## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah Chapter 5

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:1)

**משנה**
**גדיש** (ערימת תבואה שנקצרה, ציבור אלומות שנערמו יחד) **שלא לוקט תחתיו** – המעמר ועושה גדיש בשדה במקום שעדיין לא ליקטו שם העניים את הלקט**, כל הנוגעות בארץ** – כל מה שנוגע בארץ מן השיבולים שנשארו במקום הגדיש לאחר שפינהו למקום אחר, **הרי הן של** ה**עניים** – אף שיש מהן שיבולים שהיו מן הגדיש ולא מן הלקט**.**

**הרוח שפיזרה את העמרים** – ונתערבו השיבולים של בעל השדה שנשרו מהעומרים בשיבולי הלקט (נראה שהעומרים כאן אינם אלומות, כי אם ערימות של תבואה בלתי אגודה. באלומות אין השיבולים מתפזרים ברוח ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 228))**, אומדים אותה** – את השדה, **כמה לקט היא ראויה לעשות** – כמה שיבולים היו נופלות בה בשעת הקציר**, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אומר: נותן לעניים ניפלה** (שם פעולה במשקל קִטְלָה) – כדי נפילה, כשיעור הלקט שרגיל ליפול בשדה. רבן שמעון בן גמליאל נותן שיעור קבוע כמו שפירשו בתלמודים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:2)

**תלמוד**
**לקט שכוסה בגדיש**
מצביעים על סתירה בין חלקים שונים של המשנה: **הכא את אמר:** – כאן אתה אומר: **אומדין אותה כמה לקט** היא **ראויה לעשות ונותן לעניים, וכה את אמר:** – וכאן אתה אומר: **כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים?!** – מדוע יש הבדל בין המקרים השונים? מדוע במקרה של גדיש שלא לוקט תחתיו הדין הוא שכל השיבולים הנוגעות בארץ הרי הן של העניים, ואין הדין שאומדים כמה לקט ראוי מקום הגדיש לעשות ונותן לעניים, כמו במקרה של הרוח שפיזרה את העומרים? (הכמות של כל הנוגעות בארץ מרובה בהרבה מכמות הלקט שהיה ראוי להיות)

ומתרצים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: קנס קנסו בו, שגדש על גבי ליקטן של עניים** – במקרה של גדיש שלא לוקט תחתיו קנסו חכמים את בעל השדה, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו, ולכן כל השיבולים הנוגעות בארץ הרי הן של העניים, אף שלא כולן היו לקט**.**


ומציעים שאלות: **עד כדון** – עד עכשיו, **- מזיד** – הדין במקרה של מזיד ידוע, שאם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים בכוונה לזכות בו - כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס**. אפילו שוגג?** – מה הדין במקרה של שוגג? אם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים שלא בכוונה לזכות בו - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? **אפילו כריכות** (אגודות קטנות של שיבולים)**?** – מה הדין במקרה של כריכות? אם עשה ערימה של כריכות על גבי הלקט של העניים - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? (אפשר ש'אפילו כריכות' הוא אשגרה מהירושלמי לעיל ד,ג, ששם הוצעה שאלה בסגנון דומה, אבל כאן אין מובן מה בין גדיש ובין כריכות, שכן גם במקרה של כריכות יש מהשיבולים שנשארו במקום הכריכות שיבולים שהיו מן הכריכות, כמו במקרה של גדיש. המילים 'אפילו כריכות' חסרות בריבמ"ץ, וכן נראה מרמב"ם בהלכות מתנות עניים ד,ז שהשמיט מקרה זה) **אפילו חטים על גבי שעורין?** – מה הדין במקרה של חיטים על גבי שעורים? אם עשה גדיש של חיטים על גבי הלקט של שעורים שניכר מה הן השיבולים שהיו מן הלקט ומה היו מן הגדיש - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? **אפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו?** – מה הדין במקרה שגדשו אחרים שלא מדעתו? אם אחרים עשו גדיש על גבי הלקט של העניים שלא מדעת בעל השדה - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? **ואפילו קרא לעניים ולא באו?** – ומה הדין במקרה שקרא לעניים ולא באו? אם עשה גדיש על גבי הלקט של העניים לאחר שקרא להם ללקט את הלקט ולא באו - האם כל מה שנוגע בארץ הרי הוא של העניים משום קנס אף במקרה זה? (אין מענה לשאלות)


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:3)

ומזהים את החכם שהמשנה מתאימה לשיטתו: **רבי אימי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דבית שמי היא** – של בית שמאי היא (המשנה)**, דבית שמי אומרים: הבקר לעניים הבקר** (משנה פאה ו,א) – המפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול**.**

ודוחים את הזיהוי ומציינים שהמשנה נכונה לפי כל החכמים: **אמר ליה** – אמר לו (לרבי אמי) **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שמענו** (שמיעה ממש) **שהוא פטור ממעשרות?!** – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא **[דברי הכל משום קנס]** (הושלם כמו במימרה הזהה להלן) – המשנה הזו דברי הכול היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ (כאמור לעיל), וכיוון שמשום קנס הוא, אין העניים פטורים ממעשרות**.**
• • •
**הפקר בית דין הפקר**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים א,ב.
ב**תוספתא שקלים** א,ג שנו: בחמישה עשר בו (באדר) שלוחי בית דין יוצאים (לשדות ולכרמים לראות האם עקרו בעלי השדות והכרמים את צמחי הכלאיים שהכריזו באחד באדר על עקירתם) ומפקירים את הכלאיים (כשהיו שליחי בית דין מוצאים כלאיים בשדות, היו עוקרים את צמחי הכלאיים ומשליכים אותם לדרכים, כדי שלא יהיו בעלי השדות שלא עקרו בעצמם את צמחי הכלאיים שבשדותיהם נהנים מהם), שהפקר בית דין הפקר, ופטור מן המעשרות (הזוכה בצמחי הכלאיים העקורים שהושלכו לדרכים - פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר).

שואלים: (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה: '**מניין**') **שהבקר בית דין הבקר?** – מניין למדים שיש כוח ביד בית דין להפקיר כל רכושו של אדם?

ומשיבים (בהצעת מקור בכתוב לדבר זה): **כתוב** (בעניין אסיפת העם על ידי עזרא להיבדל מן הנשים הנוכריות)**: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים** (לסוף שלושת הימים) **כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ** (חרם לאוצר המקדש) וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (יורחק מן הקהל)**"** (עזרא י,ח) – הרי שעזרא ובית דינו היה בידם להפקיר כל רכושו של אדם העובר על דבריהם**.**

ב**בבלי יבמות** פט,ב ו**גיטין** לו,ב אמרו: אמר רבי יצחק: מניין שהפקר בית דין הפקר? - שנאמר: "וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה" (עזרא י,ח) (משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם). - רבי אלעזר אמר מהכא: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע יט,נא) - וכי מה עניין ראשים אצל אבות? (שהרי הביטוי 'ראשי האבות למטות' אינו רגיל ואינו ברור) אלא לומר לך (הביטוי "ראשי האבות" בא ללמד שראשי המטות דינם כאבות): מה אבות מנחילים את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים (מנהיגים) מנחילים את העם כל מה שירצו (משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתת אותו לאחר).

בירושלמי הובא רק הלימוד של רבי יצחק.
מהכתוב שאמר רבי יצחק אפשר ללמוד רק שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם, אבל מהכתוב שאמר רבי אלעזר אפשר ללמוד שיש כוח לבית דין להחרים רכושו של אדם ולתת רכוש זה לאחרים (אחרונים).


ושואלים: **מניין שהוא פטור מן המעשרות?** – מניין שהפקר בית דין פטור מן המעשרות? (מניין למדים שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, כזוכה בהפקר שהפקירו הבעלים שפטור מן המעשרות?)

ומשיבים (בהצעת מקור): **רבי יונתן בריה ד-** – בנו של **רבי יצחק בר אחא** (אמורא זה נזכר רק כאן ובמקבילה, ואין לקבוע זמנו ומקומו) **שמע לה מן הדא** – שומע (לומד) אותה (את ההלכה שהזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות) מזאת (הברייתא)**: אין מעברין את השנה** – אין בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת (שנה בת שלושה עשר חודשים), **לא בשביעית ולא במוצאי שביעית** – לא בשנת השמיטה ולא בשנה שאחרי שנת השמיטה, כמוסבר להלן**, ואם עיברוה** – אם עיברו בית דין את השנה בשביעית או במוצאי שביעית, **- הרי זו מעוברת** (עד כאן הברייתא)**.** ויש לדקדק (במה שאמרו, שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת): **בחודש** (צריך לומר כמו במקבילה: '**וחודש**') **אחד שהוא מוסיף - לא פטור הוא ממעשרות** (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לא פטור ממעשרות הוא')**?!** (בתמיהה) – וכי אותו החודש שהוסיפו בית דין לשנה השביעית, כשעיברו את השנה בשביעית, אין הוא פטור ממעשרות?! והרי אותו החודש פטור ממעשרות, כדין השנה השביעית, שהיא פטורה ממעשרות, משום שפירות שביעית הם הפקר! מזה יש ללמוד שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו, והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות.


כיוון שהביאו ברייתא בעניין עיבור השנה בשביעית ובמוצאי שביעית, דנים בעניין זה, ואחר כך חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין.

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- שביעית** – הטעם שאין מעברים את השנה בשביעית פשוט (ואף על פי שלא אמרו את הטעם, מכל מקום הוא ברור, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא לרבות באיסורי שביעית - שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית, כמו איסור חרישה ואיסור זריעה)**.** אבל **מוצאי שביעית מניין** (מילה זו יתירה ואינה במקבילה)**?** – מה הטעם שאין מעברים את השנה במוצאי שביעית?

ומשיבים: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: שלא לרבות באיסור חדש** – אין מעברים את השנה במוצאי שביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסור "חדש" (איסור לאכול מתבואה חדשה לפני שקרב העומר בשישה עשר בניסן), שכשמוסיפים חודש לשנה ועושים שני אדרים, נדחה זמן הקרבת העומר שהוא בניסן שלאחר אדר, ואסורים לאכול מהתבואה החדשה חודש נוסף, ואם יעברו את השנה במוצאי שביעית, יש לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי בשנה השביעית היו אסורים לזרוע תבואה, ועד שיקרב העומר במוצאי שביעית אינם מותרים לאכול אלא מהתבואה הישנה של השנה השישית**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:4)

ומציעים פרשנות מצמצמת: **רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא דתימר** (צריך לומר: 'דתמר', כמו בכתב יד רומי. ובמקבילה: 'דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מעברים את השנה בשביעית), **- עד שלא התיר רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **להביא ירק מחוץ לארץ לארץ** – קודם שהתיר רבי להביא ירקות (וכן קטנית ותבואה) מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית, מפני שכשמוסיפים חודש לשנה השביעית, יש לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי בשנה השביעית הם אסורים לזרוע**, אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ** – לאחר שהתיר רבי להביא ירקות מחוץ לארץ לארץ ישראל בשנה השביעית (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'מחוצה לארץ לארץ' לעיל עד 'מחוצה לארץ לארץ' כאן, ומגיה השלים), **- היא שביעית היא** (צריך להוסיף כמו להלן ובמקבילה: '**שאר**') **שני שבוע** – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות (שבוע הוא שבע שנות מחזור השמיטה), שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאף כשמוסיפים חודש לשנה השביעית, אין לחשוש שמא לא יהיו להם ירקות לאכול, שהרי הם מותרים להביא ירקות מחוץ לארץ בשנה השביעית, ששם אין נוהגים איסורי שביעית, והירקות מצויים שם אף בשנה השביעית**.**

הברייתא לעיל והמימרה שאמר רבי זעירה בשם רבי אבהו הובאו בירושלמי נדרים ו,ט וסנהדרין א,ב.


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא [במוצאי שביעית אלא]** (המוסגר נוסף כמו בנוסח רש"ס. ובמקבילה: 'אין מעברין את השנה בשביעית אלא', ומגיה הוסיף 'ולא במוצאי שביעית') **בשאר שני שבוע** – בית דין רשאים לקבוע את השנה מעוברת רק בשאר השנים של מחזור השמיטה**, ואם עיברוה** – אם עיברו בית דין את השנה בשביעית, **- הרי זו מעוברת.**

ומציעים פרשנות מצמצמת: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: הדא דתימר** (צריך לומר: 'דתמר', כמו בכתב יד רומי. ובמקבילה: 'דאת אמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להוסיף על הזמן שאסור באיסורי שביעית), **- בראשונה** (בתחילה, בימים שעברו) **שהיו השנים כסדרן** (במקבילה כאן ולהלו: 'כתיקנן') – וישראל ישבו על אדמתם, מפני שהיו אסורים באיסורי שביעית מן התורה**, אבל עכשיו** – בזמן הזה, **שאין השנים כסדרן** – ואין ישראל יושבים על אדמתם, **- היא שביעית היא שאר שני שבוע** – השנה השביעית ושאר השנים של מחזור השמיטה שוות, שמעברים את השנה בשביעית כשם שמעברים בשאר השנים של מחזור השמיטה, מפני שאין אסורים באיסורי שביעית מן התורה אלא מדברי חכמים, ואם לא יהיה להם מה לאכול, יתירו להם חכמים עבודת הקרקע בשנה השביעית**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:5)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **של בית רבן גמליאל** (בנו של רבי יהודה הנשיא, נשיא בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **עיברוה במוצאי שביעית** (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה נוסף 'מיד'. ומגיה במסירה שלפנינו טעה וצירף 'מד' למילה 'אמר' להלן. אפשר שהמילה 'מיד' היא אשגרה בטעות ממקומות אחרים שאמרו שרבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד) – חברי בית הדין של רבן גמליאל, בנו של רבי, עיברו את השנה בשנה שאחרי שנת השמיטה, ואף על פי שמוסיפים על הזמן שאסור באיסור "חדש", אין לחשוש שמא עד שיקרב העומר לא תהיה להם תבואה לאכול, שהרי הם יכולים להביא תבואה מחוץ לארץ שהתיר אותה העומר שקרב בשנה השביעית (איסור "חדש" נוהג גם בתבואה של חוץ לארץ)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ב,ט שנו: אין מעברים את השנה לא שביעית ולא מוצאי שביעית.

ב**תוספתא שביעית** ד,טז שנו: בראשונה היו אומרים: ...אין מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. רבותינו (רבי ובית דינו) התירו שיהו מביאים ירקות מחוצה לארץ לארץ. כשם שמביאים ירקות מחוצה לארץ, כך מביאים קטנית ותבואה מחוצה לארץ לארץ (התירו להביא אף קטנית ותבואה מחוץ לארץ, אף על פי שאפשר להכין אותם מערב שביעית לשביעית, שאין הם כירקות לחים שהם מתקלקלים ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית).


חוזרים לדון בעניין הפקר בית דין. לעיל אמר רבי יונתן בנו של רבי יצחק בר אחא, שיש ללמוד את ההלכה, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות, מהברייתא שאומרת שאם עיברו את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת.

ומציעים דחיית המקור להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות: **אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אִין מן הדא, לית את שמע מינה כלום** – אם מזאת (ממקור זה), אין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין אתה יכול ללמוד ממנה את ההלכה הזאת, כמבואר להלן)**.** ומציעים נימוק לדחיית המקור, המבוסס על דרשת פסוק: נאמר (בעניין קורבן פסח): **"שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב** וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לה' אֱלֹהֶיךָ**"** (דברים טז,א) **- שמריהו עד** (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) **שיבוא** (בכתב יד רומי: 'שיהא') **בחידושו** – אתה חייב להקפיד על האביב (תקופת ניסן) שיתחיל בעת התחדשותו של חודש ניסן (הזמן שבו הירח מתחדש ומתמלא, והוא חציו הראשון של החודש). ואם אתה רואה לפי חישוב הזמנים שתתחיל תקופת ניסן לאחר מכן, אתה חייב לעבר את השנה ולהוסיף לה חודש לפני חודש ניסן. הרי שבית דין חייבים לעבר את השנה כדי שתתחיל תקופת ניסן לפני אמצע חודש ניסן, ומהטעם הזה הברייתא אומרת שאם עיברו בית דין את השנה בשביעית - הרי זו מעוברת, ולא מהטעם שהפקר בית דין הפקר, ולכן אין ללמוד מהברייתא הזאת שיש כוח ביד בית דין לפטור מן המעשרות את מה שהפקירו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:6)

ומציעים סיוע להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות, המבוסס על צירוף של מקור תנאי ומימרה אמוראית השנויה על מקור זה: **ויי דא אמרה דא?** – ואיזו אומרת זאת? (מאיזה מקור נוכל ללמוד, שהפקר בית דין פטור מן המעשרות והזוכה במה שהפקירו בית דין פטור מן המעשרות?) - שנינו במשנה כאן: **גדיש שלא לוקט תחתיו**, כל הנוגעות בארץ הרי הן של עניים**.** (במקבילה נוסף 'ואמר') **רבי מנא** (צריך לומר: '**רבי אמי**', כמו לעיל ובמקבילה) **בשם רבי שמעון בן לקיש: דבית שמי** (צריך להוסיף: '**היא**', כמו לעיל ובמקבילה) – של בית שמאי היא (המשנה. - המשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, שבית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר (משנה פאה ו,א), שהמפקיר תבואתו לעניים בלבד ולא לעשירים - הרי זה הפקר, ופטור מן המעשרות כדין מתנות עניים, ולבית שמאי, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - פטור מן המעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, אף שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן פטורים מלעשר אותן, משום שהן הפקר. אבל לבית הלל שאומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, והמפקיר לעניים בלבד - חייב במעשרות, אף בהפקר בית דין שהפקירוהו לעניים - חייב במעשרות, ולכן כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, כיוון שאין כולן מן הלקט, העניים הזוכים בהן חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול)**.**

**אמר** (במקבילה: 'ואמר') **ליה** – אמר לו (לרבי אמי) **רבי יסא** (במקבילה: 'רבי יוסי')**: שמענו** (שמיעה ממש) **שהוא פטור ממעשרות?!** – וכי שמענו שהעניים הזוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ פטורים מלעשר אותן?! והרי לא שמענו כך, ולכן אין צורך לומר שהמשנה הזו כדעתם של בית שמאי היא, אלא **דברי הכל היא משום קנס** – המשנה הזו דברי הכול היא, אף כדעתם של בית הלל, ואין העניים זוכים בשיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ משום הפקר בית דין אלא משום קנס, שקנסו חכמים את בעל השדה שייתן לעניים את כל השיבולים של הגדיש הנוגעות בארץ, לפי שעשה גדיש על גבי הלקט של העניים וכיסהו (כך אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן לעיל), וכיוון שמשום קנס הוא, אין העניים פטורים ממעשרות (הסיוע להלכה שהפקר בית דין פטור מן המעשרות מבוסס על המימרה של רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש, אך לפי המימרה של רבי יסא אין סיוע להלכה זו)**.**


**לקט שכוסה בעומרים שפיזרה הרוח**
במשנה שנינו: "הרוח שפיזרה את העומרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים".

מפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי חכמים מסוימים: **וכבית הלל עניים מעשרים ואוכלין** – מפני שמקרה זה הוא אונס, הרי שהוא נותן לעניים משום הפקר בית דין ולא משום קנס, וכיוון שבית הלל אומרים: הפקר לעניים - אינו הפקר, לכן לדעת בית הלל העניים המקבלים את השיבולים חייבים לעשר אותן ואחר כך רשאים לאכול (תופעה דומה, שבאו שני משפטים סמוכים כסגנון האמור כאן ('דברי הכל... וכרבי פלוני...') והשני אינו המשכו של הראשון אלא הוא מוסב על ההלכה הבאה שבמשנה, מצויה בירושלמי פסחים ז,ה וכפי שנתפרש ב"תוספתא כפשוטה" מועד עמודים 616-617)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
הסוגיה שבמקבילה מקורה בשקלים, ששם באה ההלכה שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות, ומשקלים הועתקה הסוגיה לפאה, כיוון שבסופה מובאים דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יסא/יוסי על המשנה כאן, שנאמרו כאן לעיל לפני תחילת המקבילה.
כשנוצרה הסוגיה בשקלים והובאו בסופה דברי רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש ודברי רבי יסא/יוסי על המשנה כאן, הועתק בטעות מפאה לשקלים גם המשפט האחרון "וכבית הלל עניים מעשרים ואוכלין". משפט זה אינו שייך לסוגיה בשקלים, כיוון שאינו מוסב על ההלכה הראשונה במשנה כאן שהובאה בסוגיה בשקלים, אלא הוא מוסב על ההלכה השנייה במשנה כאן, אך כיוון שבירושלמי כאן במקורו, לפני שהועתקה הסוגיה משקלים לכאן, בא משפט זה מיד לאחר דברי רבי יסא/יוסי לעיל, הועתק משפט זה מכאן לשקלים, משום שהיה נראה שהוא המשך דברי רבי יסא/יוסי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:1:7)

**שיעור ניפלה**
במשנה שנינו: "הרוח שפיזרה את העמרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים ניפלה".

כמה הוא שיעור ניפלה? -

**רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: ארבעת קבין לכור** – שיעור ניפלה, שהוא שיעור הלקט שרגיל ליפול בשדה, הוא ארבעה קבים בשדה של כור**.**

**רבי זעירא בעא קומי** – שאל לפני **רבי אבהו:** מה פירוש "ארבעת קבין לכור"? **ארבעת קבין לכור** – הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שמניבה כור גרעיני תבואה, **או** ארבעת קבין **לבית כור** – הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שזורעים בה כור גרעיני תבואה**?**

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי אבהו לרבי זעירא): ארבעת קבין **לבית כור.**


ומציעים משנה ממקום אחר כדי להציע סתירה בין דבריו של אותו חכם במקומות שונים: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה בבא מציעא ט,ה): **המקבל שדה מחבירו** – באריסות לעבד אותה, **ולא עשת** (עשתה) – לא גידלה אלא תבואה מועטת ולא רצה המקבל לטפל בשדה, מפני שאין הוא מוציא ממנה כדי טורחו**, אם יש בה כדי להעמיד כרי** (ערימה של גרגרי תבואה) – אם יש בתבואה שעשתה השדה כדי לעשות כרי, **- חייב ליטפל בה. אמר רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: מה קיצבה כרי?** – וכי שיעור כרי קצוב בין לשדה גדולה ובין לשדה קטנה? **אלא אם כן** (מילה זו יתירה ואינה במשנה) **יש בה כדי ניפלה** – חייב להיטפל בה (עד כאן המשנה)**.** ו**אמר רבי אבהו:** כדי ניפלה - **בנופל לה כדי לזורעה** (הלשון קשה, ובירושלמי בבא מציעא הלשון נוחה) – אם יש בתבואה שעשתה השדה לפחות כשיעור הזרעים שזרעו בה - חייב המקבל לטפל בשדה**. וכא הוא אמר הכן?!** – וכאן הוא אומר כך?! (שם רבי אבהו אומר שכדי ניפלה הוא כשיעור הזרעים שזרעו בשדה, וכאן רבי אבהו אומר שכדי ניפלה הוא כשיעור השיבולים הנושרות בקציר. הרי שדברי רבי אבהו סותרים זה את זה! - אין מתרצים את הסתירה)

ב**ירושלמי בבא מציעא** ט,ה אמרו: אמר רבי אבהו: כדי ניפלה - כדי הזרע הנופל בה / לה.

ב**בבלי בבא מציעא** קה,ב אמרו: "אמר רבי יהודה: מה קצבה בכרי? אלא אם יש בה כדי ניפלה".
וכמה כדי ניפלה? - אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ארבע סאים לכור. רבי אמי דיליה (עצמו) אמר: שמונה סאים לכור. - אמר ליה ההוא סבא לרב חמא בריה דרבה בר אבוה: אסברה לך: בשני דרבי יוחנן הוות שמינה ארעא, בשני דרבי אמי הוות כחישא ארעא (ולכן היה צורך להכפיל את כמות הזרעים שזורעים באותה קרקע).
תנן התם: הרוח שפיזרה את העומרים, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לעניים כדי ניפלה. - וכמה כדי ניפלה? - כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר, ואיתימא רבי יוחנן: ארבעה קבים לכור.
בעי רבי ירמיה: לכור זרע (הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שזורעים בה כור גרעיני תבואה) או לכור תבואה (הכמות הרגילה של לקט היא ארבעה קבים בשדה שמניבה כור גרעיני תבואה)? למפולת יד (זריעה ביד) או למפולת שוורים (זריעה במכשיר זריעה המורכב על מחרשה)? - תא שמע, דכי אתא רבין אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, ואמרי לה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ארבעת קבים לכור זרע. - ועדיין תיבעי לך: למפולת יד או למפולת שוורים? - תיקו.

נראית הגהת הגר"א בבבלי 'קבים' במקום 'סאים'. הוא גורס: 'אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ארבע קבים לכור. רבי אמי דיליה אמר: שמונה קבים לכור'. אם נקבל הגהה זו, יהיה היחס בין הזרע ליבול 4:180 או 8:180, שהם 1:45 בקרקע שמנה או 1:22.5 בקרקע דלה. נראה שלפשוטו כוונתו של רבי יוחנן במאמרו 'כדי נפילה - ארבעה קבים לכור' היתה לכור תבואה, שהוא שיעור 1:45 בין הזרע ליבול. שיעור זה ניתן על ידי רבי יוחנן בין לעניין המקבל שדה ובין לעניין לקט. השיעור 'ארבע סאים לכור' שהובא בבבלי לא הוזכר בירושלמי, וקשה להולמו למציאות, ונראית הגהת הגר"א 'קבים' במקום 'סאים' ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 158-159).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:1)

**משנה**
**שיבולת שבקציר** – שנשתיירה בתבואה הקצורה ולא נקצרה, **וראשה** – של השיבולת כשהיא נכפפת, **מגיע לקמה** – לתבואה שבצידה שעדיין לא נקצרה**, אם נקצרת עם הקמה** – אם יכולים לאחוז בשיבולי הקמה ובשיבולת זו כאחת ולקוצרן, **- הרי היא של בעל הבית** – שמכיוון שאין צורך לטרחה מיוחדת, היא מתחברת עם הקמה ובטלה לגביה**, ואם לאו - הרי היא של** ה**עניים** – כדין שכחה (בירושלמי מבואר שהלכה זו מדברת בשכחה. הלכה זו נשנית כאן בין דיני לקט, לפי שהמשניות מפרק ד,יא עד סוף משנה זו באות מקובץ שהיו סדורים בו הספקות במתנות עניים, האם הם שלהם או של בעל הבית ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמוד 52). - הלכה זו מובאת במשנה עדויות ב,ד כאחד משלושה דברים שאמר רבי ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה)**.**

**שיבולת של** ה**לקט שנתערבה בגדיש - מעשר** – בעל השדה, **שיבולת אחת ונותן לו** – לעני את השיבולת המעושרת, לפי שהוא חייב לתת לעני שיבולת מתוקנת, כמו השיבולת של הלקט שהיתה פטורה מן המעשרות**. אמר רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו?** – שהרי עדיין לא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל השדה, ולדברי החכמים (משנה לעיל ד,ט) אין גם בעל השדה יכול לזכות לעני את הלקט, ואיך מחליף העני את הלקט בשיבולת אחרת? **אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת אחת ונותן לו** – בעל השדה נותן לעני את כל הגדיש שהשיבולת של הלקט בתוכו במתנה על מנת להחזיר, ונמצא שהשיבולת באה ברשותו של העני, שהוא עכשיו במקומו של בעל השדה, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:2)

**תלמוד**
**הצלה מדין שכחה**
ב**משנה פאה** ו,ח שנינו: **הקמה מצלת את העומר ואת הקמה** (הקמה שלא שכחה, כל זמן שלא קצר אותה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכח מלאוספו ואת הקמה הסמוכה לה ששכח מלקוצרה)**... איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד** (כל שאין לה דין שכחה, ואפילו קנה אחד של שיבולים שלא שכחו, הרי הוא מציל)**.**

שואלים: **אי זו היא קמה שהיא מצלת את הקמה?**

ומשיבים בהצעת המשנה המקומית: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כהדא דתנינן:** – כמו [המשנה] הזאת ששנינו: **שבולת של קציר** (בקטע גניזה: 'שיבולת **שב**קציר') **וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית** – אם ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה - הקמה שלא נשכחה מצלת מדין שכחה את הקמה שנשכחה. זו היא הקמה שמצלת את הקמה (במשנה להלן ו,ח לא נאמר אלא איזו קמה מצלת את העומר, ולא נשנה איזו קמה מצלת את הקמה. ואומר רבי יוחנן שהקמה שהיא מצלת את הקמה שנינו במשנתנו)**.**


ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: והוא שיהא הקציר סובבה, והוא שיהא ראשה מגיע לקמה, והוא שתהא יכולה להיקצר עם הקמה** – הקמה מצלת את הקמה רק אם הקציר סובב אותה (שהקמה שנשכחה עומדת לבדה, שבכל צדדיה נקצרו הקמות), ורק אם ראש הקמה שנשכחה מגיע לקמה שלא נשכחה ונקצרת עימה (כמפורש לעיל. אבל אם יש עוד קמות שנשכחו - אין הקמה שלא נשכחה מצלת אותן (חוץ מן המקרה שלהלן). - רבי יוסי מוסיף למשנה שהקמה מצלת את הקמה אם הקציר סובבה ("ששה סדרי משנה", זרעים, עמודים 347-348))**. היתה יכולה לה**י**קצר עם הקמה** (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'להיקצר עם הקמה' לעיל עד 'להיקצר עם הקמה' כאן, ומגיה השלים) – שהיתה הקמה שנשכחה ארוכה וראשה מגיע לקמה שלא נשכחה ויכולה להיקצר עימה, **ואֵין הקמה יכולה להיקצר עמה** – שהיתה הקמה שלא נשכחה קצרה ואין ראשה מגיע לקמה שנשכחה ואינה יכולה להיקצר עימה, **- ניצולת** – הקמה שנשכחה מדין שכחה על ידי הקמה שלא נשכחה, שדי בכך שהקמה שנשכחה יכולה להיקצר עם הקמה שלא נשכחה**. היו שתים** – שתי קמות שנשכחו**, הפנימית** – הקמה הקרובה לקמה שלא נשכחה, **יכולה להיקצר עם הקמה** – שלא נשכחה**, והחיצונה** – הקמה הרחוקה מהקמה שלא נשכחה, **יכולה ליקצר עם הפנימית** (במסירה שלפנינו מחק מגיה בטעות מילים אלו, וישנן גם בקטע גניזה ובכתב יד רומי)**, ואין החיצונה יכולה להיקצר עם הקמה** – שלא נשכחה, **- הפנימית ניצולת** – מדין שכחה על ידי הקמה שלא נשכחה, **ומצלת** – הפנימית עימה את החיצונה, שדי בכך שהחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:3)

**אמר רבי הושעיא** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: רומס** – דורס (ביד או ברגל. - ואולי צריך לומר: 'מורס' - מועך, סוחט), **הייתי ז**י**תים** – כדי להוציא מהם שמן, **עם רבי חייא הגדול** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **ואמר לי: כל זית** – עץ זית, **שאת** (שאתה) **יכול לפשוט** (להושיט) את **ידך** – בשעת הקטיף מהמקום שאתה עומד בו, **וליטלו** – אפילו עברת עליו ושכחת ולא קטפת אותו, **- אינו שכחה** (שני החכמים היו מעורבים בתהליך ייצור שמן הזית ודנו בהלכה בעניין זיתים בזמן עבודתם. ממקורות חז"ל עולה שרבי חייא הגדול היה גורס תורתו תדיר, ביום ובלילה, ובמיוחד בעיסוקו במלאכתו)**.**

**אמר רבי יוחנן: מכיון שעבר עליו** – על עץ זית בשעת הקטיף, **ושכחו** – ולא קטפו**, הרי זו** (בקטע גניזה: 'הוא') **שכחה** – אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו. - רבי יוחנן חלוק על רבי חייא הגדול (מימרת רבי הושעיא ומימרת רבי יוחנן מובאות בירושלמי להלן ו,ה ולהלן ז,ח)**.**

ומציעים קושיה בהצעת משנה שחולקת על הדעה האמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה חלוקה **על רבי הושעיא** – שמסר את ההלכה שאמר לו רבי חייא הגדול**: שיבולת של קציר** (בקטע גניזה: 'שיבולת **שב**קציר') **וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית, ואם לאו - הרי היא של** ה**עניים** (עד כאן המשנה)**.** ויש לתמוה: ו**שיבולת שבקציר אינו יכול לפשוט** את **ידו וליטלה?!** (בתמיהה) – מדוע אם אין השיבולת נקצרת עם הקמה - הרי היא של העניים כדין שכחה? והרי הקוצר יכול לפשוט את ידו וליטלה?! אלא מכאן שאם עבר ושכח, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלו - הרי זו שכחה.

ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: **רבי לא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי הושעיא: באוֹמָן** (שורת הקמה בשדה הנקצרת על ידי הקוצר) **השיני שנו** – הדין במשנה חל רק במקרה שכבר עבר הקוצר מהשורה שבה השיבולת לשורה הבאה, ובמקרה זה אם אין השיבולת נקצרת עם הקמה - הרי היא של העניים כדין שכחה, אפילו יכול לפשוט את ידו וליטלה. אבל במקרה שעדיין עמד הקוצר בשורה שבה השיבולת והוא יכול לפשוט את ידו וליטלה - אינה שכחה, אפילו אין השיבולת נקצרת עם הקמה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:4)

ומציעים שאלה: **דבר שהוא ראוי להציל** (צריך לומר: '**ליצול**') **ושכחו** – דבר אחד שהוא ראוי להינצל מדין שכחה על ידי דבר אחר הסמוך לו לפני שנטל את הדבר האחר, ואחר כך נטל את הדבר האחר ושכח את הדבר האחד**, מהו שיֵעָשה שכחה?** – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של הדבר האחד ששכח שהוא שכחה?

ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת מימרה אמוראית ודיון קצר: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (הברייתא): **עימר את הראשון ואת השיני ואת השלישי** – פינה את שלושה העומרים הראשונים של השורה, **ושכח את הרביעי** – ולא נטלו, **-** ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המקור התנאי: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **אם נטל את החמישי - הרי זו** (בקטע גניזה ובירושלמי להלן ו,ג: 'הוא') **שכחה** – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה, שכיוון שנטל את החמישי ודילג על הרביעי, מוכח ששכח אותו לגמרי**. ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **אם שהא ליטול** את **החמישי** – אם שהה זמן שיכול היה ליטול את החמישי, אף שלא נטל אותו, **- הרי זו** (בקטע גניזה ובירושלמי להלן: 'הוא') **שכחה** – העומר הרביעי ששכחו יש לו דין שכחה (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את 'אית תניי תני' השני ומגיה השלים)**.** - ומיישבים את המחלוקת בין המסורות על ידי העמדתן במקרים שונים: **אמר רבי בון בר חייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מאן דאמר:** – מי שאומר: אם **נטל את החמישי** – הרביעי יש לו דין שכחה, **- בשיש שם שישי** – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שלושה עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שהשלושה האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, כי אין שורה לעניין שכחה פחות משלושה עומרים, ולכן הרביעי אין לו דין שכחה אלא אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אם שהא ליטול את החמישי** – הרביעי יש לו דין שכחה, **- בשאין שם שישי** – יש להעמיד במקרה שנשארו בשורה שני עומרים לאחר שפינה את השלושה הראשונים, שאין השניים האחרונים נחשבים שורה בפני עצמה, ולכן הרביעי יש לו דין שכחה אפילו רק שהה ליטול את החמישי**.** - ויש לתמוה: **אם עד** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובנוסח רש"ס: '**ועד**', בלי 'אם') **שלא נטל את החמישי, לא כבר נראה לו הרביעית** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: '**נראה הרביעי**') **לידון כשורה?!** (בתמיהה) – הרי, בשיש שם שישי, לפני שנטל את החמישי, הרביעי נחשב כשורה בפני עצמה עם החמישי והששי, ולא היה לרביעי דין שכחה, ואף על פי כן, אם נטל את החמישי ודילג על הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה! - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **דבר שהוא ראוי להציל** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**ליצול**') **ושכחו - הרי הוא שכחה** – כמו במקרה הזה, שהרביעי ראוי להינצל מדין שכחה על ידי החמישי והשישי, כיוון שהוא נידון עימם כשורה, ואם נטל את החמישי ושכח ליטול את הרביעי - הרביעי יש לו דין שכחה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:5)

ומציעים שאלה: **דבר שהוא** (בכתב יד רומי: 'שאינו', וכן הגיה מגיה במסירה שלפנינו. אבל הנכון 'שהוא', כאמור להלן: 'הדא אמרה: דבר שהוא...') **ראוי להציל** (בכתב יד רומי: 'ליצול', אך כאן הנכון 'להציל') **ושכחו** – דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו לפני ששכח את הדבר האחד, ואחר כך שכח גם את הדבר האחד**, מהו שיֵעָשה שכחה?** – מה הדין במקרה זה? האם ייקבע דינו של הדבר האחר ששכח שהוא שכחה?

ופושטים את השאלה בהצעת מקור תנאי בתוספת דיון קצר: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה פאה ו,ט): **סאה תבואה עקורה** – תלושה, **וסאה שאינה עקורה** – שלא נקצרה, והן סמוכות זו לזו, ושכח את שתיהן, **- אינן מצטרפין לסאתים** – לשיעור סאתיים שאינו שכחה (שהעומר שיש בו סאתיים וכן הקמה שיש בה סאתיים אין להם דין שכחה), **אלא של** ה**עניים הם** – שיש להן דין שכחה (עד כאן המשנה)**.** ויש לשאול: **ותציל** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובירושלמי להלן ו,ט: '**ותיצול**' = ותינצל) **עקורה משאינה עקורה!** – מדוע אין הסאה העקורה ניצולת מדין שכחה על ידי הסאה שאינה עקורה, אף שאחר כך שכח גם את הסאה שאינה עקורה, והרי הקמה שלא שכחה מצלת מדין שכחה את העומר הסמוך לה ששכחו (משנה להלן ו,ח)? (המונח 'עקורה' מחליף במשנה להלן את המונח 'עומר', והמונח 'שאינה עקורה' מחליף במשנה להלן את המונח 'קמה') - ומציעים את סוף פשיטת השאלה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **דבר שהוא ראוי להציל** (בקטע גניזה: 'ליצול', אך כאן הנכון 'להציל') **ושכח**ו **- הרי הוא שכחה** – כמו במקרה הזה, שהסאה שאינה עקורה ראויה להציל מדין שכחה את הסאה העקורה לפני ששכח את הסאה שאינה עקורה, ואם שכח גם את הסאה שאינה עקורה - יש לסאה העקורה דין שכחה**.**

ודוחים את פשיטת השאלה בהצעת פרשנות למקור התנאי המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה פאה ו,ט), **בקוצר שורה** – אחת, ובה שכח לקצור את הסאה שאינה עקורה, **ומעמר** (מפנה עומרים) **שורה** – אחרת, ובה שכח לעמר את הסאה העקורה**, וכבר שכח את הקמה עד שלא ישכח** (בקטע גניזה ובירושלמי להלן: 'שכח') **את העומרים** – שכיוון ששכח את הסאה שאינה עקורה לפני ששכח את הסאה העקורה, אין הסאה שאינה עקורה מצילה מדין שכחה את הסאה העקורה. אבל אם שכח דבר אחד שהוא ראוי להציל מדין שכחה דבר אחר הסמוך לו אחרי ששכח את הדבר האחר - לא ייעשה הדבר האחר שכחה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:6)

שואלים: **כיצד הוא עושה?** – איך בעל השדה מעשר את השיבולת שהוא נותן לעני? שהרי אי אפשר לעשר אותה ודאי, כי אפשר שהיא לקט ופטורה מן המעשר, ואין מפרישים מן החיוב על הפטור!

ומשיבים: **מביא שתי שבולים** – מן הגדיש, ומעשר על תנאי, **ואומר** – מתנה על אחת מהן**: אם לקט הוא - הרי זה יפה** (בקטע גניזה: 'אם לקט היא זו - הרי יפה') – אם זו היא השיבולת של הלקט שנתערבה בגדיש - הרי היא של העני, והיא פטורה מן המעשר**, ואם לאו** – אם אינה של הלקט, **- הרי מעשרותיה** – שהיא חייבת בהם, **קבועין בזו** – בשיבולת השנייה**.** (במהדורת האקדמיה ללשון העברית הושלם כאן על פי קטע גניזה: 'ואם לקט היא זו - הרי יפה, ואם לאו - הרי מעשרותיה קבועין בזו'. ויש למחוק השלמה זו כפי שהוא בקונטרס תיקונים מורחב למהדורה זו, ראה להלן) **ונותן לו** – לעני, **את הראשונה** – שהתנה עליה כך, שהיא או של הלקט או שהיא מעושרת**.**


ומציעים קושיה: **וחש לומר** – וחשוש לומר**: שמא אותה שקבע בה מעשרות לקט הוא** (בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'היא')**!** – כיצד אפשר לעשות כפי שהוצע לפני כן, שהרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהשנייה שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא השיבולת של הלקט שנתערבה בגדיש, וכיוון שהיא פטורה מן המעשרות, אין המעשרות של הראשונה נקבעים בה, מפני שאין מפרישים מן הפטור על החיוב, ונמצא שהראשונה שנתן לעני היא טבל?

ומתרצים: **אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מביא שתי שבולים** – מן הגדיש, מלבד הראשונה שהוא נותן לעני, וקובע את המעשרות באחת מהשתיים, **ואומר** – מתנה על אחת מהשתיים**: אם לקט הוא זה** (בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'היא זו') – הראשונה שהוא נותן לעני, **- הרי יפה** – הרי היא של העני, והיא פטורה מן המעשר**, ואם לאו** – אם הראשונה אינה של הלקט, **- הרי מעשרותיה** – של הראשונה שהיא חייבת בהם, **קבועין בזו** – בשיבולת השנייה**. [**במהדורת האקדמיה ללשון העברית הושלם כאן על פי קטע גניזה: וחוזר ומתנה גם על השיבולת השלישית: ו**אם לקט היא זו** – הראשונה שהוא נותן לעני, **- הרי יפה, ואם לאו** – אם הראשונה אינה של הלקט, **- הרי מעשרותיה** – של הראשונה שהיא חייבת בהם, **קבועין בזו** – בשיבולת השלישית**.] ונותן לו** – לעני, **את אחת מהן** – את הראשונה, שהיא או של הלקט או שהיא מעושרת. באופן זה, אם השנייה שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא של הלקט, הרי נקבעו המעשרות של הראשונה בשלישית שאינה של הלקט, ואם השלישית שקבע בה את המעשרות של הראשונה היא של הלקט, הרי נקבעו המעשרות של הראשונה בשנייה שאינה של הלקט (כך פירשו ר"ש משנץ ורא"ש)**.**

במהדורת האקדמיה ללשון העברית נעשו כאן השלמות לפי קטע גניזה קדום. במקום השני ההשלמה טובה ונצרכת, אבל במקום הראשון היא מיותרת ומקלקלת את השורה. בקטע העתיק נכפלו מילים אלה בשל הדמיון הרב בלשון בשני המקומות. תקלה הפוכה מזו אירעה בכתב יד ליידן, שדילג על המשפט בגלל אותו דמיון ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 583).
בקונטרס תיקונים מורחב למהדורה זו נמחקה ההשלמה במקום הראשון.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:7)

ומזהים את החכם הקובע את הקביעה התנאית עלומת השֵׁם: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דרבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **היא** – של רבי יוסי היא (הקביעה של התנא הראשון במשנתנו החלוק על רבי אליעזר - שאף שלא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל הבית, העני מחליף אותה בשיבולת אחרת, משום שאנו דנים אותו כמי שזכה בשיבולת הלקט - היא לפי דעת רבי יוסי)**,** - ומציעים משנה התומכת בזיהוי המוצע: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה בכורות ב,ח): **אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים** – שתי רחלות, אחת כבר ילדה בכור והנולד עכשיו אינו בכור, ואחת עדיין לא ילדה והנולד עכשיו הוא בכור, ואין יודעים איזה מהזכרים נולד לרחל שלא ביכרה, שהוא הבכור, **- אחד לו ואחד לכהן** – זכר אחד הבעלים משאירים לעצמם, והזכר האחר הם נותנים לכוהן**... וחייב במתנות** – כשישחטו הבעלים את הזכר שנשאר בידם, לאחר שנפל בו מום, הם חייבים לתת ממנו לכוהן את המתנות של הזרוע והלחיים והקיבה**. רבי יוסי פוטר** – מן המתנות**, שרבי יוסי אומר: כל שחילופיו** (צריך לומר כמו בנוסח המשנה: '**שחליפיו**') **ביד כהן** – כל ספק בכור שנשאר בידי הבעלים ותמורתו קיבל הכוהן ספק בכור אחר, **- פטור מן המתנות** – שהרי הוא כאילו זכה בו הכוהן וחזר ונתנו לבעלים, ולכן דינו כבהמת כוהן שפטורה מן המתנות**. ורבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **מחייב** – כל שחליפיו ביד כוהן, ואף כאן חייב במתנות (עד כאן המשנה). - הרי שרבי יוסי סובר, שאף שלא זכה הכוהן בספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, אנו דנים את הכוהן כמי שזכה בו. ואם כן, קביעתו של התנא הראשון במשנה כאן היא לפי דעת רבי יוסי**.**


ומציעים מסקנה האמורה להתקיים לפי תנא מסוים: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: דברי רבי יוסי צריך לזכותו לכהן** – לפי דברי רבי יוסי ושיטתו, הבעלים צריך לזכות לכוהן את ספק הבכור שנשאר בידיו, ורק במקרה זה רבי יוסי פוטר מן המתנות**.**


**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הדא דרבי בא פליגא על דריש לקיש** (בקטע גניזה: 'על רבי שמעון בן לקיש') – [המימרה] הזאת של רבי בא חלוקה על [המימרה] של רבי שמעון בן לקיש**, דתנינן תמן** (המילה 'תמן' נאמרה אגב המופע לעיל ויש למוחקה, כי המונח מציע את המשנה המקומית. בקטע גניזה אין 'תמן')**:** – ששנינו (משנה פאה ה,ב): **אלא מזכה את העני בגדיש** (במשנה: 'בכל הגדיש') **ומעשר שיבולת אחת ונותן לו** – כך דברי רבי אליעזר. ומכאן שלדברי התנא הראשון במשנתנו החלוק על רבי אליעזר, בעל השדה אינו צריך לזכות את העני כלל, אלא אנו דנים את העני כמי שזכה בשיבולת הלקט**.** ו**אמר רבי בא: דברי רבי יוסי צריך לזכותו לכהן.** - ומציעים את המסקנה: **הוי** – הוֹוֶה (נמצא)**, לית היא דרבי יוסי** – אין היא (המשנה כאן) של רבי יוסי (לפי מה שאמר רבי בא, רבי יוסי סובר, שאין אנו דנים את הכוהן כמי שזכה בספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, ולכן קביעתו של התנא הראשון במשנתנו אינה לפי דעת רבי יוסי, שלא כמו שאמר רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש לעיל)**.**


ומציעים מסקנה הפוכה מזו שהוסקה לפני כן, על ידי הצעת הסבר לדברי שני התנאים החולקים במשנה: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: כל גרמה אמרה דהיא דרבי יוסי** – כל עצמה (של המשנה) אומרת שהיא של רבי יוסי (שהיא לפי דעת רבי יוסי)**.** (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: '**והא**') **תנייא קומייא** (צריך לומר: '**קדמייא**', כמו בקטע גניזה) **סברי** (צריך לומר: '**סבר**', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי) **מימר:** – הרי התנא הראשון (במשנתנו החלוק על רבי אליעזר) סובר לומר (הרי אתה מסיק אחרי העיון שהתנא הראשון סובר לומר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1441, הערה 644)): **אינו מזכה את העני בכל הגדיש אלא** ב**שבולת אחת** – בעל השדה צריך לזכות לעני שיבולת אחת מן הגדיש בזכייה גמורה, והעני מחליף אותה בשיבולת אחרת**. הא תנייא** (צריך לומר: '**ותנייא**', בלי 'הא', כמו בקטע גניזה) **אחרייא סברי** (צריך לומר: '**סבר**') **מימר:** – והתנא האחרון (במשנתנו, רבי אליעזר) סובר לומר: **מזכה את העני בכל הגדיש** – בעל השדה נותן לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, ונמצא ששיבולת הלקט שנתערבה בגדיש באה ברשותו של העני, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה**. והתנייא** (צריך לומר: '**הא תנייא**', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי) **קדמייא סבר מימר:** – הרי התנא הראשון סובר לומר (הרי אתה מסיק אחרי העיון שהתנא הראשון סובר לומר): **בזכה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**כזָכֶה**' - כזוכה) (בכתב יד רומי נוסף '**הוא**') **מימינו לשמאלו, ואינה זכייה** – אם בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, הרי זה כמזכה לעצמו מיד ימינו ליד שמאלו, שאין זו זכייה, ולכן בעל השדה מזכה לעני שיבולת אחת מן הגדיש בזכייה גמורה**. והתניא** (צריך לומר: **'ותנייא**', כמו בקטע גניזה) **אחרייא סבר מימר:** – והתנא האחרון סובר לומר: **אינו מזכה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'אינו **כזכה**') **מימינו לשמאלו, וזכייה היא** – בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר, ואין זה כמזכה לעצמו מיד ימינו ליד שמאלו, אלא זו זכייה. - הרי שהמחלוקת בין התנא הראשון במשנה ורבי אליעזר אינה בצורך לזכות לעני אלא בדרך הזיכוי לעני. וכיוון שדעת התנא הראשון במשנה היא, שבעל השדה מזכה לעני שיבולת אחת שנשארת בידי בעל השדה, והעני מחליף אותה בשיבולת אחרת שבעל השדה נותן לו, הרי שדעתו היא כדעת רבי יוסי, שהבעלים מזכה לכוהן את ספק הבכור שנשאר בידי הבעלים, והכוהן מחליף אותו בספק הבכור האחר שהבעלים נותן לו (במסירה שלפנינו השמיט הסופר את המשפט האחרון 'ותנייא אחרייא...' ומגיה השלים. - הביטוי 'כזכה מימינו לשמאלו' ישנו בירושלמי קידושין א,ג)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:2:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:2:8)

**(והתני** (אין לגרוס מילה זו. - השלמת המגיה שייכת אחרי 'והתני' (='והתניא'), והוא תיקן גם במקום 'והתני' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 385, הערה 10))**.)**


ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מחלפא שיטתיה דרבי ליעזר!** – מוחלפת שיטתו של רבי אליעזר! **תמן הוא [אמר:** (הושלם על פי כתב יד רומי)**]** – שם (משנה פאה ד,ט) הוא אומר: **זכה לו** – במשנה לעיל שנינו: "מי שליקט את הפיאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני עני - רבי אליעזר אומר: זכה לו (לאותו עני מה שליקט)". הרי שהוא סבור שם שאדם יכול לזכות פאה לעני**; וכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא אומר כך?! (במשנה כאן שנינו: "אמר רבי אליעזר: וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו?". הרי שהוא סבור כאן שאין אדם יכול לזכות לקט לעני)

ומתרצים את הסתירה: **בשיטתו השיבהו** – רבי אליעזר הקשה לתנא הראשון במשנה כאן בשיטתו של התנא הראשון ולא בשיטתו שלו**: בשיטתך דאת אמר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**שאת אומר**') **על ידי החילופין** (בכתב יד רומי: 'חליפיו') – לדעת התנא הראשון, שבעל השדה מזכה לעני את שיבולת הלקט, והעני מחליף את הלקט בשיבולת אחרת**: היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא לרשותו?** – הרי לדעת החכמים במשנה לעיל החלוקים על רבי אליעזר, אין בעל השדה יכול לזכות לעני את הלקט, וכיוון שלא זכה העני בשיבולת הלקט שהיתה ברשותו של בעל השדה, איך מחליף העני את הלקט בשיבולת אחרת? (ההנחה היא שדעת התנא הראשון במשנה כאן היא כדעת החכמים במשנה לעיל) **אלא מזכה את העני בכל הגדיש ומעשר שיבולת** אחת **ונותן לו** – לדעת החכמים, בעל השדה מזכה לעני את כל הגדיש, ונמצא ששיבולת הלקט שנתערבה בגדיש באה ברשותו של העני, והעני זוכה בשיבולת ומחליפה. אבל לדעת רבי אליעזר, בעל השדה מזכה לעני את שיבולת הלקט, והעני מחליפה**.**

הסופר במסירה שלפנינו השמיט את המילים 'בשיטתו השיבהו', ומגיה השלים שלא במקומו (אחרי 'בשיטתך') 'השיבהו. בשיטתו' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 385, הערה 11).
הגרסה בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ ובריבמ"ץ על המשנה: 'בשיטתן השיבן: בשיטתכם שאתם אומרים...'. וכן הגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 256.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:3:1)

**משנה**
**אין מגלגלין בטוֹפַח** – אין מזלזלים בטופח (מין קטנית שאינו מאכל אדם, או מין מדגני הבר הדומה לשעורה) הגדל בשדה עם התבואה בכך שקוצרים אותו אגב קצירת התבואה, מפני שהנושר מן הטופח הנקצר מתערבב עם הלקט הנושר מן התבואה, ונמצא בעל השדה מזיק את העניים, אלא קוצרים רק את התבואה ומשאירים את הטופח מחובר לקרקע**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. וחכמים מתירין** – לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה**, מפני שאִיפשר** (=שאי אפשר) – אי אפשר שלא יקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, כי הם גדלים יחד (בשלושה כתבי יד של המשנה: 'שאיפשר', ובשניים מהם המנוקדים: 'שאֶיפשר')**.**

הרמב"ם הסביר את המילה "מגלגלין" במשמעות של אי הקפדה, כלומר, הטופח נאסף עם התבואה העיקרית בלי לשים לב באופן מיוחד על קיומו.
הרמב"ם העדיף להסביר שהטופח הוא צמח, מפני שביקש להישאר עקבי עם שאר הופעות הטופח שבמשנה.
על פי הסברו של הרמב"ם מדובר במשנה במין ספיח הגדל בשדה השעורים וכשבעל הבית קוצר את תבואתו הוא גם קוצר את אותו המין הגרוע. בעל הבית מפריד בין שני המינים הגדלים בשדה ולוקח רק את המין הטוב, אבל משני המינים נופל לקט לארץ והם מתערבבים זה עם זה. במקרה כזה נחלקו רבי מאיר וחכמים מה על בעל הבית לעשות. לדעת רבי מאיר, בעל הבית חייב לקצור רק את המין הטוב ולהקפיד שלא יתערבב במהלך הקצירה גם מהמין הגרוע. אם בעל הבית יקפיד בכך, הלקט יהיה מהמין הטוב, והמין הגרוע יישאר מחובר לקרקע, ובכך לא ייגרם הפסד לעניים. חכמים חולקים ואומרים שאין הפסד כל כך גדול לעניים גם אם בעל השדה קוצר את המין הגרוע, כי ייתכן שהלקט לא יהיה מעורבב, ויוכלו העניים לאסוף את המין הטוב ללא הפרעה.
גרסת הירושלמי במשנה שחכמים מתירים מפני "שאִיפשר" (ראה ירושלמי להלן). גרסת הרמב"ם היא "שאֶפשר" ("ביאור 'מגלגלין בטופח' על פי הרמב"ם", "על אתר" טו, עמודים 59-72).

פירושנו למשנה מבוסס על רמב"ם בפירוש המשנה. לפי פירוש זה, המשנה כאן עוסקת בלקט שנתערב בו דבר אחר, שבזה עוסקות גם שתי המשניות הקודמות, ולכן יש קשר בין משנה זו ובין המשניות הקודמות לה.
פירושנו למילה 'מגלגלין ב-' קרוב לפירושו של רמב"ם למילה זו.
בעברית שבירושלמי ובמקורות אחרים מצוי הפועל 'גלגל ב-' בהוראת לגלג ב-, זלזל ב-, נהג ביזיון ב-. פועל זה מצוי גם בארמית שבירושלמי ובמקורות אחרים (ראה "פרקי לשון", עמוד 94; "ערכי" א, עמוד 133, הערה 78; "ערכי" ב, עמוד 67; DJPA, עמוד 129, ערך גלגל #2).

בירושלמי שביעית ט,א אמרו: רבי שמעון בן לקיש הוה בחיקוק. חמתון מגלגלין בהדין חרדלא. נפל מיניה והוא לא נסב ליה. אמר: מאן דמייתי לי חרדלא אנא מורי כרבי יודה (תרגום: רבי שמעון בן לקיש היה בחוקוק. ראה אותם בזים לחרדל הזה. נפל ממנו ולא נטלו. אמר: מי שמביא לי חרדל אני מורה כרבי יהודה).

רבי שמעון בן לקיש ראה את בני המקום אוספים את הצמחים, ותוך כך, משנפלו מהם תרמילי הזרעים, לא טרחו להרימם. מכאן נמצא ריש לקיש למד, שהחרדל הוא צמח שאינו נחשב ביותר ואין לחשוש שישמרוהו בשדותיהם בשביעית. לכן הסיק שצדק רבי יהודה שהתיר ספיחי חרדל ("תלמוד ירושלמי מסכת שביעית" ב, עמוד 406).

חרדל הוא צמח חד שנתי בעל פרחים צהובים הגדל בר בין חלקות של גידולי שדה ומטע וגם כגידול חקלאי.
גם במשנה כאן וגם בירושלמי שביעית בא הפועל 'גלגל ב-' בהקשר לצמח.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:3:2)

**תלמוד**
**הפסד העניים על ידי פעולת בעל השדה**
מציעים ברייתא (בעניין הפסד הלקט של העניים על ידי פעולה של בעל השדה): **תני:** – שונה [התנא]: **המרבץ** את **שדהו** – המשקה השקאה מוקדמת את שדהו שאין בה גידולים (מטרת ההרבצה להנביט את הזרעים של עשבי הבר שבקרקע ולרככה כדי שיהיה אפשר לחרוש בה), **עד שלא ירד** ה**עני לתוכה** – קודם שבא העני ליטול לקט שנשר בשדה, והשיבולים נפסדות מחמת המים**, אם הזיקו מרובה על של** ה**עני** – אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, **- מותר** – לרבץ**, ואם היזק עני** (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'הזיקו של העני') **מרובה על שלו - אסור** – לרבץ**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: בין כך ובין כך** – בכל אופן, אם הזיקו מרובה על של העני ואם הזיקו של העני מרובה על שלו, **- מניחן** (בכתב יד רומי: 'נוטלן ומניחן') **על הגדר והעני בא ונוטל את שלו** – רבי יהודה חושש להפסד העניים, ולכן על בעל השדה לטרוח ללקט את שיבולי הלקט ולהניחן על הגדר. אבל התנא הראשון אינו חושש לכך**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:3:3)

ומציעים סתירה משיטתו של חכם על עצמו: **מחלפא שיטתיה דרבי יהודה!** – מוחלפת שיטתו של רבי יהודה! ומפרטים את הסתירה: **תמן הוא אמר:** – שם (משנה פאה ז,ה) הוא אומר: **המידל** (המדלל) **בגפנים** – הקוצץ ענפים צפופים מהגפנים כשכבר ניכרים האשכולות, כדי שיגדלו הנשארים ברווח וישביחו**, כשם שהוא מידל בשלו** – בענפים שיש בהם אשכולות שלמים שהם של בעל הכרם**, כך הוא מידל בשל** ה**עניים** – בענפים שיש בהם עוללות שהן של העניים**; דברי רבי יהודה** – הרי שהוא מתיר לבעל הכרם לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים**; וכא הוא אמר הכין?!** – וכאן הוא אומר כך?! (בברייתא בעניין המרבץ שדהו רבי יהודה אוסר לבעל השדה לעשות פעולה המועילה לו ומזיקה לעניים)

ומתרצים את הסתירה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: **תמן** – שם (במשנה בעניין המדל בגפנים), **- הן גרמו לעצמן ולא באו** – העניים גרמו לעצמם את הפסדם, מפני שיכלו לבוא לקטוף את העוללות לפני שבעל הכרם דילל ולא באו, ולכן רבי יהודה אינו חושש להפסד העניים ומתיר לבעל הכרם לדלל בשל העניים**, ברם הכא** – אבל כאן (בברייתא בעניין המרבץ שדהו), **- הרי באו** – העניים באו לאסוף את הלקט לפני שבעל הכרם ריבץ, אלא שנשאר בשדה מן הלקט שלא אספו העניים, ולכן רבי יהודה חושש להפסד העניים ואוסר לרבץ את השדה**.**

בירושלמי מצויות סוגיות מוחלפות... פאה ה,ג אינו מתאים לפאה ז,ה... וברור הדבר שבמקרים אלו השתמש המסדר בסוגיות של ישיבות שונות ("תלמודה של קיסרין", עמודים 24-25).

הסתירה בין המשנה בפרק ז לבין הברייתא שבסוגיית פרק ה הוצגה בניסוחים שונים בשתי סוגיות ('מחלפא שיטתיה דרבי יהודה' בפרק ה, לעומת 'נראית מוחלפת שיטתו של רבי יהודה' בפרק ז), על ידי דוברים שונים (בפרק ה - סתם תלמוד, בפרק ז - רבי יוחנן), ואף ניתרצה בתירוצים שונים ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 49-50).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:3:4)

ומציעים סתירה משיטתם של החכמים על עצמם: **מחלפא שיטתין** (צריך לומר: 'שיטתון'. בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'שיטתהון', ובקטע גניזה: 'שטתון') **דרבנין!** – מוחלפת שיטתם של החכמים! **תמן אינון אמרין:** – שם (בברייתא בעניין המרבץ שדהו) הם (התנא הראשון החלוק על רבי יהודה) אומרים: **אם הזיקו מרובה על של** ה**עני - מותר** – רק אם הפסדו של בעל השדה בשהיית הריבוץ מרובה על זה של העני בהפסד הלקט, - מותר לבעל השדה לרבץ, אבל אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה - אסור לבעל השדה לרבץ**; וכא אינון אמרין הכין?!** – וכאן הם אומרים כך?! (במשנתנו החכמים החלוקים על רבי מאיר מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, אף אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה)

ומתרצים את הסתירה: **תמן** – שם (בברייתא בעניין המרבץ שדהו), **- אפשר** – אפשר לבעל השדה להשהות את הריבוץ עד שיאספו העניים את כל הלקט, אם הפסדם של העניים מרובה על זה של בעל השדה**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנתנו), **- אִיפשר** – אי אפשר שלא יקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, כי הם גדלים יחד (כמו ששנינו במשנה בטעמם של החכמים: "מפני שאִיפשר")**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:3:5)

**והא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**הא**' = אמר מר) – הנה (על המונח 'הא' וההגהה כאן ראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 335, הערה 1), **רבי מאיר אמר** – אומר**: אין מגלגלין ושמין של בעל הבית** (צריך לומר: 'ושמין **ל**בעל הבית', כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובקטע ירושלים) **בהפסידו** – אין מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, ועל העניים לשלם לבעל השדה על הפסדו**. והא** (= ואמר מר) – והנה, **רבנין אמרין:** – החכמים אומרים: **מגלגלין ושמין לעניים בהפסידן** – מתירים לבעל השדה לקצור את הטופח אגב קצירת התבואה, ועל בעל השדה לשלם לעניים על הפסדם**.**

ב**תוספתא פאה** ב,כ שנו: המרבץ את שדהו עד שלא נכנסו עניים לתוכה, אם היה היזקו מרובה על של עניים - מותר, ואם היזק של עניים מרובה על שלו - אסור. רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך - מלקט ומניח על גבי גדר, והעני בא ונוטל את שלו.
• • •
**תלמוד**
**בעל הבית שנצרך למתנות עניים**
שואלים: **ולמי הוא משלם?** – למי משלם העובר ממקום למקום ונצרך למתנות עניים?

משיבים: **אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: לעניי אותה העיר** – לעניי אותה העיר שנטל שם את מתנות העניים**.**

ותמהים: **דִּלָא** (=דאי לא) **כן, מה נן אמרין?!** (בתמיהה) – שאם לא כך, מה אנחנו אומרים?! (דברי רבי אליעזר במשנה "וכשיחזור לביתו ישלם" נראים מיותרים, מכיוון שהם מובנים מאליהם)

ומתרצים את התמיהה: **אמר רבי חייא בר אדא** (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: למידת הדין נצרכה** – לדיני ממונות נצרכה המשנה לומר (ללמד דין זה. - דברי רבי אליעזר במשנה נאמרו לעניין דיני ממונות, שעל בעל הבית מוטל חיוב לשלם מצד דיני ממונות, ואם אינו משלם - תובעים אותו בבית דין לשלם. - 'ל... נצרכה' מוסב על מקורות תנאיים, משנה או ברייתא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי",עמוד 488; "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1151, הערה 164). - ולכן התמיהה ותירוצה מתייחסים לדברי רבי אליעזר במשנה)**.**

ב**בבלי חולין** קל,ב אמרו: "בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט, שכחה ופאה ומעשר עני - נוטל, ולכשיחזור ישלם; דברי רבי אליעזר". - אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן (ומן הדין אין יכולים לתבוע אותו בבית דין). - אמר ליה רבא: תנא תני: ישלם (שמשמעו חובה), ואת אמרת: מידת חסידות שנו כאן?! (בתמיהה)

דברי רבי חייא בר אדא בירושלמי הם כדברי רבא בבבלי, שדברי רבי אליעזר נצרכו לדיני ממונות, ולא שנו כאן מידת חסידות כדברי רב חסדא בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:4:1)

**משנה**
**בעל הבית** – אדם אמיד, **שהיה עובר ממקום למקום וצרך** – נצרך למתנות עניים כשאין לו מעות למזונות, שבהיותו בדרך רחוקה מביתו אין רכושו עימו, **- יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני, וכשיחזור לביתו ישלם** – לעניי אותה העיר שנטל שם את מתנות העניים (ירושלמי)**; דברי רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**. וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה** – כשנצרך למתנות עניים, ולכן הוא פטור מלשלם כשיחזור לביתו**.**
• • •
**משנה**
**המחליף עם העניים** – שנותן לעניים מתבואתו תמורת המתנות שלהם**, בשלו - פטור** – במתנות שהוא מקבל מן העניים והן עכשיו שלו - פטור מלעשר עליהן, שכן מתנות העניים פטורות מן המעשר**, ובשל עניים - חייב** – בתבואה שהוא נותן לעניים והיא עכשיו שלהן - חייב לעשר עליה קודם שנותנה לעניים**.**

**שנים** – שני עניים, **שקיבלו שדה באריסות** – שיעבדו אותה וייתנו לבעל השדה מחצה או שליש או רביע מן התבואה שתהיה עושה, **- זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני** – בעל השדה, אפילו הוא עני, אסור ליטול מתנות משדהו, אבל כל אחד מהאריסים אינו בעל השדה אלא בחלקו ולא בחלק חברו, ולכן כל אחד נותן מחלקו מעשר עני לחברו. והוא הדין שכל אחד מהם רשאי ללקוט בחלקו של חברו לקט ושכחה ופאה**.**

**המקבל שדה לקצור** – אותה בקבלנות, תמורת חלק מן היבול בקמה או בתבואה הקצורה, והוא עני, **- אסור בלקט, בשכחה ובפיאה ובמעשר עני** – משדה זו שהוא קוצר**. אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: אימתי** – אסור במתנות עניים משדה זו**? בזמן שקיבלה** – את השדה, **ממנו** – מבעל השדה, **למחצה, לשליש ולרביע** – על מנת לקבל חצי או שליש או רבע מן היבול**; אבל אם אמר לו** – בעל השדה**:** "**שליש** – או רבע או חצי של **מה שאתה קוצר** יהיה **שלך**" **- מותר בלקט, בשכחה ובפיאה** – שבלקט ובשכחה ובפאה זוכים בשעת הקצירה, והמקבל נחשב לעני כל זמן שלא סיים את קצירת השדה, שבשעת הקצירה עדיין אין התבואה שלו אלא של בעל השדה**, ואסור במעשר עני** – שחייבים ליתנו בתלוש, ולאחר הקצירה התבואה שלו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:4:2)

**תלמוד**
**החלפת מתנות עניים ונטילתן במכירת שדה ובאריסות**
מציעים ברייתא (בעניין הערמה על מעשר שני לפדותו בלא חומש): **תני:** – שונה [התנא]: **אב ובנו,** או **איש וקרובו,** או **שני אחין,** או **שני שותפין - פודין זה לזה מעשר שיני** – בלא חומש, משום שאדם מוסיף חומש על מעשר שני שלו בפדיונו ולא על של חברו, **ונותנין זה לזה מעשר עני** – אם הם עניים**. אמר רבי יודן** (רבי יהודה)**: תבוא מאירה** (קללה) **למי שהוא נותן לאביו מעשר עני** – בן המאכיל את אביו ממעשר עני ואינו מפרנס אותו משלו ראוי לקללה, מפני שנראה כמזלזל באביו ואינו מכבדו**. אמרו** (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'אמרו'. וצריך לומר כמו בקטע גניזה ובתוספתא: 'אמרו **לו**') – חכמים לרבי יהודה**: מניין** (צריך לומר כמו בתוספתא ובקטע ירושלים: '**מה**') **שאם** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובקטע ירושלים: '**אם**') **היו שניהן עניים?** – אם היו האב ובנו עניים, הרי הבן נאלץ להאכיל את אביו ממעשר עני! אבל אם הבן עשיר, תבוא לו מאירה אם הוא נותן לאביו מעשר עני.

ב**תוספתא מעשר שני** ד,ז שנו: שני אחים, ושני שותפים, אב ובנו - פודים זה לזה מעשר שני (כדי להיפטר מן החומש) ונותנים זה לזה מעשר עני. אמר רבי יהודה: תבוא מאירה לאדם שנותן מעשר עני לאביו. אמרו לו: מה אִילּוּ היו שניהם עניים?
במשנה שנינו: "המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה ובמעשר עני. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו למחצה, לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה, ואסור במעשר עני".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ב,ח.

בירושלמי שם שואלים: **המוכר** – את שדהו לאחר שקצר חציה, והוא עני, **- מהו שיזכה בפיאה** – שהלוקח נותן מחציה שקצר הוא על כל השדה, **שהיא מתרת את העומרין** – את הקמה שקצר המוכר ועשה אותה עומרים**?** – מה הדין במקרה הזה? האם המוכר רשאי לזכות בפאה, כדין המוכר את שדהו עם הקמה והוא עני, שהוא רשאי לזכות בפאה שהלוקח נותן, לפי שכבר אינה שדהו (משנה פאה ה,ו), או שמא אין המוכר רשאי לזכות בפאה, שהרי הפאה שהלוקח נותן מתירה גם את העומרים של המוכר?

ופושטים את הבעיה בהצעת מקור תנאי בצירוף דיון במקור: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמשנה פאה ה,ה): **המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, בשכחה ובפיאה. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו למחצה, לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה** (עד כאן המשנה).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:4:3)

ויש לשאול: **מה בינה לקדמיתא?** – מה בינה (בין ההלכה האחרונה) לראשונה (להלכה הראשונה במשנה)? (מה ההבדל בין שתי ההלכות? מדוע אם קיבלה מבעל השדה לשליש - האריס אסור במתנות עניים ממנה, ואם אמר לו בעל השדה ששליש יהיה שלו - האריס מותר במתנות עניים ממנה?) - ויש להשיב: **אלא** – כך משמעם של הדברים שאמר לו בעל השדה**: לכשתקצור, שליש הרי היא שלך** – לאחר שתקצור את התבואה, יהיה לך שליש ממנה. ולכן האריס מותר בלקט ובשכחה ובפאה, מפני שהפאה ניתנת בשעת הקצירה, ובשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה**.** - ויש להציע את פשיטת הבעיה בהצעת היסק מן האמור לפני כן: **אמר רבי חייא ברבי בון** (צריך לומר כמו בקטע ירושלים ובכתב יד רומי ובמקבילה: '**רבי בון בר חייא**'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא אמרה** – זאת אומרת**, שהמוכר זכיי** (במקבילה: 'זָכֶה') **בפיאה שהיא מתרת את העומרים** – כמו שבמקרה כאן, האריס רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו, כך גם במקרה שם, המוכר רשאי לזכות בפאה, כי בשעת נתינת הפאה לא היתה התבואה שלו**.**

ומציעים הבחנה בין שני המקרים כדי לדחות את האמור לפני כן: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (צריך לומר כמו במקבילה: '**רבי יוסי**'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: תמן** – שם (במוכר), **- נתחייבה שדהו ברשותו** – בשעה שחל חיוב פאה על השדה היתה התבואה של המוכר, שהרי כשקצר חציה של השדה עדיין היתה התבואה שלו, ולכן אינו רשאי לזכות בפאה (חיוב פאה חל על השדה משקצר שיבולת הראשונה (ירושלמי לעיל א,א))**, ברם הכא** – אבל כאן (באריס), **- לא נתחייבה שדהו ברשותו** – בשעה שחל חיוב פאה על השדה לא היתה התבואה של האריס, שהרי בשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה שלו אלא של בעל השדה, ולכן הוא רשאי לזכות בפאה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.
מקורה של הסוגיה המקבילה בירושלמי לעיל, משום שהבעיה שם, שפשטו אותה מהמשנה כאן, קשורה למשנה שם. הסוגיה הועתקה לכאן בלא הבעיה וגם בלא תחילת פשיטת הבעיה שבה הוצעה המשנה כאן. בדברי רבי יוסי הפכו כאן את שני חלקי המשפט כדי להתאים את 'תמן... ברם הכא' לכאן.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:4:4)

ומסבירים את ההבדל בין שני עניינים בהלכה האחרונה במשנה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 566, הערה 82) - בין לקט, שכחה ופיאה שהאריס מותר בהם ובין מעשר עני שהאריס אסור בו: **אמר רבי אבהו** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי: 'רבי **אייבו**') **בר נגרי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: שנייה היא** – שונָה היא (שונה הוא הדבר), **בלקט ובשכחה ובפיאה שהן בעזיבה** – מצוות מתנות אלו מתקיימת בעזיבה בשדה, שכתוב בהן: "לעני ולגר תעזוב אותם", שיש להשאיר בשדה בשעת הקצירה מתנות אלו לעניים, ולכן אם אמר בעל השדה לאריס: "שליש מה שאתה קוצר שלך" - מותר בלקט, בשכחה ובפיאה, כיוון שבשעת הקצירה עדיין לא היתה התבואה של האריס; אבל אסור במעשר עני, מפני שמצוות מעשר עני מתקיימת בנתינה לעני לאחר הקצירה, ולאחר הקצירה כבר היתה התבואה של האריס, והוא חייב לקיים מצוות נתינה לעני, ועני אסור ליטול מתנות עניים מתבואתו (מצוות לקט ופאה היא בעזיבה לעניים, ובעל השדה מקיים את המצווה מרצונו ומדעתו, אבל מצוות שכחה אינה בנתינה או בעזיבה, אלא היא נעשית מאליה ומתקיימת בלי ידיעתו של בעל השדה. לכן שכחה שנזכרה כאן היא אשגרת לשון)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:5:1)

**משנה**
**המוכר את שדהו, המוכר - מותר** – במתנות עניים מהשדה שמכר, אם הוא עני, לפי שכבר אינו בעל השדה**, והלוקח - אסור** – במתנות עניים מהשדה שקנה, אם הוא עני, לפי שהוא בעל השדה**.**

**לא ישכור אדם את הפועל** – שהוא עני, **על מנת שילקט בנו** – של הפועל, **אחריו** – שהסכים הפועל מראש עם בעל השדה שבנו יילך אחריו וילקוט את הלקט. - בנו של הפועל מותר ללקוט אחריו מתנות עניים, ובלבד שלא הסכים מראש עם בעל השדה שיקטין את שכרו תמורת הלקט שילקוט בנו, ונמצא שהוא גוזל את העניים**.**

**מי שאינו מניח את העניים ללקט** – בשדהו, כגון שמשתדל שלא ייפול לקט לארץ בשעת קצירה (בזה מיושבת הקושיה, שאם נוטל את הלקט לעצמו עובר על איסור תורה)**, או שהוא מניח את אחד, ואת אחד לאו, או שהוא מסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים** – אותם עניים שגרע זכותם בלקט**; על זה נאמר: 'אַל תַּשֵּׂג גְּבוּל עוֹלִים'** – בספר משלי כב,כח ו-כג,י נאמר: "**אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם**" - אל תסיר את הסימן שסומן מזמן רב המציין את הגבול בין שתי שדות ותעבירו בכוונה להרחיב את שטחך. בכלל אזהרה זו נגד הסגת גבול גם סייגים ותקנות שגדרו ותיקנו קדמונים לתקנתו של העולם. התנא קורא במקום "עולם" - 'עולים', שמשמעו עניים בלשון סגי נהור (בהוראה מהופכת; שימוש במילה באופן שהאומר אותה מתכוון למשמעה ההפוך). ובא הכתוב להזהיר שלא להסיג גבול העניים ולא לקפח את מתנותיהם (יש מפרש 'עולים' כשם נרדף לעולְלים, המציין את המלקטים בכרמים, ככתוב "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י) ("שתי מלים מלשון חכמים", "לשוננו" מה, עמוד 316))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:5:2)

**תלמוד**
**המוכר את שדהו מותר בלקט**
במשנה שנינו: "המוכר את שדהו, המוכר - מותר, והלוקח - אסור".

**[**מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **המוכר** – את שדהו, **מותר** [ב]**לקט** – מהשדה שמכר, אם הוא עני, לפי שכבר אינו בעל השדה, **והלוקח** [אסור] – בלקט מהשדה שקנה, אם הוא עני, לפי שהוא בעל השדה**.]** (הושלם על פי קטע גניזה. - במסירה שלפנינו נשמטה הברייתא מפני דמיונה למשנה, וטעו הסופרים לחשוב שהיא פסקה מהמשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 944))

ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה ולברייתא: **מתניתא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה והברייתא), **- בשמכר לו שדהו וקמתה** (בקטע גניזה: 'שדה בקמתה'. ובקטע ירושלים: 'שדה וקמתה') – רק במקרה שמכר לו את הקרקע ואת הקמה, המוכר - מותר במתנות עניים מהשדה, והלוקח - אסור**. אבל אם (אמר) [מכר** (תוקן כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי)**] לו קמה** – בלבד, **ושייר לו שדה** – השאיר לעצמו את הקרקע, (בקטע גניזה: 'מכר לו שדה [ושייר לו קמה]') **- אצל זה אני קורא "שָׂדְךָ"** (ויקרא יט,ט) **ואצל זה אני קורא "קְצִירְךָ"** (ויקרא יט,ט) – גם המוכר וגם הלוקח אסורים במתנות עניים מהשדה, שלגבי המוכר אנו אומרים: הרי זה "שדך" (-"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר"), ולגבי הלוקח אנו אומרים: הרי זה "קצירך" (-"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'קורא' הראשון עד 'קורא' השני, ומגיה השלים)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:5:3)

**הגוזל עניים במתנותיהם**
במשנה שנינו: "מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד, ואת אחד לאו, או שהוא מסייע את אחד מהן - הרי זה גוזל את העניים".

מביאים ברייתא: **אם עשה כן** – אדם שלא הניח את העניים ללקט את הלקט, **- הרי זה גוזל את העניים. בעל הבית שע**(**ו**)**שה כן** – שלא הניח את העניים ללקט בשדהו, **-** הרי זה **גוזל** ל**עניים** (במסירה שלפנינו השמיט הסופר משפט זה ומגיה השלים. משפט זה ישנו בקטע גניזה, בכתב יד רומי ובקטע ירושלים)**. פועל שעשה כן** – שלא הניח את העניים ללקט בשדהו של בעל הבית, ונטל את הלקט לעצמו, **- הרי זה גוזל לבעל הבית ולעניים** – הוא גוזל גם את בעל הבית, לפי שהוא מורה היתר לעצמו להפיל שיבולים בכוונה בשבילו ולהרבות בלקט, ואומר שבשכרו הוא נוטל, ועל ידי כך הוא מפסיד לבעל הבית**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:5:4)

במשנה שנינו: **"ועל זה נאמר: 'אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם'".**

מביאים מחלוקת אמוראים: **רב ירמיה ורב יוסף** (צריך לומר: '**רבי ירמיה**' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) '**ורבי יוסה**' (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי). - שיבוש זהה יש גם בירושלמי שבת א,ב, ראה "הירושלמי כפשוטו" עמוד 25) – נחלקו שני החכמים (בדרשת הכתוב שמובא במשנה, כמוצע בהמשך)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **אֵילּוּ עולי מצרים** – דורש "גבול עולם" - גבול עולים, והם אלו שעלו ממצרים. ובא הכתוב להזהיר שלא לשנות את האזהרות שבתורה שניתנו ליוצאי מצרים (דרשה זו מתאימה לכתוב במשלי כב,כח: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ", שבו נזכר שאבותינו עשו את הגבול)**, וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אֵילּוּ שירדו מנכסיהן** – דורש "גבול עולם" - גבול עולים, והם אלו שירדו מנכסיהם, שקורא ליורדים מנכסיהם 'עולים' בלשון סגי נהור. ובא הכתוב להזהיר שלא להסיג גבול העניים ולא לקפח את מתנותיהם (דרשה זו מתאימה לכתוב במשלי כג,י: "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא", שבו יש הקבלה ליתומים)**.**


**לסמיא צווחין סגיא נהוריא** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**סגי נוהריה**') – לעיוור קוראים בשם 'רב האורות' (קוראים ליורדים מנכסיהם 'עולים' בלשון הפוכה כמו שקוראים לעיוור 'סגי נהוריא' בלשון הפוכה)**.**


**אמר רבי יצחק: "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת"** (ישעיהו נח,ז) – תכניס לביתך עניים נודדים חסרי דירה קבועה, **[**ויש לדרוש את הכתוב: **- אלו שמרדו בעניותן תביא בית** – עניים שמרדו בה' בגלל עניותם תביא לביתך ותתמוך בהם, כדי שיחזרו בהם ויעשו תשובה (דורש 'מרודים' - מורדים. - 'מרד ב-' כאן משמעו 'מרד בגלל', 'מרד מתוך'. משמע זה ישנו גם בלשונות "שמשון בעיניו מרד" ו-"אבשלום בשערו מרד" בתוספתא סוטה ג,טו-טז ומקבילות) (במסירה שלפנינו יש כאן דילוג על ידי הדומות: תביא בית - תביא בית, וצריך להוסיף את המשפט הזה שבקטע גניזה ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמוד 284))**].**

**אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אם עשית כן** – אם הבאת לביתך עניים מרודים**, מעלה אני עליך** – ה' חושב לך זאת, **כילו** (כאילו) **הבאת ביכורים לבית המקדש.** ויש ללמוד דבר זה בדרך של גזירה שווה: **נאמר כאן: "תָּבִיא** בָיִת**"** (ישעיהו נח,ז)**, ונאמר להלן: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית י'י אֱלֹהֶיךָ"** (**וגו'**) (שמות כג,יט; לד,כו) – הטובים והמובחרים שבפירות הראשונים שתיתן לך אדמתך תביא אל בית המקדש. - והטעם של ההשוואה הוא, שהבאת ביכורים מקיימת את הכוהנים, והארחת עניים מקיימת את העניים**.**

ב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסח ב פרק יד נאמר: "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח,ז) - מי גרם לו שהוא עני? על שמרד על דבריו של המקום. דבר אחר: "ועניים מרודים" - אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם, "תביא בית".

ב**ויקרא רבה** לד,יג נאמר: "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח,ז) - אילו הם עניים מרודים? אילו שהם עניים מנערותם (שגדלו כל ימיהם בעוני. ודורש "עניים מרודים" - עניים ירודים ושפלים ביותר). - אמר רבי יצחק: כהדין סמיא דצווחין ליה סגי נהורא. - לכך נאמר: "ועניים מרודים תביא בית".
"ועניים מרודים תביא בית" - אילו הם עניים מרודים? אילו בעלי בתים שירדו מנכסיהם (דורש "מרודים" מלשון ירידה). מי גרם להם שייענו (שיהיו עניים)? על ידי שלא פשטו ידיהם במצוות, ועל ידי שלא עשו רצון אביהם שבשמים. לכך נאמר: "ועניים מרודים תביא בית".
רבי אבין אמר: נאמר כאן: "תביא", ונאמר להלן: "ראשית ביכורי אדמתך תביא" (שמות כג,יט; לד,כו). מה "תביא" האמור להלן - ביכורים, אף "תביא" האמור כאן - ביכורים.

**א. רב ירמיה ורב יוסף... וחרנה אמר: אילו שירדו מנכסיהן. לסמיא צווחין סגיא נהוריא.**
**ב. אמר רבי יצחק: "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שמרדו בעניותן...**
המפרשים נדחקו מאוד בנסיונותיהם להסביר את הקשר בין קטע ב לבין שאר חלקי הסוגיה.
נראה כי במקורו הובאה בירושלמי, בין סוף קטע א לתחילת קטע ב, דרשה על הפסוק "ועניים מרודים תביא בית" ('אילו בעלי בתים שירדו מנכסיהן'), הדומה לדרשה שבסוף קטע א. ואגב דרשה זו, שנשמטה לפנינו בטעות, הובאה דרשה אחרת לאותו פסוק, הלוא היא הדרשה שבתחילת קטע ב. מסתבר כי צירוף בלתי מוצלח של דרשות כאלה קיים גם בויקרא רבה: דברי רבי יצחק שם 'כהדין סמיא דצווחין ליה סגי נהורא' אינם מובנים כלל בהקשרם, ונראה כי משפט זה אינו אלא שריד של דרשה למילה 'עולים', מעין הדרשה שבסוף קטע א בירושלמי, שהועתק בטעות לתוך המדרש ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 254-256).
**שמרדו בעניותן** - נראה שהכוונה היא: שמרדו מתוך עניותם (שם, עמוד 254, הערה 93).

מהשוואת הירושלמי, אבות דרבי נתן ו-ויקרא רבה נראה שיש לפנינו שלוש דרשות נפרדות על הכתוב "ועניים מרודים תביא בית" (מלבד הדרשה הראשונה ב-ויקרא רבה שהבאנו ומלבד דרשות אחרות באבות דרבי נתן וב-ויקרא רבה שלא הבאנו):
**א.** "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שנעשו עניים על שמרדו בה' ("מרודים" - מורדים).
**ב.** "ועניים מרודים תביא בית" - אלו בעלי בתים שירדו מנכסיהם ("מרודים" - ירדו מנכסיהם).
**ג.** "ועניים מרודים תביא בית" - אלו שמרדו בעניותם (מרדו בה' בגלל שנעשו עניים. "מרודים" - מורדים).

ב-ויקרא רבה נתחברו יחד בטעות דרשה א ודרשה ב. דרשה ג ישנה רק בירושלמי.
שמו של רבי יצחק מופיע בירושלמי וב-ויקרא רבה על דברים שונים בדרשות הללו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:6:1)

**משנה**
מעתה המשנה עוסקת בדיני שכחה.

**העומר ששכחוהו פועלים** – בשעה שאספו את עומרי התבואה לגדיש או לגורן, **ולא שכחו בעל הבית** – בעל השדה, שהיה עימם בשדה באותה שעה, והיה העומר הזה זכור לו והתכוון לאוספו**,** או ש**שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים,** או ש**עמדו עניים בפניו** – של העומר והסתירוהו מעיני בעל השדה והפועלים, **או שחיפוהו בקש** – כיסוהו בקש, כדי שלא יראוהו בעל השדה והפועלים, ואחר כך שכחוהו, **- הרי זה אינו שכחה** – לפי שהעניים גרמו שישכחו את העומר הזה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:6:2)

**תלמוד**
**שכחת שדה ושכחת עיר**
בעניין שכחה כתוב: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ; לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד,יט) - אם אחרי קצירת התבואה תשכח אגודת שיבולים בשדה ולא תביא אותה אל הגורן - אסור לחזור ולקחתה, אלא יש להשאיר אותה בשדה כדי שיוכלו העניים לקחת אותה.

מביאים ברייתא: **העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בעל הבית - אינו שכחה, דכתיב:** – שכתוב: **"קְצִירְךָ** בְשָׂדֶךָ **וְשָׁכַחְתָּ"** (דברים כד,יט) – משמע שאם בעל הקציר, שהוא בעל השדה, שכח את העומר - הרי זה שכחה. אבל אם בעל השדה לא שכחו, אף על פי שהפועלים שכחוהו - אין לו דין שכחה**. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים - אינו שכחה, דכתיב:** – שכתוב: (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אמ'' = אמרת, הרגיל בספרי זוטא ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 386, הערה 13) לציטוט פסוק או חלקו. ומגיה תיקן 'דכתיב' כמו בכתב יד רומי) **"כִּי תִקְצֹר**... **וְשָׁכַחְתָּ"** (דברים כד,יט) – משמע שאם גם הקוצר, שהוא הפועל, שכח את העומר - הרי זה שכחה. אבל אם הפועל לא שכחו, אף על פי שבעל השדה שכחו - אין לו דין שכחה**.**

**רבי שמעון בן יהודה** (תנא בדור החמישי) **אומר משם רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**: אפילו אחרים** (מגיה במסירה שלפנינו מחק 'אחרים' וכתב 'חמרים' (נוהגים בחמורים להעברת משאות), כמו שהוא בקטע גניזה ובכתב יד רומי. 'אחרים' גם בברייתא המקבילה שבתוספתא. והם אחרים הם חמרים) **שהן** (בקטע גניזה: 'שהיו') **עוברין בדרך וראו עומר אחד** – בשדה, **ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית** (לשון זה הוא אשגרה בטעות מן המשנה. וצריך לומר: '**ששכחוהו פועלים ובעל הבית**', וכן הגיהו ב"פני משה" והגר"א ורז"פ, וכן נראה מרמב"ם הלכות מתנות עניים ה,א. הגהה זו מתאימה לנוסח הראשון בדברי רבי שמעון בן יהודה בברייתא המקבילה שבתוספתא, שנאמר בו "שכחוהו" ולא נזכרו בו פועלים ובעל הבית) – שראו אחרים את העומר בשעה ששכחוהו הפועלים ובעל השדה בשדה, **- אינו שכחה** – שאם יש שם מי שרואה אותו אין ראוי לשוכחו, כי מדרך האנשים שיזכירו קצתם לקצתם מה שהם רואים (רלב"ג על דברים כד,יט)**, עד שישכחוהו כל אדם** – רק אם לא היה מי שראה את העומר בשעה ששכחוהו בשדה - הרי זה שכחה (רבי שמעון חולק על משנתנו, שלפיה אם שכחוהו פועלים ובעל השדה - הרי זה שכחה, אף אם היה שם מי שראה אותו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:6:3)

**היה** – בעל השדה, **עומד** (נמצא) **בעיר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**בשדה**', וכן הגיה הגר"א) **וא**(**ו**)**מר:** "**יודע אני שהפועלין שכיחין** (נראה שצריך לומר: 'שכחוּ') **עומרין** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: '**עומר**') **שבמקום פלוני**" – אני זוכר עומר ששכחוהו הפועלים בשדה במקום מסוים**, ושכחוהו** (נראה שצריך לומר: 'ושכחוֹ') – אחר כך שכח גם בעל השדה את העומר הזה, **- אינו שכחה** – אין דין שכחה חל על העומר הזה, שכיוון שבעל השדה היה בשדה וזכר את העומר ששכחוהו הפועלים, זכתה לו שדהו בעומר**.**

**היה** – בעל השדה, **עומד בשדה** (צריך לומר: '**בעיר**', וכן הגיה הגר"א) **ואמר:** "**יודע אני שהפועלין שכיחין** (נראה שצריך לומר: 'שכחוּ') **עומרין** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: '**עומר**') **שבמקום פלוני**" (בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות נוסף 'ושכחוהו'. ונראה שצריך לומר: '**ושכחוֹ**') **- הרי זו** (בירושלמי מעשרות: 'זה') **שכחה** – העומר הוא שכחה, שכיוון שבעל השדה לא היה בשדה, לא זכתה לו שדהו בעומר**, שנאמר:** (בכתב יד רומי ובירושלמי מעשרות: 'דכתיב:') **"בשדה ושכחת"** (לשון הכתוב בדברים כד,יט: "**וְשָׁכַחְתָּ** עֹמֶר **בַּשָּׂדֶה**")**, ולא 'בעיר ושכחת'** (שני המשפטים האחרונים בברייתא מובאים בירושלמי מעשרות ג,ח, וגם שם צריך להגיה כמו כאן) – יש לדרוש את הכתוב, ששכחת בעל השדה אינה שכחה אלא בשדה אבל לא בעיר, שאם הוא בשדה יש צורך שישכח גם הוא את העומר בעת שישכחוהו הפועלים, אבל אם הוא בעיר אין צורך שישכח אותו גם הוא בעת שישכחוהו הפועלים. ולכן, אם היה בעל הבית בשדה ושכח את העומר בעת ששכחוהו הפועלים - הרי זה שכחה, ואם זכר אותו בעת ששכחוהו הפועלים ואחר כך שכח אותו - אינו שכחה, אבל אם היה בעיר, אף אם זכר אותו בעת ששכחוהו הפועלים ואחר כך שכח אותו - הרי זה שכחה (גם ב"פני משה" ורז"פ ורא"מ לונץ מהפכים את הגרסה, אלא שהם מגיהים במשפט הראשון 'הרי זה שכחה' במקום 'אינו שכחה' ובמשפט השני 'אינו שכחה' במקום 'הרי זה שכחה'. ברם הגהת הגר"א נוחה יותר, שכן הדרשה "בשדה ושכחת, ולא בעיר" מתייחסת למקרה שהיה עומד בעיר ומנמקת את הדין השונה במקרה הזה)**.**

ב**תוספתא פאה** ג,א שנו: בעל הבית שהיה עומד בעיר, אמר: "יודע אני שהפועלים שכיחים את העומר במקום פלוני", ושכחוהו - אין שכחה (כתב יד אחד) / הרי זו שכחה (כתב יד שני).

אפשר שבכתב יד אחד של התוספתא ישנה השמטה על ידי הדומות, ואולי צריך לומר: "בעל הבית שהיה עומד בעיר... ושכחוהו [- הרי זו שכחה. בעל הבית שהיה עומד בשדה... ושכחוהו] - אינה שכחה".
אפשר שבכתב יד שני של התוספתא נשמט המשפט: "[בעל הבית שהיה עומד בשדה... - אינה שכחה]", ואפשר שבתוספתא לא הובא אלא המשפט: "בעל הבית שהיה עומד בעיר...".

ב**תוספתא שם** שנו: רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אפילו אחרים עוברים בדרך וראו את העומר ששכחוהו (פועלים ובעל הבית) - אין שכחה / רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון: אפילו אחרים עוברים בדרך וראו את העומר ששכחוהו פועלים - אין שכחה, עד שישכחוהו כל אדם.

בתוספתא יש שני נוסחים בדברי רבי שמעון בן יהודה.


ב**משנה בבא מציעא** א,ד שנינו: **ראה אותם רצים** (את בני האדם) **אחר מציאה** (שנמצאת בתוך שדהו, כגון)**: אחר צבי שבור** (שרגליו שבורות)**, אחר גוזלות שלא פרחו** (שאינם יכולים לפרוח, שאם לא ייטלום אחרים יהיו משתמרים בתוך שדהו)**, ואמר: "זכתה לי שדי** (מציאה זו בשבילי)**" - זכתה לו** (שדהו את המציאה, ושלו היא)**. היה צבי רץ כדרכו** (שאין רגליו שבורות)**, או שהיו גוזלות מפריחים** (פורחים)**, ואמר: "זכתה לי שדי" - לא אמר כלום** (וכל הקודם לצודם זכה בהם, שלא זכתה לו שדהו, שאפילו לא ייטלום אחרים לא ישתמרו בתוך שדהו)**.**

**רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים נוסף '**רב יהודה**' - מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: אף לעניין מציאה כן** – גם לעניין מציאה (שבמשנת בבא מציעא שלעיל) הדין כך, שכשהיו בני אדם רצים אחר מציאה שנמצאת בתוך שדהו, כגון אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: "זכתה לי שדי", אם היה בעל השדה בשדה כשאמר כך - זכתה לו שדהו, ואם לא היה בשדה אלא בעיר - לא זכתה לו שדהו (הירושלמי משווה דין זה לדין שלעיל, שאם היה בעל הבית בשדה וזכר את העומר - אינו שכחה, כיוון שזכה תיכף בעומר אחרי ששכחוהו הפועלים, ואם היה בעיר - הרי זה שכחה, כיוון שלא זכה בו)**.**

ומציעים שאלה: **מה נן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את עניין מציאה?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: **אם ביכול ליגע בהן בתוך העיר - אפילו בתוך שדהו!** (כן הוא גם בכתב יד רומי. ובמסירה שלפנינו הגיה מגיה משפט זה. ונראה שמשפט זה משובש והוא נוצר בשל הרכבת שני משפטים רצופים דומים, וכך צריך לומר: '**אם בשהוא יכול ליגע בהן - אפילו בתוך העיר! ואם בשאינו יכול ליגע בהן - אפילו בתוך שדהו!**') – אם מדובר במקרה שבעל השדה יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה, אפילו היה עומד בעיר - זכה בהם! ואם מדובר במקרה שבעל השדה אינו יכול להגיע אליהם ולתפוס אותם אם ירצה, אפילו היה עומד בשדה - לא זכה בהם! ואם כן, אין מובנת דעת שמואל, שאם היה בשדה - זכה בהם בכל מקרה, ואם היה בעיר - לא זכה בהם בכל מקרה!

ומביאים דעה חולקת: **רבי אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר בשם **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: והוא שיכול ליגע בהן** ו**אפילו בתוך שדהו** (נראה שמשפט זה נשתבש בעקבות השיבוש בהצעת השאלה, וכך צריך לומר: '**בשהוא יכול ליגע בהן ואפילו בתוך העיר**') – בעניין מציאה מדובר במקרה שבעל השדה יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה, ואפילו היה עומד בעיר - זכה בהם. - רבי יוחנן חלוק על שמואל, ולדעת רבי יוחנן אין הדין בעניין מציאה כמו הדין בעניין שכחה**.**

ב**בבלי בבא מציעא** יא,א אמרו: **משנה.** ראה אותם רצים אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: "זכתה לי שדי" - זכתה לו.

**תלמוד.** אמר רב יהודה אמר שמואל: והוא שעומד בצד שדהו.

ותקני ליה שדהו, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!

הני מילי בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין (קונה), אי לא - לא.

ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת, אי עומד בצד שדהו - אין, אי לא - לא?

דתניא: היה (בעל השדה) עומד בעיר ואמר: "יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו", יכול לא יהא שכחה! - תלמוד לומר: "ושכחת עומר בשדה" - בשדה ושכחת, ולא בעיר.
...הא קא משמע לן דבשדה, שכוח מעיקרו (ששכחו בעל השדה לפני ששכחוהו הפועלים) - הווי שכחה, זכור (שאמר בעל השדה: יודע אני...) ולבסוף שכוח (ששכחו גם בעל השדה) - לא הווי שכחה. מאי טעמא? דכיוון דקאי גבה, הוויא ליה חצרו וזכיא ליה (בעומר שזכר). אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח - הווי שכחה. מאי טעמא? דליתיה גבה דליזכי ליה (הדרשה בברייתא מדייקת בפסוק: 'בשדה ושכחת' - בשדה רק שכוח מעיקרו הווי שכחה, אבל לא זכור ולבסוף שכוח. 'ולא בעיר' - בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הווי שכחה)...

הגרסה בברייתא בירושלמי בעניין שכחה לפי הגהת מפרשי הירושלמי היא כגרסה בברייתא בבבלי.
בשני התלמודים אמר רב יהודה בשם שמואל שהדין בעניין מציאה הוא כדין בעניין שכחה.

ב**בבלי בבא מציעא** יא,ב; יב,א אמרו: "ראה אותם רצים אחר המציאה... ואמר: "זכתה לי שדי" - זכתה לו" - אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהם ומגיעם.

בשני התלמודים אמרו בשם רבי יוחנן שזכתה לו שדהו רק במקרה שהוא יכול להגיע לצבי ולגוזלות ולתפוס אותם אם ירצה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:6:4)

**עומר שהיה כולו מחופה בקש**
במשנה שנינו: "עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה".

מציעים בעיה: **היה כולו מחופה בקש?** – אם היה כל העומר מכוסה מעצמו בקש, ולא ראוהו בעל השדה והפועלים ושכחוהו, האם הוא שכחה או אינו שכחה?

ומציעים את פשיטת הבעיה בהצעת משנה בתוספת דיון קצר: **נשמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (משנה פאה ו,יא): **וכן הסומא ששכח** – עיוור שעימר ושכח עומר, **- יש לו שכחה** – ואין אנו אומרים ששכח את העומר לפי שהוא עיוור ולא ראהו (עד כאן המשנה)**.** ויש לתמוה: **וסומא לא כמי שכולו בקש מחופה** (בקטע ירושלים ובכתב יד רומי: 'שכולו מחופה בקש') **הוא?!** (בתמיהה) – הרי עיוור ששכח עומר הוא כמו מי ששכח עומר שהיה כולו מכוסה בקש! ומכאן שאם היה כולו מחופה בקש - הוא שכחה, כדין סומא ששכח.


ומציעים פרשנות מצמצמת למשנה: **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אמר: בזוכר את הקשים** – יש להעמיד את דברי המשנה, שאם חיפו עניים את העומר בקשים - אינו שכחה, במקרה שבעל השדה זכר את הקשים שבהם חיפו העניים את העומר והתכוון לאוספם ואחר כך שכח אותם, שבמקרה זה זכירת הקשים מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיהם. אבל אם מתחילה שכח את הקשים - העומר שכחה**.**

ומציעים קשר בין דברי אמוראים המבוסס על עיקרון משותף: **אתא** (המונח השתבש, וצריך לומר: '**אתיא**', כמו בקטע ירושלים) **דרבי יונה כרבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – באה (הולכת) שיטתו של רבי יונה כרבי זעירא**. כמה דרבי זעירא אמר:** – כמו שרבי זעירא אומר: **בזוכר את העליון** – בעניין העומר שנטלו המעמר להוליכו לעיר ונתנו על גבי עומר אחר ושכח את שניהם, רבי שמעון אומר שהעומר התחתון המכוסה בעומר העליון אינו שכחה (תוספתא פאה ג,ג). ורבי זעירא מציע פרשנות מצמצמת, שיש להעמיד את דברי רבי שמעון במקרה שזכר את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר והתכוון לאוספו ואחר כך שכח אותו, שבמקרה זה זכירת העומר העליון מצילה מדין שכחה את העומר שתחתיו. אבל אם שכח את העומר העליון לאחר שנתנו על גבי עומר אחר - התחתון שכחה**, כן רבי יונה אמר:** – כך רבי יונה אומר: **בזוכר את הקשים** – רבי יונה מציע פרשנות מצמצמת למשנה כדומה לכך (דברי רבי שמעון ודברי רבי זעירא מקורם בירושלמי להלן ו,ג, ושם אמרו כדומה לכאן: 'אתיא דרבי זעירא כרבי יונה...')**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:7:1)

**משנה**
**המעמר** – האוסף אלומות או עומרים, **לכובעות** – האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט כעין כובע שרחב למטה והולך וצר כלפי מעלה, **ולכומסות** – או האוסף אלומות ומעמיד אותן זו ליד זו באלכסון כך שהן יוצרות צורת חרוט הפוך שרחב למעלה והולך וצר כלפי מטה (כומסה - אולי מארמית סורית: קומסיס - שורש של ירק מאכל הדומה לגזר לבן. גזר לבן הוא ירק שורש הקרוב לגזר, שמקורו כנראה ברומא העתיקה. צורת כומסה הפוכה מצורת כובע)**, לחררה** – או האוסף אלומות ועושה מהן ערימה שצורתה כעוגה עגולה או כצורת גליל, **ולעומרים** – או האוסף אלומות קטנות ועושה מהן עומרים גדולים, **- אין לו שכחה** – אם שכח אלומה בשעת עימור זה אין לו דין שכחה, שאינו גמר מלאכה, לפי שיבוא עוד עימור אחריו**, ממנו לגורן** – האוסף מן המקום שעשה את העומרים הללו לגורן ושכח עומר, **- יש לו שכחה; המעמר לגדיש** – האוסף עומרים לעשות ממנו גדיש (ערימה גדולה של עומרים), ומשם מביאים אותם לגורן לדוש, **- יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה.**

**זה הכלל: כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה** – של העימור, כמו המעמר לגדיש שאין אחריו עימור אלא מלאכת דישה, **- יש לו שכחה, ממנו לגורן - אין לו שכחה** – שכבר נגמרה מלאכת העימור בגדיש, ואין שכחה אלא בגמר העימור**; למקום שאינו גמר מלאכה** – כמו המעמר לכובעות וכו', **- אין לו שכחה, ממנו לגורן - יש לו שכחה** – שלא נגמרה מלאכת העימור אלא באסיפה לגורן**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/5:7:2)

**תלמוד**
**המעמר למקום שאינו גמר מלאכה - אין לו שכחה**
במשנה שנינו: "המעמר לכובעות ולכומסות, לחררה ולעומרים - אין לו שכחה".

לכובעות - **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אמר: מן לעיל** – מלמעלה (צורת חרוט כעין כובע שרחב למטה והולך וצר כלפי מעלה)**,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע לפני כן: **כמה דתימר** (דתמר = דאת אמר)**:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר על גלית, הגיבור של הפלשתים שנלחמו בישראל): **"וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ"** (שמואל א יז,ה) – להגן על הראש מפגיעת האויב**.**

**"לכומסות" - רבי אבינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: מן לרע** – מלמטה (צורת חרוט הפוך שרחב למעלה והולך וצר כלפי מטה)**,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע לפני כן: **כמה דתימר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בשירת "האזינו"): **"הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי"** (דברים לב,לד) – הלוא תשלום פורענותם של הגויים גנוז אצלי (אצל ה'). - לפי זה, 'כומסות' הוא משורש כמ"ס - אצר, הסתיר, הטמין (אולי פירוש זה קשור לכך שכומסה - קומסיס - הוא שורש הטמון באדמה. - התלמודים רגילים לפרש מילים בלשון חכמים על פי לשון המקרא)**.**

**"לחררה" - גלגל** – האלומות הן בצורת גלגל (עיגול)**.**

**"לעומרין"** – מה הטעם שהמעמר לכובעות ולכומסות ולחררה ולעומרים אין לו שכחה? **- אמר רבי יוחנן** (בכתב יד רומי ובקטע ירושלים: 'רבי יונה', וכן הוא במובאת הירושלמי בר"ש משנץ)**:** כתוב בעניין שכחה: **"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה"** (דברים כד,יט) – ויש לדרוש את הכתוב המזכיר יחד קציר ועומר: **- מה קציר שאין אחריו קציר** – שכן אי אפשר לקצור שוב מה שנקצר**, אף עומר שאין אחריו עומר** (במובאת הירושלמי בר"ש משנץ: 'עימור') – מכאן שהמעמר שאין אחריו עימור - יש לו שכחה, אבל המעמר שיש אחריו עימור - אין לו שכחה. ולכן המעמר לכובעות ולכומסות ולחררה ולעומרים אין לו שכחה, לפי שיש עוד עימור אחריהם**.**

**כובעות, כומסאות וחררה**
כובעות - סידור האלומות כשראשיהן (שיבוליהן) כלפי מעלה, והן יוצרות כמין כובע. במקרה זה המטרה היא לאפשר ייבוש מהיר של השיבולים במקומות אחדים בשדה. שיטה מעין זו רצויה כשהאיכר רוצה לפַנות את שדהו לשם חריש או השקאה לצורך גידולי קיץ.
כומסאות - סידור הפוך משל כובעות, שכאן השיבולים ערוכות באלומות כשראשן מופנה כלפי מטה. שיטת עימור מעין זו רצויה בקציר מוקדם, כשהשיבולים עדיין לחות. כאן דרוש ייבוש איטי, כדי שהחומרים שבצמח יזרמו לשיבולים גם לאחר הקציר, והגרגרים לא יצטמקו.
חררה - סידור העומרים בעיגול כמין חררה - רקיק שטוח ועגול. גם כאן המטרה לייבש את התבואה. נראה שהתבואה הובאה לכאן כשאינה אגודה באלומות או כריכות, כי אם בעומרים ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 230-231).
• • •