## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah Chapter 8

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:1)

**משנה**
**מאמתי כל אדם מותרין בלקט? משיהלכו הנָמוֹשׁוֹת** – לאחר שהלכו העניים הזקנים הבאים ללקוט בשדה בסוף, שכבר אין העניים באים עוד ללקט את מה שנשאר בשדה, ולכן מה שנשאר הפקר הוא לכל אדם**;**

מאימתי כל אדם מותרים **בפרט ובעוללות? משיהלכו העניים בכרם ויבואו** – לאחר שלקטו העניים וחזרו ובאו ללקט פעם שנייה, שכבר אין העניים באים עוד ללקט את מה שנשאר**;**

**ובזיתים?** – מאימתי כל אדם מותרים במתנות עניים של הזיתים? **משתרד רביעה שנייה** – לאחר שירד הגשם של העונה השנייה של גשמי היורה, שכבר אין העניים באים עוד ללקט את מה שנשאר (הגשם קרוי רביעה על שם שהוא מפרה את הקרקע. רבי יהודה סובר שעונת הרביעה השנייה בשבעה עשר במרחשוון, ורבי מאיר סובר שהיא בשבעה בו, ורבי יוסי סובר שהיא בעשרים ושלושה בו)**.**

**אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: והלא יש** – בעלי זיתים, **שאינן מוסקין את זיתיהן אלא לאחר רביעה שנייה** – והעניים באים ללקט את מתנותיהם בזמן הזה דווקא**? אלא כדי שיהא העני יוצא** – ללקט מתנות עניים של זיתים, **ולא יהא מביא** – זיתים, **בארבעה אסרות** – האיסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר, ובארבעה איסרות שהם שני פונדיונות אפשר לעני לקנות מזון ארבע סעודות, שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו (עיין להלן הלכה ז), ואם אין בידו להביא לביתו זיתים ממתנות העניים בשיעור זה אינו יוצא ללקט, ולכן מה שנשאר הפקר הוא לכל אדם (מקור המילה 'איסר' ביוונית ובלטינית, והוא מטבע נחושת רומאי)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:2)

**תלמוד**
**מאימתי כל אדם מותרים במתנות עניים?**
במשנה שנינו: "מאמתי כל אדם מותרין בלקט? משיהלכו הנמושות".

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: למה נקראו** (צריך לומר: '**נקרא**', כמו בכתב יד רומי) **שמן** – של העניים הזקנים, **נמושות? שהן באות בסוף** – הם באים ללקט בשדה באחרונה, לאחר ששאר העניים לקטו בשדה, מפני שהם חלשים ותשושים (״נמושות״ מוצאו לפי זה משורש ״מוש״, ״פסק" ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 95). - "נמושות" משורש 'נמש' שנמצא באכדית, המתורגם: לזוז, לצאת לדרך ("ערכי" א, עמוד 98). - נראה ש"נמושות" מוצאו מהשורש בארמית סורית 'משי' שמובנו: לקט. וראה "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 95-96)**.**

ומביאים ברייתא: **אבא שאול** (תנא בדור השלישי והרביעי) **היה קורא אותן** – את העניים הזקנים, **מָשׁוֹשׁות** – כמוסבר להלן**.**

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **נמושות** – כגרסה שבמשנתנו**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **משושות** – כגרסה שבמשנת אבא שאול**.**

ומציעים הסבר לגרסאות השונות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **נמושות - שהן באין בסוף** – כמו שאמר רבי יוחנן לעיל**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: **משושות - שהן ממשמשין ובאין** – הולכים ובאים. העניים הזקנים מהלכים בנחת והילוכם נמשך יותר משל שאר העניים, ולכן הם נקראים משושות ("ממשמש ובא" הוא כשאר הפעלים שמשמשים עם "בוא", כגון הולך ובא, שכולם עניין אחד הם: פועל תנועה רגיל, שמשמש עם פועל אחר כדי לציין פעולה נמשכת יותר ("דברי חכמים וחידותם", "לשוננו" כט, עמודים 78-79). - "ממשמשים ובאים" משמעו הילוך בנחת ("פרקי לשון", עמודים 26-27))**.**

ב**בבלי תענית** ו,ב ו**בבא מציעא** כא,ב אמרו: מאי נמושות? - רבי יוחנן אמר: סבי דאזלי אתיגדא (זקנים ההולכים על מקל). רבי שמעון בן לקיש אמר: לקוטי בתר לקוטי (זקנים המלקטים אחרונים אחרי מלקטים).

נמושות - בבבלי רבי יוחנן מפרש: זקנים המתהלכים על משענתם, ואולם רבי שמעון בן לקיש מפרש: המאספים האחרונים. אלא שבירושלמי אומר רבי יוחנן, ששמם נמושות מפני שהם באים בסוף. זאת אומרת שהמחלוקת מוחלפת כרגיל בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 95).


**רבי חונא** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם מנחם** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: רבי יוחנן בן נורי** (תנא בדור השלישי) **היה יוצא (מן) [אחר]** (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ) **הנמושות ומביא פרנסתו של כל השנה** – שהיה עני ונאלץ היה לצאת ללקט עם הנמושות כדי לפרנס את בני ביתו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:3)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מתנ**ו**ת עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן** – שהשאירו אותן העניים בשדה ואינם באים עוד ללקט אותן, **- הרי הן של בעל הבית** – של בעל השדה**.**

ומציעים קושיה על הברייתא: **רבי בון בר חייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: ויש אדם קורא שם פיאה לעצמן** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'לעצמ**ו**')**?!** – איך מותר לבעל השדה ליטול לעצמו את הפאה שהפריש? (הקושיה היא גם על שאר מתנות העניים)

ומתרצים את הקושיה בהבאת מדרש הלכה: **תני** – שונה **רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**:** נאמר במתנות עניים: **"לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם"** (ויקרא יט,י) – אתם חייבים להשאיר בשדה לעניים את מתנותיהם, והעניים יבואו ויאספו אותן**, ולא לעורבין ולעטלפים** – אין להשאיר מתנות עניים בשדה לבעלי חיים שייטלו אותן, כשאין עניים הנוטלים אותן. ולכן מותר לבעל השדה ליטול לעצמו את הפאה שהפריש, אם השאירו אותה העניים בשדה ואינם באים עוד ללקט אותה**.**

ב**בבלי חולין** קלד,ב אמרו: לוי זרע (תבואה) בכישר (שם מקום). לא הוו עניים (באותו מקום) למשקל לקט (משדהו), אתא לקמיה דרב ששת, אמר ליה: "לעני ולגר תעזוב אותם", ולא לעורבים ולא לעטלפים (אם אין שם עניים, אלא ייקחם לעצמו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:4)

במשנה שנינו: **"בפרט ובעוללות? משילכו העניים בכרם ויבואו".**

**ולא תנינן** – ולא שנינו **נמושות** – לא שנינו במשנתנו שכל אדם מותרים בפרט ובעוללות משיהלכו הנמושות כמו בלקט, אלא שנינו שמותרים בפרט ובעוללות משיילכו העניים בכרם ויבואו**, על ידי** (מכיוון, מפני) **שהן** – הענבים, **חביבין** – על הזקנים**, הן באין על אתר** (מיד) – העניים הזקנים מזדרזים ובאים ללקט את הפרט והעוללות מיד עם שאר העניים, ולכן לא תלו את הדבר בנמושות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:5)

במשנה שנינו: **"ובז**י**תים? משתרד רביעה שנייה".**

**ולא תנינן** – ולא שנינו **נמושות** – לא שנינו במשנתנו שכל אדם מותרים במתנות עניים של הזיתים משיהלכו הנמושות כמו בלקט, אלא שנינו שמותרים במתנות עניים של הזיתים משתרד רביעה שנייה**, מפני (שהן) [שהיא]** (תוקן על פי כתב יד רומי) **צינה** (קור) **ואינן יוצאין אלא בחורים** – רק העניים הצעירים באים ללקט את מתנות העניים של הזיתים עד שתרד רביעה שנייה, ואילו העניים הזקנים אינם הולכים ללקט כלל, מפני שלקיטת המתנות של הזיתים היא בימי החורף הקרים, משום שהמסיק נגמר בראשית החורף, ולכן לא תלו את הדבר בנמושות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:1:6)

במשנה שנינו: "אמר רבי יהודה: והלא יש שאינן מוסקין את זיתיהן אלא לאחר רביעה שנייה? אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה אסרות".

מקשים: **וקודם לכן אינו** (נראה שאין לגרוס מילה זו) **אסור משום גזל?** – מדברי רבי יהודה, שחלוק על החכמים בזמן היתר המתנות בזיתים לכל אדם וקבע שיעור אחר להיתר המתנות, משמע, שלאחר שתרד רביעה שנייה כל אדם אסורים במתנות העניים של זיתים אף אם אין העני מביא בארבע איסרות, ורק בזמן מאוחר יותר כל אדם מותרים במתנות העניים של זיתים אם אין העני מביא בארבע איסרות. ועל כך יש להקשות: מה ההבדל בין לאחר שתרד רביעה שנייה ובין זמן מאוחר יותר? מדוע לאחר שתרד רביעה שנייה כל אדם אסורים במתנות העניים משום גזל עניים אם אין העני מביא בארבע איסרות?! והרי בשיעור זה הוא הפקר לכל אדם!

ומתרצים: **בשיטתו השיבוהו** (צריך לומר: '**בשיטתן השיבן**', כמו בנוסח רש"ס, וכן הוא ברא"פ) – רבי יהודה השיב לחכמים החולקים עליו על פי שיטתם (רבי יהודה אמר את השיעור של פחות מארבע איסרות לפי שיטת החכמים בזמן היתר המתנות בזיתים לכל אדם ולא לפי שיטתו)**. לא אתם שאתם אומרים:** – ו(כי) לא אתם הם שאתם אומרים שמתנות העניים של זיתים שנמסקו קודם רביעה שנייה מותרים לכל אדם משתרד רביעה שנייה, ואין הדבר תלוי בנמושות: **מפני שהיא צינה אינן יוצאין אלא בחורין** – כאמור לעיל**?!** (בתמיהה) – ואילו אני (רבי יהודה) אומר לשיטתכם שמתנות העניים של זיתים שנמסקו קודם רביעה שנייה מותרים לכל אדם משתרד רביעה שנייה, ואין הדבר תלוי בנמושות, **שמתוך** (משום) **שהוא** – העני, **יודע שהוא** (צריך לומר: '**שאינו**', כמו בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ, וכן הוא ברא"פ, וכן הגיהו הגר"א ו"פני משה". ובנוסח רש"ס: 'שאין') **מביא פרנסתו, אף** (הלא) **הוא אינו יוצא** – העניים יודעים שמשתרד רביעה שנייה אין בידם להביא לביתם זיתים ממתנות העניים בשיעור של ארבעה איסרות כדי לקנות מזון שתי סעודות להם ושתי סעודות לנשיהם, ואינם יוצאים עוד ללקט כלל את מה שנשאר**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:2:1)

**משנה**
**נאמנין על הלקט, ועל השכחה, ועל הפיאה** – אף על פי שאין עם הארץ נאמן על המעשרות (עיין מסכת דמאי), עניים עמי הארץ נאמנים לומר על הפירות שבידם (המנויים בהלכה ג) שהם של לקט או של שכחה או של פאה שליקטו, והם פטורים מן המעשרות (לעיל ה,ה), **בשעתן** – בשעת הקציר, כשנותנים לקט ושכחה ופאה**, ועל מעשר עני** – עניים עמי הארץ נאמנים לומר על הפירות שבידם שהם של מעשר עני שקיבלו, והם פטורים מן המעשרות, **בכל שנתו** – בכל השנה שנוהג בה מעשר עני, וזהו בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה (הנאמנות חשובה כשהעני מוכר את הפירות או כשהוא מזמין את מי שמקפיד על מעשרות לאכול עימו מהפירות)**.**

**ובן לוי** – עם הארץ, **נאמן לעולם** – בכל השנים לומר על הפירות שבידו שהם של מעשר ראשון שקיבל והפריש מהם תרומת מעשר, שמעשר ראשון נוהג בכל השנים, ואין הלוי חשוד על התרומה**.**

**אינן נאמנין** – עניים עמי הארץ, **אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן** – לתת להם דבר זה, כמפורש בהלכה ג**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:2:2)

**תלמוד**
**נאמנות עניים עמי הארץ על מתנות עניים**
שואלים: **עד איכן?** – עד היכן יהיה מקום לקיטת הפירות רחוק ממקומו של העני, שיהיה נאמן לומר עליהם שהם של מתנות עניים שליקט באותו מקום?

ומשיבים: **אמר רבי חנינה** (בכתב יד רומי: 'רבי חנניה')**: עד מקום שדרכו לילך ולביא** (=ולהביא, וכן הוא בנוסח רש"ס. ובכתב יד רומי: 'ולבוא', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) **בו ביום** – מקום לקיטת הפירות יהיה רחוק ממקומו של העני עד כשיעור שהוא יכול ללכת לשם להביא פירות ולחזור באותו היום עצמו**.**

ומביאים מעשה הלכתי: **מעשה** (בכתב יד רומי נוסף 'היה', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ש משנץ) **והאמין רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **לחמשה אחין** – עניים עמי הארץ, **בחמשה כורין של חטים** – האמין להם שהחיטים הן של מתנות עניים שליקטו (כור הוא מידת נפח ליבש (תבואה וכדומה), השווה לשלושים סאה)**.**

ותמהים: **ואיפשר כן?!** (בתמיהה) – ואפשר כך?! (וכי אפשר שיהיו חמישה בני אדם יכולים ללכת למקום אחד ללקוט כמות גדולה ביותר של חמישה כורים של חיטים ממתנות עניים ולחזור בו ביום?)

ומשיבים: **אלא מיכא ציבחד ומיכא ציבחד כודה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'כו**ר**ה', וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) **סלק** – מכאן קצת ומכאן קצת הכור עלה (הסתכם והגיע לכור, שכל אחד מהאחים ליקט מתנות עניים כאן מעט וכאן מעט עד שהיה לו כור, וכיוון שכל אחד מהם ליקט בכמה מקומות, עלה מה שליקטו כולם לכמות גדולה כזו, אף שהלכו והביאו בו ביום)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:2:3)

במשנה שנינו: "נאמנין... על מעשר עני בכל שנתו".

מציעים שאלה על זיהוי המשנה: **רבי לעזר דרומיה** – הדרומי (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהדרום (מלוד או מסביבתה)) **בעי** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: 'בע**א**') **קומי** – שאל לפני **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא דרבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – (האם) המשנה [היא] של רבי אליעזר (האם דברי המשנה, שעניים עמי הארץ נאמנים לומר על הפירות שבידם שהם של מעשר עני שקיבלו, והם פטורים מן המעשרות, הם בשיטתו של רבי אליעזר?)**,** ומציעים מקור לדברי רבי אליעזר: **דרבי אליעזר אומר: נאמן על השיני - נאמן על הראשון** – אם ראו את עם הארץ שהפריש מעשר שני - נאמן עם הארץ לומר שהפריש מעשר ראשון, מפני שאינו חשוד להקדים מעשר שני למעשר ראשון (זה טעמו של רבי אליעזר לפי הירושלמי דמאי ד,ג. ראה "תוספתא כפשוטה", זרעים ב, עמוד 761)**?** – וכן כאן, עני עם הארץ האומר על פירות שהם של מעשר עני שקיבל, הם פטורים מן המעשרות, ואין חוששים שמא הנותן לו לא הפריש מעשר ראשון קודם לכן, שכיוון שהנותן לו הפריש מעשר עני, הוא נאמן שהפריש מעשר ראשון קודם לכן, מפני שאינו חשוד להקדים מעשר עני למעשר ראשון. - אבל החכמים החלוקים על רבי אליעזר סבורים, שאם ראו את עם הארץ שהפריש מעשר שני - אין עם הארץ נאמן לומר שהפריש מעשר ראשון, מפני שמעשר שני הוא אוכלו בעצמו בירושלים או שפודהו, ואין לו הפסד בהפרשתו, ואילו מעשר ראשון צריך ליתנו ללוי. ולשיטתם של החכמים, עני עם הארץ האומר על פירות שהם של מעשר עני שקיבל, אין הם פטורים מן המעשרות, וחוששים שמא הנותן לו לא הפריש מעשר ראשון קודם לכן, כיוון שאין הנותן לו שהפריש מעשר עני נאמן שהפריש מעשר ראשון קודם לכן.

ודוחים את הצעת זיהוי המשנה: **אמר** (בנוסח רש"ס נוסף 'ליה') **רבי יוסי: דברי הכל היא** – המשנה כאן היא לפי כל החכמים, אף לשיטת החכמים החלוקים על רבי אליעזר, בניגוד לאפשרות שהוצעה בשאלה**.** ומפרטים את הדחייה על סמך הבחנה בין העניינים שהושוו בשאלה: **שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר)**, שאין אדם עושה בדבר מצוה ערוה** (המילה 'מצוה' ישנה רק במסירה שלפנינו ונמחקה בטעות על ידי מגיה) – במשנה כאן, עני עם הארץ האומר על פירות שהם של מעשר עני שקיבל, הם פטורים מן המעשרות, ואין חוששים שמא הנותן לו לא הפריש מעשר ראשון קודם לכן, שכיוון שהנותן לו הפריש מעשר עני, הוא נאמן שהפריש מעשר ראשון קודם לכן, והטעם הוא שאין אדם חשוד לעשות בדבר מצווה (במעשר עני שהוא נותן לעני לשם מצווה) ערווה (דבר מגונה, שלא להפריש ממנו מעשר ראשון קודם לכן)**.**

ב**תוספתא מעשר שני** ג,טז שנו: ראה אותו שהפריש מעשר שיני - נאמן על הראשון; דברי רבי ליעזר (רבי אליעזר, שהוא שמותי, סובר כבית שמאי שם ג,טו, שאם הופרש השני על ידי עם הארץ, בוודאי הופרש אף הראשון, מפני שאינו חשוד להקדים מעשר שני לראשון, ולפיכך אם ראינוהו מפריש שני נאמן על הראשון, אבל אם ראינוהו מפריש ראשון עדיין אינו נאמן על השני). וחכמים אומרים: נאמן על הראשון - נאמן על השיני (שאם אינו חשוד לעכב לעצמו מעשר ראשון שאין לו בו אלא טובת הנאה, מכול שכן שאינו חשוד על מעשר שני שהוא שלו), נאמן על השיני - אין נאמן על הראשון (מפני שמעשר שני כולו שלו, אלא שעליו לטרוח ולאוכלו בירושלים, מה שאין כן מעשר ראשון שצריך ליתנו ללוי).


במשנה שנינו: "ובן לוי נאמן לעולם".

**רבי לעזר** (אמורא בדור השני) אמר **בשם רבי הושעיא** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון**: כשם שלא נחשדו ישראל** – עמי הארץ, **על תרומה גדולה** – שכן זהירים היו להפריש תרומה גדולה מתבואתם ומפירותיהם**, כך לא נחשד בן לוי** – עם הארץ, **על תרומת מעשר**– ולכן הוא נאמן בכל השנים לומר על פירות שהם של מעשר ראשון והפריש מהם תרומת מעשר**.**

ומציעים סיוע לקביעה שלפני כן מהמשנה: **אמר רבי** (צריך לומר: 'רב') **הושעיה** (אמורא בדור השלישי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה אומרת כך: **ובן לוי** – עם הארץ, **נאמן לעולם** – בכל השנים לומר על פירות שהם של מעשר ראשון והפריש מהם תרומת מעשר (קטע בתבנית זהה ועם אותם החכמים יש בירושלמי שקלים ז,ג)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:2:4)

ומציעים שאלה: **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **בעי** – שואל**: ובן לוי נאמן לעולם אפילו בשביעית?** – האם המונח "לעולם" משמעו שאפילו בשנה השביעית לשמיטה שאין מעשרות נוהגים בה, לוי עם הארץ נאמן לומר על פירות שהם של מעשר ראשון של השנה השישית שקיבל והפריש מהם תרומת מעשר, ואין הם של השנה השביעית שיש עליהם קדושת שביעית? (אין פושטים את השאלה)


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:2:5)

**אמר רבי בון בר חייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: נאמן בן לוי** – עם הארץ, **לומר:** "**מעשר ברור הוא**" – לומר על הפירות שבידו שברור לו שהם של מעשר ראשון, שבעל הפירות שנתן לו אותם הפריש אותם בפניו בתורת מעשר ראשון**, לפוטרו מן השיני** – הנאמנות מועילה לפטור את הפירות מלהפריש מהם מעשר שני**. אבל באומר:** "**ניתן לי**" – במקרה שהלוי אומר שהפירות שבידו הם של מעשר ראשון שניתן לו, אך בעל הפירות לא הפריש אותם בפניו**, או באומר:** "**משלו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'משל**י**') **הן**" – במקרה שהלוי אומר שהפירות שבידו הם של מעשר ראשון שהפריש מהיבול שגדל בשדהו, **- אינן נאמנין** (בנוסח רש"ס: 'אינו נאמן') – ודינם כפירות של עם הארץ, שצריך להפריש מהם מעשרות מספק**.**

ומציעים את המשנה המקומית כדי לסייע לדעה שלפני כן: **דו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'ד**י**') **מתניתא:** – שהיא המשנה (שהרי כך אומרת המשנה, שכן שנינו במשנתנו): **אינן נאמנין** – עניים עמי הארץ, **אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן** ('מתניתא' לשון נקבה היא, ולכן צריך לגרוס 'די' (שהיא) תחת 'דו' (שהוא))**.** ומפרטים את הסיוע על סמך הצעת פירוש למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה: **אינן נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם (נוהגין) [נותנין]** (תוקן על פי כתב יד רומי, וכן הוא בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) **כן** – "נוהגין" פירושו: נוהגים לתת, ואין "כיני" זה אלא פירוש ולא הגהה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 445). עניים עמי הארץ נאמנים רק על פירות שנהוג לתת מהם מתנות עניים, אבל אין לוי עם הארץ נאמן על פירות משלו לומר שהם מעשר ראשון**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:3:1)

**משנה**
**נאמנין על החטים** – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהחיטים שבידם הם ממתנות עניים שנתן להם בעל השדה**, ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת** – אינם נאמנים לומר שקיבלו אותם במתנות עניים, לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים קמח ופת**.**

**נאמנין על השעורה של אורז** – אורז שעדיין השיער עליו, שטרם הוסרה הקליפה מן הזרע על ידי כתישה (כרגיל היו מאחסנים את האורז בצורה בלתי קלופה, ובצורה זו נהגו לחלקו לעניים, ולכן נאמנים על השעורה של אורז) ("החקלאות בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 180 והערה 102)**, ואינן נאמנין עליו** – על האורז שנכתש, **בין חי** – שאינו מבושל, **ובין מבושל** – אינם נאמנים לומר שקיבלו אותו חי או מבושל במתנות עניים, לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים אורז שנכתש**.**

**נאמנין על הפול, ואינן נאמנין על הגריסים** – פולים שנכתשו לחצאים, **בין חיים ובין מבושלים** – לפי שאין דרך בני אדם לתת מתנות עניים גריסים**.**

**נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא** – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהשמן שבידם הוא של מעשר עני שניתן להם**, ואינן נאמנין עליו** – על השמן, **לומר של זיתי ניקוף** (זיתים שהופלו מהעץ בחביטה במקל על ענפי העץ) **הוא** – שליקט בעל הזיתים את הזיתים שהפקיר או ששכח בשעת המסיק, שהם פטורים מן המעשרות, ועשה מהם שמן ונתנו לעניים, וכיוון שאין דרך בני אדם לעשות מהם שמן לפי שהם מועטים, אין העניים נאמנים לומר כך על השמן שבידם (כרגיל היו מוסקים את רובו של העץ, והיו נוקפים רק את הזיתים הגדלים בראש העץ או בענפים שקשה להגיע אליהם)**.**
• • •
**משנה**
**נאמנין על הירק חי** – עניים עמי הארץ נאמנים לומר שהירק החי שבידם הוא של מעשר עני, שהירק חייב במעשרות מדברי חכמים**, ואינן נאמנין עליו מבושל** – אינם נאמנים לומר על הירק המבושל שבידם שהוא של מעשר עני**, אלא אם כן היה לו דבר ממועט** – אם היה לעני מעט ירק מבושל - נאמן לומר שהוא של מעשר עני**, שכן דרך בעל הבית להיות מוציא** – מפריש מעשר עני, **מלפסו** – מאילפסו (מקדירתו), שלפעמים בעל הבית שוכח מלעשר ירק כשהוא חי ומעשר מן המבושל דבר מועט, או כשאין לבעל הבית ירק הרבה, אינו מפריש ממנו מעשר עני כשהוא חי, לפי שאין כדאי לעני לבשל ירק מועט, אלא בעל הבית מבשל את כולו ונותן לעני ירק מבושל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:3:2)

**תלמוד**
**נאמנות עניים עמי הארץ על מתנות עניים (המשך)**
במשנה שנינו: "ואינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת".

שואלים: **מהו שיהא** (בכתב יד רומי נוסף 'אדם') **נאמן לומר:** "**חיטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח**"**,** "**חטים ניתן לי ועשיתי אותן פת**"**?** – האם עני עם הארץ שאמר שהקמח והפת שבידו הם מחיטים שקיבל ממתנות עניים וטחן אותן קמח ואפה אותן לחם - נאמן?

ושואלים עוד: **כתי** (= כד תי, כד תהי. - המילה 'כתי' ישנה רק במסירה שלפנינו ונמחקה בטעות על ידי מגיה) **פשיטא ליה** (צריך לומר: '**לך**', כסגנון הרגיל בירושלמי ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 3)) – כאשר תהיה פשוטה לך (כאשר יהיה הדבר פשוט לך), **שהוא נאמן** (כן הוא בכל הנוסחאות, וכן הוא בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ. אבל צריך לומר: '**שאינו** נאמן' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 391, הערה 9; "תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 4))**,** יש לשאול את השאלה הבאה: **היו הכל יודעין שרוב** (במסירה שלפנינו נוסף כאן בטעות על ידי מגיה 'בני אדם', ואינו בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בריבמ"ץ ובר"ש משנץ) **מִכְנָסוֹ** (פירות שאדם כונס ושומר במחסן) **לקט, אפילו כן אינו נאמן?** – אם כולם יודעים שרוב מכנסו של העני בא מלקט, וממילא יש ידיים להאמין לו שהקמח והפת הם מן הלקט, האם אף על פי כן אינו נאמן, כמו במקרה שבשאלה הקודמת? ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 177, הערה 7. - אין פושטים את השאלות. - הקשר שהירושלמי יוצר בין הפשיטה האפשרית של השאלה הראשונה ("כתי פשיטא לך") ובין השאלה השנייה שמסתיימת בלשון "אפילו כן אינו נאמן" מחייב את תיקון הנוסח 'שאינו נאמן' במקום 'שהוא נאמן'. - הלשון 'רוב מכנסו' נמצא גם בירושלמי דמאי וחלה ובבראשית רבה)


במשנה שנינו: "ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי ניקוף הוא".

והוא הדין שאינם נאמנים על היין לומר של ענבי עוללות הוא.

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי יודן** (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: מקום שנהגו להיות דורכין את העוללות** – שדרך בני אדם באותו המקום לעשות יין מענבי עוללות, **יהא עני** – עם הארץ, **נאמן לומר** – על היין**:** "**יין זה של עוללות הוא**" – היין שבידי הוא יין של עוללות שניתן לי, והוא פטור מן המעשרות**.**

ומציעים מסקנה העולה מתוך השוואה: **ודכוותיה:** – ושכמותה: **מקום שנהגו להיות מוסקין** (צריך לומר: 'עוצרין' ("שערי תורת ארץ ישראל"), או שצריך לומר: 'מ**ר**סקין', כי אנו עוסקים כאן בייצור שמן ולא בקטיף זיתים, וכמו במשפט המקביל שלפני כן בעניין ייצור יין: 'דורכין') **זיתי ניקוף** – שדרך בני אדם באותו המקום לעשות שמן מזיתי ניקוף, **יהא העני** – עם הארץ, **נאמן לומר** – על השמן**:** "**שמן זה של זיתי ניקוף הוא**" – השמן שבידי הוא שמן של זיתי ניקוף שניתן לי, והוא פטור מן המעשרות**.**

ב**תוספתא פאה** ד,א שנו: רבי יהודה אומר: מקום שדורכים את העוללות נאמן עני לומר: "יין זה של עוללות הוא".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:3:3)

**תלמוד**
**נאמנות עניים עמי הארץ על מתנות עניים (המשך)**
מספרים על הפרשת מעשר מירק מבושל: **אילין דבית אסי** – [האנשים ה]אלה של בית אסי, **בשלון ירק** – בישלו ירק**, אנשון מתקנתיה** – שכחו לתקן אותו (להפריש ממנו מעשרות כשהיה חי)**. סלק** – עלה (בא) **גמלייל** (גמליאל) **זוגה** (חכם ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים) **ותקניה מן גוא לפצא** – ותיקן אותו מתוך האילפס (הצד"י ('לפצא') נחלפה במקום הסמ"ך ('לפסא') בגלל הדמיון בהיגויין ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד יג). - מקור המילה 'לפסא' ביוונית). - ומכאן ראיה שלפעמים בעל הבית שוכח מלעשר ירק כשהוא חי ומעשר מן המבושל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:4:1)

**משנה**
משנה זו עוסקת בשיעורים הקטנים ביותר של הגידולים השונים המחולקים לעניים בגורן.

**אין פוחתין לעניים בגורן** – כשבעל השדה מחלק לעניים המגיעים לגורן מעשר עני בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה, אין לו לתת לכל עני מכל אחד מהגידולים שיש בידו פחות מהשיעור הקצוב להלן לכל אחד מהם (אבל שאר מתנות עניים אין מחלקים להם אלא הם לוקטים אותם), **מחצי קב חטים** – לכל עני, אם מחלקים חיטים, **וקב שעורים** – לכל עני, אם מחלקים שעורים**, רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: חצי קב** – שעורים**; קב וחצי כוסמין** – מין חיטה, **וקב גרוגרות** (תאנים מיובשות) **או מנה** (יחידת משקל ומטבע שמשקלו מאה דינרים) **דבילה** (תאנים דרוסות)**, רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: פרס** – חצי מנה דבילה**; חצי לוג יין, רבי עקיבה אומר: רביעית** לוג יין**; רביעית** לוג **שמן, רבי עקיבה אומר: שמינית** לוג שמן**. ושאר כל הפירות** – כמה מחלקים מהם לעניים בגורן? **- אמר אבא שאול** (תנא בדור השלישי והרביעי)**: כדי שימכרם** – העני, **ויקח בהן מזון שתי סעודות** – מזון שיספיק לשתי סעודות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:4:2)

**תלמוד**
**שיעור מעשר עני שמחלקים לעני בגורן**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: אין פוחתים לעניים בגורן מ**רובע** – רבע הקב, **אורז, כולה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**כְּלָה**'. ובר"ש משנץ: 'עוכלא') – אחד מעשרים של קב, **תבלין** (גם בירושלמי ביצה ג,ח יש 'כלה של תבלין')**, ליטרא** (מידת משקל) **ירק, שלשת קבין חרובין, חצי לוג יין, רביעית** לוג **שמן, עשרה אגוזין, חמשה אפרסקין, שני רימונין, ואתרוג אחד** (המוצרים המנויים בברייתא לא נזכרו במשנה, חוץ מיין ושמן שנזכרו גם במשנה. מחירי המוצרים השונים נמנו לפי צורת מכירתם: הדגנים והפירות במידות נפח, הירק במשקל, והפירות היקרים במניין לפי כמות)**.**

ושואלים: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לשיעורים של המוצרים השונים?)

ומשיבים בהצעת פסוק ודרשתו: כתוב בעניין ביעור מעשרות: **"**כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר, וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, **וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ"** (דברים כו,יב) – כשתגמור להפריש מביתך את כל המעשרות בשנה השלישית (וכן בשנה השישית) של מחזור השמיטה ותיתן מהם ללוויים ולעניים, והם יאכלו לשובעה; ויש לדרוש מן הכתוב: **- תן לו כדי שובעו** – יש לתת לכל עני מזון שראוי לשביעה, והוא מזון שתי סעודות (כל השיעורים שנמנו במשנה הם "כדי שובעו". - כתוב דומה בעניין ביעור מעשרות בדברים יד,כח-כט: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, וּבָא הַלֵּוִי, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, **וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ**")**.**

ב**בבלי עירובין** כט,א אמרו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: (אין פוחתים לעניים בגורן מ)עוכלא תבלין, וליטרא ירק, ועשרה אגוזים, וחמישה אפרסקים, ושני רימונים, ואתרוג אחד.

ב**ספרי דברים** פסקה קי ופסקה שג נאמר: "ואכלו ושבעו" - תן להם כדי שובעם.

**כלה תבלין**
הפייטן אלעזר הקליר כתב בקדושתא לפרשת שקלים: "וְכָל עֹמֶר שִׁבְעַת רֶבַע וּכְלָה, וְהַכְּלָה אֶחָד מִמֵּאָה וָעוֹד בִּסְאָה". שיעור עומר הוא שיעור עיסה החייבת בחלה, לכן דבריו שכל עומר הוא שבע ורבע וכלה מקבילים לדברי הבבלי עירובין פג,ב ששיעור עיסה החייבת בחלה הוא שבעה רבעי קב 'ועוד'. ה'ועוד' הוא ביצה וחומש, וזה מקביל למה שכתב הקליר שהכלה הוא "אחד ממאה ועוד בסאה", כי 120 / 1 של סאה הוא ביצה וחומש. 120 / 1 של סאה הוא 20 / 1 של קב. לדברי הבבלי בבא בתרא צ,א שיעור עוכלא הוא 20 / 1 של קב. הרי שהכלה הוא עוכלא.


ומספרים: **חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **שאל לאבוי** – שאל את אביו (רבי חייא)**: מנא אילין שיעוריא?** – מניין השיעורים האלה (של המוצרים השונים)? **אמר להן** (צריך לומר: '**ליה**', כמו בכתב יד רומי)**:** – אמר לו (רבי חייא לבנו בדרך משל): **אהן צררא סמך הדא ברתא** (צריך לומר: 'ב**י**רתא', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) – הצרור (חלוק אבן) הזה סומך (תומך, נושא) את הבירה (מבצר) הזאת (כלומר, הדרשה מהכתוב "ואכלו ושבעו" שיש לתת לכל עני כדי שובעו היא סמך לכל השיעורים שקבעו החכמים למוצרים השונים)**.**


ומספרים עוד: **רבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה יתיב קומי** – היה יושב לפני **רבי אִלַי** (רבי אילא ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 209, הערה 116) - רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**, והוא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'והו**ה**') **אמר טעמין והוא סתר** – והיה (רבי אילא) אומר טעמים (נימוקים לשיעורים של המוצרים השונים) והוא (רבי חנניה) סותר (את הטעמים)**, אמר טעמין והוא סתר** – אומר טעמים (נימוקים) והוא סותר**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי אילא לרבי חנניה): **לא כלי** (צריך לומר: '**כולא**') **מסתור אלא מבני** – לא הכול [ממך] (אין הכול תלוי בך, אינך יכול) לסתור (טעמים שאני אומר) אלא (יש לך גם) לבנות (ליישב טעמים)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:4:3)

במשנה שנינו: "מנה דבילה".

**אמר רבי מנא: מנה** הוא **ארבע ליטרין.**

ב**ירושלמי כתובות** ה,ח אמרו: אמר רבי מנא: מנה וארבע (= הוא ארבע ("מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 197; "הירושלמי כפשוטו" עמוד 151)) ריטלין (צריך לומר: 'ליטרין' ("מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 171)).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:4:4)

**שיעורי מזונות שמערבים בהם עירוב**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ג,א.

**אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: וכֵן לעירוב** (בכתב יד רומי: 'לעיניין עירוב') – השיעורים של מוצרי המזון השונים בעניין מעשר עני הם גם השיעורים בעניין עירוב חצרות (העירוב שעושים בני חצר זה עם זה כדי לטלטל בשבת מהבתים לחצר ומהחצר לבתים) ושיתוף מבואות (העירוב שעושים בני מבוי זה עם זה כדי לטלטל בשבת מהחצרות למבוי ומהמבוי לחצרות), שמערבים ומשתתפים במזון**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה שלפני כן: **אמר רבי חיננא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הדא דתימר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'דתמר') – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שהשיעורים בעניין מעשר עני הם גם השיעורים בעניין עירוב): **- ביין** – מערבים ומשתתפים בחצי לוג יין כשיעור בעניין מעשר עני**, אבל בשמן - מערבין בו מזון שתי סעודות** – אין מערבים ומשתתפים ברביעית לוג שמן כשיעור בעניין מעשר עני, אלא מערבים ומשתתפים בשמן בשיעור שנצרך ממנו לאכול בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות**.**

ב**בבלי עירובין** כט,א אמרו: תנן: אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורים... ושאר כל הפירות - אמר אבא שאול: כדי שימכרם וייקח בהם מזון שתי סעודות. - אמר רב: וכן לעירוב.


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מערבין בחומץ מזון שתי סעודות** – בשיעור שנצרך ממנו לטבל בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות, כמבואר להלן**.**

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מערבין בשמן מזון שתי סעודות** – בשיעור שנצרך ממנו לאכול בו מאכלים שאוכלים בשתי סעודות**.**

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**:** מערבים בחומץ - **כדי לטבול בירק** (צריך לומר כמו במקבילה: '**לטבל** **ירק**') **הנאגד** (במקבילה נוסף 'מזון') **שתי סעודות** – בשיעור שנצרך ממנו לטבל בו ירק שאוכלים בשתי סעודות. כך כוונת הברייתא לעיל לגבי עירוב בחומץ (בספרות חז"ל מצאנו ירקות שונים שנהגו לאוגדם ולמוכרם באגודות)**.**

ב**תוספתא עירובין** ו,ג שנו: היין - כדי לשתות בו מזון שתי סעודות, והשמן - כדי לוכל בו מזון שתי סעודות, והחומץ - כדי לטבל בו מזון שתי סעודות.

ב**בבלי עירובין** כט,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יין - כדי לאכול בו (מזון שתי סעודות), חומץ - כדי לטבל בו... - אמר רב גידל אמר רב: חומץ - כדי לטבל בו מזון שתי סעודות של ירק (שכולן ירק). איכא דאמרי: אמר רב גידל אמר רב: חומץ - כדי לטבל בו ירק הנאכל בשתי סעודות (שיעור זה פחות משיעור שתי סעודות שכולן ירק).


**רבי יצחק עטושיא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי, מהיישוב עטוש בגליל התחתון) **אמר קומי** – אמר לפני **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בשם דבי רבי ינאי** – [החכמים] של בית רבי ינאי (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אפונין** (חִמְצָה, מין קטנית) **חיין** – שאינם מבושלים, **מערבין בהן מזון שתי סעודות** – בשיעור שאוכלים מהם בשתי סעודות**.**

ושואלים: **למי נצרכה?** – לדעת מי מן החכמים נצרכה המימרה לומר דין זה שמערבים באפונים חיים? לפי איזה תנא יש חידוש במימרה זו?

ועונים: **לרבי מאיר** – המימרה נצרכה לדעת רבי מאיר**,** ומסבירים כיצד יש חידוש לפי החכם הנזכר: **שלא תאמר** – דין אחר, המסתבר לכאורה לפי החכם הנזכר**: הואיל והן** – אפונים חיים, **מסריחין** (פוצעים, שׂורטים (ראה "תוספתא כפשוטה" נשים, עמודים 262-263)) **את הפה** – כשאוכלים אותם, משום שהם קשים, **אין מערבין בהן** – היינו יכולים לטעות ולומר שאין מערבים בהם. לכן, כדי לשלול אפשרות זו, נצרכה המימרה לומר דין זה שמערבים באפונים חיים (בירושלמי עירובין ג,א אמרו, שלרבי מאיר אין מערבים בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא, כמו השום והבצלים שאין מערבים בהם משום הארס שבהם. וכיוון שאפונים חיים מסריחים את הפה, היה אפשר לומר שדינם כדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא ואין מערבים בהם לרבי מאיר)**.**


**דג מליח** (מלוח) – בשיעור שאוכלים ממנו בשתי סעודות, **- מערבין בו. בשר מליח - מערבין בו.**

**בשר חי -** (צריך להוסיף כמו במקבילה ובנוסח רש"ס: '**מערבין בו'**) - ומציעים מקור תנאי המסייע לקביעה זו: **דתנינן** (בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס נוסף '**תמן**')**:** – ששנינו (משנה מנחות יא,ז): **הבבליים אוכלים אותו** – הכוהנים שעלו לרגל מבבל היו אוכלים בליל שבת את בשרו של שעיר של מוסף של יום הכיפורים שחל בערב שבת, **כשהוא חי** – בלתי מבושל, כיוון שאי אפשר לבשלו לא ביום הכיפורים ולא בשבת**, מפני שדעתן מקולקלת** (כך גם בכתב יד רומי. אבל במקבילה ובכתבי היד של המשנה: 'שדעתן **יפה**' - שאינם אניני הדעת ואינם קצים בבשר חי) – וכיוון שיש שאוכלים בשר חי, מערבים בו**.**

במשנת מנחות אומרים: אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת, השעיר של יום הכיפורים נאכל לערב, והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה, ופירושו: דעתם חזקה, שאינה בוחלת בשום דבר. הירושלמי פאה מנסח: 'שדעתם מקולקלת', והיא גרסה משובשת. והנכון הוא בירושלמי עירובין ג,א ("כך היה וכך יהיה", "קתדרה" יז, עמוד 4).


ומציעים שאלה: **רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: הדא כלקירא** (צריך לומר: 'כלקי**ד**א'. ובמקבילה בקטע גניזה: 'כלכידה') – הדגה הזאת (מקור המילה 'כלקידא' ביוונית: כלקיס - דג קטן)**, (הוא) [הואיל]** (כך הוא בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס ובמקבילה) **ואילין כותאי אכלין מינה חייה היא** (מילה זו יתירה ואינה במקבילה. אפשר שמילה זו נוצרה מנוסח אחר של המילה שלפניה 'חייא' שנכפל ונשתבש) – הואיל והכותים (השומרונים) האלה אוכלים ממנה חיה, **מערבין בה?** (אין פושטים את השאלה)


**שמואל בר שילת** (אמורא בבלי בדור הראשון והשני) אמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: פעפועין** – מלוח קיפח - צמח הגדל במלחות, שעליו נאכלים חיים ומבושלים, **וגדגדניות** – תלתן (בלשון המשנה) - הקטנית גרגרנית יוונית, שזרעיה שימשו להתקנת מאכל חריף, **וחלוגלוגות** – רְגֵלַת הגינה - ירק בר הגדל בגינות, שעליו הבשרניים נאכלים חיים ומבושלים, **מערבין בהן** – אף שהם מאכלים זולים ולא חשובים**.**

**בעון קומ**ו**י:** – שאלו לפניו (לפני שמואל בר שילת): **היידן אינון?** – אֵילוּ הם (פעפועין וגדגדניות וחלוגלוגות)? (שבבבל לא ידעו את השמות בעברית של הצמחים הללו) **אמר לון:** – אמר להם (שמואל בר שילת): **קקולי** – השם בארמית של פעפועין, **והנדקוקי** (במקבילה: 'וחנדקוקי') – השם בארמית של גדגדניות, **ופרפחיניה** – השם בארמית של חלוגלוגות**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
תחילתה של המקבילה ("וכן לעירוב... הדא דתמר...") מקורה כאן והועתקה לעירובין, והמשכה של המקבילה מקורו בעירובין והועתק לכאן.

ב**בבלי עירובין** כח,א אמרו: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבים בפעפועים ובחלגלוגות ובגדגדניות... - כי קאמר רב - בהנדקוקי מדאי (בגדגדניות מדיות).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:5:1)

**משנה**
**מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראל** – כשנותנים מעשר עני בגורן לכוהנים עניים וללוויים עניים ולישראלים עניים, אין פוחתים להם מן המידה הקצובה בהלכה ה. ואף על פי שאין שיעור לתרומה ולמעשר שמחלקים לכוהנים וללוויים, יש שיעור למעשר עני שניתן להם**.**
**היה מציל** – בעל הבית שאינו מחלק את כל מעשר העני שבידו לעניים שבאו, אלא מחזיק בחלק ממנו בשביל קרוביו העניים, **- נוטל מחצה** – נוטל מחצית המעשר בשביל קרוביו, **ונותן מחצה** – נותן מחצית המעשר לעניים האחרים**. היה לו דבר ממועט** – של מעשר עני, **- נותן לפניהן** – מניח לפני העניים את מעשר העני**, והן** – העניים, **מחלקין ביניהן** – בשווה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:5:2)

**תלמוד**
**חלוקת מעשר עני לעניים ולקרובים**
במשנה שנינו: "היה מציל - נוטל מחצה ונותן מחצה. היה לו דבר ממועט - נותן לפניהן, והן מחלקין ביניהן".

מביאים מחלוקת אמוראים בהצעת פרשנות למשנה.

**רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **פתר מתניתא** – פותר (מפרש) את המשנה, **ביותר מכשיעור** – המשנה מדברת במקרה שהיה לבעל הבית מעשר עני יותר מכשיעור הקצוב במשנה לכל עני מהעניים שבאו, כגון שהיה לו הרבה מעשר עני בגורן והיו העניים שבאו מועטים, ולפיכך הוא נותן לכל עני כשיעור הקצוב במשנה, ומחזיק בשאר**. היה מציל** – מעשר עני בשביל קרוביו, **- נוטל מחצה** – בשביל קרוביו, **ונותן מחצה** – לעניים האחרים (מחצה לאו דווקא, אלא הוא מציל לקרוביו מה שנשאר לו לאחר שנתן לעניים האחרים כדי השיעור הקצוב לכל עני (ר"ש משנץ ורא"ש))**. אבל בכשיעור** – במקרה שלא היה לו מעשר עני אלא כשיעור הקצוב לכל עני, **- הוא נותן לפניהן** – מניח לפני העניים את מעשר העני**, והן** – העניים, **מחלקין ביניהן** – בשווה, שבמקרה זה אסור לו להציל בשביל קרוביו (הדבר קשה, שאם היה לו מעשר עני כשיעור הקצוב לכל עני, מדוע הוא נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם, ואין הוא מחלק להם בעצמו? ועוד קשה, שלפי הגרסה שלפנינו חסרה כאן התייחסות מפורשת לדברי המשנה "היה לו דבר ממועט"? - ואולי נשמטו כמה מילים בנוסח הירושלמי שלפנינו ויש לגרוס כך: 'אבל בכשיעור **- לא יציל. היה לו דבר ממועט** (פחות מכשיעור) - הוא נותן לפניהן והן מחלקין ביניהן'. וראה רא"ש. - לפי רבי יונה, שני המשפטים במשנה ("היה מציל" ו-"היה לו דבר ממועט") מדברים בשני מקרים שונים)**.**


**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **פתר מתניתא** – פותר (מפרש) את המשנה, **בכשיעור** – המשנה מדברת במקרה שלא היה לבעל הבית מעשר עני אלא כשיעור הקצוב לכל עני**. ביקש להציל** – רצה להציל מעשר עני בשביל קרוביו, אף שאין לו אלא כשיעור, **- נוטל מחצה** – בשביל קרוביו, **ונותן מחצה** – לעניים האחרים (אבל במקרה שהיה לו יותר מכשיעור, הוא מציל בשביל קרוביו יותר ממחצה)**. שמתוך** (משום) **שנוטל** (בכתב יד רומי: 'מתוך שהוא נוטל') **מחצה ונותן מחצה** (שתי מילים אלו יתירות) **נעשה דבר מועט** – לא נשאר לו אלא דבר מועט בשביל העניים האחרים, שאין במחצה שהוא נותן לעניים האחרים כדי השיעור הקצוב לכל עני (וזהו שאמרה המשנה: "היה לו דבר ממועט"), **- הוא נותן לפניהן** – מניח לפני העניים את מעשר העני שנשאר**, והן** – העניים, **מחלקין ביניהן** – בשווה (לפי רבי חזקיה, שני המשפטים במשנה ("היה מציל" ו-"היה לו דבר ממועט") מדברים באותו מקרה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:5:3)

**תלמוד**
**פרנסת עניים נודדים**
במשנה שנינו: "אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן - נותנין לו פרנסת לינה. שבת - נותנין לו מזון שלש סעודות".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: עניים **המסבבין על הפתחים** (מחזרים על הבתים, הולכים מבית לבית) – וגובים מעות צדקה בעצמם מכל בית, **- אין נזקקין להן לכל דבר** – אין גבאי הצדקה צריכים לתת להם את הדברים המנויים במשנה, לפי שמעות הצדקה שהעניים גובים בעצמם מכל בית מספיקות להם לצורכיהם**.**

**אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגרון דיליה** (צריך לומר: 'די**ד**יה', כמו בכתב יד רומי) – ובלבד שלא יפחות (גבאי הצדקה) לו (לעני) מארגרון (מטבע כסף רומאי קטן) שלו (אין גבאי הצדקה נזקק לעני המסבב על הפתחים רק אם הגבאי יגרום בכך שלא יהיה לעני פחות מארגרון. ולכן אם העני גבה מעות צדקה מכל בית בסכום כולל של ארגרון לפחות - אין גבאי הצדקה נזקקים לו. אבל אם העני גבה מעות צדקה מכל בית בסכום כולל פחות מארגרון - גבאי הצדקה נזקקים לו, כדי שיהיה לו סכום המספיק לו לצרכיו)**.**


ארגרון לא היה מטבע בעל ערך מועט. מזון ארבע עשרה סעודות לשבוע הוא שבעה כיכרות לחם הנקנים בפונדיון. ארגרון היה שווה לחמישה עד שישה כיכרות לחם הנקנים בפונדיון. רבי יונה קבע שעני המסבב על הפתחים זקוק לעזרה מקופת הצדקה אם קיבץ פחות מארגרון. בימי רבי יונה היה המצב הכלכלי חמור, ועני המסבב על הפתחים לא היה מקבץ מטבעות נחושת בסכום השווה לארגרון ולא היה לו מזון המספיק לשבוע, ולכן רבי יונה קבע שעני שקיבץ פחות מארגרון נותנים לו סיוע מסוים מהקופה (על פי "Roman Palestine 200-400: Money and Prices", עמודים 154-161).

ב**תוספתא פאה** ד,ח שנו: אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע. לן - נותנים לו פרנסת לינה (מצע וכסת), שמן וקטנית. שבת - נותנים לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירים אותו (שהוא עני), אבל בזמן שמכירים אותו אף מכסים אותו (ואין חוששים שמא כבר קיבל כסות מאחרים). היה מסבב על הפתחים - אין נזקקים לו לכל דבר.

ב**ספרי דברים** פסקה קטז נאמר: היה יושב במקום אחד - אתה מצווה לפרנסו. היה מחזר על הפתחים - אי אתה זקוק לו לכל דבר.

ב**בבלי בבא בתרא** ט,א אמרו: תנא: אם היה עני מחזר על הפתחים - אין נזקקים לו.

ההוא עניא דהווה מחזר על הפתחים. אתא לקמיה דרב פפא (לקבל צדקה ממנו, כי היה גבאי צדקה) ולא אזדקק ליה (לא נתן לו מקופת הצדקה). אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא: אי מר לא מזדקק ליה, אחריני נמי לא מזדקקי ליה. לימות (מרעב)?! אמר ליה (רב פפא): והתניא: אם היה עני מחזר על הפתחים - אין נזקקים לו! אמר ליה: אין נזקקים לו למתנה מרובה (כיכר בפונדיון ושאר הדברים המנויים במשנה, כיוון שהוא מחזר על הפתחים ומקבל מכל אדם), אבל נזקקים לו למתנה מועטת.

בבבלי אמרו שנזקקים לעני המחזר על הפתחים לתת לו מתנה מועטת. ובירושלמי אמרו שנזקקים לו אם יש לו פחות מארגרון. ארגרון שבירושלמי אינו מתנה מועטת שבבבלי, שלא כדברי פרשני הירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:5:4)

ומצביעים על סתירה בין שתי משניות: **הכא את אמר:** – כאן אתה אומר (משנה לעיל ח,ה): **אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים** – כשבעלי השדות מחלקים לעניים בגורן מעשר עני, אין נותנים לכל אחד מהעניים פחות מחצי קב חיטים**, וכא את אמר:** – וכאן אתה אומר: **אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע** – כשגבאי הצדקה מחלקים לעני הנודד ממקום למקום מזון לשם צדקה, אין נותנים לו פחות מכיכר לחם הנקנה בפונדיון, בשעה שארבע סאים חיטים, שהן עשרים וארבעה קבים, נמכרות בסלע, שהוא ארבעים ושמונה פונדיונות**?!** – מדוע המשנה כאן המדברת בכיכר לחם ציינה את מחיר החיטים, בעוד שהמשנה לעיל המדברת בחצי קב חיטים לא ציינה את מחיר החיטים? מדוע יש הבדל בין שתי המשניות? (אין מתרצים את הסתירה)


**רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: צא מהן שליש ליציאה** (הוצאה, כסף שהוצא על קניית דבר או עשייתו או עיבודו) – אף על פי שחצי קב חיטים נמכר בפונדיון לפי החשבון של ארבע סאים בסלע, מכל מקום הכיכר הנמכר בפונדיון הוא פחות מחצי קב חיטים, מפני שהנחתום (האופה העוסק בהכנת הפת ובאפייתה ובמכירתה) מנכה מהחשבון הזה שליש להוצאות האפייה ולטרחתו בהכנת הפת ובאפייתה, שהרי אי אפשר שימכור כיכר מחצי קב חיטים בפונדיון כפי שנמכרת התבואה, ולפיכך אינו מוכר בפונדיון אלא כיכר משליש קב חיטים**.**

ומספרים: **רבי יוסי בירבי בון מפיק לאילין נחתומיא כהדא דרב הונא** – הרשה לאופים האלה להוציא (לנכות שליש להוצאות האפייה ולטרחתם בהכנת הפת ובאפייתה) כמו זאת (הדעה) של רב הונא**, ובלחוד כהדין שיעורא** – ובלבד כשיעור הזה (רק אם הנחתום אופה ללקוח כשיעור הזה האמור לעיל הוא רשאי לנכות שליש, אבל אם הוא אופה לו שיעור גדול יותר כאחת - אינו מנכה שליש אלא פחות מכך, מפני שההוצאות והטרחה באפיית שיעור גדול כאחת פחותות באופן יחסי מבאפיית שיעור קטן. - המימרה של רב הונא וההיתר של רבי יוסי בירבי בון מובאים בירושלמי עירובין ח,ב. המימרה של רב הונא מקורה בירושלמי עירובין, ונאמרה שם כתירוץ לתמיהה בקשר לדעה במשנה עירובין ח,ב ששיעור עירוב תחומים הוא כיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע, ומשם הועברה המימרה לכאן. לכן המימרה של רב הונא אינה תירוץ לסתירה כאן לעיל, שלא כדברי מפרשי הירושלמי)**.**

ב**בבלי עירובין** פב,ב אמרו: ...אמר רב חסדא: צא מהם (מהחשבון של ארבע סאים בסלע) שליש לחנווני.

...אמר רב חסדא: צא מהם מחצה לחנווני.

קשיא דרב חסדא אדרב חסדא! - לא קשיא; הא (שהחנווני מוציא שליש) - דקא יהיב בעל הבית ציבי (ואין החנווני צריך להוציא הוצאות עבור העצים לאפייה), הא (שהחנווני מוציא מחצה) - דלא יהיב בעל הבית ציבי.

המימרה הראשונה של רב חסדא בבבלי היא כרב הונא רבו בירושלמי. המימרה של רב חסדא בבבלי נאמרה כתירוץ לאותה קושיה כמו בירושלמי עירובין בקשר לדעה במשנה עירובין ח,ב ששיעור עירוב תחומים הוא כיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע.

בירושלמי: נחתום. ובבבלי: חנווני. - יש להעיר, שהחנווני עוסק במכירה בלבד, והוא מוכר גם פת וגם מצרכים אחרים. החנווני מוכר לחם ולאו דווקא אופהו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:5:5)

**רבי בא** (**בר בא**) (שתי מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי) **בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי לא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ראו אותו** – את העני הנודד ממקום למקום, **יוצא מן העיר ונכנס ליה** (צריך לומר: '**לה**', כמו בנוסח רש"ס) – לעיר שוב באותו יום, האם נזקקים לתת לו באותו יום מזון שתי סעודות לאחר שנכנס לעיר שוב, או שמא אין נזקקים לתת לו מחשש שכבר לקח באותו יום לפני שיצא מן העיר**?**

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי לא): **הנותן** – גבאי הצדקה, **נותן** – לעני הזה, שאין חוששים שכבר לקח**, והלוקח** – העני הזה, **יחוש לעצמו** – ידאג מחשש גזל אם כבר לקח, שאין לעני לקחת יותר ממה שראוי לו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:1)

**משנה**
**אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע** – כשגבאי הצדקה של העיר מחלקים מזון לשם צדקה לעני הנודד ממקום למקום ואינו תושב העיר, אין נותנים לו פחות מכיכר לחם הנקנה בפונדיון, בשעה שארבע סאים חיטים, שהן עשרים וארבעה קבים, נמכרות בסלע, שהוא ארבעים ושמונה פונדיונות (כיכר הנקנה בפונדיון שווה בערכו למזון שתי סעודות שהוא מזון ליום אחד. פונדיון = 1/12 דינר. פונדיון הוא מטבע רומאי)**. לן** – אם העני הנודד רוצה ללון במקום הזה, **- נותנין לו פרנסת לינה** – מיטה, כרים וכסתות**. שָׁבַת** – אם העני הנודד רוצה לשהות במקום הזה בשבת, **- נותנין לו מזון שלש סעודות** – שחייב אדם לאוכלן בשבת (והן סעודת ליל השבת ושתי סעודות יום השבת)**.**

**מי שיש לו מזון שתי סעודות** – שהוא מספיק לו ליום אחד**, לא יטול מן התמחוי** (כלי שיש לו בית קיבול לשים בו תבשיל או פירות) – שמחלקים ממנה לעניים בכל יום אוכל לשתי סעודות שיספיק להם ליום אחד**;** מי שיש לו **מזון ארבע עשרה** סעודות – שהוא מספיק לו לשבוע אחד (אחת עשרה סעודות בששת ימי החול, שתי סעודות בכל יום, אחת ביום ואחת בערב, ועוד שלוש סעודות בשבת. סעודת יום שישי בערב נמנית עם סעודות השבת), **- לא יטול מן הקופה** (סל גדול) – שמחלקים ממנה מעות צדקה בכל ערב שבת לעניי העיר בלבד שיספיקו להם למזונותיהם לשבוע אחד**.**

**והקופה נגבית בשנים** – שני גבאי צדקה גובים מעות מכל אחד ואחד מהציבור, **ומתחלקת בשלשה** – שלושה גבאי צדקה מחלקים את המעות לעניים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:2)

**קופה ותמחוי ומינוי פרנסים**
במשנה שנינו: "מי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי; מזון ארבע עשרה - לא יטול מן הקופה. והקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה".

הקופה והתמחוי הם שמות של שני מוסדות קהילתיים לתמיכה בעניים, שנקראים על שמם של הכלים שבהם השתמשו הגבאים לאיסוף התרומות.

מה ההבדלים בין תמחוי ובין קופה? -

מביאים ברייתא: **תמחוי** – קערה גדולה שמחלקים ממנה לעניים אוכל, **- בכל יום** – מחלקים ממנו בכל יום אוכל לשתי סעודות שיספיק להם ליום אחד**, קופה** – סל גדול שמחלקים ממנו לעניים מעות צדקה, **- מערב שבת לערב שבת** – מחלקים ממנו מעות צדקה בכל ערב שבת שיספיקו להם למזונותיהם לשבוע אחד**. תמחוי - לכל אדם** – מחלקים ממנו אוכל לכל העניים הנמצאים בעיר ואפילו לתושבי עיר אחרת**, קופה - אינה אלא לאנשי אותה העיר בלבד** – מחלקים ממנו מעות צדקה לעניים תושבי אותה העיר בלבד**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:3)

**רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: תמחוי - בשלשה** – שלושה גבאי צדקה גובים מאכלים מכל אחד ואחד מהציבור ומחלקים אותם לעניים (שלא כמו קופה שנגבית בשניים ומתחלקת בשלושה)**, שהוא על אתר** (על המקום, מיד) – גבאי הצדקה מחלקים מן התמחוי מיד אחרי הגבייה (בטרם יתקרר האוכל או יתקלקל), וכיוון שהחלוקה צריכה להיות בשלושה (כמו בחלוקה מן הקופה), לכן גם הגבייה צריכה להיות בשלושה, שאם יגבו בשניים, יצטרכו להתעכב ולחפש אחר אדם שלישי לצורך החלוקה ולא יוכלו לחלק מיד אחרי הגבייה, ולכן תיקנו חכמים שתהיה גם הגבייה בשלושה כדי שמיד אחריה תהיה החלוקה באותם שלושה**.**

ב**תוספתא פאה** ד,ט שנו: תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת. תמחוי - לכל אדם, קופה - לעניי אותה העיר.


**רבי חלבו** (אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: אין מעמידין** (ממנים) **פרנסין** (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור ובצדקה) **פחות משלשה** – חייבים למנות לא פחות משלושה פרנסים**.**

ומציעים תמיהה: **אנא** (צריך לומר: '**איתא**', וכן הוא בנוסח רש"ס ובמובאת הירושלמי בתשובות מיימוניות) **חמי!** – בוא [ו]ראה! **דיני ממונות - בשלשה** (משנה סנהדרין א,א) – נידונים על ידי שלושה דיינים**, דיני נפשות - לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאין מעמידים פרנסים פחות משלושה, הואיל וכדיני נפשות הם, שכן בצורכי ציבור ובחלוקת צדקה לעניים יש לפעמים פיקוח נפשות! ומדוע היה צורך לומר את הדברים האלה שנראים מובנים מאליהם? (להלן התלמוד מסביר מדוע בכל זאת היה צורך לומר את הדברים שנראים מיותרים)

ומקשים: **ויהיו עשרים ושלשה!** – הואיל וכדיני נפשות הם, מדוע לא אמרו שאין מעמידים פרנסים פחות מעשרים ושלושה, כמו דיני נפשות שנידונים בעשרים ושלושה דיינים!

ומתרצים: **עד דהוא מצמית לון הוא מסכן** (בנוסח רש"ס ובמובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'מסתכן') – עד שהוא (אחד מהפרנסים) מכנס (אוסף) אותם (את עשרים ושלושה הפרנסים) יחד (כגון לחלוקת צדקה לעני), הוא (העני) מסתכן (הוא בסכנת מוות מרעב. - מן הדין היה צריך עשרים ושלושה פרנסים, אלא פעמים לא היו יכולים להיקבץ עד שהיה העני מסתכן, לכך אמרו שלושה כדיני ממונות)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:4)

**רבי יוסי** (במובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'רבי אסי' - אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אין מעמידין שני אחים פרנסין** – שיפעלו יחד, כפי שאין ממנים שני אחים לדון באותו הרכב של בית דין**.**

ומספרים: **רבי יוסי** (במובאת הירושלמי ב"אור זרוע": 'רבי אסי') **עבר חד מן תרין אחין** – העביר (הדיח מתפקידו) אחד משני אחים (שהיו פרנסים)**. עאל ואמר קומיהון:** – נכנס (לבית הכנסת) ואמר לפניהם (לפני הציבור): **לא** ש**נמצא לאיש** (בכתב יד רומי ובמובאת הירושלמי בתשובות מיימוניות: 'באיש') **פלוני דבר עבירה** (מעשה חטא, מעשה בלתי מוסרי. ויש במשמע גם מעשה ניאוף) – לא העברתי את איש פלוני משום שנמצא בו חטא**, אלא שאין מעמידין שני אחים פרנסין** – כפי שהוא עצמו אמר בשם רבי יוחנן. - הוא אמר כך לפני הציבור כדי שלא יבואו לחשוד שנמצא באותו איש חטא**.**

ב**בבלי בבא בתרא** ח,ב אמרו: תנו רבנן: קופה של צדקה נגבית בשניים ומתחלקת בשלושה. נגבית בשניים - מפני שאין עושים שררה על הציבור (בממון) פחות משניים (משנה שקלים ה,ב), ומתחלקת בשלושה - מפני שהיא כדיני ממונות (שהרי גבאי הצדקה קובעים למי מחלקים ולמי אין מחלקים וכמה מחלקים לכל אחד). תמחוי נגבית בשלושה ומתחלקת בשלושה, מפני שגיבויה וחילוקה שווה (מיד). תמחוי - בכל יום, קופה - מערב שבת לערב שבת. תמחוי - לעניי עולם (לכל עני שבא לעיר, מלבד עניי העיר שגם הם אוכלים מן התמחוי), קופה - לעניי העיר (בלבד).
שררות הוא דלא עבדי (פחות משניים), הא הימוני מהימני (גם יחיד נאמן להיות גבאי). מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחים בקופה.

מהירושלמי כאן משמע שחלוקת הצדקה היא כדיני ממונות, כמו שאמרו בבבלי, ולכן בחלוקת הצדקה אין ממנים שני אחים, מה שאין כן בגביית הצדקה, והמעשה ברבי המובא בבבלי שמינה שני אחים הוא בגבייה ולא בחלוקה (וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").

שני התלמודים שווים: תמחוי נגבה ומתחלק בשלושה, מפני שהגבייה והחלוקה שווה = על אתר (מיד).

ברייתא שלנו (בבבלי) היא כנראה בבלית, שפירשה משנת פאה ח,ז: "קופה נגבית" וכו', והשתמשה במשנת שקלים ה,ב: "ואין עושין שררה" ופירשה אותה על פי רבי בא בר זבדא ורבי הונא בירושלמי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 217).

המשמעות 'מיד' לשורש שו"י שנתגלתה בארמית הארץ ישראלית קיימת אף בלשון התנאים בברייתא במסכת בבא בתרא ח,ב.
שחזורו של מהרי"ן אפשטיין (ב"מבואות לספרות האמוראים", עמוד 217 - ראה לעיל) הוא כתמיד מבריק. אולם, נראה לי שאין לקבלו. הלא משמע 'על אתר' לשורש שו"י ידוע לפי שעה אך ורק מארץ ישראל ולא מבבל. זאת ועוד, מדוע ינסח בעל הברייתא את דברי רבי הונא הבהירים וישנה אותם ללשון קשה ונדיר. לפיכך, נראה לי ההיפך. האמוראים הבבליים שימרו את הלשון הבלתי שכיח של הברייתא ורבי הונא תרגם 'שווה' למונח השכיח 'על אתר'. דווקא בבבלי נשתמרה המילה של לשון חכמים של התנאים הארץ ישראלים, ובירושלמי שימרו רק את הפירוש האמוראי-בבלי ("ללקסיקון התלמודי", "מחקרים בלשון העברית ובספרות התלמודית", עמודים 35-37).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:5)

ומספרים עוד: **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **עאל** – נכנס (בא) **לכפרה** (פרבר של טבריה)**, בעא מוקמה לון פרנסין ולא קבלין** (צריך לומר: '**קבלון**', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי שקלים) **עליהון** – רצה להעמיד (למנות) להם (לאנשי כפרה) פרנסים ולא קיבלו עליהם (אלה שרצה למנותם לא הסכימו להיות פרנסים, משום שלא ראו שיש חשיבות בדבר, וחששו מפני הטרחה שיש בכך)**. עאל ואמר קומיהון:** – נכנס ואמר לפניהם: **בן בבי על הפקיע** (משנה שקלים ה,א) – בין הממונים על כמה דברים במקדש המנויים במשנה שם נחשב גם בן בבי הממונה על הפקיע (על הכנת הפתילות למנורת המקדש, שהיו נעשות מפקעת צמר או פשתן לפני טווייתה לחוט)**. ומה אם זה** – בן בבי, **שנתמנה** (מֻנָּה, הוטל עליו תפקיד) **על הפתילה** (בכתב יד רומי ובמקבילה בירושלמי שקלים: 'הפתילות') **- זכה להימנות** (להיחשב) **עם גדולי הדור** (החשובים בבני הדור) – עם הממונים שהיו במקדש**, אתם** – שנתמניתם פרנסים, **שאתם מתמנין** (ממונים) **על חיי נפשות** (הצרכים הגופניים ההכרחיים לאדם לשמירה על חייו) – של הציבור, **- לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאתם תזכו להימנות עם גדולי הדור. - רבי יוסי הבהיר להם את חשיבות התפקיד ("מתמנים על חיי נפשות") ואת הכבוד הצפון למי שימלא אותו ("זכה להימנות עם גדולי הדור"). כך עודד אותם רבי יוסי לקבל עליהם להיות פרנסים (סיפור זה מובא בירושלמי שקלים ה,א).


ומספרים עוד: **רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**, כד הוה מקים פרנסין הוה מטעין לון אוריתא** – כאשר היה מעמיד (מְמַנֶּה) פרנסים, היה מטעין להם (גורם להם להגביה) את התורה (ספר התורה)**. לומר** (הכוונה היא) **שכל שררה שניתנה - מתורה** (בכתב יד רומי: 'מן התורה') **ניתנה** – כל מינוי על הציבור שניתן לאדם ניתן לו מכוח התורה. רבי חגיי היה מעמיס על הממונה החדש את ספר התורה כדי להמחיש מהו מקור כוחה של כל שררה, **-** שכתוב (במעלות החוכמה): **"בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ"** (משלי ח,טו)**, "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ"** (משלי ח,טז) – בעזרת החוכמה מלכים ושרים ישלטו, שהחוכמה היא מכשיר בידי המלכים והשרים לנהל את ענייני המלוכה. ויש לדרוש את הכתוב על חוכמת התורה, שכל שררה על הציבור היא מכוח התורה (השררה באה לידי ביטוי ברשות הנתונה לפרנסים לאכוף את גביית המיסים העירוניים מהתושבים)**.**

ומספרים עוד: **רבי חייא בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מקים ארכונין** – היה מעמיד (מְמַנֶּה) ארכונים (מושלים או בעלי תפקידים בכירים בקהילה (מקור המילה 'ארכון' ביוונית)). - רבי חייא בר בא היה מעמיד ממונים על הציבור מכוחה של התורה שבידו, ודרש כך מהכתוב שלעיל: "בי מלכים ימלוכו", "בי שרים ישורו", וכמו שנאמר בספרי במדבר פסקה קיט: "היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מי גדול? הממליך או המולך? הווי אומר: הממליך. העושה שרים או העושה שררה? הווי אומר: העושה שרים. כל עצמם של שני כתרים הללו אין באים אלא מכוחה של התורה, וכן הוא אומר: 'בי מלכים ימלוכו' וגו', 'בי שרים ישורו' וגו' (משלי ח,טו-טז)"**.**

אינו רגיל התואר ארכון ליהודי בארץ ישראל, ובכל הסוגיה הזאת משתמש התלמוד בתואר פרנס. אנו מוצאים את רבי חייא בר אבא באסיה הקטנה, ברומי ועוד. וכנראה נסע לשם בשליחות הנשיא, שכתב לו טופס של ייפוי כוח לשליח הנשיא (ירושלמי חגיגה א,ח). יש לשער כי הירושלמי מעיר כאן שרבי חייא בר אבא היה מקים ארכונים בהיותו בחוץ לארץ בתור שליח הנשיא ("מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 174).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:6)

ומספרים עוד: **רבי ליעזר** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: 'רבי **אלעזר**'. - אמורא בדור השני) **הוה פרנס** – היה פרנס (גבאי עניים)**. חד זמן נחית** (בכתב יד רומי: 'אתא') **לבייתיה** – פעם אחת ירד (בא, חזר) לביתו**, אמר לון:** – אמר להם (לבני ביתו): **מאי** (צריך לומר: '**מה**', כמו בכתב יד רומי) **עבד**(**י**)**תון?** – מה עשיתם (לצורך עניים בזמן היעדרותי)? **אמרון ליה:** – אמרו לו: **אתא** (צריך לומר: '**אתת**', כמו בנוסח רש"ס) **חד** (צריך לומר: '**חדא**', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) **סיעא ואכלון ושתון וצלון עלך** – באה (לבית) סיעה (חבורה, קבוצה) אחת (של עניים) ואכלו ושתו והתפללו עליך (לברך אותך על הטובה שעשית להם)**. אמר לון:** – אמר להם (לבני ביתו): **ליכא** (מילה זו היא לשון בבלי, וצריך לומר: '**לית כא**') **אגר טב** – אין כאן שכר טוב**. נחת זמן תיניין** – ירד (חזר לביתו) פעם שנייה**, אמר לון:** – אמר להם (לבני ביתו): **מאי** (צריך לומר: '**מה**', כמו בכתב יד רומי) **עבד**(**י**)**תון?** – מה עשיתם? **אמרו**ן **ליה:** – אמרו לו: **אתא חד** (צריך לומר: '**אתת חדא**', כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס) **סיעא חורי ואכלון ושתון ואקלונך** – באה (לבית) סיעה (חבורה, קבוצה) אחת ואכלו ושתו וביזו אותך**. אמר לון:** – אמר להם (לבני ביתו): **כדון איכא** (מילה זו היא לשון בבלי, וצריך לומר: '**אית כא**') **אגר טב** – עכשיו יש כאן שכר טוב (עכשיו אקבל שכר גדול יותר מן השמים, שכשאנשים מבזים אותי אין לי כל הנאה מהטובה שעשיתי להם. - מאמריו של רבי אלעזר במקומות אחרים מלמדים שהיה מחשיב מאוד את עשיית הצדקה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:7)

ומספרים עוד: **רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **בעון ממניתיה פרנס** – רצו למנות אותו פרנס**. אמר לון:** – אמר להם (רבי עקיבה לממנים): **נמלך גו בייתיה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**בייתי**') – אִמָּלֵךְ בתוך ביתי (אתייעץ תחילה עם בני ביתי האם אקבל עליי את התפקיד)**. הלכון בתריה** – הלכו אחריו (אחרי רבי עקיבה לביתו, לשמוע כיצד הוא נמלך בתוך ביתו)**, שמעון קליה דיימר** (צריך לומר: '**דו אמר**') – שמעו את קולו שהוא אומר (לבני ביתו, שיעצו לו שלא יקבל עליו את התפקיד שמא יבזו אותו עניים שירגישו מקופחים)**: על מנת מתקל** (צריך לומר: '**מתקלה**') – (אני מקבל עליי את התפקיד) כדי להיות מזולזל**, על מנת מבזייה** (צריך לומר: '**מתבזייה**') – כדי להיות מבוזה (מפני שאקבל שכר גדול יותר אם יזלזלו בכבודי ויבזו אותי. - בירושלמי לעיל ד,ט נזכר שרבי עקיבה היה פרנס)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:6:8)

**כסות לעניים והשתתפות בהוצאות צורכי העיר**
מציעים מחלוקת אמוראים: **רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **אמר: איתפלגון** – נחלקו **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ורבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **מדקדקין** (מקפידים) **בכסות** (בגד, לבוש) **ואין מדקדקין בחיי נפשות** (הצרכים הגופניים ההכרחיים לאדם לשמירה על חייו) – כשעני מבקש נדבת בגד מקופת הציבור, גבאי הצדקה מקפידים לבדוק אותו האם הוא נצרך לכך ואינו רמאי, אבל עני המבקש אוכל נותנים לו מיד ואין מקפידים לבדוק אותו, כי יש סכנה להשהות הספקת אוכל**. וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אף בכסות אין מדקדקין, מפני בריתו של אברהם אבינו** – כדי שלא יתגלה סימן ברית המילה של העני המהלך עירום, שיש בכך ביזיון גדול; או שאין כבודו של בן ברית (יהודי המקיים את ברית המילה) ללבוש בגדים קרועים אפילו זמן קצר ביותר (**פירוש אחר:** בבבלי כתובות ח,ב סיפרו, שמתורגמנו של רבי שמעון בן לקיש אמר ברכות אבלים בבית האבל, ובברכה כנגד מנחמי אבלים אמר: "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה ה' משלם הגמול". הרי שהגומלים חסדים נחשבים מחזיקים בבריתו של אברהם אבינו שהיה גומל חסדים ומאכיל ומלביש לעניים, ויש לכך סמך בכתוב על אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח,יט). לפי זה, "מפני בריתו של אברהם אבינו" פירושו, שמפני גמילות חסדים שעשה אברהם וציווה את בניו לעשות אותה, אין מדקדקים אף בכסות)**.**


ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על מאן דאמר:** – המשנה (המקור התנאי) חלוקה על מי שאומר: **אף בכסות אין מדקדקין!** (המקור התנאי שממנו מקשים חסר כאן, אך מסתבר שהמקור נשמט מחמת טעות סופרים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 476, הערה 716). - בנוסח רש"ס נוסף 'דתני...'. לפי רש"ס הכוונה היא לברייתא המובאת בבבלי שנאמר בה במפורש שבכסות מדקדקים. - ונראה שהברייתא שנשמטה כאן היא הברייתא המובאת בטעות להלן, וכך צריך להוסיף כאן: **[דתני:** – ששונה [התנא]: **אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן - נותנין לו פרנסת לינה, שמן וקטנית. שבת - נותנין לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק.** **במה דברים אמורים** – שגבאי הצדקה נותנים מזונות לעני המבקש ואין מדקדקים בהם לבדוק אותו**? בזמן שאין מכירין אותו** – את העני. אבל אין נותנים כסות לעני המבקש אלא אם מדקדקים בה לבדוק אותו**, אבל בזמן שמכירין אותו** – את העני, **- אף מכסין אותו** – נותנים לעני גם כסות ואין מדקדקים בה**]** – לפי הברייתא הזו, החובה לספק מזון היא כלפי כל העניים, ואילו לבוש ניתן

רק לעניים מוכרים, שכשמספקים לבוש יש צורך בבדיקה ואין נותנים לכל אחד. הרי שבכסות יש צורך בבדיקה, והדברים קשים על האמורא שטוען שאין לבדוק. - הברייתא הזו שנויה בתוספתא. חלקה הראשון של הברייתא שהוספנו מן התוספתא הוא פסקה מן המשנה כאן, והברייתא הוסיפה בו על המשנה כמה מילים. - הגר"א הגיה כמו שהיגהנו).

ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: **פתר ליה** (לַהּ (לשון נקבה), וכן הוא בנוסח רש"ס)**:** – פותר אותה (את הברייתא): **לפי כבודו** – יש להעמיד את הברייתא, שלפיה יש צורך לבדוק בלבוש, במקרה שמספקים לעני בגדים לפי כבודו (על פי מעמדו הקודם של העני לפני שירד מנכסיו ונעשה עני), שכיוון שנותנים לו בגדים יקרים יותר ממה שנותנים לעני סתם, צריך לבדוק אותו, אבל במקרה שמספקים לעני בגדים פשוטים כדי לכסות את מערומיו אין צורך לבדוק**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: **(במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירין אותו, אבל בזמן שמכירין אותו - אף מכסין אותו.)** (ברייתא זו נשמטה לעיל והובאה כאן בטעות) **והכל לפי כבודו** – נותנים לעני מזונות וכסות לפי כבודו, שאם הוא מכובד, נותנים לו יותר ממה שנותנים לעני אחר. - הרי שבמקרה שרוצים לתת לעני כסות לפי כבודו, מדקדקים בה לבדוק אותו אם אין מכירים אותו, אבל במקרה שרוצים לתת לו כסות כדי לכסות את מערומיו אין מדקדקים בה לבדוק אותו אם אין מכירים אותו (הברייתא הזו "והכל לפי כבודו" אינה מן התוספתא, שלא כמו הברייתא שלפני כן, וזה מוכיח שיש כאן שתי ברייתות נפרדות, וכפי שהיגהנו. ברם הברייתא הזו מוסבת על הברייתא שלפני כן)**.**


ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: **והתני:** – והרי [התנא] שונה: **למזונות - שלשים יום** – גבאי הצדקה נותנים מזונות לעני המבקש רק אם שהה בעיר חודש אחד, מפני שצריך לבדוק אותו בזמן הזה**, לכסות - ששה חדשים** – נותנים כסות לעני המבקש רק אם שהה בעיר חצי שנה**!** – ואם מדקדקים במזונות לפי ברייתא זו, הרי שמדקדקים בכסות לפי ברייתא זו אף לכיסוי מערומיו של העני ולא רק לפי כבודו, שלא כמו שתירצו לעיל!

ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: **פתר לַהּ:** – פותר אותה (את הברייתא): **ליטול** (צריך לומר: '**ליתן**', כנוסח רש"ס ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 216 ועמוד 282), וכן מוכח מהתירוץ להלן) – יש להעמיד את הברייתא בנתינה של השוהים בעיר בשביל מזונות וכסות לעניים, ולא בנטילה של מזונות וכסות על ידי העניים מגבאי הצדקה, שאין השוהה בעיר חייב להשתתף עם בני העיר בתשלום בשביל מזונות לעניים אלא אם שהה שלושים יום, ואינו חייב להשתתף בתשלום בשביל כסות לעניים אלא אם שהה שישה חודשים**.**


ומציעים קושיה ממקור תנאי על האמור לפני כן: **והתני:** – והרי [התנא] שונה (בסוף הברייתא שלעיל): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'למזונות - שלשים יום'. - אינו בכתב יד רומי, ואשגרה היא מלעיל ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 216 ועמוד 282)) **לפסין** – מיסי קרקע (מקור המילה ביוונית ובלטינית), **ולצדקות - שנים עשר חודש** – ויש לפרש "צדקות" - תשלום בשביל מזונות וכסות לעניים, שאין השוהה בעיר חייב להשתתף עם בני העיר בתשלום בשביל מזונות וכסות לעניים אלא אם שהה שנים עשר חודשים**.** ומציעים דיוק במקור תנאי כדי להבהיר את היסוד לקושיה: **הא קדמייתא** – אבל הראשונה (ראש הברייתא, ההלכה הראשונה בברייתא: "למזונות - שלושים יום, לכסות - שישה חודשים". - "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1256, הערות 9 ו-11: אולי הפירוש כאן: הברייתא הקודמת) **- ליטול** – יש להעמיד את ראש הברייתא בנטילה של מזונות וכסות על ידי העניים מגבאי הצדקה, ואין להעמיד בנתינה של השוהים בעיר בשביל מזונות וכסות לעניים, שאם כן, יש סתירה בין ראש הברייתא וסופה**!** – הרי שהקושיה ממקור זה שהקשו לעיל חוזרת!

ומתרצים את הקושיה: **עוד היא ליתן** – יש להעמיד גם את ראש הברייתא, ולא רק את סופה, בנתינה של השוהים בעיר בשביל צורכי העיר, ומכל מקום אין סתירה בין ראש הברייתא וסופה**. מהו** – מה פירוש **לפסין ולצדקות שנים עשר חודש? בשכר** (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: '**לשכר**') **סופרים** (מלמדי מקרא לתינוקות) **ומַשנים** (מלמדי משנה) – היושב בעיר שנים עשר חודש לפחות נחשב כאחד מבני העיר וגובים ממנו מס לשכר המלמדים מקרא ומשנה לילדי העיר. - ההסבר מתייחס כאן למילה 'צדקות' בלבד, ולפיו אין פירושה של מילה זו מזונות וכסות, ולכן אין סתירה בין ראש הברייתא וסופה**.**

נראה שהירושלמי כאן מפרש את המילה "צדקות" - 'שכר סופרים ומשנים' על פי המילה 'סדק' בארמית תדמורית, שמקורה במילה היוונית 'סינדיקוס' שפירושה: מגן, מליץ. הסינדיקוס היה פרקליט שייצג את העיר בעניינים משפטיים וטיפל בעניינים המשפטיים של העיר. לפי המסופר בירושלמי חגיגה א,ז, הסופרים והמשנים של העיר הם הם שומרי העיר האמיתיים. כיוון שהסופרים והמשנים של העיר הם המגנים של העיר, לכן יש קשר בין המילה "צדקות" ובין המילים 'סדק' ו'סינדיקוס' (על קשר זה רמז ב"ספרות למבואות האמוראים", עמוד 216, הערה 73).

**כסות לעניים**
ב**תוספתא פאה** ד,ח שנו: אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום מכיכר בפונדיון, מארבע סאים בסלע. לן - נותנים לו פרנסת לינה (מצע וכסת), שמן וקטנית. שבת - נותנים לו מזון שלוש סעודות, שמן וקטנית דג וירק. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירים אותו (שהוא עני), אבל בזמן שמכירים אותו - אף מכסים אותו (ואין חוששים שמא כבר קיבל כסות מאחרים).

ב**ויקרא רבה** לד,יד נאמר: "כי תראה ערום וכיסיתו" (ישעיהו נח,ז) - רבי אבא בר זבדא (מוסר מחלוקת אמוראים): רב ורבי יוחנן. חד אמר: מדקדקים בכסות ואין מדקדקים בחיי נפש, וחרנה אמר: אף בכסות אין מדקדקים מפני בריתו של אברהם אבינו.

במקבילה המדרשית לירושלמי כאן שבויקרא רבה המונח 'איתפלגון' חסר.

ב**בבלי בבא בתרא** ט,א אמרו: אמר רב הונא: בודקים למזונות ואין בודקים לכסות. אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אי בעית אימא: סברא - האי (קרוע הבגד) מיבזי (בבגדים קרועים) והאי (הרעב) לא מיבזי; אי בעית אימא: קרא - הכא (לעניין מזונות) כתיב: "הלא פרוש לרעב לחמך" (ישעיהו נח,ז) - 'פרוש' כתיב, פרוש (חקור ובדוק) והדר הב ליה, והתם (לעניין כסות) כתיב: "כי תראה ערום וכיסיתו" (שם) - לאלתר (כסהו מיד).
ורב יהודה אמר: בודקים לכסות ואין בודקים למזונות. אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא. אי בעית אימא: סברא - האי (הרעב) מצטער והאי (קרוע הבגד) לא מצטער; אי בעית אימא: קרא - הכא כתיב: "הלא פרוש לרעב לחמך" - פרוס (לפי הקרי ולא לפי הכתיב) והב ליה לאלתר, והתם כתיב: "כי תראה ערום וכיסיתו" - לכשתראה (כשתבדוק ותראה שמגיע לו).
תניא כוותיה דרב יהודה: (עני) האומר: "כסוני (בבגדים)" - בודקים אחריו, "פרנסוני" - אין בודקים אחריו.

בירושלמי אין דעה כרב הונא, ובבבלי אין דעה שאין בודקים לא למזונות ולא לכסות.
נראה שרב יהודה כרב בירושלמי, ורבי יוחנן בירושלמי שלא כאחד מהאמוראים בבבלי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 220).

**השתתפות בהוצאות צורכי העיר**
ב**תוספתא פאה** ד,ט שנו: אם שהה שם שלושים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה, לכסות - שישה חודשים, לפסי העיר - שנים עשר חודש.

ב**ירושלמי בבא בתרא** א,ה אמרו: תני: שהא שם שלשים יום - הרי הוא כאנשי העיר לקופה, לכסות - ששה חדשים, לפסים (מיסי קרקע (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) ולזימיות (קנסות כספיים שהוטלו כעונש (מקור המילה ביוונית)) - שנים עשר חודש.
ובתר כל הלין מילין / אילין מילייה אתמר (ואחרי כל הדברים האלה אתה אומר): לפסים ולזימיות - שנים עשר חודש?! (בתמיהה. אחרי הדברים הללו שכולם כוונתם לקבל, אתה אומר 'לפסים ולזימיות' שכוונתם לתת לפסים ולזימיות?!)
אמר רבי יוסי בירבי בון: לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן ('לפסים' שנשנו כאן כוונתם לחיטי הפסח, ולחיטי הפסח צריך לשהות בעיר שנים עשר חודש בין לקבל ובין ליתן, ו'זימיות' הן באשגרה, שהרי בכל מקום נשנו עם פסים).

נוסח הברייתא בירושלמי בבא בתרא כמו בתוספתא. נוסח הברייתא בירושלמי כאן שונה מנוסח הברייתא בירושלמי בבא בתרא: 'למזונות' במקום 'לקופה', 'לצדקות' במקום 'לזימיות'. גם פירושי הברייתא שונים: לפי הירושלמי בבא בתרא כוונת ראש הברייתא 'ליטול' וסופה 'בין לישא (ליטול) בין ליתן', ואילו לפי הירושלמי כאן כוונת ראש הברייתא וגם סופה 'ליתן', כמו כוונת הברייתא בתוספתא.

ב**בבלי בבא בתרא** ח,א אמרו: (השוהה בעיר) שלושים יום - (נותן) לתמחוי / לקופה, שלושה חודשים - לקופה / לתמחוי, שישה - לכסות, תשעה - לקבורה (של עניים), שנים עשר חודש - לפסי העיר.

גם בבבלי פירוש הברייתא: 'ליתן'.

**שכר סופרים ומשנים**
בארץ ישראל בולטת המסגרת העירונית, שראתה כחובת הכלל וכעין מס עירוני את התשלום ל"שכר סופרים ומשנים" (ירושלמי פאה). רבי שמעון בן יוחי אומר, כנראה בעקבות מרד בר כוכבא: "אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים" (ירושלמי חגיגה א,ז) ("יהודי בבל בתקופת התלמוד", עמוד 107).
התשלום בעבור מלמדי התינוקות התחלק בין כל תושבי העיר, ולא רק בין אלה שכבר נהנים משירותיו של המלמד ("חינוך קטנים בתקופת התלמוד - מסורת ומציאות", "חינוך והיסטוריה", עמוד 73).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:1)

**משנה**
**מי שיש לו מאתים זוז** – דינר, **- לא יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני. היו לו מאתים חסר דינר** – מאה תשעים ותשעה זוז (מקור המילה 'דינר' ביוונית ובלטינית, והוא מטבע כסף רומאי)**, אפילו אלף** – בני אדם, **נותנין לו כאחת** – בשעה אחת, ולאחר שנתנו לו הראשונים, יש לו מאתיים זוז, **- הרי זה יטול** – מותר לו לקחת**.**

**היו** – נכסיו ששווים מאתיים זוז, **ממושכנין בכתובת אשתו** – שכתב לאשתו שאם יגרשנה או ימות תגבה את כתובתה מנכסיו, **או לבעל חובו** – שלווה ממנו, ואם לא ישלם למלווה את חובו יגבה את החוב מנכסיו, **- הרי זה יטול** – שהואיל ונכסיו ממושכנים, הרי הוא נחשב כעני**.**

**אין מחייבין אותו** – את העני, **למכור את ביתו ואת כלי תשמישו** – כדי שיהיו לו מאתיים זוז ולא ייטול מתנות עניים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:2)

**תלמוד**
**נתינת מעשר לעני וסיפוק מחסורו לפי מעמדו**
במשנה שנינו: "מי שיש לו מאתים זוז - לא יטול לקט, שכחה ופיאה ומעשר עני".

מספרים: **חד תלמיד מן דרבי** – תלמיד אחד משל רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי), **היו לו מאתים** זוז **חסר דינר** – והיה מותר לו לקחת מתנות עניים**, והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני**ן **מעשר מסכינין** – והיה רבי למוד (רגיל) לזכות עימו (לתת לו צדקה) אחת לשלוש שנים מעשר עניים (שניתן לעניים כל שלוש שנים כשמגיעה שנת מעשר העני)**.** (במקבילה בירושלמי סוטה נוסף 'חד זמן' - פעם אחת) **עבדון ביה תלמידוי עינא** (במקבילה ובכתב יד רומי: 'עין') **בישא ומלון ליה** – עשו לו (לתלמיד העני) תלמידיו (של רבי) עין רעה (מתוך קנאה שקינאו בו) ומילאו לו (את הסכום של מאתיים זוז, שנתנו לו את הדינר החסר, כדי שיהיה אסור לו לקחת מתנות עניים)**. אתא בעא מזכי עימיה** – בא (רבי) ורצה לזכות עימו (לתת לו צדקה) (במקבילה נוסף 'היך מה דהוה יליף' - כמו שהיה רגיל)**. אמר ליה:** – אמר לו (התלמיד העני): **רבי, אית לי שיעורא** – יש לי השיעור (הסכום של מאתיים זוז, ואסור לי לקחת מתנות עניים)**. אמר** (בכתב יד רומי נוסף 'רבי') – על התלמיד העני, כשנודע לו הדבר שעשו תלמידיו**: זה** – התלמיד העני, **מכת** (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס ובמקבילה בכתב יד רומי: '**מַכּוֹת**', ו"נגעו' להלן בלשון רבים מוכיח כן) **פרושים נגעו בו** – מכותיהם של אנשים (הכוונה לתלמידיו של רבי) שמשתמשים בידיעותיהם בתורה כדי להזיק לאחרים פגעו בתלמיד העני**. רמז לתלמידוי ואעלוניה לקפילין וחסרוניה חד קרט** – רמז (רבי) לתלמידיו והכניסו אותו (לקחו את התלמיד העני) למסבאת יין (מקור המילה 'קפילין' ביוונית) וחיסרו אותו (גרמו לו להוציא) קרט אחד (מטבע קטן של רבע שקל שהוציא התלמיד העני עבור היין שמזגו לו שם, ושוב לא היו לו מאתיים זוז)**, וזכה עימיה היך מה דהוה יליף** – וזכה עימו (נתן לו רבי צדקה) כמו שהיה למוד (רגיל. - הסיפור מובא בירושלמי סוטה ג,ד על המשנה שם: "הוא (רבי יהושע) היה אומר: חסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה ומכות פרושים - הרי אלו מכלי עולם". שם הסיפור מובא כהדגמה לדברי רבי יהושע. בירושלמי שם ובמקבילה בבבא בתרא ט,א אמר רבי אלעזר על אישה אלמנה, כשנודע לו שאדם נתן עצה ליורשים היתומים להבריח מזונות מן האלמנה: "זו מכות פרושים נגעו בה", כלשון שאמר רבי על תלמידו העני. - כסגנון כאן יש בשמות רבה ב,א: "ריחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות")**.**

**זכי עימיה**
ב**ויקרא רבה** לד,ה נאמר: אמר רבי אחא: "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קוהלת ז,יד) - אם באת רעה לחברך (אם ירד ממעמדו), הווי מסתכל היאך לזכות עימו ולפרנסו (עליך למצוא דרך כיצד לקיים בו מצוות צדקה), כדי שתקבל מתן שכרו. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" (שם) - עניים ועשירים, כדי שיהיו זוכים אלו עם אלו ויהיו מזכים אלו את אלו (שהעשירים זוכים על ידי הצדקה שעושים עם העניים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:3)

ומביאים ברייתא: **משפחת אנטבילא** – שהיתה ענייה, **היתה בירושלם, והיתה מתייחסת של** (צריך לומר: '**על**' ("תוספתא כפשוטה"). ובכתב יד רומי: 'משל') **ארנן היבוסי** – שממנו קנה דוד המלך את המקום שבו בנה את המזבח בירושלים (שמואל א פרק כד ודברי הימים א פרק כא)**. פעם אחת פסקו להן חכמים שש מאות כיכרי זהב שלא להוציאן חוץ לירושלם** – חכמים קבעו להם סכום גדול מאוד מכספי מעשר עני לפרנסתם, בתנאי שלא יוציאו את הכספים הללו חוץ לירושלים**;** ומוסיפים על הברייתא: **דהוון דרשין** – שהיו (החכמים שהתנו עימהם את התנאי הזה) דורשים**: "**וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר **בִּשְׁעָרֶיךָ** וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ**"** (דברים יד,כט) – המעשר שמפרישים אחת לשלוש שנים מיועד לעניים, והם רשאים לאכול אותו בכל מקום (מעשר זה נקרא מעשר עני); **"**וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ **בִשְׁעָרֶיךָ** וְשָׂבֵעוּ**"** (דברים כו,יב) – המעשר של השנה השלישית (והשישית) מיועד לעניים לאכילה בכל ערי הארץ, **- לרבות ירושלם** – החכמים דרשו מהכתובים הללו שאסור להוציא מעשר עני מארץ ישראל לחוץ לארץ ולצרוך אותו מחוץ לגבולות הארץ, וכן דרשו שאסור להוציא מעשר עני מירושלים לחוץ לעיר. ולכן נתנו החכמים מעשר עני שהיה בירושלים לבני אותה משפחה ענייה שהיתה בעיר בתנאי שלא יוציאו אותו חוץ לעיר**.**

ב**ספרי דברים** פסקה קי ופסקה שג נאמר: "בשעריך" - מלמד שאין מוציאים אותו (את מעשר העני) מן הארץ לחוצה לארץ. אמרו: משפחת בית נבלטה היתה בירושלם ונתנו להם שש מאות כיכרי זהב / כסף ולא רצו להוציאם חוץ לירושלם.

ב**תוספתא** פאה ד,יא שנו: אמרו: משפחת בית נבלטה היתה בירושלם והיתה מתייחסת עם בני ארנן היבוסי. העלו להם חכמים שלוש / שש מאות שקלי זהב ולא רצו להוציאם חוץ מירושלם.

יש הבדלים בין המקורות בשם המשפחה ובסכום שנתנו להם.
שש מאות שקלי זהב שנתנו לפי אחד המקורות הוא גם הסכום ששילם דוד לארנן על פי דברי הימים א.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:4)

ומציעים ברייתא: **והתני** (צריך לומר: '**תני**' ("שערי תורת ארץ ישראל"). - 'והא' בצורה 'והתני' בא באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 160, הערה 74))**:** – שונה [התנא]: **מעשה בהלל הזקן שלקח** (קנה) **לעני בן טובים** (אדם ממשפחה טובה והגונה) – ממשפחה עשירה שירדה מנכסיה, **סוס אחד להתעמל** (לטרוח הרבה, להתאמץ) **בו** – להתייגע ברכיבה על הסוס להנאתו (בכתב יד רומי: 'שלקח לבן טובים אחד סוס להתעמל בו'), **ועבד לשמשו** (לשרת אותו) – את העני, שהיה רגיל בכך**. שוב** (עוד) **מעשה באנשי הגליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא** (משקל רומי קדום - 320-360 גרם) **בשר צ**י**פ**ו**רים** – ליטרא בשר בליטרא של ציפורי (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ליט' צפרים' והשלים בין השורות את המילה 'בשר'. - הנוסח העיקרי הוא כבתוספתא: 'ליטרא בשר בציפורי' - בליטרא של ציפורי ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 392, הערה 16). - 'צפרים' = ציפורין - העיר ציפורי בגליל התחתון), **בכל יום.**

ותמהים: **ואיפשר כן?!** (בתמיהה) – ואפשר כך?! (איך אפשר לאיש אחד לאכול ליטרא בשר בכל יום, שזו כמות גדולה ביותר?)

ומתרצים: **אלא דִלָא** (=דאי לא) **הוה אכל עם חורנין (עם חורנין) לא הוה אכל** – שאם לא היה אוכל עם אחרים - לא היה אוכל (שכשהיה עשיר היה רגיל לאכול תמיד עם אנשים רבים, ולכן משנעשה עני נתנו לו כמות גדולה ביותר עבורו ועבור האחרים שאכל עימהם. ולמדים כך מן הכתוב במצוות הלוואה לעני: "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו,ח), שמצווה לתת לעני אפילו דברים שאינם חסרים אלא לו, ולאחרים הם נראים כמותרות, אם היה רגיל בהם) (במסירה שלפנינו מחק מגיה את חמש המילים האחרונות. וטעה המוחק, ולא היה צריך למחוק אלא את המילים הכפולות 'עם חורנין' ("תוספתא כפשוטה"))**.**

ב**ספרי דברים** פסקה קטז נאמר: "די מחסורו" - אין אתה מצווה לעשרו. "אשר יחסר לו" - אפילו סוס ואפילו עבד. מעשה בהלל הזקן שנתן לעני בן טובים אחד סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה בגליל העליון שהיו מעלים לאדם ליטרא בשר של ציפורי (בליטרא של ציפורי) בכל יום.

ב**תוספתא פאה** ד,י שנו: ..."די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו,ח) - אפילו עבד, אפילו סוס... מעשה בהלל הזקן שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל שהיו מעלים לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי (בליטרא של ציפורי) בכל יום.

ב**בבלי כתובות** סז,ב אמרו: תנו רבנן: "אשר יחסר לו" - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו, על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ (הלל עצמו) לפניו שלשה מילין.
תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום.
ליטרא בשר מאי רבותא? (הרי אין זו נתינה מרובה כל כך שצריך לספר עליה!) - אמר רב הונא: ליטרא מוח של עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר (קנו לו בשר במחיר ליטרא כסף).

המצב הכלכלי בארץ ישראל ובבבל היה שונה לגמרי. בבבלי מסופר על אנשי הגליל העליון שהאכילו לעני ליטרא בשר בכל יום. שאל הבבלי: 'ליטרא בשר מאי רבותא?'. אותו המעשה מסופר בירושלמי, ושם שאלו: ליטרא בכל יום, איך אפשר דבר כזה? לא יכלו לתאר שנותנים לאדם ליטרא בשר בכל יום. בבבל לא ראו בזה שום חידוש ("כך היה וכך יהיה - יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" יז, עמוד 8).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:5)

**כלי תשמישו של עני ונכסיו הממושכנים**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: '**היה**') – העני, **משתמש בכלי זהב** – לפני שירד מנכסיו ונעשה עני, **- נותנין לו כלי כסף** – ששווים פחות מכלי זהב, אבל לא נותנים לו כלי זהב כמו שהיה רגיל להשתמש**,** היה משתמש ב**כלי כסף - נותנין לו כלי נחושת** – ששווים פחות מכלי כסף, אבל לא נותנים לו כלי כסף כמו שהיה רגיל להשתמש**,** היה משתמש ב**כלי נחושת - נותנין לו כלי זכוכית** – ששווים פחות מכלי נחושת, אבל לא נותנים לו כלי זכוכית כמו שהיה רגיל להשתמש**.**

**אמר רבי מנא: כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהן** – נותנים לו כלים ששווים פחות מהכלים שהיה רגיל להשתמש בהם אפילו כלים שהוא משתמש בגופם, כגון כלי אכילה ושתייה, ולא רק כלים שאינו משתמש בגופם, כגון כלי נוי**.**


ומציעים קושיה ממקור תנאי על הברייתא האמורה לפני כן: **והתני:** – והרי [התנא] שונה: **היה משתמש בכלי מילת** (צמר דק ויקר (מקור המילה ביוונית)) – בבגדים יקרים, **- נותנין לו כלי מילת!** – הרי שנותנים לו בגדים כמו שהיה רגיל להשתמש, שלא כדברי הברייתא שלעיל!

ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים: **כאן** – בברייתא השנייה ששנו בה שנותנים לעני כלים כמו הכלים שהיה רגיל להשתמש, **- בגופו** – יש להעמיד במקרה של כלים שהעני משתמש בהם בגופו, כמו בגדים שהוא לובש על גופו**, וכאן** – בברייתא הראשונה ששנו בה שנותנים לעני כלים פחותים מהכלים שהיה רגיל להשתמש, **- בשאינו גופו** – יש להעמיד במקרה של כלים שאין העני משתמש בהם בגופו, כמו כלי אוכל (הירושלמי מבחין בין כלי אוכל לבין בגדים, וההבחנה קשורה לאופן השימוש בכלים אלו ולמגעם עם הגוף. - "בגופיהן" לעיל - בגופם של הכלים, "בגופו" כאן - בגופו של האדם)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:6)

ומספרים: **חד מן אילין דנשייותא איתנחת מן ניכסוי** – אחד מאלה של הנשיאות (מהאנשים של בית הנשיא) ירד מנכסיו (ונעשה עני)**, והוון זכין** (בכתב יד רומי: 'יבין' (=יהבין)) **ליה במאן דחסף** – והיו (גבאי הצדקה) זוכים (נותנים) לו (מזון כצדקה) בכלי חרס (המזון סופק לו בצלחת חרס)**, והוא אכל** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובנוסח רש"ס: '**והוה אכיל**') **ומותיב** – והיה אוכל ומשיב (מחזיר, מקיא את המזון שאכל, שלא היה יכול לסבול לאכול בכלי חרס שלא היה רגיל לאכול בו)**. אמר ליה אסיא:** – אמר לו הרופא (לעני): **עיקר תבשילה לא מן גוא לפסא הוא?!** (בתמיהה) – עיקר התבשיל לא מתוך האילפס הוא?! (וכי אין התבשיל במקורו מבושל באילפס, אף אצל העשירים שאוכלים אותו בכלי זהב או כסף?! - אילפס הוא כלי חרס כמו קדרה, ששוליו רחבים ודפנותיו נמוכים ודקים) - (צריך להוסיף כמו בנוסח רש"ס: '**והוה**') **אכיל מן לפצא** – והיה (העני) אוכל (את המזון שנתנו לו גבאי הצדקה) מן האילפס (ולא היה מקיא עוד את האוכל. - הצד"י ('לפצא') נחלפה במקום הסמ"ך ('לפסא') בגלל הדמיון בהיגויין ("כלי החרס בספרות התלמוד", עמוד יג). - מקור המילה 'לפסא' ביוונית)**.**

לפי הסיפור אין צורך לרדת ברמת כלי האוכל בהדרגה, אלא אפשר לרדת מיד לסוג הפשוט ביותר.

ב**תוספתא פאה** ד,יא שנו: היה משתמש בכלי זהב - מוכרם ומשתמש בכלי כסף, בכלי כסף - מוכרם ומשתמש בכלי נחושת, בכלי נחושת - מוכרם ומשתמש בכלי זכוכית.
ו**שם** ד,י שנו: היה משתמש בכלי מילת - נותנים לו כלי מילת.

בתוספתא פאה ד,יא מדובר בכליו של העני, שהיה עשיר קודם לכן, שהוא עצמו צריך למכור אותם כדי להיות זכאי למתנות עניים ולצדקה מן הקופה, בניגוד למשנה שאמרה שאין לחייב את העני למכור את כליו כדי להיות זכאי לסיוע. ואילו בברייתא שבירושלמי מדובר בכלים שהאוכל מוגש בהם לעני, כפי שמראה גם הסיפור על אחד מאנשי בית הנשיא המופיע מיד בהמשך הסוגיה.

ב**בבלי כתובות** סח,א אמרו: תנן התם: אין מחייבים אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו (משנה פאה ח,ח). - ולא?! והתניא: היה משתמש בכלי זהב - ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף - ישתמש בכלי נחושת! (משמע שמחייבים אותו למכור את כלי תשמישו) - אמר רב זביד: לא קשיא, הא - במיטה ושולחן (מחייבים אותו למכור), הא - בכוסות וקערות (אין מחייבים אותו למכור). - מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר: מאיסי לי (הכלים הזולים, ואיני יכול לאכול מהם). מיטה ושולחן נמי אמר: לא מקבל עילוואי! - ...רב פפא אמר: לא קשיא, כאן - קודם שיבוא לידי גיבוי (במקרה שהוא מתפרנס מן היחידים ולא מקופת הציבור אין מחייבים אותו למכור), כאן - לאחר שיבוא לידי גיבוי (במקרה שהוא מתפרנס מקופת הציבור מחייבים אותו למכור).

בבבלי הציעו סתירה בין המשנה כאן ובין הברייתא בתוספתא פאה ד,יא, ובירושלמי הציעו סתירה דומה בין שתי ברייתות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:7)

במשנה שנינו: "היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו - הרי זה יטול".

מציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בבעל חוב שהוא דוחק** – הדין במקרה של בעל חוב שהוא דוחק הוא פשוט, שאם היו נכסיו של העני ממושכנים לבעל חוב שהוא דוחק אותו למכור את נכסיו כדי לפרוע את חובו - רשאי הוא ליטול מתנות עניים**.** ו**אפילו בבעל חוב שאינו דוחק?** – אך מה הדין במקרה של בעל חוב שאינו דוחק? האם העני רשאי ליטול מתנות עניים אפילו היו נכסיו ממושכנים לבעל חוב שאינו דוחק אותו למכור את נכסיו כדי לפרוע את חובו?

ופושטים את השאלה בהצעת משנה בתוספת דיון קצר: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (המשנה): **היו** – נכסיו ששווים מאתיים זוז, **ממושכנין לכתובת אשתו או לבעל חובו - הרי זה יטול** – שהואיל ונכסיו ממושכנים, הרי הוא נחשב כעני**.** ויש לתמוה: **ודא** – וזאת **אשה לא כבעל חוב שאינו דוחק הוא** (צריך לומר כמו בנוסח רש"ס: 'היא')**?!** (בתמיהה) – הרי לא נתגרשה עדיין ואינה יכולה עדיין לתבוע את כתובתה, ואף על פי כן רשאי הוא ליטול מתנות עניים! אלא מכאן שהעני רשאי ליטול מתנות עניים אפילו היו נכסיו ממושכנים לבעל חוב שאינו דוחק.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:7:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:7:8)

**בגדי חול ובגדי שבת**
במשנה שנינו: **"אין מחייבין אותו למכור [את ביתו ואת** כלי תשמישו**".**

**בתוך ביתו** – כלי תשמישו, שאין מחייבים את העני למכור אותם, הם הכלים שהוא משתמש בהם בתוך ביתו**.**

**אמר רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: כלי רגל**(**ו**) **וכלי שבת** – בגדים המיועדים לימי הרגל (כינוי לכל אחד משלושת החגים - פסח, שבועות וסוכות) ובגדים המיועדים לשבת, **אין מחייבין אותו** – את העני, **למכור** – אותם כדי שיהיה זכאי לקבל מתנות עניים**.]** (המוסגר הושלם על פי כתב יד רומי. מימרת רבי חנינה ישנה בנוסח רש"ס ובהבאת הירושלמי בריבמ"ץ, בר"ש משנץ, ברא"ש וב"אור זרוע". לפי גרסה זו מובן הקשר של המימרה הבאה של רבי חנינה למימרה זו. מעתיקי הירושלמי דילגו מ'אמר רבי חנינה' כאן עד 'אמר רבי חנינה' להלן)


**אמר רבי חנינא: צריך אדם שיהו לו שני עטיפין** (בגדים להתעטף בהם)**, אחד לחול ואחד לשבת** – כל אדם צריך שתי מערכות לבוש, אחת לימי החול ואחת לשבת, כדי שלא יהיה מלבושו בשבת כמלבושו בימי החול**.**

ומציעים פסוק ודרשתו: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) **"וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ** עָלַיִךְ**"** (רות ג,ג) – (נעמי ציוותה את רות כלתה:) רחצי וסוכי את גופך בשמן ובבשמים ולבשי את בגדייך היפים, כדי להתקשט ולהתייפות, **-** ויש לתמוה: **וכי ערומה היתה** – רות, שנעמי ציוותה אותה ללבוש את בגדיה**?!** (בתמיהה) **אלא אֵילּוּ בגדי שבתה** – נעמי אמרה לרות ללבוש את בגדיה המיוחדים לשבת במקום בגדי החול שהיתה לבושה בהם. הרי שהיו לרות שני מלבושים, אחד לחול ואחד לשבת. ומכאן יש ללמוד שכל אדם צריך שיהיו לו שני מלבושים**.**


ומספרים: **כד דרשַׁהּ רבי שמלאי** (אמורא בדור השני) **בציבורא** – כאשר דרש אותה רבי שמלאי (את הדרשה הזאת של רבי חנינא) בציבור (רבי שמלאי שמע מפי רבי חנינא שצריך אדם בגד מיוחד לשבת ודרש זאת לפני הציבור בציפורי. הוא אף נימק את הדין מאותו פסוק ברות והסבירוֹ באותה דרך שבה הסבירוֹ רבי חנינא)**, בכון חברייא לקובליה** – בכו החברים (החכמים והתלמידים) כנגדו (לפניו)**. אמרו ליה:** – אמרו לו (החברים לרבי שמלאי): **רבי, כעטיפתינו** (בגדים להתעטף בהם) **בחול כן עטיפתינו בשבת** – שלא היו להם שתי מערכות לבוש אלא אחת בלבד שלבשו בחול ובשבת, ולכן לא יכלו לקיים את המצווה (חלק מבני ציפורי והגליל היו עניים עד כדי כך שהוצרכו ללבוש את בגדי החול שלהם אף בשבת)**. אמר לון:** – אמר להם (רבי שמלאי): **אף על פי כן, צריכין אתם לשנות** – בשבת את דרך לבישת המלבוש, וכך הם יכולים לקיים את המצווה גם אם אין להם מערכת לבוש נוספת**.**

ומציעים מקור כתימוכין לדבר זה: **מן הדא:** – מזאת (הפסוק ('מן הדא' תחת 'מן הדין', באשגרת מונח)): **"וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ"** (רות ג,ג) **- [**ויש לתמוה: **וערטילא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**וערטילייה**') **הוות?!** – וערומה היתה (רות, שנעמי ציוותה אותה ללבוש את בגדיה)?! **אלא אמרה לה** – נעמי לרות**: לבוש מאנך דשובתא** – לבשי בגדך של השבת**].**

ודורשים את המשך הפסוק: **"וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן"** (שם) – תרדי מן העיר אל הגורן כדי לפגוש את בועז**, 'וירדתי' כתיב** – כתוב (הקרי הוא 'וירדת' בגוף שני, אבל הכתיב הוא 'וירדתי' בגוף ראשון. והוא לשון ציווי, והכתיב הוא כצורת הלשון העתיקה לגוף שני נקבה בעבר), **- אמרה לה** – נעמי לרות**: זכותי תרד** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**תיחות**') **עמך** – זכותי תרד עימך (תלווה אותך בדרכך אל הגורן, ותגן עלייך ותסייע לך שלא תיכשלי, והרי זה כאילו אני ארד עימך. - כך דורשים את הכתיב)**.**

**(וערטילא הוות?! אלא אמרה לה: לבוש מאנך דשובתא.)** (רש"ס גורס את המשפט הזה לפני המילים '"וירדת הגורן"'. וכן הגיהו הגר"א, "מיכל המים" ו"שערי תורת ארץ ישראל". ושמא אפשר להביא סיוע לגרסה-הגהה זו מגרסת המקבילה בפסיקתא רבתי ("'לישני אחריני' בירושלמי", "סידרא" ח, עמוד 65, הערה 13))

שמו של רבי שמלאי יאה לדרשתו מהכתוב "שמלותייך".

ב**רות רבה** ה,יב נאמר: "ושמת שמלותייך עלייך" - וכי ערומה היתה? אלא אלו בגדי שבתה. מכאן אמר רבי חנינא: צריך אדם שיהיו לו שני עטיפים, אחד של חול ואחד של שבת.
כד דרשה רבי שמלאי בציבורא, בכון חברייא לקבליה. אמרו: כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת. אמר להם: צריכין אתם לשנות.
"וירדת הגורן", 'וירדתי' כתיב - אמרה לה: זכותי תחות עימך.

ב**פסיקתא רבתי** פסקה כג נאמר: "לקדשו" - את מקדשו במאכל, במשתה ובכסות נקייה. - אמר רבי חנין: מיכן צריך אדם שיהו לו שני עטיפים, אחד לחול ואחד לשבת.
כד דרש רבי שמליי, אמרו: כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת. אמר להם: צריכים אתם לשנות. מן הדא: "ורחצת וסכת ושמת שמלותייך עלייך" (רות ג,ג) - מה, ערטלייה הוות?! אלא אמרה לה: לבוש מאנך דשובתא.
ו**שם** נאמר: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" - רבי אומר: קידשו בעטיפה. - אמר רבי חנינה: צריך להתעטף. רבי אבהו אמר: צריך לערב. אבין בר חסדי אמר: צריך לשלשל.

ב**בראשית רבה** יא,ב נאמר: "ויברך אלוהים את יום השביעי" - בירכו בעטיפה. - רב הונא אמר: צריך להחליף. רבי חייא בשם רבי יוחנן: צריך לערב (יוצא ידי חובת עטיפת שבת בעירוב בגד אחד של שבת בבגדי החול שלו). אבין בר חסדי אמר: צריך לשלשל (יוצא ידי חובתו בשלשול הבגד כלפי מטה).

ב**בבלי שבת** קיג,א-ב אמרו: אמר רב הונא: יש לו להחליף (בגדים אחרים בשבת) - יחליף, אין לו להחליף - ישלשל (יאריך) בבגדיו (כדי שיתהדר לכבוד השבת).
"וכיבדתו" (ישעיהו נח,יג) - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול.
"ורחצת וסכת ושמת שמלותייך" (רות ג,ג) - אמר רבי אלעזר: אלו בגדים של שבת (שאמרה נעמי לרות ללבוש אותם לכבוד המאורע).
ו**שם** קיט,א סיפרו (תרגום): רבי חנינא היה מתעטף ועומד לפנות ערב של כניסת השבת, והיה אומר: "בואו נצא לקראת שבת המלכה". רבי ינאי היה לובש בגדיו בכניסת השבת, והיה אומר: "בואי כלה, בואי כלה".

בירושלמי מובא מאמרו של רבי חנינא ובבבלי מובא מעשהו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:1)

**משנה**
**מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן** – ומשתכר כדי פרנסתו, **- הרי זה לא יטול** – מתנות עניים וצדקה מן הקופה**.** 
**וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצרך לבריות** – שבסוף ימיו יהיה עני ויזדקק לצדקה**.** 
**וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל** – אלא מתפרנס בדוחק ממלאכתו, **- אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו, על זה** – שנמנע מליטול צדקה מפני שהוא בוטח בה' בפרנסתו, **נאמר: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּי'י וְהָיָה י'י מִבְטַחוֹ"** (ירמיהו יז,ז)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן - הרי זה לא יטול". 
מציעים היסק מן האמור במשנה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **חמשין עבדין** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**דעבדין**') **טבין מן מאתים** (בהבאת הירושלמי בריבמ"ץ נוסף 'חסר דינר') **דלא עבדין** – חמישים שעושים (מייצרים רווח כספי) טובים (יותר) ממאתיים (חסר דינר (ר"ש משנץ)) שלא עושים (שכן מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ומרוויח ומתפרנס מהם - לא ייטול מתנות עניים וצדקה, שאינו נחשב עני, ואילו מי שיש לו מאתיים זוז חסר זוז ואינו נושא ונותן בהן ואינו מרוויח ומתפרנס מהם - ייטול מתנות עניים וצדקה, שהוא נחשב עני, כמו ששנינו במשנה הקודמת)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:3)

**עניים רמאים**
במשנה שנינו: "וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל - אינו מת מן הזקנה עד שיצרך לבריות". 
מביאים ברייתא: **המסמא את עינו** – שעושה עצמו כאילו הוא עיוור, כדי ליטול צדקה, **והמנפח את שוקיו** – שעושה עצמו כאילו שוקיו נפוחות ועבות מחמת חולי, כדי ליטול צדקה, **והמצבא** (בכתב יד רומי: 'והמַּצְבֶּה' - מנפח) **את כריסו** (בטנו) – שעושה עצמו כאילו כריסו נפוחה מחמת חולי, כדי ליטול צדקה, **- אינו נפטר מן העולם** (אינו מסתלק מהעולם, אינו מת) **עד שיהי** (בכתב יד רומי: 'שיהא') **לו כן** – שיקרה לו כך, כמו שהוא עושה עצמו (העונש הוא על פי העיקרון "מידה כנגד מידה", כמו ששנינו במשנה במי שעושה עצמו עני כדי ליטול צדקה)**.**

ב**תוספתא פאה** ד,יד שנו: המסמא את עינו, והמצבה את כריסו, והמעבה / והמקפח את שוקיו - אינו נפטר מן העולם עד שיהא לו כך.

ב**בבלי כתובות** סח,א אמרו: תנו רבנן: המסמא את עינו, והמצבה (המנפח) את כריסו, והמקפח את שוקו (שעושה עצמו כאילו שוקו שבורה, כדי ליטול צדקה) - אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:4)

ומספרים: **שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **ערק מן אבוי** – (בהיותו ילד) ברח (פעם אחת) מאביו**. אזל וקם ליה בין תרין צריפין דמיסכינין** – הלך (שמואל) ועמד לו בין שני צריפים (בקתות) של עניים**. שמע קלהון אמרין:** – שמע את קולם (של העניים) אומרים: **בהדין** (צריך לומר: '**בהיידין**', כמו בנוסח רש"ס) **אגנטין** (צריך לומר: '**ארגנטרין**') **אנן אכלין יומא דין? באגרונטרין דהבא** (צריך לומר: '**בארגנטרין דדהבא**')**? בארגנטורין כספא** (צריך לומר: '**בארגנטרין דכספא**')**?** – באילו כלי שולחן יקרים אנו אוכלים היום הזה? בכלי שולחן של זהב? או בכלי שולחן של כסף? (מקור המילה 'ארגנטרין' ביוונית ובלטינית) **עאל ואמר קומי אבוי** – נכנס ואמר לפני אביו (את מה ששמע שאמרו העניים)**. אמר ליה:** – אמר לו (אביו): **צריכין אנו להחזיק טובה** (להכיר טובה, להודות) **לרמאין שבהם** – לרמאים שבין מבקשי הצדקה, שיש ביניהם עשירים המראים עצמם עניים כדי לזכות בצדקה (הטעם שצריכים להחזיק להם טובה מוסבר להלן)**.**

ב**בבלי כתובות** סז,ב סיפרו (תרגום): רבי חנינא, היה עני אחד שהיה (רבי חנינא) רגיל לשלוח לו ארבעה זוזים כל כניסת שבת. יום אחד שלח אותם אליו ביד אשתו. באה (חזרה האישה) ואמרה לו: לא צריך (העני לצדקה). אמר לה: מה ראית (שאת אומרת כך)? אמרה לו: שמעתי שהיו אומרים לו (בתוך ביתו): במה אתה סועד? בכלי כסף או בכלי זהב? - אמר (רבי חנינא): זהו שאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאים, שאלמלא הן היינו חוטאים בכל יום (שאין אנו נותנים לעניים כל צורכם), (ומניין שזה חטא?) שנאמר: "ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו,ט).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:5)

ומציעים סיפור הממחיש את האמור לפני כן: **דלמא:** – מעשה (מקור המילה 'דלמא' ביוונית): **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ורבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **עלון מיסחי בהדין דימוסין דטיבריא** – נכנסו לרחוץ במרחץ הציבורי הזה של טיבריה**. פגע בון חד מסכן** – פגש בהם עני אחד**, אמר לון:** – אמר להם: **זכין** (צריך לומר: '**זכון**') **בי** – זכו בי (תנו לי צדקה, השיגו לעצמכם זכות באמצעות הצדקה שתיתנו לי)**. אמרו**ן **ליה:** – אמרו לו: **מי חזרון** (צריך לומר: '**מי חזרין**') – בחוזרנו (כשנחזור מהמרחץ ניתן לך צדקה)**. מי חזרון** (צריך לומר: '**מי חזרין**') **אשכחוניה מית** – בחוזרם (כשחזרו מהמרחץ) מצאוהו מת (וחשבו שמת מרעב משום שלא סייעו לו)**. אמרו: הואיל ולא זכינן ביה בחיוי, ניטפל ביה במיתותיה** – הואיל ולא זכינו בו (לא נתנו לו צדקה) בחייו (כשהיה חי), נטפל בו במותו (נעסוק בקבורתו)**. מי** (המגיה במסירה שלפנינו הגיה 'כי' במקום 'מי' שהוא הצורה הארץ ישראלית המובהקת) **מיטפלון** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**מיטפלין**') **ביה אשכחון כיס דינריא** (בכתב יד רומי: 'דדינרין') **תלו** (צריך לומר: '**תלי**') **ביה** – בטפלם בו מצאו כיס (תיק לכסף) של דינרים תלוי בו (וידעו שהיה רמאי)**. אמרו: הדא** (צריך להוסיף: '**היא**') **דאמר** – זאת היא [המימרה] שאומר **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן, שאילולא הרמאין שבהן,** כיוון ש**היה אחד מהן** – מהעניים הזקוקים לצדקה, **תובע צדקה מן האדם ולא** (בכתב יד רומי נוסף '**היה**') **נותן לו, מיד היה נענש** – בעונש מוות על חטאו שלא נתן צדקה לעני וגרם למיתתו, והריהו כהורג נפש שחייב מיתה; אבל כיוון שיש עניים רמאים, שמבקשים צדקה ואינם זקוקים לכך, אין אדם נענש על שלא נתן לעני הזקוק לצדקה, שהרי יש לו מקום להצטדק, שחשב שמא עני זה רמאי היה**.**

הסיפור על רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוכנס בין שני סיפורים על שמואל ואביו כפרשנות לדבריו של האב בסיפור הראשון עליהם.

ב**ויקרא רבה** לד,י נאמר: דלמא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש נחתון למסחי בהדין דימוסין דטיבריה, ופגע בהון חד מסכן. אמר להון: זכון בי. אמרון ליה: מי חזרין אנן זכיין בך. מי חזרין אשכחוניה מית. אמרין: הואיל ולא אטפלנן ביה בחיוי, נטפל ביה במותוי. מי מסחיין ליה אשכחון חד כיס דחמש מאה דינרין תלי בצוואריה (מעשה: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ירדו לרחוץ במרחצאות של טיבריה, ופגש בהם עני אחד. אמר להם: זכו בי (תנו לי נדבה). אמרו לו: כשנחזור אנו זוכים בך (נותנים לך נדבה). כשחזרו מצאוהו מת. אמרו: הואיל ולא טיפלנו בו בחייו, נטפל בו במותו. כשרחצוהו (שנהגו לרחוץ את המת) מצאו כיס אחד של חמש מאות דינרים תלוי בצווארו). אמרין: ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם. (וכי) לא כן אמר רבי אבהו בשם רבי לעזר: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם, שאילולי הרמאים שבהם, כיוון שהיה אחד מהם תובע ביד אדם והוא מחזירו (משיב פניו ריקם), מיד היה נענש למיתה (על שגורם לעני מיתת רעב), דכתיב: "וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא" (דברים טו,ט), וכתיב: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח,כ).

ב**רות רבה** ה,ט נאמר: דלמא: רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הוון נחתין מסחי בהדין דימוסין דטבריא. פגע בהון חד מסכן. אמר להון: זכון בי. אמרין ליה: מי נפקין אנן זכיין בך. מי נפקין אשכחון יתיה מיית. אמרין: הואיל ולא זכינן ביה בחיוי, נטפל ביה במיתותיה. מי קיימין מסחיין ליה, אשכחון גביה חד כיס דדינרין. אמרין: יאות אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שבהם, שאלמלא הרמאים שבהם, כיוון שהיה אחד מהם תובע צדקה ולא היה נותן לו, מיד נענש למיתה.

'הדא היא דאמר רבי אבהו' בירושלמי מתחלף ב'ולא כן אמר רבי אבהו?' במקבילה בויקרא רבה. מונח שלישי מצוי במקבילה ברות רבה: 'יאות אמר רבי אבהו' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 174, הערה 180).

**אמר לון: זכון בי**
ב**ויקרא רבה** לד,ז נאמר: אמר רבי זעירא: אפילו שיחתם של בני ארץ ישראל תורה היא (אפילו סתם שיחה של בן ארץ ישראל יש ללומדה כאילו דבר תורה היא). כיצד? אדם אומר לחבירו: "זכי בי", "זכי גרמך בי" (העני המבקש נדבה פונה בלשון "זכי בי" - רכוש לך זכות על ידי, זַכֵּה את עצמך בצדקה שתיתן לי).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:6)

ומספרים עוד: **אבא בר בא** (מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים, אביו של האמורא שמואל) **יהב לשמואל בריה פריטין דפלג** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**דיפלג**') **למיסכיניא** – נתן לשמואל בנו פרוטות (מטבעות קטנים) שיחלק לעניים**. נפק ואשכח חד מסכן אכל קופד ושתי חמר** – יצא (שמואל) ומצא עני אחד אוכל בשר ושותה יין**. עאל ואמר קומוי** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**קומי**') **אבוי** – נכנס ואמר לפני אביו (את מה שראה שעשה העני)**. אמר ליה:** – אמר לו (אביו): **הב** (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי: '**ליה**') **יתיר, דנפשיה מרתיה** – תן לו יותר (צדקה), (מפני) שנפשו היא גבירתו (נפשו שולטת בו, ואין הוא יכול להתגבר על רצונו לאכול בשר ולשתות יין, כיוון שהוא מורגל בבשר וביין, ולכן יש לתת לעני זה יותר מלעני רגיל, משום שיש לתת לעני לפי צרכיו החסרים לו ולפי מה שהורגל בו לפני שנעשה עני. - כעין ביטוי זה יש בירושלמי עבודה זרה ה,ג בעניין יין של כותים: "אִין את מריה דנפשך - הא מבועא קמך שתי (שתה מים מן המעיין במקום יין), ואִין נפשך מרתך (אם נפשך שולטת עליך לשתות יין) - 'ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה' (התאפק מלשתות יין)")**.**

ב**בבלי כתובות** סז,ב סיפרו (תרגום): מר עוקבא, היה עני אחד בשכנותו, שהיה רגיל לשלוח לו ארבע מאות זוזים כל כניסת יום הכיפורים. יום אחד שלח אותם אליו ביד בנו. בא (חזר הבן) ואמר לו: לא צריך (העני לצדקה). אמר לו: מה ראית (שאתה אומר כך)? אמר לו: ראיתי שהיו מזלפים לפניו יין ישן (על הרצפה לבישום הבית). - אמר (מר עוקבא): מפונק כל כך? (הרי שהוא צריך יותר!) כפל אותם (את סכום המעות) ושלח אותם אליו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:7)

**מעשי חכמים בעניין צדקה**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,ו. 
**רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן** (אמוראים ארץ ישראלים בדור השני והשלישי) **הוון פרנסין** – היו פרנסים (מנהיגי קהילה ועוסקים בצורכי ציבור)**, והוון יהבין** – והיו נותנים **לרבי חמא** (בר ביסא, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אבוי ד-** – אביו של **רבי אושעיא** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) **חד דינר** – דינר אחד (לפי שהיה עני. - בתקופת האמוראים דינר סתם הוא דינר זהב)**, והוא יהב ליה** (במקבילה בקטע גניזה: 'והוה יהביה') **לחורנין** – והיה נותן אותו לאחרים (לעניים אחרים, מפני שלא רצה ליהנות מן הצדקה)**.**
 
**רבי זכריה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **חתניה ד-** – חתנו של **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **היו הכל מליזין** (מלעיזים) **עליו** – מדברים בגנותו**. אמרו דלא צריך והוא נסב** – אמרו שלא צריך (לקחת צדקה) והוא לוקח**. כד דמך בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה** (מילה זו אינה בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה) **לחורנין** (במקבילה בקטע גניזה נוסף 'מן דידה') – כאשר מת, בדקו ומצאו שהיה מחלק לאחרים (את הצדקה שהיה לוקח, ולא היה לוקח לעצמו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:8)

**רבי חיננא בר פפא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה מפליג מיניה** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מצוה**') **בליליא** – היה מחלק מצווה (מחלק צדקה לעניים) בלילה (כדי לתת להם בצנעה, שלא יידעו מי הוא הנותן להם ולא יתביישו)**. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיא** – פעם אחת (כשחילק צדקה בלילה) פגש בו אדונם (ראשם, מנהיגם) של הרוחות (השדים, המזיקים)**, אמר ליה:** – אמר לו (רבם של הרוחות לרבי חיננא בר פפא): **לא כך אולפן** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ולא כן אלפן**') **רבי:** – ו(כי) לא כך לימד אותנו רבי (מורי. - נקט לשון כבוד כלפי רבי חיננא בר פפא, והכוונה: וכי לא כך לימדת אותי): **"לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ"** (דברים יט,יד) – אל תזיז ותרחיק את סימני הגבול שבין שדך לשדה רעך, מתוך כוונה להגדיל את שטח שדך. ובהשאלה: אל תקפח את פרנסת רעך, אל תפגע בזכויות הזולת**?!** (בתמיהה) – ומדוע אתה מסיג את גבולי (במובן המושאל)? שהרי היום ניתן לבריות לעשות בו כל צורכיהם, והלילה ניתן למזיקים לעשות בו כל רצונם, וכיוון שהלילה הוא זמנם של המזיקים ורשות להם להלך בלילה, לא היה לך להלך בלילה חוץ לביתך. **אמר ליה:** – אמר לו (רבי חיננא בר פפא לרבם של הרוחות): **ולא כן כתיב:** – ו(כי) לא כך כתוב: **"מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף"** (משלי כא,יד) – צדקה הניתנת לעניים בצנעה דוחה את כעסו של הקב"ה ומבטלת אותו**?!** (בתמיהה) – ויש לדרוש מהכתוב שאדם הנותן צדקה לעניים בסתר דוחה ממנו את המזיקים, וכיוון שאני מחלק צדקה בסתר, אני מהלך בלילה חוץ לביתי ואיני חושש למזיקים. **והוה מכתפי** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי: '**מתכפי**') **מיניה וערק מן קומוי** – והיה (רבם של הרוחות) נדחה ממנו ובורח מפניו (מפני רבי חיננא בר פפא. - יש במשמע הכתוב, שמתן בסתר יכפה את רבם של הרוחות. ויש כאן לשון נופל על לשון: "יכפה" - מתכפי)**.**

ב**בבלי בבא בתרא** ט,ב אמרו: אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו, שהרי במשה רבנו כתוב: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט,יט), ואילו בעושה צדקה בסתר כתוב: "מתן (צדקה) בסתר יכפה אף, ושוחד (צדקה) בחיק (בחשאי) [יכפה] חמה עזה" (משלי כא,יד).

ב**מדרש משלי** כא,יד נאמר: "מתן בסתר יכפה אף" - אמר רבי יוחנן: כל מי שנותן צדקה בסתר, הקב"ה יכפה מלאך המוות שנקרא "אף" ממנו ומאנשי ביתו.**
מצוה - צדקה**
בירושלמי ובמדרשי האגדה המילה "מצווה" (וכן "מצוותה" ו"מצוון" בארמית) משמשת במובן 'צדקה'. מובן זה ל"מצווה" גם ביוונית. המילה "מצווה" באה עם השורש "עשה" בעברית ו"עבד" בארמית במובן 'נתן צדקה' ועם השורש "פלג" בארמית במובן 'חילק צדקה'.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:9)

**אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: 'אשרי נותן לדל' אין כתוב כאן, אלא** כתוב כאן: **"אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל"** (תהילים מא,ב) – אשרי המסתכל ומתבונן אל העני לעשות עימו חסד. ויש לדרוש את הכתוב: **- והוא שמסתכל** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**זה שהוא מסתכל**') **במצוה היאך לעשותה** – "משכיל אל דל" הוא זה שהוא מתחכם בצדקה איך לתת אותה לעני שלא לבייש אותו (רבי יונה דרש את המילה "משכיל" - 'משׂתכל' מלשון שֵׂכֶל, ולא 'מסתכל' - רואה בעין)**.** 
ומספרים: **כיצד היה רבי יונה עושה?** – איך היה רבי יונה נותן צדקה? **כשהיה רואה בן טובים** – אדם ממשפחה מכובדת ומיוחסת, **שירד מנכסיו** – התרושש והיה לעני (והיה מתבייש לקחת צדקה)**, היה אומר לו** – רבי יונה לאותו אדם**: בני, בשביל ששמעתי** (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: '**עליך**') **שנפלה לך ירושה ממקום אחר** – מפני שהגיעה לי שמועה עליך שזכית בירושה במקום אחר (וכאן אין לך כלום)**,** (במקבילה בקטע גניזה נוסף '**אלא**') **טול** – קח (אין עצה אלא שתיקח) ממני בינתיים כסף בהלוואה, **ואת** (ואתה) **פורע** – תשלם לי לאחר זמן, כשתקבל את הירושה (רבי יונה היה אומר לו כך כדי שלא יתבייש ליטול ממנו)**. מִן דהוה נסב ליה** (מילה זו אינה בכתב יד רומי ובמקבילה) – משהיה (העני) לוקח (את הכסף מרבי יונה)**,** (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**הוה**') **אמר ליה:** – היה (רבי יונה) אומר לו: **מתנה** – נתתי לך את הכסף במתנה, ואינך צריך לפרוע. - הרי שהיה רבי יונה מקיים מה שהיה דורש**.**

ב**ויקרא רבה** לד,א נאמר: "אשרי משכיל אל דל" (תהילים מא,ב) - אמר רבי יונה: 'אשרי נותן אל דל' אין כתוב כאן, אלא "אשרי משכיל אל דל" - הווי מסתכל היאך לזכות בו (חפש לך דרך כיצד לקיים בו מצוות צדקה). רבי יונה כך היה עושה: בשעה שהיה רואה בן גדולים ובן טובים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח (חפץ שיש לו בו צורך), היה הולך אצלו ואומר לו: "בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה במדינת הים, אלא הילך חפץ זה, וכשאתה מרוויח אתה נותנו לי", ובשעה שהיה נותן לו, היה אומר לו: "במתנה נתתיו לך".
וב**מדרש תהילים** מא,ג נאמר: "אשרי משכיל אל דל" - אמר רבי יונה: מהו "משכיל"? - שמסתכל וחושב עליו היאך להחיותו. כיצד? - אם היה אדם גדול וירד מנכסיו, הוא הולך אצלו ואומר לו: "שמעתי שירושה באה לך במקום פלוני, ושחייב לך איש פלוני כך וכך, אם רצונך, טול ממני, וכשתגיע לידך אותה הירושה, או כשיפרע לך איש פלוני חובך, אתה פורע לי".

ב**תוספתא פאה** ד,יב שנו: האומר: "איני מתפרנס משל אחרים" - שוקדים עליו (משדלים אותו, ואומרים לו שהם בטוחים שיוכל לשלם אחר כך, כגון שאומרים לו: בשביל ששמענו שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואתה פורע) ומפרנסים אותו, ונותנים לו לשום מלווה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום מלווה (פותחים במתנה, ואם לא רצה - נותנים לו לשום מלווה). רבי שמעון אומר: אומרים לו: "הבא משכון", כדי לגוס את דעתו (כדי שתזוח דעתו עליו, וייווכח שאין בדעתם לתת לו צדקה אלא הלוואה).
וב**בבלי כתובות** סז,ב אמרו: תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס (מן הצדקה) - נותנים לו לשום הלוואה, וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה; דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונותנים לו לשום הלוואה.
לשום מתנה הא לא שקיל! - אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה (ואם לא רצה לקבל - נותנים לו לשום הלוואה).

מעשהו של רבי יונה היה בעני בן טובים שסירב לקבל צדקה מכיוון שהיה מתבייש בכך. נתינה דומה למעשהו של רבי יונה מתוארת בדברי רבי מאיר בברייתא שבתוספתא ובבבלי, אולם שם לא מצוין שהעני הוא בן טובים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:10)

**אמר רבי חייא בר אדא: אית הוו** (בכתב יד רומי ובמקבילה: '**אית הוה**') **סבין ביומינו** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**ביומינן**') – היו זקנים בימינו (שהיו עניים)**, מָן דהוה יהבין** (בכתב יד רומי ובמקבילה: '**יהיב**') **לון מבין ריש שתא** (בכתב יד רומי: 'בין ראש השנה') **לצומא רבא** – מי שהיה נותן להם (צדקה) בין ראש השנה לצום הגדול (יום הכיפורים), **- הוון נסבין** – היו לוקחים (ממנו)**, מִן בתר כן** – מאחרי כן (מאחרי יום הכיפורים), **- לא הוון נסבין**– לא היו לוקחים (ממנו)**. אמרי**ן**: רשותא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**דְּשַׁתָּן**') **גַּבָּן** – אמרו: של השנה שלנו אצלנו (יש לנו הכסף הנצרך בשביל כל השנה, ואין לנו צורך לקחת צדקה. נראה שטעמם הוא, מפני שגזר דינו של אדם על קצבת מזונותיו לכל השנה נחתם ביום הכיפורים, וקצבה זו לא תשתנה בין אם ייקחו צדקה ובין אם לאו, אבל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים אין הם בכלל הקצבה לכל השנה, ואם ייקחו צדקה ישתכרו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:11)

**נחמיה איש שיחין** (תנא בדור השלישי, מהיישוב שיחין בגליל התחתון) **פגע ביה** – פגש אותו, **ירושלמי אחד** – שהיה עני**, אמר ליה:** – אמר לו (אותו אדם לנחמיה): **זכי עימי חדא תרנוגלתא** – זְכֵה עימי (עשה עימי צדקה, תן לי נדבה) תרנגולת אחת (לאכול אותה, לפי שהיה רעב והיה רגיל לאכול בשר תרנגולות)**. אמר ליה:** – אמר לו (נחמיה לאותו אדם): **הילך טימיתיה** – הא לך (קח לך) ערכה (כסף במחירה של תרנגולת (מקור המילה 'טימי' ביוונית)), **וזיל זבון קופד** – ולך קנה בשר! (קנה בכסף בשר בהמה לאכול אותו. ואמר לו כך, משום שבשר בהמה בימים ההם בארץ ישראל היה זול יותר מבשר עוף, והיה יכול לקנות בשר הרבה במחיר תרנגולת)**.** (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**וזבן קופד**') **ואכל ומית** – וקנה בשר (בשר בהמה) ואכל ומת (לפי שלא היה אותו אדם רגיל לאכול בשר בהמה אלא בשר עוף, והבשר שאכל הזיק לו)**.** (צריך להוסיף כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**והווה צווח**') **ואמר:** – והיה (נחמיה) קורא בקול ואומר: **בואו וספדו** (השמיעו דברי קינה) **להרוגו של נחמיה** – שראה נחמיה את עצמו כאשם במותו של אותו אדם**.**

ב**בבלי כתובות** סז,ב סיפרו (תרגום): אחד (עני) בא לפני רבי נחמיה. אמר לו: במה אתה סועד? (מה אתה רגיל לאכול בסעודתך?) - אמר לו: בבשר שמן ויין ישן. - אמר לו: רצונך שתגלגל עימי (שתתעסק עימי) בעדשים? - גלגל עימו בעדשים ומת. אמר (רבי נחמיה): אוי לו לזה שהרגו נחמיה!
אדרבה, 'אוי לו לנחמיה שהרגו לזה' היה צריך לומר! - אלא הוא הוא שלא היה צריך לפנק עצמו כל כך.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:12)

**נחום איש גם זו** (תנא בדור השני, מהעיירה גִּמְזוֹ בסביבת לוד) **היה מוליך** (מוביל, מעביר) **דורון** (מתנה (מקור המילה ביוונית)) **לבית חמוי** (במקבילה: 'חמיו' - אבי אשתו)**. פגע ביה** (במקבילה: 'בו') – פגש אותו, **מוכה שחין** (נגוע בשחין - דלקת קשה של העור) **אחד** – שהיה עני**, אמר לו** (אותו אדם לנחום)**: זכה** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה בקטע גניזה: '**זכי**') **עמי ממה דאית גבך** – זְכֵה עימי (תן לי נדבה) ממה שיש אצלך**. אמר ליה:** – אמר לו (נחום לאותו אדם): **מיחזר** – משחוזר (כשאני חוזר מבית חמי אני נותן לך נדבה (המילית 'מִן' ולאחריה צורת בינוני משמשות בארמית הגלילית לתיאור מצב))**. חזר ואשכחיה מית** – חזר (נחום) ומצא אותו (את אותו אדם) מת**, והוה אמר לקיבליה** ('לקובליה') – והיה (נחום) אומר כנגדו (כלפי אותו אדם)**: עייניה דחמונך ולא יהבון לך - יסתמיין** – העיניים שראו אותך ולא נתנו לך (צדקה) - יסתמאו (יתעוורו)**, ידי**י**ה דלא פשטן מיתן לך - יתקטעון** (במקבילה במסירה שלפנינו: 'יתקטען') – הידיים שלא פשטו (הושיטו) לתת לך (צדקה) - יתקטעו (ייקצצו, ייכרתו)**, רגלייא דלא רהטן מיתן לך - יתבר**ו**ן** – הרגליים שלא רצו (הלכו במהירות רבה) לתת לך (צדקה) - ישתברו**. ומטתיה כן** – והגיעה (אירע) לו (לנחום) כך (כמו שאמר, שנעשה עיוור, קיטע וחיגר, שביקש להיענש מידה כנגד מידה)**. סליק לגביה רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – עלה (בא) אצלו רבי עקיבה (תלמידו של נחום, לבקר אותו)**, אמר ליה:** – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): **אִי** (אוי - מילת קריאה לצער) **לי שאני רואה אותך כֵּן** (כך)**!** – רע לי שאני רואה אותך שבאו עליך ייסורים (עינויים, כאבים, סבל)! **אמר ליה:** – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): **אוי** (במקבילה: 'אִי') **לי שאיני רואה אותך כֵּן** (כך)**!** (הסופר במסירה שלפנינו השמיט משפט זה ומגיה השלים) – רע לי שאין אני רואה אותך שבאו עליך ייסורים! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי עקיבה לנחום): **מה את** (אתה) **מקלליני?** – למה אתה מביע את משאלתך שיבואו עליי ייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאין אני רואה אותך כן!'**. אמר ליה:** – אמר לו (נחום לרבי עקיבה): **ומה את** (אתה) **מבעט בייסורין?** – למה אתה דוחה ומזלזל בייסורים? שהרי אמרת: 'אי לי שאני רואה אותך כן!'. והרי ייסורים באים לאדם לכפרה, ויש לקבל אותם באהבה ולא לבעט בהם.

ב**בבלי תענית** כא,א אמרו: אמרו עליו, על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם (קצוץ ידיים) משתי ידיו, קיטע (כרות רגליים) משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין... אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? - אמר להם: בניי, אני גרמתי לעצמי. שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עימי משוי (משא) שלושה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים (פירות משובחים). בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי: רבי, פרנסני. - אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי: עיניי שלא חסו על עיניך - ייסומו (יתעוורו), ידיי שלא חסו על ידיך - יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך - יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין. - אמרו לו: אוי לנו שראינוך בכך! - אמר להם: אוי לי, אם לא ראיתוני בכך! (שעל ידי העונש בעולם הזה נתמרק עווני).
ומפני מה קראו לו נחום איש גם זו? - מפני שעל כל דבר שהיה מגיע לו היה אומר: "גם זו לטובה".

בכמה כתבי יד של הבבלי נקוב שמו של אותו חכם אלמוני המסתתר תחת הלשון "אמרו לו", והוא רבי עקיבא, כמו שהוא בירושלמי.
לפי הירושלמי, העני היה מוכה שחין, ולכן אמר נחום על עצמו שכל גופו יהא מלא שחין, כמסופר בבבלי.
בבבלי לשון הפנייה של העני לנחום לקבל סיוע: "פרנסני". לשון זה מופיע בכמה מקומות בבבלי שבהם איש או אישה באים לחכם ומבקשים תמיכה. בירושלמי לשון הפנייה של העני לנחום: "זכי עימי". זו היתה הפנייה הרווחת בארץ ישראל לבקשת צדקה.
כינויו של נחום "איש גם זו" הוא לפי הבבלי על שם מנהגו, שהיה נוהג לומר על כל מה שאירע לו: "גם זו לטובה". והוא מדרש השם של מקומו גמזו.
קללת חכם אפילו על תנאי היא באה, ונתקיים ברבי עקיבא מה שאמר לו נחום: "אוי לי שאיני רואה אותך כן!", כשהוצא להורג בייסורים קשים.

לטענתו של נחום, ייסוריו הקשים פקדו אותו על שהתמהמה לסייע לעני ובינתיים יצאה נשמתו. תפיסה זו, הרואה בייסורים תולדה של חטא, למד אותה רבי עקיבא מנחום רבו. רבי עקיבא ביטא תפיסה זו בביקורו אצל רבו האחר, רבי אליעזר, כשהיה חולה (כמסופר במכילתא דרבי ישמעאל 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה י, בספרי דברים פסקה לב ובבבלי סנהדרין קא,א). בביקור זה ביטא רבי עקיבא את תפיסתו באומרו: "חביבים ייסורים", מאחר והבין כי ייסורים באים לזכך את האדם מחטאיו, ולכן הוא צריך לשמוח בייסוריו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:13)

**רבי הושעיא ר[ו]ב(י)ה** (תוקן כמו בכתב יד רומי) – הגדול (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון), **הוה רביה דבריה חד דסגיא** (בכתב יד רומי ובמקבילה: '**דסגי**') **נהוריא** – רבו של בנו (של רבי הושעיה) היה אחד שהוא עיוור ('סגי נהוריא' - רב האורות, והוא כינוי לעיוור)**, והוא** (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: '**והוה**') **יליף אכל עימיה (חד זמן** (מילים אלו יתירות ואינן בכתב יד רומי. במסירה שלפנינו במקבילה מחק מגיה מילים אלו שכתב הסופר)**) בכל יום** – והיה (רבי הושעיה) לָמוּד (רגיל) לאכול עימו (עם העיוור) בכל יום**. חד זמן הוה** (צריך להוסיף: '**ליה**', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) **ארחין** (בכתב יד רומי ובמקבילה כאן ולהלן: 'אורחין') **ולא מטא מיכול עימיה** – פעם אחת היו לו (לרבי הושעיה) אורחים ולא הגיע לאכול עימו (עם העיוור)**. ברומשא סליק לגביה** – בערב עלה (הלך רבי הושעיה) אצלו (אצל העיוור לפייס אותו)**, אמר ליה:** – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): **לא יכעוס מרי עלי**י – לא יכעס אדוני עליי (בגלל שלא אכלתי עימך)**. בגין דהוה לי ארחין ולא בעית מיבזיא איקריה דמרי** – בשביל (בגלל) שהיו לי אורחים ולא רציתי לבזות (לגרום ביזיון) את כבודו של אדוני (שאילו אכל עימו היום, היו אותם אורחים נמצאים עימו, והרי אותם אורחים אינם רגילים באותו עיוור ויסתכלו בו ובדרכי אכילתו שאינם ככל אדם, ושמא לא יאכל כראוי וילעגו לו האורחים ויבוא לידי בושה)**, בגין כן** (**ד**)**לא אכלית עמך יומא דין** – בשביל (בגלל) כך לא אכלתי עימך היום הזה**. אמר ליה:** – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): **אתה פייסת למאן דמיתחמי ולא חמי** – אתה פייסת (שיככת כעס, ביקשת סליחה) את מי שנראה ואינו רואה (כלומר, העיוור)**; דין דחמי ולא מיתחמי יקבל פייוסך** – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יקבל את פיוסך (בכל זמן שתפייס אותו)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי הושעיה לעיוור): **הדא מנא לך?** – זאת (הברכה שבירכת אותי) מניין לך? **אמר ליה:** – אמר לו (העיוור לרבי הושעיה): **מרבי אליעזר בן יעקב** (השני, תנא בדור הרביעי) – ממעשה שעשה, כמסופר להלן**.**
 
**דרבי** (בכתב יד רומי ובמקבילה במסירה שלפנינו בכתב הסופר: 'רבי') **אליעזר בן יעקב, על חד דסגיא** (במקבילה: '**דסגי**') **נהורא** (צריך לומר כמו במקבילה בקטע גניזה: '**נהוריה**') **לקרתיה** – נכנס עיוור אחד (שהיה עני) לעירו (של רבי אליעזר בן יעקב)**. יתב ליה רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה** – ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו (מהעיוור, כדי להראות לבני העיר שהעיוור אדם חשוב הוא ויכבדו אותו (הכוונה לישיבה על המושבים בבית הכנסת))**, די אמרין** (צריך לומר: '**דיימרון**', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה) **דאילולא דהוא בר נשא רבא לא יתב ליה רבי אליעזר בן יעקב לרע מיניה** – (כדי) שיאמרו (בני העיר), שאם לא שהוא (העיוור) אדם גדול, לא ישב לו רבי אליעזר בן יעקב למטה ממנו**. עבדון ליה פרנסה דאיקר** – עשו לו (בני העיר לעיוור) פרנסה של כבוד (עשו למענו מגבית צדקה מכובדת, שנתנו לו יותר ממה שנתנו לעניים אחרים)**. אמר להו** (צריך לומר: '**לון**', כמו בכתב יד רומי ובמקבילה)**:** – אמר להם (העיוור לבני העיר): **מהו הכין?** – מהו כך? (מה פשר הדבר התמוה הזה? למה אתם מכבדים אותי כך?) **אמרון ליה:** – אמרו לו (בני העיר לעיוור): **רבי אליעזר בן יעקב יתיב לרע מינך** – ישב למטה ממך (ולכן כיבדנו אותך)**. וצלי עלוי הדא צלותא:** – והתפלל (העיוור) עליו (על רבי אליעזר בן יעקב שגמל עימו חסד) תפילה זאת (בירך אותו ברכה זאת)**: אתה גמלת חסד למאן דמיתחמי ולא חמי** – אתה גמלת חסד (עשית טובה) למי שנראה ואינו רואה (כלומר, לי העיוור)**; דין דחמי ולא מתחמי יקבל פיוסך** (שתי מילים אלו הן אשגרה מלעיל והן יתירות, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה) (**ו**)**יגמול יתך חסד** – (בשל כך) זה שרואה ואינו נראה (כלומר, הקב"ה) יגמול איתך חסד (בכל זמן שתבקש ממנו. - הרי שהברכה שבירך העיוור את רבי הושעיה היא אותה ברכה שבירך העיוור את רבי אליעזר בן יעקב)**.**

ב**בבלי חגיגה** ה,ב אמרו (תרגום): רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך. כשהגיעו לעיר אחת אמרו: אם יש כאן תלמיד חכם, נלך ונקביל את פניו. אמרו להם: יש כאן תלמיד חכם, ומאור עיניים (עיוור) הוא. אמר לו רבי חייא לרבי: שב אתה (כאן), ולא תזלזל בנשיאותך (ללכת להקביל פני אדם קטן ממך), ואני אלך ואקביל את פניו. תפסו (רבי) והלך עימו. כשנפטרו ממנו (מאותו תלמיד חכם), אמר להם: אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים (פני עיוור); תזכו להקביל פנים הרואים ואינם נראים (פני שכינה). אמר לו (רבי לרבי חייא): ואתה היית רוצה למנוע אותי מברכה זו! - אמרו לו: ממי שמעת (ברכה זו)? - אמר להם: מפרקו (מדרשתו) של רבי יעקב שמעתי.

הברכה במעשה שבבבלי היא מעין הברכה בשני המעשים שבירושלמי.

בבבלי, לאחר התשובה "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי", מובא סיפור ברבי יעקב איש כפר חיטיא שהיה מקביל פני רבו בכל יום (ולמד מן הכתוב כמה גדולה הקבלת פני חכמים). סיפור זה אינו מוכיח על אותה ברכה. אבל לפי הירושלמי, מקור הסיפור הוא ברבי אליעזר בן יעקב. ואכן בקטע מגניזת קהיר גרסו גם בבבלי "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי" ("מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבל", "קתדרה" 92, עמודים 10-11).
הנוסח הרגיל בבבלי: "מפרקיה דרבי יעקב שמיעא לי, דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אפי דרביה כל יומא...".
נוסח קטע גניזה: "מפרקיה דרבי אליעזר בן יעקב שמיעא לי. - רבי יעקב איש כפר חיטיא הוה מקביל אנפי רביה כל יומא...".
נמצא שלפנינו בבבלי חגיגה רמז למעשה ברבי אליעזר בן יעקב, רמז שלא הושלם. ומכיוון שצמוד לו סיפור אחר ברבי יעקב איש כפר חיטיא, המירו בטעות את שמו של רבי אליעזר בן יעקב ברבי יעקב, וקשרו בין שני המעשים ("דרבי יעקב") כאילו למעשה ברבי יעקב איש כפר חיטיא כיוון המברך ("על הקיצור והשלמתו: פרק בעריכת התלמוד הבבלי", "מחקרי תלמוד" ג כרך ב, עמוד 834).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:14)

ומציעים סיפור המתקשר לאמור לפני כן: **דלמא:** – מעשה: **רבי חמא בר חנינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **ורבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) **הוון מטייל**י**ן באילין כנישתא דלוד** – היו מטיילים (שׂוחקים, משתעשעים) בבתי הכנסיות האלה של לוד (עיר במישור החוף)**. אמר רבי חמא בר חנינא לרבי הושעיה: כמה ממון שיקעו** (הכניסו) **אבותיי כאן!** – הרבה כסף הכניסו אבותיי בבתי הכנסיות האלה! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי הושעיה לרבי חמא בר חנינה): **כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן!** – הרבה בני אדם איבדו וכילו אבותיך בבתי הכנסיות האלה! **לא הוה אית בני נש דלעיין** (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'דילעון') **באוריתא?!** – וכי לא היו בני אדם שיעמלו בתורה (ייגעו ויטרחו בלימוד התורה)?! (וכי לא היה מוטב לתת את אותו הממון ששיקעו אבותיך כאן לפרנסת תלמידי חכמים, כדי שיוכלו לעמול בתורה ולא יצטרכו לעמול לפרנסתם?!)

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.
מעשי החכמים בעניין צדקה הובאו בירושלמי שקלים על המשנה שם: "שתי לשכות היו במקדש: אחת - לשכת חשאים, ואחת - לשכת הכלים. לשכת חשאים - יראי חטא נותנים לתוכה (מעות לצדקה) בחשאי (בצנעה, כדי שלא יידעו שהם נתנו) ועניים בני טובים (ממשפחות עשירות שירדו מנכסיהם) מתפרנסים מתוכה בחשאי (שלא יתביישו שהם מתפרנסים מן הצדקה)".

ב**ירושלמי מגילה** ג,ד אמרו: תני: בתי כניסיות ובתי מדרשות... לא מטיילין בהן... - רבי יהושע בן לוי אמר: בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם.

רבי חמא בר חנינה ורבי הושעיה היו מטיילים בבתי הכנסיות של לוד, כיוון שבתי כניסיות לחכמים, כדברי רבי יהושע בן לוי.
'מטיילין' כאן משמעו: משתעשעים, כפי שימושו בארמית, כמו "מטייל בסוכה" שאמרו לגבי שבעת הימים של חג הסוכות.

רבי חמא היה בנו של רבי חנינא בר חמא שעלה מבבל, וייתכן שרבי חמא התכוון לומר, שכבר בהיות משפחתו בבבל היא תמכה בבניין בתי כנסת בלוד, ככל הנראה כדי לסייע בשיקום העיר לאחר מרד בר כוכבא ("לוד וחכמיה", עמוד 156).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Peah 8:8:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Peah/r/8:8:15)

**מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל**
מציעים ברייתא: **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי חננא** (רבי חיננא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כיני מתניתא:** – כך היא המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא): **כל מי שהוא צריך ליטול** – צדקה מן הקופה, שאין לו ממה להתפרנס, **ואינו נוטל - הרי זה** (בכתב יד רומי: 'כאילו') **שופך דמים** – של עצמו, **ואסור להתרחם** (להתמלא רחמים) **עליו. על נפשיה לא חייס** – על עצמו לא חס (על חייו אינו מרחם, שאינו יכול לחיות כשאינו נוטל צדקה)**, על חורנין** – על אחרים, **לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאינו חס על אחרים (על חיי אחרים)! וכיוון שאינו מרחם על אחרים, לכן אין חובה על אחרים לרחם עליו (ביטוי זה בעברית ישנו בבבלי פסחים מט,ב לעניין אחר. - ברייתא זו אינה חולקת על המשנה אלא היא מדברת במקרה שאינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל)

ברור ש'כיני מתניתא' כאן אינו מגיה את נוסח המשנה, אלא הוא מציע מקור אחר, כנראה ברייתא ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 278).
 
במשנה שנינו: **"כל מי שאינו צריך ליטול** – צדקה מן הקופה, **ונוטל** – שמרמה את גבאי הצדקה, **- אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות** – שבסוף ימיו יהיה עני ויזדקק לצדקה**. וכל מי שהוא צריך ליטול** – צדקה מן הקופה, **ואינו נוטל** – אלא מתפרנס בדוחק ממלאכתו, **- אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו** – שבסוף ימיו יהיה עשיר ויפרנס אחרים מממונו**; על זה** – שנמנע מליטול צדקה מפני שהוא בוטח בה' בפרנסתו, **נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּי'י וְהָיָה י'י מִבְטַחוֹ'** (ירמיהו יז,ז)**"** – אחרי שהירושלמי הביא לעיל את הברייתא שמשתמשת בלשון חריפה, הוא מסיים את הפרק במובאה מן המשנה, כדי לסיים את המסכת בדבר טוב**.**
• • •