## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 2

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:1)

**משנה**
פרק זה דן בדיני כוהן גדול ובדיני מלך. לאחר שלמדנו בפרק הקודם שאין דנים את הכוהן הגדול אלא בבית דין של שבעים ואחד, המשנה עוסקת בדיני הכוהן הגדול.
**כהן גדול דן** – מותר לו להיות דיין, **ודנין אותו, מעיד** – אם הוא יודע עדות לאחרים, **ומעידין אותו** – עליו**, חולץ** – אם מת אחיו ולא הניח זרע, הוא מקיים מצוות חליצה באלמנתו ואין חוששים לכבודו, שהיא חולצת את נעלו ורוקקת בפניו, **וחולצין לאשתו** – אם מת הוא ולא הניח זרע**, ומייבמין את אשתו** – אחד מאחיו רשאי לייבם את אשתו**; אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה** – כוהן גדול אסור לשאת אלמנה**.**
**מת לו מת** – אחד מקרוביו, **- אינו יוצא לאחר המטה** – של המת, שמא ייטמא לו**, אלא הן נכסין והוא נגלה, הן נגלין והוא נכסה** – כשנושאי המיטה מתכסים מעיניו, הוא מתגלה לבריות, וכשהם חוזרים ומתגלים לעיניו, הוא מתכסה מן הבריות שלא יראוהו**, ויוצא עמהן עד פתח העיר** – ולא ייצא משם ואילך**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אינו יוצא מן המקדש** – כשמת לו מת, כלומר, שאינו מלווה את המת כלל**, שנאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא"** (ויקרא כא,יב) – כשמת לו מת**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"כהן גדול דן ודנין אותו" כול'.**
**כוהן גדול דן ודנים אותו**
מציעים קושיה: **ניחא** – [הדבר] נוח, **דן** – הדין הזה מובן, שהכוהן הגדול יושב בראש הסנהדרין הגדולה ודן אחרים**; דנין אותו!** – הדין הזה אינו מובן! למה צריך כוהן גדול לבוא ולעמוד לפני בית הדין כשדנים אותו? **וימנה ליה אנטלר** (בקטע גניזה: 'אנטילר'. מקור המילה ביוונית: אנטלריוס)**!** – למה לא אמרו שימנה כוהן גדול לעצמו מורשה (מיופה כוח) שיטען בשבילו את טענותיו לפני בית הדין, משום כבודו של הכוהן הגדול, שאין מכבודו לבוא ולעמוד לפני בית הדין?
ומתרצים את הקושיה בהצעת מקרה שממנו מקשים על האמור לפני כן: **הגע עצמך** – שער בנפשך, **שנפלה לו שבועה** – שהתחייב הכוהן הגדול להישבע שבועה**. ואנטלר בשבועה** (בקטע גניזה: 'ואנטילר נשבע')**?!** (בתמיהה) – וכי המורשה יכול להישבע בשבילו?! הרי הכוהן הגדול עצמו צריך לבוא לפני בית הדין ולהישבע! בשל האפשרות שיתחייב שבועה, צריך כוהן גדול לבוא ולעמוד לפני בית הדין כשדנים אותו.

ושואלים: **דיני ממונות שלו בכמה?** – בכמה דיינים דן כוהן גדול את אחרים בדיני ממונות? **בעשרים ושלשה?** (צריך לומר: '**בשלשה? בעשרים ושלשה?**') – האם הוא דן בשלושה דיינים, שכן דיני ממונות - בשלושה, או שמא הוא דן בעשרים ושלושה דיינים, משום כבודו, שאין מכבודו להיות חבר בבית דין של שלושה בלבד? (מפשיטת השאלה מוכח שהשאלה היא כמו שפירשנו, וכן פירש ב"אור שמח" (הלכות סנהדרין ב,ד), ואין השאלה בכמה דיינים דנים את כוהן גדול בדיני ממונות)
ופושטים את השאלה ממקור תנאי בתוספת מימרות אמוראיות: **נישמעינה מהדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מברייתא): **אין מלך יושב** – אינו מתמנה לדיין, **בסנהדרין** – גדולה של שבעים ואחד דיינים**, ולא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור** – אינם מתמנים לדיינים בבית דין של שבעה דיינים שדן בעיבור השנה**.** ומביאים מחלוקת אמוראים בהסבר הברייתא: **רבי חנינה** (בקטע גניזה: 'חנניה'. - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **ורבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים, **- חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **אין מלך** (בקטע גניזה נוסף 'ישראל') **יושב בסנהדרין מפני החשד** – שלא יחשדו בו בני אדם שדעתו מושפעת משיקולים לא ענייניים**, ולא בעיבור מפני החשד, ולא מלך וכהן גדול** (בקטע גניזה: 'ולא [כהן גדול]') **יושבין בעיבור [מפני כבודו של מלך; וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אין מלך ישראל יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא בעיבור מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני] שאין כבוד המלך** (בקטע גניזה כמו לעיל: 'כבודו [של מ]לך') **לישב בשבעה** – אין מכבודו של המלך ושל הכוהן הגדול להיות חבר בבית דין קטן של שבעה בלבד שבו דנים בעיבור השנה (במסירה שלפנינו נשמט מחמת הדומות מ'יושבין בעיבור' במימרה הראשונה עד 'יושבין בעיבור' במימרה השנייה, והושלם על פי קטע גניזה)**.** ומציעים היסק בתמיהה: **תא חמי:** – בוא [ו]ראה: **בשבעה אין כבודו לישב, לא כל שכן בשלשה?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאין כבודו של כוהן גדול להיות חבר בבית דין קטן יותר של שלושה בלבד שבו דנים דיני ממונות! ויש להציע את פשיטת השאלה: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה** – כוהן גדול דן את אחרים בדיני ממונות בעשרים ושלושה דיינים**.**

יש כמה קשיים בשתי המימרות האמוראיות כפי שהן לפנינו לאחר השלמת החיסרון במסירה שלפנינו על פי קטע גניזה. בכל אחת מהמימרות נכפל הסבר בעניין אי ישיבת מלך בעיבור וחסר הסבר בעניין אי ישיבת כוהן גדול בעיבור, ולמעשה שתי המימרות זהות כמעט לגמרי ואין הבדל ביניהן. יש קושי נוסף, והוא שלפי ההיסק המוצע מן המימרה השנייה עולה בבירור שההסבר "שאין כבודו לישב בשבעה" נאמר גם לגבי כוהן גדול ולא רק לגבי מלך, ואילו במימרה זו ההסבר נאמר רק לגבי מלך. לכן נראה שבתהליך מסירת המימרות הועתקו בטעות חלקים מכל מימרה לתוך חברתה. אפשר שיש לשחזר את הנוסח המקורי של שתי המימרות כך:
**חד אמר:** **אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני החשד; וחרנה אמר:** **אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור מפני כבודן, שאין כבודן לישב בשבעה.**

ב**תוספתא סנהדרין** ב,יד שנו: אין המלך יושב בסנהדרין, ולא מלך ולא כוהן גדול יושבים בעיבור שנה.

ב**בבלי סנהדרין** יח,ב אמרו: אין מושיבים מלך בסנהדרין, ולא מלך וכוהן גדול בעיבור שנה.
מלך בסנהדרין - דכתיב: "לא תענה על ריב" (שמות כג,יב) - לא תענה על רב (ולכן אין מושיבים מלך בסנהדרין, שמשום חשיבותו של המלך יימנעו שאר הדיינים מלחלוק על דעתו וייצא דין שאינו הגון). לא מלך וכוהן גדול בעיבור שנה - מלך משום אפסניא (יש למלך נגיעה בשאלת העיבור, שהרי אינו רוצה בהוספת חודש לשנה משום הגידול בהוצאותיו על צבאו), כוהן גדול משום צינה (יש לכוהן הגדול נגיעה בשאלת העיבור, שהרי הוא רוצה שיום הכיפורים יחול בעונה חמה מפני שהוא עובד יחף במקדש ביום הכיפורים).

ההסבר בבבלי לאי ישיבת מלך בסנהדרין (לא תענה על רב) אינו ההסבר בירושלמי (מפני החשד). ההסברים בבבלי לאי ישיבת מלך וכוהן גדול בעיבור שנה מפרטים את השיקולים שישפיעו עליהם (מלך משום אפסניא, וכוהן גדול משום צינה) ושבגללם יחשדו בהם, שהוא ההסבר בירושלמי (מפני החשד) לפי המימרה האמוראית הראשונה (לפי שחזורנו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:3)

**כוהן גדול ונשיא שחטאו**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,א.
**אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני)**: כהן גדול שחטא** – שעבר עבירה שעונשה מלקות ארבעים, **- מלקין אותו ואין מעבירין אותו מגדולתו** – אלא הוא ממשיך לשמש ככוהן גדול**.**
**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: כתוב** – בעניין שמירת קדושתו של כוהן גדול**: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו**, **אֲנִי י'י"** (ויקרא כא,יב) – כשחנכו אותו להיות כוהן גדול הושם על ראשו שמן המשחה, ושמן זה נחשב ככתר על ראשו; ויש לדרוש את המילים היתירות "אני ה'": **- כביכול** – כאילו אפשר לומר כך (להשוות כוהן גדול לה')**, מה אני [בגדולתי, אף אהרן בגדולתו** – גדולתו של הכוהן הגדול היא מעין גדולת ה', שאינה בטלה. כמו שה' עומד בגדולתו לעד, כך גם כוהן גדול משנמשח עומד בגדולתו לעד. מכאן למדים שכוהן גדול נשאר תמיד בגדולתו אפילו חטא**.**
**אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: כתוב: "קדוש יהיה לך"** (ויקרא כא,ח) – כתוב זה נאמר בעניין שמירת קדושתם של הכוהנים. ונראה שיש לגרוס כתוב אחר שנאמר בעניין שמירת קדושתו של כוהן גדול: "**כִּי אֲנִי י'י מְקַדְּשׁוֹ**" (ויקרא כא,טו) - אני ה' הנותן את הקדושה היתירה לכוהן הגדול; ויש לדרוש את הכתוב: **- כביכול, מה אני] בקדושתי, אף אהרן בקדושתו** – קדושתו של הכוהן הגדול היא מעין קדושת ה', שאינה בטלה. כמו שה' עומד בקדושתו לעד, כך גם כוהן גדול משנמשח עומד בקדושתו לעד. מכאן למדים שכוהן גדול נשאר תמיד בקדושתו אפילו חטא (במסירה שלפנינו נשמט מחמת הדומות מ'מה אני' במימרה הראשונה עד 'מה אני' במימרה השנייה, והושלם על פי המקבילה וקטע גניזה וקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני")**.**

**רבי חנינה כָּתוֹבָא –** הסופר אמר בשם **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר **בשם ריש לקיש** (במקבילה ובקטע גניזה כאן ולהלן: 'רבי שמעון בן לקיש'. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כהן גדול שחטא** (במקבילה ובקטע גניזה: 'כהן משיח שחטא'. גרסה זו היא בהשפעת לשון המשנה הוריות ג,א: "כהן משיח שחטא") **- מלקין אותו [בבית דין של שלשה]** (הושלם על פי המקבילה וקטע גניזה וקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **–** דנים אותו בבית דין של שלושה ומבצעים את עונש המלקות באותו בית דין (כמו ששנינו במשנה לעיל א,ב: "מכות - בשלושה")**.** ויש להוכיח את הקביעה באמצעות הצעת אפשרות מנוגדת שנדחית: **אין תימר:** – אם תאמר: **בעשרים ושלשה** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'בבית דין של עשרים ושלושה') – דנים ומלקים אותו בבית דין של עשרים ושלושה, משום כבודו של הכוהן הגדול, שאין מכבודו להידון וללקות בבית דין של שלושה, **-** ויש לדחות את האפשרות שהוצעה: **נמצאת עלייתו ירידתו** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'ירידה לו') – אם ידונו וילקו אותו בבית דין של עשרים ושלושה, נמצא שעלייתו זו היא ירידה לו, משום שהוא מתבזה בפני אנשים רבים יותר, ולכן דנים ומלקים אותו בבית דין של שלושה**.**

(**ו**)**ריש לקיש אמר: נשיא שחטא** – שעבר עבירה שעונשה מלקות ארבעים, **- מלקין אותו בבית דין של שלשה.**
ומציעים שאלה: **מה?!** (בתמיהה) **מחזר**י**ן ליה?** – מחזירים אותו? (האם רשאים להחזיר לגדולתו נשיא שחטא ולקה, כמו שמחזירים לגדולתו כוהן גדול שחטא ולקה?)
ומשיבים: **אמר רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: משה!** – במשה! (לשון שבועה) **אִין מחזרין ליה** – אם מחזירים אותו**, די** (צריך לומר: 'דו' = דהוא, כמו בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **קט**י**ל לון** – הוא הורג אותם (אם מחזירים לגדולתו נשיא שחטא, הוא יהרוג את הדיינים שדנו והלקו אותו, ולכן מעבירים אותו מגדולתו)**.**

מילת הקריאה "משה" רגילה בפי רבי חגיי. ההסבר המקובל הוא שזו לשון שבועה המבטאת את בטחונו של רבי חגיי בדבריו. קריאות כאלו בפי רבי חגיי יכולות להתפרש כתמיכה באמור לעיל או כהסתייגות מהאמור לעיל, ולפעמים קשה להכריע כיצד לפרש את הדברים. כאן יש להסתפק, האם כוונתו של רבי חגיי לפסוק בניחותא, או שמא הוא תמה על עצם השאלה? כאן אין הבדל להלכה בין שתי הקריאות ("תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ד" (עבודה), עמודים 182-183 והערה 80).

ומספרים: **שמע רבי יודן נשייא** (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים) – את דברי ריש לקיש שנשיא שחטא מלקים אותו, **וכעס** – עליו**. שלח גנתון** (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה: '**גותיין**') **למיתפוס לריש לקיש** – שלח גותיים (חיילים או עבדים ממוצא גרמני. הגותיים הם בני השבטים הגרמאנים) לתפוס את ריש לקיש**. טרפוֹן** – היכה (ריש לקיש) אותם (את הגותיים)**,** ו**ערק לדא** (להדא) **מוגדלא** – וערק (ברח, נמלט) למגדל הזאת (יישוב בחוף הכינרת לרגלי הרי הגליל התחתון)**, ואית דמרין:** – ויש שאומרים (מציעים מסורת חלופית): **להדא כפר חיטיא** – (ערק) לכפר חיטים הזאת (יישוב בגליל התחתון בסביבות טבריה. - השימוש במילה 'הדא' לפני שמות מקומות רגיל מאוד בארמית הגלילית)**.**

**למחר** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילה זו) **סלק רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **לבית וועדא** – עלה רבי יוחנן לבית הוועד (לבית המדרש), **וסלק רבי יודן נשייא לבית וועדא** – ועלה רבי יודן הנשיא לבית הוועד (כדי לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): **למה לי(ה)[ת]** (תוקן כמו במקבילה ובקטע גניזה) **מרי אמר לן מילה דאורייא?** – למה אין אדוני אומר לנו דבר תורה? **שרי טפח בחדא ידיה** (בקטע גניזה: 'ידה') – התחיל (רבי יוחנן) טופח (מוחא) ביד אחת**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): **ובחדא** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף 'יד' / 'ידא') **טפחין?** – וביד אחת טופחים? (וכי אפשר למחוא ביד אחת?) **אלא** (אין לגרוס מילה זו, ואינה במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני". ונראה שהיא פתרון בטעות של הקיצור א' ל' = 'אמר ליה' (א' ל' אל' אלא) ובשל כך נוסף אחריה 'אמר ליה') **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): **לא** – אי אפשר למחוא ביד אחת (בכך רמז רבי יוחנן שאי אפשר לו לומר דבר תורה כשהוא לבדו בלא נוכחותו של ריש לקיש, וכפי שאמר במפורש בהמשך דבריו)**, ולא** (צריך לומר כמו במקבילה ובקטע גניזה: '**ואִין לא**') **בן לקיש - לא אמר ליה** (בקטע גניזה: '**לה**') – ואם לא בן לקיש - לא אומר אותה (מילה דאורייא. - אם ריש לקיש אינו כאן, איני יכול לומר דבר תורה)**. [לא** (מילה זו יתירה)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן):**]** (הושלם כמו במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **אלא** (אין לגרוס מילה זו, ואינה במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני". ונראה שהיא פתרון בטעות של הקיצור א' ל' = 'אמר ליה' (א' ל' אל' אלא)) **אני מפתחה?** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ואנו** (=ואן הוא) מפתחא?', ובקטע גניזה: '**והנו** מופתחה?') – ואיפה הוא מי (ריש לקיש) שהוא פתוח (בלשון נקייה: סגור, נעול)? (רבי יודן הנשיא כינה ולא רצה לומר על ריש לקיש שהוא סגור ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 22)) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): **בהדא מגדלא** – במגדל הזאת (לפי המסורת הראשונה לעיל)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן): **למחר** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" אין מילה זו) **אנא ואת ניפוק לקדמיה** – אני ואתה נצא לפניו (לקראת ריש לקיש)**.**

**שלח רבי יוחנן גבי** – אצל (בקטע גניזה: 'ל-') **ריש לקיש: עתיר** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": '**עתיד**') **לך מילה דאורייא** – הכן לך דבר תורה**, דנשייא נפיק לקדמך** – (מפני) שהנשיא יוצא לקראתך (בדבר התורה שיאמר ריש לקיש לנשיא יפייסו)**. נפק לקדמון ומר:** – יצא (ריש לקיש) לפניהם (לקראת רבי יודן הנשיא ורבי יוחנן כדי לחלוק להם כבוד) ואמר: **דיגמא דידכון דמייא לבירייתכון** (צריך לומר כמו במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": '**לברייכון**') – הדוגמה שלכם (שיצאתם לקראתי) דומה לבוראכם (כפי שריש לקיש מפרש בהמשך דבריו. - מקור המילה 'דיגמא' ביוונית)**. כד אתא רחמנא למיפרוק ית ישראל** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף 'ממצרים') – כאשר בא הרחמן (תואר לה') לגאול את ישראל**, לא שלח לא שליח ולא מלאך אלא הוא** (במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'הקב"ה') **בעצמו, דכתיב:** – שכתוב (בדברי ה' בעניין פסח מצרים): **"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם** בַּלַּיְלָה הַזֶּה**"** (שמות יב,יב) – בלילה ההוא, בשעה שתהיו עסוקים באכילת קורבן הפסח, אעבור בארץ מצרים. הרי שה' יעבור בעצמו לגאול את ישראל ממצרים**, [ולא עוד אלא** – לא זו בלבד אלא גם**]** (הושלם כמו במקבילה ובקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **הוא וכל דרגון דידיה** – הוא (הקב"ה) וכל הדרגון (בני הלוויה, חבר המלווים) שלו (מקור המילה 'דרגון' ביוונית), **[- 'אשר הלך אלהים' אין כתוב כאן, אלא "**וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, **אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים** לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם**"** (שמואל ב ז,כג) – עם ישראל שונה מכל שאר העמים בגלל שאלוהים פדה אותו למען יהיה לו לעם; ויש לדרוש מהמילה "הלכו" בלשון רבים שה' בליווי הדרגון שלו באו לפדות את ישראל ממצרים. (ריש לקיש דימה את הנשיא, שלא שלח שליח אלא הוא בעצמו הלך לקראתו בליווי רבי יוחנן, כדי להוציאו מהמקום שבו היה סגור, לקב"ה, שלא שלח שליח אלא הוא בעצמו הלך לקראת עם ישראל בליווי הדרגון שלו, כדי להוציאם ממצרים)**]** (הושלם כמו במקבילה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני")**.**
**אמרון ליה:** – אמרו לו (רבי יודן הנשיא ורבי יוחנן לריש לקיש): **ומה חמית מימר הא** (צריך לומר כמו במקבילה: '**הדא**') **מילתא?** – ומה ראית לומר את הדבר הזה (שנשיא שחטא מלקים אותו)? **אמר לון:** – אמר להם (ריש לקיש): **מה אתון סברין?** – מה אתם סוברים (חושבים)? **מה** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מי**') **דחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא?** – (וכי) בפוחדי מכם הייתי מונע את תלמודו של הרחמן (תורתו של ה')? (וכי מפני יראתי מהנשיא ומרבי יוחנן שהיה מקורב לנשיא אמנע מלהורות הלכה?)

מניין למדים שנשיא שחטא מעבירים אותו מגדולתו? -
**דמר** (צריך לומר כמו במקבילה: '**אמר**') **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**:** כתוב (בדברי עלי הכוהן לבניו): **"אַל**, **בָּנָי**, **כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה** אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, מַעֲבִרִים עַם י'י**"** (שמואל א ב,כד) – אל תעשו כדברים הרעים שאתם עושים, כי השמועה שהעם מספרים עליכם אינה טובה, **["מַעֲבִרִים עַם** **י'י" - מעבירין אותו]** (הושלם כמו במקבילה) – יש לדרוש מהמילים האלה שעם ישראל מעבירים מגדולתו נשיא שחטא, כמו שאמר רבי חגיי לעיל**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.

הסוגיה בעניין כוהן גדול שחטא ונשיא שחטא מקורה בהוריות על המשנה שם: "כוהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו, וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מגדולתו - כוהן משיח מביא פר, והנשיא מביא שעיר. כוהן משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא, וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא - כוהן משיח מביא פר, והנשיא כהדיוט". משם הועתקה הסוגיה לסנהדרין משום שדנים כאן בכוהן גדול.

ב**מדרש שמואל** ז,ה נאמר: רבי שמואל ברבי אבהו אמר: זקן שנמצא בו דבר דופי - אין מורידים אותו מגדולתו, אלא אומרים לו: היכבד ושב בביתך.
נשיא (שחטא) מאי? - רבי יוחנן אמר: מעבירים אותו. רבי שמואל בר רב יצחק מייתי לה מהכא: "אל, בניי, כי לא טובה השמועה אשר אנוכי שומע מעבירים עם ה'". - מחזירין ליה? - אמר רבי חגיי: משה! אין מחזירין ליה, דהוא קטיל להון. - רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מלקים אותו.
שמע רבי יהודה נשיאה וכעס. ערק רבי שמעון בן לקיש ונפק ליה למגדל צבועיה. קם ליה רבי יוחנן ולא נחת לתנויא. קם עימיה רבי יהודה נשיאה, אמר ליה: למה לא נחיתת לתנויא? אמר ליה: מפתחא יהיב במגדל צבועיא. אמר ליה: אילו לא היה שמעון בן לקיש לא. טפח בחדא ידיה ולא אזל קלא, טפח בתרתיהון ואזל קלהון. כיוון דשמע רבי שמעון בן לקיש אתא לקדמותיה. כיוון דשמע רבי יוחנן נפק לאיפרכיא דידיה, וקרא לפניו זה הפסוק: "אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם ולשום לו שם" (שמואל ב ז,כג), אמר לו: דייך דומה לבוראך.

**ריש לקיש והנשיא**
ההתנגשות בין רבי יהודה השני נשיאה וריש לקיש היתה, ככל הנראה, קשה במיוחד. מסורת זו יש בה משום עדות לחיכוכים שהיו עלולים לפגוע במהותו של מפעל החכמים. הבעיה, לפחות לדעת ריש לקיש, היתה זכותם של החכמים ללמד כראות עיניהם. ריש לקיש לא נרתע מפחד הנשיא ואף אמר זאת בפירוש בסיומו של הסיפור. על אף טענותיו של ריש לקיש, ייתכן שלתגובתו החריפה של הנשיא לא היה קשר עם העיקרון של חופש הדיבור. אם נשפוט לפי התנהגותו של רבי יוחנן במסורת זו, לא נחשבה בעיה זו כיסודית וכרגישה במיוחד.
מצד שני, ריש לקיש הסתמך לעיתים קרובות על פסיקותיו ההלכתיות של רבי יהודה נשיאה, וזה שאלו פעם האם מותר לקבל מתנה מפקיד רומי.
אף על פי שמקורות אחדים מצביעים על עוינות מצד ריש לקיש כלפי הנשיא, הרי רובם מעידים על קשרי ידידות ויראת כבוד ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמודים 127-129).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:4)

**כוהן גדול פורם מלמטה**
ב**משנה הוריות** ג,ה שנינו: כהן גדול פורם מלמטן (מת לו אחד מן הקרובים שחייב לקרוע עליו, קורע מלמטה, שאינו אסור אלא בפרימה מלמעלה, שהיא פרימת כל אדם), וההדיוט מלמעלן (כוהן הדיוט קורע מלמעלה כישראל).
כאן התחלת מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה.
מביאים מחלוקת אמוראים בפירוש המשנה הוריות: **רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני) אמר **בשם כהנא** (רב כהנא הראשון, אמורא בבלי בדור הראשון)**: למעלן - למעלן מקנה שָׂפָה** (צווארון החלוק) – כוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, למעלה מצווארון החלוק (מבדיל קנה שפה)**, למטן - למטן מקנה שפה** – כוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, אלא קורע בבית הצוואר, למטה מצווארון החלוק (אינו מבדיל קנה שפה)**.**
**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: למטן - ממש –** כוהן גדול קורע בשולי בגדו למטה סמוך לרגליו, אבל אינו קורע בשפת בגדו למעלה מסביב לצוואר**.**

ומספרים: **רבי יוחנן סלק למבקרה לרבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **–** רבי יוחנן עלה (מטבריה, מקומו של רבי יוחנן, לציפורי, מקומו של רבי חנינה) לבקר את רבי חנינא (מפני ששמע שרבי חנינה היה חולה)**.** (במקבילה נוסף 'כד הוה') **גו איסטרטה שמע דדמך –** (כשהיה רבי יוחנן) ברחוב (מקור המילה 'איסטרטה' ביוונית ובלטינית), שמע שנפטר (רבי חנינה)**. אמר:** (מילה זו יתירה ואינה במקבילה) **שלח ואייתי מנוי טבייא דשובתא ובזעיה** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ובזעון**') **–** פשט (רבי יוחנן את בגדיו) והביא (ולבש) את בגדיו הטובים של שבת וקרע אותם (על רבי חנינה, שהיה רבו) (סיפור זה מובא בלשון אחר בירושלמי בבא מציעא ב,יא)**.**

ב**בבלי מועד קטן** כד,א אמרו: אמרו לו לרבי יוחנן: נפטר רבי חנינא. קרע עליו שלוש עשרה אצטלאות של מילת (בגדים עשויים מאריג יקר), אמר: הלך האיש שהייתי מתיירא ממנו (מפני גודלו ותקיפותו בתורה).

ומציינים: **רבי יוחנן פליג** – חלוק **על רבי יודן** (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **בתרתי** – בשתיים (בשני דברים בענין קריעה על מת. הדבר האחד שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה: דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבמסכת שמחות), שהקורע למטה (ממש) - יצא, שזו קריעה, ולכן לדעתו אין כוהן גדול קורע למטה (ממש), לפי שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו על מתו כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם. רבי יוחנן חלוק על רבי יהודה, שהרי רבי יוחנן אמר, שכוהן גדול קורע למטה (ממש), ולכן לדעתו הקורע למטה (ממש) - לא יצא, שאין זו קריעה, שלא כרבי יהודה. והדבר השני שחלוק בו רבי יוחנן על רבי יהודה: בירושלמי מועד קטן ג,ז אמרו, שצריך לקרוע על רבו שלימדו חכמה, ואמר רבי יהודה שם, שרבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו. רבי חנינה היה רבו של רבי יוחנן באגדה ולא בהלכה, כמסופר בירושלמי בבא מציעא ב,יא ובמקבילה הוריות ג,ז, וכשמת רבי חנינה קרע עליו רבי יוחנן. מכאן שלרבי יוחנן, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, שלא כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו בהלכה בלבד (סתם תלמוד הוא בהלכה))**, ואתייא דרבי לעזר בשם כהנא כרבי יודה** – ובאה (הולכת) [המימרה] של רבי לעזר בשם כהנא כרבי יהודה (דעתו של רבי לעזר בשם כהנא, שכוהן הדיוט קורע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, וכוהן גדול אינו קורע את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדעתו של רבי יהודה בברייתא שלהלן, שעל כל המתים האבל צריך להבדיל קנה שפה (לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר), אבל אם לא הבדיל קנה שפה - לא יצא, שאין זו קריעה, ולכן לדעתו כוהן הדיוט קורע למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על מתו שלא כדרך שבני אדם קורעים על מתיהם)**.**

בירושלמי בבא מציעא הוכיחו בתחילה מהמסופר על רבי יוחנן, שרבי יוחנן כרבי יהודה, שלדעת רבי יהודה, רבו שלימדו חכמה הוא זה שרוב תלמודו ממנו, אם בהלכה אם באגדה, ואחר כך דחו זאת ואמרו שאולי קרע רבי יוחנן משום שמועות הרעות ולא משום שרבי חנינה היה רבו. כידוע, מסכת נזיקין (שלוש הבבות) של התלמוד הירושלמי היא מעריכה שונה משאר המסכתות של התלמוד הירושלמי.

ומקשים: **ואי** (צריך לומר כמו במקבילה: '**אִין**') – אם **כרבי יודה** – אם דעתו של רבי לעזר בשם כהנא כרבי יהודה**, לא יפרו(ס)[ם]** (תוקן כמו במקבילה) **כל עיקר!** – לא יקרע כוהן גדול כלל! מדוע כוהן גדול מותר לקרוע למטה מקנה שפה? שהרי דעתו של רבי יהודה (בברייתא שבבבלי), שכוהן גדול אסור לקרוע את בגדיו כלל על מתו (רבי יהודה פירש את הכתוב בכוהן גדול: "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י), שלא יקרע את בגדיו כלל על מתו), שלא כדברי המשנה הוריות, שכוהן גדול קורע למטה.
ומתרצים את הקושיה: **לא אתייא דלא** (=דא אלא) **אלא** (אין לגרוס מילה זו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 803). - במקבילה: 'לא אתייא דא אלא'. - הצורה העיקרית של המונח: 'לא אתיא דלא'. הצורה התניינית: 'לא אתיא אלא'. כאן מצאנו כפל גרסה: 'לא אתיא דלא אלא'. במקבילה המונח השתבש ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 306 והערות 39-40)) – לא באה (הולכת) [המשנה] הזאת אלא **על אביו ועל אמו כרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) – דברי המשנה הוריות לדעתו של רבי לעזר בשם כהנא מתאימים רק לפי שיטת רבי מאיר ובמקרה שקורע על אביו או על אימו שמתו**.** ומציעים את דברי רבי מאיר: **דתני:** – ששונה [התנא]: **על כל המתים** – שמתו, **אין מבדיל קנה שפה** – האבל, כשקורע את חלוקו על המת בבית הצוואר (פתח בבגד מסביב לצוואר), אינו צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר**, אלא על אביו ועל אמו** – רק על אביו או על אימו האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר**; דברי רבי מאיר** – לכן לדעתו כוהן הדיוט קורע על אביו ועל אימו למעלה מקנה שפה (מבדיל קנה שפה), אבל כוהן גדול קורע עליהם למטה מקנה שפה (אינו מבדיל קנה שפה), לפי שכוהן גדול מותר לקרוע את בגדיו על אביו ועל אימו שלא כדרך שבני אדם קורעים עליהם**. רבי יודן** (רבי יהודה) **אומר: כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה - הרי זה קרע של תפלות** (שטות, הבל) – אין זו קריעה, שעל כל המתים האבל צריך לקרוע גם את שפת החלוק מסביב לצוואר, כדי שיהיו שני חלקי המקום הקרוע מובדלים לשניים וייראה המקום הקרוע**.**

ומסבירים: **מאי** (מהי, בחילוף אל"ף/ה"א) **כדון?** – מה היא עכשיו? (עכשיו שבאה המשנה כרבי מאיר, יש להקשות: מדוע כוהן גדול צריך לקרוע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה? והרי דעתו של רבי מאיר, שעל אביו ועל אימו אין זו קריעה!) **- חומר** (חומרה) **הוא בכהן גדול שיהא** (צריך לומר: '**שלא יהא**') **מבדיל קנה שפה** – חומרה היא שהחמירו החכמים בכוהן גדול שיקרע על אביו ועל אימו למטה מקנה שפה (ולא יהא מבדיל קנה שפה), משום עוגמת נפש (צער), אף על פי שאין זו קריעה**.**

הסוגיה בעניין כוהן גדול פורם מלמטה מקורה בהוריות על המשנה שם. משם הועתקה הסוגיה לסנהדרין משום שדנים כאן בכוהן גדול.

סוגיה זו מובאת בירושלמי מועד קטן ג,ח בשינוי הסדר של חלקיה.
בירושלמי מועד קטן במסירה שלפנינו בהעתקה ראשונה: 'חומר הוא בכוהן גדול **שהוא** מבדיל קנה שפה'. ובהעתקה שנייה: 'חומר הוא בכוהן גדול **שאינו** (מסתבר שתוקן בידי מגיה) מבדיל קנה שפה'. וכאן ובמקבילה בהוריות: 'חומר הוא בכוהן גדול **שיהא** מבדיל קנה שפה'. וצריך לומר כאן ושם: '**שלא יהא** מבדיל'.
בכתב היד שלפנינו, שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נכתבו והועתקו פעמיים על ידי הסופר, וישנם שינויים בין שתי ההעתקות. לפנינו נמצא הדף הראשון שהועתק שנית, אך הדף השני שהועתק שנית אבד ואינו לפנינו. הנוסח בדפוס ונציה של שני הדפים האחרונים של מסכת מועד קטן נדפס על פי הדפים שהועתקו שנית ולא על פי הדפים שהועתקו בראשונה. הנוסח בדפים שהועתקו בראשונה נקרא העתקה ראשונה, והנוסח בדפים שהועתקו בשנייה נקרא העתקה שנייה. הנוסח בדף השני שאבד שוחזר על פי נוסח דפוס ונציה.

ב**מסכת שמחות** ט,ו שנו: על כל המתים כולן - אינו מבדיל קמי שפה, על אביו ועל אמו - מבדיל קמי שפה. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה - הרי זה קרע של תפלה.

ב**בבלי מועד קטן** כב,ב אמרו: על כל המתים כולם, רצה - מבדיל קמי שפה שלו, רצה - אינו מבדיל. על אביו ועל אימו - מבדיל. רבי יהודה אומר: כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלה.

"קנה שפה" שבירושלמי הוא "קמי שפה" שבבבלי.
לפי הירושלמי, תנא קמא שחלוק בברייתא במסכת שמחות על רבי יהודה הוא רבי מאיר.

ב**ספרא** 'אמור' פרשה ב נאמר: רבי מאיר אומר: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. הא כיצד? כוהן גדול פורם מלמטן, וההדיוט - מלמעלן.

לפי ספרא, משנת הוריות רבי מאיר היא, ככל סתם משנה, ולכן "לא אתיא אלא כרבי מאיר", כמו שאמרו בירושלמי.

ב**בבלי הוריות** יב,ב אמרו: אמר רב: למטה - למטה ממש, למעלה - למעלה ממש; ושמואל אמר: למטה - למטה מקמי שפה, למעלה - למעלה מקמי שפה, וזה וזה מן הצוואר.
מיתיבי (על שיטת שמואל): על כל המתים כולם (כשקורע עליהם) - רצה מבדיל (מחלק לשניים) קמי שפה, רצה אינו מבדיל, על אביו ועל אימו - מבדיל. כיוון דבעלמא הווי קרע (גם אם לא מבדיל), קרי כאן (בכוהן גדול) "ובגדיו לא יפרום"! - שמואל סבר לה כרבי יהודה, דאמר: כל קרע שאינו מבדיל שפה שלו - אינו אלא קרע של תפלות (ואינו נחשב כקרע, ויכול כוהן גדול לפרום ולא להבדיל).
ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והתניא: אילו נאמר 'ראש לא יפרע ובגד לא יפרום', הייתי אומר: בראש ובגד של סוטה הכתוב מדבר (שאין הכוהן הגדול פורע את ראש האישה ופורם את בגדה, כדרך שכוהן הדיוט עושה לסוטה). תלמוד לומר: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י) - לימד על כוהן גדול שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינו פורם כדרך שבני אדם פורמים, אלא הוא מלמטה וההדיוט מלמעלה! - שמואל סבר לה כרבי יהודה בחדא (בדיני קריעה בכלל) ופליג עליה בחדא (שסבור שכוהן גדול צריך לקרוע).

רב בבבלי סבור כרבי יוחנן בירושלמי, ושמואל בבבלי סבור כרבי אלעזר בשם כהנא בירושלמי.
מה ששאלו בירושלמי: "אין כרבי יודה, לא יפרום כל עיקר!", הוא מה ששאלו בבבלי: "ומי אית ליה לרבי יהודה קריעה בכוהן גדול? והא תניא: "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" - לימד על כוהן גדול שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר; דברי רבי יהודה!". בבבלי השיבו: "סבר לה כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא", ובירושלמי השיבו: "לא אתייא דלא על אביו ועל אימו כרבי מאיר" ("יפה עיניים").

**הקורע מלמטה**
ב**מסכת שמחות** ט,יח שנו: הקורע למטה (בשולי חלוקו) ומן הצדדים - לא יצא. רבי יהודה אומר: יצא.

ב**בבלי מועד קטן** כו,ב אמרו: הקורע מלמטה ומן הצדדים - לא יצא. אלא שכוהן גדול (שאסור לו לקרוע באבלו) פורם מלמטה (משום עוגמת נפש על מתו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:5)

**כוהן גדול מקריב אונן**
מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליו הוא אונן מן התורה באותו יום שמת.
ב**משנה הוריות** ג,ה שנינו: כוהן גדול מקריב אונן (באנינות) ולא אוכל (מן הקורבן), וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

כאן המשך מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה.
מביאים ברייתא: **כהן גדול מקריב אונן** – מקריב קורבנות כשהוא אונן, ביום שמת אחד מקרוביו, **ולא אוכל** – מן הקורבנות כשהוא אונן**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: כל אותו היום** – הוא מקריב קורבנות כל אותו היום כשהוא אונן**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: גומר כל העבודה שיש בידו** – שהתחיל בה לפני שמת לו מת, **ובא לו** – יוצא מן המקדש לאחר שגמר את העבודה, ואינו חוזר למקדש באותו היום**.**

ומבררים את ההבדלים בין שלוש הדעות: **בין רבי מאיר לרבי שמעון** (צריך לומר: 'לרבי **יודה**', כגרסת רמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם שורש ה) **- חדא** – אחת (דבר אחד שהם חלוקים בו, וכמו שהתלמוד מפרש בהמשך)**. בין רבי יודה** (צריך לומר: 'רבי **מאיר**') **לרבי שמעון - חדא** – אחת (שלדעת רבי מאיר עובד כל היום, ואילו לדעת רבי שמעון עובד רק את העבודה שיש בידו)**.**
ומפרשים: **בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה** – שנחלקו בדינו של כוהן גדול אונן שהיה מחוץ למקדש בשעת מיתת קרובו, האם מותר לו להיכנס ולעבוד אם לאו, וכמו שהתלמוד מפרש בהמשך**.**
ומציעים מקרה נפקות אחר: אמר **רבי יעקב בן דסאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מפסיק** – האם הוא יכול לחזור לעבוד אחרי שהפסיק לעבוד (וסיים את אותה עבודה כדין) כשהוא במקדש, אם לאו (כפירושו של רמב"ן), **ביניהון** – ביניהם (בין רבי מאיר לרבי יהודה, שלדעת רבי מאיר, אם הפסיק - שוב אינו עובד, ולדעת רבי יהודה, גם אם הפסיק - מותר לו לחזור ולעבוד כל היום כולו. - מאמר רבי יעקב בן דסאי הוא מאמר מוסגר שמפסיק את רצף הסוגיה)**.**
וחוזרים ומסבירים מה בין רבי מאיר ורבי יהודה בדין ההכנסה: **רבי מאיר אומר: היה בפנים** – במקדש, **- היה יוצא** – מן המקדש**, היה בחוץ** – מחוץ למקדש, **-** [**לא]** (כך צריך לומר, כגרסה במקבילה וכגרסת רמב"ן) **היה נכנס** – למקדש**. רבי יהודה אומר: היה בפנים - היה נכנס** (צריך לומר: '**לא היה יוצא**')**, היה בחוץ - לא היה נכנס** (צריך לומר: '**היה נכנס**', כגרסת רמב"ן)**.**
**רבי שמעון אומר: גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו** – נמצא עכשיו שיש בין רבי יהודה לרבי שמעון שתיים: לרבי שמעון גומר כל העבודה שבידו ויוצא, ואין צריך לומר שאם היה בחוץ - אינו נכנס. ואילו לרבי יהודה עובד כל אותו היום, ואם היה בחוץ - הוא יכול להיכנס ולעבוד (כך גורס ומפרש את הסוגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 225, הערה 193)**.**

קשיים בגרסה ובפירוש של הקטע הזה לפי "אוצר לשונות ירושלמיים": לא ייתכן שרבי מאיר אומר שאם היה בפנים היה יוצא, שהרי לדעת רבי מאיר עובד כל היום; ועוד שאם כן, אין בין רבי מאיר לרבי יהודה אחת אלא שתיים, הוצאה והכנסה. ולכן נראה שב"אוצר לשונות ירושלמיים" נשמט תיקון אחד של הגרסה, וכך צריך לומר: 'רבי מאיר אומר: היה בפנים - **לא** היה יוצא...', שבזה אין רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים.

קשיים נוספים בגרסה ובפירוש של הקטע הזה לפי "אוצר לשונות ירושלמיים": המשפט 'רבי יעקב בן דסאי: מפסיק ביניהון' מפסיק בין המשפט 'בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה' למשפטים 'רבי מאיר אומר... רבי יהודה אומר...'; ועוד שבמשפט 'רבי יעקב בן דסאי: מפסיק ביניהון' חסרה המילה 'אמר'.

הנוסח במקבילה בהוריות: 'רבי יעקב בר דסיי **מפשׂק** ביניהון', ונראה לפרש: מרחיב את המחלוקת ביניהם. ולפי זה נראה להציע נוסח ופירוש אחרים לקטע הזה:
**בין רבי מאיר לרבי יודה - הכנסה. רבי מאיר אומר: היה בחוץ - לא היה נכנס. רבי יהודה אומר: היה בחוץ - היה נכנס. - רבי יעקב בן דסאי מפשק ביניהון. רבי מאיר אומר: היה בפנים - היה יוצא, היה בחוץ - לא היה נכנס. רבי יהודה אומר: היה בפנים - לא היה יוצא, היה בחוץ - היה נכנס.**
לפי סתם הירושלמי, רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים בהכנסה של כוהן גדול אונן. אבל לפי רבי יעקב בן דסאי, רבי מאיר ורבי יהודה חלוקים הן בהוצאה והן בהכנסה של כוהן גדול אונן. נמצא לפי רבי יעקב בן דסאי, שיש בין רבי מאיר לרבי יהודה שתיים, ואילו רבי מאיר ורבי שמעון מסכימים זה לזה, ו"מקריב אונן" שאמר רבי מאיר זהו "גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו" שאמר רבי שמעון.
נראה שהשיבוש בנוסח הירושלמי שלפנינו נוצר בשל הדמיון במשפטים הבאים לפני המשפט 'רבי יעקב בן דסאי...' ולאחריו על פי הנוסח שהצענו.

וקובעים שהמשנה הסתמית משקפת את שיטתו של תנא מסוים: **רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני)**: מתניתא לריש לקיש** (צריך לומר כמו במקבילה: 'מתניתא **דרבי שמעון**'. במסירה שלפנינו החליפו כאן את רבי שמעון ברבי שמעון בן לקיש (ריש לקיש)) – המשנה [היא] של רבי שמעון (משנת הוריות בעניין כוהן גדול אונן היא בשיטתו של רבי שמעון)**.**

אף על פי שלשון הרישא במשנת הוריות היא כלשונו של רבי מאיר בברייתא שבאה לעיל, הנה הניגוד בין הכוהן הגדול ובין הכוהן ההדיוט הבא בסיפא מלמד לדעתו של רב הונא שהכוהן הגדול גומר את העבודה שיש בידו ולא יותר, ואילו רבי מאיר סבור שהוא יכול להמשיך להקריב כל עוד הוא במקדש. ומהוריות הועתק סיום זה לסנהדרין עם כל סוגיית הוריות. וההמשך "ומן המקדש לא יצא" וכו' מתייחס למשנת סנהדרין כאן, והועתק מסנהדרין להוריות, כדרכן של המקבילות ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1117, הערה 1939).

לפי הנוסח והפירוש שהצענו לעיל לדברי רבי יעקב בן דסאי, רבי מאיר ורבי שמעון מסכימים זה לזה, ולכן מובן היטב שהמשנה שהיא כלשונו של רבי מאיר היא בשיטתו של רבי שמעון.

ב**תוספתא זבחים** יא,ג שנו: כוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל אותו היום. רבי שמעון אומר: גומר את העבודה שבידו ובא לו.

ב**בבלי יומא** יג,ב אמרו: תנו רבנן: כוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל. רבי יהודה אומר: כל היום.
מאי "כל היום"? - אמר רבה: לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו (לא רק שמותר לו לעבוד במקדש באותו יום, אלא אף מצווה היא להביאו כל אותו יום מביתו אל המקדש כדי לעבוד בו).

פירושו של רבה בבבלי לדברי רבי יהודה הוא כמו שאמרו בסתם הירושלמי לדעת רבי יהודה.

צריך עיון למה נקט התלמוד (הירושלמי) לשון "הכנסה" ולא "כניסה" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 225, הערה 193).

גם הבבלי נקט לשון "הבאה" ולא "ביאה". גם במשנה יומא ג,ב שנינו "הורידו כוהן גדול לבית הטבילה" ולא 'ירד', וכן שם ג,ו שנינו "הביאוהו לבית הפרווה" ולא 'בא'. כל הלשונות האלה הם משום שכוהן גדול אינו הולך לבדו אלא מלווים אותו בהליכתו מפני כבודו.

ב**בבלי הוריות** יב,ב אמרו: ...תניא: דברים שבין כוהן גדול לכוהן הדיוט:... ומקריב אונן ואינו אוכל... ופטור מטומאת מקדש וקודשיו... - והאי (ברייתא זו) ממאי דרבי שמעון היא? - אמר רב פפא: מאן שמעת ליה דאמר: פטור מטומאת מקדש וקודשיו? רבי שמעון.

בבבלי העמידו כרבי שמעון את הברייתא שנאמר בה שכוהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, כמו שבירושלמי העמידו כרבי שמעון את המשנה שנאמר בה כך.

ומביאים ברייתא: **"וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא"** (ויקרא כא,יב) – הכתוב מדבר על כוהן גדול שמת לו מת שהוא אחד הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, שאסור לו לעזוב את המקדש כדי ללוות את המת; ויש לצמצם את הדין שלמדים מהכתוב: **- עמהן אין יוצא** – אינו יוצא עם נושאי המיטה של המת**,** אבל **יוצא הוא אחריהן. הן ניכסין והוא נגלה** (צריך להוסיף כמו במשנה ובספרא: '**הן נגלין והוא נכסה**') – כשנושאי המיטה מתכסים מעיניו, הוא מתגלה לבריות, וכשהם חוזרים ומתגלים לעיניו, הוא מתכסה מן הבריות שלא יראוהו**, ויוצא עמהן** (במקבילה: 'אחריהן') **עד פתח העיר** – ולא ייצא משם ואילך**; דברי רבי מאיר. רבי יודן** (רבי יהודה) **אומר: אינו יוצא מן המקדש** – כשמת לו מת, כלומר, שאינו מלווה את המת כלל**, שנאמר: "וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא"** (ויקרא כא,יב)**.**
ומציעים דיוק: (במקבילה נוסף '**למד אלא "לֹא יֵצֵא"**', ובמקום 'למד' צריך לומר: '**למר**' = לא מר (לא אמר)) **יצא - לא היה חוזר** – לא אמרה התורה אלא שכוהן גדול לא ייצא מן המקדש אם היה בפנים כשמת לו מת, אבל אם יצא - אסור לו להיכנס (הדבר מסופק האם המאמר הוא סופה של הברייתא הקודמת במסורת הירושלמי או דברי התלמוד. גם פירושו של המאמר מסופק. וייתכן שהכוונה היא שלא אמרה התורה 'ובמקדש יישב' אלא "ומן המקדש לא ייצא", לכן אם יצא - לא היה חוזר. ועדיין לא ברור לדעת מי נאמר דיוק זה. ואולי נאמרו הדברים לדעת רבי מאיר כדי לדחות את דרשתו של רבי יהודה, וחסרה כאן הקושיה, כגון: 'מה עבד לה רבי מאיר?' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 797, הערה 92). - לפי מה שכתב ב"אוצר לשונות ירושלמיים" כאן, רבי מאיר אומר: היה בפנים - לא היה יוצא, היה בחוץ - לא היה נכנס. וזהו כמו שכתבנו לעיל שכך צריך לתקן ב"אוצר לשונות ירושלמיים")**.**

ב**ספרא** 'אמור' פרשה ב נאמר: "ומן המקדש לא ייצא" - עימהם אינו יוצא, יוצא הוא אחריהם. אחריהם?! אלא הם נכסים והוא נגלה, הוא נכסה והם נגלים, ויוצא עימהם עד פתח העיר; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: "ומן המקדש לא ייצא" - אינו יוצא כל עיקר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:1:6)

**זמן אנינות למת**
כאן המשך מקבילה בירושלמי הוריות ג,ה והתחלת מקבילה גם בירושלמי פסחים ח,ח.
אונן אסור לאכול קודשים (משנה זבחים יב,א) ומעשר שני (משנה מעשר שני ה,יב). בווידוי מעשר שני נאמר: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו,יד).
מניין שאנינות זו היא על מת ולא על צרות אחרות? -
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני)**: אין אנינה אלא למת בלבד** – אנינות (לעניין איסור אכילת קודשים) היא רק על אדם שמת, ואין אנינות על צרות אחרות**, דכתיב:** – שכתוב: **"וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ"** (ישעיהו ג,כו) – הפתחים של חומת העיר או של בתי העיר יהיו שרויים באנינות ובאבל על האנשים שייהרגו בידי האויב**.**
ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את האמור לפני כן: **התיב** – השיב (הקשה) (צריך להוסיף כמו במקבילות: 'רבי') **חייה בר אדא** (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: והכתיב:** – והרי כתוב: **"וְאָנוּ הַדַּיָּגִים** וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה**"** (ישעיהו יט,ח) – הדייגים וכל המשליכים חכה ביאור לדוג בה דגים יהיו שרויים באנינות ובאבל, משום שלא ימצאו דגים ביאור**!** – הרי שיש אנינות גם על צרות אחרות מלבד על מת!
ומציעים פירוש למקור האמוראי: **אמר רבי חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: כיני מתניתא** – כך היא המשנה (צריך לומר 'כיני' במקום 'כיני מתניתא')**, שאין אנינת טומאה אלא למת בלבד** – אנינות שהיא כטומאה (לעניין איסור אכילת קודשים) היא רק על אדם שמת, אבל לא על צרות אחרות (האנינות על מות אחד הקרובים מטילה באונן טומאה כלשהי (מובן שאין הדברים אמורים בנוגע בגופת מת) ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 273, הערה 8))**.**

'כיני מתניתא' - המילה 'מתניתא' היא באשגרה מהלשון הרגילה בירושלמי, וצריך לומר: 'כיני'. ואולי דברי רבי לעזר לקוחים מברייתא ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 505; וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל").

בא כאן הביטוי 'כיני מתניתא' על מימרה ("הגהות ופירושים בירושלמי שבת", 48 HUCA, עמוד ו, הערה 33).
אין למחוק 'מתניתא', והשגירו כאן את המונח 'כיני מתניתא' גם על דברי אמוראים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 714, הערה 365).

בשני מקומות נראה שהמונח 'כיני מתניתא' מוסב על דברי אמוראים, אולם לאור נדירותו של שימוש זה, ייתכן מאוד שהנוסח במקומות אלה משובש, וכי צריך לומר 'כיני' במקום 'כיני מתניתא', ולפי זה הנוסח שלפנינו נובע מ'אשגרא מעלמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 277).

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אי זו היא אנינה?** – מה זמנה של אנינות מן התורה? - **משעת מיתה עד שעת קבורה** – הוא אונן מן התורה, אבל לאחר שנקבר המת אינו אונן מן התורה**; דברי רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**. וחכמים אומרים: כל אותו היום** – כל אותו היום שמת המת עד הערב הוא אונן מן התורה, אבל לאחר אותו היום אינו אונן מן התורה**.**
ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון בברייתא: **אשכחת מר:** – נמצאת אומר: **קולת וחומרת על דעתיה דרבי** (במקבילות: 'על דרבי') – קַל [הדבר] וחָמַר על דעתו של רבי (רבי מקל במקרה אחד ומחמיר במקרה אחר)**, קולת וחומרת על דעתהון דרבנ**י**ן** (במקבילות: 'על דרבנן') – קל [הדבר] וחמר על דעתם של החכמים (החכמים מקלים במקרה אחד ומחמירים במקרה אחר, כמבואר להלן)**.** ומציעים שני מקרי נפקות בין שתי הדעות: **מה מפקה מביניהון?** – מה יוצא מביניהם? (מה ההבדל המעשי בין רבי והחכמים?) (במקבילה בפסחים המונח חסר) (במקבילה בפסחים נוסף 'קלת על דרבי:' - קל [הדבר] על [שיטתו] של רבי:) **מת ונקבר בשעתו** – מיד, **-** ומפרטים מה יסבור כל צד במחלוקת: **על דעתהון דרבנ**י**ן** – על דעתם של החכמים, **אסור כל אותו היום** – כיוון שהוא אונן מן התורה כל היום שמת המת, הוא אסור באכילת קודשים כל היום**, על דעתיה דרבי** – על דעתו של רבי, **אינו אסור אלא אותה שעה בלבד** – כיוון שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, אינו אסור באכילת קודשים אלא באותה השעה שמת בלבד. הרי שבמקרה זה רבי מקל והחכמים מחמירים**.** (במקבילה בפסחים נוסף 'קלת על דרבנין:' - קל [הדבר] על [שיטתם] של החכמים:) **מת ונקבר לאחר שלשה ימים** – ולא נקבר באותו היום שמת, **-** ומפרטים מה יסבור כל צד במחלוקת: **על דעתהון דרבנ**י**ן** – על דעתם של החכמים, **אסור כל אותו היום** – כיוון שהוא אונן מן התורה כל היום שמת המת, הוא אסור באכילת קודשים באותו היום שמת בלבד**, על דעתיה דרבי** – על דעתו של רבי, **אסור עד שלשה ימים** – כיוון שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, הוא אסור באכילת קודשים עד שנקבר המת לאחר שלושה ימים. הרי שבמקרה זה החכמים מקלים ורבי מחמיר**.**

'קולת וחומרת' - יש כאן עבר מבניין קל לנסתרת, מן השורשים 'חמר' ו'קלל'. והנושא הנעלם כאן הוא 'מילתא'. הוי"ו השנייה של 'וחומרת' מייצגת תנועת o או u תחת פתח, ובאה בהשפעת השפתית מי"ם. ו'קולת' באה בוי"ו מתוך גרירה ל'חומרת' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1261, הערה 57).

ומציעים מסורת אמוראית שדוחה את הדברים שלפני כן: **אתא** – בא **רבי אבהו** [ואמר] (רבי אבהו הביא מסורת) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ורב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי. - במקבילה בפסחים: 'ורב חונה') **תרויהון** (צריך לומר כמו במקבילות: '**תריהון**') **מרין** (אמרין) – [ש]שניהם (רבי יוחנן ורב חסדא) אומרים**: מודה רבי לחכמים** – רבי שאמר שהוא אונן מן התורה עד שעת קבורה מסכים לדברי החכמים, **שאין אסור אלא אותו היום בלבד** – מת ונקבר לאחר שלושה ימים - אסור כל אותו היום שמת בלבד, שלא כמו שאמרו לעיל לדעתו של רבי, שאסור עד שלושה ימים**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **כהדא דתני:** – (מה שאמרו רבי יוחנן ורב חסדא הוא) כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: (במקבילה בפסחים: 'ותני כן:') **רבי אומר: תדע לך שאין אנינות לילה - תורה** – מכאן תוכל להסיק ולדעת שהאנינות בלילה שלאחר יום המיתה אינה מן התורה אלא מדברי חכמים**, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל פסחו לערב** (משנה פסחים ח,ח) – מותר לאונן לאכול מקורבן הפסח בערב, אבל שאר הקודשים אסור לאונן לאכול אפילו בערב, שגזרו חכמים שלא יאכל אונן בקודשים אפילו בלילה, ודווקא בשאר הקודשים גזרו, שכן אכילתם אינה אלא מצוות 'עשה', אבל בקורבן הפסח לא גזרו, שהואיל ומניעת אכילתו עונשו בכרת, לפיכך לא העמידו חכמים את דבריהם בקורבן הפסח. ואילו היתה האנינות אף בלילה מן התורה, היה אסור לאונן לאכול בערב אפילו מקורבן הפסח (טבילה שתיקנו חכמים באונן היא לכל אכילת קודשים, ומפורשת במשנה חגיגה ג,ג)**. והרי אמרו:** (בניחותא) **אנינות** (במקבילה בהוריות נוסף '**יום**') **- תורה** (במקבילה בפסחים: 'והרי אנינות יום עשו אותה תורה'. - צריך לומר: '**הא אנינות יום - תורה**'. כך הגיהו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 572, אך הם פירשו אותה בדרכים אחרות) – יש לדייק מהברייתא שמזכירה רק לילה ולא קבורה, שלדעת רבי האנינות כל אותו היום שמת היא מן התורה. והנה, אילו היתה הברייתא הזו מדברת במקרה שנקבר המת באותו היום שמת, הרי לדעת רבי אינו אונן מן התורה באותו היום שמת לאחר הקבורה, אלא על כורחך הברייתא הזו מדברת במקרה שלא נקבר המת באותו היום שמת, ומכאן שלדעת רבי במקרה זה אינו אונן מן התורה אלא אותו היום שמת בלבד, כמו שאמרו רבי יוחנן ורב חסדא**.**

ומציעים פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא כדי לדחות את ההצעה שהובאה לפני כן: **רבי יסא** (יוסי) **ברבי בון** אמר **בשם רבי חונה** (במקבילה בהוריות: 'רב הונא', ובמקבילה בפסחים: 'רב חסדא')**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא), **שנקבר בדמדומי חמה** (בשעת שקיעת השמש) – הברייתא הזו מדברת במקרה שנקבר המת בסוף אותו היום שמת, וכיוון שלדעת רבי הוא אונן מן התורה עד שעת קבורה, הרי שבמקרה זה הוא אונן מן התורה כל אותו היום שמת, ולכן הברייתא הזו מזכירה לילה ולא קבורה (במקבילות: 'תיפתר בשניקבר עם דימדומי החמה, ולית שמע מינה כלום' - ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (אין הכרח לדייק מהברייתא הזו מה שדייקו לעיל, ולכן אפשר שבמקרה שנקבר המת לאחר שלושה ימים הוא אונן מן התורה עד שלושה ימים). - במקומות רבים נדחות טענות בלשון 'תיפתר' בלי 'ולית שמע מינה כלום' בהמשך. מסתבר שאפשר לראות את 'ולית שמע מינה כלום' כמונח נשמט, אף על פי שמצאנו תיעוד לכך רק בסוגיה אחת: כאן בלי 'ולית שמע מינה כלום', לעומת מקבילותיו בפסחים והוריות עם המונח ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 361 והערה 428))**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי הוריות ופסחים.

במקבילה בפסחים בא הקטע שתחילתו "רבי אבהו בשם רבי לעזר" אחרי הקטע שתחילתו "תני: אי זו היא אנינה".
נראה שהסוגיה בעניין זמן אנינות למת מקורה בירושלמי פסחים על המשנה שם "אונן טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקודשים" או בירושלמי זבחים (שנראה שנערך אלא שאבד) על המשנה שם יב,א "אונן אינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב". הסוגיה הזו הועתקה להוריות משום משנת הוריות העוסקת בעניין כוהן גדול מקריב אונן, ומהוריות הועתקה הסוגיה הזו לסנהדרין עם כל סוגיית הוריות שלעיל.

ב**מסכת שמחות** ד,ד שנו: איזוהי אנינה? מיום מיתה ועד יום קבורה; כדברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין לך אסור באנינה אלא יום אחד בלבד.

ב**ספרא** "שמיני" פרשה א נאמר: רבי אומר: אין אונן אסור לוכל בקודשים לערב / בלילה אלא מדברי סופרים. תדע לך שהוא כן, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל פסחו לערב.

ב**בבלי זבחים** צט,ב אמרו: מאן תנא דאמר אנינות לילה (שלאחר יום המיתה) מדרבנן? - רבי שמעון היא, דתניא: אנינות לילה מדברי תורה; דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. תדע, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקודשים (ואם אנינות לילה מן התורה היא, אף קורבן פסח יהיה אסור לאכול).

ב**בבלי זבחים** ק,ב אמרו: תניא: עד מתי מתאונן עליו? (עד מתי הוא נחשב לאונן על מתו ואסור באכילת קודשים?) כל היום. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר (המת).
במאי עסיקינן? אילימא ביום מיתה, מי איכא דלית ליה (האם יש תנא שאינו סבור) יום מיתה תופס לילו (גורר אחריו את לילו) מדרבנן (על כל פנים)?! ותו, רבי אומר: כל זמן שלא נקבר, הא קבריה - אישתרי ליה (אף ביום המיתה), מי איכא דלית ליה (האם יש תנא שאינו סבור כהלכה הנלמדת מהפסוק) "ואחריתה כיום מר" (עמוס ח,י) (שאנינות נמשכת כל יום המיתה, ואף לאחר שנקבר המת)?!
אמר רב ששת: איום קבורה (שאינו יום המיתה) קאי (הברייתא שאמרה: "עד מתי מתאונן עליו?", ובכך נחלקו, האם הוא אונן רק עד הקבורה כדברי רבי, או עד סוף יום הקבורה כדברי התנא הראשון).
מתקיף לה רב יוסף: אלא הא דקתני (במשנה פסחים): השומע על מתו והמלקט עצמות - טובל ואוכל בקודשים לערב. מכלל דיום קבורה - אפילו לערב נמי לא אכיל. הא מני? אלא תריץ הכי: עד מתי מתאונן עליו (ואסור באכילת קודשים)? כל היום (יום הקבורה) ולילו (והמשנה פסחים כדברי התנא הזה). רבי אומר: כל זמן שלא נקבר בלא לילו.
אמרוה (לשמועה זו של רב יוסף) קמיה דרבי ירמיה, אמר: גברא רבה כרב יוסף לימא הכי / כי הא מילתא? למימרא דרבי לקולא? והתניא: עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שלא נקבר, אפילו מכאן (משעת המיתה) ועד עשרה ימים; דברי רבי. וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד! (הרי שרבי הוא המחמיר וחכמים הם המקלים!) אלא תריץ הכי: עד מתי מתאונן עליו? כל אותו היום (יום הקבורה) בלא לילו. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר (אפילו עד עשרה ימים) תופס לילו.
אמרוה (לשמועה זו של רבי ירמיה) קמיה דרבא: מדקאמר רבי: יום קבורה (שאנינות שבו מדברי חכמים) תופס לילו מדרבנן, מכלל דיום מיתה (שהוא מדברי תורה) תופס לילו מדאורייתא (שהרי בוודאי לא החמירו חכמים בדבריהם יותר מדין תורה). וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא? והתניא: ...רבי אומר: אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים! - לעולם דרבנן היא (אנינות ליל יום מיתה, גם לדעת רבי, ומן התורה יום מיתה אינו תופס את לילו), וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה (יותר ממה שעשתה התורה לדבריה, ולכן יום קבורה שהוא מדברי חכמים תופס את לילו).

לפי הבבלי, ביום המיתה, בין אם נקבר המת באותו היום ובין אם לאו, הוא אונן מן התורה כל אותו היום לדברי הכול, ולא נחלקו רבי וחכמים אלא כשלא נקבר המת ביום שמת עד מתי הוא אונן מדבריהם. אבל לפי הירושלמי, נחלקו רבי וחכמים בין כשנקבר המת ביום שמת ובין כשלא נקבר ביום שמת עד מתי הוא אונן מן התורה, ולפי רבי יוחנן ורב חסדא בירושלמי, נחלקו רבי וחכמים רק כשנקבר המת ביום שמת, וכשלא נקבר ביום שמת הוא אונן מן התורה כל יום המיתה לדברי הכול.
לפי רב ששת ורב יוסף בבבלי, רבי מקל וחכמים מחמירים, ולפי רבי ירמיה בבבלי, רבי מחמיר וחכמים מקלים. אבל לפי הירושלמי, יש שרבי מקל וחכמים מחמירים, ויש שרבי מחמיר וחכמים מקלים, ולפי רבי יוחנן ורב חסדא בירושלמי, יש שרבי מקל וחכמים מחמירים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:1)

**וכשהוא** – הכוהן הגדול, **מנחם את אחרים** – כשהם אבלים**, דרך כל העם עוברין זה אחר זה** – מנהג העם, שכולם עוברים לפני האבלים ומנחמים אותם**, והממונה** – הכוהן המפקח על הכוהנים ועל עבודתם במקדש, **ממצעו בינו לבין העם** – עושה שיהיה הכוהן הגדול באמצע, שהממונה מימינו של הכוהן הגדול והעם והאבלים משמאלו**.**
**וכשהוא** – הכוהן הגדול, **מתנחם מאחרים** – כשבאים כל העם לנחמו**, כל העם אומרין לו: אנו כפרתך** – הרינו מוכנים לקבל ייסורים עלינו שיהיו לך לכפרה**, והוא אומר להן: תתברכו מן השמים.**
**וכשמברין אותו** – את הכוהן הגדול בסעודת הבראה, ששולחים לאבל לאחר קבורת המת והשולחים אוכלים אותה עימו**, כל העם מסובין על הארץ** – להראות שהם מצטערים ומתאבלים עימו, **והוא מסב** – לאכול, **על הספסל** – משום כבודו, אבל לא על המיטה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:2)

**כוהן גדול מסב על ספסל**
במשנה שנינו: **"וכשהו**א **מנחם את אחרים**, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. וכשהוא מתנחם מאחרים, כל העם אומרין לו: אנו כפרתך, והוא אומר להן: תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הספסל**".**
בשבעת ימי האבלות האבל חייב לכפות (להפוך) את המיטה ולהסב ולישון על גבי המיטה הכפויה (ההפוכה).
מציעים היסק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהדין שכוהן גדול מסב על ספסל שאינו כפוי כשהוא אבל): **ספסל אין בו משום כפיית המיטה** – האבל אינו צריך לכפות ספסל, מפני שאינו מיוחד לשינה, ולכן אינו בכלל מיטה, אף שלפעמים אדם ישן על ספסל**. כהן גדול חייב בכפיית המיטה** – ומשום שאין כבודו של כוהן גדול להסב בפני העם על מיטה כפויה, הוא מסב על ספסל שאין צריך לכפותו**.**

בירושלמי מועד קטן ג,ה אמרו, שלפי הדין במשנה כאן, רק כוהן גדול ברבים יושב על ספסל שאינו כפוי כשהוא אבל, אבל לא שאר בני האדם ולא כוהן גדול ביחיד, שספסל יש בו משום כפיית המיטה, וכוהן גדול חייב בכפיית המיטה. הרי שהסוגיות כאן ושם חלוקות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:3)

**קבורת המת ועמידה בשורה והספד סמוך לזמן קריאת "שמע"**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ג,ב.
לאחר הקבורה נערך מעמד ניחום האבילים. המנחמים עמדו בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו ואמרו דברי תנחומים לאבילים שעברו לידם.
ב**משנה ברכות** ג,ב שנינו: **קברו את המת וחזרו** (ממקום הקבר למקום שעומדים בשורה לניחום האבילים)**, אם יכולין להתחיל ולגמור** (את קריאת "שמע") **עד שלא יגיעו לשורה** (קודם שיגיעו למקום שהמנחמים עומדים בשורה) **- יתחילו (**לקרוא)**, ואם לאו** (שמקום השורה היה קרוב לקבר, ואין פנאי להתחיל ולגמור קודם שיגיעו לשורה) **- לא יתחילו** (לקרוא, אלא ינחמו תחילה את האבילים**).**
**העומדין בשורה** (לנחם את האבילים)**, הפנימיים** (העומדים בשורה הראשונה קרוב לאבילים, שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם) **- פטורין** (מקריאת "שמע")**,** ו**החיצונים** (העומדים בשאר השורות, שאינם רואים את פני האבילים) **- חייבין** (בקריאת "שמע", אם זמן הקריאה עובר, אבל אם אין זמן הקריאה עובר - עומדים בשורה ואחר כך קוראים את "שמע")**.**

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אין מוציאין את המת** – מהבית לקבורה, **סמוך לקרית "שמע"** – קרוב לפני זמן קריאת "שמע" או אחריו**, אלא אם כן הקדימו שעה אחת** – רק בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים לפני זמן קריאת "שמע" שמספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, **או איחרו שעה אחת** – או בתנאי שמוציאים את המת זמן מסוים אחרי זמן קריאת "שמע" שמספיק לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת**, כדי שיקראו ויתפללו** – הטעם שאין מוציאים את המת סמוך לזמן קריאת "שמע" הוא, בשביל שיקראו קריאת "שמע" בזמנה ולא יפסידו אותה, שאם יוציאו את המת סמוך לפני זמן הקריאה ולא יספיקו לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה, או אם יוציאו את המת סמוך אחרי זמן הקריאה ולא יספיקו לקרוא את "שמע" לפני הוצאת המת, יהיו פטורים מקריאת "שמע" כל זמן שיהיו עסוקים בקבורת המת, וכשיגמרו לעסוק בקבורת המת יעבור זמן הקריאה, ונמצא שלא יקראו את "שמע" (העסוקים בקבורת המת פטורים מקריאת "שמע" ומן התפילה, ולכן אמרו כאן: "כדי שיקראו ויתפללו")**.**
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): **והתנינן:** – והרי שנינו (משנה ברכות ג,ב): **קברו את המת וחזרו!** – המשנה מלמדת כיצד נוהגים בעניין קריאת "שמע" כשקברו את המת וחזרו והגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה, והיא אומרת שיקראו את "שמע" לפני שיעמדו בשורה או אחרי כן. הרי שאין נמנעים מלהוציא את המת סמוך לפני זמן קריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת פרשנות למשנה על ידי העמדתה במקרה מסוים): **תיפתר** – תתפרש (המשנה), **באינון דהוון סברין דאית בה ענה ולית בה ענה** – ב(מקרה של) אלה שהיו סוברים שיש בו זמן (חשבו שיש זמן מספיק לקבור את המת ולחזור ולעמוד בשורה לפני שיגיע זמן הקריאה), ואין בו זמן (אבל טעו ולא היה זמן מספיק, שהגיע זמן הקריאה לפני שעמדו בשורה)**.**

ב**מסכת שמחות** י,ד שנו: אין מוציאים את המת סמוך לקרית "שמע", אלא אם כן הקדימו שעה אחת, או איחרו שעה אחת.

ב**בבלי ברכות** יט,א אמרו: תנו רבנן: אין מוציאים את המת סמוך לקריאת "שמע", ואם התחילו (להוציאו והגיע זמן קריאת "שמע") - אין מפסיקים (לקריאת "שמע").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:4)

ההספד על המת נאמר על ידי מספיד כשליוו את המת לקבורה. ההספד או ההספדים לא נאמרו תמיד בבת אחת אלא בהפסקות אחדות בשעת הלוויה.
ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **ההספד** (נראה שצריך לומר: 'המהספד' (המספיד), כמו שהוא בהלכות הירושלמי לרמב"ם, צורה עתיקה של בינוני הפעיל, והסופרים שלא עמדו עליה כתבו במקומה 'ההספד', מילה שגורה בפיהם, ובתוספתא נתקן ל'הסופד' ("פירושים וחידושים בירושלמי"). - ואולי צריך לומר כמו בקטע גניזה של התוספתא: 'הַסַּפָּד' - הספדן, אדם שאומנותו לספוד למתים. והיא צורה יחידאית) **וכל העסוקין בהספד** – כל השומעים את ההספד, **- מפסיקין לקרית "שמע"** – חייבים להפסיק את ההספד ולקרוא את "שמע", משום שיש לחשוש שישהו עד שיעבור זמן קריאת "שמע", **ולא לתפילה** – שבתפילה לא חששו (החילוק בין קריאת "שמע" לתפילה הוא על פי הטעמים שאמרו בירושלמי ברכות א,ב: קרית "שמע" דבר תורה, תפילה אינה דבר תורה; קרית "שמע" זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע; קרית "שמע" אינה צריכה כוונה, תפילה צריכה כוונה)**. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה** – שהחמירו והפסיקו אף לתפילה**.**
ומציעים קושיה ממקור תנאי (על הברייתא): **והתנינן:** – והרי שנינו (משנה ברכות ג,ב): קברו את המת וחזרו, **אם יכולין להתחיל ולגמור** עד שלא יגיעו לשורה (לניחום האבילים) - יתחילו (לקרוא את "שמע" ואחר כך יעמדו בשורה), ואם לאו (שאין פנאי להתחיל ולגמור לפני שיגיעו לשורה) - לא יתחילו (לקרוא את "שמע", אלא יעמדו בשורה ואחר כך יקראו, אבל לא יפסיקו לקריאת "שמע" כשהם עומדים בשורה)**!** – הרי שאין מפסיקים לקריאת "שמע", שלא כדברי הברייתא שמפסיקים! (ואין לחלק בין עסוקים בניחום אבילים ובין עסוקים בהספד)
ומציעים תירוץ (המבוסס על הבחנה בין המקרה שבו מדובר במשנה לברייתא): **מתניתא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה) [היא] **- ביום ראשון** – במשנה מדובר ביום הראשון (כשעסוקים בהספד ביום הראשון לאבילות, שהוא יום הקבורה, אין מפסיקים לקריאת "שמע", מפני שעיקר האבילות הוא ביום הראשון)**, מה דתני** (במקבילה נוסף 'תנא', וצריך לומר: 'תנאה' או 'תנייא') – מה ששונה התנא, **- ביום שיני** – בברייתא מדובר ביום השני (כשעסוקים בהספד בשאר ימי האבילות, מפסיקים לקריאת "שמע")**.**

ב**תוספתא ברכות** ב,יא שנו: הסופד (הגרסה בקטע גניזה: הספד) וכל העסוקים בהספד מפסיקים לקרית "שמע" ואין מפסיקים לתפילה. מעשה שהפסיקו רבותינו לקרית "שמע" ולתפילה.

הלכה זו היא בהספד אחרי הקבורה. ובירושלמי מפורש עליה: "מה דתני תנא - ביום השיני" ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 20).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:5)

**אמר רבי שמואל בר אבדומא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: זה שנכנס לכנסת** (במקבילה: 'זה שהוא נכנס לבית הכנסת') **ומצאן** – את הציבור, **עומדין לתפילה** (במקבילה: 'עומדין ומתפללין') – תפילת שמונה עשרה, והוא רוצה להתפלל**, אם יודע שיכול לגמור** (במקבילה: 'אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר') – את תפילתו, **עד שלא יתחיל שליח ציבור** – לפני שיתחיל שליח הציבור את תפילתו, **לענות "אמן"** (במקבילה: 'כדי לענות אחריו "אמן"') – כדי לענות "אמן" אחרי שליח הציבור על ברכותיו, שכשהוא מתפלל אינו רשאי להפסיק ולענות אחריו "אמן", **- יתפלל** – רשאי הוא להתפלל עם הציבור**, ואם לאו** – אם יודע הוא שאינו מתחיל וגומר לפני שיתחיל שליח הציבור, **- אל יתפלל** – אינו רשאי להתפלל עם הציבור**.**
ושואלים: **באי זה "אמן" אמרו** – את ההלכה הזו**?** – שבוודאי אין הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על כל הברכות שבתפילה של שליח הציבור, אלא הכוונה שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על ברכה מסוימת מהברכות שבתפילה של שליח הציבור, שמשום חשיבותה של אותה ברכה אין להפסיד עניית "אמן" עליה.
ומשיבים (בהבאת מחלוקת): **תרין אמורין** – שני אמוראים (נחלקו בדבר זה)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: (במקבילה נוסף '**ב"אמן"**') **של "האל הקדוש"** – ברכת קדושת השם, הברכה השלישית של התפילה והאחרונה שבשלוש הברכות הראשונות. תוכנה של הברכה הוא קדושתו של ה', ובכך חשיבותה של הברכה**, וחד אמר:** – ו[חכם] אחד אומר: (במקבילה נוסף '**ב"אמן"**') **של "שומע תפילה"** – הברכה האחרונה שבברכות האמצעיות. תוכנה של הברכה הוא בקשה על קבלת התפילה, ובכך חשיבותה של הברכה**.**
**[אמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: ולא פליגין** – ולא חלוקים (שני האמוראים אינם חולקים זה על זה, כמוסבר להלן)**. מאן דמר:** – מי שאומר: **ב"אמן" של "האל הקדוש" - בשבת** – יש להעמיד את דבריו בשבת, שאין אומרים בה את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה של "האל הקדוש"**, ומאן דמר:** – ומי שאומר: **ב"אמן" של "שומע תפילה" -] בחול** – יש להעמיד את דבריו ביום חול, שאומרים בו גם את הברכה של "שומע תפילה", שעליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המאוחרת של "שומע תפילה", ואין עליו לגמור את תפילתו כדי לענות "אמן" על הברכה המוקדמת של "האל הקדוש" (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מחמת הדומות מ'של "שומע תפילה"' לעיל עד 'של "שומע תפילה"' כאן, והושלם כמו במקבילה)**.**

המימרה של רבי שמואל בר אבדומא הובאה כאן בשל הדמיון שבין דברי המשנה ברכות ג,ב ובין דברי רבי שמואל בר אבדומא, שהלשון במשנה: "אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה - יתחילו, ואם לאו - לא יתחילו", ואף רבי שמואל בר אבדומא השתמש בלשון קרובה: "אם יודע הוא שהוא מתחיל וגומר עד שלא יתחיל שליח ציבור - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל".
הקטע מ"באי זה אמן אמרו" עד כאן מובא בירושלמי ברכות ד,ז.

ב**בבלי ברכות** כא,ב אמרו: אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים (תפילת שמונה עשרה), אם יכול להתחיל ולגמור (את תפילתו) עד שלא יגיע שליח ציבור ל"מודים" - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - רבי יהושע בן לוי אמר: אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור ל"קדוש" (פסוקי הקדושה) - יתפלל, ואם לאו - אל יתפלל. - במאי קא מיפלגי? - רב הונא סבר: יחיד אומר "קדוש" (רשאי לומר בעצמו, ולכן אינו צריך להקפיד לומר עם שליח הציבור); ורבי יהושע בן לוי סבר: אין יחיד אומר "קדוש".

מעין מה שאמר רבי פינחס בירושלמי, היו יכולים לומר גם בבבלי: 'מאן דאמר "קדוש" - בשבת, ומאן דאמר "מודים" - בחול', משום שבארץ ישראל היה המנהג לומר קדושה בשבת ולא בחול.

מסתבר ש"אמן של האל הקדוש" הוא "אמן" שלאחר ברכת הגבורות, שהוא לקראת הקדושה וברכת "האל הקדוש" שלאחריה, כמו בסוגיה שבבבלי. שהרי אם נאמר שרבי פינחס מייחס חשיבות מיוחדת לשתי הברכות הנקובות, למה לדעתו חשוב "אמן" של "האל הקדוש" בשבת בלבד? אלא שרבי פינחס מפרש את שתי הדעות לפי מנהג ארץ ישראל: לדעתו, לשני האמוראים ראוי היה שיחיד יתפנה מתפילתו לכבוד הקדושה, אלא שאין קדושה בעמידה (לפי מנהג ארץ ישראל) אלא בשבת (ושאר ימים נדירים יותר, והם לעניין זה בכלל שבת), לפיכך אם הוא שבת - יכוון לגמור תפילתו לפני הקדושה, ואם הוא יום חול, שאין שם קדושה - יכוון לסיים תפילתו עד "אמן של שומע תפילה". מה חשיבותו המיוחדת של ה"אמן" הזה לא נתפרש, אבל היא בוודאי מפני שברכת "שומע תפילה" היא תפילה לקבלת כל התפילות, וכשהיא נאמרת בציבור מובטח לה שאינה חוזרת ריקם, ומי שגומר ל"שומע תפילה" פנוי ממילא לומר "מודים" ("תפילת שמונה עשרה - עיונים באופיה, סדרה, תוכנה ומגמותיה", "תרביץ" סב, עמוד 217, הערה 146).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:2:6)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: היו כולן עומדין בשורה** (במקבילה נוסף '**אחת**') – שלא היו עומדים שורות שורות אלא בשורה אחת, והיו כולם רואים את פני האבילים**,** (במקבילה נוסף '**העומדין**') **משום כבוד** – שבאו כדי לכבד את האבל, ולא לנחם את האבל, **- חייבין** – בקריאת "שמע"**,** העומדים **משום אָבֵל** – שבאו כדי לנחם את האבל, **- פטורין** – מקריאת "שמע". רבי יהודה מחמיר מהתנא שבמשנה ומחייב בקריאת "שמע" גם את הרואים את פני האבילים אם לא באו לנחם את האבל**. ירדו לספד** – למקום שהמלווים את המת לקבורה מתעכבים בו ומספידים את המת**, הרואין פנים** – שרואים את פני האבילים ומשתתפים בצערם, **- פטורין** – מקריאת "שמע"**, ושאין רואין פנים** – שאינם רואים את פני האבילים, **- חייבין** – בקריאת "שמע" (כאן מדובר בהספד שלפני הקבורה, אבל בהספד שאחרי הקבורה מפסיקים לקריאת "שמע" כמו שאמרו לעיל)**.**

כנראה ש"ספד" הוא שדה בוכים, מקום שהיו מפטירים (מספידים) בו את המת (לפני הקבורה) (בבלי מועד קטן ה,ב). ופשוט שגם לרבי יהודה כל הרואים פני האבל פטורים, משום שהספד מוכיח שבאו מחמת אבלות ולא משום כבוד, ואין כאן הבדל בין קרובים ובין זרים. ובמסכת שמחות י,ז: "ירדו לפסגן". ונראה שאין פסגן (מילה שמקורה ביוונית) אלא שדה בוכים ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 19).

שדה בוכים הוא מקום קבוע, מעין חצר בסמוך למקום הקבורה, שבה היו נוהגים לערוך הספד לבני אותה משפחה.
כיוון שהיו מספידים את המת בשדה, נקטו לשון ירידה: "ירדו לספד", שהיא הלשון הרגילה בספרות חכמים בקשר לשדה: ירד לתוך שדה.

ב**תוספתא ברכות** ב,יא שנו: קברו את המת ועמדו בשורה, שורה הפנימית - פטורה, החיצונה - חייבת (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: שורה הפנימית הרואה את הפנים - פטורים, ושאינה רואה את הפנים - חייבים). - רבי יהודה אומר: אם אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם כבוד - חייבים, לשם אבל - פטורים. - ירדו להספד, הרואים את הפנים - פטורים, שאין רואים את הפנים (הגרסה בכתב יד אחד ובקטע גניזה: ושניים להם) - חייבים.

ב**מסכת שמחות** י,ז שנו: שורה הפנימית הרואה פני אבלים - פטורה, והחיצונה - חייבת. - רבי יהודה אומר: אפילו אין שם אלא שורה אחת, העומדים לשם אבל - פטורים, לשם כבוד - חייבים. - ירדו לספד(ו) / לפסגן (שדה בוכים), הרואים את פני אבלים - פטורים, ושאינם רואים את פני אבלים - חייבים.

ב**בבלי ברכות** יט,ב אמרו: תנו רבנן: שורה הרואה את הפנים - פטורה, ושאינה רואה את הפנים - חייבת. רבי יהודה אומר: הבאים מחמת אָבֵל - פטורים, מחמת כבוד / מחמת עצמם (מתוך סקרנות) - חייבים.

דברי רבי יהודה בבבלי ניתנים להתפרש בשני אופנים. אפשר לפרש שרבי יהודה בא להחמיר על העומדים בשורה הראשונה, שאם לא באו מחמת האבל - חייבים בקריאה. ואפשר לפרש שרבי יהודה בא לפטור אף את העומדים בשורה השנייה אם באו מחמת האבל.

אנו למדים מן המקורות שהעם נהג להראות פנים לאבל לסימן השתתפות בצערו (או לחתן לסימן השתתפות בשמחתו), ואין בין היראות פנים (להראות פנים של הבא מן החוץ) וראיית פנים (לראות פנים של האבל או של החתן) ולא כלום, ומי שמראה פנים לאבל רואה אותו, ומי שרואה אותו אף הוא מראה לו פנים. ולפיכך לא פטרו מקריאת "שמע" אלא את הבאים להראות פנים לאבל ("תוספתא כפשוטה", זרעים א, עמוד 18).
שתי פנים לראיית פנים. אחת היא השתתפות בצער האבל על ידי קרוביו ואוהביו, ויש בראיית פנים זו משום תנחומים לאבל, והשנייה היא של זרים שאינם באים אלא מפני הכבוד, כלומר, כדי לכבד את האבל. ולפי זה נראה, ש"לשם כבוד" פירושו: לשם כבוד האבילים, ו"לשם אבל" פירושו: לשם ניחום האבילים (שם, עמוד 19).

**[**צריך להוסיף כמו במקבילה: **הדא דתני:** – [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: **העומדין משום כבוד - חייבין, משום אבל - פטורין - כמשנה האחרונה** – דברי רבי יהודה בברייתא על העומדים בשורה אחת מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה, והאבילים היו עוברים לפניהם**.]**
**והדא דתנינן:** – ו[המשנה] הזאת ששנינו (משנה סנהדרין ב,א): **כשמנחם אחרים, כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם - כמשנה הראשונה** – דברי המשנה כאן מתאימים למנהג הקדום, שהעם היו עוברים בזה אחר זה לפני האבילים ומנחמים אותם (הדעת נותנת שההלכות שנאמרו בכוהן גדול הן מזמן קדום)**.**
**והא** (צריך לומר: '**והדא**') **דתנינן:** – ו[המשנה] הזאת ששנינו (משנה ברכות ג,ב): העומדין בשורה, **הפנימי**י**ן - פטורין, והחיצונין - חייבין - כמשנה (הראשונה) [האחרונה]** (תוקן כמו במקבילה) – דברי המשנה על העומדים בשורה מתאימים למנהג המאוחר יותר, שהמנחמים היו עומדים בשורה או בכמה שורות זו מאחורי זו, והאבילים היו עוברים לפני השורה הראשונה, והעומדים בשורה הראשונה הרואים את פני האבילים הם הפנימיים, והעומדים בשאר השורות הם החיצונים**.**

**אמר רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בן העיר ציפורי)**: בראשונה** (בתחילה, בימים שעברו) **היו משפחות עומדות והאבילין עוברין** – בעבר נהגו שהמנחמים היו עומדים בשורות והאבילים היו עוברים לפניהם**. משרבת** (משרבתה - כשגדלה) **תחרות בציפ**ו**רין** (עיר בגליל התחתון) – המשפחות העשירות והמנהיגות בציפורי התחרו ביניהן מי תעמוד בשורה הראשונה (השורות של המנחמים היו מסודרות לפי כבודן ולפי קרבתן אל האבל, והקרובים והנכבדים היו בשורה הראשונה)**, התקין** (קבע תקנה) **רבי יוסי** (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי, בן העיר ציפורי) **שיהו משפחות עוברות והאבילים עומדין** – המנחמים עוברים לפני האבילים, כדי שלא תהיה תחרות בין המשפחות (מה שאמרו לעיל, שלפי המשנה הראשונה, המנחמים היו עוברים והאבילים היו עומדים, הוא המנהג שהיה לפני מה שנהגו בראשונה לפי רבי חנינה. ומה שאמרו לעיל, שלפי המשנה האחרונה, המנחמים היו עומדים והאבילים היו עוברים, הוא המנהג שנהגו בראשונה לפי רבי חנינה)**.**
**אמר רבי שמואל דסופפתה** (אמורא לא ידוע. - במקבילה: 'רבי שמואל דתוספתא'. תוספתה / סופפתה - אולי יישוב שבא ממנו חכם זה. ואולי צריך לומר: 'דספסופה')**: חזרו הדברים ליושנן** – שבו הדברים בציפורי להיות כפי שהיו בתחילה, לפני תקנתו של רבי יוסי, שהתקינו שיהיו המנחמים עומדים בשורות והאבילים עוברים לפניהם**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

הסוגיה הזו מקורה בירושלמי ברכות על המשנה שם. הסוגיה הועתקה משם לסנהדרין משום שבסופה מובאת המשנה כאן: "וכשהוא מנחם את אחרים, דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם".

ב**בבלי סנהדרין** יט,א אמרו: תנו רבנן: בראשונה היו אבילים עומדים וכל העם עוברים, והיו שתי משפחות בירושלים שהיו מתגרות (מתקוטטות) זו בזו, זאת אומרת: אני עוברת תחילה (שאנו מכובדים ומיוחסים יותר), וזאת אומרת: אני עוברת תחילה. התקינו שיהו אבילים עוברים וכל העם עומדים.
אמר רמי בר אבא: החזיר רבי יוסי בציפורי את הדבר ליושנו, שיהו אבילים עומדים וכל העם עוברים.

ה"בראשונה" שבבבלי שונה מה"בראשונה" של רבי חנינא שבירושלמי. בבבלי הכוונה לנוהג שנהג בימי הבית, במקביל ל"משנה ראשונה" שבירושלמי. לאחר שמשפחות בירושלים החלו מתגרות זו בזו, נהגו כ"משנה אחרונה" שבירושלמי, ובציפורי החזיר רבי יוסי את הדברים ליושנם.
קשה להכריע איזו גרסה מדויקת יותר, זו שבירושלמי, המספרת כי התגרה הייתה בין המשפחות בציפורי בגלל מקום העמידה בשורה, או זו שבבבלי, המעבירה את המעשה לירושלים ומספרת שהתגרה היתה בין המשפחות העוברות, מי תעבור לפני מי ("קץ החיים", עמוד 221).

תקנת רבי יוסי בציפורי לפי הירושלמי היא החזרת הדבר ליושנו על ידי רבי יוסי בציפורי לפי הבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:1)

**משנה**
המשנה עוסקת בדיני המלך.
**המלך לא דן** – אינו יושב כדיין בדין, **ולא דנין אותו** – אינו נידון בפני בית דין**, לא מעיד ולא מעידין אותו, לא חולץ**, **ולא חולצין לאשתו, לא מיבם ולא מיבמין את אשתו. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אם רצה לחלוץ וליבם, זכור לטוב** (יהא ברוך)**. אמרו לו** – החכמים לרבי יהודה**: אם רצה, אין שומעין לו.**
**ואין נושאין את אלמנתו** – שלקיחתה היא כזלזול במלך הקודם**. רבי יהודה אומר: נושא הוא המלך אלמנתו של מלך, שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול, שנאמר** – בדברי נתן הנביא לדוד לאחר פרשת בת שבע**: "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ"** (שמואל ב יב,ח) – ה' נתן לך את רכוש בית שאול המלך ואת נשיו. מכאן ראיה שמלך נושא אלמנתו של מלך**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:2)

**תלמוד**
**"מלך לא דן ולא דנין אותו" כול'.**
**דיני מלך**
במשנה שנינו: **"לא דן".**
מציעים קושיה מפסוק: **והכתיב** (צריך לומר: '**כתיב**' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 784, הערה 992))**:** – כתוב: **"וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ"** (שמואל ב ח,טו) – דוד המלך דן את העם לפי החוק ולפי היושר והצדק**, ות מר הכן?!** – ואתה אומר כך (שמלך לא דן)?! (איך אסרו חכמים דבר המפורש להיתר במקרא? - אין מתרצים קושיה זו) (ניתן להציע מקורות מקראיים רבים לכך שמלכי ישראל ויהודה יושבים בדין)

הגרסה 'והא כתיב... ואת אמר הכין' אין לה קיום, ואפשר שלפנינו צירוף של שני מונחים מתחלפים וכנראה נרדפים, 'והא כתיב' ו'כתיב... ואת אמר הכין'. ברם נראה יותר שלפנינו שיבוש, ובמקום 'והא כתיב' צריך לגרוס 'כתיב', ולפי זה אין כאן מונחים מתחלפים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 154, הערה 31; שם, עמוד 93, הערה 474).

אגב הפסוק המספר על דוד שהיה עושה משפט וצדקה, מביאים ברייתא המציעה שני פירושים לצירוף המקראי "משפט וצדקה".
**אמור מעתה** (מכאן תוכל להסיק, לְמַד מזה)**: היה דן** – הדיין את **הדין, זיכה** את **הזכיי וחייב** את **החייב, היה החייב עני** – שנתחייב בדין לשלם לחבירו, ואין בידו לשלם משלו, **- נותן לו** – הדיין לעני, **משלו** – מממונו, כדי שישלם העני לחבירו**, נמצא** – הדיין **עושה דין** (צריך לומר: 'משפט') **לזה** – דין עם הזכאי, **וצדקה לזה** – חסד עם החייב**.**
**רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **אומר: היה דן** – הדיין את הדין, **וזיכה** את **הזכיי וחייב** את **החייב, מעלה עליו המקום** (צריך לומר כמו במקבילות: '**הכתוב**') – הכתוב "עושה משפט וצדקה" חושב לדיין זאת, **כילו** (כאילו) (צריך להשלים כמו במקבילות: '**עשה משפט עם הזכיי** – בזה שזיכה את הזכאי עשה את משפטו**, שהחזיר לו ממונו, וכילו**') **עשה צדקה עם החייב** – בזה שחייב את החייב עשה עימו צדקה**, שהוציא גזילה** – שגזל מחבירו, **מידו** – מרשותו, וביטל את עוונו (לברייתא זו מקבילות בתוספתא סנהדרין א,ד-ה; בירושלמי סנהדרין א,א; בבבלי סנהדרין ו,ב ובדברים רבה ה,ג)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:3)

במשנה שנינו: **"ולא דנין אותו".**
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: **על שם** (משום)**: "מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא"** (תהילים יז,ב) – דוד מבקש מה' שישפוט אותו ויזכה אותו בדינו. ויש לדרוש את המילה "מלפניך" - מלפניך ולא מלפני בשר ודם, שהמלך נידון בפני ה' ואינו נידון בפני בית דין**.**

ומביאים דרשה נוספת שה' דן את המלך.
**רבי יצחק** (רבי יצחק רובה (הגדול), הוא רבי יצחק בר אבדימי, תנא בדור החמישי) **בשם רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**: המלך וציבור נידונין לפניו** – לפני ה', **בכל יום** – ה' דן את מלך ישראל ואת כלל ישראל בכל יום**, שנאמר** – בברכת שלמה לכל קהל ישראל בחנוכת המקדש**: "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ"** (מלכים א ח,נט) – שלמה ביקש מה' שיעשה בכל יום ויום מה שצריך לטובת המלך והעם. ויש לדרוש את המילה "משפט" מלשון דין ומשפט, ומכאן שה' דן את המלך ואת עם ישראל בכל יום (מאמר זה מקורו בירושלמי ראש השנה א,ב)**.**

ב**בבלי סנהדרין** יט,א אמרו: "מלך לא דן ולא דנים אותו". - אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנים אותו, דכתיב: "בית דוד, כה אמר ה': דינו לבוקר משפט" (ירמיהו כא,יב) (הנביא מצווה על בית דוד לעשות משפט). ואם אין דנים אותם - כיצד הם דנים? והכתיב: "התקוששו וקושו" (צפניה ב,א), ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים (אם אדם אינו נידון, אף אינו זכאי לדון אחרים).

בבבלי שם אמרו, שבתחילה אף מלכי ישראל היו דנים ונידונים, ומשום מעשה שהיה בינאי המלך תיקנו חכמים שמלכי ישראל לא ידונו ולא ידונו אותם. 

ב**דברים רבה** (ליברמן) פרשת "שופטים" ח נאמר: הלכה: מלך ישראל שהיה לו עסק, מהו שיהא לו מותר לדון לפני בית דין? - כך שנו חכמים: מלך לא דן ולא דנים אותו, לא מעיד ולא מעידים אותו. לימדונו רבותינו: למה אין דנים את המלך? אמר רבי ירמיה: שכן כתיב בדוד המלך: "מלפניך משפטי יצא". הווי, אין בריה דן את המלך אלא הקב"ה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:4)

במשנה שנינו: **"רבי יודן** (רבי יהודה) **אומר: אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב**. אמרו לו: אם רצה, אין שומעין לו**".**
מביאים ברייתא: **אמרו לו** – החכמים לרבי יהודה**: אם את** (אתה) **אומר כן** – שאם רצה המלך לחלוץ (לקיים מצוות חליצה באלמנת אחיו שמת בלא בנים) - הרשות בידו**, נמצאת פוגם כבוד המלך** (גורם לו פחיתות כבוד) – שאין זה לפי כבודו שתהא היבמה חולצת את נעלו ורוקקת בפניו. - ברייתא זו מסבירה את טעמם של דברי החכמים לרבי יהודה במשנה: "אם רצה, אין שומעין לו"**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ב שנו: רבי יהודה אומר: רצה לחלוץ - הרשות בידו. אמרו לו: נמצאת פוגם כבודו של מלך.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:5)

במשנה שנינו: "ואין נושאין את אלמנתו".
מביאים ברייתא: **אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך,** ויש להציע פסוק המשמש כמקור להלכה: **על שם** (משום)**: "וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת"** (שמואל ב כ,ג) – פילגשי דוד המלך, שהשאיר דוד בביתו ואבשלום בנו בא אליהן על פי עצת אחיתופל, היו עגונות ובמצב אלמנות כל ימי חייהן, כי דוד לא בא אליהן ולא הותר להן להינשא לאחרים. מכאן ראיה שאין נושאים אלמנתו של מלך, שכן הכתוב אומר שפילגשי דוד שנאסרו להינשא לאחרים היו נקראות אלמנות. אפשר לראות בפילגשים, שדוד לא בא אליהן, מעין נשים מגורשות, ומכאן ראיה שאין נושאים גרושתו של מלך**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ב שנו: ואין נושאים את אלמנתו, שנאמר: "ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות".

בתוספתא למדו מהפסוק שאין נושאים את אלמנתו של מלך, ובירושלמי למדו מהפסוק שאין נושאים את אלמנתו ואת גרושתו של מלך.

ומביאים שני מאמרים על האמור בפילגשי דוד.
**רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מלמד** – דבר (כתוב) זה מורה, **שהיה דוד מקלע**(**ת**)**ן ומקשט**(**ת**)**ן** – דוד היה מצווה לקלוע את שערותיהן של פילגשיו ולשים עליהן תכשיטים (הדרשן דורש את המילה "צרורות" במובן קשורות, שהיה דוד קושר את שערותיהן וקושר להן תכשיטים), **ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע: תאבתה** (התאווית ל-, השתוקקת ל-) **דבר האסור לך** – בת שבע, אשת אוריה החיתי, שאין יצר הרע תאב אלא דבר שהוא אסור לו (ירושלמי יומא ו,ה)**. חייך שאני מתאיבך** (מעורר תאוותך ב-) **דבר המותר לך** – פילגשי דוד. דוד עשה כך כדי לכבוש את יצרו ולהכניע את תאוותו, בשביל שיתכפר לו חטא בת שבע. - לפי מאמר זה, פילגשי דוד, שבא אליהן אבשלום בנו, היו מותרות לדוד, ומרצונו לא בא עליהן (אף שלפי הכתוב דוד נמנע מלבוא על פילגשיו מכיוון שאבשלום בא אליהן, הדרשן קשר זאת למעשה בת שבע, מידה כנגד מידה. במעשהו של אבשלום התקיימה נבואת נתן הנביא לאחר פרשת בת שבע: "כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ" (שמואל ב יב,יא). הרי שיש קשר בין פרשת בת שבע ובין פרשת פילגשי דוד)**.**

**רבנין דקיסרין אמרין:** – חכמי קיסריה אומרים: **אסורות ממש היו** – פילגשי דוד היו אסורות לו, מכיוון שבא אליהן אבשלום בנו**.** ויש ללמוד דבר זה בדרך קול וחומר: **ומה כלי הדיוט** (פשוט (מקור המילה ביוונית)) **שנשתמש בהן הדיוט - אסור למלך להשתמש בו** – שאין זה מכבודו של המלך**, כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט - אינו דין** – וכי אין ההיגיון מחייב, **שיהא המלך אסור לשמש** (להשתמש) **בהן?!** (בתמיהה) – החלק השני בקול וחומר הוא משל לאשת המלך (כלי המלך) שבא אליה הדיוט (שנשתמש בו הדיוט) שהיא אסורה למלך (המלך אסור להשתמש בו). מכיוון שאבשלום שהיה הדיוט בא על פילגשי דוד המלך, לכן היו אסורות לדוד (החלק הראשון בקול וחומר דומה לאמור בברייתא בירושלמי יומא ג,ו: "העושה כלי להדיוט... משנשתמש בו הדיוט - אסור להשתמש בו גבוה". החלק הראשון בקול וחומר אינו משל לדין מסוים בדיני המלך).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:6)

במשנה שנינו: **"רבי יודן** (רבי יהודה) **אומר: נושא המלך אלמנת המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנת שאול, שנאמר:** "**וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ**" (שמואל ב יב,ח)**".**
מי הן "בית אדוניך" ו"נשי אדוניך"? -
**זו רצפה** – בת איה, פילגש שאול המלך (לדעת רבי יהודה בירושלמי כתובות ה,א, פילגש יש לה כתובה כמו אישה, ולכן יש לפילגש דין אישה), **ואביגיל** – אשת נבל הכרמלי (להלן אמרו שדוד קרא לנבל 'פטרון' - אדון השומר ומגן על האנשים הסרים לפקודתו), **ובת שבע** – אשת אוריה החיתי ("בית אדוניך" היא רצפה, ש"בית" הוא אישה, ומכאן למד רבי יהודה שמלך נושא אלמנת מלך אחר. אלמנת שאול - אלמנה בלשון יחיד - בדברי רבי יהודה היא רצפה. "נשי אדוניך" - "נשי" בלשון רבים - הן אביגיל ובת שבע שבעליהן היו אדוניו של דוד והוא נשא אותן לאחר מות בעליהן. לפי האמור להלן נבל היה אדונו של דוד, אך לא נמצא בשום מקום שאוריה היה אדונו של דוד. והיתה בת שבע ראויה לדוד בהיתר לאחר מותו של אוריה, אלא שדוד בא אליה באיסור קודם זמנה)**.**

ב**ירושלמי יבמות** ב,ד אמרו: רבי זריקן בשם רבי חנינה: אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אי[ן] תימר: תורה - הרי דוד שנשא רצפה בת איה, שנאמר: "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך".
• • •
**נבל ואביגיל ודוד המלך**
כיוון שהוזכרו דוד ואביגיל אשת נבל, מביאים מדרש לפסוקים בייחוסיהם של בני יהודה (דברי הימים א פרק ב) ובמעשה נבל ואביגיל ודוד (שמואל א פרק כה).

המדרש הובא ככל הנראה אגב סופו: "פקרה עצמה" וכו' ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 243, הערה 31; "לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות יא", עמוד רב, הערה 25), שאביגיל נתנה עיניה בדוד כשהיא אשת איש וציפתה שדוד יישאנה בבוא השעה, וכך היה, שכשמת נבל נשא דוד את אביגיל לאישה.
תופעה זו של הבאת קטעי אגדה משום סופם שכיחה בירושלמי ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות יא", עמוד רד).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:7)

**שלשה בנים היו לחצרון** – בן פרץ, בנו של יהודה**, דכתיב:** – שכתוב (בייחוסיהם של בני יהודה): **"וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד לוֹ**, **אֶת יְרַחְמְאֵל וְאֶת רָם וְאֶת כְּלוּבָי"** (דברי הימים א ב,ט) – לחצרון נולדו ירחמאל, רם וכלובי (היו לו שני שמות: כלובי וכָּלֵב, וממנו יצא נבל הכרמלי)**.**

**הוא** (צריך לומר: '**והא**', וכן הגיה ב"כיכר לאדן") **ירחמאל קדמוי** – והרי ירחמאל לפניו (ירחמאל נולד לפני רם, ומדוע הקדים הכתוב בדברי הימים שם את ייחוסי רם הבן השני לייחוסי ירחמאל הבכור?)**, אלא שנשא** – ירחמאל, **גויה להתעטר** (להתקשט, להתהדר) **בה** – ומשום שפגם בזה את משפחתו, נכתבו ייחוסיו באחרונה (גם אחרי ייחוסי כלובי, בנו הצעיר של חצרון)**, דכתיב:** – שכתוב: **"וַתְּהִי אִשָּׁה אַחֶרֶת לִירַחְמְאֵל וּשְׁמָהּ עֲטָרָה**, **הִיא אֵם אוֹנָם"** (דברי הימים א ב,כו) – לירחמאל היתה אישה נוספת ושמה עטרה, ומפרשים "אישה אחרת" - אישה מעם אחר (גויה), ודורשים את השם "עטרה" שהתעטר ירחמאל בכבודה וביופיה, כי היתה בת גדולים ויפה**,** ודורשים את שם בנה "אונם" - **שהכניסה אנינה** (אבל, יגון) **לתוך ביתו** – של ירחמאל**.**

ב**רות רבה** פרשה ח נאמר: "וחצרון הוליד את רם" (רות ד,יט) - ולא ירחמאל היה מן קדמוי, "ובני חצרון אשר נולד לו את ירחמאל ואת רם ואת כלובי" (דברי הימים א ב,ט)? אלא שנשא אישה גויה להתעטר בה, דכתיב: "ותהי אישה אחרת לירחמאל ושמה עטרה" (דברי הימים א ב,כו).

כתוב בייחוסי רם בן חצרון: **"וְרָם הוֹלִיד אֶת עַמִּינָדָב**, **וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת נַחְשׁוֹן** נְשִׂיא בְּנֵי יְהוּדָה, **וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת שַׂלְמָא**, **וְשַׂלְמָא הוֹלִיד אֶת בֹּעַז"** (דברי הימים א ב,י-יא. פסוקים דומים ברות ד,יט-כא)**, ובועז נשא את רות** – המואביה כמסופר במגילת רות, ופגם בזה את משפחתו (על פי דברי נבל להלן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:8)

**נבל אתי מן דכלובי** – נבל (הכרמלי) בא מכלובי (נולד ממשפחת כלובי, בנו הצעיר של חצרון)**. אמר נבל: לית בישראל בר טבין סגין מיני** – אין בישראל בן טובים גדול ממני (אדם ממשפחה טובה והגונה יותר ממני)**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב (על נבל): **"וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל**, **וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד"** (שמואל א כה,ב) – היה איש אחד בעיר מעון בהר יהודה, ומקנהו היה בעיר כרמל בהר יהודה, והיה עשיר מאוד, **"וְהוּא כָלִבִּי"** (שמואל א כה,ג) **- דאתי מן כלובי** – שבא מכלובי (דברי נבל שאין בישראל בן טובים גדול ממני נדרשים מהכתוב "והאיש גדול מאוד". הרי שאין במשפחתו כל פגם)**.**

דוד שלח אל נבל, ביום שבו חגג את גז צאנו, לבקש ממנו צורכי אוכל לו ולאנשיו, בהזכירו כי הם תמיד היטיבו עם רועיו ועבדיו.
**"וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל** אֶת צֹאנוֹ, וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם**"** (שמואל א כה,ד-ה)**, "וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי"** (שמואל א כה,ו) **- לקַיוֹמא** – לפטרון (מגן (מקור המילה פטרון ביוונית ובלטינית))**, "וְאַתָּה שָׁלוֹם** וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם**"** (שמואל א כה,ו) – שיעור הכתוב: ואמרתם כה לפטרון: ואתה שלום וגו'. דוד קרא לעצמו בנו של נבל (שם ח), כלומר, לדעתם של חז"ל, בן בית של נבל. התלמוד הירושלמי השתמש כאן במילה השמית 'קיומא' ולא במילה 'פטרון' השכיחה, מפני ש'לקיומא' הוא התרגום הארמי של 'לחי' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 50). - לפי הפירוש המקובל ציווה דוד לנעריו לומר אל נבל: "כה לחי", ומילים אלה בדומה לשאר הביטויים שבפסוק זה הם דברי ברכה. בעלי הטעמים שנתנו טעם מפסיק במילה "כה" פירשו: "ואמרתם כה: לחי". לפי הצעה אחרת, המילה "לֶחָי" אינה קשורה כלל למילה חַי, אלא היא גלגול של המילה לְאֶחָי (=לאחים שלי) בנשילת האל"ף. הבנה זו עולה כבר מן התרגום של המילה "לֶחָי" בתרגום ללטינית, שפירש את הכתוב: ואמרתם כך לאחיי**.**
וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, **וַיָּנוּחוּ** (שמואל א כה,ט) - **אמר רבי יוסטא בר שונם** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, נקרא בשם מקומו שונם בעמק יזרעאל)**: נעשו מחנה** – עשרה אנשים, כמספר נערי דוד, נחשבים מחנה לעניין דברים שפטרו חכמים במחנה (ראה משנה עירובין א,י). ודורשים דבר זה מהמילה "וינוחו" כאילו כתוב 'ויחנו'**.**

לאחר שנבל סירב להיענות לבקשת דוד וחירף אותו ואת אנשיו, החליט דוד להינקם ממנו.
**"וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד** וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?... וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה**"** (שמואל א כה,י-יב) **- ומניין לדיני נפשות שמתחילין מן הצד?** – שואלים תחילה את הקטנים שבדיינים היושבים מן הצד שיאמרו את דעתם, והגדול שבדיינים אומר את דעתו בסוף (משנה סנהדרין ד,ב) - **תנא** – שנה (ברייתא) **שמואל הזקן קומי** – לפני **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו**: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ**"** (שמואל א כה,יג) – דוד ואנשיו התכוננו לקרב, כי דוד החליט לדון את נבל במיתה. ויש לדרוש את הכתוב, שדוד ואנשיו דנו את נבל בדיני נפשות, ומי שחגר את חרבו גילה דעתו שהוא מחייב את נבל במיתה, ודוד חגר את חרבו לבסוף כי הוא היה הגדול**.**

ב**ירושלמי עירובין** א,י אמרו: "וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל" וגו' - מהו "וַיָּנוּחוּ"? רבי יוסטא בר שונ(ה)[ם] אמר: נעשו מחנה.

ב**ירושלמי סנהדרין** ד,ב אמרו: ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? - תנא שמואל הזקן קומי רבי אחא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ", ואחר כך ישבו בדין על נבל.

ב**בבלי סנהדרין** לו,א אמרו: "דיני נפשות מתחילין מן הצד". - מנא הני מילי? - ...רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מהכא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ".

כשנודע הדבר לאביגיל אשת נבל, היא הביאה מתנה לדוד בלי ידיעת בעלה וביקשה שיסלח לו.
**"**וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, **וַיָּעַט בָּהֶם"** (שמואל א כה,יד) **- מהו** – מה פירוש **"וַיָּעַט בָּהֶם"? אפחין** (צריך לומר כמו במדרש שמואל: 'אפרחון') **במילין** – הפריח אותם בדברים (נבל הבריח את נערי דוד מפניו בדבריו, כעיט זה המתנפל על עדת ציפורים ומבריחן)**.**
**"וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי**, כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ**"** (שמואל א כה,יז)**,** ואביגיל מיהרה לדוד: **"**וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ, **וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם"** (שמואל א כה,כ) **- גילת** (גילתה) – אביגיל **שוקה** – הרימה את שולי שמלתה ועל ידי זה חשפה את שוקה כדי לפתות את דוד (השוק היא מן הברך ולמטה עד כפות הרגליים), **והלכו** – דוד ואנשיו לקראת אביגיל **לאורה** – של השוק, שהיתה השוק מבהיקה והאירה להם בחושך**, "וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" - הוקרו** (פלטו זרע) **כולם** – נעשו כולם בעלי קרי מהתאווה שהשוק של אביגיל עוררה בהם (התרגום מתרגם "ותפגוש" - וְעָרַעַת. ערע / ארע בארמית = קרה בעברית. ומשום כך דורשים דרשה זו)**.**
**"וְדָוִד אָמַר**: **אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי** אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה, וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה**"** (שמואל א כה,כא)**, "**כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף, אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר **מַשְׁתִּין בְּקִיר"** (שמואל א כה,כב) – ומפרשים את הלשון "משתין בקיר": **- מה עיסקיה דכלבא?** – מה עיסקו (טבעו) של הכלב? **משתין בכתלא** – (הכלב) משתין בקיר (פירוש הלשון "משתין בקיר": כלב)**. אפילו על כלבא לֵי נָא חייס** – אפילו על הכלב (שדרכו להשתין בקיר, שהוא הפחות שבבעלי החיים שבבית) אין אני חס (איני משאיר בחיים. - דוד ביקש להשמיד את כל בית נבל ואפילו את כלביו)**.**

**"וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד** וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ. וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן, וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ**"** (שמואל א כה,כג-כד) **- אמרה ליה:** – אמרה לו (אביגיל לדוד, כיוון שהבינה שדוד בא להשמיד את כל בית נבל): **מרי** – אדוני **דוד, אנא מה עבדית?** – אני מה עשיתי? **בניי מה עבדון?** – מה עשו? **בעירי**(**י**) (בהמותיי) **מה עבד**[ון]**?** – מה עשו? **אמר לה: מפני שקילל** – נבל את **מלכות דוד** – ולכן דינו מוות, שדוד ראה עצמו כמלך**. אמרה ליה:** – אמרה לו: **ומלך אתה?! אמר לה: ולא משחני שמואל למלך?! אמרה לו: עדיין מוניטה דמרן שאול קיים** – עדיין המטבע של אדוננו שאול קיים (עדיין שאול מולך) (מקור המילה מוניטה בלטינית. - אין כאן אלא מעתק זמן והשלכה מתקופת חז"ל על העת הקדומה שבה עדיין לא היו מטבעות)**.**
**"וַאֲנִי אֲמָתְךָ"** (שמואל א כה,כה) **- מלמד** – דבר (כתוב) זה מורה, **שתבעה לתשמיש** – דוד שידל את אביגיל לבוא ביחסי מין (כך יש לדרוש מהמילה "אמתך", שכן המילה "אמה" מופיעה בספרות חז"ל פעמים רבות כמילה נקייה לאיבר המין הגברי. מאחר והמילה באה בתוך דברי אביגיל, ייתכן שהדרשן סובר שאביגיל ביקשה לפתות את דוד ברמיזה מינית ששילבה בדבריה)**. מיד הוציאה כתמה** – של דם נידתה, **והראת** (הראתה) **לו** – כדי שלא ישכב עימה (דם הנידה כמחסום נשי בפני גברים המבקשים לשכב עימן מופיע פעמים מספר בספרות חז"ל)**. אמר לה: וכי רואין כתמין בלילה?!** – הרי אין בודקים כתמי דם בלילה, מלפני שלאור הנר קשה להבחין בין הצבעים, ולכן אין לדעת האם אכן היא בגדר נידה. **אמרה ליה:** – אמרה לו: **ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר?** – בדבריך הינך סותר את עצמך! דבריך אינם עומדים בפני ההיגיון! (וזהו שאמרה אביגיל לדוד: "וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ") **כתמין אין רואין בלילה, ודיני נפשות דנין בלילה?!** – דברי אביגיל מבוססים על דברי המשנה בסנהדרין ד,א: "דיני נפשות דנים ביום וגומרים ביום" - מתחילים את הדין ביום וגומרים (פוסקים) את הדין ביום ולא בלילה. **אמר לה: כבר נגמר דינו** – של נבל למיתה, **מבעוד יום** (בשעה שעדיין יום)**.**
**אמרה לו: "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה** וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם**"** (שמואל א כה,לא) – (אל תמית את נבל) כדי שלא תגרום לך המתת נבל מכשול ללב (פחד, צער) ולא תיחשב לך שפיכות דמים ללא צורך;


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:9)

ויש לדרוש את המילה "פוקה": **- אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני)**: פיקפוקי דברים** – פטפוטי דברים וריבוי במילים, **היה שם** – בין אביגיל לדוד (המילה "פוקה" נדרשת מהשורש פ.ק.ק שמשמעו בארמית סורית: לפטפט הבלים, להרבות במילים)**.**

ומספרים: **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה עבר פרשתא** – היה עובר על הפרשה (פרק הלימוד)**, והוה** – והיה **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **מפקד לחברייא** – מצַווה לחברים (קבוצת החכמים בבית המדרש)**: עלון** (צריך לומר: 'עולון') **ושמעון קליה דרבי לוי דרש** – היכנסו ושִמעו את קולו של רבי לוי דורש**, דלית איפשר ליה דהוא מפקא** (צריך לומר: 'מפק') **פרשתא** (יש לגרוס: 'פרשתֵהּ' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1234, הערה 142)) **דלא ריבווון** – שאי אפשר לו שהוא מוציא את הפרשה שלו ללא גדולות (מסיים את דרשתו על הפרשה בלי לומר בדרשתו חידושים גדולים)**. עאל ומר לון:** – נכנס (רבי לוי) ואמר להם (אולי צריך לומר: 'עלון ומר להון' - נכנסו (החברים) ואמר להם): **'לא'** (צריך להוסיף כמו במדרש שמואל: 'ולא') – היה צריך לכתוב "לא" וכתוב "ולא", ובא לרבות ("שערי תורת ארץ ישראל"). ונראה שבא לרבות חילופי דברים שהיו שם בין אביגיל לדוד כאמור לעיל שלא נכתבו בפרשה**, ושמע** – ושמע **רבי זעירא ומר** – ואמר**: אוף באגדתיה אית ריבוון** – אף באגדה שלו (בדרשות באגדה שרבי לוי דורש) יש גדולות (חידושים גדולים)**.**

רבי לוי היה בעל אגדה ודרשן. רבי זעורה היה בעל הלכה, ואת האגדה לא היה מחשיב. יש והיה מקנטר את בעלי האגדה ומתווכח עימם, ובהם רבי לוי (ירושלמי מעשרות ג,י). אף על פי שרבי זעורה התנגד לבעלי האגדה, החשיב את רבי לוי מאוד, וציווה לתלמידיו ללכת לשמוע את דרשותיו של רבי לוי (ירושלמי כאן וראש השנה ד,א).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:3:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:3:10)

וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל (שמואל א כה,ל), **"**וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ **לְפוּקָה"** (שמואל א כה,לא) **- פיקפוקי דברים היה שם** (מילים אלו הן חזרה מיותרת על מאמרו של רבי לעזר לעיל)**. אמרה ליה** – אביגיל לדוד**: כד תיפוק פקפוקתך** – כאשר תצא רכילותך (הרכילות שירכלו עליך, דברי ההבל שיפטפטו עליך)**, יהו** (יהיו) – ישראל **אומרים עליך: שופך דמים** (רוצח) **את** (אתה) – אם תרצח את נבל (גם כאן המילה "פוקה" נדרשת מהשורש פ.ק.ק)**.**
**"וּלְמִכְשׁוֹל לֵב"** (שם) **-** אמרה לו: **אתה עומד להיכשל** (להיתעות לדבר עבירה) **באשת איש** – אם תבוא אליי**. מוטב אחת ולא שתים** – טוב יותר שתיכשל באשת איש פעם אחת (בבת שבע) ולא תיכשל פעמיים (גם בי)**. עתידה רובה מן הדה מייתי** (צריך לומר: 'מיתי') – עתידה גדולה מזאת לבוא (עתיד לבוא מכשול גדול מזה)**, לא תהא דא כדא** – אל תהיה זאת כזאת (אביגיל ידעה בנבואה שדוד עתיד להיכשל באשת איש אחרת, בת שבע, והיא השתמשה בטיעון זה כדי להניא את דוד מלהיכשל בה)**.**
**"וְלִשְׁפָּךְ דָּם"** (שם) **-** אמרה לו: **עומד אתה למלוך על ישראל** – כמו שאמרה לו בפסוק ל שלפני כן, **והן** – ישראל **אומרים עליך: שופך דמים היה** – אם תרצח את נבל**. והדא דתימר** (=דאת אמר)**:** – וזאת (דבר זה) שאתה אומר: **כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה** – ואם ארצח את נבל, איני שופך דמים**, אדיין** (עדיין) **מחוסר כסא את** (אתה) – עדיין אין לך שלטון ושררה ואינך מלך, ולכן אין נבל חייב מיתה על קללתו**.**

**"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ"** (שמואל א כה,לא) **- מלמד** – דבר (כתוב) זה מורה, **שפקרה** (הפקירה) **עצמה** – לזנות בבקשתה מדוד שיזכור אותה (במדרש שמואל נאמר, שפקרה עצמה לפי שנתנה עיניה בדוד כשהיא אשת איש. ב"כיכר לאדן" כתב שדורשים "וזכרת" - לשון זכרות (איבר הזכר). ואפשר שגם כאן דורשים את המילה "אמתך" המסמלת את קיום יחסי האישות)**, וכיון שפקרה עצמה**, **פגמה** (הטיל בה חסרון) **הכתוב** – כאמור להלן**. בכל קרייא את קרי** – בכל המקרא אתה קורא **"אֲבִיגַיִל", בר מהדין פסוקא** – חוץ מהפסוק הזה (הבא מיד לאחר דברי אביגיל "וזכרת את אמתך")**: "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל**: **בָּרוּךְ י'י** אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי**"** (שמואל א כה,לב) – האות יו"ד חסרה משמה, כדי לגנות אותה על בקשתה מדוד לזכור אותה**.**
**"**וּבְרוּכָה אָתְּ, אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה **מִבּוֹא בְדָמִים"** (שמואל א כה,לג) – מנעת אותי מלשפוך דם; ויש לדרוש את המילה "דמים" שהיא לשון רבים: **- דם נידה ושפיכות דמים** (רצח) – אביגיל הצליחה בהשפעת דבריה למנוע מדוד מלחטוא בשני מיני דם: לבוא אליה בנידתה ולרצוח את נבל**.**

ב**מדרש שמואל** כג,ט-יב נאמר: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל... וְהוּא כָלִבִּי" (שמואל א כה,ב-ג) - מהו "והוא כלבי"? משבטו / ממשפחתו של כלב.
"וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי" (שם ו) - לקיומו. "וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ" (שם ט) - מהו "וינוחו"? נעשים מחנה.
"וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ" (שם יג), אמר ר' יהודה בן פפייס: מכאן לדיני נפשות שמתחילין מן הצד.
"כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר" (שם כב) - רבי יהודה ורבי נחמיה. רבי יהודה אמר: בני בנים כבנים, ורבי נחמיה אמר: אפילו הכלב.
"וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם" (שם יד) - מהו "ויעט בהם"? אפרחון במילין.
"וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם" (שם כ) - נתגלית שוקה, הילכו לאורה. נתגלית שוקה, הוקרו כולם.
"וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה" (שם לא) - רבי לוי הוות פרשתא דידיה, ושלח רבי זעירא לתלמידוי: שמעון יתיה. "ולא תהיה זאת לך לפוקה" - לא, ולא. אמר ליה: אית רבויין באגדתא.
בא להזדווג לה. אמרה ליה: סופך להיכשל באישה אחרת. לא מוטב לך באחת ולא בשתיים. רבי אלעזר אמר: פיקפוקי דברים היו שם. אמרה ליה: אינהר מפוקיתה (?). כיוון שלא שמע לה, הוציאה כתמים והראתה לו בלילה. אמר לה: אביגיל, וכי רואים כתמים בלילה?! אמרה ליה: וכי דנים דיני נפשות בלילה?! אמר לה: כבר נגמר דינו מבעוד יום, שמרד במלכות. אמרה לו: וכי מלך את?! אמר לה: כבר משחני שמואל. אמרה לו: אפילו שמשחך שמואל, עדיין מטבעו של שאול קיים, ולא יצא מטבעך לעולם.
כיוון ששמע את דבריה, התחיל מקלסה: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שם לג) - משני דמים, מדם נידות ומשפיכות דמים.
"וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" (שם לא) - אמר רבי יצחק: פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל. לפי שנתנה עיניה בו כשהיא אשת איש, לפיכך פגמה הכתוב, אביגיל תניינא "אֲבִיגַל" כתיב.

ב**בבלי מגילה** יד,א אמרו: כתיב: "וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר" (שמואל א כה,כ) - "בסתר ההר"? 'מן ההר' מיבעי ליה! - אמר רבא בר שמואל: על עסקי דם הבא מן הסתרים (דם נידה). נטלה דם מחיקה והראתה לו. אמר לה: וכי רואים דם בלילה? - אמרה לו: וכי דנים דיני נפשות בלילה? - אמר לה: מורד במלכות הווה (שסירב לפקודותיו), ולא צריך למידייניה (כדרך שדנים דין אחר). - אמרה לו: עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך (מטבעך) בעולם (עדיין אין אתה מלך המוכר לכול, ולכן אינך רשאי לדון אדם כמורד במלכות). - אמר לה: "וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ לה' אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שמואל א כה,לג) - מאי "מבוא בדמים"? שני דמים: דם נידה ודם שפיכות דמים.
איכא דאמרי: מלמד (הכתוב "בסתר ההר") שגילתה את שוקה (ונתאווה דוד לה), והלך לאורה (בשל תאוותו אליה) שלוש פרסאות. אמר לה: הִשָּׁמְעִי לי (שכבי עימי)! - אמרה לו: "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה" (שמואל א כה,לא), "זאת" - מכלל דאיכא מילתא אחריתי (שתהיה לו למכשול), ומאי היא? מעשה דבת שבע.
"וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ" (שמואל א כה,לא) - אמר רב נחמן: היינו דאמרי אינשי: איתתא בהדי שותא פילכא (האישה בעודה עסוקה בשיחה היא גם עסוקה בפלך. אף אביגיל בעודה עסוקה בהצלת נבל בעלה היא גם אומרת לדוד שאם ימות בעלה יזכור אותה ויישאנה לאישה). איכא דאמרי: שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי (הברווז משפיל את ראשו והולך אבל עיניו צופות למרחוק למצוא דבר מה. אף אביגיל נהגה כך).

הבבלי לקח מרכיבים מהמסורת הארץ ישראלית בירושלמי וערך אותם בסדר שונה (ראה "הסיפור המקראי המורחב על אביגיל המונעת מדוד לבוא בדמים", "מחקרי ירושלים בספרות עברית" כו, עמודים 21-40).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:4:1)

**משנה**
המשנה ממשיכה בדיני המלך.
**מת לו** – למלך, **מת - אינו יוצא מפתח פלטורין** – ארמון (מקור המילה ביוונית ובלטינית) **שלו. רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה** – של המת כשמלווים אותו לקבורה, **- יוצא, שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מיטתו של אבנר** – שהרג אותו יואב**, שנאמר** – בקבורת אבנר**: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה"** (שמואל ב ג,לא) – של אבנר**. אמרו לו** – חכמים לרבי יהודה**: לא היה הדבר אלא לפייס** – את העם, שלא יחשדו בדוד שבעצתו נהרג אבנר, ולכן אין ללמוד מדוד שמלך יוצא אחר המיטה**.**
**וכשמברין אותו** – את המלך בסעודת הבראה, ששולחים לאבל לאחר קבורת המת והשולחים אוכלים אותה עימו**, כל העם מסובין על הארץ** – להראות שהם מצטערים ומתאבלים עימו, **והוא מסב** – לאכול, **על הדרגש** (מיטה קטנה, השזורה ברצועות עור צפופות, והיו משתמשים בה לשכיבה ולהסיבה) – משום כבודו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:4:2)

**תלמוד**
**מלך מסב על דרגש ואינו יוצא אחר המיטה**
במשנה שנינו: **"מת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטורין שלו**... וכשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ והוא מסב על הדרגש**".**
בשבעת ימי האבלות האבל חייב לכפות (להפוך) את המיטה ולהסב ולישון על גבי המיטה הכפויה (ההפוכה).
מציעים היסק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהדין שמלך מסב על דרגש שאינו כפוי כשהוא אבל): **דרגש יש בו משום כפיית המיטה** – האבל צריך לכפות דרגש, מפני שהוא בכלל מיטה (בירושלמי ברכות ג,א ומועד קטן ג,ה ובמקבילות בבבלי ובמסכת שמחות אמרו, שדרגש אינו צריך להפוך אותו, משום שהוא נמוך ואין הכפייה ניכרת בו, אלא שומט את משענת הגב של הדרגש, ודי לו בשינוי זה, שהרי כבר אינו ראוי להשתמש בו כדרכו, וזה נחשב ככפיית המיטה)**. המלך אינו חייב בכפיית המיטה** – משום שאין כבודו של מלך להסב בפני העם על דרגש כפוי, ולכן הוא מסב על דרגש שאינו כפוי**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:4:3)

במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אם רצה לצאת אחר המיטה - יוצא, שכן מצינו בדוד, שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הולך אחרי המיטה". אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס".
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **הנשים** – המלוות את המת, **מהלכות תחילה** – אחרי המיטה של המת, **והאנשים** – המלווים את המת, **אחריהם** – אחרי הנשים**. ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: ה**אנשים** מהלכים **תחילה** – אחרי המיטה של המת, **והנשים אחריהם** – אחרי האנשים**.**
ומציעים הסבר למקורות הסותרים המבוסס על הסברה: **מאן דמר:** – מי שאומר: **הנשים תחילה - שהן גרמו מיתה לעולם** – שהאישה הכשילה את אדם הראשון בחטא אכילה מעץ הדעת, וגרמה שנגזרה על כל בני האדם מיתה. ולכן הם מהלכות תחילה, כדי שיהיו קרובות למת ויראו מה שהן גרמו**. מאן דמר:** – [ו]מי שאומר: **האנשים תחילה - מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו** – האנשים **מביטין בנשים** – אילו יהיו הנשים תחילה, יביטו האנשים באחוריהן של הנשים ויבואו לידי הרהורי עבירה**.**
ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: **והכתיב:** – והרי כתוב: **"וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה"** (שמואל ב ג,לא)**!** – ואם דוד הלך סמוך למיטה מאחריה, הרי שהאנשים הלכו עימו אחרי המיטה, ועל כורחך שהנשים הלכו אחרי האנשים, שלא כדברי התנא הראשון!
ומתרצים את הקושיה: **אמרו: לא היה** ה**דבר אלא לפייס** – את העם, שלא יחשדו בדוד שבעצתו נהרג אבנר**. מאן דהוה מפייס לנשייא** – משהיה (אחרי שהיה) מפייס את הנשים (שהלכו אחרי המיטה של אבנר)**, הוה מפייס לגובריא** – היה מפייס את האנשים (שהלכו אחרי הנשים)**. ומאן דהוה מפייס לגובריא** – משהיה (אחרי שהיה) מפייס את האנשים**, הוה מפייס לנשייא** – היה (חוזר ו)מפייס את הנשים (הרי שבתחילה ובסוף הלך דוד עם הנשים אחרי המיטה מפני הפיוס, ולכן כתוב שהלך אחרי המיטה. - 'מאן' משמשת כאן במובן מי, מִן (=אחרי) ("הירושלמי כפשוטו", מבוא, עמוד כג))**.**

ב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסח ב פרק ט נאמר: מפני מה הנשים יוצאות בתחילה לפני המיטה? מה הן אומרות: אנו גרמנו לכל באי עולם שיבואו לכאן.

ב**בראשית רבה** יז,ח נאמר: מפני מה הן (הנשים) מהלכות אצל המת תחילה? אמר להם (רבי יהושע): על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך מהלכות הן אצל המת תחילה.

ב**בבלי סנהדרין** כ,א אמרו: תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת לפני המיטה - יוצאות, לאחר המיטה - יוצאות. רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הולך אחר המיטה" (שמואל ב ג,לא). אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו, שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים ויוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים (ואם הנשים נהגו ללכת אחרי המיטה, הפסוק מזכיר שדוד היה עם הנשים אחרי המיטה מפני הפיוס), שנאמר: "וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר" (שמואל ב ג,לז).

לפי הירושלמי ובראשית רבה, כל המלווים, האנשים והנשים, הולכים אחרי המת, ונחלקו התנאים מי הולך אצל המת מאחריו **תחילה**. אבל לפי הבבלי נחלקו התנאים בהליכה **לפני המיטה** ו**לאחר המיטה**.
לפי הבבלי, התנאים שנחלקו הם רבי יהודה והחכמים במשנה. לפי הבבלי, לדעת החכמים לא היה סדר קבוע להליכת הנשים בלוויה אלא כל מקום נהג במנהגו, ולדעת רבי יהודה בכל מקום הנשים הולכות לפני מיטת המת. הבבלי אינו מסביר את טעם מחלוקתם.
הנוסח באבות דרבי נתן "בתחילה לפני המיטה" הוא צירוף של נוסח הירושלמי ונוסח הבבלי.
במשנה מועד קטן ג,ח נזכרות הנשים הסמוכות למיטת המת, והוא כדעה שהנשים מהלכות תחילה.
• • •
**דוד ביזה עצמו על המצוות ולא התגאה**
כיוון שאמרו לעיל שדוד פייס את העם, עוסקים כאן בדמותו של דוד.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוכה ה,ד.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:4:4)

מביאים מדרש כתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): **כתוב: "וַיָּשָׁב דָּוִד** לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר: מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת **אַחַד הָרֵקִים**!**"** (שמואל ב ו,כ) – דוד שב לומר דברי ברכה לאנשי ביתו, ומיכל אשתו יצאה לקראתו ואמרה לו בלעג: איך נראה היום מלך ישראל נכבד, שהופיע (בעת ריקודו לפני ה') בפני השפחות של עבדיו (הפחותות שבשפחות, וזה ביטוי לחרפה רבה, והכוונה: בפני העם) כאחד האנשים הבזויים והשפלים! ("ריקים" - נקלים ופוחזים)**.**
**מהו** – מה פירוש הביטוי **"אַחַד הָרֵקִים"?**
**אמר רבי בא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הריקים** (צריך לומר כמו במקבילה מעובדת ומורחבת בבמדבר רבה ד,כ: '**הריק**') **שבריקים, זו** (במקבילה: 'זה') **אַרְכֵסְטֵס** (מילה יוונית) – רקדן (העוסק בבידור הקהל)**.**
ויש לדרוש את דברי מיכל: "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום": **אמרה לו** – מיכל לדוד**: היום נגלה כבוד בית אבא** – שבית אבי היו כולם צנועים, כמסופר להלן. אבל דוד הפך שולי בגדו כדי להקל על ריקודו וגילה משהו מגופו, ומיכל ראתה בכך משום חוסר צניעות (לפי דרשה זו, דברי מיכל "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום" הם דברי שבח על שאול מלך ישראל)**.**

**אמרו עליו, על בית שאול, שלא ראו אותן** (במקבילה: 'שלא נראה מהם') **לא עקב ולא גודל מימיהן** – לא ראה אדם בהם מימיהם עקב רגלם או בוהן רגלם מגולים כשהיו מהלכים, כי כולם היו צנועים ולבושים בגד ארוך שהגיע לארץ וכיסה אף את כף רגלם**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא (הדבר) שכתוב (בנפילת שאול בידי דוד): **"וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן** עַל הַדֶּרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה**"** (שמואל א כד,ג) – שאול בא למקום שבו היו גדרות צאן (מקומות מוקפים גדר בשביל הצאן) ליד הדרך; ויש לדרוש את המילה "גדרות" שהיא לשון רבים: **- רבי בון ברבי לעזר** (צריך לומר כמו במקבילה: '**רבי אבון'** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **'בשם רבי לעזר'** (אמורא בדור השני))**: גדר לפנים מגדר היה** – שאול נכנס לדיר הצאן גדר לפנים מגדר (שתי גדרות) מתוך צניעותו**. "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו"** (שם) – שאול נכנס למערה לעשות את צרכיו**, הוה חמי ליה משלשל ציבחד ומסליק ציבחד** (במקבילה נכפל 'משלשל ציבחד ומסליק ציבחד') – היה (דוד, שישבו הוא ואנשיו בחלקה הפנימי של המערה) רואה אותו (את שאול) משלשל (מוריד את בגדו העליון) מעט ומעלה (את בגדו התחתון) מעט, משלשל מעט ומעלה מעט (כדי שלא ייראה גילוי גופו בעת עשיית צרכיו, שנהג בצניעות יתירה)**. אמר** – דוד**: ארור** (במקבילה הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אהיך' (ספק בקריאה) ומגיה מחק וכתב 'היאך'. ונראה שצריך לומר כמו בבמדבר רבה: '**לית אריך**', ולכך כיוון הסופר. כאן 'ארור' הוא שיבוש של 'אריך') **מגע** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מנגע**') **בהדין צניעה** – אין זה הגון לנגוע (לפגוע) בגוף הצנוע הזה (בשאול)**. הדא** (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**היא**') **דו מר ליה:** – זה הוא (הדבר) שהוא (דוד) אומר לו (לשאול): **"הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ** אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ י'י הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ, **וַתָּחָס עָלֶיךָ**, וָאֹמַר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא**"** (שמואל א כד,י) – היום נוכחת לדעת על פי מה שקרה היום, שה' נתן אותך היום בידי, ואמר כל אחד מאנשיי שיש להרוג אותך, אבל חסה עיני עליך והחלטתי שלא לפגוע בך לרעה, **- 'וַאָחָס עליך' אין כתוב** – אין כתוב "ואחס" בגוף ראשון**, אלא "וַתָּחָס עָלֶיךָ"** – כתוב "ותחס" בגוף שלישי נקבה, **- צניעותך היא חסה עליך** – צניעותך חסה עליך (הצניעות שהיתה בך היא חסה עליך)**.**

וממשיכים את מדרש הכתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): **"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל**: לִפְנֵי י'י אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם י'י עַל יִשְׂרָאֵל, וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי י'י**"** (שמואל ב ו,כא) – דוד אמר למיכל: רקדתי לפני ה' לפי שהעדיף אותי על אביך (שאול המלך) ובני ביתו ומינה אותי למושל על ישראל. **"**וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי, **וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"** (שמואל ב ו,כב) – אשפיל את עצמי לפני ה' עוד יותר ממה שעשיתי עד עתה, ואהיה שפל בעיניי, ודווקא השפחות, שאמרת שהתבזיתי בפניהן, הן תכבדנה אותי על השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד מהעם; ויש לדרוש את הכתוב "וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה": **- שאינן אמהות אלא אימהות** – אמר לה דוד: אותן בנות ישראל שצווחת (שקראת) אותן אמהות (שפחות), אינן אמהות (שאינן חשובות) אלא אימהות (שהן חשובות), לוואי יהא לי חלק עימהן לעתיד לבוא (במדבר רבה), וזהו "עִמָּם אִכָּבֵדָה"**.**
ושואלים: **ובמה נענשה** – מיכל על דברי הבוז שאמרה לדוד: "כהיגלות נגלות אחד הריקים!"**?**
ומשיבים: **"וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד** עַד יוֹם מוֹתָהּ**"** (שמואל ב ו,כג) – היא נענשה שלא זכתה להוליד ילדים כל ימיה**.**
ומציעים קושיה מפסוק: **והכתיב:** – והרי כתוב: **"וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד"** (שמואל ב ג,ה) – הבן השישי שנולד לדוד בחברון היה יתרעם שילדה עגלה אשתו**!** – חז"ל אמרו שעגלה זו מיכל. הרי שהיה לה ילד!
ומתרצים: **אלא שֶׁגָּעַת** (שגעתה - השמיעה קול נהימה) **כעגלה ומתה** – הכתוב מכנה את מיכל בשם עגלה בהקשר להזכרת בנה משום שכשילדה את בנה זה געתה כמו עגלה בשל קשיי הלידה ומתה. ועד יום מותה לא היה לה ילד, אבל ביום מותה היה לה ילד, שילדה ביום מותה (ראה להלן מדרשי אגדה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוכה.

הרקדן היה בזוי מאוד על היהודים. כבר השבעים תרגמו "אחד הריקים" - אחד הרקדנים. השבעים לא קראו כאן 'הרוקדים', אלא תרגמו בדרך של ניסוח אחר 'ריק' ב'רקדן'. דבר זה מקוים על ידי פירושו של אמורא בארץ ישראל: 'מהו "הריקים"? אמר רבי בא בר כהנא: הריקים שבריקים, זה ארכסטס' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 25).

ב**מדרש שמואל** כה,ו נאמר: "ויהי ארון י'י בא עיר דוד ומיכל בת שאול" וגו' (שמואל ב ו,טז) - אמרה לו: של בית אבא היתה מלכות נאה ממך. חלילה להם, שלא ראה אדם בהם מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולים, אלא כולהם היו מכובדים ממך. - ומה אמר לה דוד? "לפני י'י אשר בחר בי מאביך" וגו' (שמואל ב ו,כא) - אמר לה: של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים. ואם תאמרי, שהייתי שפל בעיני אחרים ונבזה בעיני עצמי, תלמוד לומר: "והייתי שפל בעיניי".
"ועם האמהות" וגו' (שמואל ב ו,כב) - אמר לה דוד: מיכל, חס ושלום, שאין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות.
"ותאמר מה נכבד היום" וגו' (שמואל ב ו,כ) - אמרה לו: אלוואי / דייך לעיני בני אדם, אלא "לעיני אמהות עבדיו"?!
"כהיגלות נגלות אחד הריקים" (שם) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאילין ארכיסטירס.

ב**בראשית רבה** פב,ז נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - עד יום מותה לא היה לה, הא ביום מותה היה לה. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה קוראה עגלה? - אמר רבי יהודה בר סימון: שפעת כעגלה ומתה.
וב**מדרש שמואל** יא,ג נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: עד יום מותה לא היה לה ילד, הא ביום מותה היה לה ילד. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.
ו**שם** כב,ד נאמר: כתיב: "השישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה) - למה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה ברבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.

ב**בבלי ברכות** סב,ב אמרו: "ואמר להרגך ותחס עליך" - "ואמר"? 'ואמרתי' מיבעי ליה! "ותחס"? 'וחסתי' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה (אחריי להרוג אותי), והתורה אמרה: בא להורגך השכם להורגו. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי היא? דכתיב: "ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו". - תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:4:5)

**אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד** – שכן מצינו בדוד שזלזל בעצמו בהעלאת ארון ה' לעיר דוד, כאמור לעיל**. מפני מה ביזה עצמו על המצות? שהיו מביטין בארון ומתים** – דוד זלזל בעצמו לכבוד הארון, כתשובת המשקל לאנשי בית שמש שנהגו בארון בזלזול ובקלות דעת ונענשו על כך במיתה**, דכתיב:** – שכתוב (כשבא ארון ה' לבית שמש לאחר שהשיבו אותו הפלשתים): **"וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ**, כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה', וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ**"** (שמואל א ו,יט) – אנשי בית שמש הביטו בארון שלא כראוי וה' המית אותם**.**
ומביאים מחלוקת אמוראים בדרשת סופו של הכתוב: **רבי חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **ורבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **"וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ"** (שמואל א ו,יט) **- זו סנהדרין** – שבעים חברי הסנהדרין נהרגו בבית שמש**, "חֲמִשִּׁים אֶלֶף** אִישׁ**"** (שם) **- שהיו** – שבעים חברי הסנהדרין **שקולין כנגד חמשים אלף** איש – חכם זה דורש כך כי חסרה כאן וי"ו החיבור בין שני המספרים**. וחד אמר:** – ו[חכם] אחד אומר: (בקטע ששון: 'וחרנה אמר:') **"וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ" - זו סנהדרין, "חֲמִשִּׁים אֶלֶף** אִישׁ**" - מעם הארץ** – גם חמישים אלף איש מהעם נהרגו בבית שמש מלבד הסנהדרין**.**

ב**בבלי סוטה** לה,ב אמרו: "ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש" - רבי אבהו ורבי אלעזר. חד אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמישים אלף איש; וחד אמר: חמישים אלף היו, וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין.

**כתוב: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד**. **י'י**, **לֹא גָבַהּ לִבִּי"** (תהילים קלא,א) – לא חשבתי מחשבות גאווה, **- בשעה שמשחני שמואל** (בקטע ששון נוסף 'למלך')**, "וְלֹא רָמוּ עֵינַי"** (שם) – לא חשבתי מחשבות גאווה, **- בשעה שהרגתי את גולית** – הפלשתי**, "וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת"** (שם) – לא ביקשתי לעצמי גדולה, **- בשעה שהעליתי** את **הארון** - לירושלים**, "וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי"** (שם) – לא ביקשתי לעצמי דברים שאיני יכול להשיג, **- בשעה שהחזירוני למלכותי** – לאחר מרד אבשלום. - הרי שדוד מעיד על עצמו שמעולם לא היתה בו גאווה (האירועים נמנו לפי סדרם)**, אלא** (בקטע ששון אין מילה זו) **"אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי**, **כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ**, **כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי"** (תהילים קלא,ב) – אלא שמתי את נפשי כנפש ילד קטן שזה עתה נגמל מחלב אימו אך עדיין הוא זקוק לאימו ונסמך אליה, והשתקתי את נפשי אם ביקשה להתגאות, וכשם שגמול אינו שואף לגדולות ורק בוטח באימו, כך בוטח אני בה', **- כְּהֵן ינקא דנחית** (בקטע ששון: 'דנפק') **ממעי אימיה** – כמו התינוק הזה שיורד (שיוצא) ממעי (מרחם) אימו**, כן הוות נפשי עלי** – כך היתה נפשי עליי (הרחבת דברים במקבילה במדרש תהילים קלא,ב ובבמדבר רבה ד,כ: "'אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אימו' - כשם שהתינוק הזה אינו מתבייש להתגלות לפני אימו, כך שיוויתי נפשי לפניך, שלא נתביישתי להתבזות לפניך לכבודך. 'כגמול עליי נפשי' - כהן ינוקא דנפק ממעי דאימיה ואין בו רוח גסה (גאווה) לינוק משדי אימו, כן הוות נפשי עליי, שאיני מתבייש ללמוד תורה אפילו מקטני ישראל")**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:1)

**משנה**
**ומוציא למלחמת הרשות** – שעושים כדי להרחיב את גבולה של ארץ ישראל, **על פי בית דין של שבעים ואחד** – על פי הכרעתם והחלטתם**. ופורץ** – גדרות של אחרים, **לעשות לו דרך** – לעבור בה בעת מלחמה**, ואין ממחין** (מוחים) **בידו. דרך המלך אין לה שיעור** – ברוחב, ופורץ את הדרך כפי צורכו**. וכל העם בוזזין** – במלחמה, **ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש** – נוטל ראשון את חלקו שהוא בורר לו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:2)

**תלמוד**
**מלך מוציא למלחמה ופורץ לעשות לו דרך**
במשנה שנינו: **"ומוציא למלחמת הרשות** על פי בית דין של שבעים ואחד**".**
מניין למדים שהמלך מוציא למלחמת הרשות? -
**דכתיב:** – שכתוב (במינוי יהושע להנהיג את העם אחרי מות משה): **"עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ"** (במדבר כז,כא) – בני ישראל ייצאו למלחמה ויחזרו מן המלחמה על פי הוראות המנהיג (מהדרשה הזו עולה שהירושלמי הבין ש"על פיו" הוא על פיו של יהושע ולא על פיו של אלעזר הכוהן הנשאל באורים ותומים)**.**

במשנה שנינו: **"ופורץ לעשות לו דרך**, ואין ממחין בידו... וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש**".**
**דכתיב:** – שכתוב (במלחמת דוד בעמלקים): **"**וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר, **נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה** הַהוּא, **וַיֹּאמְרוּ**: **זֶה שְׁלַל דָּוִד"** (שמואל א ל,כ) – אנשי דוד נהגו לפניהם את הצאן ואת הבקר ששללו מהעמלקים, והכריזו שכל השלל ניתן לדוד ולו הזכות לחלקו כישר בעיניו. מכאן למדים שכל העם בוזזים במלחמה ונותנים לפני המלך, והוא נוטל חלק בראש (רד"ק כתב, שיש ללמוד מכאן שהמלך פורץ לעשות לו דרך, שכשהיו אנשי דוד הנוהגים את הצאן ואת הבקר פוגעים בגדרות השדות, לא היו נוטים לצד אלא פורצים את הגדרות שלפניהם והולכים בדרך ישרה, וכשהיו בעלי השדות מוחים בידם היו אומרים אנשי דוד: "זה שלל דוד", כלומר, הרשות בידו לפרוץ לו דרך כי מלך הוא)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:3)

מביאים מדרש לפסוקים בדברי הימים א יא,יג-יח.
כתוב במעשי גבורתם של שלושת ראשי הגיבורים של דוד: **"הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים"** (דברי הימים א יא,יג) – אחד משלושת הגיבורים המצטיינים ביותר של דוד היה עימו במקום ששמו פס דמים בשפלת יהודה בין שׂוכֹה ובין עזקה (פס דמים הוא אפס דמים שבשמואל א יז,א), **- רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: בחקל**ה **סומקתה** – בשדה האדומה. התרגום הזה של שם המקום מפרש "פס" במשמע של פיסת אדמה, חלקה, ו"דמים" מתפרשת במשמע של אדום (אפשר שהכוונה לשדה שצבע אדמתה היה אדום)**. ורבי שמואל** (צריך להוסיף כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: '**בר נחמן**'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **אמר: שמשם נפסקו דמים** – המילה "פס" / "אפס" נדרשת במובן: פסק, כלה, והמילה "דמים" מתפרשת כפשוטה, שבמקום הזה פסקה שפיכות הדמים והמלחמה. לפי רבי שמואל בר נחמן ניתן השם למקום לאחר הניצחון על הפלשתים שהביא להפסקת שפיכות הדמים (אומנם, בעקבות מאמרו בהמשך של רבי שמואל בר נחמן, ייתכן לפרש את דבריו כאן במובן דמים = כספים, שממקום זה ואילך קבעו שאין המלך צריך לתת דמים ("אגדת רות ומדרש רות רבה" חלק ג, עמוד 41))**.**

**"וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה**, **וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים"** (דברי הימים א יא,יג) – המקום שבו נתאספו הפלשתים וערכו את מחניהם היה שדה מלאה שעורים (בכתוב המקביל בספר שמואל מדובר בשדה מלאה עדשים), **- רבי יעקב דכפר חנן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי, מהיישוב כפר חנניה שעל גבול הגליל התחתון והעליון) **אמר: עדשין היו** – השדה היתה של עדשים (מין קטנית)**, אלא שהיתה ענבה** (גרגרים מלאים) **שלהן** – של העדשים, **יפה** (טוב, מעולה) **כשל שעורין** – כך יש לתרץ את הסתירה בכתובים, שבספר שמואל נאמר שהיה זה שדה עדשים ובדברי הימים נאמר שהיה זה שדה שעורים (מימרה זו מיוסדת על המשנה פאה ו,ז בעניין שכחה: "...אפילו היא של טופח (מין קטנית), רואים אותה כאילו היא ענווה של שעורים". גרגרי טופח הם קטנים וגרגרי שעורים הם גדולים ומלאים)**.**
**אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אֵילּוּ הן הפלשתים** – השעורים והעדשים הם משל לפלשתים שהיו באותה שדה**, שהיו באין** – לפני המלחמה, **זקופין כשעורין** – במצב של גאווה יתירה, **והולכין להן** – לאחר שהוכו במלחמה, **נמוכין כעדשין** – במצב של הכנעה. העדשים צמחים נמוכים הרובצים על פני הקרקע. כך יש לתרץ את הסתירה בכתובים, שבספר שמואל נאמר שהיה זה שדה עדשים ובדברי הימים נאמר שהיה זה שדה שעורים**.**

מביאים דעות אמוראיות נוספות בהסבר השוני בכתובים בספר שמואל ובדברי הימים.
**כתוב אחד אומר: "**וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה, **וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים"** (דברי הימים א יא,יג)**, וכתוב** (צריך לומר כמו בקטע ששון: '**וכתוב אחד אומר**')**: "**וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה, וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה **מְלֵאָה עֲדָשִׁים"** (שמואל ב כג,יא) – המקום שבו נתאספו הפלשתים היה שדה מלאה עדשים. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים**?**
**רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו** – היתה מלחמה אחת באותו זמן בשתי שדות**, אחת** של **שעורים ואחת** של **עדשים. פשיטא ליה** – [הדבר] פשוט לו, **לאַבֵּיד וליתן דמים** – היה ברור לדוד שהוא רשאי להשחית את השדות כדי להכות את הפלשתים שהיו בהן, ולשלם לבעליהן את דמי הנזק**. דילמא פשיטא ליה** (צריך לומר כמו במקבילה ברות רבה: '**מא** (=מה) **צריכא ליה?**' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 290, הערה 245)) – מה נצרכה לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו?) **לאַבֵּיד שלא** (בקטע ששון: 'ולא') **ליתן דמים** – היה ספק לדוד האם הוא רשאי להשחית את השדות ושלא לשלם לבעליהן את דמי הנזק**. [**נראה שצריך להוסיף: '**עוד צריכא ליה**' – גם נצרכה לו (הוא מסופק גם בדבר הבא) (ראה במקבילות)**] אי זה מהן יאבד** (בקטע ששון: 'לאבד') **ואי זה מהן יתן** (בקטע ששון: 'ליתן') **דמים** (על פי המקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל אין לגרוס אלא 'אי זה מהן יאבד')**? של עדשים?** (**ו**)**של שעורין?** – גם היה ספק לדוד איזו שדה מהשתיים להשחית? השדה של עדשים או השדה של שעורים? **אלא** (על פי המקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל אין לגרוס מילה זו, וכן אינה בקטע ששון ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 106, הערה 997)) **של עדשים מאכל אדם ושל שעורים מאכל בהמה, של עדשים אינה חייבת בחלה ושל שעורים חייבת בחלה,** של **עדשים אין** ה**עומר בא ממנה,** של **שעורים** ה**עומר בא ממנה** – האם לאבד שדה של שעורים שאינם מאכל אדם, או שמא לאבד שדה של עדשים שאין בהם חיוב חלה ואין העומר קרב מהם? כך הסתפק דוד**.**
**ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: **שדה אחת** היתה **ושתי שנים היו** – היו שתי מלחמות בזמנים שונים באותה שדה, בשנה הראשונה היתה השדה של שעורים ובשנה השנייה היתה השדה של עדשים**.**
ומקשים: **היה למד** (בקטע ששון: 'היה לו ללמ[ו]ד') **משל אשתקד** (השנה שעברה (מקור המילה באכדית))**!** – היה לו לדוד ללמוד ממה שעשה בשנה הראשונה ולעשות בשנה השנייה את אותו הדבר!
ומתרצים: **ואין** (צריך לומר: '**אין**' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1551)) **למידין משנה לחבירתה** – אין למדים הלכה על פי השוואת דבר לדבר ממעשה שנעשה (במקבילה במדרש שמואל: 'היה לו ללמוד מאשתקד, אלא שאין למדים מעשה מן המעשה', ובלשון דומה ברות רבה. 'מעשה מן המעשה' - שעורים מעדשים ולהיפך. - בירושלמי פאה ב,ו ובמקבילות אמרו: 'אין למידין מן המעשה')**.**

**"וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ"** (דברי הימים א יא,יד) – הגיבור עם דוד או עוד גיבור מנעו את הפלשתים מלשרוף את השדה או מלהשחית אותה או מלבזוז אותה, **- כתוב אחד אומר "וַיַּצִּילוּהָ"** – הרי לשון רבים**, וכתוב אחר אומר: "**וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה **וַיַּצִּילֶהָ"** (שמואל ב כג,יב) – הגיבור לבדו הציל את השדה מהפלשתים שהתכוונו לשרוף אותה או להשחית אותה או לבזוז אותה. הרי לשון יחיד. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים**?**
**אלא מלמד** – דבר (כתוב) זה מורה, **שהחזיר**ו**ה** – את השדה, **לבעליה והיתה חביבה עליו** – על בעל השדה, **כשדה מליאה כרכום** (בקטע ששון: 'כרכומין') **–** כמו שדה שהיא מליאה בצמחי כרכום, שהיא נחשבת לשדה יקרה ביותר, יותר משדה אחרת. לפי דרשה זו, בתחילה התייצבו דוד ואנשיו בתוך השדה והצילוה מידי הפלשתים (-"ויצילוה"), ואחר כך מסרוה לבעליה שהתייצב בתוכה כי היתה יקרה בעיניו (-"ויצילה") (בתקופת המשנה והתלמוד גידלו את הכרכום לשם איסוף צלקות הפרח הצהובות, ששימשו כבושם, תבלין ורפואה, ולצביעת מזונות)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:4)

**כתוב** – במעשי שלושה הגיבורים מביאי המים לדוד: **"וַיִּתְאָיו דָּוִיד וַיֹּאמַר**: **מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם** אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר!**"** (דברי הימים א יא,יז) – דוד ביקש: הלוואי ואוכל לכבוש את בית לחם שביד הפלשתים ולשתות ממי הבאר שבשער של עיר מולדתי! **- רבי חייה בר בא** (צריך לומר כאן ולהלן כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'רבי חייה **רובא**' - הגדול. - בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: הלכה נצרכה** (צריכה לימוד, מסופקת) **לו** – לדוד, וביקש לברר את ההלכה אצל החכמים בבית לחם שהיו בשער העיר מקום בית הדין. לפי האמור בהמשך, השאלה עסקה באפשרות שהמלך פורץ לעשות לו דרך בעת מלחמה (דרשת הכתוב מיוסדת על כך שהתורה נמשלה למים)**. "וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה** בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר**"** (דברי הימים א יא,יח) – שלושת הגיבורים של דוד פרצו להם דרך בין מחנות פלשתים ושאבו מים מהבאר. ויש לדרוש את הכתוב, ששלושת הגיבורים הם שלושה החכמים שאצלם ביקש דוד לברר את ההלכה (בכמה מקומות יש הביטוי 'גיבור/ים בתורה' והלשון 'אין גיבור/ים אלא בתורה'). **- ולמה שלשה?** – מדוע שלח דוד לברר את ההלכה אצל שלושה חכמים? **שאין הלכה מתבררת** (נעשית ברורה ומבוארת) **פחות משלשה** (בקטע ששון: 'אלא בשלשה') – חכמים שנושאים ונותנים בדבר**. "**וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִיד, **וְלֹא אָבָה דָוִיד לִשְׁתּוֹתָם"** (שם) – דוד לא רצה לשתות מהמים שהביאו לו הגיבורים; ויש לדרוש את הכתוב: **- לא אבה דוד שתיקבע הלכה** – שהשיבו לו החכמים, **על שמו** – של דוד, ולכן לא עשה כפי שהשיבו לו החכמים**. "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַי'י"** (שם) – יצק ושפך את המים לארץ כקורבן נסך לה'; ויש לדרוש את הכתוב: **- קבעה מסכת** (בקטע ששון: 'קבעה הלכה'), **לדורות** (הלשון בכמה מקומות הוא לקבוע הלכה לדורות. נראה שהלשון בירושלמי כאן 'קבעה מסכת' הוא בהשפעת הלשון בירושלמי מגילה ב,ג: 'קבעו לה חכמים מסכת'. וצריך לומר כמו במקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'עשה לה (להלכה) מסכת וקבעה (את ההלכה) לדורות')**: 'ופורץ לעשות לו דרך'** – זו ההלכה שקבע דוד לדורות, אבל הוא עצמו לא השתמש בהיתר הזה ("ויבקעו השלושה" נדרש ששלושה החכמים השיבו שהמלך רשאי לבקוע ולפרוץ לעשות לו דרך)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:5)

**בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: חג היה וניסוך מים היה והיתר במה היה** – האירוע היה בחג הסוכות, ודוד ביקש להביא לו מים כדי לקיים את מצוות ניסוך המים בחג הסוכות, וניסך את המים על במה (מזבח) שבאותו מקום, שהרי ימי דוד הם ימי היתר הבמות**. "וַיִּבְקְעוּ הַשְּׁלֹשָׁה" - ולמה שלשה?** – מדוע שלח דוד שלושה אנשים להביא מים? **אחד הורג** – את הפלשתים שבבית לחם, **ואחד מפנה הרוגים** – מסלק ממקומם את הפלשתים שנהרגו, כדי שמביא המים לא ייטמא בטומאת מת ולא יטמא את המים, **ואחד מכניס צלוחית** (בקבוק) – שואב בה מים מן הבור, **בטהרה** (בניסוך המים בבית המקדש בחג הסוכות הביאו מים מן השילוח בצלוחית. ראה משנה סוכה ד,ט)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:5:6)

**כתוב אחד אומר: "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם לַי'י"** (דברי הימים א יא,יח) – בבניין פיעל מן 'נסך'**, וכתוב אחר** (בקטע ששון: 'אחד') **אומר: "וַיַּסֵּךְ** אֹתָם לַי'י**"** (שמואל ב כג,טז) – בבניין הפעיל מן 'נסך'. - כיצד ניישב את הסתירה בין שני הכתובים**?**
**מאן דמר:** – מי שאומר: **"וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייה בר בא** – הכתוב הזה מסייע לדברי האומר שעשה להלכה מסכת, שדורש "ויסך" לשון מסכת**. מאן דמר:** – [ו]מי שאומר: **"וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא** – הכתוב הזה מסייע לדברי האומר שעשה ניסוך מים, שדורש "וינסך" לשון ניסוך**.**

מביאים דעות אמוראיות נוספות בעניין ההלכה שנצרכה לדוד.
**רבי הונא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי יוסי** (צריך לומר כמו בקטע ששון ובמקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: '**רב יוסף**'. - גדול אמוראי בבל בדור השלישי)**: הילכות** (צריך לומר כמו בקטע ששון: 'הלכת') **שבויים** (בקטע ששון: 'שבויה') **נצרכה** (צריכה לימוד, מסופקת) **לו** – לדוד, ששלח לשאול ולברר מהחכמים שהיו בבית לחם האם מותר לו לקחת שבויים מהפלשתים, כיוון שהפלשתים אינם משבעת העמים שחובה להשמידם**.**
**רבי שמעון ברבי** (צריך לומר כמו במקבילה במדרש שמואל: 'רבי שמעון **בר בא**'. - אמורא בדור השלישי) **אומר: בניין בית המקדש נתאוה** (חשק) – דוד רצה לבנות את בית המקדש ושלח לשאול ולברר מהחכמים שהיו בבית לחם היכן מקומו (במקבילות ברות רבה ובמדרש שמואל: 'בניין בית המקדש תבע')**.**

המדרש לפסוקים בדברי הימים א יא,יג-יח הובא אגב אמצעו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 243, הערה 31; "לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רב, הערה 25): "קבעה מסכת לדורות: 'ופורץ לעשות לו דרך'".
סוף הקטע אינו נחוץ כלל לענייננו, ולא ברור האם הובא בשל סטייה או העתקת יתר ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רד, הערה 36).

ב**מדרש שמואל** כ,א נאמר: "הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים" (דברי הימים א יא,יג) - רבי יוחנן אמר: בחקל סמקתה. רבי שמואל בר נחמן אמר: "בַּפַּס דַּמִּים" - שמשם פסקו הדמים.
"וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) - כתוב אחד אומר: "מְלֵאָה שְׂעוֹרִים", וכתוב אחר אומר: "מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא)? - רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשים היו, אלא שהיתה גבוהה כשעורים. רבי לוי אמר: אלו פלשתים, שהיו באים גבוהים כשעורים והולכים נמוכים כעדשים.
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ" (דברי הימים א יא,יד) - כתוב אחד אומר: "וַיַּצִּילוּהָ", וכתוב אחר אומר: "וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב)? - מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה להם כשדה מלאה כרכום.
רבי שמואל בר נחמן ורבנין. רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו. צריכה ליה לאבד אבל לא ליתן דמים. עד כדון היא (נראה שצריך לומר במקום שלוש המילים הללו: 'עוד') צריכא ליה איזו מהן לאבד? של עדשים? או של שעורים? של עדשים מאכל אדם ושל שעורים מאכל בהמה, של עדשים אין העומר בא מהם ושל שעורים העומר בא מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה ושל שעורים מפרישים מהם חלה. - ורבנין אמרין: שדה אחת היתה ושתי שנים היו. היה לו ללמד מאשתקד, אלא שאין למדים מעשה מן המעשה.
"וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם" (שמואל ב כג,טו) - רבי חייא רבה אמר: הלכה נצרכה לו. "וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב כג,טז) - ולמה שלושה? שאין הלכה מתבררת אלא בשלושה. "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם... וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - לא אבה שתיקבע הלכה בשמו, אלא עשאה מסכת וקבעה לדורות: 'פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו'. - בר קפרא אמר: חג היה, וניסוך מים היה, ומותר בבמה היה.
רבי הונא בשם רב יוסף אמר: הלכה שבויה נצרכה לו. ורבי שמעון בר אבא אמר: בניין בית המקדש תבע.
ולמה שלושה? אלא אחד הורג, ואחד מפנה את ההרוגים, ואחד מכניס את הצלוחית בטהרה.
"וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - כתוב אחד אומר: "וַיַּסֵּךְ", וכתוב אחד אומר: "וַיְנַסֵּךְ" (דברי הימים א יא,יח)? - מאן דאמר: "וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייא רבה, ומאן דאמר: "וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא.

ב**רות רבה** (לרנר) ה,א נאמר: "הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים" (דברי הימים א יא,יג) - רבי יוחנן אמר: בחקל סומקתא. רבי שמואל בר נחמן אמר: "בַּפַּס דַּמִּים" - שמשם פסקו דמים.
"וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) - כתוב אחד אומר: "מלאה שעורים", וכתוב אחר אומר: "מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא)? - רבי יעקב דכפר חנן אמר: עדשים היו, אלא ענבתם דומה לשעורים. רבי לוי אמר: אלו הפלשתים, שבאו גבוהים כשעורים והלכו נמוכים כעדשים.
"וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ" (דברי הימים א יא,יד) - כתוב אחד אומר: "ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה", וכתוב אחד אומר: "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב)? - אלא מלמד שהחזירה לבעליה והיתה חביבה עליהם כשדה מלאה כרכום.
רבי שמואל בר נחמן אמר: שנה אחת היתה ושתי שדות היו. פשיטה ליה לאביד (לאבד) וליתן דמים. מה צריכה ליה? אין תימר: (שתי מילים אלו יתירות) לאביד אבל לא ליתן דמים. עד כדון (נראה שצריך לומר במקום שתי המילים הללו: 'עוד') צריכא ליה אי זו מהן לאביד? של עדשים? ושל שעורים? של עדשים אוכל אדם, ושל שעורים אוכל בהמה, של עדשים אין העומר מתקרב מהם, ושל שעורים העומר מתקרב מהם, של עדשים אין מפרישים מהם חלה, ומן השעורים מפרישים. - ורבנן אמרי: שדה אחת היתה ושתי שנים היו. והלא נלמד משל אשתקד? אלא שאין למדים מעשה ממעשה.
"וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (שמואל ב כג,טו) - רבי חייא רבא אמר: הלכה נצרכה לו. "וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" (שמואל ב כג,טז) - למה שלושה? שאין הלכה מתבררת אלא מפי שלושה. "וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם" (שמואל ב כג,טז) - לא אבה שתיקבע הלכה משמו, אלא עשה לה מסכת וקבעה לדורות: מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו. - בר קפרא אמר: חג היה, וניסוך המים היה, והיתר במה היה. ולמה שלושה? אחד הורג, ואחד מפנה את ההרוגים, ואחד מכניס צלוחית בטהרה.
רבי הונא בשם רב יוסף אמר: הלכות שבויים נצרכה לו. רבי שמעון בר אבא אמר: בניין בית המקדש תבע.
"וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַי'י" (שמואל ב כג,טז) - כתוב אחד אומר: "וַיַּסֵּךְ", וכתוב אחר אומר: "וַיְנַסֵּךְ אֹתָם" (דברי הימים א יא,יח)? - מאן דאמר: "וַיַּסֵּךְ" - מסייע לרבי חייא רבא. ומאן דאמר: "וַיְנַסֵּךְ" - מסייע לבר קפרא.

ב**בבלי בבא קמא** ס,ב-סא,א אמרו: "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'" (שמואל ב כג,טו-טז) - מאי איבעיא ליה? (מה השאלה שנשאלה לדוד?)
אמר רבא אמר רב נחמן: טמון באש איבעיא ליה (דברים טמונים ששרפתם האש, האם המבעיר חייב על נזקיהם?), אי כרבי יהודה (המחייב) אי כרבנן (הפוטרים), ופשטו ליה (החכמים שבבית לחם) מאי דפשטו ליה.
רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי (מתחבאים) בהו פלשתים, וקא מיבעיא ליה: מהו למקלינהו (לשרוף אותם) ולהציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו.
ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי, אמרי: גדישים דשעורים דישראל הוו וגדישים דעדשים דפלשתים הוו, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישים של שעורים ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם (לישראל) גדישים של עדשים? שלחו ליה: "חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם" (יחזקאל לג,טו), אף על פי שגזילה משלם, רשע הוא (ומכאן שאסור לאדם לגזול אף אם כוונתו לשלם לאחר מכן), אבל אתה מלך ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו.
בשלמא למאן דאמר לאחלופי (שהשאלה היתה האם רשאי להחליף גדישים בגדישים), היינו דכתיב חד קרא: "וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים" (שמואל ב כג,יא), וכתיב קרא אחרינא: "וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (דברי הימים א יא,יג) (וכך מיישבים את ההבדל בין הכתובים); אלא למאן דאמר למקלא (שהשאלה היתה האם רשאי לשרוף את הגדיש), מאי בעו הני תרי קראי? (למה צריכים את שני הכתובים הסותרים הללו?) - אמר לך: דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים.
בשלמא למאן דאמר למקלא, היינו דכתיב: "וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ" (שמואל ב כג,יב) (שלא שרף אותה על מנת להציל עצמו); אלא למאן דאמר לאחלופי, מאי "וַיַּצִּילֶהָ"? (הרי לא היה צפוי נזק לשדה!) - דלא שבק (הניח) להו לאחלופי.
בשלמא למאן דאמר הני תרתי (שהשאלה היתה האם רשאי להחליף או שהשאלה היתה האם רשאי לשרוף), היינו דכתיבי תרי קראי, אלא למאן דאמר טמון באש איבעיא ליה, מאי בעו הני תרי קראי? - אמר לך: טמון וחד מהני (אחת מהשאלות שהוזכרו לעיל) איבעיא ליה (והרי לפי כל אחת מהשאלות האלו יש צורך באותם כתובים).
בשלמא למאן דאמר הני תרתי, היינו דכתיב: "וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם" (שמואל ב כג,טז), אמר (דוד): כיוון דאיכא איסורא לא בעינא (לעשות, אף שמלך רשאי לעשות); אלא למאן דאמר טמון באש איבעיא ליה, מכדי גמרא (הלכה) הוא דשלחו ליה, מאי "וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם"? - דלא אמרינהו משמייהו (של אלה שהלכו ומסרוה), אמר: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו (שלא יבואו אחרים אף הם להסתכן בכך).
בשלמא למאן דאמר הני תרתי, היינו דכתיב: "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'" (שמואל ב כג,טז), משום דעבד לשם שמים (ולא השתמש בהיתר שהיה לו), אלא למאן דאמר טמון באש, מאי "וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה'"? - דאמרינהו משמיה דגמרא (בשם המסורת, בלא לייחסם לאדם מסוים).

השאלה ששאל דוד לפי רב הונא בר יהודה אמר רב ששת בבבלי היא השאלה ששאל דוד לפי רבי שמואל בר נחמן בירושלמי.
בבבלי חיברו את שני המעשים הנפרדים בספר שמואל - מעשה המלחמה בשדה ומעשה הבאת המים, ודרשו שדוד שאל שאלות בעניין שדה השעורים ושדה העדשים אצל החכמים שבבית לחם. ואילו בירושלמי דרשו במעשה המלחמה בשדה שדוד שאל שאלות בעניין שדה השעורים ושדה העדשים, ולא אמרו מי ומה השיבו לו על שאלותיו, ודרשו במעשה הבאת המים שדוד שאל שאלות בעניינים אחרים אצל החכמים שבבית לחם.
גם לפי שתי דעות בבבלי וגם לפי דעה אחת בירושלמי, החכמים שבבית לחם השיבו שמלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחים בידו.
בבבלי אמרו שדוד לא רצה שתיקבע הלכה על שמם של השלושה, ובירושלמי אמרו שדוד לא רצה שתיקבע הלכה על שמו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:1)

**"וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים** וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ**"** (דברים יז,יז)**, אלא שמונה עשרה** – ולא יותר**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: מרבה הוא לו** – יותר משמונה עשרה**, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו** – מאחרי ה', כמו שנאמר: "ולא יסור לבבו"**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה. אם כן, למה נאמר: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" - אפילו כאביגיל** – אף נשים כמו אביגיל, אחת מנשות דוד, שהיתה טובת שכל והרחיקה אותו ממעשי עוול (ראה שמואל א פרק כה), לא יישא המלך יותר משמונה עשרה**.**
**"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים"** (דברים יז,טז)**, אלא כדי מרכבתו** – רכבו ופרשיו**.**
**"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ** מְאֹד**"** (דברים יז,יז)**, אלא כדי שיתן אפסנייא** – הוצאות אחזקת הצבא (מקור המילה ביוונית, ופירושה: שכר, ובפרט שכרו של חייל)**.**
**וכותב לו ספר תורה לשמו** – בשביל עצמו**, יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא אצלו, מסב** – לאכול, **והוא כנגדו, שנאמר: "וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו"** (דברים יז,יט)**.**
• • •
**משנה**
המשנה מסיימת את דיני המלך.
**אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו ערום** – אסור להסתכל במלך כשהוא ערום**, ולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"** (דברים יז,טו) **- שתהא אימתו** – של המלך, **עליך** – שתהיה עליך יראת כבודו של המלך. ראיית המלך ערום או כשהוא מסתפר או בבית המרחץ מקלה בעיני הרואים את יראת הכבוד כלפי המלך, ולכן היא אסורה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:2)

**איסורי המלך וחטאי שלמה**
במשנה שנינו: **"'לא ירבה לו נשים'**, אלא שמונה עשרה**".**
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: **רב** (בקטע ששון אין מילה זו) **כהנא אמר: על שם** (משום)**: "וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה** אֵשֶׁת דָּוִד**"** (שמואל ב ג,ה) – הבן השישי שנולד לדוד בחברון היה יתרעם שילדה עגלה אשתו. הכתוב שם (פסוקים ב-ה) מפרט את שמות ששת הבנים שנולדו לדוד בחברון משש נשיו. הרי שהיו לדוד המלך שש נשים**, ומה כתיב תמן?** – ומה כתוב שם? (בקטע ששון: 'וכתיב תמן:') **"**וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ... **וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה"** (שמואל ב יב,ח) – נתן הנביא אומר לדוד בתוכחה של לעג: אם אתה סבור שהנשים שנתתי לך הן מעט בעיניך, ביכולתי לתת לך עוד (ולכן דוד לא היה צריך לתת עיניו באישה אסורה כשה' יכול לתת לו כל אישה מותרת). ויש לדרוש שאמר לדוד שיוסיף על השש שהיו לו "כהנה" - כאותו מספר, הרי עוד שש, "וכהנה" - הרי עוד שש, שהן יחד שמונה עשרה. מכאן למדים שהמלך נושא עד שמונה עשרה נשים**.**

ב**בבלי סנהדרין** כא,א אמרו: הני שמונה עשרה מנלן? - דכתיב: "וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת. וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי, וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר. וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל. וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד, אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן" (שמואל ב ג,ב-ה). וקאמר ליה נביא: "וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה" (שמואל ב יב,ח). "כהנה" - שית, "וכהנה" - שית, דהוו להו תמני סרי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:3)

במשנה שנינו: **"'לא ירבה לו סוסים', אלא כדי מרכבתו".**
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: **על שם** (משום)**: "וַיְעַקֵּר דָּוִד אֶת כָּל הָרֶכֶב** וַיּוֹתֵר מִמֶּנּוּ מֵאָה רָכֶב**"** (שמואל ב ח,ד) – דוד עיקר את סוסי כל כלי הרכב שלקח בשלל ממלך צובה (עיקר - כרת את גידי רגליהם המחברים את הפרסה אל הארכובה), ועל ידי כך לא הוכשרו עוד הסוסים למלחמה. ועשה את זאת כדי שלא לעבור על דבר התורה: "לא ירבה לו סוסים". דוד השאיר לעצמו מכלל הסוסים והמרכבות שלקח בשלל מאה מרכבות והסוסים שהיו דרושים להן, והוא כדי מרכבתו**.**

במשנה שנינו: **"'וכסף וזהב לא ירבה לו', אלא כדי ליתן אפסנייא".**
מצמצמים את תחולת הקביעה: **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: ובלבד אפסנייא של שנה זו** (בקטע ששון: 'של אותה השנה') **בלבד** – מותר למלך להרבות לו כסף וזהב לצורך אספקה ותשלום לצבא של אותה שנה בלבד, אבל לא של כמה שנים (ייתכן שהסיבה היא, שאם נתיר למלך להרבות כסף וזהב גם לאפסנייא של השנים הבאות, לא יהיה לאיסור גבול ברור, שהרי המלך יוכל להרבות לו ממון ולומר שהוא לאפסנייא, אבל על ידי צמצום ההיתר לאפסנייא של אותה שנה בלבד יש לאיסור גבול ברור)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:4)

**אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: אמר שלמה** – המלך**: שלשה דברים שסחקה** (בקטע ששון**: '**ששׂחקה' - שמחה) **עליהן מידת הדין** (הצד המחמיר של האלוהים) **חיללתים** (צריך לומר כמו במקבילות במדרשי האגדה: '**הוללתים**'. ובקוהלת רבה נוסף: 'ועירבבתים') – העצבתי את השחוק ששחקה מידת הדין על שלושה הדברים (דברי שלמה נדרשים מדבריו בקוהלת ב,ב: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" - על השחוק ששחקה מידת הדין אמרתי שהוא מהולל ומעורבב - עצוב. המילה "מהולל" נדרשת כמו 'מהול' - מעורבב. - מידת הדין שוחקת ושמחה כשהיא מביאה פורענות על אדם. שמחה זו מעורבבת ועצובה כשה' היטיב עם אדם זה לפני שבאה עליו הפורענות (ראה מדרש קוהלת רבה ב,ב על הכתוב בקוהלת ב,ב שמביא דרשות נוספות בסגנון דומה). שלמה הוא שהעציב את השחוק, כי הוא עצמו גרם לכך שנענש (על עונשו מסופר בירושלמי להלן), שכן חטא בשלושה דברים), ואלה הם שלושה הדברים**: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים**ֹ**"** (דברים יז,יז) – מלך אסור להרבות לו נשים**, וכתוב: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת** רַבּוֹת... מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, **מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם**... בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה **לְאַהֲבָה**. וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת**"** (מלכים א יא,א-ג) – לשלמה היו אלף נשים, נשים נוכריות וגם נשים מישראל. הרי ששלמה הרבה לו נשים ועבר על האיסור**.**

ומפסיקים את דברי רבי אחא ומביאים ברייתא בעניין שלמה והנשים הנוכריות.
**רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי) **אמר: אהב** (צריך לומר כמו בקטע ששון ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'אהב**ה**') **ממש** – המילה "לאהבה" בהקשר לנשים בכתוב שלעיל מתפרשת כפשוטה**, לזנוּת** – שלמה זנה עם נשים נוכריות, וזה היה חטאו, אבל לא התחתן עימן (נראה שתנא זה מסתמך על פסוקים בספרים יחזקאל והושע שבהם נזכרים יחד לשונות של אהבת אישה וזנות)**.**
**חנניה** (תנא בדור השלישי) **בן אחי רבי יהושע אומר: על שם** (משום)**: "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם"** (דברים ז,ג) – אסור להתחתן עם בני שבעת העמים בארץ כנען. איסור החיתון חל גם על שאר העמים (כנאמר בכתוב שלעיל). שלמה לקח מבנות הגויים והתחתן עימן ועבר על האיסור הזה**.**
**רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: למושכן לדברי** (צריך לומר כמו בקטע ששון: '**ב**דברי') **תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה** (קירב אותן לאמונת ישראל. - בקטע ששון: 'ולהכניסן תחת כנפי שמים'. - גם הביטוי במסירה שלפנינו וגם הביטוי בקטע ששון מובנם: לגייר. שני הביטויים מצויים במקורות חז"ל, אך זה שבמסירה שלפנינו מצוי הרבה יותר. - ביטוי דומה לאמור כאן יש במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק פרשה ב: 'אגייר לכל בני מדינתי ואביאם לתלמוד תורה ואקרבם תחת כנפי השכינה') – שלמה אהב נשים נוכריות כדי לגייר אותן, ונשא אותן אחרי שגייר אותן, ולא עבר על האיסור של "לא תתחתן בם"**.**
**רבי ליעזר** (צריך להוסיף כמו בקטע ששון ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'בנו של רבי יוסי הגלילי' - תנא בדור הרביעי) **אומר: על שם** (משום)**: "גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת"** (נחמיה יג,כו) – הנשים הנוכריות החטיאו את שלמה. אלה מדברי נחמיה ליהודים שנשאו נשים נוכריות (בשיר השירים רבה נאמר ששלמה היה בועלן כשהן נידות ולא היו מודיעות אותו)**.**

ומציעים מסקנה העולה מתוך עיון בברייתא: **אשכח תימר** (צריך לומר: 'אשכחת מר'. ובקטע ששון: 'אשכחת אמר')**:** – נמצאת אומר: **רבי שמעון בן יוחי וחנניה** בן אחי רבי יהושע **ורבי ליעזר** בנו של רבי יוסי הגלילי **חדא** – [שיטה] אחת (לגנאי, שלדעתם שלמה חטא בנשים הנוכריות)**, ורבי יוסי פליג על תלתיהון** – חלוק על שלושתם (שלדעתו שלמה לא חטא בנשים הנוכריות)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:5)

וממשיכים את דברי רבי אחא: **"לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים"** (דברים יז,טז) – מלך אסור להרבות לו סוסים**, וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ"** (מלכים א ה,ו) – מכלאות לסוסים של חיל מרכבותיו, "וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (שם) – סוסים. הרי ששלמה הרבה לו סוסים ועבר על האיסור**.**

ומפסיקים את דברי רבי אחא ומביאים ברייתא.
**[יפה עשה** – שלמה בזה שהִרבָּה כל כך סוסים לחיל מרכבותיו**, דכתיב:** – שכתוב: **"ולא ירבה"** (שתי מילים אלו יתירות ואינן במקבילה שבתוספתא) **"**יְהוּדָה **וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב"** (מלכים א ד,כ) – העם היה רב מאוד כמו החול שעל שפת הים שאינו ניתן לספירה. לשלמה היה חיל מרכבות גדול כדי לשמור על בטחון ממלכתו הרחבה ועמו הרב, ולכן יפה עשה**. כשהוא** – הכתוב, **אומר:]** (המוסגר הושלם לפי קטע ששון) **"וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים"** (מלכים א ה,ו) – סוסים, **-** (בקטע ששון נוסף 'הוי, השאר') **בטלנים היו** – סוסים אלה, שלא כמו הסוסים שנזכרו לפני כן, היו בטלנים, שלא היה בהם צורך למרכבותיו, ולא שימשו אלא להתפארות ולתפקידי ראווה וטקס בלבד, ובהם עבר שלמה על האיסור להרבות סוסים (ברייתא זו היא דברי רבי יהודה במקבילה שבתוספתא)**.**
**וההדיוט** (אדם פשוט (מקור המילה ביוונית)) **מותר בכולן** – מי שאינו מלך מותר בשלושה הדברים שהמלך אסור בהם, שהאיסורים להרבות נשים וסוסים וכסף וזהב הם במלך בלבד, שנאמר בהם: "לו" - למלך אבל לא להדיוט**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ה שנו: "לא ירבה לו סוסים" - סוסים בטלנים אפילו אחד (אסור שיהיה למלך אפילו סוס בטלן אחד), שנאמר: "למען הרבות סוס" ("סוס" לשון יחיד). רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר: "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבו", ויפה עשה, שנאמר: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב". כשהוא אומר: "ושנים עשר אלף פרשים", הווי שהשאר בטלנים היו.
והדיוט מותר בכולם.

ב**ספרי דברים** פסקה קנח נאמר: "רק לא ירבה לו סוסים" - יכול לא ירבה למרכבתו ולפרשיו! תלמוד לומר: "לו" - לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא למרכבתו ולפרשיו. אם כן, למה נאמר: "למען הרבות סוס"? סוסים בטלים. מניין אפילו סוס אחד והוא בטל כדיי הוא שיחזיר את העם למצרים? תלמוד לומר: "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה" (אפשר שנוסחו המקראי של ספרי היה "לא ירבה לו **סוס**" כנוסח מגילת המקדש ותרגום השבעים ("ספרי זוטא דברים", עמוד 257, הערה 8)).

ב**בבלי סנהדרין** כא,ב אמרו: תנו רבנן: "לא ירבה לו סוסים" - יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו! - תלמוד לומר: "לו" - לו (לעצמו) אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים "סוסים"? - סוסים הבטלנים. - ומניין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא ב"לא ירבה"? - תלמוד לומר: "למען הרבות סוס".
והשתא דאמרת "לו" לדרשה הוא דאתא, "לו" דנשים למה לי? - למעוטי הדיוטות (מן האיסור להרבות נשים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:6)

וממשיכים את דברי רבי אחא: **"וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד"** (דברים יז,יז) – מלך אסור להרבות לו כסף וזהב**, וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים"** (מלכים א י,כז) – כמות הכסף שנמצאה בירושלים היתה כל כך גדולה, שהעריך המלך את הכסף כאבנים פשוטות. הרי ששלמה הרבה לו כסף ועבר על האיסור**.**

ושואלים: **ולא היו** – הכסף והזהב, **נגנבות** – משום שהיו מצויים בשפע**?!** (בתמיהה)
ומשיבים: **אמר רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: אבני עשר אמות** היו **ו**אבני **שמונה אמות** היו (לשון הכתוב במלכים א ז,י: "וּמְיֻסָּד (כל בניין מבנייני בית המלך) אֲבָנִים יְקָרוֹת (כבדות) אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת") – מטילי הכסף והזהב היו גדולים כל כך, בני עשר אמות ובני שמונה אמות, שהיה קשה להרים אותם ולגנוב אותם, כי היו כבדים**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **רבי שמעון בן יוחי** (בקטע ששון נוסף 'אומר')**: אפילו משקלות** (גושים המשמשים יחידות שקילה) **שהיו בימי שלמה לא היו של כסף אלא של זהב** – העושר בימי שלמה היה כה רב עד שגם המשקלות היו עשויים זהב, למרות שהמשקלות האלה נשחקים מהר מרוב שימושן**. ומה טעם?** – מה המקור בכתוב לדבר זה? (בקטע ששון: 'שנאמר:') **"**וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר, **אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה** לִמְאוּמָה**"** (דברי הימים ב ט,כ) – כל הכלים בבית המלכות של שלמה היו עשויים זהב, ולא היו אצל שלמה כלים עשויים כסף, כי בימי שלמה לא יוחס כל ערך למתכת זו**.**

ב**קוהלת רבה** ב [ב] ג נאמר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קוהלת ב,ב) - אמר רבי אחא: אמר שלמה: שלושה דברים הם ששחקה עליהם מידת הדין ולבסוף הוללתים ועירבבתים: כתוב: "ולא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א יא,ג). כתוב: "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ" (מלכים א ה,ו). כתוב: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א י,כז).
ולא היו נגנבות?! - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות. - תני: רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו, שנאמר: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).

ב**פסיקתא דרב כהנא** כו,ב נאמר: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" (קוהלת ב,ב) - אמר רבי אחא: אמר שלמה: דברים ששחקה עליהם מידת הדין הוללתים. כתוב: "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א יא,ג). כתוב: "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), וכתוב: "וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א ה,ו). כתוב: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז,יז), וכתוב: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א י,כז).
ולא היו נגנבות?! - אמר רבי יוסה ברבי חנינה: אבנים שלימות של עשר אמות היו ושל שמונה אמות היו. - תני רבי שמעון בן יוחי: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו, "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).

ב**שיר השירים רבה** א [א] י נאמר: שלוש עבירות עבר (שלמה):
הרבה לו כסף וזהב, שנאמר: "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (דברי הימים ב ט,כז).
ולא היו נגנבות? - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: אבני עשר אמות ואבני שמונה אמות.
תני: רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפילו משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו. הדא היא דכתיב: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה" (דברי הימים ב ט,כ).
הרבה לו נשים, שנאמר: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם" (מלכים א יא,א-ב).
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: על שם: "ולא תתחתן בם" (דברים ז,ג). - רבי שמעון בן יוחאי אומר: "לְאַהֲבָה" (סופו של הכתוב במלכים) - אהבה ממש, לזנות. - רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כתוב: "גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת" (נחמיה יג,כו) - מלמד שהיה בועלן כשהן נידות ולא היו מודיעות אותו. - רבי יוסי בן חלפתא אומר: "לְאַהֲבָה" - לאהבן ולקרבן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה.
נמצאת אומר: חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו דבר אחד, רבי יוסי בן חלפתא פליג אתלתיהון.
הרבה לו סוסים, שנאמר: "וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה" (מלכים א י,כט).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:7)

**הדחת שלמה מכסאו ומקטרגיו**
**כתוב** – בדברי קוהלת (לפי חז"ל קוהלת הוא שלמה)**: "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל**, **וּלְשִׂמְחָה - מַה זֹּה עֹשָׂה?"** (קוהלת ב,ב) – על השמחה אמרתי: איזו תועלת היא מביאה? **-** (דברי רבי אחא לעיל נדרשים מחלקו הראשון של הכתוב, ואילו הדברים שלהלן נדרשים מחלקו השני של הכתוב, כמו שהוא במדרשי האגדה המקבילים, והירושלמי קיצר בהבאת הכתוב) **אמר הקב"ה לשלמה: מה** ה**עטרה** (כתר) ה**זו בראשך?** – מפני שאינך ראוי להיות מלך בשל חטאיך. כך נדרש הכתוב: "וּלְשִׂמְחָה - מַה זֹּה עֹשָׂה?". ולפי הדרשה הם דברי הקב"ה לשלמה (לעטרת המלכות קרא שמחה על פי הפסוק: "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג,יא) ("יפה מראה")) **רד מכסאי!** – אמר לו "כסאי" ולא "כסאך", שכן ישיבה על כיסא המלך היא כישיבה על כיסא ה' (לכיסא שלמה קרא כיסא ה' על פי הפסוק: "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו" (דברי הימים א כט,כג))

**רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **אמר: באותה שעה** – שאמר הקב"ה לשלמה כך, **ירד מלאך** – מן השמים, **ונדמה** (נראה) **כדמות שלמה והעמידו** – את שלמה, **מכסאו וישב תחתיו** – במקום שלמה על כסאו**. והיה** – שלמה, **מחזר** (הולך וסובב) **על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם"** (קוהלת א,יב) – יש לדרוש, שאמר שלמה "הייתי מלך" בלשון עבר, כיוון שירד מכסאו והוסר ממלכותו ועכשיו אינו מלך**. והוו מרין ליה:** – והיו אומרים לו: **מלכא יתיב על בסיליון דידיה** – המלך יושב על כיסא המלוכה שלו (מקור המילה 'בסיליון' ביוונית)**, ות מר** (=ואת אמר)**:** – ואתה אומר: **"אֲנִי קֹהֶלֶת"?! והיו מכין אותו בקנה** – משום שהוחזק כשוטה, **ומביאין לפניו קערת גריסין** (גרעינים שנגרסו ונכתשו) – לאכול**. באותה שעה אמר** – שלמה**: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי** מִכָּל עֲמָלִי**"** (קוהלת ב,י) – שמחתי היתה השכר שקיבלתי בעד העמל שעמלתי. ויש לדרוש, שאמר שלמה שעכשיו זה בלבד הדבר שנשאר בידו מכל עמלו שהיה לו בעבר. ומהו הדבר הזה? **-** ומציעים מסורות חלופיות עלומות שֵׁם: **אית דמרין:** – יש שאומרים: **חוטרא** – מקל (שהיה נסמך עליו)**, ואית דמרין:** – ויש שאומרים: **קניא** (צריך לומר כמו במקבילות במדרשי האגדה: '**קודיה**') – קוֹדו, קערתו (כלי של חרס או של עץ ששימש לשתייה)**, ואית דמרין:** – ויש שאומרים: **קושרתיה** – חגורתו, רצועתו**.**

ב**קוהלת רבה** ב [ב] ג נאמר: אמר הקב"ה: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" - מה עטרה זו עושה בידך? רד מכסאי! באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב על כסאו, והיה שלמה מחזר על בתי כנסיות ובתי מדרשות ועל בתי גדולי (עשירי) ישראל ואומר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ" (קוהלת א,יב), והיו משיבים ואומרים לו: שלמה המלך יושב על כסאו, ואת אומר: אני קוהלת?! והיו מכים אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים. באותה שעה בכה ואמר: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (קוהלת ב,י).
ו**שם** ב [י] נאמר: "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי" (קוהלת ב,י) - מאן דאמר: קודיה (קערתו), ומאן דאמר: קשרתיה (חגורתו).

ב**פסיקתא דרב כהנא** כו,ב נאמר: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" (קוהלת ב,ב) - אמר לו הקב"ה: מה עטרה זו עושה בידך? רד מכסאי! - באותה שעה ירד מלאך בדמותו של שלמה וישב לו על כסאו, והיה מחזר שלמה על כל בתי כנסיות ועל כל בתי מדרשות שהיו בירושלם ואומר להם: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם" (קוהלת א,יב) (דרשו ממה שאמר "הייתי מלך" בלשון עבר, ששלמה ירד מכסאו לזמן מה), והם אומרים לו: שלמה המלך יושב על כסאו, ואת אומר: אני שלמה המלך?! ומה היו עושים לו? היו מכים אותו בקנה ונותנים לפניו קערה של גריסים.

ב**רות רבה** (לרנר) ה,ו נאמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלאך בא בדמות שלמה וישב לו על כסאו. והיה שלמה מחזר על פתחיהם של ישראל ועל בתי כנסיות ועל בתי מדרשות ואומר להם: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קוהלת א,יב). מה היתה אחת מהן עושה? היתה נותנת קערה של גריסים, ומכה אותו בקנה על ראשו ואומרת לו: שלמה יושב על כסאו, ואת אומר: אני שלמה בן דוד?!

ב**בראשית רבה** (כי"ו) פרשה צו נאמר: מהו "וזה היה חלקי מכל עמלי"? (קוהלת ב,י) - מן דמר: קופתיה (סלו), ומן דמר: קודיה (קערתו), ומן דמר: קשרתיה (חגורתו).

ב**בבלי גיטין** סח,ב אמרו: על אותה שעה אמר שלמה: "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קוהלת ב,י).
מאי "וזה"? - רב ושמואל. חד אמר: מקלו, וחד אמר: קודו (קערתו).
היה מחזר על הפתחים (למזון). כל מקום שהגיע אמר: "אני קוהלת, הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קוהלת א,יב).

הסיפור בירושלמי מדבר על מלאך שמלך תחת שלמה. בניגוד לכך, הסיפור בבבלי מדבר על מלך השדים. הדבר מתאים לעובדה שבירושלמי אין כמעט זכר לשדים, אבל בבבל דיברו הרבה על שדים.

ושואלים: **ומי קיטרגו** (לימד עליו חובה) – על שלמה לפני הקב"ה**?**
ומשיבים: **אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: יו'ד שב"יַרְבֶּה" קיטרגו** – האות יו'ד של המילה "ירבה" (דברים יז,טז-יז) קָבְלה לפני הקב"ה על שלמה שביטל אותה, שעבר שלמה על 'לא ירבה לו נשים' ועל 'לא ירבה לו סוסים' ועל 'לא ירבה לו כסף וזהב' (נראה שנקט יו'ד שב"ירבה" דווקא משום שהיא בראש המילה העיקרית החוזרת בשלושה הדברים האסורים על המלך)**.**

ומביאים ברייתא: **תני** – שונה **רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**: עלה** – לשמים, **ספר משנה תורה** – ספר דברים, **ונשתטח** (שכב מלוא קומתו) **לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבון העולם** (אדון העולם, קריאת פנייה אל אלוהים)**, כתבתה** (כתבתָּ) **בתורתך: כל דייתיקי** (שטר צוואה (מקור המילה ביוונית)) **שבטלה מקצתה - בטלה כולה** – כל שטר צוואה שכתובים בו תנאים, אם מבטלים חלק מהם - מבטלים בזה את הכול (על פי רוב, התנאים שבשטר תלויים זה בזה)**, והרי שלמה מבקש לעקור** (לבטל, למחוק) **יו'ד ממני** – יו'ד שב"ירבה" שכתוב בספר דברים. ואם ייעקר מקצתה של התורה, ייעקר כולה (הלשון 'כתבת בתורתך: כל דייתיקי...' דחוק, כי לא מצאנו רמז לדין זה במקרא. לעומת זאת, הדין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה' הוא דין הנלמד מהתורה. התורה היא הן עדות והן צוואתו של ה' ("מראה הפנים"). - ואולי יש לגרוס בירושלמי ובמקבילה בשיר השירים רבה: 'כל עדות...'. אפשר ש'דייתיקי' הוא חילוף שמקורו במקבילה בויקרא רבה, ששם הלשון שונה במקצת, אך שם אין 'כתבת בתורתך')**. אמר לה** (צריך לומר: 'ל**ו**' - לספר) **הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו** (כדומה לו, כמוהו) **בטילין, ודבר ממך אינו בטל.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:8)

כיוון שדיברו בהשמטת האות יו'ד על ידי שלמה, מדברים כאן בהשמטת האות יו'ד על ידי הקב"ה.
**רבי הונא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: יו'ד שנטל הקב"ה מאמינו שרה** – שהיה שמה שרי ושינה הקב"ה את שמה וקרא אותה שרה, **ניתן חציו על שרה וחציו על אברהם** – יו'ד מניינו עשר ונחלק לשני ה'אים, שכל אחד מניינו חמש, אחד לשרה, ואחד שנוסף לאברהם, שהיה שמו אברם ושינה הקב"ה את שמו וקרא אותו אברהם**.**

ומביאים ברייתא: **תני** – שונה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: עלה יו'ד ונשתטח לפני הקב"ה ואמר: רבון העולמים, עקרתני מן הצדקת הזאת** – משמה של שרי, שקראת את שמה שרה**. אמר לו הקב"ה: צא לך** – אל תדאג לזה**. לשעבר** (בזמן שעבר) **היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה** (מילה) – שרי**. חייך** (לשון שבועה והבטחה) **שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה** – יהושע. והרי הזכר חשוב מן הנקבה, משום שהוא חייב בכל המצוות, והיא רק בחלקן, הוא חייב בלימוד תורה, ואילו עליה, לדעת הרוב, נאסר ללמוד, הוא היורש הראשון, והיא יורשת רק כשאין זכר**. הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב (בפרשת המרגלים): **"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ"** (במדבר יג,טז) – משה שינה את שמו מהושע ליהושע. - הרי שנחלקו חכמים להיכן הלכה היו'ד שניטלה משרי (היו'ד של שרי שנתבטלה וחזרה מראה שאין אות בטילה מן התורה לעולם)**.**

ב**ויקרא רבה** יט,ב נאמר: ...שלמה המלך, על ידי שביקש לעקור דבר אחד מן התורה, עלה וקיטרגו. ומי קיטרגו? רבי יהושע בן לוי אמר: יו'ד של "ירבה" קיטרגו.
תני רבי שמעון בן יוחי: ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של העולם, עקרני שלמה ועשאני פלסטר (מה שאינו ממשי, דבר שאין לסמוך עליו, מזוייף), שכל דייתיקי ששניים ושלושה דברים בטילים ממנה - כולה בטילה, והרי שלמה המלך מבקש לעקור יו'ד אחד ממני. כתוב: "לא ירבה לו נשים" (דברים יז,יז), והרבה לו נשים; "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז,טז), והרבה לו סוסים; 'לא ירבה לו כסף וזהב' (דברים יז,יז), והרבה לו כסף וזהב. אמר לו הקב"ה: צא לך (אל תדאג לזה), הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, ויו'ד ממך אינו בטל לעולם.
רבי הונא בשם רבי אחא: יו'ד שנטל הקב"ה משמה של שרה חלקו לשניים, חציו לאברהם וחציו לשרה.
אמר רבי יהושע בן קרחה: יו'ד של שרה עלה ונשתטח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבונו של העולם, עקרתני משמה של צדקת. אמר לו הקב"ה: צא לך, לשעבר היית נתון בשמה של נקבה בסופה של תיבה, אבל עכשיו הרי אני נותנך בשמו של זכר בראשה של תיבה. הדא היא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).

ב**שיר השירים רבה** ה [יא] ג-ד נאמר: ...אם מתכנשים כל באי עולם לעקור יו'ד, שהוא קטן שבאותיות שבתורה, אינם יכולים. ממי את למד? משלמה המלך, שעל ידי שביקש לעקור יו'ד מן התורה, עלה וקטרג. ומי קטרג? רבי יהושע בן לוי אמר: יו'ד שב"ירבה" קטרג.
רבי שמעון בן יוחאי אומר: ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: ריבונו של העולם, כתבת בתורתך: דייתיקי שמקצתה בטלה - כולה בטלה, והרי שלמה המלך מבקש לעקור יו'ד שבתורה. אמר לו הקב"ה: [צא] לך, הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, ויו'ד שבך אינו בטל לעולם.
רבי יהושע בן קרחה אומר: יו'ד שבשרי עלה ונשתטח לפני הקב"ה ואמר: ריבונו של העולם, עקרתני משמה של צדקת זו. אמר לו הקב"ה: [צא] לך, מתחילה היית בסופן של אותיות ובשם נקבה, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראשן של אותיות, בצדיק שבעולמי. הדא היא דכתיב: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).

ב**שמות רבה** ו,א נאמר: כשנתן הקב"ה התורה לישראל, נתן בה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונתן בה למלך מקצת מצוות (המיוחדות למלך בלבד ומנויות להלן): "לא ירבה לו סוסים" (דברים יז), "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" (דברים יז), "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז). עמד שלמה והחכים (התחכם) על גזירתו של הקב"ה ואמר: למה אמר הקב"ה "לא ירבה לו נשים"? בשביל שלא יסור לבבו. אני ארבה ולבבי לא יסור בי.
אמרו רבותינו: באותה שעה עלה יו'ד שב"ירבה" לפני הקב"ה ונשתטחה ואמרה לפניו: ריבונו של העולם, לא כך אמרת: אין אות מן התורה בטלה לעולם?! (שהתורה נצחית היא גם בכתבהּ ובכתיבה) הרי שלמה עמד וביטל אותי, והוא היום יבטל אות אחת ולמחר אחרת עד שיבטל כל התורה! (אין האות יו'ד חוששת לעצמה בלבד, אלא חוששת היא לעתיד כל התורה כולה) אמר לה הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו בטלים, וקוצה (קוץ, חלק קטן מן האות) ממך איני מבטל לעולם.
ומניין שביטל יו'ד מן התורה וחזר לתוכה? (חיזוק לטענתה של האות יו'ד: אם כבר מוחק ה' אות מן התורה, הוא מחזירה לתוך הספר במקום אחר) שכתוב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז,טו) - הרי ביטל. והיכן חזר? "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).

בשמות רבה טענתה של האות יו'ד שב"ירבה" היא במקבילות טענתו של ספר משנה תורה.

ב**בראשית רבה** מז,א נאמר: "לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" - אמר רבי יהושע בן קרחה: יו'ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני הקב"ה, אמר לפניו: ריבון כל העולמים, בשביל שאני קטן מכל האותיות הוצאתני משם הצדקת? אמר לו הקב"ה: לשעבר היית בשמה של נקבה ובסוף האותיות, עכשיו אני נותנך בשם זכר ובראש האותיות - "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג,טז).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:9)

**מלך כותב לו ספר תורה וקורא בו**
במשנה שנינו: **"וכותב ספר תורה לשמו".**
מביאים ברייתא המוסבת על המשנה: **שלא יהא** – המלך, **ניאות** (נהנה) **לא בשל אביו ולא בשל רבו** – בספר תורה שהניח לו אביו או רבו, אלא הוא צריך להשתמש בספר תורה שנכתב לשמו**. ומגיהין** (בודקים ומתקנים שיבושים) **אותו** – את ספר התורה של המלך, **מספר עזרה** – על פי ספר תורה מן העזרה שבמקדש (הספרים שהיו נמצאים בעזרה היו הנוסח הנכון היחידי של התורה), **על פי בית דין של שבעים ואחד** – בפיקוחם של חכמי הסנהדרין הגדולה שישבו במקדש, כדי שספר התורה של המלך יהיה מדויק (במקדש היו סופרים הכותבים ומגיהים ספרי תורה, והם כתבו והגיהו גם את ספר התורה של המלך. ראה התרגום המיוחס ליונתן: "וכתב לו" - ויכתבון ליה סביא (ויכתבו לו הזקנים))**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ז שנו: "וכותב לו ספר תורה לשמו" - שלא יהא ניאות בשל אבותיו אלא בשלו, שנאמר: "וכתב לו" (דברים יז,יח) - שתהא כתובה לשמו.
ומגיהים אותו בבית דין של כוהנים ובבית דין של לוויים ובבית דין של ישראל המשיאים לכהונה (כלומר, בסנהדרין, שהרי היו ממנים שם רק כוהנים ולוויים וישראלים מיוחסים).

ב**ספרי דברים** פסקה קס נאמר: "וכתב לו" - לשמו, שלא יהא ניאות בשל אבותיו.
"מלפני הכוהנים הלווים" - שתהא מוגהת מלפני הכוהנים הלוויים.

ב**בבלי סנהדרין** כא,ב אמרו: "וכותב ספר תורה לשמו". - תנא: ובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:10)

במשנה שנינו: **"יוצא למלחמה והיא עמו... שנאמר: 'וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו'** (דברים יז,יט)**".**
מביאים ברייתא: **והרי דברים ק**ו**ל וחומר:** – הרי אפשר להסיק מהעניין שאנו עוסקים בו בשיטת קול וחומר: **ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל - נאמר בו: "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו"** (דברים יז,יט) – למרות זאת ציוותה אותו התורה שיתפנה לקרוא בספר התורה תמיד וללמוד ממנו**, ההדיוט** (פשוט (מקור המילה ביוונית)) – שאינו עסוק בצורכי ישראל, **- על אחת כמה וכמה!** – בוודאי ובוודאי שהוא מצווה להתפנות ללמוד תורה תמיד**. כיוצא בו** (כדומה לו, כמוהו)**, נאמר ביהושע: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה"** (יהושע א,ח) – ה' אמר ליהושע: עליך להתבונן ולקרוא בספר התורה תמיד. מכאן שצריך לעסוק בתורה ביום ובלילה**. והלא דברים ק**ו**ל וחומר: ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל** – בכיבוש הארץ ובחלוקתה, **- נאמר בו: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה"** (יהושע א,ח) – למרות זאת ציווה אותו ה' שיעסוק בתורה ביום ובלילה**, הדיוט** – שאינו עסוק בצורכי ישראל, **- לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי שהוא צריך לעסוק בתורה ביום ובלילה.

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ח-ט שנו: והלא דברים קול וחומר. ומה אם מלך ישראל שלא עסק אלא בצורכי ציבור - נאמר בו: "והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז,יט), שאר בני אדם - על אחת כמה וכמה!
כיוצא בו: "ויהושע בן נון מלא רוח חוכמה כי סמך משה את ידיו עליו" וגו' (דברים לד,ט), וכן הוא אומר: "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" (שמות לג,יא), וכן הוא אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח). והלא דברים קול וחומר. ומה יהושע בן נון שעסק בכיבוש הארץ ועומד לחלקה לישראל - נאמר בו: "לא ימוש" וגו', שאר בני אדם - על אחת כמה וכמה!
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:11)

**תלמוד**
**דיני מלך ומעמדם של הנשיא והחכם שנסמך**
במשנה שנינו: "אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו".
מביאים ברייתא: **מלך ישראל אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על ניסלו** (צריך לומר: 'בסיליו' / 'בסיליונו'. וכן הגיה ב"כיכר לאדן") – על כיסא המלוכה שלו (המילה 'בסיליון' נזכרה לעיל)**, ואין משתמשין לא בכתרו ולא בשרביטו ולא באחד מכל משמשיו** (כלי שימושו)**. וכשמת, כולן נשרפין לפניו** – כדי שלא ישתמש בהם אחר**, שנאמר** – בנבואה על צדקיהו מלך יהודה**: "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת**, **וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ**, **הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ**, **כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ"** (ירמיהו לד,ה) – ירמיהו הודיע לצדקיהו שימות מיתה טבעית ולא ימות בחרב בידי האויבים, ואחרי מותו ייעשה לו הכבוד שנוהגים לעשות למלכים במותם ושנעשה לאבותיו, ששורפים שריפה לכבודם (השריפה כאן היא המנהג לערוך מדורה גדולה ולשרוף עליה בשמים לכבודו של המלך הנפטר בשעת קבורתו, כפי שמצאנו באסא מלך יהודה: "וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד" (דברי הימים ב טז,יד). השריפה מלמדת על כבוד גדול שעושים למת). - ויש ללמוד מן הכתוב ששורפים את כלי תשמישו של המלך כשמת**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,ב-ג שנו: ואין רוכבים על סוסו, ואין יושבים על כסאו (בכתב יד אחד (וינה) של התוספתא) / ניסלו סַפסֵלו (בכתב יד שני (ערפורט) של התוספתא), ואין משתמשים בכתרו ובשרביטו ולא באחד מכל משמשיו. מת - כולם נשרפים עליו, שנאמר: "בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ...מה הם שורפים עליהם? מיטתו וכל כלי תשמישו.

"כסאו" הוא כנוסח המשנה. "ניסלו" הוא כנוסח הירושלמי שלפנינו. הסופר של כתב היד השני הוסיף מילה פשוטה יותר, ספק נוסח אחר ספק פירוש למילה "ניסלו": "ספסלו". המילה "ספסלו" מנוקדת.

ב**תוספתא שבת** ז,יח שנו: שורפים על המלכים (על מלכי ישראל שמתו), ולא מדרכי האמורי (אין זה מנהג עובדי עבודה זרה, אף על פי שהיה מקובל גם על אומות העולם), שנאמר: "בשלום תמות, וכמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ...ומה הם שורפים עליו? מיטתו וכל כלי תשמישו.

ב**בבלי עבודה זרה** יא,א אמרו: שורפים על המלכים, ולא מדרכי האמורי, שנאמר: "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים..." (ירמיהו לד,ה). ... ומה הם שורפים עליהם? מיטתם וכל כלי תשמישם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:12)

במשנה שנינו: **"ואין רואין אותו ערום, ולא כשמסתפר, ולא בבית המרחץ".**
מציעים פסוק המשמש כמקור להלכה במשנה: **על שם** (משום)**: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"** (ישעיהו לג,יז) – אתה, היושב לירושלים, תזכה לראות את המלך בכל יופיו והדרו. - ויש ללמוד מן הכתוב שאין לראות את המלך כשאינו בכל יופיו. כשהמלך לבוש בגדי מלכות מפוארים הוא נראה בכל יופיו, ולכן אין רואים אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ**.**

מהמשנה עולה שהטעם לדין זה הוא משום "שתהא אימתו עליך". בירושלמי, לעומת זאת, הטעם לדין זה הוא משום "מלך ביופיו תחזינה עיניך". אפשר שהמשנה שבפני הירושלמי נשנתה בלא הטעם "שתהא אימתו עליך".

ומספרים: **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **סלק גבי** – עלה אצל **רבי יודן נשייא** (רבי יהודה השני, הנשיא בדור הראשון והשני לאמוראים)**. נפק לגביה לבוש** (צריך לומר: 'לב**י**ש') **אותניתיה** (צריך לומר: 'אותני**נ**יה' (מילה יוונית)) – יצא אליו לבוש בגד פשתן שלו**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי חנינה): **חזור ולבוש לגין** (צריך לומר: 'ל**נו**ן' (מילה יוונית)) **דידך** – חזור ולבש בגד צמר שלך**, משום "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"** (ישעיהו לג,יז) – שהנשיאים בארץ ישראל היו ראשי האומה ומנהיגיה כעין מלכים, ולכן נוהגים בהם כבוד כבמלכים, ועליהם להקפיד ללבוש בפני אחרים בגדים יפים והדורים (אם הנשיא לובש את האותנין שלו, הוא מראה קרבה יתירה לאדם שליבו גס בו, ואין כאן "מלך ביופיו תחזינה עיניך". ובויקרא רבה א,יד: "למלך שנגלה על בן ביתו באותנין שלו", והפירוש הוא שכביכול נגלה ה' למשה כמלך לבן ביתו, שליבו גס בו (הערות שאול ליברמן, "מדרש ויקרא רבה", עמוד תתע). - בעניין שריפה על המלכים שנזכרה לעיל שנו בתוספתא שבת ז,יח וסנהדרין ד,ג ובבבלי עבודה זרה יא,א: "כשם ששורפים על המלכים, כך שורפים על הנשיאים")**.**

ומספרים עוד: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **סלק גבי** – עלה אצל **רבי יודן נשייא. נפק לגביה בחלוקא דכיתנא** – יצא אליו בחלוק של פשתן**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן): **חזור ולבוש חלוקך דעמרא** – חזור ולבש חלוקך של צמר**, משום "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ"** (ישעיהו לג,יז)**. מי נפק אמר ליה:** – כשיצא (רבי יוחנן) אמר לו (רבי יודן הנשיא לשמשו): **אייתי עטעמה** (נראה שצריך לומר: 'מטעומה') – הבא טעימה, מטעמת (דבר מועט לטעום)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא): **שלח ואייתי לך** – שלח (את שמשך) ויביא לך את **מנחם טלמ**י**א** – המכין ככרות לחם או אופה עוגות, שהיה מומחה למאכל ולמאפה (הסבר זה אינו אלא השערה בלבד ("אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", עמוד 57))**, דכתיב:** – שכתוב (בתיאור אשת החיל): **"וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ"** (משלי לא,כו) – היא מדברת בחסד, באהבה. והתכוון רבי יוחנן בכתוב זה לומר לרבי יודן הנשיא שאין ראוי לו לדבר בלשון שאינה יפה ומכובדת, ש"אייתי מטעומה" הוא לשון של הדיוט ולא של נשיא**. מי נפק חמא** – כשיצא (רבי יוחנן מביתו של רבי יודן הנשיא) ראה את **רבי חנינה בר סיסי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **מפצע קיסין** – מבקע עצים**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן): **רבי, לית הוא כבודך!** – אין הוא כבודך! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי חנינא בר סיסיי): **ומה ניעביד?** – ומה אעשה? **ולית לי מאן דמשמשיני!** – ואין לי מי שמשמש אותי (ומבקע עצים בשבילי)! **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן): **אין לא הוה לך מאן דמשמשך, לא מקבלה עלך מתמנייא** – אם לא היה לך מי שמשמש אותך, לא לקבל עליך להתמנות (לא היה לך להסכים להיסמך, מפני שראיית אדם שהתמנה לשררה על הציבור כשהוא עושה מלאכה כביקוע עצים מקלה בעיני הרואים את הכבוד כלפיו. - המשותף לשתי ההערות שהעיר רבי יוחנן לרבי יודן הנשיא ולהערה שהעיר רבי יוחנן לרבי חנינה בר סיסיי הוא, שעל בעלי השררה להקפיד בפני אחרים על לבושם ודיבורם ועיסוקם משום כבודם)**.**

ב**בבלי קידושין** ע,א אמרו (תרגום): בא (רב יהודה לנהרדעא), מצא אותו (את רב נחמן) שהוא עושה מעקה. אמר לו (רב יהודה לרב נחמן): האם אין סובר, אדוני, את זו (ההלכה) שאמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיוון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור לעשות מלאכה בפני שלושה?...


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:13)

ומספרים עוד: **תירגם** – תרגם (ביאר את הכתוב בדרשה בציבור) **יוסי מעוני**א (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) – המעוני (של מעון - יישוב בשולי הרי הגליל התחתון וסמוך לים כינרת, מעל העיר טבריה. היה מקום אחד ממשמרות הכהונה בגליל) **בכנישתא** – ב[בית] הכנסת, **בטיבריה** (אפשר שהיה זה בית הכנסת של אנשי מעון שעברו לטבריה, ראה מקבילה בבראשית רבה)**:** – יוסי המעוני דרש את הכתוב שלהלן, שה' מוכיח בתחילה את הכוהנים, ואחר כך את העם, ובסוף את בית המלך: **"שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים"** (הושע ה,א) – ה' אומר אל הכוהנים: **- למה לית אתון לעין באוריתא?** – למה אין אתם יגעים בתורה (בתלמוד התורה)? **לא יהבית לכון עשרין וארבע מתנתא?!** – (וכי) לא נתתי לכם עשרים וארבע מתנות (מתנות הכהונה שהעם נותנים לכוהנים, כדי שלא יהיו הכוהנים טרודים בפרנסה ויהיו פנויים לעסוק בתורה)?! **אמרון ליה:** – אמרו לו (הכוהנים לה'): **לא יהבין לן כלום** – לא נותנים לנו כלום**. "וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל"** (שם) – כיוון שהכוהנים הטילו את האשמה על העם, ה' פונה אל העם ואומר להם: **- למה לית אתון יהבין עשרין וארבע מתנתא דפקידית יתכון בסיני?** – למה אין אתם נותנים (לכוהנים) עשרים וארבע מתנות שציוויתי אתכם בסיני? **אמרון ליה:** – אמרו לו (העם לה'): **מלכא נסיב כולא** – המלך לוקח את הכול (כל המתנות, ואינו מאפשר לעם לקיים את מצוות מתנות הכהונה. - לפי המקבילה בבראשית רבה, העם אמרו שהאנשים של בית הנשיא לוקחים את הכול)**. "וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט"** (שם) – כיוון שהעם הטילו את האשמה על המלך, ה' פונה אל אנשי בית המלך ואומר להם (בית המלך נדרש על בית הנשיא): **- לכם אמרתי** – בעניין מתנות הכהונה**: "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים** מֵאֵת הָעָם**"** (דברים יח,ג) – זה יהיה החלק הקבוע שיינתן לכוהנים מאת העם. ודרש "לכם המשפט" - לכם היה מסור משפט הכוהנים, שעליכם היתה מוטלת החובה לאכוף את נתינת מתנות הכהונה שהן חוק ומשפט לכוהנים מאת העם, ואתם לא עשיתם כן**. עתיד אני לישב עמהן** – עם אנשי בית המלך, **בדין ולפסקן** – לפסוק את דינם, **ולאבדן מן העולם** (כדרכן של דרשות בציבור, הדרשה של יוסי המעוני מבטאת האשמות ההולמות את המציאות בזמנו. דבריו הם התקפה וקטרוג על בית הנשיא)**.**

**שמע רבי יודן נשייא** – את דרשת יוסי המעוני והבין את הדרשה כביקורת קשה ונוקבת על הנשיא וביתו, **וכעס** – על יוסי המעוני, מפני שפגע בכבוד הנשיאות**. דחל וערק** – פחד (יוסי המעוני מעונשו של הנשיא) וערק (ברח, נמלט)**.**
**סלקון** – עלו (אל רבי יודן הנשיא) **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **וריש לקיש** (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **לפייס ליה** – לפייס אותו (משום שחששו ממתיחות שתיווצר בין החכמים ובין בית הנשיא)**. אמרו ליה:** – אמרו לו (רבי יוחנן וריש לקיש לרבי יודן הנשיא): **רבי, גברא רבא הוא** – אדם גדול הוא (יוסי המעוני)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן, ולפי המקבילה בבראשית רבה - לריש לקיש. - ואולי צריך לומר: 'אמר לון'): **איפשר כל מאן דנא שאיל ליה הוא מגיב לי?** – אפשר כל מה שאני שואל אותו (את יוסי המעוני) הוא משיב לי? (בלשון שאלה. או: הוא משיב לי?! בתמיהה. - בכך התכוון רבי יודן הנשיא לבחון את יוסי המעוני ולבדוק האם הוא אדם גדול) **אמרו ליה:** – אמרו לו (רבי יוחנן וריש לקיש לרבי יודן הנשיא): **אין** – כן**.**

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני): **מהו דין דכתיב:** – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): **"כִּי זָנְתָה אִמָּם"** (הושע ב,ז) – האומה בגדה בה' ועבדה אלהים אחרים**? - וכי שרה אמינו זונה הייתה?!** (בתמיהה)
**אמר ליה:** – אמר לו (יוסי המעוני לרבי יודן הנשיא): **כבת כן אמה** – דרכי הבת מעידים על טיב האם, כי האם היא שחינכה את הבת, ואם הבת זנתה, גם אימה כך**, כְּאִמָּה בִּתָּהּ** (לשון הפסוק ביחזקאל טז,מד, ראה להלן) – ההתנהגות הפרועה של האם משפיעה על התנהגותה של הבת, ואם האם זנתה, גם בתה כך, שהבת הולכת בדרכי אימה וחוטאת כמוה**. כדור כן הנשיא** – אם הדור אינו הגון, סימן שגם הנשיא אינו הגון**, כנשיא כן הדור** – הדור הולך אחרי הנשיא, ואם הנשיא אינו הגון, גם העם אינו הגון**. כמזבח** (צריך להוסיף: '**כן**') **כהניו** – המזבח טורף, וכוהניו גם כן טורפים (נראה שהפתגם הזה מכוון כלפי אלה שעיסוקם בדברים המקודשים ביותר, אלא שעיניהם לבִצעם)**. כהנא** (שֵׁם דרשן לא ידוע. ואולי הכוונה כלפי עצמו, יוסי המעוני, שהיה כוהן) **אמר כן** – אמר כך**: כגנתה כן גננה** – כמו הגינה כך הגנן (מגדל ירקות. כלומר, על פי צורתה של הגינה אתה יכול לדעת מיהו הגנן. - והנמשל: כשם שטיפולו של הגנן משפיע על גידולי הגינה, כך גם הנשיא משפיע על הציבור שהוא מנהיג). **פירוש אחר:** כאישה (=ככלה) כן החופה (המילה 'גנתה', בצורן יידוע ארמי, יסודה כפי הנראה ביוונית. מושל המשל לא נקט לשון 'כלה' הארמית (מעין "ככלתה כן גננה") אלא 'גנתה', כדי לצרפה אל 'גננה', משום לשון נופל על לשון. פירוש זה עולה גם מגרסת שני כתבי יד במקבילה בבראשית רבה ("גיניי גינייה, גנתה גננה, גנונית גנונייה", משאת אהרן, עמוד 197)**.**
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא לרבי יוחנן. - ואולי צריך לומר: 'אמר לון'): **לא טב דקליל לי דלא באפוי** (צריך לומר: 'באפ**י**י') **חד זמן** – לא דיי שהקל (קילל, ביזה) אותי (יוסי המעוני) שלא בפניי פעם אחת (בדרשה בציבור)**, אלא באפיי תלתא זימנין** – אלא (גם) בפניי שלוש פעמים (שהמשיך בדברי תוכחה קשים על הנשיאות אף בפני הנשיא והאשים את הנשיא בחטאי הדור. - אין מספרים כאן מה היה בסופה של השיחה של רבי יודן הנשיא ויוסי מעוניא לאחר שהנשיא כעס עליו שוב בשל דבריו הקשים)**.**

**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני): **מהו דין דכתיב:** – מהו זה שכתוב (מה פירוש הפסוק הזה): **"הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ"** (יחזקאל טז,מד) – כל ממשל משלים יאמר עלייך (על הנערה הבוגדת, המסמלת את ירושלים) את המשל הזה: כמו האם כך היא בתה (הבת דומה לאימה החיתית שבגדה וזנתה. - פרק טז ביחזקאל עוסק בתועבות ירושלים, והוא רווי ביטויים המדמים את ירושלים לזונה)**? - וכי אימינו לאה זונה היית** (הייתה)**, דכתיב: "וַתֵּצֵא דִינָה** בַּת לֵאָה**"** (בראשית לד,א) – דינה יצאה לראות את בנות העיר שכם**?!** (בתמיהה) – מן המשל שבכתוב "כְּאִמָּה בִּתָּהּ", שאם האם חוטאת - גם הבת חוטאת, יוצא שלאה אימנו היתה זונה, שכן יש ללמוד ממעשה דינה הבת שנכשלה בזנות על לאה אימה! (חז"ל רואים ביציאתה של דינה יציאה שלא כשורה)
**אמר ליה:** – אמר לו (יוסי המעוני לרבי יודן הנשיא): **לפום דכתיב:** – לפי שכתוב: **"וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ"** (בראשית ל,טז) – לאה יצאה לקראת יעקב ואמרה לו שהלילה ישכב אצלה באוהלה**, פשטין** – פושטים (לומדים) **יציאה מיציאה** – לומדים יציאה שנאמרה בדינה מיציאה שנאמרה בלאה. הכתוב נוקט בלאה לשון יציאה, משום שנהגה באותה שעה כדרכה של יצאנית, וכשם שלאה היתה יצאנית, גם דינה היתה יצאנית, ולאה היא שגרמה לקלקולה של דינה, ולפיכך נאמר ביציאתה של דינה שהיא "בת לאה"**.**

אין מקום לשאלת הנשיא ולתשובת יוסי המעוני בנושא לאה ודינה לאחר שסופר שהנשיא כעס שוב על יוסי המעוני. אפשר שיש כאן מסורת חלופית על השיחה של רבי יודן הנשיא ויוסי מעוניא, שנושאה היה לאה ודינה. ואפשר שהשאלה בנושא לאה ודינה היא של רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש ולא של רבי יודן הנשיא.

לכאורה אין קשר בין קטע זה לבין הסוגיה המקומית. אומנם, מסופר כאן על רבי יודן נשייא, בדומה ללעיל, אך אין כל קשר מצד העניין בין שני הסיפורים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 253, הערה 87).
במספר מקומות מצאנו גופים זרים אגדיים בסופי פרקים בירושלמי, ראה כאן. כאן אומנם מופיע משפט אחד אחרי הקטע הבעייתי (שם, עמוד 258, הערה 116).

אפשר שסיפור זה על יוסי מעוניא ורבי יודן נשייא שובץ כאן בטעות, ועיקר מקומו בהלכה א בפרק זה - ראה המסופר שם על ריש לקיש ורבי יודן נשייא: "ריש לקיש אמר: נשיא שחטא - מלקין אותו. שמע רבי יודן נשייא וכעס". שני הסיפורים הם מקרים של התנגשויות בין החכמים לנשיא.

ב**בראשית רבה** פ,א נאמר: "ותצא דינה בת לאה" וגו' - "הנה כל המושל עליך ימשל לאמר כאמה בתה" (יחזקאל טז,מד) - יוסי מעונייה תרגם בכנישתא דמעונאי: "שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט" (הושע ה,א) - אמר: עתיד הקב"ה להעמיד את הכוהנים בדין ולומר להם: למה לא יגעתם בתורה? ולא הייתם נהנים מבניי עשרים וארבע מתנות?! והינון (הכוהנים) אמרין ליה: לא הוון יהבין לן כלום. "והקשיבו בית ישראל" - למה לא נתתם להם (לכוהנים) עשרים וארבע מתנות כהונה שכתבתי בתורה? והינון אמרין ליה: אילין דבית נשייא הוון נסבין כולהון. "ובית המלך האזינו כי לכם המשפט" - שלכם היה, "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח,ג) (לכם היה מסור המשפט, שעליכם היה להזהיר על המתנות שהן חוק ומשפט לכוהנים). לפיכך (לפי שלא עשיתם כן), "לכם המשפט" - עליכם מידת הדין נהפכת (לכם יהיה מוכן המשפט והדין, שמידת הדין תפגע בכם ותיענשו).
שמע רבי (רבי יודן נשייא) וכעס. בפתי רמשא על רבי שמעון בן לקיש משאול בשלמיה ומפייסה יתיה עלוי (בפנות ערב נכנס רבי שמעון בן לקיש לשאול בשלומו של הנשיא ולפייס אותו על יוסי המעוני). אמר לו: רבי, צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מיומסים (ליצנים חקיינים) לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם, שלא יהו יושבים ומסיחים אלו באלו (דרכם של הליצנים הללו, שהיו מציגים גם את השליטים בצורתם הנלעגת. והבינו השליטים הרומאים שטובה גדולה עושים להם הליצנים הללו - רוגזו של העם בא במידה ידועה על סיפוקו וחמתו נרגעה); ויוסי מעונייה אמר מילי דאורייא ואקפדת עלוי?! אמר ליה: וידע הוא (ויודע יוסי המעוני בדברי תורה)? אמר ליה: אין. ואולפן קביל (ותלמוד קיבל מרבו)? אמר ליה: אין. ואין שאילנא ליה, הוא מגיב לי (ואם אני שואל אותו, הוא משיב לי)? אמר ליה: אין. אמר ליה: יסוק (יעלה).
סלק לגביה. אמר ליה: מהו דכתיב: "הנה כל המושל עליך ימשול לאמר כאמה בתה"? אמר לו: כבת כן אמה. כדור כן הנשיא. כמזבח כן כהניו. כהנא אמר (יש גורסים: 'הכא אמרי'): לפום גנתה גננה (גרסה חלופית בשני כתבי יד: **'**הכא אמרי: לפום כלתא הלולא. תמן אמרי: לפום גנתא גננא'. - אין 'לפום כלתא הלולא' אלא נוסח אחר של 'לפום גנתא גננא'). אמר ליה רבי שמעון בן לקיש: עד כדון לא חסלית מן מפייס על חדה, ואת מייתי ליה חורי? (עד עכשיו לא גמרתי מלפייסו על עלבון אחד, ואתה מביא לו עלבון אחר?)
[אמר ליה:] עיקרו של דבר: "הנה כל המושל עליך ימשול..." מהו? אמר ליה: לית תורה עגושה עד דברתה בעוטה (אין פרה נעשית נגחנית עד שבתה נעשית בעטנית). לית איתה זניה עד דברתה זניה (אין אישה מזנה עד שבתה מזנה, כלומר, אם אישה מזנה גם בתה מזנה, ועם תחילת קלקולה של האם מתקלקלת גם הבת). אמר ליה: אם כן, לאה אימנו זונה הייתה? אמר ליה: אין, לפי שכתוב: "ותצא לאה לקראתו" (בראשית ל,טז) - יצאת מקושטת לקראתו (לקראת יעקב) כזונה.

בבראשית רבה, שלא כמו בירושלמי, מובאים דברי הפיוס שאמר רבי שמעון בן לקיש לרבי יודן הנשיא: "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מיומסים לבתי תיאטריות וקרקסיות שלהם ומשחקים בהם, שלא יהו יושבים ומסיחים אלו באלו...". רבי שמעון בן לקיש מוצא טוב בתיאטריות וקרקסיות, אף שהיו תועבה בעיניהם של רובם של חכמינו, ואפשר שמשום כך אין מובאים דברי הפיוס הללו בירושלמי.
בירושלמי, השאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני היא על הכתוב "כִּי זָנְתָה אִמָּם" - 'וכי שרה אימנו זונה היתה?!'. ואילו בבראשית רבה, השאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני היא על הכתוב "הִנֵּה כָּל הַמֹּשֵׁל עָלַיִךְ יִמְשֹׁל לֵאמֹר כְּאִמָּה בִּתָּהּ", ולא הוזכרה שרה אימנו. לפי בראשית רבה מובנת תשובת יוסי המעוני לשאלה הראשונה: 'כבת כן אימה, כאימה בתה...', שהוא על פי לשון הכתוב שנשאל עליו, מה שאין כן לפי הירושלמי.
לפי הירושלמי, רבי יודן הנשיא השמיע באוזני רבי יוחנן את כעסו על יוסי המעוני בשל תשובתו. ואילו לפי בראשית רבה, רבי שמעון בן לקיש נזף ביוסי המעוני בשל תשובתו.

ב**רות רבה** א,ב נאמר: רבי (רבי יודן הנשיא ("קצת הערות לתחילת רות רבה", "ספר חנוך ילון", עמוד 178)) שאל לרבי בצלה: מהו דין דכתיב: "כי זנתה אימם הובישה הורתם" (הושע ב,ז)? אפשר אימנו שרה זונה היתה?! - אמר ליה: חס ושלום, אלא אימתיי דברי תורה מתבזים בפני עם הארץ? בשעה שבעליהם מבזים אותם. - אתא רבי יעקב בר אביי בשם רבי אחא ועבדה שמועה: אימתיי דברי תורה נעשים כזונות בפני עם הארץ? בשעה שבעליהם מבזים אותם.

נראה שהשאלה הראשונה של רבי יודן הנשיא ליוסי המעוני בירושלמי היא אשגרה משאלת רבי יודן הנשיא ברות רבה, ויש לגרוס בירושלמי כמו בבראשית רבה.

לעיתים קרובות ראו החכמים את עצמם ככוהנים של ימיהם, בזה שהמשיכו בתפקידים המקודשים של הכוהנים מימי קדם (לימוד, שיפוט והוראה). ההשוואה בין חכם וכוהן מועלית לעיתים קרובות בספרות חז"ל (ראה דרשתו של יוסי ממעון, שהשווה את חכמי דורו לכוהנים של ימי קדם. הכוהנים היו תלויים בנדיבות העם, ואילו בני העם יכלו לתת אם לא סבלו מנטל המיסים) ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 123).
יוסי ממעון התאונן מרות על המיסים שהטיל הנשיא, שנראו בעיניו כבדים מדיי (שם, עמוד 126).
יוסי ממעון תקף בחריפות את מדיניות המיסוי של הנשיא, וסיים את דבריו בנבואה קודרת על עתידו של בית הנשיא (שם, עמוד 128).

המשבר הכלכלי במאה השלישית היה הגורם להתנגשויות נוספות בין חכמים לבין הנשיאות. דוגמה מאלפת למצב היחסים יכולה לשמש דרשתו של יוסי מעוני (היינו איש בית מעון, הסמוכה לטבריה), שנישאה בבית כנסת בטבריה. בדרשה זו תוקף יוסי מעוני את הנשיאות, על שהיא משתלטת על המעשרות, במקום שיזכו בהם תלמידי החכמים. יש לציין כי תוך כדי התקופה שעברה מאז חורבן הבית התפתחה נטייה של נתינת מעשרות לחכמים במקום לכוהנים וללוויים, שכן מה שהגיע בימי הבית למשרתים במקדש 'חלף עבודתם', הדעת נותנת שייפול מעתה לידיהם של חכמים העוסקים בהנהגת הציבור. מהמקור הנדון מתברר כי היתה תחרות בין הנשיאות לבין החכמים על המעשרות. בהמשכו מסופר כי כאשר הגיעו הדברים לאוזניו של רבי יהודה נשיאה העלו את חמתו, ויוסי מעוני נמלט על נפשו. רבי יוחנן וריש לקיש, ראשי בית המדרש שבטבריה, עשו בסופו של דבר לפייס ביניהם. מכאן מתברר כי בצידה של הביקורת לא היו חכמים מעוניינים בקרע עם הנשיאות, ואפילו במקרה זה, שהם עצמם היו בו בבחינת נוגעים בדבר, לא התחברו ליוסי מעוני ("מוסדות ההנהגה וטבריה", "טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי", עמוד 30).

ייתכן שבתוכחתו של יוסי מעוני נגד רבי יודן נשיאה כלולה ביקורת על התנהגות הכוהנים המשתייכים לחצר הנשיא. ואולי יש לפרש את ההטחה "כמזבח כוהניו", שהיא מקבילה ל"כנשיא כן הדור", כמכוונת נגד כוהני בית הנשיא שההשראה למעשיהם באה להם מן 'המזבח' שהם משרתים אותו ("הכהנים רגזנים הם: לדמותם של הכהנים באגדה", עמוד 134 והערה 19).
בית הנשיא מואשם שהוא לוקח את כל מתנות הכהונה לעצמו, ולהמון הכוהנים לא נשאר כלום. מן הסתם היו אלה כוהנים שהשתייכו לחצר הנשיא, כי רק הם יכלו לקחת את המתנות. ומתוקף מעמדם ושררתם הם נהגו כאותם כוהנים ועבדיהם מזמן הבית (שהיו נוטלים את המתנות בכוח הזרוע). לפי זה גם בדור הראשון והשני לאמוראי ארץ ישראל מתקיימת תופעה דומה של כוהנים הנוהגים בכוח הזרוע בלקיחת המתנות (שם, עמוד 136).

בניגוד לטענת חוקרים שונים כי 'הכוהנים' שאליהם כיוון יוסי מעוניה היו למעשה החכמים, הרי העימות שנוצר כאן לא נגע כלל למתח המתמשך בין בית הנשיאות לחכמים. אין הכינוי 'כוהנים' השגור בדרשתו של יוסי מעוניה למעשה כינוי לחכמים, מכיוון שקשה להסביר את עניין מתנות הכהונה ומשפט הכוהנים כמושגים הנוגעים דווקא לחכמים ולא לכוהנים של ממש. דרשתו של יוסי מעוניה לא כוונה רק לחמדנותם של בני בית הנשיא ולנטילתם את מתנות הכהונה, אלא רמזה אולי בעיקר לכך שבית הנשיא ביקש לטשטש את ייחודו של מעמד ההנהגה המסורתי האחר בחברה היהודית, מעמד הכהונה, ושאף לנשלו, או לפחות להתחרות עימו על אחד מסמלי המעמד החשובים שנותרו בידו ("למקומה של הכהונה בחברה היהודית של שלהי העת העתיקה", "רצף ותמורה: יהודים ויהדות בארץ ישראל הביזנטית-נוצרית", עמודים 78-79).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 2:6:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/2:6:14)

במשנה שנינו: "'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' - שתהא אימתו עליך".
מספרים: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **הוה מהלך באורחא** – היה מהלך בדרך**. פגע ביה חד כותי** – פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד**, אמר ליה:** – אמר לו (הכותי): **רבי, את הוא רבהון דיהודאי?** – אתה הוא רבם של היהודים? (הכותי התכוון בשאלתו ללעוג ליהודים על דרך מינויו של בעל שררה על העם)
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי חזקיה): **אין** – כן**.**
**אמר ליה:** – אמר לו (עוד רבי חזקיה): **חמי מה כתיב:** – רְאֵה מה כתוב: **"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"** (דברים יז,טו)**, 'אשים' אין כתיב** – אין כתוב (שהיה משמע שה' הוא שממנה בעל שררה על העם)**, אלא "תָּשִׂים", דאת שוי עלך** – שאתה שָׂם עליך (העם הוא שממנה בעל שררה על העם)**.**
• • •