## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan Chapter 3

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:1)

בפרק זה נשנו הלכות גילוח וכיבוס בגדים במועד, כתיבה במועד, ואבלות וכל הנלווה לה במועד.


**משנה**
חכמים אסרו לגלח בחול המועד, כדי שלא ישהו בני אדם את גילוחם עד חול המועד, בשעה שהם בטלים ממלאכתם ופנויים מעסקיהם, וייכנסו לרגל כשהם מנוולים (מכוערים, מאוסים). משנתנו באה ללמד, שמי שאי אפשר היה לו לגלח בערב יום טוב, מותר לגלח בחול המועד.

**אלו –** המנויים להלן, **מגלחין במועד –** מותרים לגלח את שער הראש והזקן בחול המועד**:**

**הבא ממדינת הים** (ארצות רחוקות שמעבר לים) **–** שבא ממקום רחוק בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, **ומבית השביה –** שהיה שבוי בידי גויים, ושוחרר מידם בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה**,**

**והיוצא מבית האסורים** (בית סוהר)**,**

**והמנודה –** שנידוהו חכמים, והיה אסור בגילוח כל זמן שלא התירו לו, **שהתירו לו חכמים –** נידויו בחול המועד**,**

**וכן מי שנשאל לחכם והותר –** שנדר שלא לגלח, או שהיה נדור בנזיר, ושאל חכם על נדרו, שיתיר לו את נדרו, והותר נדרו בחול המועד**,**

**והנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו –** נזיר טהור, שאסור לו לגלח בימי נזירותו, שהשלים ימי נזירותו במועד, וחייב לגלח שערו (אם המילים "מטומאתו לטהרתו" אינן מוסבות על נזיר), או נזיר טמא שעלה (יצא) מטומאתו (נטהר מטומאת מת) במועד, ושוב אינו משמר נזירותו, וחייב לגלח שערו ביום טהרתו (אם המילים "מטומאתו לטהרתו" מוסבות גם על נזיר), וכן מצורע שעלה (יצא) מטומאתו לטהרתו (נטהר מטומאת צרעת) במועד, וחייב לגלח את כל שערו ביום השביעי לטהרתו**.**

אבל שאר בני אדם אסורים לגלח בחול המועד.

יש ספרים (במשניות ובמשנה בכתבי יד של הבבלי) שגרסו במשנתנו: והנזיר והמצורע העולה / והעולה מטומאתו לטהרתו.
פירושה של הגרסה "**ו**העולה מטומאתו לטהרתו" – מי שהיה טמא והשלים ימי טהרתו במועד, כגון טמא מת (לפי גרסה זו, מילים אלו אינן מוסבות על המצורע, אלא ענין בפני עצמו הוא).

**הנזיר והמצורע**
אדם שהיה בו נגע צרעת וטימאו הכוהן, ואחר כך נרפא נגע הצרעת ממנו, מביא ציפורים ומגלח את שערו (תגלחת ראשונה) ביום שנטהר, ומונה שבעה ימים, וביום השביעי חוזר ומגלח את שערו (תגלחת שנייה), וביום השמיני מביא את קורבנותיו.

ב**בבלי מועד קטן** יז,ב אמרו, שנזיר ומצורע, בין שהגיע זמן תגלחתם בתוך המועד ובין שהגיע קודם הרגל, ואף על פי שהיה להם פנאי קודם הרגל, מותרים לגלח בחול המועד, כדי שלא ישהו קורבנותיהם, שהרי נזיר ומצורע אין מביאים קורבנותיהם עד לאחר גילוח, ולכן לא קנסו אותם, כדי שלא תתאחר הקרבת קורבנותיהם עד לאחר המועד.

תגלחת ראשונה של מצורע שהגיע זמנה קודם המועד, אסור לעשותה במועד, שאין חוששים להשהיית קורבנותיו אלא כשהגיע זמנם, והוא לאחר שעשה טהרה ראשונה כולה (הבאת ציפורים ותגלחת ראשונה וטבילה), מה שאין כן כשעדיין לא גילח תגלחת ראשונה (משנה למלך).

הרי שמשנתנו מדברת בתגלחת ראשונה של מצורע שהגיע זמנה במועד, ובתגלחת שנייה של מצורע, בין שהגיע זמנה במועד ובין שהגיע זמנה קודם המועד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:2)

**גמרא**
במשנה שנינו: **אלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים ומבית השבייה, והיוצא מבית האסורין.**

ומדייקים: **הא** – אבל **שאר כל בני אדם אסורין** מלגלח בחול המועד**.** מה הטעם שהם אסורים? והרי גילוח שמחה הוא לאדם! ועוד, שכיון שהוא לייפוי היה ראוי להתיר לכבוד המועד! - ואומרים: **אמר רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**: גזרו** (חכמים) **עליהן** (על שאר כל בני אדם)**** – שיהיו אסורים מלגלח בחול המועד, כדי **שלא ייכנסו לרגל** (החג)**** כשהם **מנוולין** (מכוערים, מאוסים)**** – שמצוה על האדם להתנאות בגילוח בערב הרגל, ואם היו מותרים לגלח בחול המועד, לא היו חוששים לגלח קודם המועד, והיו מניחים גילוחם לחול המועד שהם בטלים ממלאכתם, וכיון שיודעים שאסורים מלגלח בחול המועד, יגלחו קודם המועד, וייכנסו לחג כשהם נאים ולא כשהם בשערות מגודלות**.**

ומביאים ענין דומה: **תמן תנינן: –** שם (במסכת אחרת) שנינו (משנה תענית ב,ז): **אנשי משמר –** הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד, **ואנשי מעמד –** אף ישראלים נחלקו לעשרים וארבעה מעמדות, מעמד לכל שבוע, והם היו שליחי כל ישראל לעמוד במקדש על קורבנות הציבור בשעת הקרבתם, **אסורין –** בשבוע של משמרתם, **מלספר –** שערותיהם, **ומלכבס –** בגדיהם**, ובחמישי –** ביום חמישי בשבוע של משמרתם, **מותרין** לספר ולכבס **מפני כבוד השבת –** שדרך רוב בני אדם להסתפר ולכבס ביום חמישי, ולא ביום שישי, מפני שביום שישי הם עסוקים בהכנת צורכי השבת, לכן התירו לאנשי משמר ולאנשי מעמד לספר ולכבס ביום חמישי, וכל שכן ביום שישי**.**

ומדייקים: **הא** – אבל **שאר כל הימים** אנשי משמר ואנשי מעמד **אסורין** מלספר ומלכבס**.** מה הטעם שהם אסורים? - ואומרים: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**** אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**** שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**,** וכן **רבי אבון** (רבין, אמורא בדור השלישי-הרביעי)**** אמר בשם **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (נוסף על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי")**** שאמר **בשם חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: גזרו** (חכמים) **עליהן** (על אנשי משמר ואנשי מעמד)**** – שיהיו אסורים מלספר ומלכבס, כדי **שלא ייכנסו לשבתן** (לשבוע של משמרתם)**** כשהם **מנוולין** – שכיון שאסורים מלספר ומלכבס בשבוע של משמרתם, יספרו ויכבסו בגדיהם קודם לכן, וייכנסו לשבוע של משמרתם כשהם נאים ונקיים ולא כשהם בשערות מגודלות ובבגדים מלוכלכים**.**

לאנשי משמר זמן המשמר הוא יום טוב שלהם, ולכן אנשי משמר בשבוע של משמרתם וכל אדם בחול המועד דינם שווה, שאסורים לספר ולכבס.

לסוגיה זו מקבילה בירושלמי תעניות ב,יב.
במשנה להלן ג,ב שנו אותה הלכה לגבי כיבוס בגדים בחול המועד, שמי שאי אפשר היה לו לכבס בגדיו לפני החג - מותר לכבס בחול המועד, אבל שאר כל אדם אסורים לכבס, כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים.

ב**בבלי מועד קטן** יד,א אמרו: ואלו מגלחים במועד: הבא ממדינת הים (רש"י: לפי שהיה אנוס, שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד) ומבית השביה, והיוצא מבית האסורים. - ושאר כל אדם מאי טעמא אסורים? (רש"י: דגילוח שמחה היא לאדם ולשתרי) - כדתנן: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי אלעזר: מאי טעמא? - כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים. הכא נמי: כדי שלא ייכנסו לרגל כשהם מנוולים (רש"י: אם היו מותרים לגלח במועד, לא היו מגלחים לפני המועד, ונכנסים לרגל כשהם מנוולים).

וב**בבלי תענית** יז,א אמרו: אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס, ובחמישי מותרים מפני כבוד השבת. מאי טעמא? - אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כדי שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים (רש"י: שלא יהיו סומכים על יום אחד מימי שבת, ואין מסתפרים בשבת שעברה).

כתבו ראשונים, שאף על פי שבאנשי משמר ואנשי מעמד, שאף הם אסורים לגלח מטעם שלא ייכנסו למשמרתם כשהם מנוולים, אמרו שבחמישי וכן בשישי מותרים מפני כבוד השבת, מכל מקום במועד לא התירו אפילו לכבוד השבת, מפני שהמשמר זמנו קבוע לעולם להיכנס בשבת ואין חוששים שישהו עצמם עד יום חמישי, אבל במועד יש לחוש שמא יזדמן חמישי ביום ראשון של חול המועד או סמוך לו וישהה עצמו, לפיכך נאסר לעולם (ר"מ המאירי).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:3)

במשנה שנינו, שהבא ממדינת הים - מותר לו לגלח במועד.

**תני –** שנוי (שנו ברייתא) **בשם רבי יודה** (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי)**: הבא ממדינת הים** – בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, **- אסור לו לגלח –** בחול המועד, שלא כדברי משנתנו**.** ואומרים: **רבי יודה כדעתיה –** כדעתו**, דרבי יודה אמר: אסור לפרשׁ לים הגדול –** אסור לצאת למדינת הים דרך הים משום חשש סכנת נפשות, והואיל ויצא באיסור, לא יגלח (לפרש – לשון פרישה)**.**

ואומרים: **מעתה** (אם כן) **–** מאחר שהבא ממדינת הים אסור לו לגלח, הואיל ויצא שלא ברשות חכמים**, כהן שיצא חוץ לארץ** – ובא לארץ בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, **- הואיל ויצא שלא ברצון חכמים –** בניגוד לדעת חכמים שאסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ, שלא ייטמא, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ**, יהא אסור לו לגלח –** בחול המועד, לדעתו של רבי יהודה (הלשון "מעתה..." היא בדרך כלל פתיחה לשאלה על מה שנאמר לפני כן, אבל כאן היא אמורה בדרך ניחותא, וכן כתב ר"מ המאירי)**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ב שנו: וכן היה רבי יהודה אומר: הבאים מחוף הים וממדינת הים אסורים לספר ולכבס, וחכמים מתירים.

רבי יהודה מדבר בשני דברים: הבא מחוף הים - אם יצא כוהן לחוף הים שבארץ ישראל למקומות שדינם כחוץ לארץ (כגון עכו מן הכיפה ולמעלה (כלפי צפון), ראה ירושלמי שביעית ו,א), אסור לו לגלח, מפני שעבר ונטמא, ואפילו יצא לדבר מצוה (חוץ אם יצא לדברים שמנו בתוספתא לעיל א,יב, שהבאנו לעיל ב,ד, וכל שכן אם יצא למדינת הים); והבא ממדינת הים - אם יצא ישראל למדינת הים ממש לדבר הרשות, אסור לו לגלח, מפני שעבר וסיכן את נפשו (אבל אם יצא לחוף הים שבארץ ישראל, מותר לו לגלח) ("תוספתא כפשוטה").
חכמים (התנא של משנתנו) סוברים שהבא ממדינת הים מגלח, מפני שלדעתם מותר להפליג בים הגדול.

ב**בבלי מועד קטן** יד,א אמרו: ממדינת הים. - מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות (רש"י: הואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו - לאו אנוס הוא). אמר רבא: לשוט (רש"י: אם יצא שלא לצורך אלא כדי לשוט בעולם ולראותו, וחזר במועד) - דברי הכל אסור (רש"י: לגלח במועד), למזונות (רש"י: שיצא לחזר אחר מזונות, שאין לו מזונות, וחזר במועד) - דברי הכל מותר (רש"י: לגלח במועד, לפי שיצא באונס), לא נחלקו אלא להרווחה (רש"י: שיש לו נכסים הרבה, ויוצא כדי להרוויח יותר). מר מדמי ליה כלשוט (רש"י: וקרי ליה יצא שלא ברשות), ומר מדמי ליה כלמזונות (רש"י: וקרי ליה יצא ברשות).

לפי הבבלי, נחלקו תנאים באיזה אופן התירו לגלח במועד כשיצא למדינת הים וחזר במועד: לדעת חכמים בין שיצא לצורך מזונות ובין שיצא לצורך הרווחה (להרבות עושרו) מותר, כיון שיצא ברשות, אבל אם יצא לשוט (לטייל ולהשתעשע) אסור, מפני שיצא שלא ברשות, ולדעת רבי יהודה אפילו יצא לצורך הרווחה אסור, ואינו מותר אלא כשיצא למזונות.

בבבלי הטעם של רבי יהודה "מפני שיצא שלא ברשות" הוא מגוף הברייתא שבתוספתא. לפי הבבלי, הברייתא הבינה שהטעם הוא משום שיצא שלא ברשות, ורק כשיצא שלא ברשות רבי יהודה סובר שאסור לו לגלח, ולפיכך הוסיפה לדברי רבי יהודה "מפני שיצא שלא ברשות".
רבא נתקשה במובנו של "שלא ברשות", אם למזונות למה אוסר רבי יהודה, ואם לשוט למה התירו חכמים. לכך פירש "שלא ברשות" היינו להרווחה, ורק בלהרווחה נחלקו חכמים ורבי יהודה.
לפי הבבלי, רבי יהודה אוסר לצאת למדינת הים מפני שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (תוספתא עבודה זרה ד,ד ובבלי בבא בתרא צא,א, וטעם האיסור הוא משום שמפקיע את עצמו מן המצוות התלויות בארץ (רשב"ם)). לכן לפי הבבלי, חכמים מודים לרבי יהודה כשיצא לשוט, מפני שלדעת הכל אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל, ולא נחלקו אלא כשיצא להרווחה, שלרעת חכמים מותר לצאת לחוץ לארץ להרווחה, ולדעת רבי יהודה אסור לצאת אפילו להרווחה, ואינו מותר אלא לצורך פרנסתו, וכיון שאסור לצאת ויצא לא התירו לו לגלח כשבא בחול המועד.

אבל לפי הירושלמי, רבי יהודה אוסר לצאת למדינת הים מפני שלדעתו אסור להפליג בים הגדול, וטעם האיסור הוא משום סכנה. לכן לפי הירושלמי, אין חכמים מודים לרבי יהודה, מפני שלדעת חכמים מותר להפליג בים הגדול.

ב**ירושלמי שבת** ב,ו אמרו: אמר רבי לוי: בשלושה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול.


מספרים (בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ): **חד כהן אתא לגבי –** כוהן אחד בא אצל **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**, אמר ליה: –** אמר לו (הכוהן לרבי חנינה): **מהו לצאת –** האם מותר לו לצאת מארץ ישראל **לצור** (עיר בגליל הלבנוני) כדי **לעשות דבר מצוה, לחלוץ או לייבם? –** שמת אחיו בצור בלא בנים, ואשתו היתה זקוקה לחליצה או לייבום. **- אמר ליה: –** אמר לו (רבי חנינה לכוהן): **אחיו של אותו האיש** (לשון כינוי לכוהן השואל, והכוונה: אחיך) **יצא –** מארץ ישראל, **- ברוך המקום** (כינוי לאלוהים) **שנגפו –** שהמית אותו בלא בנים, כעונש על שהיה כוהן ויצא לחוץ לארץ ונטמא (צור דינה כחוץ לארץ), **- ואת** (ואתה) **מבקש לעשות כיוצא בו! –** ואתה רוצה לעשות כמו אחיך! והרי אם תצא לחוץ לארץ, תיענש גם אתה. ואף על פי שדבר מצוה הוא, מכל מקום אין לך לצאת לחוץ לארץ, כיון שאשת אחיך צריכה לבוא לארץ ותחלוץ או תייבם כאן, שכן היבמה הזקוקה לייבום או לחליצה הולכת אחר היבם למקומו (ירושלמי יבמות יב,ו וסנהדרין ג,ט). **אית דבעי מימר: –** יש שרוצים לומר: **הכין אמר ליה: –** כך אמר לו (רבי חנינה לכוהן): **אחיו של אותו האיש הניח חיק** (גוף) **אמו וחיבק חיק נכריה –** עזב את ארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ, **- וברוך** המקום **שנגפו –** שהמית אותו בלא בנים, כעונש על שיצא מארץ ישראל לחוץ לארץ, **- ואת מבקש לעשות כיוצא בו!**

לפי הלשון הראשונה בדברי רבי חנינה, אחיו של אותו האיש מת על שעבר על האיסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ, שגזרו חכמים טומאה על חוץ לארץ. ואילו לפי הלשון השנייה בדברי רבי חנינה, אחיו של אותו האיש מת על שעבר על האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (על פי "עלי תמר").
לפי התשובה - השאלה. לפי הלשון הראשונה, השואל שאל את רבי חנינא משום האיסור לכוהן לצאת לחוץ לארץ. ואילו לפי הלשון השנייה, השואל שאל את רבי חנינא משום האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ.

בצור, הקרובה לארץ ישראל, ישבו יהודים, ובאו אליה חכמים מארץ ישראל, והיו קשרים אמיצים בינה לבין ארץ ישראל. אף על פי כן, ראו חכמים בצור עיר השוכנת בחוץ לארץ. דברי רבי חנינה כאן נאמרו על רקע המשבר בקיסרות הרומית במאה השלישית למנינם, שהביא לירידה מארץ ישראל. חכמים ביקשו לבלום את הירידה לחוץ לארץ והציגו עמדה תקיפה כלפי הירידה.

ב**בבלי כתובות** קיא,א סיפרו: ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מהו למיחת וליבמה? - אמר ליה: אחיו נשא גויה (מהרש"א: קראה כך משום שכל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה) ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!

לפי הבבלי, שאלת השואל ותשובת רבי חנינא הן משום האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (שעליו מדובר בסוגיה שם). הרי שהסיפור בבבלי הוא כלשון השנייה בדברי רבי חנינה בירושלמי כאן. המילים "אחיו נשא גויה" שבבבלי מקבילות למילים "אחיו חיבק חיק נוכריה" שבירושלמי.

הלשון "חיבק חיק נוכריה" הוא על פי הכתוב במשלי ה,כ: "ולמה תשגה בני בזרה, ותחבק חיק נוכריה?".

ב**ירושלמי כלאיים** ט,ד ו**כתובות** יב,ג וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו סיפרו: עולא נחותא היה (חכם שהביא את תורת ארץ ישראל לבבל). מת שם (בבבל). (בשעת פטירתו) התחיל בוכה. אמרו לו: מה לך בוכה? אנו מעלים אותך לארץ ישראל. - אמר להם: ומה הנאה (תועלת) לי? אני מאבד מרגליתי (נשמתי) בארץ טמאה. לא דומה הפולטה (מוציא את נשמתו) בחיק אימו (בארץ ישראל) לפולטה בחיק נוכריה (בחוץ לארץ).

ב**ירושלמי ברכות** ב,ז קרא רב כהנא לארץ ישראל "אימו", ולבבל קרא "אשת אביו" (אם חורגת).


ומספרים עוד (בענין יציאת כוהן לחוץ לארץ): **שמעון בר בא** (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) **אתא לגבי –** בא אצל **רבי חנינה, אמר ליה: –** אמר לו (שמעון בר בא לרבי חנינה): **כתוב לי חדא איגרא דאיקר, ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא –** כתוב לי איגרת של כבוד (כתב המלצה ורשות, המדבר בשבחי והמרשה לי לדון ולהורות), כדי שאצא לפרנסתי לחוץ לארץ**. אמר לו: –** אמר לו (רבי חנינה לשמעון בר בא): **למחר אני הולך אצל אבותיך –** בעתיד אני מת, ונשמתי תהיה נתונה באוצר עם נשמות אבותיך (שנשמות הצדיקים גנוזות וצרורות בצרור החיים)**,** (ואם אכתוב לך איגרת ואתן לך רשות לצאת לחוץ לארץ,) **יהו** (יהיו אבותיך) **אומרים לי: נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל היתרתה לה לצאת לחוץ לארץ –** מדוע נתת רשות לבננו הנחמד והאהוב עלינו, שהיה היחיד ממשפחתנו שהיה בארץ ישראל, לצאת לחוץ לארץ?

אהבתו של רבי חנינה לארץ ישראל היתה גדולה. הוא הרבה להפליג בשבח הארץ. עזיבת הארץ היתה בעיניו כאחד החטאים הקשים, כמסופר כאן במקרה הראשון. בשני המקרים המסופרים כאן, המבקשים לעזוב את הארץ היו כוהנים ולא התיר להם רבי חנינה לצאת. שני הסיפורים הובאו כאן, מכיון שאמרו לעיל: כוהן שיצא חוץ לארץ - הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, יהא אסור לו לגלח.
מן הדין היה מותר לשמעון בר בא לצאת לחוץ לארץ, אף על פי שהיה כוהן, שהרי לא מצא במה להשתכר, ולכן נימק רבי חנינא את איסור היציאה לחוץ לארץ כפי שאמר.

**שמעון בר בא**
ב**ירושלמי ביכורים** ג,ג אמרו: שמעון בר ווא (=בא) היה בדמשק ונתמנו קטנים ממנו והוא לא נתמנה.
שמעון בר ווא היה בקי במרגליות בכל דבר, ולא היה לו כיכר לחם לאכול, והיה רבי יוחנן קורא עליו: "וגם לא לחכמים לחם" (קוהלת ט,יא). אמר: כל מי שאינו מכיר מעשה אבותיו של זה יכיר מעשיו של זה (שהוא צדיק בן צדיק) (כך נראה שצריך לומר).
שמעון בר ווא היה בדמשק, ושלח לו רבי אבהו איגרת ונתן מן שיבתו (משערותיו הלבנות) בתוכה (וכתב): בשביל השיבות האלה (לכבוד זקנתי) עמוד ולך לארץ ישראל (להורות הוראה שם).
מי יגלה עפר מעיניך (אף אלה מדברי רבי אבהו הם), רבי יוחנן (שהכיר בגדולתו)! אבהו של גולתאות נתמנה, שמעון של מעפורות לא נתמנה (אבהו שיש לו הרבה גולתאות (טליתות נאות), שהוא עשיר, נסמך ומקבל שכר, ושמעון בר אבא שאין לו אלא מעפורות (בגדי עוני, שאינם מכסים ראשו ורובו של הלובש), שהוא עני וזקוק לפרנסה, לא נתמנה).
וב**רות רבה** ה,ז נאמר: רבי יוחנן היה מפזר סלעים (מטבעות) כדי לזכות בהם את שמעון בר בא.
וב**ירושלמי בבא מציעא** ב,ג אמרו: שמעון בר ווה היה מהלך אחורי רבי לעזר. נפל ממנו דינר, הושיטו לו שמעון בר ווה. אמר לו: כבר נתייאשתי ממנו. אמרו: לא התכוון רבי לעזר אלא לזכותו לרבי שמעון בר ווה בשביל שהיה איש עני.
וב**בבלי סנהדרין** ה,ב אמרו (בענין נתינת רשות להורות): על תנאי (רש"י: כגון עד שנה או עד שנתיים ולא יותר) מאי? (רש"י: מהני בתוך הזמן או לא?) - תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן (בר אבא) (כשרצה לצאת לחוץ לארץ): הרי אתה ברשותנו (רש"י: רשות נתונה לך לדון), עד שתבוא (תחזור) אצלנו (ומכאן שאפשר לתת רשות להורות למשך זמן מסוים).
וב**בבלי סנהדרין** יד,א אמרו (בענין סמיכה - מינוי לבית הדין): סומכים בארץ ונסמכים בחוצה לארץ, מאי? (רש"י: אם הסומך עומד בארץ, והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך, מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ, או דילמא כיון דליתיה גביה בשעת סמיכה לא מהניא ליה) - תא שמע: דבכי רבי יוחנן עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו (בזמן שקיבל רבי יוחנן מהנשיא את הסמכות להעניק מינויים לבית הדין) דלסמכיה (ומכאן שאין לסמוך אלא כשהסומך והנסמך בארץ).
וב**ירושלמי כתובות** ב,ו וב**בבלי כתובות** כג,א אמרו: נשבו בנותיו של שמואל, והעלו אותן (השובים) לארץ ישראל. נכנסו לפני רבי חנינה. אמרו לו: נשבינו וטהורות אנו (שלא נטמאנו על ידי השובים), - והתירן (להינשא אפילו לכוהן בחזקת טהורות). אמר (לו רבי חנינא) לשמעון בר בא (שהיה כוהן): היטפל בקרובותיך (לשאת אחת מהן). נשא את הראשונה ומתה, את השנייה ומתה.

שמעון בר בא נולד בבבל. הוא עלה בימי נעוריו לארץ ישראל ולמד תורה אצל רבי חנינא בר חמא, ובייחוד היה תלמידו המובהק של רבי יוחנן. היה כוהן. היה כל ימיו עני מרוד. הוא ביקש את רבי חנינא שייתן לו כתב המלצה, כדי שיוכל למצוא לו משרה בחוץ לארץ, אבל רבי חנינא סירב למלא בקשתו. לאחר מות רבי חנינא, רבי יוחנן נתן לו כתב המלצה והרשה לו לדון ולהורות עד שובו לארץ, והוא יצא לסוריא והתיישב בדמשק. לאחר שיצא לחוץ לארץ נתפנתה משרה בארץ, ורבי יוחנן הצטער על שלא היה אצלו בארץ ישראל שיוכל למנותו בארץ. במכתב שכתב לו חברו רבי אבהו הוא מפציר בו לשוב לארץ ישראל.
שמעון בר בא הובא על פי רוב בירושלמי בלי התואר רבי לפניו, מפני שלא נסמך.

**איגרא דיקר**
ב**ירושלמי חגיגה** א,ח ו**נדרים** י,י אמרו: מהו למנות זקנים לימים? - נשמעינה מן הדא: רבי חייה בר בא אתא לגבי רבי לעזר, אמר ליה: פייס לי לרבי יודן נשייא דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר, ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא. פייסיה וכתב ליה: הרי שלחנו אליכם אדם גדול, שלוחנו וכיוצא בנו (כלומר, כוחו ככוחנו, ששלוחו של אדם כמותו), עד שהוא מגיע אצלנו (המכתב ניתן לו עד שיחזור אצלנו, כלומר, שלא ישתקע בחוץ לארץ).

הרי שענינה של איגרא דיקר אינו כתב המלצה בלבד אלא הוא כתב רשות לדון ולהורות, ועל ידי כתב רשות זה היה יכול למצוא את פרנסתו.

בבבלי סנהדרין ה,ב, שהבאנו לעיל, למדו הלכה זאת ממה שכתב רבי יוחנן לרב שמן בר אבא.

גם רבי חייא בר אבא, שנולד בבבל ועלה לארץ ישראל והיה כוהן, היה עני מרוד ויצא לחוץ לארץ לשם פרנסה.

**אני הולך אצל אבותיך**
ב**פרקי דרבי אליעזר** פרק לג נאמר: רבי חנינא אומר: כל ישראל שמתים בחוצה לארץ נפשותם נאספות אל הארץ, שנאמר: "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים" (שמואל א כה,כט).

אפשר שרבי חנינא אמר "אני הולך אצל אבותיך", מפני שלדבריו נשמות אבותיו של שמעון בר בא שמתו בבבל נאספו אל ארץ ישראל, וכשימות תהיה נשמתו נתונה בארץ עם נשמות אבותיו.

**נטיעה אחת**
ב**תהילים** קמד,יב נאמר: "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם".
וב**ירושלמי יבמות** א,א וב**בראשית רבה** פה,ה אמרו: רבי יוסי בירבי חלפתא ייבם את אשת אחיו. חמש בעילות בעל, ודרך הסדין בעל, וחמש נטיעות נטע: רבי ישמעאל בירבי יוסי, רבי לעזר בירבי יוסי, רבי מנחם בירבי יוסי, רבי חלפתא בירבי יוסי, רבי אבדימוס בירבי יוסי.
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'וילך' סימן ב נאמר: "וייטעהו שורק" - הוא יעקב, שכל הנטיעות שיצאו ממנו היו טובות ונחמדות, כשורק זה שכולו טוב.
וב**בבלי תענית** ה,ב-ו,א אמרו: ...אמר לו: אמשול לך משל. למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך במדבר והיה עייף ורעב וצמא, ומצא אילן שצילו נאה ופירותיו מתוקים ואמת המים עוברת תחתיו. ישב בצילו ואכל מפירותיו ושתה ממימיו. וכשביקש לילך, אמר: אילן, במה אברכך? ...יהי רצון שכל נטיעות שינטעו ממך יהיו כמותך. אף אתה, במה אברכך? ...יהי רצון שכל צאצאי מעיך יהיו כמותך.

הרי שבנים נמשלים כנטיעות ונקראים נטיעות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:4)

במשנה שנינו: אלו מגלחים במועד: **והיוצא מבית האסורין.**

מה בא התנא במשנה ששנה "היוצא מבית האסורים" ללמדנו? שכיון ששנה "הבא מבית השביה", לא היה צריך לשנות "היוצא מבית האסורים", שכן ענינם אחד (בית השביה ובית האסורים הם שני סוגים של בית סוהר). - ואומרים: **הוינן סברין מימר: –** היינו סוברים (חושבים) לומר (אילו שנה התנא במשנה רק "הבא מבית השביה"): **בשהיה חבוש אצל הגוים –** כשהיה שבוי בידי גויים (שהרי אין בית השביה של ישראל, שבימי המשנה לא היה יהודי שבוי בידי יהודים), מותר לגלח את שערו בחול המועד, כיון שלא היה יכול לגלח לפני הרגל, שאין הגויים מניחים לו לגלח בערב החג מפני כבוד הרגל**, אבל אם היה חבוש אצל ישראל –** אם היה כלוא בידי יהודים, **- לא –** אסור לגלח את שערו בחול המועד, כיון שהיה יכול לגלח לפני הרגל, שישראל מניחים לו לגלח בערב החג מפני כבוד הרגל**. אתא מימר לך: –** בא לומר לך (התנא במשנה ששנה גם "היוצא מבית האסורים" בא ללמדנו): **ואפילו** היה **חבוש אצל ישראל –** מותר לגלח את שערו בחול המועד**,** מפני ש**אינו עָרֵב** (נעים) **לאדם לגלח בבית האסורין –** שכיון שהיה חבוש היה בצער, והרי הוא כמי שלא היה יכול לגלח לפני הרגל**.**

הפירוש בקטע הזה הוא על פי המקבילות שמופיעים בהן הביטויים "סברין מימר... אתא מימר לך..." (בירושלמי סנהדרין ח,ו והוריות ג,ז. ובירושלמי נדרים ב,א ונזיר ו,ה מופיעים הביטויים "הוון בעיי מימר... אתא מימר לך...", ומשמעותם זהה).
יש מפרשים את הקטע הזה: בתחילה סברנו, שהתר גילוח בחול המועד הוא רק ליוצא מבית סוהר של גויים; חזרו לומר, שגם היוצא מבית סוהר יהודי מותר בגילוח. לפי פירוש זה, המילים "אתא מימר לך" משמען "חזרו לומר". רא"ש גורס בירושלמי "הדר אמרין" (אין ביטוי כזה בירושלמי). אך לפי גרסתנו אי אפשר לפרש כך, כי "אתא מימר לך" משמעו "בא לומר לך", ואין כאן שינוי דעה כלל.
גם בספר "עיונים בדברי חז"ל ובלשונם" לר"ח ארנטרוי פירש את הקטע הזה כמו שפירשנו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:5)

במשנה שנינו: אלו מגלחים במועד: **והמנודה שהתירו לו חכמים.**

נידוי הוא הרחקת אדם מן הציבור ובידודו במצב של השפלה וביזיון בתורת עונש או כאמצעי כפייה. בית דין מנדים אדם שחייבו אותו בית דין לשלם לחברו ולא רצה לשלם או אדם שמבזה תלמיד חכם או שמזלזל בכבוד הרב.


ואומרים: **מה אנן קיימין?** – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שהמנודה שהתירו לו את נידויו מותר לגלח בחול המועד?) **אם בשהתירו לו קודם לרגל** – כשהתירו לו חכמים את נידויו לפני החג, **- יגלח** – את שערו לפני החג, ואינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שאפשר היה לו לגלח בערב יום טוב**; אם בשלא התירו לו קודם לרגל** – כשלא התירו לו חכמים את נידויו לפני החג, והתירו לו בחול המועד, **- אל יגלח** – אינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שפשע, שהיה לו ללכת אצל חכמים לפני החג שיתירו לו את נידויו, או שהיה לו לפייס את בעל דינו לפני החג כדי שיתירו לו את נידויו, ואין זה אונס שנתיר לו בשביל כך לגלח במועד**; אלא כי נן** (=אנן) **קיימין** – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר)**, בשהתירו לו קודם לרגל** – כשהתירו לו חכמים את נידויו לפני החג, **וחל יום שלשים שלו** – של נידויו, **להיות ברגל** – ולא היה יכול לגלח שערו לפני הרגל, אף על פי שהתירו לו את נידויו**,** מפני **שאין נידוי פחות משלשים** יום**** – מי שנידו אותו חכמים צריך לנהוג נידויו שלושים יום, וכיון שקודם הרגל היה אנוס, שלא בו היה תלוי הדבר, לכן מותר לגלח בחול המועד לאחר שיעברו ימי נידויו, **ואין נזיפה פחותה משבעה ימים** – מי שנזפו בו חכמים צריך לנהוג נזיפתו שבעה ימים, שנזיפה חמורה פחות מנידוי**.**

נראה שלפי הירושלמי, אם לא פשע המנודה, כגון שלא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, או שלא מצא עד הרגל מי שיתירו, מותר לגלח במועד (על פי ריטב"א ור"מ המאירי).

ב**בבלי מועד קטן** יד,ב אמרו: ומנודה שהתירו לו חכמים. - ...דאזל ופייסיה לבעל דיניה (רש"י: ברגל), ואתי קמי דרבנן (רש"י: בית דין), ושרו ליה.

אם מדובר בבבלי שהיה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל ולא פייס, יש מחלוקת בין התלמודים, שלפי הירושלמי, אסור לגלח במועד, שכיון שהיה לו לפייס את בעל דינו קודם הרגל כדי שיתירו לו, אין זה אונס, ולפי הבבלי, כל שלא התירו לו עד המועד מותר, שכיון שלא היה בדעתו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, חשוב אונס. אבל אם מדובר בבבלי שלא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, אין מחלוקת בין התלמודים, שהרי גם לפי הירושלמי, אם לא היה בידו לפייס את בעל דינו קודם הרגל, מותר לגלח במועד, שאנוס הוא.

לפי הירושלמי כאן, אף שהתירו לו את נידויו בתוך שלושים יום, חל הנידוי עליו שלושים יום.
ב**בבלי מועד קטן** טז,א אמרו, שאם נידו בית דין אדם שחייבו אותו בית דין לשלם לחברו ולא רצה לשלם, מתירים לו את נידויו, כשפייס את חברו, אף על פי שלא עברו שלושים יום, וההתר חל מיד, אבל אם נידו אדם שביזה תלמיד חכם או שזלזל בכבוד הרב, אין מתירים לו את נידויו עד שיעברו שלושים יום.


ואומרים: **אין נידוי פחות משלשים יום –** שנאמר (בענין המתאווים במדבר): **"עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם** וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא**"** (במדבר יא,כ)**** – ה' אמר לעם, שייתן להם בשר ויאכלו אותו חודש ימים, עד שיימאס הבשר עליהם ויתעבו וירחיקו אותו. ואפשר לפרש את המילים "והיה לכם לזרא", שהדבר הזה יגרום לכם שתהיו מנודים ומורחקים עד חודש ימים. ומכאן יש ללמוד שאין נידוי פחות משלושים יום**, ואין נזיפה פחותה משבעה ימים –** שנאמר (בענין עונשה של מרים שדיברה במשה): **"**וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ **הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים"** (במדבר יב,יד)**** – ה' אמר למשה, שאילו היה האב כועס על בתו ונוזף בה מפני שדיברה במשה, ולאות נזיפה היה יורק בה, היתה נכלמת ולא היתה מעזה לראות את פניו במשך שבעה ימים. ומכאן יש ללמוד שאין נזיפה פחות משבעה ימים**.**

ב**מסכת שמחות** ה,יז שנו: אין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה פחות משבעה ימים.
וב**בבלי מועד קטן** טז,א אמרו: תנו רבנן: אין נידוי פחות משלושים יום, ואין נזיפה (רש"י: גערה) פחות משבעה ימים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: שנאמר: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים" (במדבר יב).

ב**ויקרא רבה** יח,ד נאמר: "והיה לכם לזרא" - אמר רבי יהודה ברבי סימון: מיכן נעשו זרים לאוהל מועד (הורחקו מלהיכנס לאוהל מועד).
• • •
כיון שדיברו על נזיפה, מספרים על נזיפה שנזף רבי בבר קפרא.

**רבי** (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) **הוה מוקר לבר אלעשא –** רבי היה מכבד את בן אלעשה**. אמר ליה –** אמר לו (לבן אלעשה) **בר קפרא** (בדור המעבר בין תנאים לאמוראים)**: כל עמא שאלין לרבי –** כל העם (הכל) שואלים את רבי (בהלכה)**, ואת לית את שאל ליה –** ואתה אין אתה שואל אותו**!** (ונתכוון בר קפרא לביישו) **- אמר ליה: –** אמר לו (בן אלעשה לבר קפרא): **מה נישאול** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: **ליה**)**? –** מה נשאל אותו (את רבי)? **- אמר ליה: –** אמר לו (בר קפרא לבן אלעשה): **שְׁאוֹל משמים נשקפה –** שאול מתחת עלתה למרום, והמסתכל בשמים רואה שם אותה (שאול היא מקום מתחת לארץ שהמתים יורדים שמה ונאספים בה, ולרוב בלשון נקבה ובלי יידוע)**, הומיה בירכתי ביתה –** רועשת בפינות הבית או במקום חבוי שבבית**,** ואף על פי כן **מפחדת כל-בעלי כנפים –** מפחידה את כל החכמים**, ראוה נערים ונחבאו –** כשראו אותה נערים הסתתרו מפחד**, וישישים קמו עמדו –** זקנים, שדרך לקום מפניהם, קמו ועמדו מפניה לכבדה**, הנס יאמר: הו-הו! –** הבורח מפניה יזעק: וַי וַי! ('הו' היא קריאה של צער)**, והנלכד נלכד בעונו –** הנופל ברשתה נתפש בגלל עוונו**. - הפך רבי וחמתיה גחיך –** הפך רבי את פניו (שהבין שלא בן אלעשה חיבר חידה זו אלא בר קפרא) וראהו (את בר קפרא) צוחק**. אמר רבי** (לבר קפרא)**: איני מכירך –** איני רוצה להכירך**, זקן!** (ולשון כעס וקפידה היא על שבייש בר קפרא את חתנו) **- וידע דלית הוא מתמנייא ביומוי –** וידע (בר קפרא) שאין הוא מתמנה (נסמך להיות דיין ומורה הוראה) בימיו (של רבי) (הגרסה ב"שרידי הירושלמי": וידע דלא מתמני ביומוי)**.**

ב**בבלי נדרים** נא,א אמרו: בן אלעשה חתניה דרבי הוה ועשיר גדול הוה.
וסיפרו שם, שבחתונת רבי שמעון ברבי אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "תועבה", ורקד רבי ופירש בר קפרא מילה זו, ושוב אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "תבל", ועשה רבי כן, ושוב אמר בר קפרא לרבי, שאם ירקוד לו יפרש לו את המילה "זימה", ועשה רבי כן, ולא יכל בן אלעשה לסבול ולראות שביזה רבי את עצמו, ועמדו ויצאו הוא ואשתו משם.
וב**בבלי עירובין** פו,א אמרו: רבי מכבד עשירים.

בר אלעשא היה אדם עשיר. הוא זכה להיות חתנו של רבי לא בזכות תורתו ולא בזכות חוכמתו אלא הודות לעושרו הרב. רבי כיבד אותו, ומכאן בא כנראה מה שאמרו על רבי, שהיה מכבד עשירים.

בר אלעשא לא נמנה על החכמים, ובר קפרא קנטרו על כך. דברי החידה של בר קפרא מכוונים נגד בר אלעשא, שלא היה בן תורה ועלה לגדולה והפיל פחדו על החכמים. בר קפרא העליב את חתנו של רבי, ורבי שהוקיר את חתנו הקפיד על בר קפרא.
החידה היא לעג וקלס על בר אלעשא. פתרון החידה: **שאול משמים נשקפה** – הוא מתגאה עד לשמים ומתהלל ברוב עושרו. **הומיה בירכתי ביתה** – גם בביתו היה מטיל אימה יתרה ועושה מריבה עימם. **מפחדת כל בעלי כנפיים** – אף התלמידים שבישיבת רבי שכמה מהם סופם להתעלות ולהתמנות לחכמים היו יראים ממנו. **ראוה נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו** – הכל היו מכבדים אותו ומהדרים את פניו מתוך יראה. **הנס יאמר הו הו** – מי שלא נהג בו כבוד כפי רצונו היה נס מפניו, כדי שלא ידע בר אלעשא מי היה זה. **והנלכד נלכד בעוונו** – אם מצא בר אלעשא את מי שלא נהג בו כבוד, היה נוקם ממנו את נקמת כבודו המחולל ("שערי תורת ארץ ישראל").

אפשר שדברי בר קפרא נאמרו כלפי בתו של רבי, אשתו של בר אלעשא, שהיתה נוהגת יהירות בעצמה ומטילה אימתה על סביבותיה.
ואפשר שבר קפרא התכוון בחידה ששם בפי בר אלעשא למתוח ביקורת על הנהגת נשיאותו של רבי. לבר קפרא היתה תרעומת על בית הנשיא, על שהשתררו עליו ועל חכמים אחרים בתוקף סמכות הנשיאות, והם הוכרחו למלא אחרי פקודתם. לפי זה, "ביתה" בדברי בר קפרא הוא בית הנשיא ("עלי תמר").

נראה שדברי בר קפרא הם על רקע התחרות בין החכמים לעשירים בנסיונות לשאת חן בעיני הנשיאות בימי רבי יהודה הנשיא, שהיו לה סמכויות נרחבות, ובהן מינויים לדיינים ולתפקידים ציבוריים. רבי כיבד את העשירים ומינה אותם למשרות ציבוריות. רבי עצמו נמנה במעמד העשירים, שכן היה עשיר מאוד. קרבתו של רבי לעשירים ותמיכתו בהם עוררה התנגדות בקרב החכמים (על פי ספרים ומאמרים).

היה בין רבי יהודה הנשיא ובר קפרא מתח על רקע אישי, וכנראה גם משום שבר קפרא, החכם הדרומי הבולט בדורו, נחשב נציג חכמי הדרום (לוד). המרכז בלוד היה אז שני בחשיבותו לזה של ציפורי, ורבי יהודה הנשיא, שישב בציפורי, רצה לכוף למרותו את חכמי לוד, ולכן לא רצה לסמוך את בר קפרא ("לוד וחכמיה").

בר קפרא עורר עליו לא אחת את רוגזו של רבי, על ידי חידודיו ומליצותיו (ראה ויקרא רבה כח,ב).

**שאול משמים נשקפה...**
בר קפרא השתמש בחידתו-משלו במילים ובביטויים מן המקרא:
משלי ה,ה: "**שְׁאוֹל** צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ"; משלי ז,כז: "דַּרְכֵי **שְׁאוֹל** בֵּיתָהּ"; משלי ט,יח: "בְּעִמְקֵי **שְׁאוֹל** קְרֻאֶיהָ".
תהילים פה,יב: "וְצֶדֶק **מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף**".
משלי ז,יא: "**הֹמִיָּה** הִיא וְסֹרָרֶת"; משלי ט,יג: "אֵשֶׁת כְּסִילוּת **הֹמִיָּה**".
תהילים קכח,ג: "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה **בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ**".
משלי א,יז: "**כָּל-בַּעַל כָּנָף**".
איוב כט,ח: "**רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ**".
ישעיהו כד,יח: וְהָיָה **הַנָּס** מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת **יִלָּכֵד** בַּפָּח" (וכן ירמיהו מח,מד).
עמוס ה,טז: "וּבְכָל חוּצוֹת **יֹאמְרוּ הוֹ-הוֹ**".
משלי ה,כב: "**עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ**".

ב**קטעי מדרשים - גניזה** נאמר: אישה רעה נשיכתה גורמת מיתה, הדא הוא דכתיב: "דרכי שאול ביתה" וגו' (משלי ז,כז).
וב**אוצר המדרשים** עמוד קסב נאמר: אישה רעה - "דרכי שאול ביתה, יורדות אל חדרי מוות" (משלי ז), וכן כתב בן סירא: אישה רעה מתנה רעה, בחיק רשע תינתן.

הפסוקים ב'משלי' שהשתמש בהם בר קפרא נאמרו כמשל לאישה רעה. גם הפסוק ב'תהילים' שהשתמש בו בר קפרא נאמר על אישה. לכן אפשר שדברי בר קפרא נאמרו כלפי בתו של רבי, אשתו של בר אלעשא, כאמור לעיל.

המשל של בר קפרא בנוי במשקל שירת המקרא. יש בו שלושה בתים. הבית הראשון הוא של שלוש צלעות (טורים), והבתים השני והשלישי הם של שתי צלעות כל אחד. בכל צלע יש שלוש מילים מוטעמות (שלוש נקישות).
על פי משקל המשל, המילה 'שאול' היא תחילתו של המשל, והיא הנושא של הבית הראשון, ולכן אין לפרש את המילה 'שאול' כמילת ציווי 'שאל!'.

**בעלי כנפיים**
ב**מדרש תהילים** סח,ח נאמר: כנסת ישראל שנמשלה ליונה מקבלת התורה, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף". ולמה נמשלו ישראל ליונה? לומר, מה יונה אינה ניצלת אלא בכנפיה, כך ישראל אינם ניצולים אלא בזכות התורה שנמשלה לכסף. "ואברותיה בירקרק חרוץ" - אלו המשניות והמסכתות.
וב**אליהו רבה** פרשה כה נאמר: "ואפרוש כנפי עליך" (יחזקאל טז,ח) - זו תורה (ה' נתן לישראל את התורה).

הרי שהתורה היא כנף, ולכן בעלי כנפיים הם חכמים בעלי תורה (יודעים תורה).

**וידע דלית הוא מתמניא ביומוי**
לרבי יהודה הנשיא היתה הסמכות לסמיכת חכמים, שעיקרה מתן רשות להיות דיין ומורה הוראה. לעיתים מנע רבי את המינוי (סמיכה) מאנשים שפגעו בו או שגילו התנגדות כלשהי להנהגתו, כמסופר כאן. בירושלמי תעניות ד,ב מסופר, שרבי נעלב מדבריו של רבי חנינא בר חמא, ולכן סירב למנותו. בקוהלת רבה פרשה א פסוק יא מסופר על מניעת המינוי מיהודה ומחזקיה בני רבי חייא (לגבי הרקע לכך, ראה בבלי סנהדרין לח,א).
ייתכן, שבנוסף לשיקול האישי, נמנע רבי מלמנות את בר קפרא שהיה חכם דרומי מחשש לעצמאות יתר של הדרום.
אמצעי אחר להענשת יריביו, שהיה ברשותו של רבי, הוא נידוי זמני (הרחקה מבית מדרשו של הנשיא לזמן מסוים). הוא עשה זאת לרבי חייא בשתי הזדמנויות שונות:
ב**ירושלמי כלאיים** ט,ד סיפרו, שרבי חייא בייש את רבי, וממה שאמר לו רבי, ידע רבי חייא שרבי כועס עליו, ולא נכנס אצל רבי שלושים יום, שנהג רבי חייא נזיפות בעצמו. וב**בבלי מועד קטן** טז,א-ב סיפרו, שרבי חייא עשה שלא כפי שגזר רבי, והקפיד רבי, וממה שאמר לו רבי, ידע רבי חייא שרבי כועס עליו, ונהג נזיפות בעצמו שלושים יום.
וב**בבלי מועד קטן** טז,א-ב אמרו: תנו רבנן: אין נזיפה פחות משבעה ימים. - ונזיפה דידהו שבעה, ותו לא? והא רבי שמעון בר רבי ובר קפרא היו יושבים ולומדים, והיתה קשה להם השמועה (ההלכה שעמדו בה). אמר לו רבי שמעון לבר קפרא: דבר זה צריך רבי (רק רבי (רבי יהודה הנשיא) יכול לפרשה). אמר לו בר קפרא לרבי שמעון: ומה רבי אומר בדבר זה! (דרך זלזול אמר כך: מה יכול לומר בדבר זה!) הלך (רבי שמעון) ואמר לו לאביו. הקפיד (רבי). בא בר קפרא לראותו, אמר לו: בר קפרא, איני מכירך מעולם (רש"י: רמז לו שאינו רוצה לראותו). ידע שיש בליבו עליו (טינה). נהג נזיפות בעצמו שלושים יום. אלמא, נזיפה דידהו תלתין יומין! - נזיפת נשיא שאני.

רבי יהודה הנשיא, בניגוד לקודמיו (כמסופר להלן), לא השתמש בנידוי אלא באמצעי חמור פחות מנידוי, והוא הנזיפה, שהיא הרחקה של שלושים יום מבית המדרש. שתי סיבות הביאו לשינוי זה. האחת, שבתקופתו כבר לא היתה מחלוקת של ממש על סמכות הנשיא, ולא נעשו ניסיונות רציניים לערער את מעמדו. השנייה, קבלת תקנת אושא שלא מנדים זקן (ראה להלן), שנתקבלה בסמוך לעלייתו לנשיאות. רבי יהודה הנשיא הסתפק רק בנזיפה כלפי חכמים שפגעו בכבודו או שהפרו את תקנותיו. הצורך בשימוש בנזיפה נועד להבטיח הטלת מרותו המוחלטת על תלמידיו.
• • •
כיון שדיברו על נידוי, מספרים על נידויים שנידו חכמים את חכמים אחרים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:6)

ומספרים: **ביקשו** (חכמים) **לנדות את רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **–** שהיה רבי מאיר חולק על דבריהם**. אמר להן** (רבי מאיר לחכמים)**: איני שומע לכם –** אינני מציית לכם להיות בנידוי, **עד שתאמרו לי את מי מנדין ועל מה מנדין ועל כמה דברים מנדין –** שרצה רבי מאיר לבדוק אותם תחילה אם הם בקיאים בדיני נידוי ויודעים איזה אדם מנדים ומהן עילות הנידוי ועל אילו דברים מנדים את האדם, משום שמי שאינו יודע דיני נידוי אין נידויו כלום**.**

ב**בבלי הוריות** יג,ב מסופר, שרבי מאיר ורבי נתן עשו קנוניה נגד רבן שמעון בן גמליאל שהיה נשיא, כדי שרבי נתן יבוא במקום רבן שמעון בן גמליאל כנשיא, ורבן שמעון בן גמליאל הצליח להתגבר על קנוניה זו וציוה להוציא אותם מבית המדרש. מהבבלי יוצא, שעונשו של החולק על סמכות הנשיא הוא הוצאתו מבית המדרש, וזהו עיקר הנידוי.

סביר שהיה מאבק על הנהגת הסנהדרין. לפי הבבלי, רבי מאיר ורבי נתן ניסו להדיח את רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותו (והשווה ירושלמי ביכורים ג,ג).
נראה שביקשו לנדות את רבי מאיר על שהתקומם נגד הנהגתו של הנשיא ופגע בכבודו. אומנם משמעות הלשון "ביקשו" היא שרצו אך לא הוציאו מזימתם לפועל, אבל בסמוך מובאת אותה לשון: "ביקשו לנדות את רבי ליעזר", ואותו נידו (כמסופר בבבלי). אפשר שהלשון "ביקשו לנדות" היא לשון נקייה, והכוונה שנידו. יש מקום לשער שעשו פעולת נידוי נגד רבי מאיר, אלא שרבי מאיר הוכיח שהנידוי אינו בר תוקף, וניצל עקב זאת מן הנידוי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:7)

ומספרים עוד: **ביקשו** (חכמים) **לנדות את רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **–** על שהחזיק במחלוקת נגד חכמים הרבים**. אמרין: –** אמרו (חכמים): **מאן אזל מודע ליה? –** מי ילך להודיע לו (לרבי אליעזר שביקשו לנדותו)? **- אמר רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים, תלמידו של רבי אליעזר)**: אנא אזל מודע ליה –** אני אלך להודיע לו**. אתא לגביה –** בא (רבי עקיבא) אצלו**, אמר ליה: –** אמר לו (רבי עקיבא לרבי אליעזר): **רבי, רבי, חביריך מנדין** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": מנ**ו**דים) **לך –** הודיע לו בלשון כבוד, ולא אמר שחבריו ביקשו לנדות אותו אלא כאילו הם מנודים ממנו**. נסתיה נפק ליה לברא –** לקח (רבי אליעזר) אותו (את רבי עקיבא) והוציא אותו לחוץ**, אמר** (רבי אליעזר)**: חרוביתא, חרוביתא –** חרובית (עץ החרוב), חרובית**, אין הלכה כדבריהם, איתעוקרין! –** אם הלכה כדבריהם (של חכמים), היעקרי (ממקומך)! **- ולא איתעקרת –** ולא נעקרה (החרוב ממקומה)**. -** חזר ואמר: **אין הלכה כדבריי, איתעוקרין! –** אם הלכה כדבריי, היעקרי (ממקומך)! **- ואיתעקרת –** ונעקרה (החרוב ממקומה)**. -** חזר ואמר: **אין הלכה כדבריהן, חוזרין! –** אם הלכה כדבריהם (של חכמים), חזרי (למקומך)! **- ולא חזרת –** ולא חזרה (החרוב למקומה)**. -** חזר ואמר: **אין הלכה כדבריי, חוזרין! –** אם הלכה כדבריי, חזרי (למקומך)! **- וחזרת –** וחזרה (החרוב למקומה)**.**

ושואלים: **כל הדין שבחא, ולית הלכה כרבי אליעזר?! –** כל השבח הזה, ו(אף על פי כן) אין הלכה כרבי אליעזר?! שהמופת שנעשה לרבי אליעזר הוא ראיה שמן השמים מורים שהלכה כדברי רבי אליעזר ולא כדבריהם.

ומשיבים: **אמר רבי חנינה: משניתנה** (התורה) **לא ניתנה אלא "אחרי רבים להטות"** (שמות כג,ב) **–** לאחר שניתנה התורה מן השמים, בכל מחלוקת שיחלקו בה החכמים, אין מכריעים את ההלכה על פי ראיה מן השמים, אלא הולכים אחרי המרובים, וכיון שרבי אליעזר יחיד וחכמים מרובים, אין הלכה כדברי רבי אליעזר אלא כדברי חכמים**.**

ושואלים: **ולית רבי אליעזר ידע –** וכי אין רבי אליעזר יודע **ש"אחרי רבים להטות"?! –** ומדוע ביקש להוכיח מן החרוב שהלכה כדבריו?**** (במסירה שלפנינו נשמטה שאלה זו בשל שוויון סופות, ונוספה בידי מגיה, וישנה גם ב"שרידי הירושלמי")

ומשיבים: **לא הקפיד אלא על ידי** (בגלל) **ששרפו טהרותיו בפניו –** רבי אליעזר וחכמים נחלקו בתנורו של חכיניי (כמובא בסמוך), שרבי אליעזר טיהר את התנור, ולא טימא התנור אוכלים או משקים של תרומה שבתוכו, וחכמים טימאו את התנור, וטימא התנור אוכלים או משקים של תרומה שבתוכו, ושרפו חכמים בנוכחותו של רבי אליעזר את הטהרות הללו, שהוא טיהר לפני שנידונו בבית הוועד ולפני שהוכרעה בהן הלכה כל שהיא, ולכן התרגז רבי אליעזר וביקש להוכיח שהלכה כדבריו, כיון שבשרפת הטהרות שטיהר רבי אליעזר לפני הכרעת ההלכה היתה הפגנה של התנגדות להכרעותיו ופסקיו בהלכה ושל ביטול תלמודו ושמועתו**.**

ומביאים את מחלוקת רבי אליעזר וחבריו שעליה ביקשו לנדותו: **תמן תנינן: –** שם (במקום אחר - משנה כלים ה,י) שנינו: **חיתכו חוליות –** חתך את התנור ברוחבו לחוליות, שכל אחת היתה פחות מארבעה טפחים, **ונתן חול בין חולייא לחולייא –** שהניח חוליה על גבי חוליה ונתן חול ביניהן, שלא יתחברו זו לזו, אבל טח על הכל בטיט מבחוץ, כדרך שעושים לתנורים, **- רבי ליעזר מטהר –** את התנור, כלומר, שלדעתו אינו מקבל טומאה, הואיל ויש חול בין החוליות, ואינו נחשב לתנור שלם אלא לתנור שבור**, וחכמים מטמין** (מטמאין) **–** חכמים סוברים, שהתנור מקבל טומאה, לפי שהטיט מחבר את החוליות לתנור שלם**. זה תנורו של חכיניי –** שם אדם שהיה עושה תנורים כאלה**.**

**אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: חכך** (פגע, פורענות) **גדול נעשה באותו היום –** שבו נחלקו רבי אליעזר וחבריו, כמסופר להלן**. כל מקום שהיתה עינו של רבי ליעזר מבטת** (מביטה) **היה נשדף –** התבואה, שבאותו מקום שנתן בו רבי אליעזר את עינו, נשדפה (נתייבשה ונתקלקלה)**, ולא עוד** (לא זו בלבד) **אלא אפילו חיטה אחת חצייה נשדף –** חצייה, שנתן בו רבי אליעזר את עינו, נשדף, **וחצייה לא נשדף –** חצייה, שלא נתן בו רבי אליעזר את עינו, לא נשדף**, והיו עמודי בית הוועד** (בית המדרש) **מרופפים** (נעים, נדים) **–** לסימן שהלכה כדברי רבי אליעזר**. אמר להן** (לעמודים) **רבי יהושע** (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני)**: אם חברים מתלחמים –** אם חכמים מתווכחים ומתנצחים זה עם זה בהלכה**, אתם מה איכפת לכם? –** מה זה ענינכם? שלא היה לכם להיות מרופפים. **- ויצאה בת קול** (קול מן השמים) **ואמרה: הלכה כאליעזר בני –** לשון חיבה היא כלפי רבי אליעזר**. - אמר רבי יהושע: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא"** (דברים ל,יב) **–** אין קיום התורה תלוי בגורמים שמימיים, ולכן בבירור ההלכה אין משגיחים (שמים לב) בבת קול**.**

המחלוקת והמופתים בבית הוועד שסיפר רבי ירמיה עליהם קדמו להודעת הנידוי לרבי אליעזר והמופתים חוץ לביתו של רבי אליעזר שסופר עליהם לעיל.


**רבי קריספי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר **בשם רבי** (יהודה הנשיא)**: אם יאמר לי אדם: כך שנה רבי ליעזר –** אם יאמר אדם לרבי, שסידר את המשנה, שבמקום ששנה רבי במשנה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים, הדברים ששנה בשמם של חכמים אחרים הם דברי רבי אליעזר (והדברים ששנה בשמו של רבי אליעזר הם דברי חכמים אחרים), שלא כפי ששנה רבי**, שונה אני כדבריו –** היה רבי חוזר בו ומקבל את דברי אותו אדם, ושונה את המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים כפי ששונה אותו אדם**, אלא דתנָיָא מחלפין –** אלא שתנאים (חכמים השונים משניות) מחליפים (הופכים את המחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אחרים), שבכמה מקומות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אחרים, יש תנאים ששונים את מחלוקתם בגרסה הפוכה מתנאים אחרים, וכששנה רבי במשנה את המחלוקות בין רבי אליעזר וחכמים אחרים, יש ששנה כפי ששנו תנאים אלה ויש ששנה כפי ששנו תנאים אחרים, שלא היה בידיו של רבי להכריע כיצד שנה רבי אליעזר. אלה דברי רבי**.**

ומספרים: **חד זמן הוה עבר בשוקא –** פעם אחת (לאחר שנידוהו) היה (רבי אליעזר) עובר בשוק, **וחמת חדא איתא סחותה דבייתא –** וראתה אישה אחת את האשפה של הבית (המילה "סוחה" (ישעיהו ה,כה) תרגומה "סחותא"), **וטלקת ונפלת גו רישיה –** והשליכה (את האשפה) ונפלה על ראשו (של רבי אליעזר)**. אמר** (רבי אליעזר)**: דומה** (נדמה, נראה) **שהיום חביריי מקרבין אותי –** מתירים את נידויי**, דכתיב: –** שכתוב: **"מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן**, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ**"** (תהילים קיג,ז-ח) **–** ה' מרים מאשפות את האיש המדוכא והמושפל, כדי להושיב אותו בין שרים ונכבדים. על סמך הכתוב הזה, ראה רבי אליעזר בהימצאותו באשפה שנפלה עליו סימן שחבריו שנידו אותו יתנחמו ויקרבוהו ויושיבו אותו בבית הוועד עימהם**.**

ב**בבלי בבא מציעא** נט,א-ב אמרו: תנן התם: חתכו (את התנור) חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים. וזה הוא תנורו של עכנאי.
מאי עכנאי? - אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפוהו הלכות (חכמים הקיפו את רבי אליעזר בדברים המוכיחים את דעתם וסותרים את דעתו) כעכנא זה (כנחש המתפתל בצורת עיגול) וטימאוהו.

תנא: באותו היום (שנשאלה שאלה זו בבית המדרש) השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם (להוכיח את דעתו) ולא קיבלו הימנו (לא הודו חכמים לדבריו). אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים תוכיח. חזרו המים (שבאמת המים) לאחוריהם (זרמו בכיוון הנגדי). אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. היטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם (בכתלים) רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים (מתווכחים) זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם? - לא נפלו (הכתלים) מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטים ועומדים.
חזר (רבי אליעזר) ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול (מן השמים) ואמרה להם: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא" (דברים ל). - מאי "לא בשמים היא"? - אמר רבי ירמיה: אין משגיחים בבת קול, שכבר נתת לנו (תורה) על הר סיני וכתוב בה: "אחרי רבים להטות" (שמות כג).
מצאו רבי נתן לאליהו (הנביא), אמר לו: מה עשה הקב"ה באותה שעה (שאמר רבי יהושע מה שאמר)? - אמר לו: שחק ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני! (שהרי הביאו ראיה מן התורה)

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש (רש"י: על ידי מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש, שנפלה טומאה לאויר תנור זה, וחזרו ועשו על גביו טהרות, וטיהרם רבי אליעזר, והביאום ושרפום לפניו), ונמנו עליו ובירכוהו (נידו אותו, ולשון נקייה היא כלפי רבי אליעזר). אמרו: מי ילך ויודיעו (שהוא מנודה)? - אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו (שלא בדרך כבוד), ויחריב את העולם (שיארע אסון לרבי אליעזר מבשורה רעה פתאומית). מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים (רש"י: ענין צער ואבל), ונתעטף שחורים, וחלץ מנעליו, והלך וישב לו ברחוק ארבע אמות (מחמת הנידוי). - אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים (שאתה לובש ויושב כך)? - אמר לו: רבי, כמדומה לי (מטבע לשון הבאה להביע היסוס ומתינות של כבוד) שחבריך בדלים ממך (לשון כבוד הוא, כלומר, שהבדילוך מהם). - אף הוא (רבי אליעזר) קרע בגדיו (רש"י: שהמנודה חייב בקריעה) וחלץ מנעליו (רש"י: שהמנודה אסור בנעילת הסנדל), ונשמט (רש"י: מן הכיסא) וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים; ויש אומרים: אף בצק שביד אישה תפח (התקלקל).

תנא: אף (קצף) גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נשרף. ואף רבן גמליאל (רש"י: נשיא היה, ועל פיו נעשה) היה בא בספינה (באותה שעה), עמד נחשול שבים (סערה בים) לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל בן הורקנוס (מפני צערו). עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי (לנדותו) ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקות בישראל (רש"י: שלא ירגיל היחיד לחלוק על המרובים). מיד נח הים מזעפו.

**השוואת הבבלי והירושלמי**
בבבלי מובא הסיפור על נידויו של רבי אליעזר בהקשר לאונאת דברים, ללמדנו על חומרת העבירה, כשהסיפור מסיים: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. בירושלמי מובא הסיפור בהקשר לנידוי, שרצו לנדות את רבי מאיר, ורצו לנדות את רבי אליעזר.
בירושלמי - תנורו של חכיניי, ואילו בבבלי - תנורו של עכנאי. לפי הבבלי, עכנאי פירושו נחש (אפשר שאף חכיניי פירושו נחש). משנה זו שמדברת בתנורו של עכנאי / חכיניי מדברת גם בתנור אחר שנקרא תנורו של בן דינאי. בן דינאי הוא שם אדם, ולכן נראה שגם עכנאי / חכיניי הוא שם אדם, ושני התנורים שבאותה משנה נקראים על שם אדם.
בירושלמי אמרו, שביקשו לנדות את רבי אליעזר, ולא אמרו כאן במפורש שנידוהו לבסוף. אבל בבבלי אמרו במפורש שנידוהו ("בירכוהו") לבסוף. סיבת הנידוי היתה, על שפסק הלכה למעשה נגד דעת הרוב.
לפי הירושלמי, רבי עקיבא הלך להודיע לרבי אליעזר שביקשו חבריו לנדותו, ורבי אליעזר הוכיח לרבי עקיבא מהחרוב שהלכה כדבריו ושאין הלכה כדברי חבריו (ולא הזכירו בירושלמי מופתים אחרים שעשה רבי אליעזר להוכיח שהלכה כמותו, אלא עמודי בית המדרש מאליהם היו מרופפים ובת קול מאליה יצאה, ולא על פיו של רבי אליעזר). ואילו לפי הבבלי, רבי אליעזר הוכיח לחבריו שהלכה כמותו מהחרוב ומאמת המים ומכותלי בית המדרש ומבת קול מן השמים, ולאחר שנידוהו הלך רבי עקיבא להודיע לרבי אליעזר שנידוהו.
לפי הירושלמי, מופת החרוב היה חוץ לביתו של רבי אליעזר, ולפי הבבלי, הוא היה חוץ לבית המדרש.
בירושלמי - עמודי בית הוועד, ואילו בבבלי - כותלי בית המדרש (בארץ ישראל היה מקובל סגנון בנייה של עמודים תומכים, ואילו בבבל בנו כתלים מלבני חמר ומסרו את הסיפור בהתאם).
לפי הבבלי, שלא כמו לפי הירושלמי, אמרה בת קול: "הלכה כמותו בכל מקום".
בבבלי הובאה תגובת הקב"ה: "ניצחוני בני", שלא נמצאת בירושלמי.
לפי הירושלמי, כל מקום שהיתה עינו של רבי אליעזר מבטת היה נש**ד**ף. ואילו לפי הבבלי, כל מקום שנתן בו רבי אליעזר עיניו נש**ר**ף.

ב**בבלי סנהדרין** סח,א וב**מסכת אבות דרבי נתן** פרק כה אמרו: כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים לבקרו. ...נכנסו וישבו לפניו ברחוק ארבע אמות (רש"י: מפני הנידוי שבירכוהו במחלוקת תנורו של עכנאי). אמר להם: למה באתם? - אמרו לו: ללמוד תורה באנו. - אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? - אמרו לו: לא היה לנו פנאי (רמ"ה: ולא מפני כן אלא לפי שבירכוהו, אלא שלא רצו לומר כן מפני כבודו). ...והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור, עד שיצתה נשמתו בטהרה (במילה טהור). עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: הותר הנדר (הנידוי), הותר הנדר!
וב**ירושלמי שבת** ב,ז אמרו: מעשה ברבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשכה... נכנסו (תלמידיו) אצלו והיו שואלים אותו, והיה אומר להם על הטמא טמא ועל הטהור טהור, ובאחרונה אמר טהור, ונסתלקה נשמתו. אמרו (תלמידיו): ניכר רבי שהוא טהור. - אמר רבי מנא (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי): ועד כדון (ועד עכשיו) ניכר (שהוא טהור). - נכנס רבי יהושע וחלץ את תפיליו, והיה מגפפו ומנשקו ובוכה ואומר: רבי, רבי, הותר הנדר!

הפסק של רבי אליעזר, שתנורו של חכיניי טהור, הביא לנידויו, והפסק "טהור" שאמר ביציאת נשמתו הביא להתרת הנידוי.

ב**משנה עדויות** ז,ז שנו: הם (רבי יהושע ורבי פפייס) העידו על תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, שהוא טמא; שרבי אליעזר מטהר.
וב**תוספתא עדויות** ב,א שנו: חיתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, והיה נקרא תנור של עכנאי, שעליו רבו מחלוקות בישראל.

המחלוקת בתנור של עכנאי היתה שיאה של היאבקות ארוכה וממושכת בין רבי אליעזר לבין החכמים ובית הנשיא. חכמי יבנה, והנשיא רבן גמליאל בראשם, התאמצו אחרי חורבן הבית לכונן ולחזק ביבנה את התורה על ידי חיסול המחלוקת הממושכת שבין בית שמאי ובין בית הלל ויצירת אחדות וקביעות בהלכה. לשם כך היה חשוב לשמור על הכלל של "אחרי רבים להטות" ולא לסבול את הפרתו אפילו על ידי אדם גדול כרבי אליעזר. הנשיא רבן גמליאל והסנהדרין נצטרפו במאבקם המשותף נגד היחידים שסירבו להיכפף למרותה של ההנהגה המרכזית.
רבי אליעזר היה מנודה עד יום מותו, כיון שלא חזר בו. הוא הוצא מבית המדרש והשלים את ימיו בבדידות. חבריו ורוב תלמידיו פרשו ממנו, לא פנו אליו, ולא עסקו בהלכותיו. רק סמוך למותו נכנסו חכמי הדור לבקרו, ושאלוהו בדברי תורה. לאחר שנפטר התירו את הנידוי. לאחר פטירתו נשתנה היחס אליו, ושמועותיו והלכותיו באו בקהל החכמים ובמשנתנו. הלכותיו הובאו במשנה לרוב בשמו.

רמב"ן סבור, שלא נידו את רבי אליעזר בלבד אלא החרימו אותו בחרם שהוא חמור מנידוי, שכיון שלא רצה לחזור והחזיק במחלוקת יותר מדי, לפיכך החרימוהו.
רד"ל מוכיח במבוא לפירושו לפרקי דרבי אליעזר, שהנידוי שנידו את רבי אליעזר לא היה נידוי גמור בפרטי הלכותיו, וכל מטרתו היתה להבדילו מן החכמים ולהרחיקו מבית הוועד ביבנה, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ומה שקרע בגדיו וחלץ נעליו ונשמט וישב על גבי קרקע (בבלי בבא מציעא), כשבא רבי עקיבא להודיע לו שחבריו בדלים ממנו, עשה מתוך צער, ולא משום שמנודה מצווה בהם.
אולם נראה שהנידוי שנידו את רבי אליעזר היה נידוי גמור, אלא שעיקר הנידוי הוא ההוצאה מבית מדרשם של חכמים.

בניגוד לרבי מאיר שהתנגד לחבריו שביקשו לנדותו, קיבל רבי אליעזר את גזר דינם של חבריו ולא ניסה להיחלץ מן הנידוי, משום שהיה בטוח בצדקת דעתו ולא יכל לוותר על דעתו ולהיכנע לדעת חבריו.

בבבלי אמרו, שכשהלך רבי עקיבא להודיע לרבי אליעזר שנידוהו, ישב לו רבי עקיבא ברחוק ארבע אמות, כדין מנודה, וכן כשחלה רבי אליעזר ונכנסו חכמים לבקרו, ישבו לפניו ברחוק ארבע אמות. אבל בירושלמי כאן ובשבת לא אמרו כך. מכאן, שלפי הירושלמי, לא היה זה נידוי גמור.
אולם נראה שבארץ ישראל לא אסרו מלהתקרב לתחום ארבע אמותיו של המנודה, ורק בבבל נהגו להתרחק ארבע אמות מהמנודה, והתלמוד הבבלי הכניס את מנהג בבל לתוך הסיפור על נידויו של רבי אליעזר.

**"אחרי רבים להטות"**
ב**תוספתא ברכות** ד,טו שנו: ..."אחרי רבים להטות" - אף על פי שאתה אומר כך וחבריך אומרים כך, הלכה כדברי המרובים.
וב**תוספתא ביצה** ב,יב שנו: ..."אחרי רבים להטות" - אף על פי שאתה אוסר והם מתירים, הלכה כדברי המרובים.
וב**ירושלמי סנהדרין** ד,ב אמרו: ...אמר (משה) לפניו (לפני הקב"ה): ריבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה? - אמר לו: "אחרי רבים להטות" - רבו המזכים - זכו, רבו המחייבים - חייבו.
וב**מדרש תהילים** יב,ד נאמר: ...כל דיבור שהיה אומר הקב"ה למשה, היה אומר ארבעים ותשעה פנים טהור, וארבעים ותשעה פנים טמא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, עד מתי נעמוד על בירורו של דבר? - אמר לו: "אחרי רבים להטות" - רבו המטמאים טמא, רבו המטהרים טהור.

תנורו של חכיניי
תנור של חוליות הוא תנור שלאחר שנוצר נחתך בבית האומן לחוליות שרוחבן פחות מארבעה טפחים. בזמן השימוש מרכיבים אותן, ובזמן שהתנור נטמא קל לפרקו לחלקיו ולטהרו על ידי כך.
בתנורו של חכיניי טפלו את התנור של חוליות בטפלה מבפנים ומבחוץ באופן שאין להכיר את החוליות יותר.

**"אליעזר בני"**
ב**מדרש תנחומא** פרשת 'חוקת' סימן ח נאמר: רבי אחא בשם רבי יוסי בר חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום, שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה: אליעזר בני אומר: "עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים". - אמר (משה) לפניו (לפני הקב"ה): ריבון העולמים, העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה בשמו של בשר ודם? - אמר לו: צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה אדומה תחילה: "רבי אליעזר אומר: עגלה בת שנתה ופרה בת שתיים". - אמר לפניו: ריבון העולמים, יהי רצון שיהא מחלצי. - אמר לו: חייך, שהוא מחלציך (שהיה לוי).

**תניא מחלפין**
ב**ספרי דברים** פסקה קפח נאמר: מניין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר לומר (מחליף בכוונה כדי לומר) על טמא טהור ועל טהור טמא (כדי שתהא הלכה כרבי אליעזר), שהוא עובר בלא תעשה? - תלמוד לומר: "לא תסיג גבול רעך".

בכמה מקומות שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אחרים מצאנו שיש תנאים שמחליפים דברי רבי אליעזר בדברי החכמים האחרים ודברי החכמים האחרים בדברי רבי אליעזר:
משנה כלאיים ט,ג, תוספתא כלאיים ה,יז וירושלמי כלאיים ט,ג (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי מאיר);
משנה סוכה א,יא ובבלי סוכה יט,ב (במשנה שנה רבי את דברי רבי אליעזר כפי ששנה רבי נתן);
משנה בבא בתרא ט,ז, תוספתא בבא בתרא י,יב, בבלי בבא בתרא קנו,ב וירושלמי בבא בתרא ט,י (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי יהודה);
משנה כלים כח,ב ותוספתא כלים (בבא בתרא) ו,ח (רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים כיצד שנה רבי אליעזר, ובמשנה שנה רבי כפי ששנה רבי יהודה).

היו שהחליפו דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע, כדי שתהיה הלכה כרבי אליעזר.
עם נידויו של רבי אליעזר הורחקו הלכותיו מבית המדרש ונמנעו לפסוק כדבריו. לעיתים החליפו בכוונה את דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע או בדברי תנא אחר, כדי שתתקבל שיטתו להלכה מבלי שייקרא שמו עליה. רצו להעלים שנפסקה הלכה כדבריו.

**"מאשפות ירים אביון"**
ב**בבלי יומא** פז,א סיפרו: רבי ירמיה היה לו דבר (של תרעומת) עם רבי אבא (שרבי אבא הקפיד על שפגע בו רבי ירמיה). הלך וישב על פתחו של רבי אבא (המתין לו עד שיצא ויפייסו). יצאה שפחתו (של רבי אבא) ושפכה מים לאשפה. הגיעו קילוחי המים על ראשו (של רבי ירמיה). אמר: עשאוני אשפה (ששפכו עלי מים), וקרא על עצמו: "מאשפות ירים אביון" (תהילים קיג). הניחו והלך. שמע רבי אבא ויצא אחריו. בתוך כך החזיר רבי ירמיה פניו ובא אחריו. אמר לו (רבי אבא): אין אתה צריך (לפייסני), עכשיו אני צריך להוציא מליבך (את התרעומת, שתמחל על שזלזלו בך).

מה שקרה לרבי אליעזר קרה לרבי ירמיה, אלא שרבי ירמיה הועיל לו סימן זה, ואילו רבי אליעזר לא הועיל לו סימן זה, ולא נתקיימה תקוותו שחבריו יתירו לו את נידויו, והיה מנודה עד יום מותו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:8)

ומספרים: **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **שלח בתר חד בר נש תלתה זימנין ולא אתא –** שלח (על ידי שליח) אחרי בן אדם אחד שלוש פעמים (שהזמין אותו לבוא לפניו לדין) ולא בא**. שלח אמר ליה: –** שלח (שוב רבי יהושע בן לוי) ואמר לו (לאותו בן אדם): **אילולא דלא חרמית בר נש מן יומוי –** אילו לא שלא החרמתי (אילו כן נידיתי) בן אדם מימיי**, הוינא מחרם לההוא גוברא –** הייתי מחרים (מנדה) את האיש ההוא (אותך)**,** מפני **שעל עשרים וארבעה דברים מנדין, וזה אחד מהן: –** ודבר זה, שחכם שלח לאדם שיבוא אליו ולא בא, הוא אחד מהדברים שעליהם מנדים, שנאמר (בענין אספת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות): **"**וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה (השבים) לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם. **וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים** (לסוף שלושת הימים) **כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ** (חרם לאוצר המקדש) **וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה** (יורחק מן הקהל)**"** (עזרא י,ח) **–** מכאן שאם בית דין שולחים לאדם שיבוא אליהם ולא בא, מנדים אותו ("וכל אשר לא יבוא... והוא ייבדל...")**.**

יש ללמוד מדברי רבי יהושע בן לוי, שיש לחכם להימנע כל ימיו מלנדות אדם, ואפילו על אחד מהדברים שעליהם מנדים. כן יש ללמוד מכאן, שיש רשות ביד בית דין שלא לנדות את מי שהזמינוהו בית דין ולא בא.

בתקופתו של רבי יהושע בן לוי היתה לבתי הדין היהודיים הסמכות לשפוט וכן הסמכות לנדות אדם. רבי יהושע בן לוי היה יכול לנדות את האדם שהוזמן לדין ולא בא, ובכל זאת נמנע מלהשתמש בעונש הנידוי, משום שהיה חמור וחריג ומיעטו להשתמש בו. עצם הצורך באיום בנידוי מעיד שהיתה לבית הדין היהודי בעיה לכפות את החלטותיו, ונוסף לכך תמיד היתה האפשרות להישפט בבית דין של הרשות השלטונית ולא להיזקק לבית דין יהודי ("לוד וחכמיה").

ב**ירושלמי כתובות** ט,ט ו**שבועות** ז,ז אמרו, שהיו שולחים לנתבע שלוש איגרות, ואחרי תשעים יום, אם אינו בא לבית דין, היו יורדים לנכסיו.

ב**בבלי מועד קטן** טז,א אמרו: אמר רבא:
מנלן דמשדרינן שליחא דבי דינא ומזמנינן ליה לדינא (מניין לנו שאנו שולחים שליח בית דין ומזמינים את בעל הדין לדין לפני שמנדים אותו) - דכתיב...
לקמי גברא רבה (ומניין לנו שאנו אומרים לו שנידון לפני אדם גדול) - דכתיב...
את ופלניא (ומניין לנו שאנו אומרים לו שיבואו לדין הוא ופלוני בעל דינו, שצריך להודיע לו מי בעל דינו) - דכתיב...
דקבעינן זימנא (ומניין לנו שאנו קובעים זמן לדין) - דכתיב...
זימנא בתר זימנא (ומניין לנו שאנו קובעים זמן אחר זמן, שאם לא בא בזמן הראשון, קובעים לו זמן אחר, ואין מנדים אותו מיד) - דכתיב...
ומנלן דמשמתינן (ומניין לנו שאנו מנדים מי שאינו בא) - דכתיב...
ומנלן דמחרמינן (ומניין לנו שאנו גם מחרימים) - דכתיב...
ומנלן דמפקרינן נכסיה (ומניין לנו שאנו מפקירים נכסיו של מי שאינו מציית לבית דין) - דכתיב: "וכל אשר לא יבוא לשלושת הימים כעצת השרים והזקנים יוחרם כל רכושו (רש"י: מהכא נפקא לן בכל דוכתי דהפקר בית דין הפקר) והוא ייבדל מקהל הגולה" (עזרא י).

בענין מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא, ראה גם בבלי בבא קמא קיב,ב-קיג,א.

לפי הירושלמי, מי ששלחו לו שלוש פעמים שיבוא ולא בא, מנדים אותו. ואילו לפי הבבלי, מי ששלחו לו שתי פעמים שיבוא ("זימנא בתר זימנא") ולא בא, מנדים אותו. יש ראשונים שכתבו, שאף לפי הבבלי, מי ששלחו לו שלוש פעמים שיבוא ("קבעינן זימנא" ו"זימנא בתר זימנא") ולא בא, מנדים אותו.
בבבלי למדו מכתוב אחר שמנדים מי שאינו בא. והכתוב שלמדו ממנו בירושלמי שמנדים, למדו ממנו בבבלי שמפקירים נכסים ("וכל אשר לא יבוא... יוחרם כל רכושו"), שיש כוח ביד בית דין להפקיר ממונו של אדם בתורת עונש וקנס.

בירושלמי נדרים א,א אמרו, שהמנודה שנידוהו בית דין - כל נכסיו נאסרים בהנאה, כמו שנאמר: "יוחרם כל רכושו".

בתקופת האמוראים השתמשו בנידוי כדי לכפות את בעל הדין להתייצב לפני בית דין או לציית לפסק דין. בבבל השתמשו בשטר נידוי הנקרא "פתיחה". שטר נידוי נכתב על ידי בית דין כנגד מי שסירב להופיע לבית הדין וכנגד מי שסירב למלא אחרי פסק הדין. לא מצאנו שהשתמשו בשטר נידוי בארץ ישראל.

בארץ ישראל השתמשו לנידוי בלשונות נידוי וחרם, שעיקר משמעותן היא הרחקת המנודה (בארץ ישראל, בניגוד לבבל, לא היתה קיימת אבחנה בין נידוי לבין חרם, והוראת שתי לשונות אלו בארץ ישראל שווה), בעוד שבבבל השתמשו בדרך כלל לנידוי בלשון שמתא, שעיקר משמעותה קללה.


**אמר רבי יצחק בירבי לעזר: אית סגין מינהון מבדרן במתניתא –** יש רבים מהם (מעשרים וארבעה הדברים שמנדים עליהם) מפוזרים במשנה (כמובא בסמוך)**.**

מביאים כמה מהדברים שמנדים עליהם שנזכרו במשנה ובברייתא:

**תמן תנינן: –** שם (במקום אחר - משנה תענית ג,ח) שנינו: **מעשה שאמרו לו לחוני המעגל** (חכם בימי הזוגות שלפני התנאים)**: התפלל שירדו גשמים. התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה** (עשה עיגול בקרקע) **ועמד בתוכה, ואמר לפניו** (לפני הקב"ה)**: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין** (לרדת טיפות טיפות)**. אמר** (חוני המעגל)**: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות, שיחין ומערות** (גשמים מרובים שיהיה בהם כדי למלא את הבורות)**. התחילו לירד בזעף** (בסער)**. אמר** (חוני המעגל)**: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה. ירדו כתקנן. שלח לו שמעון בן שטח** (מחכמי הזוגות בדור השלישי של הזוגות)**,** ו**אמר לו** (לחוני המעגל)**: צריך אתה לִנדות** (להתנדות) **–** חייב אתה להיות מנודה. יש ספרים (במשניות) שגרסו במשנה: אלמלא (אילו לא) חוני אתה, גוזרני עליך נידוי (עד כאן המשנה)**.**

ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע צריך אתה להתנדות? - **שאילו נגזרה גזירה כשם שנגזרה בימי אליהו –** אליהו נשבע בימיו שלא ירדו גשמים, ואילו היה מי שנשבע בשם ה' כאליהו שלא ירדו גשמים**,** וכי **לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול השם** (ביזוי שם ה')**?! –** שכיון שנשבעת בשם ה' שאינך זז עד שירדו גשמים, הרי היית בא לידי שבועת שווא, משום שהיה ה' נשמע לגזרתו של מי שהיה נשבע שלא ירדו גשמים ולא היה ה' מוריד גשם (שכשצדיק נשבע בשם ה', כמעשה אליהו, הוא משביע את ה', ולכן אין הקב"ה מחלל את שבועתו), וכיון שהיית נשבע לשווא, נמצא שם שמים מתחלל על ידך, ולכן צריך אתה להתנדות, מפני **שכל המביא את הרבים לידי חילול השם - צריך נידוי –** כך אמר לו שמעון בן שטח לחוני המעגל**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי תעניות ג,יב.

ב**בבלי תענית** כג,א אמרו: תנו רבנן: ...שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה (רש"י: ואדם גדול אתה), גוזרני עליך נידוי. אילו שנים כשני אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך?! (רש"י: בתמיהה, שאם אליהו היה נשבע: "חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א,יז), ואתה נשבעת שאין אתה זז משם עד שירדו גשמים, נמצא שם שמים מתחלל על ידך. רש"א: מפני שאתה בא לידי שבועת שווא)

ב**ספרא** 'קדושים' פרשה ב נאמר: "ולא תישבעו בשמי לשקר וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב) - מלמד ששבועת שווא חילול השם.
מכאן שהנשבע שבועת שווא או שקר גורם שיתחלל שם ה', משום שהזכיר שם שמים.

ב**בבלי ברכות** יט,א אמרו, שחוני הגיס דעתו (התנהג בחוצפה) כלפי מעלה (הקב"ה), שהטיח דברים כלפי מעלה ואמר "לא כך שאלתי", ולכן היה צריך להתנדות, משום שמנדים על כבוד הרב (אדם שזילזל בכבוד הרב, מנדים אותו), וכבוד המקום (הקב"ה) - כבוד הרב הוא.
אבל לפי הירושלמי והבבלי תענית, חוני היה צריך להתנדות, משום שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו, היה מביא את הרבים לידי חילול השם. הרי שנחלקו משום מה היה צריך חוני להתנדות.


**תמן תנינן: –** שם (במקום אחר - משנה ראש השנה א,ו) שנינו: **מעשה שעברו** (בדרכם לבית דין) **יותר מארבעים זוג** (כיתות עדים שראו את הלבנה בחידושה, ומעשה זה היה בשבת) **ועיכבן רבי עקיבא בלוד** (שלא ילכו למקום בית הדין, לפי שלא היה צורך בהם, הואיל ונראה הירח המחודש בבירור ובגלוי, ועשה כן רבי עקיבא, כדי שלא יחללו את השבת שלא לצורך)**. שלח לו רבן גמליאל** (תנא בדור השלישי)**: אם מעכב אתה את הרבים –** שלא יבואו להעיד**, נמצאת מכשילן לעתיד לבוא –** שלהבא, כשלא ייראה הירח המחודש בבירור ובגלוי, יהיו נמנעים מלבוא, כי יאמרו שמן הסתם העידו כבר אחרים (עד כאן המשנה)**.**

ומביאים ברייתא: שלח לו רבן גמליאל: וכי **לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות** דבר **מצוה?! –** אם אתה מעכבם, לא יבואו להבא, ואתה מעכבם מן המצוה, שכל הרואה לבנה בחידושה מצוה עליו לבוא לבית דין להעיד. ולכן צריך אתה להתנדות, מפני **שכל המעכב את הרבים** מ**לעשות דבר מצוה - צריך נידוי –** כך אמר לו רבן גמליאל לרבי עקיבא (המשנה והברייתא חלוקות בלשון הדברים ששלח רבן גמליאל לרבי עקיבא. במסירה שלפנינו נשמט בשל שוויון תחילות מהמילים "לא נמצאת" שבקטע הקודם עד המילים "לא נמצאת" שבקטע הזה, ונוסף בידי מגיה)**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי ראש השנה א,ו.

הגורם לאיום בנידויו של רבי עקיבא היה הפגיעה בסמכות הנשיא.

ב**בבלי ראש השנה** כב,א אמרו: תניא, אמר רבי יהודה: חס ושלום שרבי עקיבא עיכבם. אלא שזפר (רש"י: כך שמו) - ראשה של גדר - עיכבם, ושלח רבן גמליאל והורידוהו מגדולתו.
וב**ירושלמי ראש השנה** א,ו אמרו: אמר רבי יהודה הנחתום: חס ושלום, לא נתנדה רבי עקיבה, אלא שזכר ראש (ראש השלטון המבצע של העיר) גזר (עיר במישור החוף מדרום מזרח ללוד) היה (והוא שנתנדה), ושלח רבן גמליאל והעבירו מראשותו (בנוסף לנידוי).

הגרסה הנכונה במסירה שלפנינו בירושלמי שם: ג**ז**ר, ולא: ג**ד**ר (עיר בעבר הירדן בצפון הגלעד).
ארבעים הזוגות של העדים הגיעו ללוד, כנראה בדרכם להעיד לפני רבן גמליאל ביבנה, או שהלכו לעין טב (בסביבות לוד, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל).
הברייתא בירושלמי שם מכחישה את העובדה שהיה איום בנידוי נגד רבי עקיבא, והברייתא המקבילה בבבלי אינה מזכירה כלל את ענין הנידוי אלא מכחישה את עצם המעשה שרבי עקיבא הוא שעיכב.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:9)

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **אמר רבי יוסי** (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי)**: תוודס איש רומי הנהיג את אנשי רומי –** קבע כמנהג ליהודי מקומו, **שיהו** (שיהיו) **אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים –** בלילה הראשון של פסח. גדי מקולס הוא גדי שהוא צלוי כולו שלם, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ובני מעיו תלויים לו חוצה לו, כדרך שהיו צולים את קורבן הפסח בירושלים. חכמים אסרו לאכול גדי מקולס, משום שנראה כאוכל קודשים בחוץ (מחוץ לתחום המקדש)**. שלחו חכמים** (לתוודס) **ואמרו לו: אילולי** (אילו לא) **שאת** (שאתה) **תוודס –** אילו לא היית אדם חשוב**,** וכי **לא היינו מנדין אותך?! –** בוודאי היינו מנדים אותך על מעשך**.**

פוסקים את הדברים ששלחו חכמים לתוודס ואומרים: **ומהו תוודס? –** מה טיבו של אותו אדם? מדוע לא נידו אותו? **- אמר רבי חנניה: דהוה משלח פרנסתהון דרבנן –** שהיה משלח פרנסתם של חכמים (היה שולח כספים לפרנסתם של חכמים בארץ ישראל ותומך בהם, ולכן נשאו לו פנים ולא נידו אותו)**.**

וחוזרים לדברים ששלחו חכמים לתוודס ומוסיפים (על פי ברייתא): ומדוע היינו מנדים אותך? - וכי **לא נמצאתה** (נמצאת) **מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ?! –** שבני רומי היו קוראים את הגדיים המקולסים פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ, שהרואים סבורים שהקדישו אותם לשם פסח. ולכן ראוי היית להתנדות, מפני **שכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ - צריך נידוי –** כך אמרו לו חכמים לתוודס**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי פסחים ז,א וביצה ב,ז.

ב**משנה ביצה** ב,ז ו**עדויות** ג,יא שנו: אף הוא (רבן גמליאל) אמר שלשה דברים להקל: ...עושים גדי מקולס בלילי פסחים. וחכמים אוסרים.
וב**תוספתא ביצה** ב,טו שנו: אי זהו גדי מקולס? - כולו צלי, ראשו כרעיו וקרבו. אמר רבי יוסה: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי ליקח טלאים בלילי פסחים ועושים אותם מקולסים. אמרו לו: אף הוא קרוב להאכיל קודשים בחוץ, מפני שקורים אותם פסחים (בני רומי היו קוראים אותם פסחים, ונראים כאילו אוכלים קודשים בחוץ, ולכן היה תודוס ראוי לנידוי על מעשהו).
וב**בבלי פסחים** נג,א ו**ביצה** כג,א אמרו: תניא, אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי (רש"י: ישראל חשוב שהיה ברומי) הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס אתה (רש"י: אדם חשוב וחכם גדול ונכבד), גוזרנו עליך נידוי, שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ. קודשים סלקא דעתך? (רש"י: מאי מאכיל קודשים איכא? היאך יכולים להיות קודשים, ואין אדם מקדישם?) - אלא אימא: קרוב להאכיל את ישראל קודשים בחוץ (רש"י: דומה לקודשים) / כעין קודשים (רש"י: והכי שלחו ליה: שאתה מאכיל את ישראל כעין קודשים, שהרואה אומר הוקדשו לפסח).

המילה 'מקולס' מקורה במילה לטינית שמשמעה: קסדה, כובע למלחמה.
לאחר החורבן נהגו יהודים לאכול בליל הפסח גדי מקולס כתחליף לקורבן פסח. חכמים התנגדו להכנת גדי מקולס לליל הפסח, מפני שהעם החשיב אותו כקורבן פסח עצמו ולא כתחליף לו. רבן גמליאל הורה להתיר לאכול גדי מקולס בליל הפסח, מפני שלדעתו ידעו שהוא רק תחליף לקורבן ואינו נחשב כקורבן עצמו. ונראה שדעתו של רבן גמליאל בטלה, ונקבעה הלכה כחכמים.

האיום בנידויו של תודוס איש רומי היה בשל הצורך בשמירת הסמכות של חכמי ארץ ישראל.

**מהו תוודס?**
ב**בבלי פסחים** נג,ב אמרו: איבעיא להו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה (רש"י: ומפני כבודו לא גזרו עליו נידוי), או בעל אגרופים הוה (רש"י: ומפני היראה)? - תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי (רש"י: אלמא גברא רבה הוה)... רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים היה (היה מכניס סחורה לקופה של תלמידי חכמים, להתעסק בה ולחלק הרווח בינו ובין תלמידי החכמים).

דברי רבי יוסי בר אבין בבבלי הם כדברי רבי חנניה בירושלמי.

בירושלמי - תוודס. בשאר המקורות - תודוס. השם הזה מקורו בשם היווני תיאודורוס, שמשמעו המילולי הוא יהונתן, מתתיהו, נתנאל או מתניה.
זמנו של תודוס איש רומי לאחר חורבן הבית, כנראה בדורו של רבן גמליאל. לפי האמור במקבילה בבבלי ברכות יט,א (ראה להלן), דבר זה היה בזמנו של שמעון בן שטח בימי הבית, אבל שמו של שמעון בן שטח שורבב שם בטעות (באשגרה מהמעשה בחוני המעגל האמור שם לפניו. השיבוש נכנס שם בדפוסים, ואינו בכתבי יד ובמקבילות בבבלי), וכנראה שהמעשה בתודוס היה אחרי החורבן.
מעשה זה מוכיח על הפיקוח של חכמי הסנהדרין בארץ ישראל על הגולה בתחום ההלכה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:10)

**תמן תנינן: –** שם (במקום אחר - משנה עדויות ה,ו) שנינו: **אמר רבי יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה!** (ענינו של עקביא בן מהללאל מובא להלן)... **את מי נידו? את אלעזר** (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: אלעזר. והנוסח בכתבי יד אחרים של המשנה ובדפוס של המשנה: אליעזר) **בן הנד** (הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: בן חנך. והנוסח בכתבי יד אחרים של המשנה: בן הנך. והנוסח בדפוס של המשנה: בן חנוך. והנוסח בירושלמי כאן דפוס קושטא: בן חנך)**, שפיקפק בטהרת הידים –** שזלזל בגזרה שגזרו חכמים, שהידיים נטמאות מבלי שייטמא שאר הגוף (ולא זו בלבד, שאם נטמאו הידיים בטומאה המטמאה מדברי סופרים את הידיים בלבד, כגון אדם הנוגע בידיו בראשון לטומאה, שהן נעשות שניות לטומאה מגזרת חכמים, ומטמאות את הקודש ופוסלות את התרומה במגען, אלא אף סתם ידיים, שאין יודעים אם נטמאו, גזרו עליהן להיות שניות לטומאה, ומטמאות את הקודש ופוסלות את התרומה במגען), וחייבים לטהר אותן קודם שיאכל טהרות או שייגע בהן (לתרומה נוטלים את הידיים, ולקודש מטבילים אותן) (הנוסח "שפקפק בטהרת הידיים" כך הוא בכתבי יד של המשנה ובדפוס של המשנה. אולם בכתב יד אחד של המשנה הנוסח: "שפקפק בנטילת ידיים". ואין כל הבדל בין הלשונות)**.**

**הדא אמרה: –** זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה בעדויות)): **המפקפק בדבר אפילו מדברי סופרים** (דברים שתיקנו חכמי תורה שבעל פה) **–** ואין צריך לומר בדבר מדברי תורה, **- צריך נידוי –** שהרי אלעזר בן הנד פקפק בטהרת הידיים שהיא מדברי סופרים ונידוהו**.**

הסיבה לנידויו של אלעזר בן הנד היא על שחלק על דברי חכמים.

ב**ירושלמי שבת** א,ד ו**פסחים** א,ו אמרו: הלל ושמי גזרו על טהרת הידיים.


**תמן תנינן: –** שם (במקום אחר - משנה עדויות ה,ו) שנינו: **עקביא בן מהללאל** (חכם בדור החמישי של הזוגות) **העיד ארבעה דברים** (המפורטים במשנה שם)**. אמרו לו** (חכמים)**: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר** (נגד דעת הרבים)**, ונעשך אב בית דין** (סגן לנשיא הסנהדרין) **לישראל. אמר להן** (עקביא לחכמים)**: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי** (שוויתרתי על שררה חשובה זו)**, ולא ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים** (הבריות)**: בשביל שררה חזר בו** (ויהיה בזה חילול השם)**. ...**(וזה הוא הדבר הרביעי:) **הוא** (עקביא בן מהללאל) **היה אומר: אין משקין** (המים המאררים של סוטה) **לא את הגיורת ולא את שפחה המשוחררת** (לדעת עקביא בן מהללאל אין תורת הסוטה נוהגת בגיורת ובשפחה כנענית ששוחררה, ואם קינא לה בעלה ונסתרה עם איש אחר, אין משקים אותה את המים המאררים)**; וחכמים אומרים: משקין** (המים המאררים אף את הגיורת ואת השפחה המשוחררת, שכל דיני הסוטה נוהגים בהן כמו בשאר נשי ישראל)**. אמרו לו** (חכמים לעקביא)**: מעשה בכרכמית** (כך שמה)**, שפחה משוחררת שהיתה בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון** (מחכמי הזוגות בדור הרביעי של הזוגות)**** (והרי ראיה לדברינו)**. אמר להם** (עקביא בן מהללאל)**: דכמה השקוה.**

פוסקים את דברי המשנה ואומרים: **מהו דכמה? –** מה פירוש המילה 'דכמה'? **- דכוותה –** שכמותה (המים שהשקו שמעיה ואבטליון את השפחה היו כמותה ודוגמתה של אותה שפחה, שהיו המים דבר הדומה לה, שאין בו חשיבות, שלא פעלו המים כלום (יש פירושים נוספים למילה 'דכמה'. יש ספרים (במשניות ובבבלי בברכות) שגרסו במשנה: דוגמה השקוה. ולשתי הגרסאות הפירוש הוא אחד. ובכתב יד של המשנה הגרסה: דיכמה))**.**

וחוזרים לדברי המשנה: ו**נידוהו –** גזרו חכמים נידוי על עקביא בן מהללאל, לפי שזלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון**, ומת בנידויו, וסקלו בית דין** את **ארונו –** הניחו אבן על ארונו לסימן שנתנדה**. ללמדך –** המעשה בא ללמד לך**, שכל המנודה –** ואפילו חכם, **ומת –** בנידויו, ולא ביקש התר לנידויו, **סוקלין** את **ארונו –** מניחים אבן על ארונו, כדי לבזותו, לפי שזלזל בנידוי שנידוהו חכמים (יש מפרשים הרואים בסקילת הארון סמל להרחקה, ויש הרואה בסקילה ביזוי, ויש הרואה בסקילה כפרה. במשנה לא נאמר משפט זה ("ללמדך...") לגבי עקביא בן מהללאל אלא לגבי אליעזר בן חנוך, וכך שנו במשנה: **וכשמת** (אליעזר בן חנוך)**, שלחו בית דין והניחו אבן על ארונו. מלמד, שכל המתנדה ומת בנדויו, סוקלין את ארונו.** בירושלמי כאן הביאו את ענינו של אליעזר בן חנוך לפני ענינו של עקביא בן מהללאל, שלא כמו ששנו במשנה)**.**

**הדא אמרה: –** זאת אומרת (הסק מכאן (מהמשנה בעדויות)): **המבזה זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין בבית דין) **אפילו לאחר מיתה –** אפילו לאחר מותו של החכם, **- צריך נידוי –** שהרי עקביא בן מהללאל ביזה את שמעיה ואבטליון לאחר מותם ונידוהו (מהלשון "אפילו" משמע, שהמבזה זקן בחייו על אחת כמה וכמה חייב נידוי)**.**

לפי הירושלמי והבבלי ברכות יט,א, נידו את עקביא בן מהללאל מפני שזלזל בכבודם של שמעיה ואבטליון. אולם מהבבלי סנהדרין פח,א יוצא, שנידוהו מפני שסירב לחזור בדעתו מארבעה דברים שהיה מחולק בהם עם החכמים, וסיבת הנידוי היא השאיפה שלא ירבו מחלוקות בישראל.

ב**בבלי ברכות** יט,א אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות (מקרים) בית דין מנדים על כבוד הרב (על זלזול בכבוד הרב), וכולם שנינו במשנתנו (רש"י: השתא משמע, מצינו שנידו חכמים בני אדם לכבוד הרב בעשרים וארבעה מקומות, לפי שלא נהגו כבוד לרבנן). אמר לו רבי אלעזר: היכן? - אמר ליה: לכשתמצא (בדוק ותמצא). יצא (רבי אלעזר), בדק ומצא שלושה: המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים (מספר בגנותם ומבזה אותם לאחר מותם), והמזלזל (המקל) בנטילת ידיים (שהיא גזרת חכמים), והמגיס דעתו כלפי מעלה (מתגאה ומתנהג בחוצפה נגד הקב"ה).
המספר אחר מיטתם של תלמידי חכמים, מאי היא? - דתנן: הוא (רש"י: עקביא בן מהללאל) היה אומר: אין משקים (רש"י: אם קינא לה בעלה ונסתרה) לא את הגיורת ולא את המשוחררת; וחכמים אומרים: משקים. ואמרו לו: מעשה בכרכמית (רש"י: כך שמה, או על שם מקומה), שפחה משוחררת בירושלים, והשקוה שמעיה ואבטליון! - ואמר להם: דוגמא השקוה (רש"י: דומים לה היו אותם שהשקוה, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב); ונידוהו, ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו.
המזלזל בנטילת ידיים, מאי היא? - דתנן: אמר רבי יהודה (רש"י: פליג אדלעיל דקתני שנידו את עקביא): חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחוכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל (בזמן נעילת שערי העזרה בערבי פסחים מפני רוב הנכנסים, לא נמצא בין האנשים הרבים אדם גדול כעקביא. פירוש אחר: לא ייתכן שעקביא, שחכמתו ויראת חטאו מרובות, היה מעוכב מלהיכנס לעזרה, שאילו נתנדה עקביא, היו נועלים בפניו את העזרה, שהמנודה אסור להיכנס לעזרה, אבל לא מנעו חכם וירא חטא שכמותו מלהיכנס למקדש), אלא את מי נידו? - את אלעזר בן חנוך שפקפק (רש"י: זלזל) בנטילת ידיים (רש"י: והיינו נמי לכבוד הרב, שעבר על פי הגוזרים על הידיים); וכשמת - שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנידויו - בית דין סוקלים את ארונו.
המגיס דעתו כלפי מעלה, מאי היא? - דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה (רש"י: שיצא שמך בגדולה ובחשיבות), גוזרני עליך נידוי (רש"י: לפי שהטיח דברים ואמר "לא כך שאלתי" כמה פעמים, וכבוד המקום - כבוד הרב הוא), אבל מה אעשה שאתה מתחטא (מתפנק) לפני המקום (הקב"ה) ועושה לך רצונך כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואימך ותגל יולדתך" (משלי כג).

ותו ליכא? והא איכא דתני רב יוסף (צריך לומר: דתניא, אמר רבי יוסי): תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילם גדיים מקולסים (רש"י: צלויים כשהם שלמים, ותולים כרעיהם וקרביהם סביבותם בשפוד, ועל שם כך קורהו מקולס, שהוא לשון מזויין, כדמתרגם: "וכובע נחושת על ראשו" (שמואל א יז) - וקולסא דנחשא) בלילי פסחים (רש"י: זכר לפסח שצולהו שלם, שנאמר בו: "על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב), כלומר, עם כרעיו ועם קרבו); שלח לו שמעון בן שטח (צריך לומר: שלחו לו): אלמלא תודוס אתה, גוזרני עליך נידוי, שאתה מאכיל את ישראל קודשים בחוץ! (רש"י: והיינו נמי לכבוד הרב, שאסרו חכמים את הדבר, לפי שהוא קרוב להאכיל את ישראל קןדשים בחוץ, שהרואה סבור שהקדישום לשם פסח) - במשנתנו קאמרינן, והא ברייתא היא.
ובמתניתין ליכא? והא איכא הא דתנן: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא - רבי אליעזר מטהר, וחכמים מטמאים, וזהו תנורו של עכנאי; מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד, שהקיפוהו הלכות כעכנאי זה (רש"י: כנחש זה שכורך עצמו בעגולה) וטימאוהו; ותניא: אותו היום הביאו כל טהרות (רש"י: שנעשו בתנור זה או שנגעו באוירו) שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף בירכוהו (רש"י: לפי שהרבה מאד לחלוק בדבר זה)! - אפילו הכי, נידוי במתניתין לא תנן (רש"י: הא דבירכוהו - בברייתא הוא דתני לה).
אלא בעשרים וארבעה מקומות היכא משכחת לה? - רבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא (רש"י: כל מקום שראה במשנתנו שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או שאחד מן החכמים מדבר קשה כנגד גדול הימנו, אומר: ראוי היה כאן נידוי), ורבי אלעזר (שמצא רק שלושה מקרים) לא מדמה מילתא למילתא.

**השוואת הבבלי והירושלמי**
לפי הירושלמי, אמר רבי יהושע בן לוי שעל עשרים וארבעה דברים מנדים, ואמרו על כך שדברים רבים מהם נשנו במשנה. ואילו לפי הבבלי, אמר רבי יהושע בן לוי שבעשרים וארבעה מקומות שנינו במשנה שנידו על כבוד הרב (הסיפא של דבריו "על כבוד הרב" היא תוספת בבלית שחסרה בירושלמי, ונראה שהבבלי נתן לדברי רבי יהושע בן לוי משמעות שונה לחלוטין ממה שהתכוון לה).
בבבלי שאלו על לשון המימרה הזו, שלא מצאנו דבר זה במשנה בעשרים וארבעה מקומות, והשיבו מה שהשיבו. בירושלמי לא שאלו כך במפורש, אבל אמרו שלא כל הדברים נשנו במשנה.
בירושלמי מנו כמה מקרים וחשבו כל מקרה כדבר בפני עצמו שמנדים עליו, ואילו בבבלי מנו את אותם המקרים וחשבו את כולם כדבר אחד שמנדים עליו (על כבוד הרב).
גם הירושלמי וגם הבבלי מנו את חוני המעגל, את עקביא בן מהללאל ואת אלעזר בן הנד / חנוך.
בירושלמי מנו את תודוס, אבל בבבלי לא מנו אותו משום שענינו נשנה בברייתא ולא במשנה.
בבבלי ביקשו למנות את רבי אליעזר שענינו נשנה במשנה, ולא מנו אותו משום שנידויו נשנה בברייתא ולא במשנה, אבל בירושלמי לא הזכירו אותו כאן, משום שלפי הירושלמי, לא היה זה נידוי גמור, כמו שנכתב לעיל.
בירושלמי מנו את רבי עקיבא, אבל בבבלי אפילו לא ביקשו למנות אותו, משום שאחרי שלא מנו את רבי אליעזר מהטעם שנידויו נשנה בברייתא ולא במשנה, אין למנות את רבי עקיבא מאותו הטעם. הרי שבבבלי מנו רק מי שענינו ונידויו נשנה במשנה, ואילו בירושלמי מנו אפילו מי שענינו ונידויו נשנה בברייתא ולא במשנה (המילה 'מתניתא' משמשת בירושלמי גם למשנה וגם לברייתא).

בירושלמי כאן מנו שישה דברים מעשרים וארבעה הדברים שמנדים עליהם, ואלו הם:
מי ששלחו לו בית דין לבוא ולא בא;
המביא את הרבים לידי חילול השם;
המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה;
המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ;
המפקפק (המזלזל) בדבר אפילו מדברי סופרים;
המבזה זקן (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) אפילו לאחר מיתה.

להלן נמנו עוד דברים שמנדים עליהם.

רמב"ם (הלכות תלמוד תורה ו,יד) מנה עשרים וארבעה דברים שמנדים עליהם, - ששת הדברים שנמנו בירושלמי כאן ומהם שנזכרו גם בבבלי, ועוד דברים שנזכרו במקומות שונים בבבלי (ונמצאו עוד דברים בבבלי ובירושלמי שלא מנאם רמב"ם). הרי שרמב"ם התייחס למספר עשרים וארבעה בענין נידוי כמספר מדויק.

אולם נראה שהמספר עשרים וארבעה שקבע רבי יהושע בן לוי אינו מספר מדויק, אלא הוא מספר עגול מקובל השגור הרבה בפי בני ארץ ישראל בענינים שונים. השימוש במספר זה היה שגור אצל רבי יהושע בן לוי גם במקרים אחרים.

ב**ירושלמי שבת** ה,ד ו**ביצה** ב,ח אמרו: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים. - תני רבי יודה בר פזי דברדלייה: אמרו לו (חכמים לרבי אלעזר בן עזריה): או עמוד מבינותינו (התרחק מבינינו, שיהא מנודה), או העבר רצועה מבין קרניה. אמר רבי יוסי בירבי בון: שהיה מתריס כנגדם.

הרי עוד מקרה שעמדו לנדות חכם שלא כפף עצמו בהלכה לרבים. האיום לנדות היה משום שפסק הלכה למעשה בניגוד לדעת הרבים.

**מנודה שמת**
ב**מסכת שמחות** ה,יג שנו: מנודה שמת הרי זה טעון סקילה, לא שיעמידו עליו גל אבנים גדול כשל עכן, אלא שליח בית דין נוטל את האבן ונותנה על ארונו כדי לקיים בו מצות סקילה.
וב**בבלי מועד קטן** טו,א אמרו: מנודה שמת - בית דין סוקלים את ארונו. רבי יהודה אומר: לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן (רש"י: דכתיב: "ויקימו עליו גל אבנים גדול" (יהושע ז)), אלא בית דין שולחים ומניחים אבן גדולה על ארונו.

רבי יהודה בא לפרש את דברי תנא קמא.

**הנידוי בימי התנאים**
בתקופת התנאים השתמשו בנידוי ממש רק במספר קטן של מקרים: אצל עקביא בן מהללאל, אלעזר בן הנד, ורבי אליעזר בן הורקנוס. לעומתם רב מספר המקרים שהנידוי שימש כאמצעי איום בלבד: אצל חוני המעגל, רבי אלעזר בן עזריה, תודוס איש רומי, ואצל חכמים אחרים.
אף המסורת ביחס לחלק מהמקרים שהשתמשו בהם בנידוי ממש או באיום בנידוי היא שנויה במחלוקת. יש המכחיש את העובדה שעקביא בן מהללאל נתנדה, וכן יש המכחיש את העובדה שהיה איום לנדות את רבי עקיבא. אנו מוצאים אף שרבן גמליאל התנצל על נידויו של רבי אליעזר בן הורקנוס (בבבלי שהובא לעיל). הכפירה בעצם הנידוי של חכמים וההתנצלות על השימוש בו מבטאים רתיעה והסתייגות מהשימוש בנידוי.
חכמים גם נרתעו מלהשתמש בנידוי נגד אנשים מסוימים בגלל מעמדם המיוחד לפני המקום (אצל חוני המעגל) או לפני חכמים (אצל תודוס איש רומי).
בתקופת האמוראים בארץ ישראל לא מצאנו שנידו חכמים.
• • •
מספרים: **ביומוי דרבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) **הוון מרחקין ומקרבין –** בימיו של רבי זעורה היו מרחקים (מנדים) ומקרבים (מתירים מיד את הנידוי)**. אמר לון –** אמר להם **רבי לא** (רבי אילא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: השתא מרחקין והשתא מקרבין?! –** וכי עכשיו מרחקים ועכשיו מקרבים?! (כיצד מתירים מיד את הנידוי? והרי לא חזר בו המנודה!) **- אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: חזרו ונמנו –** חכמים עמדו שוב למנין בדיון על ענין זה והחליטו**, לכשיחזור בו –** המנודה, שיפייס את חברו, **יהו** (יהיו) **מקרבין אותו –** יתירו את הנידוי, ואין מתירים מיד**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:11)

מביאים ברייתא (בענין נידוי על פגיעה בכבוד חכמים): **המנודה לרב –** מי שנידה אותו הרב על שביזה אותו ופגע בכבודו, **- מנודה לתלמיד –** גם תלמידו של הרב חייב לנהוג נידוי במנודה, מפני שהתלמיד חייב לחלוק כבוד לרבו**,** אבל **המנודה לתלמיד –** מי שנידה אותו התלמיד על שביזה אותו ופגע בכבודו, **- אינו מנודה לרב –** אין רבו של התלמיד חייב לנהוג נידוי במנודה**. המנודה לאב בית דין –** מי שנידה אותו אב בית דין (הגדול שבסנהדרין אחרי הנשיא) על שביזה אותו ופגע בכבודו, **- מנודה לחכם –** גם החכם חייב לנהוג נידוי במנודה**,** אבל **המנודה לחכם –** מי שנידה אותו החכם על שביזה אותו ופגע בכבודו, **- אינו מנודה לאב בית דין –** אין אב בית דין חייב לנהוג נידוי במנודה**. המנודה לנשיא –** מי שנידה אותו הנשיא (ראש הסנהדרין) על שביזה אותו ופגע בכבודו, **- מנודה לכל אדם –** גם כל אדם חייב לנהוג נידוי במנודה**.**

הברייתא דנה בנידוי על פגיעה בכבוד חכמים בלבד, שהרי בנידוי על דברים אחרים אין הבדל בין נידוי של תלמיד לבין נידוי של חכם או נשיא.

התפקידים אב בית דין וחכם התקיימו בתקופת המשנה. אב בית דין היה שני לנשיא, וחכם היה שלישי לנשיא (תוספתא סנהדרין ז,ח; מסכת שמחות ט,ב; בבלי קידושין לג,ב; בבלי הוריות יג,ב). בברייתא שהובאה כאן הכוונה לתפקידים האלה. התפקידים האלה אינם נזכרים במקור המתייחס לתקופת התלמוד, וכנראה לא התקיימו באותה תקופה.

ב**מסכת שמחות** ה,טו שנו: מנודה לתלמידים - אינו מנודה לחכמים, מנודה לחכמים - אינו מנודה לנשיא, מנודה לנשיא - מנודה לכל העם.
וב**בבלי מועד קטן** טז,א אמרו: מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב. מנודה לנשיא - מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל - אינו מנודה לנשיא.
ו**שם** יז,א אמרו: תלמיד שנידה לכבודו (רש"י: ולא לשם שמים, אלא שהתריס נגדו) - נידויו נידוי. דתניא: מנודה לרב - מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד - אינו מנודה לרב. לרב הוא דאינו מנודה, הא לכולי עלמא - מנודה. למאי? אי במילי דשמיא (רש"י: במילי דאיסורא (שעבר אותו אדם עבירה)) - "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא)! (רש"י: והוי כמי שמנודה לרב) - אלא לאו - לכבוד עצמו.

בירושלמי אמרו: "מנודה לאב בית דין - מנודה לחכם, מנודה לחכם - אינו מנודה לאב בית דין", מה שלא אמרו בבבלי. כמו כן, בירושלמי לא אמרו: "מנודה לכל אדם - אינו מנודה לנשיא", מה שאמרו בבבלי.

ב**שמות רבה** מה,ג נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - כך דרש משה: מנודה לרב - מנודה לתלמיד.
וב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן טו נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" וגו' "הרחק מן המחנה" (שמות לג,ז) - למה כעס עליהם משה? אלא כך אמר משה: מנודה לרב - מנודה לתלמיד.
וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'כי תישא' סימן כז נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - משה דרש קל וחומר, אמר: המנודה לרב - מנודה לתלמיד. כיון שבליבו של הקב"ה עליהם, אף אני פורש מהם.
וב**מדרש אגדה** (בובר) שמות לג,ז נאמר: "ומשה ייקח את האוהל" - כיון שראה משה את ישראל שהם מנודים למקום, מיד ריחק עצמו מהם. למה? שהמנודה לרב - מנודה לתלמיד.
• • •
ושואלים: **עד כדון חכם שנידה –** עד עתה (עד כאן) שמענו, שחכם (שלישי לראש הסנהדרין) שנידה - נידויו נידוי**, ואפילו חבר שנידה? –** אבל האם אפילו חבר (חכם חבר הסנהדרין) שנידה - נידויו נידוי?

ומשיבים: **נישמעינה מן הדא:** – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (המעשה): **חדא אמהא מן דבר פטא הוות עברה קומי חדא כנישא –** אמה (שפחה) אחת משל בר פטא (שם משפחה) היתה עוברת לפני בית כנסת אחד (מקום מלמדי תינוקות)**. חמת חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צורכיה –** ראתה סופר (מלמד מקרא לילדים בבית ספר) אחד מכה לתינוק אחד יותר מצורכו**. אמרה ליה: –** אמרה לו (האמה לסופר): **יהוי ההוא גוברא מחרם –** יהיה האיש ההוא (כלומר, אתה) מוחרם (מנודה)**. אתא שאל לרבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **–** בא (הסופר) ושאל את רבי אחא (האם להתייחס ברצינות לדבריה)**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי אחא לסופר): **צריך את חשש על נפשך –** צריך אתה לחשוש (לדאוג) לעצמך (ולנהוג כמנודה, שמא הנידוי שנידתה אותך האמה נידוי). ואם הנידוי שנידתה האמה - נידויה נידוי, הרי שנידוי שנידה כל אדם - נידויו נידוי, וכל שכן שנידוי שנידה כל חכם - נידויו נידוי ("חשש על" = "חשש ל", שכן בירושלמי השימוש ב"על" במקום "ל" רגיל מאוד)**.**

**הדא אמרה: –** זאת אומרת (הסק מכאן (מהמעשה הזה)): **העושה דבר שלא כשורה** (שלא כראוי) **–** שעבר עבירה, **- צריך נידוי –** חייב להיות מנודה. וזה דבר עוד מהדברים שמנדים עליהם. וכל אדם שנידה את מי שעשה שלא כשורה - נידויו נידוי**.**

ב**בבלי מועד קטן** יז,א אמרו: מעשה בתלמיד חכם אחד שהיו שמועותיו רעות (שיצא עליו קול שאינו נוהג כשורה, שהיה חשוד על עבירות של ניאוף)... נידהו רב יהודה... מת רב יהודה. בא (אותו תלמיד חכם) לבית המדרש ואמר להם: התירו לי (את הנידוי). אמרו לו חכמים: אין כאן אדם חשוב כרב יהודה שיתיר לך, אלא לך (לארץ ישראל) אצל רבי יהודה נשיאה (בן בנו של רבי יהודה הנשיא) שיתיר לך. הלך אצלו. אמר לו (רבי יהודה נשיאה) לרבי אמי: בדוק בדינו, ואם צריך להתיר לו (את נידויו של רב יהודה) - התר לו. בדק רבי אמי בדינו וסבר להתיר לו. עמד רבי שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: מה שפחה של בית רבי (שנידתה אדם) לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה (להתירו) שלוש שנים, יהודה חברנו על אחת כמה וכמה! אמר רבי זירא: מה זה שבא הזקן (רבי שמואל בר נחמני) היום לבית המדרש? הרי כמה שנים לא בא. מכאן שאין צריכים להתיר לו (רש"י: שלכך אירע שבא היום לבית המדרש, שאין מזלו שיתירו לו). לא התיר לו.
שפחה של בית רבי מאי היא? - ששפחה של בית רבי ראתה אדם אחד שהוא מכה בנו הגדול, אמרה לו: יהא אותו האיש בנידוי, שהוא עובר על "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא יט) (רש"י: שכיון שגדול הוא, שמא יבעט באביו, ונמצא הוא מכשילו). דתנא דבי רבי ישמעאל: "ולפני עיוור לא תיתן מכשול" - במכה בנו גדול הכתוב מדבר.

הסיפור בירושלמי על השפחה של בר פטא הוא מעין הסיפור בבבלי על השפחה של בית רבי. ואפשר שהסיפור בבבלי הוא אותו סיפור בירושלמי, אלא שהבבלי שינה את ייחוסה של השפחה, כנראה בגלל שהבבלי ידע הרבה על שפחתו של רבי ולא ידע על שפחתו של בר פטא. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שאם הנידוי שנידתה השפחה נידוי, כל שכן שהנידוי שנידה תלמיד חכם נידוי. בירושלמי כאן אמרו "חבר שנידה", משום שבבבלי דיברו בנידוי שנידה רב יהודה שכינוהו "חברנו".

רבי אחא ישב בלוד. הסיפור על השפחה של משפחת בר פטא מלמד, שמשפחה זו, שהחזיקה שפחה שהוחזקה מכובדת לחייב בנידוי, היתה משפחה עשירה שישבה בלוד. משפחת בר פטא נזכרת גם בירושלמי תרומות ב,ד בימיו של רבי יוסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי.

בתקופת התלמוד שכן בית הספר במבנה של בית הכנסת. בסיפור על השפחה של בר פטא יש עדות מפורשת לכך.
• • •
מספרים: **רבי שמעון בן לקיש** (ריש לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **הוה מעייני תינין בברברית –** היה שומר תאנים ('מעייני' – שורש מרובע שענינו 'שמירה') בברברית (יישוב במישור החוף הדרומי)**. אתון ליסטיא וגנבון מינהון בליליא –** באו ליסטים (גזלנים, שודדים) וגנבו מהם (מהתאנים) בלילה**, ובסופא ארגש בהון –** ובסוף הרגיש (רבי שמעון בן לקיש) בהם (בליסטים)**. אמר לון: –** אמר להם (רבי שמעון בן לקיש לליסטים): **ליהוון אילוך עמא מחרמין –** יהיו העם הללו (כלומר, אתם) מוחרמים (מנודים)**. אמרון ליה: –** אמרו לו: **ייא** (=יהא) **ההוא גוברא מחרם –** יהיה האיש ההוא (כלומר, אתה) מוחרם (מנודה)**. חש על נפשיה –** חשש (רבי שמעון בן לקיש) לעצמו (שמא הנידוי שנידו אותו הליסטים נידוי)**, אמר** (לעצמו)**: ממון אינון חייבין לי –** ממון הם חייבים לי (שגנבו מהתאנים)**, דילמא נפשן? –** שמא נפשות? (האם הם חייבים לי נפשות? שאין הם צריכים נידוי על שגנבו, שאין מנדים על עניני הזק ממון, ולא היה לי לנדות אותם אלא לתבוע אותם לדין, וכיון שנידה את מי שאינם צריכים נידוי והם נידו אותם - נידוים נידוי)**. נפק פרי בתריהון –** יצא ורץ אחריהם**, אמר לון: –** אמר להם: **שרון לי –** התירו לי (את הנידוי שנידיתם אותי)**. אמרון ליה: –** אמרו לו: **שרי לן, ונן** (=ואנן) **שריי לך –** התר לנו (את הנידוי שנידית אותנו), ואנו מתירים לך (את הנידוי שנידינו אותך)**.**

**הדא אמרה: –** זאת אומרת (הסק מכאן (מהסיפור הזה)): **המנדה את מי שאינו צריך ונידה אותו –** אם אחד נידה את מי שאינו חייב להיות מנודה, וחזר השני ונידה את המנדה אותו, **- נידויו נידוי –** הנידוי שנידה השני נידוי, ויש להתיר אותו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:12)

ושואלים: **מי מתיר? –** המנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, מי מתיר לו את הנידוי שנידה השני, אם אין השני שם שיתיר לו את הנידוי? **-** ומשיבים: **לא כן תני: –** וכי לא כך שנוי (שנו ברייתא): **מת אחד ממנדיו –** אדם שנידו אותו כמה מנדים, ומת אחד מהמנדים אותו, **- אין מתירין לו! –** אין מתירים למנודה את נידויו, כיון שרק המנדים שנידו אותו יכולים להתיר לו את הנידוי. ו**אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הדא דת** (דאת) **אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו), **- בשאין שם נשיא –** כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו**; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר –** שהנשיא יכול להתיר נידוי שנידה כל אדם. ומכאן שהמנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו, ואין השני שם שיתיר לו את הנידוי, הנשיא מתיר**.**

אמר **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) **בשם רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**: מעשה באחד שמת אחד ממנדיו ולא התירו לו. -** ושואלים: **ולא כן –** וכי לא כך **אמר רבי יהושע בן לוי: הדא דת** (דאת) **אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם מת אחד ממנדיו - אין מתירים לו), **- בשאין שם נשיא –** כשאין שם נשיא שיתיר את נידויו**; אבל אם יש שם נשיא - הנשיא מתיר! –** ומדוע במעשה באחד שמת אחד ממנדיו לא התיר לו הנשיא את נידויו? **-** ומשיבים: **וקמת מה דאמר –** ועמדה מה שאמר (ועסוקה המימרה שאמר) **רבי יעקב בר אחא בשם רבי בא בר ממל - בשלא חזר בו –** כשלא חזר בו המנודה מהדבר שנידוהו עליו, ולכן באותו מעשה לא התיר לו הנשיא את נידויו**.**

ב**בבלי מועד קטן** יז,א אמרו: ריש לקיש היה שומר פרדס. בא אדם אחד ואכל תאנים. זרק בו צרור, ולא השגיח בו. אמר (ריש לקיש): יהא אותו האיש (כלומר, אתה) בנידוי. - אמר לו: אדרבה, יהא אותו האיש בנידוי! אם ממון נתחייבתי לך - נידוי כלום נתחייבתי לך? בא (ריש לקיש) לבית המדרש. אמרו לו: שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי (רש"י: דלאו בדינא שמתיה). - ומה תקנתי? - לך אצלו שיתיר לך. - איני יודע אותו. - אמרו לו: לך אצל הנשיא שיתיר לך, דתניא: נידוהו ואינו יודע מי נידהו - ילך אצל נשיא, ויתיר לו נידויו.

לפי הבבלי, אמרו לריש לקיש: "שלו - נידוי, שלך - אינו נידוי", ואילו לפי הירושלמי, ריש לקיש עצמו תהה שמא הנידוי שנידו אותו הליסטים נידוי ושלא היה לו לנדות אותם. כמו כן, לפי הבבלי, לא ידע ריש לקיש את מי שנידהו, והנשיא התיר לו נידויו, ואילו לפי הירושלמי, הליסטים שנידוהו הם שהתירו לו.

ב**בבלי מועד קטן** טז,א אמרו: איבעיא להו: הני בי תלתא דשמיתו, מהו למיתי תלתא אחריני ושרו ליה? - תא שמע: ...רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. ...שמע מינה: כל אחד ואחד מיפר חלקו (רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר), ושמע מינה: הני בי תלתא דשמיתו - לא אתו תלתא אחריני ושרו ליה (רש"י: מדקתני: חלקו אינו מופר לעולם, אפילו שרו ליה אחריני). אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא תניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: אחד מן התלמידים שנידה ומת - חלקו אינו מופר. מאי לאו - אינו מופר כלל? - לא, עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו ליה.

לפי הירושלמי, אדם שנידוהו כמה מנדים, אין נידויו מותר אלא אם כן כל המנדים מתירים לו את הנידוי. אבל לפי הבבלי, אדם שנידוהו כמה מנדים, כל אחד ואחד מהמנדים מפר את חלקו.

ב**מסכת שמחות** ה,טז שנו: מת אחד מן המנדים, אם נתן רשות לחברים - מתירים לו, ואם לאו - אין מתירים לו.
• • •
אמר **רבי יעקב בר אביי** (אמורא בדור הרביעי-החמישי) **בשם רב ששת** (אמורא בבלי בדור השני-השלישי)**: נמנו באושא** (עיר בגליל התחתון, שפעלו בה מוסדות ההנהגה בדור שלאחר מרד בר כוכבא) **–** החכמים באושא עמדו למנין והחליטו, **שלא לנדות זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) **–** שנכשל בחטא, אף על פי שראוי לנדותו, אין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה**.**

ואומרים: **ואתייא כיי** (=כההיא) **דאמר –** ובאה (המימרה הזו ללמד) כמו אותה (מימרה) שאמר **רבי שמואל** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) **שאירע בו דבר –** של חטא, שנכשל בחטא וצריך נידוי, **- אין מורידין אותו מגדולתו –** אין מעבירים אותו מתפקידו, כדי שלא לבזות אותו בפרהסיה, ולאחר שחוזר בו מהחטא שנכשל בו, מחזירים אותו למשרתו**, אלא אומרים לו –** כשמנדים אותו**: "הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ"** (מלכים ב יד,י) **–** שב בביתך ושמור על כבודך. כך אמר יהואש מלך ישראל לאמציה מלך יהודה, שרצה לפגוש בו בשדה הקרב ולהילחם בו. חכמינו השתמשו בדברים אלה כמשל, שאומרים לחכם שנכשל בחטא וצריך נידוי שיחוס על כבודו וישב בביתו, ומתוך כך יבין מעצמו שעליו לנהוג נידוי בעצמו, ואין אומרים לו במפורש שהוא בנידוי, שאין מנדים אותו כדרך שמנדים כל אדם שחטא**.**

ב**בבלי מועד קטן** יז,א אמרו: אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח (חטא) - אין מנדים אותו (בפרהסיא), אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך" (מלכים ב יד) (רש"י: כבודך שתשב בביתך). חזר וסרח - מנדים אותו (אפילו בפרהסיא), מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עימך לילה" (הושע ד) - אף על פי שכשל (הנביא, כלומר: אדם גדול, בעבירה), כסהו (רש"י: אל תבזה אותו בפרהסיא) כלילה (רש"י: שחשכה, ואין אדם רואה).
אמר רב פפא: תיתי לי (תבוא לי טובה) דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם. אלא, כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד? - כי הא, דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן (בארץ ישראל נמנים על הלקאת תלמיד חכם) ולא מימנו אשמתא (ולא נמנים על נידוי, ומלקים אותו. רש"י פסחים נב,א: תלמיד שסרח היו נמנים להלקותו ולא לנדותו, משום דשמתא חמורה, וחוששים לכבוד התורה).

בבבלי מפורש, שבארץ ישראל הפסיקו בתקופת האמוראים להשתמש בנידוי כנגד חכמים, והעדיפו להשתמש בעונש מלקות, שנחשב עונש חמור פחות מאשר הנידוי. הזמן שבו הפסיקו להשתמש בנידוי כנגד חכם הוא המועד שבו נתקנה תקנת אושא שלא לנדות זקן.
כיון שבבבל המשיכו לנדות חכמים גם בראשית תקופת האמוראים (כגון רב יהודה שנידה תלמיד חכם אחד שהיו שמועותיו רעות (בבלי מועד קטן יז,א)), פירשו אמוראי בבל את תקנת אושא בהתאם למצב הנוהג בבבל בכך שייחסו תקנה זו שלא לנדות זקן רק כשסרח פעם ראשונה. הבדלי מנהגים אלה משתקפים במחלוקת שבין רב הונא וריש לקיש. לדעת רב הונא, אין מנדים זקן אם סרח פעם ראשונה, אולם אם סרח פעם שנייה מנדים אותו אפילו בפרהסיה כמנהג בבל, ואילו לדעת ריש לקיש, אין מנדים זקן כלל, אף לא בפרהסיה, כמנהג ארץ ישראל.
החל מדור שלישי-רביעי לאמוראי בבל מסתמן שינוי ביחסם של חכמים לנידוי חכם. מדור זה ואילך אנו מוצאים חכמים המשתבחים ביחסם המסתייג לנידוי חכם (כגון רב פפא שהשתבח שלא נידה תלמיד חכם מעולם).

ב**מדרש שמואל** ז,ה נאמר: רבי שמואל בשם רבי אבהו אמר: זקן שנמצא בו דבר של דופי - אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: "היכבד ושב בביתך". נשיא מאי? - רבי יוחנן אמר: מעבירים אותו. מה מחזרין ליה? - אמר רבי חגי: משה, אין מחזרין ליה, דהוא קטיל להון. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מלקים אותו.
וב**ירושלמי סנהדרין** ב,א ו**הוריות** ג,א אמרו: אמר רבי לעזר: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו ואין מעבירים אותו מגדולתו. אמר רבי מנא: כתיב: "כי נזר שמן משחת אלוהיו עליו אני יי'" - כביכול מה אני בגדולתי, אף אהרן בגדולתו. אמר רבי אבון: "קדוש יהיה לך" - כביכול מה אני בקדושתי, אף אהרן בקדושתו. רבי חנינה כתובה רבי אחא בשם רבי שמעון בן לקיש: כוהן גדול שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. רבי שמעון בן לקיש אמר: נשיא שחטא - מלקים אותו בבית דין של שלושה. מה, מחזרין ליה? - אמר רבי חגיי: משה, אין מחזרין ליה, דו קטל לון (שמא יהרוג את אלו שהורידוהו בתחילה).

בירושלמי כאן אמרו, שנמנו באושא שלא לנדות זקן. ואילו בבבלי אמרו, שהתקינו באושא שלא לנדות אב בית דין, ולפי ריש לקיש, אין לנדות אפילו תלמיד חכם.
לפני שנמנו באושא, היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד כוהן גדול שחטא שאין מעבירים אותו, כמו שלמדו בירושלמי מן הכתובים שכוהן גדול נשאר בקדושתו. לאחר שנמנו באושא, לא היו מעבירים ממשרתו כל בעל משרה שחטא, מלבד נשיא שחטא שאין מחזירים אותו, מהטעם שאמרו בירושלמי.

נידויו של אדם מחוג חבריו החכמים היה עונש קשה, ולכן הסתפקו החכמים במלקות (עיין לדוגמה ירושלמי יבמות ב,ו ומקבילות), כמו שאמרו בבבלי שבארץ ישראל היו מלקים תלמיד חכם שחטא ואין מנדים אותו, וכמו שאמרו בירושלמי שכוהן גדול ונשיא שחטאו מלקים אותם.


כיון שהביאו מימרה של רבי יעקב בר אביי בענין זקן שנוהגים בו כבוד, מביאים מימרה שלו עוד בענין זקן שנוהגים בו כבוד, אף על פי שאין ענינה בנידוי.

אמר **רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) **ששכח תלמודו** (לימודו) **מחמת אונסו –** כגון מחמת חוליו, **- נוהגין בו כקדושת ארון –** נוהגים בו כבוד ואין מבזים אותו, שכמו שהארון (התיבה) של בית הכנסת, אף על פי שאין בארון עוד ספר תורה, נוהגים בו קדושה משום שלשעבר היה ספר התורה מונח בו, כך זקן ששכח תלמודו, אף על פי שאין בו עוד תורה, נוהגים בו כבוד משום שלשעבר היתה התורה כמונחת בו (על פי "עלי תמר". הביטוי "קדושת ארון" נזכר בירושלמי מגילה ג,א בענין הארון של בית הכנסת)**.**

ב**בבלי ברכות** ח,ב אמרו: אמר להם רבי יהושע בן לוי לבניו: היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו (רש"י: שחלה, או שנטרד בדוחק מזונות, היזהרו בו לכבדו), שאמרו: לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (רש"י: דכתיב: "אשר שיברת ושמתם בארון" (דברים י) - אף השברים תשים בארון).
וב**בבלי יומא** לח,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: כל המשכח דבר אחד מתלמודו (ריטב"א: שגורם במזיד לשכוח דבר מתלמודו) גורם גלות לבניו, שנאמר: "ותשכח תורת אלוהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד). רבי אבהו אמר: מורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי" (הושע ד).
וב**בבלי מנחות** צט,א-ב אמרו: "אשר שיברת ושמתם בארון" (דברים י) (רש"י: שישים השברים בארון) - תני רב יוסף: מלמד, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון; מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגים בו מנהג ביזיון. אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא (ר"ג: היינו תלמיד חכם) עימך לילה" (הושע ד) - כסהו כלילה (ר"ג: שיהא כבודו חביב עליך ככבודך). ואמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו, שנאמר: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים" (דברים ד)... יכול אפילו מחמת אונסו? - תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך" (דברים ד) - במסירם מליבו הכתוב מדבר.

לפי הירושלמי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו ארון שהיה מונח בו ספר תורה. ואילו לפי הבבלי, זקן ששכח תלמודו הוא כמו הלוחות הראשונים, שאף על פי שנשתברו, נהגו בהן כבוד, שכן שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון שבמשכן ושבמקדש עם הלוחות השניים השלמים.

רבי אבהו שאמר בירושלמי כאן, שזקן שחטא אין מורידים אותו מגדולתו, הוא שאמר בבבלי, שכל המשכח דבר מתלמודו מורידים אותו מגדולתו. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו.

לפי הבבלי, תלמיד חכם שחטא אין מנדים / מבזים אותו בפרהסיא, שנאמר: "וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה" (הושע ד,ה); וכל המשכח דבר מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר: "וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי" (הושע ד,ו), ומורידים אותו מגדולתו, שנאמר: "כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְךָ מִכַּהֵן לִי" (הושע ד,ו). הרי ששני הענינים האלה נלמדים מפסוקים סמוכים. זהו קשר נוסף שיש בין המימרה הקודמת בענין זקן שחטא ובין המימרה הזו בענין זקן ששכח תלמודו.


כיון שדיברו בענין נידוי של זקן, מדברים עוד בענין זה.

אמר **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**** בשם **רבי תנחום רבי חייה** (על פי שלשלות דומות של שמועות צריך לומר: רבי תנחום **בירבי** חייה (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי))**** שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) **שנידה לצורך עצמו –** לתועלת עצמו, כדי להתגדל ולקנות לו שם, או כדי להשתכר ממון מהמנודה מהתרת הנידוי, ולא מפני שהמנודה ביזה אותו ופגע בכבודו, **אפילו כהלכה –** אפילו נידה כהלכה, שהמנודה חייב נידוי מפני שעשה דבר שמנדים עליו, **- אין נידויו נידוי –** כיון שלא התכוון לנדות מפני ההלכה**.**

לפי הפירוש למימרה זו, אין ניגוד בין מימרה זו ובין המימרה ב**בבלי מועד קטן** טז,ב-יז,א: אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי שמלאי: תלמיד שנידה לכבודו (רש"י: ולא לשם שמים, אלא שהתריס נגדו) - נידויו נידוי.
אפשר שרבי תנחום בירבי חייה בירושלמי כאן הוא אותו רבי תנחום בריה דרבי חייא בבבלי, ואם נכון הדבר, אפשר שיש מכאן ראיה שהוראות אלו אינן סותרות זו את זו, שהרי אין להניח שאותו חכם ימסור הלכות מנוגדות זו לזו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:13)

מספרים (בענין נידוי של זקן): **ביומוי דרבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אתת עקא על טיברייאי –** בימיו של רבי ירמיה באה צרה על אנשי טבריה (שהטיל השלטון מס כבד על אנשי טבריה)**. שלח בעי מנרתא דכספא גבי רבי יעקב בירבי בון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) **–** שלח (רבי ירמיה) וביקש מנורה של כסף מרבי יעקב בירבי בון (לתשלום חלקו במס)**. שלח אמר ליה: –** שלח (רבי יעקב בירבי בון) ואמר לו (לרבי ירמיה): **אדיין** (עדיין) **לא שב ירמיה מרעתו –** עדיין לא שב רבי ירמיה מדרכו הרעה, שתבע ממנו חלק במס, ולפי המנהג היו החכמים פטורים ממס (רבי יעקב בירבי בון נקט מעין לשון הכתוב: "אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" (מלכים א יג,לג))**. וביקש** (רבי יעקב בירבי בון) **לנדותו** (את רבי ירמיה)**. והוה רבי חייה בריה דרבי יצחק עטושיא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **יתיב תמן –** והיה רבי חייה בנו של רבי יצחק עטושיא (נקרא על שם מקומו, שהיה מכפר עיטוש, יישוב סמוך לחיפה מדרום) יושב שם**, אמר ליה: –** אמר לו (לרבי יעקב): **שמעתי שאין מנדין זקן** (חכם שנסמך (נתמנה) לדיין) **אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט** (מלך ישראל) **וחביריו –** אין מנדים זקן אלא אם כן הוא חוטא ומחטיא אחרים כמו מלכי ישראל הרשעים שהעמידו עגלים לעבודה זרה (דברים אלה באים להדגיש, שלמעשה לא תיתכן כלל אפשרות של נידוי חכם, כפי שנקבע בתקנת אושא שאין מנדים זקן)**. - אמר ליה: –** אמר לו (רבי יעקב לרבי חייה): **דכמה השקוה** (משנה עדויות ה,ו) **–** רמז בזה למעשה שהיה בעקביא בן מהללאל (שהובא לעיל), שנחלק עם החכמים בדבר השקאת סוטה שהיא גיורת או שפחה משוחררת, שהיו החכמים אומרים שמשקים, והוא אמר שאין משקים, וכשהביאו לו ראיה משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת בירושלים, השיב להם: דכמה השקוה, ועל זה נידוהו חכמים; נמצא שמנדים זקן אפילו על פגיעה בכבוד חכם ולא רק על חטא קשה כירבעם**, וכירבעם בן נבט וחביריו עשה?! –** וכי עקביא בן מהללאל עשה כירבעם?! **- ונדון אילין לאילין –** ונידו זה את זה (רבי יעקב נידה את רבי ירמיה על שפגע בכבודו, שלדעת רבי יעקב מנדים זקן שפגע בכבוד חכם, ורבי ירמיה נידה את רבי יעקב על שנידהו בלא שהיה צריך נידוי, שלדעת רבי ירמיה אין מנדים זקן שפגע בכבוד חכם)**, וחשון אילין על אילין –** וחששו זה לזה (שמא הנידוי שנידה זה את זה נידוי, משום שהמנדה את מי שאינו צריך נידוי ונידה השני אותו - נידויו נידוי)**, וצרכון מישתרייא אילין מן אילין –** והוצרכו להתיר (את הנידוי) זה את זה**.**

**חכמים ומיסים**
ב**בבלי בבא בתרא** ז,ב-ח,א אמרו: רבי יהודה נשיאה רמא כרגא דשורא אדרבנן (רש"י: הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם), אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא... רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן, אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי... מעשה בדמי כלילה (מס כתר) שהטילו על טבריה. באו לפני רבי (רבי יהודה הנשיא) ואמרו לו: ייתנו חכמים איתנו. אמר להם: לא!

רבי יהודה הנשיא העניק לחכמים פטור ממיסים. בימי רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, התעוררה מחלוקת בינו ובין החכמים בענין הפטור ממיסים שניתן להם. רבי יהודה נשיאה ניסה לכלול את החכמים בין החייבים בתשלום מס לבניית חומות טבריה, אבל החכמים, רבי יוחנן וריש לקיש, התנגדו לכך. הפטור מן המיסים שניתן על ידי הנשיא לחכמים היתה סיבה לחיכוכים בין החכמים לעם.

(לעיל הובאו דברים בענין נידוי מתוך "שנתון המשפט העברי" כרך ב וכרך ו-ז)
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:14)

מי שנדר ואחר כך התחרט על נדרו - הרי זה הולך לחכם מומחה לשאול על נדרו, והחכם מתיר לו את הנדר. ואף בית דין של שלושה הדיוטות יכול להתיר את הנדר. ואם נדר ולא התחרט על נדרו, ובא לחכם לשאול על נדרו, החכם מתיר לו את הנדר בחרטה, שהחכם שואל את הנודר אם הוא מתחרט עכשיו על מה שנדר, ואם הוא מתחרט - החכם מתיר לו, ואם אינו מתחרט, החכם מתיר לו את הנדר בפתח שהחכם מוצא, שהחכם מברר שאילו היה הנודר יודע מתחילה דבר זה שהוא יודע עכשיו - לא היה נודר, ונמצא הנדר נעקר מעיקרו.


ואומרים: **מה אנן קיימין?** – במה אנו עסוקים? (באיזה מקרה מדובר בהלכה ששנינו במשנתנו, שמי שנשאל לחכם על נדרו שנדר שלא לגלח והותר לו - מותר לגלח בחול המועד?) **אם בשנשאל קודם לרגל** – כשנשאל לחכם על נדרו והותר לו לפני החג, **- יגלח** – את שערו לפני החג, ואינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שאפשר היה לו לגלח בערב יום טוב (במסירה שלפנינו נכתב "לא יגלח" ונמחק "לא" על ידי הסופר)**; אם בשלא נשאל קודם לרגל** – כשלא נשאל לחכם על נדרו לפני החג, ונשאל והותר לו בחול המועד, **- אל יגלח** – אינו מותר לגלח בחול המועד, כיון שפשע, שהיה לו ללכת אצל חכם להישאל על נדרו לפני החג, ואין זה אונס שנתיר לו בשביל כך לגלח במועד**; אלא כי נן** (=אנן) **קיימין** – אלא כשאנו עסוקים (בהלכה ששנינו במשנתנו מדובר)**, בשנשאל קודם לרגל** – כשנשאל לחכם על נדרו לפני החג, **ולא מצאו** (המתירים את נדרו) **פתח לנדרו** (פתח להתרת נדרו) **אלא ברגל** – שלא הותר לו אלא בחול המועד, וכיון שקודם הרגל היה אנוס, שלא בו היה תלוי הדבר, לכן מותר לגלח בחול המועד**.**

לקטע הבא מקבילה בירושלמי נדרים ט,א.


ואומרים: ההלכה ששנינו במשנה, שמדברת כשלא מצאו פתח להתרת נדרו אלא לאחר זמן, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי שמעון ברבי** (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים, בנו של רבי יהודה הנשיא) **לא מצאו** (המתירים את נדרו) **פתח לנדרו** – שנשאל על נדרו ולא מצאו פתח להתרת נדרו**, עד שבא אחד מזקני הגליל** – ומצא פתח להתרת נדרו**, ואית דאמרין:** – ויש שאומרים: **רבי שמעון בן אלעזר** (תנא בדור החמישי) **הוה** – היה (אותו זקן שבא ומצא פתח להתרת נדרו, כמסופר להלן)**, והוה נסיב ליה מן הכא ומקים ליה הכא** – והיה (אותו זקן) לוקח אותו (את רבי שמעון ברבי) מכאן ומעמיד אותו כאן (תוך כדי שביקש למצוא פתח לנדרו)**, נס**י**ב ליה מן הכא ומקים ליה הכא** – לוקח אותו מכאן ומעמיד אותו כאן**, עד דאקימיה גו שימשא מפלי מאנוי** – עד שהעמיד (אותו זקן) אותו (את רבי שמעון ברבי) בשמש מפלה כליו (בדק את בגדיו אם יש בהם כינים, שהצטער רבי שמעון ברבי מחום השמש, עד שחש כאילו יש כינים בבגדיו)**. אמרון ליה:** – אמרו לו (לרבי שמעון ברבי): **אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין, נדר הוויתא?** – אילו היית יודע שהזקן הזה עושה לך כך, האם נודר היית? **- אמר לון:** – אמר להם: **לא** – לא הייתי נודר**. ושרון ליה** – והתירו לו (את נדרו בפתח זה שמצאו)**. - וליה אמרין** (צריך לומר כמו במקבילה: **אמרון**, והמילה 'וליה' יתרה)**:** – אמרו (לאותו זקן): **הדא מנן לך?** – זאת (דרך זאת למצוא פתח להתרת נדר) מניין לך? **- אמר לון:** – אמר להם (אותו זקן): **משרת מאיר הייתי בברחו שנים** (נראה שצריך לומר: **שנית**)**** – הייתי שמשו של רבי מאיר (גדול התנאים בדור הרביעי) כשברח בפעם השנייה, וממנו למדתי זאת**. ויש אומרים: מקלו של רבי מאיר היתה בידו** (במקבילה: בידי) **והיא** (המקל) **היתה מלמדתו** (במקבילה: מלמדת לי) **דעת** (חוכמה)**.**

ב**בבלי נדרים** כב,ב-כג,א סיפרו: רבי שמעון ברבי הוה ליה נדרא למישרא, אתא לקמייהו דרבנן, אמרי ליה: נדרת אדעתא דהכי? - אמר: אין. - אדעתא דהכי? - אין. כמה זימנין. והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא (שהיו חכמים יוצאים ממקום שיש בו שמש ועוברים למקום שיש בו צל, ומצל לשמש, מרוב צער, שלא היו יכולים להתיר לו). אמר ליה בטנית בריה דאבא שאול בן בטנית: מי נדרת אדעתא דמצטערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא? - אמר: לא. ושריוה.

לפי הבבלי, הצטערו החכמים המתירים מחמת רבי שמעון ברבי. ואילו לפי הירושלמי, הצטער רבי שמעון ברבי מחמת אותו זקן.

**רבי מאיר בבורחו**
ב**בבלי עבודה זרה** יח,א-ב סיפרו: ברוריה, אשתו של רבי מאיר, בתו של רבי חנינא בן תרדיון היתה. אמרה לו: גנאי הוא לי, שתשב אחותי (בגזרת המלך) בקובה של זונות (בבית זונות). נטל תרקב (שלושה קבים) של דינרים והלך (לשם) ואמר: אם לא נעשתה בה עבירה - ייעשה לה נס, ואם עשתה עבירה - לא ייעשה לה נס. הלך ועשה עצמו כפרש ואמר לה: הישמעי לי. אמרה לו: דרך נשים לי. אמר לה: אמתין לך. אמרה לו: ומה יוצא לך ממני, שיש רבות שנאות ממני הרבה. אמר: מכלל שלא נעשתה בה עבירה (שכל מי שבא אומרת לו כך).
הלך אצל השומר שלה. אמר לו: תנה לי. אמר לו: מתיירא אני מפני המלכות. אמר לו: טול תרקב של דינרים, חציו תן שוחד (בכל עת שיעלילו עליך) וחציו יהא לך. אמר לו: כשיכלו (הדינרים) מה אעשה? אמר לו: אמור "אלוהי מאיר, ענני!" ותינצל. אמר לו: ומי יאמר שכך הוא (שאנצל בתפילה זו)? אמר לו: עכשיו תראה. היו (שם) כלבים שהיו אוכלים בני אדם. נטל (רבי מאיר) צרור וזרק בהם. באו עליו לאוכלו. אמר: "אלוהי מאיר, ענני!". הניחוהו, ונתנה (השומר) לו.
לסוף נשמע הדבר בבית המלך, הביאוהו (את השומר) והעלוהו לתלייה. אמר: "אלוהי מאיר, ענני!". הורידוהו (שלא היו יכולים לתלותו). אמרו לו: מה זה? אמר להם: כך היה מעשה. חקקו את דמותו של רבי מאיר על פתחה של רומי ואמרו (הכריזו): כל מי שיראה פרצוף זה יתפסהו.
יום אחד ראוהו, רצו אחריו, רץ מלפניהם ונכנס לבית זונות (כדי שיאמרו: לא הוא); ויש אומרים: תבשילי נוכרים ראה, טבל אצבע זו ומצץ את זו. אמרו: חס ושלום, אילו היה רבי מאיר, לא היה עושה כך. עמד וברח לבבל.
איכא דאמרי: משום האי מעשה (ברח), ואיכא דאמרי: משום מעשה ברוריה (רש"י: שפעם אחת לגלגה על שאמרו חכמים: נשים דעתן קלה עליהן, ואמר לה: חייך, סופך להודות לדבריהם, וציוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה, והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית, וכשנודע לה הדבר חנקה עצמה, וברח רבי מאיר מחמת בושה).

וב**קהלת רבה** פרשה ז מסופר: רבי מאיר הוה מתבעי (מתבקש) למלכותא וערק (ברח). עבר על חנותא דארמיין, ואשכח יתהון יתיבין אכלון מן ההוא מינא (חזיר). חמון יתיה, אמרין: הוא הוא, לית הוא הוא. אמרין: אם הוא הוא, אנן כרזין ליה, אין אתי אכיל עמן. והוה צבע (טובל) חדא אצבעתיה בדמה דחזיר, ויהב אצבעתיה אוחרי בפומיה, טמש (טבל) הא ומתק (מצץ) הא. אמרין דין לדין: אילו הוה רבי מאיר, לא הוה עביד כן. שבקוניה וערק, וקרא עליה: "ויתרון דעת החוכמה תחיה בעליה".

ב**תוספתא מגילה** ב,ה, ב**בבלי מגילה** יח,ב, ב**ירושלמי מגילה** ד,א וב**בראשית רבה** לו,ח אמרו: מעשה ברבי מאיר שהלך לאסיא לעבר את השנה (שלא יכלו לעבר שנים בארץ ישראל מפני גזירת המלכות)... / מעשה ברבי מאיר שהיה באסיא...
וב**ירושלמי כלאיים** ט,ד ו**כתובות** יב,ג וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה צו אמרו: רבי מאיר אידמיך באסיא...

הרי שרבי מאיר ברח לבבל וגם לאסיא. אפשר שבריחתו של רבי מאיר בפעם השנייה, הנזכרת בירושלמי כאן, היא בריחתו לאסיא, ששם נפטר ("עלי תמר").

**מקלו היתה מלמדת דעת**
ב**ירושלמי סנהדרין** י,א, ב**ויקרא רבה** כט,ז וב**פסיקתא דרב כהנא** כג,ז נאמר: שלושה שמות יש לו: מרדע, דרבן ומלמד. מרדע - שהוא מורה דעה בפרה. דרבן - שהוא משרה בינה בפרה. מלמד - שהוא מלמד את הפרה לחרוש, בשביל ליתן חיים לבעליה. אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא - על אחת כמה וכמה.
וב**במדבר רבה** יד,ד וב**פסיקתא רבתי** פרשה ג נאמר: למה נקרא שמו מרדע? - שמורה דעה בפרה. ולמה נקרא שמו דרבן? - שמדיר בינה בפרה. ולמה נקרא שמו מלמד? - שמלמד את הפרה לחרוש בתלם שלה. כך דברי חכמים דרים בינה בבני אדם ומורים דעה בהם ומלמדים אותם דרכיו של הקב"ה. הוי: "דברי חכמים כדרבונות" (קהלת יב,יא).

מקלו של אדם, שנוטל עימו כשיוצא לדרך, מלמד את האדם את הדרך שילך בה. אותו זקן שאמר, שמקלו של רבי מאיר לימד אותו דעת, נתכוון לומר בדרך משל, שדברי רבי מאיר לימדו אותו דעת, כמקל הזה המלמד את האדם את הדרך, כמו שאמרו לגבי מרדע, דרבן ומלמד (מקל לכוון את הבהמה החורשת).

ב**מדרש תהילים** א,כ ועוד נאמר: "ומשענתך" (תהילים כג,ד) - זו התורה, שנאמר: "במחוקק במשענותם" (במדבר כא,יח).

אותו זקן שאמר, שמקלו של רבי מאיר לימד אותו דעת, נתכוון לומר, שתורתו של רבי מאיר לימדה אותו דעת, שמקל הוא סמל לתורה, כמו שאמרו לגבי משענת (מקל שנשענים עליו).
• • •
מי שאבל על אחד מקרוביו שמת - אסור בתספורת כל שלושים יום.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:15)

אומרים: **תני:** – שנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן ב,א): **כל אלו** – שנמנו במשנתנו, שאירע להם אונס ולא היו יכולים לגלח לפני הרגל, **שאמרו** – במשנתנו**: מגלחין במועד** – מותרים לגלח את שערם בחול המועד, **- מותרין לגלח בתוך שלשים יום של אבל** – אם אירע להם אונס ולא היו יכולים לגלח לפני האבל, כגון מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ומצא אבל בתוך ביתו, - מותרים לגלח בתוך שלושים ימי האבלות**.**

ואומרים: **אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - **אסור** – אסורים לגלח בתוך שלושים יום של אבל**; ואית תניי תני: –** ויש תנא השונה (ברייתא):**** כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - **מותר** – מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל (כמו ששנו בברייתא שבתוספתא שהובאה לעיל)**. אמר רב חסדא** (אמורא בבלי בדור השני-השלישי)**:** אין התנאים חלוקים, אלא **מאן דאמר:** – מי (התנא) שאמר: **מותר** – מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבל**, בשיש שם רגל** – כשחל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, שכיון שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, מותר לגלח ברגל שבתוך שלושים (וכגון שלא עברו עליו קודם הרגל שבעת ימי האבלות הראשונים, שלא בטלו ממנו גזירות שלושים ואסור לגלח בערב הרגל, וברגל הוא בתוך אבלות של שלושים. אבל אם עברו עליו קודם הרגל שבעת ימי האבלות הראשונים, בטלו ממנו גזירות שלושים ומותר לגלח בערב הרגל אפילו לא אירע לו אונס (ראה להלן ג,ה))**; מאן דאמר:** – מי (התנא) שאמר: **אסור** – אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבל**, בשאין שם רגל** – כשלא חל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, אסור לגלח בתוך שלושים, אף על פי שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות. לדעת רב חסדא, אין לומר שהתנאים חלוקים, והתנא שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בתוך שלושים, והתנא שאמר אסור סבור, שמי שהיה אנוס - אסור לגלח בתוך שלושים, אלא שני התנאים סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים, אלא אם כן יש רגל**.**

בכמה מקומות בירושלמי הובאו דברי רב חסדא ליישוב סתירות בין מקורות תנאיים על דרך "אית תניי תני... ואית תניי תני...". רב חסדא מעמיד את המקורות כסותרים, אף על פי שנראה יותר שהם חולקים.


ואומרים: **מתניתא פליגא על רב חסדא** (נראה שצריך לומר: מתניתא **מסייעא ל**רב חסדא)**:** – הברייתא (להלן) מסייעת לרב חסדא (שאמר, שאין התנאים לעיל חלוקים, ושניהם סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים): **הרי שתכפוהו אבליו זה אחר זה** – מי שאירעו לו אבלויות זו אחר זו ללא הפסק, והכביד (הגדיל, הרבה) שערו, **- הרי זה מיקל בסכין ובמספרת** – מותר להפחית את שערו ולחתוך אותו בסכין או במספרת (כלי העשוי מחתיכת מתכת אחת כפופה בעלת שני להבים בקצותיה), שאין הדרך לגלח בהם, **אבל לא במספריים** – אסור לחתוך את שערו במספריים (כלי העשוי משתי חתיכות מתכת בעלות להב המחוברות בציר), שהדרך לגלח בהם. עד כאן הברייתא**.** ואילו היה התנא לעיל שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בתוך שלושים, היה לנו לשאול על הברייתא, לפי דעתו זו של התנא לעיל: **וייעשה אבל השני אצל הראשון כמי שהוא אנוס ויגלח!** – שכיון שלא היה יכול לגלח לפני אבלו השני מחמת אבלו הראשון, יהיה מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני אפילו כדרכו במספריים, כדין מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, ומדוע אמרה הברייתא שמי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים? -**** אלא **הוי:** – הוה אומר (הסק מכאן, ממה שאמרה הברייתא): **לא אתאמרת** – לא נאמרה (ההלכה שאמר התנא לעיל, שכל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל), **אלא מפני כבוד הרגל** – שחל רגל בתוך שלושים ימי האבלות, שמותר לגלח ברגל שבתוך שלושים רק מפני כבוד הרגל, שלא יהיה מנוול (מכוער, מאוס) במקצת הרגל, ולא מפני שאירע לו אונס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות, משום שאף התנא לעיל שאמר מותר סבור, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים, כמו שאמר רב חסדא, ולכן, מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים**.**

**רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) **בעי:** – שאל (על דברי הברייתא שאמרה, שמי שתכפוהו אבליו - מותר לגלח שלא כדרכו (להקל בסכין ובמספרת) בימי אבלו): **ניחא בתוך שבעה** – נוח (מובן) שמי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני**.** אבל **בתוך שלשים!** – האם מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח כדרכו גם בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים?

**התיב** – השיב (על שאלתו של רבי שמואל בר רב יצחק) **רבי חנניה חברון דרבנן** – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי)**: והא תאני** (הכתיב המלא 'תאני' הוא בהשפעת הבבלי)**:** – והרי שנוי (שנו ברייתא): **אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה** – ואחד מהם הוא תספורת (הברייתא מובאת בירושלמי להלן ג,ה, ושם נמנו הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה. הברייתא הזו מובאת גם במסכת שמחות ו,א ובבבלי מועד קטן כא,א, אלא ששם לא נמנה איסור תספורת)**.** ויש לשאול על הברייתא הזו, המונה את הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה: **אם בתוך שלשים - הוא אסור** – אם האבל אסור לספר (לגלח) כדרכו בתוך שלושים ימי האבלות לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים (שאיסור תספורת הוא כל שלושים יום (להלן ג,ה ו-ג,ח))**, בתוך שבעה -** האם **לא כל שכן? –** בוודאי ובוודאי שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים, שהרי שבעה בכלל שלושים, ואם כן, מדוע נצרכה הברייתא הזו לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה? - אלא יש להשיב: **לא איתאמרת אלא בשתכפוהו אבלים** – לא נאמרה (ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לספר כדרכו בתוך שבעה) רק כשתכפוהו אבליו (שמי שתכפוהו אבליו - אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני)**. הדא אמרה –** זאת אומרת (הסק מכאן, מהברייתא הזו שנצרכה לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה)**, שהוא מותר** – מי שתכפוהו אבליו - מותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים**.**

סוגיה זו של רבי שמואל בר רב יצחק ורבי חנניה חברון דרבנן ענינה תכפוהו אבליו ולא גילוח במועד שעסק בו רב חסדא לעיל.

ראב"ד ומהר"ם מרוטנבורג בהלכות שמחות פירשו סוגיה זו שבירושלמי לענין תספורת וגיהוץ, שהאבל אסור בהם כל שלושים יום.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (ראה להלן ג,ה ו-ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.
הברייתא שאמרה, שמי שתכפוהו אבליו - מותר בימי אבלו לספר שלא כדרכו, אמרה עוד, שמותר לכבס בגדיו במים (ראה להלן הברייתא במסכת שמחות ובבבלי). מכאן שתספורת שלא כדרכו וכיבוס (במים) דין אחד להם, ותספורת כדרכו וגיהוץ (כיבוס בחומרי ניקוי) דין אחד להם. הברייתא (בירושלמי להלן) המונה את הדברים שהאבל אסור בהם כל שבעה מונה תספורת וכיבוס, ותספורת היא תספורת כדרכו, וכיבוס האמור אצל תספורת כדרכו הוא גיהוץ. לכן גם ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לגהץ בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו.
לפי סוגיה זו, מי שתכפוהו אבליו - מותר לספר שלא כדרכו ולכבס (במים) בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני, ובתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים הוא מותר לספר כדרכו ולגהץ (לכבס בחומרי ניקוי); ומי שלא תכפוהו אבליו - מותר לספר שלא כדרכו ולכבס (במים) בתוך שלושים יום של אבלו לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.


לעיל אמרו, שיש תנא השונה (ברייתא): כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - אסורים לגלח בתוך שלושים יום של אבל, ויש תנא השונה (ברייתא):**** כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותרים לגלח בתוך שלושים יום של אבל.

**אמר רבי מתניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי-השישי)**:** אין התנאים לעיל חלוקים, אלא **מאן דאמר:** – מי (התנא) שאמר: **אסור** – אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבל, **- כדרכו במספרים** – מי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בימי אבלו כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח. והתנא שאמר מותר לגלח בתוך שלושים יום של אבל - שלא כדרכו בסכין ובמספרת, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - מותר לגלח בימי אבלו שלא כדרכו בסכין ובמספרת, אבל כדרכו במספריים אסור לגלח. ולכן, מי שתכפוהו אבליו - אסור לגלח בתוך שלושים יום של אבלו השני כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח. גם לדעת רבי מתניה, אין התנאים חלוקים, ושני התנאים סבורים, שמי שהיה אנוס ולא היה יכול לגלח לפני האבלות - אסור לגלח בתוך שלושים כדרכו במספריים, אבל שלא כדרכו בסכין ובמספרת מותר לגלח**.**

הרי שנחלקו אמוראים במי שתכפוהו אבליו, שלדעת רב חסדא ורבי מתניה אסור לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים, ולדעת רבי חנניה חברון דרבנן מותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.

ב**תוספתא מועד קטן** ב,א-ב שנו: כל אלו שאמרו: מגלחים במועד - מותר לספר בתוך שלושים יום של אבל. אף על פי שהתירו לו לספר, לא יספר ברשות הרבים, אבל מספר הוא בצנעה בתוך ביתו. כל אלו שאמרו: מכבסים במועד - מותר לכבס בתוך שלושים יום של אבל. אף על פי שהתירו לו לכבס, לא יוליך כליו לכובס (ללובשם בתוך שלושים), אבל מכבס הוא בצנעה בתוך ביתו.

כיבוס זה האמור אצל תספורת הוא גיהוץ (עיין תוספות מועד קטן כג,א).

ב**מסכת שמחות** ה,י שנו: אבל שתכפוהו אבליו - הרי זה מקל בסכין ובמספרת, אבל לא במספריים, ואם היו בגדיו צואים - מדיחם בצונין (במים צוננים), אבל לא במי רגליים.
ו**שם** ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ, שלושים יום לתספורת.
ו**שם** ז,י שנו: לגיהוץ כיצד? - אסור ללבוש כלים מגוהצים (בתוך שלושים). ומותר להוליך כלים לגֶהָץ (העובד בגיהוץ) בתוך שלושים יום (ולהניחם עד לאחר שלושים).
ו**שם** ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה.

ב**בבלי מועד קטן** יז,ב אמרו: תנו רבנן: כל אלו שאמרו: מותרים לגלח במועד - מותרים לגלח בימי אבלם (רבנו יחיאל: כגון מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים או כל הני דמתניתין ומצא אבל בתוך ביתו). והתניא: אסורים! - אמר רב חסדא אמר רב שילא: כי תניא הכא מותרים - בשתכפוהו אבליו (רש"י: שבא ממדינת הים ותכפוהו אבליו, הלכך מותר לגלח בימי אבלו). - אי בשתכפוהו אבליו, מאי איריא כל אלו שאמרו? אפילו כולי עלמא נמי (רבנו יחיאל: שלא באו ממדינת הים ולא כל הני דמתניתין, אם תכפום אבלויות - מותרים לגלח)! דתניא: תכפוהו אבליו זה אחר זה והכביד שערו - מקל בתער, ומכבס כסותו במים. - הא אתמר עלה (רש"י: הא דתני: תכפוהו אבליו - מקל בתער), אמר רב חסדא: בתער ולא במספריים (רבנו יחיאל: לפי שיש לו לשנות; אבל הני דמתניתין, בשתכפום אבלויות - מותרים אף במספריים), במים ולא בנתר ולא בחול (רבנו יחיאל: והני דמתניתין, בשתכפום אבלויות - מותרים אף בנתר ובחול).

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שיש ברייתא האומרת מותר ויש ברייתא האומרת אסור, ואמר רב חסדא שאין הברייתות חלוקות, אלא שלפי הבבלי אמר רב חסדא שהברייתא האומרת מותר מדברת בשתכפוהו אבליו, ולפי הירושלמי אמר רב חסדא שהברייתא האומרת מותר מדברת בשיש שם רגל.

לפי הבבלי, מי שבא ממדינת הים או שיצא מבית האסורים ותכף שבא תכפוהו אבליו - מותר לגלח כדרכו במספריים ולכבס בנתר ובחול (לגהץ), ואדם אחר שתכפוהו אבליו - מותר להקל בתער ולכבס במים, ומי שלא תכפוהו אבליו - אסור בימי אבלו להקל בתער ולכבס במים. בבבלי לא אמרו, האם מי שתכפוהו אבליו - מותר להקל בתער רק בתוך שלושים, או שמא אפילו בתוך שבעה, ונחלקו ראשונים בדבר.
• • •
ב**מסכת שמחות** ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלשים לאחר שבעה. וכשם שהוא אסור בנטילת שער, כך אסור בנטילת ציפורניים.
וב**תוספתא מועד קטן** ב,ב שנו: וכשם שאסור לספר, כך אסור ליטול ציפורניים (בין ברגל ובין באבלות); דברי רבי יהודה. ורבי יוסה מתיר (בין ברגל ובין באבלות).
בנטילת ציפורניים בחול המועד נחלקו תנאים. רבי יהודה סובר, שאף בציפורניים גזרו כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול. ולרבי יוסי לא גזרו, לפי שהוא ניוול גדול להשהותם ולא מצוי שיניחנו עד המועד, ועוד שדבר הגדל בכל יום הוא, שאפילו ייטלם קודם המועד צריך ליטלם במועד (ראשונים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:1:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:1:16)

אומרים: **שפם ונטילת צפורנים –** גילוח שפם (שיער מעל לשפה העליונה) וקיצוץ ציפורניים, **- אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **ברגל מותר –** בחול המועד מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, **ובאבל אסור –** אבל בתוך שלשים יום של אבל אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו**; אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא להפך): **ברגל אסור –** בחול המועד אסור, **ובאבל מותר –** אבל בתוך שלשים יום של אבל מותר**.** אין התנאים חלוקים, אלא **מאן דאמר:** – מי (התנא) שאמר: **ברגל מותר –** בחול המועד מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, **- בשיש שם רגל** (המילה "בשיש" היא באשגרה מלעיל לענין תספורת, וכאן צריך לומר: **שיש**)**** – שהוא בתוך שלשים יום של אבל, שמכיון שחל רגל בתוך ימי האבלות, מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד, אף על פי שהוא בתוך ימי אבלו, מפני שלא היה יכול לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו לפני הרגל מחמת האבלות**, ובאבל אסור –** אבל בתוך שלשים יום של אבל אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, **- בשאין שם רגל** – כשלא חל רגל בתוך ימי האבלות, אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בתוך ימי אבלו**. מאן דאמר:** – מי (התנא) שאמר: **ברגל אסור –** בחול המועד אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, **- בשיש שם הערמה** – כשלא היה אבל, ולא גילח שפמו ולא קיצץ ציפורניו לפני הרגל, שכיון שאנו חוששים שבכוונה דחה את גילוח השפם וקיצוץ הציפורניים לחול המועד שעה שהוא בטל ממלאכה, לכן אסור לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד, כשם שאסור לגלח שערו בחול המועד, כדי שלא ייכנס לרגל כשהוא מנוול**, באבל מותר –** אבל בתוך שלשים יום של אבל מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו, **- בשאין שם הערמה** (המילה "בשאין" היא אגב "בשיש" שברישא, וכאן הכוונה: שאין, שהרי באבל אין שייכת הערמה) **–** שחל רגל בתוך ימי האבלות, שמכיון שאין שם הערמה, שהרי לא היה יכול לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו לפני הרגל מחמת האבלות, מותר לגלח שפמו ולקצץ ציפורניו בחול המועד (על פי "תוספתא כפשוטה")**.**

הבדילו בין גילוח שיער ובין גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים, שגילוח שיער אסור בחול המועד, אף אם היה אבל לפני הרגל ולא היה יכול לגלח שערו, מה שאין כן גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים, שהרי יש שמתירים לאבל גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים אפילו בלי רגל.
לפי הברייתות האלו בירושלמי, אסרו גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים ברגל (בלי אבלות), משום שהיה צריך לגלחם ולקצצם לפני הרגל, וכן אסרו גילוח שפם וקיצוץ ציפורניים באבל, אבל באבל ברגל מותר, משום שלא היה יכול לגלחם ולקצצם לפני הרגל ("תוספתא כפשוטה").


**רב חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: הלכה כדברי מי שהוא מיקל כאן וכאן –** הלכה כדברי רבי יוסי בברייתא שבתוספתא, שמתיר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות אפילו בתוך שבעה**.** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף כאן: **רבי יעקב בר [אחא]**, וכן הוא ברמב"ן) **רבי שמעון בר אבא** (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הלכה כדברי מי שהוא מיקל בהילכות אבל –** הלכה כדברי רבי יוסי בברייתא שבתוספתא, שמתיר לקצץ ציפורניים באבלות אפילו בתוך שבעה, אבל הלכה כרבי יהודה, שאוסר לקצץ ציפורניים ברגל. הרי שנחלקו רב ורבי יהושע בן לוי לענין ההלכה ברגל**.**

**רב אמר: שפם כנטילת צפרנים לכל דבר –** גילוח שפם דינו כקיצוץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות, ולכן מותר לגלח שפם בין ברגל ובין באבלות אפילו בתוך שבעה, שהרי לדעת רב מותר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות**. אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ובלבד בנוטות –** מותר לגלח שפם בין ברגל ובין באבלות רק אם שערות השפם פונות למטה על הפה ומפריעות לאכילה ולשתייה, שאינו בדין שיתלכלך**.**

**רבי יצחק בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר **בשם רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: זוג בא לפני רבי** (יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **בשפם ובנטילת צפרנים –** שני בני אדם שאלו את רבי לענין ההלכה בגילוח שפם ובקיצוץ ציפורניים באבלות, **והתיר להם רבי. רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר **בשם רבי חנינה: שני זוגות היו –** ולא זוג אחד**, אחד –** זוג אחד היה **מעמתן**, **ואחד –** וזוג אחר היה **מידד עלה** (ב"שרידי הירושלמי": **מדיד עלא**. ונראה שצריך לומר: **מדרעלה**. עמתן ודרעלה הם יישובים בבקעת הירדן המזרחית לרגלי הרי הגלעד מצפון לנחל יבוק)**, אחד בשפם –** זוג אחד שאל את רבי לענין ההלכה בגילוח שפם באבלות, **ואחד בנטילת צפרנים –** וזוג אחר שאל את רבי לענין ההלכה בקיצוץ ציפורניים באבלות**, והתיר להן רבי.**

ואומרים: ההלכה, שמותר לקצץ ציפורניים באבלות אפילו בתוך שבעה, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **דמכת אחתיה** – מתה אחותו**, והוה יתיב מצמי טפרויי** – והיה יושב לקצץ ציפורניו (בימי אבלו בתוך שבעה)**. סלק רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) **לגביה ולא כסיתון** – עלה רבי אלעזר אצלו (אצל רבי שמואל בר אבא לנחמו) ולא כיסה אותן (את ציפורניו שקצץ)**. סלק רבי נתן בר אבא לגביה וכסיתון** – עלה רבי נתן בר אבא אצלו (אצל רבי שמואל בר אבא לנחמו) וכיסה אותן (את ציפורניו שקצץ, שלא יראה אותן)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי נתן בר אבא לרבי שמואל בר אבא): **מן קומי רבי לעזר לא כסיתינון** – מפני רבי אלעזר לא כיסית אותן**, ומן קומוי את מכסי לון!** – ומפניי אתה מכסה אותן! **- אמר ליה:** – אמר לו (רבי שמואל בר אבא לרבי נתן בר אבא): **ומה את סבר?** – ומה אתה סובר (חושב)? **דאת חביב עלי כרבי לעזר?** – (וכי אתה סובר) שאתה חביב עליי כרבי אלעזר? (רבי אלעזר לא יימאס בציפורניים שקצץ, משום החיבה שביניהם, ולכן לא כיסה אותן מפניו, אבל רבי נתן בר אבא יימאס בציפורניים שקצץ, ולכן כיסה אותן מפניו, מפני כבודו).

ב**בבלי מועד קטן** יז,ב-יח,א אמרו: תנו רבנן: כשם שאמרו: אסור לגלח במועד, כך אסור ליטול ציפורניים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו, כך אסור ליטול ציפורניים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר.
אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד. שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל; דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.
פינחס, אחיו של שמואל, אירעה לו אבלות. נכנס שמואל לנחמו. ראה שציפורניו גדולות. אמר לו: מפני מה אין אתה נוטלן (מקצצן)? - אמר ליה: אילו אירעה לך אבלות, היית מזלזל בה כל כך (ליטול ציפורניך)? היה "כשגגה שיוצא מלפני השליט" (קהלת י,ה), ואירעה לו אבלות לשמואל. נכנס פינחס אחיו לנחמו. נטל (שמואל) ציפורניו וחבטן בפניו (רש"י: מרוב כעס). אמר לו: אין לך "ברית כרותה לשפתיים"? (אין אתה זהיר בדיבור שפתיים?)
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובנגוסטרי (מכשיר לחיתוך ציפורניים) אסור.
אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו. שמע מינה: מותר ליטול ציפורניים בחולו של מועד.
אמר רב יהודה אמר רב: זוג בא מחמתן לפני רבי, וביקשו ממנו ציפורניים (רש"י: בימי אבלו) והתיר להם, ואם ביקשו ממנו שפה (שפם) - התיר להם. ושמואל אמר: אף ביקשו ממנו שפה והתיר להם.
אמר רבי אמי: ובשפה המעכבת (רש"י: מעכבת אכילה ושתייה).

גם בבבלי וגם בירושלמי נחלקו אמוראים לענין ההלכה בקיצוץ ציפורניים ברגל ובאבלות שנחלקו בו רבי יהודה ורבי יוסי בברייתא שבתוספתא. דעת שמואל בבבלי כדעת רב בירושלמי לענין ההלכה, שמותר לקצץ ציפורניים בין ברגל ובין באבלות. דעת עולא בבבלי ודעת רבי יהושע בן לוי בירושלמי הפוכות זו מזו לענין ההלכה ברגל ובאבלות.
גם בבבלי וגם בירושלמי סיפרו על אמורא שקיצץ ציפורניו בימי אבלו בפני מי שבא לנחמו.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו אמוראים גרסות שונות לגבי הזוג שבא לפני רבי.

**הלכה כדברי המקל באבל**
בטעם כלל זה, יש סוברים שהוא מפני שאבלות היא מדרבנן. ויש מהראשונים חולקים וסוברים שאין הטעם של הלכה כדברי המקל כלל מפני שאבלות דרבנן.

**אחד מחמתן ואחד מדרעלה**
ב**ירושלמי שביעית** ט,ב אמרו: "ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכת סיחון מלך חשבון" (יהושע יג,כז - ערי גד בעמק הירדן), - "בית הרם" - בית רמתה, "בית נמרה" - בית נמרין, "סוכות" - דרעלה, "צפון" - עמתו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:2:1)

**משנה**
כשם שאסרו חכמים לגלח בחול המועד, כך אסרו לכבס את הבגדים אפילו לצורך חול המועד, גזירה שמא ישהה אדם בכוונה את כיבוס בגדיו עד חול המועד וייכנס לרגל כשהוא מנוול. משנתנו דנה במי שאי אפשר היה לו לכבס בגדיו לפני החג.

**ואלו מכבסין** – בגדיהם, **במועד** – בחול המועד**:**

**הבא ממדינת הים** (ארצות רחוקות שמעבר לים)**** – שבא ממקום רחוק בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה, ולא היה יכול לכבס בגדיו לפני הרגל, **ומבית השבייה** – שהיה שבוי בידי גויים, ושוחרר מידם בחול המועד או בערב יום טוב סמוך לחשכה**,**

**והיוצא מבית האסורין** (בית סוהר)**,**

**והמנודה** – שנידוהו חכמים, והיה אסור בכיבוס בגדיו כל זמן שלא התירו לו, **שהתירו לו חכמים** – נידויו בחול המועד**,**

**וכן מי שנשאל לחכם והותר** – שנדר שלא לכבס, ושאל חכם על נדרו, שיתיר לו את נדרו, והותר נדרו בחול המועד**;**

**מטפחות הידים** – מגבות שמנגבים ומקנחים בהן את הידיים בשעת אכילה, שמפני ששימושן תדיר ומתלכלכות תמיד, מותר לכבסן בחול המועד, אפילו נתכבסו לפני החג,

**ומטפחות הסְפָרים** – מטפחות שעוטפים בהן את ספרי הקודש (תורה, נביאים וכתובים וחומשים), ומותר לכבסן בחול המועד, מפני שמשתמשים בהן כל שעה ומתלכלכות תמיד,

**ומטפחות הספג** – אלונטיות (מגבות) שמסתפגים (מתנגבים) בהן לאחר רחיצת כל הגוף, שאף על פי שנתכבסו לפני החג, מותר לכבסן בחול המועד, מפני שמתלכלכות תמיד**;**

**וכל העולין** (יוצאים) **מטומאה לטהרה** – בחול המועד, כגון מצורע וטמא מת שטהרו במועד, שהצריכה אותם התורה לכבס את בגדיהם הטמאים כשטהרו**,**

**הרי אלו מותרין** – לכבס בגדיהם בחול המועד**;**

**ושאר כל אדם אסורין** – לכבס בגדיהם בחול המועד, חוץ משלושה מיני מטפחות שנמנו במשנתנו שהכל מותרים לכבסם בחול המועד**.**

ב**משנה כלאיים** ט,ג שנו: מטפחות הידיים, מטפחות הסְפָרים, מטפחות הספג - אין בהם משום כלאיים; רבי אלעזר אוסר. ומטפחות הסַפָּרים אסורות משום כלאיים.

עיין ירושלמי שם. מן המשנה שם מוכח שמטפחות הספרים שבמשנתנו הן מטפחות הסְפָרים ואין הן מטפחות הסַפָּרים.

יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: הזבין והזבות והנידות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה. פירושה של גרסה זו, שהזבים והזבות והנידות והיולדות מכבסים בגדיהם בימי טומאתם, הואיל ובגדיהם מתלכלכים תמיד בזוב ובדם, או שהם מכבסים בגדיהם כשהם מתחילים לספור ימי טהרה וצריכים להחליף את בגדיהם. בכתבי יד של המשנה הגרסה כבירושלמי.

כל אלו שאמרו במשנתנו לא נאסרו לכבס בחול המועד משום מלאכה, לפי שהוא מלאכת הדיוט אפילו ביד הכובסים, ולצורך המועד מותרת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:2:2)

**גמרא**
**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **בלנרי** (בגדי רחצה, שלובשים אותם ומתנגבים בהם) **נשים מותר לכבסן במועד** – בחול המועד**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ט,ג.


**היא בלנרי נשים היא בלנרי אנשים –** בלנרי נשים ובלנרי אנשים שווים, שמותר לכבסם בחול המועד**.**

ואומרים: **מהו בלנרי נשים? –** מה הם בלנרים? **- רבנן דקיסרין אמרי:** – חכמי קיסריה (עיר על חוף ים התיכון) אומרים: **אנטינייא** (המילה היוונית לבגדי רחצה. הגרסה במקבילה: אנטיטיה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים.
מקור המילה 'בלנרי' בלטינית.


**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מי שאין לו אלא חלוק** (כותונת ארוכה) **אחד מותר לכבסו במועד** – שהרי אף אם כיבסו לפני החג, הוא צריך לכבסו שוב בחול המועד, מפני שחזר ונתלכלך בתוך ימי המועד, ואם לא יכבסו, יצטער, כיון שאין לו להחליף**. אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ובלחוד תריי** – ובלבד שניים (רק אם יש לו שני חלוקים)**, דיהא שלח חד ולבש חד** – (כדי) שיהיה פושט אחד ולובש אחד (שהכוונה בדברי רבי יוחנן, שמי שאין לו אלא חלוק אחד מלבד החלוק שלובש, מותר לפשוט את החלוק האחד שלובש ולכבסו בחול המועד, כדי שיוכל ללובשו לאחר שיפשוט את החלוק השני שלובש במקום החלוק האחד, אבל מי שיש לו שני חלוקים מלבד החלוק שלובש, אסור לכבס את החלוק שלובש)**.**

החלוק היה בגד תחתון שלבשו מתחת הטלית ומעל לאפיקרסין.


**בעון קומי –** שאלו לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: בגדי קטנים מַהֶן** (מה הן)**? –** האם מותר לכבס בגדים של קטנים בחול המועד? **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יוסה): **כמי שאין לו אלא חלוק אחד –** דינם של בגדי קטנים כדין מי שאין לו אלא חלוק אחד, ומותר לכבסם בחול המועד, שאף על פי שנתכבסו לפני החג, יש צורך לכבסם שוב בחול המועד, הואיל וקטנים מלכלכים בגדיהם תמיד בטיט ובצואה וצריכים בגדים נקיים כל שעה**.**

**בעון קומוי: –** שאלו לפניו (לפני רבי יוסה עוד): **תנינן: –** שנינו (משנה מועד קטן ג,ז): **אין קורעין –** בחול המועד את הבגדים על המת, **ולא חולצין –** בחול המועד את הכתף (שהיו נוהגים בשעת לווית המת לסלק את החלוק מעל הכתף ולגלות את הכתף), **ולא מברין –** אין מאכילים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים (שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים), **אלא קרוביו של מת –** רק קרוביו של המת (אביו ואימו, אחיו ואחותו, בנו ובתו ואשתו של המת) האבלים על המת קורעים וחולצים ואוכלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים להם. אבל אחרים שאינם אבלים אין קורעים ואין חולצים ואין אוכלים עם האבלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים**.** ושאלו את רבי יוסה בענין ההלכה ששנינו במשנה, שקרוביו של מת מברים בחול המועד: **הוות מטלתיה זעירא וקריבויי בען מיעול לגביה –** היתה סוכתו (סוכת החג של האבל) קטנה וקרוביו (של המת, האבלים על המת) מבקשים להיכנס אצלו (אצל האבל לשבת בסוכתו בחול המועד של חג הסוכות ולאכול את סעודת ההבראה, ואין הקרובים יכולים להיכנס כולם יחד, כיון שאין הסוכה מחזיקה את כולם)**, מהו דיתבון פלגון מן לגיו ופלגון מן לבר? –** מהו שישבו חציים מלפנים (בתוך סוכתו) וחציים מלחוץ (מחוץ לסוכתו, ופטורים מן הסוכה, משום שעוסקים במצוה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה)? **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יוסה): **ייעלון פלגון יומא דין ופלגון למחר –** ייכנסו חציים היום הזה וחציים למחר (שמטריחים עליהם שייכנסו למחר לשבת בתוך הסוכה)**.**

**אמר רבי מנא** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: [הן דהוינן סברין דו מחמר - קלל, ו]הן דהוינן סברין דו מקללה - חמר** (המוסגר נוסף על פי "שרידי הירושלמי". במסירה שלפנינו נשמט מ'הן' עד 'הן' בשל שוויון המילים) **–** היכן (במקום) שהיינו סוברים (חושבים) שהוא (רבי יוסה) מחמיר - הקל, והיכן (במקום) שהיינו סוברים שהוא מקל - החמיר (שבענין כיבוס בגדי קטנים בחול המועד הקל רבי יוסה, בעוד שאנו היינו סבורים להחמיר, ואילו בענין הבראת קרובים בסוכה החמיר רבי יוסה, בעוד שאנו היינו סבורים להקל. כך אמר רבי מנא על התשובות שהשיב רבי יוסה לשואליו ששאלוהו שתי שאלות לגבי חול המועד)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:2:3)

במשנתנו שנינו, שמכבסים מטפחות ספרים במועד.

ואומרים: **תני: –** שנוי (שנו ברייתא בענין כיבוס מטפחות ספרים בכל ימות השנה): **מטפחות סְפָרים אין מכבסין אותן במי רגלים** (שתן)**, אבל מכבסין אותן בנתר ובורית** (חומרים שמשתמשים בהם לניקוי ולכביסה)**, מפני הכבוד –** אין מכבסים מטפחות ספרים במי רגליים מפני כבודם של ספרי הקודש, שאף על פי שמי רגליים משמשים לכיבוס בשל חמיצותם, אין זה כבוד לספרים שיכבסו במי רגליים את המטפחות שעוטפים בהן את הספרים**.**

ב**בבלי מועד קטן** יח,א אמרו: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד - מותר לכבסו בחולו של מועד. מתיב רבי ירמיה: אלו מכבסים במועד, הבא ממדינת הים כו'. הני - אין, מי שאין לו אלא חלוק אחד - לא! - אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה: אסברה לך, מתניתין (רש"י: דקתני אלו מכבסים) - אף על גב דאית ליה תרי ומטנפי (רש"י: אבל מי שאין לו אלא חלוק אחד - דכולי עלמא שרי).

לפי הבבלי, מי שיש לו שני חלוקים - אסור לכבס אפילו אחד מהם בחול המועד, מפני שיכול לכבס שניהם קודם המועד וללבוש אחד ולהניח אחד, שדי לו בשני חלוקים. ואילו לפי הירושלמי, אף מי שיש לו שני חלוקים - מותר לכבס בחול המועד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:3:1)

**משנה**
אסור לכתוב בחול המועד. משנתנו באה ללמד דברים שמותר לכותבם בחול המועד.

**ואלו –** הדברים שנמנו להלן, **כותבין במועד –** מותר לכתוב אותם בחול המועד, משום דבר האבד, שמותר בחול המועד**:**

**קידושי נשים –** שטר קידושין, כשמקדש את האישה בשטר, שהבעל כותב לאישה בשטר: הרי את מקודשת לי, ונותנו לה; ומותר לכתוב אותו בחול המועד, מחשש שאם יאחר, יקדמנו אחר ויקדש אותה, והרי זה דבר האבד**,**

**גיטין –** שטר גירושין, שהבעל כותב לאישה ונותנו לה; וכגון שהבעל יוצא בחול המועד לדרך ארוכה, ואם לא יכתוב לה גט, עלולה האישה להישאר עגונה, או כגון שהבעל נוטה למות, ואם לא יכתוב לה גט, עלולה האישה להיזקק לייבום, והרי זה דבר האבד**,**

**ושוברין –** שטר אישור שהלווה שילם את חובו למלוה; וכגון שהלווה אינו רוצה לשלם את חובו אם לא יקבל שובר מהמלוה, ולפיכך מותר לכתוב את השובר בחול המועד, שמא לאחר הרגל לא יהיה ללווה לפרוע ויפסיד המלוה**,**

**דייתיקי –** שטר צוואה של שכיב מרע (חולה), ובו הוא כותב כיצד לחלק את נכסיו לאחר מותו (מקור המילה 'דייתיקי' ביוונית); ומותר לכתוב אותו בחול המועד, שאם לא יכתבו אותו, שמא ישכחו העדים את הדבר, או שמא ימותו העדים או ילכו למדינת הים, או שמא כשימות הנותן יאמרו היורשים שלא נתן לו מעולם**,**

**ומתנה –** שטר מתנה של אדם בריא; ומותר לכתוב אותו בחול המועד, שמא יחזור בו הנותן ויאמר שלא נתן, מפני שעד שלא כתבו אותו, יכול הנותן לחזור בו, או שמא ישכחו העדים את הדבר, או שמא ימותו הנותן או העדים או ילכו למדינת הים**,**

**ופרוזבולין –** שטר שהמלוה כותב לבית דין (מקור המילה 'פרוזבול' ביוונית), ובהם הוא מוסר להם את חובותיו, כדי שלא תשמט אותם שנת השמיטה; וכגון שהמלוה רוצה לצאת לדרך ארוכה, ואם לא יכתוב עכשיו את הפרוזבול, שמא לא ימצא אחר הרגל בית דין, ותשמט שנת השמיטה את חובו**,**

**איגרות שום –** שטר של שומת נכסים על ידי בית דין, שבית דין כותבים למלוה, ששמו (העריכו) בית דין את נכסי הלווה למלוה בחובו, שנכסי בעל חוב צריכים שומה קודם שיגבה מהם המלוה; ומותר לכתוב איגרת שום בחול המועד, מפני שהוא כדבר האבד, שמא יאמר לו הלווה עדיין לא שמו לך בית דין ואין אתה יכול למכור, או שמא ילכו העדים בינתיים ויפסיד המלוה את חובו, או שמא ישתדפו (יתייבשו ויתקלקלו) הנכסים**,**

**ואיגרות מזון –** שטר של חיוב מזונות של האישה (האלמנה) והבנות של מי שמת, שבית דין כותבים פסק שקצבו לאישה ולבנות כך וכך מזונות שיגבו מנכסי היורשים; ומותר לכתוב איגרת מזון בחול המועד, מפני שהוא כדבר האבד, שיש הפסד ליתומים, שאם לא יכתבו במועד, האישה אוכלת בינתיים יותר מן הקצוב לה ויפסידו יתומים**,**

**שטרי חליצה –** שטר שבית דין כותבים ליבמה שחלצה בפניהם, כדי לפרסם הדבר שחלצה, וכדי שתהיה בידה ראיה שחלצה, ולא יבואו לערער עליה, וכותבים בשטר כל פרטי החליצה; ומותר לכתוב שטר חליצה בחול המועד, שמא ימותו בית דין או ילכו למדינת הים**,**

**ומיאונין –** קטנה יתומה (שאין לה אב) שהשיאוה אימה או אחיה, כשמיאנה בבעלה כל זמן שהיא קטנה (שלא הגיעה לשתים עשרה שנה) ואמרה שאינה רוצה בו, היא יוצאת ממנו בלא גט, ובית דין שמיאנה בפניהם כותבים לה שטר מיאון לראיה; ומותר לכתוב שטר מיאון בחול המועד, שמא לאחר החג תביא שתי שערות ושוב לא תוכל למאן, או שמא ימותו בית דין או ילכו למדינת הים**,**

**ושטרי בירורין –** בעלי הדין שביררו להם דיינים לדון ביניהם כותבים בשטר שהם ביררו להם דיינים ושהם מתחייבים לקבל עליהם את פסק דינם של הדיינים, כדי שלא יוכלו לחזור בהם מברירת הדיינים, והוא שטר בירורים**,**

**וגזירות בית דין –** פסקי דינים של בית דין; ומותר לכתוב גזירת בית דין בחול המועד, מפני שהוא כדבר האבד, שמא ישכחו בית דין את הדבר ולא יפסקו פעם אחרת כן, או שמא ימותו בית דין או ילכו למדינת הים**,**

**ואיגרות של רְשות –** איגרת של שאילת שלום שאדם כותב לחברו לשאול בשלומו, ונקראת רשות לפי שאין חובה לכתוב אותה; ומותר לכתוב איגרת של רשות בחול המועד, מפני שהיא כדבר האבד, שאם לא יכתוב עכשיו, שמא לא יזדמן לו מי שיוליך את איגרתו**.**

הכתיבה היא מלאכה, אף על פי שאין בה טרחה יתרה. יש שכתבו, שהכתיבה בחול המועד היא גזירה דרבנן (גאונים).

יש מפרש הטעם שמותר לכתוב כל אלו שנמנו במשנתנו, לפי שהם כצורכי רבים (רמב"ם).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:3:2)

**גמרא**
במשנתנו שנינו, שכותבים גיטים בחול המועד.

ושואלים: **ואינו מיצר** (מצטער)**?! –** וכי אין כתיבת הגט גורמת צער לבעל?! ומדוע מותר לכתוב גט בחול המועד? והרי אין לעשות בחול המועד דבר שהוא גורם צער לאדם!

ומשיבים: **אמר רבי זעורה: מכיון שנתן דעתו** (גמר בדעתו, החליט) **לגרש, אינו מיצר –** אין כתיבת הגט גורמת לו צער עוד, ולכן מותר לכתוב גט בחול המועד**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:3:3)

במשנתנו שנינו, שכותבים שוברים ואיגרות שום ואיגרות מזון בחול המועד.

ומבארים: **ושוברים - אימולוגים** (שטרי הודאה. מקור המילה ביוונית, והיא משמשת כאן לשוברים)**. איגרות שום - שום היתומים –** שומת נכסי היתומים (הנכסים שירשו מאביהם המת) על ידי בית דין, כדי למוכרם ולשלם לאלמנה (אשת אביהם) את כתובתה ולבעל חוב (של אביהם) את חובו, ובית דין כותבים שטר של שומת נכסי היתומים**. איגרות מזון - מזונות אלמנה –** אישה שמת בעלה מן הנישואין ניזונה מנכסי היורשים שהניח להם בעלה, ובית דין כותבים פסק שקצבו לה מזונות שתגבה מנכסי היורשים**.**

במשנתנו שנינו, שכותבים **שטרי חליצה** בחול המועד**.**

ואומרים: **אילו הן שטרי חליצה? - תמן אמרין: –** שם (בבבל) אומרים: הנוסח שכותבים בשטרי חליצה: **דקרבת קודמינא ושרת** (במקבילה ביבמות וב"שרידי הירושלמי": ושלפת) **סיניה מעילוי ריגליה דימינא –** שניגשה (היבמה) לפנינו (לפני בית דין), והתירה (חלצה) נעלו (של היבם) מעל רגלו של ימין (היבמה מתירה את קשרי רצועות הנעל של היבם וחולצת את נעלו), **ורקת קודמינא רוקא דמיתחזי על ארעא –** ורקקה לפנינו רוק שנראה על הארץ (היבמה יורקת בארץ כנגד פניו של היבם, והדיינים צריכים לראות את הרוק כשהוא על הארץ), **ואמירת: –** ואמרה: **"כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו"** (דברים כה,ט) **–** היבמה צריכה לומר את הפסוק הזה (הנוסח של שטר חליצה שהובא כאן מקוטע)**.**

ב**תוספתא יבמות** יב,טו שנו: בראשונה (לפני תקופת השמד) היו כותבים שטרי חליצה: קרבת לקדמנא ושרת סיניה מרגליה דימינא, ורקת קדמנא רוק דמיתחזי, ואמרת: "ככה יעשה" וגו'.
וב**ירושלמי סנהדרין** א,ג אמרו: תני: בראשונה היו כותבים שטרי חליצה: במותב פלוני ופלוני חלצה פלנית בת פלוני לפלוני בר פלוני בפנינו, דקרבת לקדמנא ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא ורקת קדמנא רוקא דמיתחזי לנא על ארעא ואמרת: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".
גם ב**ירושלמי יבמות** יב,ו אמרו כמו שאמרו כאן.

נוסח של שטר חליצה נמצא גם בבבלי יבמות לט,ב ו-קו,ב.

בשעת השמד בארץ ישראל גזרו חכמים שלא יכתבו לא שטרי חליצה ולא שטרי מיאונים, שלא יכניסו את עצמם בסכנה בחינם, שהרי בחליצה ובמיאון אין השטר אלא לראיה בעלמא, וכשתרצה להינשא תביא עדים על החליצה ועל המיאון. גזרה זו היתה קיימת גם אחר כך, ולא ביטלו בארץ ישראל את גזרתם שלא יכתבו שטרי חליצה ומיאון. כל המשניות שנזכרו בהן שטרי חליצה ומיאון הן הלכות עתיקות מלפני תקופת השמד. אבל בבבל מעולם לא הפסיקו לכתוב שטרי חליצה ומיאון.
כיון שמשעת השמד ואילך לא כתבו בארץ ישראל שטרי חליצה, לכן הביאו בירושלמי כאן וביבמות נוסח שטר חליצה שבבבל, ושם מעולם לא בטלו שטרי חליצה, משום שלא היה שם שמד, ובירושלמי סנהדרין ובתוספתא הביאו ברייתא קדומה ששנתה את נוסח החליצה מלפני תקופת השמד ("תוספתא כפשוטה").


במשנתנו שנינו, שכותבים **שטרי מיאונין** בחול המועד**.**

ואומרים: **אילו הן שטרי מיאונין? -** הנוסח שכותבים בשטרי מיאונים: **לא רעיינא ליה –** אין אני (היתומה הקטנה שהשיאוה אימה או אחיה) רוצה אותו (את בעלה)**, לא שוינא ליה –** אין אני מסכימה לו (רוצה אותו)**, לא צבינא לאיתנסבא ליה –** אין אני רוצה להינשא לו. כך אמרה היתומה הקטנה שמיאנה בבעלה (הנוסח של שטר מיאון שהובא כאן מקוטע)**.**

ב**תוספתא יבמות** יג,א שנו: בראשונה (לפני תקופת השמד) היו כותבים שטרי מיאונים: לא שפיא ליה (אינה נוחה לו, אין שלום ביניהם), ולא רעיא ליה, ולית היא צביא להתנסבא ליה.
וב**ירושלמי סנהדרין** א,ג אמרו: תני: בראשונה היו כותבים שטרי מיאונים: במעמד פלוני ופלוני מיאנה פלנית בת פלוני בפלוני בר פלוני בפנינו: לא רעינא ביה, לא שוייהנא ליה, לא צבינא להיתנסבא ליה.

נוסח של שטר מיאון נמצא גם בבבלי יבמות קז,ב.

**לא שוינא ליה**
פירוש אחר: 'שוינא' = 'שפינא' (חילוף פ ב-ו), כמו בתוספתא: לא שפיא ליה. ולפי זה, לא שוינא ליה – אין אני נוחה לו (על פי "תוספתא כפשוטה").


במשנתנו שנינו, שכותבים **שטרי בירורין** בחול המועד**.**

אילו הם שטרי בירורים? - **רבי יוחנן אמר: קומפרומיסין** (פשרה, הסכם) **–** הסכם בין צדדים לציית לבוררות, שבעלי הדין בוררים להם דיינים שיהיו מוסכמים על ידי שני הצדדים**,** כמו ששנו במשנה סנהדרין (ג,א): **זה בורר לו אחד –** התובע בורר לו דיין אחד, **וזה בורר לו אחד –** והנתבע בורר לו דיין אחד, ואחר כך בוררים להם דיין שלישי**.**

מקור המילה 'קומפרומיס' בלטינית.

ב**בבלי בבא מציעא** כ,א ו**בבא בתרא** קסח,א אמרו: מאי שטרי בירורים? - הכא (בבבל) תרגמו: שטרי טענות (רשב"ם: שני סופרי הדיינים כותבים טענות בעלי הדין, כדי שלא יהיו טוענים וחוזרים וטוענים, ועל פי אותן טענות פוסקים הדיינים את דינם). רבי ירמיה אמר: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (רש"י ורשב"ם: כשבוררים להם דיינים, כותבים להם בשטר: פלוני בירר לו את דיין פלוני ופלוני בירר לו את פלוני, שלא יוכלו לחזור בהם).

דעת רבי ירמיה בבבלי כדעת רבי יוחנן בירושלמי כאן.


במשנתנו שנינו, שכותבים גזרות בית דין ואיגרות של רשות בחול המועד.

ומבארים: **וגזרות בית דין - אלו גיזרי דינין –** פסקי דינים של בית דין**. ואיגרות של רְשות - זו שאילת שלום –** איגרת של שאילת שלום שאדם כותב לחברו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:4:1)

**משנה**
משנתנו באה ללמד דברים שאסור לכותבם בחול המועד.

**אין כותבין שטרי חוב במועד –** הואיל ויכול לכותבם לאחר המועד**. אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל –** (מבואר בגמרא)**, הרי זה יכתוב –** את השטרות בחול המועד**.**

**אין כותבין ספרים ותפילין ומזוזות במועד –** אסור לכתוב בחול המועד אפילו ספרי תורה, וכל שכן שאר ספרים, ותפילין ומזוזות**, ואין מגיהין אות אחת –** אסור לתקן בחול המועד ספרים ותפילין ומזוזות מן הטעויות שבהם, ואפילו להגיה אות אחת**, אפילו בספר העזרה –** בספר תורה שהיה בעזרה במקדש, ואף על פי שהוא צורך הרבים, אין מגיהים אותו בחול המועד, מפני שזו מלאכה שאינה לצורך המועד**. רבי יהודה אומר: כותב הוא אדם תפילין ומזוזות לעצמו –** לצורך עצמו, אבל לא למוכרם ולהשכירם**, וטווה לעצמו תכלת לציצ**י**תו –** שבכנף בגדו. ולאו דווקא תכלת, אלא הוא הדין כל החוטים של ציצית, ונקטה המשנה תכלת מפני שהיא עיקר המצוה**.**

בספר התורה שבעזרה היו קוראים בעזרה הכוהן הגדול ביום הכיפורים והמלך ב'הקהל'. על פי ספר התורה שבעזרה היו מגיהים את כל ספרי התורה.
יש ספרים (במשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: בספר עזר**א** – ספר תורה מזמנו של עזרא הסופר (עיין נחמיה ח), שהיו מגיהים על פיו ספרי תורה אחרים. בכתבי יד של המשנה ושל הבבלי הגרסה כבירושלמי.

יש ספרים (במשניות ובמשנה שבבבלי) שגרסו במשנתנו: וטווה **על ירכו** תכלת לציציתו. גרסה זו מובאת בגמרת הירושלמי להלן. פירושה של גרסה זו, שמגלגל את החוט על ירכו וטווה אותו, כדי לשנות מדרך טוייתו בחול, אבל לא יטוה בפלך כדרך שהוא טווה בחול. בכתבי יד של הבבלי לא גרסו משפט זה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:4:2)

**גמרא**
במשנה שנינו: אין כותבים שטרי חוב במועד.

מביאים ברייתא: **אין כותבין שטרי ארסיות** (אריסות) **וקבלנות במועד –** אסור לכתוב בחול המועד שטר אריסות (אריס מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה חלק מהתבואה שתהיה עושה) או שטר קבלנות (קבלן מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה סכום קצוב במעות לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), ואפילו כבר קיבל האריס או הקבלן את השדה**. השם שם כדרכו, ובלבד שלא ימוד ושלא ישקול ולא ימנה** (בברייתא המקבילה שבתוספתא לא שנו הלכה זו ברישא אלא בסיפא בלבד)**. ומקבלין קיבולת** (מלאכה בקבלנות) **במועד –** אומנים מקבלים עליהם בחול המועד לעשות מלאכה בשכר קצוב,**** על מנת **לעשותה** (את המלאכה) **לאחר המועד –** שהרי אין כאן אלא תנאי ודיבור בלבד**, ואין מקבלין קיבולת במועד** על מנת **לעשותה בתוך המועד –** בחול המועד עצמו**. השם שם כדרכו –** מותר לשום (להעריך) בחול המועד דבר הראוי לשומה, כדרך שהוא עושה בחול (ימי החול)**, ובלבד שלא ימוד –** אסור למדוד בחול המועד דבר הראוי למדידה, כגון בנאי לא ימדוד מידת הבנין שמקבל לבנות, או צבע לא ימדוד מידת הבגדים שמקבל לצבוע, **ושלא ישקול –** אסור לשקול בחול המועד דבר הראוי לשקילה, כגון אורג לא ישקול משקל המטוה (חוטים טוויים) שמקבל לארוג, או צורף לא ישקול משקל הכסף והזהב שמקבל לצרוף, **ולא ימנה –** אסור למנות בחול המועד דבר הראוי למנין, כגון כובס לא ימנה מנין הבגדים שמקבל לכבס, שלא יעשה בחול המועד כדרך שהוא עושה בחול, לפי שהוא מזלזל במועד**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ג שנו: אין כותבים שטרות עריסיות (אריסות) וקַבָּלוּת (קבלנות) במועד. רבי יהודה מתיר, שמא יקדמנו אחר.

בירושלמי כאן הובאה דעת תנא קמא בלבד. כל זמן שלא כתבו בעל השדה והאריס שטר אריסות ביניהם, בעל השדה והאריס יכולים לחזור בהם, אבל משכתבו שטר, אינם יכולים לחזור בהם, ואף על פי כן אסר תנא קמא לכתוב שטר בחול המועד, שאין תנא קמא חושש שמא יחזור אחד מהם ותיבטל האריסות או הקבלנות, שהרי אין כאן הפסד ממש, אלא מניעת רווח, ולא התירו כתיבה משום כך, לפי שמניעת רווח אינה נקראת דבר האבד, אבל רבי יהודה התיר לכתוב שטר בחול המועד, אם כבר קיבל האריס את השדה, כדי שלא יחזרו בהם, והרי זה דבר האבד.

ו**שם** ב,ה שנו: ומקבלים קיבולת במועד למוצאי מועד, ובלבד שלא ימנה ולא ישקול ולא ימדוד, כדרך שעושה בחול.

ב**בבלי מועד קטן** יב,א אמרו: תניא אידך: מקבלים קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:4:3)

במשנה שנינו: אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל, הרי זה יכתוב.

ומבארים: **אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: אם אינו מאמינו - ללוה –** אם המלוה אינו מאמין ללווה ואינו רוצה להלוות לו בלא שטר, והלווה צריך מעות**; או שאין לו מה יאכל - ללבלר** (ב"שרידי הירושלמי": לליבלר) **–** אם אין לסופר הכותב את השטרות מה לאכול, שזקוק הוא לשכר סופר לצורך מזונותיו במועד (המילה "לבלר" מקורה בלטינית ופירושה 'סופר', והכתיב "ליבלר" קרוב למקור)**. אמר לו** (לרבי ירמיה) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: אם אומר את כן** – אם אתה אומר כך (שמותר לסופר לכתוב בחול המועד, כדי שייטול שכרו להתפרנס בו)**, נמצאתה** (נמצאת) **מתיר את האומנות במועד** – נמצא שאתה מתיר עשיית מלאכה בחול המועד, שרוב האומנים עושים מלאכתם לצורך פרנסתם, והרי לא הותרה עשיית מלאכה בחול המועד**; אלא –** כך יש לבאר את דברי המשנה**, אם אינו מאמינו - למלוה שעברה –** שכבר הלוה המלוה ללווה ונתן לו את המעות, והמלוה חושש שאם לא יכתוב, שמא יכחש בו הלווה, - מותר לכתוב שטר חוב על ההלוואה שכבר היתה, משום דבר האבד**, או שאין לו מה יאכל - למלוה הבאה –** שאין ללווה שרוצה ללוות מה לאכול וצריך ללוות למזונותיו, - מותר לכתוב שטר חוב על ההלוואה שעתידה להיות, מפני שהרי זה דבר האבד. אבל אם אין לסופר מה לאכול, אסור לסופר לכתוב בחול המועד, שלא התירו עשיית מלאכה בחול המועד כשאין לפועל מה לאכול**.**

המימרה "אם אומר את כן, נמצאתה מתיר את האומנות במועד" נאמרה גם לעיל א,י.

ב**בבלי מועד קטן** יג,א אמרו: משנה. אין לוקחים בתים, עבדים ובהמה אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל.
גמרא. בעא מיניה רבא מרב נחמן: שכר פעולה שאין לו (רש"י: לפועל) מה יאכל, מהו (רש"י: שייתן לו מלאכה, כדי שיהא לו מה לאכול)? - אמר ליה: תנינא, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. לאתויי מאי (רש"י: אי למוכר, הא תני ליה לצורך המוכר) - לאו לאתויי שכר פעולה (רש"י: שאין לו מה יאכל, דמותר)? - אמר ליה: לא, פרושי קא מפרש (רש"י: לצורך המוכר כיצד, כגון שאין לו למוכר מה יאכל, ולעולם לא תפשוט מינה לשכר פעולה). איתיביה אביי: אין כותבים שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו (רש"י: מלוה ללווה) או שאין לו מה יאכל - הרי זה יכתוב. שאין לו מה יאכל, לאתויי מאי (רש"י: אם משום לווה, הא קאמר אם אינו מאמינו מותר) - לאו לאתויי שכר פעולה (רש"י: שאין לו לסופר מה יאכל - שרי בחולו של מועד)? שמע מינה (וכאן אין לדחות "פרושי קא מפרש", שהרי נאמר בפירוש "**או** שאין לו מה יאכל").

רב נחמן השיב מן המשנה לעיל ולא השיב מן המשנה כאן, שמא משום שפירש את המשנה כאן כרבי יוסי בירושלמי כאן, ולכן דייק מן המשנה לעיל שבה המילים "שאין לו מה יאכל" מיותרות, שנכללות הן במה שנאמר "לצורך המועד", ופירשן כאילו היה נאמר "**ו**שאין לו מה יאכל" ומוסב על הפועל. אומנם אביי תפס כדבר פשוט שהפירוש במשנה הוא כרבי ירמיה בירושלמי כאן.
לפי הבבלי, כל המלאכות הותרו בחול המועד לצורך פועל שאין לו מה לאכול. אבל בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:4:4)

במשנה שנינו: אין כותבים ספרים ותפילין ומזוזות במועד. רבי יהודה אומר: כותב הוא אדם תפילין ומזוזות לעצמו.

ומספרים: **חד בר נש אובד תפילוי במועדא –** בן אדם אחד איבד את תפיליו בחול המועד**. אתא לגבי –** בא אצל **רבי** (צריך לומר: רב) **חננאל** (אמורא בבלי בדור השני) **–** שהיה סופר מומחה, כדי שיכתוב לו תפילין**, ושלחיה לגבי –** ושלח אותו אצל **רבי אבא בר נתן** (רבה בר נתן, אמורא בבלי בדור השלישי) **–** כדי לשאול אותו האם מותר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי אבא בר נתן לרב חננאל על ידי אותו בן אדם): **הב ליה תפילך וזיל כתוב לך –** תן לו את תפיליך, ולך כתוב לך (תפילין, שמותר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, כדברי רבי יהודה במשנה, ולכן יש להערים ולתת את שלו ולכתוב לעצמו)**. אמר ליה –** אמר לו (לרב חננאל) **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: איזיל כתוב ליה –** לך כתוב לו (תפילין, שמותר לכתוב בחול המועד תפילין גם לצורך אדם אחר, ולכן אינך צריך לתת לו את תפיליך ולכתוב לך תפילין)**.**

ושואלים: **מתניתא פליגא על רב: –** המשנה חלוקה על רב (שהתיר לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר): **כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו –** לצורך עצמו**. הא לאחר –** אבל לצורך אדם אחר, **- לא! –** אסור לכתוב בחול המועד תפילין! ומדוע התיר רב לכתוב בחול המועד תפילין לצורך אדם אחר, שלא כרבי יהודה במשנה?

ומשיבים: **פתר לה –** פירש אותה (רב הסביר את המשנה)**, בכותב להניח –** במשנה מדובר כשכותב תפילין בחול המועד על מנת להניח (להשאיר) אותם לאחר המועד (לצורך אחר המועד), שבאופן זה מותר לכתוב לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, אבל כשכותב תפילין בחול המועד לצורך המועד, מותר לכתוב גם לצורך אדם אחר**.**

ב**בבלי מועד קטן** יט,א אמרו: תנו רבנן: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ולאחרים בטובה (בהחזקת טובה אבל לא בשכר), דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מערים ומוכר את שלו, וחוזר וכותב לעצמו (רש"י: ועושה כן כל ימות החג). רבי יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו (רש"י: בהרווחה, ולא מיירי במי שאין לו מה יאכל).
אורי ליה רב לרב חננאל, ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

המשנה מוסרת בשם רבי יהודה: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו. ואולם בברייתא שבבבלי רבי מאיר הוא שאומר כך. ונראה שהמשנה מוסרת הלכה זו בשם רבי יהודה ולא בשם רבי מאיר, אף על פי ששניהם אמרוה, משום שלרבי מאיר "עצמו" לאו דווקא, אלא הוא הדין לאחרים בטובה, ואילו לרבי יהודה לאחרים אסור אפילו בטובה, אלא שמותר לו להערים, למכור להם את שלו ואחר כך לכתוב לעצמו תפילין ומזוזות חדשים, ומכיון שרבי יהודה מחמיר ומתיר רק לעצמו, לכן המשנה מוסרת את ההלכה "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו" (לעצמו דווקא) בשם רבי יהודה ולא בשם רבי מאיר.
בירושלמי אמר רבי אבא בר נתן כרבי יהודה בברייתא שבבבלי. רב התיר לכתוב אולי בטובה וכרבי מאיר. אלא שהירושלמי, כנראה, לא הכיר ברייתא זו של הבבלי ולכן הקשה על רב. על רבי אבא בר נתן לא הקשה, כי הוא אוסר לאחרים ורק להערים התיר.
מסתבר שההלכה שבמשנה "אין כותבים ספרים תפילין ומזוזות" היא קדומה, ורבי מאיר ורבי יהודה חולקים בפירושה, לרבי מאיר אין כותבים רק לאחרים בשכר, ולרבי יהודה אין כותבים אפילו לאחרים בטובה. ולא עוד אלא שמסתבר שגם ההלכה "כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו" היא קדומה, ונמסרה במשנה בשם רבי יהודה מפני שהוא סובר "עצמו" דווקא ("מקורות ומסורות").

בבבלי אמרו, שרב פסק הלכה כרבי יוסי בברייתא, ומותר לכתוב בחול המועד תפילין אפילו על מנת להניח לאחר המועד ואפילו לצורך אדם אחר. אבל בירושלמי משמע שפסקו הלכה כרבי יהודה במשנה, ואמרו שרב פירש את דברי רבי יהודה שלא יהיה חלוק עליו, ואסור לכתוב בחול המועד תפילין על מנת להניח לאחר המועד לצורך אדם אחר.

בכתיבת תפילין ומזוזות התיר רבי יהודה הערמה בחול המועד. אבל בירושלמי לעיל ב,א אמרו, שרבי יהודה חושש להערמה במלאכת חול המועד. וכתב רבנו יחיאל, שאף התנאים האוסרים להערים בשאר מלאכות של חול המועד אינם אוסרים אלא להערים לצורך דבר רשות, ולא הערמה שהיא לצורך דבר מצוה.

מהמשנה, מהבבלי ומהירושלמי כאן מוכח שמניחים תפילין בחול המועד.

**רב חננאל**
ב**בבלי מגילה** יח,ב אמרו: רב חסדא אשכחיה לרב חננאל דהוה כתב ספרים שלא מן הכתב, אמר ליה: ראויה כל התורה כולה ליכתב על פיך, אלא כך אמרו חכמים: אסור לכתוב אפילו אות אחת שלא מן הכתב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:4:5)

במשנה שנינו: **וטווה על יריכו תכלת לציצ**י**תו** (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: וטווה **לעצמו** תכלת לציציתו)**.**

אמר **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**,** וכן אמר **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: טווה ואפילו בפלך** (כלי לטויית חוטים) **–** מותר לטוות בחול המועד ציצית לצורך עצמו אפילו בפלך, כדרכו בחול**. רב אמר: טווה בפלך, בין לו בין לאחר –** גם לצורך עצמו וגם לצורך אדם אחר**.**

ושואלים: **מתניתא פליגא על רב: –** המשנה חלוקה על רב (שהתיר לטוות בחול המועד ציצית לצורך אדם אחר): **וטווה על יריכו תכלת לציצ**י**תו** (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: וטווה **לעצמו** תכלת לציציתו) **–** לצורך עצמו**. הא לאחר –** אבל לצורך אדם אחר, **- לא! –** אסור לטוות בחול המועד ציצית! ומדוע התיר רב לטוות בחול המועד ציצית לצורך אדם אחר, שלא כרבי יהודה במשנה?

ומשיבים: **פתר לה –** פירש אותה (רב הסביר את המשנה)**, בטווה להניח –** במשנה מדובר כשטווה ציצית בחול המועד על מנת להניח (להשאיר) אותה לאחר המועד (לצורך אחר המועד), שבאופן זה מותר לטוות לצורך עצמו אבל לא לצורך אדם אחר, אבל כשטווה ציצית בחול המועד לצורך המועד, מותר לטוות גם לצורך אדם אחר**.**

ב**בבלי מועד קטן** יט,א אמרו: תנו רבנן: טווה אדם (במועד) על יריכו (רש"י: נותן החוט על ירכו וטווה על ירכו, אבל לא בידו בין אצבעותיו ולא בפלך כדרך שעושה בחול) תכלת לציציתו, אבל לא באבן (רש"י: שקושר אבן בראש החוט ומגלגל בה את החוט וטווהו), דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אף באבן. רבי יהודה אומר משמו (ריטב"א: משמו של רבי אליעזר, וחולק על תנא קמא דברייתא בדברי רבי אליעזר כמו שחולק עליו בדברי חכמים): באבן, אבל לא בפלך. וחכמים אומרים: בין באבן בין בפלך.
אמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה, בין באבן בין בפלך.

בבבלי הביאו ברייתא. רבי אליעזר מתיר לטוות לצורך המועד שלא כדרך שהוא עושה בחול, אבל לא באבן או בפלך כדרך שהוא עושה בחול. וחכמים מתירים לטוות אף ללא שינוי. לדברי רבי יהודה משמו של רבי אליעזר גם טוייה באבן נקראת שינוי, ולכן מתיר באבן, אבל לא בפלך. וחכמים מתירים אף בפלך.
מברייתא זו מוכח שרבי יהודה לא היה המחמיר בטוויית תכלת לציציתו. ולפי זה, גרסת משנת הירושלמי ("וטווה לעצמו תכלת לציציתו") נכונה, שרבי יהודה מתיר לטוות לעצמו גם בלי שינוי, שדעת רבי יהודה במשנה היא דעת חכמים לפי רבי יהודה בברייתא.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, ששמואל ורבי יוחנן פסקו הלכה כרבי יהודה במשנה, ומותר לטוות בחול המועד ציצית לצורך עצמו אפילו בפלך. בירושלמי אמרו, שרב התיר לטוות בחול המועד ציצית לצורך המועד אפילו לצורך אדם אחר ואפילו בפלך, והתיר לטוות על מנת להניח לאחר המועד לצורך עצמו אפילו בפלך.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:1)

המשניות מכאן ועד סוף פרקנו עוסקות בדיני אבלות במועד.

ב**מסכת שמחות** ה,א שנו: אבל כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה.
ו**שם** ו,א שנו: אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ואסור לשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובאגדות, ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וחייב בכיסוי הראש ובכפיית המטה.
ו**שם** ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ, שלושים יום לתספורת.


**משנה**
משנתנו באה ללמד, שרגל הפוגע באבלות של שבעה או של שלושים, מבטל את האבלות. האיסורים בשבעת הימים הראשונים של האבלות נקראים במשנתנו "גזירות שבעה", והאיסורים בכל שלושים היום של האבלות נקראים במשנתנו "גזירות שלושים".

**הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל –** וכבר נהג אבלות קודם הרגל שלושה ימים**, בטלו ממנו גזירת** (צריך לומר: גזיר**ו**ת) **שבעה –** ואינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל. ברם גזירות שלושים לא בטלו ממנו, והוא חייב להשלים לאחר הרגל את האבלות של שלושים. ושלושה ימים לאו דווקא, אלא הוא הדין עד שבעה ימים קודם הרגל**.** הקובר את מתו **שמונת ימים קודם לרגל –** ונמצא שכבר נהג יום אחד לפני הרגל באבלות של שלושים יום, שאף בהם נוהגים כמה מדיני האבלות**, בטלו ממנו גזירת** (צריך לומר: גזיר**ו**ת) **שלשים –** ואינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג דיני אבלות שלושים**; מפני שאמרו –** החכמים הקדמונים**: שבת עולה –** למנין שבעה, שהשבת שבתוך ימי השבעה מצטרפת לשבעת ימי האבלות, הואיל ונוהגים בה אבלות בדברים שבצנעה (דברים שאינם ניכרים לרבים), וכן שבת עולה למנין שלושים, שהשבתות שבתוך ימי השלושים מצטרפות לשלושים ימי האבלות, **ואינה מפסקת –** שבת אינה מבטלת את האבלות, שחייבים להמשיך לאחר השבת באבלות של שבעה ושל שלושים**, רגלים עולין ואין מפסקין** (טעות היא, וצריך לומר: **רגלים מפסיקין ואין עולין** (כמו שהוא בפסקה זו מהמשנה המובאת בגמרא)) **–** רגלים מבטלים את האבלות, אם כבר התחיל לנהוג בה קודם הרגל (ולכן, הקובר את מתו שלושת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה, והקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים), ורגלים אינם עולים למנין שבעה, כשלא נהג אבלות שלושה ימים לפניהם, כגון אם קבר את מתו שני ימים קודם לרגל, שלא נהג אבלות קודם הרגל אלא שני ימים, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג אבלות לאחר הרגל חמישה ימים, ואם קבר את מתו בתוך הרגל, שלא נהג אבלות קודם הרגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל**.**

ההלכה הקדומה המובאת בסופה של המשנה, שרגלים מפסיקים, מתפרשת בראש המשנה על קובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל.

ב**מסכת שמחות** ז,א שנו: השבת עולה לאבל מן המנין ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקים ואינם עולים.

אפשר שכשאמרו במשנה: "מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת" וכו' נתכוונו לברייתא שבמסכת שמחות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:2)

**גמרא**
במשנה נזכרו גזירות שבעה וגזירות שלושים.

ומבארים: **גזיר**ו**ת שבעה - סנדל וסָפָן** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי: **וספון**, וצריך לומר: וספ**ם** (ם ~ ון). וכן הוא 'ספם' ב"שרידי הירושלמי" לעיל ג,א) **–** בשבעת הימים הראשונים אבל אסור בנעילת הסנדל (-"סנדל"), שלא ינעל נעלי עור, וחייב בכיסוי הראש והשָֹפָם (-"ספן"), שיעטוף את ראשו בסודר ויכסה במקצתו את פיו ואת שפמו (ספן=ספם=שפם)**. גזיר**ו**ת שלשים - איחוי וגיהוץ ותגלחת –** בכל שלושים היום אבל אסור לאחות (לחבר על ידי תפירה) את הקרע בבגד שקרע על מתו ואסור ללבוש בגדים מגוהצים ואסור לספר שערו**.**

**סנדל**
ב**ירושלמי להלן** בהלכה זו אמרו: תני: אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה: ...בנעילת הסנדל.

**ספן**
על כיסוי הראש והשפם ראה להלן בהלכה זו.

ב**פרקי דרבי אליעזר** פרק יז נאמר: ...הנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה, היו יודעים שהוא אבל.

**איחוי וגיהוץ ותגלחת**
ב**ירושלמי להלן** ג,ח אמרו: על כל המתים - הוא מאחה לאחר שלושים; על אביו ועל אימו - אינו מאחה עולמית. על כל המתים - הוא אסור בגיהוץ עד שלושים; על אביו ועל אימו - עד שנים עשר חודש. על כל המתים - הוא אסור בתגלחת עד שלושים; על אביו ועל אימו - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.
רבי שמואל בר אבודמי דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין. אתא שאל לרבי מנא. אמר ליה: כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלושים - הרגל מפסיק; ברם הכא - עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו.

הרי שהרגל מבטל גזירות שלושים על כל המתים שהוא נוהג אבלות עליהם מלבד אביו ואימו.


ואומרים: **אי זהו גיהוץ? –** אילו הם בגדים מגוהצים שאבל אסור ללבוש כל שלושים יום**? - כלי צמר מגוהצין חדשים –** בגדי צמר מגוהצים חדשים, לבנים או צבועים**, וכלי פשתן מגוהצין לבנים –** בגדי פשתן מגוהצים לבנים, ורק חדשים (רמב"ן בתורת האדם - ענין האבלות)**.**

מימרה זו נאמרה גם בירושלמי להלן ג,ח.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין כיבוס ראה להלן, ובענין גיהוץ ראה להלן ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.

רמב"ן (תורת האדם - ענין האבלות) אומר, שאבלות מן התורה אינה אלא בעידונים ובשמחה, כגון רחיצה וסיכה ותשמיש המיטה ותכבוסת ותספורת, שאבלות כשמה, שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, אבל נעילת הסנדל ועטיפת הראש אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם.
לפי דברי רמב"ן, אפשר לומר, שהוזכרו כאן בענין גזירות שבעה רק נעילת הסנדל וכיסוי השפם (עטיפת הראש), משום שהאבל נוהג בהם מדבריהם, ושאר הדברים שהאבל נוהג בהם לא הוזכרו כאן, משום שהם מן התורה.
רמב"ן (שם) אומר, שאבלות שלושים אינה מן התורה אלא מדבריהם.
הרי שלפי דברי רמב"ן, גם גזירות שבעה וגם גזירות שלושים הם הדברים שהאבל נוהג בהם מדבריהם, שאינם אלא גזירות חכמים (גזירות נקראו דברי חכמים שאמרו לאסור או לחייב).
במסכת שמחות (פרק ט הלכות ח, י-יא, יד-טו) הוזכרו חמישה דברים שהאבל נוהג בהם שלושים יום, וכאן לא הוזכרו אלא עיקר הדברים (איחוי וגיהוץ ותגלחת) ושיירו את מקצתם (אסור בסחורה ואסור ללכת לבית המשתה).
המשנה שאמרה, שהקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה, אין כוונתה שרק גזירות שבעה שהם מדבריהם בטלו ממנו, שהרי אף הדברים שהם מן התורה בטלו ממנו, אלא כיון שנקטה המשנה גזירות שלושים, נקטה גם גזירות שבעה (על פי תוספות בבלי מועד קטן יט,א).
• • •
**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: חל יום שמיני שלו –** של אבלותו, **להיות בשבת –** שהיא ערב הרגל, **- מגלח ערב שבת –** האבל מותר לגלח ביום שלפני השבת, אף על פי שהוא יום שביעי של אבלותו, משום שהקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל בטלו ממנו גזירות שלושים, ומותר בגילוח בערב הרגל, לפי שביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו (חלק מן היום נחשב כיום שלם, ואחרי שעבר מקצת היום, כאילו הוא כבר סוף היום), וכשחל ערב הרגל בשבת, מותר לגלח בערב שבת, שכיון שהוא אנוס מחמת השבת ואינו יכול לגלח בשמיני, התירו לו לגלח בשביעי**.**

האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל וכן מנין האבלות לשבעה ולשלושים אינם מתחילים קודם קבורה אלא מסתימת הגולל (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר).

ושואלים (על דברי רב): **היך איפשר? –** איך ייתכן שחל יום שמיני שלו להיות בשבת? שהרי אין מתחילים למנות על המת שבעה ושלושים ימים של אבלות אלא משעה שנקבר המת ונסתם הגולל, ואם חל יום שמיני שלו בשבת, גם יום ראשון שלו חל בשבת, ואיך ייתכן שקברו את המת וסתמו את הגולל בשבת? כלום קוברים את המת בשבת? והלא בשבת אסור לקבור!

ומשיבים (תשובה אחת): **תיפתר –** תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר)**, שגררתו חיה ונתייאשו מלבקש –** שגררה חיה רעה את המת (כשהיה חי) וטרפה אותו ולא נמצא, ובשבת נואשו קרוביו של המת מלחפש אותו כדי לקבור אותו, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנתייאשו מלבקש, חל יום ראשון של אבלותו בשבת**. ותני כן: –** ושנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות) כך (כמו שהשיבו, שמונים משעה שנתייאשו מלבקש): **הרי מי שגררתו חיה, מאימתי מונין לו? –** ממתי מתחילים למנות על המת שבעה ושלושים ימים של אבלות? שהרי לא קברו אותו ולא סתמו את הגולל שיתחילו למנות לו משעת סתימת הגולל כמו בשאר מתים. - **משנתייאשו מלבקש –** מתחילים למנות משעה שנואשו קרוביו של המת מלחפש אותו**. מצאוהו איברים איברים –** אם מצאו את המת שגררתו חיה כשהוא חתוך לאיברים רבים**,** (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד אשכנזי נוסף: **מאימתי**) **מונין לו –** שבעה ושלושים ימים של אבלות**?** - **משימצא ראשו ורובו –** מתחילים למנות משעה שמצאו את ראשו (כשהוא שלם) של המת או את רוב גופו של המת וקברוהו**. רבי יהודה** (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: השזרה** (השדרה) **והגולגולת רובו –** השדרה והגולגולת נידונות כרובו של המת, ואם מצאו את עצם השדרה ואת עצם הגולגולת (שהיא רק עצם הראש ולא הראש כשהוא שלם) של המת הרי זה כמי שמצאו את רובו, ומתחילים למנות משעה שמצאו וקברו אותן (כאן שנו 'השדרה והגולגולת' כדבר אחד ("מבוא לנוסח המשנה"). וראה שו"ת "אגרות משה" חלק "יורה דעה" ב סימן קנ)**.**

ומשיבים (תשובה שנייה): **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תיפתר –** תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר)**, שנסתם הגולל** (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר) **ערב שבת עם חשיכה** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": **משחשכה**) **–** שקברו את המת בערב שבת והחשיך עליהם היום וסתמו את הגולל כשנעשה חושך, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנסתם הגולל, חל יום ראשון של אבלותו בשבת, שבאותה שעה היה שבת (הגרסה "עם חשכה" קשה, מכיון שאם סתמו את הגולל בערב שבת סמוך לחשכה, חל יום ראשון של אבלותו בערב שבת ולא בשבת, שבאותה שעה לא היה שבת)**.**

ושואלים (על דברי רב): **היך איפשר? –** (שאלה זו כבר נשאלה לעיל, וחזרו עליה כאן. בירושלמי לעיל א,ה מצאנו תופעה דומה, וראה מה שנכתב שם. וב"שרידי הירושלמי" אין כאן שאלה זו).

ומשיבים (תשובה שלישית): **אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: תיפתר –** תתפרש (מימרה זו של רב תוסבר)**, שסתמו גוי –** שקברו את המת בערב שבת סמוך לחשכה, ולא היה להם פנאי לסתום את הגולל, ובא גוי וסתם את הגולל בשבת, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שנסתם הגולל, חל יום ראשון של אבלותו בשבת**.**

ומשיבים (תשובה רביעית): **אית דבעי מימר: –** יש (חכם) שרוצה לומר:**** תפרש (תסביר את המימרה שאמר רב), **שבאת לו שמועה קרובה בשבת –** שבאה לאבל בשבת השמועה שמת לו מת, והגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת, שכיון שמתחילים למנות עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות משעה שבאה לו השמועה, חל יום ראשון של אבלותו בשבת**.**

ב**מסכת שמחות** ב,י שנו: מי שנפל לים, או ששטפו נהר, או שאכלתו חיה רעה... מאימתי מתחילים למנות? - משעה שנתייאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים, אין מונים עד שימצאו ראשו ורובו; רבי יהודה אומר: השדרה והגולגולת הרי הן רובו.
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ג,א.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:3)

מספרים: **רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), **וגילח יום שלשים –** גילח שערו ביום השלושים של אבלותו, שמותר לגלח ביום שלושים, מפני שמקצת יום שלושים נחשב ככולו, וכיון שנהג אבלות בתחילת יום השלושים, קודם שגילח שערו, הרי זה כאילו נהג אבלות כל אותו היום, ונמצא שהשלים את שלושים ימי אבלותו**. ואחד רבי** (שתי המילים האלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) **הוה ליה עובדא –** ואילו רבי אחד (אמורא בלתי ידוע) היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות), **וגילח יום שלשים ואחד –** גילח שערו ביום שלאחר יום השלושים של אבלותו (שלא נהג כרבי אמי)**.**

במסירה שלפנינו הגרסה במקבילה בירושלמי נזיר דומה לגרסה כאן. המגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן שתי מילים: רבי אמי הוה ליה עובדא וגילח יום שלשים, [**ואחד רבי**] הוה ליה עובדא וגילח יום שלושים ואחד. וב"שרידי הירושלמי" הגרסה כאן: רבי מא הווה לה עובדה וגילח יום שלשים **א**... (חסרות מילים) ... שלשים ואחד.
הירושלמי כאן מביא את הנהגתו של אמורא בלתי ידוע בהקבלה לאמורא מפורסם.
בירושלמי רגיל הסגנון "חד רבי", "חד בירבי", "חד רב".
הביטוי "הוה ליה עובדא" משמעו בפרקנו: אירע לו מוות. ונקטו לשון נקייה.


**אמר רבי זריקן** (אמורא בדור השלישי)**: מן מתניתן ילף לה רבי אמי –** ממשנתנו (המובאת להלן) למד אותה (את הנהגתו) רבי אמי (שגילח ביום השלושים)**, דתנינן תמן:** ששנינו שם (במקום אחר - משנה נזיר ג,ב): **מי שנזר שתי נזיריות –** כגון שאמר: הריני נזיר שתי נזירויות; ודינו, שהוא מונה שלושים יום לנזירותו הראשונה (סתם נזירות שלושים יום) ומגלח את שער ראשו ומביא את קורבנותיו, ומתחיל מיד למנות שלושים יום לנזירותו השנייה, **- מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד –** הרי זה מגלח לסוף נזירותו הראשונה ביום שלושים ואחד, לאחר שמנה שלושים יום לנזירותו**, ואת השנייה יום ששים ואחד –** ומגלח לסוף נזירותו השנייה ביום שישים ואחד, שהואיל וגילח את הראשונה ביום שלושים ואחד, הרי בו ביום התחילה נזירותו השנייה, ונמצא יום שישים ואחד הוא יום שלושים ואחד לנזירותו השנייה, ולכן מגלח בו את השנייה. **ואם גלח את הראשונה יום שלשים –** ואם הקדים הנזיר וגילח שערו ביום השלושים לנזירותו הראשונה, שיצא בדיעבד ידי חובת נזירותו, מפני שמקצת היום ככולו, וכיון שנהג נזירות בתחילת יום השלושים, קודם שגילח שער ראשו, הרי זה כאילו נהג נזירות כל אותו היום, ונמצא שהשלים את שלושים ימי נזירותו הראשונה, ומתחיל את נזירותו השנייה ביום שלושים, שיום שלושים עולה לו מן המנין לנזירותו הראשונה וגם לנזירותו השנייה, **- מגלח את השניה יום ששים –** שהוא יום שלושים ואחד לנזירותו השניה, והרי הוא מגלח בו לכתחילה**; ואם גלח –** את השנייה, **יום ששים חסר אחד –** שהוא יום שלושים לנזירותו השנייה, **- יצא** **–** שכן המגלח ביום שלושים יצא בדיעבד. הרי שבנזירות סתם שהיא שלושים יום אומרים מקצת היום ככולו, ומזה למד רבי אמי שגם באבלות של שלושים יום אומרים מקצת היום ככולו**.**

ב**משנה נזיר** ג,א שנו: מי שאמר: הריני נזיר (שנזר נזירות סתם, והרי הוא נזיר שלושים יום), מגלח יום שלושים ואחד. ואם גילח ליום שלושים - יצא.
ההלכה שבמשנה ב נלמדת מההלכה שבמשנה א. הירושלמי מביא את משנה ב שם, וכוונתו למשנה א שם, שכן לפעמים הירושלמי מביא את הסיפא של משנה בלבד, וכוונתו לרישא. כיון שהירושלמי מביא רק את תחילתה של משנה ב, הושלם בתוך הפירוש המשכה של משנה ב.


**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: תמן –** שם (במשנה נזיר), **- לשעבר –** אין אומרים בנזירות מקצת היום ככולו אלא בדיעבד, שאם גילח ביום השלושים לנזירותו יצא בדיעבד, אבל לכתחילה מגלח ביום שלושים ואחד לאחר שמנה שלושים יום שלמים לנזירותו**, והכא –** ו(אילו) כאן (באבלות), **- כתחילה –** רבי אמי גילח לכתחילה ביום שלושים, ולא היה לו לרבי אמי ללמוד אותה ממשנתנו ששנינו שם, שלא כמו שאמר רבי זריקן**.**
• • •
**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **הורי –** הורה (פסק הלכה) **לרבי יצחק עטושייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי, נקרא על שם מקומו, שהיה מכפר עיטוש, יישוב סמוך לחיפה מדרום)**, ואית דאמרי: –** ויש אומרים: רבי ירמיה הורה **לרבי חייה בריה דרבי –** בנו של רבי **יצחק עטושיא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**, לגלח יום שלשים –** התיר לו לגלח ביום השלושים של אבלותו, **מן מתניתן: –** ממשנתנו (למד את ההלכה ממשנתנו כאן):**** הקובר את מתו **שמונת ימים קודם לרגל –** ונמצא שנהג יום אחד לפני הרגל באבלות של שלושים**, בטלו ממנו גזירת** (ב"שרידי הירושלמי": גזיר**ו**ת) **שלשים –** ואינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל, ומותר בגילוח ביום השמיני של אבלותו שחל בערב הרגל**; - היא שמיני היא** יום **שלשים –** יום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות שווים. רבי ירמיה סבר שביום השמיני שחל בערב הרגל מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות (כיון שבטלו ממנו גזירות שלושים), שביום האחרון של האבלות אומרים מקצת היום ככולו, ומזה למד רבי ירמיה שגם ביום השלושים מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות**.**

**אמר רבי יוסה: שנייא היא תמן –** שונה היא (ההלכה) שם (במשנתנו)**, שמפני כבוד הרגל התירו –** ביום השמיני שחל בערב הרגל מותר לגלח, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, ולא מפני שהוא היום האחרון של האבלות, שביום האחרון של האבלות אין אומרים מקצת היום ככולו, אלא מפני כבוד הרגל, שלא יהיה ברגל מנוול, ואילו ביום השלושים אסור לגלח, לפי שאין אומרים בו מקצת היום ככולו, שביום האחרון של האבלות אין אומרים מקצת היום ככולו, ולא היה לו לרבי ירמיה ללמוד ממשנתנו שביום השלושים מותר לגלח, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים**.**

ואומרים: **תדע לך שהיא כן –** יש לך להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו**, דאמר –** שאמר **רבי חלבו** בשם **רב חונה** שאמר **בשם רב: חל יום שמיני שלו –** של אבלותו, **להיות בשבת –** שהיא ערב הרגל, **- מגלח ערב שבת –** האבל מותר לגלח ביום שלפני השבת, אף על פי שהוא יום שביעי של אבלותו, שכיון שהוא אנוס מחמת השבת ואינו יכול לגלח בשמיני, התירו לו לגלח בשביעי (מימרה זו נאמרה לעיל)**; - אין תימר –** אם תאמר, **שלא מפני** כבוד **הרגל התירו –** שהתירו לו לגלח ביום השמיני שחל בערב הרגל, לפי שאומרים בו מקצת היום ככולו, מפני שהוא היום האחרון של האבלות, ולא מפני כבוד הרגל**, מעתה** (אם כן) **אפילו חל יום שלשים שלו –** של אבלותו, **להיות בשבת –** שאינה ערב הרגל, **- מגלח ערב שבת –** היה מותר לגלח ביום שלפני השבת, כשם שאם חל יום שמיני שלו בשבת ערב הרגל - מגלח ערב שבת. אבל היות ולא שמענו שמותר לגלח בערב שבת כשחל יום השלושים בשבת, הרי שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו**.**

**ועוד –** ועוד יש להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, **מן הדא –** מזאת (מההלכה המובאת להלן)**, דתני: –** ששנוי (ששנו ברייתא במסכת שמחות ט,ח): **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא שולל –** האבל רשאי לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע בבגד שקרע על מתו, **לאחר שבעה –** לאחר שעברו שבעת ימי האבלות הראשונים, **ומאחה –** האבל רשאי לחבר על ידי תפירה את הקרע, **לאחר שלשים –** לאחר שעברו שלושים ימי האבלות**; - וישלול יום שבעה ויאחה יום שלשים! –** מדוע לא אמרו, שמותר לשלול את הקרע ביום השביעי של האבלות, ומותר לאחות את הקרע ביום השלושים של האבלות? והלא מקצת היום ככולו! אלא היות ולא שמענו שמותר לאחות ביום השלושים, הרי שביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו.

**אמר רבי חגי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: דיהוה** (במקבילה בירושלמי נזיר: די הוא. ושמא צריך לגרוס: **דילמא**) **שמעתא כן ושמעתא כן –** שמא השמועה (ההלכה) כך והשמועה (ההלכה) כך (אולי ההלכה היא, שאם חל יום שלושים שלו להיות בשבת, מגלח בערב שבת, וההלכה היא, שמותר לאחות ביום שלושים, ולכן אין לך להביא ראיה למה שאמר רבי יוסי, שיום שמיני של אבלות שחל בערב הרגל ויום שלושים של אבלות אינם שווים, וביום השלושים אין אומרים מקצת היום ככולו, ולכן היה לו לרבי ירמיה ללמוד ממשנתנו שביום השלושים מותר לגלח)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.

ב**בבלי מועד קטן** יט,ב אמרו: תניא: ...אבא שאול אומר: כשם שמצות שלושה מבטלת גזרת שבעה (רש"י: דכי קבר מתו שלושה ימים לפני הרגל - אינו יושב לאחר הרגל כלום), כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלושים (רש"י: דכי קבר מתו שבעה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזרות שלושים). - שבעה? והאנן שמונה תנן! - קסבר אבא שאול: מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן (רש"י: דחשיב נמי שמיני).
אמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא: הלכה כאבא שאול (רש"י: שאפילו לא קבר אלא שבעה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזרות שלושים), ומודים חכמים לאבא שאול (רש"י: אף על גב דבעו שמונה) כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל (רש"י: דהוי אנוס, דלא מצי לגלח), שמותר לגלח בערב שבת (רש"י: שהוא שביעי).
אמר אביי: הלכה כאבא שאול ביום שבעה, ומודים חכמים לאבא שאול ביום שלושים (רש"י: לקבורת מתו, שמותר לגלח, דלא בעינן שלושים שלמים), דאמרינן: מקצת היום ככולו. רבא אמר: הלכה כאבא שאול ביום שלושים, ואין הלכה כמותו ביום שבעה. ונהרדעי אמרי: הלכה כאבא שאול בזו ובזו; דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.

בבבלי אמרו, שנחלקו אבא שאול וחכמים ביום שביעי, שאבא שאול סבור, שביום שביעי אומרים מקצת היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן, וחכמים סבורים, שביום שביעי אין אומרים מקצת היום ככולו (כך אמרו גם בבבלי שם יז,ב), ולכן, לפי הבבלי, משנתנו שאמרה שמונה ולא שבעה היא דברי חכמים.
אבל בירושלמי להלן אמרו, שמשנתנו היא דברי אבא שאול, ולכן, לפי הירושלמי, לדברי הכל ביום השביעי אין אומרים מקצת היום ככולו.
בבבלי אמרו, שמודים חכמים לאבא שאול כשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, שמותר לגלח בערב שבת, לפי שביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו. ובירושלמי אמרו, שכשחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל, מותר לגלח בערב שבת, ונחלקו אמוראים, מפני מה ביום שמיני שחל בערב הרגל אומרים מקצת היום ככולו, האם מפני שהוא היום האחרון של האבלות או שמא מפני כבוד הרגל.
בבבלי אמרו, שנחלקו אמוראים, האם מודים חכמים לאבא שאול ביום שלושים, שאומרים מקצת היום ככולו. ובירושלמי אמרו, שנחלקו אמוראים, האם ביום שלושים אומרים מקצת היום ככולו.

ב**בבלי מועד קטן** יט,ב אמרו: שלושים יום מנלן (רש"י: ששלושים יום אסור בגילוח)? - אתיא "פרע" "פרע" מנזיר: כתיב הכא "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י) (רש"י: הא שאר אבלים חייבים משמע) וכתיב התם "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו), מה להלן שלושים, אף כאן שלושים. והתם מנלן? - אמר רב מתנה: סתם נזירות שלושים יום.

מכיון שלמדו מנזיר שאבל אסור בגילוח שלושים יום, לכן למד רבי אמי בירושלמי לעיל מנזיר שאבל מותר בגילוח ביום שלושים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:4)

במשנה שנינו: הקובר את מתו שמונת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים.

ואומרים: **תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **זו דברי אבא שאול** (תנא בדור השלישי-הרביעי) **–** משנתנו זו (שנשנתה סתם, שלא פורש מי אמרה) היא דבריו של אבא שאול (אינה דעת כל החכמים, אלא דעת יחיד. דברי חכמים החלוקים על אבא שאול אמורים להלן)**.**

אמר **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**,** וכן אמר **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: הלכה כאבא שאול –** ואין הלכה כחכמים**. ותני כן: –** ושנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות) כך (כמו שאמרו שמואל ורבי יוחנן): **הלכה כדבריו** (של אבא שאול)**.**

ב**מסכת שמחות** ז,ג שנו: אבא שאול אומר: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל, בטלה הימנו גזירת שבעה; שמונה ימים קודם הרגל, בטלה הימנו גזירת שלושים. והלכה כדבריו.

שמואל ורבי יוחנן אמרו שהלכה כאבא שאול. אפשר ששמואל אמר שהלכה כדבריו, משום שהלכה כדברי המקל באבל, שכן כך אמר שמואל בבבלי שהובא לעיל, ורבי יוחנן אמר שהלכה כדבריו, משום שהלכה כסתם משנתנו, שכן כך אמר רבי יוחנן בבבלי בהרבה מקומות.

לפי הברייתא בבבלי שהובא לעיל, נחלקו אבא שאול וחכמים בענין הקובר את מתו שבעה ימים קודם לרגל, שלדברי אבא שאול - בטלו ממנו גזירות שלושים, ולדברי חכמים - לא בטלו ממנו גזירות שלושים, ולכן, לפי הבבלי, משנתנו שאמרה שמונה ולא שבעה היא דברי חכמים.
אבל לפי הירושלמי, לא נחלקו אבא שאול וחכמים בענין הקובר את מתו שבעה ימים קודם לרגל, שלדברי הכל - לא בטלו ממנו גזירות שלושים, אלא נחלקו בענין הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, שלדברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו, ולדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, כאמור להלן, ולכן, לפי הירושלמי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות היא דברי אבא שאול.

גם בבבלי שהובא לעיל וגם בירושלמי אמר שמואל שהלכה כאבא שאול, אלא שהבבלי לשיטתו הביא את דברי שמואל לענין יום שביעי ויום שלושים, ואילו הירושלמי לשיטתו הביא את דברי שמואל לענין יום שמיני.


**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**** אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: דברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו –** לדעת אבא שאול, הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גם הימים של שלושים, שהם שלושים היום עצמם של האבלות, וגם הגזירות של שלושים, שהם האיסורים בכל שלושים היום של האבלות (איחוי וגיהוץ ותגלחת)**; אבל דברי חכמים - ימים בטלו, גזירות לא בטלו** (הגרסה בכתב יד אשכנזי: גזירות בטלו, ימים לא בטלו. וגרסה זו היא בהשפעת הבבלי, אבל בירושלמי אין לגרוס כך, אלא הגרסה היא כמו במסירה שלפנינו) **–** לדעת חכמים, החלוקים על אבא שאול, הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו רק הימים של שלושים אבל לא הגזירות של שלושים**.**

במשנה שנינו, שהקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים, ולכן אמרו לעיל שמשנתנו היא דברי אבא שאול ("בין ימים בין גזירות בטלו") ולא דברי חכמים ("ימים בטלו, גזירות לא בטלו").


ושואלים: **מה ביניהון?** – מה ביניהם? מה ההבדל בין אבא שאול לחכמים? והרי לדברי הכל אינו צריך להשלים את שלושים ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג בהם את הגזירות של שלושים!

ומשיבים: **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: ערב הרגל ביניהון** – ערב הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין גילוח לאחר הרגל, כשקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל ובערב הרגל לא גילח). חכמים אומרים, שאם לא גילח בערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל עד שיעברו שלושים יום, שלדעת חכמים, רק הימים של שלושים בטלו בגלל הרגל, שמותר לו לגלח בערב הרגל מפני כבוד הרגל, כדי שלא יהיה מנוול ברגל, אבל הגזירות של שלושים לא בטלו, ואם לא גילח בערב הרגל לכבוד הרגל, הוא נשאר באיסורו, אבל אם גילח בערב הרגל לכבוד הרגל, ביטל מעליו גזירות שלושים. ואבא שאול אומר: אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, שלדעת אבא שאול, גם הגזירות של שלושים בטלו בגלל הרגל, ואפילו לא גילח בערב הרגל, בטל איסורו**.**

ואומרים: **אם גילח ערב הרגל, יגלח אחר הרגל; אם לא גילח ערב הרגל, אל יגלח אחר הרגל** – הקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, מותר בגילוח בערב הרגל, ואם גילח בערב הרגל, מותר לגלח גם אחר הרגל,**** אבל אם לא גילח בערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל עד שיעברו שלושים יום, כיון שהלכה כחכמים שהגזירות של שלושים לא בטלו.

אבל **רבי יוחנן אמר: אף על פי שלא גילח ערב הרגל, יגלח לאחר הרגל** – אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כיון שהלכה כאבא שאול שגם הגזירות של שלושים בטלו (לעיל פסק רבי יוחנן במפורש כאבא שאול)**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ח שנו: (הקובר את מתו) שמונה ימים קודם לרגל, מספר בערב הרגל. אם לא סיפר בערב הרגל, אסור לספר עד שיעברו עליו שלושים יום.
וב**מסכת שמחות** ז,ד שנו: (הקובר את מתו) שמונה ימים קודם לרגל, אם רצה לספר ולכבס בערב הרגל, הרשות בידו. לא סיפר ולא כיבס בערב הרגל, לא יספר ולא יכבס עד שישלימו לו שלושים יום.

כיבוס זה האמור אצל תספורת הוא גיהוץ (ראה לעיל ג,א).

ב**בבלי מועד קטן** יט,א-ב אמרו: משנה. הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלה ממנו גזרת שבעה (רש"י: שהואיל ועיקר אבלות אינו אלא שלושה ימים, אינו צריך למנות יותר לאחר הרגל), שמונה ימים קודם הרגל - בטלה ממנו גזרת שלושים (רש"י: שהואיל והתחיל יום אחד מן השלושים, אינו צריך לשמור לאחר הרגל דין שלושים, אלא מותר לאלתר בגיהוץ ובתספורת).
גמרא. אמר רב: גזרות (רש"י: גזירות שלושים) - בטלו, ימים (רש"י: שלושים יום) - לא בטלו (רש"י: שעדיין תלויים ועומדים). וכן אמר רב הונא: גזרות - בטלו, ימים - לא בטלו. ורב ששת אמר: אפילו ימים נמי בטלו.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: למאן דאמר: גזרות - בטלו, ימים - לא בטלו, - וכי מאחר דגזרות בטלו, ימים - מאי טעמא לא בטלו? (רש"י: כלומר, לאיזה ענין לא בטלו ימים?)
שאם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל (רש"י: אם גילח ערב הרגל לכבוד הרגל - בטלו לגמרי, ואם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל עד שלושים יום).
והתניא (ריטב"א: בניחותא, וכאילו אמרינן: תנאי היא): הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלה הימנו גזרת שבעה, שמונה ימים קודם הרגל - בטלה הימנו גזרת שלושים. ומגלח ערב הרגל; אם לא גילח ערב הרגל - אסור לגלח אחר הרגל. אבא שאול אומר: מותר לגלח אחר הרגל, שכשם שמצות שלושה מבטלת גזרת שבעה (רבנו יחיאל: בטלה ממנו גזירת שבעה לגמרי, בין רחץ בין לא רחץ), כך מצות שבעה מבטלת גזרת שלושים (רבנו יחיאל: לגמרי, בין גילח בין לא גילח).

בבבלי הביאו ברייתא, שנחלקו בה חכמים ואבא שאול בענין הקובר את מתו שמונה ימים קודם הרגל, שלדברי חכמים - אם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, ולדברי אבא שאול - מותר לגלח אחר הרגל, וזהו כמו שאמר רב הונא בירושלמי, שערב הרגל ביניהם.
בירושלמי אמר רב, שלדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, ולדברי אבא שאול - בין ימים בין גזירות בטלו, ואמרו לפי רב ורב הונא, שאם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, כדברי חכמים, ורבי יוחנן אמר, שאם לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כדברי אבא שאול.
בבבלי אמרו רב ורב הונא, שגזירות בטלו וימים לא בטלו, ואם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, כדברי חכמים, ורב ששת אמר, שבין גזירות בין ימים בטלו, ואם לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, כדברי אבא שאול.
ברם הלשונות שאמרו בירושלמי ובבבלי לדברי חכמים הפוכות. לפי הירושלמי, הלשון לדברי חכמים - ימים בטלו וגזירות לא בטלו, משום שלפי הירושלמי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות אין היא דברי חכמים. ואילו לפי הבבלי, הלשון לדברי חכמים - גזירות בטלו וימים לא בטלו, משום שלפי הבבלי, משנתנו שאמרה שבטלו גזירות היא דברי חכמים. לכן אין לגרוס בירושלמי בדברי חכמים כמו בבבלי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:5)

ומספרים: **רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) **הורי** – הורה (פסק הלכה) **לרבי שמעון בר בא** (רב שמן בר אבא, אמורא בדור השלישי)**** – שקבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, ולא גילח ערב הרגל, **לגלח לאחר הרגל –** התיר לו לגלח לאחר הרגל. הוראת רבי אלעזר לרבי שמעון בר אבא היתה אחרי שכבר עברו שלושים יום לקבורת מתו**.**

ואומרים: **ולא ידעין** – ואין יודעים (כאיזו דעה הורה רבי אלעזר), **אי כהדא דאבא שאול** – האם (הורה רבי אלעזר) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של אבא שאול (שלדעת אבא שאול, אפילו לא גילח ערב הרגל, מותר לגלח אחר הרגל, אפילו לא עברו שלושים יום לקבורת מתו, ואם כן, יש להוכיח מהוראה זו, שפסק רבי אלעזר כאבא שאול, כמו שאמר רבי יוחנן), **ואין כהדא דרבנן דברי הכל** – או האם (הורה רבי אלעזר גם) כמו זאת (כמו הדעה הזאת) של חכמים (שלדעת חכמים, אם לא גילח ערב הרגל, אסור לגלח אחר הרגל, אלא אם עברו שלושים יום לקבורת מתו), ונמצא, שכשהורה רבי אלעזר לרבי שמעון בר בא לגלח לאחר הרגל, אחרי שכבר עברו שלושים יום לקבורת מתו, הורה כדברי הכל (ואם כן, אין להוכיח מהוראה זו, כיצד פסק רבי אלעזר). ונשארים בספק, כיצד היתה ההוראה של רבי אלעזר**.**

הלשון "ולא ידעין אי כהדא ד... ואין כהדא ד... דברי הכל" נמצאת גם בירושלמי לעיל א,ח וסוכה ד,ט.
• • •
ומספרים עוד: **רבי לעזר הורי** – הורה (פסק הלכה) **לשמעון בר בא** – שקבר את מתו ברגל**: הרגל עולה למניין שלשים** – ומתחיל למנות שלושים יום משעה שקבר את מתו. הוראת רבי אלעזר זו אינה שייכת להוראתו לעיל**.**

**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: אשכחון** (בכתב יד אשכנזי: אשכחן. וצריך לומר: אשכחנן) **תלתין קודמין לשבעה?!** – וכי מצאנו ששלושים קודמים לשבעה?! (בתמיהה) כשקבר את מתו ברגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל (כמו ששנינו במשנה: רגלים אין עולים), ואם מתחיל למנות שלושים יום ברגל, כמו שהורה רבי אלעזר, הרי שמתחיל למנות שלושים קודם שמתחיל למנות שבעה, והרי אין אבלות שלושים יכולה לחול עליו בלא שחלה עליו אבלות שבעה! רבי יוסי חלוק על רבי אלעזר וסבור, שכשקבר את מתו ברגל, מתחיל למנות שלושים יום אחר הרגל**.**

כשם שלעיל חלק רבי יוסי על הנהגתו של רבי אמי ועל הוראתו של רבי ירמיה בענין יום שלושים, כך כאן חלק רבי יוסי על הוראתו של רבי אלעזר בענין מנין שלושים, ולכן יש לפרש כאן שאמר רבי יוסי בתמיהה.

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ח שנו: אף על פי שאין הרגל עולה לו לספירת שבעה, עולה לו לספירת שלושים.
וב**מסכת שמחות** ז,ז שנו: הרגל עולה לאבל למנין שלושים, ואין עולה לו למנין שבעה.

לפי רבי יוסי, מה ששנינו בברייתא שהרגל עולה למנין שלושים הוא כשקבר את מתו קודם הרגל, וטעם הדבר הוא, שכיון שכבר חלה עליו אבלות שבעה קודם הרגל, חלה עליו אבלות שלושים. ולפי רבי אלעזר, מה ששנינו בברייתא שהרגל עולה למנין שלושים הוא אפילו כשקבר את מתו ברגל.
• • •
במשנה שנינו: **הקובר את מתו שלשת ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזיר**ו**ת שבעה.**

ואומרים: **לא אמרו** – במשנה, שבטלו ממנו גזירות שבעה, **אלא שלשה** – רק הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל**, הא שנים** – אבל הקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, **- לא!** – לא בטלו ממנו גזירות שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג גזירות שבעה לאחר הרגל חמישה ימים.

ואומרים: **הדא דת אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שהקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, לא בטלו ממנו גזירות שבעה), **- בינו לבין עצמו –** שצריך לנהוג ברגל אבלות בדברים שבצנעה (דברים שאינם ניכרים לרבים)**; אבל הרבים - אין הרבים מתעסקין עמו –** אינם באים לנחם אותו ברגל (מתעסקים – לשון טיפול וטורח)**.**

**ותני כן: –** ושנוי (שנו ברייתא בתוספתא מועד קטן) כך (כמו שאמרו, שהקובר את מתו שני ימים קודם לרגל, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל): **הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל, מפסיק את הרגל –** מפסיק ברגל את האבלות, שהאבלות נדחית מפני הרגל**, ומונה חמישה אחר הרגל –** משלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ונוהג גזירות שבעה לאחר הרגל חמישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה**, והרבים מתעסקים בו –** באים לנחם אותו באותם חמישה ימים, ואין מתעסקים עימו ברגל, הואיל וכבר התעסקו עימו שני ימים לפני הרגל**, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים –** בימים שהוא מונה לאחר הרגל, אחרים עושים לאבל את מלאכתו, אפילו בביתו, שהקלו חכמים באותם חמישה ימים, כיון שאינם אלא תשלומים, אבל הוא עצמו לא יעשה את מלאכתו**, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים –** ואינם עושים לאבל את מלאכתו בביתו**. הקובר את מתו שלשת ימים בתוך הרגל –** הקובר את מתו ברגל, כשעברו שלושה ימים מן הרגל, ונשארו ארבעה ימים מן הרגל לאחר הקבורה**, מונה שבעה לאחר הרגל. שלשה ימים הראשונים הרבים מתעסקין עמו –** בשלושת הימים הראשונים של השבעה שלאחר הרגל הרבים באים לנחם אותו**, ארבעה ימים האחרונים אין הרבים מתעסקין עמו –** אבל בארבעת הימים האחרונים של השבעה שלאחר הרגל אין הרבים באים לנחם אותו, משום שכבר התעסקו עימו ארבעה ימים ברגל לאחר הקבורה**, ומלאכתו נעשית באחרים –** בימים שהוא מונה לאחר הרגל, אחרים עושים לאבל את מלאכתו, אפילו בביתו**, ועבדיו ובהמתו עושין בצינעה במקום אחר –** ואינם עושים לאבל את מלאכתו בביתו. כללו של דבר: אם מת לפני הרגל, שכבר התעסקו עימו לפני הרגל, אין מתעסקים עימו ברגל, ומשלימים אחר הרגל את הימים שלא התעסקו עימו; ואם מת ברגל, מתעסקים עימו ברגל, ומונה שבעה אחר הרגל, אבל אין מתעסקים עימו כל שבעה, אלא מנכים מן העסק (התנחומים) את הימים שהתעסקו עימו ברגל ("תוספתא כפשוטה")**.**

הירושלמי הביא את הסיפא של התוספתא בלבד, וכוונתו לרישא. הרישא הושלמה לפי הנוסח שבתוספתא.

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ו-ז שנו: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל, מפסיק את הרגל, ומונה חמישה אחר הרגל, והרבים מתעסקים בו (באים לנחם אותו באותם חמישה ימים לאחר הרגל), ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים.
שלושה מתוך הרגל (הקובר את מתו ברגל, ונשארו לו עוד שלושה ימים בתוך הרגל משעת הקבורה), מונה שבעה אחר הרגל, ארבעה הראשונים מתעסקים בו הרבים, שלושה האחרונים אין הרבים מתעסקים בו, לפי שאמרו: הרגל עולה לו שיתעסקו בו הרבים (במקום שלא התעסקו בו כלל לפני הרגל, והרבים מתעסקים בו ברגל, הרגל עולה לו למנין הימים שהתעסקו בו, וממילא אין צורך אלא להשלים כמנין הימים שלא התעסקו בו ברגל), ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה אצל אחרים.
ו**שם** ב,ט שנו: אבל אין רשאי להתאבל במועד, אבל נוהג בצנעה בתוך ביתו (אף ברגל נוהג דברים שבצנעה).

וב**מסכת שמחות** ז,ב שנו: מי שמת לו מת שני ימים קודם הרגל, הרי זה מפסיק כל הרגל, ומונה חמישה לאחר הרגל.
ו**שם** ז,ה-ז שנו: שני ימים מתוך הרגל (הקובר את מתו ברגל, ונשארו לו עוד שני ימים בתוך הרגל), הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, והרבים מתעסקים עימו חמישה ימים לאחר הרגל. שבעה ימים מתוך הרגל (שקבר את מתו על ידי עממים ביום הראשון של הרגל), הרי זה מפסיק את כל הרגל, ומונה שבעה לאחר הרגל, ואין הרבים מתעסקים עימו לאחר הרגל כלום.
ימים שהוא מונה לאחר הרגל, לא עבדיו ולא בהמתו בטלים עימו, אלא הוא וקרוביו נוהגים באיבול.
אבל במועד כאילו אינו אבל, אבל נוהג בצנעה.
כללו של דבר: כל שעסקיו עם הרבים - הרגל עולה לו למנין, וכל שאין עסקיו עם הרבים - אין הרגל עולה לו למנין (כשנקבר לפני הרגל, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל כלל, ואין עולה לו למנין, ומשלימים את העסק לאחר הרגל).

הנוסח במסכת שמחות תוקן על פי "תוספתא כפשוטה".
יש לנו דוגמא אחת בתוספתא ושתי דוגמאות במסכת שמחות לאבלות שחלה בתוך הרגל, ובכולן הרבים מתעסקים עימו ברגל, הואיל ולא התעסקו עימו כלל לפני הרגל, ולאחר הרגל אין הרבים מתעסקים עימו כנגד הימים שהתעסקו עימו ברגל ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי מועד קטן** יט,ב-כ,א אמרו: בעא מיניה אביי מרבה: קברו ברגל, רגל עולה לו למנין שלושים או אין רגל עולה לו למנין שלושים? למנין שבעה - לא קמיבעיא לי (רש"י: דוודאי אינו עולה), דלא נהגא מצות שבעה ברגל (רש"י: דהא אינו אסור בנעילת הסנדל ואינו נוהג בכפיית המיטה). כי קא מיבעיא לי - למנין שלושים, דקא נהגא מצות שלושים ברגל (רש"י: דהא ברגל נמי אסור בגיהוץ ובתספורת כבשלושים). מאי? - אמר ליה: אינו עולה.
איתיביה: הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל - מונה חמישה ימים אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: כלומר, אין צריכים לנחמו אחר הרגל, שכבר ניחמוהו שבעה ימים ברגל). כללו של דבר: כל שהוא משום אבל (רבנו יחיאל: כל דין גזירת שבעה) - רגל מפסיקו (רבנו יחיאל: דוחהו עד אחר הרגל. רש"י: שצריך להשלימו אחר הרגל), וכל שהוא משום עסקי רבים (רש"י: כלומר, תנחומי רבים) - אין רגל מפסיקו (רש"י: שיהא צריך להשלימו אחר הרגל, אלא מתעסקים בו ברגל). קברו שלושה ימים מתוך הרגל - מונה שבעה אחר הרגל. ארבעה ימים הראשונים (רש"י: שלאחר הרגל) - רבים מתעסקים בו (רש"י: ומשלימים לשלושה שנתעסקו בו ברגל), שלושה ימים האחרונים - אין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: שלושה ימים). ורגל עולה לו (למנין שלושים). מאי לאו אסיפא? (ריטב"א: אפילו אסיפא. רש"י: הא דתני דרגל עולה למנין שלושים - היינו אסיפא, אקברו ברגל, ותפשוט מינה דכי קברו ברגל - עולה לו למנין שלושים, וקשיא לרבה, דאמר: אינו עולה) - לא, ארישא (ריטב"א: ארישא דווקא. רש"י: ארישא קא מהדר, אקברו שני ימים קודם הרגל - רגל עולה לו למנין שלושים, דהתם ודאי עולה לו, הואיל וכבר התחיל באבלות, אבל קברו ברגל - לא ידענא).
איתיביה: רגל עולה לו למנין שלושים, כיצד? קברו בתחילת הרגל (רש"י: ביום ראשון של הרגל) - מונה שבעה אחר הרגל, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ועבדיו ושפחותיו עושים בצנעה בתוך ביתו, ואין רבים מתעסקים בו, שכבר נתעסקו בו ברגל (רש"י: כל שבעה), ורגל עולה לו (למנין שלושים)! (רש"י: וקשיא לרבה) - תיובתא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו קברו ברגל (רש"י: רגל עולה למנין שלושים, ולא מיבעיא קברו קודם הרגל). וכן אורי ליה רבי אלעזר לרבי פדת בריה: אפילו קברו ברגל.

הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל - לפי התוספתא והירושלמי, אין הרבים מתעסקים עימו ברגל, ועבדיו ושפחותיו אינם עושים את מלאכתו בתוך ביתו בימים שהוא מונה לאחר הרגל; ואילו לפי הבבלי, הרבים מתעסקים עימו ברגל, ועבדיו ושפחותיו עושים את מלאכתו בתוך ביתו בימים שהוא מונה לאחר הרגל. אבל הקובר את מתו ברגל - לפי כולם, הרבים מתעסקים עימו ברגל.

גם בבבלי וגם בירושלמי לעיל נחלקו אמוראים, כשקבר את מתו ברגל, האם רגל עולה לו למנין שלושים או אין רגל עולה לו למנין שלושים. גם בבבלי וגם בירושלמי לעיל אמרו, שרבי אלעזר הורה, שרגל עולה למנין שלושים, אפילו קבר את מתו ברגל.

הכלל שבברייתא הראשונה בבבלי ("כללו של דבר" וכו') הוא באמצע הענין (לפני "קברו מתוך הרגל") ואינו בסוף הענין כדרכו של כלל. נראה שהכלל הזה היא הוספה. המוסיף ידע שיש דעה כמו התוספתא, הסוברת שאם התחילה האבלות לפני הרגל מתעסקים עימו רבים אחרי הרגל ולא ברגל, וכדי לחזק את שיטת הבבלי הוסיף את הכלל, ושם אותו ברישא כי רק הרישא זקוקה לחיזוק, אבל בסיפא גם התוספתא מודה שמתעסקים עימו ברגל ("מקורות ומסורות").


ושואלים (בענין הקובר את מתו שני ימים לפני הרגל, שאין הרבים מתעסקים עימו ברגל): **מהו להראות לו פנים? –** האם מותר לרבים ללכת אצל האבל לביתו ברגל כדי להראות לו פנים (להראות לאבל את פניהם של הרבים), בלי עסק (בלי תנחומים)?

ומשיבים: **רבי יעקב בר אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) **בשם רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: והלא אמרו –** חכמים**: אין אבל בשבת –** בשבת אין אבלות נוהגת**! מפני מה אמרו –** חכמים**: להראות לו פנים –** מותר להראות פנים לאבל בשבת**? לא מפני הכבוד** (כבוד האבל)**?! –** וכי אמרו, שמותר להראות פנים לאבל בשבת שלא מפני הכבוד (אלא מפני דבר אחר)?! הרי אמרו, שמותר להראות פנים לאבל בשבת רק מפני הכבוד (כדי לכבד את האבל), אבל אסור להראות פנים לאבל בשבת מפני התנחומים (כדי לנחם את האבל), מפני שאין אבלות בשבת. **והכא –** ו(גם) כאן (ברגל), **מפני הכבוד –** מותר להראות פנים לאבל ברגל מפני הכבוד, אבל אסור להראות פנים לאבל ברגל מפני התנחומים, מפני שאין אבלות ברגל**.**

ב**תוספתא ברכות** ב,יא וב**מסכת שמחות** י,ז שנו: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הפנימית הרואה את הפנים (פנים של האבלים) פטורה (מקריאת שמע), החיצונה (שאינה רואה את הפנים) חייבת. רבי יהודה אומר: אפילו אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם כבוד (לשם כבוד האבלים) חייבים, לשם אבל (לשם ניחום האבלים) פטורים.

אין הבדל למעשה בין להראות פנים (של הבא מן החוץ) ובין לראות פנים (של האבל). ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו, ומי שרואהו אף הוא מראה לו פנים.
ומברייתא זו שבתוספתא למדנו, ששתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל על ידי קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשנייה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל ("תוספתא כפשוטה").

ב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: למה מראים פנים בשבת? (והרי אין אבל בשבת) - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: מפני האיבה (שלא יאמרו האבלים שאין משתתפים כלל בצערם, ויבואו לידי איבה).

ב**בבלי שבת** יב,א אמרו: אין מנחמים אבלים (רש"י: משום שמצטער עם המצטערים), דברי בית שמאי, ובית הלל מתירים.
ו**שם** יב,ב אמרו: אמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים בשבת (רש"י: מפני שמצטער).

לפי הבבלי, התירו לנחם אבלים בשבת, מה שאין כן לפי הירושלמי. הרי שהבבלי והירושלמי חלוקים בענין תנחומי אבלים בין בשבת ובין ברגל (כשקבר את מתו שני ימים לפני הרגל, כאמור לעיל).
• • •
ב**מסכת שמחות** ו,ג-ז שנו: ביום הראשון אינו נותן תפילין, בשני נותן תפילין, בשלישי באו אחרים לנחמו חולצם, כדברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השני אינו נותן תפילין, ביום השלישי נותן תפילין, באו אחרים לנחמו הרי זה חולצן כל שבעה.
מת באותה העיר, ביום הראשון וביום השני אינו יוצא עימהם, בשלישי יוצא ועומד בשורה להתנחם, אבל לא לנחם אחרים. במה דברים אמורים? - בזמן שיש שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אין שם כדי נושאי המטה וקובריה יוצא עימהם אפילו ביום הראשון.
ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה, אפילו נוטל מן התמחוי, בשלישי עושה בצנעה.
ביום הראשון וביום השני אינו עושה בשדה שהיא סמוכה לעיר, ולא בשדה שהיא סמוכה לדרך, אבל עושה הוא בתוך גינתו בצנעה. וכן האישה לא תעשה לא בראש הגג ולא בתוך החצר, אבל עושה היא בתוך ביתה בצנעה, ובלבד שלא תראה לחברותיה.
ו**שם** ו,יא שנו: ביום הראשון וביום השני אין נכנס להר הבית, ובשלישי נכנס ומקיף דרך שמאל.

האיסורים בשני הימים הראשונים של האבלות נקראים בירושלמי כאן "גזירות שניים". בירושלמי להלן מובאים שניים מהאיסורים הללו (איסור הנחת תפילין ואיסור עשיית מלאכה אפילו אין לו מה לאכול).


אומרים: **ודכוותה: –** ושכמותה (כמו ההלכה הזאת ששנינו במשנה, שהקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה, והקובר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים, כך ההלכה הבאה):**** הקובר את מתו **יום אחד לפני הרגל –** שנהג אבלות קודם הרגל יום אחד**, בטלו ממנו גזיר**ו**ת שנים –** בטלו ממנו האיסורים של שני הימים הראשונים של האבלות, ומשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ונוהג גזירות שבעה לאחר הרגל שישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה**.**

ב**מסכת שמחות** ז,ב שנו: מי שמת לו מת יום אחד קודם הרגל, הרי זה מפסיק כל הרגל, ומונה שישה לאחר הרגל.

דינו של הקובר את מתו יום אחד קודם הרגל כדינו של הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל שנאמר לעיל.

לפי הירושלמי, שלוש גזירות הן הנוהגות בשלושים ימי האבלות: גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים. גזירות אלו מחלקות את שלושים ימי האבלות לשלושה זמנים: שני הימים הראשונים, שבהם נוהגים גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים; היום השלישי עד היום השביעי, שבהם נוהגים גזירות שבעה וגזירות שלושים; והיום השמיני עד היום השלושים, שבהם נוהגים גזירות שלושים. הרגל מבטל את הגזירות המיוחדות לאותם הימים שבהם הוא מוצא את האבל. אם הרגל מוצא את האבל בתוך שני הימים הראשונים, הרגל מבטל ממנו גזירות שניים, והוא נשאר בגזירות שבעה ובגזירות שלושים. אם הרגל מוצא את האבל בתוך הימים שמהיום השלישי עד היום השביעי, הרגל מבטל ממנו גזירות שבעה, והוא נשאר בגזירות שלושים. ואם הרגל מוצא את האבל בתוך הימים שמהיום השמיני עד היום השלושים, הרגל מבטל ממנו גזירות שלושים.
• • •
ב**משנה ברכות** ג,א שנו: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין.
וב**מסכת שמחות** י,א שנו: אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל עליו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה.

ב**ירושלמי ברכות** ג,א אמרו: מי שמתו מוטל לפניו כול'. תני (במסכת שמחות): ומן התפילין.

נוסח המשנה שלפנינו ושבבבלי: מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. אבל מהירושלמי ברכות, שהביאו את הברייתא במסכת שמחות ששנו בה "ומן התפילין", משמע, שבנוסח המשנה לפי הירושלמי לא היו המילים "ומן התפילין", ורק בברייתא במסכת שמחות שנו אותן, וממנה נשתרבבו למשנה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:6)

מביאים ברייתא (בענין איסור הנחת תפילין באבלות): **אָבֵל, ביום הראשון –** של אבלותו (ביום המיתה והקבורה), **- אינו נותן תפילין –** אסור לו להניח תפילין**, ביום השני –** של אבלותו ואילך, **- הוא נותן תפילין –** מותר לו להניח תפילין**,** ו**אם באו פנים חדשות –** אם ביום השני ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שלא היו קודם לכן, **-** הוא **חולצן כל שבעה –** הוא צריך להסיר את התפילין, כדי להראות את אבלותו בפניהם, כיון שאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שאין הוא יום ראשון שלו, ושמא יהיו סבורים שהוא יום ראשון שלו והוא עדיין באיסור הנחת תפילין, וכשילכו חוזר ומניחן**; דברי רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**.**

**רבי יהושע** (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) **אומר: ביום הראשון וביום השני –** של אבלותו, **- אינו נותן תפילין –** אסור לו להניח תפילין**, בשלישי** (ב"שרידי הירושלמי" בברכות: ביום השלישי) **–** של אבלותו ואילך, **- הוא נותן תפילין –** מותר לו להניח תפילין**,** ו**אם באו פנים חדשות –** אף אם ביום השלישי ואילך באו בני אדם לנחם את האבל, שלא היו קודם לכן, **- אינו חולצן –** אינו צריך להסיר את התפילין, אף על פי שאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שכבר עברו שני הימים הראשונים שלו, ואין חוששים שמא יחשבו שהוא עדיין באיסור הנחת תפילין, שמן הסתם חוקרים הם על כך ומוצאים שהוא בשעת התר**.**

אבל פטור מן התפילין, משום שקשה לו שלא יסיח דעתו מהם כשאין דעתו מיושבת מחמת צערו.


ושואלים (על הברייתא במסכת שמחות שהוסיפה "ומן התפילין"): **אם ביום השני אינו נותן תפילין –** לדעת רבי יהושע**, צורכה מימר: –** האם יש צורך לומר (בברייתא במסכת שמחות): **מי שמתו מוטל לפניו –** שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, ועדיין לא קברוהו,**** פטור מן התפילין**?** כיון שאפילו ביום השני אינו מניח תפילין לדעת רבי יהושע, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין? שהרי אם ביום השני של אבלותו, שהוא אבל ואינו אונן, אינו מניח תפילין, כל שכן שאינו מניח תפילין לפני שנקבר המת, שהוא אונן! ולמה צריך התנא במסכת שמחות לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין?

ומשיבים: **אלא בגין דתנא דא, תנא דא –** אלא בשביל ששנה זאת, שנה זאת (בגלל שהיה התנא צריך לשנות שמי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע, שאינו פטור ממנה אלא כשמתו מוטל לפניו ולא כשהוא אבל, שנה גם שהוא פטור מן התפילין, שלא הוזכרו תפילין אלא אגב גררת קריאת שמע, אבל באמת אין התנא צריך לשנות תפילין, כיון שאפילו ביום השני הוא פטור מהם)**.**

הקשו לפי דעתו של רבי יהושע, ואף שאין הלכה כמותו בנתינה, כדי להגדיל את הקושיה, אף שגם לפי דעתו של רבי אליעזר, שהלכה כמותו בנתינה, היו יכולים להקשות: אם ביום הראשון אינו נותן תפילין, צורכה מימר... - כיון שביום הראשון אחרי הקבורה אינו מניח תפילין לדעת רבי אליעזר, היש צורך לומר הלכה זו שמי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין? ("פירושים וחידושים בירושלמי").


ואומרים: **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי) אמר בשם **מר עוקבן** (אמורא בבלי בדור הראשון-השני) שאמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**,** או **רבי זעורה** אמר בשם **רב ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: הלכה כרבי ליעזר בנתינה –** שביום השני של אבלותו מותר לו להניח תפילין, שבדבר זה הלכה כרבי אליעזר ולא כרבי יהושע**, וכרבי יהושע בחליצה –** שאם ביום השלישי של אבלותו ואילך באו פנים חדשות, אינו צריך להסיר את התפילין, שבדבר זה הלכה כרבי יהושע ולא כרבי אליעזר**.**

בספרות האמוראית, הבבלית והארץ ישראלית, רגילות מאוד המסורות המסופקות מבחינת בעליהן. בדרך כלל יש ספק בשמו של בעל המאמר או בשמם של המוסרים, כמו כאן.


**רבי זעורה בעי –** שואל (מסתפק במה שאמרו שמואל ורב)**: אם נתן ביום השני כרבי ליעזר –** אם הניח תפילין ביום השני של אבלותו, שביום השני מותר לו להניח תפילין, שהלכה כרבי אליעזר, ובאו פנים חדשות**, מהו שיֵעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ? –** האם תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בענין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין? - האם, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו רק לעיקר דעתו בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, ולא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, אין צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני; או שמא, כשאמרו שמואל ורב שהלכה כרבי יהושע בחליצה, נתכוונו לא רק לעיקר דעתו בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו חולץ, אלא נתכוונו גם לימים שבהם דיבר רבי יהושע, שהם יום השלישי ואילך, ולכן, אם ביום השני באו פנים חדשות, צריך להסיר את התפילין, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השלישי ואילך?

ומשיבים: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: וכיני** (=וכן היא)**: –** ו(כי) כך היא: **אם נתן ביום השני כרבי ליעזר, נעשה רבי ליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?! –** (בתמיהה) וכי תהיה ההלכה, שהיא כרבי אליעזר בענין נתינה ביום השני, כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני, שלא יהא צריך להסיר את התפילין?! אלא ההלכה אינה כרבי יהושע בעניין חליצה ביום השני, וצריך להסיר את התפילין.

ומקשים (על תשובתו של רבי יוסי בירבי בון): **אִין כיני –** אם כך היא (שההלכה אינה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השני)**, נֹאמר** (במקבילה: נימא. וב"שרידי הירושלמי" בברכות: נימר)**: הלכה כרבי ליעזר! –** קיצור לשון יש כאן, והכוונה: אם כך היא, שבשני נותן וחולץ, היה לנו לומר: הלכה כרבי אליעזר בשני, ולא היה לנו לומר: הלכה כרבי אליעזר בנתינה! - אם ההלכה כרבי יהושע בענין חליצה ביום השלישי ואילך, אבל לא ביום השני, היו שמואל ורב צריכים לומר שהלכה כרבי אליעזר ביום השני וכרבי יהושע ביום השלישי ואילך, ומזה היינו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר בין בענין נתינה, שמותר להניח, ובין בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - צריך לחלוץ; אבל כיון ששמואל ורב אמרו שהלכה כרבי אליעזר בנתינה וכרבי יהושע בחליצה, מזה אנו למדים, שביום השני הלכה כרבי אליעזר רק בענין נתינה, שמותר להניח, אבל לא בענין חליצה, שאם באו פנים חדשות - אינו צריך לחלוץ, שההלכה כרבי יהושע בענין חליצה אפילו ביום השני (על פי "פירושים וחידושים בירושלמי", אך שלא כדבריו שמשפט זה הוא המשך מימרתו של רבי יוסי בירבי בון).

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
נראה שהסוגיה הזו מקורה בברכות, ומשם הועתקה למועד קטן, וכשהועתקה הסוגיה לכאן הושמטה בטעות הברייתא במסכת שמחות שהוסיפה "ומן התפילין" שהובאה שם לפני הברייתא בענין איסור הנחת תפילין באבלות.

ב**מסכת שמחות** ו,ג שנו: ביום הראשון - אינו נותן תפילין, בשני - נותן תפילין, בשלישי - באו אחרים לנחמו - חולצן; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: ביום הראשון וביום השני - אינו נותן תפילין, ביום השלישי - נותן תפילין, באו אחרים לנחמו - הרי זה [אינו] חולצן.

התנא של ברייתא זו שנה גם בדברי רבי אליעזר "בשלישי", כדי להתאים את סגנונו עם סגנונו של רבי יהושע, ופירושו שגם בשלישי חולצן, וכל שכן בשני, וכן בשאר הימים ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: מהו ליתן תפילין? - רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר אמר: בראשון - אינו נותן, ובשני - הוא נותן, ואם באו פנים חדשות - חולץ; ורבי יהושע אמר: בראשון ובשני - אינו נותן, ובשלישי - נותן, ואם באו פנים חדשות - אינו חולץ. - ואם ביום שני אינו נותן, איצטריכא למימר: מי שמתו מוטל עליו פטור מן התפילה ומן התפילין?! - אלא כיון דתנא הדא תנא הא. - רבי זעירא רבי ירמיה בשם רב, רבי זעירא ומר עוקבא בשם שמואל: הלכה כרבי אליעזר בנתינה, וכרבי יהושע בחליצה. - רבי זעירא בעי: מהו ליתן בשני כרבי אליעזר, מהו שיעשה רבי אליעזר כרבי יהושע שלא לחלוץ?

בבראשית רבה לא נמצא סופה של הפסקה המקבילה מן "אמר רבי יוסי בירבי בון".

ב**בבלי מועד קטן** כא,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים (תוספות רא"ש: היינו שני ימים הראשונים וקצת מן השלישי) - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין (רבנו יחיאל: שכיון שעבר מקצת יום שלישי מותר להניחן. רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא שני ימים), ואם באו פנים חדשות (רש"י: ביום שלישי) - אינו חולץ (רבנו יחיאל: אינו צריך לחלוץ, ואף על גב דאותן פנים חדשות שבאו לנחמו אינם יודעים שכבר עברו לו שני ימים הראשונים. רש"י: אף על גב דאיכא למיחש דילמא אמרי בשני ימים הראשונים נמי הניח תפילין); דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים (היינו יום ראשון וקצת מן השני) - אסור להניח תפילין, משני ואילך ושני בכלל - מותר להניח תפילין (רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא יום אחד), ואם באו פנים חדשות (רש"י: ביום שני) - חולץ (רבנו יחיאל: כיון שאינם יודעים שהוא לו יום שני, ושמא יהיו סבורים שהוא לו יום ראשון).
אמר עולא: הלכה כרבי אליעזר בחליצה (רש"י: שאם באו פנים חדשות בשלישי - אינו חולץ. רבנו יחיאל: דכיון שהניח שוב אינו חולץ), והלכה כרבי יהושע בהנחה (רש"י: שבשני מותר להניח תפילין. רבנו יחיאל: דבשני נמי מותר להניח).
איבעיא להו: בשני לעולא, חולץ או אינו חולץ? (רש"י: בשלישי קאמר הלכה כרבי אליעזר דאמר אינו חולץ, אבל בשני - לא ידענא אי חולץ אי לא. רבנו יחיאל: הא דקאמר עולא הלכה כרבי אליעזר בחליצה, מי נימא דהיינו דווקא משלישי ואילך, דאז הויא הנחה דרבי אליעזר, ואף על גב דשרי להניח בשני כרבי יהושע, מיהו ההוא יומא צריך לחלוץ כרבי יהושע, או דילמא דלגמרי קא פסיק כרבי אליעזר בחליצה, דמשהניח באיזה יום שיהיה לא יהא צריך לחלוץ ואפילו בשני, דהא בשני שרי להניח כרבי יהושע)
תא שמע: אמר עולא: מניח וחולץ ומניח (רש"י: בשני) אפילו מאה פעמים (רש"י: אם באו פנים חדשות - חולץ, וכי ליכא פנים חדשות - מניח. רבנו יחיאל: ועל כורחך הא דקאמר [עולא] חולץ ומניח היינו בשני, דאי בשלישי קאמר, אם כן לא הוי כרבי אליעזר בחליצה כלל). תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח אפילו מאה פעמים.
רבא אמר: כיון שהניח (רש"י: בשני) - שוב אינו חולץ (רש"י: לפנים חדשות. רבנו יחיאל: ועל כורחך בשני קאמר [רבא], דאי בשלישי קאמר, אם כן היינו ממש כרבי אליעזר, ולימא הלכה כרבי אליעזר). - והא רבא הוא דאמר (רש"י: לעיל מועד קטן כ,א): הלכה כתנא דידן, דאמר: שלושה (רש"י: עיקר אבלות שלושה ימים, הכי נמי ניבעי שלושה ימים להנחת תפילין)! - מצוה שאני (רש"י: כלומר, הואיל ומצוה להניח תפילין, מצי להניח לאלתר בשני).

בבבלי משתמשים בביטוי 'מניח תפילין', ובירושלמי משתמשים בביטוי 'נותן / לובש תפילין'.
בבבלי החליפו דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר.

החילוף הגדול יותר שבין הירושלמי והבבלי הוא בסגנון הדברים, שבירושלמי אמרו: "בראשון... בשני... בשלישי...", ובבבלי אמרו: "שלושה ימים הראשונים... משלישי ואילך ושלישי בכלל... שני ימים הראשונים... משני ואילך ושני בכלל...".
ונראה שהברייתא בבבלי היתה שנויה בלשון זו: "אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך - מותר... דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים - אסור להניח תפילין, משני ואילך - מותר...", ונחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בזמן תוקפו של אבל, שלרבי אליעזר - תוקפו של אבל שלושה ימים, ולרבי יהושע - תוקפו של אבל שני ימים, וכשם שנחלקו בתפילין, כך נחלקו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם בימים הראשונים, שלרבי אליעזר - אסור שלושה ימים, ולרבי יהושע - אסור שני ימים; ואמוראי בבל סברו בכל שאר הדברים שאבל אסור בהם כרבי אליעזר, שקיבלו דעתו של בר קפרא שסובר כרבי אליעזר (מחלוקת בר קפרא וחבריו בירושלמי להלן), אבל בתפילין סברו כרבי יהושע משום ש"מצוה שאני", אבל לא שינו סגנונה של הברייתא אלא הוסיפו בה את המילים "ושלישי בכלל" בדברי רבי אליעזר ו"ושני בכלל" בדברי רבי יהושע כדי ללמדנו ששונה תפילין משאר הדברים, והוספה זו גרמה זרות הלשון בברייתא שנדחקו הראשונים ליישבה ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ואולי יש להחליף את סדר המילים בברייתא, וכך צריך לומר: שלושה ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושלישי בכלל, משלישי ואילך מותר להניח תפילין וכו'; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין, ושני בכלל, משני ואילך מותר להניח תפילין וכו' ("משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס").

מה שאמרו בבבלי: "תניא נמי הכי: יהודה בן תימא אומר: מניח וחולץ ומניח..." פירושו, שלעולא, בן תימא סבור כרבי אליעזר בחליצה וכרבי יהושע בהנחה, שכך היא הלכה, אלא שבשני מניח וחולץ ומניח, ואף שבדברי בן תימא לא נאמר כלל "שני", עולא פירש כן. ולרבא, שחולק על עולא, בן תימא סבור כרבי יהושע, ולא אמר דבריו בשני אלא בשאר הימים שהוא מניח לדעת רבי יהושע ("פירושים וחידושים בירושלמי").

פסק ההלכה שאמר עולא בבבלי הוא פסק ההלכה שאמרו רב ושמואל בירושלמי. גם בבבלי (סתם התלמוד) וגם בירושלמי (רבי זעורה) שאלו, מה תהיה ההלכה בעניין חליצה ביום השני. בבבלי אמר עולא שביום השני חולץ, ורבא אמר שביום השני אינו חולץ. ואילו בירושלמי (לפי פירושנו) אמר רבי יוסי בירבי בון שביום השני חולץ, והקשו עליו, שממה שאמרו רב ושמואל מוכח שביום השני אינו חולץ.
• • •
ב**מסכת שמחות** ה,א שנו: אבל, כל שבעת הימים אסור לעשות מלאכה, הוא ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:7)

מביאים ברייתא (בענין איסור עשיית מלאכה בשבעת ימי האבלות): **הרי שאין לו** (לאבל) **מה לוכל** (לאכול) **–** שהוא עני**, ביום הראשון ובשני –** של אבלותו, **- אינו עושה מלאכה –** אסור לו לעשות מלאכה, אף על פי שהוא נזקק ליטול מהקערה שמחלקים ממנה מזון לעניים**, בשלישי –** של אבלותו ואילך, **- הוא עושה בצינעה –** מותר לו לעשות מלאכה, אבל רק בצנעה בתוך ביתו**, אבל אמרו –** חכמים**: תבוא מאירה** (קללה) **לשכיניו** (של האבל) **שהצריכוהו לכך –** שגרמו לו שיהיה צריך לעשות מלאכה בימי אבלותו כדי שיהיה לו מה לאכול, שלא חששו לו שכניו להמציא לו צורכי אוכל משלהם בימי אבלותו. אבל אם יש לו מה לאכול, אסור לו לעשות מלאכה כל שבעת ימי אבלותו**.**

**בר קפרא** (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) **אמר: אפילו בשלישי לא יעשה כל עיקר –** גם ביום השלישי של אבלותו אסור לו (למי שאין לו מה לאכול) לעשות מלאכה לגמרי, אפילו בצנעה, אבל ביום הרביעי ואילך מותר לו לעשות מלאכה בצנעה**. בר קפרא כדעתיה –** כדעתו (כשיטתו)**, דבר קפרא אמר: אין תוקפו** (חוזקו) **של אֵבֶל אלא עד שלשה ימים –** עיקר האבלות שלושה ימים הראשונים, ולכן היום השלישי אינו חלוק משני הימים הראשונים, אבל לאחר מכן פג תוקפו של האבל. בר קפרא חלוק על הברייתא לעיל, שלדעתה עיקר האבלות שני ימים הראשונים**.**

ב**מסכת שמחות** ו,ו שנו: ביום הראשון וביום השני - אינו עושה מלאכה, אפילו נוטל מן התמחוי (אף על פי שהוא נזקק ליטול מהקערה שמחלקים ממנה מזון לעניים), בשלישי - עושה בצנעה.

ב**בבלי מועד קטן** כא,ב אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור בעשיית מלאכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה. מכאן ואילך - עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה (רש"י וראשונים: אבלה ענייה) טווה בפלך בתוך ביתה (רש"י: משלושה ימים ואילך).

דעת הבבלי, שאבל עני אסור בעשיית מלאכה שלושה ימים הראשונים, היא כדעת בר קפרא בירושלמי.

למה, לפי בר קפרא, תוקפו של אבל שלושה ימים? -

כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות טז,ג.


**רבי אבא בריה דרבי פפי –** בנו של רבי פפי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר בשם **רבי יהושע דסיכנין** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מן סיכנין, יישוב בגליל המערבי) שאמר **בשם רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא –** כל שלושת הימים (שלאחר המיתה של אדם) הנפש (הנשמה) טסה (מרחפת) על הגוף (של המת שבקבר, שהנשמה יוצאת מהגוף בשעת המיתה)**, סבירה דהיא חזרה לגביה –** סבורה שהיא חוזרת אליו (לתוך הגוף)**. כיון דהיא חמייא דאישתני זיויהון דאפוי –** כיון שהיא רואה שהשתנה זיוום של פניו (מראה פניו של המת, שלאחר שלושה ימים הגוף נרקב ומשתנה צורת פניו של המת)**, היא שבקא ליה ואזלה לה –** היא עוזבת אותו והולכת לה**.**

עד שלושה ימים תוקפו של אבל, מפני שעדיין צורת הפנים של המת ניכרת, אך לאחר שלושה ימים משתנה צורת הפנים. לכן, לפי בר קפרא, אבל עני אסור בעשיית מלאכה שלושה ימים, אך לאחר שלושה ימים הוא מותר בעשיית מלאכה.


ואומרים: **לאחר שלשה ימים –** שלאחר המיתה, **הכרס** (בטן) **–** של המת, **נבקעת** (מתפקעת, מתפוצצת) **על פניו –** הצואה שבכרס נופלת על פניו של המת, **ואומרת לו** (הכרס לפה)**: הא** (הנה, הרי) **לך –** קח לך, **מה –** המאכלים, **שגזלתה** (שגזלת) **וחמסתה** (וחמסת) **ונתת בי –** שהכרס מקבלת כל מיני מאכלים שהפה אוכל וממלא את הכרס**.**

לאחר המוות מתחיל הגוף להירקב. הרקב והתסיסה גורמים בתחילה לניפוח הכרס ואחר זמן להתבקעותה מפני הלחץ.
אפשר שלאחר שלושה ימים משתנה זיו פניו של המת, משום הצואה שבכרס שנופלת על פניו.


**רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בשם רבי יאשיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מייתי לה מן הכא: –** מביא אותה מכאן (מביא ראיה לדבר מן הפסוק הזה): **"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם"** (מלאכי ב,ג) **–** אפזר צואה על פניכם, כדי לבייש ולבזות אתכם, **ואפילו "פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" –** את הצואה של הבהמות הגזולות ובעלות המום המובאות לקורבנות במקדש בחגים אפזר על פניכם. כך אמר ה' לכוהנים, וזו מליצה ומשל, והכוונה שה' לא יקבל את קורבנותיהם של הכוהנים. הפסוק הזה הוא רמז, שהצואה של המאכלים הגזולים נופלת על פניו של המת**.**

ואומרים: **באותה השעה –** לאחר שלושה ימים שלאחר המיתה**, "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל"** (איוב יד,כב) **–** הבשר שעל גופו של המת נרקב, ונפשו (הנשמה) שטסה על גופו אחרי מותו תהיה עזובה (שהיא עוזבת אותו והולכת לה). הכתוב מדבר במה שעולה לו לאדם אחרי מותו. הפסוק הזה הוא ראיה למה שאמרו לעיל בשם רבי לוי**.**

המילים "באותה השעה" וכו' מקומן לעיל לאחר המימרה שאמרו בשם רבי לוי, וכן הוא במקבילות בבראשית רבה ובויקרא רבה (ראה להלן).
עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.

ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: אם היה עני מדוקדק (עני מאוד), בראשון ובשני אינו עושה מלאכה, ובשלישי הוא עושה בצנעה, אבל אמרו: תבוא מאירה לשכניו שהצריכוהו לכך. בר קפרא אמר: אפילו בשלישי אל יעשה כל עיקר, מפני שהוא תוקפו של אבל.
תני בר קפרא: כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי (הנוסח בירושלמי נכון יותר, מפני שלבר קפרא, בכל שלושה ימים הראשונים הוא תוקפו של אבל, ולא ביום שלישי בלבד).
עד תלתא יומין נפשא תייבה על קברה, סבורה היא שהיא חוזרת. כיון דהיא חמיא דאשתני זיוהון דאפוי, אזלא לה ושבקא ליה; הדא היא דכתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד,כב).
(עד שלושה ימים) הפה והכרס מידיינים זה עם זה, הפה אומר לכרס: כל מה שגזלתי וחמסתי בך נתתי. ולאחר שלושה ימים היא נבקעת ואומרת לו: הא לך כל מה שגזלת וחמסת, שנאמר: "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב,ו).
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'מקץ' סימן ד נאמר: ילמדנו רבנו, אבל עד כמה ימים הוא אסור בעשיית מלאכה? - כך שנו רבותינו: אבל, כל שבעת ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה. ואם היה עני מדוקדק, יעשה מלאכה לאחר שלושה ימים לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. ולמה אחר שלושה ימים? - אמר רב כהנא: אחר שלושה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו, שנאמר: "אך בשרו עליו יכאב" (איוב יד,כב). בוא וראה, שהרי אבל התירה לו התורה לעשות מלאכתו ולהתנחם אחר שלושה ימים.

ב**בבלי שבת** קנא,ב אמרו: ...ואף שלמה אמר בחוכמתו (רש"י: שכרסו של מת מתנפחת ונבקעת): "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב) - זה הכרס (כד הוא הכרס הדומה לכד, ומבוע הוא הפה, וכמו שבכד שואבים מים מן המבוע, כך הכרס שואבת מאכל מן הפה), "ונרוץ הגלגל (רש"י: גלגל - לשון גלל) אל הבור (רש"י: שנופל לתוך פיו)" - זה פרש. וכן הוא אומר: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב). אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב חגא: אלו בני אדם שמניחים (עוזבים) דברי תורה, ועושים כל ימיהם כחגים (במאכל ובמשתה). אמר רבי לוי אמר רבי פפי אמר רבי יהושע: לאחר שלושה ימים כרסו נבקעת ונופלת לו על פניו, ואומרת לו: טול מה שנתת בי.
וב**ויקרא רבה** יח,א נאמר: "ותישבר כד על המבוע" (קהלת יב) - זו הכרס. רבי אבא בריה דרבי פפי רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא, סבירה דהיא חזרה ליה. כיון דהיא חמיא ליה דאישתני זיוהון דאפוי, היא אזלה לה, דכתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל" (איוב יד). לאחר שלושה ימים כרסו של אדם נבקעת על פניו / ומוסרת לפה, ואומרת לו: הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי בשם רבי יאשיה מייתי לה מהכא: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב,ג) - אפילו פרש חגיכם. בר קפרא אמר: אין תוקפו של אבל אלא עד שלושה ימים / עד שלושה ימים תוקפו של אבל קיים, למה? שצורת פנים ניכרת.
וב**קהלת רבה** פרשה יב פסוק ו נאמר: "ותישבר כד על המבוע" - זו כרסו של אדם. לאחר שלושה ימים כרסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה, ואומרת לו: הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי מייתי לה מהדין קרייא: "וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" (מלאכי ב). בר קפרא אמר: עד שלושה ימים תוקפו של אבל, שעדיין צורת הפנים ניכרת.

בבבלי שבת נשתבשו שמות האמוראים וסדר מסירת דבריהם.
רבי חגי מביא את הכתוב "חגיכם" שיש בו רמז לשמו.
• • •
מביאים ברייתא (עוד בענין איסור עשיית מלאכה באבלות): **אריסיו –** האריסים של האבל (אריס מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה חלק מהתבואה שתהיה עושה), **וחכיריו –** החכירים של האבל (חכיר מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה מידה קצובה מן התבואה לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), **וקַבָּליו –** הקבלנים של האבל (קבלן מקבל שדה מחברו לעבד אותה על מנת לתת לבעליה סכום קצוב במעות לשנה, בין שתעשה השדה הרבה ובין שתעשה מעט), שקיבלו שדות מבעליהן לעבד אותן קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל השדות אבל, **- הרי אלו עושין –** מותר להם לעבד את השדות של האבל בימי אבלותו, כיון שיש להם הפסד אם לא יעבדו את השדות בימי האבלות, שיש להם חלק בתבואה**.**

אבל **איכריו –** האיכרים (עובדי אדמה) של האבל; ונראה שצריך לומר: **חַמָּריו** **–** החמרים (נוהגי חמורים) של האבל, או שצריך לומר: **קָרָריו** **–** הקררים (נוהגים בקרון (עגלה)) של האבל, **וספניו –** הספנים (עובדים בספינה) של האבל, **וגַמָּליו –** הגמלים (נוהגי גמלים) של האבל, שנשכרו לבעל הבהמות והספינה לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל הבהמות והספינה אבל, **- אינן עושין –** אסור להם לעשות את המלאכה של האבל בימי אבלותו, כיון שאין להם הפסד אם לא יעשו את המלאכה בימי האבלות, שהמלאכה כולה היא של האבל, וגם אין לאבל הפסד מרובה אם לא יעשו עד לאחר ימי אבלותו, ולכן אינם עושים**.**

ב**ירושלמי דמאי** ו,א אמרו: החוכר - בפירות, השוכר - במעות, המקבל - למחצה לשליש ולרביע.

האריס האמור כאן הוא המקבל סתם האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
החכיר האמור כאן הוא החוכר (או החכור) האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
הקבל האמור כאן הוא השוכר האמור בירושלמי שם ובמקומות אחרים.
וכן אומר ר"מ המאירי.

**חמרים, גמלים וספנים** נזכרים יחד בכמה מקומות. לכן נראה שבירושלמי כאן צריך לומר "חמריו" במקום "איכריו". גם בסוגיה המקבילה בבבלי (ראה להלן) נזכרו חמרים, גמלים וספנים. גם ר"מ המאירי ורא"ש בתוספותיו ובפסקיו מביאים את הירושלמי בנוסח זה: "חמריו, גמליו וספניו", וכן הוא בדפוס קושטא.

ב**תוספתא ביצה** ד,ו שנו: חמור כרגלי חמר, פרה כרגלי איכר.
בכתב יד אחד של התוספתא הגרסה "קדר" במקום "איכר", וצריך לומר "קרר", והיינו מנהיג הקרון שהפרה מושכת בו ("תוספתא כפשוטה"). אפשר שגם בירושלמי כאן צריך לומר "קרריו" במקום "איכריו".
בירושלמי קידושין ד,יב נזכרו יחד חמר וגמל וספן וקרר.


**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: היתה לו פרה מגמלת בעיר –** אם היתה לאבל פרה, שהוא מעמיד אותה להשכרה לאחד מבני העיר לצורך עשיית מלאכה (כגון חרישת שדות ומשיכת עגלות) עם פרתו של אותו אחד מבני העיר, ואירע לבעל הפרה אבל, **- הרי זה** (צריך לומר: ז**ו**) **עושָׂה –** מותר לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אותו אחד מבני העיר, ואין האבל צריך להשבית את פרתו ממלאכה בימי אבלותו**.**

**אמר ליה –** אמר לו (לרבי יהושע בן לוי) **רבי יוסה** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא דת** (דאת) **אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שמותר לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אחד מבני העיר), **- בהוא דחייב ליה –** בההוא שהוא חייב לו (כשכבר התחייב האבל קודם שנהיה אבל לאותו אחד מבני העיר להעמיד לו את פרתו)**; הא בתחילה –** אבל לכתחילה (כשלא התחייב האבל קודם שנהיה אבל), **- אסור –** אסור לפרתו של האבל לעשות בימי אבלותו את מלאכתו של אחד מבני העיר**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:8)

מביאים ברייתא (עוד בענין איסור עשיית מלאכה באבלות): **שני אחין –** שיש להם חנות שקיבלו בירושה**,** או **שני שותפין –** שיש להם חנות שלקחו בשותפות**,** או **שני טבחים** (שוחטים) **–** שיש להם חנות למכירת בשר**,** או **שני חנוונים** (בעלי חנות) **–** שיש להם חנות**, שאירע לאחד מהן דבר –** של אבלות, **- הרי אלו נועלין את חנותן –** שבימי אבלותו של האחד אסור אפילו לחברו למכור בחנות, כיון שהחנות נקראת על שם שניהם**.**

**וחביריו** (צריך לומר כמו שהגיה המגיה במסירה שלפנינו: וחַ**מָּ**ריו) **–** החמרים (נוהגי חמורים) של האבל, שנשכרו לבעל החמורים לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל החמורים אבל, **ופועלין** (צריך לומר כמו שהגיה מגיה במסירה שלפנינו: ופועלי**ו**) **–** הפועלים של האבל, שנשכרו לבעל המלאכה לזמן מרובה קודם שנהיה אבל, ואירע לבעל המלאכה אבל, **עושין בצינעה במקום אחר –** מותר להם לעשות את המלאכה של האבל בימי אבלותו בצנעה במקום אחר, שאין יודעים שם שמלאכה זו היא של האבל. אבל במקום שיודעים שם שמלאכה זו היא של האבל, אסור להם לעשות, וזהו שאמרו לעיל: חמריו וספניו וגמליו (של האבל) אינם עושים**.**

**חמרים ופועלים** נזכרים יחד בכמה מקומות בתוספתא (דמאי ה,יד, בבא מציעא ד,ט, בבא בתרא ו,יב, עבודה זרה ז,י וטהרות ו,טז) וכן בבבלי. בכתב יד אחד של התוספתא נכתב באותן מקומות בטעות 'חבירים' במקום 'חמרים' ונתפרדה ה-מ ל-ב ו-י, כמו שכתב הסופר במסירה שלפנינו.

ב**בבלי מועד קטן** יא,ב אמרו: תניא: האריסים והחכירים והקבלנים (הגרסה בריטב"א וברבנו יחיאל: האריסים והחכירים והקבלנים שלו (של האבל)) - הרי אלו יעשו (רבנו יחיאל: אם קיבלו עליהם לעשות מלאכה בקרקע האבל לכמה שנים, וקודם שנהיה זה אבל, הרי אלו יעשו, דכיון דאית להו פסידא אם לא יעשו מלאכתם באותה קרקע, אין להם להתבטל ולהפסיד באבלותו של זה, ומיירי בדבר שאינו אבד (שאין הפסד מרובה לבעל הקרקע) אם יתבטלו כל ימי אבלותו. ואריסים וחכירים וקבלנים שהם עצמם אבלים, לא יעשו, כיון דאפשר לעשות מלאכת הקרקע על ידי אחרים שישכירו אלו תחתיהם, ובעל הקרקע לא יפסיד).
החמרים והגמלים והספנים (הגרסה ברבנו יחיאל: החמרים והגמלים והספנים שלו (של האבל) – שהיו מושכרים לאותו אבל לזמן מרובה) - הרי אלו לא יעשו (רבנו יחיאל: כיון שאלו הפועלים אינם נפסדים בביטולם, שהמלאכה כולה של אבל היא, ואין לו הפסד מרובה אם יתבטלו עד אחר ימי אבלו, ולכך לא יעשו. ודווקא במקום שיודעים שמלאכה זו של אבל היא, אבל אם היו בעיר אחרת ואין ידוע שם שמלאכה זו של אבל היא, מותרים לעשות).
מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו ההוא גמלא בהדי הדדי (רש"י: צמד בקר בין שניהם, שור אחד לזה ושור אחד לזה), איתרעא ביה מילתא (רש"י: אבלות) במר בריה דרב אחא בריה דרבא, ופסקיה לגמליה ולא שדריה (רש"י: הפסיק שורו מן הצמד, ולא שלחו לחרוש בשדה, לפי שהיה אבל ומצווה על שביתת בהמתו מדרבנן). אמר רב אשי: גברא רבה כמר בריה דרב אחא עביד הכי? נהי דלפסידא דידיה לא חייש (רש"י: משום דאבל הוא), אדאחריני (רש"י: כגון מריון) מי לא חייש? (רש"י: דלא הוה ליה בהמה לחרוש) - אדם חשוב שאני (רש"י: דאסור לדידיה למעבד).

הברייתא בבבלי (לפי פירושו של רבנו יחיאל) מקבילה לברייתא בירושלמי כאן. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהאריסים והחכירים והקבלנים של האבל עושים, והחמרים והגמלים והספנים של האבל אינם עושים.
רבנו יחיאל אמר, שהחמרים והגמלים והספנים של האבל עושים בעיר אחרת, ולא מצאנו לו חבר בדין זה, ונראה שמקור דין זה נמצא בירושלמי שאמרו, שחמריו של האבל עושים בצנעה במקום אחר.

בירושלמי אמרו, שחנות של שני שותפים ואירע לאחד מהם אבל - נועלים את חנותם. בבבלי לא הביאו דין זה, אבל סיפרו על צמד בקר ("גמלא") של שני שותפים ואירע לאחד מהם אבל.
ראשונים השוו בין חנות של שני שותפים שבירושלמי ובין צמד בקר של שני שותפים שבבבלי. לפי הבבלי, מותר לשותף שלא אירע לו דבר לעשות מלאכה בעסק השותפות, אם אין האבל אדם מפורסם, ואילו לפי הירושלמי אסור לשותף לעשות מלאכה בעסק השותפות. נמצא שהבבלי והירושלמי חלוקים.
ראב"ד (מובא בראשונים) ורבנו יחיאל אומרים, שאין הבבלי והירושלמי חלוקים, שכשאמרו בירושלמי שנועלים את החנות, לא נתכוונו לומר אלא שאין מוכרים בה בפרהסיה, אבל מוכרים בה בצנעה. הרי שאף לפי הירושלמי, מותר לשותף שלא אירע לו דבר לעשות מלאכה בעסק השותפות, שלא יפסיד, ובלבד בצנעה, ואף על פי שהשותפים חולקים ברווח. יש ראשונים המביאים את דברי ראב"ד בלשון אחרת, ולפיה, מותר לשותף להתעסק בעסק השותפות, ובלבד בצנעה בתוך ביתו. לפי ראב"ד, דין חנות של שני שותפים דומה לדין חמריו של האבל, שאמרו בירושלמי, שעושים בצנעה במקום אחר.
ר"מ המאירי אומר, שאין הבבלי והירושלמי חלוקים, ובחנות החמירו, מפני שהחנויות מפורסמות ובעלות שם, אבל שאר עסקים אין השותפות מפורסמת.
אומנם, כבר בירושלמי עצמו חילקו בין חנות של שני שותפים ובין צמד בקר ("גמלא") של שני שותפים, שהרי אמרו בירושלמי, שאם היתה לו פרה מגמלת - עושה, והרי פרה מגמלת שבירושלמי היא היא גמלא שבבבלי. נמצא שאין הבבלי והירושלמי חלוקים.

**פרה מגמלת**
כרגיל היה האיכר חורש בזוג בני בקר, שהיו מושכים יחד בעול. לא לכל איכר היה צמד בקר. יש שהיתה לו רק פרה אחת, ובעונת החריש היה עושה שותפות עם חברו ומזווג את פרתו לפרת חברו בעול. לפרה המושכת בעול עם פרת חברו נתייחד השם פרה מגמלת ("החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד").
• • •
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.

אונן פטור מכל המצוות, ואמרו בירושלמי ברכות ג,א שני טעמים. הטעם האחד, מפני כבודו של מת, שהרואים אותו מתעסק במצוות אחרות יחשדו אותו שהוא מתעצל בקבורת קרובו המת המוטלת עליו, ויש בזה גנאי למת, שיאמרו כמה גרוע אותו האיש שאפילו קרובו אינו חש לו. והטעם השני, מפני שאין לו (לאונן) מי שיישא משאו (שיתעסק בקבורת מתו), שיש חשש שמא על ידי טרדתו במצוות אחרות יתאחר בקבורת קרובו המוטלת עליו ("פירושים וחידושים בירושלמי"). במסכת שמחות י,א אמרו שהוא מפני כבוד המת.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:9)

מביאים ברייתא (בענין דברים שאסרו על האונן לפני הקבורה): **אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל לפניו –** שמת לו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והמת מונח בביתו ועדיין לא קברוהו, שהוא אונן**, אוכל אצל חבירו –** צריך לאכול בבית חבירו, ואסור לו לאכול בביתו (אסור לאונן לאכול בפני המת, לפי שהוא כ"לועג לרש" אם אוכל בפניו, שכיון שהמת אינו יכול לאכול, חלשה דעתו, והמחליש דעתו כאילו חירף לעושהו. הכתוב אומר: "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז,ה) - הלועג לעני הוא מבזה את יוצרו, את ה')**;** ואם **אין לו חבר –** שיאכל אצלו, **- אוכל בבית אחר –** צריך לאכול בבית אחר שיש לו, ואסור לו לאכול בביתו שהמת מונח בו**;** ואם **אין לו בית אחר –** שיאכל בו, אלא ביתו שהמת מונח בו, **- עושה מחיצה ואוכל –** צריך לאכול כשמחיצה מבדילה בינו ובין המת**;** ו**אם אינו יכול לעשות מחיצה –** בינו ובין המת, **- הופך** (מפנה) **את פניו כנגד** (כלפי) **הכותל ואוכל –** צריך לאכול כשפניו אל הכותל, ואסור לו לאכול כשפניו אל המת**. ואינו לא מיסב ואוכל –** בכל מקום שהאונן אוכל, אסור לו לאכול כשהוא מיסב (יושב על מיטה כדרך שאוכלים בסעודה), אלא צריך לאכול כשאינו מיסב**, ולא אוכל כל צורכו –** אסור לו לאכול כל צורכו, אלא אוכל רק מה שצריך להשקיט רעבונו**, ולא שותה כל צורכו –** אסור לו לשתות כל צורכו, אלא שותה רק מה שצריך להשקיט צמאונו**, ולא אוכל בשר ולא שותה יין –** אסור לו לאכול בשר ולשתות יין**. ואין מזמנין עליו –** אין מצרפים את האונן לזימון (צירוף חבורת אוכלים לברכת מיוחדת קודם ברכת המזון), הואיל והאונן אינו מותר לאכול בחבורה אלא בינו לבין עצמו, והוא מברך ברכת המזון לעצמו**, ואם בירך –** ברכת הזימון, **- אין עונין אחריו אמן** (המילה 'אמן' כאן ולהלן היא אשגרה ("פירושים וחידושים בירושלמי")) **–** אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך אינם עונים אחריו, שאין האונן מברך ברכת הזימון לאחרים**, ואחרים שבירכו –** ברכת הזימון, **- אינו עונה אחריהן אמן –** אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו אינו עונה אחריהם, שאין אחרים מברכים ברכת הזימון לאונן (בברכת הזימון המזמן אומר לחבריו "נברך..." והם עונים אחריו "ברוך...")**. במה דברים אמורים** (במקבילה בברכות במסירה שלפנינו: הדא דתימר (והם ביטויים נרדפים)) **–** שאסור לאונן לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון**? בחול –** שמת לו מת בחול (ימים שאינם שבת ולא חג), שבחול הוא צריך לנהוג באנינות**; אבל בשבת –** שמת לו מת בשבת, **- מיסב ואוכל –** מותר לאונן לאכול כשהוא מיסב**, ואוכל כל צורכו, ושותה כל צורכו –** מותר לו לאכול ולשתות כל צורכו**, ואוכל בשר ושותה יין –** מותר לו לאכול בשר ולשתות יין**, ומזמנין עליו –** מצרפים את האונן לזימון**, ואם בירך –** ברכת הזימון, **- עונין אחריו אמן –** אחרים השומעים את ברכת הזימון שבירך עונים אחריו**, ואחרים שבירכו –** ברכת הזימון, **- עונה אחריהן אמן –** אונן השומע את ברכת הזימון שבירכו עונה אחריהם; שבשבת מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו והוא מותר לאכול בחבורה והוא מצטרף לזימון, משום כבוד השבת**.**

**אמר רבן שמעון בן גמליאל** (תנא בדור הרביעי)**: הואיל והיתרתה** (והיתרתָּ) **לו את כל אלו –** כיון שהותר לאונן בשבת לאכול ולשתות כדרכו**, חייביהו** (חייבֵהו) **בשאר מצותיה של תורה! –** צריך לחייב את האונן בשבת בשאר המצוות!**** אם **חיי שעה היתרתה לו –** אם הותר לאונן מזון שאינו אלא חיי שעה, שבשבת מותר לו לאכול ולשתות כדרכו**,** האם **חיי עולם לא כל שכן? –** בוודאי ובוודאי שצריך לחייב את האונן במצוות שהם חיי עולם! - תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל נחלקו האם אונן חייב במצוות בשבת. לפי תנא קמא, אין בין שבת לימות החול אלא שבימות החול אונן אסור לאכול ולשתות כדרכו ואינו מצטרף לזימון ובשבת מותר לאכול ולשתות כדרכו והוא מצטרף לזימון, אולם בשבת הוא פטור מהמצוות כמו בימות החול. ולפי רבן שמעון בן גמליאל, הדין נותן שבשבת הוא חייב בכל המצוות.

**רבי יודה בר פזי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**** אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל –** שאמר שבשבת אונן חייב בכל המצוות**.**

אף על פי שאונן פטור מכל המצוות, הוא חייב בברכת המזון, מפני שאין בה מעשה, ואין חשש שמא על ידי טרדתו בה יתעצל בקבורת קרובו המוטלת עליו, וכן מפני שאינה צריכה כוונת הלב, ויוצא גם אם מרוב צערו אינו מכוון ("פירושים וחידושים בירושלמי").
נראה לומר שיש לפנינו בברייתא זו שבירושלמי לשונות כפולות. יש שגרסו בלשון קצרה: "ואין מזמנים עליו", כלומר, שאין מצטרף לזימון, שכולל שני דברים, שאין מברך ברכת הזימון לאחרים ואין מברכים לו, ויש שגרסו לשון ארוכה: "אם בירך - אין עונים אחריו, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם" ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ב**מסכת שמחות** י,א ו-י,ג שנו: אבל, כל זמן שמתו מוטל עליו, פטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומן כל מצוות האמורות בתורה. ואם רצה להחמיר על עצמו - הרי זה לא יחמיר, מפני כבוד המת.
אוכל אצל חברו, ואם אין לו חבר - אוכל בבית אחר, ואם אין לו בית אחר - עושה לו מחיצה ואוכל, ואם אינו יכול לעשות לו מחיצה - הופך פניו כלפי הכותל ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל כל צורכו, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואין מזמנים עליו (אין מצרפים אותו לזימון), ואין אומרים לו ברך (אינו מברך ברכת הזימון לאחרים). במה דברים אמורים? בחול; אבל בשבת - אוכל כל צרכו, ואוכל בשר ושותה יין, ומזמנים עליו. רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל.

לתנא קמא, אף שמזמנים עליו בשבת, אין אומרים לו ברך, ונחלק עליו רבן גמליאל ואומר, שכשם שמצרפים את האונן לזימון, כך אומרים לו ברך ("פירושים וחידושים בירושלמי").
דברי תנא קמא בירושלמי הם דבריו במסכת שמחות. דברי רבן גמליאל (או רבן שמעון בן גמליאל) שונים הם בשני מקורות אלה. קשה הוא מאמרו של רבן גמליאל לפי הנוסח שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שאין טעם למה השתמש כאן בלשון "אבל" ולא ב"אונן", והלא לא נחלקו תנא קמא ורבן גמליאל באבל כלל אלא באונן, והיה לו לומר: "אונן בשבת כאילו אינו אונן". יש לשער שבמסכת שמחות חסרים דברי רבן גמליאל באונן שנמצאו לפנינו בין בבבלי בין בירושלמי, ולא נשנו בו אלא דבריו באבל, ועיקר הנוסח במסכת שמחות הוא: "[רבן גמליאל אומר: הואיל והתרת לו וכו'. וכן היה] רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל". והסופרים דילגו מן "רבן גמליאל אומר" עד "רבן גמליאל אומר", ועל ידי דילוג זה חסר לפנינו המאמר הראשון של רבן גמליאל שעיקר מקומו כאן ולא נשנה אלא המאמר השני שלו ששבת דוחה אבלותו של אבל, שלא נזכר כאן אלא אגב המאמר הראשון שלו ששבת דוחה אנינותו של אונן. ובירושלמי חסר המאמר השני, שסוגיה זו נאמרה בהלכות אונן ולא הביאו מהברייתא שבמסכת שמחות אלא מה שנצרך לענין אונן והשמיטו מה שענינו הלכות אבל ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ב**בבלי מועד קטן** כג,ב ו**ברכות** יז,ב-יח,א אמרו: מי שמתו מוטל לפניו - אוכל בבית אחר (רש"י: שלא יהא נראה כ"לועג לרש" וכו'), ואם אין לו בית אחר - אוכל בבית חברו, ואם אין בית לחברו - עושה מחיצה, ואם אין לו דבר לעשות מחיצה - מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב (רש"י: כדרך המסובים בהסיבה על צידם השמאלי ובמיטה) ואוכל, ואינו אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך (רש"י: להוציא אחרים ידי חובתם / אינו צריך לברך ברכת המוציא), ואינו מזמן (רש"י: אינו צריך לברך ברכת המזון), ואין מברכים עליו (רש"י: ברכת המוציא להוציאו ידי חובתו / אינו צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם), ואין מזמנים עליו (רש"י: אינו מצטרף לזימון), ופטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה. ובשבת - מיסב ואוכל, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך, ומזמן, ומברכים עליו, ומזמנים עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו (רש"י: קריאת שמע כו') - נתחייב בכולן.
מאי בינייהו? - אמר רבי יוחנן: תשמיש המיטה איכא בינייהו (רש"י: הא דאמר נתחייב בכולן - סבר: מותר בתשמיש המיטה, ותנא קמא סבר: אסור בתשמיש המיטה / לרבן גמליאל חייב בעונה בשבת, ולתנא קמא פטור).

לפי הבבלי, בין לתנא קמא ובין לרבן גמליאל, בשבת אונן חייב בכל המצוות, ואין ביניהם אלא מצות עונה (חובת האישות של הבעל בזמנה) בשבת. ואילו לפי הירושלמי, לתנא קמא בשבת אונן פטור מהמצוות, ולרבן גמליאל בשבת אונן חייב בכל המצוות.

כשאמר רבי יוחנן, שרבן גמליאל ותנא קמא נחלקו בדבר שבצנעה אם נוהג בשבת או לא, כיוון למאמר השני של רבן גמליאל: "אבל בשבת כאילו אינו אבל", שבו הדגיש בניגוד לדעת תנא קמא, שאין שום אבלות בשבת ואפילו לא דבר שבצנעה. אולם אמוראי בבל שלא קיבלו ברייתא זו כולה ולא שנו בה את המאמר השני של רבן גמליאל, הוכרחו לומר שרבי יוחנן בא לפרש מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל באונן ("פירושים וחידושים בירושלמי").
הנוסח הבבלי של ברייתא זו שונה מהנוסח בירושלמי ובמסכת שמחות לא רק בסגנון אלא גם בעיקרי הלכות. בבבלי נאמר במפורש בדברי תנא קמא: "וחייב (בשבת) בכל מצוות האמורות בתורה", מה שלא נזכר לא במסכת שמחות ולא בירושלמי, ולא עוד אלא שלפי הירושלמי, לתנא קמא הוא פטור מכל המצוות. בבבלי שנו דברי רבן גמליאל בסגנון כזה: "מתוך שנתחייב באלו - נתחייב בכולן", ונראה שכיון שלפי הבבלי גם תנא קמא מודה שבשבת חייב במצוות, הוכרחו לשנות בדברי רבן גמליאל "שנתחייב", שהניגוד הוא בין כל המצוות למצות עונה ("פירושים וחידושים בירושלמי").
בנוסח הבבלי לא נזכר ש"אינו אוכל כל צורכו", שאפשר שכללוהו ב"אינו מסב", שכל סעודה חשובה שלהם היתה בהסב. אשר ללשון שבבבלי: "ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו", הראשונים העירו על ההתאמה שבין הבבלי והירושלמי, שבמקום "ואינו מברך ואין מברכים עליו" שבבבלי נאמר בירושלמי: "ואם בירך - אין עונים אחריו אמן, ואחרים שבירכו - אינו עונה אחריהם אמן". ואולם כבר אמרנו לעיל שצריך למחוק "אמן", ו"אין עונים אחריו" ו"אינו עונה אחריהם" מתאים ל"אין מזמנים עליו", אלא שלשונות כפולות הן. ולא רחוק כלל לומר שבבבלי הורכבו שתי ברייתות לאחת, שיש ששנו "ואינו מברך ואינו מזמן", ש"מברך" הוא מברך בזימון, ו"מזמן" הוא מצטרף לזימון, ויש ששנו "ואינו מברך ואין מזמנים עליו", ואין בין "מזמן" ל"מזמנים עליו" ולא כלום. וכשנשנו שתי לשונות אלו כאחת, הוסיפו "ואין מברכים עליו" כדי להקביל זה ל"ואינו מברך" כמו ש"ואין מזמנים עליו" מקביל ל"ואינו מזמן", והוצרכו לפרש ש"מברך" וכן "מברכים" משמעו ברכת המוציא או ברכת הנהנין אחרת או ברכת המזון. ולפי זה, הבבלי חולק על מסכת שמחות, שלפי מה שאמרנו לעיל, דעת ברייתא זו היא שאונן, אף שהוא פטור מהמצוות המעשיות, חייב בברכת המזון וכן בכל הברכות אלא שאינו מצטרף לזימון, ולדעת הבבלי הוא פטור מכל הברכות. ודעת הירושלמי לפי גרסת הספרים היא כדעת הבבלי, אבל לפי פירושנו הוא מסכים לדעת מסכת שמחות ("פירושים וחידושים בירושלמי").

מבחינת הלשון שבברייתא, לפי נוסח הבבלי, קשה לראות הבדל בין תנא קמא ורבן גמליאל, שכן תנא קמא מחייב אותו בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה, ורבן גמליאל מחייב אותו ב"אלו" וב"כולן". נראה שלפני רבי יוחנן הנוסח ברבן גמליאל היה כמו שהוא במסכת שמחות: "רבן גמליאל אומר: אבל בשבת כאילו אינו אבל", ואילו לתנא קמא אבל הוא אלא שחייב במצוות האמורות בתורה (ובדרבנן). ונפקא מינה בתשמיש המיטה והדומה לו, לתנא קמא אסור ולרבן גמליאל מותר.
אך כיצד התעורר הנוסח של הבבלי? נראה שבמקור היו שתי גרסאות או שתי מחלוקות: באחת היה כמו שאמרו בירושלמי; ובאחת היה כמו שאמרו בבבלי בתנא קמא: "וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה", עם דברי רבן גמליאל שבמסכת שמחות: "אבל בשבת כאילו אינו אבל". ובבבלי נתחלפו סופי הברייתות, ובמקום הנוסח של רבן גמליאל שבמסכת שמחות הביאו את הנוסח שבירושלמי בשינוי המילים "הואיל והיתרת לו את כל אלו..." ל"מתוך שנתחייב באלו...". ובמסכת שמחות נתחלפו סופי הברייתות להפך מן הבבלי ("מקורות ומסורות").


ומביאים ברייתא: **נמסר לרבים –** לאחר שמסר האונן את המת לציבור (אנשי העיר), כדי שיתעסקו בקבורת המת, **- אוכל בשר ושותה יין –** מותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו, שמאותה שעה שנמסר המת לרבים, אין מוטל עוד על האונן להתעסק בקבורתו**. נמסר לכַּתָּפִים** (סבלים, נושאי משאות) **–** לאחר שמסר האונן את המת לסבלים, כדי שיתעסקו בהוצאת המת מביתו וימסרו אותו לרבים שיתעסקו בקבורתו, **- כמי שנמסר לרבים –** הדין כשנמסר לכתפים הוא כמו הדין כשנמסר לרבים, ומותר לאונן לאכול ולשתות כדרכו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

כל צורכי המת היו נעשים על ידי הקרובים עצמם, ולכן לא התירו להם לעסוק במצוות אחרות. לאחר שהקרובים עשו את כל צורכי המת, היו מוציאים אותו לרחוב העיר או למקום אחר המיועד לכך לסופדו ולבכות עליו, ושם נתקבצו כל אנשי העיר לגמול חסד עם החיים ועם המתים, והקרובים מסרו להם את המת, ואנשי העיר היו נושאים אותו משם לבית הקברות. לא קרובי המת בעצמם הוציאו את המת מביתו למקום הרבים, אלא שנעשה על ידי כתפים הרגילים לשאת משא ("פירושים וחידושים בירושלמי").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:10)

מביאים ברייתא (בענין יציאת האבל לבית הכנסת): **אָבֵל, בשבת הראשונה –** בשבוע הראשון של אבלותו (בשבעת ימי האבלות הראשונים ("שבת" היא שבוע)), **- אינו הולך לבית הכנסת –** אסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת, אלא מתפלל בביתו**, בשנייה –** בשבוע השני של אבלותו, **- הולך לבית הכנסת –** מותר לו ללכת לבית הכנסת, **ואינו יושב במקומו –** אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, אלא במקום אבלים, ואסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, אלא שותק**, בשלישית –** בשבוע השלישי של אבלותו, **- יושב במקומו –** מותר לו ללכת לבית הכנסת ולשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, **ואינו מדבר –** אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת**, ברביעית –** בשבוע הרביעי של אבלותו, **- שווה לכל אדם –** אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם**.**

**רבי יהודה** (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: איפשר לומר בשבת הראשונה, שהרבים מתעסקין עמו?! –** וכי אפשר לומר, כדברי תנא קמא, שאסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת בשבוע הראשון של אבלותו, שבו הרבים באים לביתו לנחמו?! שאין צורך לומר שבשבוע הראשון אסור לו לצאת מביתו, כיון שבשבוע הראשון אינו יוצא מביתו מפני שהרבים באים לביתו. **אלא השנייה היא הראשונה –** השבוע השני של אבלותו הוא השבת הראשונה שאמר תנא קמא (השבת הראשונה שלאחר בשבעת ימי האבלות הראשונים), שבשבוע השני אסור לו לצאת מביתו וללכת לבית הכנסת**, השלישית היא השנייה –** השבוע השלישי של אבלותו הוא השבת השנייה שאמר תנא קמא, שבשבוע השלישי מותר לו ללכת לבית הכנסת, אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת**, הרביעית היא השלישית –** השבוע הרביעי של אבלותו הוא השבת השלישית שאמר תנא קמא, שבשבוע הרביעי מותר לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת. והשבוע החמישי של אבלותו הוא השבת הרביעית שאמר תנא קמא, שבשבוע החמישי אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם**.**

**רבי שמעון** (בר יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: אבל, בשבת הראשונה –** בשבוע הראשון של אבלותו, **- הולך לבית הכנסת –** מותר לו ללכת לבית הכנסת, אף על פי שהרבים באים לנחמו, **ואינו יושב במקומו –** אבל אסור לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת (כמו בשבוע השני של אבלותו לפי תנא קמא)**, בשנייה –** בשבוע השני של אבלותו, **- יושב במקומו –** מותר לו לשבת במקומו הקבוע בבית הכנסת, **ואינו מדבר –** אבל אסור לו לדבר כדרכו בבית הכנסת (כמו בשבוע השלישי של אבלותו לפי תנא קמא)**, בשלישית –** בשבוע השלישי של אבלותו, **- שוה לכל אדם –** אף מותר לו לדבר כדרכו בבית הכנסת, שהוא כמו כל אדם (כמו בשבוע הרביעי של אבלותו לפי תנא קמא)**.**

**רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים –** הלכה כדברי רבי יהודה, שהוא עושה שבוע שני כראשון, ומרבה בימים שהאבל אסור לצאת לבית הכנסת יותר מתנא קמא ומרבי שמעון, שלפי רבי יהודה אסור לאבל לצאת לבית הכנסת גם בשבוע השני, ואילו לתנא קמא אסור לו לצאת לבית הכנסת בשבוע הראשון, ולרבי שמעון מותר לו לצאת לבית הכנסת גם בשבוע הראשון**.**

אף על פי שלעיל ג,א אמר רבי יהושע בן לוי: "הלכה כדברי מי שהוא מקל בהלכות אבל", החמיר כאן, שאין זה כלל שהלכה בכל מקום כדברי המקל באבל.

ב**מסכת שמחות** י,יב שנו: אבל, בשבת ראשונה - אינו נכנס לבית הכנסת, בשנייה - נכנס ואינו יושב במקומו, שלישית - נכנס ויושב במקומו ואינו מדבר, רביעית - שווה לכל אדם. רבי שמעון אומר: בראשונה ובשנייה - אחרים באים אצלו ומנחמים אותו, שנייה היא כראשונה, שלישית היא שנייה, רביעית היא שלישית, חמישית - שווה לכל אדם. רבי מאיר אומר: בראשונה ובשנייה - אינו בא לבית הכנסת, שלישית - נכנס ויושב במקומו ואינו מדבר, רביעית - שווה לכל אדם. במה דברים אמורים? - בבית הכנסת. אבל בבית המדרש - עולה אפילו בשבת ראשונה.

רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים, ולא אמר בפירוש שהלכה כרבי יהודה, משום שיש תנא ששונה את דברי רבי יהודה בשם רבי שמעון, כמו התנא של הברייתא במסכת שמחות.

ב**בבלי מועד קטן** כג,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שבת ראשונה (רש"י: שבעת ימי השבוע) - אינו יוצא מפתח ביתו, שנייה - יוצא ואינו יושב במקומו (רש"י: בבית הכנסת), שלישית - יושב במקומו ואינו מדבר (רש"י: יושב ודומם ואינו מדבר ברבים כמנהגו), רביעית - הרי הוא ככל אדם. רבי יהודה אומר: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה (רש"י: שוודאי לא יצא מפתח ביתו), שהכל נכנסים לביתו לנחמו. אלא: שנייה - אינו יוצא מפתח ביתו, שלישית - יוצא ואינו יושב במקומו, רביעית - יושב במקומו ואינו מדבר, חמישית - הרי הוא ככל אדם.

בבבלי לא הביאו את דברי רבי שמעון בברייתא.

ב**מסכת סופרים** יט,ט וב**פרקי דרבי אליעזר** פרק יז שנו: ...משחרב בית המקדש התקינו שיהיו החתנים והאבלים באים לבית הכנסת (בשבתות), כדי לגמול חסדים לזה ולזה.

מכאן שבימי החול לא הלכו האבלים לבית הכנסת.

ב**ספר החילוקים** שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן יד נאמר: אנשי מזרח (בבל) מכניסים את האבל בבית הכנסת בכל יום, ובני ארץ ישראל אין מכניסים אותו אלא בשבת בלבד.

בני ארץ ישראל נהגו על פי הברייתא הארץ ישראלית שהובאה בבבלי ובירושלמי, שהאבל אינו הולך לבית הכנסת בשבוע הראשון לאבלות. כשאמרו בברייתא זו, שהאבל אינו יוצא לבית הכנסת, אמרו כן דווקא בחול, אבל בשבת הוא יוצא לבית הכנסת, אפילו בשבוע הראשון, לפי שאין אבלות בשבת.
מנהג בבל אינו נזכר בבבלי. יש לבני בבל סמך למנהגם בדברי רבי שמעון בירושלמי, שהאבל בשבוע הראשון הולך לבית הכנסת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:11)

מביאים ברייתא (בענין הצטרפות אבל למנין שבעה): **הרי שבא ומצא אֵבֶל בתוך ביתו –** מי שלא היה בביתו כשמת לו מת, ולא נודע לו מהאבלות עד שהגיע לביתו ומצא שם אבלים המתאבלים על המת**, בשני ובשלישי –** אם הגיע לביתו בשלושת הימים הראשונים של האבלות, שהם תוקפה של אבלות, **- משלים עמהן –** הוא מצטרף לאבלים שבביתו ומסיים עימם את מנין שבעת ימי האבלות שהם מונים מיום הקבורה, ואינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו**, ברביעי –** אם הגיע לביתו ביום הרביעי של האבלות ואילך, **- מונה לעצמו –** מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, ואינו מצטרף לאבלים שבביתו**.**

**רבי שמעון אומר: אפילו בשישי** (במסירה שלפנינו נמחק 'בשישי' על ידי מגיה והוגה 'ברביעי'. ובמקבילות במסכת שמחות ובבבלי: בשביעי. בר"ח הגרסה בירושלמי כאן: בשישי, ובאו"ז הגרסה: ברביעי, ובתוספות הגרסה: בשביעי) **–** אף אם הגיע לביתו ביום השישי של האבלות, **- משלים עמהן –** הוא מצטרף לאבלים שבביתו, ואינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו. אבל אם הגיע לביתו ביום השביעי של האבלות, שהוא היום האחרון למנין שבעה, מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, ואינו מצטרף לאבלים שבביתו**.**

**רבי יהושע בן לוי אמר: הלכה כרבי שמעון –** שאפילו בא ביום השישי - משלים עימהם**.**

גדול המשפחה הוא החשוב במשפחה, שכל בני המשפחה נגררים אחריו בנוגע למנין ימי האבלות, כשמת אחד מן הקרובים.

ואומרים: [**הדא דת אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שמי שבא ומצא אבל בתוך ביתו - משלים עימהם) (המוסגר הושלם על פי כתב יד אשכנזי להלן בסמוך. בכתב יד אשכנזי כאן נחתכו שורות)] **- בשאינו גדול משפחה –** רק כשהבא לביתו אינו הגדול במשפחה של האבלים על המת, שהוא נגרר לענין הצטרפות למנין שבעה אחרי הגדול במשפחה שיש בבית, שאבלותו של גדול המשפחה חשובה לצרף עימו את הבא עמו, והוא נמשך אחר מנינו של גדול המשפחה, ומשלים עימו את מנין שבעת ימי האבלות**; אבל אם היה** (הוא) **גדול משפחה –** אם הבא לביתו הוא עצמו הגדול במשפחה של האבלים על המת, **- מונה לעצמו –** אינו נגרר לענין הצטרפות למנין שבעה אחרי האבלים שבביתו, ומונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, אף אם בא בשלושת הימים הראשונים של האבלות**.**

ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם הוא גדול משפחה - מונה לעצמו, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי מנא** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **הורי –** הורה (פסק הלכה) **לרבי [יעקב** (הושלם על פי כתב יד אשכנזי, וכן הוא בר"ח ובראבי"ה ובאו"ז) (**ב**)**]ארמנייא** (אמורא בדור החמישי, מוצאו מארץ ארמניה) **–** שבא ומצא אבל בתוך ביתו**: מכיון שאת** (שאתה) **גדול משפחה, מנה לעצמך –** אתה צריך למנות לך שבעה ימים מיום שהגעת לביתך**.**

ואומרים: **[הדא דת אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם בא ביום השביעי - מונה לעצמו) (המוסגר הושלם על פי כתב יד אשכנזי)**] - בשלא הוראו לו רוב פנים –** רק כשלא הראו רוב המנחמים את פניהם לזה שבא, שבא ביום השביעי אחר שכבר עמדו רוב המנחמים מלפני האבלים שבביתו, שכיון שלא נהג כל אבלות עם האבלים שבביתו, אינו מצטרף להם**; אבל אם הוראו לו רוב פנים –** אם הראו רוב המנחמים את פניהם לזה שבא, שבא ביום השביעי לפני שעמדו רוב המנחמים מלפני האבלים שבביתו, **- נוטלו למרחץ –** אינו מונה לו שבעה ימים מיום שהגיע לביתו, אלא מצטרף לאבלים שבביתו, כיון שנהג מקצת אבלות עם האבלים שבביתו, וכשהם מסיימים את מנין שבעת ימי האבלות, הוא הולך עימם לבית המרחץ, שהוא מותר ברחיצה כמותם**.**

ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם הוראו לו רוב פנים - נוטלו למרחץ, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **הורי –** הורה (פסק הלכה) **לאחוי דרבי –** לאחיו של רבי **יהודה בר זבדי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **–** שבא ומצא אבל בתוך ביתו ביום השביעי**: מכיון שהוראו לו רוב פנים, נוטלו למרחץ.**

ב**מסכת שמחות** ו,ה שנו: בא אצל קרוביו ממקום אחר, בשני ובשלישי - משלים עימהם, ברביעי ובחמישי - מונה לעצמו. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מצאם שיושבים, אפילו ביום שביעי - מונה עימהם; לא מצאם שיושבים, אפילו בשני - מונה לעצמו.

ב**בבלי מועד קטן** כא,ב-כב,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב (רש"י: מהלך יום אחד) - מונה עימהם (רש"י: עם האבלים שבאותו מקום, הואיל ובמקום קרוב היה, ויכול לבוא בתחילת האבילות, חשבינן ליה כמו דאתא, ואינו מונה אלא חמישה ימים עם שאר אבלים), בא ממקום רחוק - מונה לעצמו (רש"י: שבעה שלמים). מכאן ואילך, אפילו בא ממקום קרוב - מונה לעצמו. רבי שמעון אומר: אפילו ביום השביעי, בא ממקום קרוב - מונה עימהם.
אמר מר: שלושה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב - מונה עימהם. - אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שיש גדול הבית בבית (רש"י: שבא ומצא גדול הבית בבית, וזה שבא הוא הצעיר ממנו. אבל אם היה גדול בדרך, ובא בתוך שלושה ימים, אפילו ממקום קרוב - מונה לעצמו, דלא חשיב אבלות דצעיר לאצטרופי גדול בהדיה).
רבי שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב - מונה עימהם. - אמר רבי חייא בר גמדא אמר רבי יוסי בן שאול אמר רבי: והוא שלא עמדו מנחמים מאצלו (רש"י: שבא בשביעי שחרית, עד שלא עמדו מנחמים מאצל זה שבבית).
...אמר רבי יוחנן: ...הלכה כרבי שמעון.
...איתמר, רב חסדא אמר: הלכה, וכן אמר רבי יוחנן: הלכה, רב נחמן אמר: אין הלכה.
...הלכה כרבי שמעון, דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.

לפי הבבלי, הברייתא חילקה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק. ואילו לפי הירושלמי ומסכת שמחות, הברייתא לא חילקה בין בא ממקום קרוב ובין בא ממקום רחוק.
גדול הבית שבבבלי הוא גדול משפחה שבירושלמי. מה שאמרו בבבלי: והוא שיש גדול הבית בבית, הוא מה שאמרו בירושלמי: [הדא דת אמר] בשאינו גדול משפחה.
לפי הבבלי, לרבי שמעון, אפילו בא ביום השביעי - מונה עימהם, ואילו לפי הגרסה שלפנינו בירושלמי, לרבי שמעון, אפילו בא ביום השישי - מונה עימהם. אלא שלפי מה שפירשנו, אין הבבלי והירושלמי חלוקים בדברי רבי שמעון, ובין לפי הבבלי ובין לפי הירושלמי, אם בא ביום השביעי כשעדיין היו מנחמים בבית - מונה עימהם, ואם בא ביום השביעי כשכבר לא היו מנחמים בבית - מונה לעצמו.
בבבלי נחלקו אמוראים האם הלכה כרבי שמעון, ופסקו הלכה כרבי שמעון, כמו שפסקו בירושלמי.
• • •
ב**מסכת שמחות** יא,יט שנו: מאימתי כופה את המיטה? - משיצא המת מפתח החצר; דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משייסתם הגולל.
אין הכוונה בברייתא זו לכפיית המיטה דווקא, אלא להתחלת דיני האבלות, אולם כיון שלא כל אדם נוהג ללכת תמיד נעול נעליים או ללא עטיפת הראש, נקטו דבר השווה בכל אדם. אבל אפשר שלא נחלקו התנאים אלא לענין כפיית המיטה ולא לשאר דברים.
הלכה, שהאבלות לכל הדברים שנאמרו באבל וכן מנין האבלות לשבעה ולשלושים אינם מתחילים קודם קבורה אלא מסתימת הגולל (אבן הסותמת קבר, כיסוי שעל פי קבר).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:12)

אומרים (בענין התחלת מנין ימי אבלות): **הרי שמוליכין אותו ממקום למקום –** אם מוליכים את המת ממקום שמת למקום אחר כדי לקוברו**, כגון אילין דקברין בבית שריי –** כמו אלה (האנשים) שקוברים (את מתיהם) בבית שערים (עיר בגליל התחתון) (הגרסה ברמב"ן בתורת האדם ובחידושיו בחולין וברבנו יחיאל וברא"ש בתוספותיו ובפסקיו: אילין **דקיסרין** (קיסריה, עיר על חוף ים התיכון) דקברין...)**, - אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **אלו שכָּן** (שכאן) **מונין משיצא המת –** האבלים שנשארים כאן (המקום שמת המת) מתחילים למנות ימי אבלות משעה שיצא המת מפתח החצר**, ואלו ששם מונין משייסתם הגולל –** האבלים שהולכים לשם (המקום שקוברים את המת) מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנקבר המת ונסתם הגולל**;** ו**אית תניי תני: –** ויש תנא השונה (ברייתא): **אלו ואלו מונין משיסתם הגולל –** גם האבלים שנשארים כאן וגם האבלים שהולכים לשם מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנקבר המת ונסתם הגולל**.**

**רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**** אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הכל הולך אחר גדול המשפחה –** התחלת מנין ימי האבלות תלויה במקום שנמצא הגדול במשפחה. [**מהו אחר גדול המשפחה? - אם היה גדול המשפחה כאן - אלו ואלו מונין משיצא המת; ואם היה גדול המשפחה שם - אלו ואלו מונין משיסתם הגולל** (המוסגר הושלם על פי ראשונים, וראה להלן)]**.**

**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)**** אמר **בשם רבי אסי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: לחומרין –** הולכים אחר גדול המשפחה לחומרה**.** ואומרים: **מהו** ל**חומרין? –** מה פירוש הדברים? **- אם היה גדול המשפחה כאן –** אם גדול המשפחה נשאר כאן (המקום שמת המת), **- אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל –** ואין אלו ששם מונים משיצא המת, שאין הולכים אחר גדול המשפחה לקולה**;** ו**אם היה גדול המשפחה שם –** אם גדול המשפחה הולך לשם (המקום שקוברים את המת) **- אלו ואלו מונין משיסתם הגולל –** ואין אלו שכאן מונים משיצא המת, שהולכים אחר גדול המשפחה לחומרה**.**

[ואומרים: **ואם אין שם גדול משפחה - אלו שכאן מונין משיצא המת, ואלו ששם מונין משיסתם הגולל** (המוסגר הושלם על פי ראשונים, וראה להלן)]

לקטע לעיל ולקטע הזה גרסה שונה ברמב"ן בספר המלחמות ובתורת האדם וברבנו יחיאל וברא"ש בתוספותיו ובפסקיו, שאינה כמו הגרסה במסירה שלפנינו. הגרסה בראבי"ה ובאו"ז היא כמו הגרסה במסירה שלפנינו. גם הגרסה בכתב יד אשכנזי היא כמו הגרסה במסירה שלפנינו, אלא שחסר שם בשל דמיון המילים.

הגרסה ברמב"ן וברבנו יחיאל וברא"ש:
רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: הכל הולך אחר גדול המשפחה. - מהו אחר גדול המשפחה? - רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי: לחומרין. - מהו לחומרין? - שאם היה גדול המשפחה כאן - אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם היה גדול המשפחה שם - אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם אין שם גדול משפחה - אלו שכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל.

נראה שבירושלמי שלפני הראשונים הללו הועבר ממקומו מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, והוא נכתב במקום מה שאמרו בקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי; ואילו במסירה שלפנינו חסר מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, ונשאר במקומו מה שאמרו בקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי.
ולכן יש להחזיר למקומו מה שאמרו בקטע לעיל בפירושם של דברי רבי יהושע בן לוי, והוא הנוסח שהושלם בקטע לעיל על פי הגרסה בראשונים הללו, ובקטע הזה בפירושם של דברי רבי אסי יש לגרוס כמו הנוסח במסירה שלפנינו.

נמצא לפי הנוסח שהושלם בקטע לעיל והנוסח בקטע הזה, שרבי יהושע בן לוי ורבי אסי חלוקים. לפי רבי יהושע בן לוי, הולכים אחר גדול המשפחה בין לקולה (מונים משיצא המת) ובין לחומרה (מונים משייסתם הגולל). ואילו לפי רבי אסי, הולכים אחר גדול המשפחה רק לחומרה ולא לקולה, שאין גדול הבית גורר אחריו את שאר האבלים אלא להחמיר ולמנות עימו את האבלות מאוחר יותר, היינו משייסתם הגולל, אבל לא להקל ולמנות עימו משיצא המת.

בתוספות הקשו על גרסת הראשונים הללו, שגרסו בדברי רבי אסי, שאם היה גדול משפחה כאן - אלו ואלו מונים משיצא המת, שבמקרה זה הולכים לקולה ולא לחומרה, והרי רבי אסי אמר שהולכים לחומרה. אבל לפי הנוסח במסירה שלפנינו בדברי רבי אסי, לעולם הולכים לחומרה.


ואומרים: ההלכה שאמרו, שאם היה גדול המשפחה שם - אלו ששם מונים משייסתם הגולל, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **גמליאל זוגא** (חכם ארץ ישראלי בדור השני-השלישי לאמוראים) **דמכת אחתיה** – מתה אחותו**. סלק הילל אחוה עימיה** – עלה הילל אחיו (של גמליאל זוגא) עימו (שהלכו לקבור את אחותם במקום אחר)**. אמר ליה** – אמר לו (להילל) **רבי מנא** (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: מכיון שאת** (שאתה) **גדול המשפחה** (נראה שארבע מילים אלו יתרות)**, כד תהא סלק גב** (בכתב יד אשכנזי: סליק גבי) **אחוך** – כשתהיה עולה אצל אחיך (לבית גמליאל זוגא אחיך, שהוא גדול המשפחה, לאחר שייסתם הגולל)**, הוי שלף סנדלך** – הֱיֵה חולץ סנדלך (וכן נוהג כל שאר דיני אבלות, שכשגדול המשפחה הולך למקום שקוברים את המת, האבלים שהולכים עימו לשם מתחילים למנות ימי אבלות משעה שנסתם הגולל, שהולכים אחר גדול המשפחה. אין הכוונה בדברי רבי מנא לחליצת הסנדל דווקא אלא לכל דיני אבלות, אולם כיון שמי שיש לו מנעלים ברגליו וחולץ, ניכר במעשה זה שעושה שהוא מתחיל אבלות, לכן הוזכרה חליצת הסנדל)**.**

לפי הגרסה שלפנינו: "מכיון שאתה גדול המשפחה" וכו', שני חלקי המשפט הזה סותרים זה את זה, שכן לפי המילים "מכיון שאתה גדול המשפחה", "אתה" (הילל) הוא גדול המשפחה, ואילו לפי המילים "כד תהא סליק גבי אחוך, הוי שלף סנדלך", "אתה" נגרר לענין התחלת אבלות אחרי "אחיך", ואם כן, "אחיך" (גמליאל זוגא) הוא גדול המשפחה. משום כך, נראה שהמילים "מכיון שאתה גדול המשפחה" שבדברי רבי מנא יתרות. ונראה שמילים אלו הן אשגרה מדברי רבי מנא לעיל: "מכיון שאתה גדול המשפחה, מנה לעצמך".
הוראה בלשון זו "כד תהא סליק גבי..., הוי שלף סנדלך" נזכרת גם להלן בסיפור על רב שמתה אחותו. האבלים רשאים להלך נעולי נעליים בזמן הלוויה, ואין חולצים נעליהם אלא לאחר הקבורה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,א אמרו: אמר להם רבא לבני מחוזא: אתם שאינכם הולכים אחר המיטה (של המת לקוברו, שהיו מוליכים את מתיהם לקבורה חוץ לעיר), מזמן שאתם מחזירים את פניכם משער העיר (לחזור הביתה) - התחילו למנות (ימי אבלותכם. אבל ההולכים אחר המיטה, לא חלה עליהם אבלות עד שנסתם הגולל).

**בית שריי**
בית שערים היתה עיר חשובה בתקופת המשנה והתלמוד. שמה שובש לגרסה הארמית: בית שריי, ודוברי יוונית קראו לה: ביסרה. רבי יהודה הנשיא נקבר בבית שערים, ובשל כך היא הפכה ליעד קבורה מבוקש ליהודים. בית שערים היתה מקום קבורה ליהודים מארץ ישראל, וגם יהודים מארצות אחרות הובאו אליה לקבורה. היו מובילים אליה עצמות מתים לקבורה גם ממרחקים.
יהודי קיסרין היו נוהגים להוליך מתיהם מקיסרין למקומות אחרים, משום שקיסרין נחשבה חוץ לארץ ולא היתה לה קדושת הארץ גמורה, וחששו לקבורת חוץ לארץ והוליכו אותם לארץ ישראל ודאית.
בירושלמי חלה ב,ד אמרו, שבקיסרין לא יכלו לעשות עיסתם בטהרה, והלכו מהלך ארבעת מילין כדי שיעשו אותה בטהרה. הטעם הוא, שבקיסרין חששו החכמים משום ספק טומאת ארץ העמים, והלכו לארץ ישראל לעשות את עיסתם בטהרה, ומקיסרין לארץ ישראל ודאית היה מרחק של ארבעת מילין מצומצמים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:13)

אומרים (בענין התחלת מנין ימי אבלות): **הרי שמפנין אותו מקבר לקבר –** מת שנקבר, ואחר כך פינו אותו מהקבר שנקבר בו לקבר אחר, **- אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **משייסתם הגולל הראשון –** האבלים מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון**; אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **משיסתם הגולל השני –** האבלים חוזרים ומונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני**.**

ומספרים: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **הוה ליה עובדה –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר)**. שאל לרבי חנניה חברון דרבנן** – שאל (רבי יונה) את רבי חנניה חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי)**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי חנניה לרבי יונה): **משיסתם הגולל הראשון** (בכתב יד אשכנזי: השני) **–** מנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון**.**

ומספרים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר)**. שאל לרבי זעורה** – שאל (רבי ירמיה) את רבי זעורה (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי)**. שאל רבי זעורה** (בדפוסים חסרות שלוש מילים אלו) **לרבי אמי** – שאל רבי זעורה את רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי אמי לרבי זעורה): **משייסתם הגולל השני –** חזור ומנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני**. אתא לגביה –** בא (חזר רבי ירמיה) אצלו (אצל רבי זעורה)**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי זעורה לרבי ירמיה): **לחומרא הורי לך –** לחומרה הורה לך (רבי אמי פסק לך הלכה לחומרה, שתחזור ותמנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני)**.**

בירושלמי כאן אמרו: רבי ירמיה הוה ליה עובדא. שאל לרבי זעורה. שאל רבי זעורה לרבי אמי. אמר ליה...
הנהגתו זו של רבי זעורה נזכרת בכמה מקומות עוד בירושלמי.
בירושלמי דמאי ו,א ועבודה זרה א,ט אמרו: רבי חגיי... שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אמי. אמר ליה...
ובירושלמי שבת ו,ב ויבמות יב,ב אמרו: רבי אחא בר יצחק הוה ליה עובדא. שלח שאל לרבי זעירא. שאל רבי זעירא לרבי אימי. אמר ליה...

בכתב יד אשכנזי הגרסה במעשה השני היא:
רבי יונה הוה ליה עוב[דא. שאל לרבי] אמי. אמר ליה: משיסתם הגול[ל השני.] אתא לגביה דרבי זעירא. אמר ליה: [לחומרא] הורי לך כרבי חנניה חברון דרבנן.


ואומרים: **רבי יונה ורבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **תריהון אמרין: –** שניהם אומרים: **הדא דת אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם פינו את המת מקבר לקבר - חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני) **- בתוך שבעה –** רק כשפינו את המת מקבר לקבר בתוך שבעה ימים משקברוהו בקבר הראשון**; אבל לאחר שבעה –** אם לא פינו את המת מקבר לקבר בתוך שבעה ימים משקברוהו בקבר הראשון, **- כבר עבר האבל –** כבר עברה אבלותם, ואין חוזרים ומונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני**.** כמו כן, זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאם פינו את המת מקבר לקבר - חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני) - **בשנתנו דעתן לפנותו –** רק כשהיה בדעתם מתחילה כשקברוהו בקבר הראשון לפנות את המת מקבר לקבר**; אבל אם לא נתן דעתו** (לא נתנו דעתן) **לפנותו –** אם לא היה בדעתם מתחילה כשקברוהו בקבר הראשון לפנות את המת מקבר לקבר, שקברוהו בקבר הראשון על מנת שתהיה קבורתו שם, ואחר כך נמלכו לפנותו ופינוהו, **- משייסתם הגולל הראשון –** האבלים מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון, ואין חוזרים ומונים משעה שנקבר המת בקבר השני. נמצא שאין חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני אלא אם כן נתנו דעתם לפנותו וגם פינוהו בתוך שבעה; אבל אם לא נתנו דעתם לפנותו אף על פי שפינוהו בתוך שבעה, או שנתנו דעתם לפנותו ולא פינוהו בתוך שבעה - אין חוזרים ומונים משייסתם הגולל השני**.**

ואומרים:**** ההלכה שאמרו, שאם לא נתנו דעתם לפנותו - מונים משייסתם הגולל הראשון, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **גמלייל** (גמליאל) **דיקונתיה** – של קונתיה (נקרא על שם עירו קונתיה, אולי קנת בעבר הירדן המזרחי. לפי סברה אחת, קונתיה הוא תואר לאדם ממשפחת הנשיאים), **קברוניה בורסאיי** (אולי צריך לומר: **ביסראיי**. ואולי צריך לומר כמו בראבי"ה ובאו"ז: **כורסאיי**) **גבון** – קברו אותו אנשי ביסרא (הצורה היוונית של בית שערים) / אנשי כורסי (בחוף המזרחי של הכינרת) אצלם (כיון שנפטר שם)**. בתר תלתא יומין אימלכון מחזרא יתיה** – אחר שלושה ימים נמלכו להחזיר אותו (לפנות אותו ולקבור אותו במקומו, ופינוהו)**. אתון ושאלון לרבי סימון** – באו (האבלים) ושאלו את רבי סימון**. אמר לון** – אמר להם **רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מכיון שלא נתתם דעתכם לפנותו** – מכיון שלא היה בדעתכם מתחילה לפנות את המת מקבר לקבר**, משייסתם הגולל הראשון –** אתם מונים ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר הראשון, ואין חוזרים ומונים משעה שנקבר המת בקבר השני**.**

ומספרים: **יישוע אחוי דדוריי** – אחיו של דוריי, **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות, ופינו את המת מקבר לקבר)**. אתא שאל לרבי אבהו** – בא ושאל את רבי אבהו (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אבהו ליישוע): **משיסתם הגולל השני –** חזור ומנה ימי אבלות משעה שנקבר המת בקבר השני**. אמר ליה** – אמר לו (לרבי אבהו) **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)**: עמך הייתי, ושאלתינה לרבי אבודמא דמן חיפה** – ושאלתי אותה (את ההלכה הזאת) את רבי אבודמא שמן חיפה (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**, אמר** (רבי אבודמא)**: משייסתם הגולל הראשון** – ולכן היה לך לומר ליישוע כמו ששמעת מפי רבי אבודמא**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אבהו לרבי יעקב בר אחא): **אנא לא שמעית** – אני לא שמעתי (שאמר רבי אבודמא כך)**. אִין שמעת** (בכתב יד אשכנזי: שמעת את)**, פוק והורי** – אם שמעת אתה, צא והורה (פסוק הלכה כפי ששמעת)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:14)

שואלים: **מניין לאבל מן התורה שבעה?** – מהו המקור בתורה שלמדים ממנו שחובת אבלות על מיתת קרובו של אדם היא שבעה ימים?

ומשיבים (תשובה אחת): נאמר (במיתת יעקב): **"וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים"** (בראשית נ,י)**** – למדים מיוסף שעשה כך ליעקב אביו**.**

ותמהים (על תשובה זו): **ולמידין דבר קודם למתן תורה?** – וכי אפשר ללמוד הלכה מהמסופר בתורה שעשו קודם מתן תורה? אין משיבים על תמיהה זו.

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ומניין לאבל שהוא שבעה? - רבי אבא מייתי לה מהכא: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". - ולמדים דבר קודם מתן תורה?
וב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסחה ב פרק א נאמר: אבל שבעה מניין? - שנאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י).
וב**דברים רבה** ט,א נאמר: ומניין אתה למד לאבל שבעת ימים? – אמר רבי אבא בר אבינא: שכן מצינו ביוסף: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ).
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'ויחי' נאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" (בראשית נ,י) - מכאן שאבלות שבעת ימים.

**ולמידין...?**
מצאנו בכמה מקומות עוד בירושלמי שתמהו בסגנון לשון כזה.
ירושלמי כלאיים ד,ו: רבי אימי בעי: ולמידין מן הכנעניים?
ירושלמי שביעית י,ד וסנהדרין ה,ז: ולמידין מידת הדין מפרוזבול? - אשכח תני: הוא למד מידת הדין מפרוזבול.
ירושלמי חלה א,א: ולמידין מן הקבלה? - אמר רבי סימון: מן מה דכתיב... כמי שהוא דבר תורה.
ירושלמי חגיגה א,ח: רבי יוסי בעי: ולמידין דבר שאין מצותו לכאן מדבר שמצותו לכאן?

**ולמידין דבר קודם למתן תורה?**
טעם הדבר שאין למדים הוא, שלא עשו קודם למתן תורה משום מצוה אלא משום מנהג ונימוס ודרך ארץ, ורק כשניתנה התורה נתחדשו המצוות.
בירושלמי לעיל א,ז למדו שאין מערבים שמחה בשמחה, שנאמר: "מלא שבוע זאת" וגו' (בראשית כט,כז), ושם לא תמהו על כך.
מצינו בהרבה מקומות שלמדו דינים מקודם מתן תורה. נאמרו חילוקים שונים בדבר, ומהם: דבר שיש בו טעם וסברה למדים גם מקודם מתן תורה, ודווקא מצוה בלי טעם אלא גזירת הכתוב הוא שאין למדים מקודם מתן תורה; או: במקום שאין סברה לחלק למדים גם מקודם מתן תורה, ודווקא במקום שיש לחלק ולומר שהם עשו לצורך ידוע - כגון באבלות על יעקב שהשעה היתה צריכה לכבודו של יעקב - אין למדים משם.


ומשיבים (תשובה שנייה לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי)**** אמר **בשם רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי)**** שהוא **שמע לה מן הדא:** – למד אותה (את ההלכה שחובת האבלות היא שבעה ימים) מזאת (מהפסוק הזה שנאמר בימי המילואים במשכן): **"וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת (משכן** (מילה זו אינה בפסוק)**) י'י"** (ויקרא ח,לה)**** – משה ציוה את אהרן ואת בניו שישהו בחצר המשכן בשבעת ימי המילואים וישמרו את משמרת ה'; ודורשים שכוונת הכתוב "ושמרתם את משמרת ה'" היא, שאהרן ובניו נצטוו לשמור כמספר הימים ששמר ה', **- כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה** – כמו ששמר הקב"ה שבעה ימי אבלות על עולמו לפני שבא המבול והשמיד את העולם**, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה** – כך נצטוו אהרן ובניו לשמור שבעה ימי אבלות על אחיהם נדב ואביהוא לפני שמתו ביום השמיני למילואים (ואף נדב ואביהוא היו בכלל זה והתאבלו על עצמם לפני שמתו)**. - ומניין ששימר הקב"ה על עולמו שבעה? -** שנאמר (בסיפור המבול): **"וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ"** (בראשית ז,י)**** – המבול היה לאחר גמר שבעת הימים; ולפי מה שדורשים כאן, אלו שבעת הימים שבהם שמר הקב"ה אבלות על עולמו לפני שבא המבול והשמיד את העולם**. - ומתאבלין קודם שימות המת?** – וכי מתאבלים על המת לפני שמת?! ואיך התאבל הקב"ה על עולמו לפני שהיה המבול? **- אלא בשר ודם** (אדם) **שאינו יודע מה עתיד להיות - אינו מתאבל עד שימות המת, אבל הקב"ה שהוא יודע מה עתיד להיות - שימר על עולמו תחילה** – לפני שהיה המבול**.**

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ...רבי הושעיא מייתי לה מהכא: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י" (ויקרא ח,לה) - מה הקב"ה שימר לעולמו שבעה ימים, אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים, דאמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו.
וב**בראשית רבה** לב,ז נאמר: "ויהי לשבעת הימים" - אמר רבי יהושע בן לוי: שבעה ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שיביא המבול. מה טעם? - "ויתעצב" (בראשית ו,ו).
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'שמיני' סימן א נאמר: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים" (ויקרא ח,לה) - אמר להם משה (לאהרן ולבניו): שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא ייגע בכם (לפני שתפגע בכם מידת הדין). "ושמרתם את משמרת ה'" (שם) - אמר להם משה: שמרו את משמרת ה', שכך שימר הקב"ה שבעת ימי אבלות עד שלא הביא את המבול. ומניין שנתאבל? - שנאמר: "ויינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו,ו), אין "ויתעצב" אלא אבל... באותה שעה שימר הקב"ה שבעת ימי האבל עד שלא הביא את המבול, שנאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז,י), וכן משה אומר לאהרן ולבניו: כשם שנתאבל הקב"ה על עולמו עד שלא הביא את המבול, כך אתם שמרו את ימי האבל עד שלא ייגע בכם. והיו משמרים ולא היו יודעים על מה משמרים.


ומשיבים (תשובה שלישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): **אית דבעי מימר: –** יש שרוצים לומר (הם דורשים את הפסוק: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ"): **אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק –** המבול היה לאחר גמר שבעת ימי האבל על מתושלח הצדיק שמת באותו זמן, ומכאן למדים שאבלות היא שבעה ימים**.**

ב**תוספתא סוטה** י,ג וב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסחה א פרק לב נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול" וגו' (בראשית ז,י) - מה טיבם של אלו שבעת הימים? - אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שעיכבו את הפורענות מלבוא לעולם, לכך נאמר: "ויהי לשבעת הימים".
וב**בבלי סנהדרין** קח,ב אמרו: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז) - מה טיבם של שבעת הימים? - אמר רב: אלו ימי אבלות של מתושלח (רמ"ה: אתה מוצא לפי חשבון הדורות שממתושלח ועד המבול, שהגיעו ימיו של מתושלח עד המבול).
וב**בראשית רבה** לב,ז וב**מדרש תהילים** כו,ז נאמר: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" (בראשית ז,י) - אמר רבי הושעיא: מלמד שתלה (עיכב את העונש) להם הקב"ה שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק (שמת באותו זמן) כדי שיעשו תשובה, ולא עשו.


ומשיבים (תשובה רביעית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): **אמר רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**:** נאמר (אחרי מיתת נדב ואביהוא בני אהרן): **"**וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ **כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת י'י עֲלֵיכֶם"** (ויקרא י,ז)**** – משה אמר לאהרן ולבניו שלא יצאו מחצר המשכן בימי אבלם; ודורשים שכוונת הכתוב "כי שמן משחת ה' עליכם" היא, שאהרן ובניו נצטוו שלא לצאת כמספר הימים שנמשחו בשמן המשחה, **- כשם שנתרויתם** (שנתרביתם) **בשמן המשחה כל שבעה** – כמו שבימי המילואים נמשחו אהרן ובניו בשמן המשחה שבעה ימים**, כך אתם שמרו על אחיכם כל שבעה** – כך נצטוו אהרן ובניו לשמור שבעה ימי אבלות על אחיהם נדב ואביהוא לאחר שמתו ביום השמיני למילואים**.**

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: ...ריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא: "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" וגו' (ויקרא י,ז) - מה אתם נמשחתם בשמן המשחה שבעה ימים, אף אתם שמרו לאחיכם שבעה ימים.


ומשיבים (תשובה חמישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**** אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** נאמר (בעונשה של מרים שהיתה מצורעת): **"אַל נָא תְהִי כַּמֵּת"** (במדבר יב,יב)**** – אהרן פנה אל משה שיתפלל על מרים, שנאכל גופה על ידי הצרעת, והיא משולה למת; ומכאן שהמצורע נחשב כמת**, "תִּסָּגֵר** שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה**"** (במדבר יב,יד)**** – ה' אמר למשה, שבגלל צרעתה מרים תיסגר שבעת ימים ותהיה מבודדת מחוץ למחנה; הרי שהשווה הכתוב מצורע ומת, ודורשים: **- מה ימי המת שבעה, אף ימי הסגר שבעה** (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: **מה ימי הסגר שבעה, אף ימי המת שבעה**, וכן הוא בקונטרס אחרון לר"ש הדרשן וברבנו יחיאל)**** – כמו שהימים שהכוהן מסגיר את המצורע הם שבעה (ככתוב כאן, וכן מפורש בפרשת צרעת האדם - ויקרא יג), כך גם הימים שמתאבלים על המת הם שבעה**.**

ומספרים: **חד ברבי** (=בי רבי) **אמר הדא דרבי יוחנן קומי דרבי שמעון בן לקיש** – אחד מבני הישיבה אמר את זאת (המימרה) של רבי יוחנן לפני רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**, ולא קביל עלוי** – ולא קיבל עליו (לא הסכים רבי שמעון בן לקיש)**.** ולמה לא קיבל? - **אמר** (רבי שמעון בן לקיש)**: הכא עבד לה להסגר** (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: **תמן הוא עבד לה הסגר**) – שם (במקום אחר, לעיל) הוא (רבי יוחנן) עושה אותה (את הצרעת של מרים) הסגר (צרעת של הסגר, שבדרשתו לעיל מהכתוב במרים הוא משווה מצורע מוסגר ומת)**, והכא הוא עבד להחלט** (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: **והכא הוא עבד לה החלט**) – וכאן (להלן) הוא (רבי יוחנן) עושה אותה (את הצרעת של מרים) החלט (צרעת של החלט, שבדרשתו להלן מהכתוב במרים הוא משווה מצורע מוחלט ומת, ואם כן, מוחלפת שיטתו של רבי יוחנן, שדבריו סותרים זה את זה)**; דאמר** – שאמר **רבי יוחנן בשם רבי יניי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: "אל נא תהי כמת"** (במדבר יב,יב)**** – הרי שהשווה הכתוב מצורע ומת, ודורשים: **- מה ימי המת אינן עולין** – נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו - הימים שבהם היה טמא אינם עולים לנזיר למנין ימי הנזירות (במדבר ו,ט-יב)**, אף ימי החלט אינן עולין** – נזיר שנצטרע בתוך ימי נזירותו והכוהן החליט אותו לטומאה - הימים שבהם היה מוחלט לטומאה אינם עולים לנזיר למנין ימי הנזירות**.**

לקטע הזה מקבילה בירושלמי נזיר ז,ג, אלא ששם סדר המימרות מהופך לפי הענין.

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי יוחנן מייתי לה מהכא: "אל נא תהי כמת" (במדבר יב,יב), אלא "תיסגר שבעת ימים" (במדבר יב,יד) - מה ימי הסגר שבעה, אף ימי אבל שבעה. חד ברבי אמר הדא דרבי יוחנן קומי ריש לקיש ולא קיבלה. ולמה לא קיבלה? אמר: תמן הוא עבד לה הסגר, והכא הוא עבד לה החלט. אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן ואמר: "אל נא תהי כמת" - מה ימי המת שבעה (שהנוגע במת טמא שבעת ימים), אף ימי החלט שבעה (שאם נעשה מצורע מוחלט, אין לטהרו מצרעתו אם נרפא לפני שבעה ימים, אלא טמא שבעת ימים ואחר כך הכוהן מטהר אותו).

על אף הדמיון בין דברי בראשית רבה ובין דברי הירושלמי, לפנינו שתי הצעות שונות של הסוגיה. בעוד שבירושלמי, הפסקה האחרונה ("דאמר רבי יוחנן") מציינת את המקור למסורת השנייה בדברי רבי יוחנן, מקור כזה לא הובא כלל בבראשית רבה. הסוגיה בבראשית רבה מסתפקת בציון העובדה, שריש לקיש לא קיבל את דברי רבי יוחנן, מפני שהוא סתר את מה שאמר בהקשר אחר, אף על פי שדבריו בהקשר זה לא צוינו במפורש במדרש. ומאחר שלא ברור מה באמת רבי יוחנן סובר בנידון שלפנינו בגלל הסתירה שבדבריו, המדרש מביא מסורת בעלת סמכא בשם רבי יוחנן עצמו להכריע בנידון: "אתא רבי אבהו בשם רבי יוחנן" ("אתא רבי פלוני" הוא מונח שמשמעו הצעת מסורת אמוראית, שמכריעה בענין שלגביו שורר חוסר ודאות) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי").

ב**ספרי במדבר** פסקה קו נאמר: "תיסגר" - הקב"ה הסגירה והקב"ה טימאה והקב"ה טיהרה.
וב**בבלי זבחים** קא,ב אמרו: מרים מי הסגירה? אם תאמר: משה הסגירה, - משה זר הוא, ואין זר רואה את הנגעים! ואם תאמר: אהרן הסגירה, - אהרן קרוב הוא, ואין קרוב רואה את הנגעים! אלא כבוד גדול חלק לה הקב"ה למרים באותה שעה: אני כוהן, אני מסגירה, אני חולטה ואני פוטרה.

הרי שמרים היתה מוסגרת וגם מוחלטת, ולכן, על סמך הכתוב במרים, השווה רבי יוחנן מצורע מוסגר ומת וגם השווה מצורע מוחלט ומת.

בבבלי יבמות קג,ב אמרו, שמצורע מוחלט הושווה למת, אבל מצורע מוסגר לא הושווה למת (וראה רש"י שם).


**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם**** (**ו**)**רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש;** וכן **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש:** נאמר (במות משה): **"**וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם **וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה"** (דברים לד,ח)**** – נשלמו ימי אבלו של משה**.** ודורשים את ייתור המילים: **"ימי" - שבעה** – הם שבעת ימי האבל על מת**, "בכי" - שנים** – הם שני ימי האבל הראשונים, שהם עיקר האבלות ובהם בוכים על המת**, "אבל" - שלשים** – הם שלושים ימי האבל על מת**. ואית דמחלפין:** – ויש שמחליפים (הופכים את הדברים, ודורשים את המילים כסדרם של הימים): **"ימי" - שנים** – שאין "ימי" פחות משניים**, "בכי" - שבעה, "אבל" - שלשים.**

לפי הירושלמי לעיל, שלוש גזירות הן הנוהגות בשלושים ימי האבלות: גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים. גזירות אלו מחלקות את שלושים ימי האבלות לשלושה זמנים: שני הימים הראשונים, שבהם נוהגים גזירות שניים, גזירות שבעה וגזירות שלושים; היום השלישי עד היום השביעי, שבהם נוהגים גזירות שבעה וגזירות שלושים; והיום השמיני עד היום השלושים, שבהם נוהגים גזירות שלושים. הדרשה שדרשו כאן היא אסמכתא בעלמא לשלושה זמני אבלות אלה.

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי ברכיה ורבי יונה בשם ריש לקיש בשם רבי יהודה הנשיא: כתיב: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד,ח) - "ימי" שניים, "בכי" שבעה, "אבל" שלושים. ואית דמחלפין: "ימי" שבעה, "בכי" שניים, "אבל" שלושים. - (ושואלים:) ניחא שבעה ושלושים (הזמנים שבעה ושלושים ידועים); שמא שניים? (איזה זמן הוא שני ימים?) - (ומשיבים:) אלא שאם היה עני מדוקדק (עני מאוד), בראשון ובשני - אינו עושה מלאכה, ובשלישי - הוא עושה בצנעה...

בירושלמי אין השאלה "ניחא שבעה ושלושים; שמא שניים?" ששאלו בבראשית רבה, משום שבירושלמי גזירות שניים (איסור הנחת תפילין ואיסור עשיית מלאכה אפילו אין לו מה לאכול) כבר נזכרו לעיל, ואילו בבראשית רבה סדר הדברים שונה, ולא נזכרו אותן גזירות שניים עד ששאלו שאלה זו.

ב**בבלי מועד קטן** כא,א אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים (תוספות רא"ש: היינו שני ימים הראשונים וקצת מן השלישי) - אסור להניח תפילין, משלישי ואילך ושלישי בכלל - מותר להניח תפילין (רבנו יחיאל: שכיון שעבר מקצת יום שלישי מותר להניחן. רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא שני ימים)… דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: אבל, שני ימים הראשונים (היינו יום ראשון וקצת מן השני) - אסור להניח תפילין, משני ואילך ושני בכלל - מותר להניח תפילין (רש"י: שעיקר אבלות אינו אלא יום אחד)...
אמר רב מתנה: מאי טעמא דרבי אליעזר? (רש"י: דסבר עיקר אבלות שני ימים) - דכתיב: "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דברים לד) (רש"י: "ימי" משמע שני ימים. רבנו יחיאל: אין "ימי" פחות משניים).
אמר רב עינא: מאי טעמא דרבי יהושע? - דכתיב: "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח) (רבנו יחיאל: אלמא עיקר אבלות יום אחד).

ב**בבלי מועד קטן** כז,ב אמרו: שלושה - לבכי, ושבעה - להספד, ושלושים - לגיהוץ ולתספורת.
וב**אליהו רבה** פרשה ד נאמר: שלושה ימים - בכי ומספד, שבעת ימים - אבל, שלושים - לתספורת ולגיהוץ ולשאר דברים אחרים.

דעת הבבלי היא כדעת בר קפרא בירושלמי לעיל, שתוקפו של אבל שלושה ימים. אבל דעת הירושלמי שתוקפו של אבל שני ימים, ולכן, לפי הירושלמי, יש איסורים הנוהגים בשני הימים הראשונים של האבלות בלבד (גזירות שניים).


ומשיבים (תשובה שישית לשאלה: מניין לאבל מן התורה שבעה?): **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם **רבי חייה** (בר אבא) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש;** וכן **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם**** (**ו**)**רבי חייה** (בר אבא) שאמר בשם**** (**ו**)**רבי שמעון בן לקיש** שאמר **בשם רבי יודן נשייא** (רבי יהודה נשיאה, בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל)**:** נאמר (בנבואת הפורענות): **"וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל"** (עמוס ח,י)**** – לא תשמחו בחגים אלא תתאבלו על מתיכם; הרי שהשווה הכתוב חג ואבל, ודורשים: **- מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה** – כמו שחג הפסח הוא שבעה ימים, כך גם האבל על המת הוא שבעה ימים**.**

**אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: או מה ימי החג שמונה, אף ימי האבל שמונה!** – אולי כמו שחג הסוכות הוא שמונה ימים, כך גם האבל על המת הוא שמונה ימים! ולכן אין ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים! **- אמר ליה:** – אמר לו (השיב רבי חייה בר בא לרבי אמי): **שמיני רגל בפני עצמו הוא** – חג הסוכות הוא שבעה ימים ולא שמונה, מפני שהיום השמיני של חג הסוכות (יום טוב האחרון של חג) הוא חג בפני עצמו, שהוא חלוק מהימים שלפניו לכמה דינים, ואם כן, אין חג יותר משבעה ימים, ולכן יש ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים**. -** אמר רבי אמי לרבי חייה בר בא: **או מה העצרת יום אחד, אף האבל יום אחד!** – אולי כמו שחג השבועות הוא יום אחד, כך גם האבל על המת הוא יום אחד בלבד! ולכן אין ללמוד מכאן שאבלות היא שבעה ימים! **- אמר ליה:** – אמר לו (השיב רבי חייה בר בא לרבי אמי): **מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **לשמועה רחוקה** – כיון שהשווה הכתוב חג ואבל, יש ללמוד מכאן הן אבלות של שמועה קרובה, שהיא שבעה ימים כמו חג הפסח וחג הסוכות, והן אבלות של שמועה רחוקה, שהיא יום אחד בלבד כמו חג השבועות**.**

ואומרים: **ותני כן: –** ושנוי (שנו ברייתא) כך (כמו שאמר רבי חייא בר בא, שאבלות של שמועה רחוקה היא יום אחד בלבד): **שמועה קרובה יש לה שבעה ושלושים –** כשהשמועה על מות המת היא קרובה, ששמע אדם שמת קרובו זמן מועט קודם לכן, מונה עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות מיום השמועה**, ורחוקה אין לה שבעה ושלשים –** אבל כשהשמועה על מות המת היא רחוקה, ששמע אדם שמת קרובו זמן רב קודם לכן, אין מונה עליו שבעה ושלושים ימים של אבלות, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד ביום השמועה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:15)

ואומרים: **אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **שמועה קרובה - בתוך שלשים –** כשהגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת זו היא שמועה קרובה**, ורחוקה - לאחר שלשים –** כשהגיעה השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת זו היא שמועה רחוקה**. אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **שמועה קרובה - בתוך שנים עשר חודש –** כשהגיעה השמועה בתוך שנה למיתת המת זו היא שמועה קרובה**, ורחוקה - לאחר שנים עשר חודש –** כשהגיעה השמועה לאחר שנה למיתת המת זו היא שמועה רחוקה. הרי שנחלקו תנאים בהגדרתה של שמועה קרובה ושמועה רחוקה**.**

אמר **רבי אבהו בשם רבי יוחנן: הלכה כדברי מי שהוא אומר: שמועה קרובה - בתוך שלשים, ורחוקה - לאחר שלשים.**

במקבילה ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי ירמיה ורבי חייא בר אבא בשם ריש לקיש: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י) - מה ימי החג שבעה, אף ימי האבל שבעה. [] אמר רבי חייא (בר אבא): שמיני רגל בפני עצמו הוא. - או מה עצרת יום אחד, אף האבל כן! - אמרו לו: מיכן לשמועה רחוקה, ותני כן: שמועה קרובה יש לה שלושים ושבעה, ורחוקה אין לה שלושים ושבעה. אית תני: שמועה רחוקה - לאחר שנים עשר חודש, קרובה - בתוך שנים עשר חודש. אית תני: שמועה רחוקה - לאחר שלושים, קרובה - בתוך שלושים. רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: הלכה כמי שהוא אומר: שמועה קרובה - בתוך שלושים יום, ורחוקה - לאחר שלושים יום.

בירושלמי הדרש של "וייתמו ימי בכי..." נסדר לפני הדרש מן "והפכתי חגיכם...". ואילו בבראשית רבה הדרש מן "והפכתי חגיכם..." נסדר לפני הדרש של "וייתמו ימי בכי...", וכך הוא הסדר הנכון.

ב**מסכת שמחות** יב,א-ב שנו: יום שמועה כיום קבורה לקריעה ולאיבול, למצות שבעה ולמצות שלושים. רבי אליעזר אומר: שמועה קרובה בתוך שלושים יום נוהגת שבעה ושלושים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. רבי עקיבא אומר: שמועה קרובה בתוך שנים עשר חודש נוהגת שבעה ושלושים, יתר מיכן אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד. וחכמים אומרים: אחד שמועה קרובה ואחד שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלושים.

שתי הדעות האלו של רבי אליעזר ושל רבי עקיבא מובאות בירושלמי בשתי ברייתות סתמיות שונות.

ב**בבלי מועד קטן** כ,א אמרו: יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו: מניין לאבלות שבעה? - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח) - מה חג שבעה, אף אבלות שבעה. - ואימא עצרת, דחד יומא! (רבנו יחיאל: ומיניה איכא למגמר, דהא קיימא לן: תפסת מועט - תפסת) - עצרת מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מניין לשמועה רחוקה שאינה נוהגת אלא יום אחד? - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל", ואשכחן עצרת דאיקרי חג וחד יומא היא (רש"י ורבנו יחיאל: ד"חגיכם" משמע בין פסח בין שבועות בין סוכות, איכא למימר דקרובה מקשינן לפסח ולסוכות ורחוקה לעצרת).
תנו רבנן: שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלושים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד. איזו היא קרובה, ואיזו היא רחוקה? קרובה - בתוך שלושים, רחוקה - לאחר שלושים; דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים: אחת שמועה קרובה ואחת שמועה רחוקה - נוהגת שבעה ושלושים. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא יחיד מקל ורבים מחמירים, הלכה כרבים, חוץ מזו, שאף על פי שרבי עקיבא מקל וחכמים מחמירים, הלכה כרבי עקיבא. דאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל.

בבבלי, שלא כמו בירושלמי, לא הביאו אלא את הכתוב "והפכתי חגיכם לאבל" כדי ללמוד שאבלות היא שבעה ימים. אותם אמוראים נזכרים בבבלי ובירושלמי בקשר ללימוד מהכתוב "והפכתי חגיכם לאבל".
בבבלי לא הכירו את מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת שמחות, וייחסו את דברי רבי אליעזר לרבי עקיבא, ולא הביאו כלל את הדעה ששמועה קרובה היא גם בתוך שנים עשר חודש. בירושלמי אמרו, שפסק רבי יוחנן להקל, ששמועה קרובה - בתוך שלושים, ושמועה רחוקה - לאחר שלושים, ובבבלי אמרו, שפסק רבי יוחנן להקל, ששמועה רחוקה אינה נוהגת שבעה ושלושים אלא יום אחד.

ב**ירושלמי כתובות** א,א אמרו: משה התקין שבעת ימי המשתה ושבעת ימי האבל.

לפי הירושלמי שם, חובת אבלות שבעה ימים אינה מן התורה אלא רק מדברי חכמים, וכל המקורות שהביאו כאן ללמוד מהם שאבלות היא שבעה ימים אינם אלא אסמכתות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:16)

אומרים (בענין שמועה על מת): **הרי ששמע שמת לו מת ברגל –** שבאה לאדם בחג השמועה שמת לו מת, והגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת**, לא הספיקו ימי הרגל לצאת עד ששלמו לו שלשים –** כשנגמרו ימי החג, עברו שלושים יום למיתת המת, **- חברייא אמרי: –** החברים (קבוצת החכמים בבית המדרש) אומרים: **מכיון ששמע בתוך שלשים –** מכיון שבאה לו השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת**, מונה שבעה לאחר שלשים –** מונה שבעה ימים של אבלות לאחר החג, אף על פי שהוא לאחר שלושים יום למיתת המת, ואילו הגיעה השמועה לאחר החג, היתה זו שמועה רחוקה, ולא היה מונה שבעה**. - אמר לון –** אמר להם (לחברים) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: מכיון ששמע בשעה שאינו יכול להתאבל –** מכיון שהשמועה שמת לו מת באה לו בחג, כשאינו יכול לנהוג אבלות, שאין אבלות בחג**, כמי ששמע לאחר שלשים –** דינו כדין מי שבאה לו השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת, שזו היא שמועה רחוקה**, ואין לו אלא יום אחד בלבד –** הוא נוהג אבלות יום אחד בלבד. רבי יוסי חלוק על החברים**.**

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: אמר רבי יוסי בר אבין: שמע שמועה קרובה ברגל (רש"י: שעדיין לא עברו שלושים יום), ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה (רש"י: כשעבר הרגל נשלמו שלושים יום) - עולה לו, ואינה נוהגת אלא יום אחד (רש"י: אף על פי דכי שמע עדיין היתה קרובה, עולה לו הרגל להשלים שלושים, כאילו לא שמע עד סוף הרגל, כיון שאינו יכול לנהוג אבלות, והוי שמועה רחוקה).

בבבלי החליפו את רבי יוסי בר זבדא (הוא רבי יוסי סתם בירושלמי) ברבי יוסי בר אבין.

**חברייא**
הכינוי 'חברייא', המופיע תכופות בירושלמי, מתייחס לקבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבותיה של ארץ ישראל, בייחוד בטבריה, בתקופת האמוראים, שעדיין לא הגיעו להוראה.


**רבי אידי דקיסרין** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**** אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: באת לו שמועה קרובה בשבת –** אם באה לאדם בשבת השמועה שמת לו מת, והשבת היתה יום השלושים למיתת המת (אם שמע ביום שלושים עצמו, הרי היא שמועה קרובה), ולאחר השבת עברו שלושים יום למיתת המת, **- קורע למחר ומתאבל –** לאחר השבת הוא קורע את הבגד על המת ומונה שבעה ימים של אבלות, מכיון שהגיעה השמועה בתוך שלושים יום למיתת המת**.**

**אמר רבי חנניה** (רבי חנינא דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: אינו מתאבל –** לאחר השבת הוא קורע את הבגד על המת, אבל אינו מונה שבעה ימים של אבלות, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד, מכיון שהשמועה שמת לו מת באה לו בשבת, כשאינו יכול לנהוג אבלות, שאין אבלות בשבת, ודינו כדין מי שבאה לו השמועה לאחר שלושים יום למיתת המת, שזו היא שמועה רחוקה. רבי חנניה חלוק על רבי יוחנן**.**

**אמר ליה –** אמר לו (לרבי חנניה) **רבי מנא** (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי)**: ויש קריעה בלא איבול?! –** וכי יש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים?! שהקריעה היא מדיני אבלות שבעה, וכיון שבטלה אבלות שבעה בטלה גם קריעה. ואם כן, כיצד אתה (רבי חנניה) אומר, שקורע ואינו מתאבל שבעה ימים? - רבי מנא חלוק על רבי חנניה, וסבור שלאחר השבת אינו קורע את הבגד על המת, אלא נוהג אבלות יום אחד בלבד.

אמר לו (השיב רבי חנניה לרבי מנא): יש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים, **שכן על אביו ועל אמו - אפילו לאחר כמה** (הגרסה בירושלמי להלן ג,ז במסירה שלפנינו: לאחר **שבעה**)**, חייב לקרוע –** מי שמתו אביו או אימו, ולא היה לו בגד בשעת מיתה לקרוע עליהם, אפילו נזדמן לו בגד לאחר כמה זמן (לפי הגרסה להלן: לאחר שבעת ימי האבלות), הוא חייב לקרוע את הבגד עליהם (כך אמר רבי זעורה להלן ג,ז, וכאן הובאו דבריו בקיצור); הרי שיש קריעה בלי שיש עימה אבלות של שבעה ימים. והוא הדין בשמועה רחוקה, שקורע ואינו מתאבל שבעה ימים**.**

יש שפירשו את המילים "שכן על אביו ועל אימו - אפילו לאחר כמה חייב לקרוע" לענין שמועה רחוקה, שמי שבאה לו השמועה שמתו אביו או אימו, אפילו הגיעה השמועה לאחר כמה שנים, קורע עליהם ואינו מתאבל (רמב"ן בתורת האדם, ריטב"א).

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: תני רבי אדא דמן קיסרי קמיה דרבי יוחנן: שמע שמועה קרובה בשבת (רבנו יחיאל: כגון שאותו יום שבת ששמע הוי יום שלושים לקבורת מתו), ולמוצאי שבת נעשית רחוקה - אינה נוהגת אלא יום אחד.
קורע או אינו קורע? (רש"י וריטב"א: בשמועה רחוקה שנוהגת יום אחד) - רבי מני אמר: אינו קורע. רבי חנינא אמר: קורע.
אמר ליה רבי מני לרבי חנינא: בשלמא לדידי, דאמינא אינו קורע, היינו דליכא אבלות שבעה (רש"י: כלומר, משום דליכא אבלות שבעה, אינו קורע). אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא?
ולא? והתני איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע, ונזדמן לו בתוך שבעה - קורע, לאחר שבעה - אינו קורע. ועני רבי זירא בתריה: במה דברים אמורים - בחמישה מתי מצוה (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו), אבל על אביו ועל אימו - קורע והולך (רש"י: אחר שבעה, אף על גב דליכא אבלות שבעה)!
כי תניא ההיא (ר"ח: דרבי זירא) - לכבוד אביו ואימו (ולא מן הדין. רבנו יחיאל: ההיא קריעה אינה אלא דווקא באביו ואימו ולכבודם).

רבי אדא דמן קיסרי שבבבלי הוא רבי אידי דקיסרין שבירושלמי. בירושלמי הוא אמר בשם רבי יוחנן, שקורע ומתאבל שבעה ימים, ואילו בבבלי הוא שנה ברייתא לפני רבי יוחנן, שאינו נוהג אלא יום אחד.
מחלוקת רבי מנא (מני) ורבי חנניה (חנינא) בבבלי בענין קריעה, יש מפרשים שסבורים שהיא בכל שמועה רחוקה (רי"ף, רש"י, ראב"ד, רמב"ן, רא"ש בפסקיו, ריטב"א), ויש שסבורים שהיא רק במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל (בשבת או ברגל) ולאחר מכן (למוצאי השבת או למוצאי הרגל) נעשתה רחוקה, אבל שמועה רחוקה בעלמא אין בה קריעה (תוספות), ויש שסבורים שהמחלוקת היא במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל ולאחר מכן נעשתה רחוקה, וממנה נשמע גם דין שמועה רחוקה (רבנו יחיאל).
לפי הירושלמי, מחלוקת רבי מנא ורבי חנניה היא במי ששמע שמועה ביום שאסור באבל ולאחר מכן נעשתה רחוקה, שהרי בירושלמי הביאו מחלוקת זו בענין מי ששמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי שבת נעשתה רחוקה.
גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רבי מנא לרבי חנניה: ויש קריעה בלא אבלות שבעה?!, והשיבו על כך מדברי רבי זעורה (זירא) שאמר, שמי שאין לו חלוק לקרוע - קורע על אביו ועל אימו אפילו לאחר שבעה. בבבלי, שלא כמו בירושלמי, השיבו על תשובה זו.
• • •
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אפילו טפילה לטפילה –** אף אם מת הבן של הבן, **- אסור בתגלחת –** אבי אביו אסור לגלח את שערו כל שלושים יום (הבן הוא טפילה לאביו, ובן הבן הוא טפילה לטפילה ביחס לאבי אביו)**.**

ואומרים: ההלכה הזאת שאמר רבי יוחנן היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי מנא הוה בקיסרין** – היה בקיסריה**. שמע דדמך בר בריה ואזל וספד** (צריך לומר: וספ**ר**)**** – שמע שמת בן בנו, והלך (רבי מנא) וסיפר (גזז את שערו)**. אמרון ליה:** – אמרו לו (תלמידיו לרבי מנא): **לא כן אלפן רבי:** – וכי לא כך לימד אותנו רבי (נקטו לשון כבוד כלפי רבי מנא רבם, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותנו): **אפילו טפילה בטפילה - אסור בתגלחת?** – ומדוע הלכת וסיפרת כששמעת שמת בן בנך? **- אמר לון:** – אמר להם (רבי מנא לתלמידיו): **באינון דהוון גביה** – (ההלכה הזאת שאמר רבי יוחנן מדברת רק) באלה שהיו אצלו (אצל המת כשמת)**; אנן לא הוינן גביה** – אנו לא היינו אצלו (אצל המת כשמת, ולכן הייתי מותר לספר את שערי)**.**

"לא כן אלפן רבי" הוא סגנון שגור בפי התלמידים בפנייה אל רבותיהם.
בירושלמי להלן ג,ז אמר רבי מנא לשון דומה בענין ההלכה שמותר להספיד בחול המועד חכם שמת: "באינון דהוון גביה; אנן לא הוינן גביה".


**רבי אבודמי בר טובי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אבהו: ואפילו טפילה לטפילה –** אף אם מת הבן של הבן, **- חייב לקרוע –** אבי אביו חייב לקרוע את הבגד על המת**.**

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה.

בירושלמי להלן אמרו, שכל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו, שהחמירו חכמים משום כבוד האבל, שיהיה כל המתאבל עליו גם מתאבל עימו אם מת לו מת, למשל: בן, מתוך שמתאבל על אביו, מתאבל עימו משום כבודו על אבי אביו שמת.
רבי יוחנן ורבי אבהו נקטו "טפילה לטפילה", ולא נקטו: כל שמתאבלים עליו, כשמתאבלים עימו אסורים בתגלחת וחייבים לקרוע. אפשר שרבי יוחנן ורבי אבהו סבורים שבטפילה לטפילה החמירו חכמים יותר משאר קרובים שניים (קרובי משפחה ממדרגה שנייה, קרובי קרובים), שבשאר קרובים שניים המתאבל עליהם עם הקרוב להם נוהג דיני אבלות שבעה, אבל בטפילה לטפילה אבי האב נוהג גם דיני אבלות שלושים (אסור בתגלחת) וחייב לקרוע.
מהבבלי מועד קטן כ,ב יש ללמוד, שבכל הקרובים השניים המתאבל עליהם עם הקרוב להם נוהג דיני אבלות שבעה ושלושים (רמב"ן בתורת האדם).
• • •
כיון שהביאו לעיל מימרות של רבי אבהו, מביאים עוד מימרה שלו.

ב**יחזקאל** כד,טו-יז נאמר (באיסור האבל על מות אשת הנביא):
**וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר**:
**בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ** (את אשתך האהובה) **בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד, וְלֹא תִבְכֶּה, וְלוֹא תָבוֹא** (אל תורד) **דִּמְעָתֶךָ**.
**הֵאָנֵק דֹּם, מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה, פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם, וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל**.

ה' אמר ליחזקאל הנביא שלא ינהג מנהגי אבל במות אשתו, כדי להיות למופת לישראל, שבעת החורבן והגלות לא ינהגו מנהגי אבלות.

וב**ירמיהו** טז,ה נאמר (באיסור שהטיל ה' על ירמיהו ללכת למקומות אבל, כדי להיות דוגמה לעתיד בני עמו, שיבוא יום ואיש לא ינהג מנהגי אבל, כי רובם ככולם ימותו או יגלו):
**כִּי כֹה אָמַר ה': אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ, וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד** (מתים)**, וְאַל תָּנֹד לָהֶם** (בראשך לנחמם, אל תלך לנחם אבלים)...


**דאמר** (צריך לומר: **אמר** או: **ואמר**) **רבי אבהו:** ה' אמר ליחזקאל הנביא: **"הֵאָנֵק דֹּם"** (יחזקאל כד,יז)**** – היאנח דומם, בשקט, שלא ישמעוך, אל תרים קולך כדרך האבלים, **- מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהוא** (האבל) **צריך לצווח** – לזעוק בקול על המת**;**

**"מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה"** (שם)**** – אבל של מתים (מנהגי אבל שעושים על מתים) לא תעשה, **- מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהוא** (האבל) **צריך להתאבל** – על המת**;**

**"פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ"** (שם)**** – כובעך תחבוש (לפי פשטות הכתוב, פאר היא מצנפת. בימיהם היה מנהג האבל להסיר את מצנפתו או כובעו לאות אבל ולגלות את ראשו), **- אית דבעי מימר: –** יש שרוצים לומר: "פארך" **אלו התפילין** – שבראש, שהתפילין שבראש הן כעין תכשיט שחובשים על הראש ומתפארים בו, ומכאן שהאבל אסור להניח תפילין**; אית דבעי מימר: –** יש שרוצים לומר: "פארך" **זה הגיהוץ** – בגדים מגוהצים, שהם מפארים את הלובש אותם, ומכאן שהאבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים**; -** ואומרים: **מאן דאמר: –** מי שאמר:**** "פארך" **אלו התפילין -** יש לשאול עליו: **אי מה התפילין לשני ימים, אף האבל לשני ימים!** – אולי כמו שאיסור הנחת תפילין הוא בשני הימים הראשונים של האבלות בלבד (לדעת רבי יהושע לעיל), כך גם האבל על המת הוא בשני הימים הראשונים בלבד ולא שבעה ימים! (שהרי סמך אותם הכתוב: "מתים אבל לא תעשה, פארך חבוש עליך") **מאן דאמר: –** מי שאמר:**** "פארך" **זה הגיהוץ -** יש לשאול עליו: **אי מה הגיהוץ שלשים יום, אף האבל שלשים!** – אולי כמו שאיסור לבישת בגדים מגוהצים הוא שלושים יום (כמו שאמרו לעיל: גזירת שלושים - גיהוץ), כך גם האבל על המת הוא שלושים יום ולא שבעה ימים! - אין משיבים על שאלות אלו.

**"וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ"** (שם)**** – שלא כדרך האבל החולץ נעליו, **- מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהוא** (האבל) **אסור בנעילת הסנדל** (נעל של עור)**** – בשבעת ימי האבלות**;**

**"וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם"** (שם)**** – לא תעטוף את פניך עד השפם כמנהג האבלים, **- מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהוא** (האבל) **צריך לכסות את פיו** – צריך לכסות את פיו מן השפם ועד הסנטר (האבל חייב בכיסוי הראש בשבעת ימי האבלות, שיעטוף את ראשו בסודר ויכסה במקצתו את פיו ואת שפמו)**. -** ושואלים: **ויכסינה מלרע** (מלמטה)**!** – מדוע אמרו, שיכסה את פיו מן השפם? מדוע לא אמרו, שיכסה את פיו ממנו ולמטה בלא השפם? **- אמר רב חסדא** (אמורא בבלי בדור השני-השלישי)**: דלא יהוון אמרין: פומיה הוא חשש** – שלא יהיו אומרים (הרואים אותו שהוא מכסה את פיו ממנו ולמטה בלא השפם): פיו הוא חושש (מרגיש כאב בפיו, ומכסה את פיו מפני הכאב, ולא משום האבלות)**.**

**"וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל"** (שם)**** – לא תאכל אוכל שאנשים מביאים להברות את האבל (סעודת הבראה שמכינים לאבל, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים), **- מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהקטנים הולכין אצל הגדולים** – אנשים שאינם חשובים הולכים אצל אנשים חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל, שכן יחזקאל הנביא שהיה אבל היה הגדול, והאנשים שהביאו לו אוכל היו קטנים ממנו**.** ואומרים: **ומניין שהגדולים הולכין אצל הקטנים?** – מהו המקור שלמדים ממנו, שאנשים חשובים הולכים אצל אנשים שאינם חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל? **- אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: כתיב:** – כתוב (באיסור שהטיל ה' על ירמיהו ללכת למקומות אבל): **"כִּי כֹה אָמַר י'י: אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ" וגו'** (ירמיהו טז,ה)**** – בית מרזח הוא בית אבלים (המילה 'מרזח' גזורה מן השורש ר,ז,ח שמשמעו: צרח, צעק, הרם קול). ה' אמר לירמיהו הנביא שלא ילך לבית אבלים ויביא להם אוכל כמנהג שנהגו להאכיל לאבלים. ואילו לא היה ה' מטיל עליו את האיסור הזה, היה ירמיהו הולך לבית אבלים ומביא להם אוכל. מכאן שאנשים חשובים הולכים אצל אנשים שאינם חשובים כשהם אבלים ומביאים להם אוכל, שכן ירמיהו הנביא היה הגדול, והאנשים האבלים היו קטנים ממנו**.**

ב**בבלי מועד קטן** טו,א-ב אמרו: אבל אסור בשאילת שלום, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "האנק דום" (יחזקאל כד) (רש"י: כלומר, בדבר זה תנהג אבלות, שתדום (תשתוק) ולא תשאל לשלום. רבנו יחיאל: וכל שכן שאר אבלים).
אבל אסור להניח תפילין, - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "פארך (רש"י: אלו תפילין) חבוש עליך" - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל אסור בנעילת הסנדל, - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ונעליך תשים ברגליך" - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל חייב בעטיפת הראש (ר"מ המאירי: שיהא כאדם נכנע ונשבר), - מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ולא תעטה על שפם" - מכלל דכולי עלמא מחייבי.
וב**בבלי מועד קטן** כז,ב אמרו: אבל, יום ראשון - אסור לאכול משלו, - מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "ולחם אנשים לא תאכל" - מכלל דכולי עלמא אכלי.

לפי הבבלי, "דום" הוא ציווי בפני עצמו (שנאסר ליחזקאל לשאול בשלום אחרים), וממילא גם "האנק" הוא ציווי בפני עצמו (שנצטוה יחזקאל לצווח), ובדברים האלה היה יחזקאל שווה לשאר אבלים, ורק בשאר הדברים האמורים בכתוב נשתנה יחזקאל משאר אבלים. אבל לפי הירושלמי, "האנק דום" הוא ציווי אחד (שנאסר ליחזקאל לצווח), ובכל הדברים האמורים בכתוב נשתנה יחזקאל משאר אבלים.

ב**מסכת שמחות** ו,א שנו: אבל חייב בכיסוי הראש.

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: אמר שמואל: כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה.
עד כמה (רש"י: עטיפת ישמעאלים)? - מחוי רב נחמן עד גובי דדיקנא (גומות הזקן).

בזמן כתבי הקודש היה האבל מעטף בבגד את זקנו ואת פיו והשפם בכלל, אבל ראשו ומצחו מגולה. ואולם בזמן חכמי התלמוד כבר נתחלף המנהג, והיה האבל מתעטף בסודר שבו מכסה את ראשו, והיה משלשלו למטה ומכסה בקצותיו את זקנו ואת פיו ("שערי תורת בבל").

אבל אין לו פה ואסור לו לדבר (בבלי בבא בתרא טז,ב, בראשית רבה סג,יד), שנאמר: "וידום אהרן" (ויקרא י,ג). משום כך האבל צריך לכסות את פיו, שלא יוכל להוציא דבר מפיו. וראיה לדבר, שבבבלי מועד קטן טו,א אמרו בענין מצורע: "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג) - שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו, שיהא כמנודה וכאבל, ואסור בשאילת שלום. ובמסכת שמחות י,ט שנו, שהאבל מכסה את ראשו, וכשבאו אחרים לנחמו מגלה את ראשו ופוטרם.

**"בית מרזח"**
ב**בבלי כתובות** סט,ב אמרו: מאי מרזחא? - אבל, דכתיב: "כה אמר ה' אל תבוא בית מרזח" וגו' (ירמיהו טז).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:17
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:17](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:17)

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **אלו דברים שאבל אסור בהן כל שבעה –** בשבעת ימי האבלות**: ברחיצה** (במים) **–** האבל אסור לרחוץ את גופו במים חמים**, בסיכה** (משיחה בשמן) **–** האבל אסור לסוך את גופו**, בנעילת הסנדל** (נעל של עור) **–** האבל אסור לנעול סנדלים**, ובתשמיש המיטה** (הזדווגות מינית) **–** האבל אסור לשמש מיטתו**, מלספר –** האבל אסור לספר שערו**, ומלכבס –** האבל אסור לכבס בגדיו**, מלקרות** (לקרוא) **בתורה, ומלשנות** (ללמוד) **מדרש** (מדרשי ההלכה של התנאים)**, הלכות** (המשניות של התנאים) **והגדות** (החלק האגדתי / הלא-הלכתי שבתורה שבעל פה) **–** האבל אסור בתלמוד תורה**, משאילת שלום** (ברכת שלום) **–** האבל אסור לשאול בשלום כל אדם**, ומלעשות מלאכה –** האבל אסור בעשיית מלאכה**.**

החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה כולל "מדרש" ו"הלכות".

ב**מסכת שמחות** ו,א שנו: אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ואסור לשנות במשנה ובתלמוד בהלכות ובהגדות, ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.
ו**שם** ה,א שנו: אבל, כל שבעת הימים - אסור לעשות מלאכה.

ב**בבלי מועד קטן** כא,א אמרו: תנו רבנן: אלו דברים שאבל אסור בהם: אסור בעשיית מלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובתשמיש המיטה, ובנעילת הסנדל, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובאגדות.
וב**בבלי מועד קטן** יד,ב-טו,ב אמרו: אבל אסור ברחיצה, - דכתיב: "ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד), ורחיצה בכלל סיכה (ר"מ המאירי: שכך היה מנהגם לרחוץ ולסוך).
אבל אסור בתשמיש המיטה, - דכתיב: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה (רש"י: לאחר אבלות)" (שמואל ב,יב) - מכלל דמעיקרא הוה אסור (תוספות רא"ש: מפני אבלות הילד שמת).
אבל אסור בתספורת, - מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן: "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י) (רש"י: גידול שער, והאי קרא גבי מיתת נדב ואביהוא כתיב) - מכלל דכולי עלמא אסירי.
אבל אסור בתכבוסת, - דכתיב: "וישלח יואב תקועה וייקח משם אישה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל (רבנו יחיאל: משמע שלא היו נאים אלא מנוולים משאר בגדים) ואל תסוכי שמן והיית כאישה זה ימים רבים מתאבלת על מת" (שמואל ב יד).
אבל אסור בדברי תורה, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "דום" (יחזקאל כד).
אבל אסור בעשיית מלאכה, - דכתיב: "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח) - מה חג אסור במלאכה, אף אבל אסור במלאכה.

"משנה" משמעה כל מה שנשנה בעל פה כהשלמה לתורה שבכתב, והיא כוללת "מדרש" ו"הלכות". הלשון שאנו מוצאים בברייתא בבבלי: "במשנה ובמדרש ובהלכות", היא ככלל ופרט, כלומר: המשנה והיא מדרש והלכות. ופעמים פירטו הפרטים בלבד, בלי השם "משנה".

**מלספר**
ב**מסכת שמחות** ז,ח שנו: שלושים יום לתספורת.
ו**שם** ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שהוא אסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלושים לאחר שבעה. האישה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.

**מלכבס**
האיסור אינו מצד עצם מעשה הכיבוס אלא מצד הלבישה, שאסור ללבוש בגדים מכובסים, ולכן אסור ללבוש אפילו בגדים המכובסים קודם לכן, אבל לכבס ולהניח אינו אסור אלא מחמת איסור מלאכה (רמב"ן בתורת האדם).

האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין גיהוץ ראה להלן ג,ח). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס. לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש.

ברייתא זו הובאה לעיל ג,א, ושאלו עליה: אם האבל אסור לספר כדרכו בתוך שלושים ימי האבלות לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים, בוודאי ובוודאי שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים, שהרי שבעה בכלל שלושים, ואם כן, מדוע נצרכה הברייתא הזו לומר שהוא אסור לספר כדרכו בתוך שבעה? - והשיבו: ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לספר כדרכו בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו, שמי שתכפוהו אבליו - אסור לספר כדרכו בתוך שבעת ימי האבלות הראשונים של אבלו השני, ומותר לספר כדרכו בתוך שלושים יום של אבלו השני לאחר שבעת ימי האבלות הראשונים.

לעיל ג,א אמרנו, שכיבוס האמור בברייתא זו אצל תספורת כדרכו הוא גיהוץ. לכן גם ההלכה שאמרה הברייתא, שאבל אסור לגהץ בתוך שבעה, נאמרה רק כשתכפוהו אבליו.

הברייתא המקבילה שבבבלי (הובאה לעיל) מדברת באיסורים הנוהגים כל שבעה, ואין מזכירים בה תספורת וכיבוס.

**שאילת שלום**
ב**מסכת שמחות** ו,ב שנו: שאלו בשלומו, אומר להם: אבל אני. ביום הראשון וביום השני - אומר להם: אבל אני. בשלישי - משיבם בשפה רפה, והוא אינו שואל.
וב**מסכת שמחות** - ברייתות מאבל רבתי ג,ח שנו: אבל, בשלושה ימים הראשונים - אסור בשאלת שלום, לא שואל ולא משיב, ואם אינם יודעים ונשאל - אומר להם: אבל אני, ואם באו רבים לנחמו - אפילו בתוך שלושה ימים מותר.
וב**בבלי מועד קטן** כא,ב אמרו: תנו רבנן: אבל, שלושה ימים הראשונים - אסור בשאילת שלום (רבנו יחיאל: והוא הדין נמי דאסור להשיב), משלושה ועד שבעה - משיב ואינו שואל, מכאן ואילך - שואל ומשיב כדרכו.

לפי מסכת שמחות, אבל, בשני ימים הראשונים - אינו שואל ואינו משיב, ומהיום השלישי ועד היום השביעי - משיב ואינו שואל. ואילו לפי אבל רבתי והבבלי, אבל, בשלושה ימים הראשונים - אינו שואל ואינו משיב, ומהיום הרביעי ועד היום השביעי - משיב ואינו שואל.
• • •
שנינו בברייתא לעיל, שהאבל אסור ברחיצה כל שבעה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,ו.

הסוגיה בברכות הועתקה כולה ממועד קטן, אלא שבברכות חסרה הברייתא: "אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה: ברחיצה", שבה נשאו ונתנו בסוגיה זו.
ב**משנה ברכות** שם שנו: (מעשה ברבן גמליאל ש)רחץ (כל גופו במים חמים) לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: לא לימדתנו רבנו, שאבל אסור לרחוץ? - אמר להם: איני כשאר כל אדם, איסטניס אני.
נראה שלדעת הירושלמי, גם מי שאומר שאין אבל אסור ברחיצה כל שבעה, אסור ביום המיתה והקבורה (רק לעיתים רחוקות היו מלינים את המת) ובלילו, אלא שבלילו אינו אסור אלא מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו, ולכן רבן גמליאל שהיה איסטניס רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, אבל שאר בני אדם אסורים ברחיצה ביום המיתה והקבורה ובלילה שלאחריו ("פירושים וחידושים בירושלמי").


אומרים: **מאן תנא –** מי שנה (מי החכם ששנה את הברייתא לעיל, שסבור)**, אבל אסור ברחיצה כל שבעה? - רבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי) **–** הברייתא שנשנתה סתם היא משנת רבי נתן. אבל חכמים חלוקים על רבי נתן, וסבורים שאבל מותר ברחיצה (של כל גופו במים חמים). דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו אינם נמצאים לא במשנה ולא בברייתא שלפנינו, אבל לפני אמוראי ארץ ישראל היתה ברייתא שנשנו בה דברי רבי נתן וחכמים החולקים עליו**.**

ומספרים: **רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**. שאל לרבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **–** שאל (רבי אמי) את רבי חייא בר בא (בענין רחיצה באבל)**, והורי ליה: –** והורה (רבי חייא בר בא פסק הלכה) לו: אבל אסור ברחיצה **כל שבעה, כרבי נתן.**

ומספרים עוד: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**. שלח לרבי בא בר כהן** (במקבילה בברכות נוסף: **גבי רבי אחא**) **–** שלח (רבי יוסה) את רבי בא בר כוהן (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אצל רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (לשאול אותו בענין רחיצה באבל)**.**

**[**צריך להוסיף כאן: **אמר ליה: –** אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כוהן): **ולא כן:** – וכי לא כך: **רבי אמי הוה ליה עובדא. שאל לרבי חייה בר בא, והורי ליה: כל שבעה, כרבי נתן? –** הרי שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, ומה מקום לשאלתו של רבי יוסה? (נראה שהסופרים דילגו כאן מ"אמר ליה ולא כן" עד "אמר ליה ולא כן" בשל שוויון תחילות)**.]**

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי בא בר כוהן לרבי אחא): **ולא כן אלפן רבי:** – וכי לא כך לימד אותנו רבי (רבי יוסה, רבו של רבי בא בר כוהן): **רבי אמי הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**, ושאל לרבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **–** ושאל את רבי שמעון בן לקיש (בענין רחיצה באבל)**, והורי ליה: –** והורה לו: אבל אסור ברחיצה **כל שבעה, כרבי נתן? –** הרי שכבר ידע רבי יוסה מעשה זה, אלא שלא רצה לסמוך על הוראה זו, ולכן שלח לשאול. ואף שרבי יוסה שנה את המעשה בנוסח שונה קצת, אין הם אלא מעשה אחד.

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי אחא לרבי בא בר כוהן): **ודילמא תרין עובדין אינון –** ושמא שני מעשים (פסקי דין) הם (ואין הם מעשה אחד)**. אנן אמרין לה על דרבי חייה בר אבא –** אנו אומרים אותה (את המעשה האחד) על של רבי חייא בר בא (עליו או על הפסיקה שלו)**, ואתון אמרין לה על דרבי שמעון בן לקיש –** ואתם אומרים אותה (את המעשה השני) על של רבי שמעון בן לקיש (עליו או על הפסיקה שלו, שאירעו לרבי אמי שתי אבלויות, ופעם אחת הורה לו רבי חייא בר בא, והוא המעשה ששנה רבי אחא, ופעם שנייה הורה לו רבי שמעון בן לקיש, והוא המעשה ששנה רבי יוסה. וכיון שאפשר שיש שתי הוראות לאסור, הוראתו של רבי חייא בר בא והוראתו של רבי שמעון בן לקיש, ראוי לסמוך עליהן ("פירושים וחידושים בירושלמי"))**.** (והוסיף ואמר רבי אחא לרבי יוסה:) **ועוד –** ועוד יש להביא ראיה שאבל אסור ברחיצה כל שבעה, **מן הדא: –** מזאת (מהמעשה המובא להלן): **רבי חמא** (בר ביסא, תנא בדור החמישי) **אבוי דרב** (צריך לומר כמו במקבילה: דרב**י**) **הושעיה –** אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**, שאל לרבנן ואסרין** (ואסרון) **–** שאל (רבי חמא) את החכמים (בענין רחיצה באבל) ואסרו (ברחיצה כל שבעה)**.**

רבי אחא מוצאו מלוד, וכנראה התיישב אחר כך בקיסרין. רבי יוסה ישב בטבריה. באומרו "אנן אמרין לה" התכוון רבי אחא לחכמי קיסרין, ובאומרו "ואתון אמרין לה" התכוון לחכמי טבריה.


**רבי יוסה בעי –** שאל (כשחזר רבי בא בר כוהן משליחותו לרבי אחא ומסר לרבי יוסה את דברי רבי אחא שהעיד שחכמים הורו לרבי חמא לאסור, תמה רבי יוסה ואמר)**: היידן** (זה הוא לשון יחיד, ויש לתקן ללשון רבים: היילן) **רבנן? רבנן דהכא או רבנן מדרומא** (**ד**דרומא)**? –** אֵילו חכמים? (מי החכמים ששאל להם רבי חמא ואסרו ברחיצה כל שבעה?) האם החכמים של כאן (הגליל), או החכמים של הדרום (לוד)?

המעשה ברבי חמא אירע כשהיה בגליל, והיו שם גם חכמים מהדרום, ולכן שאל רבי יוסי, מי החכמים ששאל להם רבי חמא, האם החכמים של הגליל (רבי יהודה הנשיא וחבריו), או החכמים של הדרום שהיו בגליל.


ומשיבים: **אִין תימר: –** אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם **רבנן דהכא –** החכמים של כאן (הגליל), **- ניחא –** נוח (מובן)**; אִין תימר: –** (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם **רבנן דדרומא –** החכמים של הדרום, **-** יש לשאול: **רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?! –** (החכמים) הגדולים לפניו, והוא שואל את הקטנים?! (בתמיהה, שרבי חמא היה בגליל, וחכמי הגליל היו גדולים, וחכמי הדרום שהיו בגליל היו קטנים מהם, ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל לחכמי הדרום אלא לחכמי הגליל)**** כמו כן, **אִין תימר: –** אם תאמר:**** החכמים ששאל להם רבי חמא הם **רבנן דהכא –** החכמים של כאן (הגליל), **- ניחא –** נוח (מובן)**; אִין תימר: –** (אבל) אם תאמר: החכמים ששאל להם רבי חמא הם **רבנן דדרומא –** החכמים של הדרום, **-** יש לשאול: **אתון** (צריך לומר כמו במקבילה בברכות: **אינון**) **שריין ואינון אסרין?! –** הם מתירים והם אוסרים?! (בתמיהה, שלפי הברייתא להלן, חכמי הדרום מתירים רחיצה לאבל, ולפי המעשה ברבי חמא, החכמים שרבי חמא שאל להם אוסרים רחיצה לאבל, ולכן אין לך לומר שרבי חמא שאל לחכמי הדרום אלא לחכמי הגליל. מכאן משמע שהדרומיים נהגו במנהגי אבלות כמנהגם בדרום אפילו כשישבו בגליל) **דתני: –** ששנוי (שנו ברייתא בענין רחיצה באבל): **מקום שנהגו לרחוץ** (במקבילה בברכות: להרחיץ) **אחר המיטה - מרחיצין –** רחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו תלויה במנהג, ובמקום שנהגו האבלים התר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו - האבל מותר לרחוץ**, ובדרום - מרחיצין –** שבדרום (ארץ יהודה) נהגו האבלים התר ברחיצה בימי האבלות אחרי שהוציאו את המת מביתו (לאחר הוצאת המת מתחילה האבלות לכל הדברים שנאמרו באבל)**.**

רוב חכמי הדרום הידועים, שפעלו בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא ועד שלהי תקופת התלמוד, היו מלוד, שהיתה המרכז הגדול ביהודה, והיחיד שהתקיים ברציפות כל התקופה. לאחר מרד בר כוכבא לא חזרה לוד למעמדה כמרכז החשוב בארץ כמו שהיתה לפני המרד, אף שגם לאחר המרד היתה אחד המרכזים העיקריים. רוב החכמים הבולטים בלוד למדו גם בגליל, ואף זה סימן של ירידה לעומת המצב שלפני המרד, כשחכמי הגליל למדו ברובם ביבנה או בלוד. בספרות חכמינו (בירושלמי ובמדרשים) מופיע פעמים רבות הביטוי "דרום", ובעיקר "דרומא", ובתקופה שלאחר מרד בר כוכבא כוונתו ללוד.
אחד החכמים שפעל בלוד בדור שלאחר מרד בר כוכבא הוא רבי ביסא, אבי משפחת חכמים ידועה. דור לאחר מכן נזכר בנו, רבי חמא, וכן בר קפרא. שניהם שימשו יחד דיינים בלוד. הם למדו בגליל, אצל רבי יהודה הנשיא בבית מדרשו בציפורי. רבי חמא למד גם אצל רבי ישמעאל בר יוסי איש ציפורי, מזקני דורו של רבי יהודה הנשיא (ירושלמי נידה ב,א). הוא גלה מביתו ללמוד תורה וחזר לאחר שנים רבות לעירו (בבלי כתובות סב,ב). גלות כזו מלוד היתה רק לגליל, ששם היו מרכזי התורה בדור.
שיתוף הפעולה בין חכמי לוד וחכמי הגליל לא מנע מתחים בין המרכז בלוד למרכזי הגליל. הדבר החל בימי רבי יהודה הנשיא והתחזק בדורות שלאחריו. בירושלמי פסחים ה,ג התייחס רבי יונתן (שפעל בעיקר בציפורי) לאנשי לוד כאל גסי רוח, שאינם בני תורה. הביקורת שלו היתה בשל המתח בין ציפורי ללוד. בירושלמי כאן כינה רבי יוסי (חכם גלילי מרכזי בדור הרביעי לאמוראים) את חכמי הדרום (חכמי לוד) בזלזול "זעירייא". יש להסביר זאת במתח בין לוד לגליל ("לוד וחכמיה").

נראה שרבי יוסי שישב בטבריה שלח לשאול את רבי אחא שישב בקיסרין, משום שבאותו זמן לא היו "רברבייא קומוי" של רבי יוסי, ורבי אחא היה מגדולי האמוראים בדורו. נראה שבקיסרין נהגו היתר ברחיצה בימי האבלות, כמו בדרום, ושלא כמו בגליל, ברם רבי אחא השיב לרבי יוסי מהמעשה ברבי אמי שישב בטבריה, שהורה לו לנהוג כמנהג מקומו שנהגו איסור ברחיצה בימי האבלות.

**רברבייא קומוי והוא שאיל לזעירייא?!**
ב**ירושלמי שביעית** ט,ה אמרו: רבי יצחק בר רדיפה הוה ליה עובדא. אתא שאל לרבי ירמיה, אמר ליה: מה, אריוותא קמיך ואת שאל לתעלייא (אריות לפניך ואתה שואל לשועלים)?! - אתא שאל לרבי יאשיה, אמר ליה...


**אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מי** (התנא) **שהוא מתיר את הרחיצה** (במקבילה בברכות נוסף: **הזאת**) **–** התנא שחלוק על רבי נתן, וסבור שאבל מותר ברחיצה**, עושה אותה** (את הרחיצה) **כאכילה ושתייה** (וכשתייה) **–** וכמו שהאבל מותר באכילה ובשתייה, כך הוא מותר גם ברחיצה, שלדעתו רחיצה היא חיי נפש (בירושלמי נדרים יא,א אמרו, שנחלקו תנאים במשנה, האם רחיצה היא חיי נפש או לא)**.**

ואומרים: **הדא דאת מר** (=אמר) **–** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שאבל בימי אבלו אסור ברחיצה), **- ברחיצה שהיא של תענוג –** רק רחיצה שהיא להנאה אסורה בימי האבלות**; אבל ברחיצה שאינה של תענוג –** אלא שהיא צורך הכרחי, כגון להעביר זוהמה, או לרפואה, או שהוא איסטניס (חלש ומפונק), **- מותר –** רחיצה זו מותרת בימי האבלות**.**

ואומרים: (במקבילה בברכות נוסף: **כהדא**, וכן ב"שרידי הירושלמי" (הקטע ב"שרידי הירושלמי" במועד קטן הוא מברכות ("תעודה" א, עמוד 29 הערה 40)) – כזאת (ההלכה שאמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בימי האבלות, היא**** כמו העובדה הזאת)) **שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **עלו בו חטטין –** צמחו על עור גופו אבעבועות ופצעים מוגלתיים (כשהיה אבל)**. אתון ושאלון לרבי יסא: –** באו ושאלו את רבי יסא**** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מהו דיסחי? –** מהו שירחץ? (האם מותר לשמואל בר אבא לרחוץ בימי אבלותו?) **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יסא): **ואִין לא סחי** (בכתב יד רומי במקבילה: אין לא סחי, אבל במסירה שלפנינו במקבילה: דלא יסחי, וכן ב"שרידי הירושלמי")**, מיית הוא** (אפשר שיש לגרוס: אמר לון: **יסחי**, דלא (=דאין לא) סחי, מיית הוא. יש ראשונים שגרסו: אמר לון יסחי, אך גרסתם בהמשך שונה מהגרסה שלפנינו) **–** (ירחץ, ש)אם לא ירחץ (מי שעלו בו חטטים), מת הוא (מצטער הוא מאוד, ולכן מותר לו לרחוץ בימי אבלותו)**.**

ואומרים: **אִין כיני** (=כן היא) **–** אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג)**, אפילו בתשעה באב –** יהיה מותר לו לרחוץ אף בתשעה באב, אף על פי שתשעה באב אסור ברחיצה**. אִין כיני** (=כן היא) **–** אם כך היא (שמי שעלו בו חטטים - מותר לו לרחוץ בימי אבלותו, שזו רחיצה שאינה של תענוג)**, אפילו ביום הכיפורים –** יהיה מותר לו לרחוץ אף ביום הכיפורים, אף על פי שיום הכיפורים אסור ברחיצה (בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו אמרו, שרחיצה שאינה של תענוג מותרת בתשעה באב וביום הכיפורים)**.**

ומספרים: **רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) **ראו אותו טובל –** במים במקוה, כשהיה אבל**.** ואומרים, שאין יודעים למה טבל - **אִין לקירוייו –** אם טבל להיטהר מטומאת קרי שלו (שיצא ממנו זרע), שטבילה זו מותרת בימי האבלות, שעזרא תיקן טבילה לבעלי קרי כדי לעסוק בתורה ולהתפלל, וכיון שאינו טובל אלא לטהר עצמו מטומאת קרי, הוא דומה למי שהוא מלוכלך בטיט שמותר לרחוץ כדי להעביר את הזוהמה, שאינה רחיצה של תענוג, **- לא ידעין –** אין יודעים (אם טבל להיטהר מקריו)**; ואִין להקר גופו –** ואם טבל לקרר את גופו, והיה רבי יוסי בן חנינה סבור שטבילה זו מותרת בימי האבלות**,** מפני **שאֵין רחיצת צונין רחיצה –** רחיצת הגוף במים קרים אינה נחשבת רחיצה, **- לא ידעין –** אין יודעים (אם טבל להקר גופו)**.**

המילים "לא ידעין" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק כדרך הירושלמי.
לפי האופן האחד של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שרחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות, ולפי האופן השני של הספק, רבי יוסי בן חנינה סבור שאין רחיצה במים קרים רחיצה ומותרת בימי האבלות.
מי מקוה הם קרים, שאין טבילה במים חמים (בבלי ברכות כב,א ותענית יג,א).

ב**בבלי תענית** יג,א-ב אמרו: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כל שהוא משום אבל, כגון תשעה באב ואבל (רש"י: כל תענית שאסרו חכמים רחיצה משום אבל, כגון תשעה באב שהוא משום אבלות חורבן, וכל שכן אבל ממש שמתו לפניו, דאית ליה צערא טובא) - אסור בין בחמין בין בצונין.
אמר רבי אבא הכוהן משום רבי יוסי הכוהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי ברבי חנינא, ורחץ בצונין כל שבעה. - התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה (רש"י: כדקתני: שמתו בניו, שניהם, ולפיכך התירו לו).
אמר רבא: אבל - בחמין אסור ובצונין מותר. מאי טעמא? - מידי דהוה אבשרא וחמרא.
איכא דאמרי, אמר רבא: אבל - אסור בין בחמין בין בצונין. - מאי שנא מבשרא וחמרא? - התם לפכוחי פחדיה, הכא לתענוג.
והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו כל שבעה בין בחמין בין בצונין. אבל פניו ידיו ורגליו - בחמין אסור, בצונין מותר.

בבבלי נחלקו אמוראים, האם רחיצה במים קרים רחיצה ואסורה בימי האבלות או לא.
המעשה ברבי יוסי בן / ברבי חנינא מובא גם בבבלי. בבבלי נדחקו לומר שעשה כן משום שתכפוהו אבליו, כדי לקיים דעת האומר שאבל אסור לרחוץ כל גופו במים קרים, ולא אמרו שעשה כן בטבילת קרי, משום שבבבל הקלו בטבילת קרי (עיין ברכות כב,א), ואם אבל אסור ברחיצה במים קרים, אסור גם בטבילת קרי. ואולם בארץ ישראל החמירו בטבילת קרי (עיין ירושלמי ברכות ג,ד), ולכן בירושלמי הסתפקו מה רבי יוסי ברבי חנינא סבור.
לפי הבבלי, רבי יוסי ברבי חנינא סבור שרחיצה במים קרים רחיצה; ואילו בירושלמי הסתפקו מה הוא סבור.
לפי הנוסח האחד של דברי רבא בבבלי, רחיצה במים קרים היא כבשר ויין שמותרים לאבל. ובירושלמי אמרו, שמי שהוא מתיר את הרחיצה במים חמים עושה אותה כאכילה וכשתייה.
בבבלי החליטו אחרי משא ומתן ארוך, שאבל אסור ברחיצה במים קרים, ולא התירו אלא פניו ידיו ורגליו במים קרים. ואילו בירושלמי לא באו לידי מסקנה בשאלה זו.
• • •
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי יומא ח,א ותעניות א,ו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:18
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:18](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:18)

**(הורי רבי בא (בר** (מילה זו יתרה, ואינה במקבילות)**) כהן** (=כְּהָהֵן) **תנייא. הורי רבי אחא, בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו, שמותר להרחיצם במים.)**

שתי ההוראות של האמוראים רבי בא ורבי אחא נאמרו ביום הכיפורים. בברייתא שם נאמר, שאף שביום הכיפורים רחיצה במים קרים אסורה, מכל מקום אם ניטנפו רגליו מטבילן במים. רבי בא הורה כתנא של ברייתא זו, ורבי אחא הורה להתיר בשהרגליים קיהות, שאם התירו מפני הטינוף, כל שכן שיש להתיר בשיש קצת צער.
קטע זה הוא סופה של סוגיה בירושלמי יומא ותעניות בענין רחיצה בתענית ציבור, בתשעה באב וביום הכיפורים, ואינו שייך לכאן כלל.


**תני:** – שנוי (שנו ברייתא במסכת שמחות ה,יב): **אָבֵל** (מתאבל על אחד מקרוביו שמת) **ומנודה** (מורחק מתוך הציבור, שנידוהו חכמים)**** – שהאבל בימי אבלו והמנודה בימי נידויו אסורים בנעילת הסנדל, **שהיו מהלכין בדרך** – חוץ לעיר, **- מותרין בנעילת הסנדל** – משום שאינם מתכוונים לתענוג, אלא שלא יינגפו רגליהם מחמת הדרך ויצטערו**;** אבל **לכשיבואו לעיר - יחלוצו** – יסירו את נעליהם**. וכן** (כך הוא הדבר) **בתשעה באב, וכן בתענית ציבור** (בתענית שגוזרים בית דין על הציבור)**** – שאסורים בנעילת הסנדל**.**

ברייתא זו הובאה כאן לענין אבל, אלא שכשהעתיקו אותה מיומא ומתעניות למועד קטן, טעו והתחילו להעתיק לפני תחילתה והעתיקו עימה גם את הקטע שלפניה "הורי רבי בא... הורי רבי אחא..." שאינו שייך לה כלל. וממועד קטן הועתקה הסוגיה כולה כמו שהיא לברכות.

עד כאן המקבילה בירושלמי יומא ותעניות.

ב**תוספתא תעניות** א,ו שנו (בענין תענית ציבור): כל אלו שאמרו (במשנה תענית) אסורים בנעילת הסנדל - יוצא מן הכרך - נועל, הגיע לכרך - חולץ. וכן אתה אומר במנודה ובאבל.
וב**בבלי תענית** יג,א ו**מועד קטן** טו,ב אמרו: וכשאמרו (רש"י: בתענית ציבור) אסור בנעילת הסנדל - לא אמרו אלא בעיר, אבל בדרך - מותר. הא כיצד? - יצא לדרך (רש"י: חוץ לעיר) - נועל, הגיע לעיר - חולץ. וכן אתה מוצא במנודה ובאבל.
וב**מסכת שמחות** ה,יב שנו: אבל ומנודה שהיו מהלכים בדרך - מותרים בנעילת הסנדל, וכיוון שהגיעו לעיר יחלוצו; וכן בתשעה באב, וכן בתענית ציבור.

בירושלמי ובמסכת שמחות נאמרה הלכה זו בעיקרה באבל ובמנודה, והוסיפו שכן הוא גם בתשעה באב ובתענית ציבור. ובתוספתא ובבבלי נאמרה הלכה זו לענין תענית ציבור, והוסיפו שכן הוא גם במנודה ובאבל.
• • •
כיון שהביאו לעיל ברייתא, שרחיצה אחר המיטה תלויה במנהג, ובדרום רוחצים, מביאים כאן ברייתא דומה, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובדרום שואלים.
ב**מסכת שמחות** יד,יב שנו: הרואה אבל בתוך שלושים יום - אינו שואל בשלומו, לאחר שלושים יום - שואל בשלומו.
הרי שאין שואלים בשלום האבל כל שלושים ימי האבלות (וראה בבלי מועד קטן כא,ב).


אומרים: **תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **מקום שנהגו לשאול בשלום אבילים בשבת - שואלין –** שאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ובמקום שנהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת - מותר לשאול בשלום אבל בשבת, מפני שאין אבלות בשבת**, ובדרום - שואלין –** שבדרום (ארץ יהודה) נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת**.**

ואומרים: (ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי בברכות נוסף: **כהדא:** – כזאת (ההלכה שאמרו, ששאילה בשלום אבלים בשבת תלויה במנהג, ושבדרום נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת, היא**** כמו העובדה הזאת:) **רבי הושעיה ר**ו**בא** – רבי הושעיה הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, היה מן הדרום), **אזל לחד אתר** – הלך למקום אחד**, חמא אבילייא בשובתא ושאל בון** – ראה (ניחם) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם)**, אמר** (במקבילה בברכות נוסף: **לון**)**:** – אמר להם (רבי הושעיה לאבלים): **אני איני יודע מנהג מקומכם** – אינני יודע האם במקומכם נוהגים התר בשאילה בשלום אבלים בשבת או לא**, אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו** – שבמקומו של רבי הושעיה (בדרום) נהגו התר בשאילה בשלום אבלים בשבת**.**

רבי הושעיה רבה, בנו של רבי חמא בר ביסא, היה מלוד ולמד בה, ואחר כך עבר לציפורי והיה מתלמידיו המובהקים של רבי יהודה הנשיא. לבסוף השתקע בקיסריה, עמד בראש בית מדרשה והפכה לאחד המרכזים החשובים בארץ ישראל. הוא מכנה את מנהג הדרום לשאול בשלום אבל בשבת "מנהג מקומנו", כלומר מנהג קיסריה, בניגוד לגליל ששם לא נהגו כך. מקור המנהג היה בלוד עיר הולדתו, אף על פי שרוב לימודיו היו בגליל. בירושלמי כתובות ד,טו אמרו בנוגע להבדל שבין יהודה לגליל, שבקיסריה נהגו כמנהג יהודה ("לוד וחכמיה").


ומספרים עוד: **רבי יוסי בירבי חלפתא** (תנא בדור הרביעי, מושבו היה בציפורי, עיר בגליל התחתון) **הוה משבח בירבי** (ברבי) **מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **קומי ציפוראיי:** – היה משבח את רבי מאיר לפני הציפוריים (אנשי ציפורי): **אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע** – כך אמר רבי יוסי על רבי מאיר**. חד זמן חמא אבילייא בש**ו**בתא ושאל בון** – פעם אחת ראה (ניחם רבי מאיר בציפורי) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם)**. - אמרין ליה:** – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): **רבי, אהנו** (=אהן הוא) **דאת מתני שבחיה?** – האם זה (רבי מאיר) הוא שאתה מספר בשבחו? (שבגליל לא היו שואלים בשלום אבלים בשבת, ולכן תמהו עליו) **- אמר לון:** – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): **מה עבד?** (במקבילה בברכות: מה עיסקיה?)**** – מה עשה (רבי מאיר, שאתם תמהים עליו)? **- אמרו** (אמרין) **ליה:** – אמרו לו (אנשי ציפורי לרבי יוסי): **חמא אביליא בשובתא ושאל בון** – ראה (ניחם רבי מאיר) אבלים בשבת ושאל בהם (שאל בשלומם)**. - אמר לון:** – אמר להם (רבי יוסי לאנשי ציפורי): **בעיי** (בעיין) **אתון מידע מהו חייליה?** – האם רוצים אתם לדעת מה הוא כוחו (מה נימוקו של רבי מאיר במה שעשה)? **בא להודיענו שאין אבל בשבת** – רבי מאיר רצה להודיע לנו שההלכה היא שאין אבלות נוהגת בשבת, ולהלכה שאילה בשלום אבלים בשבת מותרת, ואי שאילה בשלום אבלים בשבת במקומנו אינה אלא מנהג**.**

עיקר מושבו של רבי מאיר היה בטבריה. מקומו של רבי יוסי היה בציפורי, שהוגלה לשם על ידי המלכות. רבי מאיר לא נהג כמנהג הגליל אלא כמנהג יהודה, כיון שרבותיו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שלמד אצלם היו בדרום. רבי מאיר נהג בדרכם של אנשי יהודה בעניני אבלות, ואף בשעה שהיה בגליל. בניגוד לבני הגליל, הוא שאל בשלומו של האבל אף בשבת. בעשותו כך עורר את תרעומתם של אנשי ציפורי, שאמרו זאת לרבי יוסי בן חלפתא, שניסה לשכנעם לקבל את מועמדותו של רבי מאיר לעמוד בראש בית המדרש המקומי שבעירם.

בענינים רבים התפתחה מסורת של הלכה בגליל, השונה מזו שנהגה ביהודה. אנשי יהודה וחכמיה המשיכו להחזיק במנהגי הדרום גם כשעזבו את מקומם, כמו שמסופר לעיל על רבי הושעיה. נראה שאנשי יהודה ראו בשמירת מסורתם דרך להבטיח את עצמאות המרכז בדרום. עצמאות זו גרמה מתיחות בין הדרום להגליל והתבטאות חריפה מצידם של חכמי הגליל כלפי אנשי הדרום. על הזלזול בחכמי הדרום יש ללמוד מהאמור לעיל, שהשתמשו בתואר "רברבייא" לחכמי הגליל, ולחכמי הדרום בתואר "זעירייא".

**אדם קדוש**
בבבלי סנהדרין כג,א כינה ריש לקיש את רבי מאיר "פה קדוש".


ואומרים: מניין שאין אבל בשבת? - **דכתיב** (במקבילה בברכות: הדא היא דכתיב)**:** – שכתוב:**** "בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י,כב) – ברכת ה' תביא עושר למבורך, וזה שזכה לברכת ה' לא יוסיף עצב עם הברכה, ודורשים: **"בִּרְכַּת י'י הִיא תַעֲשִׁיר" - זו ברכת שבת** – שה' בירך את השבת בבריאת העולם, שהיא תהיה מביאה עשירות לשומריה**, "וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּה" - זו אבילות** – שאדם מתאבל על מתו, ובשבת אין לאבל להמשיך להתאבל על המת, שאין לנהוג אבלות בשבת**,** ואין עצב אלא אבלות, **כמה דת** (=דאת) **אמר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר באבל דוד על אבשלום): **"נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ"** (שמואל ב יט,ג)**** – דוד התאבל על מיתת בנו; הרי שעצב זו אבלות**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

ב**תוספתא פסחים** ג,טז שנו: מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת - שואלים, מקום שנהגו שלא לשאול - אין שואלים.
וב**מסכת שמחות** י,טו שנו: ביהודה (בדרום) נותנים שלום בכניסתם וביציאתם, ובגליל לא היו נותנים לא בכניסתם ולא ביציאתם. אמר רבי יוסי: ביהודה מפני מה נותנים שלום בכניסתם וביציאתם? - מפני שאין אבלות בשבת.

ביהודה היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו בשבת, שרק בשבת היו האבלים הולכים לבית הכנסת. גם בגליל היו האבלים הולכים לבית הכנסת בשבת, אבל לא היו שואלים בשלום האבלים בכניסתם לבית הכנסת וביציאתם ממנו.

ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי הושעיה אזל לחד אתר. מצאם (את האבלים) שהם עומדים בשורה בשבת (להתנחם מאחרים), אמר להם (לאבלים): לית אנא ידע מה הוא מנהגכון, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו.
רבי יוסי בר חלפתא הוה מתני שבחא דרבי מאיר קמי ציפוראי, אמר להם: אדם גדול, אדם קדוש. פעם אחת מצאם עומדים בשורה בשבת, אמר להם: שלום עליכם. - אמרין ליה: דין הוא דאת משבח ביה? - אמר להם: דעו שבחו של אותו האיש, שבא להודיענו שאין אבל בשבת.
ומניין שאין אבל בשבת? - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מייתי לה מהכא: "ברכת י'י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עימה" (משלי י,כב), "ברכת י'י היא תעשיר" - "ויברך אלוהים את יום השביעי" (בראשית ב,ג), "ולא יוסיף עצב עימה" - זה האבל, היך מה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט,ג).

סדר הדברים כאן ולהלן בבראשית רבה שונה מהסדר בירושלמי. הדברים שהובאו כאן מבראשית רבה הם לפי הסדר בירושלמי.
לפי בראשית רבה, רבי הושעיה ורבי מאיר מצאו את האבלים עומדים בשורה בשבת.
בירושלמי ברכות ג,ב וסנהדרין ב,ב אמרו: אמר רבי חנינה: בראשונה היו משפחות עומדות (בשורה לנחם אבלים) והאבלים עוברים (להתנחם). משרבת תחרות בציפורין, התקין רבי יוסי בר חלפתא שיהו משפחות עוברות (לנחם אבלים) והאבלים עומדים (בשורה להתנחם).
הרי שהתקין רבי יוסי שיהיו האבלים עומדים בשורה.

ב**פסיקתא רבתי** פרשה מו נאמר: "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י,כב) - שבת מעשרת שומריה כהעשר יוסף מוקר שבי.

ב**בבלי מועד קטן** כג,א-ב אמרו: בני יהודה ובני גלילא, הני אמרי: יש אבלות בשבת, והני אמרי: אין אבלות בשבת.

בבבלי לא אמרו מי אומרים יש אבלות בשבת ומי אומרים אין אבלות בשבת, אבל מן הירושלמי אנו למדים, שבני הגליל אומרים יש אבלות בשבת, ובני יהודה (הדרום) אומרים אין אבלות בשבת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:19
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:19](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:19)

אומרים (בענין אבלות בשבת): **שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: פח"ז - חובה** – שלושה דברים, שראשי תיבותיהם פח"ז, האבל חייב לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות**; נת"ר - רשות** – שלושה דברים, שראשי תיבותיהם נת"ר, האבל רשאי לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות**.** ופירוש הדברים: **פריעת ראש** – גילוי הראש**, חזירת קרע** – החזרת הקרע שבבגד לאחור**, זקיפת המיטה** – הקמת המיטה, **- חובה** – שבשבעת ימי האבלות האבל חייב לכסות את ראשו, ושיהיה הקרע שבבגדו לפניו שייראה לכל מי שבא אצלו לנחמו, ולכפות (להפוך) את מיטתו; ובשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל חייב לגלות את ראשו שהיה מכוסה, ולהחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו שלא ייראה, ולזקוף את מיטתו שהיתה כפויה (הפוכה), כדי שלא ייראה כאבל, שדברים אלה הם סימנים מובהקים לאבלות**; נעילת סנדל, תשמיש המיטה, רחיצה - רשות** – שבשבעת ימי האבלות האבל אסור לנעול את סנדליו ולשמש את מיטתו ולרחוץ את גופו; ובשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לנעול את סנדליו ולשמש את מיטתו ולרחוץ את פניו וידיו ורגליו במים חמים (שחוממו בערב שבת, וכן לרחוץ את כל גופו במים צוננים אף אם אבל אסור ברחיצת כל גופו במים צוננים), אבל אם רצה - נוהג בשלושה דברים אלה אבלות, לפי שלא כל אדם נועלים סנדלים ומשמשים ורוחצים, ואם האבל אינו עושה אותם בשבת, אינו נראה כאבל**.**

ומספרים: **חד תלמיד מן דשמואל שימש מיטתו** – תלמיד אחד משל שמואל שימש מיטתו (בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, שעשה על פי מה שאמר שמואל, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש מיטתו)**. שמע שמואל ואיקפד עלוי ומית** – שמע שמואל (ששימש התלמיד מיטתו) והקפיד (התרגז) עליו ומת (התלמיד, מחמת הקפדתו של שמואל)**. אמר** (שמואל)**: להלכה איתאמרת** – להלכה נאמרה (המימרה שאמרתי, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש מיטתו, נאמרה להלכה)**, דילמא למעשה?** – שמא למעשה? (בתמיהה. האם המימרה שאמרתי נאמרה למעשה? שבוודאי לא נאמרה המימרה למעשה, ולכן הקפיד שמואל על התלמיד שעשה על פי מה שאמר להלכה ולא למעשה)

ב**בבלי בבא בתרא** קל,ב אמרו: תנו רבנן: אין למדים הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאל ואמרו לו הלכה למעשה - ילך ויעשה מעשה.
וב**ירושלמי פאה** ב,ו ו**חגיגה** א,ח אמרו: רבי חנניה בשם שמואל: אין למדים (הלכה למעשה) מן ההורייה (ההוראה שהורה חכם לרבים).

תלמידו של שמואל למד הלכה למעשה מן ההוראה שהורה שמואל רבו, בניגוד לדברי שמואל עצמו שאין למדים מן ההוראה, ולכן הקפיד שמואל על תלמידו.


ואומרים (בענין אבלות בשבת): **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: ח"ז - חובה** – שני דברים, שראשי תיבותיהם ח"ז, האבל חייב לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות**; פ"ן - רשות** – שני דברים, שראשי תיבותיהם פ"ן, האבל רשאי לעשותם בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות**. חזירת קרע, זקיפת המיטה - חובה** – בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל חייב להחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו ולזקוף את מיטתו, כדי שלא ייראה כאבל**; פריעת ראש, נעילת סנדל - רשות** – בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לגלות את ראשו ולנעול את סנדליו, אבל אם רצה - נוהג בשני דברים אלה אבלות, לפי שלא כל אדם נועלים סנדלים, וכן אינם רגילים לגלות את ראשם, ואם האבל אינו נועל סנדליו ואינו מגלה את ראשו בשבת, אינו נראה כאבל. רב חלוק על שמואל בפריעת הראש, אבל בתשמיש המיטה וברחיצה שניהם שווים**.**

ומספרים: **תרין בנוי דרבי** (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים) **נפקון, חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי, וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי** – שני בניו של רבי (כשהיו אבלים) יצאו (חוץ לבית, ברשות הרבים או בחצר, בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות), אחד (מבניו של רבי יצא כש)ראשו מגולה (בלי כיסוי כאבל) ומופשט (חלוץ) סנדליו (שעשה כשמואל, שבשבת האבל חייב לגלות את ראשו ואינו חייב לנעול את סנדליו), ואחד (מבניו של רבי יצא כש)ראשו מכוסה (כאבל) ולבוש (נעול) סנדליו (שעשה כרב, שבשבת האבל אינו חייב לגלות את ראשו ורשאי לנעול את סנדליו)**.**

ומספרים עוד: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **סלק לגבי רבי גוריון** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**** – עלה אצל רבי גוריון (כשהיה אבל, לביתו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, כדי להראות לו פנים)**. נפק לגביה לביש סנדלוי** – יצא (רבי גוריון) אצלו (אצל רבי יונה, כשהוא) לבוש (נעול) סנדליו (כדי להראות שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לנעול את סנדליו)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יונה לרבי גוריון): **מה** (מילת תמיהה)**, את סבר דילפינן עובדא מינך?** – וכי אתה סובר (חושב) שאנו לומדים מעשה (לומדים פסק הלכה למעשה) ממך (לנהוג כמוך בנעילת הסנדל בשבת)? **לא ילפין עובדא מן בר נש זעיר!** – אין לומדים מעשה מאדם קטן (לא חשוב שכמוך)! - רבי יונה סבר, שלא היה לו לרבי גוריון לצאת אצלו נעול סנדליו, מפני שרק אדם גדול שלומדים ממנו הלכה יש לו להראות לאחרים את הדין, אבל לא אדם פשוט.

ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: אמר רב: חזרה, זקיפה - חובה; פריעה, נעילה - רשות. חזרת קרע וזקיפת המיטה - חובה; פריעת הראש ונעילת הסנדל - רשות. שמואל אמר: פריעה, חזרה, זקיפה - חובה; נעילה, תשמיש, רחיצה - רשות. פריעת הראש וחזרת קרע וזקיפת המיטה - חובה; נעילת הסנדל ותשמיש המיטה ורחיצה - רשות.
חד תלמיד מן דשמואל שימש מיטתו, הלך ורחץ. אמר לו: להלכה אמרתי לך, שמא למעשה? איקפד עלוהי ומית.
תרין בנוי דרבי, חד מנהון נפק ראשיה מכסי ולביש סנדלוי, ואוחרנא נפק חפי (יחף) וראשיה מגלי.
רבי יונה אזל למחזייה אפין (הלך בשבת להראות לו פנים) לאחוי דרבי גוריון. נפק (אחיו של רבי גוריון) לגביה לביש סנדלא. אמר ליה: אמור לרבי גוריון אחוך: לית ילפין עובדא מבר נש זעיר!

לפי בראשית רבה, תלמידו של שמואל גם רחץ בשבת שבימי אבלו.
לפי הירושלמי, רבי גוריון עצמו היה אבל; ולפי בראשית רבה, אחיו של רבי גוריון היה אבל, ועשה על פי רבי גוריון. לפי בראשית רבה, רבי יונה קרא את אחיו של רבי גוריון "אדם קטן"; ולפי הירושלמי קרא רבי יונה את רבי גוריון עצמו "אדם קטן".

ב**מסכת שמחות** י,י שנו: ליל שבת בין השמשות מגלה את ראשו, במוצאי שבת חוזר ומכסה אותו; ליל שבת בין השמשות זוקף את המיטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה; ליל שבת בין השמשות נועל את הסנדל, במוצאי שבת חוזר וחולצו; ליל שבת בין השמשות הופך קרע לאחוריו, במוצאי שבת הופכו לפניו, ואם יש לו אחר - נותנו על גביו בשביל כבוד השבת.

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: בעא מיניה מר יוחני משמואל: יש אבלות בשבת או אין אבלות בשבת? - אמר ליה: אין אבלות בשבת.
יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מיטתו בימי אבלו (כולל שבת) - חייב מיתה (ריטב"א: מיתה מדרבנן קאמר, לפי שכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים). אמר להו רב פפא: אסור אתמר (רבנו יחיאל: אבל מיתה ליכא אלא איסורא), ומשמיה דרבי יוחנן אתמר (רבנו יחיאל: אף בשבת קאמר, דלרבי יוחנן דברים שבצנעה נוהג).
אמר רפרם בר פפא: תנא באבל רבתי (מסכת שמחות): אבל אסור לשמש מיטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו (רש"י: כל גופו; ואיכא דאמרי: אבר שלו) (הברייתא אינה במסכת שמחות שלפנינו).
אמר שמואל: פח"ז - חובה; נת"ר - רשות. פריעת הראש (רבנו יחיאל: גילוי הראש. רש"י: שמגלה האבל ראשו בשבת, ואינו מתעטף), חזרת קרע לאחוריו (רבנו יחיאל: שבימי החול של שבעת ימי אבלו קרעו לפניו, ובשבת מחזיר קרעו לאחוריו), זקיפת המיטה (רבנו יחיאל: שבימי החול של שבעת ימי אבלו מיטתו כפויה, ובשבת זוקפה) - חובה (רש"י: בשבת. רבנו יחיאל: שאין לך אדם עושה עטיפת הראש וקרע לפניו וכפיית המיטה אלא אבלים, וכל מי שבא אצלו לנחמו רואה ויודע שמחמת אבלות הוא עושה); נעילת הסנדל (רבנו יחיאל: שבחול בימי אבלו הוא אסור בנעילת סנדל, ובשבת היא רשות, שאם רצה נועל סנדלים ואם רצה אינו נועל), תשמיש המיטה (רבנו יחיאל: הוא רשות, שאם רצה משמש ואם רצה אינו משמש, דלא מנכרא מילתא דמשום אבל אינו משמש), רחיצת ידיים ורגליים בחמין - רשות (רבנו יחיאל: אם רצה רוחץ בחמין שהוחמו מערב שבת, דאילו אם הוחמו בשבת אסור לרחוץ בהם, ואם רצה אינו רוחץ, דלא מנכרא מילתא דמשום אבל אינו רוחץ). ורב אמר: אף פריעת הראש - רשות.
ושמואל, מאי שנא נעילת הסנדל דרשות, דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו (רש"י: בשבת, ולא מוכח שאבל הוא), פריעת הראש נמי לאו כולי עלמא עבידי דמגלו רישייהו (רש"י: בשבת, ואף על פי שמתעטף, לא מחזי כאבל)! - שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: כל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים - אינה עטיפה (רבנו יחיאל: בחול בימי אבלו צריך לעשות עטיפה כעטיפת הישמעאלים. רש"י: הלכך, כיון דכל ימי אבלו מתעטף כישמעאלים, אם אינו נוטלה בשבת - נראה כנוהג אבלות, דכולי עלמא לא נהיגי בעטיפה זו, אלא אבלים בלבד. ריטב"א: אבל רב סבר, שאף על פי שאינה כעטיפת ישמעאלים עטיפה היא, וכיון שכן, כי אזיל בשבת בכיסוי הראש לא מנכר דמשום אבלות הוא. רבנו יחיאל: רב סבר, שעטיפת הראש דאבל אף בחול אינה אלא כיסוי הראש בעלמא, ןאם כן אף בשבת הוא יכול לעשות כן, ולא מנכרא מילתא דאבל, כיון דכולי עלמא אינם פורעים ראשם לילך לגמרי בגילוי הראש).
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו (רש"י: פריעת הראש בשבת) אלא שאין לו מנעלים ברגליו (רבנו יחיאל: שלא יאמרו משום אבל הוא עושה), אבל יש לו מנעלים ברגליו - מנעליו מוכיחים עליו (רש"י: דאינו אבל, אבל לגלות ראשו - אינו צריך, ואם בא להתעטף, אפילו כעטיפת הישמעאלים - אין בכך כלום).
תניא: אבל, כל שבעה - קרעו לפניו. בשבת - קרעו לאחוריו.
אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה (רש"י: בשבת, משום עטיפה, דנהיג אבלות), ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת? - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצנעה נוהג (רבנו יחיאל: דמאי דעביד אינש בביתיה כי ליכא אינשי גביה - צנעה הוא).

בבבלי אמרו משמו של שמואל, שאבל ששימש מיטתו בימי אבלו (אף בשבת) - חייב מיתה, ואמרו עוד, שמעשה באחד ששימש מיטתו בימי אבלו ומת, וזהו כמו שסיפרו בירושלמי על תלמידו של שמואל.
דברי שמואל בבבלי הם כדבריו בירושלמי. בירושלמי לא דיבר רב בתשמיש וברחיצה, ובבבלי מבואר שרב מודה בהם לשמואל שהם רשות ואינו חולק אלא בפריעת הראש.
אפשר ששני בניו של רבי, שמסופר עליהם בירושלמי, עשו כדברי רבי יעקב בשם רבי יוחנן בבבלי, שמי שאינו נועל סנדליו חייב לפרוע ראשו, ומי שנועל סנדליו אינו חייב לפרוע ראשו, ולכן אחד מבניו של רבי יצא כשראשו מגולה וחלוץ סנדליו, ואחד מבניו של רבי יצא כשראשו מכוסה ונעול סנדליו, שסנדליו הוכיחו עליו שאינו נוהג אבלות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:20
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:20](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:20)

לעיל שנינו: אלו דברים שאבל אסור בהם כל שבעה... **ומלקרות בתורה**, ומלשנות מדרש, הלכות והגדות**.**

אומרים: מניין שאבל אסור בתלמוד תורה? - **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** נאמר (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): **"**וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת **וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר"** (איוב ב,יג) – רעי איוב, שבאו אליו לנחמו, נהגו מנהג אבלים וקיימו שבעה ימים של אבלות ושתקו, ודורשים מייתור המילה "דָּבָר", **- ואפילו דבר של תורה** – רעי איוב שתקו ולא דיברו אליו אפילו דברי תורה, ומכאן שאבל אסור בתלמוד תורה**. - אמר ליה** – אמר לו (לרבי יוחנן) **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כל גרמיה אילו תנא לא הוה מיית** [ואת אמר הכין?!]**** – כל עצמו (של המת), אילו שנה (היה לומד), לא היה מת (המת לא מת אלא בגלל שלא למד), ואתה אומר כך (שהאבל בימי אבלו לא ילמד?! (בתמיהה)) - כך תמה רבי שמעון בן לקיש על רבי יוחנן, שסבור שאבל אסור בתלמוד תורה. הרי שרבי שמעון בן לקיש סבור שאבל מותר בתלמוד תורה**.**

שאלה בסגנון "כל עצמו..., ואת אמר הכין?!" מופיעה בירושלמי פסחים ט,ג, סוטה א,ח, בבא קמא ז,א ובבא בתרא ד,ה.


ושואלים: **מאי כדון?** – מה עתה? (עכשיו שרבי שמעון בן לקיש חלוק על רבי יוחנן וסבור שאבל מותר בתלמוד תורה, איך הוא מפרש את הכתוב באיוב?) **-** ומשיבים: רבי שמעון בן לקיש מפרש את הכתוב באיוב, **כיי** (=כההיא) **דאמר** – כמו אותה (מימרה) שאמר **רבי יודה בר פזי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן: בשלא היו יודעין במה לפתוח לו** – רעי איוב שתקו ולא ניחמו אותו, משום שנדהמו מגודל האסון ולא ידעו במה להתחיל לנחם את איוב**, אם בגופו** – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לגופו, שלקה ובאו עליו ייסורים**, אם בממונו** – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לממונו, שניטל ממנו**, אם בנפש בניו ובנ**ו**תיו** – האם להתחיל לנחמו על מה שאירע לחיי בניו ובנותיו, שמתו**.**

ב**בבלי מועד קטן** טו,א אמרו: אבל אסור בדברי תורה, - דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל: "דום" (יחזקאל כד).

בבבלי למדו איסור תלמוד תורה ממה שנאמר ליחזקאל, ובירושלמי למדו ממה שנאמר באיוב.

ב**בבלי מועד קטן** כח,ב אמרו: אין מנחמים רשאים לפתוח ולדבר דבר עד שיפתח אבל (רש"י: בצערו), שנאמר: "וישבו איתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר" (איוב ב,יג), וכתיב בתריה: "אחרי כן פתח איוב את פיהו... ויען איוב" (איוב ב,יד-ג,א), והדר "ויען אליפז התימני" (איוב ד,א).

ממה שאמרו בירושלמי, שרעי איוב שתקו משום שלא ידעו במה להתחיל לנחם את איוב, משמע שאילו היו יודעים במה להתחיל לנחם היו פותחים אפילו לפני שיפתח איוב, וזה שלא כמו מה שאמרו בבבלי.


כיון שאמר רבי שמעון בן לקיש, שהמת לא מת אלא בגלל שלא למד, מביאים סיפורים על שניים שמתו כשהפסיקו מללמוד.

ומספרים: **חד תלמיד מן דרב חסדא** (אמורא בבלי בדור השני-השלישי) **איבאש** – תלמיד אחד משל רב חסדא חלה**. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה** – שלח לו (רב חסדא לתלמיד) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (כדי שלא ימות התלמיד שחלה)**. איתעביד קומיהון כמין חיוי ואפסקון ודמך** – נעשה לפניהם כמין (מעין) נחש והפסיקו (את לימודם, כיון שנבהלו) ונפטר (התלמיד שחלה)**.**

ב**בבלי מועד קטן** כח,א סיפרו כעין זה על רב חסדא עצמו: רב חסדא לא היה יכול לו (לא היה מלאך המוות יכול לקרוב אצלו), שלא היה פיו שותק מלימודו. הלך וישב על הארז של בית המדרש, פקע (נתבקע) הארז מתחתיו ושתק (פסק רב חסדא מלימודו מתוך שנבהל) ויכל לו (מלאך המוות).


ומספרים עוד: **חד תלמיד מן דבר פדיה** (רבי יהודה בן פדיה, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **איבאש** – תלמיד אחד משל בר פדיה חלה**. שלח ליה תרין תלמידין דיתנון עימיה** – שלח לו (בר פדיה לתלמיד) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (כדי שלא ימות התלמיד שחלה)**. איתעביד קומיהון כמין כובא** (המגיה במסירה שלפנינו הגיה: כו**כ**בא) **ואפסקון ודמך** – נעשה לפניהם כמין (מעין) קוץ (לפי הגהת המגיה: כוכב) והפסיקו (את לימודם, כיון שנבהלו) ונפטר (התלמיד שחלה)**.**

ואומרים: **תני: –** שנוי (שנו ברייתא בענין תשעה באב): **אֲבָל שונה הוא במקום שאינו רגיל –** האיסורים הנוהגים בשבעת ימי האבלות נוהגים בתשעה באב, ואדם אסור בתלמוד תורה בתשעה באב, אבל מותר לשנות (ללמוד) במשנה במקום שאינו רגיל לשנות. הרי שמותר לאבל בימי אבלו לשנות במקום שאינו רגיל**.**

ואומרים: ההלכה שאמרו, שאבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**. שלח ליה רבי יוחנן תרין תלמידין דיתנון עימיה** – שלח לו רבי יוחנן (לרבי אסי) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (בימי אבלו)**.** ואומרים, שאין יודעים למה שלח לו רבי יוחנן שני תלמידים שילמדו עימו - **אִין משום דשרי –** אם משום שמותר (אם שלח לו משום שמותר לאבל ללמוד תורה), **- לא ידעין –** אין יודעים (אם משום כך)**; ואִין מש**ו**ם דלא רגיל –** ואם משום שאינו רגיל (אם שלח לו משום שרבי אסי אינו חכם גדול, ויש במשנה מקום שאינו רגיל לשנות, ומותר לאבל לשנות במקום שאינו רגיל), **- לא ידעין –** אין יודעים (אם משום כך)**.**

המילים "לא ידעין" הוכפלו בכל אחד מאופני הספק כדרך הירושלמי.
לפי האופן האחד של הספק, רבי יוחנן סבור שאבל מותר בתלמוד תורה, שחזר בו רבי יוחנן ממה שדרש לעיל מן הכתוב באיוב; ולפי האופן השני של הספק, רבי יוחנן סבור שאבל אסור בתלמוד תורה, שלא חזר בו רבי יוחנן ממה שדרש לעיל מן הכתוב באיוב, אבל מותר לשנות במקום שאינו רגיל.


ותמהים: **ורבי יסא לא רגיל? –** וכי רבי אסי אינו רגיל (אינו חכם גדול)? (ואיך אפשר לומר, ששלח לו רבי יוחנן שני תלמידים משום שרבי אסי אינו רגיל?) **-** ומשיבים: **אלא כגון אילין מיליהון דרבנן, דבר נש מישתאיל בהון וקיים ליה כמאן דלא רגיל –** אלא כגון אלה דבריהם של חכמים, שאדם נשאל בהם ומעמיד אותו (מעמיד את עצמו, שמתאפק ואינו עונה מיד), כמי שאינו רגיל (שעושה את עצמו כאילו אינו רגיל (אינו חכם גדול). ואף רבי אסי, כששלח לו רבי יוחנן שני תלמידים שילמדו עימו, עשה את עצמו כמי שאינו רגיל (כמי שאינו חכם גדול))**.**

ב**בבלי תענית** ל,א אמרו: תנו רבנן: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב (ריטב"א: כל מצוות לא תעשה הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב, אבל מצוות עשה שבאבל אינן בתשעה באב, שאינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש ואין צריך לומר בקריעה שאינה ממצות אבלות): אסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות (רש"י: דכתיב "פיקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהילים יט)). אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות (רש"י: דכיון דלא ידע, אית ליה צערא)... רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות...

קטע הברייתא "אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל", שהובא בירושלמי כאן, הוא מהברייתא הזו שבבבלי.

לא רגיל
'רגיל' הוא שם נרדף לחכם, והוא תואר לחכם גדול, והוא יותר גדול מחכם סתם ("הירושלמי כפשוטו" עירובין ג,ה ו"תוספתא כפשוטה" עירובין ג,א).


ומספרים עוד: **רבי יוסי בר פיטרס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**, חמוי דרבי יהושע בן לוי קדמייא –** חמיו של רבי יהושע בן לוי הראשון (כלומר, חמיו הראשון של רבי יהושע בן לוי)**, הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**. שלח ליה בר קפרא** (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) **תרין תלמידין דיתנון עימיה** – שלח לו בר קפרא (לרבי יוסי בר פיטרס) שני תלמידים שישנו (ילמדו) עימו (בימי אבלו)**.** ואומרים, שאין יודעים למה שלח לו בר קפרא שני תלמידים שילמדו עימו - **אִין דשרי –** אם משום שמותר (אם שלח לו משום שמותר לאבל ללמוד תורה), **- לא ידעין –** אין יודעים (אם משום כך)**; ואִין מש**ו**ם שהיה להוט אחר התורה –** ואם שלח לו משום שהיה רבי יוסי בר פיטרס משתוקק מאוד ללמוד את התורה, ומותר לאבל ללמוד אם היה להוט אחר התורה, **- לא ידעין –** אין יודעים (אם משום כך)**.**

ואומרים: **ותני כן: –** ושנוי (שנו ברייתא) כך: **אם היה להוט אחר התורה - מותר –** לאבל בימי אבלו ללמוד**.**

לפי האופן האחד של הספק, בר קפרא סבור שאבל מותר בתלמוד תורה; ולפי האופן השני של הספק, בר קפרא סבור שאבל אסור בתלמוד תורה, אבל מותר ללמוד אם היה להוט אחר התורה.

אבל אסור בתלמוד תורה, משום שיש בלימוד הנאה. אבל מותר ללמוד בדבר שאינו רגיל, שאינו הנאה כל כך. ומי שהוא להוט אחר התורה מותר ללמוד, שכן מניעת לימוד תורה היא לו עינוי, והרי אינו מחויב להתענות באבלו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:21
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:21](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:21)

מביאים ברייתא (בענין הקרובים שאבל מתאבל עליהם וכוהן מיטמא להם): **על כל דבר האמור בתורה כהן מיטמא –** כל אחד מהקרובים האמורים בתורה (ויקרא כא,ב-ג) שכוהן הדיוט מותר להיטמא לו כשמת, **- ישראל מתאבל –** אדם מישראל חייב להתאבל עליו מן התורה כשמת. ואלה הם הקרובים: אשתו, אביו, אימו, אחיו מאביו, אחותו מאביו שאינה נשואה (פנויה או ארוסה), בנו, ובתו**. הוסיפו עליהם –** חכמים הוסיפו על הקרובים האלה לענין אבלות את **אחיו ואחותו מאמו –** אחיו מאימו ואחותו מאימו שאינה נשואה, **ואחותו הנשואה –** בין שהיא אחותו מאביו ובין שהיא אחותו מאימו, **- מתאבל –** אדם מישראל חייב להתאבל מדברי חכמים על כל אחד מהם כשמת, **ואונן –** ביום מיתתו של כל אחד מהם דינו כאונן, ואסור בעבודת הקורבנות ובאכילת קודשים**, אֲבָל לא מיטמא –** כוהן אסור להיטמא לכל אחד מהם כשמת. ואף על פי שאין כוהן מיטמא לקרובים האלה, הוסיפו חכמים אותם לענין אבלות**.** אבל **ארוסתו –** אישה הארוסה לו, **- לא מתאבל –** אדם מישראל אינו חייב להתאבל עליה כשמתה, **ולא אונן –** ביום מיתתה אין דינו כאונן, ומותר בעבודת הקורבנות ובאכילת קודשים, **ולא מיטמא –** כוהן אסור להיטמא לה כשמתה, לפי שאינה קרובה לו**.**

ב**ירושלמי יבמות** ו,ד אמרו (בענין הקרובים שכוהן מיטמא להם): אחותו - לעולם היא בפנים (נחשבת כקרובה, כמו שהיא מתחילתה) עד שתצא (בנישואין) לחוץ. ארוסתו - לעולם היא בחוץ (אינה נחשבת כקרובה, כמו שהיא מתחילתה) עד שתיכנס (בנישואין) לפנים.


**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **כל שמתאבלין עליו - מתאבלין עמו –** כל אחד מהקרובים שחייבים להתאבל עליו כשמת, אם אותו קרוב מתאבל על קרובו שמת, גם מי שמתאבל עליו כשמת חייב להצטרף אליו באבלו ולהתאבל עימו מדברי חכמים, אף על פי שהמת אינו אחד מהקרובים שהוא מתאבל עליו, שהחמירו חכמים משום כבוד האבל. למשל: בן, מתוך שמתאבל על אביו, מתאבל עימו משום כבודו על אבי אביו שמת**.**

ומספרים: **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **דמכת אחתיה –** מתה אחותו**, ופקיד לחייה בריה –** וציוה (רב) את חייה בנו**, אמר ליה: –** אמר לו (רב לחייה בנו): **כד תי** (=תהא) **סליק לגביי –** כשתהיה עולה אצלי (לביתי)**, הוי שלח סנדלך –** הֱיֵה חולץ סנדלך (וכן נוהג כל שאר דיני אבלות, מפני שכל מי שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו, וכיון שרב התאבל על אחותו, היה צריך חייה בנו להתאבל עימו, אלא שאמר רב לבנו, שהוא צריך לנהוג דיני אבלות רק בשעה שהוא עימו בבית (כשהוא עם האבל באותו בית), אבל כשאינו עימו בבית אינו צריך לנהוג דיני אבלות. אין הכוונה בדברי רב לחליצת הסנדל דווקא אלא לכל דיני אבלות, אולם כיון שמי שיש לו מנעלים ברגליו וחולץ, ניכר במעשה זה שעושה שהוא מתחיל אבלות, לכן הוזכרה חליצת הסנדל)**.**

בירושלמי להלן אמרו בשם רבי יוחנן: בדר עימו, שרק כשקרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות. וזהו כמו שאמר כאן רב לבנו.
הוראה בלשון זו "כד תהא סליק לגבי..., הוי שלח סנדלך" נזכרת גם לעיל בסיפור על גמליאל זוגא שמתה אחותו.

ב**מסכת שמחות** ד,א, ד,ג ו-ד,ה שנו: על כל האמור בתורה כוהן מיטמא - ישראל מתאבל. כוהן מיטמא על אביו ועל אימו, על בנו ועל בתו, על אחיו ועל אחותו ועל אשתו. רבי עקיבא אומר: שניים להם מתאבל ואונן ולא מיטמא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבי אביו ובני בניו. וחכמים אומרים: כל מי שמתאבל עליו - מתאבלים עימו, וכל מי שאין מתאבל עליו - אין מתאבלים עימו.
אשתו ארוסה - לא מתאבל ולא אונן ולא מיטמא לה.
אחותו ארוסה - רבי מאיר אומר: ייטמא; רבי יהודה ורבי שמעון אומרים: לא ייטמא.

בירושלמי לא הובאו בענין קרובים שאבל מתאבל עליהם דעות רבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר אלא רק דעת חכמים. בירושלמי לא הובאה מחלוקת רבי מאיר, רבי יהודה ורבי שמעון בענין אחותו ארוסה.

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: תנו רבנן: כל האמור בפרשת כוהנים (רש"י: בסדר "אמור אל הכוהנים"), שכוהן מיטמא להם (רש"י: שכוהן מצווה להיטמא להם, לפי שהם קרוביו) - אָבֵל מתאבל עליהם (רש"י: על אותם קרובים), ואלו הם: אשתו, אביו, ואימו, אחיו, ואחותו, בנו, ובתו. הוסיפו עליהם (רש"י: לענין אבל) אחיו (רש"י: מאימו שלא מאביו, שאין כוהן מיטמא לאחיו שלא מאביו) ואחותו הבתולה מאימו (רש"י: שאין כוהן מיטמא לאחותו שלא מאביו), ואחותו נשואה בין מאביו בין מאימו (רש"י: דבקרא לא אשכחן אלא בתולה). וכשם שמתאבל עליהם, כך מתאבל על שניים שלהם (רש"י: על אבי אביו, ועל בן בנו, ועל בן בתו, ועל בן אחותו. ריטב"א: גם זה מן התוספת הוא); דברי רבי עקיבא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אינו מתאבל (ריטב"א: על שניים) אלא על אבי אביו ועל בן בנו (ריטב"א: ולא על שאר שניים שלהם, ולא על שום שניים של שאר קרובים). וחכמים אומרים: כל שמתאבל עליו - מתאבל עימו (רש"י: כלומר, מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו, ונמצא זה מתאבל על אבי אביו, וכן מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בן שלו, ונמצא זה מתאבל על בן בנו).
חכמים היינו תנא קמא (רבי עקיבא)! - איכא בינייהו עימו בבית (ריטב"א: דלתנא קמא מתאבל על כל השניים אפילו שלא בפני הראשונים, ולרבנן אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל). כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה (רש"י: כשמת חמיו), וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: באפה (רש"י: בפני אשתך, שהיא אבלה) - נהוג אבלותא (רש"י: דהיינו נמי כל שמתאבל עליו, כגון אשתו, מתאבל עימו בבית), דלא באפה - לא תנהוג אבלותא.

הסיפור בבבלי על דברי רב לחייה בנו הוא מעין הסיפור בירושלמי, אלא שבבבלי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפני אשתו, ובירושלמי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפניו על מות אחותו.


ומספרים עוד: **רבי מנא** (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) **הוון בנויי דרבי חנינה אחוי מייתין –** היו בניו של רבי חנינה אחיו מתים (מתו בניו של רבי חנינה, וכיון שרבי חנינה התאבל על בניו, התאבל רבי מנא אחיו עימו)**. אתון ושאלון –** באו ושאלו **לרבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: מהו לכפות את המיטה? –** האם צריך רבי מנא לכפות (להפוך) את המיטה בביתו כדין אבל? **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יוסי לשואלים): **לא צריך –** שכשאינו עם האבל באותו בית אינו צריך לנהוג דיני אבלות**. -** שאלו עוד את רבי יוסי: **מהו לישן על גבי מיטה כפוייה? –** האם צריך רבי מנא לישון על גבי מיטה כפויה (הפוכה) כדין אבל? **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יוסי לשואלים): **לא צריך. -** שאלו עוד את רבי יוסי: **מהו לקרות את שמע ולהתפלל? –** האם חייב רבי מנא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל? - שכן אָבֵל, כל זמן שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומן התפילה; ושאלו את רבי יוסי: האם רק המתאבל על המת פטור כשהוא עסוק עם המת, או שמא גם המתאבל עם המתאבל על המת פטור כשהוא עסוק עם המת? **- אמר לון: –** אמר להם (רבי יוסי לשואלים): **נישמעינה מן הדא:** – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (הברייתא): **הרי שהיה עסוק עם המת בקבר** – מי שמתעסק לקבור את המת בקבר, והמת אינו אחד מקרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, **והגיעה עונת** (זמן) **קרית** (קריאת) **שמע - פורש למקום טהרה** – מתרחק מן הקבר למקום טהור, מחוץ לארבע אמות של הקבר, מפני שאסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל בתוך ארבע אמות של קבר או של מת, **ולובש את תפיליו** – מניח תפילין תחילה, מפני שאינו מקיים מצות קריאת שמע מן המובחר אם קורא אותה בלי תפילין, **וקורא קרית שמע ומתפלל** – הרי שמי שאינו מתאבל על המת - חייב בקריאת שמע ובתפילה, ומכאן יש ללמוד שמי שמתאבל עם המתאבל על המת, כגון רבי מנא, כיון שאין הוא עצמו מתאבל על המת, חייב בקריאת שמע ובתפילה, וקורא ומתפלל מחוץ לארבע אמות של המת**.**

ברייתא זו מובאת בירושלמי ברכות ב,ב.
וב**מסכת שמחות** יג,ד שנו: העושה כוך בקבר והגיע זמן המקרא, לא יקרא ולא יתפלל, אלא פורש למקום טהרה, וקורא ומתפלל, ואחר כך נכנס.

המילה "עונה", המופיעה בצירוף עם קריאת שמע רק בירושלמי, חדרה ללשון חכמים בהשפעת הארמית הגלילית.
• • •
במעשה שהובא לעיל שאל רבי מנא על כפיית המיטה, וכיון שנזכרה כפיית המיטה, מדברים כאן בענין זה.
המיטה שלהם היתה עשויה מארבעה קרשים סביב, והיו מסרגים אותה בחבלים, ועליהם היו מציעים כרים וכסתות, ובארבע קרנותיה היו ארבע רגליים, העולים למעלה מעט משפת המיטה. והכפייה היא, שהופך את המיטה על פניה והרגליים זקופות למעלה, ועל הצד האחר של החבלים מציעים את הכרים ואת הכסתות. ולפעמים היו עושים שני נקליטים יוצאים, אחד בראשה ואחד במרגלותיה, כדי לפרוס עליהם סדין או כילה, ומיטה כזו אי אפשר לכפותה.

ב**בבלי מועד קטן** כז,א, **נדרים** נו,א ו**סנהדרין** כ,א אמרו: תנו רבנן: כשהוא כופה, לא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו (תוספות רא"ש: מיטות אשתו ובניו שמתאבלים עימו) הוא כופה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,א.

הסוגיה על כפיית המיטה אין מקומה בברכות והועתקה מכאן. ונראה שחסר בברכות המעשה המובא כאן קודם סוגיה זו על רבי מנא ששאל על כפיית המיטה ועל קריאת שמע ותפילה, והשאלה על קריאת שמע ותפילה מקומה בברכות, שיש לה קשר עם דברי המשנה והברייתא שם במי שמתו מוטל לפניו. והמעתיקים השמיטו את המעשה ששייך שם והעתיקו את הסוגיה על כפיית המיטה שאינה שייכת שם ("פירושים וחידושים בירושלמי").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:22
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:22](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:22)

מביאים ברייתא (במסכת שמחות בענין חובת כפיית המיטה באבלות): **מאימתי כופין את המיטות?** – ממתי חייב האבל בכפיית כל המיטות שיש לו בבית? כלומר, ממתי האבלות מתחילה? **- משיצא המת מפתח החצר** – של ביתו, כדי לקוברו, שמשעה זו האבלות מתחילה**; דברי רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**. ורבי יהושע** (בן חנניה, מראשי התנאים בדור השני) **אומר: משיסתם הגולל** – לאחר שנקבר המת ונסתם הקבר, שמשעה זו האבלות מתחילה**. וכשמת רבן גמליאל** (תנא בדור השני ונשיא)**, כיון שיצא מפתח החצר, אמר רבי ליעזר לתלמידים** (של בית המדרש)**: כפו את המיטות** – שעל התלמידים לנהוג אבלות על רבן גמליאל. רבי אליעזר לשיטתו, שכופים את המיטות משיצא המת**. וכשנסתם הגולל, אמר רבי יהושע לתלמידים: כפו את המיטות** – רבי יהושע לשיטתו, שכופים את המיטות משייסתם הגולל**. אמרו לו** (התלמידים לרבי יהושע)**: כבר כפינום על פי זקן** (חכם)**** – כבר כפינו את המיטות משיצא המת על פי הוראתו של רבי אליעזר**.**

אין הכוונה בברייתא זו לכפיית המיטה דווקא, אלא להתחלת דיני האבלות, אולם כיון שלא כל אדם נוהג ללכת תמיד נעול נעליים או ללא עטיפת הראש, נקטו דבר השווה בכל אדם. אבל אפשר שלא נחלקו התנאים אלא לענין כפיית המיטה ולא לשאר דברים.

ב**מסכת שמחות** יא,יט שנו: מאימתי כופה אדם את המיטה? - משיצא המת מפתח החצר; דברי רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל, כיון שיצא מפתח החצר, אמר להם רבי אליעזר: כפו את המיטות, וכיון שנסתם הגולל, אמר להן רבי יהושע: כפו את המיטות, אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.

ב**בבלי מועד קטן** כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי כופים את המיטות? (תוספות רא"ש: הוא הדין שאר דיני אבלות) - משיצא מפתח ביתו; דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משייסתם הגולל. מעשה כשמת רבן גמליאל, כיון שיצא מפתח ביתו, אמר להם (לתלמידים) רבי אליעזר: כפו מיטותיכם. וכיון שנסתם הגולל, אמר להם רבי יהושע: כפו מיטותיכם. אמרו לו: כבר כפינו על פי זקן.

בירושלמי ובמסכת שמחות גרסו "מפתח החצר", ובבבלי גרסו "מפתח הבית". נראה ששורשו של החילוף בזה, שבארץ ישראל רוב הבתים היו פתוחים לחצר והחצר היתה פתוחה למבוי או לרשות הרבים, ואולם בבבל הבתים לא היו פתוחים לחצר, שהרבה בתים לא היו להם חצרות כלל, ולכן בארץ ישראל התחילה לווית המת כשיצא המת מפתח החצר, ובבבל כשיצא מפתח הבית ("פירושים וחידושים בירושלמי").


מביאים ברייתא (בתוספתא מועד קטן): **בערב שבת** – בין השמשות (הזמן שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים), **הוא זוקף** (מעמיד ישר) **את מיטותיו** – האבל חייב לזקוף את מיטותיו שיש לו בבית שהיו כפויות (הפוכות), כדי שלא ייראה בשבת כאבל, כמו שאמרו לעיל שזקיפת המיטה בשבת - חובה**,** ו**במוצאי שבת הוא כופן** – הוא חוזר וכופה את מיטותיו שיש לו בבית, ששבת אינה מפסיקה בחיוב כפיית המיטה**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ט שנו: בערב שבת זוקף את מיטתו, ובמוצאי שבת כופה, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.
וב**מסכת שמחות** י,י שנו: ליל שבת בין השמשות זוקף את המיטה, במוצאי שבת חוזר וכופה אותה.

ב**בבלי מועד קטן** כז,א אמרו: תנו רבנן: מאימתי זוקפים את המיטות בערב שבת? - מן המנחה ולמעלה (ר"מ המאירי: זקיפת המיטות הכפויות, מתוך שהיא דבר שאי אפשר לעשותו ברגע מועט וצריך שיקדים לעשות כך, הקלו בה להתחיל בה מן המנחה ולמעלה, כדי שיהא שיעור אחד לכל, ויספיק שיעור זה אפילו למי שיש לו הרבה מיטות בביתו). - אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, אינו יושב עליה עד שתחשך. - ולמוצאי שבת, אף על פי שאין לו (רש"י: לאבל אחר השבת) אלא יום אחד - חוזר וכופה.

הברייתא שבבבלי מפרשת את הברייתא שבתוספתא ובירושלמי, שבה נאמר שבערב שבת הוא זוקף את מיטתו, והברייתא הבבלית מפרשת, שערב שבת משמעו מן המנחה ולמעלה ("פירושים וחידושים בירושלמי").

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי נדרים ז,ה.


ואומרים: **תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **דרגש –** מיטה קטנה, והיו משתמשים בה לשכיבה ולהסיבה, **- נזקפת –** האבל מעמיד אותה על צידה, **ואינה נכפית –** אינו הופך אותה, משום שהיא נמוכה ואין הכפייה ניכרת בה**. רבי שמעון בן אלעזר** (תנא בדור החמישי) **אומר: שומט** (מוציא) **קלמנטרין** (מצעים) **שלה –** שפרושים עליה**, ודייו –** די (מספיק) לו בכך, ואינו צריך לזקוף אותה**. -** אמר **רבי יוסה** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר –** שאומר שדי בהשמטת המצעים**.**

ב**מסכת שמחות** יא,י שנו: דרגש [נזקפת ו]אינה נכפית. רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוריד קלמנטרין שלה, ומניחה כמות שהיא.

ב**בבלי מועד קטן** כז,א, **נדרים** נו,א-ב ו**סנהדרין** כ,א-ב אמרו: כי אתא רבין אמר: שאילתיה לההוא מרבנן ורב תחליפא בר מערבא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי / דצלאי (ר"ן: מעבדי עורות), ואמר לי: מאי דרגש? ערסא דצלא (רש"י ור"ן: מיטה של עור, ותולים רצועות בשפת העור סביב, וכשרוצים לנטותו עונבים את הרצועות בארוכות המיטה, וכשמתירים אותן הוא נופל מאליו, והן הן קרביטין).
תנו רבנן: דרגש - אין צריך (רש"י: האבל בימי אבלו) לכפותו, אלא זוקפו (רש"י: על דופן כרעיו, וארוכותיו למעלה. רא"ש: מניחו כמו שהוא זקוף, שאינו טעון כפייה. ר"מ המאירי: והוא שוכב על מיטה אחרת כפויה). רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש - מתיר את קרביטיו (רש"י: רצועותיו), והוא נופל מאליו (ר"מ המאירי: אותו העור, ושוכב לו עליו).
אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

בירושלמי ובמסכת שמחות - דרגש בלשון נקבה. ובבבלי - דרגש בלשון זכר.
בירושלמי ובמסכת שמחות - רבי שמעון בן אלעזר. ובבבלי - רבן שמעון בן גמליאל.
גם בבבלי וגם בירושלמי פסקו אמוראים כרבן שמעון בן גמליאל / אלעזר.

ב**ירושלמי סנהדרין** ב,ד אמרו: דרגש יש בו משום כפיית המיטה (האבל צריך לכפות אותו, מפני שהוא בכלל מיטה).


אמר **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) **בשם רבי יסא** (רבי אסי)**: מיטה שנקליטיה** (מוטות) **–** שני עמודים זקופים באמצע המיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ועליהם מוט או חבל לפרוס עליו סדין, **עולין ויורדין עמה –** אינם קבועים במיטה, שאפשר ליטול אותם ממנה ולתת אותם בה, **- שומטן –** האבל מוציא את הנקליטים**, ודייו –** די לו בכך, ואינו צריך לכפות את המיטה, כיוון שאינה ראויה להשתמש בה כבתחילה**.**

ב**בבלי מועד קטן** כז,א, **נדרים** נו,ב ו**סנהדרין** כ,ב אמרו: אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי אסי: מיטה שנקליטיה (רש"י ור"ן: שני עצים ארוכים, שמעמידים אותם באמצע דופני המיטה, אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה, ומפוצלים הם בראשיהם, ומניחים קנה מזה לזה ופורשים עליו כילה) יוצאים (רש"י ור"ן: שאותם נקליטים מחוברים לדופני המיטה ונראים כאילו הם יוצאים מן המיטה עצמה, ואינו יכול לכפותה מפני נקליטיה) - זוקפה (רש"י: על מראשותיה או על מרגלותיה, וארוכותיה למעלה. רא"ש: על צידה, שהיא צריכה כפייה אלא שאינו יכול לכפותה מפני הנקליטים הקבועים בה. ר"מ המאירי: והוא שוכב על מיטה אחרת כפויה), ודיו.

בירושלמי דיברו במיטה שנקליטיה אינם מחוברים בה, שמוציא את הנקליטים ודיו, ואינו צריך לכפות את המיטה. ואילו בבבלי דיברו במיטה שנקליטיה מחוברים בה, שדי לו בזקיפה, אבל אם נקליטיה אינם מחוברים בה ויכול לכפותה, אין די לו בזקיפה, וצריך לכפות את המיטה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:23
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:23](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:23)

אמרו לעיל, שמיטה חייב לכפותה, ודרגש אינו חייב לכפותה.

ואומרים: **איזו היא מיטה, ואיזו היא דרגש? - אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: כל שמסרגין על גופה –** אם כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, **- זו היא מיטה, וכל שאין מסרגין על גופה –** אם אין כורכים על קרשי המיטה את החבלים שאורגים בהם את תחתית המיטה שתי וערב, **- זו היא דרגש.**

ושואלים (על רבי ירמיה): **והא תנינן: –** והרי שנינו (משנה**** כלים טז,א): כלי עץ, מאימתי מקבלים טומאה? **המיטה והעריסה** (מיטה של תינוק) **–** גמר מלאכתם לקבלת טומאה, **- משישופם בעור הדג! –** משישפשף את קרשי המיטה והעריסה כדי להחליקם, שכן היו נוהגים להחליק את קרשי המיטה והעריסה בעור של דג; אבל קודם לכן אינן ראויות לשימוש, אף על פי שסירג אותן, לפי שהקרשים מסרטים את גופו של השוכב בהן, ולא נגמרה מלאכתן**.** ויש לשאול: **אם מסרג הוא על גופה –** אם מיטה היא זו שהוא מסרג על גופה, כמו שאמר רבי ירמיה**, לאיזה דבר הוא שפה? –** למה הוא צריך לשפשף אותה? והרי אין קרשי המיטה מסרטים את גופו של השוכב בה, שקרשי המיטה מכוסים בחבלים שמסרגים בהם את המיטה!

ומשיבים: **אמר רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: תיפתר –** תתפרש (משנה זו תוסבר)**, באילין ערסתא** (במקבילה בנדרים: ערסייתא) **קיסרייתא דאית לה** (במקבילות: להון) **ניקב**י**ן –** באלה המיטות הקיסריות (של העיר קיסריה) שיש להן נקבים (בקרשי המיטה, ומכניסים בנקבים את החבלים שמסרגים בהם את המיטה. מיטה כזו הוא צריך לשפשף אותה, כיון שאין קרשי המיטה מכוסים בחבלים, ובה המשנה בכלים מדברת)**.**

עד כאן המקבילה בנדרים.

במשנה בנדרים שם נזכרו מיטה ודרגש. המעתיקים שהעתיקו ממועד קטן לנדרים, לא היו צריכים להעתיק אלא את הקטע "איזו היא מיטה, ואיזו היא דרגש?...", אלא שהעתיקו עימו גם את הקטעים שלפניו "תני: דרגש... מיטה שנקליטיה..." שאינם שייכים לשם כלל.

ב**בבלי מועד קטן** כז,א, **נדרים** נו,ב ו**סנהדרין** כ,א-ב אמרו: איזהו מיטה ואיזהו דרגש? - אמר רבי ירמיה: מיטה - מסרגים אותה על גבה (רש"י ור"ן: מרכיבים את החבלים על גבי ארוכות המיטה מכאן ומכאן ואורג), דרגש - מסרגים אותו מתוכו / מגופו (רש"י ור"ן: שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהם את ראשי הרצועות התלויות בעור ועונבים, ואין מרכיבים את הרצועות על גבי ארוכות המיטה). מיתיבי: כלי עץ מאימתי מקבלים טומאה? המיטה והעריסה (רש"י ור"ן: עריסת תינוקות) - משישופם בעור הדג (רש"י ור"ן: כדי להחליק את הארוכות ליפותן); ואי מיטה מסתרגת על גבה, למה לי שיפת עור הדג? (רש"י ור"ן: הלא אין יופין ניכר, שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגים על גבן) - אלא הא והא מתוכם / מגופם, מיטה - אעולי ואפוקי בבי זייני (רש"י ור"ן: מכניס ומוציא ראשי החבלים בנקבי הארוכות), דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא (רש"י ור"ן: מכניס ומוציא ראשי הרצועות התלויות בשפת העור בלולאות התלויות בנקבי ארוכותיו).

"מסרגים על גבה" שבבבלי הוא "מסרגים על גופה" שבירושלמי, ו"מסרגים מתוכה / מגופה" שבבבלי הוא "אין מסרגים על גופה" שבירושלמי.
"מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני" שבבבלי הוא "ערסייתא קיסרייתא דאית להון ניקבין" שבירושלמי.
יש לפרש את מה שהשיבו בבבלי: "אלא הא והא מתוכם / מגופם..." על פי התשובה המקבילה בירושלמי, שהמשנה בכלים מדברת במיטה שמסרגים אותה מתוכה / מגופה, ואף שגם דרגש מסרגים אותו כך, יש בין מיטה כזו ובין דרגש הבדל אחר ("מיטה - אעולי ואפוקי בבי זיני, דרגש - אעולי ואפוקי באבקתא"), אבל יש מיטה אחרת שמסרגים אותה על גבה, כדברי רבי ירמיה, והיא אינה צריכה שפשוף וגמר מלאכתה משנסתרגה ומקבלת טומאה בלא שפשוף (על פי ר"מ המאירי).

התשובה בבבלי ("אלא הא והא מתוכם / מגופם...") אינה באה לסתור את דברי רבי ירמיה אלא לפרשם. כלומר, מה שאמר רבי ירמיה "מיטה - מסרגים אותה על גבה" אין הכוונה לגמרי על גבה, אלא בניגוד לדרגש שהרצועות קשורות בלולאות שעל המיטה, במיטה הן יוצאות דרך הנקבים בארוכות המיטה ("מקורות ומסורות").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:24
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:24](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:24)

ושואלים: **ומניין לכפיית המיטות?** – מהו המקור שלמדים ממנו חובת כפיית המיטה באבלות? **-** ומשיבים: **רבי קריספי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** נאמר (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): **"וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ** שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת**"** (איוב ב,יג)**** – רעי איוב, שבאו אליו לנחמו, נהגו מנהג אבלים וישבו על הקרקע להצטער בצערו, ודורשים **- "על הארץ" אין כתוב כאן** – שאילו היה כתוב "וישבו איתו על הארץ", היה משמע שישבו על הקרקע ממש**, אלא** כתוב כאן **"וישבו אתו לארץ" - אלא** (מילה זו יתרה, ואינה במקבילה בברכות) **דבר שהוא סמוך לארץ** – שישבו על דבר שהוא סמוך לקרקע**. מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהיו ישינין על מיטות כפויות** – רעי איוב ישנו על מיטות כפויות, ששינה על מיטה כפויה היא שינה על דבר הסמוך לקרקע. מכאן שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה בשבעת ימי האבלות, ולכן הוא חייב בכפיית המיטה**.**

לשון הירושלמי קשה, שבאיוב נאמר "וישבו" והם דורשים אותו על שינה. ויש לומר, שעל ידי דילוג סופרים חסר לפנינו מאמר שלם, וכך צריך לומר: **"וישבו איתו לארץ" - "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "וישבו איתו לארץ" - דבר שהוא סמוך לארץ. [מיכן שהיו יושבין על מיטות כפויות. "ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה"** (שמואל ב יג,לא) **- "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "ארצה" - דבר שהוא סמוך לארץ.] מיכן שהיו ישינין על מיטות כפויות.** ובתחילה דרשו מ"וישבו לארץ" שבאיוב שיושבים על מיטות כפויות, ואחר כך דרשו מ"וישכב ארצה" שבדוד (באבלו על מיתת בנו אמנון) שישינים על מיטות כפויות ("פירושים וחידושים בירושלמי").

ב**בבלי מועד קטן** כא,א אמרו: "וישכב ארצה" (שמואל ב יג) - והתניא: ישב על גבי מיטה (רש"י: שאינה כפויה. רבנו יחיאל: בלא כסת ובלא מצע), על גבי כיסא, על גבי ספסל... גדולה מכולם אמרו: אף על גבי קרקע (רש"י: ומיטתו זקופה) - לא יצא ידי חובתו (רבנו יחיאל: שאין זה דרך אבל אלא דרך צער. רש"י: עד שיכפה מיטתו וישב עליה). ואמר רבי יוחנן: [מאי לא יצא ידי חובתו?] שלא קיים כפיית המיטה. - לא, [מאי "ארצה"?] כעין ארצה (רבנו חננאל: "וישכב ארצה" לאו ארצה ממש הוא אלא כעין ארצה, כדמפרש בירושלמי... רש"י: כלומר, שכפה מיטתו וישב עליה. רבנו יחיאל: והא דכתיב "וישכב ארצה", לא ששכב לארץ ממש, אלא על ידי מיטה כפויה שכב).
ו**שם** כז,א אמרו: תנו רבנן: ישן על גבי מיטה, על גבי כיסא, על גבי ספסל... גדולה מכולם אמרו: אף על גבי קרקע - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יוחנן: שלא קיים כפיית המיטה.

הגרסה "יש**ב**" בברייתא בבבלי מועד קטן כא,א קשה, שבדוד נאמר "וישכב" והם מביאים ברייתא על ישיבה. ונראה שיש לגרוס בברייתא "יש**ן**" כגרסת כתב יד, כמו הגרסה באותה ברייתא בבבלי מועד קטן כז,א, וכן הוא בר"ח וברבנו יחיאל.
גם בירושלמי וגם בבבלי אמר רבי יוחנן, שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה.
בבבלי אמרו: "וישכב ארצה" - כעין ארצה. אפשר שכיוונו לדרשת רבי יוחנן בירושלמי: "על הארץ" אין כתוב כאן, אלא "ארצה" - דבר שהוא סמוך לארץ ("ארצה"=לארץ).

ב**בבלי מועד קטן** כח,ב אמרו: [אמר רב יהודה אמר רב: מניין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי מיטה אלא על גבי קרקע, שנאמר: "וישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג). ו]אמר רב יהודה אמר רב: אין מנחמים רשאים לשבת [על גבי מיטה] אלא על גבי קרקע ("נימוקי יוסף": כדרך שיושבים האבלים), שנאמר: "וישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג) (רש"י: איוב אבל היה על בניו שמתו, וחבריו מנחמים אותו. "נימוקי יוסף": "איתו" כמותו משמע).

המאמר הראשון "מניין לאבל..." נמצא בבבלי בכתב יד אחד, וכן ברמב"ן בתורת האדם. המאמר השני "אין מנחמים..." נמצא בבבלי בכתב יד אחד, וכן בר"ח, ברי"ף, ברמב"ן בתורת האדם, ברא"ש בפסקיו ובר"מ המאירי.
מהמאמר הראשון ניתן ללמוד, שרב הבבלי חולק על רבי יוחנן הארץ ישראלי ומחייב ישיבה על הקרקע, שהרי רבי יוחנן מחייב כפיית המיטה, וישיבה על הקרקע סותרת את כפיית המיטה. שניהם מפרשים אותו הפסוק באיוב בשני אופנים שונים וסותרים (שהרי לפי רב, "לארץ" משמעו על הקרקע ממש). ניתן להסיק, שבתקופת התלמוד נהגה ישיבה על הקרקע בבבל ולא בארץ ישראל. ייתכן שבבבל ישבו וישנו על מחצלות ושטיחים, ומנהגם זה הקשה על קיום כפיית המיטה, ולכן חייבו את האבל לשבת על הקרקע. ואילו בארץ ישראל הושפעו מן המנהג הרומי להשתמש במיטות הן להסיבה והן לשינה, ולכן חייבו כפיית המיטות.
לפי שאר כתבי היד של הבבלי, שלא גרסו את המאמרים שנאמרו בשם רב, ייתכן שבתקופת התלמוד לא היה האבל חייב לשבת על הקרקע, וכפיית המיטה היתה הנוהג המקובל.


מהו טעם הדבר שהאבל חייב בכפיית המיטה? -

**בר קפרא** (בדור המעבר בין התנאים לאמוראים) **אמר:** אמר הקב"ה לאבל: **איקונין** (מילה מיוונית: תמונה, דמות, צורה) **אחת טובה היתה לי בתוך ביתך וגרמתני לכפותה** – האדם המת שהיה בביתו של האבל היה בצלמו ובדמותו של האלוהים, שהרי האלוהים עשה את האדם בצלמו ובדמותו, והאבל בעוונותיו גרם לאלוהים להפוך את צלם דמותו ולהפילו לארץ, שכשמת המת בטלה דמות אלוהים שבו**, אף את** (אתה) **כְּפֵה מיטתך** – לכן גם האבל חייב להפוך את מיטתו ולהניחה לארץ כשמת המת, כיון שהמיטה קשורה ליצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא עונש לאבל מידה כנגד מידה**.**

**ואית דמפקין לישנא:** – ויש שמוציאים לשון (מציעים ניסוח אחר של הלשון שאמר בר קפרא): **יִכָּפֶה הסרסור** (מתווך. - בכתב יד רומי בברכות: (ו)יִכָּפֶה / כְּפֵה הסרסור (הסוגריים, הניקוד והלוכסן אינם בכתב היד), והוא כפל גרסה בשל חילופי גרסה, שיש שגרסו 'יכפה הסרסור' ויש שגרסו 'כפה הסרסור', ועל פי כתב יד רומי הגיה מגיה במסירה שלפנינו במקבילה בברכות)**** – כך הוא ניסוח הדברים: איקונין אחת היתה לי... ייכפה הסרסור - לכן גם תיהפך מיטתו של האבל, כיון שהמיטה היא הסרסור ביצירת האדם, שהמיטה משמשת להזדווגות מינית וכביכול מתווכת בין הקב"ה לאביו ולאימו של האדם. לפי לשון זו, כפיית המיטה היא כביכול עונש למיטה מידה כנגד מידה, שהמיטה היא כסרסור בין הקונה למוכר שנעשה על ידו מיקח והפסיד הקונה באותו מיקח, שהסרסור חייב לשלם את ההפסד**.**

ב**בבלי מועד קטן** טו,א-ב אמרו: אבל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא (רבנו יחיאל: ברייתא היא שנויה בלשון כאילו שכינה מדברת ומקוננת על בני אדם שמתים): דמות דיוקני (רש"י: "בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט)) נתתי בכם, ובעוונותיכם הפכתיה (רבנו יחיאל: שפני המת משתנים לאחר מיתה) - יהפכו הכל מיטותיכם עליה.

גם בירושלמי וגם בבבלי אמר בר קפרא אותו טעם.
בירושלמי למד רבי יוחנן את חובת כפיית המיטה מן המקרא, ואילו בר קפרא לא למד אותה מן המקרא אלא נתן לה טעם. גם בבבלי נאמרו דברי רבי יוחנן בענין כפיית המיטה בקשר ללימוד חובת כפיית המיטה מן המקרא (ראה לעיל), ואילו בר קפרא נתן לה טעם.

בבבלי נוסף פירוש למילה היוונית 'איקונין', והצירוף שבא בבבלי במקום 'איקונין' הוא 'דמות דיוקני'. בבבל, שלא היתה תחת השפעתה של התרבות היוונית, זקקה המילה היוונית תרגום עברי: דמות=איקונין, שהפכה אחר כך: 'דמות דיוקני'.

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** - 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ח נאמר: כיצד ניתנו עשרת הדיברות? - חמש על לוח זה וחמש על לוח זה. - כתיב: "אנוכי יי' אלוהיך", וכנגדו: "לא תרצח". מגיד הכתוב, שכל מי ששופך דם - מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך. משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבע לו מטבעות, לאחר זמן כפו לו איקונותיו ושברו לו צלמיו וביטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך. כך כל מי שהוא שופך דמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך, שנאמר: "שופך דם האדם" וגו' "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית ט,ו).
וב**שמות רבה** מב,ג נאמר: "לך רד" - אמר רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן: נתנדה משה ונזעף. ואין "רד" אלא נידוי. משל למדינה ששלחה פרוזבוטיס (שליח) לעטר למלך, עד שהוא הולך עמדו בני המדינה וכפו את הצלמים ורגמו את האיקונין, עמדו גדולי המדינה וכתבו למלך ונכנסו הכתבים עד שלא הלך הפרוזבוטיס להיכנס לעטר למלך, אמר לו המלך וכו'.

הביטוי "כפה איקונין" לקוח ממנהג היוונים והרומיים, שהיו מעמידים להם איקונות של מלכיהם, וכשמתו מלכיהם או כשמרדו בהם היו הופכים איקונותיהם ומעמידים אחרים תחתיהם ("פירושים וחידושים בירושלמי").

**ייכפה הסרסור**
ב**בראשית רבה** ח,ג נאמר:"ויאמר אלוהים נעשה אדם" וגו' - במי נמלך? - רבי אמי אמר: בליבו נמלך. אמר רבי אסי: משל למלך שעשה לו סחורה על ידי סרסור והפסיד. על מי להתרעם? לא על הסרסור?! אתמהא. כך: "ויתעצב אל ליבו" (בראשית ו,ו).


מהו טעם הדבר שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה? -

**רבי יונה ורבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **תריהון –** שניהם אמרו **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**; חד אמר: –** אחד (מהם) אמר (בשם רבי שמעון בן לקיש): **מפני מה הוא** (האבל) **ישן על מיטה כפויה? - כדי שיהא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל –** כדי, שאם יתעורר בלילה משנתו, יראה שהוא שוכב על מיטה כפויה וייזכר שהוא אבל, שאין לאבל להסיח דעתו מן האבלות בלילה כשאינו ישן (אבל רשאי הוא לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה)**; וחורנה אמר: –** והאחר אמר (בשם רבי שמעון בן לקיש): **מתוך שהוא ישן על גבי מיטה כפויה, הוא ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל –** מפני שהוא ישן שלא כדרכו, אינו יכול לישון והוא מתעורר בלילה משנתו ונזכר שהוא אבל, שאין לאבל לישון ולהסיח דעתו מן האבלות בלילה**.**

עד כאן המקבילה בברכות.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:25
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:25](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:25)

מביאים ברייתא: **אמר –** אם אמר האבל**: איני כופה את המיטה, הרי אני ישן על גבי הספסל, - אין שומעין לו –** אין מקבלים את דבריו, ואין נותנים לו לישון על הספסל**, מפני שאמר: איני כופה את המיטה –** ואינו מקיים את חובת כפיית המיטה**. אבל אם אמר: הרי אני כופה את המיטה –** ואינו רוצה לישון עליה אלא על הספסל, **- שומעין לו –** מקבלים את דבריו, ונותנים לו לישון על הספסל, מפני שהוא מקיים את חובת כפיית המיטה, אף על פי שאינו ישן על מיטה כפויה**.**

לפי ברייתא זו, אין האבל חייב לישון על מיטה כפויה, אלא אם כפה מיטתו - מותר לו לישון על ספסל, שלא כמו שאמר רבי יוחנן לעיל ושלא כמו שאמרו רבי יונה ורבי יוסה בשם רבי שמעון בן לקיש, שהאבל חייב לישון על מיטה כפויה.

ב**מסכת שמחות** יא,יז שנו: האומר: איני כופה, והרי אני ישן על גבי ספסל, - אין שומעים לו, אלא אומרים לו: מצות כפייה היא.


ואומרים: **מתניתא לא אמרה כן –** המשנה (שלהלן) לא אמרה כך (כדברי הברייתא)**, אלא** כך אמרה המשנה (סנהדרין ב,א)**: וכשמברין אותו –** כוהן גדול שמת אחד מקרוביו והוא אבל, כשמאכילים אותו את האוכל שאנשים מביאים לו (שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים)**, כל העם מסובין על הארץ –** כל העם הבאים לנחם את הכוהן הגדול באבלו ואוכלים עימו יושבים על הארץ,**** להשתתף עימו באבלו, **והוא מיסב על הספסל –** אבל הכוהן הגדול יושב על ספסל, משום שאין כבודו לשבת בפני העם על מיטה כפויה, ולכן הוא יושב על ספסל שאין צריך לכפותו**.** ויש ללמוד מהמשנה: **בכהן גדול –** רק כוהן גדול מותר לשבת על ספסל כשהוא אבל**; הא בכהן הדיוט - לא! –** אבל כוהן הדיוט אסור לשבת על ספסל כשהוא אבל, וכל שכן שאר אדם מישראל. **וברבים –** רק בפני הרבים כוהן גדול מותר לשבת על ספסל כשהוא אבל**; הא ביחיד - לא! –** אבל כשהכוהן הגדול לבדו הוא אסור לשבת על ספסל. הרי שאבל אסור לשבת על ספסל, והוא הדין שאסור לישון על ספסל, שלא כדברי הברייתא שאמרה, שאבל מותר לישון על ספסל, אם הוא כופה את המיטה.

ומעירים: **ולא עבדין כן –** ואין עושים כך (העם אינם עושים כמו מה שיש ללמוד מהמשנה, אלא הם עושים כדברי הברייתא שאמרה, שאבל מותר לישון על ספסל, אם הוא כופה את המיטה, והם כופים את המיטות וישנים על ספסל)**.**

ב**ירושלמי סנהדרין** ב,ב אמרו (על המשנה): הדא אמרה: ספסל אין בו משום כפיית המיטה (האבל אינו צריך לכפות אותו, מפני שספסל אינו מיוחד לשינה, ולכן אינו בכלל מיטה, אף שלפעמים אדם ישן על ספסל); כוהן גדול חייב בכפיית המיטה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:26
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:26](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:26)

מביאים ברייתא: **כפיית המיטות - פעמים עושה ששה –** לפעמים האבל כופה את המיטות שישה ימים משבעת ימי האבלות**, חמשה –** לפעמים האבל כופה את המיטות חמישה ימים**, ארבעה –** לפעמים האבל כופה את המיטות ארבעה ימים**, שלשה –** לפעמים האבל כופה את המיטות שלושה ימים**.** כיצד? -

**בערב שבת - ששה –** אם המת נקבר בערב שבת (יום שלפני שבת) - האבל כופה את המיטות שישה ימים (בערב שבת ועוד חמישה ימים אחר השבת), ששבת עולה למנין ימי האבלות, אך אין בה כפיית המיטה (זקיפת המיטה בשבת - חובה; והוא הדין אם המת נקבר בשאר ימי השבוע - האבל כופה את המיטות שישה ימים, ששבת אינה מפסיקה לכפיית המיטה, ונקטה הברייתא בערב שבת משום המקרים שלהלן)**,**

**בערב שבת עם דימדומי חמה - חמשה –** אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות (הזמן שמן שקיעת החמה עד צאת הכוכבים) - האבל כופה את המיטות חמישה ימים אחר השבת, שערב שבת בין השמשות עולה (נחשב) למנין ימי האבלות, אך אין בו כפיית המיטה (ערב שבת בין השמשות זוקף את המיטה, כמו שאמרו לעיל, ואם זוקף את הכפויה, כל שכן שאינו כופה את הזקופה)**,**

**יום טוב לאחר שבת - ארבעה –** אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות, וחל יום טוב ביום שלאחר שבת, כיון שלא קיים כפיית המיטה כלל קודם יום טוב, לא בטלה ממנו חובת כפיית המיטה, והאבל כופה את המיטות ארבעה ימים אחר יום טוב, שיום טוב עולה למנין ימי האבלות לענין כפיית המיטה (אף על פי שיום טוב אינו עולה לשאר גזירות, שהקלו בכפיית המיטה), אך אין בו כפיית המיטה (אבל אם המת נקבר בשאר ימי השבוע בין השמשות, וחל יום טוב ביום שלאחריו, הרי עליו לכפות את מיטתו מיד, וכיון שקיים כפיית המיטה קודם יום טוב, בטלה ממנו חובת כפיית המיטה, ושוב אינו כופה אחר יום טוב)**,**

**שני ימים טובים של ראש השנה - שלשה –** אם המת נקבר בערב שבת בין השמשות, וחלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר שבת - האבל כופה את המיטות שלושה ימים אחר ראש השנה**.**

ב**מסכת שמחות** יא,יח שנו: כפיית המיטה - פעמים שישה, פעמים חמישה, פעמים ארבעה, פעמים שלושה, לא פחות ולא יותר. כיצד? - המת בערב שבת - כפיית המיטה שישה, בערב שבת בין השמשות - כפיית המיטה חמישה, יום טוב לאחר השבת - כפיית המיטה ארבעה, שני ימים טובים של ראש השנה - כפיית המיטה שלושה.

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ט שנו: מי שקיים כפיית המיטה שלושה ימים קודם לרגל - לא יכפה אחר הרגל. רבי ליעזר בן יעקב אומר: אפילו יום אחד. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר: בית שמיי אומרים: שלושה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו שעה אחת.

בתוספתא הזכירו כפיית המיטה בלבד, ולא הזכירו שאר גזירות שבעה, משום שבכפיית המיטה הקלו בית הלל ואמרו שאפילו כפה את מיטתו שעה אחת לפני הרגל בטל ממנו חיוב כפיית המיטה, אבל שאר גזירות לא בטלו ממנו אלא אם נקבר שלושה ימים לפני הרגל, ואילו תנא קמא אינו מחלק בין כפיית המיטה לשאר גזירות ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי מועד קטן** כ,א אמרו: תנו רבנן: קיים כפיית המיטה (רש"י: כלומר, נהג באבלות) שלושה ימים קודם הרגל - אינו צריך לכפותה אחר הרגל (אינו צריך לנהוג אבלות לאחר הרגל, כתנא דמתניתין דאמר: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה); דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת (הקובר את מתו אפילו יום אחד או אפילו שעה אחת קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה). אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הם הם דברי בית שמאי, הם הם דברי בית הלל, שבית שמאי אומרים: שלושה ימים, ובית הלל אומרים: אפילו יום אחד.
אמר רב הונא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת.
רבא אמר: הלכה כתנא דידן, דאמר שלושה. רבינא איקלע לסורא דפרת, אמר ליה רב חביבא לרבינא: הלכתא מאי? - אמר ליה: אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת.

בתוספתא הובאו דברי רבי אליעזר בסתם, ודברי חכמים בשם רבי אליעזר בן יעקב.
נראה שמשנתנו, שאמרה: הקובר את מתו שלושה ימים קודם לרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה, רבי אליעזר היא, המחייב קיום אבלות לפחות שלושה ימים לפני החג. בית הלל הקלו, ופירשו את ההלכה הקדומה, שרגלים מפסיקים, אף אם נהג אבלות יום אחד בלבד. רבי סתם במשנתו כרבי אליעזר, ומנהג זה נתקבל בארץ ישראל. אולם הבבלי פוסק כבית הלל.

ב**ספר החילוקים** שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן ה נאמר: אנשי מזרח (בבל) פוטרים את האבל (מלמנות שבעה ימי אבלות) אפילו שעה אחת לפני הרגל (אפילו מת שעה אחת קודם הרגל); ובני ארץ ישראל עד שיהיו לו שלושה ימים לפני הרגל, מן הדא: הקובר את מתו שלושה ימים קודם הרגל - בטלו ממנו גזירות שבעה (משנתנו ג,ה).

בירושלמי בכל מקום נהגו כמשנתנו, ולא נזכר שום חולק, כיון שלשיטת הירושלמי, שבכפיית המיטה הקלו, לא נחלקו בתוספתא בכל גזירות שבעה אלא בכפיית המיטה. אבל בבבלי, שלא נמצאת שם שום קולה בכפיית המיטה לגבי שאר גזירות, פירשו את התוספתא לענין כל גזירות שבעה ("תוספתא כפשוטה").


ומספרים: **חד תלמיד מן דרבי מנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **הורי לחד מן קריבוי דנשייא: –** תלמיד אחד מן (התלמידים) של רבי מנא הורה (פסק הלכה) לאחד מן הקרובים של הנשיא (שהיה אבל): **משהוא זוקפה –** מזמן שהאבל זוקף את המיטה בערב שבת**, שוב אינו כופה –** אין האבל כופה את המיטה עוד במוצאי שבת, שבטלה ממנו חובת כפיית המיטה**.**

ואומרים: **כמה ימים היה לו? –** כמה ימים של אבלות לפני השבת היו לו לאחד מן הקרובים של הנשיא, שהורה לו התלמיד שאינו חוזר וכופה את המיטה אחר השבת? **- רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) אמר **בשם רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שני ימים היה לו –** שני ימים של אבלות היו לו, שכפה את המיטה שני ימים קודם השבת; וכל שכן אם כפה את המיטה שלושה ימים או יותר קודם השבת, אבל אם כפה את המיטה יום אחד בלבד קודם השבת, חוזר וכופה אחר השבת, שלא בטלה ממנו חובת כפיית המיטה**. רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**;** וכן **רבי יעקב בר זבדי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**** אמר **בשם רבי יצחק** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**: שלשה –** שלושה ימים של אבלות היו לו, שכפה את המיטה שלושה ימים קודם השבת; אבל אם כפה את המיטה יום אחד או שני ימים קודם השבת, חוזר וכופה אחר השבת**.**

ומספרים: **רבי חיננא בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הורי –** הורה (פסק הלכה), **[שלא** (מילה זו הושלמה לפי הענין)**] לכפותה –** שלא יחזור האבל ויכפה את המיטה אחר השבת**, אפילו יום אחד –** אפילו לא כפה את המיטה אלא יום אחד בלבד קודם השבת, שלא כדברי האמוראים לעיל**, ואיתחמי ליה: –** ונראה לו (הראו לו מן השמים בחלום את הכתוב בענין העונש לאיש האלוהים על שעבר על מצות ה'): **"יַעַן כִּי מָרִיתָ** פִּי ה' (לא שמעת בקול ה') וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ**"** (מלכים א יג,כא) **–** כך הראו לרבי חיננא בר פפא על שהורה שלא כהלכה**.**

האמוראים האלה הקלו בכפיית המיטה, וסברו ששבת מפסיקה לכפיית המיטה, אלא שנחלקו כמה ימים קיים כפיית המיטה לפני השבת שלא יכפה אחר השבת. דעות אלו הן שלא כדברי הברייתא בתוספתא מועד קטן ב,ט ובמסכת שמחות שהובאה בירושלמי לעיל, שבמוצאי שבת חוזר וכופה את המיטה, אפילו לא נשתייר לו אלא יום אחד בלבד.

**רבי מנא ובית הנשיא**
לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא (רבי יהודה נשיאה). רבי מנא השיב על שאלות הנשיא (ירושלמי פסחים י,א), ואף יעץ לו בעסקיו (ירושלמי ברכות ח,ה וכלאים ח,ג), תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא (ירושלמי כאן; יומא ח,א ותעניות א,ו; סוכה ב,י).


**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **הדר בפונדק –** אבל שגר באכסניה, **- אין מחייבין אותו לכפות –** את מיטתו שבאכסניה בימי אבלו**; דלא יהוון אמרין: –** שלא יהיו אומרים (הנוכרים שגרים עימו באכסניה שיהיו רואים אותו כופה את מיטתו): **חֶרֶשׁ** (מכשף) **הוא –** שהוא עושה מעשה כישוף, שאין הנוכרים יודעים שהוא עושה כך משום שהוא אבל**.**

ב**מסכת שמחות** - ברייתות מאבל רבתי ה,יב שנו: הדר בפונדק, אם מת לו מת - אינו חייב בכפיית המיטה, ואם היה פונדק מושכר לו - חייב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:27
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:27](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:27)

שנינו בברייתא לעיל: כל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו.

מביאים ברייתא (בענין אבלות של הבעל עם אשתו ושל האישה עם בעלה): **הרי שמת חמיו** (אבי אשתו) **או חמותו** (אם אשתו) **או אחד מקרובי אשתו –** שהיא מתאבלת עליו, **- אינו כּוֹפָהּ לא לכחול** (לתת צבע כחול על עיניה) **ולא לפקוס** (לתת צבע אדום על פניה) **–** אין הבעל רשאי לכפות (להכריח) את אשתו לעשות תכשיטיה (להתקשט) באבלותה (שאסור לאישה להתקשט בימי אבלה משום שהוא כרחיצה)**, אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת –** הוא נוהג עימה אבלות כמו שהיא נוהגת אבלות על קרובה שמת**. וכן היא** (האישה) **שמת חמיה** (אבי בעלה) **או חמותה** (אם אשתו) **או אחד מקרובי בעלה –** שהוא מתאבל עליו, **- אינה לא כוחלת ולא פוקסת –** אין האישה רשאית לעשות תכשיטיה (להתקשט) באבלותו של בעלה**, אלא נוהגת עמו כדרך שהוא נוהג –** היא נוהגת עימו אבלות כמו שהוא נוהג אבלות על קרובו שמת (ולכן אסור לאישה להתקשט בימי אבלו של בעלה)**.**

ב**מסכת שמחות** יא,ח שנו: האישה שמת חמיה או אחד מקרובי בעלה - לא תכחול ולא תתקשט, אלא נוהגת עימו כדרך שהוא נוהג. אף הוא שמת חמיו או אחד מקרובי אשתו - אינו כופה להתקשט, אלא נוהג עימה כדרך שהיא נוהגת.


**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: לא שנו –** בברייתא זו, **אלא חמיו או חמותו –** שרק כשמת חמיו או חמותו – הבעל נוהג אבלות עם אשתו, משום כבוד חמיו וחמותו**, הא אחד כל הקרובים - לא –** אבל אם מת אחד משאר כל הקרובים של אשתו - אין הבעל נוהג עימה אבלות. אבל לענין כיחול ופיקוס, אף אם מת אחד משאר כל הקרובים של אשתו - אין הבעל רשאי לכוף את אשתו להתקשט, ומה שאמרו בברייתא "או אחד מקרובי אשתו" מוסב על "אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס", ואינו מוסב על "נוהג עימה כדרך שהיא נוהגת"**.**

רמב"ן בתורת האדם הביא ברייתא זו, ולפי גרסתו, ברישא לא נאמר "או אחד מקרובי אשתו", ובסיפא כן נאמר "או אחד מקרובי בעלה", ואמר רמב"ן, שאם נסמוך שאין כאן טעות סופרים (בסיפא של הברייתא), נתברר הספק, שהאישה מתאבלת עם בעלה על כל קרוביו, אף על פי שהוא אינו מתאבל עימה אלא על חמיו וחמותו.
לפי הגרסה שלפנינו, ברישא נאמר "או אחד מקרובי אשתו", בדומה לסיפא. אלא שברישא, דין כיחול ופיקוס נאמר לגבי האישה שהיא אבלה ואילו דין נהיגת אבלות עם האבל נאמר לגבי הבעל שאשתו אבלה, ולכן אפשר לחלק בין שני הדינים הללו ולומר, שהאישה אינה מתקשטת כשהיא אבלה אפילו על אחד מקרוביה, ואילו הבעל נוהג אבלות עם אשתו רק כשהיא אבלה על חמיה או על חמותה. אולם בסיפא, גם דין כיחול ופיקוס וגם דין נהיגת אבלות עם האבל נאמרו לגבי האישה שבעלה אבל, ולכן אי אפשר לחלק בין שני הדינים הללו ולומר כמו שאמרנו ברישא, שכן בסיפא אין האישה מתקשטת משום שהיא נוהגת אבלות עם בעלה. הרי שנתברר מהברייתא, שהאישה נוהגת אבלות עם בעלה אפילו על אחד מקרוביו (על פי רמב"ן בתורת האדם).

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: מר עוקבא שכיב ליה בר חמוה, סבר למיתב עליה שבעה ושלשים. על רב הונא לגביה, אשכחיה. אמר ליה: לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד (רבנו יחיאל: אבל על זה אין אתה צריך). דתניא: מי שמת חמיו או חמותו - אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתו ונוהג עימה אבלות. וכן היא שמת חמיה או חמותה - אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתה ונוהגת עימו אבלות. ותניא אידך: אף על פי שאמרו: אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, באמת אמרו: מוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו (תוספות: בחמין קאמר, דאילו בצונין - היא נמי מותרת). קשיין אהדדי! (רש"י: דהכא קתני: מצעת לו מיטתו, והכא קתני: כופה מיטתו. רבנו יחיאל: דאילו בקמייתא קתני דנוהג עימה אבלות, אלמא מתסר בכל מילי דאבל מתסר בהו, ובבתרייתא קתני דרוחץ פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין, אלמא דאיהו לא נהיג אבלות) אלא לאו שמע מינה: כאן - בחמיו וחמותו (רבנו יחיאל: כדקתני בדידה: שמת חמיו או חמותו), כאן - בשאר קרובים (רש"י: בשאר קרובי אשתו - מצעת לו מיטתו), שמע מינה. תניא נמי הכי: לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו בלבד.

בבבלי אמר רב הונא, שאין הבעל נוהג אבלות עם אשתו אלא על חמיו וחמותו, כמו שאמר שמואל בירושלמי.
לפי נוסח הברייתא שבבבלי, בסיפא נאמר "חמיה או חמותה" בלבד, בדומה לרישא. יש להסתפק, האם חמיה וחמותה דווקא ולא שאר קרובים של בעלה, שאינה נוהגת אבלות עם בעלה אלא על חמיה ועל חמותה, או שמא בסיפא נזכרו חמיה וחמותה משום הרישא, אבל הוא הדין שאר קרובים של בעלה, שנוהגת אבלות עם בעלה אפילו על שאר קרובים שלו (רמב"ן בתורת האדם וריטב"א).


שנינו בברייתא לעיל: כל שמתאבלים עליו - מתאבלים עימו.

ואומרים: **רבי בא בר כהן** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **אמר קומי –** אמר לפני **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: רבי יודה בר פזי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, בנו ותלמידו של רבי שמעון בן פזי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בדר עמו –** רק כשקרובו של האבל גר עימו באותו בית (כשהוא עימו באותו בית) הוא צריך לנהוג דיני אבלות, אבל כשאינו עימו באותו בית אינו צריך לנהוג דיני אבלות**.**

ומספרים: **קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי –** פגש רבי יוסי את רבי יהודה בר פזי**, אמר ליה: –** אמר לו (רבי יוסי לרבי יהודה בר פזי): **אתה שמעת מן אבוך הדא מילתא? –** האם אתה שמעת מאביך את הדבר הזה? האם אמר אביך, שקרובו של האבל צריך לנהוג דיני אבלות רק כשהוא עימו באותו בית, כפי שנאמר בשמך? **- אמר ליה: –** אמר לו (רבי יהודה בר פזי לרבי יוסי): **אבא לא הוה אמר כן –** אבי לא היה אומר כך (לא שמעתי מאבי את הדבר הזה)**, אלא אחוי** (אחוה) **דאיתתיה דבר נחמיה מית –** אחיה של אשתו של בר נחמיה מת (וכיון שאשתו של בר נחמיה התאבלה על אחיה, התאבל בר נחמיה בעלה עימה)**, אתון ושאלון ליה: –** באו ושאלו אותו (את אבי): **מהו לכפות את המיטה? –** האם צריך בר נחמיה לכפות את המיטה? **- אמר לון: –** אמר להם (אבי לשואלים): **לא צריך –** הרי שלא אמר אלא שכשאין קרובו של האבל עימו באותו בית אינו צריך לכפות את המיטה, אבל לא אמר שאינו צריך לנהוג דיני אבלות, ואפשר שאף כשאין קרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות, אלא שאינו צריך לכפות את המיטה, משום שהקלו בכפיית המיטה**.** (**- מהו לקרות את שמע ולהתפלל? - אמר ליה: נישמעינה מן הדא: הרי שהיה עסוק עם המת בקבר והגיעה עונת קרית שמע - הרי זה פורש למקום טהרה ולובש את תפיליו וקורא את שמע ומתפלל.**)

המילים המוסגרות הן אשגרה מהמעשה לעיל ברבי מנא, שמתו בניו של רבי חנינה אחיו, והתאבל רבי מנא עם אחיו, ובאו ושאלו את רבי יוסי: מהו לכפות את המיטה? (האם צריך רבי מנא לכפות את המיטה?), ואמר להם: לא צריך, כמו שסיפרו כאן, ושם שאלו את רבי יוסי שתי שאלות עוד, ואחת מהן הועתקה לכאן בטעות (על פי "שערי תורת ארץ ישראל").

רבי יהודה בר פזי ואביו ישבו בלוד. בירושלמי תרומות יא,ז ושבת ב,א אמרו, שרבי יהודה בר פזי הורה ל"אילין דבר נחמיה". משפחת נחמיה זו היתה כנראה משפחה אמידה ומקורבת לחכמים שישבה בלוד.

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב אמרו: ...כל שמתאבל עליו - מתאבל עימו... - עימו בבית (ריטב"א: אינו מתאבל אלא כשהוא עם האבל). כי הא דאמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: באפה (רש"י: בפני אשתך, שהיא אבלה) - נהוג אבלותא (רש"י: דהיינו נמי כל שמתאבל עליו, כגון אשתו, מתאבל עימו בבית), דלא באפה - לא תנהוג אבלותא.
וב**בבלי כתובות** ד,ב אמרו: תניא: מי שמת חמיו או חמותו, אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתו ונוהג עימה אבלות. וכן היא שמת חמיה או חמותה, אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מיטתה ונוהגת עימו אבלות... - עימו בבית (רש"י: דאין אבלותו מוטלת עליה אלא בפניו משום כבודו, וכן הוא אין אבלותה מוטלת עליו אלא בפניה ולכבודה), וכדאמר ליה רב לחייא בריה (רש"י: כשמת חמיו): באפה - נהוג אבלותא, דלא באפה - לא תנהוג אבלותא (ריטב"א: יש שפירשו: באפה ממש - בעודו בבית, ושלא באפה - כשיוצא לחוץ. ואחרים פירשו, דכל שהוא בעיר שמרגישים בו הכל היינו באפה, ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר, וכן הדעת מכרעת, אף על פי שהלשון מסייעת לפירוש הראשון).

גם בבבלי אמרו, שרק כשקרובו של האבל עימו באותו בית הוא צריך לנהוג דיני אבלות, כמו שאמרו בירושלמי כאן בשם רבי יוחנן.
בירושלמי לעיל סיפרו על דברי רב לחייה בנו מעין מה שסיפרו בבבלי, אלא שבבבלי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפני אשתו, ובירושלמי אמר רב לבנו לנהוג אבלות בפניו על מות אחותו.

**קם רבי יוסה עם רבי יודה בר פזי**
בדומה למעשה שסיפרו כאן, סיפרו בירושלמי שני מעשים עוד, שאמרו מימרה בשם רבי יהודה בר פזי, ופגש רבי יוסי את רבי יהודה בר פזי ושאל אותו האם שמע מאביו את הדבר שנאמר בשמו. במעשה אחד (ירושלמי שביעית י,ב וראש השנה ג,א) השיב לו רבי יהודה בר פזי בחיוב, ובמעשה אחר (ירושלמי ברכות ד,א ותעניות ב,טו ו-ד,א) השיב לו שלא אמר אביו כך אלא שאמר דבר שממנו היה אפשר לשמוע כך, כמו שהשיב לו במעשה כאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:28
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:5:28](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:5:28)

במשנה שנינו: **מפני שאמרו: שבת עולה ואינה מפסקת, והרגלים מפסיקין ואינן עולין.**

ואומרים: **רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שהוא** (הרגל) **מותר בתשמיש המיטה –** ברגל האבל מותר אפילו בתשמיש המיטה (אף על פי שהוא דבר שבצנעה), ולכן הרגל אינו עולה למנין שבעה (כגון אם קבר את מתו שני ימים קודם לרגל, אין ימי הרגל עולים למנין שבעה, וצריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר הרגל ולנהוג אבלות לאחר הרגל חמישה ימים), אבל השבת עולה למנין שבעה (השבת שבתוך ימי השבעה מצטרפת לשבעת ימי האבלות), מפני שבשבת האבל אסור בתשמיש המיטה (אף על פי שהוא מותר בדברים אחרים)**.**

ומספרים: **קם רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **עם רבי יודה בירבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) **–** פגש רבי ירמיה את רבי יהודה בן רבי סימון**, אמר ליה: –** אמר לו (רבי ירמיה לרבי יהודה בן רבי סימון): **הכין**, **מן כל תלמידוי דרבי יוחנן לא שמע בר נש מיניה הדא מילתא אלא אבוך –** הנה, מכל תלמידיו של רבי יוחנן לא שמע אדם ממנו את הדבר הזה ("שהוא מותר בתשמיש המיטה") אלא אביך (רבי סימון, שאמר את הדבר הזה בשם רבי יוחנן, ולכן לא אמר אותו רבי יוחנן מעולם)**. אמר ליה –** אמר לו (לרבי ירמיה) **רבי יעקב** (הגרסה ברמב"ן: אמר רבי יעקב **בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי))**: אין דאיתאמרת**, **לא איתאמרת אלא מן אילין מילייא דהכין הכין –** אף אם נאמרה (המימרה הזו על ידי רבי יוחנן), לא נאמרה אלא מהדברים האלה של כך וכך (מהדברים המסופקים שלא הוכרעו והם נוטים לכאן ולכאן, ולכן אין סומכים על המימרה הזו)**.**

ב**ירושלמי תרומות** ח,ה ו**עבודה זרה** ב,ג אמרו: ...אמר לון: כן אמר רבי שמעון בן לקיש:... אמר ליה: דילמא מן אילין דרבי שמעון בן לקיש דהכין הכין. אמר לון: לעובדא, וסמכון עלוי.
וב**ירושלמי סוטה** ט,ב אמרו: ...אמר רבי יוחנן: כל אילין דרבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין - יחידין אינון ולא סמכין עליהון.


ואומרים: **מילתיה דרבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: –** דברו של רבי יהושע בן לוי אומר (מדבריו להלן יש ללמוד שהוא סבור): **שהוא** (הרגל) **אסור בתשמיש המיטה –** ברגל האבל אסור בתשמיש המיטה**, דאמר –** שאמר **רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: והלא אמרו –** חכמים**: אין אבל ברגל –** ברגל אין אבלות נוהגת**, אלא שהרבים נוהגין בו בצינעה –** העם מחמירים על עצמם ונוהגים ברגל אבלות בצנעה**.** ופירש רבי יהושע בן לוי: **מהו בצינעה?** - **שהוא** (הרגל) **אסור בתשמיש המיטה –** העם אוסרים על עצמם ברגל תשמיש המיטה כשהם אבלים. מכאן יש ללמוד, שרבי יהושע בן לוי סבור שברגל האבל אסור בתשמיש המיטה**.**

**התיבון: –** השיבו (שאלו על רבי יהושע בן לוי): **הרי הרגל - הרי הוא אסור בתשמיש המיטה ואינו עולה, אף השבת - הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה לא תעלה! –** כמו הרגל, שהאבל אסור בו בתשמיש המיטה, ואף על פי כן הוא אינו עולה למנין שבעה, כך גם השבת, שהאבל אסור בה בתשמיש המיטה, היא לא תעלה למנין שבעה! ומדוע הרגל אינו עולה למנין שבעה, ואילו השבת עולה למנין שבעה? והרי הרגל והשבת שווים בדינם!

**אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: איפשר לשבעה בלא רגל, אבל אי איפשר לשבעה בלא שבת –** אפשר ששבעה ימים יהיו בלי שיחול בהם רגל, אבל אי אפשר ששבעה ימים יהיו בלי שתחול בהם שבת. הרי שאם השבת לא תעלה למנין שבעה, לא יהיו שבעה ימי אבלות רצופים לעולם, ואם השבת תפסיק את האבלות, לא יהיו שבעה ימי אבלות לעולם, ולכן השבת עולה ואינה מפסקת, מה שאין כן ברגל, ולכן הרגל מפסיק ואינו עולה**.**

הפירוש לקטעים האלה הוא ברובו על פי רמב"ן בתורת האדם.

ב**תוספתא מועד קטן** ב,ט שנו: אָבֵל אין רשיי להתאבל בתוך המועד, אֲבָל נוהג בצנעה בתוך ביתו.
וב**מסכת שמחות** ז,ז שנו: אָבֵל במועד כאילו אינו אבל, אֲבָל נוהג בצנעה.

רבי יהושע בן לוי שאמר "והלא אמרו: אין אבל ברגל, אלא שהרבים נוהגים בו בצנעה" נתכוון לברייתות שבתוספתא ובמסכת שמחות (רמב"ן בתורת האדם).

ב**בבלי כתובות** ד,א אמרו: תניא: הרי ש...מת אביו של חתן... נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא (אשתו) ישנה בין הנשים... מסייע ליה (רש"י: הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל) לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו: אין אבלות במועד, אבל דברים שבצנעה (רש"י: שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך) נוהג.

בירושלמי אמר רבי סימון בשם רבי יוחנן, שברגל האבל מותר בתשמיש המיטה, ואילו בבבלי אמר רבי יוחנן, שברגל האבל אסור בתשמיש המיטה. הרי שאין לסמוך על מה שאמר רבי סימון בשם רבי יוחנן, כמו שאמרו בירושלמי.

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא ארישיה (רש"י: בשבת, משום עטיפה, דנהיג אבלות), ואזיל ואתי בביתיה. אמר ליה: לאו סבר לה מר אין אבילות בשבת? - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דברים שבצנעה נוהג (רבנו יחיאל: דמאי דעביד אינש בביתיה כי ליכא אינשי גביה - צנעה הוא).

לפי מה שאמר רבי יוחנן בבבלי, בשבת האבל אסור בתשמיש המיטה, כמו שאמרו בירושלמי כאן בסתם: השבת - הואיל והיא אסורה בתשמיש המיטה.
בירושלמי לעיל אמר שמואל, שתשמיש המיטה - רשות, שבשבת שבתוך שבעת ימי האבלות האבל רשאי לשמש את מיטתו, וסיפרו לעיל, שאמר שמואל, שהמימרה שאמר נאמרה להלכה ולא למעשה, ואם כן, בשבת האבל אסור בתשמיש המיטה, כמו שאמרו כאן בסתם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:6:1)

**משנה**
**רבי אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת כשבת –** חג השבועות, שאינו אלא יום אחד, דינו כשבת, שעולה למנין שבעה ואינו מפסיק את האבלות. אבל בזמן המקדש, שמי שלא הביא קורבנות ראייה וחגיגה בחג השבועות, היה יכול להביאם כל ששת הימים שלאחר החג, שיש לעצרת תשלומים כל שבעה כמו לכל רגל, היה דין עצרת לענין אבלות כדין שאר הרגלים, שמפסיקים את האבלות ואינם עולים למנין שבעה**. רבן גמליאל אומר: ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים –** שמפסיקים את האבלות ואינם עולים למנין שבעה**. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה –** לא כדברי רבי אליעזר ולא כדברי רבן גמליאל**, אלא עצרת כרגלים –** אף בזמן הזה, שמפסיקה את האבלות ואינה עולה למנין שבעה**, וראש השנה ויום הכיפורים כשבת –** שעולים למנין שבעה ואינם מפסיקים את האבלות, לפי שאינם בכלל שלושת הרגלים, שכן אין עולים בהם ברגל לירושלים**.**

משנה זו שנויה במסכת שמחות ז,א.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:6:2)

**גמרא**
במשנה שנינו: חכמים אומרים: עצרת כרגלים.

**דבית רבי יניי אמרי:** – חכמי בית מדרשו של רבי ינאי (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, ייסד בית מדרש שהתקיים כמה דורות אחריו) אמרו: **עצרת עולה שבעה כרגלים –** חג השבועות נחשב לענין מנין שלושים ימי אבלות כאילו הוא רגל של שבעה ימים, ואף על פי שחג השבועות אינו אלא יום אחד, דינו כמו שאר הרגלים שהם שבעה ימים**.**

ואומרים: **בעון קומי רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**: –** שאלו לפני רבי יוסה: **שלשה לפני העצרת –** מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, **- שלשה –** ימים אלה נמנים שלושה ימים**, ועצרת –** יום אחד של חג השבועות, **- שבעה –** יום זה נחשב כאילו הוא שבעה ימים, כדברי חכמי בית מדרשו של רבי ינאי**, הרי עשרה? –** האם ימים אלה נחשבים יחד עשרה ימים? האם נמצא שאינו צריך למנות לאחר עצרת לתשלום אבלות של שלושים יום אלא עשרים יום (במקום עשרים ושישה ימים)? **- אלא** (נראה שמילה זו היא שיבוש של ראשי תיבות: **א'ל'** (=**אמר לון**)**:** - אמר להם (רבי יוסה):) **שלשה לפני עצרת –** מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, **- שבעה –** ימים אלה נחשבים כאילו הם שבעה ימים, מפני שהקובר את מתו שלושה ימים קודם עצרת, בטלו ממנו גזירות שבעה, והרי הוא כאילו נהג אבלות שבעה ימים**, ועצרת –** יום אחד של חג השבועות, **- שבעה –** יום זה נחשב כאילו הוא שבעה ימים, כדברי חכמי בית מדרשו של רבי ינאי**, הרי ארבעה עשר –** ימים אלה נחשבים יחד ארבעה עשר ימים, נמצא שאינו צריך למנות לאחר עצרת לתשלום אבלות של שלושים יום אלא שישה עשר יום (במקום עשרים ושישה ימים)**.**

ב**בבלי מועד קטן** כד,ב אמרו: דרש רבי ענני בר ששון אפיתחא דבי נשיאה: יום אחד לפני עצרת (רש"י: היה אבל) ועצרת - הרי כאן ארבעה עשר (רש"י: דעצרת חשוב כשבעה, ויום שלפני עצרת חשוב שבעה, דסבר כי האי תנא דלעיל (מועד קטן כ,א) דאמר: אפילו יום אחד, אפילו שעה אחת (בטלה ממנו אבלות שבעה), וכמאן דאמר: עצרת כרגלים). דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דריש גלותא: יום אחד לפני עצרת, ועצרת - הרי כאן ארבעה עשר.
אדבריה (נתן רשות) רב פפא לרב אויא סבא, ודרש: יום אחד לפני ראש השנה, וראש השנה - הרי כאן ארבעה עשר. אמר רבינא: הלכך, יום אחד לפני החג, וחג, ושמיני שלו (שהוא רגל בפני עצמו) - הרי כאן עשרים ואחד יום.

בבבלי אמרו שעצרת, ראש השנה ושמיני של חג הסוכות נחשבים לענין מנין שלושים ימי אבלות כאילו הם שבעה ימים. בירושלמי אמרו כך רק לגבי עצרת.


ואומרים: **אמר רבי יוסי בירבי** [צריך להוסיף: **בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)]**: וכיני** (=וכן היא)**: –** וכך היא (ההלכה): **יום אחד לפני עצרת –** מי שנהג אבלות קודם עצרת יום אחד, **- מונה חמשה לאחר העצרת –** צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת ולנהוג אבלות לאחר העצרת חמישה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה, אבל עצרת עולה למנין שבעה**; שנים –** מי שנהג אבלות קודם עצרת שני ימים, **- מונה ארבעה –** צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת ולנהוג אבלות לאחר העצרת ארבעה ימים, שלא בטלו ממנו גזירות שבעה, אבל עצרת עולה למנין שבעה**; שלשה –** מי שנהג אבלות קודם עצרת שלושה ימים, **- בטלו ממנו גזירות שבעה –** ואינו צריך להשלים את שבעת ימי האבלות לאחר העצרת. לדברי רבי יוסי בירבי בון, עצרת עולה למנין שבעה כשבת, ומפסיקה את האבלות כרגלים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:6:3)

במשנה שנינו: חכמים אומרים: ראש השנה ויום הכיפורים כשבת.

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים –** אסור לרבים ללכת אצל האבל לביתו כדי להראות לו פנים (להראות לאבל את פניהם של הרבים) בין בראש השנה ובין ביום הכיפורים. ואף על פי ששנינו במשנה שראש השנה ויום הכיפורים כשבת, ובשבת מותר להראות פנים לאבל מפני הכבוד (כדי לכבד את האבל), כמו שאמרו לעיל, מכל מקום לענין ראיית פנים אין ראש השנה ויום הכיפורים כשבת**.**

**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: יום הכיפורים שחל להיות בשבת - מראין בו פנים –** מותר לרבים להראות פנים לאבל ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. רבי שמואל בר רב יצחק אינו חולק על הברייתא, אלא מגביל אותה ליום הכיפורים שחל להיות בחול**.**

ואומרים: ההלכה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק, שיום הכיפורים שחל להיות בשבת - מראים בו פנים, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **הוה ליה עובדא –** היה לו מעשה (אירע לו מקרה מוות)**. סלקון רבנן לגביה מיחמיא ליה אפין בצומא רבא –** עלו חכמים אצלו (לביתו) להראות לו פנים בצום הגדול (ביום הכיפורים, והוא חל בשבת, ועשו חכמים כדברי רבי שמואל בר רב יצחק)**. אמר לון: –** אמר להם (רבי חזקיה לחכמים): **כלום** (וכי) **אמרון** (אמרו) **אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים לא** (שלא) **מפני התפילה?! –** וכי אמרו, שאסור להראות פנים לאבל בראש השנה וביום הכיפורים שלא מפני התפילה (אלא מפני דבר אחר)?! הרי אמרו, שאסור להראות פנים לאבל בראש השנה וביום הכיפורים רק מפני התפילה (שמאריכים בהם בתפילה, ואין להם פנאי אחרי התפילה ללכת אצל האבל לביתו כדי להראות לו פנים, אבל בשבת שאין מאריכים בה בתפילה מראים פנים).**** וכיון שאין מראים פנים ביום הכיפורים מפני התפילה, וכי **שנייא היא –** שונה היא **יום הכיפורים שחל להיות בשבת, שנייא היא –** שונה היא **יום הכיפורים שחל להיות בחול?!** (בתמיהה) **–** וכי יום הכיפורים שחל להיות בשבת ויום הכיפורים שחל להיות בחול שונים זה מזה בתפילה?! והרי בין שחל בשבת ובין שחל בחול מאריכים בו בתפילה! ולכן אף יום הכיפורים שחל להיות בשבת - אין מראים בו פנים. הרי שרבי חזקיה חלוק על רבי שמואל בר רב יצחק (על פי רמב"ן בתורת האדם)**.**

**צומא רבא**
בירושלמי ובמדרשי האגדה יום הכיפורים נקרא "צומא רבא" - הצום הגדול. נראה שהוסיפו לו את הכינוי "הגדול", כדי להבחין בינו לבין צומות אחרים שנקראו אף הם בכינוי הסתמי "צום". בבבלי ראש השנה כא,א מצאנו שיום הכיפורים נקרא בארץ ישראל "יומא רבה".

**מפני התפילה**
ב**ירושלמי מגילה** ד,ג אמרו: וביום הכיפורים - שישה (קוראים בתורה שישה אנשים, ולא שבעה אנשים כמו בשבת). - מפני התפילה (שמאריכים בתפילה ביום הכיפורים, ולפיכך מקצרים בקרואים).

לפי דברי רבי חזקיה כאן, אף יום הכיפורים שחל להיות בשבת - קוראים בו שישה, שהרי בין שחל בשבת ובין שחל בחול מאריכים בו בתפילה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:1)

**משנה**
**אין קורעין –** בחול המועד את הבגדים על המת**, ולא חולצין –** בחול המועד את הכתף (שהיו נוהגים בשעת לווית המת לסלק את החלוק מעל הכתף ולגלות אותה)**, ולא מברין –** אין מאכילים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים (שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים)**, אלא קרוביו של מת –** רק קרוביו של המת קורעים וחולצים ואוכלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים להם. אבל אחרים אין קורעים ואין חולצים ואין אוכלים עם האבלים בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים לאבלים**; ואין מברין –** אין מאכילים לקרובי המת בחול המועד את האוכל שאנשים מביאים להם, **אלא על מיטות זקופות –** כדרכן, ולא על מיטות כפויות כדרך שנוהגים בימי החול, מפני שאין כפיית המיטה נוהגת בחול המועד**.**

**ואין מוליכין בבית האבל –** את האוכל שאנשים מביאים לאבלים, אפילו בחול המועד, וכל שכן בימי החול, **לא בטבלא –** כלי שטוח דמוי טבלה (לוח, שולחן), **ולא באסקוטלא –** צלחת גדולה, **ולא בקנון –** סל מיוחד**, אלא בסלים –** סלים פשוטים, כדי שלא לבייש את העניים שאין להם אלא סלים (מקור המילים טבלה וקנון ביוונית, ומקור המילה אסקוטלא בלטינית)**.**

**ואין אומרים ברכת אבילים במועד –** בחול המועד אין אומרים את הברכה שמברכים לאבלים לנחמם (ראה ירושלמי לעיל א,ה)**, אבל עומדין בשורה –** כשחוזרים מקבורת המת, **ומנחמין –** את האבלים העוברים לפני השורה, **ופוטרין את הרבים –** שאומרים למנחמים שילכו לבתיהם**.**

**מברים**
"מברים" הוא מלשון הכתוב שנאמר בדויד, כשהתאבל על מות אבנר: "ויבוא כל העם להברות את דויד לחם בעוד היום" (שמואל ב ג,לה).

**אין מוליכים בבית האבל אלא בסלים**
ב**בבלי מועד קטן** כז,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו מוליכים בבית האבל, עשירים – בקלתות (סלים) של כסף ושל זהב, ועניים - בסלי נצרים (סלים קלועים מענפים) של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים (שהכל רואים שהם עניים). התקינו שיהיו הכל מוליכים בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים.

**עומדים בשורה ומנחמים ופוטרים את הרבים**
לאחר הקבורה נערך ליד הקבר מעמד ניחום האבלים. האבלים נעמדו בשורה או בכמה שורות זו אחר זו, והאבלים עברו לידם כשהקהל אומר דברי תנחומים. העם לא היה מתפזר עד שהיו האבלים אומרים להם שהם מילאו את חובתם בלוויה ובהשתתפות בצער ופטורים ללכת לביתם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:2)

**גמרא**
במשנה שנינו: **אין קורעין ולא חולצין ולא מברין אלא קרוביו של מת.**

**אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ובלבד קרובין שהן ראויין להתאבל –** רק קרוביו של המת שראויים להתאבל עליו, שהם: אביו ואימו ואחיו ואחותו ובנו ובתו ואשתו של המת, מותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם בחול המועד, אבל שאר קרוביו של המת אסורים לעשות כל הדברים הללו בחול המועד**.**

ואומרים: המימרה שאמר רבי ירמיה היא **כהדא דתני:** – כזאת (כמו הברייתא הזאת) ששנויה: **חכם שמת - הכל קרוביו** – הכל נחשבים כקרוביו**, ואפילו קרובים שאינן ראויין להתאבל** – ומותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם עליו אפילו בחול המועד. ומכאן ששאר כל אדם שמת - רק קרוביו של המת שראויים להתאבל עליו מותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם עליו בחול המועד**.**

ואומרים: ההלכה, שחכם שמת - הכל קרוביו, ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל, היא **כהדא:** – כזאת (כמו העובדה הזאת): **רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **דמך במועדא** – נפטר בחול המועד (בטבריה), **ולא גמל ליה רבי מנא** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **חסד** – ולא גמל לו רבי מנא (שהיה בציפורי) חסד (שלא הספיד אותו)**, והוון ציפוראיי אמרין:** – והיו הציפוריים (אנשי ציפורי, עיר בגליל התחתון) אומרים (מרננים אחרי רבי מנא ואומרים): **עַד מָוֶת שְׂנָא!** – שנא את שונאך אפילו במותו! (שחשבו אנשי ציפורי, שמפני שרבי מנא שונא את רבי אבון לא הספיד אותו במותו)**. בתר מועדא עבד ליה איקריה** – אחרי המועד עשה לו את כבודו (שהספיד אותו כראוי)**. עאל ואמר קומיהון כהדא דתני:** – נכנס (רבי מנא) ואמר לפניהם (התנצל לפני אנשי ציפורי על שלא הספיד את רבי אבון בשעתו מחמת קדושת המועד) כמו זאת (הברייתא הזאת) ששנויה: **חכם שמת הכל קרוביו - באינון דהוון גביה –** באלה שהיו אצלו (ההלכה, שחכם שמת - הכל קרוביו, ואפילו קרובים שאינם ראויים להתאבל, ומותרים לקרוע ולחלוץ ולהברות אותם אפילו בחול המועד, נאמרה רק באלה שהיו אצל החכם בשעת מיתתו)**; אנן לא הוינן גביה –** אנו לא היינו אצלו (אצל רבי אבון בשעת מיתתו, ולכן לא הייתי מותר להספיד בחול המועד את רבי אבון, שדין הספד כדין קריעה וחליצה והבראה)**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,יז שנו: חכם שמת - הכל קרוביו. הכל קורעים (אפילו בחול המועד), והכל חולצים, והכל סופדים, והכל מברים עליו, אפילו ברחובה של עיר (אפילו בפרהסיה).

ב**בבלי מועד קטן** כד,ב-כה,א (ו**שבת** קה,ב) אמרו: משנה. אין קורעים, ולא חולצים (רש"י: כתפיהם), ואין מברים, אלא קרוביו של מת.
גמרא. ואפילו חכם? והתניא: חכם שמת - הכל קרוביו. - הכל קרוביו סלקא דעתך? אלא: הכל כקרוביו. - הכל קורעים עליו, והכל חולצים עליו, והכל מברים עליו ברחבה! - לא צריכא, דלאו חכם הוא.
אי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב, דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע! - לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
חכם, כל זמן שעוסקים בהספדו - קורעים עליו (ולא רק כשעומדים עליו בשעת מיתתו).

לפי הבבלי, המשנה, שאמרה שרק קרובו של המת קורע בחול המועד, מדברת במת שאינו חכם ובמי שאינו אצל המת בשעה שמת.

ב**מסכת שמחות** ט,א שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: חכם שמת, כל שעומדים עליו בשעת מיתתו - קורעים עליו, וכל שאין עומדים עליו בשעת מיתתו - אין קורעים עליו.

מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבמסכת שמחות, שרק במת שהוא חכם חייב לקרוע, מנוגד למאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבבבלי, שבכל מת חייב לקרוע. מכאן שלפי הבבלי, במת שהוא חכם, אפילו מי שאינו אצלו כשמת - חייב לקרוע, אפילו בחול המועד, ואפילו אינו קרובו, ואילו לפי מסכת שמחות, במת שהוא חכם, מי שהוא אצלו כשמת - חייב לקרוע, אפילו בחול המועד, ואפילו אינו קרובו, אבל מי שאינו אצלו כשמת - אינו חייב לקרוע, אם אינו קרובו. דברי רבי מנא בירושלמי הם לפי הברייתא במסכת שמחות. הרי שיש מחלוקת הבבלי והירושלמי בענין זה.

וב**מסכת שמחות** ט,ב שנו: הכל חולצים על חכם. חכם שמת - חולצים לפניו (בשעת מיתתו, או בשעת הספדו קודם קבורתו) את הימין. אב בית דין שמת - חולצים לפניו את השמאל. נשיא שמת - חולצים לפניו את שתי ידיים.
וב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על חכם חולץ (רש"י: כתף) מימין, על אב בית דין (רבנו יחיאל: עדיף מיניה) - משמאל (רבנו יחיאל: צריך לחלוץ משמאל, שהוא גנאי יותר), על נשיא (רבנו יחיאל: עדיף מכולהו) - מכאן ומכאן (רבנו יחיאל: צריך לחלוץ מימין ומשמאל).

**חכם שמת הכל קרוביו - באינון דהוון גביה**
ב**בבלי מועד קטן** כז,ב אמרו: אמר רב פפא: אין מועד בפני תלמיד חכם (רש"י: שיכולים להספידו. ריטב"א: שאם מת במועד, סופדים עליו כדרכו). והני מילי - בפניו (רש"י: בפני המיטה), אבל שלא בפניו - לא. - איני? והא רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא (בחול המועד)! - אמר רב פפי: יום שמועה הוה (רש"י: שבאה שמועה בו ביום שמת. תוספות רא"ש: ששמעו ביום המיתה), דהתם כבפניו דמי.

מה שאמרו בבבלי: "והני מילי - בפניו (של המת), אבל שלא בפניו - לא", הוא מה שאמר רבי מנא: "באינון דהוון גביה; אנן לא הוינן גביה".
אפשר שהשמועה על מותו של רבי אבון לא הגיעה לרבי מנא ביום שמת, ולכן לא הספידו בחול המועד.

**רבי אבון ורבי מנא**
אפשר ללמוד על יחסו של רבי מנא לרבי אבון מהמקורות האלה:
ב**ירושלמי שקלים** ה,ו אמרו: רבי אבון עבד אילין תרעייה דסדרא רבא (שערים לבית הכנסת הגדול (בטבריה)). אתא / נחת רבי מנא לגביה, אמר ליה (רבי אבון לרבי מנא): חמי מה עבדית! (ראה מה שעשיתי!) - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): "וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות" (הושע ח,יד) - לא הוה בני נש דילעון באוריתא? (וכי לא היו בני אדם שיעסקו בתורה? כלומר, וכי לא היה מוטב לתת ממון לפרנסת תלמידי חכמים שיוכלו לעסוק בתורה?).
וב**ירושלמי יבמות** ט,ה אמרו: רבי אבון בעא קומי רבי מנא: עבדי שניות - מהו שיאכלו בתרומה? - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): שתוק ויפה לך! היא אוכלת ועבדיה אינן אוכלין?!
וב**קהלת רבה** פרשה ג פסוק ז נאמר: "עת לחשות ועת לדבר" - אינתתיה דרבי מנא דמכת בציפורין. סליק רבי אבון לגביה למיחמיה ליה אפין. אמר ליה (רבי אבון לרבי מנא): לית מארי משגח אמר לן הדא מילה דאוריתא (דבר של תורה)? - אמר ליה (רבי מנא לרבי אבון): הא מטת ענתה דאריתא למחשי ותעלייא למשרקה (הגיעה השעה של האריות לשתוק והשועלים לשאוג, מפני שאבל אסור בדברי תורה).

ב**קהלת רבה** פרשה יא פסוק ג נאמר: "ואם ייפול עץ בדרום ואם בצפון" - אם הגיע קירסו (זמנו המיועד) של תלמיד חכם להסתלק מן העולם, כגון רבי מנא בציפורין ורבי אבון בטיבריא, "מקום שייפול העץ שם יהוא" - שמה יהיו כל ישראל מתכנסים וגומלים אותו חסד.

רבי מנא ישב בטבריה ועקר לציפורי וישב בה, ורבי אבון ישב בטבריה, ולכן לא היה רבי מנא אצל רבי אבון כשמת.

ב**מסכת שמחות** - ברייתות מאבל רבתי ה,ד וב**מסכת כלה** רבתי ו,ד שנו: בשעת פטירת חכם כל העם חייבים בהספדו, דכתיב: "ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל" (שמואל א כח,ג), וכתיב: "וימת שמואל וייקבצו כל ישראל ויספדו לו" (שמואל א כה,א). - מדקאמר: "כל ישראל", לאו שמע מינה דנקבצו? אלא שבכוהו בעיירות.

גם לפי הירושלמי כאן, חכם שמת - הכל חייבים בהספדו, מפני שהכל קרוביו, ולא רק במקומו של החכם שמת אלא גם בשאר המקומות, כמו שרבי מנא הספיד את רבי אבון בציפורי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:3)

מביאים ברייתא (בענין חובת קריעת בגד על המת): **הקורע מן המְלָל** (קפל בשפת הבגד) **–** במקום שנקרע וקופל וחובר על ידי תפירה**,** או **מן השְׁלָל** (תפר גס וארעי) **–** במקום שנקרע וחובר על ידי תפירה גסה**,** או **מן הרדיד –** במקום שנשחק הבגד ובלה מרוב יושן, **- אינו קרע –** לא יצא ידי חובת קריעה, וצריך לקרוע קרע אחר**;** אבל הקורע **מן האיחוי** (תפר) **–** במקום שנקרע וחובר על ידי תפירה מושלמת, **- הרי זה קרע –** יצא ידי חובת קריעה**.**

ואומרים: **אי זהו איחוי –** שאמרו בברייתא, שהקורע מן האיחוי - הרי זה קרע**? - אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: כל שאין מקומו ניכר –** שאיחו איחוי מושלם, ואין מקומו של האיחוי ניכר, והרי זה כקורע בגד שלם**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יח שנו: קרע ...את השלל ואת החריד - לא יצא. הקורע את המאחוי (איחוי) - יצא. איזהו מאחוי? - כל שמאחהו כל צורכו.

אפשר שהברייתא שבמסכת שמחות היא הברייתא שבירושלמי, והחריד הוא הרדיד.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: תנו רבנן: הקורע מתוך השלל (רש"י: שלא קרע אלא בשלל), מתוך המלל, מתוך הלקט (טלאי), מתוך הסולמות (תפירה בתפרים גסים בצורה דומה לשלבי הסולם) - לא יצא. מתוך האיחוי (רש"י: מקרע האיחוי) - יצא. אמר רב חסדא: ובאיחוי אלכסנדרי (רש"י: דהוי כשלם).

**הרדיד**
ב**ויקרא** יג,נה (בפרשת צרעת בגדים) נאמר: "בקרחתו או בגבחתו".
והמתרגמים תרגמו: ברדדיה או בלבדיה (יונתן בן עוזיאל) / בשחיקותיה או בחדתותיה (אונקלוס).
וב**ספרא** 'תזריע' פרשה ה נאמר: "בקרחתו" - אלו השחקים, "בגבחתו" - אלו החדשים.

רדיד הנזכר כאן הוא שחק. אבל רדיד הנזכר במקומות אחרים הוא צעיף. גם כאן וגם במקומות האחרים הוא נקרא כך על שם שמרוקע ושטוח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:4)

מביאים ברייתא (בענין בגד שנקרע על המת ועל דברים אחרים): **עשרה קרעים אסורין באיחוי –** אסור לאחות אותם לעולם**: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו חכמה** (הלכה, החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה)**, ועל הנשיא** (מנהיג האומה, שהיה גם ראש הסנהדרין)**, ועל אב בית דין** (סגנו של ראש הסנהדרין) **–** שמתו**, ועל שמועות הרעות –** ששמע בשורה על אסון וצרה שאירעו**, ועל קללת השם –** ששמע שמקללים שם שמים**, ועל שריפת תורה –** שראה שנשרף ספר תורה**, ועל ירושל**י**ם –** שראה את ירושלים כשהיא חרבה**, ועל בית המקדש –** שראה את בית המקדש כשהוא חרב**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יט שנו: אלו קרעים שאין מתאחים: על אביו, ועל אימו, ועל רבו שלימדו תורה וחכמה, ועל שריפת התורה, ועל חורבן הבית, ועל שמועות רעות, ועל קללת השם, והרואה את ירושלים בחורבנה, ועל המלך, ועל הנשיא; ויש אומרים: אף על כוהן גדול ונביא ואב בית דין. על שריפת התורה - לא ששמע שנשרפה, אלא אם כן עומד עליה והיא נשרפת. על חורבן הבית - אפילו שמע שחרב. על שמועות רעות - שהן קשות כחורבן הבית.

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: תנו רבנן: ואלו קרעים שאין מתאחים (רש"י: לעולם): הקורע על אביו, ועל אימו, ועל רבו שלימדו חכמה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם (רש"י: ששמע רשע שבירך את השם), ועל ספר תורה שנשרף (רש"י: קורעים עליו מפני אזכרות שבו), ועל ערי יהודה (רש"י: שראה בחורבנם), ועל המקדש, ועל ירושלים.

בברייתא שבירושלמי ובמסכת שמחות לא נזכרה קריעה על ערי יהודה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:5)

שנינו בברייתא בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע (**ו**)**על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה.**

ואומרים: **מניין? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על אביו ועל אימו ועל רבו שלימדו חכמה? **-** נאמר (בענין עליית אליהו הנביא): **"**וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם **וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו** וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים**"** (מלכים ב ב,יא-יב) **–** אלישע קרע את בגדיו על אליהו. ומכאן שחובה לקרוע על אביו, שהרי אלישע כינה את אליהו "אבי אבי", והוא הדין שחובה לקרוע על אימו, וכן חובה לקרוע על רבו, שהרי אליהו היה רבו של אלישע**.**

**רבי מתון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) **בעא קומי –** שאל לפני **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: ומאלישע אנו למידין תורה? –** וכי מאלישע אנו יכולים ללמוד הלכה בענין חובת הקריעה על מת? והרי אליהו לא מת אלא עלה חי לשמים! **- אמר ליה: –** אמר לו (רבי יוחנן לרבי מתון): **מתון, מתון –** לשון נופל על לשון; אילו אתה, רבי מתון, היית מתון (מיושב בדעתך), לא היית שואל כך**, מה המת - משהוא מסתלק עוד אינו רואהו –** כמו שהמת, מזמן שהוא מת אין אדם רואה אותו שוב**, כך זה - משנסתלק עוד לא ראהו –** גם אליהו, מזמן שהוא עלה לשמים לא ראה אותו אלישע שוב (שנאמר: "וְלֹא רָאָהוּ עוֹד"), ולכן אליהו נחשב כמת לגבי אלישע, ומשום כך, הקריעה של אלישע על אליהו היא כקריעה על מת**.**

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: אביו ואימו ורבו שלימדו חכמה - מנלן? - דכתיב: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב ב). "אבי אבי" - זה אביו ואימו, "רכב ישראל ופרשיו" - זה רבו שלימדו חכמה. מאי משמע? - כדמתרגם רב יוסף: רבי, רבי, דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
ושאין מתאחים - מנלן? - דכתיב: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים" (שם). ממשמע שנאמר "ויקרעם לשניים", איני יודע שהם "קרעים"? ומה תלמוד לומר "קרעים"? אלא מלמד שהם קרועים לעולם.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא! - אמר ליה: כיון דכתיב "ולא ראהו עוד" (שם) - לגבי דידיה כמת דמי.

ב**ספרי דברים** פסקה לד נאמר: הרב קרוי אב, שנאמר: "ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב ב).

**מתון, מתון**
ב**בבלי ברכות** כ,א אמרו: רב אדא בר אהבה ראה גויה אחת שהיתה לבושה כרבולת (לבוש אדום) בשוק, כסבור בת ישראל היא, עמד וקרעה מעליה (שיש בזה משום פריצות, ואין דרך בנות ישראל לצאת בלבוש אדום). נתגלה שהיא גויה. שמוה (העריכו את דמי הכרבולת) בארבע מאות זוז (וחייבוהו לשלם). אמר לה: מה שמך? - אמרה לו: מתון. - אמר: מתון, מתון - ארבע מאות זוז שווה (לשון נופל על לשון; אילו הייתי מתון יותר, לא הייתי משלם למתון הגויה שתי פעמים מאתן (מאתיים בארמית)).
• • •
**כשם שקורעין על החכמים –** כמו שהכל חייבים לקרוע על חכמים שמתו**, כך קורעין על תלמידיהן –** כך הכל חייבים לקרוע על תלמידיהם (של החכמים) שמתו**.**

בכתב היד שלפנינו, שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן (מכאן ועד סוף המסכת) נכתבו והועתקו פעמיים על ידי הסופר, וישנם שינויים בין שתי ההעתקות.
לאחר שגמר את כתיבת התלמוד הירושלמי, חילק הסופר את כתב היד לשני כרכים, הכרך הראשון מכיל את הסדרים זרעים ומועד ותחילת סדר נשים, והכרך השני מכיל את המשך סדר נשים וסדר נזיקין. הסופר הוסיף בסוף הכרך הראשון גיליון עוטף לקונטרס האחרון, ועל שני דפים ממנו העתיק שנית את שני הדפים הראשונים של הקונטרס האחרון (שהם שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן וסדר מועד), ועל שני הדפים שהעתיק בראשונה העביר קו למחיקה. לפנינו נמצא הדף הראשון שהועתק שנית, אך הדף השני שהועתק שנית אבד ואינו לפנינו. כידוע, הדפוס הראשון של התלמוד הירושלמי (ונציה) נדפס על פי כתב היד שלפנינו. הנוסח בדפוס של שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נדפס על פי הדפים שהועתקו שנית ולא על פי הדפים שהועתקו בראשונה. ההבדלים המהותיים בין הנוסח הנדפס ובין הנוסח בדף השני שהועתק בראשונה מוכיחים, שלפני הסדר של הדפוס היה דף שני שהועתק שנית, ואותו דף אבד.
הנוסח בדפים שהועתקו בראשונה נקרא להלן העתקה ראשונה, והנוסח בדפים שהועתקו בשנייה נקרא להלן העתקה שנייה. הנוסח בדף השני שאבד שוחזר על פי נוסח דפוס ונציה.
ההעתקה הראשונה נראית נאמנה יותר בדרך כלל למקור. במקומות שיש הבדלי נוסח בין שתי ההעתקות נבחר הנוסח שנראה נכון. במקומות שהבדלי הנוסח מהותיים הובאו נוסחי שתי ההעתקות.


ואומרים: **אי זהו תלמיד חכם** (ב"שרידי הירושלמי": תלמיד חכמין) **–** מי הוא תלמיד של חכמים**?** (מי יכול להיחשב כתלמיד של חכמים?) **- חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: כל ששנה הלכות** (המשניות של התנאים) **ועד** (נראה שצריך לומר: **ועוד**, וכן הוא בדפוסים) **תורה –** כל ששנה הלכות, והוסף על זה תורה – כלומר, מדרש תורה (מדרשי ההלכה של התנאים שדרשו את פסוקי התורה). לדעת חזקיה, תלמיד של חכמים הוא זה ששנה הלכות בעיקר וגם שנה מדרש כתוספת**. - אמר ליה –** אמר לו (לחזקיה) **רבי יוסה** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא דת** (דאת) **אמר –** זאת (המימרה) שאתה אומר (שתלמיד של חכמים הוא זה ששנה הלכות ומדרש), **- בראשונה** (בתחילה, בימים שעברו)**; אבל עכשיו** (עתה, בזמן הזה) **- אפילו הלכות –** תלמיד של חכמים הוא אף זה ששנה הלכות בלבד בלא מדרש**.**

**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**** אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו –** תלמיד של חכמים הוא זה שמפסיק את עבודתו בגלל משנתו (המשניות של התנאים) שחפץ לשנות אותה**.**

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **כל ששואלין אותו והוא משיב –** תלמיד של חכמים הוא זה ששואלים אותו הלכה במשנתו ששנה והוא יודע להשיב על ההלכה שנשאל**. - אמר רבי** (ב"שרידי הירושלמי": **רב**) **הושעיה** (אמורא בדור השלישי-הרביעי)**: כגון אנן, דרבבינן** (צריך לומר: דרב**נ**ינן) **משגחין עלינן ואנן מתיבין לון –** כגון אנו (התלמידים), שרבותינו משגיחים (נותנים דעתם) עלינו (ששואלים אותנו במשנתנו שהם שונים לנו) ואנו משיבים להם**.**

**אמר רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**: כל שהוא יודע לבאר משנתו –** תלמיד של חכמים הוא זה שיודע להסביר את משנתו ששנה**. -** ואומרים (כהערה לדברי רבי בא בר ממל): **ואנן, אפילו רבבינן** (צריך לומר: רב**נ**ינן) **לא חכמין מבארה מתניתן** (ב"שרידי הירושלמי": מתנית**ו**ן) **–** ואנו (בימינו, בימי עריכת התלמוד הירושלמי), אפילו רבותינו אין יודעים לבאר את משנתנו / משנתם (שאין דורנו כמו הדורות הקודמים, לפי שנתמעטו הלבבות)**.**

בבבלי לא מצאנו שאמרו, שהכל חייבים לקרוע על תלמידיהם של חכמים, כמו שאמרו בירושלמי.

ב**בבלי קידושין** מט,א-ב אמרו: [האומר לאישה: הרי את מקודשת לי] על מנת שאני שונה - חזקיה אמר: הלכות (ר"י הזקן: משנה); ורבי יוחנן אמר: תורה (רש"י: קא סלקא דעתך, תורה שבכתב). - מיתיבי: איזו היא משנה? - רבי מאיר אומר: הלכות, רבי יהודה אומר: מדרש (רש"י: ספרא וספרי שהן הלכות של מדרשי מקראות)! (ר"י הזקן: ורבי יוחנן דאמר כמאן?) - מאי תורה? מדרש תורה.
והני מילי דאמר לה: "תנינא" ("שניתי"); אבל אמר לה: "תנא אנא" ("שונה אני") - עד דתני הלכתא (משנה) ספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא) וספרי (מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים) ותוספתא.
[האומר לאישה: הרי את מקודשת לי] על מנת שאני תלמיד חכם - אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא (רש"י: תלמידים היו, ולא באו לכלל סמיכה, ולא היו בימיהם כמותם), אלא כל ששואלים אותו דבר אחד בכל מקום (רש"י: באחד מכל המקומות) בתלמודו ואומרו.

בברייתא שבבבלי נחלקו תנאים: מהו עיקר המשנה? - רבי מאיר אומר: הלכות, ורבי יהודה אומר: מדרש. חזקיה סבור כרבי מאיר, ורבי יוחנן סבור כרבי יהודה. הרי שלפי חזקיה, הלכות הן עיקר המשנה, ומדרש תורה הוא תוספת, וכך יש לפרש את דבריו בירושלמי כאן.

ב**בבלי שבת** קיד,א ו**תענית** י,ב אמרו: אמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם? - כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום בתלמודו ואומרו.

ב**קהלת רבה** פרשה ז פסוק ז נאמר: איזהו תלמיד חכם? - רבי אבהו בשם רבי יוחנן: כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני: כל ששואלים אותו הלכה ממשנתו ומשיב עליה.

"משנה" משמעה כל מה שנשנה בעל פה כהשלמה לתורה שבכתב, והיא כוללת "מדרש" ו"הלכות". אבל על פי רוב השתמשו בשם "משנה" במשמע הלכה, הלכות. הלשון שאנו מוצאים בברייתות: "משנה, מדרש והלכה / והלכות", היא ככלל ופרט, כלומר: המשנה (החלק ההלכתי שבתורה שבעל פה) והיא מדרש והלכות. ופעמים פירטו הפרטים בלבד, בלי השם "משנה".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:6)

שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע על רבו שלימדו חכמה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ז. לסוגיה זו מקבילה (בעריכה שונה) גם בירושלמי בבא מציעא ב,יג.


מביאים ברייתא: **אי זהו רבו** (במקבילה בירושלמי הוריות ובבא מציעא נוסף: **שלימדו חכמה**)**? –** מי הוא רבו שלימדו חכמה? **- כל שפתח לו תחילה –** רבו הוא זה שהתחיל ללמד אותו חכמה (ב"שרידי הירושלמי" גרסה משונה: רבו שלימדו מקרא ומשנה (המשך הדברים חסר))**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. רבי יהודה** (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: כל שרוב תלמודו ממנו –** רבו הוא זה שרוב לימודו למד ממנו ('תלמוד' משמעו: דברים שלמד)**. רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו** (במסירה שלפנינו בשתי ההעתקות נוספו כאן המילים: ומה האיר עיניו במשנתו. מילים אלו הועתקו לכאן בטעות מלהלן בשל הדמיון. בהעתקה שנייה נמחקו מילים אלו על ידי הסופר) **–** רבו הוא זה שהסביר לו את משנתו ששנה**, אפילו בדבר אחד** (מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו בהעתקה שנייה בידי מגיה, וישנן ב"שרידי הירושלמי") **–** אפילו לא הסביר לו במשנתו ששנה אלא דבר אחד**.**

ואומרים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: הלכה כדברי מי** (רבי יהודה) **שהוא אומר: כל שרוב תלמודו ממנו.** ושואלים: **ולמה לא אמר כרבי יהודה? –** מדוע לא אמר רבי יוחנן במפורש שהלכה כרבי יהודה? (שכן הדרך לומר: הלכה כפלוני) **-** ומשיבים: **אית תניי תני ומחלף –** יש תנא השונה ומחליף (שונה את הברייתא לעיל בגרסה הפוכה), ששונה דברי זה בשמו של זה ודברי זה בשמו של זה, ולפי תנא זה, לא אמר רבי יהודה שרבו הוא כל שרוב תלמודו ממנו, ולכן אמר רבי יוחנן שהלכה כדברי מי שהוא אומר: כל שרוב תלמודו ממנו, ולא אמר שהלכה כרבי יהודה**.**

ומספרים: **רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) **קרע –** את בגדו כדין הקורע על רבו שלימדו חכמה, **על שפתח לו תחילה –** על מי שהתחיל ללמד אותו. רבי אלעזר קרע עליו כשמת, משום שהוא סבור כרבי מאיר שזהו רבו**. שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **חלץ –** את כתפו כאבל, **על שהאיר עיניו במשנתו –** על מי שהסביר לו את משנתו. שמואל חלץ עליו כשמת, משום שהוא סבור כרבי יוסי שזהו רבו**.**

ואומרים: **ומה האיר עיניו במשנתו? –** מה הסביר אותו אדם לשמואל במשנתו? **- אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: ב"שני מפתיחות, אחד יורד לאמת השיחי, ואחד פותח כיון** (מיד)**"** (משנה תמיד ג,ו) **–** שני מפתחות היו שפותחים בהם את שני המנעולים של הפשפש (הפתח הקטן) שמצפון שער ההיכל, שאחד מהם היה למטה בתחתיתו של הפתח, ואחד כנגד ידיו של הפותח, - מפתח אחד יורד לתוך המנעול שלמטה, הקרוי "אמת השחי", והמפתח השני פותח את המנעול שכנגד ידיו, שפותחו מיד**. מהו יורד לאמת השיחי? –** מה פירוש המילים הללו? **- שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח –** שהבא לפתוח את המנעול שלמטה שוחה (מתכופף) אמה (מרכין את ראשו עד ליבו, שהוא שוחה אמה אחת, שמליבו של אדם ולמעלה אמה אחת) לפני שפותחו (המנעול היה בצד השני של הדלת, ובדלת היה חור, והמנעול היה למטה מן החור, והיה מעביר את ידו דרך החור ושוחה ופותח). - אותו אדם הסביר לשמואל את המילים הללו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.

ב**תוספתא בבא מציעא** ב,ל ו**הוריות** ב,ה שנו: אי זהו רבו? - זה רבו שפתח לו תחילה. רבי מאיר אומר: רבו שלימדו חכמה, לא רבו שלימדו מקרא. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו.

במסכת **כלה רבתי** ב,טז וב**מסכת כלה** א,כד שנו: אי זהו רבו? - כל שלימדו משנה ותלמוד, אבל לא מקרא; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסי אומר: כל שהאיר עיניו במשנתו.

ב**ירושלמי בבא מציעא** ב,יג אמרו: אבדתו ואבדת רבו. - תני: אי זהו רבו שלימדו חכמה? - כל שפתח לו תחילה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו [אפילו בדבר אחד] במשנתו.
רב כרבי מאיר, רבי יוחנן כרבי יהודה, שמואל כרבי יוסה.
רב כרבי מאיר - חד בר נש פתח פומיה דרב, ושמע דדמך ובזע עלוי.
רבי יוחנן כרבי יהודה - רבי יוחנן הוה סליק מטיבריא לציפורין, חמא חד בר נש הוה אינחית מן תמן, אמר ליה: מה קלא גו מדינתא? - אמר ליה: חד רבן דמך, וכל עמא פריי (רצים) מיטפלא ביה (לטפל בו, לחלוק לו כבוד). ידע רבי יוחנן דו רבי חנינה, שלח ואייתי מאנוי טבייה דשובתא ובזעון. - ולא כן תני: כל קרע שאינו של בהלה (בשעת חימום (התרגשות), בשעת עיקר הצער) - אינו קרע! - רבי יוחנן בעי מעבוד דרביה ומוקרתיה. - ולא ידעינן, אין משום דהוה רביה, ואין משום שמועות הרעות. - מילתיה דרבי חייה בר בא [אמרה משום דהוה רביה. רבי חנינה הוה מסתמך על רבי חייא בר בא] בציפורין, חמא כל עמא פריי. אמר ליה: למה כולי עלמא פריי? - אמר ליה: רבי יוחנן יתיב דריש בבי מדרשא דרבי בנייה, וכל עמא פריי מישמעיניה (והבין רבי חנינא, שרבי יוחנן דורש באגדה). אמר: בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיין (שהראה לי פירות בעוד שאני בחיים)! כל אגדתא פשטית (פירשתי) ליה חוץ ממשלי וקהלת. - הדא אמרה: [כל שרוב תלמודו ממנו -] כל תלמוד ותלמוד (לאו דווקא רוב תלמודו בהלכה, אלא אפילו רוב תלמודו באגדה - הרי זה נקרא רבו).
שמואל כרבי יוסה - חד בר נש אסבר לשמואל ב"שני מפתחות, אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון" - [מהו יורד לאמת השחי? -] שהיה מוריד ידו עד שחיו ופותח. כיון דשמע דדמך, בזע עלוי.

בירושלמי שם הסתפקו, האם רבי חנינא היה רבו של רבי יוחנן, והוכיחו מדברי רבי חייא בר בא שהיה רבו באגדה.
בירושלמי שם אמרו סתם שרבי יוחנן כרבי יהודה, והוכיחו כן מן המעשה שסיפרו שם, וכן מפורש בירושלמי כאן, שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שהלכה כרבי יהודה. מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי נסדרה ונערכה בישיבת קיסרין, ושאר המסכתות של התלמוד הירושלמי נסדרו ונערכו בישיבת טבריה, ולכן הסתם שאמרו בירושלמי שם מובא כאן בשם רבי אבהו שהיה מחכמי קיסרין.
בירושלמי שם סיפרו ששמואל קרע על מי שהאיר עיניו במשנתו, וכאן סיפרו שהוא חלץ עליו.
ההבדלים בין הסוגיה בירושלמי מועד קטן והוריות ובין הסוגיה בירושלמי בבא מציעא הם בשל העריכה השונה של מסכת נזיקין (שלוש הבבות) משאר המסכתות של התלמוד הירושלמי.

ב**ירושלמי הוריות** ג,ז אמרו: אבדתו ואבדת רבו... - רבו שלימדו משנה, לא רבו שלימדו מקרא.

ב**בבלי בבא מציעא** לג,א אמרו: אבדתו ואבדת רבו. - תנו רבנן: רבו שאמרו - רבו שלימדו חכמה (רש"י: גמרא (תלמוד)), ולא רבו שלימדו מקרא (רש"י: תורה, נביאים וכתובים) ומשנה (רש"י: כמו שהן שנויות, ואין טעמן מפורש בהן); דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו (רש"י: אם מקרא, אם משנה, אם תלמוד). רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת (רש"י: שהודיעו טעם משנה אחת שלא ידע טעמה) - זה הוא רבו. - אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן "זומא ליסטרא" (רש"י: בסדר טהרות (כלים יג,ב וכה,ג) היא שנויה, ולא ידעתי מה כלי הוא, והודיע לי...). שמואל קרע (רש"י: קרע שאינו מתאחה, כדין תלמיד על הרב) על ההוא מרבנן דאסבריה "אחד יורד לאמת השחי, ואחד פותח כיון" (רש"י: משנה היא במסכת תמיד (ג,ו)...).
אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה (ריטב"א: כמי שעומד לפני רבו כמלא עיניו, מפני שהיו נושאים ונותנים בהלכה וכל אחד למד מחברו), וקורעים זה על זה (ריטב"א: קרע שאינו מתאחה, כמי שקורע על רבו).
איתמר, רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה. רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: הלכה כרבי יוסי. - ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן (משנה בבא מציעא ב,יא): רבו שלימדו חכמה! (רש"י: סתמא כרבי מאיר) - מאי חכמה? רוב חכמה.

גם בבבלי וגם בירושלמי אמר רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה. הבבלי מוציא סתם משנתנו, שהיא משנת רבי מאיר, מידי פשוטה, ומפרש אותה על פי משנת רבי יהודה, כדי לקיים דברי רבי יוחנן.

"חכמה" בספרות התנאים פירושה לעיתים קרובות: הלכה, כמו שהוא בירושלמי כאן ובמקורות שהובאו.

**כל שפתח לו תחילה**
ב**ירושלמי פסחים** י,ד אמרו: ...בן שאינו יודע לשאל - את פתח לו תחילה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:7)

שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע **על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות הרעות.**

ואומרים: **מניין? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות רעות? **-** נאמר (בענין אבל דויד ואנשיו על מות שאול המלך): **"וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם י'י וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב"** (שמואל ב א,יא-יב),**** ומבארים את הלימוד מן הכתוב: **"על שאול" - זה הנשיא –** שהרי שאול היה מלך**, "ועל יהונתן בנו" - זה אב בית דין –** שיהונתן היה חכם וגדול בתורה**, "ועל עם י'י ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" - אלו שמועות הרעות –** ששמעו את הבשורה הנוראה על בני ישראל שנפלו במלחמה. דויד ואנשיו קרעו עליהם את בגדיהם, ומכאן שחובה לקרוע על כל אחד מהם**.**

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות - מנלן? - דכתיב: "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר איתו, ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב א). "שאול" - זה נשיא (רש"י: מלך), "יהונתן" - זה אב בית דין (רש"י: שחכם היה), "על עם ה' ועל בית ישראל" - אלו שמועות הרעות. - אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו! - אמר ליה: "על" "על" הפסיק הענין (ר"ח: לומר שקורעים על כל אחד ואחד בפני עצמו. ריטב"א: איהו קריעה אחת קרע לכולם, כיון שכולם באו לו בבת אחת, וכולם סגנון אחד ושיעור אחד, אלא דייתורא ד"על" "על" הפסיק הענין, לומר כי על כל אחד מהם ראוי לקרוע).

**יהונתן זה אב בית דין**
ב**בבלי סנהדרין** צג,ב אמרו: "ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עימו" - אמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג (רש"י: "אחד מהנערים" היינו דואג) אלא בלשון הרע (רש"י: שהיה מספר בשבחו של דויד, כדי שיקנא בו שאול ויהרגהו): "יודע נגן" - שיודע לשאול, "וגיבור חיל" - שיודע להשיב, "ואיש מלחמה" - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה (רש"י: להתווכח בתלמוד תורה), "ונבון דבר" - שמבין דבר מתוך דבר, "ואיש תואר" - שמראה פנים בהלכה (רש"י: שמביא ראיה לדבריו), "וה' עימו" - שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר ליה: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה: "וה' עימו", מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה (רש"י: דשאול נמי לא הוי הלכה כמותו), - חלשא דעתיה, ונתקנא בו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:8)

שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע **על קללת השם.**

ואומרים: **מניין? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על קללת השם? **-**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ז,י.


נאמר (בענין אבל חזקיהו המלך על דברי רבשקה): **"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ (את דברי רבשקה** (מילים אלו אינן בכתוב)**) וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו"** (מלכים ב יט,א וישעיהו לז,א) **–** חזקיהו קרע את בגדיו על ששמע דברי חירוף וגידוף כלפי ה' מפי רבשקה, שנשלח אליו על ידי סנחריב מלך אשור. ומכאן שחובה לקרוע על קללת השם**.**

ושואלים: **מהו לקרוע על קללת הגוי? –** האם חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים? **-** ומשיבים: **מאן דאמר: –** מי שאמר: **רבשקה גוי היה - קורעין –** יש ללמוד מחזקיהו, שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים**; ומאן דאמר: –** מי שאמר:**** רבשקה **יהודי** (במקבילה: ישראל) **היה - אין קורעין –** אין ללמוד מחזקיהו, שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים**.**

**תני –** שנה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: אחד ששמע קללת השם מישראל** (יהודי) **ואחד ששמע קללת השם מן הגוי –** גם זה וגם זה, **- חייב לקרוע. -** ואומרים: **מה טעם? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **-** נאמר (בתשובת ה' לירמיהו על תפילתו לאחר קנין השדה): **"הִנֵּה אֲנִי י'י אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר"** (ירמיהו לב,כז) **–** ה', שהוא אלוהי כל בני האדם, אין דבר שלא יוכל לעשותו או שהוא נסתר ממנו. הרי שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל, ולכן חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל שם שמים, כשם שחובה לקרוע כששומע ישראל שמקלל שם שמים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:9)

ושואלים: **מהו לקרוע בזמן הזה? –** האם חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה? **-** ומשיבים: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי)**** אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**** שאמר **[**במקבילה נוסף: **בשם רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**,** וכן **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**** אמר בשם **רבי ירמיה** שאמר**] בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: משרבו הגודפנין –** מזמן שהגויים המגדפים את שם ה' היו מרובים**, פסקו מלקרוע –** חדלו מלקרוע על קללת השם מן הגוי (במסירה שלפנינו השמיט הסופר כאן מ"רבי ירמיה" עד "רבי ירמיה" בשל דמיון המילים)**.**

ושואלים: **מהו לקרוע על הכינויים? –** האם חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא את השם המיוחד של ה'? (הגרסה במקבילה בסנהדרין: מהו לקרוע על הכינויים בזמן הזה?) **-** ומשיבים: **נישמעינה מן הדא:** – נלמד אותה (את ההלכה במקרה זה) מן זאת (העובדה): **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **הוה מהלך באיסרטא** (באסטרטא)**** – היה מהלך ברחוב**. איזדמן ליה חד כותיי** – הזדמן לו כותי (שומרוני) אחד**, והוה מגדף והוא קרע** – והיה (הכותי) מגדף (מקלל את אחד מהכינויים של ה'), והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע**, מגדף והוא קרע** – (ושוב היה הכותי) מגדף, והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע**. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה חד מרתוקא גו ליביה** – ירד לו (רבי שמעון בן לקיש) מן החמור, ונתן לו (לכותי) מכת אגרוף אחת בליבו**, אמר ליה:** – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לכותי): **רשע** (במקבילה: בר כותיי)**, אית לאימך מאנין מספקא לי?!** – וכי יש לאימך בגדים לספק (לתת די הצורך) לי (תמורת אלה שקרעתי בגללך)?! **- הדא אמרה:** – זאת אומרת (הסק מכאן (מהמעשה הזה)): **שקורעין על הכינויין –** שיש חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה', שהרי הכותי הזה גידף את אחד מהכינויים של ה', ורבי שמעון בן לקיש קרע עליו**, ושקורעין בזמן הזה –** ושיש חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה, שכן כותי דינו כגוי. רבי שמעון בן לקיש חלוק על רבי יוחנן, שאמר לעיל שאין חובה לקרוע על קללת השם מן הגוי בזמן הזה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.

ב**בבלי מועד קטן** כו,א (ו**סנהדרין** ס,א) אמרו: על ברכת השם - מנלן? - דכתיב: "ויבוא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים" (מלכים ב יח) (רש"י: על דברי רבשקה שהיה מחרף ומגדף את השם, כדכתיב: "אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלוהים חי" (מלכים ב יט)). תנו רבנן: אחד השומע (מפי המקלל) ואחד השומע מפי השומע - חייב לקרוע. והעדים (רש"י: בשעה שאומרים מה ששמעו בפירוש) אינם חייבים לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. - וכי קרעו בשעה ששמעו, מאי הוי? הא קא שמעי השתא (רש"י: מפי עצמם)! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו" (מלכים ב יט) - המלך קרע, והם לא קרעו.

ב**משנה סנהדרין** ז,ה שנו (בענין המגדף שהוא מן הנסקלים): המגדף (שם ה')... נגמר הדין (והסכימו הדיינים לחייבו), מוציאים כל אדם לחוץ (שלא ישמעו את דברי הגידוף), ושואלים את הגדול שבהם (שבעדים) ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש (מפי המגדף), והוא אומר (מה ששמע בפירוש), והדיינים עומדים על רגליהם (כששומעים את קללת השם), וקורעים (את בגדיהם) ולא מאחים (את הקרע לעולם).

ב**בבלי סנהדרין** ס,א אמרו: אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה (רש"י: ברכת השם) מפי הגוי - אינו חייב לקרוע, ואם תאמר: רבשקה (רש"י: הרי קרעו על דברי רבשקה), - ישראל מומר היה. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעים אלא על השם המיוחד בלבד, לאפוקי כינוי - דלא.
ופליגי דרבי חייא בתרוייהו. דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה - אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן, נתמלא כל הבגד כולו קרעים (רש"י: לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתייראים מבית דין). ממאן? אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי? (רמ"ה: מי פקירי בעבירה כוליה האי לגדף תדיר, דקא חייש שמא יתמלא הבגד כולו קרעים)? אלא פשיטא מגוי, ואי שם המיוחד - מי גמירי (רש"י: מי גמירי גויים שם המיוחד שיהיו מגדפים בו תדיר, דקאמר נתמלא כל הבגד כולו קרעים)? אלא לאו - בכינוי, ושמע מינה: בזמן הזה הוא דלא (רש"י: בזמן הזה הוא דלא קרעינן, משום דנתמלא כל הבגד כולו קרעים), הא מעיקרא - חייב (רש"י: קורעים על גוי ועל כינוי), שמע מינה.

בבבלי אמרו, שרבשקה היה ישראל מומר. אבל בירושלמי הסתפקו, האם היה גוי או שהיה ישראל.
בבבלי אמרו, שבזמן הזה, משרבו הגויים המגדפים את השם, אין קורעים על קללת השם מפי גוי; ונחלקו אמוראים, האם בתחילה, קודם שרבו הגויים המגדפים את השם, קורעים על קללת השם מפי גוי וקורעים על הכינויים. אבל בירושלמי נחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, האם בזמן הזה קורעים על קללת השם מפי גוי; ולמדו מהמעשה של רבי שמעון בן לקיש, שקורעים על הכינויים אפילו בזמן הזה.

**"אני ה' אלוהי כל בשר"**
ב**מכילתא דרבי ישמעאל** - 'משפטים' מסכתא דכספא פרשה כ, ב**ספרי דברים** פסקה לא וב**מדרש תנאים** דברים ו,ד נאמר: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל" (ירמיהו לב,יד) - למה נאמר? והלא כבר נאמר: "אני ה' אלוהי כל בשר" (ירמיהו לב,כז)! ומה תלמוד לומר: "אלוהי ישראל"? - אלא על ישראל ייחד שמו ביותר.

בספרו על קנין השדה ומשמעותו על פי צו ה', אמר ירמיהו שתי פעמים: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל" (ירמיהו לב,יד-טו). כהנגדה לדברי ירמיהו, פתח ה' את תשובתו לירמיהו על תפילתו לאחר קנין השדה: "הנה אני ה' אלוהי כל בשר" (ירמיהו לב,כז). משום כך הביאו בירושלמי כאן את הפסוק הזה, ללמד שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:10)

שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע **על שריפת התורה.**

ואומרים: **מניין? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על שריפת התורה? **-** נאמר (בענין שריפת המגילה של ירמיהו): **"וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה"** (ירמיהו לו,כג)**** – לאחר שקרא יהודי (כך היה שמו) "שלוש דלתות וארבעה" (המשך הפסוק מובא להלן)**. מהו "שלש דלתות וארבעה"?** – מה פירוש המילים הללו? - **תלת ארבע פסיקן** – שלושה ארבעה פסוקים ("דלתות" הם פסוקים, ו"שלוש דלתות וארבעה" פירושו: שלושה פסוקים והפסוק הרביעי). במגילה היו כתובות נבואות הפורענות שניבא ירמיהו. ולדברי חכמינו, המגילה היתה ספר "איכה", ויהודי קרא לפני המלך יהויקים את ארבעת הפסוקים הראשונים של ספר "איכה"**. כיון שהגיע לפסוק החמישי: "**הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ (לשליטים בה) אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ (היו שלווים) **כִּי י'י הוֹגָהּ** (הביא עליה יגון) **עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ"** (איכה א,ה)**** – כשהגיע יהודי לפסוק החמישי של ספר "איכה" וקרא אותו לפני המלך**, מיד: "יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח** עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח, **וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם** הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה**"** (ירמיהו לו,כג-כד)**** – המלך קרע את המגילה בסכין של סופרים והשליך את הקרעים אל האש עד שנשרפה המגילה כליל, והמלך ועבדיו לא נתייראו מתוכן דברי המגילה ששמעו וגם לא קרעו את בגדיהם. הכתוב, המספר שלא קרעו את בגדיהם כשראו שנשרפה המגילה שיש בה אזכרות שם ה', בא לומר שהם היו צריכים לעשות כך (האזכרה שבפסוק החמישי היא הראשונה שבספר "איכה"). ומכאן שחובה לקרוע על שריפת התורה**.**

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: ספר תורה שנשרף מנלן? - דכתיב: "ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות וארבעה (רש"י: ארבעה פסוקים) יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח" וגו' (ירמיהו לו). מאי "שלוש דלתות וארבעה"? - אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להו: מה כתיב ביה? - אמרו ליה: "איכה ישבה בדד" (איכה א). - אמר להו: אנא מלכא (רש"י: ואמלכא לא כתיב כלום). - אמרו ליה: "בכו תבכה בלילה" (שם). - אמר להו: אנא מלכא. - "גלתה יהודה מעוני" (שם). - אנא מלכא. - "דרכי ציון אבלות" (שם). - אנא מלכא. - "היו צריה לראש" (שם) (רש"י: שהגוי ראש ולא אתה). - אמר להו: מאן אמרה? - "כי ה' הוגה על רוב פשעיה" (שם). - מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם" (ירמיהו לו), מכלל דבעו למקרע. - אמר ליה רב פפא לאביי: אימר משום שמועות הרעות (רש"י: על הגלות, איבעי למקרע)! - אמר ליה: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו?

ב**בראשית רבה** מא,ג, ב**ויקרא רבה** יא,ז, ב**רות רבה** פתיחתא ז וב**אסתר רבה** פתיחתא יא נאמר: "ויהי בימי יהויקים" (ירמיהו א,ג) - מה צרה היתה שם? - למלך ששלח פרוסטיגמא (דת וגזרה) שלו למדינה, מה עשו לה בני המדינה, נטלוה וקרעוה ושרפוה באש. הדא היא דכתיב: "ויהי כקרוא יהודי שלוש דלתות וארבעה" (ירמיהו לו,כג) - תלת ארבע פסוקין (מראש ספר "איכה"). כיון שהגיע לפסוק החמישי: "היו צריה לראש אויביה שלו" (איכה א,ה), מיד: "יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח עד תום כל המגילה" וגו' (ירמיהו לו,כג). כיון שראו כך, התחילו צווחים ווי. - הוי: "ויהי בימי יהויקים".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:11)

מביאים ברייתא: **הרואה תלמיד חכם שמת** – שהיה אצלו כשמת, **- כרואה ספר תורה שנשרף** – וחייב לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה, שחכם בעודו בחיים הוא כמי שמונח בו ספר תורה, וכשמת הרי זה כאילו נשרף ספר התורה שבו (השווה לענין זקן ששכח תלמודו בירושלמי לעיל ג,א)**.**

ומספרים: **אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: יבא עלי** – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עלי דבר רע (וקיצר בלשון השבועה, כדי שלא להוציא מפיו דבר רע על עצמו)**, אם טעמתי כלום** (משהו) **כל אותו היום** – כוונת רבי אבהו לומר, שצם ולא אכל ולא שתה כלום ביום ששמע שמת תלמיד חכם**.**

ומספרים עוד: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) **הוה בצור** – היה בצור (עיר בגליל הלבנוני)**, שמע דדמך בריה דרבי אבהו** (ב"שרידי הירושלמי" ובירושלמי נדרים: דרבי **יוסה**)**** – שמע שנפטר בנו של רבי יוסה**. אף על גב דאכל גובנא ושתא מיא** – אף על פי שאכל גבינה ושתה מים (באותו היום ששמע שנפטר הבן)**, אסקיה צום כל ההוא יומא** – גמר (רבי יונה) אותו בצום את כל אותו היום (שלאחר ששמע שנפטר הבן, צם ולא אכל ולא שתה כלום עד סוף אותו היום)**.**

מעשה זה מובא בירושלמי נדרים ח,א. ואמרו שם, שממעשה זה יש ללמוד, שרבי יונה סבור שמתענים תענית שעות.

ב**מסכת שמחות** ט,א שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: חכם שמת, כל שעומדים עליו בשעת מיתתו - קורעים עליו, וכל שאין עומדים עליו בשעת מיתתו - אין קורעים עליו.

ב**בבלי מועד קטן** כה,א ו**שבת** קה,ב אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה? - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע (רש"י: שתורה קרויה נר, שנאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו), ונשמה נקראת נר, דכתיב: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ). רמב"ן בתורת האדם: הנפש בגוף כאזכרות בגוילים, וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ספר תורה לפניו. רש"י שבת קה,ב: הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע, ואף נשמת ישראל הניטלת דומה לו, שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות).

מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבמסכת שמחות, שרק במת שהוא חכם חייב לקרוע, מנוגד למאמרו של רבי שמעון בן אלעזר בברייתא שבבבלי, שבכל מת חייב לקרוע. דברי הברייתא שבירושלמי: "הרואה תלמיד חכם שמת" וכו' הם כמו הברייתא במסכת שמחות. הרי שיש מחלוקת הבבלי והירושלמי בענין זה.

בעולמם של חכמים החכם הנושא את התורה שבעל פה בקרבו נחשב הוא גופו לספר, והוא התחליף לספר, שבלעדיו אין המשכיות לקיומה של התורה שבעל פה. התורה שבכתב מובטח קיומה בהיותה כתובה ומונחת, ואילו בתורה שבעל פה אם אין חכמים אין תורה, מפני שבהיעדר ספרים כתובים החכמים עצמם נעשים נושאי התורה. לכן חכם שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף.

**יבוא עלי...**
ביטוי זה הוא קיצור של קללה (אָלָה) שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה. האלה היתה לפנים חלק בלתי נפרד של השבועה.


מספרים (מעשה שאירע בבבל): **רבי בא והונא** (בהעתקה שנייה: "ורבי הונא", וכן להלן) **בר חייה** (אמוראים בדור השלישי) **הוון יתיבין** – היו יושבים**. אתת נעמיתא וחטפת תפילוי דהונא בר חייה** – באה נעמית (יען) וחטפה את תפיליו של רב הונא בר חייה**. צדה רבי בא וחנקה** – צד אותה רבי בא וחנק אותה (כדי שלא תבלע את התפילין שחטפה)**. אמר ליה** – אמר לו **רבי חונא** (צריך לומר: "חונא / הונא", שמי שלא נסמך בארץ ישראל אינו נקרא בירושלמי בתואר רבנות) **בר חייה: עוד מעט** (כמעט) **והיינו באין לידי שריפת תורה** – שאילו היתה הנעמית בולעת את התפילין, היינו צריכים לקרוע עליהן כדין הרואה ספר תורה שנשרף, שהרי תפילין דינם כספר תורה, מפני שיש בהן אזכרות השם. **- אמר ליה:** – אמר לו (רבי בא לרב הונא בר חייה): **ואדיין את לזו?! –** ועדיין אתה לזו (ההלכה)?! וכי עדיין צריכה לך הלכה זו (שאינה ברורה, יש בה ספק, וצריכה עיון)?! הרי **כן** (כך) **אמר רב ירמיה** (ב"שרידי הירושלמי": יהודה) **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע** (בכוח) **–** והוא הדין שאין קורעים אלא על תפילין ששרפן מלך ישראל בזרוע. ולכן, אילו היתה הנעמית בולעת את התפילין, לא היינו צריכים לקרוע עליהן**. [- סלקון לבית... ...א בשם רב:** – עלו (רבי בא ורב הונא בר חייה) לבית... ...רב יסא (כן הוא בר"ח ובאו"ז) בשם רב: **אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע,** (במסירה שלפנינו נשמט מ"בזרוע" עד "בזרוע" בשל שוויון המילים. החיסרון הושלם על פי "שרידי הירושלמי", אלא שחסרות בו כמה מילים, ונכתב "שקרעו" במקום "ששרפו". ואפשר שיש להשלים את המילים החסרות כך: **סלקון לבית רב ושמעון רב יסא בשם רב** וכו' – עלו לבית רב ושמעו את רב יסא (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון) שאמר בשם רב וכו'. השלמה זו היא על פי מעשים דומים בירושלמי ברכות ב,א ומגילה ב,ב ובירושלמי ברכות ו,ו)**] כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו** – כמו המלך יהויקים, שהכתוב, שלמדים ממנו שחובה לקרוע על שריפת התורה, נאמר ביהויקים, שהיה מלך ישראל ושרף את המגילה בזרוע, וכמו שאר מלכי ישראל הרשעים ששרפו את התורה בזרוע (בבבלי סנהדרין קג,ב אמרו, שאמון מלך יהודה שרף את התורה)**.**

**עולא בירייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מן בירייה, יישוב בגליל העליון) אמר בשם **רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) שאמר **בשם רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הרואה ספר תורה שנשרף - חייב לקרוע על הגויל** (קלף) **בפני עצמו ועל הכתב** (אותיות) **בפני עצמו –** חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב, מפני שבשניהם יש קדושה**. - מה טעמא? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **-** נאמר (בענין שריפת המגילה של ירמיהו): **"**וַיְהִי דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ **אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים**...**"** (ירמיהו לו,כז)**, -** ומבארים את ייתור המילים: **"את המגילה" - זה הגויל, "ואת הדברים" - זה הכתב –** הרי שהגויל והכתב נחשבים כאילו נשרף כל אחד מהם בפני עצמו, ולכן חייבים לקרוע על כל אחד מהם בפני עצמו (אבל לפי פשוטו של מקרא, הכוונה: את המגילה שבה הדברים)**.**

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנשרף - חייב לקרוע שתי קריעות: אחת על הגויל ואחת על הכתב. שנאמר: "אחרי שרוף המלך את המגילה (רש"י: זה הגויל) ואת הדברים (רש"י: זה הכתב)" (ירמיהו לו).
רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי בהדדי. קם רבי אבא לאיפנויי, שקליה לטוטפתיה, אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא, בעא למיבלעיה. אמר: השתא (אילו היתה בולעת את התפילין) מיחייבינא שתי קריעות (רש"י: על הגויל ועל הכתב, דהוי כנשרף). - אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל: לא אמרו (רש"י: לא אמרו לקרוע על ספר תורה) אלא בזרוע (רש"י: שרואה בעיניו ששורפים אותו ואין יכול להצילו), וכמעשה שהיה (רש"י: דיהויקים, אבל דנעמיתא דמצי להציל - לא מקרע).

לפי הבבלי, התפילין היו של רבי אבא, והוא היה סבור שאילו היו התפילין נבלעות היו חייבים לקרוע, ורב הונא בר חייא אמר לו שלא היו חייבים לקרוע. ואילו לפי הירושלמי, התפילין היו של רב הונא בר חייא, והוא היה סבור שאילו היו התפילין נבלעות היו חייבים לקרוע, ורבי אבא אמר לו שלא היו חייבים לקרוע.
מהמעשה בנעמית יש ללמוד, שמה שאמרו ספר תורה שנשרף - לאו דווקא שנשרף, אלא אפילו נאבד בכל דרך שהיא, ובלבד שנאבד בזרוע.
בירושלמי למדו מהמעשה שהיה ביהויקים, שאין קורעים אלא על ספר תורה ששרפו מלך ישראל בזרוע, ומשמע: אבל לא ששרפו הדיוט (שאינו מלך) ולא ששרפו גוי. אבל בבבלי למדו מהמעשה שהיה ביהויקים, שאין קורעים אלא על ספר תורה שנשרף בזרוע, ומשמע: אפילו שרפו הדיוט ואפילו שרפו גוי.

**נעמיתא**
היען (בת היענה) אינו יודע להבחין במזונותיו ובולע גם אבנים, רסיסי מתכות וזכוכית (ראה תוספתא שבת יד,ח).

כיון שהביאו לעיל מימרה שאמר עולא בירייא בשם רבי אלעזר שאמר בשם רבי חנינה, מביאים מימרה עוד בשם אמוראים אלה, אף על פי שאין קשר עניני בין המימרות. מימרה זו מובאת בירושלמי מגילה ב,ג, וגם שם היא מובאת מטעם זה. שלשלת מוסרים זו אינה מצויה בשום מקום אחר בתלמוד. תופעה זו, של הבאת מימרות מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם אף על פי שאין קשר עניני ביניהן, מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:12)

**רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) שאמר בשם **עולא בירייא** שאמר בשם **רבי לעזר** שאמר **בשם רבי חנינה: עתיד הקב"ה לֵיעָשׂוֹת** (להיעשות) **ראש חוֹלָה** (ראש המחול, מנהל המחולות, מנצח על המחולות) **לצדיקים לעתיד לבוא –** באחרית הימים יחולל וירקוד הקב"ה עם הצדיקים, כשהוא באמצע מעגל החוגגים והצדיקים מסביבו. ראש המחול הוא המנצח על הריקודים, ומקומו במרכז העיגול, והכל רוקדים סביבו ומסתכלים בו**. - מה טעם? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **-** נאמר: **"שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה"** (תהילים מח,יד) **–** שימו ליבכם והתבוננו בחיל (חומה) שלה (של ירושלים) – כך לפי הקרי**,** אבל **'לחולה' כתיב –** כתוב, – שימו ליבכם למחול שעתיד להיות (בספרים שלפנינו גם הכתיב הוא "לחילה". אפשר שלפני בעל הדרשה היה נוסח אחר, או שהכוונה היא: דרוש כאילו כך הוא הכתיב. ואפשר שיש לגרוס: **'לחילה' כתיב** – היה צריך להיות כתוב 'חיל**הּ**' במפיק, וכתוב 'חיל**ה**' בלא מפיק, ולכן דרשו 'חילה' במשמע: חוֹלָה)**. - והצדיקים מראין אותו באצבע –** מצביעים על הקב"ה בשעת הריקוד, **ואומרים: "כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת"** (תהילים מח,טו) **–** דרשו לשון "זה", שהוא כינוי רומז למי שמראים עליו**, -** ומבארים את המילים "על מות" בכמה דרכים (מחלוקת בספרים אם היא מילה אחת או שתי מילים, ולפי הפירושים כאן היא מילה אחת): פירוש אחד: **"עלמות" - בעלימות –** הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בחוזק ("עלמות" – עַלְמוּת (כוח עלומים))**;** פירוש שני: **"עלמות" - בזריזות –** הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בזריזות (שני הפירושים דומים)**;** פירוש שלישי: **"עלמות" - כאילין עולימתא –** הקב"ה ינהיג אותנו (בריקוד) בזריזות כמו אותן העֲלָמוֹת (נערות, נשים צעירות) המחוללות ומרקדות בזריזות ("עלמות" – עֲלָמוֹת). העלמות האלה היו משתתפות קבועות במשתה, בריקודים ובזמר**.** פירוש רביעי: [**"עלמות" -**] **תירגם עקילס** (מתרגם המקרא ליוונית)**: אתנאסירא** (בירושלמי מגילה: אתאנסייא. אתנסיא – מילה יוונית שפירושה: חיי נצח, אלמוות) **- עולם שאין בו מות –** הקב"ה ינהיג אותנו בעולם שיש בו חיים נצחיים (עקילס תרגם את המילה "עלמות" כאילו כתוב "אַלְמָוֶת" בחילוף אותיות א ו-ע)**.** פירוש חמישי: **והצדיקים מראין אותו באצבע ואומרים: "כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות", -** (משפט זה חוזר על האמור לעיל, ונראה שהוא ייתור)**** [**"עלמות" - בשני עולמות**, (כך הוא במקבילה במדרשים)] **הוא ינהגנו** (בהעתקה ראשונה: ניהגנו) **בעולם הזה, הוא ינהגנו לעולם הבא** (בהעתקה ראשונה: לעתיד לבוא) **–** הקב"ה ינהיג אותנו בשני העולמות, העולם הזה והעולם הבא ("עלמות" – עולמות), כלומר, כשם שהוא הנהיג אותנו בעולם הזה, כך הוא ינהיג אותנו גם לעולם הבא. כך יהיו הצדיקים אומרים לעתיד לבוא (הנוסח 'הוא ניהגנו (בעבר) בעולם הזה' בהעתקה ראשונה הוא הנכון. בהעתקה שנייה נכתב 'הוא ינהגנו (בעתיד) בעולם הזה' בהשפעת הפסוק המצוטט לפני כן ובהשפעת המשך המשפט. הנוסח 'לעתיד לבוא' בהעתקה ראשונה מתאים לנוסח הדרשה בתחילתה: 'עתיד הקב"ה ליעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא'. בהעתקה שנייה נכתב 'לעולם הבא' בהשפעת ההנגדה ל'בעולם הזה')**.**

ב**בבלי תענית** לא,א אמרו: אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן, והוא עומד באמצע, וכל אחד ואחד (מהצדיקים) מראה עליו (על הקב"ה) באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלוהינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה,ט).
וב**ויקרא רבה** יא,ט, ב**שיר השירים רבה** פרשה א פסוק ג וב**קהלת רבה** פרשה א פסוק יא נאמר: רבי ברכיה ורבי חלבו ועולא ביראה ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: עתיד הקב"ה להיות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא. הדא היא דכתיב: "שיתו ליבכם לחילה (תהילים מח,יד), לחולה [כתיב]. [צדיקים מכאן וצדיקים מכאן והקב"ה באמצע,] והם חלים (רוקדים) לפניו בעלמות (בזריזות, בכוח נעורים) / כעלמות ומראים עליו כאילו (כביכול (להרחקת ההגשמה)) באצבע ואומרים: "כי זה אלוהים אלוהינו עולם ועד הוא ינהגנו עלמות" (תהילים מח,טו) – בעלימות (בכוח נעורים); "עלמות" - בזריזות; "עלמות" - כאילין עולימתא, היך מה דאת אמר: "בתוך עלמות תופפות" (תהילים סח,כו); "עלמות" - תירגם עקילס: אתנסיאה (חיי נצח, אלמוות) - עולם שאין בו מוות; "עלמות" - בשני עולמות, ינהגנו בעולם הזה, ינהגנו לעולם הבא.
וב**מדרש תהילים** מח,ה נאמר: "שיתו ליבכם לחילה" - לאותה חולה שהיא עתידה להיות. "כי זה אלוהים אלוהינו" - מהו "כי זה"? - רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי אלעזר בשם רבי חנינא אמר: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עימהם, והם מראים אותו באצבע, שנאמר: "הנה אלוהינו זה" (ישעיהו כה,ט), לכך נאמר: "כי זה אלוהים אלוהינו". "הוא ינהגנו על מות" - בשני עולמות.

פשיטת אצבע ("מראים אותו באצבע") בליווי הקריאה "זה הוא" הוא צורה שכיחה של קילוס בעולם העתיק. קילוס זה היה נוהג גם בשעת המשתאות ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 161; "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 437).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:13)

שנינו בברייתא לעיל בענין קרעים האסורים באיחוי: הקורע **ועל ירושל**י**ם ועל בית המקדש.**

ואומרים: [ב"שרידי הירושלמי" נוסף: **מניין? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על ירושלים ועל בית המקדש? **-**]**** נאמר (בענין רצח העולים לירושלים לאחר רצח גדליהו בן אחיקם): **"וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים** וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'**"** (ירמיהו מא,ה) **–** אנשים עלו לירושלים, והם גילחו והתגודדו (שרטו שריטות בבשרם, וזה היה מנהג אלילי, שדבקו בו בישראל וביהודה) וקרעו בגדיהם לאות אבל על החורבן. מכאן שחובה לקרוע על ירושלים ועל בית המקדש**.**

מביאים ברייתא: **אחד ששמע שחרבה ירושל**י**ם ואחד הרואה את ירושל**י**ם בחורבנה –** גם זה וגם זה, **- חייב לקרוע. הרואה את ירושל**י**ם –** בחורבנה, **מן הצופים –** כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותה משם, **- חייב לקרוע.**

אומרים (בענין קריעה על ירושלים): **אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): נכנס בתוכה - **מוסיף על הקרע –** מי שנכנס בתוך ירושלים בחורבנה, לאחר שראה אותה מן הצופים וקרע, - מוסיף על הקרע הראשון שקרע, ואינו צריך לקרוע קרע אחר במקום אחר בבגד**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יט שנו: הרואה את ירושלים מן הצופים - חייב לקרוע. נכנס בתוכה - הרי זה מוסיף על הקרע.

ב**בבלי מועד קטן** כו,א אמרו: ערי יהודה - מנלן? - דכתיב: "ויבואו אנשים (רש"י: אחר החורבן במעשה גדליהו) משכם משילו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים (רש"י: שכבר היו ערי יהודה חרבות) ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' (רש"י: שנסעו קודם חורבנם ממקומם, ולא היו יודעים עדיין שנחרב הבית)" וגו' (ירמיהו מא).
אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן - אומר: "ערי קודשך היו מדבר" (ישעיהו סד), וקורע. ירושלים בחורבנה - אומר: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" (שם), וקורע. בית המקדש בחורבנו - אומר: "בית קודשנו ותפארתנו אשר היללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" (שם), וקורע.
קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. - ורמינהו: אחד השומע (ריטב"א: שראה בנינה ושמע חורבנה) ואחד הרואה (ריטב"א: הרואה חורבנה, כגון בזמן הזה) [- חייב לקרוע]. כיון שהגיע לצופים - קורע, וקורע על המקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! - לא קשיא: הא - דפגע במקדש ברישא, הא - דפגע בירושלים ברישא (רש"י: כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל, שלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש - קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים, אבל כשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא - קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו. ריטב"א: הא דפגע במקדש - שבא דרך מזרח ורואה מקדש בהר הבית הגבוה קודם לירושלים; הא דפגע בירושלים תחילה - שבא דרך מערב. אי נמי שבא בקרון).

ב**ירושלמי ברכות** ט,ב אמרו: שמעון קמטריא (יישוב בגולן) שאל לרבי חייא בר בא: בגין דאנא חמר (נוהג חמור) וסליק לירושלם בכל שעה, מהו שנקרע? - אמר ליה: אם בתוך שלושים יום - אי אתה צריך לקרוע, לאחר שלושים יום - צריך אתה לקרוע.

**הצופים**
ב**משנה פסחים** ג,ח שנו: מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר צופים - שורפו במקומו.
וב**תוספתא פסחים** ג,יב שנו: אי זה הוא צופים (ששנינו במשנה)? - הרואה ואינו מפסיק (אין דבר מפסיק בינו ובין ירושלים).

התוספתא נסמכה למשנה: מי שיצא מירושלים... אם עבר צופים וכו', והתוספתא מבארת שצופים הוא הרואה ואינו מפסיק. הרי שצופים הוא כל מקום סביב ירושלים שיכול לראותה משם, ואינו שמו של מקום מסוים.
• • •
לעיל אמרו, שמי שראה את ירושלים וקרע ונכנס בתוכה - מוסיף על הקרע. ולהלן אמרו, שמי שמת לו מת וקרע ושוב מת לו מת אחר - מוסיף על הקרע.

ואומרים (בענין עיקר קרע ותוספת על הקרע): **אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **תחילת הקרע טפח –** הקרע הראשון צריך שיהיה באורך טפח**, ותוספתו כל שהוא –** הקרע שמוסיף על הקרע הראשון די שיהיה כל שהוא (משהו, קצת)**. ואית תניי תני: –** ויש תנא השונה (ברייתא): **תחילת הקרע טפח –** הקרע הראשון צריך שיהיה בשיעור טפח**,** ו**תוספתו שלש אצבעות –** הקרע שמוסיף על הקרע הראשון צריך שיהיה באורך שלוש אצבעות (שיעור אצבע הוא רבע טפח)**. - רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) שאמר **בשם רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**,** וכן **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: הלכה כמי שהוא אומר: תחילת הקרע טפח,** ו**תוספתו כל שהוא.**

להלן למדו מן הכתוב: "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם...", שהקרע על המת צריך להיות באורך טפח לפחות.

ב**מסכת שמחות** ט,ו שנו: תחילת קריעה שלוש אצבעות, ותוספתו כל שהוא.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: תנו רבנן: תחילת קריעה טפח, ותוספת (רש"י: שמוסיף על אותו קרע, כגון שמת לו מת אחר, וכגון דאמר: מוסיף על ירושלים) שלוש אצבעות; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: תחילת קריעה שלוש אצבעות (ריטב"א: ולא דריש "ויחזק"; אי נמי דסבירא ליה דחזקה היינו שלוש אצבעות שבהן עיקר תפיסת האדם כשקורע), ותוספת כלשהו. אמר עולא: הלכה כרבי מאיר בקריעה, והלכה כרבי יהודה בתוספת. תניא נמי הכי (ריטב"א: תניא דמסייעא לפסקא דעולא, דהא רבי יוסי דנימוקו עימו סובר כן וראוי לפסוק הלכה כמותו): רבי יוסי אומר: תחילת קריעה טפח, ותוספת כלשהו.

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה, תחילת קריעה טפח, ותוספת כלשהו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:14)

אומרים: **מהו להבדיל קנה שָׂפָה** (צווארון החלוק)**? –** האם האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע? (שאם אינו קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, שני חלקי המקום הקרוע נשארים מחוברים בראשם, והקרע אינו נראה) **- רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם **רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** נאמר (בענין אבל דויד ואנשיו על מות שאול המלך): **"וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו** וַיִּקְרָעֵם**"** (שמואל ב א,יא) **–** דויד אחז בבגדיו וקרע אותם, **- אין חזקה** (אחיזה) **פחות מטפח –** אחיזת יד היא טפח, שהרי טפח הוא מידת רוחב כף היד. מכאן יש ללמוד, שהקרע על המת צריך להיות באורך טפח לפחות, שהרי הוא אוחז את הבגד בידיו ומושך הנה והנה והבגד נקרע, ומידת הקריעה היא כמידת אחיזת היד בבגד לפחות**.** ונאמר (שם): **"וַיִּקְרָעֵם" -** אמר **רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שהוא** (האבל) **צריך להבדיל קנה שפה –** כדי שייראה הקרע**.**

בירושלמי כאן הביאו את ההלכה שקורע טפח אגב ההלכה שמבדיל קנה שפה, כיון שלמדו את שתי ההלכות מאותו כתוב. אלא שההלכה שמבדיל קנה שפה אין ללמוד אותה מהכתוב שנאמר בדויד, אלא יש ללמוד אותה מהכתוב שנאמר באלישע (בענין עליית אליהו הנביא), כמו שאמרו בבבלי המובא להלן, ולכן אין לגרוס בירושלמי כאן את הפסוק: "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם", אלא יש לגרוס כאן את הפסוק הדומה לו: "**וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים**" (מלכים ב ב,יב) –**** אלישע קרע את בגדיו על אליהו, ושני חלקי המקום הקרוע היו מובדלים לשניים, ומכאן שצריך להבדיל קנה שפה, כדי שייראה הקרע (מכתוב זה למדו לעיל, שחובה לקרוע על אביו ועל אימו ועל רבו שלימדו חכמה. עוד בענין הבדלת קנה שפה, ראה ירושלמי להלן ג,ח).

ב**מסכת שמחות** ט,ו שנו: על כל המתים כולם - אינו מבדיל קמי שפה, על אביו ועל אימו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תיפלה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - קורע טפח, על אביו ועל אימו - עד שיגלה את ליבו. - אמר רבי אבהו: מאי קרא? - "ויחזק דויד בבגדיו ויקרעם" (שמואל ב א), ואין אחיזה פחות מטפח.
על כל המתים כולם - רצה מבדיל קמי שפה שלו (רבנו יחיאל: שקורע מעמידי השפה, היא האימרא שתופרים סביב בית הצוואר. רש"י: כדי שיהיה נראה הקרע), רצה אינו מבדיל (רבנו יחיאל: שמניח את האימרא שלמה וקורע למטה ממנה, ויהא הקרע כמין נקב ארוך, כיון שאינו מובדל למעלה). על אביו ועל אימו - מבדיל (רש"י: קמי שפה, כדי שיהא נראה הקרע). רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תיפלה (רש"י: כלומר, לא יצא ידי קריעה). - אמר רבי אבהו: מאי טעמא דרבי יהודה? - דכתיב: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשניים קרעים" (מלכים ב ב), - ממשמע שנאמר "ויקרעם", איני יודע שהם שניים? אלא: שנראו כשניים (רבנו יחיאל: מתוך שלא היו נאחזים למעלה).

"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
• • •
מביאים ברייתא: **מת לו מת - קורע –** קורע עליו קרע בבגדו**. מת לו מת אחר –** נראה שמילים אלו הועתקו לכאן מלהלן בשל הדמיון, ובמקומן יש לגרוס על פי הברייתות המקבילות במסכת שמחות ובבבלי: **מתו לו מתים כאחת** – אם מתו לו כמה מתים יחד, או שהגיעה לו שמועה עליהם יחד**, אפילו ששמע על אביו ועל אמו ועל רבו שלימדו חכמה –** אפילו היו אביו ואימו כלולים בשמועה שהגיעה לו, ששמע בבת אחת על אביו ועל אימו ועל שאר קרובים שמתו (בברייתות המקבילות במסכת שמחות ובבבלי לא נזכר רבו שלימדו חכמה, ואפשר שהוא אשגרה מלעיל בענין קרעים שאין מתאחים, שכן לא הושוו רבו שלימדו חכמה ונשיא ואב בית דין לאביו ולאימו אלא לענין איחוי, שאין הקרע עליהם מתאחה לעולם, אבל לדיני קריעה לא הושוו (ברייתא בבבלי מועד קטן כב,ב))**, - קורע קרע אחד לכולן –** קורע קרע אחד בלבד על כל המתים שמתו, אף על פי שאביו ואימו כלולים בהם, כיון ששמע עליהם בבת אחת**. רבי יהודה בן תימא** (תנא שלא נודע זמנו) **אומר: קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו –** צריך לקרוע קרע אחד על אביו ואימו וקרע אחר במקום אחר בבגד על שאר הקרובים, ואסור לקרוע קרע אחד על אביו ואימו ועל שאר הקרובים, מפני כבודם של אביו ואימו**, ובלבד שלא יעשה של אביו ושל אמו תוספת –** משמע הדברים, שאסור לקרוע תחילה על שאר הקרובים ולהוסיף אחר כך על אותו הקרע על אביו ואימו**.**

ושואלים (על דברי רבי יהודה בן תימא): **ולא דא היא קדמייתא? –** וכי לא זו היא הראשונה? (וכי זו הסיפא אינה הרישא? הרי הסיפא של דברי רבי יהודה בן תימא "ובלבד שלא יעשה של אביו ושל אימו תוספת" היא משמע הרישא של דבריו! שאם קורע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, ממילא אינו עושה את קריעתם תוספת. ומדוע חזר על דבריו?) **-** ומשיבים: **אלא שלא יוסיף לא על של אביו ולא על של אמו –** משמע הסיפא של דברי רבי יהודה בן תימא, שאף אסור לקרוע תחילה על אביו ואימו ולהוסיף אחר כך על אותו הקרע על שאר הקרובים**.**

ואומרים: **רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי)**** אמר בשם (**ו**)**רב מתנה** (אמורא בבלי בדור השני)**** שאמר בשם **יוסי בר מנישא** (רב יוסף בריה דרב מנשיא, אמורא בבלי בדור השני)**** שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: הלכה כרבי יהודה בן תימא –** שצריך לקרוע קרע אחד על אביו ואימו וקרע אחר על שאר הקרובים, ואסור לקרוע קרע אחד ולהוסיף על אותו הקרע**.**

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: תנו רבנן: מת אביו ומתה אימו ומת אחיו ומתה אחותו (רש"י: כל זאת בישרוהו בבת אחת) - קורע קרע אחד על כולם (ריטב"א: וכיון שאביו ואימו בכללם, קורע עד ליבו, ותעלה לכולם). רבי יהודה בן בתירה אומר: על כולם קרע אחד, על אביו ואימו קרע אחד (רש"י: במקום אחר שלא באותו קרע), לפי שאין מוסיפים על קרע אביו ואימו (ריטב"א: מפני שאינו נראה כמוסיף מפני אחרים אלא כמתחמם ומרבה בקריעת אביו ואימו יותר מדי כי אין לו שיעור למעלה).
מאי טעמא? (רמב"ן בתורת האדם: דאי משום דאין מוסיפים על קרע של אביו ושל אימו, יקרע על האחרים תחילה ויוסיף על אביו ועל אימו) - אמר רב נחמן בר יצחק: לפי שאינם בתוספת (רש"י: כלומר, אין בדין שמוסיף עליהם. רמב"ן: כלומר, כשם שאין מוסיפים על קרע שלהם, כך אין קרע שלהם מתווסף על של אחרים, שאינו בדין לעשות עיקר קריעה על של אחרים, ושל אביו ושל אמו טפלה להם).
אמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה. - ומי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: הלכה כדברי המקל באבל! (ר"ח: ורבי יהודה בן בתירה לגבי תנא קמא מחמיר הוא) - אבלות לחוד, קריעה לחוד (רש"י: דלא אמרינן כדברי המקל בקריעה. ריטב"א: לא נתן שמואל הכלל הזה אלא באבלות).

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שהלכה כרבי יהודה בן תימא / בתירה.

ב**מסכת שמחות** ט,יז שנו: מי שמתו לו אביו ואימו כאחת - קורע קרע אחד לשניהם. רבי יהודה בן תימא אומר: קורע לזה בפני עצמו ולזו בפני עצמה. מי שמתו לו עשרה בנים כאחת - קורע קרע אחד לכולם.

רמב"ן בתורת האדם: הדברים נראים בחיצונה הזו (הברייתא שבמסכת שמחות) שהיא משובשת, ו"מי שמתו לו אביו ו**אחיו** בבת אחת" קתני, ורבי יהודה בן תימא הוא רבי יהודה בן בתירא השנוי כאן (בבבלי, ובדברי רבי יהודה בן תימא יש לשנות: קורע לזה בפני עצמו ולז**ה** בפני עצמ**ו**), וכך הזכירוהו בירושלמי בברייתא זו.


מביאים ברייתא: **מת לו מת - קורע –** קורע עליו קרע בבגדו**. מת לו מת אחר –** לאחר שמת לו מת אחד וקרע עליו, **- מוסיף על הקרע וקורע –** מוסיף על הקרע הראשון שקרע, ואינו צריך לקרוע קרע אחר במקום אחר בבגד**.**

ואומרים: **עד איכן? –** עד היכן הוא מוסיף על הקרע שקרע כשמת לו מת אחר? **- אמר רבי חנינה: עד שהוא מגיע עד טיבורו –** הוא מוסיף על הקרע שקרע עד שהוא מגיע בקריעתו לטבורו, אבל כשמגיע לטבורו אינו מוסיף עוד על הקרע שקרע אלא קורע קרע אחר במקום אחר בבגדו (ראה להלן)**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יז שנו: מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה קורע והולך עד שמגיע לטיבור.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: עד היכן קורע? - עד טיבורו; ויש אומרים: עד ליבו.


אומרים: **תנא חד סב קומי –** שנה (ברייתא) זקן אחד לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי)**: אפילו נתמנה לו בגד כל שבעה, חייב לקרוע –** מי שמת לו מת, ולא היה לו בגד בשעת מיתה לקרוע עליו, אפילו נזדמן לו בגד בשבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את הבגד עליו. אבל אם נזדמן לו בגד לאחר שבעת ימי האבלות, אינו חייב לקרוע**. - אמר ליה –** אמר לו (לאותו זקן) **רבי זעורה: הדא דת** (דאת) **אמר –** זאת (ההלכה) שאתה אומר (שבתוך שבעה חייב לקרוע, אבל לאחר שבעה אינו חייב לקרוע), **- בשאר הקרובים –** כשמת אחד משאר הקרובים שהוא חייב להתאבל עליו (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו)**; אבל על אביו ועל אמו –** כשמת אביו או אימו, **- אפילו לאחר שבעה, חייב לקרוע –** אפילו נזדמן לו בגד לאחר שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את הבגד עליהם, מפני כבודם (לעיל ג,ה הובאו דברי רבי זעורה בקיצור וללא הזכרת שמו: על אביו ועל אימו - אפילו לאחר כמה, חייב לקרוע. במסירה שלפנינו בהעתקה שנייה הוגה כאן בידי מגיה: לאחר כמה, במקום: לאחר שבעה. "לאחר כמה" משמעו: לאחר כמה ימים (לאחר שבעה כל שלושים, או אף לאחר שלושים), וגם משמעו: לאחר כמה שנים)**.**

בבבלי **מועד קטן** כ,ב אמרו: תני איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא, קמיה דרבי זירא: מי שאין לו חלוק לקרוע (ריטב"א: כגון שהיו בגדיו שאולים ופטור מקריעה, או שהיו בגדיו מקורעים עד שנעשה כפוחח האמור בירושלמי (להלן)), ונזדמן לו בתוך שבעה - קורע, לאחר שבעה (רבנו יחיאל: שלא נזדמן לו חלוק שיהא שלו עד לאחר שבעה) - אינו קורע. ועני רבי זירא בתריה: במה דברים אמורים - בחמישה מתי מצוה (בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו), אבל על אביו ועל אימו - קורע והולך (רש"י: אחר שבעה).


מביאים ברייתא: **מת לו מת - קורע –** קורע עליו קרע בבגדו**. מת לו מת אחר –** לאחר שמתו לו מתים והוסיף על הקרע שקרע עד שהגיע בקריעתו לטבורו, **- מרחיק שלש אצבעות –** ממקום הקרע הקודם, **וקורע –** קורע קרע אחר בבגדו. ואם הוסיף על הקרע האחר שקרע עד שהגיע בקריעתו לטבורו, מרחיק שלוש אצבעות עוד וקורע, וכן עוד ועוד**. שלמו מלפניו –** אם נתמלא הבגד קרעים בחלקו הקדמי, ואין מקום עוד לקרוע לפניו, **- מתחיל מאחריו –** מתחיל לקרוע מאחוריו, שהופך את בגדו ולובש את חלקו האחורי לפניו וקורע לפניו**. שלמו מלמעלן –** אם נתמלא הבגד קרעים בחלקו העליון, ואין מקום עוד לקרוע למעלה, **- מתחיל מלמטן –** מתחיל לקרוע בחלקו התחתון, שהופך את בגדו ולובש את חלקו התחתון למעלה וקורע למעלה**.**

ואומרים: **שלמו אלו ואלו –** אם נתמלא הבגד קרעים מלפניו ומאחוריו ומלמעלה ומלמטה, ואין מקום עוד בבגד לקרוע, **- רבי חייה בריה דרבי אדא דיפו** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי-החמישי, מן העיר יפו, על חוף ים התיכון) **אמר: נעשה כפוחח** (ערום, לבוש בגדים קרועים ובשרו נראה) **–** אינו קורע יותר, שדינו כפוחח שאינו קורע (הירושלמי רומז בזה לברייתא במסכת שמחות: פוחח - אינו קורע)**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יז שנו: מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה קורע והולך עד שמגיע לטיבור. הגיע לטיבור - הופך את הקרע לאחוריו. מי שקרע ומת בנו וקרע - הרי זה מבדיל מן הקרע שלוש אצבעות וקורע.
ו**שם** ט,יח שנו: פוחח - אינו קורע.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: עד היכן קורע? - עד טיבורו; ויש אומרים: עד ליבו. הגיע לטיבורו (רש"י: ומת לו מת אחר) - מרחיק שלוש אצבעות (רש"י: בצד אותו קרע) וקורע (רש"י: חוזר ומתחיל למעלה לצידי בית הצוואר, ואם רבו לו שמועות - הולך וקורע ומרחיק שלוש אצבעות בין קרע לקרע). נתמלא (רש"י: כל הבגד כולו קרעים) מלפניו - מחזירו לאחוריו (רש"י: ומחזיר מה שלאחריו לפניו ולובשו וחוזר וקורע לפניו. ריטב"א: הופך את החלוק לאחוריו ואחר כך יקרע כשיהיה השלם לפניו). נתמלא מלמעלה (רש"י: אצל בית הצוואר) - הופכו למטה (רש"י: מחזיר מה שלמעלה למטה ועושה בית צוואר אחר וקורע. ריטב"א: ויהיה השלם למעלה ויקרע).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:15)

מספרים: **רבי חיננא בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **סלק גבי רבי תנחום בירבי חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **–** עלה אצל**** רבי תנחום בירבי חייה (כשהיה אבל, לביתו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, כדי להראות לו פנים)**. נפק לגביה לביש סנטיריה** (סנטוריא) **–** יצא (רבי תנחום בירבי חייה) אצלו (אצל רבי חיננא בר פפא, כשהוא) לבוש בגדי סעודה (גלימות שהיו לובשים בשעת הסעודה. מקור המילה 'סנטוריה' בלשון הרומית)**. -** ומסבירים: **מהו סנטיריה? –** כלומר, מה רצה המספר לומר בזה? **- מאנין דלא חפיתין –** בגדים שאינם חפותים (בגדים שאינם עשויים בדיוק לפי מידותיו. בגדי הסעודה לא היו חפותים לפי המידה מפני הנוחיות בשעת הסעודה). הגרסה במקבילה בבראשית רבה: **מאנין דלא בזיעין –** בגדים שאינם קרועים (שפשט רבי תנחום בירבי חייה בערב שבת את הבגדים הקרועים, ולבש בשבת בגדים שלמים)**. -** וממשיכים ומספרים: **אמר ליה: –** אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבי תנחום בירבי חייה): **הדא מנן לך? –** זאת מניין לך? (מניין לך שאבל מותר בשבת ללבוש בגדים אלה שאתה לבוש? שלדעתו, בשבת האבל מחזיר את הקרע שבבגדו לאחוריו, אבל אינו מחליף את בגדיו ולובש בגדים שאינם קרועים) **- אמר ליה: –** אמר לו (רבי תנחום בירבי חייה לרבי חיננא בר פפא): **הכין הוה רבי סימון רבי עבד –** כך היה רבי סימון רבי עושה (לפי המקבילה בבראשית רבה צריך לגרוס "**רבי יוחנן**" במקום "רבי סימון")**. - אמר ליה: –** אמר לו (רבי תנחום בירבי חייה לרבי חיננא בר פפא): **התפלל עלינו! –** שיש לבקש רחמים על האבל, כאמור להלן. **- אמר ליה: –** אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבי תנחום בירבי חייה): **יסוג תורעתך! –** ייגדר פרצתך! (הפרצה שפרץ ה' בך תיגדר (תיסתם). 'פרצה' משמעה מקום פרוץ וגם אסון. במילים אלו בא רבי חיננא בר פפא לחזק את רבי תנחום בירבי חייה ולאחל לו שלא יקרה במשפחתו אבל נוסף) – (ומדוע יש להתפלל על האבל? -) **שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה –** במשך אותה השנה שלאחר מות המת, ה' מחמיר בדין כלפי המשפחה של המת, ולכן יש להתפלל על אותה המשפחה שלא יארע לה מוות עוד**.**

ומביאים ראיה (שאבל צריך רחמים): **דאמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כל שבעה –** בשבעת הימים לאחר מות המת, **- החרב שלופה –** חרבו של מלאך המוות שלופה בידו מתערה (נרתיק החרב) ומוכנה להרוג**; עד שלשים –** מלאחר שבעת הימים עד שלושים יום לאחר מות המת, **- היא רופפת –** החרב רופפת (נעה הנה והנה) בידו של מלאך המוות ועדיין יכולה להרוג**; לאחר שנים עשר חדש –** לאחר שנה, **- היא חוזרת לתערה –** החרב חוזרת לנרתיקה ואינה יכולה עוד להרוג. – לפי הגרסה שלפנינו, חסר במאמר זה משלושים עד שנים עשר חודש. אבל הגרסה בר"ח (בבלי מועד קטן כו,ב) היא: **כל שבעה - החרב שלופה, עד שלושים; משלושים - היא רופפת;** לאחר שנים עשר חודש - היא חוזרת לתערה. לפי זה, נשמטה בגרסה שלפנינו המילה "משלושים" בשל הדמיון למילים "עד שלושים" שלפניה, ובשל כך נשתבש הפיסוק במאמר זה**.**

ומביאים משל: **למה הדבר דומה? – לכיפה** (ערמה) **של אבנים –** משפחה דומה לערמת אבנים**. כיון שנתרערעה** (התערערה, התמוטטה) **אחת מהן, נתרערעו כולן –** והנמשל: אם מת אחד מהמשפחה, עלולים למות גם אחרים מאותה המשפחה**.**

**ואמר רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: אם נולד בן זכר באותה המשפחה –** במשך אותה השנה שלאחר מות המת**, נתרפאת כל אותה המשפחה –** ואין עלולים למות גם אחרים מאותה המשפחה, שלידת בן זכר היא סימן שאין הדין מתוח עוד כנגד המשפחה**.**

ב**בראשית רבה** ק,ז וב**בראשית רבה** (תיאודור-אלבק) כי"ו פרשה קא נאמר: רבי חנינה בר פפא אזיל למחזייה אפין (הלך להראות פנים) לרבי תנחום בר חייא דכפר אגין (יישוב בדרום ים כינרת). נפק לגביה לביש סנטרוי. - מאי סנטרוי? - מאנין דלא בזיעין. - אמר ליה: הכדין עבדין? (כזה עושים?) אתמהא! (בתמיהה) - אמר ליה: כן הוה רבי יוחנן עבד. - אמר ליה: צלי עלי! - אמר ליה: פסיג תרעך! (יברח פרצך, הפרץ שפרץ ה' בך ילך לו) - אמר ליה (רבי תנחום בר חייא): לא תימר כן (אל תאמר כך), אלא: יסוג תורעך! (ייגדר פרצך)
(ומביאים ברייתא לראיה שאבל צריך רחמים:) תני: חבורה ומשפחה כך הם דומים לכיפת אבנים, את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת (במקום האבן שניטלה) וכולה עומדת. כך (הוא במשפחה ובחבורה שמת אחד מהם), כל שבעה ימים חרב שלופה, ועד שלושים יום היא מתרפרפת, ואינה חוזרת לנדנה (לתוך נרתיקה) עד שנים עשר חודש. - אמר רבי אלעזר: נולד בן זכר במשפחה, מיד היא (המשפחה) מתרפאה ("את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת" הוא בנמשל "נולד בן זכר").

בבראשית רבה הובא סיפור זה בהמשך לסיפורים אחרים על פריעת הראש ונעילת הסנדל בשבת שהובאו גם בירושלמי לעיל ג,ה. בירושלמי לא הובא סיפור זה לעיל בענין שבת אלא כאן בענין קריעת בגדים. לפי הענין בבראשית רבה משמע שסיפור זה היה בשבת כמו הסיפורים האחרים.

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: תניא: אבל, כל שבעה - קרעו לפניו, ואם בא להחליף (חלוקו) - מחליף וקורע (את החלוק שלובש). בשבת - קרעו לאחוריו, ואם בא להחליף - מחליף ואינו קורע.

הרי שבשבת האבל מחליף את בגדיו ולובש בגדים שאינם קרועים, כמו שעשה רבי תנחום בירבי חייה.

**יסוג תורעתך!**
ב**מסכת שמחות** י,א-ב שנו: אבל - כל זמן שמתו מוטל עליו פטור מקרית שמע ומן התפילה. הגיע זמן המקרא - כל העם קורים, והוא (האבל) שותק ואינו קורא. עמדו להתפלל - כל העם מתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין, ומהו אומר: ריבון העולמים, חטאתי לפניך, כמעט מחובותי נגביתי, והלא הרבה מיכן הייתי שווה, יהי רצון מלפניך שתגדור את פרצתי ותנחמני. 
וב**בבלי ברכות** יט,א אמרו: תנו רבנן: העם העסוקים בהספד... - הם יושבים וקורים, והוא (האבל) יושב ודומם (שהאבל פטור מקריאת שמע), הם עומדים ומתפללים, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: ריבון כל העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך שתגדור פרצותי ופרצות עמך ישראל ברחמים.
וב**בבלי ברכות** מו,ב אמרו: מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מילתא, פתח ובריך: הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק, לוקח במשפט, שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט, שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל זאת אנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות הוא יגדור את הפרצה הזאת לחיים ולשלום.

**החרב**
ב**בבלי מועד קטן** כז,ב אמרו: אמר רבי לוי: אבל, שלושה ימים הראשונים - יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי כתפיו, משלושה עד שבעה - כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זווית, מכאן ואילך - כאילו עוברת כנגדו בשוק.

תיאור פעולת החרב וחלוקת הזמנים בבבלי שונים מבירושלמי.

**כיון שנתרערעה אחת מהן, נתרערעו כולן**
ב**בבלי שבת** קה,ב-קו,א אמרו: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אחד מן האחים שמת - ידאגו (רש"י: ייראו מן המיתה) כל האחים כולם. אחד מבני החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה. אמרי לה: דמת גדול (רש"י: יש לדאוג, הואיל ושלטה מידת הדין בראש הבית), ואמרי לה: דמת קטן (רש"י: שבקללה מתחילים מן הקטן).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:16)

אומרים: **מניין שאבל חייב לקרוע מעומד? –** מהו המקור שלמדים ממנו, שחובה לקרוע על המת בעמידה? **- דכתיב: –** שכתוב (לאחר אובדן רכושו ובניו של איוב): **"וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ"** (איוב א,כ) **–** איוב עמד וקרע את מעילו וגזז את שער ראשו לאות אבל על מות בניו. **-** אמר **רבי יודה בר פזי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מיכן** (מכאן)**** – מהכתוב הזה למדים, **שאבל צריך לקרוע מעומד.**

ב**ירושלמי סוטה** ה,ח וב**בראשית רבה** נז,ד אמרו (בענין איוב): רבי יוחנן אמר: מעולי גולה היה וישראל היה. לפום כן, רבי יוחנן למד ממנו הלכות אבל. - "ויקום איוב ויקרע את מעילו" (איוב א) - רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן: מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד.

רבי יוחנן למד מאיוב כמה הלכות בענין אבל, וזו אחת מהן. בירושלמי לעיל ג,ה למד רבי יוחנן מאיוב, שאבל אסור בתלמוד תורה וחייב בכפיית המיטה. ובבבלי מועד קטן כח,ב למדו מאיוב, שאין מנחמים רשאים לפתוח ולדבר דבר עד שיפתח אבל, ושאבל אינו רשאי לישב על גבי מיטה אלא על גבי קרקע, ושאין מנחמים רשאים לשבת על גבי מיטה אלא על גבי קרקע. ובבבלי שם למדו עוד מדברי איוב, שאבל מסב (בסעודה בבית האבל) בראש.

ב**בבלי מועד קטן** כ,ב-כא,א אמרו: אמימר שכיב ליה בר בריה, קרע עילויה. אידכר דמיושב קרע, קם קרע מעומד (רבנו יחיאל: כדי לצאת ידי קריעה). - אמר ליה רב אשי לאמימר: קריעה דמעומד - מנלן? - אמר ליה: דכתיב: "ויקום איוב ויקרע את מעילו (רבנו יחיאל: כשבאה לו שמועה על בניו שמתו)" (איוב א).
אמר רמי בר חמא: מניין לקריעה שהיא מעומד? - שנאמר: "ויקום איוב ויקרע" (איוב א). - דלמא מילתא יתירתא הוא דעבד? (רבנו יחיאל: מרוב צער שמתו כל בניו עשה אף דברים שאין צריכים) דאי לא תימא הכי - "ויגוז את ראשו" (שם) הכי נמי (רבנו יחיאל: שצריך אבל לגוז ראשו)? (הא לא תנינן ליה בכל הני הלכתא דאבל) - אלא מהכא: "ויקום המלך ויקרע את בגדיו" (רבנו יחיאל: במיתת אמנון בנו) (שמואל ב יג).


מספרים: **כדאמר** (כך הוא בהעתקה ראשונה. ובהעתקה שנייה: אמר. גרסת שתי ההעתקות קשה. וצריך לומר: **כד דמך** (וכן הוא בראשונים)) **רבי יוחנן –** כשנפטר רבי יוחנן**, הורי רבי יסא –** הורה (פסק הלכה) רבי יסא (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **לשלול –** מותר לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע שקרעו על רבי יוחנן (שחכם שמת - הכל קורעים עליו), **למחר –** ביום שאחרי היום שנפטר רבי יוחנן (אבל בו ביום אסור לשלול)**. כד דמך רבי יסא –** כשנפטר רבי יסא**, הורי רבי חייה בר בא –** הורה (פסק הלכה) רבי חייה בר בא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **לנעול –** מותר לנעול את הסנדל שחלצו על רבי יסא (שחכם שמת - הכל חולצים עליו את הסנדל), **בו ביום –** באותו יום שנפטר רבי יסא (שאין נוהגים אבלות על חכם שמת אלא מקצת היום)**.**

**אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי האמוראים בדור השלישי)**: ולא פליגין –** ואין חלוקים (רבי יסא ורבי חייה בר בא אינם חולקים זה על זה)**. מאן דאמר: –** מי (רבי יסא) שאמר: **ישלול למחר - ינעול למחר, ומאן דאמר: –** ומי (רבי חייה בר בא) שאמר: **ינעול בו ביום - ישלול בו ביום.**

לפי הגרסה במסירה שלפנינו, רבי יסא ורבי חייה בר בא חלוקים זה על זה, שזה אמר לשלול ולנעול למחר, וזה אמר לשלול ולנעול בו ביום, והרי אמר רבי זעורה: "ולא פליגין"!

ונראה שצריך לומר כך:

**אמר רבי זעורה: ולא פליגין. מאן דאמר: ישלול למחר - ינעול בו ביום, ומאן דאמר: ינעול בו ביום - ישלול למחר.**

**אמר רבי** פלוני**: פליגין. מאן דאמר: ישלול למחר - ינעול למחר, ומאן דאמר: ינעול בו ביום - ישלול בו ביום.**

במסירה שלפנינו נשמט בשל הדמיון.

הגרסה המוצעת כאן היא על פי סוגיה דומה ב**ירושלמי עירובין** ו,ד (בענין טלטול בשבת בחצר שאחד מדייריה גוי):
רבי חייה רבי יסא רבי אימא סלקון לחמתה דגדר. שאלון לרבי חמא בר יוסף ושרא. שמעין רבי יוחנן ומר: יפה עשיתם. שמע רבי שמעון בן לקיש ומר: לא עשיתם יפה. - מה, פליגין?! - רבי זעירא אמר: לא פליגין. מאן דמר: יפה עשיתם - ששכרתם, ומאן דמר: לא עשיתם יפה - שטילטלתם. - רבי בא אמר: פליגי. מאן דמר: יפה עשיתם - ששכרתם ושטילטלתם, ומאן דמר: לא עשיתם יפה - לא ששכרתם ולא שטילטלתם.
(המעשה הזה מובא בבבלי עירובין סה,ב, וראה "ירושלמי כפשוטו")

בירושלמי כאן ובעירובין שם וכן בגיטין ד,ו, אמר רבי זעירא: ולא פליגין.

**כד דמך רבי יוחנן**
ב**בבלי מועד קטן** כה,ב אמרו: כי נח נפשיה דרבי יוחנן, יתיב רבי אמי שבעה ושלושים. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי אמי דעבד לגרמיה (רש"י: לדעתיה) הוא דעבד. דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אפילו רבו שלימדו חכמה - אינו יושב עליו אלא יום אחד.

בירושלמי אמר רבי חייא בר אבא שעל חכם (שאינו רבו) נוהגים אבלות מקצת היום, ובבבלי אמר רבי חייא בר אבא שעל רבו שלימדו חכמה נוהג אבלות יום אחד.

**לשלול**
ב**בבלי מועד קטן** כה,א אמרו: כי נח נפשיה דרב חסדא... סבור דלא למשלל קרעייהו. אמר להו רבי יצחק בר אמי: חכם (רמב"ן בתורת האדם ור"מ המאירי: חכם שאינו רבו), כיון שהחזירו פניהם מן המיטה - שוללים.

בבבלי אמרו, שבחכם (שאינו רבו) שוללים את הקרע בו ביום. רמב"ן בתורת האדם אומר, שברבו שלימדו חכמה שולל את הקרע למחר.

**כד דמך רבי יסא**
ב**ירושלמי ברכות** ג,א אמרו: כד דמך רבי יסא, קביל רבי חייא בר בא אבילוי (הקביל את אבליו של רבי יסא (קיבל פני קרובי המת בסעודת הבראה)) ואייכלון בשר ואשקיתון חמר (והאכילם בשר והשקם יין, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים).

כאן סיפרו על הוראתו של רבי חייה בר בא כשנפטר רבי יסא, ושם סיפרו על מעשהו של רבי חייה בר בא כשנפטר רבי יסא.

**לנעול**
יש ללמוד מהוראתו של רבי חייה בר בא, שחכם שמת חולצים עליו את הסנדל (או"ז).

**רבי זעורה**
ב**ירושלמי ברכות** ג,א אמרו: רבי זעירא מידמך פקיד ומר: לא תקבלון עלי יומא הן אבלא למחר מזרחייא (צריך לומר: מרזחייא).

מרזחייא פירושו מנחמי אבלים, המכינים סעודות לאבלים ולאורחים הבאים לקבל את פניהם. רבי זעורה אמר לתלמידיו, שאין דעתו נוחה בתלמידים שבמות עליהם רבם הם אבלים ביום ראשון ומנחמי אבלים למחרתו, אלא שינהגו אבלות כל שבעה (כרבי אמי על רבי יוחנן, כמו שאמרו בבבלי) או שלא ינהגו אבלות כלל ויהיו מן המנחמים ("פירושים וחידושים בירושלמי").

הרי שדעתו של רבי זעורה אינה כדעתם של האמוראים שהוא אמר כאן שהם אינם חלוקים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:17
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:17](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:17)

אומרים:**** אם **אמרו לו –** לאדם**:** "**מת ראובן**" **–** שהוא קרובו**, וקרע –** עליו את בגדו**, ואחר כך –** לאחר שקרע על ראובן, **אמרו לו:** (בהעתקה שנייה נשמט מ"ואחר כך אמרו לו" עד "ואחר כך אמרו לו" בשל הדמיון, והושלם על ידי מגיהים)**** "**שמעון היה**" **–** שמעון שגם הוא קרובו היה זה שמת, ואילו ראובן לא מת, **- כבר יצא ידי קירעו –** ואינו צריך לחזור ולקרוע על שמעון, שהרי על מת קרע, אף על פי שהקריעה היתה בטעות**.** אבל אם **אמרו לו –** לאדם**:** "**מת ראובן**" **–** שהוא קרובו**, וקרע –** עליו את בגדו**, ואחר כך –** לאחר שקרע על ראובן, **אמרו לו:** "**קיים היה ומת**" **–** כשקרע עליו, עדיין היה ראובן חי, ואחר כך מת, **- אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **יצא ידי קירעו –** ואינו צריך לחזור ולקרוע עליו**; אית תניי תני: –** יש תנא השונה (ברייתא): **לא יצא ידי קירעו –** וצריך לחזור ולקרוע עליו**.** ומסבירים: **מאן דאמר: –** מי שאמר: **יצא ידי קירעו - כבר קרע –** שהרי כבר קרע על ראובן**. מאן דאמר: –** מי שאמר: **לא יצא ידי קירעו - שהרי על חי קרע –** שכשקרע על ראובן, עדיין היה חי, וקריעה על חי אינה קריעה**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ב,א.


**ועוד מן הדא, דתני: –** נראה שמילים אלו יתרות, שכשהעתיקו את הברייתא להלן מברכות לכאן, העתיקו עימה גם את המילים האלו. **קרע –** על קרובו שמת, **וחזרה בו נשמה –** לאחר שקרע עליו חזרה נשמתו לגופו וחי, ואחר כך מת שוב**, אם על אתר –** אם מת תכף ומיד לאחר שחזרה בו נשמה, **- אינו צריך לקרוע –** אינו צריך לחזור ולקרוע עליו, שאינו נחשב כמי שחזר וחי, ונמצא שעל מת קרע**, אם לאחר זמן –** אם מת אחרי פרק זמן מסוים לאחר שחזרה בו נשמה, **- צריך לקרוע –** צריך לחזור ולקרוע עליו, שהוא נחשב כמי שחזר וחי, ונמצא שלא קרע על מת**.**

ואומרים:**** ו**כמה הוא על אתר? –** כמה הוא שיעור הזמן הזה ששנו בברייתא? **- כדי דיבור –** בשיעור המספיק לדיבור**.** וחוזרים ואומרים:**** ו**כמה הוא כדי דיבור? –** כלומר, באיזה דיבור שיערו? **-** ומביאים מחלוקת אמוראים: **רבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**** אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו –** בשיעור המספיק לאדם לשאול בשלום חברו ולומר לו: "שלום עליך"**. אבא בר בר חנה** (רבה בר בר חנה, אמורא בדור השלישי)**** אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו:** "**שלום עליך, רבי**" **–** בשיעור המספיק לתלמיד לשאול בשלום רבו ולומר לו: "שלום עליך, רבי"**.**

מחלוקת אמוראים זו מובאת גם בירושלמי נזיר ד,א ושבועות ב,ד.

ב**מסכת שמחות** ט,טז שנו: אמרו לו: "מת אביו", וקרע, והוא אינו אלא אימו - יצא. "מתה אימו", וקרע, והיא אינה אלא אביו - יצא. "מת אביו", "מתה אימו", וקרע, והוא אינו אלא אחד מן הקרובים - יצא. "מת אחד מן הקרובים", וקרע, והוא אינו אלא אביו או אימו - לא יצא.
ו**שם** ט,כב שנו: הקורע על המת וחזרה בו נשמתו, אם לאלתר מת - יצא, ואם לאחר זמן מת - לא יצא.

ב**בבלי נדרים** פז,א אמרו: תניא חדא: אמרו לו: "מת אביו", וקרע, ואחר כך נמצא שהוא בנו (רש"י: שמת, ולא אביו) - יצא ידי קריעה. ותניא אחריתי: לא יצא ידי קריעה. - אמר רב אשי: לא קשיא; כאן (הא דאמרת יצא ידי קריעה) בתוך כדי דיבור (ר"ן: שהודיעוהו שהוא בנו בתוך כדי דיבור לקריעתו), כאן (הא דאמרת לא יצא ידי קריעה) לאחר כדי דיבור. והתניא (ר"ן: בניחותא. רש"י: דמסייעא לרב אשי): מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף (החולה), וכמדומה לו שמת וקרע, ואחר כך מת - לא יצא ידי קריעה; ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור (מן הקריעה), אבל בתוך כדי דיבור - אין חוזר וקורע (ר"ן: שאף על פי שבשעה שקרע עדיין לא מת ולא הויא קריעה כלל, כיון שמת תוך כדי דיבור - כמאן דקרע השתא דמי; כי קרע נמי בטעות שהיה סבור שמת לו מת אחר, כיון שידע תוך כדי דיבור - מהני).

בענין קריעה בטעות על המת הביאו בבבלי שתי ברייתות סותרות, ואמרו שאם ידע בטעותו תוך כדי דיבור - יצא, לאחר כדי דיבור - לא יצא; ואילו בירושלמי הביאו ברייתא בענין זה האומרת שיצא. ובענין קריעה בשעה שעדיין המת לא מת הביאו בירושלמי שתי ברייתות סותרות; ואילו בבבלי הביאו ברייתא בענין זה האומרת שלא יצא, ואמרו שכן הוא אם מת לאחר כדי דיבור של קריעה, אבל אם מת תוך כדי דיבור של קריעה - יצא. ובירושלמי חילקו בין כדי דיבור ובין לאחר כדי דיבור בענין קריעה על מי שמת וחזרה בו נשמתו.

**כמה הוא כדי דיבור?**
ב**תוספתא נדרים** ה,א שנו: כמה הוא כדי דיבור? - כדי שאילת שלום הרב לתלמיד (אצל התלמיד).
וב**תוספתא נזיר** ג,ב שנו: כמה הוא כדי דיבור? - כדי שאילת שלום (בין אדם לחברו).

**כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו**
ב**מדרש תנחומא** פרשת 'נשוא' סימן י נאמר: צריך אדם ליתן שלום לחברו בפה מלא (באופן ברור, בלא היסוס, בלא גמגום).

תלו את שיעור הזמן של כדי דיבור בשאילת שלום, ולא תלו אותו בדיבור אחר של שתי מילים לדעה האחת ושל שלוש מילים לדעה השנייה, כדי ללמדנו, ששיעור הזמן של כדי דיבור הוא דיבור של שתיים או שלוש מילים הנאמרות בפה מלא ולא בחצי פה, כשם ששאילת שלום צריכה להיאמר בפה מלא ("עלי תמר").

**תלמיד שואל בשלום רבו**
במקבילה ב**ירושלמי ברכות** אמרו: תני: השואל בשלום רבו או במי שהוא גדול ממנו בתורה (כשהיה קורא את שמע ופגע בו רבו) - הרשות בידו (רשאי להפסיק ולשאול בשלומו). הדא אמרה (מההלכה הזאת, שאדם רשאי להפסיק בקריאת שמע ולשאול בשלום רבו, יש להסיק), שאדם צריך לשאול במי שהוא גדול ממנו בתורה. (כאן התחלת המקבילה) ועוד (ועוד יש להביא ראיה שתלמיד שואל בשלום רבו) מן הדא (מההלכה הזאת המובאת להלן), דתני: קרע וחזרה בו נשמה, אם על אתר - אינו צריך לקרוע, אם לאחר זמן - צריך לקרוע. - וכמה הוא על אתר? - כדי דיבור. - וכמה הוא כדי דיבור? - רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אבא בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד ויאמר לו: שלום עליך, רבי (מכאן שתלמיד שואל בשלום רבו).

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי שקלים ב,ז (הקטע שם כולו הוא תוספת שנוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה שמצא אותה בטופס שממנו הגיה, והוא קטע משולב ומעובד ברובו על פי הירושלמי כאן ובברכות והבבלי ביבמות, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה).
כאן גם התחלת מקבילה במדרש שמואל יט,ד.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:18
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:18](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:18)

כיון שאמרו לעיל שתלמיד צריך לשאול בשלום רבו, מביאים מעשה בענין זה.

מספרים: **רבי יוחנן הוה מיסתמיך –** היה נסמך (נשען בהליכתו בדרך (כך היה מנהגם, שאנשים חשובים לא הלכו יחידים בשוק, אלא היו נסמכים על משמשיהם. ליוויו של החכם על ידי התלמיד הוא מכלל שימוש חכמים)) **על רבי יעקב בר אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**, והוה רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני, עלה מבבל לארץ ישראל, היה תלמידו של רבי יוחנן) **חמי ליה ומיטמר מן קומוי –** והיה רבי אלעזר רואה אותו (את רבי יוחנן רבו, כשהוא הולך לקראתו) ונטמן (נסתר, נחבא) מפניו (מפני רבי יוחנן, כדי שלא יצטרך לשאול בשלומו)**. אמר** (רבי יוחנן)**: הא תרתין מילין הדין בבלייא עבד לי –** הנה שני דברים הבבלי הזה (רבי אלעזר שהיה מבבל) עושה לי**. חדא –** אחד (דבר אחד)**, דלא שאל בשלמי –** שאינו שואל בשלומי (שלא היה רבי אלעזר שואל בשלום רבי יוחנן רבו)**; וחדא –** ואחד (ועוד דבר אחד)**, דלא אמר שמועתא מן שמי –** שאינו אומר שמועה (הלכה) משמי (שלא היה רבי אלעזר אומר בשמו של רבי יוחנן את ההלכות ששמע ממנו, אלא היה אומרן סתם). – רבי יוחנן התרעם על רבי אלעזר בשני הדברים הללו**.**

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): **כן אינון נהגין גבון –** כך הם (בני בבל) נוהגים אצלם (שבבבל אין תלמיד שואל בשלום רבו, ולכן נהג כך רבי אלעזר שהיה מבבל)**, זעירא לא שאל בשלמיה דרבא –** הקטן אינו שואל בשלומו של הגדול (מפני כבודו של הגדול, ומכיון שבבבל אין תלמיד שואל בשלום רבו, לכן רבי אלעזר שהיה מבבל לא שאל בשלום רבי יוחנן)**, דאינון מקיימין: –** שהם (בני בבל) מקיימים (את הכתוב): **"רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ –** בלכתי בדרך, נערים שראו אותי הסתתרו, שכך היה מנהגם משום דרך ארץ, שהנער אינו מתראה לפני הזקן בלכתו בדרך, **וִישִׁישִׁים קָמוּ עָמָדוּ"** (איוב כט,ח) **–** זקנים קמו ועמדו לכבודי, כשעברתי על פניהם, ואף על פי שהם זקנים והוא צעיר מהם, שיש לקום מפני חכם שעובר. כך תיאר איוב את כבודו לפנים. גם בני בבל נהגו כפי שתיאר איוב. – כך אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר לא שאל בשלומו**.**

**מי מהלכין –** בהולכם (כשהיו רבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי הולכים בדרך)**, חמי ליה חד בית מדרש –** הראה לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן) בית מדרש אחד**. אמר ליה: –** אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): **הכין** (צריך לומר כמו במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": הכא) **הוה רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **יתיב ודרש –** כאן (בבית מדרש זה שהראה לו) היה רבי מאיר יושב ודורש**, ואמר שמועתא מן שמיה דרבי ישמעאל** (תנא בדור השלישי) **–** ואמר שמועה משמו של רבי ישמעאל (שהיה רבי מאיר אומר בשמו של רבי ישמעאל את ההלכות ששמע ממנו)**, ולא אמר שמועתא מן שמיה דרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **–** ולא אמר שמועה משמו של רבי עקיבא (שלא היה רבי מאיר אומר בשמו של רבי עקיבא את ההלכות ששמע ממנו, אלא היה אומרן סתם). – כוונתו של רבי יעקב בר אידי באמירה זו היתה לפייס את רבי יוחנן על שרבי אלעזר לא אמר שמועה משמו, כאמור להלן**.**

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי יוחנן לרבי יעקב בר אידי): **כל עמא ידעין דרבי מאיר תלמידיה דרבי עקיבה –** כל העם (הכל) יודעים שרבי מאיר תלמידו של רבי עקיבא (הכל יודעים שההלכות שהיה רבי מאיר אומרן סתם הן ההלכות ששמע מרבי עקיבא שהיה רבו המובהק, ולכן לא היה רבי מאיר צריך לומר אותן משמו של רבי עקיבא, מה שאין כן ההלכות ששמע מרבי ישמעאל)**.**

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): **וכל עמא ידעין דרבי לעזר תלמידיה דרבי יוחנן –** ו(גם) כל העם (הכל) יודעים שרבי אלעזר תלמידו של רבי יוחנן (הכל יודעים שההלכות שהיה רבי אלעזר אומרן סתם הן ההלכות ששמע מרבי יוחנן שהיה רבו המובהק, ולכן לא היה רבי אלעזר צריך לומר אותן משמו של רבי יוחנן). – כך, על פי דברי רבי יוחנן עצמו לגבי רבי מאיר, אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר לא אמר שמועה משמו**.**

(ב"שרידי הירושלמי" כאן נוסף: **אמר ליה: –** אמר לו:) - המשיך ואמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן:**** (**ו**)**מהו מיעבור קומי אדורי צלמא? –** מהו לעבור (האם מותר לעבור) לפני הצלם (פסל) אדורי (כך היה שמו, והפסל היה עומד בדרך שהיו רבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי הולכים)? (כך הגרסה גם במקבילה בברכות ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד רומי. אבל הגרסה במקבילה בברכות במסירה שלפנינו: **אהדורי צילמיה** – תהלוכת צלם / צלמים (גויים נהגו לעבור בחוצות העיר בתהלוכה, ובה היה נישא צלם)) – כוונתו של רבי יעקב בר אידי בשאלה זו היתה לפייס את רבי יוחנן על שרבי אלעזר נחבא מפניו, כאמור להלן.

**אמר** (כאן התחלת הדף השני משני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן שנכתבו פעמיים על ידי הסופר של כתב היד שלפנינו) **ליה: –** אמר לו (רבי יוחנן לרבי יעקב בר אידי):**** (**ו**)**מה** (מילת תמיהה)**, את פליג ליה איקר?! –** וכי אתה חולק לו (לפסל) כבוד (מכבד אותו)?! (שהנמנע מלעבור לפני הפסל - נותן לו כבוד) **עבור קומוי ואסמי עיינוי** (במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי": וסמי עייניה)**! –** עבור לפניו (לפני הפסל) וסמא (עוור) את עיניו (כלומר, זלזל בכבודו)! (שהעובר לפני הפסל ואינו מכבד אותו כמנהג הגויים - מפגין לו בוז)

**אמר ליה: –** אמר לו (רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן): **יאות רבי לעזר עבד לך דלא עבר קומך –** יָאוּת (היטב, יפה, כראוי) עשה לך רבי אלעזר שלא עבר לפניך (שנמנע מלעבור לפניך כדי לחלוק לך כבוד, שאילו היה עובר לפניך ולא היה שואל בשלומך מפני שנהג כבני בבל, היה מזלזל בך). – כך, על פי דברי רבי יוחנן עצמו לגבי הפסל, אמר רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן, כדי לפייסו על שרבי אלעזר נחבא מפניו**.**

**אמר ליה** (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה אין מילה זו)**: –** אמר לו (רבי יוחנן): **רבי** (מילה זו יתרה, כי רבי יוחנן פונה אל תלמידו, ואינה במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי") **יעקב בר אידי, יודע את** (אתה) **לפייס –** כך שיבח רבי יוחנן את רבי יעקב בר אידי, שפייסו בדברי רבי יוחנן עצמו**.**

**בבלייא**
הכינוי "בבלייא" רגיל בפיו של רבי יוחנן. כך הוא כינה את רבי אלעזר (כאן), את רבי חייא בר ווא, את רבי שמעון בר ווא, את רבי איסה ואת רבי זכיי.

**דלא אמר שמועתא מן שמי**
ב**ירושלמי יבמות** ג,י, י,טו ו-טו,ה ו**סנהדרין** ה,ב אמרו: אמר רבי לעזר:… - אמר רבי יוחנן: אם אמרה רבי לעזר, מיני שמעה ואמרה.

הבבלי יבמות צו,ב (ראה להלן) והירושלמי יבמות י,טו (וכן ג,י) מדברים על אותו ענין. ומן הבבלי נראה שכך היה: רבי אלעזר היה בבבל תלמידם של רב ושמואל. והלכות ששמע מפי רב ושמואל בבבל שמע אחר כך גם מפי רבי יוחנן בארץ ישראל. וכשהרצה רבי אלעזר הלכות אלו, לא הרצה אותן בשם רבי יוחנן, כי הלא שמע אותן גם מפי רב או שמואל, ועל זה הקפיד רבי יוחנן.

**כן אינון נהגין גבון, זעירא לא שאיל בשלמיה דרבה**
ב**ספר החילוקים** שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל סימן לג נאמר: אנשי מזרח (בבל) - אין תלמיד שואל בשלום רבו, ובני ארץ ישראל - תלמיד אומר לרבו (תלמיד שואל בשלום רבו ואומר לו): שלום עליך, רבי.

ב**מסכת כלה** א,כד שנו: רבי אליעזר אומר: הנותן שלום לרבו - חייב מיתה.
וב**מסכת כלה רבתי** ב,טו שנו: רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל הנותן שלום לרבו - חייב מיתה. רבי אליעזר בן דהבאי אומר: כל הנותן שלום לרבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
וב**בבלי ברכות** כז,ב אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: הנותן שלום לרבו (רש"י: כשאר כל אדם: "שלום עליך", ולא אמר לו: "שלום עליך, רבי") - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

אין לפרש, שגינו התנאים בברייתא את המעשה של שאילת שלום, שהרי דברי התנאים מיוסדים על מנהג ארץ ישראל, ששם תלמיד שואל בשלום רבו.

ב**ירושלמי ביכורים** ג,ג אמרו: עד כמה אדם צריך לעמוד מפני זקן? - שמעון בר בא בשם רבי יוחנן: פעמיים ביום. רבי לעזר אמר: פעם אחת ביום. - כשם שהם חלוקים כאן, כך הם חלוקים בשאילת שלום.

לדעת רבי אלעזר, אין נער שואל בשלום זקן ואין תלמיד שואל בשלום רבו, אבל אדם שאינו נער צריך לשאול בשלום זקן או בשלום חכם שאינו רבו פעם אחת ביום.

**מהו מיעבור קומי אדורי צלמא?**
ב**ירושלמי עבודה זרה** ג,יג אמרו: גמליאל זוגא הוה מיסתמיך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) שמעון בן לקיש. מטון בהו (צריך לומר: בההיא) תבניתא. אמר ליה: מהו ניעבור (צריך לומר: מעבור) קומוי? - אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה!
רבי יצחק בר מתנה הוה מיסתמך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) יוחנן. מטון צלמא דבולי. אמר ליה: מהו ניעבור (צריך לומר: מעבור) קומוי? - אמר ליה: עבור קומוי וסמי עיניה!
רבי יעקב בר אידי הוה מיסתמיך ברבי (צריך לומר: ביה רבי) יהושע בן לוי. מטון לאדורי צלמא. אמר ליה: נחום איש קודש קודשים עבר, ואת לית את עבר? עבור קומוי וסמי עיניה!

כאן במועד קטן מובא מעשה ברבי יוחנן ורבי יעקב בר אידי, שדנו בהתר לעבור לפני אדורי צלמא, ואילו בעבודה זרה מובאים בענין זה שלושה מעשים, שבשניים מהם נטלו חלק רבי יעקב בר אידי ורבי יוחנן (אבל לא ביחד כמו כאן). ברם, אין לראות הבדל זה שבין הסוגיות כחילוף. שתי הסוגיות עוסקות בנושאים שונים: הסוגיה כאן דנה בתיאור היחסים שבין רבי יוחנן ורבי אלעזר, ומתוך כך הדיון מתגלגל כבדרך אגב לשאלת 'מיעבור קומי אדורי צלמא', ואילו בסוגיה בעבודה זרה 'מהו מיעבור' וכו' הוא הנושא העיקרי.

צלמא דבולי הוא פסל או תבנית של הקיסר, שהיה מוצב בצד הבולי (בית השלטון בעיר).

בילקוט שמעוני מובאת המקבילה במדרש שמואל, ושם הגרסה: צלמא [ד]הורודוס. המעשה המסופר בירושלמי כאן אירע בטיבריא, מקום מושבו של רבי יוחנן. העיר טיבריא נוסדה על ידי הורדוס אנטיפס, ויושביה הקימו צלם לכבודו ולזכרו. צלם זה שהיה תבנית הורדוס אינו עבודה זרה, אלא שאין ספק שהיה מקושט בקישוטי עבודה זרה ("פירושים וחידושים בירושלמי").


ושואלים: **ורבי יוחנן בעי דיימרון שמועתא מן שמיה? –** וכי רבי יוחנן רוצה שיאמרו שמועה משמו? (מדוע הקפיד רבי יוחנן על דבר זה? והרי זה נראה כיוהרה!)

ומשיבים: **אף דוד ביקש עליה רחמים –** גם דויד ביקש רחמים מהקב"ה שיאמרו את שמועותיו משמו (מהטעם האמור להלן)**. אמר** (דויד לפני הקב"ה)**: "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים"** (תהילים סא,ה) **–** לשון בקשה: זכה אותי לגור באוהלך לעולם, **- רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**** אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**** שאמר **בשם רבי יוחנן: וכי עלת** (עלתה) **על לב דוד שהוא חייה** (חָיֶה (עומד לחיות)) **לעולם?! –** ולכן אין לפרש כפשוטם של דברים, שאמר דויד שהוא מבקש לגור באוהלו של הקב"ה לעולם. - **אלא כך אמר** דויד**: אזכה שיהו דבריי נאמרים** (במקבילה בברכות נוסף: **על שמי**) **בבתי כניסיות ובבתי מדרשות –** דויד ביקש מהקב"ה שיהיו אומרים את שיריו ומזמוריו ואת שמועותיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (שהם אוהלו של הקב"ה) לעולם ומזכירים אותם על שמו**.**

ושואלים: **ומה אנים** (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה נוסף בגיליון בידי הסופר: פי' הנייה) **ליה?** (צריך לומר כמו במקבילה בברכות וב"שרידי הירושלמי" בברכות ובכתב יד רומי: ומה **הנייא** ליה?) **–** ומה הנאה לו? (איזו תועלת יש לו כשאומרים את שמועותיו משמו?)

ומשיבים: **בר טירא** (ב"שרידי הירושלמי": בר **נזירה**. ובמקבילה בברכות: לוי בר נזירא (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון-השני)) **אמר:** כל **האומר שמועה משם אומרה –** שכשאומר שמועה מזכיר את שם בעל השמועה שאמר אותה, **- שפתותיו רוחשות** עימו **בקבר –** שפתותיו של בעל השמועה שמת ונמצא בקבר נעות, כאילו הן לוחשות את השמועה עם האומר אותה, והוא דומה כחי, וזו התועלת שיש לו לבעל השמועה כשאומרים את שמועתו משמו. ולפיכך ביקש דויד שיהיו אומרים את דבריו משמו לעולם, כיון שבכך הוא דומה כחי לעולם. – רבי יוחנן רצה שיאמרו שמועה משמו לאחר מותו, כמו שהוא עצמו אמר על דויד, ולכן הקפיד שיאמרו שמועה משמו בחייו, שאם לא יאמרו שמועה משמו בחייו, לא יאמרו לאחר מותו**. מה טעמא? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **-** נאמר: **"**וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב... **דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים"** (שיר השירים ז,י) **–** הדוד אומר לרעיה: הדיבור היוצא מפיך גורם לשפתי הישנים לרחוש ולהתנועע. ואף כאן, הדיבור היוצא מפיו של האומר שמועה בשם אומרה גורם לשפתי בעל השמועה המת לרחוש ולהתנועע (מתים הם ישני עפר). - ומהו "כיין הטוב"? **- ככומר זה** (ב"שרידי הירושלמי": ככמר הזה) **של ענבים שהוא זב מאיליו –** כמו היין הנוזל ומטפטף מעצמו מגוש של ענבים שנטמנו באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כל צורכם. וכך גם דברי התורה יוצאים מעצמם משפתי המתים כשאומרים את שמועתם משמם (שנמשלו דברי התורה ליין. "דובב" ענינו זיבה, רחישה ונזילה. ושיעור הכתוב הוא: "וחיכך דובב שפתי ישנים כיין הטוב")**.**

ומביאים פירוש אחר לכתוב זה: **רבי חיננא בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **ורבי סימון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי) **–** אמרו: מהו "וחיכך כיין הטוב"?**, - חד אמר: –** אחד (מהם) אמר: **כהן** (=כְּהָהֵן) **דשתי קונדיטון –** כמו זה ששותה קונדיטון (יין מתובל ומבושם)**, וחורנה אמר: –** והאחר אמר: **כהן** (=כְּהָהֵן) **דשתי חמר עתיק –** כמו זה ששותה יין ישן**; אף על גב דהוא שתי ליה, טעמיה בפומיה –** אף על פי שהוא שותה אותו (שכבר גמר לשתות את הקונדיטון או את היין הישן), טעמו בפיו (הטעם נשאר בפיו ואינו פג מהר). ופירוש הכתוב "וחיכך כיין הטוב" הוא: הדוד אומר לרעיה: טעמו של הדיבור היוצא מפיך עָרֵב כטעם שבפיו של השותה יין טוב**.**

עד כאן המקבילה במדרש שמואל.

ב**בבלי יבמות** צו,ב-צז,א אמרו (בתרגום): הלך רבי אלעזר ואמר את השמועה בבית המדרש, ולא אמרה משמו של רבי יוחנן. שמע רבי יוחנן והקפיד (כעס עליו). באו אצלו רבי אמי ורבי אסי (לפייסו), אמרו לו: ולא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, שנחלקו רבי אלעזר ורבי יוסי (בדבר הלכה), עד שנחלק ספר תורה בחמתם (מכעסם של רבי אלעזר ורבי יוסי)? והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמה אני, אם לא יהיה בית הכנסת זה בית עבודה זרה. וכן היה (הרי שאין לכעוס על חכמים). - חזר (רבי יוחנן) והקפיד יותר, אמר: וכי חברי הוא זה? (ר"מ המאירי: אתם עושים את תלמידי כחבר אצלי, שאתם מדמים דבר זה לרבי אלעזר ורבי יוסי שהיו חברים. הרי רבי אלעזר הוא תלמידי, ומותר לי לכעוס עליו)
בא אצלו רבי יעקב בר אידי, אמר לו: כתוב: "כאשר ציווה ה' את משה עבדו כן ציווה משה את יהושע וכן עשה יהושע" (יהושע יא), - וכי כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם: כך אמר משה? אלא יהושע היה יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו של משה היא (וכך העיד עליו המקרא, שכל מה שעשה מפי משה עשה ואפילו מה שאמר סתם). אף רבי אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו שלך היא. - אמר להם (רבי יוחנן לרבי אמי ולרבי אסי, לאחר שנתפייס): מפני מה אין אתם יודעים לפייס כבן אידי חברנו?
ורבי יוחנן, מאי טעמא קפיד כולי האי (על דבר זה)? - דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא)? וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים (בבת אחת)? אלא כך אמר דויד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, יהי רצון, שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (כשאהיה אני בעולם אחר); דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו רוחשות (נעות) בקבר (כאילו הוא חי ומדבר). - אמר רבי יצחק בן זעירא, ואי תימא שמעון נזירא: מאי קראה? "וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז), - ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים - כיוון שמניח אדם אצבעו עליו, מיד דובב (היין רוחש ומטפטף), אף תלמידי חכמים - כיוון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר (ולכן רצה רבי יוחנן שתיאמר שמועה בשמו).

במקבילה בשקלים סיפרו, שרבי יוחנן הקפיד על שני דברים שעשה לו רבי אלעזר, - אחד שאינו שואל בשלומו, ואחד שנחבא מפניו, ופייסו רבי יעקב בר אידי על שני הדברים הללו, - על שרבי אלעזר אינו שואל בשלומו אמר לו שכך נוהגים בבבל, ועל שנחבא מפניו אמר לו על פי דבריו של רבי יוחנן בענין הצלם. וסיפרו שם עוד, שרבי יוחנן הקפיד על רבי אלעזר שאינו אומר שמועה משמו, ונכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי וכו' ונכנס לפניו רבי יעקב בר אידי וכו' (הועתק מהבבלי ביבמות על ידי המגיה בירושלמי שם).

ב**פסיקתא רבתי** פרשה ב נאמר: אמר רבי יוחנן: בשעה שהזקן יושב ודורש, ואומר: "כך אמר רבי עקיבא", "כך אמר רבי שמעון בן יוחי", שפתותיהם רוחשות שם, כמה שנאמר: "דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז,י). לפיכך אמר דויד: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה) - וכי עלתה על דעתו של דויד שהוא חי לעולם? אלא מהו הדבר הזה שאמר: "אגורה באוהלך עולמים"? - אמר: יהי רצון, שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. - אמר לו הקב"ה: חייך, אף על פי שאתה מת, אין שמך זז מביתי לעולם, אלא על כל קורבן וקורבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך: "מזמור לדויד".
וב**מדרש תהילים** ל,ג נאמר: אמר רבי יוחנן: בשעה שהזקן יושב ודורש, ואומר: "כך אמר פלוני", שפתותיו רוחשות בקבר, שנאמר: "וחיכך כיין הטוב" וגו' "דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז,י), - מהו "דובב שפתי ישנים"? - ששפתותיהם דובבות בקבר ככומר של ענבים. כך אמר דויד: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה), - וכי עלה בדעתו של דויד שהוא חי לעולמים? מהו "עולמים"? - אמר: יהי רצון, שיהיו אומרים מזמורות שלי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. - אמר לו הקב"ה: אף על פי שאתה מת, אין שמך זז מביתי לעולמים, אלא על כל קורבן וקורבן הם אומרים שירה על שמך: "מזמור לדויד".

רבי יוחנן עצמו, שרצה שיאמרו את שמועותיו משמו, הוא שאמר, לפי המדרשים האלה, שמי שאומרים שמועה משמו שפתותיו רוחשות בקבר.
לפי הירושלמי והמדרשים, "עולמים" פירושו: לעולם. ולפי הבבלי, "עולמים" משמעו: שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא.

**"אגורה באוהלך עולמים"**
ב**מדרש תהילים** סא,ג נאמר: "אגורה באוהלך עולמים" - וכי עלה על דעתו של דויד להיות חי לעולמים? - אלא אמר דויד לפני הקב"ה: יהי רצון מלפניך, שיהיו שירות ותשבחות שלי נאמרים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לעולם.
ו**שם** א,ח נאמר: אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: כתיב: "אגורה באוהלך עולמים" (תהילים סא,ה) - וכי תעלה על דעתך שהיה דויד מבקש דירת שני עולמים? אלא כך אמר דויד: יהו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכאילו חי וקיים אני בשני עולמים.

**"דובב שפתי ישנים"**
ב**שיר השירים רבה** פרשה ז פסוק י נאמר: "דובב שפתי ישנים" - אמר רבי יוחנן: בן תורה (שינוי נוסח לפי המדרשים לעיל), אף על פי שמת, שפתותיו רוחשות עליו בקבר (כשמוסרים דבר תורה בשמו). - מאי טעמא? - "דובב שפתי ישנים", - שמואל אמר: ככומר זה של ענבים, שהוא זב מאיליו. רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, - חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון, וחד אמר: כהדין דשתי חמר עתיק; אף על גב דהוא שתי ליה, טעמא וריחא בפומיה.

**כומר / כמר**
למילה 'כומר' שתי צורות: כֶּמֶר ו-כֹּמֶר. כֶּמֶר היא הצורה הארץ ישראלית, כמו שנמצא ב"שרידי הירושלמי" כאן ובברכות (שם נמצא הניקוד כֶּמֶר), ו-כֹּמֶר (כומר) היא הצורה הבבלית, כמו שנמצא בכתבי היד של הבבלי. הסופר במסירה שלפנינו גרס כאן ובברכות 'כומר', משום שהעדיף את הצורה הבבלית המוכרת לו על פני הצורה הארץ ישראלית 'כמר' שאולי נראתה לו שגויה.

**"יין" - רבי חנינא בר פפא ורבי סימון**
ב**איכה רבה** פרשה ב פסוק יב נאמר: "לאימותם יאמרו איה דגן ויין" - רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, - רבי חנינא בר פפא אמר: גלוסקין וקונדיטון, ורבי סימון אמר: גלוסקין וחמר עתיק.

כמחלוקתם שם כך מחלוקתם כאן.
• • •
כיון שהזכירו לעיל את דויד ומותו, מביאים כמה מימרות עוד בענין דויד ומותו.
ה' לא התיר לדויד לבנות את בית המקדש, אבל הבטיח לו שלאחר מותו יבנה אותו בנו שימלוך תחתיו (ראה שמואל ב ז ודברי הימים א יז).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:19
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:7:19](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:7:19)

אומרים: (**ו**)**אין דור שאין בו ליצנים –** בכל דור יש אנשים האומרים דברי לעג ולגלוג, ואפילו בדורו של דויד המלך היו ליצנים, כאמור להלן**.** ואומרים: (**ו**)**מה היו פריצי הדור עושין? –** מה היו הרשעים בדורו של דויד עושים? **- היו מהלכין אצל חלונותיו של דוד ואומרים** לו **–** בלעג**: דוד, אימתי י**י**בנה בית המקדש? אימתי בית י'י נלך? –** מתי נלך לבית המקדש? **- והוא אומר: –** דויד היה אומר: **אף על פי שהן מתכוונין להכעיסיני –** שלא היו אומרים כך משום שרצו שייבנה בית המקדש אלא משום שרצו שימות דויד, שהיו יודעים שלא ייבנה בית המקדש עד שימות דויד**, יבוא עלי** – ביטוי של שבועה שפירושו: יבוא עלי דבר רע, **שאני שמח בליבי –** כלומר, אם אין אני שמח בליבי על שהם אומרים לי כך**, -** (ב"שרידי הירושלמי" כאן נוסף: **מה טעמא? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **-**) **"**שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, **שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית י'י נֵלֵךְ"** (תהילים קכב,א) **–** דויד שמח באנשים שהיו אומרים לו: "בית ה' נלך". ואף על פי שאמרו לו כך משום שרצו שימות והתכוונו להכעיסו, כיון שהיה משמע מדבריהם שרצו שייבנה בית המקדש, שמח דויד בהם**.**

**יבוא עלי**
בירושלמי ובמדרשים אנו מוצאים לשון רגיל של שבועה: "יבוא עליי, אם...". "יבוא עליי" אינו אלא קיצור של קללה שהיתה מעיקרה חלק מנוסח של שבועה ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 92-93).

המימרה להלן הועתקה מהירושלמי בראש השנה.

ב**ירושלמי ראש השנה** א,א אמרו: כתיב: "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה" וגו' (מלכים א ב,יא), וכתיב: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (שמואל ב ה,ה) - בכלל ("והימים אשר מלך...") חסירים (שישה החודשים), ובפרט ("בחברון מלך... ובירושלים מלך...") יתירים!
רבי יצחק בר קצרתה בשם רבי יונה: שלושים ושתיים ומחצה היו (בירושלים מלך שלושים ושתיים שנה ומחצה), אלא בשביל לחלוק לה כבוד לירושלים הוא מונה אותן שלימות.
יהודה בירבי אומר: חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט (צירוף מספרים קטנים (כגון חודשים) נבלע בתוך צירוף מספרים גדולים (כגון שנים), שכשמצרפים יחד מספרים קטנים וגדולים, המספר הגדול שמתקבל מצירוף המספרים הקטנים מצטרף לסיכום של המספרים הגדולים, והמספר הקטן שמתקבל מצירוף המספרים הקטנים אינו נמנה בסיכום של המספרים הגדולים).
אמר רבי שמואל בר נחמן: "והיה כי מלאו ימיך" (דברי הימים א יז,יא) - אמר לו הקב"ה: דוד, ימים מליאים אני מונה לך, איני מונה לך ימים חסירים (שישה החודשים לא נמנו בכלל לפי שלא היו שנה שלמה).
רב חונא אמר: כל אותן שישה חודשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו בשעירה היה מתכפר כהדיוט (ולא בשעיר כמלך, ואותם שישה חודשים לא עלו לו מן המנין של ימי מלכותו).
אמר רבי יודן בירבי שלום: כתיב: "כי ששת חודשים ישב שם (באדום) יואב וכל ישראל, עד הכרית כל זכר באדום" (מלכים א יא,טז) - אמר לו הקב"ה: אני אמרתי לך: "אל תתגרו בם" (דברים ב,ה), וביקשת להתגרות בם, חייך, שאינן נימנין לך.

הקטע הזה שבירושלמי ראש השנה נאמר גם במדרש שמואל כו,ה.


נאמר (בדברי ה' לדויד, כשביקש לבנות בית לה'): **"וְהָיָה כִּי מָלְאוּ יָמֶיךָ לָלֶכֶת עִם אֲבֹתֶיךָ**, וַהֲקִימוֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יִהְיֶה מִבָּנֶיךָ, וַהֲכִינוֹתִי אֶת מַלְכוּתוֹ, הוּא יִבְנֶה לִּי בָּיִת**"** (דברי הימים א יז,יא-יב) **–** כשתמות בזקנה ובשלום וכדרך העולם, אעמיד אחד מבניך שעתיד להיוולד (והכוונה לשלמה) ואקים את מלכותו, והוא יבנה לי בית (בית המקדש) (בכתוב המקביל בשמואל ב ז,יב-יג נאמר: "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ, הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי"), **- אמר רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני-השלישי)**: אמר הקב"ה לדוד: דוד, ימים מליאים אני מונה לך, אין אני מונה לך ימים חסירים –** הכתובים בספר שמואל ובספר מלכים המונים את ימי מלכותו של דויד ערוכים בדרך של כלל ופרט, הכלל הוא סיכום השנים שמלך דויד, והפרט הוא פירוט השנים שמלך דויד בחברון ובירושלים. בכלל שבכתובים האלו נאמר שמלך ארבעים שנה, ובפרט שבכתוב בספר שמואל נאמר שמלך בחברון שבע שנים ושישה חודשים ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנים, שהם ארבעים שנה ושישה חודשים. נמצא שבכלל שבכתובים האלו חסרים שישה חודשים מהימים שמלך בחברון שנמנו בפרט שבכתוב בספר שמואל, ובפרט שבכתוב בספר שמואל יתרים שישה חודשים מהימים שמלך בחברון שלא נמנו בכלל שבכתובים האלו. הרי שהכלל והפרט סותרים זה את זה! - ביישוב סתירה זו אמר רבי שמואל בר נחמן, שאמר ה' לדויד, שבימי מלכותו נמנות לו שנים שלמות ואין נמנות לו שנים חסרות, שמנה ה' לדויד את השנים של ימי מלכותו מיום שבו עלה לשלטון, ולא מנה לו את השנים כדרך שמונים למלכים, ששנה חסרה נחשבת להם כשנה שלמה (שאם הומלך מלך באחד מחודשי השנה, משהגיע אחד בניסן מתחילים למנות לו שנה שנייה), ודויד מלך ארבעים שנה שלמות מיום ליום, והן השנים שנמנו בסיכום השנים שמלך, ומהן מלך בחברון שבע שנים, אך כיון שעלה לשלטון בחברון באמצע השנה, נמנו בפרט שבכתוב בספר שמואל שישה חודשים יתרים, אלא שלא עלו לו במנין ימי מלכותו לשנה שלמה**.**

בדברים רבה (ראה להלן) דרש רבי שמואל בר נחמן, על סמך דברי ה' לדויד: "כי ימלאו ימיך...", שאמר לו ה' לדויד, שלא יחסיר מימי חייו אפילו שעה אחת, ולא ימות לפני הזמן הקצוב לימי חייו, אף על פי שלא ייבנה בית המקדש עד שימות דויד, משום שהצדקה והמשפט שדויד עשה היו חביבים על ה' יותר מבית המקדש (כאמור בירושלמי להלן). ה' אמר לדויד כך, בשל הדברים שהיו אומרים לו פריצי הדור: "מתי ייבנה בית המקדש?" והיו מתכוונים להכעיסו (כאמור בירושלמי לעיל).
הרי שדרש רבי שמואל בר נחמן שתי דרשות מהכתוב: "כי ימלאו ימיך...", - הדרשה שבירושלמי ראש השנה שהובאה גם בירושלמי כאן, והדרשה שבדברים רבה. הדרשה שבדברים רבה היא הדרשה שצריכה להיות אמורה בירושלמי כאן בין הקטע הקודם ("מה היו פריצי הדור עושים?") ובין הקטע הבא ("כלום שלמה בנך..."), אלא שבשל השוויון בשמו של בעל הדרשה ובכתוב הנדרש נאמרה כאן הדרשה שבירושלמי ראש השנה במקום הדרשה שבדברים רבה.


המשיך ואמר הקב"ה לדויד: **כלום** (וכי) **שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בתוכו קרבנות?! –** וכי שלמה יהיה בונה את בית המקדש שלא על מנת להקריב בו קורבנות?! הרי שלמה יהיה בונה את בית המקדש רק על מנת להקריב בו קורבנות. **חביב עלי משפט וצדקה שאת** (שאתה) **עושה יותר מן הקרבנות –** המשפט והצדקה שאתה עושה (כמו שנאמר בשמואל ב ח,טו: "וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ") חביבים עלי יותר מהקורבנות שיקריבו בבית המקדש שיבנה שלמה, ולכן אינני מחסיר מימי חייך אפילו שעה אחת, אף על פי שלא ייבנה בית המקדש עד שתמות**. - מה טעמא? –** מה המקור בכתוב לדבר זה? **- "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַי'י מִזָּבַח"** (משלי כא,ג) **–** עשיית צדקה ומשפט רצויה יותר לה' מהקרבת קורבנות (משפט משמעו החוק והנוהג שלפיו קובעים ומכריעים בכל דבר, וצדקה מציינת את מידת היושר והאמת בהערכת המשפט)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות ושקלים.

ב**בבלי מכות** י,א נאמר: "שיר המעלות לדויד, שמחתי באומרים לי: בית ה' נלך" - אמר רבי יהושע בן לוי: אמר דויד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה (דויד) ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל? (שידוע היה לכל, שבימי דויד לא ייבנה המקדש, אלא רק שלמה יבנה), ושמחתי (אף על פי ששמעתי דבר זה שיש בו לצערני). - אמר לו הקב"ה: "טוב יום בחצריך מאלף" (תהילים פד,יא) - טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפניי על גבי המזבח (כפי שמפורש במלכים א ג,ד).
וב**דברים רבה** ה,ג נאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא,ג) - אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שאמר הקב"ה לדויד: "רק אתה לא תבנה הבית" וכו' (מלכים א ח,יט; דברי הימים ב ו,ט), כל מי שהיה מבקש לקלל את דויד היה אומר לו: טוב שייבנה הבית (מוטב שימות דויד וייבנה הבית). תדע לך (ממה שאמר דויד תדע שכך היו אומרים), מה דויד אומר: "שמחתי באומרים לי: בית ה' נלך" (תהילים קכב,א) - "שמחתי בית ה' נלך" אין כתיב כאן, אלא "שמחתי באומרים לי", - מקישים לי דברים (מטיחים כנגדי דברים) לומר שאין אתה בונה (ולכן מוטב שתמות וייבנה הבית). - אמר לו הקב"ה: חייך, שעה אחת מימיך אין אני מחסר, מניין? שנאמר: "כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך, והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי" (שמואל ב ז,יב-יג), - אמר לו הקב"ה: הצדקה והדין שאתה עושה חביבים עלי יותר מבית המקדש, מניין (שהיה דויד עושה צדקה ודין)? שנאמר: "ויהי דויד עושה משפט וצדקה" (שמואל ב ח,טו).

ב**בבלי סוכה** מט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מקורבנות (מהמקריב קורבנות), שנאמר: "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח" (משלי כא).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:1)

**משנה**
**אין מניחין את המיטה –** של המת, **ברחוב –** בחול המועד, כדרך שנוהגים בימי החול**, שלא להרגיל** (ב"שרידי הירושלמי": להרבות) **–** כדי שלא לעורר, **את ההספד –** שכן ההספד אסור בחול המועד**; ולא של נשים –** ואין מניחים מיטת מתים של נשים ברחוב, **לעולם –** אפילו בימי החול**, מפני הכבוד –** מפני כבוד הנשים המתות, שגנאי הוא לאישה המתה שתיראה לבושה בתכריכים לעיני הכל**.**

משנתנו מדברת במת שאינו תלמיד חכם, אבל תלמיד חכם שמת סופדים אותו בחול המועד (ראה לעיל בהלכה הקודמת).


**נשים במועד מענות –** הנשים המקוננות בפני המת בחול המועד כולן עונות כאחת, כמבואר במשנה הבאה**, אבל לא מטפחות –** אינן מכות כף על כף או על ירך**. רבי ישמעאל** (תנא בדור השלישי) **אומר: הסמוכות למיטה –** הנשים העומדות סמוך למיטת המת, **מטפחות –** אפילו בחול המועד**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:2)

**גמרא**
כיון שנזכרה במשנה הוצאת המיטה של מת, מביאים ברייתא במסכת שמחות שמלמדת הבדל בענין הוצאת המיטה בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים, ואגב כך מביאים להלן ברייתות עוד במסכת שמחות שמלמדות הבדלים נוספים בעניני קריעה ואבלות בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים.


מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו, שהוא חייב להתאבל עליהם (אחיו ואחותו ובנו ובתו ואשתו, למעט אביו ואימו) **- הוא דוחה במיטה –** האבל רשאי למהר להוציא ולקבור את המת, **ואינו מרבה בעסקיו** (ב"שרידי הירושלמי": בעסקו (וכן להלן)) **–** האבל אינו חייב להרבות בהספדו של המת**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- מרבה בעסקיו –** האבל חייב להרבות בהספדו של המת, **ואינו דוחה במיטה –** האבל אינו רשאי למהר להוציא ולקבור את המת**. אם היה שעת דוחק או עונת גשמים –** אם יש למהר להוציא ולקבור את המת ואין אפשרות להרבות בהספדו של המת, משום שאותה השעה אינה כתקנה או משום שאותו הזמן הוא זמן ירידת גשמים**, אפילו על אביו ועל אמו - אינו מרבה בעסקיו ודוחה במיטה** (כך צריך לומר כמו במסכת שמחות. במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: (אינו) (מחיקה של הסופר) מרבה בעסקיו ואינו דוחה במיטה. ובהעתקה שנייה: מרבה בעסקיו ודוחה (תוקן בידי מגיה) במיטה. וב"שרידי הירושלמי": מרבה בעסקו ואינו דוחה במיטה) **–** לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו**.** ומדוע על אביו ועל אימו מרבה בעסקיו? - **שכל המרבה בעסקיו על אביו ועל אמו - הרי זה משובח –** מפני שמרבה בכבוד אביו ואימו (משפט זה מקומו לעיל לפני המשפט "אם היה שעת דוחק", וכן הוא במסכת שמחות)**.**

ב**מסכת שמחות** ט,ט שנו: על כל המתים כולם - דוחה את המיטה ואינו מרבה בעיסקם. על אביו ועל אימו - מרבה בעיסקם ואינו דוחה את המיטה, שכל המרבה בעיסקי אביו ואימו - הרי זה משובח. אבל אם היתה שעת הדחק, או ליל שבת, או גשמים יורדים על מיטתם, דוחה אף על אביו ועל אימו את המיטה ואינו מרבה בעיסקם.

ב**בבלי מועד קטן** כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, מדחה מיטתו (רש"י: ממהר לקבור את מתו ואינו משהה אותו. ורבנו יחיאל: ממהר לקוברו. ר"מ המאירי: ממהר את הקבורה ואינו מרבה בהספד) - הרי זה משובח (רבנו יחיאל: שמראה שמקבל עליו גזירת המקום מאהבה), על אביו ועל אימו - הרי זה מגונה (רבנו יחיאל: שיש לו להרבות בכבודם ובהספדם ולשהות לקוברם). היה ערב שבת, או ערב יום טוב (רבנו יחיאל: ואם יאחר, יצטרך לשהותו עד מוצאי שבת או מוצאי יום טוב), או שהיו גשמים מזלפים על מיטתו - הרי זה משובח (רבנו יחיאל: אם ימהר לקוברו), שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואימו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:3)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו, **- אינו מבדיל קנה שפה** (צווארון החלוק) **–** האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), אינו צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר**, אלא על אביו ועל אמו –** רק על אביו ועל אימו האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. רבי יהודה** (בר אלעאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה - הרי זה קרע של תיפלות** (שטות, הבל) **–** אין זו קריעה, שעל כל המתים האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע**.**

ב**מסכת שמחות** ט,ו שנו: על כל המתים כולם - אינו מבדיל קמי שפה. על אביו ועל אימו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תיפלה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו (רבנו יחיאל: שקורע מעמידי השפה, היא האימרא שתופרים סביב בית הצוואר. רש"י: כדי שיהיה נראה הקרע), רצה - אינו מבדיל (רבנו יחיאל: שמניח את האימרא שלמה וקורע למטה ממנה, ויהא הקרע כמין נקב ארוך, כיון שאינו מובדל למעלה). על אביו ועל אימו - מבדיל (רש"י: קמי שפה, כדי שיהא נראה הקרע). רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תיפלה (רש"י: כלומר, לא יצא ידי קריעה).

"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
לפי הירושלמי, תנא קמא שחלוק בברייתא במסכת שמחות על רבי יהודה הוא רבי מאיר.
בירושלמי לעיל ג,ז למדו מהכתוב שהאבל צריך להבדיל קנה שפה.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ב,א והוריות ג,ו (בשינוי סדר הדברים).


ואומרים: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **פליג עם** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילות: ע**ל**) **רבי יודה בתרתיי –** רבי יוחנן חלוק על רבי יהודה בשתיים (בשני דברים בענין קריעה על מת, כמבואר להלן)**.**

מה הדבר האחד שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה? -

מספרים: **רבי יוחנן שמע דרבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **תשיש –** רבי יוחנן שמע שרבי חנינה תשוש (חלש)**. סלק –** עלה (רבי יוחנן מטבריה, מקומו של רבי יוחנן, לציפורי, מקומו של רבי חנינה), **בעי מבקרתיה** (ב"שרידי הירושלמי": מבקר יתיה) **–** רצה לבקר אותו**. גו איסרטא** (אסטרטא) **שמע דדמך –** (כשהיה) ברחוב, שמע (רבי יוחנן) שנפטר (רבי חנינה)**. נחת מן חמריה ונפיק מנא** (במקבילות: מנוי) **טבייא דשובתא ובזעין** (ובזעון) **–** ירד (רבי יוחנן) מחמורו, והוציא את הבגדים הטובים של שבת וקרע אותם (על רבי חנינה, שהיה רבו). – בירושלמי לעיל ג,ז אמרו, שצריך לקרוע על רבו שלימדו חכמה, ואמר רבי יהודה שם, שרבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו. רבי חנינה היה רבו של רבי יוחנן באגדה ולא בהלכה, כמסופר בירושלמי בבא מציעא ב,יג ובמקבילה הוריות ג,ז, וכשמת רבי חנינה, קרע עליו רבי יוחנן, כמסופר בירושלמי כאן ובבא מציעא שם. מכאן שלרבי יוחנן, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, שלא כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו בהלכה בלבד (סתם תלמוד הוא בהלכה)**.**

ב**ירושלמי בבא מציעא** ב,יג אמרו: תני: אי זהו רבו שלימדו חכמה? - כל שפתח לו תחילה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב תלמודו ממנו. רבי יוסה אומר: כל שהאיר עיניו [אפילו בדבר אחד] במשנתו.
רבי יוחנן כרבי יהודה - רבי יוחנן הוה סליק מטיבריא לציפורין, חמא חד בר נש הוה אינחית מן תמן, אמר ליה: מה קלא גו מדינתא? - אמר ליה: חד רבן דמך, וכל עמא פריי (רצים) מיטפלא ביה. ידע רבי יוחנן דו רבי חנינה, שלח ואייתי מאנוי טבייה דשובתא ובזעון. - ולא כן תני: כל קרע שאינו של בהלה (בשעת חימום (התרגשות), בשעת עיקר הצער) - אינו קרע! - רבי יוחנן בעי מעבוד דרביה ומוקרתיה. - ולא ידעינן, אין משום דהוה רביה, ואין משום שמועות הרעות. - מילתיה דרבי חייה בר בא [אמרה משום דהוה רביה. רבי חנינה הוה מסתמך על רבי חייא בר בא] בציפורין, חמא כל עמא פריי. אמר ליה: למה כולי עלמא פריי? - אמר ליה: רבי יוחנן יתיב דריש בבי מדרשא דרבי בנייה, וכל עמא פריי מישמעיניה (והבין רבי חנינא, שרבי יוחנן דורש באגדה). אמר: בריך רחמנא דחמי לי פירין עד דאנא בחיין (שהראה לי פירות בעוד שאני בחיים)! כל אגדתא פשטית (פירשתי) ליה חוץ ממשלי וקהלת. - הדא אמרה: [כל שרוב תלמודו ממנו -] כל תלמוד ותלמוד (לאו דווקא רוב תלמודו בהלכה, אלא אפילו רוב תלמודו באגדה - הרי זה נקרא רבו).

בירושלמי בבא מציעא סיפרו את הסיפור שסיפרו כאן, אבל אמרו, שרבי יוחנן כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה. הרי שהסוגיה בירושלמי בבא מציעא חלוקה על הסוגיה בירושלמי מועד קטן ובמקבילות בסנהדרין ובהוריות. מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי נסדרה ונערכה בישיבת קיסרין, ושאר המסכתות של התלמוד הירושלמי נסדרו ונערכו בישיבת טבריה. חכמי קיסרין סברו, שרבי יוחנן כרבי יהודה, ואילו חכמי טבריה סברו, שרבי יוחנן חלוק על רבי יהודה. בירושלמי לעיל ג,ז אמר רבי אבהו, שהיה מחכמי קיסרין, בשם רבי יוחנן, שהלכה כרבי יהודה.

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: אמרו לו לרבי יוחנן: נפטר רבי חנינא. קרע עליו שלוש עשרה אצטלאות של מילת (בגדים עשויים מאריג יקר), אמר: הלך האיש שהייתי מתיירא ממנו (מפני גודלו ותקיפותו בתורה).


מה הדבר השני שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה? -

אומרים: **כיי** (=כההיא) **דתנינן תמן:** – כאותה (משנה) ששנינו שם (במסכת אחרת - הוריות ג,ה): **כהן גדול פורם מלמטן –** אם מת לו אחד מקרוביו שחייב לקרוע עליו, קורע למטה, לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם**, וההדיוט - מלמעלן –** כוהן הדיוט קורע על מתו למעלה, כשאר בני אדם**. -** ונחלקו אמוראים, מהו למטן ומהו למעלן? - **רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**** אמר **בשם כהנא** (רב כהנא הראשון, אמורא בדור הראשון)**: למעלן - למעלן מקנה שפה –** כוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, למעלה מצווארון החלוק (מבדיל קנה שפה)**, למטן - למטן מקנה שפה –** כוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא קורע בבית הצוואר, למטה מצווארון החלוק (אינו מבדיל קנה שפה)**. רבי יוחנן אמר: למטן ממש –** כוהן גדול קורע בשפת בגדו למטה סמוך לרגליו, אבל אינו קורע בשפת בגדו למעלה שסביב צווארו. – דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבמסכת שמחות), שהקורע למטה (ממש) - יצא, שזו קריעה, ולכן, לדעתו אין כוהן גדול קורע למטה (ממש), לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם. מכאן שלא באה דעתו של רבי יוחנן כרבי יהודה, שהרי רבי יוחנן אמר, שכוהן גדול קורע למטה (ממש), ואם כן, לדעתו הקורע למטה (ממש) - לא יצא, שאין זו קריעה, שלא כרבי יהודה**.**

ואומרים: **ואתיא דרבי לעזר בשם כהנא –** ובאה (דעתו) של רבי אלעזר בשם כהנא (שאמר, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר), **כרבי יודה –** כרבי יהודה, שאמר בברייתא לעיל, שעל כל המתים האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), אבל אם לא הבדיל קנה שפה - לא יצא, שאין זו קריעה, ולכן, לדעתו כוהן הדיוט קורע למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על מתו שלא כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם**.**

ושואלים: **אִין כרבי יודה –** אם כרבי יהודה (אם דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא כרבי יהודה)**, לא יפרום כל עיקר! –** לא יקרע כוהן גדול כלל! מדוע כוהן גדול מותר לקרוע למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבבבלי), שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו כלל על מתו (רבי יהודה פירש את הכתוב בכוהן גדול: "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י), שלא יקרע את בגדיו כלל על מתו), שלא כדברי המשנה, שכוהן גדול קורע למטה.

[ומשיבים: **לא אתיא –** לא באה (דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא, שאמר, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר), **אלא על אביו ועל אמו כרבי מאיר –** שאמר בברייתא לעיל, שעל אביו ועל אימו האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), והמשנה מדברת בקורע על אביו ועל אימו, ולכן, לדעתו כוהן הדיוט קורע על אביו ועל אימו למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע עליהם למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על אביו ועל אימו שלא כדרך שבני אדם קורעים עליהם (המוסגר הושלם על פי המקבילות בירושלמי סנהדרין והוריות)]

ושואלים: **מאי כדון? –** מה עתה? (עכשיו שבאה דעתו של רבי אלעזר בשם כהנא כרבי מאיר, עדיין יש לשאול: מדוע כוהן גדול צריך לקרוע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי מאיר, שעל אביו ועל אימו אין זו קריעה)

ומשיבים: **חומר הוא בכהן גדול שאינו מבדיל קנה שפה –** חומרה היא שהחמירו חכמים בכוהן גדול שיקרע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה (ולא יהא מבדיל קנה שפה), משום עגמת נפש (צער), אף על פי שאין זו קריעה (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: חומר הוא בכוהן גדול **שהוא** מבדיל קנה שפה. ובהעתקה שנייה: חומר הוא בכוהן גדול **שאינו** (מסתבר שתוקן בידי מגיה) מבדיל קנה שפה. ובמקבילות: חומר הוא בכוהן גדול **שיהא** מבדיל קנה שפה. וצריך לומר שם: **שלא יהא** מבדיל)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין והוריות.

ב**ספרא** 'אמור' פרשה ב נאמר: רבי מאיר אומר: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. הא כיצד? כוהן גדול פורם מלמטה, וההדיוט - מלמעלה.

ב**בבלי הוריות** יב,ב אמרו: משנה. כוהן גדול פורם מלמטה, וההדיוט - מלמעלה.
גמרא. אמר רב: למטה - למטה ממש (בשולי חלוקו), למעלה - למעלה ממש (רש"י: בצוואר, במפתח חלוקו); ושמואל אמר: למטה - למטה מקמי שפה, למעלה - למעלה מקמי שפה, וזה וזה מן הצוואר.
מיתיבי: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו, רצה - אינו מבדיל קמי שפה שלו; על אביו ועל אימו - מבדיל. כיון דבעלמא הוי קרע (רש"י: דאם רצה - אינו מבדיל אלא קורע למטה מקמי שפה ויצא ידי קריעה, אם כן, כוהן גדול היכי מצי קרע למטה מקמי שפה), קרי כאן: "בגדיו לא יפרום" (ויקרא כא)! - שמואל כרבי יהודה סבירא ליה, דאמר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלות (רש"י: דבעלמא לא יצא ידי קריעה, הלכך מותר בכוהן גדול). - ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה כלל בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא) - שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם פורמים, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה! - שמואל סבר לה כרבי יהודה בחדא (רש"י: דכל שאינו מבדיל קמי שפה הוי קרע של תפלות) ופליג עליה בחדא (רש"י: דאילו רבי יהודה סבר דכוהן גדול אינו בפריעה ופרימה כל עיקר, ושמואל סבר דפורם למטה מקמי שפה).

רב בבבלי סבור כרבי יוחנן בירושלמי, ושמואל בבבלי סבור כרבי אלעזר בשם כהנא בירושלמי.
מה ששאלו בירושלמי: "אין כרבי יודה, לא יפרום כל עיקר!", הוא מה ששאלו בבבלי: "ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" - שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה!". בבבלי השיבו: "סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא", ובירושלמי השיבו: "לא אתיא אלא על אביו ועל אימו כרבי מאיר" ("יפה עיניים").
לפי ספרא, משנתנו רבי מאיר היא, ככל סתם משנה, ולכן "לא אתיא אלא כרבי מאיר", כמו שאמרו בירושלמי.

**הקורע מלמטה**
ב**מסכת שמחות** ט,יח שנו: הקורע למטה (בשולי חלוקו) ומן הצדדים (רמב"ן בתורת האדם: כל בית הצוואר שלו לפניו מקום קריעה הוא, ושלא לפני בית הצוואר מכאן ומכאן נקרא צדדים) - לא יצא. רבי יהודה אומר: יצא. אמר רבי יהודה: מעשה בימי חרסום שהיו קורעים למטה ומן הצדדים. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: הקורע מלמטה ומן הצדדים - לא יצא. אלא שכוהן גדול פורם מלמטה (רש"י: ולא מפני שהיא פרימה, דהא כתיב ביה: "ובגדיו לא יפרום", אלא מפני עגמת נפש).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:4)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא שולל –** האבל רשאי לתפור תפירה גסה וארעית את הקרע שקרע עליהם, **לאחר שבעה –** לאחר שעברו שבעת ימי האבלות הראשונים, **ומאחה –** האבל רשאי לחבר על ידי תפירה את הקרע שקרע עליהם, **לאחר שלשים –** לאחר שעברו שלושים ימי האבלות**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- אינו מאחה עולמית –** האבל אינו רשאי לאחות לעולם את הקרע שקרע עליהם (כמו שאמרו בירושלמי לעיל ג,ז, שקרע על אביו ועל אימו אסור באיחוי)**.**

**תני –** שנוי (שנו ברייתא) **בשם רבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי)**: האשה שוללת מיד –** האישה האבלה רשאית לשלול מיד לאחר הקבורה את הקרע שקרעה על כל המתים (מלבד אביה ואימה), מפני כבודה, שאין זה כבודה שיהיו בגדיה קרועים, **ומאחה לאחר שלשים –** כדין האיש האבל**; על אביה ועל אמה - אינה מאחה עולמית –** כדין האיש האבל**.**

ואומרים: **אי זהו איחוי –** שאמרו בברייתא**? - כאריג –** איחוי היא תפירה מושלמת הדומה לאריגה, עד שאין הקרע נראה (גם בירושלמי לעיל ג,ז אמרו: אי זהו איחוי? - אמר רבי אחא: כל שאין מקומו ניכר)**.**

ב**מסכת שמחות** ט,ח שנו: על כל המתים כולם - שולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים. על אביו ועל אימו - שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם. האישה שוללת לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים. רבי יהודה אומר: האישה שוללת מיד, ומאחה לאחר שבעה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - שולל לאחר שבעה, ומאחה (רש"י: תופר כדרכו) לאחר שלושים. על אביו ועל אימו - שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם. והאישה שוללתו לאלתר (רבנו יחיאל: תוך שבעה. ריטב"א: לאחר קבורה), מפני כבודה (רש"י: שלא תעמוד פרועה).

בירושלמי לא אמרו לאחר כמה ימים הוא שולל קרע על אביו ועל אימו. דעת רבי נתן בברייתא שבירושלמי בענין שלילה ואיחוי של האישה אינה לא כדעת תנא קמא ולא כדעת רבי יהודה בברייתא שבמסכת שמחות.
• • •
מביאים ברייתא: **הסולם** (מין מקלעת לתכשיט בשולי הבגד) **והקֶפֶש** (מין בגד שעשוי לקישוט) **אין מעכבין –** את הקריעה, ואף אם לא קרע אותם, יצא האבל ידי קריעה בקריעת שאר הבגדים, לפי שאין האבל צריך לקרוע אותם**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יח שנו: קרע... את הפולמוט ואת הנפש - לא יצא.

אפשר שהברייתא שבמסכת שמחות היא הברייתא שבירושלמי, והפולמוט הוא הסולם, והנפש הוא הקפש.

ב**ירושלמי שבת** ו,ד אמרו: "ובתי הנפש" (ישעיהו ג,כ) - תירגם עקילס: אסטומוכריאה (תכריך לבטן). דבר שהוא ניתן על בית הנפש (מעיים, כרס).

אפשר שהנפש שנזכר במסכת שמחות הוא דבר שהוא ניתן על בית הנפש.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:5)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- אינו קורע אלא העליון בלבד –** האבל צריך לקרוע רק את הבגד העליון שהוא לבוש**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- אפילו עשרה זה על גבי זה –** האבל צריך לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש**. אין אפיקרסין** (בגד תחתון שלובשים על הגוף) **מעכבת –** את הקריעה על אביו ועל אימו, ואף אם לא קרע אותו, יצא האבל ידי קריעה בקריעת שאר הבגדים, לפי שאין האבל צריך לקרוע אותו, כיון שבגד זה אינו נראה מבחוץ, שהוא דבוק בגוף האדם**. האשה אינה קורעת אלא העליון בלבד –** האישה האבלה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה רק את הבגד העליון שהיא לבושה, משום צניעות**.**

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא): **רבי שמעון בן אלעזר** (תנא בדור החמישי) **אומר: האשה קורעת את הפנימי** (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: **התחתון** (ונמחק על ידי הסופר)) **והופכתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את השאר –** האישה האבלה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את הבגד התחתון תחילה ולהפוך את הבגד וללבוש לאחוריה את חלקו הקדמי הקרוע, ואחר כך צריכה לקרוע את כל שאר הבגדים שהיא לבושה, וכך לא ייראה גופה, אף על פי שכל בגדיה קרועים. רבי שמעון בן אלעזר חלוק על התנא בברייתא הקודמת, וסבור שאף האישה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את כל הבגדים שהיא לבושה כמו האיש**.**

ב**מסכת שמחות** ט,ו שנו: אפיקריסין אין מעכבים את הקריעה. רבי בנימין אומר משום רבי עקיבא: קורעים את אפיקריסין.
ו**שם** ט,ז שנו: על כל המתים כולם - קורע את העליון. על אביו ועל אימו - אפילו יש עליו מאה קורעם כולם. האישה אינה קורעת אלא את העליון. רבי יהודה אומר: האישה קורעת את הפנימי והופכתו לאחוריה, וחוזרת וקורעת את השאר.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - אפילו לבוש עשרה חלוקים, אינו קורע אלא עליון. על אביו ועל אימו - קורע את כולם, ואפיקרסותו אינה מעכבת (רש"י: אינו צריך לקורעה), אחד האיש ואחד האישה (רש"י ורבנו יחיאל: צריכים לקרוע על אביו ועל אימו כל הבגדים שהם לבושים). רבי שמעון בן אלעזר אומר: האישה (רש"י: שמת אביה או אימה) קורעת את התחתון, ומחזירתו לאחוריה (רבנו יחיאל: הופכת הקרע לאחוריה. רש"י: משום צניעות), וחוזרת וקורעת את העליון (רש"י: והתחתון מכסה את ליבה. רבנו יחיאל: שאם תקרע כולם כאחד, ייראה ליבה מגולה ויהיה הדבר גנאי).

לפי הבבלי, גם תנא קמא סבור שאף האישה צריכה לקרוע על אביה ועל אימה את כל הבגדים שהיא לבושה כמו האיש.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:6)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא אסור בגיהוץ עד שלשים –** האבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שלושים ימי האבלות**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- עד שנים עשר חודש –** האבל אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שנים עשר חודשי האבלות**.**

ואומרים: **אי זהו גיהוץ? –** אילו הם בגדים מגוהצים שאבל אסור ללבוש עד שלושים יום או עד שנים עשר חודש? **- כלי צמר מגוהצין חדשים –** בגדי צמר מגוהצים חדשים, לבנים או צבועים**, וכלי פשתן מגוהצין לבנים –** בגדי פשתן מגוהצים לבנים, ורק חדשים (רמב"ן בתורת האדם - ענין האבלות)**.**

מימרה זו נאמרה גם בירושלמי לעיל ג,ה.
האבל אסור בכיבוס כל שבעה ובגיהוץ כל שלושים יום (בענין כיבוס ראה לעיל ג,ה). האיסור הוא ללבוש בגדים מכובסים כל שבעה ובגדים מגוהצים כל שלושים יום.
כיבוס הוא ניקוי בגדים במים צוננים. גיהוץ הוא ניקוי בגדים במים חמים ובחומרי ניקוי. הגיהוץ מלבן את הבגדים יותר מהכיבוס. הגיהוץ היה נעשה אחר הכיבוס (ר"מ המאירי בבלי מועד קטן כג,א). לאחר שכיבסו וגיהצו את הבגדים, היו נותנים אותם במכבש (כלי העשוי שני לוחות, ונותנים ביניהם בגדים כדי ליישרם) (רבנו יחיאל).

ב**מסכת שמחות** ז,ח שנו: שלושים יום לגיהוץ.
ו**שם** ז,י שנו: לגיהוץ כיצד? - אסור ללבוש כלים מגוהצים (בתוך שלושים). ואילו הם כלים מגוהצים? - כלים היוצאים מתחת המכבש (לאחר שכיבסו וגיהצו אותם, אבל בגדים שלא נתנו אותם במכבש אחר הגיהוץ - מותר ללובשם תוך שלושים); כדברי רבי. וחכמים אומרים: צבועים אבל לא לבנים. ורבי מאיר אומר: לבנים אבל לא צבועים, חדשים אבל לא שחקים. ומותר להוליך כלים לגֶהָץ (העובד בגיהוץ) בתוך שלושים יום (ולהניחם עד לאחר שלושים).
ו**שם** ט,י שנו: על כל המתים כולם - אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - אסור עד שיגיע הרגל (לאחר שלושים) ויגערו בו חבריו (שיאמרו לו: לבוש בגדים מגוהצים לכבוד הרגל).

ב**בבלי מועד קטן** כג,א אמרו: תנו רבנן: כל שלשים יום לגיהוץ (רבנו יחיאל ותוספות רא"ש: ללבוש כלים מגוהצים), אחד כלים חדשים ואחד כלים ישנים יוצאים מתחת המכבש (רש"י: שהם כחדשים). רבי אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים בלבד (רבנו יחיאל: בין לבנים בין צבועים). רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד (רבנו יחיאל: אבל צבועים אפילו חדשים או ישנים אפילו לבנים - שרי. ר"מ המאירי: מפני שאין הגיהוץ פועל באלה כל כך, ודינו ככיבוס).
אביי נפיק בגרדא דסרבלא (רש"י: מלבוש מגוהץ ישן), כרבי (רש"י: דאמר: לא אסרו אלא חדשים). רבא נפיק בחימוצתא רומיתא (רש"י: חלוק מגוהץ שבא מרומי) סומקתא חדתא, כרבי אלעזר ברבי שמעון (רש"י: דאמר: לא אסרו אלא חדשים לבנים, וזו אדומה היתה).

בירושלמי אמרו, שעל אביו ועל אימו - אסור ללבוש בגדים מגוהצים עד שיעברו שנים עשר חודש, ובמסכת שמחות אמרו, שעל אביו ועל אימו - אסור עד שיגיע הרגל ויגערו בו חבריו. ואילו בבבלי לא חילקו בין אביו ואימו לשאר מתים.
אפשר שבבבלי סמכו על מה שאמרו שם לעיל כב,ב לענין תספורת ("על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו") ולמדו גיהוץ מתספורת (רמב"ן בתורת האדם).
בירושלמי חילקו בין בגדי צמר לבגדי פשתן, ואילו במסכת שמחות ובבבלי דיברו בבגדים סתם ולא חילקו ביניהם.
במסכת שמחות ובבבלי אמרו, שאסור ללבוש בגדים מגוהצים היוצאים מתחת המכבש, ואילו בירושלמי לא הזכירו דבר זה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:7)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא אסור בתגלחת עד שלשים –** האבל אסור לגלח את שערו עד שיעברו שלושים ימי האבלות**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו** (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: קרוביו (אבל להלן: חביריו). וב"שרידי הירושלמי" התחיל הסופר לכתוב "חבי" והמשיך "קרוביו") **–** האבל אסור לגלח את שערו, אפילו לאחר שלושים יום, אלא אם כן יגדל שערו יותר מדי (אף שלא גערו בו חבריו) או שינזפו בו חבריו ויאמרו לו שאינו נאה בשל שערו המגודל (אף שלא שלח פרע)**.**

ואומרים: (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: **כהדא:** – כזאת (ההלכה שאמרו בענין איסור תגלחת לאבל על אביו ועל אימו היא**** כמו העובדה הזאת:)) **רבי שמואל בר אבודמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השישי) **דמכת אימיה קומי מועדא תמניא יומין** (ב"שרידי הירושלמי": תלתא יומין. ובתוספות ובתוספות רא"ש: תלתין יומין) **–** מתה אימו לפני המועד שמונה ימים (ובטלו ממנו גזירות שלושים, כמו ששנינו במשנה לעיל ג,ה, ואחת מגזירות שלושים היא תגלחת)**. אתא שאל לרבי מנא** (מגדולי ואחרוני האמוראים הארץ ישראלים בדור החמישי) **–** בא ושאל את רבי מנא (האם הרגל מבטל את איסור התגלחת על אימו)**. אמר ליה –** אמר לו (רבי מנא לרבי שמואל בר אבודמי)**: כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים –** גזירות שבעה (האיסורים בשבעת הימים הראשונים של האבלות) וגזירות שלושים (האיסורים בכל שלושים היום של האבלות) **- הרגל מפסיק –** אם קבר את מתו שלושה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שבעה; ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירות שלושים**; ברם הכא –** אבל כאן (איסור התגלחת לאבל על אביו ועל אימו, שאינו תלוי בשלושים), **- עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו –** אין הרגל מבטל את האיסור, ולכן אסור לגלח את שערו עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חבריו**.**

אפשר להסביר את הדבר כך: גזירות שבעה וגזירות שלושים מחלקות את ימי האבלות לזמנים, והגזירות חלות בתחילת כל אחד מהזמנים למשך כל אותו הזמן, ולכן הרגל מבטל את הגזירות שחלו בתחילת הזמן שבו הרגל מוצא את האבל. ברם איסור התגלחת לאבל על אביו ועל אימו אינו איסור שחל בתחילת זמן מסוים למשך כל אותו הזמן, אלא הוא איסור שחל כל שעה ושעה מחדש אם לא גערו בו חבריו, ולכן אין הרגל מבטל את האיסור, כיון שאין הרגל יכול לבטל איסור שעדיין לא חל קודם הרגל.

ב**מסכת שמחות** ז,ח שנו: שלושים יום לתספורת.
ו**שם** ז,יא שנו: לתספורת כיצד? - אסור בנטילת שער, אחד ראשו ואחד שפמו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו. כשם שאסור בנטילת שער כל שבעה, כך אסור בנטילת שער בתוך שלושים לאחר שבעה. האישה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
ו**שם** ט,יא שנו: על כל המתים כולם - אסור בתספורת עד לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - עד שישלח פרע ויגערו בו חבריו (ויש גרסה: ישלח פרע עד שיגערו בו חבריו).

אפשר שבירושלמי היתה הגרסה: "עד שישלח פרע עד שיגערו בו חבריו", והכוונה היא: האבל אסור לגלח את שערו אלא אם כן ישלח פרע כל כך שיגערו בו חבריו. אלא שהיו שנתקשו בכוונת הדברים והגיהו: "או עד שיגערו בו חבריו". גם בתוספות בבבלי מועד קטן כב,ב אמרו, שתיבת "או" שבירושלמי שלפנינו היא טעות סופר (על פי "עלי תמר").

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמור: על כל המתים כולם - מספר (רבנו יחיאל: מגלח זקנו ושער ראשו) לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - יגדל פרע עד שיגערו בו חבריו (רש"י: שכבר גידל פרע יותר מדי).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:8)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו, **- אינו מגלה את לבו –** האבל, כשקורע את חלוקו על המת, קורע טפח ודיו, ואינו צריך לקרוע עד כנגד ליבו ולגלות את בשרו כנגד ליבו**, אלא על אביו ועל אמו –** רק על אביו ועל אימו האבל צריך לקרוע עד כנגד ליבו ולגלות את בשרו כנגד ליבו**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**.**

**רבי שמואל בשם רבי אבודמי** (ב"שרידי הירושלמי": רבי שמואל בר אבודמא) **בר תנחום** (אולי צריך לומר: רבי שמואל בר אבודמי בשם רבי תנחום ("שערי תורת ארץ ישראל"))**: מפני שבטלה ממנו מצות "כבד"** (כן הוא במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה וב"שרידי הירושלמי". אבל בהעתקה שנייה: מצות כבוד (תוקן בידי המגיה, או שונה על ידי הסדר של הדפוס)) **–** על אביו ועל אימו האבל צריך לגלות את ליבו, מפני שבמות אביו ואימו פסקה ממנו מצות "כבד את אביך ואת אימך", שאינו יכול לקיים עוד מצוה זו, וכשהוא מגלה את ליבו הוא כביכול מראה לעיני הכל את הצער שיש בליבו על שבטלה ממנו מצוה זו**.**

ב**מסכת שמחות** ט,ה שנו: על כל המתים כולם - אינו מגלה את ליבו. על אביו ועל אימו - מגלה את ליבו.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - קורע טפח. על אביו ועל אימו - עד שיגלה את ליבו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:9)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא אסור לילך בסחורה עד שלשים יום –** האבל אסור ללכת ממקומו למקום רחוק לצורך מסחר עד שיעברו שלושים ימי האבלות**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו:** "**צא עמנו**" **–** האבל אסור ללכת ממקומו למקום רחוק לצורך מסחר, אפילו לאחר שלושים יום, אלא אם כן ינזפו בו חבריו ויאמרו לו לצאת עימם לסחורה**.**

ב**מסכת שמחות** ט,יד שנו: על כל המתים כולם - אסור לילך בסחורה עד שישלימו לו שלושים יום. על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו: "צא עימנו".

ב**מסכת שמחות** ט,יב שנו: על כל המתים כולם, רוצה - ממעט (בעסקו), רוצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - מרבה (צריך לומר: ממעט), עד שיגערו בו חבריו.

ב**בבלי מועד קטן** כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - ממעט בעסקו (רש"י: בסחורה, אף על פי שמותר לו), רצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - ממעט.

במסכת שמחות ט,יד ובירושלמי דיברו בהליכה לצורך מסחר במקום רחוק. במסכת שמחות ט,יב ובבבלי דיברו בעיסוק במסחר במקומו, בתוך שבעה או לאחר שבעה (על פי ראשונים).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:10)

מביאים ברייתא: **על כל המתים –** שמתו (מלבד אביו ואימו), **- הוא אסור לילך בסעודה עד שלשים יום –** האבל אסור ללכת להשתתף בסעודה עד שיעברו שלושים ימי האבלות**; על אביו ועל אמו –** שמתו, **- עד שנים עשר חודש –** האבל אסור ללכת להשתתף בסעודה עד שיעברו שנים עשר חודשי האבלות**. אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש –** אם היתה הסעודה של חבורת מצוה או של קידוש החודש (סעודת ראש חודש), **- מותר –** האבל על אביו ועל אימו מותר ללכת להשתתף בסעודה אפילו בתוך שנים עשר חודשי האבלות (לאחר שלושים, אבל בתוך שלושים - אסור; או אפילו בתוך שלושים לאחר שבעה, אם משפט זה מוסב גם על הרישא של הברייתא (רמב"ן בתורת האדם)) (במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה חסרות המילים "מותר הרי" (המילה האחרונה במשפט הזה והמילה הראשונה במשפט הבא), ובמקומן השאיר הסופר רווח, ובהעתקה שנייה הושלמו מילים אלו בידי המגיה כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי")**.**

בענין חבורת מצוה וסעודת ראש חודש ראה ירושלמי לעיל ב,ג.

ב**מסכת שמחות** ט,טו שנו: על כל המתים כולם - אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלושים יום. על אביו ועל אימו - כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם - נכנס לבית השמחה לאחר שלושים יום. על אביו ועל אימו - לאחר שנים עשר חודש.

בבבלי שם חילקו בין סעודת שמחה של רשות לסעודת שמחה של מצוה, ואמרו שני נוסחים בחילוק שביניהן (ראה שם ובראשונים).

בירושלמי לא הביאו את כל הברייתות במסכת שמחות שמלמדות את ההבדלים בעניני קריעה ואבלות בין מיתת אביו ואימו ובין מיתת שאר הקרובים. להלן הברייתות שלא הובאו בירושלמי:

ב**מסכת שמחות** ט,ג שנו: על כל המתים כולם - אינו חולץ (כתפו). על אביו ועל אימו - חולץ. ואף על אביו ועל אימו, אם אינו רוצה לחלוץ (שאין זה לפי כבודו) - לא יחלוץ. ומעשה, כשמת אביו של רבי עקיבא, חלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ.
ו**שם** ט,ד שנו: על כל המתים כולם - קורע בסכין. על אביו ועל אימו - אינו קורע בסכין.
ו**שם** ט,יב שנו: על כל המתים כולם, רוצה - ממעט (בעסקו), רוצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - מרבה (צריך לומר: ממעט), עד שיגערו בו חבריו.
ו**שם** ט,יג שנו: על כל המתים כולם, מת באותה העיר - יוצא עימהם. על אביו ועל אימו - עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו: צא עימנו.

ב**בבלי מועד קטן** כב,א-ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - ממעט בעסקו (בסחורה), רצה - אינו ממעט. על אביו ועל אימו - ממעט.
על כל המתים כולם, רצה - חולץ (כתפו), רצה - אינו חולץ. על אביו ועל אימו - חולץ.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולם - קורע בכלי (רשאי לקרוע בסכין, שהקרע ישר ואין הבגד מתקלקל). על אביו ועל אימו - ביד (צריך לקרוע ביד, בדרך השחתה וקלקול, כדי להורות על צערו).
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: על כל המתים כולם - קורע מבפנים (רשאי לקרוע בצנעה בתוך ביתו; או שרשאי לקרוע את בגדו העליון שתחת מעילו כשהוא לבוש מעילו). על אביו ועל אימו - קורע מבחוץ (צריך לקרוע בפרהסיה בפני הרבים, כדי להראות צערו לעיני הכל; או שצריך לפשוט מעילו ולקרוע בגדיו, כדי להראות את קריעת הבגדים לעיני הכל).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:8:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:8:11)

מביאים ברייתא (בענין אבל על אביו ועל אימו): **הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה –** בשבעת ימי האבלות הראשונים על אביו ועל אימו, אם החליף האבל את בגדיו שלבש האבל ביום הראשון וקרע אותם, ולבש בגדים אחרים, **- חייב לקרוע את כולן** (המילים "את כולן" יתרות, והן הועתקו לכאן מלהלן, וכן אינן ברמב"ן ובתוספות רא"ש) **–** הוא חייב לקרוע את הבגדים האחרים שהוא לבש. אבל בשבעת ימי האבלות הראשונים על שאר מתים, אם החליף האבל את בגדיו ולבש בגדים אחרים, אינו קורע את הבגדים האחרים שהוא לבש. ברייתא זו הובאה כאן, משום שהיא מלמדת הבדל בין אביו ואימו ובין שאר המתים בענין קריעה, כמו הברייתות שהובאו לעיל**.**

**רבי חייה רבה –** הגדול**** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **ורבי חמא** (בר ביסא, תנא בדור החמישי) **אבוי דרבי הושעיה –** אביו של רבי הושעיה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), **תריהון אמרין: –** שניהם אמרו: **כולהן** (כולן) **אסורין באיחוי –** הן הבגדים שלבש האבל ביום הראשון וקרע והחליף והן הבגדים האחרים שלבש בשאר הימים של שבעת ימי האבלות וקרע - אסור לאחות אותם לעולם (שעל אביו ועל אימו - אסור לאחות לעולם, כמו שאמרו לעיל ג,ז)**.**

**בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד –** רק הבגדים שלבש האבל ביום הראשון וקרע והחליף - אסור לאחות אותם לעולם, אבל הבגדים האחרים שלבש בשאר הימים של שבעת ימי האבלות וקרע - מותר לאחות אותם**.**

**אמר רבי חונה** (ב"שרידי הירושלמי": רבי חננה (חנינה/חיננה))**: פלוגא אחרת ביניהון –** מחלוקת אחרת ביניהם (בין רבי חייה ורבי חמא ובין בר קפרא, שנחלקו גם בדבר אחר)**. מאן דמר** (דאמר)**: –** מי (רבי חייה ורבי חמא) שאמר: **כולהן אסורין באיחוי - עושה שאר הימים כיום הראשון –** שאר הימים של שבעת ימי האבלות דינם כיום הראשון**;** ולכן **אפילו יש עליו כמה בגדים - חייב לקרוע את כולן –** כשהאבל מחליף בגדים בשאר הימים של שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש, כדין הקורע על אביו ועל אימו ביום הראשון, שחייב לקרוע את כל הבגדים שהוא לבוש**. מאן דמר: –** מי (בר קפרא) שאמר: **אין לך אסור באיחוי אלא יום הראשון בלבד - עושה שאר הימים תוספת –** שאר הימים של שבעת ימי האבלות הם ימים שהוסיפו ליום הראשון ואין דינם כיום הראשון**;** ולכן **אפילו יש עליו כמה בגדים - אינו קורע אלא את העליון בלבד –** כשהאבל מחליף בגדים בשאר הימים של שבעת ימי האבלות, הוא חייב לקרוע רק את הבגד העליון שהוא לבוש**.**

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: אמר שמואל: כל קרע שאינו בשעת חימום (בשעת עיקר הצער. רש"י: בשעת מיתה. ר"מ המאירי: יום מיתה או יום שמועה) - אינו קרע... - תניא: אבל, כל שבעה - קירעו לפניו, ואם בא להחליף - מחליף וקורע (רש"י: אף על פי שאינו שעת חימום)! - כי תניא ההיא - בכבוד אביו ואימו (ריטב"א: חייבוהו חכמים לקרוע כל שבעה, וכי אמר שמואל - על מתים דעלמא. רש"י: אכולי עלמא - אין קורע אלא בשעת חימום).
אותם קרעים מתאחים או אין מתאחים? (תוספות רא"ש: אותם קרעים שקרע לכבוד אביו אימו כשהחליף - יש להם דין קרע הראשון ואין מתאחים או לא?) - פליגי בה אבוה דרבי אושעיא ובר קפרא. חד אמר: אין מתאחים, וחד אמר: מתאחים. תסתיים דאבוה דרבי אושעיא דאמר אין מתאחים, דאמר רבי אושעיא: אין מתאחים. ממאן שמיע ליה (רש"י: לרבי אושעיא הא דאמר אין מתאחים)? - לאו מאבוה? (רש"י: שמע מינה, האי דאמר אין מתאחים - אבוה דרבי אושעיא) - לא, מבר קפרא רביה שמיע ליה.

המימרה של שמואל הובאה כברייתא בירושלמי בבא מציעא ב,יג (הובא לעיל) בלשון זו: כל קרע שאינו של בהלה - אינו קרע. גם בירושלמי וגם בבבלי שאלו מהלכה זו על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינה (כמסופר גם לעיל) שלא בשעת חימום.
הברייתא שבבבלי ("אבל, כל שבעה, אם בא להחליף - מחליף וקורע") היא מעין הברייתא שבירושלמי ("הרי שהיה מחליף בגדים כל שבעה - חייב לקרוע"). בבבלי אמרו בפירוש, שהברייתא שנויה באבל על אביו ואימו. ובירושלמי משמע ממחלוקת החכמים שהביאו, שהברייתא שנויה באבל על אביו ואימו.
לפי הירושלמי, אבוה דרבי אושעיא אמר: אין מתאחים, ובר קפרא אמר: מתאחים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:9:1)

**משנה**
משנתנו היא המשך המשנה בהלכה הקודמת שאמרה, שנשים בחול המועד מענות, אבל לא מטפחות.

**ובראשי חדשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה –** הנשים המקוננות בפני המת, בין בראשי חודשים ובין בחנוכה ובפורים, כולן עונות כאחת ומכות כף על כף או על ירך**, אבל לא מקוננות –** כמבואר להלן (הגרסה ב"שרידי הירושלמי" ובכתבי יד של המשנה ושל הבבלי ובמשנה שבבבלי: **בראשי חודשים, בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות; בזה ובזה לא מקוננות –** בין בחול המועד ובין בראשי חודשים ובחנוכה ובפורים לא מקוננות)**. נקבר המת –** לאחר שקברו את המת**, לא מענות ולא מטפחות –** וכל שכן לא מקוננות, אפילו בראשי חודשים ובחנוכה ובפורים, וכל שכן בחול המועד**.**

המשנה בהלכה הקודמת ומשנתנו מדברות במת שאינו תלמיד חכם, אבל לתלמיד חכם שמת, בין בחול המועד ובין בראש חודש ובחנוכה ובפורים, מענות ומקוננות כדרכן בחול, ודווקא בפניו ולא שלא בפניו (ראה לעיל בהלכה ז).


**אי זה הוא עינוי –** שאמרה המשנה ("מענות")**? - שכולן עונות כאחת –** שכל הנשים מקוננות יחד**; וקינה? –** ואי זו היא קינה שאמרה המשנה ("מקוננות")? **- שאחת מדברת –** דברי קינה, **וכולן עונות אחריה –** כל מה שהיא אומרת**, שנאמר** (בהזמנת המקוננות בשל בוא החורבן)**: "וְלַמֵּדְנָה בְנוֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה"** (ירמיהו ט,יט) **–** ה' מצווה למקוננות ללמד את בנותיהן ואת חברותיהן לומר קינות. האישה המלמדת את חברתה אומרת קינה, וחברתה עונה אחריה. הרי שדרך אמירת קינה היא שאחת אומרת וחברתה עונה אחריה. המקוננות הן נשים המאומנות להשמיע קינות בזמן קבורת המת**.**

בספרות התנאית נזכרות תמיד נשים כמקוננות. כיון שהמקוננות היו תמיד נשים, שהארמית היתה שכיחה יותר ביניהן, אולי לכן אמרו, שהארמית נאה לקינות (ירושלמי מגילה א,יא וסוטה ז,ב). המקוננות התחילו בקינותיהן בבית המת, והמשיכו בכך בשעת הלוויה.


**אבל לעתיד לבוא, מהו** (מה הוא) **אומר? –** מה הכתוב אומר? **- "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה י'י אלהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" וגו'** (ישעיהו כה,ח) **–** ה' ישמיד את המוות (ישים לו קץ) לעולם, ולא תראינה עוד דמעות על פני בני האדם, כי לא יהיה עוד אבל וצער בעולם. – משפט זה נוסף, כדי לסיים את המסכת בדברי תנחומים (משפט זה אינו ב"שרידי הירושלמי")**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:9:2)

**גמרא**
כיון שהמשנה הקודמת והמשנה הזו דיברו בענין עינוי וטיפוח בחול המועד, בראשי חודשים ובחנוכה, מספרים כאן בענין הבראה בימים הללו.

מספרים: **רבי תנחום בר עיליי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) **דמך בחנוכתא –** נפטר בחנוכה**. רבי דוסא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **דמך בריש ירחא דניסן –** נפטר בראש חודש ניסן**. עבדין ליה** (ב"שרידי הירושלמי": **לון**) **איברייא –** עשו להם (לאבלים שלהם) הבראה (נתינת אוכל לאבל, שהאבל אינו אוכל משלו אלא אוכל משל אחרים)**. סברין מימר: –** סברו (חשבו חכמים) לומר: **מן דעתון דרבנן –** מדעתם (על דעתם) של חכמים (שעשו להם הברייה על פי דעת חכמים)**, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתון דרבנן –** ובדקו ומצאו שלא מדעתם של חכמים (שעשו להם הבראה בניגוד לדעת חכמים, שלא כמו שסברו)**.**

ומספרים עוד: **רבי קרוספי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **דמך במועדא –** נפטר במועד (בחול המועד)**, ועבדון ליה איברייא –** ועשו לו הבראה**. סברין מימר: –** סברו לומר: **מן דעתיה דרבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **–** מדעתו של רבי אמי**, ובדקון ואשכחון דלא מן דעתיה דרבי אמי –** ובדקו ומצאו שלא מדעתו של רבי אמי**.**

לפי מה שסיפרו כאן, אין להברות את האבל בחנוכה, בראש חודש ובחול המועד. אבל לפי המשנה לעיל ג,ז, מותר להברות בחול המועד את קרוביו של המת (המשנה הזו הובאה בירושלמי לעיל ג,ב, ומשם מוכח, שהמשנה מדברת בחול המועד), ולפי הברייתא שהביאו לעיל ג,ז, חכם שמת - הכל נחשבים כקרוביו ומותר להברות אותם עליו בחול המועד (מהמעשה שסיפרו שם על רבי אבון שמת בחול המועד מוכח, שהברייתא מדברת בחול המועד). ואם כן, במעשה שסיפרו כאן על רבי קרוספי שמת בחול המועד, היה מותר להברות עליו בחול המועד את הכל, שלא כדעת רבי אמי. וכבר עמדו ראשונים על מחלוקת זו שבין הסוגיות שבירושלמי.

ראשונים נחלקו בענין הבראה בחול המועד. יש סוברים, שמברים בחול המועד, אף על פי שאין אבלות במועד, שכן שנינו: "אין מברים אלא קרוביו של מת, ואין מברים אלא על מיטות זקופות", והם מפרשים, שבמועד הדברים אמורים (והביאו ראיה מהירושלמי לעיל ג,ז על רבי אבון). ויש חולקים וסוברים, שכיון שאין אבלות במועד אין מברים, ומה ששנינו: "אין מברים אלא קרוביו של מת, ואין מברים אלא על מיטות זקופות" הם מפרשים, שבחול הדברים אמורים (והביאו ראיה מהירושלמי כאן, שעשו לרבי קרוספי הבראה שלא מדעתו של רבי אמי).
• • •
במשנה שבהלכה ח שנינו: אין מניחים את המיטה של נשים ברחוב לעולם, מפני הכבוד.

**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי)**** אמר בשם **רבי בא בר זבדא** (אמורא בדור השני-השלישי)**** שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: אפילו לשעה –** אין מניחים מיטת מתים של נשים ברחוב אפילו לזמן קצר**.** מניין למדים הלכה זו? - **מן הדא: –** מן זו (מן הכתוב הזה בענין מיתת מרים): **"וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם"** (במדבר כ,א) **–** מלשון הכתוב שכפל את המילה "שם" יש ללמוד, שמרים נקברה במקום שמתה, ולא הוליכו אותה למקום אחר, והיתה קבורתה סמוך למיתתה. מכאן שראוי לקרב את קבורתן של נשים למיתתן, שכמו שמרים נקברה סמוך למקום מיתתה, כך הנשים נקברות סמוך לזמן מיתתן, ולכן אין להשהות את קבורתן בהנחת מיטתן ברחוב**.**

ב**מסכת שמחות** יא,ב שנו: מניחים את האיש ברחוב, ואין מניחים את האישה ברחוב.

ב**בבלי מועד קטן** כז,ב-כח,א אמרו: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. - אמרי נהרדעי: לא שנו אלא של חיה (רש"י: יולדת, ומתה מחמת לידה, שהיא שופעת דם לאחר מיתה); אבל של שאר נשים - מניחים. רבי אלעזר אמר: אפילו של שאר נשים, דכתיב: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" (במדבר כ) - סמוך למיתה קבורה.

ב**מדרש שכל טוב** בראשית לה,ח נאמר: "ותמות דבורה מינקת רבקה ותיקבר מתחת לבית אל" - מכאן שנו רבותינו: אין מניחים את המיטה ברחוב... של נשים לעולם מפני הכבוד, שנאמר: "ותמות דבורה... ותיקבר...", וכתיב: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" (במדבר כ,א) - סמוך למיתה קבורה.
וב**בראשית רבה** פב,ט נאמר: "ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה היא בית לחם" - סמוך למיתה קבורה (שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם).
וב**בתי מדרשות** חלק א מדרש "אספה" נאמר: "ותמות שם מרים ותיקבר שם" - נקברה במקום שמתה.

בבבלי ובירושלמי למדו ממרים שסמוך למיתה קבורה, ולא למדו מדבורה ומרחל, משום שבמרים נאמר: "ותמות **שם** מרים ותיקבר **שם**", ואילו בדבורה וברחל אפשר ששם המקום שנאמר בהן מוסב רק על "ותיקבר" ואינו מוסב גם על "ותמות".

ב**ילקוט שמעוני** - תורה פרשת 'מסעי' רמז תשפז נאמר: כשמתה מרים, לא ספדוה ולא קברוה (כל ישראל), אלא משה בראש ואהרן ברגל והלכו וקברוה. ...אמר (משה): כשמתה מרים, לא בא אחד מישראל אצלנו אלא אני ואהרן ובניו, ועמדנו לפני מיטתה ובכינו עליה וספדנוה וקברנוה.

ב**בבלי ראש השנה** כה,א אמרו: תנו רבנן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים ונראית דמות לבנה בעשרים ותשעה לחודש. כסבורים העם לומר: ראש חודש... ואותו היום מתה אימו של בן זזא, והספידה רבן גמליאל הספד גדול (קרא ואסף אנשים רבים להספדה). לא מפני שראויה לכך (רמב"ן בתורת האדם: על הספד גדול הוא חוזר, לא שלא יספידו נשים), אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש (שאין מספידים בראש חודש).

מספידים את הנשים שמתו, אלא שאין משהים את קבורתן ואין מניחים את מיטתן ברחוב כדי שיבואו רבים להספדן.
• • •
במשנה שבהלכה ח שנינו: אין מניחים את המיטה ברחוב (בחול המועד), שלא להרגיל את ההספד.

שואלים: **ואנן** (והא אנן) **חמיי רבנן עניין בדיבורא** (בדיבוריא)**! –** והרי אנו רואים את החכמים עונים בדברים (בחול המועד)! (עונים בשעת הקילוסים (דברי שבח) הנאמרים לכבודו של המת, כשמוציאים אותו במיטה לקבורה. ומדוע אין חוששים שמא יבואו לידי הספד שהוא אסור בחול המועד?)

ומשיבים: **אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: חבירים** (תלמידי חכמים) **זריזין הן, ואינן באין לידי הספד –** הם מדקדקים שלא יבואו לידי הספד (שלא יגיעו מתוך אמירת הקילוסים על המת והענייה אחריהם למעמד של הספד. הספד הוא מעמד של בכי ברבים, שמבכים את המת ומעוררים אחרים לבכות על המת. כשהקילוסים נאמרים בחבורת חכמים אין חשש לבכי)**.**

**עניין בדיבוריא**
ב**ירושלמי ברכות** ג,א ו**נזיר** ז,א, ב**בראשית רבה** כי"ו פרשה צו וב**קהלת רבה** פרשה ז פסוק ב נאמר: רבי זעירא שרע (נשמט ונפל לארץ) בדיבוריא (בשעת הקילוסים על מת). אתון / אזלון בעיין מיזקפוניה (באו / הלכו וביקשו לזוקפו ולהקימו, שחשבו שנפל שלא בכוונה), ואשכחוניה איעני [בדיבוריא] (מצאוהו עונה אחר הקילוסים, כשהוא שוכב על הארץ). אמרו ליה: מהו כן? (מהו זה? למה אתה עונה אחר הקילוסים כשאתה שוכב לארץ? שהבינו שלא נפל אלא שכב לארץ בכוונה) - אמר לון: להן דאתינן (לזה (המקום) שאנו באים. רבי זעירא שכב לארץ באופן סמלי, כדי לזכור שסופו של כל אדם למות ולהיקבר בארץ), על שם "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, באשר הוא סוף כל האדם, והחי ייתן אל ליבו" (קהלת ז,ב) (עורכים הספד למת, כדי שהאנשים החיים ייתנו את ליבם על סופו של כל אדם שהוא המוות).

**דיבוריא**
ב**ירושלמי מועד קטן** א,ה ובמקבילות אמרו: ליקוטי עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי, אבל אומרים עליהם דברים. - מהו דברים? - רבנן דקיסרין אמרי: קילוסים.
וב**מסכת שמחות** ג,ג שנו: כל היוצא במיטה מקלסים לפניו.
ו**שם** ג,ו שנו: בירושלים לא היו אומרים לפני מיטתו של מת אלא דבריו (קילוסיו) של מת, וביהודה היו אומרים דברים שיש בו ודברים שאין בו. המהלכים אחרי המיטה לא היו עונים אחריהם אלא דברים שיש בו.

הרי ש"דברים" ("דיבוריא") שאומרים על המת הם קילוסים שמקלסים אותו בשעת לווית המת. ובשעה שהיו אומרים את ה"דברים" (הקילוסים), היו עונים אחריהם. והסדר בדיבור ובענייה היה כמו בקינה ששנינו במשנתנו: קינה - שאחת מדברת וכולן עונות אחריה.

נראה ש"דברים" (קילוסים) אלה (בירושלמי כאן ולעיל א,ה ובירושלמי בברכות ובנזיר) אינם הקילוסים בשבחי המת שנאמרו בשעת הקבורה לפני מיטתו של המת, אלא הם דברי שיר בענין המוות וצידוק הדין וכן דרשת אפטרה (פטירת הרבים) בשבחי המת שנאמרו לאחר הקבורה בעת ברכת האבלים ותנחומי האבלים ("מחקרים בתלמוד ובמדרש - ספר זיכרון").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Moed Katan 3:9:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Moed%20Katan/r/3:9:3)

במשנה שנינו, שנשים בחול המועד לא מקוננות.

**תני: –** שנוי (שנו ברייתא בתוספתא): **אין מוליכין חלילין לבית האבל** (שמתאבלים בו על מת, ועורכים בו הספד למת ומקוננים עליו) **–** אסור להביא בחול המועד חלילים ממקום אחר להספיד ולקונן על מת, מפני שאסור להספיד ולקונן בחול המועד (המנהג היה להשמיע צלילי קינה בחלילים בשעת הספד המת)**, אבל מוליכין חלילין לבית השמחה** (מקום שנערכת בו סעודת שמחה) **ולבית המשתה** (מקום שנערכת בו סעודת חתונה) **–** מותר להביא בחול המועד חלילים ממקום אחר לשמח חתן וכלה ואת המשתתפים בסעודה, מפני שמותר לערוך בחול המועד סעודת שמחה וסעודת חתונה (כשהיו הנישואין לפני המועד, וימי המשתה שלאחר יום הנישואין**** חלים במועד (ראה ירושלמי לעיל א,ז). בית אבל, בית משתה ובית שמחה נזכרים בקהלת ז,ב ו-ד)**.**

ב**תוספתא מועד קטן** ב,יז שנו: אין מוליכים חלילים לבית האבל אלא לבית המשתה ולבית השמחה במקום שנהגו.

המילים "במקום שנהגו" דבוקים לבית השמחה בלבד, והיא שמחת מרעות (ידידות, חברות). ובמקום שנהגו לחלל בחלילים אף בבית השמחה מוליכים לשם חלילים בחול המועד. אבל בבית המשתה בוודאי שהיו נוהגים לחלל בחלילים ("תוספתא כפשוטה").

ב**תוספתא שם** שנו: אי זהו מספד (שדנו בו במשנה)? - זה שעל הלב, שנאמר: "על שדיים סופדים" (ישעיהו לב,יב); טיפוח - בידיים; קילוס - זה פישוט זרועות.
וב**בבלי מועד קטן** כז,ב אמרו: אמר עולא: הספד על לב (רש"י: מטפח כנגד הלב), דכתיב: "על שדיים סופדים" (ישעיהו לב), טיפוח - ביד (רש"י: סופק ידיו זו לזו), קילוס - ברגל (רש"י: מכה רגלו בקרקע).

ההספד, הקינה והקילוסים היו מלווים בתנועות של אברי הגוף המביעות צער (ראה יחזקאל ו,יא).
גם שמחה היתה מלווה בתנועות של אברי הגוף המביעות שמחה (ראה יחזקאל כה,ו). וכן חלילים היו משמשים למת ולכלה.
• • •