** כז,ב אמרו: תני תנא קמיה דרב נחמן: המתפלל מרחיק ארבע אמות (ממקום תפילתו) ומשתין, והמשתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל. - אמר ליה (רב נחמן): בשלמא משתין מרחיק ארבע אמות ומתפלל, דתנן: כמה ירחיק מהם (ממי הרגליים) ומן הצואה? - ארבע אמות. אלא המתפלל מרחיק ארבע אמות ומשתין, אי הכי, קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא (שבוודאי התפללו אנשים בכל שביל בה)! - תני: ישהה (במקום לאחר שהתפלל כשיעור מהלך ארבע אמות ולא ישתין מיד). - בשלמא משתין ישהה כדי הילוך ארבע אמות ויתפלל - משום ניצוצות (טיפות קטנות של מי רגליים שאולי עדיין נוטפות ממנו, וימתין עד שיפסקו), אלא המתפלל ישהה כדי הילוך ארבע אמות וישתין - מאי טעמא? - אמר רב אשי: שכל ארבע אמות תפילתו של אדם סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה (ולכן צריך להפסיק זמן מסוים).

כמו בירושלמי, גם בבבלי הובאה הסוגיה הזו, הדנה בהרחקת מעשה של מיאוס ממקום תפילה, בהקשר לדעת החכמים (להלן הלכה ב) שבני העיר מוכרים מקום תפילה שאין בו קדושה קבועה והקונה רשאי להשתמש בו אפילו לדבר מאוס, כגון לבית הכיסא שמשתינים בו.

מלשון התוספתא משמע שצריך להרחיק ממש, ומטעם קדושת המקום אתינן עלה. ובבבלי מסיק ש"מרחיק ארבע אמות" פירושו שישהה כדי הילוך ארבע אמות, מפני שפחות משיעור זה עדיין תפילתו בפיו.
ונראה שהירושלמי חולק על טעם הבבלי, ומחמת קדושת המקום אתינן עלה, ולא מחמת שעדיין תפילתו בפיו. ואף על פי שגם בירושלמי הסיקו: "לא סוף דבר עד שיהלך ארבע אמות, אלא אפילו שהה כדי הילוך ארבע אמות", הרי מוכח מתוך הלשון שבאו להקל עליו, ואפילו לא זז מן המקום ושהה כדי הילוך ארבע אמות, מותר לו להטיל מים במקום שהתפלל, שהרי ברור שלא אסרו לו לאדם להטיל מים לעולם במקום שהתפלל בו, ונתנו בו שיעור של זמן. ודרך אגב למדנו, שלשיטת הירושלמי חלה על המקום שהתפלל שם מעין קדושה לשעה, עד כדי הילוך ארבע אמות אחרי התפילה. וכן מוכח מלשון הירושלמי במגילה: "רחובה של עיר יש לה קדושה... ברם כרבנין - עשו אותו כהרחק ארבע אמות", כלומר, שברחוב יש קדושה לשעה. והירושלמי מוכיח מכאן שבתפילת ארעי לא נתקדש המקום אלא לשעה קלה, כשיעור הרחק ארבע אמות. אבל בבבלי (מגילה כז,ב) אמרו: "אבל ארבע אמות דלא קביע קדושתייהו - לא", ומוכח מתוך המסקנה שם שאין בהם קדושה אלא בשעה שמתפללים בהם ממש ("תוספתא כפשוטה", זרעים א).

התלמוד הירושלמי מרחיב את הקו ההלכתי שבתוספתא, המרחיק דבר מיאוס ממקום תפילה, והוא מכליל בתוכו גם את איסור הרקיקה. אומנם רבי יעקב בר אחא מפרש את ההלכה המחייבת הרחקה של ארבע אמות, כזמן הליכה של ארבע אמות, והוא אינו מוכן לייחס קדושה קבועה למקום תפילה, קדושה שעלולה ליצור מציאות בלתי אפשרית לתפילה מזדמנת. ההלכה של הירושלמי נשענת על הבסיס העקרוני שנשענה עליו ההלכה שבתוספתא: התפילה יוצרת קדושת מקום, גם אם היא זמנית. מפתיחת הסוגיה ניתן ללמוד, שגישה זו היא דעת רבנן אף לגבי רחובה של העיר.
קדושת מקום תפילה היא פועל יוצא מנוכחות השכינה במחיצתו של המתפלל. ראיה מובהקת לכך היא העובדה, שההלכה נוגעת לתפילה בלבד ולא לקריאת "שמע". גם את קריאת "שמע" יש להרחיק ארבע אמות מדבר מיאוס, אולם לא מצאנו שיש להרחיק דבר מיאוס ממקום קריאת "שמע".
לעומת התלמוד הירושלמי, לפי רב אשי בתלמוד הבבלי, השהייה אינה נובעת מקדושה זמנית של מקום התפילה, אלא היא סייג למעשה התפילה המקודש, המתמשך מאליו, והתמשכות זו מחייבת שהות בין התפילה לבין פעילות שיש בה מיאוס. לו כפירושו של רב אשי, היינו צריכים למצוא הלכה דומה בקריאת "שמע", שגם ממנה יש להרחיק דבר מיאוס ("מקום השכינה בתודעת המתפלל", "תרביץ" סה, עמוד 323 והערה 26).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:4)

במשנה שנינו: "(בני העיר שמכרו) בית הכנסת...".

מספרים: **ביישנאי שאלון לרבי אימי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**:** – אנשי בית שאן (עיר בבקעת הירדן) שאלו את רבי אימי: **מהו ליקח אבנים מבית הכנסת זו ולבנות בבית הכנסת אחרת?** – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? **אמר לון:** – אמר להם (רבי אימי): **אסור** – לקחת (טעמו של רבי אימי אמור להלן במאמרו של רבי חלבו)**.**

**אמר רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי)**: לא אסר רבי אימי אלא מפני עגמת נפש** (צער עמוק) – מעיקר הדין מותר לקחת אבנים מבית כנסת אחד שחרב ולבנות מהן בית כנסת אחר, ולא אסר רבי אימי אלא כדי שיעמוד בית הכנסת שחרב בחורבנו ותהיה עגמת נפש לרואים את בית הכנסת בחורבנו וייתנו דעתם עליו לחזור ולבנות אותו (הטעם "מפני עגמת נפש" מקורו במשנה להלן הלכה ג כנימוק לאיסור לתלוש עשבים שעלו בבית כנסת שחרב)**.**

ב**בבלי מגילה** כו,ב אמרו: רמי בר אבא היה בונה בית כנסת חדש. היה בית כנסת ישן, רצה לסתור אותו ולהביא לבינים וקורות ממנו ולהכניס לבית הכנסת הזה. וקא מיבעיא ליה הא דרב חסדא, דאמר רב חסדא: לא יסתור אדם בית כנסת עד שבונה בית כנסת אחר משום פשיעותא (רשלנות), כי האי גוונא (שמוציא מאחד ומכניס לשני) מאי? - אתא לקמיה דרב פפא / פפי ואסר ליה. אתא לקמיה לקמיה דרב הונא בר תחליפא ואסר ליה.

מקור נוסף של אבני בנייה היו מבנים נטושים שאת קירותיהם ניתן היה לפרק ולעשות באבניהם שימוש חוזר. הסיפור על אנשי בית שאן משקף את הנוהג לחזור ולהשתמש באבני בנייה ("בית המגורים הארץ ישראלי בתקופה הרומית-ביזאנטית", עמוד 132).


ומספרים עוד: **רבי גוריון** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: מוגדלאיי שאלון לרבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** – אנשי מגדל (עיר בחוף הכינרת ולרגלי הרי הגליל התחתון) שאלו את רבי שמעון בן לקיש: **מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת?** – האם מותר לקחת אבנים מבית כנסת בעיר אחת ולבנות מהן בית כנסת בעיר אחרת, שהרי אין כאן הורדה בקדושה? **אמר לון:** – אמר להם (רבי שמעון בן לקיש): **אסיר** – אסור לקחת (הטעם אמור להלן בהוראתו של רבי אימי)**.**

**הורי** – הורה (פסק הלכה) **רבי אימי: אפילו ממזרחה למערבה** – אפילו לקחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת לכותלו המערבי של אותו בית כנסת, **- אסור, מפני חורבן אותו המקום** – מפני שלקיחת אבנים מכותלו המזרחי של בית כנסת תביא לחורבנו של אותו המקום בכותל שממנו נלקחו אבנים**.**


ומציעים בעיה: **מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש?** – האם בני העיר רשאים למכור את בית הכנסת ולקנות בדמיו את בית המדרש, משום שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, או שמא אין הם רשאים, משום שקדושת בית המדרש אינה מרובה מקדושת בית הכנסת?

ומציעים היסק ממקור אמוראי כדי לפשוט את הבעיה: **מילתיה דרבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמרה:** – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים (מדבריו להלן יש ללמוד): **שרי** – מותר (למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש)**, דאמר רבי יהושע בן לוי:** נאמר (בחורבן המקדש וירושלים): **"וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י"** (מלכים ב כה,ט; ירמיהו נב,יג) **- זה בית המקדש, "וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ"** (שם) **- זה פלטין** (ארמון, היכל (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) **של צדקיהו** (מלך יהודה)**, "וְאֵת כָּל בָּתֵי יְרוּשָׁלִַם"** (שם) – הבתים של פשוטי העם; ויש לדרוש: **- אֵילּוּ ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות שהיו בירושלם** – בתי ירושלים שנשרפו בחורבן הבית השני הם בתי הכנסת הרבים שהיו בעיר (רבי יהושע בן לוי דורש את האמור בחורבן הבית הראשון כאילו הוא אמור בחורבן הבית השני)**; דאמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלם** – לפני חורבן הבית השני**, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר** – מקום שמלמדים בו את הילדים את הקריאה ואת המקרא, **ובית תלמוד** – בית מדרש, מקום שנלמדת בו התורה שבעל פה: ההלכה, המדרש והאגדה**, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה** (מסתבר שהכוונה למשנה במובן הרחב של תורה שבעל פה. יש לראות ב"בית תלמוד" מונח מקביל לבית מדרש ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמוד 47, הערה 14))**, וכולהם** (וכולם) **עלה אספסיינוס** (קיסר רומי. צריך להוסיף כמו במקבילות שבמדרשי האגדה: '**והחריבם**'. - עד כאן מימרת רבי פינחס בשם רבי הושעיה המתארת את גודלה ופריחתה של ירושלים שלפני החורבן)**; "וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל** (בירמיהו: **"הַגָּדוֹל"**) **שָׂרַף בָּאֵשׁ"** (שם) – בתי האנשים הגדולים, העשירים והשרים; ויש לדרוש: **- זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי** (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) – הבית הגדול שנשרף בחורבן הבית השני הוא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי שהיה בירושלים**, ששם היו מתנין** (מספרים) **גדוֹלותיו** (מעשיו החשובים) **של הקב"ה** – בבית המדרש היו לומדים את האגדה, ובה עסקו בסיפור גדולותיו של ה', ולכן נקרא בית המדרש "בית גדול / הגדול"**, כגון: "**וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לֵאמֹר: **סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע"** (מלכים ב ח,ד) – המלך דרש מגיחזי, משרתו של אלישע הנביא, שיספר על המעשים הגדולים (הניסים) שעשה הנביא. - מדבריו של רבי יהושע בן לוי, שבית מדרש נקרא "בית גדול" ובתי כנסת נקראים בתים סתם, יש ללמוד, שקדושת בית המדרש מרובה מקדושת בית הכנסת, ולכן מותר למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש**.**

ב**בבלי מגילה** כו,ב-כז,א אמרו: אמר רב פפי משמיה דרבא: מבי כנישתא לבי רבנן (לעשות מבית כנסת בית מדרש) - שרי, מבי רבנן לבי כנישתא - אסיר. ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא (שבית כנסת מקודש מבית מדרש).
אמר רב אחא בריה דרבא: כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. שמע מינה.
דרש בר קפרא: מאי דכתיב: "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש"? "את בית ה'" - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" - אלו פלטרין של מלך; "ואת כל בתי ירושלים" - כמשמעו; "ואת כל בית גדול שרף באש" - פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: מקום שמגדלים בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלים בו תפילה. - מאן דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דכתיב: "יגדיל תורה ויאדיר". ומאן דאמר: מקום שמגדלים בו תפילה, דכתיב: "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע", ואלישע כי עבד - ברחמי (בתפילה) הוא דעבד.
תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלים בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. תסתיים.

הבבלי ידע שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, ומזה הבבלי למד שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. אבל הירושלמי ידע שרבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש, ומזה הירושלמי למד שרבי יהושע בן לוי אמר שבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש.
בבבלי דרש בר קפרא "בתי ירושלם" כמשמעו, ורבי יוחנן דרש "בית גדול" - בית כנסת, ורבי יהושע בן לוי דרש "בית גדול" - בית מדרש. ובירושלמי דרש רבי יהושע בן לוי "בתי ירושלם" - בתי כנסיות, ו"בית גדול" - בית מדרש (של רבן יוחנן בן זכיי).
בבבלי דרשו "בית גדול" - מקום שמגדלים בו תורה / תפילה. ובירושלמי דרשו "בית גדול" - מקום שמספרים בו גדולותיו של הקב"ה.

לירושלמי, ואנו מניחים שכך היה במקור, רבי יהושע בן לוי אמר רק את הדרשה ומן הדרשה הוציאו אחר כך את ההלכה. ברם בבבלי חשבו את ההלכה למימרה עצמאית, ואילו את הדרשה מסרו כחלק ממחלוקת רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן בצורת "חד אמר... וחד אמר...", ולא ידעו איך דרש רבי יהושע בן לוי את הפסוק. וכשהמצרף המאוחר זיהה אחר כך את דרשת רבי יהושע בן לוי על יסוד ההלכה, הרי עשה להיפך ממה שנעשה במקור. במקור יצרו את ההלכה על יסוד הדרשה, ואילו הוא זיהה את הדרשה על יסוד ההלכה.
ברור שבר קפרא לא אמר "פליגי בה רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי...". הוא חי לפניהם. ומכיוון שלא מסתבר שבר קפרא דרש את כל הפסוק "וישרוף..." חוץ מהמילים האחרונות "ואת כל בית גדול", עלינו לומר שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים איך דרש בר קפרא את סוף הפסוק.
הבבלי מביא בלא מחלוקת את דרשת בר קפרא "'ואת כל בתי ירושלים' - כמשמעו". אבל בירושלמי רבי יהושע בן לוי דורש (ומן הסתם שמע גם את זאת מבר קפרא) "'כל בתי ירושלים' - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות". רבי יוחנן אינו יכול לדרוש כן. מסתבר שהוא דורש "כל בתי ירושלים" לבתי מדרשות, ההיפך מרבי יהושע בן לוי. נמצא שרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חולקים גם בדרשת הפסוק "כל בתי ירושלים" ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד תקט).


בבבלי נמסר דרשו של בר קפרא לכתוב "וישרוף...", אבל לסוף הכתוב "ואת כל בית גדול" לא נזכר מה בר קפרא דרש בו, אלא מובאת מחלוקת רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שרבי יהושע בן לוי דרשו: מקום שמגדלים בו תורה. והדעת נותנת שדרש כך רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא. בירושלמי מובא גם דרשו של בר קפרא לראש הכתוב בשם רבי יהושע בן לוי ("מבוא לתלמודים", עמוד 150, הערה 18).

**"וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית י'י..."**
ב**איכה רבה** פתיחתא יב נאמר: "וישרוף את בית ה'" (מלכים ב כה,ט) - זה בית המקדש; "ואת בית המלך" (שם) - זה פלטין של צדקיהו; "ואת כל בתי ירושלים" (שם) - אלו ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות שהיו בירושלים, דאמר רבי פנחס בשם רבי הושעיא: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מבית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי" (ישעיהו א,כא), בגימטריא הכי הווי (לפני החכמים היה כתיב חסר, בלי אל"ף, או שהאל"ף מרמזת לבית המקדש), וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן; "ואת כל בית גדול" (מלכים ב כה,ט) - זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, ולמה קורא אותו "בית גדול"? ששם מתנים שבחו של הקב"ה.
וב**פסיקתא דרב כהנא** ד,י וב**פסיקתא רבתי** יד נאמר: "ואת כל בית גדול שרף באש" (מלכים ב כה,ט) - ולמה הוא קורא אותו "בית גדול"? אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי ששם היו מתנים גדולתו של הקב"ה.

**ארבע מאות ושמונים בתי כניסיות היו בירושלם**
ב**ירושלמי כתובות** יג,א אמרו: רבי פינחס בשם רבי הושעיה: ארבע מאות וששים (צריך לומר: 'ושמונים') בתי כניסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה.
וב**בבלי כתובות** קה,א אמרו: אמר רבי פינחס אמר רבי אושעיא: שלוש מאות ותשעים וארבעה בתי דינים היו בירושלים, וכנגדם בתי כנסיות, וכנגדם בתי מדרשות, וכנגדם בתי סופרים.
וב**איכה רבה** ב,ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מן בית המקדש, מניין "מְלֵאֲתִי", וכל אחד ואחד היה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיינוס והחריבם.
וב**פסיקתא דרב כהנא** טו,ז וב**מדרש זוטא** איכה א,מב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת יש בה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה, וכולם עלה אספסיאנוס והחריבם.
וב**שיר השירים רבה** ה [יב] ב נאמר: רבי פינחס בשם רבי הושעיא רבה: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלם, מניין "מְלֵאֲתִי".

לפי הבבלי היו בירושלים 394 בתי כנסיות ו-394 בתי מדרשות. אבל לפי הירושלמי ומדרשי האגדה, היו בירושלים 480 בתי כנסיות, ולא היו בתי מדרשות, אלא בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי.

המספרים נמסרו בלשון גוזמא, אך הם שמרו על גרעין של עובדה היסטורית. ואומנם אנו מוצאים, כי לא רק אנשי תורה עולים לירושלים לשמוע תורה מפי חכמים מובהקים, אלא אף צעירים חסרי כל ידיעה שנפשם חשקה בתורה ("בימי הבית ובימי המשנה", עמוד 84).

**בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד**
ככל הנראה תהליך בנייתם של בתי מדרש החל בסוף תקופת התנאים. המציאות החדשה חוללה שינוי בהוראתו של המונח "בית מדרש". אם במקורות התנאיים הוא מציין בדרך כלל את מסגרת הלימוד, הרי במקורות האמוראיים הוא מציין את המבנה. דוגמא אופיינית לשינוי שחל במעבר בין התקופות אפשר לראות בדיוני האמוראים על המשנה במסכת מגילה ג,א. המשנה דנה בקדושתו של בית הכנסת ובאפשרות להמירו בחפצים אחרים. המשנה אינה מזכירה את בית המדרש, אך האמוראים שואלים: "מהו למכור בית הכנסת וליקח בית המדרש?" (ירושלמי מגילה ג,א; בבלי מגילה כז,א). יש להניח, שהשאלה לא עלתה בתקופת התנאים מפני שבהיעדר בתי מדרש היא לא היתה שייכת. בתקופת האמוראים, לאחר שבתי מדרש הפכו למציאות רווחת, נידון גם מעמדו של בית המדרש ואף היחס בינו ובין בית הכנסת ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמודים 50-51).


ומצמצמים את תחולת הקביעה: **רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבני העיר רשאים למכור בית הכנסת), **- בבית הכנסת של** ה**יחיד** – במקרה של בית הכנסת שאדם יחיד בנה אותו מכספו ומסר אותו לרשות בני העיר, שהוא רכושם המשותף של בני העיר, ולכן הם רשאים למוכרו**, אבל בבית הכנסת של** ה**רבים** – במקרה של בית הכנסת שבני אדם רבים בנו אותו מכספם, **- אסור** – אין בני העיר רשאים למוכרו**, אני אוֹמַר: אחד מסוף** (מקצה) **העולם קנוי בו** – ייתכן שגם אדם שאינו מבני העיר תרם מכספו לבניית בית הכנסת, ויש לו חלק קנוי בבית הכנסת, ואין בני העיר מוסמכים לייצג אותו במכירת בית הכנסת, ולכן אינם רשאים למוכרו**.**

ומציעים קושיה מברייתא: **והא תני:** – והרי (התנא) שונה: **מעשה ברבי אלעזר בירבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני) **שלקח בית הכנסת של א[ל]כסנדריים** – של יהודי אלכסנדריה, שבאו לירושלים בימי הבית השני והקימו לעצמם בית כנסת, **ועשה בה צרכיו** – השתמש בבית הכנסת לצרכיו, שהלוקח בית הכנסת רשאי לעשות בו מה שירצה, משום שכשפקע ממנו שם בית כנסת אף קדושתו פקעה (כדעת רבי יהודה במשנה להלן הלכה ב, שהביא ראיה לדבריו ממעשה זה)**!** – מכאן שגם בית הכנסת של הרבים רשאים למוכרו. הרי שיש לפרוך את דברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן!

ומציעים תירוץ לקושיה: **אלכסנדריים עשו אותה משל עצמן** – אנשי אלכסנדריה בנו את בית הכנסת מכספם, ולא היה לאחרים חלק קנוי בו, וכיוון שהיה שייך רק לאנשי אלכסנדריה, לכן היו רשאים למוכרו**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,יז שנו: אמר רבי יהודה: מעשה ברבי לעזר בי רבי צדוק שלקח בית הכנסת של אלכסנדריים שהיתה בירושלם, והיה עושה בה כל חפצו.

ב**בבלי מגילה** כו,א אמרו: "בית הכנסת - לוקחים תיבה". - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לא שנו (שמוכרים בית כנסת) אלא בית הכנסת של כפרים, אבל של כרכים, כיוון דמעלמא קא אתו ליה - הווה ליה דרבים ולא מצו מזבני ליה.
מיתיבי: / תא שמע: אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טרסיים (אורגים אומנים בעלי הכשרה מיוחדת, על שם האורגים מהעיר טרסוס) שהיתה בירושלם ומכרוה לרבי אלעזר בן עזריה, ועשה בו כל צורכו. והא התם דכרכים הווה! - ההיא בי כנישתא זוטא הוואי, ואינהו עבדוה.

בבבלי: בית הכנסת של כפרים ושל כרכים. בירושלמי: בית הכנסת של היחיד ושל הרבים.


כאן התחלת מקבילה בירושלמי נדרים ט,ב.

בירושלמי נדרים הציעו לפני המקבילה את תחילת המשנה להלן הלכה ב, שדנה גם היא במכירת בית הכנסת.

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בשבנייה לשם בית הכנסת** – הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם בית הכנסת פשוט, שבמקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת, ולכן כשמוכרים אותו אסורים לקנות בדמיו דבר שקדושתו פחותה מקדושת בית הכנסת**. בנייה לשם חצר והקדישה, מהו?** – מה הדין במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם איזה שימוש שהוא ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? האם במקרה זה חלה עליו קדושת בית הכנסת?

ומציעים פשיטת השאלה (ממקור תנאי): **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה במסכת נדרים ט,ב): מי שאמר: **קונם לבית הזה שאיני נכנס** – שנדר שלא ייכנס לבית מסוים**, ונעשה בית הכנסת** – אותו בית נעשה אחר כך בית הכנסת, שהוקדש לשם בית הכנסת (עד כאן קטע מהמשנה. במקרה זה נחלקו רבי אליעזר והחכמים, שלדעת רבי אליעזר פותחים בנולד, שיכול החכם להתיר את הנדר בפתח שהוא בדבר שלא היה קיים בשעת הנדר אלא שנולד ונתחדש אחר כך, ולדעת החכמים אין פותחים בנולד)**.** ויש להסיק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה** – חלה עליו קדושת בית הכנסת, שאילו לא חלה עליו קדושת בית הכנסת, לא נולד דבר שלא היה קיים בשעת הנדר, ואין כאן פתח להתרת הנדר**.**

ושואלים: **אימתי קדשה?** – מתיי חלה הקדושה במקרה שנבנה הבית מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת? **מיד?** (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'או', ואין צורך) **בשעת התשמיש?** – האם חלה הקדושה מיד כשהוקדש לשם בית הכנסת, או שמא לא חלה הקדושה אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת (שמתפללים בו)?

ומציעים פשיטת השאלה (ממקור תנאי): **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהברייתא להלן): **העושה תיבה לשם ספר** – להניח בה ספר תורה, **ומטפחות לשם ספר** – לגלול עליהן ספר תורה**, עד שלא נשתמש בהן הספר** – לפני שהניח ספר תורה בתיבה ולפני שגלל ספר תורה על המטפחות, **- מותר להשתמש בהן הדיוט** – מותר להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שלא חלה קדושה עליהן כשהוקדשו לשם ספר תורה**, משנשתמש בהן הספר** – לאחר שהניח ספר תורה בתיבה ולאחר שגלל ספר תורה על המטפחות, **- אסור להשתמש בהן הדיוט** – אסור להשתמש בתיבה ובמטפחות שימוש של חול, שחלה קדושה עליהן בשעה שהשתמש בהן ספר תורה (עד כאן הברייתא)**.** ויש לדון: (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'ומה') **אם אֵילּוּ שנעשו לשם ספר** – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם ספר תורה ולא לשם דבר אחר, **- אינן קְדֵישות** (במקבילה: 'קדושות') **אלא בשעת התשמיש** – לא נהיות קדושות אלא בשעה שהשתמש בהן ספר תורה**, זו שבנייה לשם חצר** – בית הכנסת שנבנה מתחילה לשם חצר ואחר כך הוקדש לשם בית הכנסת, **- לא כל שכן?!** – בוודאי ובוודאי שלא חלה קדושה עליו אלא בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת.


ומציעים בעיה: **אֵילּוּ שעשאן לשם חולין והקדישן** – תיבה ומטפחות ספרים שנעשו מתחילה לשם שימוש של חול ואחר כך הוקדשו לשם ספר תורה**, מה הן?** – מה דינם? האם חלה קדושה עליהם, או שמא לא חלה קדושה עליהן כיוון שלא נעשו מתחילה לשם ספר תורה?

ופושטים את הבעיה: **כמה דאת אמר תמן:** – כמו שאתה אומר שם (לפני כן בסוגיה, במקרה של בית כנסת): **בנייה לשם חצר והקדישה - קדשה** – חלה קדושה עליו בשעה שמשתמשים בו לבית הכנסת**, והכא** – גם כאן (הדין הבא לפני כן חל גם במקרה הנידון של תיבה ומטפחות ספרים), **עשאם לשם חולין והקדישן - קדש** (צריך לומר כמו במקבילה: 'קדש**ו**') – חלה קדושה עליהן בשעה שמשתמשים בהן לספר תורה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי נדרים.
המקבילה מקורה במגילה, ומכאן הועתקה המקבילה לנדרים בשל המשנה במסכת נדרים שממנה פשטו את השאלה הראשונה.

ב**תוספתא מגילה** ב,יג שנו: העושה תיבה ומטפחות לספר, עד שלא נשתמש בהן גבוה - רשיי להשתמש בהן הדיוט (שאין ההזמנה בלבד מקדשת את החפץ אלא השימוש בו), ומשנשתמש בהן גבוה - אין רשיי להשתמש בהן הדיוט.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:5)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ג,ו.

שואלים: **כלי שרת** – כלי הקודש שהכוהנים והלוויים שירתו בהם במשכן או במקדש**, מאימתי הם קְדֵישין?** – ממתיי הם נהיים קדושים? (ממתיי חלה עליהם קדושת כלי שרת לקדש דברים הניתנים בהם?) **מיד או בשעת התשמיש?** – האם חלה עליהם הקדושה מיד כשהוקדשו לשם כלי שרת (וזהו בשעת עשייתם, שכלי שרת צריך להקדישם בעשייתם ולעשותם לשם כלי שרת (תוספתא מנחות ט,כא; ירושלמי יומא ג,ו)), או שמא לא חלה הקדושה עליהם אלא בשעה שמשתמשים בהם במקדש בפעם הראשונה?

ומשיבים (בהצעת ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו בשאלה): **אין תימר:** – אם תאמר: **מיד** – הקדושה חלה על כלי שרת מיד כשהוקדשו, **- ניחא** – (הדבר) נוח (שכיוון שחלה הקדושה עליהם כשהוקדשו, הם מקדשים אחרים בשעה שמשתמשים בהם)**. אין תימר:** – (ו)אם תאמר: **בשעת התשמיש** – הקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם, **-** יש לשאול: **כאחת** (ביחד) **הם קדישים ומתקדשין** (צריך לומר כאן ולהלן: '**ומקדשין**')**?** – וכי בשעה שמשתמשים בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?! והרי מסתבר, שקודם הכלי נהיה קודש ואחר כך הוא מקדש! ולכן אין לך לומר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם.

ומעירים: **ניחא** – (הדבר) נוח, **של משה** – המקרה של כלי השרת שעשה משה והשתמשו בהם במשכן מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אין לשאול במקרה זה: "כאחת הם קדישים ומקדשים?"**, שנתקדשו בשמן המשחה ובדם** (המילה 'וב**ד**ם' אינה במקבילה והיא שיבוש של המילה 'ב**ר**ם' להלן) – משה קידש את כלי השרת שעשה על ידי משיחתם בשמן המשחה לפני שהשתמשו בהם (רק אהרן ובניו נתקדשו בשמן המשחה ובדם (הזאה של דם קורבנות המילואים שעל המזבח), אבל המשכן וכליו נתקדשו בשמן המשחה ולא בדם. ראה ויקרא פרק ח)**. ושל** (במקבילה: '**ברם** של') **שלמה** – המקרה של כלי השרת שעשה שלמה והשתמשו בהם במקדש ראשון, שלא נתקדשו בשמן המשחה, אינו מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, **-** יש לשאול במקרה זה: **כאחת הם קדישים ומתקדשין?** – וכי בשעה שהשתמשו בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?!

ומביאים ברייתא: **בכניסתן לארץ** – כשנבנה הבית הראשון לאחר שנכנסו ישראל לארץ, **היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה** – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה משה במשכן דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשה שלמה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם**. לא היה שם של משה** – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה משה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשה שלמה, **- כאחת הם קדישים ומתקדשים** – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשה שלמה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם**. בעלייתן מן הגולה** – כשנבנה הבית השני לאחר שעלו ישראל מבבל, **היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהן** – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה שלמה במקדש ראשון דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשו עולי הגולה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם (משמע שכלי השרת שהיו במקדש ראשון לא נתחללו בגלות בבל, אבל אולי חזרו וקידשום)**. לא היה שם של שלמה** – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה שלמה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשו עולי הגולה, **- כאחת הם קדישים ומתקדשים** – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשו עולי הגולה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם**.**

ב**ספרי במדבר** פסקה מד נאמר: רבי אומר: "וימשחם ויקדש אותם" - למה נאמר? והלא כבר נאמר: "וימשח אותו ויקדש אותו..."! ומה תלמוד לומר: "וימשחם ויקדש אותם"? מגיד שבמשיחתם של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא (אותה משיחה הועילה גם לכלים בדורות הבאים ואינם צריכים משיחה).
וב**פסיקתא דרב כהנא** א,ו וב**במדבר רבה** יב,טו נאמר: "וימשח אותו ויקדש אותו..." (במדבר ז,א) - מכיוון דכתיב: "וימשח אותו ויקדש אותו...", לאיזה דבר נאמר: "וימשחם ויקדש אותם" (שם)? ..."וימשחם" - משיחה בעולם הזה ומשיחה לעולם הבא. מגיד שבמשיחתם של אלו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבוא.

לפי המקורות האלה, הקדושה חלה מאליה על כלי שרת מיד כשהוקדשו.

ב**שמות רבה** טו,כד נאמר: צא ולמד מכלי השרת (שנתקדשו בדורות שאחרי משה). משה קידש את המשכן ואת כל כליו. מי היה מקדשם (את הכלים בדורות שאחרי משה)? יכול היה משה לבוא ולקדשם?! (והלוא כבר מת משה!) אלא מה היו עושים? היה הכוהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדש.

לפי המקור הזה, הקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אם מפנים מתוך של קודש לתוך של חול.

ב**בבלי יומא** יב,ב; **סנהדרין** טז,ב ו**שבועות** טו,א אמרו: תניא: כל הכלים (של המקדש) שעשה משה - משיחתם מקדשתם, מכאן ואילך (לאחר ימי משה) - עבודתם מחנכתם (כשמשתמשים בכלי קודש חדש בעבודת הקודש, הוא מתקדש באותה עבודה, ואין צורך למשוח אותו בשמן המשחה).

לפי המקור הזה, הקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, וכאחת הם קדישים ומקדשים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:6)

ומביאים ברייתא: **אבנים שחצבן לשם מת** – כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם מת מסוים, **- אסורות בהנייה** – שכיוון שהכין אותן לשם מת, הרי זה כאילו השתמש בהן עבור מת, ודבר שמשמש למת נאסר בהנאה**, לשם חי ולשם מת** – שחצב אבנים כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם שיצטרך להם, הן לאדם שמכין לו בחייו והן לאדם שכבר מת, **- מותרות בהנייה** – כיוון שלא הכין אותן לשם מת מסוים, ורק כשישתמשו בהן עבור מת ייאסרו בהנאה**.**

ב**מסכת שמחות** יג,ט נאמר: אבנים שחצבן לשם חי - יימכרו, לשם מת - לא יימכרו.


ומביאים ברייתא נוספת: **הזורק כלי** – בגד, הראוי לתכריך למת, **לפני מיטתו של מת** – מחמת צערו על המת, **לתוך ארבע אמות** (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'שלו', ואינה במקבילה) – של המת, **- אסור בהנייה** – שדבר שהוא בתוך ארבע אמותיו של המת נתפס על ידו להיאסר בהנאה**, חוץ לארבע אמות** – של המת, **- מותר בהנייה.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא.
המקבילה מקורה ביומא, ומשם הועתקה לכאן.
עניין כלי שרת מובא כאן בשל הדמיון בין השאלה בפתיחת עניין זה ובין השאלה לעיל בפתיחת עניין בית הכנסת שבנאה לשם חצר.
בירושלמי יומא ישנה סוגיה העוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא או לאו מילתא היא" (כלשון הבבלי), והמקבילה שם היא חלקה האחרון של סוגיה זו. עניין כלי שרת (ולא רק מה שמובא כאן בעניין זה) מובא בירושלמי יומא משום שייכותו לנושא "הזמנה מילתא היא". גם שתי הברייתות "אבנים שחצבן לשם מת" ו"הזורק כלי לפני מיטתו של מת" מובאות בירושלמי יומא משום שייכותן לנושא "הזמנה מילתא היא". ברייתות דומות לשתי הברייתות הללו מובאות בבבלי סנהדרין מז,ב-מח,ב בסוגיה שגם היא עוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא".
"הזמנה מילתא היא" - הזמנת חפץ לתשמיש האוסרו בהנאה או המתפיסו בקדושה אוסרת את החפץ בהנאה או מתפיסה אותו בקדושה כבר משעת ההזמנה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:7)

דנים בקדושתם של חפצים הקשורים לבית הכנסת שלא נזכרו במשנה.

**כל כלי** (חפצי) **בית הכנסת - כבית הכנסת** – יש להם הקדושה המיוחסת לבית הכנסת עצמו**. ספסלה** – הספסל (מקור המילה בלטינית), **וקלטירה** – הספה (מקור המילה ביוונית), **- כבית הכנסת** – דומים בקדושתם לבית הכנסת (מסתבר שהספסלים של בית הכנסת הנזכרים כאן הם של עץ)**. כילה דעל ארונא** – הכילה (וילון, פרוכת) שעל הארון (שפרוסה על ארון הקודש, שבו החזיקו את ספר התורה), **- כארונא** – כמו הארון (דומה בקדושתה לארון, והיא התיבה שנזכרה במשנה. - קדושת הארון מרובה מקדושת בית הכנסת)**.**

ומספרים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **יהב גולתה תחתוי ההן בילן** – נתן (נהג לתת) את הגלימה (בגד ארוך) תחת הוילון הזה (הפרוכת שעל הארון. מקור המילה 'בילן' ביוונית. - מנהגם של החכמים היה להתפלל כשהם לבושים בבגדם העליון היפה והחשוב. כך היה מנהגם של רב לפי הירושלמי ברכות ד,א ותעניות ד,א ושל רב יהודה לפי הבבלי ברכות ל,ב ושל רב כהנא לפי הבבלי שבת י,א. משום כך סבר רבי אבהו שהבגד שהיה לובש אותו בשעת התפילה דינו כמו כלי של הארון)**.**


**רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: בימה** – מתקן מוגבה מעץ שעמד באמצע אולם בית הכנסת, ועליו עמדו הקוראים בתורה, **ולווחין** – קרשים על הבימה כעין שולחן שעליהם הונח ספר התורה כשקראו בו, **אין בהן משום קדושת ארון, יש בהן משום קדושת בית הכנסת** – מפני שהם חלק של פנים בית הכנסת בכלל ואינם קשורים לארון הקודש דווקא**. אינגלין** (צריך לומר: '**אנלגין**'. - שיכול אותיות רגיל במילים השאולות מיוונית ללשון חכמים) – דוכן קריאה; מעמד של עץ עשוי בצורת מדף משופע, הניצב על גבי עמוד, לשים עליו ספר לקריאה (מקור המילה 'אנלגין' ביוונית), **אין בו משום קדושת ארון, יש בו משום קדושת בית הכנסת.**


ומספרים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **אזל לגוולנה** – הלך לגוולן (לגולן, יישוב בארץ הבשן)**. חמתון יהבין מכושא בגו ארונה** – ראה אותם (את אנשי המקום) נותנים מכוש (מעדר) בתוך הארון (הכניסו לתוך ארון הקודש, שבו החזיקו את ספר התורה, את הכלי הזה לשם שמירתו הבטוחה. - בירושלמי ביצה ה,ב נזכר 'מקושה דכנישתא' - המקוש שעל הדלת בבית הכנסת. אולי 'מכושא' הוא כלי לדפיקה בדלת)**. אתא שאל** – בא (רבי ירמיה) ושאל **לרבי אימי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – שאל אותו האם מותר להשתמש בארון לכלי זה**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אמי): **אני אוֹמַר: לכך** – לעשות כך, **התנו עליו מבתחילה** (צריך לומר: 'מתחילה') – תושבי המקום הסכימו מראש לנהוג כך (מסתבר שכלי זה היה חשוב לאנשי גוולנא, שהפקידו אותו במקום קדוש זה ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 57). - במדרש תהילים ז,ח נזכר פעמון של זהב ומכישו של מרגליות. אולי ה'מכושא' של אנשי גוולנא היה חפץ יקר ערך כעין זה)**.**

ומספרים עוד: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **עבד ליה מגדל ואתני עלוי, עילייא דסיפרין וארעייא דמאנין** – עשה לו (לעצמו) מגדל (ארון מדפים) והתנה עליו, (החלק, המדף) העליון של (מיועד ל-) ספרים (ספרי מקרא) ו(החלק, המדף) התחתון של (מיועד ל-) כלים (רבי יונה בנה ארון זה כנראה בבית הכנסת, והתנה את שימושו בכך שספרי הקודש יונחו במדפים העליונים, ודברים אחרים, חפצי בית הכנסת, במדפים התחתונים, כדי להפריד בין קודש לחול או בין דרגות שונות של קדושה ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 57))**.**

ב**בבלי מגילה** לב,א אמרו: אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלוחות והבימות אין בהם משום קדושה (אין בהם משום קדושת ארון).

**אנלגין**
ב**משנה כלים** טז,ז שנינו: ...האנגלין (צריך לומר: 'אנלגין') של הספר... - הרי אלו טהורים.
וב**תוספתא כלים** (בבא קמא) ב,ג שנו: אולולגין (צריך לומר: 'אנלגין') פרוסה (חלקה, שלא היה לה בית קיבול) - טהורה, מגופפת (שהיה לה שפה מסביב כולה) - הרי זו טמיאה (משום שהשפה עשתה אותה לבית קיבול).
וב**תוספתא כלים** (בבא בתרא) ו,ט שנו: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אלולננין (צריך לומר: 'אנלגין') של ספר - טהור.

מכיוון שטבלת האנלגין היתה בשיפוע, דבר המקל על הקריאה, היתה לה שפה למטה שמונעת מן הספר להחליק מעליו. ומאחר שהספרים שבהם מדובר היו לרוב בצורת מגילה, כדי שלא יתגלגלו לצדדים הוסיפו לאנלגין שפות בצדדים ("תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד" ב, עמוד 84, הערה 25). 

**רבי ירמיה אזל לגוולנה**
ב**ירושלמי עבודה זרה** ב,ד אמרו: רבי ירמיה אזל לגובלנה, הורי ב...

ב**משנה סוטה** ט,טו שנינו: בעקבות המשיח ...הגליל יחרב והגבלן יישום...
וב**בבלי סנהדרין** צז,א, ב**שיר השירים רבה** ב [יג] ד וב**פסיקתא דרב כהנא** ה,ט נאמר: דור שבן דוד בא בו ...הגליל יחרב והגבלן יישום...

גולן / גוולן / גבלן הוא יישוב בארץ הבשן (בירושלמי כאן ועבודה זרה) וגם חבל ארץ בחלקו הצפוני של עבר הירדן המזרחי (במשנה סוטה ובמקבילותיה).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:8)

במשנה שנינו: **"**בני העיר שמכרו... **מטפחות - לוקחין ספרים".**

**אפילו מטפחות תורה וחומשין** – אף אם מכרו מטפחות של ספר תורה או של חומש תורה (חומשים הם מגילות שכתוב בהן אחד מחמשת הספרים של התורה), **- לוקח בהן נביאים וכתובים** – רשאים לקנות בדמיהן ספרי נביאים או כתובים, לפי שקדושת ספרים ואפילו נביאים וכתובים מרובה מקדושת מטפחות ואפילו מטפחות תורה וחומשים, כיוון שקדושת ספרים היא משום עצמם וקדושת מטפחות היא רק משום שהן משמשות לדבר שיש בו קדושה, וקדושה קלה חמורה מתשמישי קדושה חמורה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:9)

במשנה שנינו: **"**מכרו... **ספרים - לא יקחו מטפחות".**

**אפילו נביאים וכתובים** – אף אם מכרו ספרי נביאים וכתובים, **- אינו** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) **לוקח בהן מטפחות תורה וחומשים** – אינם רשאים לקנות בדמיהם מטפחות של ספר תורה או של חומש תורה, לפי שקדושת מטפחות ואפילו מטפחות תורה וחומשים פחותה מקדושת ספרים ואפילו נביאים וכתובים**.**


ומביאים ברייתא: **כורכים** (עוטפים) **תורה במטפחות תורה, חומשים במטפחות חומשים,** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'נביאים במטפחות נביאים', ואינו בברייתא המקבילה שבתוספתא, אף שהדין נכון) **תורה וחומשים במטפחות נביאים וכתובים** – לפי שעל ידי כך מעלים בקדושת המטפחות**, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות תורה וחומשים** – לפי שעל ידי כך מורידים בקדושת המטפחות**. נותנין** (מניחים) **תורה על גבי תורה, וחומשים על גבי חומשים, תורה וחומשין על גבי נביאים וכתובים** – מפני שדבר שקדושתו חמורה יכול להשתמש בדבר שקדושתו קלה**, אבל לא נביאים וכתובים על גבי תורה וחומשין** – מפני שדבר שקדושתו קלה אינו יכול להשתמש בדבר שקדושתו חמורה**.**

ומעירים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: תורה וחומשין ערק תנייה מינה** – ברח התנא ממנה (כלומר, התנא השתמט מן הדיון בעניין הזה של תורה וחומשים, שלא אמר האם כורכים חומשים במטפחות תורה ונותנים חומשים על גבי תורה, מפני שקדושתם שווה (כדעת רבי שמואל בר רב יצחק להלן), או שמא אין כורכים חומשים במטפחות תורה ואין נותנים חומשים על גבי תורה, מפני שקדושת חומשים קלה מקדושת תורה)**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,כ שנו: נותנים תורה על גבי תורה, וחומשים על גבי חומשים, תורה וחומשים על גבי נביאים, אבל לא נביאים על גבי תורה וחומשים.
מכרכים תורה במטפחות תורה, וחומשים במטפחות חומשים, תורה וחומשים במטפחות נביאים, אבל לא נביאים במטפחות תורה וחומשים.

ב**בבלי מגילה** כז,א אמרו: גוללים ספר תורה במטפחות חומשים, וחומשים במטפחות נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים במטפחות חומשים, ולא חומשים במטפחות ספר תורה.
מניחים תורה על גבי תורה, ותורה על גבי חומשים, וחומשים על גבי נביאים וכתובים, אבל לא נביאים וכתובים על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי תורה.

דעת התנא בברייתא שבבבלי, שאין כורכים חומשים במטפחות תורה ואין נותנים חומשים על גבי תורה.
"כתובים" נזכרים בברייתא שבירושלמי ובבבלי אבל לא בברייתא שבתוספתא. בראשונה נקראו נביאים וכתובים יחד בשם "נביאים".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:10)

ומביאים ברייתא: **כותבין תורה** ו**נביאים כאחת** – בספר אחד, שכשהם בספר אחד אין בזה משום גנאי כשגוללים אותו שהנביאים נתונים על התורה**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. וחכמים אומרים: אין כותבין תורה ונביאים כאחת** – בספר אחד, שאף כשהם בספר אחד יש בזה משום גנאי כשגוללים אותו שהנביאים נתונים על התורה**, אבל כותבין נביאים וכתובים כאחת** – שכן נותנים כתובים על נביאים**.**

ב**מסכת סופרים** ג,א וב**מסכת ספר תורה** ג,א נאמר: עושה אדם תורה ונביאים כאחת; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: תורה בפני עצמה ונביאים בפני עצמם.

ב**בבלי בבא בתרא** יג,ב אמרו: תנו רבנן: מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחת (ועושה אותם ספר אחד); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תורה בפני עצמה, ונביאים בפני עצמם, וכתובים בפני עצמם. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד בפני עצמו.

דעות התנאים במסכתות הקטנות ובתלמודים אינן מתאימות זו לזו.

נראה שחכמים שבירושלמי הוא רבי יהודה בברייתא שבבבלי, והוא מתיר נביאים וכתובים, וצריך לומר: "נביאים וכתובים בפני עצמם", וחכמים בברייתא שבבבלי אוסרים גם זה, וזה פירוש "כל אחד ואחד" - תורה ונביאים וכתובים ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 232).


**רבי ירמיה** אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: תורה וחומשין קדושה אחת הן** – קדושת חומשים שווה לקדושת ספר תורה**.**

ומביאים ברייתא חולקת: **אין עושין תורה חומשין** – אסור לחתוך ספר תורה ולעשות ממנו חמישה חומשי תורה, לפי שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה (טעם זה מפורש בברייתא המקבילה במסכתות הקטנות)**, אבל עושין חומשין תורה** – מותר לחבר חמישה חומשי תורה ולעשות מהם ספר תורה, לפי שמעלים מקדושה קלה לקדושה חמורה. לפי ברייתא זו, קדושת חומשים קלה מקדושת ספר תורה, שלא כרבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק**.**

ומציעים היסק: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהברייתא): **תורה שעשאה חומשין** – סופר שכתב תורה חומשים, שסיים חומש בסוף דף והתחיל חומש שאחריו בראש דף, **- בקדושתה היא** – יש לתורה זו קדושת ספר תורה, שאם תאמר שאין לתורה זו קדושת ספר תורה אלא רק קדושת חומשים, מדוע הברייתא אומרת שאין עושים מתורה זו חומשים, אלא מכאן שיש לתורה זו קדושת ספר תורה, ולכן אין עושים מתורה זו חומשים (הברייתא שאומרת שאין עושים תורה חומשים מדברת במקרה שהסופר כתב את התורה חומשים, שכן רק במקרה זה ניתן לחתוך ספר תורה ולעשות ממנו חומשים. בירושלמי לעיל א,ח אמרו, שצריך הסופר בכתיבת תורה שיהא גומר חומש באמצע הדף ומתחיל חומש שאחריו באמצע הדף, ומניח ביניהם רווח ארבע שורות, ואינו רשאי לסיים חומש בסוף דף או להתחיל חומש בראש דף, כדי שלא יבוא לחתוך תורה בין חומש לחומש. אך מהברייתא כאן יש להסיק, שאם הסופר לא עשה כך אלא עשה תורה חומשים, מכל מקום בקדושתה היא. - כך פירש ב"ספר ניר")**.**

ב**מסכת סופרים** ג,ג וב**מסכת ספר תורה** ג,ג נאמר: אין עושים תורה חומשים, שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה; אבל עושים חומשים תורה, אימתי? בזמן שמידתם ושיטתם שווים.


**רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: תורה חסירה** – ספר תורה שחסרה בו יריעה אחת, **אין קוראין בה ברבים** – משום כבוד הציבור, שגנאי הוא לציבור כשקוראים בספר תורה שאינו שלם**.**

ומציעים קושיה מברייתא: **והא תני:** – והרי (התנא) שונה (בעניין כתיבת מגילה, שיש בה פרשה אחת מן התורה או יותר, לתינוק להתלמד בה): **ב'בְּרֵאשִׁית' - עד המבול** – מותר לעשות מגילה של ספר 'בראשית' שכתוב בה מתחילת הספר עד פרשת המבול, שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה**, ב'וַיִּקְרָא' - עד "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי"** (ויקרא ט,א) – מותר לעשות מגילה של ספר 'ויקרא' שכתוב בה מתחילת הספר עד "ויהי ביום השמיני", שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה**, ב'וַיְדַבֵּר' - עד "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן"** (במדבר י,לה) – מותר לעשות מגילה של ספר 'במדבר' שכתוב בה מתחילת הספר עד "ויהי בנסוע הארון", שהוא עניין אחד שלם, אף ששאר הספר חסר בה**!** – משמע מכאן, שאם מותר לעשות מגילות כאלו, מותר לקרוא בהן ברבים, אף שהן חסרות. הרי שיש לפרוך את דברי רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן! (עד כאן הברייתא כפי שהיא במקבילות במסכתות הקטנות ובבבלי, והאמור להלן אינו מן הברייתא אלא הוא תירוץ לקושיה)

ומתרצים את הקושיה: **מותר לקרות בו ברבים?!** – וכי הברייתא אומרת שמותר לקרוא במגילות כאלו ברבים?! הרי הברייתא מתירה רק לכתוב מגילות כאלו לתינוקות כדי להתלמד בהן, אבל לקרוא בהן ברבים בוודאי אסור (כך פירש ב"עלי תמר").

ב**מסכת סופרים** ה,יא וב**מסכת ספר תורה** ה,י נאמר: אין עושים מגילה לתינוקות. רבי יהודה אומר: עושים מן 'בראשית' עד המבול, מן 'ויקרא' עד "ויהי ביום השמיני", ושאר כל הספרים - אסור, ואם עתיד להוסיף עליהם - מותר.

ב**בבלי גיטין** ס,א אמרו: אין כותבים מגילה (שכתוב בה רק חלק מן התורה) לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו (של הכותב) להשלים (ולכתוב ספר שלם) - מותר. רבי יהודה אומר: ב'בראשית' - עד דור המבול, בתורת כוהנים (ספר 'ויקרא') - עד "ויהי ביום השמיני".

הברייתא שבירושלמי היא דברי רבי יהודה בברייתות המקבילות שבמסכתות הקטנות ובבבלי.
בברייתא שבירושלמי נאמר: "ב'וַיְדַבֵּר' - עד 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן'", ואינו בברייתות המקבילות.
מהברייתות הללו משמע שהיו נוהגים להתחיל ללמד תינוקות בספר 'בראשית' או בספר 'ויקרא'. הטעם לכתיבת חלקו הראשון של ספר 'במדבר' לדברי הברייתא הירושלמי הוא מפני שחלק זה נחשב ספר בפני עצמו.


ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: **הדא** (צריך לומר: '**כ**הדא' ("אוצר לשונות ירושלמיים"))**:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **ארסקינס אוקיד אוריתא דצנבראי** – אורסיקינוס (שהיה שר צבא רומי) שרף את ספר התורה של אנשי צינברי (עיר בחוף הדרומי מערבי של ים כינרת. - מעשה זה אירע בימי מרד גאלוס)**. אתון שאלון** – באו (אנשי צינברי, כיוון שנשרף ספר התורה שלהם, ולא היה להם ספר תורה אחר) (ו)שאלו **לרבי יונה ולרבי יוסה** (גדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מהו לקרות בספר ברבים?** – האם מותר לקרוא בציבור בספר חומש? **אמרון לון:** – אמרו להם (רבי יונה ורבי יוסה): **אסיר** – אסור (לקרוא בציבור בחומש)**.**

ומעירים: **לא דאסיר, אלא מן גו דנפשהון עגימה, אינון זבנין להון אחורי** – לא שאסור, אלא מתוך שנפשם עגומה (עצובה), הם קונים להם אחר (מן הדין מותר לקרוא בציבור בחומש, וכל מה שאסרו לקרוא אינו איסור גמור אלא כדי שיצטערו שספר התורה נשרף ואין להם במה לקרוא ויתעוררו לקנות ספר תורה אחר)**.**

אורסיקינוס היה מצביא רומי שנשלח על ידי גאלוס (שהיה קיסר רומי שישב באנטיוכיה ושלט במזרח האימפריה הרומית בקשיחות ובאכזריות) לדכא את מרד יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומי בשנת 351-2 למניינם. בספרות חכמים אין זכר למרידה, אלא רק לדיכוי ולפעולות עונשין של הצבא הרומי.

ב**בבלי גיטין** ס,א אמרו: שלחו ליה בני גלילא לרבי חלבו: מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת? לא הווה בידיה. אתא שייליה לרבי יצחק נפחא, ולא הווה בידיה. אתא שאיל בי מדרשא, ופשטוה מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ספר תורה שחסר יריעה אחת - אין קורים בו (משמע שאין קוראים בציבור בדבר חסר). - ולא היא. התם - חסר במילתיה (שהרי חסרה בו יריעה), הכא - לא חסר במילתיה (שהרי הוא חומש שלם).
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אין קורים בחומשים בבית הכנסת משום / מפני כבוד הציבור.

ניתן לבאר את איסור הקריאה בציבור מתוך חומשים כנובע מכך שאחר שנתקבלה כחובה הקריאה מספר תורה שלם, היינו חמשת חומשי תורה כתובים על גבי מגילה אחת, נתפשה המגילה הקטנה של החומש כביטוי של חוסר כבוד ביחס לקריאה בציבור ("המעבר ממגילה לקודקס ורישומו בקריאת התורה", "סיני" קז, עמוד רנא).

שאלת בני הגליל בבבלי "מהו לקרות בחומשים בבית הכנסת?" היתה במקרה שיש להם ספר תורה, ולכן אמרו בבבלי שאין קוראים בחומשים בבית הכנסת מפני כבוד הציבור. ואילו שאלת אנשי צינברי "מהו לקרות בספר (בחומש) ברבים?" היתה במקרה שאין להם ספר תורה, ולכן אמרו בירושלמי שאין קוראים בחומש ברבים מפני עגמת נפש.
בשני התלמודים מובאות באותו הקשר השאלה על קריאה בחומש ברבים ומימרת רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן על ספר תורה שחסר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:1:11)

במשנה שנינו: **"וכן במותריהם".**

מפרשים את המשנה: **ממה שגבו גבאי צדקה** (ממונים על גביית כספי צדקה) **והותירו** – פירוש המשנה הוא, שאם גבו פרנסי העיר מבני העיר מעות לצורך קדושה חמורה והותירו מן המעות הללו, אסור להשתמש במותר לקדושה קלה, לפי שאסור להוריד את המותר מקדושתו (נראה שהביטוי 'גבאי צדקה' בא כאן בשל הדיון להלן בענייני צדקה, וכאן צריך לומר: 'פרנסי העיר'. - עסקני הציבור השונים בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד כונו "פרנסים". מונח זה מתאר פקידים ועסקנים ברמות שונות, ובהם גבאי הצדקה)**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,יב שנו: אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שלא התנו עימהם פרנסי אותה העיר, אבל אם התנו עימהם פרנסי אותה העיר - רשאים לשנותו לכל דבר שירצו.

ב**בבלי מגילה** כז,א אמרו: "וכן במותריהן". - אמר רבא / רבה: לא שנו (שיש קדושה במותר של דברים מקודשים) אלא שמכרו (דבר שבקדושה) והותירו (דמים), אבל גבו (לצורך דבר שבקדושה) והותירו - מותר (להשתמש במותר לצורך אחר, שעדיין לא נתפסו הדמים בקדושה).
איתיביה אביי: במה דברים אמורים (שאסור להוריד מותר של דבר מקודש מקדושתו)? שלא התנו, אבל התנו - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר. היכי דמי? אילימא שמכרו והותירו - כי התנו מאי הווי? (כיצד רשאים הם להתנות להוריד דבר מקדושתו?) אלא לאו שגבו והותירו, וטעמא דהתנו, הא לא התנו - לא!
לעולם שמכרו והותירו, והכי קאמר: במה דברים אמורים? שלא התנו (שתפקע הקדושה מהדמים) שבעה טובי העיר במעמד אנשי אותה העיר (באסיפת תושבי העיר), אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי אותה העיר - אפילו לדוכסוסיא נמי מותר.

מתוך דברי הבבלי משמע שהברייתא (דברי רבי יהודה בתוספתא) נסמכה לפסקה שבמשנתנו ג,א: "וכן במותריהם". ולפי הירושלמי (שאמר: "וכן במותריהם" - "ממה שגבו גבאי צדקה והותירו") ואביי בבבלי הברייתא מתפרשת כפשוטה: במה דברים אמורים שאסור להוריד את המותר מקדושתו? בזמן שלא התנו עימהם הפרנסים בשעת הגבייה שהם יכולים להשתמש במותר לדברים אחרים, וגבו סתם לבית הכנסת וכדומה, אבל אם התנו ואמרו שאם יותירו ישתמשו בהם לצרכים אחרים, הדמים חולין. ולרבא הכוונה לדמים שנותרו מן המכירה אחרי שקנו בהם קדושה אחרת ובהם יכולים לעשות מה שירצו, משום שגוף הנמכר נתחלל על הדמים שלקחו בהם קדושה אחרת, ולפיכך מועיל תנאי על הנותר, אבל על הדמים עצמם לא מועיל תנאי, שהרי עליהם נתחלל בית הכנסת ("תוספתא כפשוטה").


ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: **כהדא:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אזל לחמץ** – הלך לחומץ (עיר בסוריה)**, ויהבו ליה פריטין מפלגה ליתמייא ולארמלאתא** – ונתנו לו פרוטות (כסף) לחלק ליתומים ולאלמנות**. נפק ופלגון לרבנ**י**ן** – יצא וחילק אותן (את הפרוטות) לחכמים (נראה שהקשר בין 'כהדא' לקטע שלפניו הוא רופף ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 259). - עובדה זו מעידה לא רק על דאגתו לתלמידי חכמים עניים אלא גם על מצבם הדחוק ("חכמי המשנה והתלמוד: הגותם פועלם ומנהיגותם", עמוד 431))**.**

ושואלים: **מהו שיהא צריך להפריש תחתיהן?** – האם רבי חייה בר בא צריך להפריש פרוטות אחרות משלו לחלק ליתומים ולאלמנות במקום הפרוטות שחילק לחכמים, מפני שהיה אסור לו לשנות מצדקה אחת לצדקה אחרת שלא מדעת הנותנים, או שמא אין צריך להפריש תחתיהן, מפני שהיה מותר לו לשנות מצדקה אחת לצדקה אחרת, הואיל והנותנים נתנו על דעת שישנה לכל מה שירצה?

ומשיבים (בהצעת מחלוקת אמוראים): **רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **אמר: צריך להפריש תחתיהן. רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **אמר: צריך להפריש תחתיהן. רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: אינו צריך להפריש תחתיהן. רבי יסא** (רבי אסי, (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני) **אומר** (מילה זו יתירה, כי אצל "רבי פלוני בשם רבי פלוני" דרך הירושלמי הוא להחסיר "אמר")**: אינו צריך להפריש תחתיהן.**


**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי יסא** שאמר בשם **רבי לעזר** שאמר **בשם רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: כל המצות** (צריך לומר: 'המ**ע**ות', כמו בירושלמי לעיל א,ג) – שאדם פוסק ליתן צדקה**, עד שלא יינתנו לגיזברין** (ממונים על אוצר הכסף (מקור המילה בפרסית)) **- את** (אתה) – הפוסק צדקה, **רשאי לשנותם** – לדבר אחר (לצדקה אחרת)**, משניתנו לגיזברין - אין את רשאי לשנותן** – לדבר אחר, אלא מדעתם (בהסכמתם של הגזברים)**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,טו שנו: הפוסק צדקה, עד שלא זכו בה הפרנסים - רשיי לשנותה לדבר אחר, משזכו בה הפרנסים - אין רשיי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם.

ב**ירושלמי מגילה** א,ג אמרו: כל המעות עד שלא יינתנו לגיזברין - את רשאי לשנותן, משניתנו לגזברין - אין את רשאי לשנותן.

ב**בבלי ערכין** ו,א אמרו: תנו רבנן: האומר: 'סלע זו לצדקה', עד שלא באתה ליד גבאי - מותר לשנותה, משבאתה ליד גבאי - אסור לשנותה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:1)

**אין מוכרין את של** ה**רבים** – דבר של הרבים (כגון ספר תורה, תיבה ומטפחות, כפירוש הירושלמי להלן בהלכה ב), **ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו** – שדבר של הרבים קדושתו יתירה מדבר של יחיד**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. אמרו לו** – החכמים**: אם כן** – אם אתה אוסר למכור דבר של הרבים ליחיד**, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה** – בדין שתאסור למכור אף דבר של עיר גדולה לעיר קטנה, לפי שדבר של עיר גדולה קדושתו מרובה מקדושת דבר של עיר קטנה, וכיוון שמותר למכור דבר של עיר גדולה לעיר קטנה, מותר למכור אף דבר של הרבים ליחיד**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:2)

מביאים ברייתא: **שלשה מבית הכנסת** (צריך לומר: 'שלשה מ**בני** הכנסת') **כבית הכנסת** – שלושה מאנשי בית הכנסת שמונו על ידי אנשי בית הכנסת לעסוק בענייני בית הכנסת מוסמכים לפעול בשם כל אנשי בית הכנסת (כגון מכירת וקניית דברים של בית הכנסת)**, ושבעה מבני העיר כעיר** – שבעה מבני העיר שמונו על ידי בני העיר לעסוק בענייני העיר מוסמכים לפעול בשם כל בני העיר (כגון למכור ולקנות דברים של העיר. חבר זה של שבעה אנשים מכונה בשם שבעה טובי העיר או פרנסי העיר)**.**

ומציעים פרשנות לברייתא: **מה אנן קיימין?** – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הברייתא?) ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: **אם בשקיבלו עליהן** – אם מדובר במקרה שקיבלו עליהם הציבור כל מה שיעשו השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר, יש להקשות על כך: **- אפילו אחד!** – אף אם אחד מבני הכנסת או אחד מבני העיר יעשה כל מה שקיבלו עליהם הציבור שיעשה - מה שיעשה עשוי! **אם בשלא קיבלו עליהן** – אם מדובר במקרה שלא קיבלו עליהם הציבור מה שיעשו השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר, יש להקשות על כך: **- אפילו כמה!** – אף אם הרבה מבני הכנסת או הרבה מבני העיר יעשו מה שלא קיבלו עליהם הציבור שיעשו - מה שיעשו אינו כלום! ומציעים את הפירוש הנכון: **אלא כן אנן קיימין** – (ב)כך אנחנו עומדים (עוסקים), **- בסתם** – מדובר במקרה שקיבלו עליהם הציבור שהשלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר יפקחו על ענייני בית הכנסת או ענייני העיר בלבד, אבל לא קיבלו עליהם הציבור מה שיעשו (כגון מכירת וקניית דברים של בית הכנסת או של העיר). במקרה זה, אף אם השלושה מבני הכנסת או השבעה מבני העיר יעשו מה שלא קיבלו עליהם הציבור שיעשו - מה שיעשו עשוי**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:3)

ומביאים ברייתא: **בן עיר שפסק** (קצב) – לתת סכום כסף לצדקה, **בעיר אחרת** – כשהלך אליה, **- נותן עמהן** – עם בני העיר האחרת בשביל עניי אותה העיר, כדי שלא יחשדוהו שפוסק ואינו נותן**. בני העיר שפסקו** – לתת סכום כסף לצדקה, **בעיר אחרת** – כשהלכו אליה יחד (כגון לאסיפת ציבור או בתענית ציבור), **- נותנין במקומן** – בעירם בשביל עניי עירם, שאין דינם של רבים שפסקו בעיר אחרת כדין יחיד**.**

**רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כגון ההן סיפסלא** (צריך לומר: '**פיסקולא**' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 136; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 585)) **דמעוניא** – כגון הפסיקה (ההתחייבות לנדב צדקה) הזאת של אנשי בית מעון (יישוב בשולי הרי הגליל התחתון וסמוך לים כינרת, מעל העיר טבריה. - אנשי בית מעון הלכו יחד לטבריה ופסקו בה ונתנו בעירם מכיוון שהם בני עיר אחרת. - הפסיקה היא מגבית שנערכה במעמד ציבורי למטרה קבועה או כמבצע מיוחד)**.**

ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן (לברייתא): **כהדא:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) **הוה דרש בציפורין** – היה דורש (דרשה פומבית) בציפורי**. פסק תמן** – פסק (לתת צדקה) שם (בציפורי)**, אתא בעי למיתן הכא** – בא (חזר) ורצה לתת (את הצדקה שפסק) כאן (בטבריה עירו. - יוצא מכאן שרובו של הירושלמי נסדר בטבריה ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 275))**. אמר ליה** – אמר לו **רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: יחידיי את** – יחידי אתה (יחיד שפסק בעיר אחרת - נותן עם בני העיר האחרת ולא בעירו)**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,טו שנו: יחיד שפסק צדקה בעירו - נותנה לעניי עירו, בעיר אחרת - נותנה לעניי עיר אחרת. הפרנסים שפסקו צדקה בעירם - נותנים אותה לעניי עירם, בעיר אחרת - נותנים אותה לעניי עיר אחרת (שדינם כיחיד).

נראה שרבי חלבו היה פרנס בטבריה, וסבר שדין הפרנס כדין הציבור, ואמר לו רבי אימי: יחידיי את, כמפורש בתוספתא ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי מגילה** כז,א אמרו: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בני העיר שהלכו (יחד) לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה (שעשו שם מגבית וגם הם נדבו לצדקה) - נותנים (את הכסף שנדבו לגבאי אותה עיר, כדי שלא יחשדו בהם שאינם נותנים את נדריהם), וכשהם באים (למקומם) מביאים אותה עימהם (שהם מקבלים בחזרה את הכסף שפסקו) ומפרנסים בה עניי עירם.
תניא נמי הכי: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה - נותנים, וכשהם באים מביאים אותה עימהם ומפרנסים בה עניי עירם. ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה - תינתן לעניי אותה העיר (שפסקו עליו צדקה, ואינו רשאי לקחת את הכסף לתת לאנשי עירו).

הברייתא שבבבלי הוסיפה על הברייתא שבירושלמי ובתוספתא, שבני העיר נותנים את הצדקה בעיר האחרת, וכשהם באים לעירם מביאים אותה עימהם.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:4)

ומביאים ברייתא: **העושה נר ומנורה לבית הכנסת, עד שלא נשתכח שֵׁם הבעלים מהן** – אם זוכרים עדיין מי הוא שנדב את הנר ואת המנורה לבית הכנסת, **- אין את** (אתה) **רשאי לשנותן למקום אחר** – אסור לשנות את ייעודן של הנר ושל המנורה לבית כנסת אחר או לדבר מצווה אחר, מפני שכשמשנה יש בכך עלבון לבעלים**, אם** (מילה זו יתירה) **משנשתכח שם הבעלים מהן - את** (אתה) **רשאי לשנותן למקום אחר.**

**רבי חייה** אמר **בשם רבי יוחנן: אם היה שם הבעלים** – שעשה את הנר ואת המנורה לבית הכנסת, **חקוק** (חרות) **עליהן** – על הנר ועל המנורה, **- כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן** – שהרי הבעלים ידוע, ולכן אין אתה רשאי לשנותן למקום אחר לעולם**.**

ומציעים מעשה המתקשר לאמור לפני כן: **כהדא:** – כמו זאת (כמו המעשה הזה): **אנטולינוס** (אנטונינוס, קיסר רומי) **עשה מנורה לבית הכנסת. שמע רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) – שאנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, **ואמר: ברוך אלהים אשר נתן בליבו** – של אנטונינוס רצון ומחשבה **לעשות מנורה לבית הכנסת** – רבי שיבח את המעשה הנדיב שעשה אנטונינוס**.**

ומציעים שאלה: **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: מה אמר רבי? ברוך אלהים? ברוך אלהינו? -** ומציעים את ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו לפני כן: **אִין אמר:** – אם אמר (רבי): **ברוך אלהים -** יש להסיק: **הדא אמרה** – זאת אומרת, **דאיתגייר** (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'ד' וכתב 'דלא') **אנטולינוס** – שהתגייר אנטונינוס ('אלוהים' בלא כינוי משמע שהאלוהים של רבי הוא גם של אנטונינוס, ומכאן שהתגייר אנטונינוס)**. אִין אמר:** – אם אמר (רבי): **ברוך אלהינו -** יש להסיק: **הדא אמרה** – זאת אומרת, **דלא** (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'דלא' וכתב 'ד' בראש המילה שלאחריה) **אתגייר אנטולינוס** – שלא התגייר אנטונינוס ('אלוהינו' בכינוי משמע שהאלוהים של רבי אינו של אנטונינוס, ומכאן שלא התגייר אנטונינוס. - אין מכריעים בין שתי האפשרויות)**.**

יש לפקפק בהגהותיו של המגיה בירושלמי כאן ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109).

מקור הברכה שאמר רבי הוא בעזרא ז,כז: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת בְּלֵב הַמֶּלֶךְ לְפָאֵר אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם". ומזה ראיה שהגרסה הנכונה היא כמו במסירה שלפנינו: "אין אמר: ברוך אלהינו - הדא אמרה דלא אתגייר אנטולינוס", וכמו שבירך עזרא על נדבת המלך הגוי: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ" ("עלי תמר").

ב**תוספתא מגילה** ב,יד שנו: העושה מנורה ונר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע (נשתכח) שם הבעלים מהן - אין רשיי לשנותן לדבר אחר, משנשתקע שם הבעלים מהן - רשיי לשנותן לדבר אחר.

ב**בבלי ערכין** ו,ב אמרו: תנו רבנן: ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת - אסור לשנותה.
סבר רבי חייא בר אבא למימר: לא שנא לדבר הרשות ולא שנא לדבר מצווה. - אמר ליה רבי אמי: הכי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצווה - מותר לשנותה, מדאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: גוי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה ממנה - אסור לשנותה, משנשתקע שם בעליה ממנה - מותר לשנותה. למאי? (לְמה אסור לשנותה קודם שנשתקע שם הבעלים?) אילימא לדבר הרשות, מאי איריא גוי? אפילו ישראל (אם התנדב מנורה) נמי (אסור לשנותה לדבר הרשות)! אלא לאו לדבר מצווה (אסור לשנות לדבר מצווה קודם שנשתקע שם הבעלים, רק אם המתנדב הוא גוי, אבל לא ישראל), וטעמא דגוי הוא דפעי (צועק כשמשנים את נדבתו ומוחה על כך), אבל ישראל דלא פעי (אינו צועק כשמשנים את נדבתו לצורך מצווה אחרת) - שפיר דמי (יפה ונכון הדבר).

**נר ומנורה לבית הכנסת**
נר התמיד נתלה מעל לארון הקודש. מנורה הוצבה בצמוד לארון הקודש, או שהיו שתי מנורות משני צידי ארון הקודש ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמוד 76).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:5)

כאן התחלת מקבילות בירושלמי מגילה א,י וסנהדרין י,ג.

**אית מילין** (צריך להוסיף כמו במקבילות: '**אמרין**') – יש דברים אומרים (יש דברים שנוכל ללמוד מהם), **דאתגייר אנטנינוס** – שהתגייר אנטונינוס**, ואית מילין אמרין** – ויש דברים אומרים (ויש דברים שנוכל ללמוד מהם), **דלא אתגייר אנטנינוס** – שלא התגייר אנטונינוס (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלם לנכון על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות. - וצריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, תחת 'אמרין', כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה)**.**

ומביאים מעשה אחד: **ראו אותו** – את אנטונינוס, **יוצא** – חוץ לבית (ברשות הרבים או בחצר), **במנעל פחוּת** (גרוע) – קרוע, שבור, **ביום הכיפורים** – ולא נעל נעליים ביום הכיפורים, שאסור בנעילת הסנדל. יש ללמוד ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס (הפירוש המקובל הוא שהחכמים למדו ממעשה זה שאנטונינוס לא נתגייר. שום אדם הרגיל אצל התלמוד לא יקבל פירוש זה, מאחר והירושלמי יומא ח,א מביא כמה מעשים בגדולי החכמים שנעלו סנדלים ביום הכיפורים מפני שהיו אסטניסים ולא היו יכולים להלך יחפים. טענת אסטניסות בפי הקיסר הרומי היתה מתקבלת יפה על דעת החכמים, ומעולם לא היה עולה על דעתם להסיק שלא נתגייר מפני שנעל נעליים ביום הכיפורים. זרות הפירוש תתחוור עוד יותר אם נשים אל ליבנו, שהקיסר נעל מנעל פחות, והיא ממש על פי ההלכה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 60, הערה 92))**.**

ותמהים: **מה את שמע מינה?** – מה (איך) אתה שומע (לומד זאת) ממנה? (כיצד אפשר להסיק ממעשה זה שהתגייר אנטונינוס?) ומחזקים את התמיהה: **שכן אפילו יריאי שמים** (כינוי לגרים למחצה) – שהניחו את עבודת האלילים ואחזו במקצת מן המצוות, אבל לא נימולו ולא עברו ליהדות כגירי הצדק, ואינם גרים אמיתיים, **יוצאין בכך** – במנעל פחות, ואינם נועלים נעליים ביום הכיפורים. ולכן אין ללמוד ממעשה זה שהיה אנטונינוס גר גמור**.**


ומביאים מעשה שני: **אנטולינוס אמר לרבי: מייכלתי את מן ליויתן בעלמא דאתי?** – האם מאכיל אותי אתה מן לוויתן (תיתן לי חלק בסעודת לוויתן) בעולם הבא? **אמר ליה:** – אמר לו (רבי): **אין** – הן**. אמר ליה:** – אמר לו (אנטונינוס): **מן אימר פיסחא לא אוכלתני, ומן ליויתן את מייכיל לי?!** – מטלה הפסח (קורבן הפסח) לא האכלתני (לא הזמנת אותי להשתתף בסעודת הפסח), ומן לוויתן אתה מאכיל אותי?! (בעניין קורבן הפסח שאמר אנטונינוס לרבי, אפשר שהקריבו באותם הימים, שכן מותר להקריב קורבן פסח בזמן הזה, ואפשר שלא הקריבו באותם הימים, וכוונת הדברים אילו היו מקריבים קורבן פסח) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי): **ומה נעביד לך** – ומה אעשה לך**, וכתיב ביה** – וכתוב בו (בטלה הפסח)**: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ"** (שמות יב,מח) – מי שלא נימול אינו רשאי לאכול מן הפסח**.**

**כיון דשמע מיניה כן, אזל וגזר** – כיוון ששמע (אנטונינוס) ממנו כך (שלא יקבל חלק בפסח רק לכשיתגייר גירות שלימה), הלך ומל (את עצמו)**. אתא לגביה** – בא (אנטונינוס) אצלו (אצל רבי)**, אמר ליה:** – אמר לו (אנטונינוס): **רבי, חמי גזורתי** – ראה את מילתי (איבר הזכרות של נימול)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי): **בדידי לא איסתכלית מימיי** – בשלי (במילתי) לא הסתכלתי מימיי (מחמת צניעות)**, אלא בדידך** – אלא בשלך (במילתך)**?!** (בתמיהה) – וכי במילתך אסתכל?! (רבי נמנע מלהסתכל במילתו של אנטונינוס)


כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי עבודה זרה ג,א.

**ולמה נקרא שמו** – של רבי, **רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו.**

**ולמה נקרא שמו** – של נחום בירבי סימאי (רבי מנחם בר סימאי, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון), **נחום איש ק**ו**דש** (**ה**)**קדשים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו** – לא היה מסתכל בצורות האלילים הטבועות במטבעותיהם של גויים (משפט זה נשמט במסירה שלפנינו בשל שוויון סופות, והושלם על ידי מגיה כמו שהוא במקבילות)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עבודה זרה.


ומציעים היסק: **הדא אמרה** – זאת אומרת (יש להסיק ממעשה זה), **דאיתגייר אנטולינוס** – שהתגייר אנטונינוס (שהרי מל את עצמו לשם גירות)**.**


ומציעים דבריהם של חכמים כדי להוכיח טענה מסוימת: **מיליהון דרבנ**י**ן אמרין** (צריך לומר: 'אמרן', שהוא לשון נקבה, כי 'מילה' בארמית הוא שם ממין נקבה) – דבריהם של החכמים אומרים (יש מאמר של החכמים שנוכל ללמוד ממנו), **דלא** (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'דלא' וכתב 'ד' בראש המילה שלאחריה, וכן הגיה במקבילה במגילה) **איתגייר אנטולינוס** – שלא התגייר אנטונינוס**, דאמר רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: אם באין הן גירי צדק** (כינוי לגויים שקיבלו את דת ישראל מתוך הכרה) **לעתיד לבוא** (כינוי לאחרית הימים, ימות המשיח) – אם יבואו גויים לעתיד לבוא להתגייר ולהיות גרים גמורים**, אנטולינוס בא בראשם** – לפני כולם, כי היה מיריאי שמים. יש ללמוד ממאמר זה שאנטונינוס לא נתגייר בימי חייו**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי מגילה וסנהדרין.

ודאי הוא שגרסת הסופר במסירה שלפנינו ("מיליהון דרבנן אמרין דלא איתגייר אנטולינוס") נכונה, אלא שהמגיה טעה בכוונת המאמר "אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא" ופירשו: אם יחיו גירי צדק לעתיד לבוא, אנטונינוס יבוא בראשם, ומכאן שאנטונינוס נתגייר. ברם פירוש זה לא ייתכן, כי לא מצאנו בשום מקום בדברי חז"ל שחכם מן החכמים יפקפק בתחיית המתים של גירי צדק, וכיצד אפשר לומר: אם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, וכי יש להטיל ספק בדבר?! לפיכך ברור ש"באים" פירושו כאן "באים להתגייר", ואמר רבי אלעזר כמסתפק, שאם באין הן גירי צדק לעתיד לבוא, כלומר, אם יבואו גירי צדק להתגייר לימות המשיח, אנטונינוס יהיה בראשם, ולפי זה ברור שאנטונינוס לא התגייר בחייו, ואין לתקן את גרסת הסופר במסירה שלפנינו ("שוב על כתב יד ליידן של הירושלמי", "תרביץ" כ, עמודים 108-109. וכן כתב ב"יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).

משני המעשים לעיל הוכיחו שאנטונינוס התגייר (אלא שדחו את ההוכחה מהמעשה הראשון), ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דאתגייר אנטונינוס". ומהמאמר של החכמים הוכיחו שאנטונינוס לא התגייר, ועל כך אמרו בתחילה: "אית מילין אמרין דלא אתגייר אנטונינוס".

**יריאי שמים**
החכמים החשיבו ביותר גרים למחצה, והם מכונים בספרות התלמודית "יראי ה'", "יראי שמים". הם נטשו עבודה זרה שלהם וקיבלו את אמונת אחדותו של אלוהים, אך לא נתגיירו ליהדות, ורק מקצת מצוות נתחבבו עליהם ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 59-61).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:6)

כיוון שדנו לעיל בכתיבת חלקים מהתורה, דנים כאן בכתיבת מילים מפסוקים.

שואלים: **מהו מיכתוב תריי תלת מילין מן פסוקא?** – מהו לכתוב שתיים שלוש מילים מן פסוק? (האם מותר לכתוב כמה מילים מכתוב במקרא כסדרו לצורכי חול, או שמא צריך לשנות את סדר המילים בכתוב?)

ומשיבים (בהצעת מעשי אמוראים): **מר עוקבה** (אמורא בבלי בדור השני שעלה לארץ ישראל ונסמך) **מ**(**י**)**שלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין** – (היה) שולח (שלח) מכתב לראש הגולה (בבבל) שהיה שוכב וקם בשירים (בשוכבו ובקומו היו מזמרים לפניו)**: יִשְׂרָאֵל אַל תִּשְׂמַח כָּעַמִּים אֶל גִּיל** – בהושע ט,א (על עונש הגלות) כתוב: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים" - לא יהיה לך, ישראל, שמחה וגיל כגויים. ויונתן תרגם 'אל גיל' כמו 'אַל גיל', כלומר, לא יהיה גיל. - מר עוקבה שכתב שש מילים מכתוב שינה את סדר המילים בכתוב**.**

**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **כתב: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"** (משלי י,ז) – שמו של הצדיק יהיה לברכה. - רבי אחא שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב**.**

**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **כתב: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ"** – בדברי הימים ב כד,כב כתוב: "וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ". - רבי זעורה שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב (המילים "ולא זכר" מוקפות (מחוברות במקף) ולכן הן נחשבות כמילה אחת)**.**

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **משלח כתב** – (היה) שולח (שלח) מכתב **לרבי יודן נשייא** (הנשיא בדור הרביעי לאמוראים)**: "לִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ" "ולְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ"** – בשמואל ב יט,ז כתוב: "לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ" - אתה מעיד על עצמך שאתה אוהב את שונאיך ושונא את אוהביך (כך הוכיח יואב את דויד אחרי מות אבשלום). - רבי ירמיה שכתב שש מילים מכתוב הפך את סדר הביטויים בכתוב**.**


**רבי חייה** (בר בא) ו**רבי יסי** (רבי אסי) ו**רבי אימי** (רבי אמי) (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) **דנון לתמר** – דנו (שפטו בבית הדין היהודי) את תמר (אישה אחת שכך שמה, שזינתה ונענשה, כנראה במלקות, על עבירת הזנות)**. אזלת וקרבת עליהון לאנטיפוטה דקיסרין** – הלכה (תמר) והתלוננה עליהם (על שלושת האמוראים שפסקו את דינה) לפני האנטיפוט (מילה יוונית: פרוקונסול - בעל משרה שלטונית) של קיסריה (עיר על חוף ים התיכון)**. שלחון וכתבון** – שלחו וכתבו **לרבי אבהו** – שישב בקיסריה, כדי להשתדל בשבילם אצל האנטיפוט של קיסריה (רבי אבהו שלט בחוכמה יוונית והיה בעל מהלכים אצל השלטונות)**. שלח רבי אבהו וכתב להון** – וכתב להם (השיב להם בכתב רמזים כדי להסתיר את הדבר)**: כבר** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'תרי' (=הרי) ומגיה מחק וכתב 'כבר') **פ**י**יסנו** (שידלנו, שכנענו) **לשלשה ליטורין** (רטורים - פרקליטים, נואמים. ויש גורס: 'ליקטורין' - פקידים של האנטיפוט) – שטענו לפני האנטיפוט**, ל**"**טוב ילד**"**,** "**טוב למד**"**, ו**"**תרשיש**" **-** והתלמוד מפענח את השמות היווניים של הליטורים שרבי אבהו רמז עליהם: **אבדוקיס** (צריך לומר: 'אבדוקוס'. ויש גורס: 'אבטיקנוס') – תרגומו הוא: "טוב ילד" - מי שיולד ומוציא דברים בקלות**, אבמסיס** (צריך לומר: 'אבמתיס') – תרגומו הוא: "טוב למד" - מי שלומד וקולט בקלות**, תלתסיס** (צריך לומר: 'תלסיוס') – תרגומו הוא: "תרשיש" - איש הים (רבי אבהו תרגם לעברית את הרכבי שמות התואר היווניים)**. אבל תמר תמרורים** (אפשר שבמילה 'תמרורים' נרמז שמה היווני תנמריון, כשמה של יצאנית אתונאית ידועה. תמר זו היתה בוודאי יצאנית, ועל כן נידונה. ואולי גם נגזר שמה תמר משמה היווני ("אגדות האמוראים", עמוד 103, הערה ט 2). - ואולי תמר זו כונתה כך על שם תמר המקראית שזינתה ונידונה לשריפה כמסופר בבראשית פרק לח. - בהבאת הירושלמי בראשונים: 'תמרורית') **בתמרוריה היא עומדת** – עומדת במריה ("תמר תמרורים בתמרוריה" הוא משחק לשון נופל על לשון)**, וביקשנו למתקה** – לתקן אותה ולהחזיר אותה למוטב (מכיוון שנקט לעיל לשון מרירות, נקט כאן לשון מתיקות)**, ו**"**לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף**" (ירמיהו ו,כט) – הצורף צרף את הכסף לשווא, כי הסיגים לא נותקו מן הכסף. כלומר, כל העמל היה לשווא. - רבי אבהו שכתב שלוש מילים מכתוב לא שינה את סדר המילים בכתוב**.**


**רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **משלח כתב** – (היה) שולח מכתב **לרבי הושעיה בירבי שמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר** (בהבאת הירושלמי בראשונים נוסף 'הָיָה')**, מְאֹד תסגא אַחֲרִיתְךָ** – באיוב ח,ז כתוב: "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" - בעבר היה לך מעט, אבל בעתיד יהיה לך הרבה מאוד. - רבי מנא שכתב שש מילים מכתוב שינה את סדר המילים בכתוב**.**

יש ללמוד ממעשי האמוראים שהוצעו כאן, ששתיים שלוש מילים מפסוק כותבים בלא שינוי, אבל ארבע מילים ויותר אין כותבים בלא שינוי, והוא כדברי ברייתא בבבלי גיטין.

ב**בבלי גיטין** ו,ב אמרו: ...שלח ליה (רבי אביתר) לרב יהודה (במכתב): בני אדם העולים משם (מבבל) לכאן (לארץ ישראל), הם קיימו בעצמן (את הפסוק): "וייתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו" (יואל ד,ג) (שהם מפקירים את בני משפחתם), וכתב ליה (את המילים הללו) בלא שירטוט.
אמר רבי יצחק: שתיים (שתי מילים מפסוק) כותבים (בלא שרטוט), שלוש (מילים) אין כותבים (בלא שרטוט). - במתניתא תנא: שלוש כותבים, ארבע אין כותבים.
ו**שם** ז,א אמרו: שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר: בני אדם העומדים עליי (שמציקים לי) ובידי למוסרם למלכות, מהו? שירטט (רבי אלעזר) וכתב ליה: "אמרתי אשמרה דרכיי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" (תהילים לט,ב) - אף על פי שרשע לנגדי, אשמרה לפי מחסום. שלח ליה (מר עוקבא): קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה (רבי אלעזר): "דום לה' והתחולל לו" (תהילים לז,ז) - דום לה' (ואל תעשה דבר) והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאיליהם...
שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר (בזמן הזה לאחר החורבן)? שירטט וכתב להו: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט,א).

לפי הבבלי מותר לכתוב מילים מפסוק בשרטוט. אבל בירושלמי לא הזכירו שרטוט.

אורח חייהם הפזרני של ראשי הגולה ניכר יפה מכמה סיפורים המספרים על החיים בבית פנימה. בירושלמי מגילה: "מר עוקבה משלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין: ישראל אל תשמח כעמים אל גיל". עוקבה היה כנראה אמורא ארץ ישראלי (תוארו לא היה "מר"), ששמע על נוהג זר ליהדות שהיה נוהג בבית ראש הגולה ומחה נגדו בכתב. אומנם בבבלי גיטין נאמר רק: "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים'". דומה שמדובר בשני התלמודים על אותו מקרה מחאה עצמו. אלא שלפי המסורת שבבבלי הנשאל הוא מר עוקבא, הוא ראש הגולה, והוא המשיב בעצמו. לשון הבבלי קשה. אפשר ששמו של עוקבא האמורא, ששמו לא היה ידוע בבבל, נהפך בידי מעתיקים לשם הרווח יותר מר עוקבא. לפי דברי הירושלמי היו בערב ובבוקר מרקדים ומזמרים לפני השליט, ולכן מובנת מחאתו של תלמיד חכמים. ואילו דברי הבבלי תמוהים גם משום שאין רקע לשאלה האמורה. לפיכך רשאים אנו להניח בעקבות הירושלמי שמדובר בשפחות-משרתות שהיו מרקדות בבית ראש הגולה ("ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד", עמודים 157-158).

**אזלת וקרבת עליהון לאנטיפוטה דקיסרין**
בכל התקופה שלאחר החורבן צמצמו הגבלות יסודיות את השלטון העצמי המשפטי האזרחי. הגבלה שהקשתה לעיתים על המשפט היהודי, היתה האפשרות, שיהודים שראו עצמם מקופחים בידי השופט היהודי, יכולים היו לפנות לנציב הרומי ולהתלונן על השופט היהודי. בייחוד יכלו לעשות זאת נידונים על עבירות שלא נראו כלל כעבירות בעיני שופט רומי, כגון אדם שהולקה על שבעל נוכרית או אישה שנידונה על עבירה של זנות, או תלונה על שופט שלא פסק לפי מושגי המשפט הרומי ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 27).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:2:7)

**תלמוד**
הסוגיה כאן שייכת להלכה א.

במשנה בסוף הלכה א שנינו: "אין מוכרין את של הרבים ליחיד, מפני שמורידין אותו מקדושתו; דברי רבי מאיר".

דוחים את המשנה: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: לית כָּן** – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) **[**יש להשלים כמו בהבאת הירושלמי ברמב"ן ובראב"ד: '**בית הכנסת**'**]** – אין מדובר במשנה בסוף הלכה א במכירת בית הכנסת (כאן לא פורט מה שהמונח 'לית כאן' שולל, אולם יש ראשונים הגורסים פירוט כזה, ונראה שגרסתם עיקרית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 356, הערה 390))**.** ומסבירים את הדחייה בדרך שאלה: **מה אנן קיימין?** – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? **אם כרבי מאיר** – במשנה שבהלכה ב, **- אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי!** – למה אין מוכרים בית כנסת של רבים ליחיד? הרי על תנאי מוכרים אפילו לדברים של חול! **אם כרבנ**י**ן** – כחכמים (במשנה שבהלכה ב), **- מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים!** – הרי מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מלדברים של ביזיון! ואם לחול מוכרים, לבית הכנסת של יחיד, לא כל שכן?! (המשנה בסוף הלכה א היא דברי רבי מאיר, אך הירושלמי שאל "אם כרבי מאיר... אם כרבנין..." כדי להסביר שלדברי הכול יש לדחות את המשנה)

ומציעים פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: **רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: תיפתר** – תתפרש (המשנה) **בספר תורה** – אין פירוש "את של הרבים" - בית הכנסת של הרבים, אלא: ספר תורה של הרבים, והוא הדין כל הדברים שנזכרו במשנה בהלכה א: תיבה, מטפחות וספרים ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 265). וכיוון שאין מדובר במשנה בסוף הלכה א במכירת בית הכנסת אלא במכירת ספר תורה, אין לדחות את המשנה**.**

ב**בבלי מגילה** כז,ב אמרו: **משנה**. אין מוכרים את של הרבים ליחיד, מפני שמורידים אותו מקדושתו; דברי רבי מאיר. אמרו לו: אם כן, אף לא מעיר גדולה לעיר קטנה. 
**תלמוד**. שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי מאיר! - ורבי מאיר: מעיר גדולה לעיר קטנה - מעיקרא איכא קדושה והשתא נמי איכא קדושה, מרבים ליחיד - ליכא קדושה. - ורבנן: אי איכא למיחש, כי האי גוונא (מעיר גדולה לעיר קטנה) נמי איכא למיחש / נמי לא, משום דכתיב: "ברוב עם הדרת מלך" (משלי יד,כח).

הבבלי מפרש את המשנה בבית הכנסת ואינו מפרשה בספר תורה. לפי הבבלי, רבי מאיר אוסר למכור בית הכנסת של הרבים ליחיד, כלומר, לתפילתו של היחיד, שייחד אותו לעצמו לתפילתו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:3:1)

**משנה**
**אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי אימתי שירצו יחזירוהו** – יש להתנות שכשירצו יחזירו אותו לשמש בית כנסת, כדי להראות שמכרוהו מאונס ובדעתם לחזור ולקחתו מיד הלוקח לכשירווח להם. אבל אם מוכרים ואין מתנים תנאי זה, נראה כאילו עושים את בית הכנסת סחורה וזלזול הוא**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**.**

**וחכמים אומרים: מוכרין אותו ממכר עולם** – מותר למוכרו מכירה מוחלטת, ואף לכל צרכיו של הקונה**, חוץ מארבעה דברים** – אסור למוכרו לצורך ארבעה דברים שלהלן שיש בהם ביזיון: **- למרחץ** – לשם הקמת בית מרחץ בתוכו, שבני אדם מתפשטים בו ושוהים בו עירומים, **ולבורסקי** – לשם הקמת בית מלאכה לעורות בתוכו, שמעבדים בו עורות, ויש בו ריחות רעים (מקור המילה 'בורסקי' ביוונית), **ולטבילה** – לשם הקמת מקווה לטבילה בתוכו, **ולבית המים** – לשם הקמת משתנה בתוכו, שמטילים בו שתן**.**

**רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: מוכרין אותו לשם חצר** – בלא לנקוב לשם איזה שימוש הקונה מתכוון**, והלוקח מה שירצה יעשה** – לאחר שיקנה הוא רשאי לעשות בבית הכנסת מה שירצה**.**
• • •

**משנה**
**ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין לתוכו** (בתוכו)**, ואין מפשילין** (פותלים, שוזרים) **לתוכו חבלים** – והוא הדין שאר מלאכות, אלא שהפשלת חבלים צריכה מקום רחב ידיים, ושטחו של בית הכנסת ראוי למלאכה זו**, ואין פורשין לתוכו מצודות** (רשתות לצוד חיה ועופות)**, ואין שוטחין על גגו פירות** – לייבשם**, ואין עושין אותו קפנדריא** (דרך קצרה (מקור המילה בלטינית)) – אין עוברים בו כדי לקצר את הדרך**, שנאמר: "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם"** (ויקרא כו,לא) – מקדשיכם יהיו שוממים; ומשמע מלשון זה: **- קדושתן אף כשהן שומימין** – אף לאחר שחרבו והם שוממים, הם קרויים מקדשים. ולשון רבים של "מקדשיכם" בא לרבות בתי כנסיות, שאף כשחרבו יש לנהוג בהם כבמקדש ששמם**. עלו** (צמחו, גדלו) **בו עשבים** – בבית הכנסת שחרב, **- לא יתלוש** – אותם כדי להאכיל לבהמתו**, מפני עגמת נפש** (צער עמוק) – כדי שתהיה עגמת נפש לרואים את העשבים וייתנו דעתם על בית הכנסת לחזור ולבנותו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:3:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידין לתוכו...".

מצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שבית הכנסת שחרב - אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו), **- בבית הכנסת של** ה**יחיד** – במקרה של בית הכנסת של היחיד (שייחד אותו לעצמו לתפילתו), שרק כשהוא חרב אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו, אבל כשהוא בנוי עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו**, אבל בבית הכנסת של** ה**רבים** – במקרה של בית הכנסת של הרבים, **- אפילו בנוי אסור** – אפילו כשהוא בנוי אין עושים בו את הדברים שנמנו במשנתנו**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,יח שנו: בתי כנסיות... ומספידים בהם הספד של רבים. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים (שמספידים בהם)? ביישובם, אבל בחורבנם - מניחים אותם (ואין מספידים בהם)...

לפי פשוטה (של התוספתא) פירושה שלא התירו בהם הספד של רבים אלא ביישובם, אבל בחורבנם אין מספידים בהם כלל, אלא מניחים אותם עזובים. ומתוך הברייתא מוכח שבבית הכנסת של רבים עסיקינן. ולפי משנתנו ג,ג בחרב דווקא אין מספידים בו הספד של רבים, כמפורש כאן (בתוספתא), אבל ביישובו מותר.
והירושלמי ("הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אפילו בנוי אסור") פירש את משנתנו "בית הכנסת שחרב" - שחרב דווקא. והעמידוהו בשל יחיד, ובבית כנסת זה אין מספידים בו לא הספד של יחיד ולא הספד של רבים, אבל כשהוא בנוי מספידים בו בין יחיד בין רבים. ברם בבית כנסת של רבים אפילו בנוי אין מספידים בו הספד של יחיד. ובהספד של רבים הכל מודים שמותר בבית הכנסת, ואפילו הוא של רבים, ובלבד שהוא ביישובו, ולא בחורבנו, לדעת רבי יהודה כמפורש כאן ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי מגילה** כח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בתי כנסיות... מספידים בהם הספד של רבים. אמר רבי יהודה: אימתי? - ביישובם, אבל בחורבנם - מניחים אותם...
'ומספידים בהם הספד של רבים'. - הראה רב חסדא: כגון הספד שנמצא בו רב ששת (שכיוון שהוא נמצא במקום, בוודאי רבים באים). הראה רב ששת: כגון הספד שנמצא בו רב חסדא. - רפרם הספיד את כלתו בבית הכנסת, אמר: אם משום כבודי, ואם משום כבוד המת, באו כל העולם (והספד זה הספד של רבים הוא). - רבי זירא הספיד חכם בבית הכנסת, אמר: אם משום כבודי, ואם משום כבוד המת, באו כל העולם.

במשנתנו נאמר: "ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב - אין מספידים לתוכו ואין מפשילים לתוכו חבלים... שנאמר: 'והשימותי את מקדשיכם' - קדושתם אף כשהם שוממים". לפי רבי יהודה במשנתנו, בית הכנסת שחרב עומד בקדושתו שהיתה לו כשהיה בנוי, ואין עושים בו מעשים שאסור לעשותם בבית הכנסת בנוי. הרי שפשוטה של משנתנו "בית הכנסת שחרב" - אף על פי שחרב, ו"אין מספידים לתוכו" כוונתו להספד של יחיד, ואין עושים כן לא בחרב ולא בבנוי, והוא הדין שאר הדברים שנמנו. ולפי רבי יהודה בברייתא שבתוספתא ובבבלי, מותר להספיד הספד של רבים בבית הכנסת בנוי.
יש להתפלא על הירושלמי שפירש את משנתנו "בית הכנסת שחרב" - שחרב דווקא, וזה שלא כפשוטה של המשנה.
ב"שדה יהושע" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו: 'הדא דאת אמר - בבית הכנסת של **רבים**, אבל בבית הכנסת של **יחיד** - אפילו בנוי **מותר**'.

כסגנון הלשון שאמרו כאן: "הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אפילו בנוי אסור", אמרו גם לעיל בהלכה א: "הדא דאת אמר - בבית הכנסת של יחיד, אבל בבית הכנסת של רבים - אסור", אלא שהפירוש של הביטויים "בית הכנסת של יחיד" ו"בית הכנסת של רבים" שפירשנו שם אינו מתאים לכאן: פירשנו שם, ש"בית הכנסת של יחיד" הוא בית הכנסת שאדם יחיד בנה אותו מכספו ומסר אותו לרשות בני העיר, ו"בית הכנסת של רבים" הוא בית הכנסת שבני אדם רבים בנו אותו מכספם. אין טעם לחלק בין בית הכנסת הזה ובין בית הכנסת הזה לעניין הדברים שנמנו במשנתנו, כיוון ששניהם רבים מתפללים בהם, ולכן קדושת שניהם שווה.
אפשר שהלשון כאן הוא אשגרה בטעות מהלשון לעיל בהלכה א, וכאן צריך לומר כך: '**הדא דאת אמר** (שאין מספידים בבית הכנסת אף על פי שחרב) **- בשל יחיד** (בהספד של יחיד)**, אבל בשל רבים** (בהספד של רבים) **- בנוי מותר**', ובשל דמיון הלשונות הושגר לכאן הלשון מלעיל תוך שינוי של סוף הלשון. וכן תיקן את הלשון ב"ספר ניר".

**הספד של יחיד והספד של רבים**
על פי המקורות שבהספד נראה לשער, שלאחר זמן (זמן רב לאחר השבעה) היו שני סוגים של הספד: הספד יחיד והספד רבים (שנקרא גם עירור). על המשנה (מועד קטן א,ה) "לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום" נאמר בירושלמי: "אי זהו העירור? - מזכירתו בין המתים. אי זה הוא ההספד? - שהוא עושה לו הספד בפני עצמו". וכן שנינו בברייתא בבבלי מגילה כח,א-ב: "בתי כנסיות... אין מספידים בהם הספד של יחיד. אבל... מספידים בהם הספד של רבים". כלומר, פעמים היו עורכים הספד לנפטר יחיד, ופעמים הספד למספר מתים כאחד. ייתכן שהספדן היה עובר ממקום למקום כדי לתת את שירותיו כמספיד, וכשבא לעיר או לכפר שנמצאו בהם מספר אנשים שרצו להספיד את קרוביהם, היה עורך "הספד של רבים".
בבבל קיבל המושג "הספד של רבים" משמעות שונה, והבינו אותו כהספד שהמספיד בו הוא אדם חשוב, ולכן נוכחים אנשים רבים בהספד. כך אנו קוראים בבבלי מגילה כח,ב (הובא לעיל) על הברייתא הנזכרת ("קץ החיים", עמודים 212-213).


במשנה שנינו: "ואין שוטחין על גגו פירות".

**אמר רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון על אוירא דבי מדרשא** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'כנישתא' ומחק וכתב 'מדרשא') – רבי יוחנן (היה) מבזה את הנשים ששוטחות (פורסות) בגדיהן באוויר (בחלל) של בית המדרש (כדי שיתייבשו לאחר כיבוסם)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:3:3)

במשנה שנינו: "ואין עושין אותו קפנדריא".

**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: נכנס** – לבית הכנסת דרך פתח אחד, **שלא לעשותו קפנדריא - מותר לעשותו כקפ**(**ו**)**נדריא** – כשיוצא מבית הכנסת, מותר לו לצאת דרך פתח אחר, אף שבכך הוא מקצר את הדרך שהולך בה לצרכיו, שהרי לא לשם זה נכנס**.**

ב**בבלי מגילה** כט,א אמרו: אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא - מותר לעשותו קפנדריא. - ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל - מותר / מצווה לעשותו קפנדריא, שנאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות ייצא דרך שער נגב..." (יחזקאל מו,ט) (משמע שדרך כבוד היא שאין יוצאים מאותו פתח אלא מפתח אחר).


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **בתי כניסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש** (זלזול) – כמפורט להלן**: לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא מטיילין** (שׂוחקים, משתעשעים) **בהן, ולא ישינים בהן, ולא נכנסין בהן** – כדי שיהיו מגינים בהם, **לא בחמה** – בשעת החמה (החום), **בימות החמה** – בעונת הקיץ, **ולא בגשמים** – בשעת הגשמים, **בימות הגשמים** – בעונת החורף ('בחמה בימות החמה' הוא כפל גרסה ו'בגשמים בימות הגשמים' הוא כפל גרסה. וראה הלשון בתוספתא ובבבלי)**, אבל שונין** – במשנה, **ודורשין בהן** – דרשה פומבית**.**

ב**תוספתא מגילה** ב,יח שנו: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש: לא ייכנס בהם בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה ובגשמים מפני הגשמים, ואין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין ישינים בהם, ואין מטיילים בהם, ואין ניאותים (נהנים) בהם, אבל קורים (בתורה) ושונים ודורשים בהם.

ב**בבלי מגילה** כח,א-ב אמרו: תנו רבנן: בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש: אין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין ניאותים בהם, ואין מטיילים בהם, ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אבל קורים בהם ושונים בהם.

נדירותו היחסית של הביטוי 'בתי כנסיות ובתי מדרשות' בספרות התנאים, לעומת שכיחותו הרבה בספרות האמוראים, מלמדת על איחורו היחסי. לפיכך נראה שמקורו של הביטוי בסוף תקופת התנאים והוא משקף את המציאות של תקופה זו. כמו כן אין להוציא מכלל אפשרות שבחלק מהמקורות הנוסח המקורי התייחס ל'בתי כנסיות' בלבד, ולאחר מכן נוסף בדרך אשגרה 'בתי כנסיות ובתי מדרשות'. תופעה מעין זו משתקפת בהלכה המופיעה בתוספתא מגילה: 'בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש', ואילו בירושלמי: 'בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש' ("בית המדרש בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי השנים עשר למדעי היהדות" ב, עמוד 49).

התפילה אינה נמנית כלל בין הדברים שיש לעשותם בבית הכנסת, כי בית הכנסת בראשיתו שימש לשם קריאת התורה ולימוד המצוות ולא לשם התפילה.


**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם** – התירו לחכמים ולתלמידיהם להשתמש וליהנות מבתי כנסת ומבתי מדרש, שמותר להם לאכול ולשתות ולישון בהם, אבל לא התירו לשאר הציבור. הטעם הוא, שבתי כנסיות עשויים על תנאי זה שידורו בהם חכמים ותלמידיהם**.**

ומספרים: **רבי חייה** (בר אבא) ו**רבי יסא** (רבי אסי) (אמוראים ארץ ישראלים בדור השלישי) **מיקבלין** (צריך לומר: 'מתקבלין') **בגו כנישתא** – (היו) מתקבלים (מתאכסנים) בתוך בית הכנסת (מפני שהתירו לחכמים להשתמש וליהנות מבתי כנסת)**.**

ומספרים עוד: **רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מפקד לספרייא** – (היה) מצַווה (מורה) את הסופרים (סופרי בית הכנסת)**: אין אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא** – אם בא אדם אצלכם מלוחלח (מורטב, נעשה לח) בתורה (שיש בו קצת תורה)**, תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי** – תהיו מקבלים (מארחים) אותו ואת חמורו ואת כליו (בתחום בית הכנסת, מפני שאף לכל מי שיש בו ריח תורה התירו להשתמש וליהנות מבתי כנסת. - במקומות רבים היו מצויים ליד בית הכנסת חדרים לאכסון עוברי אורח. - הלשון 'חמור וכליו' מופיע בכמה מקומות)**.**

סופר בית הכנסת היה מתעסק בקריאת התורה בבית הכנסת, ושימש כלבלר הכותב ספרי תורה והמטפל בהגהתם.


ומספרים עוד: **רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אזל לכנישתא דבית שאן** – הלך לבית הכנסת של בית שאן**. חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה** – ראה אדם אחד רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור (כלי אבן גדול לרחיצה במים, שהיה של בית הכנסת)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי ברכיה): **אסיר לך** – אסור לך (לרחוץ מן הכיור של בית הכנסת)**. למחר חמתֵא** (צריך לומר: 'חמתה') **ההוא גוברא משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה** – למחר ראהו אותו האיש (את רבי ברכיה) רוחץ ידיו ורגליו מן הכיור (של בית הכנסת)**. אמר ליה:** – אמר לו (אותו האיש): **רבי, לך שרי, ולי אסיר?!** – לך מותר, ולי אסור?! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי ברכיה): **אין** – הן (לי מותר, ולך אסור)**. אמר ליה:** – אמר לו (אותו האיש): **למה?** – מדוע לך מותר ולי אסור? **אמר ליה:** – אמר לו (רבי ברכיה): **כן אמר** – כך אמר **רבי יהושע בן לוי: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם** – וכיוון שאני חכם, מותר לי, אבל אתה שאינך חכם או תלמיד חכמים, אסור לך**.**

ב**בבלי מגילה** כח,ב אמרו: 'ואין ניאותים בהם'. - אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרים. דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי בי רבנן? (מה טעם קוראים לבית המדרש בית חכמים?) ביתא דרבנן (מכיוון שהם מצויים תדיר בבית המדרש, הרי שבית המדרש הוא להם כביתם, ולכן התירו להם לנהוג בו כבביתם).

**לא אוכלין ולא שותין בהן, ולא ישינים בהן**
ב**ירושלמי ברכות** ב,ח סיפרו: רבי מיישא ורבי שמואל בר רב יצחק הוון יתבין אכלין בחדא מן אילין כנישתא עילייתה (היו יושבים ואוכלים באחת מאלה בתי הכנסיות העליונים).
וב**בבלי פסחים** קא,א אמרו: ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? - לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא (וכיוון שבית הכנסת הוא מקום דירתם, הם צריכים לשמוע קידוש שם).

מדברי התלמוד הירושלמי מגילה ג,ג: 'בתי כניסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש: לא אוכלין ולא שותין בהן', אנו למדים שלפחות בחלק מן המקומות בארץ ישראל של תקופת התלמוד, אם לא בכולם, נהגו להקפיד שלא לאכול ולשתות בתוך אולם בית הכנסת או אולם בית המדרש. מאידך גיסא בירושלמי פסחים א,א: 'רבי ירמיה בעי: בתי כניסיות ובתי מדרשות, מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכא ליה? שכן מכניסין לשם באבריות ובראשי חדשים'. בירושלמי מועד קטן ב,ג וסנהדרין ח,ב: 'אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. רבי יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא, והוה מלקט פירורין ואכל, ואמר: יהא חולקי עם אילין דאכלון הכא רומשית'. כלומר, בראשי חודשים ובחבורות מצווה נהגו לסעוד בבתי הכנסת ובבתי המדרש. אלא שאני סבור כי סעודות מצווה וסעודות אחרות נערכו בחדרים או באולמות מיוחדים, שיוחדו למטרה זו בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש של תקופת המשנה והתלמוד ("כתובות יהודיות מתקופת המשנה והתלמוד באיזור קצרין שבגולן", "תרביץ" נג, עמוד 534).

**גורנה**
אגן מים (כיור), 'גורנה' בלשון התלמוד, שימש לרחיצת ידיים ורגליים, והיה ממוקם בחצר בית הכנסת לפני הכניסה הראשית או בפרוזדור שהוביל מהרחוב אל תוך אולם בית הכנסת. הרחצה מסמלת את הצורך להתנהג בקדושה ובמורא בבית הכנסת, בדומה למה שהיה נהוג בבית המקדש ("הריהוט והפנים של בית הכנסת העתיק", "קתדרה" 60, עמודים 39-40).

בשרידי הלכה בסידור ארץ ישראלי נאמר: מקדש מעט יש לנו וחייבים אנו לנהוג בקידוש ובמורא, שנאמר: "ומקדשי תיראו". לפיכך התקינו הראשונים בכל חצירות בתי כניסיות כיורות של מים חיים לקידוש ידים ורגלים ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמודים קלא-קלב).


ומציעים שאלה: **ההן פרוורה** – החצר הזה (של בית הכנסת (מקור המילה 'פרוור' בפרסית))**, מהו מיעבור בגוה?** – מהו לעבור בתוכו? (האם מותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא?)

ומספרים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **עבר בפרוורה** – עבר בחצר (של בית הכנסת)**.**

ושואלים: **מה? דשרי** (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'שרי')**?** – מותר? (האם יש ללמוד ממעשהו של רבי אבהו שמותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא?)

ומשיבים: **אמר רבי זכריה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **חתניה ד-** – חתנו של **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ספרא הוה אימתן** – הסופר (מלמד מקרא לתינוקות בבית הכנסת) היה מטיל אימה (על התינוקות)**, ואין לא הוה רבי אבהו עבר** – ואם לא היה רבי אבהו עובר (דרך החצר של בית הכנסת)**, לא הוה מפני טלייא** – לא היה (הסופר) משלח (משחרר) את הילדים (מבית הספר כדי ללכת לבתיהם. - הרי שרבי אבהו עבר שם משום טובת התינוקות, ולכן אין ללמוד ממעשהו של רבי אבהו שמותר לעשות את חצר בית הכנסת קפנדריא, ויש לומר שאסור. - בימיהם הקפידו על סגירת בית הספר בשעה מתאימה)**.**

בית הספר למקרא היה קשור לבית הכנסת. הלימודים התקיימו באולם בית הכנסת או באחד מחדריו הסמוכים ומחוברים לבית הכנסת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:4:1)

**משנה**
המשנה מכאן ועד סופה של המסכת מביאה את דיני קריאת התורה. המשנה פותחת בארבע הפרשות שקוראים בחודש אדר, וממשיכה בסדרי הקריאה במועדים לפי לוח השנה מחג הפסח ועד חנוכה ופורים. כיוון ששלוש מארבע הפרשות שקוראים בחודש אדר קשורות לחודש ניסן ולחג הפסח, המשנה מתחילה בארבע הפרשות.
**ראש חודש אדר** (בכתבי היד של המשנה: 'של אדר') – אחד באדר, **שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים** – שמות ל,יא-טז, לפי שבאחד באדר משמיעים (מכריזים) על השקלים (משנה שקלים א,א)**. חל** – ראש חודש אדר, **להיות בתוך השבת** – באחד מימי השבוע (כאן "שבת" במובן: שבוע, ולא במובן שלעיל: היום השביעי בשבוע), **- מקדימין לשעבר** – קוראים פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר, **ומפסיקין לשבת** (בכתב יד אחד של המשנה: 'בשבת') **אחרת** – בשבת הבאה לאחר ראש חודש, שאין קוראים בה פרשת "זכור", וקוראים אותה בשבת שלפני הפורים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים".

**רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: צפה** (חזה, ראה מראש) **הקב"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל** – לתת עשרת אלפים כיכר כסף כדי להשמיד את עם ישראל (אסתר ג,ט)**, אמר** – הקב"ה**: מוטב שיקדום** (שיקדים) **כספן של בניי** – השקלים שנותנים ישראל לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, **לכספו של אותו הרשע** – השקלים שאמר המן הרשע לתת לאחשוורוש המלך על ישראל כדי להשמידם**. לפיכך מקדימין וקורין בפרשת שקלים** – אף על פי שמתחילים להקריב קורבנות ציבור מהשקלים החדשים בראש חודש ניסן, והיה די לתת את השקלים רק ימים אחדים קודם לכן, קבעו חכמים שיקדימו להכריז על נתינת השקלים עוד מראש חודש אדר (משנה שקלים א,א), כדי שייתנו אותם לפני שמגיע זמן הפורים, לרמז שבזכות זה ניצלו ממזימת המן. ואף פרשת שקלים מקדימים לקרוא אותה בתורה עוד מראש חודש אדר, לפי שבאחד באדר מכריזים על השקלים (מימרה זו מובאת בירושלמי לעיל א,ד)**.**

ב**בבלי מגילה** יג,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש / ריש לקיש: גלוי וידוע היה לפני הקב"ה / מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים הקב"ה שקליהם (של ישראל שנותנים למקדש) לשקליו. והיינו דתנן: באחד באדר משמיעים (מכריזים) על השקלים (שיביאו שקלים לבית המקדש לצורך קורבנות ציבור, ונמצא שישראל נותנים שקלים באחד באדר, לפני שמגיע זמן הפורים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:4:3)

במשנה שנינו: "חל להיות בתוך השבת - מקדימין לשעבר ומפסיקין לשבת אחרת".

שואלים: **חל** – ראש חודש אדר, **להיות בערב שבת - במה** (צריך לומר: '**אימתי**') **קורין?** – מתיי קוראים פרשת שקלים? בשבת שלפני ראש חודש אדר או בשבת שלאחריו? (הנוסח שלפנינו 'במה' נשתרבב מההלכה שלאחריה, ששם יש: 'ראש חודש שחל להיות בשבת - במה קורין?' ("שערי תורת ארץ ישראל"))

ומשיבים (בהבאת מחלוקת): **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **אמר: קורין לשעבר** (בעבר) – קוראים פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר**. רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: קורין לבא** (להבא, לעתיד) – קוראים פרשת שקלים בשבת שאחרי ראש חודש אדר**.**

ומספרים: **והוה רבי זעורה מסתכל ביה** – והיה רבי זעורה מסתכל בו (ברבי אילא בתימהון על דבריו שקוראים להבא)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אילא לרבי זעורה): **מה את** (אתה) **מסתכל בי? אנא אמר מן שמועה ואת אמר מן דיעה** – אני אומר (שקוראים להבא) משמועה (מאמר אמורא, שאני אומר בשם אמוראים), ואתה אומר (שקוראים לשעבר) מדעה (מדעתך)**, ואת מסתכל בי?!** (בתמיהה) – ואתה מסתכל בי?!

ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני האמוראים החולקים: **מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין** – המשנה מסייעת ל(חכם) זה, והמשנה מסייעת ל(חכם) זה**.** ומפרטים את המקורות המסייעים לכל אמורא: **מתניתא מסייעה** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) מסייעת **לרבי זעורה: אי זו היא שבת הראשונה** – שקוראים בה פרשת שקלים**? כל שחל ראש חודש של אדר להיות בתוכה** – בתוך השבת, באחד מימי השבוע**, אפילו בערב שבת** – אפילו חל ראש חודש בערב שבת. הרי שערב שבת דינו כתוך השבוע, ומקדימים לקרוא**. תני שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שונה שמואל (ברייתא), **מסייעא** (צריך לומר: 'מסייע' / 'ומסייע' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1123)) – ומסייע **לרבי אילא** – הכוונה לברייתא של שמואל בבבלי ששנה "חל להיות בה" במקום "בתוכה", ולפי זה השבת הראשונה היא שבת שחל בה ראש חודש אדר, ואפילו חל ראש חודש בערב שבת דינו כאילו חל בשבת שלאחריו וקוראים בשבת שלאחריו (וכן פירש רד"ל. וב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב, שצריך להשלים את הברייתא החסרה: '**אי זו היא שבת הראשונה? כל שחל ראש חודש של אדר להיות בה, אפילו בערב שבת**'. אפשר שהברייתא הזו נשמטה בירושלמי שלפנינו בשל הדמיון לברייתא הסמוכה לה להלן)**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,א שנו: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורים פרשת שקלים ומפטירים פרשת שקלים שביהוידע הכהן (מלכים ב פרק יב). אי זו היא שבת ראשונה? כל שראש חודש אדר חל להיות בתוכה, אפילו בערב שבת.

ב**בבלי מגילה** ל,א אמרו: "חל להיות בתוך השבת - מקדימים לשעבר". - איתמר: ראש חודש אדר שחל להיות בערב שבת - רב אמר: מקדימים, ושמואל אמר: מאחרים (קוראים בשבת שלאחר ראש חודש). - רב אמר: מקדימים, דאם כן (שאם לא יקדימו), קא בצרי להו יומי לשולחנות (שהרי השולחנים יושבים בחמישה עשר באדר, ואם מאחרים לקרוא בשניים באדר, יחסרו מהימים שעד חמישה עשר באדר). ושמואל אמר: מאחרים, אמר לך (כנגד טענת רב): כיוון דסוף סוף חמיסר במעלי שבתא קא מיקלע, שולחנות לא נפקי עד חד בשבא (ונמצא שיישאר אותו זמן לשולחנות כבכל שנה), הלכך מאחרים.
תנן: חל להיות בתוך השבת - מקדימים לשעבר. מאי לאו אפילו בערב שבת (כרב)! - לא, בתוך השבת דווקא (אבל ערב שבת אינו קרוי "תוך השבת").
תא שמע: אי זו היא שבת ראשונה? כל שחל ראש חודש אדר להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת. מאי לאו ערב שבת דומיא דתוכה, מה תוכה - מקדימים, אף ערב שבת - מקדימים (כרב)! - אמר שמואל: בה (שמואל מתקן את הגרסה וגורס "שחל ראש חודש להיות בה", כלומר, ביום השבת עצמו, ולא באחד מימי השבוע), וכן תנא דבי שמואל: בה.

דעת רבי זעורה בירושלמי כדעת רב בבבלי, ודעת רבי אילא בשם רבי אבהו ורבי יוחנן בירושלמי כדעת שמואל בבבלי ובירושלמי.


במשנה שנינו: "בשנייה - 'זכור'".

מביאים ברייתא: **אי זו היא שבת השנייה** – שקוראים בה פרשת "זכור"**? כל שחל הפורים** – ארבעה עשר באדר, **להיות בתוכה** – בתוך השבת, באחד מימי השבוע**, ואפילו ערב שבת** – אפילו חל הפורים בערב שבת, שערב שבת דינו כתוך השבוע, ומקדימים לקרוא בשבת שלפניו**.**


להלן הוצעו קושיות על ידי שני אמוראים כדי לפרוך את הדעה שלפניהן. מן הקושיות כפי שפירשנו אותן עולה, שהדעה שלפניהן היתה, שאפילו חל הפורים בשבת, מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, וכן שהכול קוראים פרשת "זכור" בשבת שלפני הפורים ואפילו בני הכרכים שעושים את יום הפורים בחמישה עשר באדר. להלן הוצעו תירוצים לשתי הקושיות על ידי אמורא בלשון "אמר ליה", אלא שלפי הירושלמי שלפנינו לא נודע מי הוא התרצן, ונראה שהתרצן לשתי הקושיות הוא בעל הדעה שהקושיות באו כדי לפרוך אותה.

בשלושה מקומות בירושלמי מצאנו ששני האמוראים שהציעו את הקושיות להלן, רב נחמן בר יעקב (רב נחמן) ורב אבימי בר פפי (כך נראה לגרוס להלן), נזכרו עם רבי זעורה (בירושלמי כתובות ד,א; ד,יב ו-ו,ו. בבבלי כתובות מג,ב נזכר אבימי בר פפי עם רבי זירא (באותו עניין כמו בירושלמי כתובות ד,א), ובבבלי עבודה זרה סג,ב נזכר אבימי בר פפי עם רב נחמן), ולכן יש לשער שרבי זעורה, שנזכר בסוגיה לעיל בעניין פרשת שקלים, הוא בעל הדעה הזו בעניין פרשת "זכור", ומימרתו נשמטה בירושלמי שלפנינו.

אם נכונים דברינו, הרי שהמימרה שנשמטה כאן היתה בסגנון כזה:

**אמר רבי זעורה: ואפילו שבת, ואפילו כרכים**.

ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): **רב נחמן בר יעקב** (רב נחמן, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שחל חמשה עשר** – באדר, שהוא יום הפורים בכרכים, **להיות בשבת.** ומפרטים את הקושיה: **לקרות במגילת אסתר אין את** (אתה) **יכול** – במקרה שחל חמישה עשר באדר בשבת, בני הכרכים אינם יכולים לקרוא את המגילה בו ביום**, שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן** – החכמים אסרו לקרוא בשבת בספרי הכתובים, ובהם מגילת אסתר**. ויקראו "זכור"!** – מדוע כשחל ארבעה עשר באדר בערב שבת הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בשבת שלאחריו שהוא חמישה עשר באדר במקום מגילת אסתר שאינם יכולים לקרוא בה?

ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מימרה אמוראית): **אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה לרב נחמן בר יעקב): **כן אמר** – כך אמר **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים"** (אסתר ט,כח) – (היהודים קיבלו על עצמם) שיהיו זוכרים את ימי הפורים ושומרים לעשותם; ויש לדרוש את הכתוב: "נזכרים" בקריאה, שמזכירים בקהל את הימים האלה על ידי קריאת פרשת "זכור", שיש בה מצוות מחיית עמלק, "ונעשים" בעשייה, שעושים את מצוות הפורים, ויש ללמוד מהקדמת זכירה לעשייה: **- שתהא אזכרתן קודם לעשייתן** – יש להקדים קריאת פרשת "זכור" לעשיית מצוות הפורים, ולכן כשחל ארבעה עשר באדר בערב שבת אין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בשבת שלאחריו שהוא חמישה עשר באדר, שאם כן, אזכרתם של בני הכרכים אינה קודם לעשייתם, שכן הם מקדימים לקרוא את המגילה קודם השבת**.**

ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): **רבי אבא בריה דרבי פפי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - נראה שצריך לומר: '**רב אבימי בר פפי**' - אמורא בבלי בדור השני והשלישי. - קושייה זו באה בעקבות התירוץ לקושיית רב נחמן בר יעקב, ומכיוון שאותו אמורא תירץ את שתי הקושיות (רבי זעורה לפי דברינו), מסתבר שהקושיות והתירוצים נאמרו באותו מקום (בבבל) ובאותו זמן (בדור השלישי). בשל הדמיון בשמות הוחלפו האמוראים זה בזה) **בעי** – שואל (מקשה)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שחל ארבעה עשר** – באדר, שהוא יום הפורים בעיירות, **להיות בשבת.** ומפרטים את הקושיה: **הרי שקדמה** (צריך לומר: 'הרי קדמה') **אזכרתן לעשייתן!** – מדוע כשחל ארבעה עשר באדר בשבת הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בו ביום, והרי אזכרתם של בני הכרכים קודם לעשייתם, שכן הם עושים את מצוות הפורים למחר בחמישה עשר באדר!

ומציעים תירוץ לקושיה (בהצעת מימרה אמוראית): **אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה לרב אבימי בר פפי): **ולא כבר איתתבת** – ו(כי) לא כבר הושבה (הקשו על משנתנו לעיל א,ב), **דלית איפשר** – שאין אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, מפני שבזמן הזה, לאחר שתוקן לוח שבו נקבעים החודשים על פי חשבון, ארבעה עשר באדר אינו חל לעולם בשבת, כמבואר בירושלמי לעיל א,ב)**?!** (בתמיהה) – ולכן אין להקשות ממקרה זה! **ואם איפשר** – ואם אפשר (שיחול ארבעה עשר באדר בשבת, שיחזרו לקדש את החודשים על פי הראייה), **- איחור הוא לעיירות** – במקרה זה הכול מקדימים לקרוא פרשת "זכור" בשבת שלפניו, ואין בני הכרכים קוראים פרשת "זכור" בו ביום, כיוון שאזכרתם של בני הכרכים אינה קודם לעשייתם של בני העיירות, שכן בני העיירות מקדימים לקרוא את המגילה קודם השבת, וצריך שתהא אזכרתם של בני הכרכים קודם אף לעשייתם של בני העיירות (כך פירש את הקושיה והתירוץ ב"ספר ניר")**.**

הסוגיה לעיל בעניין פרשת שקלים שבה דן רבי זעורה עם רבי אילא הארץ ישראלי היא מהזמן שרבי זעורה היה בארץ ישראל, והסוגיה כאן בעניין פרשת "זכור" שבה דן רבי זעורה עם שני אמוראים בבליים היא מהזמן שרבי זעורה היה עדיין בבבל.

ב**תוספתא מגילה** ג,ב שנו: בשנייה - "זכור", ומפטירים "כה אמר ה' פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל א טו,ד). אי זו היא שבת שנייה? כל שפורים חל להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת.

ב**בבלי מגילה** ל,א אמרו: "בשנייה - 'זכור'". - איתמר: פורים שחל להיות בערב שבת - רב אמר: מקדימים (פרשת "זכור"), ושמואל אמר: מאחרים (קוראים בשבת שלאחר פורים). - רב אמר: מקדימים, כי היכי דלא תיקדום עשייה (של פורים) לזכירה (של מחיית עמלק). ושמואל אמר: מאחרים, אמר לך: כיוון דאיכא מוקפים דעבדי בחמיסר, עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אתיין.
תנן: בשניה - "זכור". והא הכא כיוון דאיקלע ראש חודש בשבת, מיקלע פורים בערב שבת, וקתני: בשנייה - "זכור" (משמע שמקדימים כרב)! - אמר רב פפא: מאי שנייה? שנייה להפסקה (שמפסיקים שבת אחת ובשבת שלאחריה קוראים פרשת "זכור").
תא שמע: אי זו היא שבת שנייה? - כל שחל פורים להיות בתוכה, ואפילו בערב שבת. מאי לאו ערב שבת דומיא דתוכה, מה תוכה - מקדימים, אף ערב שבת - מקדימים (כרב)! - אמר שמואל: בה (שמואל גורס "שחל פורים להיות בה", כלומר, ביום השבת עצמו, ואפילו חל בערב שבת דינו כאילו חל בשבת שלאחריו וקוראים "זכור" בשבת שלאחריו), וכן תנא דבי שמואל: בה.
חל להיות בשבת עצמה - אמר רב הונא: לדברי הכול (אף לדברי רב) אין מקדימים (אלא קוראים בו ביום). ורב נחמן אמר: עדיין היא מחלוקת (שרב סבור שיש להקדים זכירה לעשייה ולא לעשותם ביחד). - איתמר נמי: אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: פורים שחל להיות בשבת - מקדים וקורא "זכור" משבת שעברה (כדברי רב נחמן).

דעת רבי זעורה (לפי דברינו) בירושלמי במקרה שחל ארבעה עשר באדר בערב שבת כדעת רב בבבלי. דעת רבי זעורה (לפי דברינו) בירושלמי במקרה שחל ארבעה עשר באדר בשבת כדעת רב לפי רב נחמן בבבלי.
טעמו של רב שיש להקדים אזכרה לעשייה אמור בשני התלמודים, אלא שבירושלמי מובא המקור בכתוב לכך.
בבבלי דנו רק בקריאת פרשת "זכור" של בני העיירות, ואילו בירושלמי דנו גם בקריאת פרשת "זכור" של בני הכרכים.
בבבלי אמר רב נחמן שלדעת רב אף במקרה שחל ארבעה עשר באדר בשבת מקדימים. ואילו בירושלמי הקשה רב נחמן (בר יעקב) על הדעה שבמקרה שחל ארבעה עשר באדר בערב שבת מקדימים כרב.

**אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן**
ב**משנה שבת** טז,א שנינו: ומפני מה אין קורים בהם (בכתובים בשבת)? מפני ביטול בית המדרש (שלא יקרא בכתובים בביתו, ויימנע מללכת לבית המדרש לשמוע את הדרשה בציבור).
וב**תוספתא שבת** יג,א שנו: אמר רבי נחמיה: מפני מה אמרו: אין קורים בכתבי הקודש? מפני שטרי הדיוטות, שיאמרו: בכתבי הקודש אין קורים, קול וחומר בשטרי הדיוטות.
וב**ירושלמי שבת** טז,א אמרו: אף על פי שאמרו: אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה, אבל שונין ודורשין בהן... תני רבי נחמיה: מפני מה אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה? מפני שטרי הדיוטות, שאם אומר את לו שהוא מותר, אף הוא אומר: מה בכך שנתעסק בשטרותיי, מתוך שאת אומר לו שהוא אסור, אף הוא אומר: כתבי הקודש אסור, שטרי הדיוטות לא כל שכן?!

רבי נחמיה חולק על המשנה שבת טז,א שנתנה טעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת מפני ביטול בית המדרש, ונותן טעם אחר לאיסור מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות.
בירושלמי שבת טז,א אמרו, שאפילו במקום שאין בו בית מדרש אין קוראים בכתובים בשבת משום טעמו של רבי נחמיה. ובירושלמי מגילה ג,ד אמרו, שאין לקרות במגילת אסתר בשבת, לפי שאין קוראים בכתובים בשבת. והרי כאן מבטלים לכתחילה תלמוד תורה דרבים מפני קריאת המגילה (בבלי מגילה ג,א), הרי שאין כאן טעם של ביטול בית המדרש, ולמה אסרו לקרוא אותה בשבת, ועל כורחנו שסתם הירושלמי הולך בשיטת רבי נחמיה שהטעם הוא מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות ("תוספתא כפשוטה").

הדרשה הציבורית בשבת בבית הכנסת נערכה לאחר התפילה והקריאה בתורה, והסתיימה בחצות היום למועד סעודת היום. אם הטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני ביטול בית המדרש, הרי שאין לאסור מן המנחה ולמעלה. אבל אם הטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני גזירת קריאה בשטרי הדיוטות כדברי רבי נחמיה, הרי שיש לאסור כל היום כולו.
בתוספתא אין בדברי רבי נחמיה המילים "אלא מן המנחה ולמעלה", אבל בירושלמי שבת יש בדברי רבי נחמיה המילים הללו, ונראה שהמילים הללו בדברי רבי נחמיה בירושלמי שבת הן אשגרה, שאמרו בירושלמי שם לעיל: "אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה", והטעם הוא מפני ביטול בית המדרש כדברי המשנה. וכן בירושלמי כאן המילים "אלא מן המנחה ולמעלה" הן אשגרה (כן כתב גם ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי" (עבודה), עמוד 210, הערה 44), שהרי הירושלמי כאן הולך בשיטת רבי נחמיה כמו שכתב ב"תוספתא כפשוטה".
ברם, אפשר לומר, שכאן, משום שקריאת המגילה מחייבת לבטל את בית המדרש, לכן אין קוראים את המגילה בשבת, ואם כן, הירושלמי כאן סבור שהטעם לאיסור הקריאה בכתובים בשבת הוא מפני ביטול בית המדרש כדברי המשנה בשבת, ואין הטעם כדברי רבי נחמיה, ולכן אמרו בירושלמי כאן: "אין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:5:1)

**בשנייה** – בשבת השנייה של חודש אדר, שהיא השבת שלפני הפורים, **- "זָכוֹר"** – קוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה,יז-יט), שהמן היה מזרע עמלק**, בשלישית** – בשבת השלישית של חודש אדר, שהיא השבת שלאחר הפורים, **- פרה אדומה** – קוראים "זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר פרק יט), כדי להזהיר את הטמאים לטהר עצמם ולעשות את הפסח בטהרה**, ברביעית** – בשבת הרביעית של חודש אדר, שהיא השבת שלפני ראש חודש ניסן או השבת שחל בה ראש חודש ניסן, **- "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם"** – שמות יב,א-כ, שהיא פרשת הפסח**, בחמישית** – בשבת שלאחר ארבע השבתות שקוראים בהן את ארבע הפרשות הללו, **חוזרין לכסדרן** (בכתבי היד של המשנה: 'לסדרן') – חוזרים לקרוא את הסדרים השבועיים, שהרי הפסיקו באותן ארבע שבתות את הקריאה הרגילה של הסדרים השבועיים ולא קראו אלא את ארבע הפרשות הללו**.**

**לכל מפסיקין** – לכל הפרשות שיש לקרוא אותן בגלל המאורע של אותו היום מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים השבועיים וקוראים את הפרשות האלו**: לראשי חדשים, לחנוכה, ולפורים, בתעניות, ובמעמדות** – לפרשות של ראשי חודשים ושל החנוכה וכו', שאם חלו בשבת או בימי שני וחמישי, אין קוראים את הקריאה הרגילה של הסדרים אלא קוראים את הפרשות שהן מעין המאורע של אותו היום, כמפורט להלן בהלכה ו**, וביום הכיפורים** – לא היה צריך לשנות 'יום הכיפורים', לפי שהוא מועד, ולכל המועדות מפסיקים וקוראים מעין המאורע, ולא רק ליום הכיפורים, אלא ששנה יום הכיפורים אגב תעניות ומעמדות, כדרך שהם שנויים כאחד במשנה תעניות ד,א (בשני כתבי יד של המשנה: 'בכל מפסיקין בראשי חדשים בחנוכה ובפורים...', ובכתב יד שלישי של המשנה: ''לכל מפסיקין... לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים')**.**

קרוב לומר שהגרסה העיקרית במשנה במגילה היא: '...ולמעמדות ולמועדות וליום הכיפורים', אולם הסופרים טעו וקראו 'ולמעמדות ולמעמדות', ולכן נמנעו מלהכפיל מילה זו שנראתה להם כיתירה. ומשום ששונה קריאת יום הכיפורים מכל המועדות, שבהם קוראים חמישה ובו שישה, לכן נשנה במיוחד שמפסיקים גם ליום הכיפורים ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה שצריך לומר 'ולמועדות' (במקום 'ולמעמדות'), לפי שלא נשנה כלל במשנה שמפסיקים להם (ואין לגרוס 'וליום הכיפורים', שהמועדות כוללים אף את יום הכיפורים). וכנראה היו תחילה כתובות שתי המילים 'ולמעמדות ולמועדות', וטעו המעתיקים במילים הדומות הללו וכפלו וכתבו פעמיים 'ולמעמדות', וחזרו והגיהו על פי המשנה בתעניות ד,א 'וליום הכיפורים' ("ששה סדרי משנה", מועד, עמוד 502).
יש להניח שהזכרת יום הכיפורים היא אשגרת לשון של שלושה הזמנים המנויים במשנה בתעניות ד,א: 'בתעניות ובמעמדות וביום הכיפורים'. המשנה לא הזכירה את שאר המועדים, שכן היא הניחה כידוע וכמובן מאליו שבימים טובים יש לקרוא מעניינו של יום, כאמור במשנה כאן בסוף פרק זה. המשנה באה להוסיף שאף בשאר הימים המיוחדים מפסיקים את הקריאה הסדירה של התורה ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 336).

רוב ארבע הפרשות, ובעיקר פרשת שקלים ופרשת זכור, הן פרשות קצרות, ומספר פסוקיהן אינו יכול להתחלק בין שבעה קוראים. היו ששיערו שהקוראים חזרו שוב ושוב על אותם פסוקים עצמם. אך מעדויות שבסידורים ארץ ישראליים שעלו מן הגניזה מתברר שהשיטה היתה שונה: בסידורים הללו באות הוראות לקריאה רחבה יותר, שתחילתה בפרשת היום והמשכה בכמה קטעים נוספים, המספיקים ברווח לכל הקוראים ("להיקפה הקדום של פרשת שקלים", "תרביץ" פב, עמודים 395-396).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:5:2)

במשנה שנינו: "בשלישית - פרה אדומה, ברביעית - 'החודש הזה לכם'".

**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רבי** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: '**רב**') **חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני)**: אין מפסיקין בין פורים לפרה** – אם יש שלוש שבתות בין פורים לראש חודש ניסן, אלא קוראים פרשת פרה אדומה בשבת שלאחר הפורים, ומפסיקים בין פרשת פרה אדומה לפרשת "החודש", שאין קוראים בשבת שלאחריה אחת מארבע הפרשות, וקוראים פרשת "החודש" בשבת שלפני ראש חודש ניסן או בשבת שחל בה ראש חודש ניסן**.**

**רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי חמא בר חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: אין מפסיקין בין פרה ל**"**החודש**" – אם יש שלוש שבתות בין פורים לראש חודש ניסן, אלא מפסיקים בין פורים לפרשת פרה אדומה, שאין קוראים בשבת שלאחר הפורים אחת מארבע הפרשות, וקוראים פרשת פרה אדומה בשבת שלאחריה, וקוראים פרשת "החודש" בשבת שלפני ראש חודש ניסן או בשבת שחל בה ראש חודש ניסן**.**

**אמר רבי לוי: סימניהון** (צריך לומר: 'סימניהין') **דאילין פרשתא:** – סימניהן של הפרשות האלו (הסימנים של ההפסקות בין ארבע הפרשות): **בין הכוסות הללו** – בין הכוס הראשונה מארבע הכוסות שתיקנו חכמים לשתות בליל הפסח לכוס השנייה, ובין הכוס השנייה לכוס השלישית**, אם רצה לשתות** – עוד יין, **- ישתה** – לפי שהיין שלפני הסעודה ושבתוך הסעודה אינו משכר**.** אבל **בין השלישי לרביעי** – בין הכוס השלישית לכוס הרביעית, **- לא ישתה** – יין, כדי שלא ישתכר (משנה פסחים י,ז). - שתיית יין בין ארבע הכוסות הללו היא סימן להפסקה בין ארבע הפרשות, שמפסיקים בין הפרשה הראשונה לפרשה השנייה ובין הפרשה השנייה לפרשה השלישית, אבל אין מפסיקים בין הפרשה השלישית לפרשה הרביעית (הסימן שנתן רבי לוי הוא לפי מה שהוא אמר לעיל בשם רבי חמא בר חנינה)**.**


**רבי לוי** אמר **בשם רבי חמא בר חנינה: בדין הוא** – כך היה ראוי להיות (דין - שורת הדין), **שתקדום** "**החודש**" **לפרה** – שיהיו קוראים פרשת "החודש" קודם לפרשת פרה אדומה**, שבאחד בניסן הוקם המשכן** – על ידי משה, שנאמר: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ,יז), **ובשֵיני** – בניסן, **נשרפה הפרה** – האדומה על ידי אלעזר הכוהן**, ולמה פרה קודמת** – ל"החודש"**?** – והרי ראוי לקרוא את פרשת פרה אדומה לאחר ראש חודש ניסן כזמן עשייתה, ולכן יש להקדים את פרשת "החודש" לפרשת פרה! **שהיא** – פרה אדומה, **טהרתן של כל ישראל** – מטהרת אותם מטומאת מת, כדי שיוכלו לעשות את קורבן הפסח במועדו בטהרה. וכיוון שטהרת הפרה קודמת לעשיית הפסח, פרשת פרה קודמת לפרשת "החודש" שהיא פרשת הפסח**.**

ב**ספרי במדבר** פסקה מד נאמר: בראש חודש ניסן הוקם המשכן, בשני נשרפה הפרה.

ב**תוספתא מגילה** ג,ג שנו: בשלישית - פרה אדומה... אי זו היא שבת שלישית? כל שסמוכה לפורים מאחריו.

ב**בבלי מגילה** ל,א אמרו: "בשלישית - פרה אדומה". - תנו רבנן: איזו היא שבת שלישית? כל שסמוכה לפורים מאחריו. - רבי חמא ברבי חנינא אמר: שבת הסמוכה לראש חודש ניסן. - אמר רב פפא: ולא פליגי, הא (המקרה של פרשת פרה בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן) - דאיקלע ראש חודש ניסן בשבת (וקוראים פרשת "החודש" באותו יום, ומפסיקים בשבת שאחרי פורים), הא (המקרה של פרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריו) - דאיקלע (ראש חודש ניסן) באמצע שבת (וקוראים פרשת "החודש" בשבת שלפני ראש חודש ניסן, וקוראים פרשת פרה בשבת הקודמת, שהיא השבת הסמוכה לפורים מאחריו).

אפשר לומר שלא כרב פפא בבבלי, שהברייתא ורבי חמא ברבי חנינא חלוקים, שרבי חמא ברבי חנינא סבור כדבריו בירושלמי שאין מפסיקים בין פרה ל"החודש" וקוראים פרשת פרה בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן, והברייתא סבורה כדברי רב חייא בר אשי בירושלמי שאין מפסיקים בין פורים לפרה וקוראים פרשת פרה בשבת הסמוכה לפורים מאחריו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:5:3)

כאן התחלת מקבילות בירושלמי ברכות ד,א ותעניות ד,א.

שתי שיטות היו בחלוקת התורה לקריאות השוטפות של השבתות. לפי האחת, נחלקה התורה לחמישים וכמה פרשות, שקריאתן נסתיימה מדי שנה ביום טוב של שמיני עצרת. לפי השנייה, נחלקה התורה ליותר ממאה וחמישים סדרים, שקריאתם נסתיימה אחת לשלוש שנים ומחצה לערך במועד לא קבוע. השיטה הראשונה נתקבעה בבבל, והשיטה השנייה נתייחדה לארץ ישראל.

דנים בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בשבת.

**ירמיה ספרא** – הסופר (סופר בית הכנסת. - אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות) **שאל לרב** (צריך לומר כמו במקבילה בברכות: 'לרבי') **ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: ראש חודש שחל להיות בשבת - במה קורין?** – האם קוראים בתורה שבעה אנשים קריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים) או קריאה של ראש חודש?

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי ירמיה): **קורין בראש חודש** – קוראים בתורה שבעה אנשים קריאה של ראש חודש**.**

ומציעים סיוע ממשנה: **אמר רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה להלן) אומרת כך (כמו שאמר רבי ירמיה): **לכל מפסיקין** – לכל הפרשות שיש לקרוא אותן בגלל המאורע של אותו היום מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים השבועיים וקוראים את הפרשות האלו**: לראשי חדשים, לחנוכה, ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים** (משנה מגילה ג,ד) – לפרשות של ראשי חודשים ושל החנוכה וכו', שאם חלו בשבת או בימי שני וחמישי, אין קוראים את הקריאה הרגילה של הסדרים אלא קוראים את הפרשות שהן מעין המאורע של אותו היום. - הרי שכשחל ראש חודש להיות בשבת, קוראים קריאה של ראש חודש**.**

סופר בית הכנסת היה מתעסק בקריאת התורה בבית הכנסת, ושימש כלבלר הכותב ספרי תורה והמטפל בהגהתם.

בבבלי מגילה ל,ב נחלקו רבי אמי ורבי ירמיה בפירוש המשנה הזו. לפי רבי אמי, בראשי חודשים שחלו בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים וקוראים שבעה בשל ראש חודש, וזה כדברי רבי חלבו לפני רבי אמי בירושלמי כאן. ולפי רבי ירמיה, בראשי חודשים שחלו בשבת קוראים שישה בסדר של אותה שבת ואחד קורא בשל ראש חודש (ראה בבלי מגילה כט,ב) ומפסיקים את הקריאה הרגילה של ההפטרות ומפטירים הפטרה מיוחדת מעניין היום, וזה שלא כדבריו בירושלמי כאן.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:5:4)

דנים בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה.

**יצחק סחורה** – הסוחר (אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות. - מתוך שאלתו בעניין קריאת התורה, ומתוך הקבלה לשני סופרים הנזכרים בסוגיה זו, ירמיה ספרא ובר שלמיא ספרא, שגם הם שאלו בעניין קריאת התורה, נראה שצריך לומר 'יצחק ספרא' במקום 'יצחק סחורא'), **שאל לרבי יצחק** (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: ראש חודש שחל להיות בחנוכה** – שהוא ראש חודש טבת, **- במה קורין?** – מה הקריאה שקוראים בתורה ביום זה? וכמה קוראים ביום זה? שכן בראש חודש קוראים ארבעה אנשים (משנה מגילה ד,ב), ובחנוכה קוראים שלושה אנשים, שאין קריאה בפחות משלושה (בראש חודש מוסיפים קורא אחד, כדי להודיע לציבור שראש חודש הוא מעין יום מועד).

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יצחק): **קורין שלשה בראש חודש ואחד בחנוכה** – קוראים בתורה ארבעה אנשים משום ראש חודש, שלושה אנשים ראשונים קוראים קריאה של ראש חודש, וקרוא רביעי קורא קריאה של החנוכה, מפני שקריאת ראש חודש שהיא תדירה קודמת לקריאת החנוכה שאינה תדירה. - בשמונת ימי החנוכה קוראים בפרשת הנשיאים (משנה מגילה ג,ו) - הקורבנות שהביאו נשיאי השבטים בחנוכת המזבח שבמשכן (במדבר פרק ז)**.**


ומביאים דעה חולקת: **רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**; ורבי אבא בר זמינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **מטי בה** – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואומר אותה) **בשם רבי אבודמא דחיפה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, מהעיירה חיפה, על חוף הים התיכון) – המימרה שנמסרה על ידי רבי פינחס בשם רבי סימון נמסרה על ידי רבי אבא בר זמינא בשם רבי אבודמא דחיפה שהוא אמורא קדום יותר**: קורין שלשה בחנוכה ואחד בראש חודש** – קוראים בתורה ארבעה אנשים משום ראש חודש, שלושה ראשונים קוראים קריאה של החנוכה, כמו בשאר ימי החנוכה, ורביעי קורא קריאה של ראש חודש**, להודיעך** (נראה שצריך לומר כמו בכתב יד רומי בברכות: 'להודיע') **שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש** – כדי להודיע לציבור שהקורא הרביעי לא בא משום החנוכה אלא בא משום ראש חודש, שהרי בחנוכה קוראים שלושה אנשים ובראש חודש ארבעה, ולכן הרביעי קורא בשל ראש חודש**.**


ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה השנייה בעניין הקריאה בתורה בראש חודש שחל בחנוכה): **בר שילמיא ספרא** – הסופר (סופר בית הכנסת. - אדם זה נזכר רק כאן ובמקבילות), **שאל** – הקשה **לרבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שחל ראש חודש של** ה**חנוכה להיות בשבת** – במקרה שראש חודש שחל בחנוכה חל גם בשבת**.** ומפרטים את הקושיה: **ולא שבעה קרויין אינון?!** (בתמיהה) – וכי אין הם שבעה קוראים?! (ביום זה קוראים שבעה משום שבת, והקריאה של ראש חודש והקריאה של החנוכה שתיהן דוחות את הקריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים)) - ויש לתמוה: **אית לך מימר שלא בא הרביעי** (נראה ש'הרביעי' הוא אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר: '**השביעי**', וכן הוא בראבי"ה וברש"ס וב"ספר ניר") **אלא מחמת ראש חודש?!** (בתמיהה) – (וכי) יש לך לומר (האם אתה יכול לומר), שהשביעי בא משום ראש חודש?! שלפי הדעה השנייה, שבראש חודש שחל להיות בחנוכה, קוראים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש, הרי כשחל ראש חודש של החנוכה להיות בשבת, יש לקרוא שישה בחנוכה ואחד בראש חודש, אך במקרה זה אין אתה יכול לומר: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כמו שאמרו במקרה הקודם, שכן השביעי לא בא משום ראש חודש אלא משום שבת. וכשם שכשחל ראש חודש של החנוכה להיות בשבת, אין אומרים: להודיע שלא בא השביעי אלא מחמת ראש חודש, כך בראש חודש שחל להיות בחנוכה, אין אומרים: להודיע שלא בא הרביעי אלא מחמת ראש חודש, כיוון שראוי שיהיה סדר אחד לקריאה בעניינים של ראש חודש ושל החנוכה בשני המקרים האלה. כך הקשה בר שלמיא על הדעה השנייה.

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא לבר שלמיא ספרא): **והדא שאילתיה דספר?!** (בתמיהה) – ו(כי) זאת שאלתו של סופר?! ("אוצר לשונות ירושלמיים". - רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא, ששאלה זאת ששאל אותו לא היה לסופר כמוהו לשאול אותה, מפני שאינו דומה ראש חודש של החנוכה שחל בחול לראש חודש של החנוכה שחל בשבת, שבראש חודש של החנוכה שחל בחול, שהרביעי בא משום ראש חודש, קוראים שלושה בחנוכה והרביעי בראש חודש, אבל בראש חודש של החנוכה שחל בשבת, שהשבעה באים משום שבת, קוראים שישה בראש חודש והשביעי בחנוכה, כיוון שתדיר קודם, ואין למדים אפשר משאי אפשר. - רבי מנא השיב לבר שלמיא ספרא תשובה עוקצת, שאף על פי שאינו חכם אלא סופר (חכם עדיף מסופר, והסופרים היו ממוצעים בין החכמים ובין התלמידים), לא היה לו לשאול שאלה זאת).

עד כאן המקבילות בירושלמי ברכות ותעניות.
הסוגיה כאן היא חלק ממקבילות ארוכות בירושלמי ברכות ותעניות, שחלקן הראשון הועתק מתעניות לברכות וחלקן השני הועתק מברכות לתעניות. הסוגיה כאן היא בחלקן הראשון של המקבילות, והועתקה לכאן משום שהובאה בה המשנה כאן.

אפשר שתשובת רבי מנא היא שלא חילקו חכמים בין חול לשבת, וכיוון שבחול קורא בשל החנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, גם בשבת ראש חודש וחנוכה הסדר כן, שקורא בשל החנוכה בראשונה והאחרון בשל ראש חודש, ואף שטעמו של סדר זה בחול אין לו מקום בשבת, לא ראו חכמים לשנות את הסדר בשבת ממה שהוא בחול ("פירושים וחידושים בירושלמי").

**ראש חודש שחל להיות בחנוכה**
ב**תוספתא מגילה** ג,ט שנינו: בראש חודש של החנוכה קורים "ובראשי חודשיכם".

לפי התוספתא בראש חודש של החנוכה קורים בראש חודש בלבד, ואין משגיחים בחנוכה כל עיקר. אבל בירושלמי תפסו כדבר פשוט שקורים בשניהם, אלא שנחלקו האם קורים שלושה בחנוכה ואחד בראש חודש או להיפך. ושמא דיברו בירושלמי במקומות שבארץ ישראל שנהגו כמנהג הבבליים ("תוספתא כפשוטה").

כך הנוסח בכתב יד אחד של התוספתא. אבל הנוסח בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: בראש חודש קורים "ובראשי חודשיכם". ונראה שהוא הנוסח הנכון.

ב**בבלי מגילה** כט,ב אמרו: איתמר: ראש חודש טבת שחל להיות בחול - רבי יצחק נפחא אמר: קרו תלתא בדראש חודש וחד קרי בדחנוכה. ורבי אבדימי דמן חיפה אמר: קרו תלתא בדחנוכה וחד קרי בדראש חודש. - אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם (וכיוון שראש חודש תדיר מחנוכה, הקריאה היא בעניינו). - אמר רבי אבין: כוותיה דרבי אבדימי דמן חיפה מסתברא, מי גרם לרביעי שיבוא? (מי גרם שיקראו בתורה ארבעה אנשים?) - ראש חודש (שבחנוכה קוראים רק שלושה), הלכך רביעי בדראש חודש בעי מקרא (להדגיש שתוספת הרביעי מפני ראש חודש היא).
מאי הווי עלה? - רב יוסף אמר: אין משגיחים בראש חודש. רבה אמר: אין משגיחים בחנוכה.

בבבלי נחלקו רבי יצחק (נפחא) ורבי אבדימא (אבדימי) דמן חיפה כפי שנחלקו בירושלמי. בירושלמי אין הנימוק של רבי מנא (מני) לדברי רבי יצחק. הנימוק שנתן רבי אבין לדברי רבי אבדימא בבבלי הוא זה שנתן רבי אבדימא עצמו לדבריו בירושלמי. בבבלי הכריע רבי מנא כרבי יצחק, ואילו בירושלמי נשאל רבי מנא על דברי רבי אבדימא ודחה את השאלה. לעומת דעת חכמי ארץ ישראל, פסקו אמוראי בבל שאחת הקריאות נדחית לגמרי, אלא שנחלקו רבה ורב יוסף איזו קריאה נדחית.

**ראש חודש של החנוכה שחל להיות בשבת**
ב**בבלי מגילה** כט,ב אמרו: אמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת - מביאים (מחדר הסמוך לבית הכנסת) שלוש תורות וקורים אחד בעניינו של יום (בפרשת השבוע) ואחד בשל ראש חודש ואחד בשל החנוכה.

רבי יצחק הלך לשיטתו, שכל התדיר מחברו קודם לחברו. הוראה זאת בבבלי היא לפי מי שסבור, שאין מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת. אבל בירושלמי סבורים, שמפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים לקריאת פרשות של ימים מיוחדים שחלו בשבת, כפי שהיה מקובל בארץ ישראל. לכן דומה שיש בהוראה זאת עיבוד בבלי של מימרת רבי יצחק המקורית.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:6:1)

**משנה**
משנה זו והמשנה הבאה מונות את סדר קריאות התורה במועדים ובימי שני וחמישי.

**בפסח** – ביום טוב ראשון של חג הפסח, **קורין** (קוראים) **בפרשת מועדות שבתורת כהנים** – קוראים את הפרשה של חג הפסח מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,ד-ח. - ובוודאי קראו אותה פרשה כמה פעמים כמניין הקוראים)**.**

**בעצרת** – בחג השבועות, **- "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת"** – קוראים את הפרשה של חג השבועות (דברים טז,ט-יב)**.**

**בראש השנה - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי** בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ**"** – קוראים את הפרשה של ראש השנה מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,כג-כה)**.**

**ביום הכיפורים - "אַחֲרֵי מוֹת"** – קוראים את הפרשה של עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא פרק טז. - הפרשה של יום הכיפורים שבפרשת המועדים שבספר 'ויקרא' אין בה התיאור המפורט של עבודת הכוהן הגדול)**.**

**ביום טוב ראשון של** ה**חג** – של חג הסוכות, **קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים** – קוראים את הפרשה של חג הסוכות מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא' (ויקרא כג,לג-מד)**, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג** – הואיל וכל יום מימי החג חלוק בקורבנו, קוראים בכל יום את פרשת הקורבן של אותו היום: ביום הראשון של חול המועד, שהוא היום השני של החג, קוראים "וביום השני" (במדבר כט,יז-יט). ביום השני של חול המועד, שהוא היום השלישי של החג, קוראים "וביום השלישי" (במדבר כט,כ-כב). וכן בכל יום. וביום השמיני קוראים "וביום השמיני" (במדבר כט,לה-לט). וכן מפורש בתוספתא מגילה ג,ח**.**

**בפסח קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים**
ב**תוספתא מגילה** ג,ה שנו: יום טוב הראשון של פסח קורים בפרשת הנף שבתורת כוהנים (מתחילים בפרשת הפסח בויקרא כג,ד-ח, וממשיכים בפרשת הנפת העומר בויקרא כג,ט-כב שנעשה למחרת יום טוב הראשון של הפסח), ושאר כל ימות הפסח מדלגים מעניינות הפסח הכתובים בתורה.
וב**בבלי מגילה** לא,א אמרו: תנו רבנן: בפסח קורים בפרשת מועדות שבתורת כוהנים... ושאר כל ימות הפסח מלקט וקורא מעניינו של הפסח.

במשנה לא נאמר במה קוראים בימי חול המועד וביום האחרון של הפסח, כפי שנאמר לגבי חג הסוכות. רק בתוספתא נאמר שקוראים בענייני הפסח שבתורה. יש דעות שונות בבבלי מגילה לא,א מה הם ענייני הפסח ומה סדרם. יש מי שפירש, שהמשנה מתכוונת לכל ימי הפסח, שכל ימי הפסח חוזרים וקוראים אותה פרשת מועדות שבתורת כוהנים. אך ניתן גם להניח, שלפי המשנה אין קוראים אלא ביום הראשון של הפסח, כי חול המועד של הפסח והיום האחרון אין בהם כל שינוי בסדר הקורבנות, ואף את ה'הלל' לא קראו בארץ ישראל בימי התנאים ובימים שלאחר מכן לא בחול המועד של הפסח ולא ביום האחרון. אם נקבל פירוש זה, יהיה בו גם כדי להסביר מדוע צורפה לקריאה של היום הראשון אף פרשת הנפת העומר ולא השאירוה לקריאה של היום הראשון של חול המועד, היום שבו הניפו את העומר: יום הנפת העומר לא היתה בו קריאה, ולקביעת יום ההנפה היתה חשיבות רבה, לכן המשיכו ביום הראשון אף את קריאת פרשת הנף שנעשית ביום שלאחריו. בימי עריכתה הסופית של התוספתא כבר קראו כל ימי חג הפסח בענייני הפסח שבתורה. בירושלמי אין כל התייחסות לקריאה בשאר ימי הפסח, אך ייתכן שאין זה אלא מקרה, שכן אין הסוגיה בירושלמי דנה כלל בקריאה של פסח ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמודים 339-340).

מנהגם של בני ארץ ישראל (בתקופת הגניזה) ביום טוב ראשון של פסח היה לקרוא ב"שור או כבש" (ויקרא כב,כו). הם קראו ביום שני של חג ב"כי תבואו אל הארץ" (ויקרא כג,ט), היא הפרשה המדברת בהנפת העומר. ביום השלישי קראו ב"זאת חוקת הפסח" (שמות יב,מג). ביום הרביעי קראו ב"במדבר סיני" (במדבר ט,א). ביום החמישי קראו ב"שמור את חודש האביב" (דברים טז,א). ביום השישי קראו ב"אם כסף תלווה את עמי" (שמות כב,כד). ביום השביעי קראו בפרשת "בשלח" ("תפילה ומנהגי תפילה ארץ ישראליים בתקופת הגניזה", עמודים 320-321).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:6:2)

מציעים חלופה למשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: **"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי"** (שמות יט,א) – בחג השבועות קוראים את הפרשה של מתן עשרת הדיברות במעמד הר סיני (שמות פרקים יט-כ. - לפי פרשנות חכמינו, חג השבועות בא לציין את מתן תורה)**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,ה שנו: בעצרת - "שבעה שבועות". ויש / אחרים אומרים: "בחודש השלישי".
וב**בבלי מגילה** לא,א אמרו: תנו רבנן: ...בעצרת - "שבעה שבועות"... אחרים אומרים: "בחודש השלישי"...

"אית תניי תני" בירושלמי היא דעת אחרים בברייתא.

בספר שמות פרק יט לא נאמר באיזה יום בחודש השלישי ניתנה התורה. הזיקה הראשונה בין חג השבועות ליום מתן תורה היא הקריאה של פרשת מתן תורה בחג השבועות, אך היא עדיין אינה במשנתנו, ועולה לראשונה בתוספתא ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמודים 340-341).

נראה שלפי המשנה לא קראו בחג השבועות בעניינו של החג מתוך פרשת המועדים שבספר 'ויקרא', משום שבפרשת המועדים שבספר 'ויקרא' עניינו של חג השבועות הוא חלק מפרשת הנפת העומר וספירתו שכבר קראו בחג הפסח, ולכן קראו בחג השבועות בעניינו של החג שבספר 'דברים'.

ב**פסיקתא דרב כהנא** יב,א נאמר: אמר הקב"ה לישראל: בניי, הוו קורים את הפרשה הזאת ("בחודש השלישי" (שמות יט,א)) בכל שנה ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה.


במשנה שנינו: **"ובראש השנה - 'ובחודש השביעי'".**

מציעים חלופה למשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: **"וַי'י פָּקַד אֶת שָׂרָה"** (בראשית כא,א) – בראש השנה קוראים את הפרשה של לידת יצחק (לפי חכמינו, שרה נפקדה בראש השנה)**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,ו שנו: בראש שנה - "דבר אל בני ישראל בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון". ויש אומרים: "וה' פקד את שרה".
וב**בבלי מגילה** לא,א אמרו: תנו רבנן: ...בראש השנה - "בחודש השביעי"... ויש אומרים: "וי'י פקד את שרה".

"אית תניי תני" בירושלמי היא דעת יש אומרים בברייתא.

המשנה מייצגת את המסורת הקדומה של הקריאה במועדים. נוהגי הקריאה השתנו בהשפעת פרשנות ומדרשים ("משנת ארץ ישראל", תענית ומגילה, עמוד 341).
• • •

במשנה שנינו: **"ביום הכיפורים - 'אחרי מות'. וביום טוב הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ב.

**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ללמדך** – הדבר בא ללמד לך, **שאין העולם עומד אלא על הקרבנות** – בשאר כל ימי חג הסוכות קוראים בקורבנות החג, כדי ללמד שהעולם מתקיים רק בזכות הקרבת הקורבנות**.**

במקבילה הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה שם, שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, שמכיוון שתקנת המעמדות קשורה להקרבת הקורבנות, לפיכך אנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית, כדי ללמדנו שכל מעשה בראשית אינו מתקיים אלא בזכות הקורבנות.
אפשר שאף כאן הובא מאמר זה על מה ששנו במשנה כאן: "במעמדות - במעשה בראשית", כמו בירושלמי בתעניות, ולא הובאה בירושלמי שלפנינו אלא תחילתה של הפסקה מהמשנה, אך הכוונה להמשך המשנה שבא לפנינו בהלכה הבאה ובו שנינו שאנשי המעמד היו קוראים במעשה בראשית. קטע התלמוד שבא בתחילת ההלכה הבאה מוסב על המשך המשנה שבהלכה הבאה: "אין מפסיקין בקללות", ולכן אפשר שקטע התלמוד כאן מוסב על מה ששנו במשנה לפני כן: "במעמדות - במעשה בראשית".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:6:3)

ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם (משנה אבות א,ב) שנינו: **שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה** – אחרון החכמים מאנשי כנסת הגדולה, שהיתה מועצת נביאים וחכמים בתחילת ימי הבית השני**. הוא היה אומר** – היה רגיל לומר כך**: על שלשה דברים העולם עומד** – בזכות שלושה דברים אלה העולם (היקום) מתקיים**: על התורה** – בזכות לימוד התורה, **ועל העבודה** – בזכות הקרבת הקורבנות, **ועל גמילות חסדים** – בזכות גמילות חסדים ("גמילות חסדים" הוא מונח כללי למצוות המחייבות את האדם להיטיב עם הזולת ולהתחשב בצרכיו, כגון עזרה לזולת, מתן צדקה, ביקור חולים, טיפול במתים. - בדברי שמעון הצדיק על שלושת העמודים שעליהם העולם עומד יש משל סמוי לשולחן שיש לו שלוש רגליים שהוא יציב)**.**


ומוסיפים על המשנה: **ושלשתן בפסוק אחד** – שלושה הדברים האלה, התורה והעבודה וגמילות חסדים, נרמזו באותו פסוק (בדברי נחמה מפי ה'): "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ, וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא,טז), ודורשים**: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ"** – לימדתי לך, ישראל, את תורתי, **- זה תלמוד תורה** (במקבילה: 'זו תורה')**; "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ"** – הגנתי עליך ושמרתי אותך, **- זו גמילות חסדים** – משום שמי שעסוק בגמילות חסדים, ה' מגן עליו, כדלהלן**,** ומוסיפים במאמר מוסגר: **ללמדך** – הכתוב בא ללמד לך, **שכל מי שהוא עוסק** (הגרסה במקבילה: 'עסוק') **בתורה ובגמילות חסדים** (נראה שהלשון 'עוסק בתורה ובגמילות חסדים' הוא אשגרה בטעות ממקומות אחרים, וכאן צריך לומר רק: 'עוסק בגמילות חסדים', שכן הכתוב המובא בסמוך מלמד רק על גמילות חסדים) **זוכה לישב בצילו של הקב"ה** – ה' מגן עליו**, הדא היא דכתיב:** – זה הוא (הדבר) שכתוב: **"מַה יָּקָר חַסְדְּךָ**, **אֱלֹהִים**, **וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן"** (תהילים לו,ח) – עשיית חסד נכבדה בעיני ה', ומי שעסוק בה, זוכה לחסות בצל כנפיו של ה', שהוא שומר אותם**;** וחוזרים למאמר העיקרי: **"לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ"** – אני בורא שמים וארץ, **- אֵילּוּ הקרבנות** – משום שבזכות הקורבנות העולם מתקיים. הרי שנרמזו בפסוק הזה שלושה הדברים האלה**.**

ודורשים את סוף הפסוק: **"וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה"** (ישעיהו נא,טז) – אני אומר לציון: עמי אתה (במקבילה נוסף: 'אֵילּוּ ישראל' - "ציון" שבפסוק זה הם ישראל, כאמור להלן, שבזכות שלושת הדברים האלה שישראל עושים, הם נקראים עמו של ה') **- אמר רבי חיננא בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: חיזרנו** (סבבנו וטרחנו והשתדלנו הרבה) **על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה: "וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה"** – שבכל המקרא בשם 'ציון' נקראת העיר ירושלים, ורק בפסוק זה בשם 'ציון' נקראים עם ישראל**.**


ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם (משנה אבות א,יח) שנינו: **רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אומר: על שלשה דברים העולם עומד** (בכתבי היד של המשנה: 'קיים') – בגלל שלושה דברים אלה העולם (האנושות) מתקיים**: על הדין** – בגלל עשיית משפט בין בעלי ריב, **ועל האמת** – בגלל עשיית אמת וצדק במשפט, **ועל השלום** – בגלל עשיית שלום בין בעלי הריב (משנה זו מובאת כאן משום שלשונה דומה למשנה שהובאה לעיל)**.**


ומוסיפים על המשנה: **ושלשתן דבר אחד הן** – אין אלה שלושה דברים נפרדים, אלא כל דבר גורר את חברו, שתוצאת הדבר הראשון היא הדבר השני, ותוצאת הדבר השני היא הדבר השלישי**: נעשה הדין - נעשה אמת** – כשעשו דין, גרמו שנעשתה אמת**. נעשה אמת - נעשה השלום** – כשעשו אמת, גרמו שנעשה שלום**.**

**אמר רבי מנא: ושלשתן בפסוק אחד** – שלושה הדברים האלה, הדין והאמת והשלום, נאמרו באותו פסוק**: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם"** (זכריה ח,טז) – שִפטו משפט אמת וצדק שמביא שלום. 'משפט' הוא הדין. הרי שנאמרו בפסוק הזה שלושה הדברים האלה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.

ב**פסיקתא דרב כהנא** יט,ו נאמר: "ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כיסיתיך" וגו' (ישעיהו נא,טז). - תמן תנינן: שמעון הצדיק היה משיירי... - רבי הונא בשם רבי אחא: עוברי הים (ים סוף) פירשו אותו: "נחית בחסדך עם זו גאלת" (שמות טו,יג) - זו גמילות חסדים; "נהלת בעוזך" (שם) - זו תורה, "י'י עוז לעמו ייתן" (תהילים כט,יא); ועדיין העולם מתמוטט, ואימתי נתבסס העולם? משבאו "אל נוה קודשך" (שמות טו,יג) (לעבודת בית המקדש).
תמן תנינן: רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם קיים / עומד... - ושלושתם בפסוק אחד: "אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח,טז). ושלושתם דבר אחד: נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום.
רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: "ואשים דבריי בפיך" (ישעיהו נא,טז) - אלו דברי תורה; "ובצל ידי כיסיתיך" (שם) - זו גמילות חסדים, ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זוכה לחסות בצילו של הקב"ה, הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך, אלוהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח); "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיהו נא,טז) - אלו הקורבנות.
"ולאמור לציון עמי אתה" (שם) - אמר רבי חנינא בר פפא: חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקראו ישראל ציון, ואיכן מצינו כן? "ולאמור לציון עמי אתה" (שם).

**כל מי שהוא עוסק בגמילות חסדים, זוכה לישב בצילו של הקב"ה**
ב**רות רבה** ה,ד וב**פסיקתא דרב כהנא** טז,א נאמר: בוא וראה כמה גדול כוחם של גומלי חסדים... בצל מי הם חסים? בצל מי שאמר והיה העולם / בצילו של הקב"ה. הדא היא דכתיב: "מה יקר חסדך, אלוהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (תהילים לו,ח).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:1)

**משנה**
**בחנוכה** – בשמונת ימי החנוכה, **- בנשיאים** – קוראים את פרשת המתנות והקורבנות שהביאו הנשיאים בחנוכת המזבח (במדבר פרק ז), משום שחג החנוכה הוא חג חנוכת המקדש והמזבח**. בפורים - "וַיָּבֹא עֲמָלֵק"** – קוראים את פרשת מלחמת עמלק (שמות יז,ח-טז), לפי שהמן היה מזרע עמלק**. בראשי חדשים - "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם"** – קוראים את פרשת קורבן המוסף של ראש חודש (במדבר כח,יא-טו)**. במעמדות** – ישראל היו מחולקים לעשרים וארבעה מעמדות לפי איזורים, ובכל שבוע היו עולים לירושלים מקצת אנשי המעמד של אותו שבוע כדי לעמוד במקדש על קורבנות הציבור, ואנשי המעמד של אותו שבוע, הן אלה שהיו עולים לירושלים והן אלה שהיו נשארים בעריהם, היו מתאספים לתפילה ולקריאה בתורה בכל יום, **- במעשה בראשית** – קוראים פרשות ממעשה שבעת ימי בראשית (בראשית א,א-ב,ג, כמפורש במשנה תעניות ד,ב-ג)**. בתעניות** – שגוזרים על הציבור, כגון תעניות של עצירת גשמים, **- ברכות וקללות** – קוראים את הברכות והקללות שבספר דברים פרק כח ("ברכות וקללות" בספרות התנאית מובנן הברכות והקללות שבספר דברים)**.**

**אין מפסיקין בקללות** – אין מחלקים את קריאת הקללות שבספר ויקרא (כו,יד-מג) ואת קריאת הקללות שבספר דברים (כח,טו-סח) לכמה קוראים**, אלא אחד קורא את כולן.**

**בשֵיני ובחמישי** – בשבוע, **ובשבת במנחה** – בתפילת המנחה, **קורין כסדרן** – קוראים את הסדר השבועי הקבוע לכל שבת**, ואינו עולה להן מן החשבון** – מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי אינו עולה להם מן החשבון, שבשבת שלאחריהם חוזרים וקוראים בשחרית מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי שעברו (בשבת במנחה מתחילים בסדר של השבת הבאה, וחוזרים עליו בשני ובחמישי, ובשבת הבאה חוזרים וקוראים ממקום שהפסיקו בשבת שעברה בשחרית)**.**

ולמה קוראים בכל מועד את הפרשה מעניינו של היום? - **שנאמר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי י'י אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"** (ויקרא כג,מד) – הכתוב הזה מיותר, לפי שכל המצוות אמר משה לישראל, אלא בא הכתוב ללמד שאמר משה כל מועד בזמנו, **- מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו** – מכאן למדים שמצווה לקרוא פרשת כל מועד בזמנו (משפט זה אינו מתייחס לקריאה בשני ובחמישי ובשבת במנחה אלא מוסב על הקריאה בימים טובים שנזכרה לפני כן)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"אין מפסיקין בקללות".**

מציעים טעם אחד: **אמר רבי חייה בר גמדא** (אמורא בדור השני)**: "אַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ"** (משלי ג,יא) – אל תמאס ("תָּקֹץ" מן השורש קוץ) בייסורים של תוכחה שיבואו עליך; ויש לדרוש את הכתוב: **- אל תעשם קוצים קוצים** (קֻצִּים ("על כתב התורה בדברי חז"ל (ב)", "לשוננו" עב, עמוד 110)) – אל תחתוך ("תָּקֹץ" מן השורש קצץ) את דברי התוכחה של ה' לקטעים קטעים. ומכאן שאין מחלקים את קריאת הקללות, שהם דברי תוכחה של ה', לכמה פרשות, פרשה לקורא, אלא אחד קורא את כל הקללות**.**

ומציעים טעם שני: **אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אמר הקב"ה: אינו בדין** – אינו ראוי, **שיהו בניי מתקללים ואני מתברך** – אם יחלקו את הקללות לכמה קוראים, יברך כל קורא לפני קריאתו ולאחריה, ונמצא שיהיו ישראל מתקללים בקריאת הקללות בעוד שה' מתברך כמה פעמים בברכות שהקוראים מברכים, ואין זה ראוי. ולכן אין מחלקים את הקללות לכמה קוראים, אלא אחד קורא את כולן, ואינו מברך אלא פעם אחת לפניהן ולאחריהן (אפשר שמשום טעם זה, הקורא את הקללות אינו פותח וחותם בקללות עצמן, אלא הוא פותח בדבר טוב שנאמר לפני הקללות וחותם בדבר טוב שנאמר לאחריהן, שלא לברך על הקללות, כמו שאמרו בבבלי. - אף שאין לברך לפני קריאת כל קורא בציבור ולאחריה, אלא הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, וכל שאר הקוראים אינם מברכים לפני קריאתם ולאחריה (משנה להלן ד,א), אבל הקללות צריכות ברכה לפניהן ולאחריהן, כאמור להלן, ואילו היו מחלקים אותן לכמה קוראים היה צריך כל קורא לברך לפני קריאתו ולאחריה. - במדרשי האגדה סמכו את טעמו של רבי לוי לכתוב "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו))**.**

ומציעים טעם שלישי: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא מטעם הזה** – של רבי חייא בר גמדא ושל רבי לוי**, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב** – הקורא בתורה צריך להתחיל את קריאתו בדבר טוב ולסיים אותה בדבר טוב, ואם יחלקו את הקללות לכמה קוראים, יפתחו בדבר רע ויחתמו בדבר רע. ולכן אין מחלקים את הקללות לכמה קוראים, אלא אחד קורא את כולן, ואינו פותח וחותם בקללות עצמן, אלא הוא פותח בדבר טוב שנאמר לפני הקללות וחותם בדבר טוב שנאמר לאחריהן (בקוהלת רבה סמכו את הטעם הזה לכתוב "אל תעמוד בדבר רע" (קוהלת ח,ג). - רבי יוסה בירבי בון רגיל לומר כסגנון הזה: "לא מטעם הזה אלא...")**.**


**לוי בר פאטי שאל לרב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני)**: אילין ארורייה** – הארורים האלה (שנים עשר הארורים המנויים בספר דברים כז,טו-כו, והם פסוקים המתחילים במילה "ארור")**, מהו דיקרינון חד** – מהו שיקרא אותם אחד, **ויברך לפניהן ולאחריהן?** – האם דינם כקללות, שאחד קורא אותן ואין מפסיקים בהן, והוא מברך לפניהן ולאחריהן?

**אמר ליה:** – אמר לו (רב חונה): **אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבתורת כהנים** – ספר ויקרא (כו,יד-מג) **וקללות שבמשנה תורה** – ספר דברים (כח,טו-סח), ובהן אין להפסיק, אבל בארורים אין ברכה לפניהם ולאחריהם ומותר להפסיק בהם**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,לא שנו: הקללות שבתורה... לא יהא אחד מתחיל ואחד גומר, אלא המתחיל הוא גומר את כולן.

ב**בבלי מגילה** לא,ב אמרו: "אין מפסיקים בקללות". - מנא הני מילי? - אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי סימאי: דאמר קרא: "מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" (ואם מפסיק באמצע התוכחה, נראה כאילו מואס בה). ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על / לפני הפורענות (ואם יפסיק בתוכחה, נמצא שהוא מברך לפני הקריאה ולאחריה על פורענות). - אלא היכי עביד (שיוכל אף אדם אחד לברך על הקללות)? - תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהן (ויקרא כו,יג; דברים כח,יד), וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן (ויקרא כו,מד; דברים כח,סט).
אמר אביי: לא שנו אלא קללות שבתורת כוהנים, אבל שבמשנה תורה - פוסק. - מאי טעמא? - אמר אביי: הללו (שבספר ויקרא) - בלשון רבים אמורות (והן מכוונות לכל ישראל), ומשה מפי הגבורה (ה') אמרן (ולכן הן חמורות וקשות יותר). והללו (שבספר דברים) - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן (ככל ספר דברים).
לוי בר בוטא הווה קא מגמגם וקרי קמיה דרב הונא בארורי (שהיה קשה לו לומר דברים חמורים אלה). אמר ליה: אם נפשך (אם רצונך, יכול אתה להפסיק), לא שנו אלא קללות שבתורת כוהנים (שהן חמורות יותר), אבל שבמשנה תורה - פוסק.

הטעם הראשון בבבלי לכך שאין מפסיקים בקללות הוא הטעם הראשון בירושלמי, והובא בשני התלמודים על ידי אותו אמורא. הבבלי לומד ממשמעות הכתוב, ואינו דורש את הכתוב "אל תקוץ" כמו שדרשו בירושלמי.
הטעם השני בבבלי הוא הטעם השני בירושלמי, והובא בשני התלמודים שלא על ידי אותו אמורא (אפשר שהיה כתוב לפני הבבלי 'ר"ל' ופתחו את ראשי התיבות 'ריש לקיש' במקום 'רבי לוי'). הבבלי אינו מנמק מדוע אין מברכים על הפורענות, אך הירושלמי מנמק.
הטעם השלישי בירושלמי אינו בבבלי.
בירושלמי, שלא כבבבלי, לא חילקו בין הקללות שבמשנה תורה ובין הקללות שבתורת כוהנים, וגם בקללות שבמשנה תורה אסור להפסיק.
לוי בר בוטא שבבבלי הוא לוי בר פאטי שבירושלמי.

שני החילוקים שבבבלי, שבין תוכחות תורת כוהנים לבין תוכחות משנה תורה, הם כנגד שני הטעמים שאין מפסיקים בקללות. כנגד הטעם הראשון, "מוסר ה', בני, אל תמאס", אומר אביי שהתוכחות של משנה תורה הרי משה מפי עצמו אמרן, ואינן בכלל הפסוק "מוסר ה'". כנגד הטעם השני, שאין אומרים ברכה על הפורענות, אומר אביי שהתוכחות של משנה תורה קלות, שהן בלשון יחיד, ואינן חמורות כל כך ("השתלשלות מנהגי קריאת התורה בפרשת התוכחה", "כנישתא" 2, עמוד לג).

ב**דברים רבה** ד,א נאמר: הלכה: שניים מישראל, מהו שיהו מותרים לקרות את התוכחות? כך שנו חכמים: אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כולן.
לימדונו רבותינו: למה אין מפסיקים בקללות? אמר רבי חייא בר גמדא: שכן כתוב: מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" (משלי ג,יא) - אל תעשה את התוכחות קוצים קוצים אלא אחד קורא את כולן.
דבר אחר: למה אין מפסיקים בקללות? אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: אמר הקב"ה: אני כתבתי על כבודי: "עימו אנוכי בצרה" (תהילים צא,טו), אין שורת הדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך. כיצד? אם יקראו את התוכחות קריות הרבה, אין קרוי וקרוי שאין מברך שתי פעמים, לפניה ולאחריה, אלא אחד קורא את כולן.

וב**קוהלת רבה** ח [ג] נאמר: "אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע" - תני: הפותח פותח בדבר טוב, והחותם חותם בדבר טוב, דתנינן: בברכות - קורא ומפסיק, בקללות - אינו מפסיק אלא אחד קורא את כולן. - אמר רבי חייא בר גמדא: משום "מוסר ה', בני, אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו" - אל תעש תוכחתיו של הקב"ה קוצים קוצים. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: משום "עימו אנוכי בצרה", אמר הקב"ה: בניי מתקללים ואני מתברך. רבי יהושע בן לוי אמר: משום "אל תעמוד בדבר רע".
רבי לוי בר פנטי קרי ארוריא קדם רבי הונא וגמגם בהון. אמר ליה: אשמע קלך, דלית אינון קללות, תוכחות אינון, "מוסר ה', בני, אל תמאס".

לפי דין המשנה, רק הראשון והאחרון מברכים לפניה ולאחריה, ולא כל הקוראים. מנהג בבל היה שכל הקוראים מברכים לפניה ולאחריה (בבלי מגילה כא,ב). ההבדל בין דין המשנה למנהג בבל הוא הבדל שבין מנהג ארץ ישראל למנהג בבל.
ממספר מקורות בירושלמי עולה לכאורה שגם בארץ ישראל נהגו במקומות מסוימים לברך לפני קריאת כל קורא ואחריה. ראה ירושלמי מגילה ג,ו: "אין מפסיקין בקללות. - אמר רבי לוי: אמר הקב"ה: אינו בדין שיהו בניי מתקללים ואני מתברך". מנימוקו של רבי לוי נראה שכל קורא מברך לפני הקריאה ולאחריה ("פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?", "תרביץ" עד, עמודים 186-189 והערה 69).

לפי מה שכתבנו בדברי רבי לוי, אין עולה כך מהירושלמי כאן.


**רבי יונתן ספרא דגופתה** – הסופר (סופר בית הכנסת) של גופתה (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי), **נחת להכא** – ירד לכאן (עבר ממקום בארץ ישראל לטבריה)**, חמא לבר אבונא ספרא קרי** – ראה את בר אבונא הסופר (סופר בית הכנסת) קורא **שירת הבאר** (במדבר כא,יז-כ) **ומברך לפניה ולאחריה. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יונתן לבר אבונא): **ועבדין כן?!** (בתמיהה) – ו(כי) עושים כך?! (והרי רק הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, וכל שאר הקוראים אינם מברכים לפני קריאתם ולאחריה!)

**אמר ליה:** – אמר לו (בר אבונא לרבי יונתן): **ואדיין את לזו?!** – ועדיין אתה [צריך] לזאת?! (ועדיין אתה מתקשה בזה?!) **כל השירות טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן** – ולכן בירכתי לפני קריאת שירת הבאר ולאחריה**.**


**אישתאלת** – נשאלה **לרבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) – רבי סימון נשאל דבר זה, מה הן הקריאות המיוחדות הטעונות ברכה לפניהן ולאחריהן?**. אמר לון** – אמר להם (לשואלים) **רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים** (שמות טו,א-יט) **ועשרת הדיברות** (שמות כ,ב-יג ודברים ה,ו-יח) **וקללות שבתורת כהנים** – ספר ויקרא (כו,יד-מג) **וקללות** (שלוש המילים האחרונות נשמטו במסירה שלפנינו והושלמו על ידי מגיה) **שבמשנה תורה** – ספר דברים (כח,טו-סח) – מלבד זאת שהקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה, גם מי שקורא את אחת מהקריאות הללו מברך לפני קריאתו ולאחריה, אף על פי שאינו לא הקורא הראשון ולא הקורא האחרון. אבל כל שאר השירות אינן טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן, שלא כמו שאמר בר אבונא**.**

**אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אני לא שמעתי** – מסורת האומרת שהקריאות הללו טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן**. נראין דברים בעשרת הדיברות** – רק הקריאה של עשרת הדיברות טעונה ברכה לפניה ולאחריה**.**


אמר **רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) (במסכת סופרים יב,ד ובספר המנהיג נוסף 'בשם רב' - אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: תומנתי פסוקיא אחרייא דמשנה תורה** – שמונה הפסוקים האחרונים של משנה תורה (דברים לד,ה-יב, המספרים על מות משה), **טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן** – לפי שאין מפסיקים בהם אלא אחד קורא אותם**.**

ותמהים: **בלא כך** – בלא שאמרו מימרה זו**, אין הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה?!** (בתמיהה) – וכי אין הקורא הראשון והקורא האחרון מברכים לפני קריאתם ולאחריה?! ואם כן, לא היה צריך לומר שהקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה מברך לפני קריאתו ולאחריה, שכן הוא הקורא האחרון בשבת שבה קוראים את הסדר האחרון שבתורה שחותם בשמונה הפסוקים הללו! הרי שתוכן המימרה נראה מובן מאליו ולכן המימרה מיותרת.

ומתרצים (בהעמדת המימרה במקרה שלפיו יהיה חידוש בה): **לכן צריכה** – לכך נצרכה [המימרה לומר] (המימרה נצרכה ללמד את ההלכה בעניין זה)**, ראש חודש שחל להיות בשבת** – במקרה זה שישה אנשים קוראים קריאה של השבת (הסדר של אותה השבת על פי חלוקת התורה לסדרים) ושביעי קורא קריאה של ראש חודש. נמצא שבמקרה שחל ראש חודש בשבת שבה קוראים את הסדר האחרון שבתורה, הקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה אינו הקורא האחרון אלא הקורא שלפני האחרון, ולכן היה צריך לומר שהוא מברך לפני קריאתו ולאחריה (בירושלמי לעיל ג,ד אמרו, שבראש חודש שחל להיות בשבת מפסיקים את הקריאה הרגילה של הסדרים השבועיים וקוראים בתורה שבעה אנשים קריאה של ראש חודש, שלא כמו שאמרו כאן. ונראה שהיו בארץ ישראל מנהגי קריאה חלוקים בראש חודש שחל להיות בשבת: היו מקומות שהפסיקו את קריאת הסדרים והיו מקומות שלא הפסיקו את קריאת הסדרים. מי שלא הפסיקו את קריאת הסדרים בראש חודש שחל להיות בשבת פירשו את המשנה: "לכל מפסיקין: לראשי חדשים, לחנוכה, ולפורים...", שכוונתה כשחלו בחול בימי שני וחמישי, דוגמת תעניות ומעמדות. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1167)**.**

בתמיהת התלמוד כאן פירשנו את ההלכה שבמשנה להלן ד,א: "הפותח והחותם בתורה - מברך לפניה ולאחריה", שהקורא הראשון והקורא האחרון מברכים גם לפני קריאתם וגם לאחריה. אין לפרש את ההלכה הזו כמו שפירשו אותה בבבלי מגילה כא,ב, שהקורא הראשון מברך לפני קריאתו והקורא האחרון מברך לאחר קריאתו, שאם כן, אין מובנת תמיהת התלמוד כאן, שאומנם לא היה צריך לומר שהקורא שמונה הפסוקים האחרונים שבתורה מברך לאחר קריאתו, שכן הוא הקורא האחרון, אבל היה צריך לומר שהוא מברך לפני קריאתו, ולכן אין המימרה מיותרת.

ב**בבלי בבא בתרא** טו,א ו**מנחות** ל,א אמרו: אמר רבי יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב: שמונה פסוקים (אחרונים) שבתורה - יחיד (אדם אחד) קורא אותם (ואין מפסיקים בהם).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:3)

**אמר רבי יוסי בירבי בון: שירת הלוים** (דברים לב,א-מג) – שירת "האזינו", שהיא השיר שהלוויים היו אומרים בבית המקדש בהקרבת קורבנות המוסף של שבת, **לא יפחתו לה מששה קריאיות** (צריך לומר: 'קרויות') – קוראים אותה בקריאת התורה שישה אנשים ולא פחות (אף ששירה זו כולה דברי מוסר ותוכחה, חולקים אותה כדרך שהיו הלוויים חולקים אותה במקדש)**. סימנה** – הסימן (של תחילות הפסוקים הראשונים של שישה חלקי השירה)**: הזי'ו ל'ך** – **ה** - "האזינו" (דברים לב,א), **ז** - "זכור" (שם ז), **י** - "ירכיבהו" (שם יג), **ו** - "וישמן" (שם טו), **ל** - "לו חכמו" (שם כט), **כ** - "כי ידין" (שם לו. כך פירוש הסימן במסכת סופרים יב,ז. בראשונים יש חמישה פירושים נוספים לאותיות 'יו לך' של הסימן)**.**

ב**בבלי ראש השנה** לא,א אמרו: במוספי דשבתא מאי? (מה היו אומרים הלוויים בשיר?) - אמר רב חנן בר רבא אמר רב: הזי"ו ל"ך (היו מחלקים את שירת "האזינו" לשישה חלקים, ובכל שבת היו אומרים חלק אחד). ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחולקים (את שירת "האזינו") כאן (בשירה שבמוספי שבת במקדש לשישה פרקים) - כך חולקים בבית הכנסת (בקריאת התורה לשישה קוראים).


כיוון שדיברו על אופן קריאתן של השירות בתורה, מדברים על צורת כתיבתן של השירות ושל כתובים מיוחדים אחרים במקרא.

**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רבי** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ר'', וצריך לומר: '**רב**') **ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: שירת הים** (שמות טו,א-יט) (שתי המילים האלו נשמטו במסירה שלפנינו והושלמו על ידי מגיה) **ושירת דבורה** (שופטים ה,א-לא) **נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח** – חלק כתוב קצר מעל לחלק כתוב ארוך בשורה הבאה ולהיפך (בשורה אחת בתחילתה חלק כתוב קצר ובאמצעה חלק כתוב ארוך ובסופה חלק כתוב קצר וביניהם רווחים, ובשורה הבאה בתחילתה חלק כתוב ארוך ובסופה חלק כתוב ארוך וביניהם רווח. - אריח הוא משל לחלק הכתוב הקצר, ולבינה היא משל לחלק הכתוב הארוך. אריח הוא חצי לבינה, וכן החלק הכתוב הקצר הוא חצי החלק הכתוב הארוך)**. עשרת בני המן** (אסתר ט,ז-ט) – רשימת בני המן שנתלו, **ומלכי כנען** (יהושע יב,ט-כד) – רשימת מלכי כנען שנפלו בידי יהושע, **נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה** – חלק כתוב קצר מעל לחלק כתוב קצר בשורה הבאה וחלק כתוב ארוך מעל לחלק כתוב ארוך (בכל שורה חלק כתוב קצר וחלק כתוב ארוך וביניהם רווח)**, דכל ביניין דכן לא קאים** – שכל בניין שכזה אינו עומד (בניין שקירותיו בנויים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה אינו מתקיים, ויש בזה רמז לבני המן ולמלכי כנען שנפלו ולא קמו. אבל בניין שקירותיו בנויים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח מתקיים)**.**

מונחים אלה לקוחים מתוך מונחי הבניין של תקופת התלמוד. אריח הוא מחצית אורכה של לבינה. הבנייה הרגילה מעמידה אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח לחיזוק הקיר הנבנה. אילו בנו אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, לא היה הקיר יכול לעמוד.


ושואלים: **מאי כדון** (צריך לומר: '**מה**' ("אוצר לשונות ירושלמיים"))**?** – מה הדין? **למצוה?** (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו 'או', ואין צורך) **לעיכוב?** – האם צורת הכתיבה המיוחדת של שירת הים ושירת דבורה ושל בני המן ומלכי כנען היא רק למצווה, ואם לא נכתבו בצורה הזו - הספר כשר, או שמא צורת הכתיבה היא גם לעיכוב, ואם לא נכתבו בצורה הזו - הספר פסול? (ב"טרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 427, ושם הערה 376, כתב, שנראה ש'מאי כדון' כאן הוא שיבוש במקום 'עד כדון', והעיר על סוגיה זו רבי יוסף ראש הסדר (חכם שפעל במצרים בסוף המאה השתים עשרה ובתחילת המאה השלוש עשרה): "מה היא כדון... פירוש, עד כען (כאן) שמענו שזאת התקנה צריכה שתהא כעניין הזה למצווה, ועדיין צריכים אנו לשאול, אם כתב בדאיעבד שלא כדרך הזאת, מאי? מעכב את המצווה או אינו מעכב?". אפשר ששיבוש משוער זה נובע מסוג של אשגרה בשל המרכיב המשותף לשני המונחים, 'כדון')

ומשיבים: **אמר רבי [יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי. - הושלם על פי סיפור דומה בירושלמי תעניות א,ב)**] לרבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בר אחוי ד-** – בן אחיו של **רב הושעיה** (אמורא בדור השלישי)**: נהיר את כד דהוינן קיימין קדם חנותה דרב הושעיה חביבך** – (האם) זָכוּר אתה כאשר היינו עומדים לפני חנותו של רב הושעיה דודך (אחי אביך. - רב הושעיה היתה לו חנות בטבריה)**, עבר רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **ושאלנן ליה ואמר בשם רב** – (ו)עבר רבי בא בר זבדא ושאלנו אותו ואמר בשם רב**: לעיכוב** – צורת הכתיבה של שירת הים ושירת דבורה ושל בני המן ומלכי כנען היא גם לעיכוב**?**

ב**בבלי מגילה** טז,ב אמרו: אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן (שבמקרא) נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (של רשימת בני המן) ומלכי כנען, שאריח על גבי אריח, ולבינה על גבי לבינה. - מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: שלא תהא תקומה למפלתם של רשעים.

בבבלי: כל השירות כולן. ובירושלמי: שירת הים ושירת דבורה. נראה שהתלמודים חלוקים בצורת כתיבתן של שירת הבאר ושירת "האזינו" ושירת דויד שבשמואל ב,כב ובתהילים יח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:4)

**רבי חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בריה ד-** – בנו של **רבי אדא דיפו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מן העיר יפו) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר **בשם רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: צריך** – הקורא את המגילה בפורים, **לאומרן** – את שמות עשרת בני המן (אסתר ט,ז-ט), **בנפיחה** (בנשיפה) **אחת** – ולא להפסיק ביניהם, **ו"עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן"** (אסתר ט,י) **עמהן** – צריך לומר בנפיחה אחת גם שלוש מילים אלו עם שמות עשרת בני המן**.**

ב**בבלי מגילה** טז,ב אמרו: אמר רב אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" - צריך למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא? - כולהו בהדי הדדי נפוק / נפקו נשמתייהו (כולם בבת אחת יצאה נשמתם).

בבבלי: "ועשרת". ובירושלמי: "ועשרת בני המן".


**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: צריך שיהא "אִישׁ"** (סוף הפסוק באסתר ט,ו) – שהיא המילה שלפני רשימת שמות עשרת בני המן, **בראש דפא** – בראש הדף (הטור), **"וְאֵת"** – שהיא המילה שלפני כל שם משמות עשרת בני המן, **בסופה** – בסופו (של הדף)**, שכֵּן הוא סליק** (מגיה מחק מילה זו במסירה שלפנינו וכתב 'שניץ' - מתהדק, ואינו נראה מתאים) **ונחת כהדין קונטרה** – שכך הוא עולה ויורד כמו הקונטר (דוקרן, מוט של ברזל מחודד בקצהו) הזה (מקור המילה 'קונטר' ביוונית. במשנה כלים יד,ג נזכר הקנטר של הבנאי)**.**

ב**מסכת סופרים** יג,ג שנו: אמר רבי יוסי ברבי אבון: בכתבן צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסופה בעשר שיטין (שורות), "עשרת" בסוף דפא, שניץ ונחיץ כהדין קונטרה.


נוסח הירושלמי שלפנינו קשה, ונראה שצריך להגיה בירושלמי על פי מסכת סופרים, כך:

אמר רבי יוסי בירבי בון: צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסוף ה**שיטין** ("בסוף השיטין" במקום "בסופה שכן" בירושלמי שלפנינו).


נראה שהיה בירושלמי המשך למשפט זה, המשלים את צורת כתיבת עשרת בני המן, אלא שנשמט. ההמשך היה כמו שנמצא במסכת סופרים: "עשרת" (תחילת הפסוק באסתר ט,י) בסוף דפא.


אפשר שהמילים "סליק ונחת כהדין קונטרה" הן חלק ממשפט נוסף שנשמטה תחילתו, והוא מימרה אחרת, ועניינה שיש להאריך בכתיבת המגילה את הוי"ו של "ויזתא", שתהיה עולה מעל השורה ויורדת מתחת השורה, ותהיה ארוכה כ"קונטר".


השוואת הסוגיות המקבילות בבבלי ובירושלמי מלמדת שזה היה עניינה של המימרה האחרת הקטועה בירושלמי.


**בבלי** מגילה טז,ב:

**(1)** אמר רבי אדא דמן יפו: עשרת בני המן ו"עשרת" צריך / בעי למימרינהו בנשימה אחת. מאי טעמא? כולהו בהדי הדדי נפוק / נפקו נשמתייהו.

**(2)** אמר רבי יונה אמר רבי זירא: וי"ו ד"ויזתא" צריך לממתחיה כזקיפא (עמוד תלייה). מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא איזדקיפו (כולם בעמוד אחד נתלו). - ואמר רבי פינחס: וי"ו ד"ויזתא" צריך למזקפיה כמורדיא דלברות (צריך לומר: דליבורנה - כמו משוט של מין אוניית מלחמה. ליבורנה היא ספינת משוטים שבנו הליבורנים (עם קדום) ושאומצה על ידי הרומאים. ספינות אלה היו מצוידות בשתי שורות של משוטים ובמפרש גדול אחד. בתקופה הרומית היה שמן של הספינות לשם נרדף לספינות מלחמה בכלל).

**(3)** אמר רבי חנינא בר פפא: דרש רבי שילא איש כפר תמרתא: כל השירות כולן אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, חוץ משירה זו (עשרת בני המן) / חוץ משירה זו ומלכי כנען שאריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. - מאי טעמא? אמר רבי אבהו: כדי שלא תהא תקומה למפלתם של רשעים / למפלתם.


**ירושלמי** כאן:

**(3)** רבי זעורה, רב ירמיה בשם רב: שירת הים ושירת דבורה נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח. עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, דכל ביניין דכן לא קאים.

**(1)** רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו, רבי ירמיה בשם רבי זעורה: צריך לאומרן (עשרת בני המן) בנפיחה אחת, ו"עשרת בני המן" עמהן.

**(3א)** אמר רבי יוסי בירבי בון: צריך שיהא "איש" בראש דפא, "ואת" בסוף השיטין...

**(2)** ...סליק ונחת כהדין קונטרה.

הנוסח לעיל של שני המאמרים בבבלי בעניין וי"ו ד"ויזתא" הוא על פי הגאונים. בכתבי היד יש רק המאמר הראשון, ואילו בדפוסים יש הרכבה של שני המאמרים, כך: "אמר רבי יוחנן / יונתן: וי"ו דויזתא צריך למימתחה כזקיפא כמורדיא דלברות. מאי טעמא? כולהו בחד זקיפא אזדקיפו" (על נוסח המאמרים בבבלי ועל פירוש "מורדיא דלברות" ראה בספר "Nautica Talmudica", עמודים 53-56).
לפי המאמר הראשון בבבלי צריך למתוח ולמשוך את הוי"ו, דהיינו לכתוב וי"ו גדולה וארוכה / רבתי, או וי"ו שראשה הכפוף פשוט. ואילו לפי המאמר השני צריך להרים ולהגביה את הוי"ו, דהיינו לכתוב וי"ו תלויה. שני המאמרים בבבלי נותנים דוגמאות לוי"ו זו, כעמוד תלייה או כמשוט אונייה.
חלק המשפט הסתום בירושלמי על מנהג בקשר לכתיבת המגילה נותן דוגמה של מוט ברזל מחודד בקצהו. דוגמה זו של צורה הדומה לאות וי"ו גדולה מלמדת קרוב לוודאי שחלק המשפט הזה הוא חלק ממאמר המתייחס לכתיבת הוי"ו של ויזתא, כמו בשני המאמרים בבבלי בעניין זה הנותנים גם הם דוגמאות של צורות הדומות לאות זו. יש להניח שהירושלמי הביא מאמר בעניין זה שהובא בבבלי, כשם שהביא את המאמרים בעניין אמירת עשרת בני המן ובעניין כתיבת השירות ובהן עשרת בני המן שהובאו בבבלי. המאמרים האלה הובאו גם בבבלי וגם בירושלמי סמוכים זה לזה, אם כי בסדר שונה. יש לציין שכל המאמרים בבבלי בעניינים אלה הם של אמוראים ארץ ישראלים, אף שאין התאמה בין הבבלי והירושלמי בשמות האמוראים מוסרי המאמרים (חוץ מרבי אדא דיפו הנזכר בשני התלמודים בקשר למסירת המאמר בעניין אמירת עשרת בני המן, וכן נזכר בשני התלמודים רבי זירא=זעורה אך בקשר למסירת שני מאמרים שונים). לכן נראה שחלק המשפט הסתום בירושלמי הוא סופו של מאמר בעניין כתיבת הוי"ו של ויזתא. לפי פירושנו למאמר הזה בירושלמי ולדוגמה שהמאמר נותן, הוי"ו קרובה להיות כמו לפי המאמר הראשון בבבלי.
נמצא שהיו בירושלמי כאן שני מאמרים סמוכים, אחד בעניין כתיבת עשרת בני המן, ואחר בעניין כתיבת הוי"ו של ויזתא, אלא שבשל טעות המעתיקים נשמטו חלקו השני של המאמר הראשון וחלקו הראשון של המאמר השני, וכך נוצר המשפט הסתום שלפנינו שנתחברו בו חלקו הראשון של המאמר הראשון עם חלקו השני של המאמר השני. שיבוש מעין זה מצוי בכמה מקומות בירושלמי.

הדימוי הראשון של הבבלי לעמוד תלייה יש בו רמז לבני המן, שהרי בני המן נתלו על עמוד תלייה, וכפי שהדבר מפורש בבבלי. אפשר שהדימוי ניתן בוי"ו של ויזתא ולא בוי"ו אחרת, משום שויזתא נכתב למטה בתחתית הדף ושאר בני המן נכתבים מעליו זה על גבי זה, ויש בכך לרמוז לדעה שבני המן נתלו על עמוד התלייה באופן דומה, ויזתא נתלה למטה ושאר בני המן נתלו מעליו זה על גבי זה.
הדימוי השני של הבבלי למשוט אונייה (אם אכן זה פירושו של הדימוי) אין בו כל רמז לבני המן. ברם נראה, שלא נאמר דימוי זה אלא לתיאור צורת האות וי"ו, שהרי מצאנו דימוי זה לגבי האות וי"ו גם בבבלי בבא מציעא פז,א: "אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא: פת קטנית תנן, או פת וקטנית תנן? - אמר ליה: האלוהים, צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות".
הדימוי של הירושלמי למוט ברזל מחודד בקצהו (לפי פירושנו) ניתן למצוא בו רמז לבני המן, שכן "קנטר" זה הבנאי משתמש בו להריסת קירות, והרי עשרת בני המן נכתבים אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, שהוא צורה הדומה לבניין, ולכן הוי"ו הארוכה של ויזתא הנכתב למטה דומה לקנטר הננעץ בתחתית הבניין כדי להורסו, וכמו שאמרו בירושלמי בעניין כתיבת עשרת בני המן: "דכל ביניין דכן לא קאים", וכך בני המן נפלו ואין תקומה למפלתם כמו שאמרו בבבלי.

נראה, שכוונת המימרה המתארת את צורת כתיבת עשרת בני המן "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה", שצריך לכתוב את המילים "ואת" בטור הימני של הדף ואת שמות עשרת בני המן בטור השמאלי של הדף, כך שהטור האחד כולו צר והטור השני כולו רחב ממנו. צורה זו דומה לצורת כתיבת מלכי כנען שנזכרת באותה מימרה, שמות מלכי כנען בטור הימני של הדף והמילים 'אחד' בטור השמאלי של הדף, כך שהטור האחד כולו רחב והטור השני כולו צר ממנו. אבל רבי יוסי בירבי בון נותן תיאור אחר לצורת כתיבת עשרת בני המן "אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה". סידור זה מצריך אחת עשרה שורות לדף. מנהג הסופרים בכתיבת עשרת בני המן הוא כדברי רבי יוסי בירבי בון הנזכרים בירושלמי ולא בבבלי.


**צורת כתיבת עשרת בני המן**

**אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה**table

**לפי רבי יוסי בירבי בון**table

כיוון שדיברו על אופן קריאתם של עשרת בני המן, מדברים על מה שצריך לומר בעת הזכרת שמותיהם של המן ובניו ובעת הזכרת שמות אחרים.

**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: צריך לאמר** (לומר)**:** – לאחר קריאת המגילה בפורים צריך לקלל את המן ובניו הרשעים שנזכרו במגילה ולומר: "**ארור המן**"**,** "**ארורים בניו**"**.**

**אמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: צריך לומר:** – לאחר קריאת המגילה בפורים צריך לברך את חרבונה, שנזכר במגילה שהטיב לישראל אפילו הטבה קטנה (הוא יעץ לאחשוורוש המלך להשתמש בעץ שעשה המן), ולומר: "**חרבונא זכור לטוב**" (הברכה "זכור לטוב" היתה מורגלת בארץ ישראל בעיקרו של דבר כלפי אדם חי, או כלפי אליהו הנביא החי לעולם, או כלפי חרבונה שזיהוהו עם אליהו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 54, הערה 22). - "ספר המפתח" לרב ניסים: חרבונה הרשע שהיה בעצה (לתלות את מרדכי על עץ) ברח (כיוון שראה שלא נתקיימה עצתו), ואליהו נגלה אליו (אל אחשוורוש) בדמות חרבונה ואמר: "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי... עומד בבית המן" ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 626))**.**

אפשר שצריך לקלל את המן ובניו כשמגיע בעת קריאת המגילה בפורים להמן ולבניו ומזכיר את שמותיהם, וכן צריך לברך את חרבונא כשמגיע בעת קריאת המגילה בפורים לחרבונא ומזכיר את שמו, כגרסת כמה כתבי יד של בראשית רבה שרב כשהיה מגיע בפורים להמן ולבניו היה מקללם וכשהיה מגיע לחרבונא היה מברכו, וכמו שמסופר להלן על רבי יונתן שכשהיה מגיע בעת קריאת המגילה בפורים לנבוכדנצר היה מקללו.
אמירת קללה בהזכרת שם רשע ואמירת ברכה בהזכרת שם צדיק מצויה במשנה יומא ג,יא. רעיון זה מבוסס על הפסוק: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י,ז).


**רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר בשם **רבי חייה** (בר בא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**, כד דהוה מטי לההוא פסוקא** – כאשר היה מגיע (בעת קריאת המגילה בפורים) לאותו הפסוק**: "אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר** מֶלֶךְ בָּבֶל**"** (אסתר ב,ו) – הוא הגלה את הגולים עם יכניה מלך יהודה**, הוה אמר** – היה אומר**:** "**נבוכדנצר שחיק עצמות**" – שחוּק עצמות (עצמותיו שחוקות. קללה מקוצרת: יישחקו עצמותיו של אותו האיש)**.**

ושואלים: ולמה לא היה אומר כך כשהיה מגיע ל"נבוכדנצר" שכתוב בספר ירמיהו (כשהיו קוראים בספר זה, אולי בקריאת ההפטרה)? (בירושלמי שלפנינו נשמטה שאלה זו, אך ישנה במדרש שמואל ובאסתר רבה ובכמה כתבי יד של בראשית רבה. - בספר ירמיהו מופיע שמו של מלך בבל בשתי צורות: "נבוכדנאצר" ו-"נבוכדראצר")

ומשיבים: **שכל "נבוכדנצר" דכתיב** – שכתוב **בירמיה חי היה** – כשירמיהו ניבא, נבוכדנצר היה עדיין חי**, ברם הכא** – אבל כאן (במגילת אסתר), **מת היה** – כשהמגילה מזכירה את הגולים שהגלה נבוכדנצר, הוא היה כבר מת, והקללה "שחוּק עצמות" אינה מתאימה לאדם חי אלא למת**.**

ב**מסכת סופרים** יד,ג נאמר: ואחר כך (אחרי קריאת המגילה) מקלס לצדיקים: ברוך מרדכי, ברוכה אסתר, ברוכים כל ישראל.

ב**בראשית רבה** מט,א נאמר: אמר רבי יצחק: כל המזכיר את הצדיק ואינו מברכו - עובר ב'עשה'. מה טעם? "זכר צדיק לברכה" (משלי י,ז). וכל המזכיר את הרשע ואינו מקללו - עובר ב'עשה'. מה טעם? "ושם רשעים ירקב" (שם)... רב אמר: "ארור המן ובניו". אמר רבי פינחס: "חרבונא זכור לטוב".
וב**מדרש שמואל** א,ב נאמר: אמר רבי יצחק: כל מי שהוא מזכיר צדיק ואינו מברכו - עובר ב'עשה', דכתיב: "זכר צדיק לברכה", וכל מי שהוא מזכיר רשע ואינו מקללו - עובר ב'עשה', דכתיב: "ושם רשעים ירקב"... רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: רבי יונתן כשהיה מגיע לפסוק הזה: "אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל" (אסתר ב,ו), הווה אמר: "נבוכדנצר מלך בבל שחיק עצמות". - ולמה לא הווה אמר כן בירמיהו? - אלא כל "נבוכדנצר" שבירמיהו חי, ברם הכא מת היה. - רב אמר: "ארור המן", "ארורים בניו". רבי פינחס אמר: "חרבונה זכור לטוב".
וב**אסתר רבה** י,ט נאמר: אליהו זכור לטוב נדמה לחרבונא, ואמר לו: אדוני המלך, "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי" וגו'. ואמר רבי פינחס: צריך לומר: "חרבונא זכור לטוב". ואמר רב: צריך לומר: "ארור המן", "ארורים בניו", "ארורה זרש אשתו", כדכתיב: "ושם רשעים ירקב" (משלי י,ז).
וב**אסתר רבה** ו,ד נאמר: רבי ברכיה ורבי ירמיה ורבי חייא בשם רבי יוסי: כד הוו מטו רבי יונתן ורבנין להאי פסוקא: "אשר הגלה נבוכדנצר", הוו אמרין: "נבוכדנצר שחיק עצמות". - ולמה לא הוו אמרין כן בירמיה? - אלא שכל "נבוכדנצר" שבירמיה חי הווה, ברם הכא מת הווה.

באסתר רבה הקדימו את מימרת רבי פינחס השייכת לפסוק המוֹצָא שם, והוסיפו במימרת רב "ארורה זרש אשתו".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:5)

במשנה שנינו: **"**בשיני ובחמישי ובשבת במנחה קורין כסדרן, **ואינו עולה להם מן החשבון".**

מציעים גרסה חלופית עלומת שֵׁם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: **עולה להם מן החשבון** – מה שקראו בשבת במנחה ובשני ובחמישי עולה להם מן החשבון, ואין חוזרים וקוראים אותם בשבת הבאה**.**

ופוסקים הלכה: **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **אבא בר ירמיה** (רבה בר ירמיה, אמורא בבלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם **רב מתנה** (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: הלכה כמי שהוא אומר: אינו עולה להם מן החשבון, כמתניתן** (מילה זו היא פירוש מן הגיליון, ואין לגרוס אותה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 122, הערה 4). - הירושלמי מציע גרסה חלופית של המשנה, ולכן אין לומר שהלכה כמשנתנו אלא צריך לומר מה ההלכה)**.**

ב**תוספתא מגילה** ג,י שנו: ממקום שפוסקים שבת בשחרית - שם מתחילים במנחה, במנחה - משם מתחילים בשיני, בשיני - משם מתחילים בחמישי, בחמישי - משם מתחילים לשבת הבאה. רבי יהודה אומר: מקום שפוסקים בשבת בשחרית - משם מתחילים לשבת הבאה.

ב**בבלי מגילה** לא,ב אמרו: תנו רבנן: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה, במנחה - שם קורים בשני, בשני - שם קורים בחמישי, בחמישי - שם קורים לשבת הבאה (עולה להם מן החשבון); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה, בשני ובחמישי ולשבת הבאה (אינו עולה להם מן החשבון).
אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלכה: מקום שמפסיקים בשבת שחרית - שם קורים במנחה ובשני ובחמישי ולשבת הבאה. - ולימא: הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו / דאיכא דאפכי להו ("תנאים" אחדים החליפו את המחלוקת שבברייתא וייחסו לרבי מאיר שאינו עולה להם מן החשבון עד שסתם משנה רבי מאיר כפסקו של שמואל ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 122). וכדי שלא יטעו, הוצרך לומר מה ההלכה).

תמהו הראשונים, למה לא אמרו בבבלי הלכה כמתניתין. ותירצו, שמתוך המשנה אינו מבואר שקוראים בשבת במנחה ובשני ובחמישי אותה הפרשה, אלא רק שכל מה שקראו בין שבת שחרית לשבת שחרית אינו עולה מן החשבון, ואפשר שקוראים בשני במקום שהפסיקו בשבת במנחה, ובחמישי במקום שהפסיקו בשני, אלא שבשבת הבאה חוזרים על כל מה שקראו בינתיים, והיא דעה שלישית. וכן אפשר לפרש את דעת רבי יהודה לפי הגרסה בתוספתא ("תוספתא כפשוטה").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Megillah 3:7:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Megillah/r/3:7:6)

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקור תנאי: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: **פותח ורואה גולל ומברך** – העומד לקרוא בתורה פותח את הספר ורואה את הדברים שהוא צריך לקרוא, וגולל את הספר ומברך ברכה שלפני הקריאה, וחוזר ופותח את הספר וקורא**. אית תניי תני:** – (ו)יש תנא (ש)שונה: **פותח ורואה ומברך** – העומד לקרוא בתורה פותח את הספר ורואה את הדברים שהוא צריך לקרוא, ומברך ברכה שלפני הקריאה וקורא, ואינו גולל את הספר לפני שהוא מברך**.**

ופוסקים הלכה: **רבי זעורה** אמר בשם **אבא בר ירמיה** שאמר בשם **רב מתנה** שאמר **בשם שמואל: הלכה כמי שהוא אומר: פותח ורואה ומברך.**

ומציעים פסוק המשמש מקור לקביעה: **ומה טעמא?** – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שהקורא בתורה פותח את הספר ומברך?) כתוב (בקריאה בתורה בציבור על ידי עזרא): **"**וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם... **וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם"** (נחמיה ח,ה) – עזרא פתח את ספר התורה, וכשפתח קם כל העם לכבוד התורה**, ומה כתיב בתריה?** – ומה כתוב אחריו? (בקטע גניזה: 'וכתיב בתריה:') **"וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י'י הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל"** (נחמיה ח,ו) – עזרא בירך ברכה לה' לפני הקריאה בתורה (ואחר כך קרא בתורה)**.**

ב**בבלי מגילה** לב,א אמרו: תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה, מברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר (שגולל ומברך)? - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן (אלא יניח למתורגמן לתרגם לבדו)? כדי שלא יאמרו (העם): תרגום כתוב בתורה. הכא נמי, כדי שלא יאמרו: ברכות כתובות בתורה. - ורבי יהודה (אינו חושש לכך)? - תרגום איכא למיטעא (ולומר שהוא כתוב בתורה), ברכות - ליכא למיטעא.
אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר שמואל: הלכה: פותח ורואה, מברך וקורא. - ולימא: הלכה כרבי יהודה! - משום דאפכי להו / דאיכא דאפכי להו.

הבבלי, כשהוא בא לתת הנחיות שונות להתנהלות הקורא, הוא משתמש בחשש שהציבור יטעה לגבי מה שכתוב בתורה. ואילו הסבר הירושלמי להנחיות אלו מבוסס על פסוקים ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד", עמוד 143, הערה 28).

בשני התלמודים סמכו את העניין השני לעניין הראשון, אף שהעניין השני אינו שייך למשנתנו, וזאת בשל הדמיון בשני העניינים: שניהם עוסקים בקריאת התורה, בשניהם נחלקו תנאים (רבי מאיר ורבי יהודה), בשניהם יש גרסאות חלופיות של המקורות התנאיים, ובשניהם נפסקה הלכה באותו סגנון על ידי אותה שלשלת מסירה.


כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ז,ג.

לעיל הובא הפסוק: "וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י'י הָאֱלֹהִים **הַגָּדוֹל**" (נחמיה ח,ו). ויש לדרוש את המילה "הגדול", שעזרא גידל (שיבח, הילל) את ה' בברכתו על ידי אמירת דבר מיוחד.

**במה גידלו?** – על ידי איזה דבר מיוחד גידל עזרא את ה' בברכתו?

**(רבי) גידול** (הנכון בלי תואר רבנות, שכן רב גידול מובא בירושלמי תמיד בלי 'רב' ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 311). - רב גידל, אמורא בבלי בדור השני) **אמר: בשם המפורש** (כינוי לשמו של אלוהים ההגוי בארבע האותיות י' ה' ו' ה') – שהזכיר עזרא בברכתו את השם המפורש (כך הם דברי רב גידל בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אף על פי שאין מזכירים את השם המפורש מחוץ למקדש**.**

**רב מתנה** (הראשון, אמורא בבלי בדור השני) **אמר: בברכה גידלו** – שהזכיר עזרא בברכתו את הכינויים של ה': "הגדול הגיבור והנורא" (כך הם דברי רב מתנה בבבלי יומא לפי מה שאמרו החכמים בארץ ישראל (ראה להלן)), אבל קודם לעזרא לא הזכירו את כל הכינויים האלה**.**


מה מקור ההזכרה בתפילה של הכינויים של ה' "הגדול הגיבור והנורא"? -

**רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: למה נקראו אנשי כנסת הגדולה** (חברי המוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיו בראשית ימי בית המקדש השני)**? שהחזירו את הגדולה** (גודל, כבוד) – של ה', **ליושנה** – להיות כפי שהיתה בתחילה, כמבואר במימרה הבאה**.**


**אמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: משה התקין** (הנהיג, קבע) **מַטְבֵּיעָהּ** (נוסח) **של** ה**תפילה** – הנוסח שאמר משה באחד מנאומיו לישראל נקבע להיות הנוסח שאומרים בתפילה**: "**כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים **הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא"** (דברים י,יז) – משה כינה את ה' "גדול" על שם מעשיו הגדולים, "גיבור" על שם גבורותיו, ו"נורא" על שם נוראותיו**. ירמיה אמר** – בתפילתו לאחר קניין השדה**: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר** ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ**"** (ירמיהו לב,יח)**, ולא אמר: 'נורא'** – ירמיהו הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הנורא"**. ולמה הוא** (צריך לומר כמו במקבילה: 'ולמה **אמר:**') '**גיבור**'**?** – והרי ירמיהו ראה את חורבן בית המקדש, והיכן היא גבורתו של ה' כשביתו חרב? - **לזה** – לה', **נאה** (ראוי והגון) **להיקרות גיבור** – אף כשבית המקדש חרב**, שהוא רואה חורבן ביתו** – בית המקדש, **ושותק** – ואין לך גיבור גדול מזה, שכובש את כעסו על מחריבי ביתו ואינו מעניש אותם**. ולמה לא אמר: 'נורא'** – כשם שאמר: "הגיבור"**? אין נורא אלא בית** (ב"שרידי הירושלמי" במקבילה: 'בבית') **המקדש, דכתיב:** – שכתוב: **"נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ"** (תהילים סח,לו) – אתה, אלוהים, נורא מבית מקדשך - ממקום שכינתך במקדשך אתה מטיל מוראך על כל הבריות. ולכן כשבית המקדש חרב אין נאה לה' להיקרות נורא**. דניאל אמר** – בתפילה, שבה התוודה על חטאי עמו וביקש מה' לרחם על העם**: "**אֲדֹנָי **הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"** (דניאל ט,ד) (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**ולא אמר: 'גיבור'**' - דניאל הזכיר רק שניים משלושת הכינויים שאמר משה, והחסיר מהם את הכינוי "הגיבור")**. ולמה לא אמר: 'גיבור'** – כשם שאמר: "הנורא"**? בניו** – עם ישראל, **מסורין** (נתונים) **בקולרין** (שלשלות ברזל בצווארי האסירים (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – שגלו ישראל מארצם והיו משועבדים לגויים**, איכן** (היכן) **היא גבורתו** – של ה'**?** (שאלה מליצית) – וכיוון שדניאל ראה את שעבוד ישראל, לא אמר: "הגיבור". **ולמה הוא** (מילה זו יתירה) **אמר: 'נורא'** – כשם שלא אמר: "הגיבור"**? לזה** – לה', **נאה להיקרות נורא** – אף כשישראל משועבדים לגויים**, בנוראות** (מעשים מפליאים) **שעשה עמנו** – עִם ישראל, **בכבשן האש** (תנור גדול לשריפת סיד, לבינים וכלי חרס) – שהשליך נבוכדנצר את חנניה, מישאל ועזריה לתוך כבשן האש מפני שלא השתחוו לצלם, ועשה להם ה' ניסים ועלו מכבשן האש (כמסופר בדניאל פרק ג)**. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו את הגדולה** – של ה', **ליושנה** – גידלו את ה' כפי שהתקין משה, שנאמר (בתפילה שהתפללו ראשי הלוויים באסיפת העם, ובה הזכירו את הטובות שעשה ה' לישראל והתוודו על חטאות העם)**: "וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד אַל יִמְעַט לְפָנֶיךָ** אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ...**"** (נחמיה ט,לב) – הם אמרו "הגיבור והנורא", כיוון שבתקופתם בית המקדש נבנה וישראל שבו לארצם. ולפי שגידלו את ה', שהזכירו את שלושת הכינויים של ה', נקראו אנשי כנסת הגדולה**.**


ותמהים: **ובשר ודם** (כינוי לאדם על שם חולשתו) **יש בו כח** (כושר, יכולת) **ליתן קצבה** (מידה קבועה) **בדברים הללו** – במידותיו של ה'**?!** – ואם כן, כיצד יכלו ירמיהו ודניאל לקבוע שה' אינו גיבור או אינו נורא?

ומשיבים: **אמר רבי יצחק בר לעזר** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: יודעין הן הנביאים שאלוהן אמיתי** (נאמן, דובר אמת) **ואינן מחניפין לו** (אינם משמיעים לו דברי שבח כדי לשאת חן בעיניו) – ירמיה ודניאל לא קבעו שה' אינו גיבור או אינו נורא, אלא שהם ידעו שה' הוא אמיתי, ואם היו אומרים שה' הוא גיבור ונורא כשבזמן שהם עומדים בו אין רואים את גבורותיו ואת נוראותיו של ה', היה הדבר כחנופה לה'**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

ב**בבלי יומא** סט,ב אמרו: "ויברך עזרא את ה' האלוהים הגדול" (נחמיה ח) - מאי אמר? / במאי בירכו? / מאי "הגדול"? - רב יוסף אמר: "ברוך המבורך" / שגידלו בשם המפורש. רב מתנה / גידל / דימי אמר: "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם" (דברי הימים א טז) (בחתימת ברכה).
במערבא אמרי / מתנו הכי: "גדול" - / רב גידל אמר: / ג[י]דול אמר: שגידלו בשם המפורש. רב מתנה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא".
והא דרב מתנה נטייא (נוטה) / מסייעא לדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? - שהחזירו עטרה ליושנה. משה אמר: "האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י). אתא ירמיהו אמר: גויים מקרקרים (משברים) בהיכלו (של ה') ומשתחווים לצלם, איה מוראו / נוראותיו? לא אמר "נורא" (בתפילתו). אתא דניאל אמר: גויים משתעבדים בבניו, איה גבורתו / גבורותיו? לא אמר "גיבור" (בתפילתו). אתו אנשי כנסת הגדולה / אינהו אמרי: אדרבה, זו היא גבורתו / גבורותיו, זה הוא מוראו / נוראותיו. זו היא גבורתו / גבורותיו, שכובש את יצרו / כעסו, ונותן ארך אפיים לרשעים. זה הוא מוראו / נוראותיו, שאלמלא מוראו / נוראותיו של הקב"ה, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט / היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין כל האומות?
ואינהו (ירמיהו ודניאל) היכי סמכי אנפשייהו / ורבנן היכי עבדי הכי, ועקרי מילתא דאמרה משה? / ועקרי תקנתא דתקין משה? - אמר רבי יצחק בן אלעזר: יודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא ולא כיזבו לו / מתוך שיודעים בו בהקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו לו.

הבבלי לא הביא את המקורות לדברי ירמיהו ודניאל ואנשי כנסת הגדולה וגם לא הביא את הטעם למה אמרו ירמיהו "גיבור" ודניאל "נורא". בירושלמי אין הנימוקים למה אמרו אנשי כנסת הגדולה "גיבור" ו"נורא". לפי הנימוקים שבבבלי, דעתם של אנשי כנסת הגדולה היא, שהיה ראוי אף לירמיהו ולדניאל לומר "גיבור" ו"נורא". השאלה בבבלי על ירמיהו ודניאל שלא אמרו "גיבור" ו"נורא" אינה השאלה בירושלמי.

הסתם שבבבלי "משה אמר..." הוא רבי פינחס בירושלמי. השאר כבירושלמי, אלא שבירושלמי אין המשפטים המקשרים: "והא דרב מתנא נטייא לדרבי יהושע בן לוי", "ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?". זה הוא ציטוט מהירושלמי, ואף על פי כן ישנם שינויים ביניהם ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 305-306).
אמוראים בבליים שיש להם תואר רבנות בבבלי נזכרים בירושלמי בלי כל תואר. גם בבבל ידעו מנהג זה של תלמודה של ארץ ישראל, וכשמסרו מימרה של רב גידול בתוך ציטוט מתלמודם של בני ארץ ישראל ("במערבא מתנו") לא קראו אותו "רב גידל" אלא "גידל" כנוסח המדויק שם ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמודים 310-311).
מצינו בכמה מקומות שייחסו תקנות למשה ולא כיוונו אלא למקראות שבתורה, כגון ביומא (סט,ב) שאמרו: "תקנתא דתקין משה", וכזה בירושלמי (כאן) "משה התקין" ("מבוא למשנה", עמודים 32-33).

ב**מדרש תהילים** יט,ב נאמר: אמר רבי פינחס הכוהן בר חמא: משה תיקן להם לישראל סדר תפילה, שנאמר: "כי ה' אלוהיכם הוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא" (דברים י,יז). ירמיהו אמר: "האל הגדול הגיבור" (ירמיהו לב,יח), ולא אמר: "והנורא". ולמה אמר: "הגיבור"? אמר: לזה נאה לקרותו גיבור, שרואה שביתו חרב ושותק. ולא אמר "והנורא", על בית המקדש שנחרב, שנאמר: "נורא אלוהים ממקדשך" (תהילים סח,לו), היכן הוא מורא, שנכנסו שונאים בביתו ולא נתייראו. דניאל אמר: "האל הגדול והנורא" (דניאל ט,ד), ולא אמר: "הגיבור". למה? שבניו מסורים בקולרים, והיכן הוא גבורתו? ולמה אמר "והנורא"? לזה נאה לקרותו נורא, שעושה נוראות לנו בבור אריות ובכבשן האש. וכיוון שעמדו אנשי כנסת הגדולה, החזירו הגדולה ליושנה, שנאמר: "ועתה אלוהינו האל הגדול הגיבור והנורא" (נחמיה ט,לב). למה? לפי שהוא מרומם על כל קילוס שקילסוהו. - אמר רבי (יעקב) [יצחק] ברבי אלעזר: יודעים היו באלוהיהם שאמיתי הוא, ואין מחניפים לו.
• • •