## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 7

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:1)

**משנה**
המשנה מונה את ארבע מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה תנא קמא ורבי שמעון.
**ארבע מיתות נמסרו לבית דין** – לדון בהן חייבי מיתות**: סקילה, שריפה, הרג** – בסייף, **וחנק** – תנא קמא סובר שסקילה חמורה משריפה, ושתיהן חמורות מהרג, ושלושתם חמורים מחנק**. רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג** – רבי שמעון סובר ששריפה חמורה מסקילה, ושתיהן חמורות מחנק, ושלושתם חמורים מהרג**.**
**זו מצות הנסקלים** – מה ששנינו בפרק הקודם (להלן במשניות הבאות יבוארו שאר מיתות בית דין)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:2)

**תלמוד**
**סדר ארבע מיתות**
במשנה שנינו: **"ארבע מיתות נמסרו לבית דין**: סקילה, שריפה, הרג וחנק. רבי שמעון אומר: שריפה, סקילה, חנק והרג**".**
מביאים ברייתא: **ולרָשות** (לשלטון) **לא ניתן אלא הרג בלבד** – לרשות השלטת סמכות להוציא להורג רק בסייף (הכוונה היא למלכות ישראל, שהיתה בעבר או שתהיה בעתיד, המוציאה להורג פושעים ומורדים במלכות)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ט,י שנו: ארבע מיתות נמסרו לבית דין. הרשות לא ניתן לה אלא סייף בלבד.

**סקילה מניין?** – מאיפה למדים שמיתת סקילה נמסרה לבית דין? **-** שנאמר (בעונש עבודה זרה): **"וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ"** (דברים יז,ה) – חייבים להרוג את העובדים עבודה זרה בסקילה (הכתוב המובא כאן הוא דוגמה למיתת סקילה. מיתת סקילה נאמרה במפורש בתורה גם במסית ומדיח, בארוסה שזינתה, ובזנות עם נערה מאורסה. בעבירות אחרות נאמרה רגימה באבנים שהיא סקילה)**.**
**שריפה** – מאיפה למדים שמיתת שריפה נמסרה לבית דין? **- שנאמר** – בעונשים של בועלי בעילות אסורות**: "בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן"** (ויקרא כ,יד) – איש שיישא אישה ובתה או אישה ואימה, חייבים להרוג אותו ואותן בשריפה (הכתוב המובא כאן הוא דוגמה למיתת שריפה. מיתת שריפה נאמרה במפורש בתורה גם בבת כוהן שזינתה)**.**
**הרג** – מאיפה למדים שמיתת הרג בסייף נמסרה לבית דין? **- נאמר כאן** – בדיני עונשים על גרימת מוות, **נקימה** – "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ, נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא,כ) – ההורג את עבדו (הכנעני) במקל ייענש**, ונאמר להלן** – בקללות לעם אם לא ישמרו את המצוות**: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית"** (ויקרא כו,כה) – אביא עליכם מלחמה שתיפרע מכם על שהפרתם את הברית שביני לביניכם**. מה נקימה האמורה להלן - חרב** – מיתה בחרב**, אף נקימה האמורה כאן - חרב** – יש לפרש בדרך של גזירה שווה את הנקמה שנאמרה בהכאת עבד למוות כעונש מיתה בחרב (בסייף) על ידי בית דין. הרי שדין הורג עבד שווה לדין רוצח בן חורין, ולכן דרשה זו היא מקור למיתת הסייף ברצח בן חורין (מיתה בחרב נאמרה במפורש בתורה גם בעיר הנידחת)**.**
**חנק** – מאיפה למדים שמיתת חנק נמסרה לבית דין? **- לית משכח ליה** – אין אתה מוצא אותו (אין אתה מוצא את החנק (מיתת החנק) מפורש בתורה)**.**
ומביאים ברייתא: **אמרת: כל מיתה האמורה בתורה סתם אין אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה** – כשהתורה לא ציינה במפורש את אופן ההמתה בעבירה שדינה מוות (כגון שאמרה: "מות יומת"), יש להמית את הנידון למיתה באופן המקל על סבלו, ומיתת חנק היא הקלה שבמיתות; [**דברי רבי יאשיה** (תנא בדור הרביעי)**. אמר לו רבי יונתן** (תנא בדור הרביעי)**: לא מפני שהיא** – מיתת חנק, **קלה** – שבמיתות, כדברי רבי יאשיה, **אלא שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם**] (המילים המוסגרות הושלמו על פי הבריייתא המקבילה בירושלמי להלן ז,ג. בברייתא להלן יש בדברי רבי יונתן אשגרה בטעות מדברי רבי יאשיה, ונראה שאף בברייתא כאן היתה אשגרה זו, ובאחת מההעתקות הבאות של הירושלמי חלה כאן השמטה מחמת הדומות) **ותלו** (צריך לומר: '**תלו**' - ייחסו, קשרו) **אותה בחנק** – חכמים קבעו שכל מיתה שנאמרה סתם היא חנק (המונח 'אמרת' בא ממקור תנאי. - רבי יאשיה סובר כחכמים (תנא קמא במשנה), שחנק היא המיתה הקלה שבמיתות. ורבי יונתן סובר כרבי שמעון, שחנק אינה המיתה הקלה שבמיתות)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:3)

**רבי שמעון אומר: שריפה חמורה מסקילה, ורבנין מרין:** – והחכמים אומרים: **סקילה חמורה משריפה** – כך דעת תנא קמא במשנה שחלוק על רבי שמעון**.**
**רבי שמעון אומר: חנק חמור מהרג, ורבנין מרין:** – והחכמים אומרים: **הרג חמור מחנק** – כך דעת תנא קמא במשנה שחלוק על רבי שמעון**.**

**רבי שמעון דרש** (צריך לומר: '**אומר**')**: כל שֵׁם בת כהן בשריפה** – לדעת רבי שמעון, נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה, ואינה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה**, ורבנין מרין:** – והחכמים אומרים: **כל שֵׁם ארוסה בסקילה** – לדעת החכמים, נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה, ואינה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה (רבי שמעון והחכמים נחלקו בנערה ארוסה בת כוהן שזינתה. בת ישראל ארוסה שאינה נערה שזינתה ובת ישראל נשואה שזינתה נידונות בחנק)**.**

מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין נערה ארוסה בת כוהן שזינתה.
**רבי שמעון דרש** – דורש (קול וחומר)**: מה** אם **בת כהן שהחמירה תורה בארוסה שתהא בשריפה - היקילה בנשואה שתהא בסקילה, בת ישראל שהיקילה תורה בארוסה שתהא בסקילה - אינו דין שנקל עליה בנשואה שתהא בהריגה?!** (נראה שצריך לומר: '**מה אם בת ישראל שהיקילה התורה בנשואה שתהא בחניקה** – בחנק, **- החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשריפה, אינו דין** (כלום אין הסברה ההגיונית מחייבת) **שנחמיר עליה בארוסה שתהא בשריפה** – לשיטת רבי שמעון ששריפה חמורה מכולן**?!**' (בתמיהה) – לכן רבי שמעון אומר שכל שם בת כוהן בשריפה.
**ורבנין דרשין:** – והחכמים דורשים (קול וחומר): **מה אם בת ישראל שהחמירה התורה בארוסה שתהא בסקילה - היקילה בנשואה שתהא בשריפה, בת כהן שהיקילה התורה באירוסיה שתהא בשריפה, אינו דין שנקל עליה בנישואיה שתהא בחניקה?!** (נראה שצריך לומר: '**מה אם בת ישראל שהיקילה התורה בנשואה שתהא בחניקה** – בחנק, **- החמירה בארוסה שתהא בסקילה, בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשריפה, אינו דין** (כלום אין הסברה ההגיונית מחייבת) **שנחמיר עליה בארוסה שתהא בסקילה** – לשיטת החכמים שסקילה חמורה משריפה**?!**' (בתמיהה) – לכן החכמים אומרים שכל שם ארוסה בסקילה.

ב**תוספתא סנהדרין** יב,ב שנו: נערה ארוסה ובת כוהן שזינתה - בסקילה. ורבי שמעון אומר: בשריפה.

ב**בבלי סנהדרין** נ,ב אמרו: מרגלא בפומיה (רגיל היה בפיו) דרבי יוחנן: נערה המאורסה בת כוהן שזינתה - בסקילה. רבי שמעון אומר: בשריפה...
מאי קא משמע לן? - לרבנן: נשואה יצאת לשריפה, ולא ארוסה. לרבי שמעון: אחת ארוסה ואחת נשואה יצאו לשריפה. - וטעמא מאי? - משום דלרבנן סקילה חמורה (לכן נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה כדין נערה ארוסה בת ישראל שזינתה, ואין מקילים עליה לדונה בשריפה), ולרבי שמעון שריפה חמורה (לכן נערה ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה כדין בת כוהן נשואה שזינתה, ואין מקילים עליה לדונה בסקילה).

הסדר של שלושה הקטעים הבאים הפוך מסדרם בנוסח הירושלמי.
מביאים ברייתא: נאמר בבת כוהן שזינתה: **"**וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, **אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת**, **בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"** (ויקרא כא,ט) – בת כוהן שתחלל את קדושתה על ידי מעשה זנות - היא מחללת את קדושת אביה במעשה זה, ודינה שריפה, **- רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **אומר:** יש לדרוש את הכתוב "לזנות את אביה... באש תישרף": **עם אביה - בשריפה,** אבל **עם חמיה - בסקילה** – דברי רבי אליעזר מפורשים בסמוך**.**

ומפרשים את דברי רבי אליעזר בברייתא: **כשהיא אצל אביה, עם אביה - בשריפה, ועם חמיה - בסקילה** (נראה שנוסח זה הוא אשגרה בטעות מדברי רבי אליעזר בברייתא, וצריך לומר: '**כשהיא אצל אביה - בשריפה, כשהיא אצל חמיה - בסקילה**') – בת כוהן, כשהיא עדיין ברשות אביה, שהיא ארוסה, וזינתה - נידונה בשריפה, אבל כשהיא כבר ברשות חמיה, שהיא נשואה, וזינתה - נידונה בסקילה. רבי אליעזר דורש "לזנות את אביה" שזינתה כשהיא עם אביה (בבית אביה), וזה מפני שהיא זו שמחללת את אביה, אבל כשהיא בבית חמיה אינה מחללת את אביה (לפי פירוש זה, שיטת רבי אליעזר אינה לא כרבי שמעון ולא כחכמים)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:4)

ומפרשים עוד את דברי רבי אליעזר בברייתא: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה** – כל מיתה הקלה ממיתת שריפה שבה נידונה בת כוהן שזינתה עם אביה, והיא מיתת חנק שבה נידונה נשואה בת ישראל שזינתה, **- בשריפה** – נשואה בת כוהן שזינתה נידונה בשריפה, כדינה של מי שזינתה עם אביה. וזהו שרבי אליעזר אומר: "עם אביה - בשריפה"**. [כל מיתה שהיא למעלה ממיתת אביה** – כל מיתה החמורה ממיתת שריפה שבה נידונה בת כוהן שזינתה עם אביה, והיא מיתת סקילה שבה נידונה ארוסה בת ישראל שזינתה, **- בסקילה** – ארוסה בת כוהן שזינתה נידונה בסקילה, כדינה של מי שזינתה עם חמיה. וזהו שרבי אליעזר אומר: "עם חמיה - בסקילה" (כך גרסו ב"קורבן העדה" וב"נועם ירושלמי", והוא על פי הסוגיה המקבילה שבבבלי. נראה שהמשפט השני בדברי רבי יוסי בן חנינה נשמט בירושלמי בשל הדמיון למשפט הראשון)**.]**

וממשיכים את הברייתא: **היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה** – יש ללמוד מהכתוב "היא... באש תישרף", שרק בת כוהן נשואה שזינתה נידונה בשריפה, אבל הבועל אותה אינו נידון בשריפה, כשאר הבועלים שנידונים במיתת האישה, אלא נידון בחנק, כדין הבא על בת ישראל נשואה, וכן העדים שהעידו עליה ונמצאו זוממים אינם נידונים בשריפה שבה רצו לחייב אותה, אלא נידונים בחנק שבו רצו לחייב את הבועל**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין יא,ו.
ומביאים ברייתא: **כיוצא בהם בשריפה, היא והן בשריפה** (נראה שצריך לומר: '**כיוצא בה בשריפה, הן בשריפה**') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בשריפה כמו הנבעלת (כגון הבא על בתו או חמותו), גם העדים הזוממים נידונים בשריפה**. כיוצא בהן בסקילה, היא והן בסקילה** (נראה שצריך לומר: '**כיוצא בה בסקילה, הן בסקילה**') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בסקילה כמו הנבעלת (כגון הבא על נערה המאורסה), גם העדים הזוממים נידונים בסקילה**. כיוצא בהן בחנק, הן בשריפה והוא בחנק** (במקבילה: 'כיוצא בהן בחנק, היא והן בחנק'. - נראה שצריך לומר: '**כיוצא בה בחנק, הן בחנק**') – כשהבועל בעילה אסורה נידון בחנק כמו הנבעלת (כגון הבא על אשת איש), גם העדים הזוממים נידונים בחנק (זו סופה של ברייתא שמובאת בתוספתא, שמוסבת על המשנה להלן יא,ו: "כל הזוממין מקדמין לאותה המיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה")**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין להלן, וגם שם יש לגרוס כהגהתנו כאן.

ב**ספרא** "אמור" פרשה א נאמר: "את אביה היא מחללת" - רבי אליעזר אומר: עם אביה - בשריפה, עם חמיה - בסקילה.
"היא... באש תישרף" - היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה.

ב**תוספתא סנהדרין** יד,יז שנו: כל הזוממים והבועלים מקדימים לאותה מיתה, אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה. במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בהם באותה מיתה, כיוצא בהם בסקילה - הוא והם בסקילה, כיוצא בהם בשריפה - הוא והם בשריפה, כיוצא בהם בחנק - היא בשריפה והם בחנק.

נראה שצריך לגרוס בתוספתא כהגהתנו בירושלמי: כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה (נהרגים באותה מיתה שבה נידונים הבועל והאישה הנבעלת), אם לסקילה - סקילה, אם לשריפה - שריפה, [אם לחנק - לחנק]. במה דברים אמורים? בזמן שהוא (הבועל) כיוצא בה (האישה הנבעלת) באותה מיתה, כיוצא בה בסקילה - הם בסקילה, כיוצא בה בשריפה - הם בשריפה, כיוצא בה בחנק - הם בחנק.

הלשון בברייתא שבתוספתא "במה דברים אמורים? בזמן שהוא כיוצא בה באותה מיתה" מחייב את הגהתנו בהמשכה בתוספתא ובירושלמי.

ב**בבלי סנהדרין** נא,א אמרו: תנו רבנן: ...היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. רבי אליעזר אומר: את אביה - בשריפה, ואת חמיה - בסקילה.
מאי "את אביה" "ואת חמיה"? - אילימא: "את אביה" - מאביה (שזינתה עם אביה), "ואת חמיה" - מחמיה (שזינתה עם חמיה), מאי איריא בת כוהן? אפילו בת ישראל נמי, בתו (הבא על בתו) - בשריפה, וכלתו (הבא על כלתו) - בסקילה! אלא: "את אביה" - ברשות אביה (כשהיא עדיין ארוסה), "ואת חמיה" - ברשות חמיה (כשהיא כבר נשואה). כמאן? אי כרבנן - הא אמרי: בת כוהן נשואה יוצאת לשריפה, ולא ארוסה! ואי כרבי שמעון - הא אמר: בת כוהן אחת נשואה ואחת ארוסה יוצאת לשריפה! (ושיטת רבי אליעזר שלא כאחד מהם)...
שלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כך הוא הצעה של המשנה (הסברה של הברייתא לרבים): לעולם כרבנן, והכי קאמר: כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה (שהיא קלה מהמיתה שהיא נענשת אם זנתה עם אביה, שהיא שריפה), ומאי ניהי? נשואה בת ישראל, דאילו נשואה בת ישראל בחנק - הכא (בבת כוהן היא נידונה) במיתת אביה, בשריפה. וכל שהיא למעלה ממיתת אביה (שהיא חמורה מהמיתה שהיא נענשת אם זנתה עם אביה), ומאי ניהי? ארוסה בת ישראל, דאילו ארוסה בת ישראל בסקילה - הכא (בבת כוהן היא נידונה) במיתת חמיה (במיתה שהיא נענשת אם זנתה עם חמיה), בסקילה.

הפירוש הראשון של דברי רבי אליעזר בברייתא לפי פירושנו בירושלמי, הוא הפירוש שנדחה בבבלי: 'אלא: "את אביה" - ברשות אביה, "ואת חמיה" - ברשות חמיה. כמאן? אי כרבנן - הא אמרי: נשואה יוצאת לשריפה, ולא ארוסה! ואי כרבי שמעון - הא אמר: אחת נשואה ואחת ארוסה יוצאת לשריפה!'.
הפירוש השני של דברי רבי אליעזר בברייתא שאמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בן חנינה לפי פירושנו בירושלמי, הוא הפירוש ששלח רבין משמו של רבי יוסי ברבי חנינא בבבלי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:5)

מנמקים את שיטות רבי שמעון והחכמים בעניין מיתות הרג וחנק.
**רבי אבהו** אמר **בשם רבי יוסי בן חנינה: רבנין דרשין:** – החכמים דורשים (בתמיהה על שיטת רבי שמעון שחנק חמור מהרג): **אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו - בסקילה. יָצאו** – מן הכלל, **לידון בקלה שבמיתות - בשריפה** (צריך לומר: '**יצאו לידון בקלה**') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהם נידונים בהריגה בסייף**. לא דייך** (לא זו בלבד) **שאת** (שאתה) **מוציאה לידון בקלה שבמיתות - בשריפה** (צריך לומר: '**לא דייך שאי את מוציאן לידון בחניקה**')**, אלא שאת** (שאתה) **מוציאן** (צריך לומר: '**שאת רוצה להוציאן**') **ל**י**דון בקלה שבמיתות - בחניקה** (צריך לומר: '**בהריגה**')**?!** (בתמיהה) – שכן לשיטת רבי שמעון הרג היא הקלה שבמיתות. אלא מכאן שהרג חמור מחנק.
[ו]**רבי שמעון דרש** – דורש (בתמיהה על שיטת החכמים שהרג חמור מחנק)**: נביא השקר** – שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, **בכלל עובדי עבודה זרה היו - בשריפה** (צריך לומר: '**היה - בסקילה**')**. יצאו לידון בקלה שבמיתות - בסקילה** (צריך לומר: '**יָצא לידון בקלה**') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהוא נידון בחנק**. לא דייך שאת** (שאתה) **מוציאן לידון בסקילה** (צריך לומר: '**לא דייך שאי את מוציאו לידון בהריגה**')**, אלא שאת** (שאתה) **רוצה להוציאן** (צריך לומר: '**להוציאו לידון**') **בקלה שבמיתות - בהריגה** (צריך לומר: '**בחניקה**')**?!** (בתמיהה) – שכן לשיטת החכמים חנק היא הקלה שבמיתות. אלא מכאן שחנק חמור מהרג (נביא שקר שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, לדעת חכמים דינו בסקילה, ולדעת רבי שמעון דינו בחנק. הסוגיה כאן ולהלן היא שדינו בחנק כרבי שמעון, וראה "נועם ירושלמי").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:6)

ומביאים גרסה מוחלפת: **רבי שמואל בר סוסרטאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי אבהו מחלף** – מחליף (את הדרשות שבין רבי שמעון והחכמים)**: רבנין דרשין:** – החכמים דורשים (בסיוע לשיטתם שחנק קל מהרג): **נביא השקר** – שהסית והדיח לעבוד עבודה זרה, **בכלל עובדי עבודה זרה היה - בסקילה. יָצא** – מן הכלל, **לידון בקלה שבמיתות - בשריפה** (צריך לומר: '**יָצא לידון בקלה**') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהוא נידון בחנק**. לא דייך שאת מוציאו בשריפה אלא** (צריך לומר רק: '**לא דייך אלא**', כמו שהוא להלן בדרשת רבי שמעון. ונכון יותר לומר רק: '**דייך**') **שאת** (שאתה) **מוציאו** – מן הכלל, **לידון בקלה שבמיתות - בחניקה** (בניחותא) – שכיוון שיצא לידון בקלה, מן הסתם יצא לידון בקלה שבמיתות. מכאן שחנק קל מהרג**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:1:7)

[ו]**רבי שמעון דרש** – דורש (בסיוע לשיטתו שהרג קל מחנק)**: אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודה זרה היו - בשריפה** (צריך לומר: '**בסקילה**')**. יָצאו לידון בקלה שבמיתות - בסקילה** (צריך לומר: '**יצאו לידון בקלה**') – במיתה קלה יותר מסקילה, שהם נידונים בהריגה בסייף**. לא דייך אלא** (נכון יותר לומר רק: '**דייך**') **שאת** (שאתה) **מוציאן לידון בקלה שבמיתות - בהריגה** (בניחותא) – שכיוון שיצאו לידון בקלה, מן הסתם יצאו לידון בקלה שבמיתות. מכאן שהרג קל מחנק**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:2:1)

**משנה**
המשנה מתארת את מיתת השריפה.
**מצות הנשרפין:** – כיצד שריפתם? **היו משקעין אותו** – את הנידון לשריפה, **בזבל עד ארכובותיו** (ברכיו) – שלא יתנענע לכאן ולכאן**, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה** – מטפחת קשה מבפנים ורכה מבחוץ**, וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו** – שני העדים מושכים בקצות הסודרים, זה לכאן וזה לכאן, כדי שיפתח את פיו**, עד שהוא פותח את פיו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת** (שורפת) **את בני מעיו.**
**רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אף הוא אם מת בידם** – הרי אם מת הנידון לשריפה במשיכת הסודרים**, לא היו מקיימין בו מצות שריפה** – אלא חנק**, אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו** (בעל כורחו)**, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.**
**אמר רבי לעזר בירבי צדוק** (הראשון, תנא בדור השני)**: מעשה בבת כהן שזינתה** – ומיתתה בשריפה**, והקיפוה חבילי זמורות** (ענפי גפן) **ושרפוה** – שלא כאופן השריפה שקבעו החכמים**. אמרו לו** – החכמים לרבי לעזר בירבי צדוק**: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי** – בהלכה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:2:2)

**תלמוד**
**מצוות הנשרפים**
במשנה שנינו: **"מצות הנשרפין**: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה**".**
שואלים: **ויתן קשה בפני עצמו!** – מדוע נותנים סודר קשה לתוך סודר רך וכורכים על צווארו, ואין כורכים סודר קשה בלבד?
ומשיבים: **אמר** (צריך לומר: '**אמרין**')**:** – אומרים: **שלא ימות** – אם יכרכו סודר קשה בלבד על צווארו, הנידון עלול למות מחנק, ולא תתקיים בו מצוות שריפה**, שכֵּן מצינו שבשעה שסתם חזקיהו את מימי גיחון העליון** – סתם את מעיין הגיחון שנמצא לרגלי הגבעה שעמדה עליה העיר ירושלים (עיר דויד), כדי שלא יהיו מים מצויים לחיל אשור כשיצור על ירושלים (ראה דברי הימים ב לב,ל)**, במנים דקים סתמן** – חזקיהו סתם את המעיין בבגדים דקים ורכים, שהם יכולים לעמוד בפני מי המעיין הקשים, מפני שדבר רך יכול לעמוד בפני דבר קשה (ראה שמות רבה א,כא). וכן כאן, סודר רך יכול לעמוד בפני סודר קשה שנותנים לתוכו, ועל ידי כך לא ימות הנידון מחמת הסודר הקשה שבתוך הסודר הרך (על מעשה סתימת הגיחון של חזקיהו ראה ירושלמי לעיל א,ב. לאופן ביצוע הסתימה אין מקבילות בספרות חז"ל. - ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה: 'במוכין רכים סתמם'. מוך - דבר רך כעין צמר, או צמר גפן, בלויי בגדים וכדומה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:2:3)

במשנה שנינו: "ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו".
מציעים פרשנות למשנה: **רבי קריספא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: בפתילה של בעץ** (בדיל) **היא מתניתא** – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה של פתילה של בדיל)**.**
ושואלים: **מהו** – מה פירוש, **בפתילה של בעץ** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**מהו בעץ?**')**?**
ומשיבים: **רבנין דקיסרין אמרין:** – חכמי קיסריה אומרים: **אבר וקסטיטריון** (בקטע גניזה: 'וקסיסטירון') **מעורבין** – נתך של עופרת ובדיל (מקור המילה 'קססיטיריון' ביוונית ובלטינית. - הוספת עופרת לבדיל יוצרת תערובת רכה)**.**
**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אתיא כמאן דמר:** – [והמימרה] באה (הולכת) כמי שאומר: **מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו** – דברים אלה של המשנה מתאימים לפתילה של בדיל, אבל הדברים הבאים של המשנה "יורדת לתוך מעיו..." אינם מתאימים לפתילה של בדיל, שכן בדיל מותך אינו יורד לתוך המעיים מיד אלא שורף תחילה את חיכו וגרונו**. ברם כמאן דמר:** – אבל כמי שאומר: **יורדת לתוך מיעיו וחומרת את בני מיעיו - בפתילה של נפט היא מתניתא** – היא המשנה (דברים אלה של המשנה מתאימים רק לפתילה של נפט, שכן נפט יורד לתוך המעיים מיד)**.**

ב**בבלי סנהדרין** נב,א אמרו: מאי פתילה? - אמר רב מתנה: פתילה של אבר (עופרת).

הן הירושלמי הן הבבלי, ולמעשה כך יוצא מן המשנה עצמה, מסכימים שאין מדובר כאן בפתילה רגילה (חוט עשוי פשתים או כל חומר אחר מן הצומח או מן החי). לשתי הדעות הראשונות בירושלמי ולדעתו של רב מתנא בבבלי מדובר בפתילה של מתכת דווקא: בדיל או עופרת.
בהקשר זה מדליק ("מדליק את הפתילה") הריהו מתיך, ולא ככל הדליק שעניינו אחר.
רק במקום זה, במשנת סנהדרין ובמקומות התלויים בה בספרות חז"ל, מצאנו פתילה של מתכת. אבל סופר כתב יד קאופמן (של המשנה) מוסר כאן גרסה אחרת, ייחודית. בשתי היקרויותיה של התיבה בסנהדרין הוא גורס "מדליק את הבדילה". והיתה זו ידו של הנקדן המתקן ששינתה את הבי"ת לפ"א ואת הדל"ת לתי"ו, אך כדרכו במקומות רבים הוא לא הצליח להעלים מאיתנו את גרסת הסופר הראשון: בדילה - גוש או חתיכה של בדיל.
גרסה זו, שנשתמרה בכתב יד קאופמן, נעלמה כנראה כבר בתקופה קדומה מרוב נוסחאות המשנה. שכן שני התלמודים כבר לא ידעוה, וצרכו לפרש שמדובר בפתילה של בדיל או של אבר.
מסתבר ששינויים בדרכי ההגייה הם שנתערבו בשינוי פניה של בדילה ל-פתילה.
אף הפירוש השלישי בירושלמי (דעתו של רבי יוסי ברבי בון) מדבר על פתילה בלתי רגילה: פתילה של נפט. גם דעה זו מיוסדת על התפישה שבמקום זה לא ייתכן שמדובר בפתילה רגילה של צמר או של פשתן ("מחקרים בלשון חכמים" כרך א, עמודים 197-198).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:2:4)

**מעשה בבת כוהן שזינתה ושרפוה**
במשנה שנינו: "אמר רבי לעזר בירבי צדוק: מעשה בבת כהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי".
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין א,א.
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש** – ארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני, **ניטלו דיני נפשות מישראל** – דיני נפשות בוטלו מישראל בידי הרומאים לפני החורבן (ראה מה שכתבנו בעניין זה במקבילה)**. בימי רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי) **ניטלו דיני ממונות מישראל** – דיני ממונות בוטלו מישראל בשעת הגזירות של מלכות רומי (אדריינוס קיסר) לאחר מרד בר כוכבא**.**

**אמר רבי שמעון בן יוחי: בריך רחמנא דלי נא חכים מידון** – ברוך הרחמן (תואר לה') שאין אני יודע לדון (דיני ממונות לפי דין תורה. - מאמר זה עומד בפני עצמו ואינו קשור לביטול דיני ממונות שמזכירה הברייתא. - אפשר שרבי שמעון בן יוחי אמר כך משום שראוי לאדם למנוע עצמו מלהיות דיין. ואפשר שאמר כך משום שלא היה בקי בעסקי ממונות ובדרכי בני אדם. ואפשר שאמר כך משום שלא סמך על סברתו וחשש לדון. ואפשר שאמר כך משום שלא רצה להיבטל מתלמוד תורה. - ראה מה שכתבנו בעניין זה במקבילה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין לעיל.

המקבילה הובאה כאן משום הברייתא ששנו בה שניטלו דיני נפשות מישראל ארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני, ולכן המעשה בבת כהן שזינתה ושרפוה שהעיד עליו רבי לעזר בירבי צדוק אירע לא פחות מארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני. ואגב ברייתא זו שנזכר בה רבי שמעון בן יוחי בקשר לדיני ממונות הובאה גם המימרה של רבי שמעון בן יוחי שאמר שאינו יודע לדון דיני ממונות לפי דין תורה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:2:5)

ומביאים ברייתא: (בקטע גניזה נוסף: 'תני:') **אמר רבי לעזר בירבי צדוק: תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא** (בקטע גניזה: 'ורכוב על כתיפי ')**, וראיתי בת כהן שזינת** (שזינתה) **והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו** – החכמים לרבי לעזר בירבי צדוק**: תינוק היית** – באותה שעה שאתה מעיד עליה**, ואין עדות לתינוק** – קטן אינו יכול להעיד כשנעשה גדול על מה שראה כשהיה קטן, שמא לא דקדק יפה במה שראה**.**
ומעירים: **כד חמא דא מילתא לא הוה פחות מבן** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'פחית מן') **עשר שנין** – כאשר ראה (רבי לעזר בירבי צדוק) דבר זה (את המעשה בבת כהן שזינתה, כמסופר בברייתא) לא היה פחות מעשר שנים (שהיה קטן באותה שעה שהעיד עליה, כמו שאמר רבי לעזר בירבי צדוק: "תינוק הייתי...")**. כד הוה מהלך עם רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **לא הוה פחות** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'פחית') **מן תלתין שנין** – כאשר היה (רבי לעזר בירבי צדוק) מהלך עם רבי (כמסופר בברייתא להלן) לא היה (רבי) פחות משלושים שנים**, דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש פחות** (צריך לומר: 'פחית') **מתלתין שנין** – שאין הדרך של אדם גדול (כמו רבי לעזר בירבי צדוק) להלך עם אדם פחות משלושים שנים**.**
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: (הגרסה בקטע גניזה: 'ותמן'. - הלשון קשה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 608, הערה 1436). - אפשר שלפנינו חילוף גרפי פשוט ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 598, הערה 207). - מעל המילה יש הגהה. כנראה כתוב שם 'ותני כן'. והמילה עצמה סומנה למחיקה ("רשימת תיקונים ב'גנזי הירושלמי'")) **אמר רבי: מעשה שהייתי אני בא ורבי אלעזר בירבי צדוק מבית שיריין** – מבית שערים (עיר בגליל התחתון), **ואכלנו תאנים וענבים עראי** (באופן זמני, לא בקביעות) **חוץ לסוכה** – בחג הסוכות, כמו ששנינו במשנה סוכה ב,ד: "אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה"**.**

רבי אלעזר בירבי צדוק (הראשון, תנא בדור השני) חי עוד כמה עשרות שנים לפני החורבן. הוא רגיל לספר ממה שראה בירושלים לפני החורבן ולאחריו. המעשה בבת כוהן שזינתה שסיפר עליו היה בירושלים (תוספתא סנהדרין ט,יא) לא פחות מארבעים שנה לפני שחרב בית המקדש השני.
רבי אלעזר בירבי צדוק (השני, תנא בדור הרביעי והחמישי) היה מקורב לבית הנשיאות והתרועע עם רבי יהודה הנשיא. רבי סיפר שהוא ורבי אלעזר בירבי צדוק (השני) באו אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) (תוספתא סוכה ב,ב), שגר בבית שערים ואף הוא היה מקורב לבית הנשיאות.
הירושלמי כאן הניח שהיה רק תנא אחד בשם רבי אלעזר בירבי צדוק, ולכן העיר לגבי זמנם של שני המעשים הקשורים לרבי אלעזר בירבי צדוק: איך ייתכן שרבי אלעזר בירבי צדוק האריך ימים מכמה עשרות שנים לפני חורבן הבית עד ימי רבי יהודה הנשיא? ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 850-851) אלא שלמעשה אין מקום כלל להערה זו, שכן המעשה הראשון הוא מרבי אלעזר בירבי צדוק הראשון, והמעשה השני הוא מרבי אלעזר בירבי צדוק השני.

ב**תוספתא סנהדרין** ט,יא שנו: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: תינוק הייתי והייתי רכוב על כתיפו של אבא / אחד, וראיתי בת כוהן שזינתה / שזינתה בירושלם והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: תינוק היית, ואין עדות לתינוק.

ב**תוספתא סוכה** ב,ב שנו: אמר רבי: פעם אחת היינו באים אני ורבי לעזר בירבי צדוק אצל רבי יוחנן בן נורי (תנא בדור השלישי) בבית שערים, והיינו אוכלים תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה.

ב**בבלי סנהדרין** נב,ב אמרו: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה בבת כוהן שזינתה" וכו'. - אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הווה (שמקיימים את הכתוב כמשמעו, שמיתת שריפה היא שריפת הגוף כולו).
הכי אמר להו והכי אהדרו ליה? והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: זכור אני כשאני תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא, והביאו בת כוהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו: קטן היית, ואין מביאים ראיה מן הקטן! - שני מעשים היו.
הי אמר להו ברישא? אילימא הא קמייתא (השנויה במשנה) אמר להו ברישא - אמר להו כשהוא גדול ולא אשגחו ביה (דחוהו באומרם שלא היה בית דין בקי), אמר להו כשהוא קטן ומשגחו ביה?! אלא: הא (השנויה בתוספתא) אמר להו ברישא, ואמרו ליה: קטן היית. אמר להו כשהוא גדול, ואמרו ליה: מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי.

בשני התלמודים התייחסו לשני מעשים הקשורים לרבי אלעזר בירבי צדוק, המעשה האחד כשהיה קטן, והמעשה השני כשהיה גדול. המעשה הראשון שווה בשני התלמודים, אבל המעשה השני שונה בשני התלמודים.

מעשה שריפת בת כוהן, שאירע כאשר היה רבי אלעזר בן צדוק "תינוק... ורכוב על כתיפו של אבא" (תוספתא סנהדרין ט,יא), אי אפשר לתארכו באופן מדויק, אבל נראה שזמנו כדור לפני החורבן. לכן הסכימו חוקרים רבים שיש לשייכו לימי אגריפס (הראשון, שמלך משנת 37 לספירה הנוצרית עד שנת 44), כי קשה לתארו בימי שלטון הנציבים. מאחר שבית דין זה גרס "באש תישרף" (ויקרא כא,ט) - דברים ככתבם, סבירה ההנחה הרווחת כבר בימי האמוראים, שאותו בית דין היה צדוקי (בבלי סנהדרין נב,ב) ("אגריפס הראשון: מלך יהודה האחרון", עמודים 131-133).

אחת המחלוקות המפורסמות בין הצדוקים לפרושים היתה דרך ההוצאה להורג בשריפה. הצדוקים הבינו כפשוטו של מקרא - שריפה ממש, והפרושים למדו שריפת נשמה וגוף קיים, שפירושו המעשי הוא שפיכת עופרת רותחת לתוך הפה. ואולי בגלל המחלוקת הזאת שרדו לנו כמה עדויות על בנות כוהנים שזנו. במשנה שרדה עדותו של רבי אלעזר בן צדוק, שהיה בעצמו כוהן, והיה ילד בירושלים לפני החורבן ("הכהנים רגזנים הם: לדמותם של הכהנים באגדה", עמוד 212).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:3:1)

**משנה**
המשנה מתארת את מיתות ההרג והחנק.
**מצות הנהרגין:** – כיצד הריגתם? **היו מתיזין את ראשו** – של הנידון להרג, **בסייף** (בחרב)**, כדרך שהמלכות** – מלכות רומי, **עושה** – כאופן הוצאת אדם להורג בנוהג הרומי**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: ניוול** (כיעור, גנאי) **הוא זה** – להמית אותו בהתזת ראשו**, אלא מניח את ראשו על הסדן** (בול עץ או גוש מתכת המשמש להקיש או לקצץ עליו)**, וקוצץ אותו** – את ראשו, **בקופיץ** (סכין גדולה שקוצצים בה בשר ועצמות. מקור המילה ביוונית)**. אמרו לו** – החכמים לרבי יהודה**: אין מיתה מנוולת מזו** – יותר מקציצת ראשו בקופיץ, מפני שהיא נראית כקציצת בשר בהמה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:3:2)

**תלמוד**
**מצוות הנהרגים**
במשנה שנינו: **"מצות הנהרגין**: היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר: ניוול הוא זה, אלא מניח את ראשו על הסדן, וקוצץ אותו בקופיץ. אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו**".**
מביאים ברייתא: **מודה רבי יהודה שאין מיתה מנוולת מזו** – ממיתה בקציצת הראש בקופיץ, כמו שאמרו לו החכמים**, אלא שאמרה תורה** – בפרשת איסורי גילוי עריות**: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ"** (ויקרא יח,ג) – אסור לעשות את המנהגים הקבועים של הגויים. ומכאן שאין להתיז את ראשו של הנידון בסייף כדרך שהמלכות עושה, שהעיקרון שלא ללכת בדרכי הגויים גובר על העיקרון שלא להמית את הנידון במיתה מנוולת**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ט,יא שנו: רבי יהודה אומר: הרי הוא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) - ברור לו מיתה יפה. כיצד עושים לו? מניח ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ. - אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו. - אמר להם: ודיי אין מיתה מנוולת מזו, אלא משום שנאמר: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג).

ב**בבלי סנהדרין** נב,ב אמרו: תניא: אמר להם רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה: "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח,ג).

ומציעים מימרה אמוראית שנשנתה גם כברייתא: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ותני כֵן:** – אומר רבי יוחנן ושונה [התנא] כך: נאמר בדיני רוצח: **"**כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים **יִרְצַח** אֶת **הָרֹצֵחַ"** (במדבר לה,ל) – רק על פי שני עדים או יותר ימית בית דין את הרוצח במזיד את חברו (רצח בלשון המקרא ובלשון חז"ל הוא מעשה שתוצאתו מוות, ומורה אף על המתה בשוגג ועל המתה בידי גואל הדם או בית דין), **- במה שרצח** – יש ללמוד מן הכתוב הזה שממיתים את הרוצח בכלי שרצח בו את חברו, ומכאן שהורגים אותו בחרב, שכן הדרך לרצוח בחרב (התנא דרש את המילים "לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ" שכוונתן לומר, שלפי עדותם של העדים המעידים כיצד רצח הרוצח את הנרצח, יירצח (יומת) הוא עצמו. ואפשר שהלימוד "במה שרצח" הוא מהלשון "ירצח את הרוצח" (במקום "יומת הרוצח"), שהקיש את הרוצח לנרצח)**. יכול אם הרגו בסייף - יהרגנו בסייף, במקל - יהרגנו במקל** – אולי יעלה על דעתך, שרק אם הרוצח הרג בסייף - ימיתו אותו בסייף, אבל אם הרוצח הרג במקל - ימיתו אותו במקל**! - נאמר כאן** – בדיני עונשים על גרימת מוות, **נקימה** (שמות כא,כ) – "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ, נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא,כ) – ההורג את עבדו (הכנעני) במקל ייענש**, ונאמר להלן** – בקללות לעם אם לא ישמרו את המצוות**: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית"** (ויקרא כו,כה) – אביא עליכם מלחמה שתיפרע מכם על שהפרתם את הברית שביני לביניכם**. מה נקימה שנאמר להלן -** מיתה **בחרב, אף נקימה שנאמר כאן - מיתה בחרב** – יש לפרש בדרך של גזירה שווה את הנקמה שנאמרה בהכאת עבד למוות כעונש מיתה בחרב (בסייף) על ידי בית דין. הרי שדין הורג עבד שווה לדין רוצח בן חורין, ולכן דרשה זו היא מקור למיתת הסייף ברצח בן חורין, בין אם הרגו בסייף, בין אם הרגו במקל**.**
**יכול יטלינו מבין האגפיים** (בקטע גניזה: 'הגפיים' - הזרועות, הידיים) – אולי יעלה על דעתך, שייטול את דמו של הרוצח מבין זרועותיו עד שימות על ידי הקזת דם, ולא שיתיזו את ראשו (כך פירש ב"מחקרים בספרות התלמוד" עמוד 813, כמו שהוא במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דנזיקין פרשה ד, ראה להלן)**! - נאמר כאן** – בעניין רוצח במזיד**: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"** (צריך לומר: **"וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל"** (דברים יט,יג), וכן הגיה ריצ"ד) – בהמיתכם את הרוצח במזיד תסלקו מעם ישראל את עוון שפיכת הדם של איש זכאי (הנרצח)**, ונאמר להלן** – בפרשת עגלה ערופה**: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ"** (דברים כא,ט) – בעריפתכם את העגלה תסלקו מתוככם את עוון שפיכת הדם של איש זכאי**. הבערה הבערה** – בעניין רוצח במזיד נאמר: "**וּבִעַרְתָּ**" (דברים יט,יג), ובפרשת עגלה ערופה נאמר: "**תְּבַעֵר**" (דברים כא,ט), כאמור לפני כן**, עריפה עריפה** – בפרשת עגלה ערופה נאמר: "וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן... **וְעָרְפוּ** שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל" (דברים כא,ד), ובעניין חטאת העוף נאמר: "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל **עָרְפּוֹ**" (ויקרא ה,ח). ויש ללמוד בדרך של גזירה שווה, כאמור להלן**. מה הבערה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**עריפה**') **שנאמר להלן** – כמו שבחטאת העוף, **- מול העורף** – יש למלוק (לחתוך) את ראשו של העוף מהצד של העורף (אחורי הצוואר), ולא מהצד הקדמי של הצוואר ("מול" = אצל, בצד של)**, אף כאן** – כך גם בעגלה ערופה, **- מול העורף** – יש לערוף את ראשה של העגלה מהצד של העורף**. מה עריפה** (צריך לומר: '**הבערה**') **שנאמר להלן** – כמו שבעגלה ערופה, **- התזת הראש** – יש להתיז את ראשה של העגלה**, אף כאן** – כך גם ברוצח במזיד, **- התזת הראש** – יש להתיז את ראשו של הרוצח (בעגלה ערופה התזת הראש היא בקופיץ ומהצד של העורף, אבל ברוצח במזיד התזת הראש היא בסייף ומהצד הקדמי של הצוואר. ראה בבלי להלן)**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה ז נאמר: "נקום יינקם" (שמות כא,כ) - מיתה. אתה אומר מיתה, או אינו אלא ממון! - היה רבי נתן אומר: נאמר כאן נקימה, ונאמר להלן נקימה: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" (ויקרא כו,כה), מה להלן - חרב, אף כאן - חרב.
ו**שם** פרשה ד נאמר: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" - בסייף... עדיין אני אומר: יקיז לו דם משני איברים (משני זרועותיו) וימות! (אפשר שהוא דורש כפילות של "מות יומת") - תלמוד לומר: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא,ט) - הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה. מה עגלה ערופה - בהתזת הראש, אף כל שופכי דמים - בהתזת הראש.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כא,יב נאמר: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" - אין אנו יודעים במה תהא מיתתו של זה. תלמוד לומר: "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" (במדבר לה,ל) - במה שרצח זה יירצח זה. יכול המיתו בסכין - ימיתנו בסכין, המיתו בקנה - ימיתנו בקרימות של קנה! - נאמר כן הבערה, ונאמר להלן הבערה (דברים כא,ט: "ואתה תבער הדם הנקי"). מה הבערה האמורה להלן - התזת ראש, אף כאן - התזת ראש. - רבי נתן אומר: נאמר כן נקימה (שמות כא,כ: "נקום יינקם"), ונאמר להלן: "והבאתי עליכם חרב נוקמת" (ויקרא כו,כה). מה נקימה האמורה להלן - בסייף, אף כן - בסייף.

במכילתות למדו התזת הראש בגזירה שווה הבערה הבערה, כמו שהיגהנו בירושלמי.
במכילתות למדו הריגה בסייף בגזירה שווה נקימה נקימה, ובירושלמי למדו גם כן בגזירה שווה זו שהריגתו בסייף אף אם הרג שלא בסייף.

ב**בבלי סנהדרין** נב,ב אמרו: תניא: "נקום יינקם" (שמות כא,כ) - נקימה זו איני יודע מה היא. כשהוא אומר: "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" (ויקרא כו,כה) - הווי אומר: נקימה זו חרב.
וב**בבלי סנהדרין** נב,ב ו**כתובות** לז,ב אמרו: תניא: מניין למומתים בסייף שממיתים אותם (בהתזת הראש) מן הצוואר? שנאמר: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא,ט) - הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה. מה להלן - מן הצוואר, אף כאן - מן הצוואר.
אי מה להלן בקופיץ וממול העורף, אף כאן בקופיץ וממול העורף? - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: "ואהבת לרעך כמוך" - ברור לו מיתה יפה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:4:1)

**מצות הנחנקין:** – כיצד חניקתם? **היו משקעין אותו** – את הנידון לחנק, **בזבל עד ארכובותיו** (ברכיו) – שלא יתנענע לכאן ולכאן**, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה** – מטפחת קשה מבפנים ורכה מבחוץ**, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו** – שני העדים מושכים בקצות הסודרים, זה לכאן וזה לכאן, וחונקים אותו**, עד שנפשו יוצאה.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:4:2)

**מצוות הנחנקים**
במשנה שנינו: **"מצות הנחנקין**: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאה**".**
**חנק - לית משכח** – אין אתה מוצא (אין אתה מוצא את החנק (מיתת החנק) מפורש בתורה, שלא כשאר מיתות בית דין המפורשות בתורה)**.**
ומביאים ברייתא: **אמרת: הרי זו מיתה** (צריך לומר כמו במקבילה שבמכילתא: '**מידה**' - כלל פרשני) **בתורה: וכל** (צריך לומר כמו במקבילה שבמכילתא: '**כל**') **מיתה שנאמרה בתורה סתם אין את** (אתה) **רשאי למושכה** (לתפוס אותה, להבין אותה) **להחמיר עליה אלא להקל עליה** – כשהתורה לא ציינה במפורש את אופן ההמתה בעבירה שדינה מוות (כגון שאמרה: "מות יומת"), יש להמית את הנידון למיתה באופן המקל על סבלו, ומיתת חנק היא הקלה שבמיתות**; דברי רבי יאשיה** (תנא בדור הרביעי)**. אמר לו רבי יונתן** (תנא בדור הרביעי)**: לא מפני שהיא** – מיתת חנק, **קלה** – שבמיתות, כדברי רבי יאשיה, **אלא שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם** (**אי**ן **אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה**) (המילים המוסגרות אינן במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי, והן אשגרה מדברי רבי יאשיה ואין לגרוס אותן) **תלו** (ייחסו, קשרו) **אותו** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'אות**ה**') **בחנק** – חכמים קבעו שכל מיתה שנאמרה סתם היא חנק (המונח 'זו מידה בתורה' מופיע רק במדרשים מדבי רבי ישמעאל. - רבי יאשיה סובר כחכמים (תנא קמא במשנה), שחנק היא המיתה הקלה שבמיתות. ורבי יונתן סובר כרבי שמעון, שחנק אינה המיתה הקלה שבמיתות)**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה ה נאמר: "מות יומת" (שמות כא,טו; כא,טז) - בחנק. אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל המיתות האמורות בתורה? אמרת: זו מידה בתורה: כל מיתה האמורה בתורה סתם אין את רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה; דברי רבי יאשיה. - רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם הרי זו בחנק.

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "מות יומת" (ויקרא כ,י) - בחנק. אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה? אמרת: צא וראה: כל מיתה הסתומה בתורה אין את רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה; דברי רבי יאשיה. - רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא מפני שנאמרה סתם, וכל מיתה שנאמרה סתם אינה אלא חנק.

ב**בבלי סנהדרין** נב,ב אמרו: תנו רבנן: ..."מות יומת" (ויקרא כ,י) - בחנק. אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? אמרת: כל מקום שנאמרה מיתה בתורה סתם - אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה; דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה, אלא שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

בירושלמי כאן המרה של סגנון תנאי ("'מות יומת' - בחנק. אתה אומר בחנק, או אינו אלא באחת מכל מיתות שבתורה?") בלשון אמוראי ("חנק - לית משכח") ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 531, הערה 47).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:4:3)

ומביאים ברייתא: **אמרת: סדר חנק כך הוא: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו** – שני העדים מושכים בקצות הסודרים, זה לכאן וזה לכאן, וחונקים אותו**.**
מציעים סתירה בין מקורות תנאיים: **כהנא** (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: תמן את מר:** – שם (משנה זבים ג,ב) אתה אומר: **מפשילין בחבלין** – זב וטהור קולעים יחד חוטים בודדים לעשות מהם חבל, ואין הטהור נטמא משום היסט הזב**. וחכמים אומרים: עד שיהיה זה מושך הילך וזה מושך הילך** – הטהור נטמא רק בסוף קליעת החבל, כשזה מושך בחוזקה את החבל לצד אחד וזה לצד אחר (בקליעת חוטים לחבל, אחד אוחז באגודת חוטים מצד אחד וחברו אוחז בה מצידה השני, וכל אחד מסובב את אגודת החוטים לכיוון אחר, וכך נשזר החבל. בהתחלה הקליעה לכיוונים מנוגדים קלה, אך בסוף הקליעה קשה)**, וכא את מר:** – וכאן (במשנתנו בעניין מיתת חנק) אתה אומר: **זה מושך אצלו וזה מושך אצלו?!** – מדוע שם שנינו בלשון אחד ("מושך הילך") וכאן שנינו בלשון אחר ("מושך אצלו")?
ומיישבים את הסתירה בין המקורות בהצעת הבחנה בין שני המקרים: **אמר ליה:** – אמר לו (רב לכהנא): **תמן** – שם (במשנתנו בעניין מיתת חנק), **- זה מלפניו וזה מלאחריו** (בקטע גניזה: 'מאחריו') – זה מלפניו של הנידון וזה מאחוריו, וכל אחד מושך את קצה הסודר לכיוונו (של המושך), ולכן שנינו כאן בלשון "זה מושך אצלו וזה מושך אצלו"**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנה זבים בעניין קליעת חבל), **- דֵּין מן דֵּין סיטרא ודֵין מן דֵּין סיטרא** – זה מהצד הזה וזה מהצד הזה (אחד אוחז באגודת חוטים מצד אחד וחברו אוחז בה מצידה השני, וכל אחד מסובב את אגודת החוטים לכיוון אחר, ולכן שנינו שם בלשון "זה מושך הילך וזה מושך הילך")**.**

נראה שלסתירה וליישובה היו מקבילה בירושלמי זבים (שנראה שנערך אלא שאבד). ביישוב הסתירה (לפי פירושנו) 'תמן' מציין את המקרה המקומי, ולכן הוא מתפרש כמו 'כאן', ואילו 'הכא' מציין את המקרה במקום אחר ומתפרש כ'שם'. אפשר שהדבר נובע מהעתקת יישוב הסתירה כצורתו מזבים לכאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:1)

**משנה**
**אֵילּוּ הן הנסקלין: הבא על האם, ועל אשת אב** – אף על פי שאינה אימו**, ועל הכלה** – אשת בנו**, והבא על הזכור** – על הזכר**, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה** – עליה**, והמגדף** – את שם ה'**, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב וידעוני, והמחלל את השבת, והמקלל אביו ואמו, והבא על נערה מאורסה, והמסית** – את היחיד לעבוד עבודה זרה**, והמדיח** – את הרבים לעבוד עבודה זרה**, והמכשף, ובן סורר ומורה.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:2)

**תלמוד**
**הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו**
במשנה שנינו: **"אֵילּוּ הן הנסקלין**: הבא על האם, ועל אשת אב**" כול'.**

הסוגיה הזו נאמרה על המשנה כריתות ג,ז ("שערי תורת ארץ ישראל", "נועם ירושלמי").
ב**משנה כריתות** ג,ז שנינו: אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באטליס של אמאוס, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בהעלם אחד (שלא נודע לו בינתיים שחטא), מהו? חייב אחת על כולן (חטאת אחת על שלוש הנשים, משום שנחשבו כשם אחד, הואיל והאיסור הוא משום אחות), או אחת על כל אחת ואחת? ואמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו: הבא על חמש נשיו נידות בהעלם אחד, שהוא חייב על כל אחת ואחת, ורואים אנו שהדברים קול וחומר (אם הבא על חמש נידות שהן שם אחד ממש, חייב על כל אחת ואחת, הבא על אחותו ועל ואחות אביו ועל אחות אימו שהן שלושה שמות, דין הוא שחייב על כל אחת ואחת).

פשטות לשון המשנה מורה שרבי עקיבא סבר שהבא על חמש נידות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, הואיל והן שם אחד, אף על פי שהן גופים מחולקים. מעתה גם הבא על חמש אחיותיו אינו חייב אלא אחת. ושאל, האם הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו דומה להבא על שלוש אחיותיו שאינו חייב אלא אחת, הואיל והן שם אחד, או שהוא חייב על כל אחת ואחת כמו הבא על עריות של שמות שונים, כגון אחותו ואימו. ורבן גמליאל ורבי יהושע השיבו שגם בבא על חמש נידות שהן שם אחד חייב על כל אחת ואחת, הואיל והגופים מחולקים ("ששה סדרי משנה", סדר קדשים, עמודים 416-417).

מעמידים את המשנה בכריתות במקרה מסוים: **לכן צריכה** – לכך נצרכה [המשנה לומר], **בהעלם אחד** – המשנה נצרכה ללמד את ההלכה במקרה של העלם אחד (שאלתו של רבי עקיבא היא במקרה שבא בשוגג על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בהעלם אחד, שנעלם ממנו האיסור פעם אחת ולא נודע לו בין ביאה לביאה שחטא)**, אבל בשני** (נכון יותר לגרוס: 'בשלוש') **העלימות** – במקרה של כמה העלמות, שנעלם ממנו האיסור כמה פעמים, שנודע לו בין ביאה לביאה שחטא ושוב שכח וחטא, הוא חייב חטאת על כל אחת מן הביאות האסורות, ולא במקרה זה שאל רבי עקיבא את שאלתו**, שכֵּן אפילו באשה** (בקטע גניזה: 'אשה') **אחת** – שהיא אחת מכל עריות האמורות בתורה**, בא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחד** (אין לגרוס שתי מילים אלו ("פני משה", "נועם ירושלמי"), או שיש לגרוס במקומן: 'בשני העלימות' ("קורבן העדה") או 'בהעלימות הרבה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) **- חייב על כל אחת ואחת** – חייב קורבן חטאת על כל אחת מן הביאות האסורות. וכל שכן שהבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אימו בשלוש העלמות - חייב על כל אחת ואחת**.**

נראה שהירושלמי נצרך להעמיד את המשנה בהעלם אחד משום שבשאלת רבי עקיבא במשנה שלפני הירושלמי לא נאמר "בהעלם אחד". אומנם בכתבי היד של המשנה ובקטע גניזה של המשנה נאמר "בהעלם אחד", אבל במשנה שבכתבי היד ובדפוסים של הבבלי לא נאמר "בהעלם אחד". אפשר שמילים אלו נכנסו לנוסח המשנה על פי הירושלמי.

ומציעים בעיה: **רבי שמעון בריה ד-** – בנו של **רבי הלל בן פזי בעא קומי** – שאל לפני **רבי הלל בר פזי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מתניתא** – המשנה (לעיל בכריתות), **- באשה אחת שיש לה שמות** (לאווים) **הרבה** – האם יש להעמיד את המשנה, שהוא חייב על כל אחת ואחת (לפי התשובה לשאלתו של רבי עקיבא), במקרה שבא בשוגג על אישה אחת שהיא אסורה מכמה שמות**, אבל אם היו נשים הרבה והעלימות** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**ב**העלמות') **הרבה** – במקרה שבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, **- בהעלם** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**כ**העלם') **אחד הוא** – דינו כמי שבא עליהן בהעלם אחד, שאינו חייב אלא אחת**?**
**אמר ליה:** – אמר לו (השיב רבי הלל בן פזי לבנו): **לכן צריכה** – לכך נצרכה [המשנה לומר], **בהעלם אחד** (נראה שלשון זה הוא אשגרה מלעיל, וכאן צריך לומר: '**בנשים הרבה בהעלמות הרבה**', כמו שהוא להלן: 'שלא תאמר: יעשו נשים הרבה בהעלמות הרבה') – המשנה נצרכה ללמד את ההלכה, שבמקרה שבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, שהוא חייב על כל אחת ואחת**.** - ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: **דאיתפלגון** – שנחלקו (אמוראים)**,** הבא בשוגג על אחת מכל עריות האמורות בתורה, **הוא בהעלם אחד** – שלא נודע לו בין ביאה לביאה שחטא, **והיא בחמשה העלימות** – שנודע לה בין ביאה לביאה שחטאה ושוב שכחה וחטאה, **- רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: הוא מביא קרבן אחד** – על כל הביאות, משום שהיו בהעלם אחד, **והיא מביאה חמשה קרבנות** – קורבן על כל ביאה, משום שידיעות החטא מחלקות בין הביאות לחייב קורבן על כל שגגה ושגגה**. רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: כשם שאינו מביא [אלא]** (נוסף על פי קטע גניזה) **קרבן אחד, כך** (בקטע גניזה נוסף 'היא') **אינה מביאה אלא קרבן אחד.** - ומפרטים את החידוש בהעמדת המשנה במקרה המוצע: **שלא תאמר: יֵעָשו נשים הרבה והעלימות הרבה - בהעלם** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**כ**העלם') **אחד** – המקרה של הבא בשוגג על כמה נשים, שהן אסורות משם אחד, בכמה העלמות, ייחשב כמו המקרה של הבא בשוגג על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות, ו**אינו חייב אלא אחת** – כדעת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש**, לפום** (בקטע גניזה: 'לפם') **כן צרך מימר:** – לפיכך צרך לומר: **חייב על כל אחת ואחת** – הקביעה במשנה, שבמקרה הזה הוא חייב על כל אחת ואחת, נחוצה כדי לשלול את הקביעה המנוגדת לה שאפשר היה לומר, שאינו חייב אלא אחת**.**

נראה שמקורה של הסוגיה הזו בירושלמי כריתות (שנראה שנערך אלא שאבד).

ב**תוספתא כריתות** א,יח שנו: הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות - הוא מביא חטאת אחת, והיא מביאה חמש חטאות.

ב**בבלי כריתות** טו,א אמרו: "אמר רבי עקיבא: שאלתי...". - היכי דמי? אילימא כדקתני, מאי תיבעי ליה? הרי שמות (לאווים) מוחלקים (שלושה איסורים נפרדים), הרי גופים מוחלקים (שלוש נשים נפרדות, ובמקרה זה פשוט הדבר שחייב על כל אחת ואחת)! אלא הכי קתני: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו, מהו? חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת? מי אמרינן: הרי שמות מוחלקים, או דילמא הרי אין גופים מוחלקים?
"ואמרו לי: לא שמענו, אבל שמענו: הבא על חמש נשיו נידות בבת אחת (בהעלם אחד) שחייב על כל אחת ואחת משום נידה, ורואים אנו שהדברים קול וחומר". - ומאי קול וחומר? - ומה הבא על חמש נשיו נידות בבת אחת שהן שם אחד - חייב על כל אחת ואחת, אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו שהן שלושה שמות - אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת?! - איכא למיפרך: מה לחמש נשיו נידות שהן גופים מוחלקים! - אלא אמר קרא: "ערוות אחותו גילה" - לחייב (כריתות וחטאות נפרדים) על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אימו.
אמר רב אדא בר אהבה: משכחת לה ברשיעא בר רשיעא...
תנו רבנן: בא עליה (על אחת מכל עריות האמורות בתורה) וחזר ובא עליה (בהעלם אחד) - חייב על כל אחת ואחת; דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לרבי אליעזר, בבא על חמש נשיו נידות בבת אחת - שהוא חייב על כל אחת ואחת**,** הואיל והוא גרם להן (לכל אחת מהן להביא חטאת על שגגתה).
אמר ליה רבא לרב נחמן: ומי אמרינן: הואיל והוא גרם להן? והתניא: הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות (שבכל פעם נודע לה האיסור וחזרה ושכחה) - הוא אינו חייב אלא אחת, והיא חייבת על כל אחת ואחת! אלא אימא: הואיל וגופים מוחלקים.

בבבלי כריתות הקשו, למה היה רבי עקיבא צריך לשאול דבר פשוט, הרי הגופים שעבר בהם החוטא מוחלקים, שהרי היו כאן שלוש נשים, וכן השמות (הלאווים) מוחלקים. ותירצו שמדובר כאן באישה אחת, שהיא אחותו ואחות אביו ואחות אימו, ואפשר כן ברשע בן רשע.
גישת הירושלמי לעניין גופים מוחלקים שונה מגישת הבבלי. לפי הירושלמי שבת ז,א, התקיימה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים בגופים מוחלקים. רבי אליעזר מחייב על כל אחד ואחד, וחכמים סוברים שאינו מביא אלא חטאת אחת, אם עבר עבירה כמה פעמים בהעלם אחד, אף בגופים מוחלקים. רק בעריות מביא חטאת על כל אחת ואחת מפני שכל אחת מהן חייבת חטאת גם כן.
כנראה קיבל רבי עקיבא תשובה זו מרבן גמליאל ורבי יהושע. ברם בדיונו עם רבן גמליאל ורבי יהושע עדיין לא הכיר רבי עקיבא גישה זו, שיש הבדל בין לאווים של עריות לשאר לאווים, והוא סבר אז שאם בא על חמש נשים נידות בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ולכן יש לדון שאם בא על שלוש אחיותיו בהעלם אחד גם כן אינו חייב אלא חטאת אחת.
לפי האמור משמע, שבארץ ישראל פירשו את משנת כריתות כפשוטה, ולא הוצרכו לידחק שמדובר כאן באחותו שהיא גם כן אחות אביו ואחות אימו ("ספרא דבי רב" ד, עמוד 106).

הוא בהעלם אחד והיא בחמישה העלמות - בירושלמי מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, ובתוספתא ובבבלי ברייתא כדעת רבי יוחנן.
• • •
**דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד**
בין שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, נמנית המידה: **כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד** (להורות הלכה חדשה)**, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא**. ופירושה, שדבר בתורה הנכלל בסוג דברים הדומים לו, והוזכר בתורה במיוחד, הרי זה בא ללמד על כל הדברים שהוא כלול עימהם. ושני אופנים למידה זו, ואחד מהם, שהדבר שיצא מן הכלל מלמד על עצמו ועל הכלל, ומוסיף מה שבו על הכלל.
בשני אופנים מלמד הפרט שיצא מן הכלל על עצמו, וממנו על הכלל כולו, ואחד מהם: **לחלק**, היינו ללמד שהדין נאמר על פרט זה אף כשהוא לבד, ולא רק כשהוא מצורף אל הכלל, וממילא אנו למדים על כל שאר חלקי הכלל, שאף בהם נאמר הדין על כל אחד מהם לחוד. כגון באבות מלאכה. נאמר: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה,ג), והבערה בכלל "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" (שם כ,י) היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך: מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבים עליה בפני עצמה, אף כל שהוא אב מלאכה חייבים עליו בפני עצמו. ונחלקו אמוראים בדבר:
יש אומרים שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל בפרשה אחת והפרט בפרשה אחרת, אבל כשהכלל הוא בצד הפרט, אין אומרים שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לחלק (רבי זעירא בירושלמי שבת ז,ב).
יש אומרים שאין הבדל בין שהם במקום אחד ובין שהם שלא במקום אחד, אלא כשהכלל הוא קודם הפרט, אומרים שיצא מן הכלל לחלק, אבל כשהפרט הוא קודם הכלל, אינו נקרא שיצא מהכלל (חברייא שם).
יש אומרים שאף בזה אין הבדל, אלא שאין דורשים מידה זו אלא כשהכלל והפרט באותו עניין, אבל כשהם בעניינים נפרדים, כגון שהכלל בעבודה זרה והפרט בעבודת גבוה, אינו נקרא שיצא מהכלל (רבי יוסי שם).
ויש אומרים שאין דורשים מידה זו כשיש צורך ביציאה מהכלל ללימוד מסוים, אלא כשאין בו צורך בלבד (רבי מנא, ורבי יוסי בירבי בון בשם רבי יוחנן שם).
**שני דברים שיצאו מן הכלל**, נחלקו אמוראים בדבר:
יש אומרים שאף הם לחלק יצאו, שיתחייבו על כל אחד לחוד (רבי יוסי בירבי בון בירושלמי שבת שם לרבי ישמעאל).
ויש אומרים שאינם חולקים, אבל מלמדים על הכלל כולו שיהיה דומה להם (ירושלמי כלאיים ח,א ושבת שם לרבי אלעזר; רבי חנניה בריה דרבי הלל בירושלמי שבת שם).
**כשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה** נחלקו אמוראים:
יש אומרים שנידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד, כגון: "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" (ויקרא כה,ב) הרי זה כלל, "שָֽׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (שם ד) פרט, הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה הזרע והזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף כל דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן (רבי אלעזר בירושלמי כלאיים שם ושבת שם).
ויש אומרים שאינו נידון בדבר שהיה בכלל ויצא ללמד (רבי יוחנן שם).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבת ז,ב.
מציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן (ששני דברים שיצאו מן הכלל חולקים לרבי ישמעאל): **אמר רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: תני רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) **כן:** – שונה רבי ישמעאל כך: **"לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ"** (ויקרא יט,כו) – אל תעשו מעשי ניחוש וכישוף שכוונתם לגלות ולדעת את העתיד, **- והלא הניחוש והעינון בכלל היו** – בכלל כל מעשי הכישוף היו שנאמר בהם עונש: "מכשפה לא תחיה" (שמות כב,יז)**, ויצאו מן הכלל** – בכתוב מיוחד: "לא תנחשו ולא תעוננו", **לחלוק** (בקטע גניזה: 'לחלק') **על הכלל** – ללמד על כל שאר פרטי הכלל של מעשי הכישוף, שיש עונש בכל אחד ואחד מהם בפני עצמו**.**

**כָּלַל בהיכרת ופָרַט בהיכרת** – כשהכתוב אמר עונש כרת בכלל, וגם אמר עונש כרת בפרט אחד שיצא מן הכלל, **-** יש להציע היסק ממקור אמוראי: **מילתיה דרבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמרה:** – דבריו של רבי יוחנן אומרים: **כלל ופרט הוא** – דנים את הפרט במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו לחלק**. דמר** – שאומר **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן:** נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת, **- והלא אחותו בכלל היית** (היתה) – איסור הביאה על אחות היה בכלל כל איסורי הביאה שנאמר בהם עונש כרת**, ויָצָאת** (ויצאה) **מן הכלל** – שנאמר בה עונש כרת בכתוב מיוחד: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם" (ויקרא כ,יז), **לחלוק על הכלל** – ללמד על כל שאר הפרטים של כלל איסורי הביאה, שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מהם בפני עצמו**.**

ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את הדעה המופיעה לפני כן: **התיב** – השיב (הקשה) **רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה**, כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה, עֲוֹנָם יִשָּׂאוּ**"** (ויקרא כ,יט) – אסור לבוא על דודה, אחות האם או אחות האב, ואם בא עליה וגילה את ערוות קרובתו - ייענשו**!** – מדוע יצא איסור הביאה על דודה מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן לרבי אלעזר): **לצורך יָצָאת** – דודה מן הכלל של איסורי הביאה, **לידון בערייה** (בקטע גניזה: 'בהעריה') – ללמד על עצמה, שיש בה עונש כרת גם בהעראה (תחילת ביאה) בלבד, שהעראה היא כביאה גמורה, שכתוב באיסור הזה: "שארו הערה"**.**

ומציעים קושיה מפסוק: **והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ**, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא כ,יח) – אדם שבא על אישה כשהיא נידה וגילה את ערוותה, ייענשו שניהם בעונש כרת**!** – מדוע יצא איסור הביאה על נידה מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?
**אמר ליה:** – אמר לו: **לצורך יָצָאת** – נידה מן הכלל של איסורי הביאה, **לידון בערייה** (בקטע גניזה: 'בהערייה'. ובמקבילה: 'לידון בה את המערה כגומר') – ללמד על עצמה, שיש בה עונש כרת גם בהעראה בלבד, שכתוב באיסור הזה: "מקורה הערה"**.** - ומפרטים את החידוש בדבר זה: **שלא תאמר: הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאת ערייה** (צריך לומר כמו במקבילה: 'אלא משם טומאה')**, לא נעשה בה את המערה כגומר** – הואיל ואין חייבים על הנידה משום קרבה כשאר כל העריות אלא משום טומאת נידה, אין למדים אותה משאר עריות לעניין העראה, ואין הבא עליה חייב אלא בגמר ביאה**, לפום** (בקטע גניזה: 'לפֵם') **כן צריך** (בקטע גניזה: 'צְרַך') **מימר** – לפיכך צרך לומר: (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'חייב על כל אחת ואחת', ואין לגרוס את המילים האלו. וכן כתב ב"הירושלמי כפשוטו" עמוד 132. - מסתבר שיש כאן אשגרה מלעיל, וצריך לומר רק '**חייב**' או משהו דומה במקום 'חייב על כל אחת ואחת' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 371, הערה 503)) – הקביעה, שהבא על הנידה חייב גם בהעראה, נחוצה כדי לשלול את הקביעה המנוגדת לה שאפשר היה לומר, שאינו חייב אלא בגמר ביאה**.**

ומציעים קושיה מפסוק: **והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ, עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה**, חֶטְאָם יִשָּׂאוּ, עֲרִירִים יָמֻתוּ**"** (ויקרא כ,כ) – אדם שבא על אשת דודו (אשת אחי אביו), ייענשו וימותו חשׂוכי ילדים**!** – מדוע יצא איסור הביאה על אשת דוד מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?
**אמר ליה:** – אמר לו: **לצורך יָצָאת** – אשת דוד מן הכלל של איסורי הביאה, **לידון בערירי** – ללמד על עצמה, שיש בה עונש ערירות מלבד עונש הכרת**.**

**[**ומציעים קושיה מפסוק: **והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא**, עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ**"** (ויקרא כ,כא) – אדם שבא על אשת אחיו, מעשה כזה הוא תועבה, ולא יהיו להם ילדים**!** – מדוע יצא איסור הביאה על אשת אח מן הכלל של איסורי הביאה, והרי לפי רבי יוחנן למדנו מ'אחותו' שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?
**אמר ליה:** – אמר לו: **לצורך יָצָאת** – אשת אח מן הכלל של איסורי הביאה, **לידון בערירי** – ללמד על עצמה, שיש בה עונש ערירות מלבד עונש הכרת**.]** (המוסגר נשמט במסירה שלפנינו בשל הדומות והושלם על פי קטע גניזה והמקבילה. הפסוק הוא כמו במקבילה) **דאמר** – שאומר **רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: כל אתר דת מר:** – כל מקום שאתה אומר: **"עֲרִירִים יִהְיוּ"** (ויקרא כ,כא) **- הוֹוִין בלא וולד** – לא יהיו להם ילדים, ונמצא שיהיו ערירים כל ימיהם**, וכל אתר דת מר:** – וכל מקום שאתה אומר: **"עֲרִירִים יָמֻתוּ"** (ויקרא כ,כ) **- קוברין את בניהן** – ילדים שיש להם ימותו בחייהם, ונמצא שימותו ערירים. - כיוון ששני אופני ערירות הן, לכן יצאו גם דודתו וגם אשת אחיו לידון בערירי**.**

הקושיות מפסוקים שהציע רבי אלעזר הן עבירות המנויות בפרשת העונשים של בועלי בעילות אסורות (ויקרא פרק כ) שמפורש בהן עונש כרת (במזיד בלא התראה. אבל במזיד ובהתראה עונשן מלקות). שאר העבירות המנויות בפרשה זו נאמר בהן עונש מיתה (חז"ל למדו שעונשן סקילה במזיד ובהתראה. אבל במזיד בלא התראה עונשן כרת כמו שנאמר בכלל כל איסורי העריות (ויקרא פרק יח)).

ב**בבלי יבמות** נה,א אמרו: רבה רמי: כתיב: "ערירים יהיו" (ויקרא כ,כא), וכתיב: "ערירים ימותו" (ויקרא כ,כ), הא כיצד? יש לו בנים - קוברם, אין לו בנים - הולך ערירי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:4)

**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: "דֹּדָתוֹ"** (ויקרא כ,כ) **לצורך יָצָאת** – מן הכלל של איסורי הביאה**, למעט את אשת אחיו** (צריך לומר: 'אשת **אחי אביו**' ("קורבן העדה" ו"שערי תורת ארץ ישראל")) **מאמו** – רק אשת אחי אביו מן האב, שאביו ואחי אביו הם בנים לאותו אב, אסורה לו מן התורה, אבל אשת אחי אביו מן האם בלבד, שאביו ואחי אביו הם בנים לאותה אם בלבד, אינה אסורה לו מן התורה אלא מדברי חכמים**. מה טעמא?** – מה הטעם? (במקבילה אין מונח זה) **נאמר כאן** – בעונש של הבא על אשת דודו**: "דֹּדָתוֹ"** (צריך לומר: '**"דֹּדוֹ"**') – "עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה"**, ונאמר להלן** – בגאולת ישראל המוכר את עצמו לעבד לגוי**: "אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ"** (ויקרא כה,מט) – (אם אחיו לא יפדו אותו מידי הגוי) דודו או בן דודו חייבים לפדות אותו**. מה "דֹדוֹ" שנאמר להלן - באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף "דֹּדָתוֹ"** (צריך לומר: '**"דֹּדוֹ"**') **שנאמר כאן - באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו לימדה** (צריך לומר כמו בקטע גניזה ובמקבילה: '**למֵידה**') **מדודתו. מה "דֹּדָתוֹ" שנאמר להלן - באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף "אֵשֶׁת אָחִיו" שנאמר כאן** (ויקרא כ,כא) **- באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר** – רק אשת אחיו מן האב, שהוא ואחיו הם בנים לאותו אב, אסורה לו מן התורה, אבל אשת אחיו מן האם בלבד, שהוא ואחיו הם בנים לאותה אם בלבד, אינה אסורה לו מן התורה אלא מדברי חכמים**.**

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **כרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של הדין, שרק אשת אחיו מן האב אסורה לו מן התורה, ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דין אחד נלמד מדין אחר, אף על פי שגם הדין האחר אינו מקורי, אלא הוא עצמו נלמד מדין אחר. זהו אחד הכללים ללימוד דינים מן המקראות. לפי רבי עקיבה, דבר הנלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, 'דודתו' נלמדת בגזירה שווה מ'דודו' וחוזרת ומלמדת על 'אשת אחיו', כמו שאמר רבי יוסי)**. כרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**?** – כיצד אפשר ללמוד דין זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד? (לשני החכמים כללי מדרש שונים)
ומשיבים בהצעת ברייתא המיוחסת לרבי ישמעאל: **תני** – שונה **רבי ישמעאל: נאמר כאן** – בפרשת איסורי ביאה**: "אשת אחיו"** (צריך לומר: '**"אשת אחיך"**') – "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא" (ויקרא יח,טז) - אסור לבוא על אשת אח**, ונאמר להלן** – בעונשים של בועלי בעילות אסורות**: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא"** (ויקרא כ,כא)**. מה נדה - יש לה היתר לאחר איסורה** – אין איסור נידה חל כשנטהרה האישה מנידותה**, אף אשת אחיו [מאביו]** (נוסף על פי קטע גניזה והמקבילה) **- יש לה היתר [לאחר איסורה]** (נוסף על פי קטע גניזה והמקבילה) – אין איסור אשת אח חל כשמת האח ואין לו זרע, שבמקרה זה מוטלת על אחיו מצוות ייבום של אשתו. וכיוון שמצוות ייבום חלה רק באח מן האב, לכן הכתוב המשווה אשת אח לנידה מדבר באשת אחיו מאביו**. יָצָאת** – מן הכלל של איסור אשת אח, **אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה** – כיוון שמצוות ייבום אינה חלה באח מן האם, לכן אין הכתוב מדבר באשת אחיו מאימו. מכאן שרק אשת אחיו מן האב אסורה לו מן התורה (נכון יותר לגרוס: '**מה נדה - יש לה היתר לאחר איסורה, אף אשת אחיו - יש לה היתר לאחר איסורה. ואיזו היא אשת אחיו שיש לה היתר לאחר איסורה? זו אשת אחיו מאביו. יצאת אשת אחיו מאמו שאין לה היתר לאחר איסורה**')**.**

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "אשר ישכב את דודתו" - ...או אינו מדבר אלא באשת אחי אביו מאימו!... תלמוד לומר: "דודו". נאמר כאן "דודו", ונאמר להלן "דודו". מה "דודו" שנאמר להלן - במשפחת אביו הכתוב מדבר, אף "דודו" שנאמר כאן - במשפחת אביו הכתוב מדבר.
"אשר ייקח את אשת אחיו" - באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאימו!... תלמוד לומר: "נידה היא" - לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנידה. מה נידה - יש לה איסור ויש לה היתר, אף אשת אח - יש לה איסור ויש לה היתר. ואיזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה היתר? זו אשת אחיו מאביו, אם יש לו בנים - אסורה, אם אין לו בנים - מותרת.

ב**בבלי יבמות** נד,ב אמרו: ודודתו דפשיטא ליה לתנא דמן האב ולא מן האם, מנא ליה? - אמר רבא: אתיא "דודו" "דודו". כתיב הכא: "ערוות דודו גילה" (ויקרא כ,כ), וכתיב התם: "או דודו או בן דודו יגאלנו" (ויקרא כה,מט). מה להלן - מן האב ולא מן האם, אף כאן - מן האב ולא מן האם. - והתם מנא לן? - אמר קרא: "ממשפחתו יגאלנו" - משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:5)

ומציעים שאלה: **והא** (צריך לומר כמו במקבילה: 'הא') – הנה, **רבי יוחנן** (במקבילה: 'רבי ישמעאל'. וצריך לומר: '**רבי אלעזר**' ("הירושלמי כפשוטו", עמוד 132; "שערי תורת ארץ ישראל")) **מקשי לה** – מקשה אותה (הכוונה לקושיה שהועלתה בשלב קודם של הסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 452))**, מנן תיתי ליה?** – מניין תבוא לו [ההלכה]? (הרי רבי אלעזר מקשה לעיל על הדרשה של רבי יוחנן שדרש לעיל: "אחותו בכלל היית, ויצאת מן הכלל לחלוק על הכלל", ומניין רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?)

ומשיבים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני) שאמר **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: שני לאוין וכרת אחד** – כשבאותה פרשה נאמרו שני לאווים נבדלים ונאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, **-** ה**לאוין חולקין את ההִכָּרֵת** – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו, שאם עבר על אחד מהם - חייב כרת, ואין אומרים שאינו חייב כרת אלא אם עבר על שניהם**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בשמן המשחה: **"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ"** (שמות ל,לב) – אסור לסוך בשמן המשחה את הגוף של כל אדם, ואסור לאדם פרטי להכין שמן אחר המורכב מאותם הבשמים ובאותם הכמויות של שמן המשחה**, וכתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו"** (שמות ל,לג) – איש פרטי שיכין שמן בתהליך רקחות זהה לזה שבו מכינים את שמן המשחה, או שייתן משמן המשחה על אדם שאינו מיועד להיות הכוהן הגדול - ייענש בעונש כרת**. הרי** (בקטע גניזה ובמקבילה נוסף 'יש') **כאן שני לאוין וכרת אחד** – בפסוק הראשון נאמרו שני לאווים נבדלים, ובפסוק השני נאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם**,** ו**לאוין חולקין את ההכרת** – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו. - כמו כן, רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו, מכיוון שגם שם הלאווים חולקים את הכרת, שכן יש שם לאווים נבדלים לכל האיסורים וכרת אחד (-"כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט))**.**

**[**ושואלים: **מה עבד לה רבי יוחנן?** – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו?)
ומשיבים: **באנשים הכתוב מדבר, ובאת אחותו ללמד על כל הנשים** – גם רבי יוחנן לומד את ההלכה שיש עונש כרת בכל אחד ואחד מאיסורי הביאה בפני עצמו מהמקור שממנו רבי אלעזר לומד, אלא שהכתוב "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט) מדבר באנשים הבועלים בעילות אסורות, שבהם יש חילוק כריתות, ובא הכתוב ב'אחותו' שדרש אותו רבי יוחנן ללמד על הנשים הנבעלות בעילות אסורות, שגם בהן יש חילוק כריתות**.**
ותמהים: **ולית לרבי אלעזר כן?!** (בתמיהה) – ואין לרבי אלעזר כך?! (כלום אין רבי אלעזר סובר כך (כמו שמשיבים לפי רבי יוחנן)?! ומדוע רבי אלעזר מקשה לעיל על הדרשה של רבי יוחנן שדרש מ'אחותו'?)
ומיישבים את התמיהה: **אית ליה** – יש לו (רבי אלעזר סובר)**, "**אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ **לֹא תִקְרְבוּ** לְגַלּוֹת עֶרְוָה**"** (ויקרא יח,ו) **- אחד האיש ואחד האשה** – הכתוב הזה בפרשת איסורי ביאה מלמד שהפרשה מדברת גם באנשים וגם בנשים (נראה שיש לדרוש "איש איש" - לרבות את האישה, או שיש לדרוש "לא תקרבו" לשון רבים), ומכאן שגם בנשים יש חילוק כריתות כמו באנשים, ואין צורך שתבוא 'אחותו' ללמד על הנשים**.**
ושואלים: **ומה עבד לה רבי יוחנן?** – ומה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד את ההלכה שגם בנשים יש חילוק כריתות?)
ומשיבים: **פתר לַהּ:** – (רבי יוחנן) פותר אותה (מפרש את הפסוק): **ואינו מחוור** – הכתוב "לא תקרבו" אינו מקור ברור ללמד שהפרשה מדברת גם בנשים ("איש איש... לא תקרבו" משמעו: כל אחד ואחד מן האנשים הרבים לא תקרבו), ולכן יש צורך שתבוא 'אחותו' ללמד על הנשים**.]** (הקטע המוסגר אינו בסנהדרין ונוסף על פי המקבילה בשבת)

ומציעים מקור נוסף המסייע לאמור לפני כן: **ועוד מן הדא:** – ועוד מזאת (יש להביא ראיה נוספת משאלה ותשובה): **שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: ויֵצאו שלמים ויחלקו** (במקבילה ובקטע גניזה נוסף 'לאוין') **על כל הקדשים בטומאה** (במקבילה: '**ל**טומאה')**!** – שלמים היו בכלל כל הקודשים, שכתוב: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי" (ויקרא כב,ג), ופירוש הכתוב שכוהן טמא שיאכל מן הקודשים ייענש בעונש כרת. ויצאו שלמים מכלל כל הקודשים, שכתוב: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז,כ). ויש לשאול: מדוע אין אומרים שייצאו שלמים מן הכלל וילמדו לחלק לאווים לכל הקודשים, שיש לאו בכל אחד ואחד מהקודשים בפני עצמו, שאם אכל בטומאה כזית מקורבן עולה וכזית מקורבן חטאת בהעלם אחד יהיה חייב קורבן על כל אחד ואחד?
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה לשמואל בר אבא): **לצורך יצאו** – שלמים מן הכלל של כל הקודשים**, למעט קדשי בדק הבית** (בקטע גניזה נוסף בטעות 'למעילה') – ללמד על קודשי בדק הבית (קודשים שהוקדשו לבדק בית המקדש)**, שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא** – ורק קודשי המזבח (קודשים שהוקדשו למזבח, קורבנות) חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא. ודבר שיצא לצורך אינו מלמד על הכלל לחלק, ולכן לא יצאו שלמים מן הכלל לחלק לאווים לכל הקודשים לטומאה. - מכאן סיוע לאמור לפני כן שדבר שיצא מן הכלל לצורך, כדי ללמד על עצמו, אינו מלמד על הכלל לחלק**.**

ומציעים משנה הסותרת את דברי האמורא שמואל בר אבא: **ולא מתניתא היא:** – ו(כי) לא משנה היא (משנה מעילה ד,א): **קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה למעילה** – אם נהנה מכמה מינים של קודשי המזבח, מכל אחד בפחות משווה פרוטה - הרי הם מצטרפים לפרוטה להתחייב עליהם קורבן מעילה**, וחייבין** (בקטע גניזה ובמקבילה: 'ולחייב', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) **עליהן משום פיגול ונותר וטמא** – כמה מיני קורבנות שהם פיגול או נותר או טמא מצטרפים לכזית לחייב את האוכל מהם משום אכילת פיגול או נותר או משום אכילת קודשים בטומאה (עד כאן המשנה)**. מה שאין כן בקדשי בדק הבית** (משפט זה מקורו במשנה תמורה ז,א, המפרטת דינים הנוהגים בקודשי מזבח ואינם נוהגים בקודשי בדק הבית) – שקודשי בדק הבית אין בהם משום פיגול ונותר וטמא (במשנה מעילה שנינו בהמשכה: "קודשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה (למעילה)", ומהשוואת משפט זה למה ששנינו בתחילת המשנה בקודשי המזבח משמע שאין חייבים על קודשי בדק הבית משום פיגול ונותר וטמא)**?!** (בתמיהה) - ויש לתמוה: **מכיון שאינן** (בקטע גניזה ובמקבילה: '**שאין**' = שהן) **מצטרפין, (אינן)** (בקטע גניזה ובמקבילה אין מילה זו) **חולקין?!** (הסיפא בתמיהה) – מאחר ואם אכל הטמא חצי זית מקורבן עולה וחצי זית מקורבן שלמים - מצטרפים לחייבו קורבן, הרי זה מוכיח שהם מין אחד, ואיך עלה על דעתו של שמואל בר אבא לומר שייצאו שלמים ויחלקו לחייבו קורבן על כל קורבן וקורבן שאכל ממנו כזית בטומאה? (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל". וראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 70, הערה 629)
ומתרצים: **אמר רבי חנינה: וכן** (הכן) **היא צריכה ליה:** – כך היא נצרכת לו: (כך הוא הספק שלו בעניין; זאת היתה שאלתו של שמואל בר אבא) (במקבילה: 'וכיני'. - נראה שהצורה 'וכיני' היא שיבוש, והגרסה הנכונה היא הגרסה כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 275-276)) **ויחלקו ולא יצטרפו!** – הוא שאל, שייצאו שלמים ויחלקו לחייבו קורבן על כל קורבן וקורבן שאכל ממנו כזית בטומאה, וכיוון שיחלקו קורבנות, לא יצטרפו כמה מיני קורבנות לכזית לחייב את האוכל מהם בטומאה, שלא כדברי המשנה במעילה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:6)

**דבר שהיה בכלל ויצא מהכלל ללמד (המשך)**
**כָּלַל בעשה ופָרַט בלא תעשה** – כשהכתוב אמר עשה בכלל, ואחר כך אמר לא תעשה בפרט שיצא מן הכלל, **-** יש להציע היסק ממקור אמוראי: **מילתיה דרבי לעזר** (אמורא בדור השני) **אמרה:** – דבריו של רבי לעזר אומרים: **כלל ופרט הוא** – דנים את הפרט במידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל**.**
כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי כלאיים ח,א.
ד**רבי לעזר אמר:** (במקבילה בשבת: 'דאמר רבי אלעזר:') **לוקין על ידי חרישה בשביעית** – החורש בשנת השמיטה נענש בעונש מלקות**. רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: אין לוקין על ידי חרישה בשביעית. -** ומציעים את טעמו של רבי לעזר: **מה טעמא דרבי לעזר?** – מה הטעם של רבי לעזר? (מה המקור בכתוב לקביעה של רבי לעזר?) נאמר בעניין שנת השמיטה: **"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י"** (ויקרא כה,ב) – בשנה השביעית תשבות אדמת הארץ מכל העבודות החקלאיות לכבוד ה', **- כָּלַל** – הרי שהכתוב אמר עשה בכלל שכלולים בו כל העבודות החקלאיות**, "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר"** (ויקרא כה,ד) – בשנה השביעית אסור לך לזרוע את השדה ואסור לך לזמור (לגזום) את עצי הכרם, **- פָּרַט** – הרי שהכתוב אמר לא תעשה בפרט שמפורטים בו שתי עבודות חקלאיות**. הזורע והזומר בכלל היו** – בכלל של העבודות האסורות בשביעית**, ולמה יצאו** – מן הכלל, שהוזכרו במיוחד בכתוב**? להקיש** (לדמות, להשוות) **אליהם, אלא** (הגרסה במקבילות: 'להקיש אליהן לומר לך'. שתי הגרסאות ישנן גם בכתבי היד של ספרא. - הלשון 'להקיש אליהם אלא' הוא לשון ארץ ישראלי, והלשון 'להקיש אליהם לומר לך' הוא לשון בבלי (על פי "תולדות נוסח המשנה", "ספרות חז"ל הארץ־ישראלית" כרך ראשון, עמודים 97-98)) **מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן** – מכאן למדים שעבודות הדומות לזריעה ולזמירה, שהן עבודות בקרקע או באילן, אסורות בשביעית וחייבים עליהן מלקות. - הרי שכלל ופרט שבמקרא זה נדרש במידה "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ולומדים מן הפרט, זריעה וזמירה, על הכלל, על כל העבודות שבקרקע או באילן, שלוקים עליהן, ועל פי זה מחייב רבי לעזר מלקות על החרישה**.**

ושואלים: **מה עבד לה רבי יוחנן?** – מה עושה אותה רבי יוחנן? (כיצד רבי יוחנן מתמודד עם המקור שממנו רבי אלעזר לומד שכלל ופרט נידון בדבר שיצאו מן הכלל ללמד על הכלל?)
ומשיבים: **שני דברים הן** – שיצאו מן הכלל, זריעה וזמירה**, ושני דברים שיצאו מן הכלל חולקין** (במקבילה בשבת: 'אינן חולקין'. אבל אין כאן כל משמעות האם חולקים או אינן חולקים, ולכן נראה שלשון זה הוא אשגרה מלעיל במקבילה בשבת, וצריך לומר: '**אינן מלמדין**') – רבי יוחנן סובר, ששני דברים שיצאו מן הכלל - אינם מלמדים על הכלל, ולכן אין לוקים על החרישה בשביעית (להלן חזרו ממה שאמרו כאן ואמרו, שרבי יוחנן סובר, שבכל מקום שני דברים שיצאו מן הכלל - מלמדים, אבל כאן אין מלמדים, מכיוון שהכלל הוא בעשה והפרטים שיצאו מן הכלל הם בלא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה)**.**

ומציעים קושיה: **על דעתיה דרבי אלעזר** – על דעתו של רבי אלעזר, האם שני דברים שיצאו מן הכלל **אינן חולקין?** (במקבילות: 'ולית ליה לרבי אלעזר: חולקין (צריך לומר: אינן חולקין)?!' (בתמיהה) - כלום אין רבי אלעזר סובר: אינם חולקים?! - וראה "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 70, הערה 630. - שמא הלשון בסנהדרין 'על דעתיה דרבי אלעזר' הושפע מהמשך הסוגיה ואולי אף בא באשגרה משם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 516, הערה 73))
ומתרצים: (**ו**)**אית ליה** – יש לו (הוא סובר)**, לחלוק - אינן חולקין, הא** – אבל **ללמד - מלמדין** – רבי לעזר סובר, ששני דברים שיצאו מן הכלל אינם חולקים את הכלל לחייב על כל אחד ואחד לחוד, אבל הם מלמדים על הכלל כולו שיהיה דומה להם**.**
ומציעים קושיה: **על דעתיה דרבי יוחנן** – על דעתו של רבי יוחנן, האם שני דברים שיצאו מן הכלל **אינן מלמדין?** (במקבילות: 'ולית ליה לרבי יוחנן: מלמדין?!' (בתמיהה) - כלום אין רבי יוחנן סובר: מלמדים?!) – ומדוע אמרו לעיל (לפי הגהתנו) שרבי יוחנן סובר, שזריעה וזמירה הם שני דברים שיצאו מן הכלל ואינם מלמדים על הכלל?
ומתרצים: **שנייה היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר, שיש להבחין בין העניין כאן ובין עניינים אחרים)**, שכַָּלַל בעשה ופָרַט בלא תעשה, ואין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה** – רבי יוחנן סובר, שבכל מקום שני דברים שיצאו מן הכלל - מלמדים, אבל כאן, מכיוון שהכלל הוא בעשה והפרטים שיצאו מן הכלל הם בלא תעשה, אין הפרטים, זריעה וזמירה, מלמדים על הכלל, כל העבודות שבארץ ובאילן, שלוקים עליהן, מפני שאין לא תעשה מלמד על עשה, ולכן לדעת רבי יוחנן אין לוקים על החרישה בשביעית**.**
ומעירים: **על דעתיה דרבי לעזר** – על דעתו של רבי אלעזר (במקבילה בשבת: 'אמר רבי אלעזר:')**, עשה מלמד** (צריך לומר: '**אינו מלמד**') **על לא תעשה, אבל לא תעשה אינו מלמד** (צריך לומר: '**מלמד**') **על עשה** (כך מגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" עמוד 169) – רבי לעזר סובר, שכשהכלל הוא בלא תעשה והפרטים הם בעשה, אין הפרטים מלמדים על הכלל, אבל כשהכלל הוא בעשה והפרטים הם בלא תעשה, הפרטים מלמדים על הכלל (במקבילה בכלאיים נשמט משפט זה)**.**

ומציעים בעיה לפי חכם אחד משני החכמים: **על דעתיה דרבי יוחנן** (צריך לומר: '**דרבי לעזר**') **ניחא** – על דעתו של רבי לעזר [הדבר] נוח (מובן הדין המפורט להלן)**, מותר לחפור בה** – בשנת השמיטה, **בורות שיחין ומערות** – שלדעת רבי לעזר, זריעה וזמירה שיצאו מן הכלל מלמדות שרק עבודות שהן לצורך השדה והאילן אסורות בשביעית, אבל חפירת בורות שאינה עבודה לצורך השדה מותרת**. על דעתיה דרבי לעזר** (צריך לומר: '**דרבי יוחנן**') – על דעתו של רבי יוחנן**, מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות?** – האם לדעת רבי יוחנן, שזריעה וזמירה שיצאו מן הכלל אינן מלמדות על הכלל שרק עבודות שהן לצורך השדה והאילן אסורות בשביעית, חפירת בורות אסורה, או שמא היא מותרת?
ופושטים את הבעיה: **כשם שאין מלמדין לעניין איסור, כך לעניין היתר לא ילמדו** – לדעת רבי יוחנן, כמו שזריעה וזמירה שיצאו מן הכלל אינן מלמדות על הכלל לעניין המלאכות האסורות בשביעית, שאינן מלמדות שלוקים על החרישה בשביעית, כך גם אינן מלמדות לעניין המלאכות המותרות בשביעית, שאינן מלמדות שעבודות שאינן לצורך השדה והאילן מותרות בשביעית, ולכן חפירת בורות אסורה**.**

ב**ספרא** "בהר" פרשה א נאמר: "ושבתה הארץ" - יכול מלחפור בורות ושיחים ומערות ומלתקן את המקוואות! תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". אין לי אלא לזרע ולזמיר. לחריש ולעידור ולניכוש ולכיסוח ולביקוע מניין? תלמוד לומר: "שדך לא" "וכרמך לא" - כל מלאכה שבשדך ושבכרמך... יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא ימלא את הנקעים שתחת הזיתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לאילן חבירו! תלמוד לומר: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" - הזרע והזמיר בכלל היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם אלא / להקיש אליהם לומר לך, מה זרע וזמיר מיוחדים שהם עבודה בארץ ובאילן, אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן.

מדרש תנאים זה בא לרבות מן הכתוב איסור מלאכות נוספות בשביעית. הוא מקיש לזריעה ולזמירה את החרישה ואת העבודות שבשדה ובכרם הדומות להן, ומחייב עליהן מלקות. קטע זה של הספרא משמש לירושלמי יסוד לביאור שיטתו של רבי אלעזר, המחייב מלקות את החורש בשביעית ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 266).

ב**בבלי מועד קטן** ג,א אמרו: איתמר: החורש בשביעית - רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: לוקה, וחד אמר: אינו לוקה.
לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה - אין דנין אותו בכלל ופרט (כך (ולא "בכלל ופרט וכלל") הגרסה ברבנו חננאל ובעוד ראשונים ובכתב יד מינכן ובעוד כמה כתבי יד של הבבלי. וכך ("בכלל ופרט") מובאים דברי רבי אבין אמר רבי אילעא בכל הנוסחאות בסנהדרין קיג,א). מאן דאמר לוקה - לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא, ומאן דאמר אינו לוקה - אית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא!...

תסתיים מן הירושלמי שרבי אלעזר הוא האומר לוקה ורבי יוחנן סובר אינו לוקה. דעותיהם של רבי יוחנן ורבי אלעזר תלויות לדברי הבבלי בדרבי אבין, המוסר בשם רבי אילעא (תלמידו המובהק של רבי יוחנן). נראה כי דברי רבי אבין מתפרשים כפשוטם, בעקבות הירושלמי, כי דעת רבי אילעא כדעת רבו רבי יוחנן, שאם הכלל בעשה והפרט בלא תעשה אין דנים אותו במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ולפיכך אין לוקים על החרישה, ואילו רבי אלעזר סובר שגם במקרה כזה דנים במידה "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל".
ברם, בבבלי נדרש כרגיל כלל ופרט במידה "אין בכלל אלא מה שבפרט", ומשום כך נתבארו דברי רבי אבין הנחותי, כשהובאו לבבל, בצורה שונה, הפוכה: כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אין דנים אותו, כמקובל, ב"אין בכלל אלא מה שבפרט". לפי זה, מאן דאמר לוקה אית ליה דרבי אבין, ומאן דאמר אינו לוקה לית ליה דרבי אבין (זו גרסת רבנו חננאל וכתב יד מינכן) ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 263-264).

ומציעים את טעמו של רבי יוחנן: **אמר רבי בא קרתיגנאה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי או הרביעי)**: טעמא דרבי יוחנן** – הטעם של רבי יוחנן (המקור בכתוב לדעת רבי יוחנן שהחורש בשביעית אינו לוקה)**,** נאמר בעניין שנת השמיטה: **"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ"** (ויקרא כה,ג) – במשך שש שנים מותר לך לזרוע את השדה, **- לא בשביעית** – משמע מכאן שבשנת השמיטה אסור לך לזרוע, שמתוך הכתוב המנוסח באופן חיובי ניתן להסיק את האופן השלילי**, "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ"** (ויקרא כה,ג) – במשך שש שנים מותר לך לזמור את עצי הכרם, **- לא בשביעית** – משמע מכאן שבשנת השמיטה אסור לך לזמור**. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה** – איסור האמור בתורה שלא בצורה של לא תעשה, אלא נלמד מכלל עשה, **- עשה הוא ועובר בעשה** – הרי שהכלל הוא בעשה, וגם הפרטים, זריעה וזמירה, שיצאו מן הכלל, הם בעשה, והפרטים מלמדים על הכלל, כל העבודות שבארץ ובאילן, שהן אסורות בשביעית משום עשה, מפני שעשה מלמד על עשה. ולכן החורש בשביעית עובר על עשה ואינו לוקה, שאין לוקים על עשה (הטעם הזה של רבי יוחנן נוסף על הטעם לעיל, שכשהכלל בעשה והפרט בלא תעשה, אין הפרט מלמד על הכלל)**.**

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **אמר: עובר בעשה** – החורש בשביעית עובר על עשה, כדעת רבי יוחנן**.**
**רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אומר: אפילו בעשה** (במקבילות: 'עשה') **אין בו** – בחורש בשביעית, ששאר עבודות השדה והאילן אסורות בשביעית רק מדברי חכמים ולא מן התורה**.**
ושואלים: **והכתיב מלא:** (במקבילות: 'וליידא מילה כתיב:' - ולאיזה דבר כתוב; לעניין איזה דין נאמר. - נראה שהלשון 'והכתיב מלא' הוא סירוס ושיבוש של ביטוי זה, ויש להגיה: 'כתיב מילָּא' - כתוב דבר ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 508; עמוד 1032, הערה 1249)) **"וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי'י"** (ויקרא כה,ב)**!** – הרי שכל עבודות השדה והאילן אסורות בשביעית מן התורה ועוברים עליהן בעשה, שלא כדברי רבי יוסי!
ומשיבים: **לעניין לא תעשה שבו** – העשה של "ושבתה הארץ" נאמר רק לעניין העבודות המפורשות בתורה בצורה של לא תעשה, והן זריעה וזמירה (ויקרא כה,ד), שעוברים עליהן בעשה ובלא תעשה. אבל שאר עבודות השדה והאילן אינן אסורות בשביעית מן התורה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:7)

ומביאים ברייתא: (צריך להוסיף כמו במקבילות: '**יכול**') **יהו לוקין על התוספת** – אולי יעלה על דעתך, שבשנת השמיטה חייבים מלקות על התוספת**!** (הירושלמי מביא כאן רק את תחילת הברייתא, ואינו מביא את המשכה שבו יש לימוד שאין לוקים על התוספת)
ומציעים פרשנות לברייתא (הפרשנות באה במסגרת מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בעניין חרישה בשביעית): מהי התוספת שנזכרה בברייתא? - **רבי יוחנן פתר מתניתא** – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא)**: יכול יהו לוקין על ידי** (במקבילה בכלאיים אין מילה זו) **חרישה בשביעית** – שהיא תוספת על איסורי שביעית המפורשים בתורה**!** – לפי פירוש זה, הברייתא פוטרת את החרישה בשביעית מעונש מלקות. רבי יוחנן מפרש את הברייתא לשיטתו שאין לוקים על החרישה בשביעית.
**(הרי)** (במקבילות אין מילה זו) [ו]**רבי לעזר פתר מתניתא** – פותר (מפרש) את המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא)**: יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים** – איסור החרישה בערב שביעית (בשנה השישית) בשני מועדים - בשדה הלבן (שדה המיועד לזריעת גידולי שדה) אחרי חג הפסח ובשדה האילן (שדה שגדלים בו עצים) אחרי חג השבועות (איסור זה מכונה תוספת שביעית)**!** – לפי פירוש זה, הברייתא פוטרת את החרישה בתוספת שביעית מעונש מלקות. רבי לעזר מפרש את הברייתא לשיטתו שלוקים על החרישה בשביעית.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של ברייתות של מדרשי הלכה: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **"שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ"** (ויקרא כה,ג) – התנא הזה לומד מהכתוב הזה, שלא אסרה התורה את עבודות השדה במשך כל שש השנים שלפני השנה השביעית, ומכאן שתוספת שביעית אינה מן התורה ואין לוקים עליה**. ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע** וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר**"** (ויקרא כה,ד) – התנא הזה לומד מהכתוב הזה, שלא אסרה התורה בשנה השביעית אלא זריעה וזמירה, ומכאן שחרישה בשביעית אינה אסורה מן התורה ואין לוקים עליה (כל אחת משתי הברייתות האלו היא המשכה של הברייתא לעיל: 'יכול יהו לוקין על התוספת!', וכל אחת מהן מפרשת את הברייתא לעיל פירוש שונה. ויש להוסיף את המילים "תלמוד לומר" לפני הכתובים שבשתי הברייתות)**.**
**מאן דמר:** – מי שאומר: **"שֵׁשׁ שָׁנִים** תִּזְרַע שָׂדֶךָ**" - מסייע לרבי יוחנן** (צריך לומר: '**לרבי לעזר**') – התנא הזה מסייע לדברי רבי לעזר שסובר שחרישה בתוספת שביעית אין לוקים עליה**, ומאן דמר:** – ומי שאומר: **"שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע" - מסייע לרבי לעזר** (צריך לומר: '**לרבי יוחנן**') – התנא הזה מסייע לדברי רבי יוחנן שסובר שחרישה בשביעית אין לוקים עליה**.**

ב**בבלי מועד קטן** ג,ב אמרו: כי אתא רב דימי אמר: יכול ילקה על תוספת? ונסיב לה תלמודא (לימוד מדרשה בברייתא) לפטורא, ולא ידענא מאי היא.
מאי תוספת? - רבי אלעזר אמר: חרישה (בשביעית), ורבי יוחנן אמר: ימים שלפני ראש השנה (של השביעית). - רבי אלעזר אמר: חרישה - הכי קאמר: יכול ילקה על חרישה, דאתיא מכלל ופרט (כך (ולא "מכלל ופרט וכלל") הגרסה בכתב יד מינכן ובעוד כמה כתבי יד של הבבלי), ונסיב ליה תלמודא לפטורא: אם כן (שאף על חרישה לוקים), כל הני פרטי (זריעה וזמירה) למה לי? (אלא מכאן שרק על פרטים אלה לוקים ועל מלאכות אחרות אין לוקים) ורבי יוחנן אמר: ימים שלפני ראש השנה - הכי קאמר: יכול ילקה על תוספת ראש השנה, דאתיא מ"בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד,כא), ונסיב לה תלמודא לפטורא, כדבעינן למימר לקמן.

הברייתא המובאת בפי רב דימי מארץ ישראל "יכול ילקה על תוספת?" מבוארת בבבלי להיפך מן הירושלמי.

דברי רב דימי מסתיימים במילים "ולא ידענא מאי היא", והשאר הוא מסתמא דגמרא. הגמרא היא שמפרשת "מאי תוספת?" והיא שמשחזרת את לשון הברייתא "הכי קאמר...".
מכיוון שגם הירושלמי מביא את המחלוקת בפירוש הברייתא בשם רבי אלעזר ורבי יוחנן (אומנם מוחלפת - תופעה רגילה במסירת מחלוקות), נראה שהיתה מסורת שרבי אלעזר ורבי יוחנן חולקים בפירוש המילה "תוספת" שבברייתא ובטיב הדרשה, ושני התלמודים מצטטים את המסורת ההיא ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים תקכא-תקכב).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:8)

ומציעים מקור תנאי החולק על דעה אמוראית אחת ומסייע לדעה אמוראית שנייה המובאות לפני כן: **מתניתא מסייעא לרבי לעזר** (צריך לומר כמו במקבילות: '**מתניתא פליגא על** רבי לעזר' - המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה על רבי לעזר; או שצריך לומר: 'מתניתא מסייעא **לרבי יוחנן**' - המשנה מסייעת לרבי יוחנן. - אולי הגרסה 'מסייעא לרבי לעזר' כאן נובעת מאשגרה מלעיל 'מסייע לרבי לעזר')**:** כתוב: **"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה"** (דברים יב,יג) - אסור להקריב עולות ושאר קורבנות בכל מקום שיהיה ישר בעיניך. ויש לדרוש את הכתוב: **"הִשָּׁמֶר" - בלא תעשה** – לשון זה הוא אזהרה שלא לעשות, והוא מצוות לא תעשה**, "פֶּן" -** ב**לא תעשה** – גם לשון זה הוא אזהרה שלא לעשות, והוא מצוות לא תעשה. מכאן שהמקריב חוץ למקדש עובר בשני לאווים, משום "הִשָּׁמֶר" ומשום "פֶּן"**. וכתוב: "**כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ **שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה** כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ**"** (דברים יב,יד) – יש להקריב קורבנות ולקיים את כל החוקים הקשורים בהקרבת קורבנות רק במקום שיבחר ה' בו**,** ויש לדרוש את הכתוב: **"שָׁם תַּעֲלֶה" - זו העלייה** (העלאה) – אבל אסור להעלות קורבנות חוץ למקדש, שמתוך הכתוב המנוסח באופן חיובי ניתן להסיק את האופן השלילי. ומכאן שהמקריב חוץ למקדש עובר בעשה, מפני שלא תעשה שהוא בא מכוח עשה הוא עשה**, "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה" - זו** (**ה**)**שחיטה וזריקה** – אבל אסור לשחוט ולזרוק דם קורבנות חוץ למקדש. ומכאן שהשוחט והזורק דם חוץ למקדש עובר בעשה**. מה העלייה שהיא בעשה** – כמו שהמקריב חוץ למקדש שעובר בעשה (משום "שָׁם תַּעֲלֶה"), **- הרי היא בלא תעשה** – עובר גם בלא תעשה (משום "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה")**, אף שחיטה וזריקה שהן בעשה** – כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה (משום "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה"), **- יהו בלא תעשה** – עובר גם בלא תעשה. כך יש ללמוד מהכתוב שמקיש שחיטה וזריקה להעלאה (עד כאן המקור התנאי)**.** - ויש לדייק מהמקור התנאי: **בגין דכתיב:** – לפי שכתוב: **"שָׁם תַּעֲלֶה" "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה"** – משום שהכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, לכן השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה**, והא** (צריך לומר כמו במקבילות: '**הא**') **אִילּוּ לא** (צריך להוסיף כמו במקבילה בשבת: '**הוה**') **כתיב:** – אבל אילו לא היה כתוב: **"שָׁם תַּעֲלֶה" "וְשָׁם תַּעֲשֶׂה" - אין עשה מלמד על לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה** – אילו לא היה הכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, לא היינו אומרים, שכמו שהמעלה חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, מפני שאין לא תעשה מלמד על עשה. הרי שאין לא תעשה מלמד על עשה, כדעת רבי יוחנן לעיל, ושלא כדעת רבי לעזר לעיל שלא תעשה מלמד על עשה**.**

ושואלים: **מה עבד לה רבי יוחנן** (צריך לומר: '**רבי לעזר**')**?** – מה עושה אותה רבי לעזר? (כיצד רבי לעזר מתמודד עם המקור התנאי החולק עליו ומסייע לרבי יוחנן?)
ומשיבים: **שלא תאמר** – על ידי הצעת היסק המבוסס על השוואה בין מקרים**: כמה דת מר** – כמו שאתה אומר **גבי שבת: חפר חרץ** (עשה חריץ בקרקע) ו**נעץ** (תקע דבר חד בקרקע) – במקרה שעשה שלוש מלאכות אלו בשבת בשוגג בהעלם אחד, **- אינו חייב אלא אחת** – קורבן חטאת אחת בלבד, שמלאכות אלו הן בכלל חורש**, ודכוותה** – ושכמותה**: שחט** (צריך להוסיף כמו במקבילות: '**זרק**') **והעלה** – גם במקרה שעשה שלוש עבודות אלו חוץ למקדש בשוגג בהעלם אחד, **- לא יהא חייב אלא אחת** – קורבן חטאת אחת בלבד, שעבודות אלו הן בכלל מעלה בחוץ**. לפום כן צרך מימר:** – לפיכך צרך לומר: **חייב על כל אחת ואחת** – ההיקש של שחיטה וזריקה להעלאה מלמד שבמקרה שעשה עבודות אלו חוץ למקדש הוא חייב חטאת על כל אחת ואחת, והוא נחוץ כדי לשלול את מה שאפשר היה לחשוב, שאינו חייב אלא אחת. ואף אילו לא היה הכתוב מקיש שחיטה וזריקה להעלאה, היינו אומרים, שכמו שהמעלה חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, כך גם השוחט והזורק חוץ למקדש שעובר בעשה עובר גם בלא תעשה, מפני שלא תעשה מלמד על עשה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שבת.

מקור הסוגיה הוא בשבת.
הקטע האחרון 'רבי לעזר אמר: לוקין על ידי חרישה בשביעית' וכו' מצוטט בשבת ממקום אחר, וכן בכלאיים, והדעת נותנת שמקורו היה במסכת שביעית, אלא שבעריכה האחרונה נפקד מקומו שם ונותר כסוגיה מצוטטת בשבת ובסנהדרין ובכלאיים. ותופעה זו שכיחה גם בירושלמי גם בבבלי ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 56).

ב**ספרי דברים** פסקה ע נאמר: "הישמר" - בלא תעשה. "פן" - בלא תעשה.

כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי שבת ז,ב והמשך המקבילה בירושלמי כלאיים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:5:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:5:9)

**רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רב חייה בר אשי** (אמורא בבלי בדור השני) שאמר **בשם כהנא** (רב כהנא השני, אמורא בבלי בדור השני)**: הנוטע בשבת** (צריך לומר: '**בשביעית**', שהרי ההמשך אינו מובן כלל בשבת: 'הכל היה בכלל זריעה, ויצאת זמירה' וכו', וכי בשבת נאמרו זריעה וזמירה?! ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 57)) **- חייב משום זורע** – שכל המסייע לגידול צמחים חייב משום זורע**.**
**רבי זעורה אמר:** ה**זומר כנוטע** – וחייב משום זורע, מפני שהזומר מסייע לגידול אילנות**.**

ומפרטים את הדין החל במקרה מסוים לפי החכמים שנזכרו לפני כן: **נטע וזמר בשבת** – בשוגג בהעלם אחד, **- על דעתיה דכהנא** – על דעתו של כהנא, **חייב שתים** – שתי חטאות, מפני שלדעת כהנא הזומר אינו רק כנוטע אלא גם כקוצר, וחייב על הנטיעה משום זורע ועל הזמירה גם משום קוצר**, על דעתיה דרבי זעורה** – על דעתו של רבי זעורה, **אינו חייב אלא אחת** – חטאת אחת, מפני שלדעת רבי זעורה הזומר כנוטע, וחייב על הנטיעה ועל הזמירה משום זורע (הירושלמי מניח שרבי זעורה עצמו חולק על המימרה שהוא מסר בשם רב חייא בר אשי בשם כהנא, כפי שמצוי בירושלמי במקומות דומים אחרים)**.**
ודוחים: **כלום אמר רבי זעורה אלא** ה**זומר כנוטע?! דילמא** (במקבילה בכלאיים: 'שמא') – שמא ה**נוטע כזומר?!** (בתמיהה) – וכי לא אמר רבי זעורה שהזומר כנוטע?! וכי אמר שהנוטע כזומר?! הרי הוא אמר שהזומר כנוטע! (אילו אמר רבי זעורה שהנוטע כזומר, היה משמע שאין הזומר חייב אלא משום זורע ולא משום קוצר, שהרי הנוטע אי אפשר שיהיה חייב משום קוצר. אבל הרי רבי זעורה אמר שהזומר כנוטע, ומשמע שאף שהזומר חייב משום קוצר הוא חייב גם משום זורע כמו הנוטע) - ויש להוכיח מן הכתוב לגבי שביעית שהזומר חייב גם משום זורע: **הכל** – כל העבודות החקלאיות שהן כעין זריעה, **היה בכלל זריעה, ויָצָאת זמירה** – יצאה מן הכלל של זריעה, שכן נאמר בעניין שנת השמיטה: "וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה,ד), **להחמיר על עצמה** – שאם זרע וזמר בשביעית חייב על הזמירה בפני עצמה**. מפני שיָצָאת זמירה להחמיר על עצמה, את** (אתה) **פוטרו** – את הזומר, **משום זורע?!** (בתמיהה) – וכי אפשר לומר שמפני שיצאה זמירה להחמיר על עצמה, לא יהיה חייב עליה גם משום זורע?! ולכן גם בשבת הזומר חייב גם משום זורע (שיטת הירושלמי היא שיש להשוות בין מובנה של מלאכה בשבת למובנה בשאר התורה). - ויש להציע מסקנה: **הוי** – הוֹוֶה (נמצא), **לא שנייא** – לא שונה (הדבר; אין הבדל בין שתי דעות החכמים שנזכרו לפני כן)**. נטע וזמר בשבת, בין על דעתיה דכהנא בין על דעתיה דרבי זעורה** – בין על דעתו של כהנא [ו]בין על דעתו של רבי זעורה, **חייב שתים** – שתי חטאות, אחת משום זורע ואחת משום קוצר**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי שבת וכלאיים.

סוגיה זו עיקרה במסכת שביעית, אלא שלא נשתמרה בה בעריכה האחרונה. באשר לטעם העברת סוגיה זו לשבת, הרי הדבר ברור, שהרי היא שנויה על פסקת "הזורע" שבמשנת שבת. ונראה שמכאן הועתקה לסנהדרין ולכלאיים, כמו הסוגיה שלפניה, ונשמטו סוגיות רבות בין שתי הסוגיות שהועתקו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 58).

ב**בבלי שבת** עג,ב אמרו: אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: הזומר - חייב משום נוטע.

בבבלי נזכר רב חייא בר אשי בשלשלת המסירה של המימרה שהזומר חייב משום נוטע. ובירושלמי נזכר רב חייא בר אשי בשלשלת המסירה של המימרה שהנוטע חייב משום זורע.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:1)

**הבא על האם - חייב עליה משם אם ומשם אשת אב. רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משם האם בלבד.**
**הבא על אשת אב - חייב עליה משם אשת אב ומשם אשת איש, בין בחיי אביו, ובין לאחר מיתת אביו** – חייב עליה משום אשת אב. אבל משום אשת איש אינו חייב אלא בחיי אביו**, בין מן האירוסין** – שקידשה אביו ועדיין לא נשאה**, ובין מן הנישואין.**
**הבא על כלתו - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש, בין בחיי בנו, ובין לאחר מיתת בנו** – חייב עליה משום כלתו. אבל משום אשת איש אינו חייב אלא בחיי בנו**, בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:2)

**הבא על האם והבא על אשת אב**
במשנה שנינו: **"הבא על האם** - חייב עליה משם אם ומשם אשת אב**", "הבא על אשת אב** - חייב עליה משם אשת אב ומשם אשת איש, בין בחיי אביו, ובין לאחר מיתת אביו, בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין**".**
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **לבא על האם מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"עֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה"** (ויקרא יח,ז) – אסור לאדם לבוא על אימו**.**
**כרת** – לבא על האם במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם"** (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת**.**

**אזהרה לבא על אשת אב מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"** (ויקרא יח,ח) – אסור לאדם לבוא על אשת אביו (אף שאינה אימו)**.**
**כרת** – לבא על אשת אב במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה** מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט)**.**
**עונש** – מיתה, לבא על אשת אב במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם**, דְּמֵיהֶם בָּם**"** (ויקרא כ,יא) – אדם שבא על אשת אביו (לרצונה), יומתו שניהם (בסקילה), והם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה (גם אימו במשמע, אף על פי שלא הזכיר אותה הכתוב בפירוש, שהרי גם היא אשת אביו)**.**

הירושלמי בפרקנו מביא בכל אחד מהנסקלים את המקורות בתורה לאזהרה ולכרת ולעונש מיתה כפי שעולה מפשט הכתובים. הירושלמי להלן מביא את דרשות הכתובים שדרשו רבי עקיבה ורבי ישמעאל בעניין הבא על האם והבא על אשת אב.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:3)

במשנה שנינו: **"הבא על כלתו** - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש, בין בחיי בנו, ובין לאחר מיתת בנו, בין מן האירוסין, ובין מן הנישואין**".**
**אזהרה לבא על כלתו מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה"** (ויקרא יח,טו) – אסור לאדם לבוא על אשת בנו**.**
**כרת** – לבא על כלתו במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט)**.**
**עונש** – מיתה, לבא על כלתו במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ**, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, תֶּבֶל עָשׂוּ, דְּמֵיהֶם בָּם**"** (ויקרא כ,יב) – אדם שבא על כלתו (לרצונה), יומתו שניהם (בסקילה), הם עשו מעשה תועבה, ולכן הם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה**.**

ב**משנה כריתות** ג,ה שנינו: "יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות..." (המשנה שם מביאה כמה דוגמאות של הבא ביאה אחת וחייב עליה כמה חטאות).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:4)

**תניתֵהּ הכא, תניתֵהּ בכריתות** – שנה אותו כאן (במסכת סנהדרין), [ו]שנה אותו ב[מסכת] כריתות (גם כאן וגם שם שנינו שיש שהבא ביאה אסורה אחת חייב משום כמה שמות (לאווים))**.**
ומציעים קושיה: **ניחא** – [הדבר] נוח (מובן) **בכריתות, שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן** – שם מדובר בקורבן חטאת על עבירה בשוגג, ולכן אפשר לשנות שם שיש מקרים שאדם עושה עבירה אחת והוא חייב עליה כמה חטאות, שכן אדם יכול להביא קורבן כמה פעמים**. אית לך מימר** – (וכי) יש לך לומר **בסנהדרין, שהוא נסקל וחוזר ונסקל?!** – הרי כאן מדובר בעונש מיתה על עבירה במזיד, ואי אפשר לשנות כאן שיש מקרים שאדם עושה עבירה אחת והוא חייב עליה כמה מיתות, שכן אדם אינו יכול להיסקל כמה פעמים אלא פעם אחת בלבד!
ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אבוי ד-** – אביו של **רבי מתנייה: להתרייה איתאמרת** – נאמרה (הדברים כאן נאמרו לעניין התראה במקרים שאדם עומד לעשות במזיד עבירה אחת שעוברים עליה משום כמה שמות)**, שאם התרו בו** – באדם הבא על אימו במזיד, **משום אשת אב** – ולא משום אֵם, **- לוקה** – נענש בעונש מיתה ונסקל**,** התרו בו **משום אֵם** – ולא משום אשת אב, **- לוקה** – ואין צריך להתרות בו משום כל השמות (הלשון 'לוקה' הוא אשגרה מתירוץ דומה בירושלמי סנהדרין ט,א ויבמות יא,א: 'להתרייה, שאם התרו בו משום אשת אב - לוקה, משום כנף אב - לוקה'. ב"שערי תורת ארץ ישראל" מגיה כאן 'נסקל' במקום 'לוקה')**.**
ומקשים: **ויתרו בו משום אשת איש!** – מדוע לא נאמר במשנה, שהבא על האם - חייב עליה גם משם אשת איש, שאם התרו בו משום אשת איש - מיתתו בחנק?
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה), **בפנויה** – במקרה שבא על האם כשהיא פנויה, שמת אביו, ולכן אינו חייב עליה משם אשת איש (משום אשת אב חייב עליה אף לאחר מיתת אביו, אבל משום אשת איש אינו חייב עליה אלא בחיי אביו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:5)

ההגהות והפירוש של סוגיה זו הם על פי "לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמודים קי-קכז.
מציעים ברייתא: **תמן תנינן:** – שם (במקום אחר) שנינו: (ב"מבוא לנוסח המשנה" עמוד 150 מגיה: 'תמן **תניין**' - שם (בבבל) שונים (ברייתא). והיא ברייתא בבלית, והביאוה בבבלי סנהדרין נג,א. ועל פיו מגיה ב"אוצר לשונות ירושלמיים". - ברם קשה לנו לקבל הגהה זו, כיוון שאין בירושלמי מונח זה. אבל המונח 'תמן תנינן', שמציע בדרך כלל משניות, מציע לעיתים ברייתות. ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 582 והערה 88) **רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו** – שהיתה אימו אסורה להינשא לאביו, כגון שהיתה אימו אלמנה ואביו כוהן גדול, או שהיתה אימו גרושה וחלוצה ואביו כוהן הדיוט (חייבי לאווים), או שהיתה אימו אחת מכל העריות האסורות לאביו (חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין), **- אינו חייב** – הבן הבא על אימו, **אלא אחת** – משום אם בלבד, שהרי מכל מקום אימו היא, ואינו חייב משום אשת אב, משום שאין קידושי אביו תופסים בה ואינה אשת אביו**.**
ומציעים דיוק: **הא** – אבל **אם היתה אמו ראויה לאביו** – שהיתה אימו מותרת להינשא לאביו, **- חייב שתים** – אפילו לרבי יהודה**.**
ושוללים את הדיוק: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: לא שנייא** – לא שונָה (לא שונֶה הדבר)**, בין שהיתה אמו ראויה לאביו בין שאין אמו ראויה לאביו - אינו חייב אלא אחת** – לרבי יהודה**.**
ומציעים את טעמו של רבי יהודה לפי רבי יוחנן: **טעמא דרבי יוחנן** (צריך לומר: 'דרבי **יהודה**')**:** – הטעם של רבי יהודה (המקור בכתוב לדעת רבי יהודה): נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"**עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, **אִמְּךָ הִוא"** (ויקרא יח,ז) – אסור לאדם לבוא על אשת אביו שהיא אימו, כי היא אימו; ויש ללמוד מהכתוב היתר "אימך היא": **- משום אמו אתה מחייבו** – ואין אתה מחייבו משום אשת אב**. ערה** (דיבק, חיבר, שִייך) **את כל הפרשה לאם** – שיתחייב משום אם בלבד (הלשון 'כל הפרשה', למרות שאין כאן אלא פסוק אחד, הוא באשגרת מינוח מן הלשון הנוהגת בדרש זה. הלשון במקומות אחרים מקורית, כי בהם מדובר בפרשת ייבום, שפחה חרופה ופרשת נחלות)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** י,ב שנו: הבא על האם (שהיא אשת אביו), אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, או שהיתה אנוסתו ומפותתו של אביו (שיטת רבי יהודה שאדם אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו, משנה יבמות יא,א), או שהיתה אחת מכל עריות לאביו - חייב (משום אם בלבד, ולא משום אשת אב). הבא על אשת אב (שאינה אימו), אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט, היתה אנוסתו ומפותתו של אביו, או שהיתה אחת מכל עריות לאביו - פטור (משום אשת אב).

הרישא דנה באימו שהיא אשת אביו, והיא לפי רבי יהודה. אנוסתו ומפותתו של אביו אינה אשת אביו, ובערווה (חייבי כריתות וחייבי מיתות בית דין) גם חכמים מודים שאין קידושין תופסים בה. נמצא שכל המחלוקת שבינם לבין רבי יהודה אינה אלא בחייבי לאווים בלבד, וכמסקנת הבבלי סנהדרין נג,א (לרבי יהודה אין קידושין תופסים בחייבי לאווים, ולכן אישה זו שהיא אימו אינה נחשבת אשת אביו, ולחכמים קידושין תופסים בחייבי לאווים, ולכן אשת אביו היא, וחייב אף משום אשת אב).
הסיפא דנה באשת אביו בלבד. בסיפא שנו "אנוסתו ומפותתו של אביו" אגב הרישא, שהרי אם היא אנוסה ומפותה, אינה אשת אב ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קיב).

ב**בבלי סנהדרין** נג,א-ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: אם לא היתה אימו ראויה לאביו - אינו חייב אלא משום האם בלבד.
כי אתא רבי יצחק תני כדתנן: רבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום האם בלבד (גם אם היתה ראויה לאביו). - וטעמא מאי? - אמר אביי: דאמר קרא: "אימך היא" - משום אימו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום אשת אב.

ברייתא בבלית זו ("תניא") מובאת גם בירושלמי. רבי יוחנן חולק על הברייתא הבבלית ומקיים את משנתנו. הברייתא שהביא רבי יצחק מארץ ישראל ("כי אתא רבי יצחק תני") הסכימה למשנתנו, בניגוד לברייתא הבבלית שבבבלי ושבירושלמי, והסכימה לדעת רבי יוחנן ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 150-151).

ומציעים שאלה: **רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מה ראה רבי יוחנן** (צריך לומר: 'רבי **יהודה**') **לתפוש את האם ולהניח** (לעזוב) **את אשת האב?** – הרי שני פסוקים הם באזהרות: הראשון (ויקרא יח,ז) מזהיר על האם, בין אם היא אשת אביו בין אם לאו, והשני (ויקרא יח,ח) על אשת האב, בין שהיא אימו בין שאיננה. נמצא שבאימו שהיא אשת אביו יש שני לאווים נפרדים ושתי חטאות. ומה ראה רבי יהודה לתפוש את האם בלבד?
ומשיבים: **אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעירא): **דהוא סבר** – שהוא (רבי יהודה) סובר **כרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) – לשיטת רבי ישמעאל ישנו לאו אחד בלבד באימו שהיא אשת אביו, כמו באימו שאינה אשת אביו ובאשת אביו שאינה אימו, ואינו עובר עליה אלא משום אם בלבד. והיא דעת רבי יהודה (עד כאן תשובתו של רבי זעירא. ומכאן ואילך הביא התלמוד את הברייתא המציעה את מחלוקת רבי עקיבה ורבי ישמעאל. ולמדנו מדברי רבי זעירא שמחלוקת תנא קמא ורבי יהודה שבמשנתנו כבר נחלקו בה רבי עקיבה ורבי ישמעאל, תנא קמא כרבי עקיבה, ואילו רבי יהודה עזב כאן את שיטת רבו ונקט בשיטת רבי ישמעאל)**.**

משאלת רבי בון בר חייה ומתשובת רבי זעירא יוצא, שלא הכירו את דרשת רבי יוחנן לעיל, שלפיה גזירת הכתוב היא. נמצא שעניין לנו כאן עם שיטה שנייה בפירוש טעמו של רבי יהודה. והן סוגיות חלוקות ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קטו).
• • •
**הבא על האם והבא על אשת אב (המשך)**
**"עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה, אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,ז).**
**"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" (ויקרא יח,ח).**

דרשת רבי עקיבא
**דרבי ישמעאל דרש** (צריך לומר: '**דרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) דרש') – דורש**:** (ולהלן צריך לומר: 'רבי ישמעאל דרש'. ונתחלפו השמות על ידי סופר טועה, שסבר שדברי רבי ישמעאל באים סמוכים ל'כרבי ישמעאל' שבתשובת רבי זעורא. ואין זה כך. אלא שראה התלמוד להביא את מחלוקתם של רבי עקיבה ורבי ישמעאל בשלמותה, והקדים את רבי עקיבה לרבי ישמעאל כדרכו. וזכר לגרסה המקורית נשתמר פעמיים להלן: 'מה עבד לה רבי ישמעאל?... ולית לרבי עקיבה כן?!') **"עֶרְוַת אָבִיךָ**... לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ז) **- בזכור הכתוב מדבר** – הכתוב הזה מזהיר את הבן על משכב זכור עם אביו (כרת אמור בו בסוף הפרשה (ויקרא יח,כט), ועונש מן הפסוק: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר... מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג), ואביו בכלל הזכר)**.**

ומפסיקים את דרשת רבי עקיבא ושואלים: **ואין אביו בכלל הזכור?!** – הרי אביו בכלל האזהרה על הזכור: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב), ומדוע נצרך הכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" להזהיר את הבן על משכב זכור עם אביו?
ומשיבים: **אלא לחייבו שתים** – הכתוב נצרך כדי לחייב את הבן שתי חטאות, משום שנאמרו בו שני לאווים: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" ו"עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה"**.**
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **דתני:** (צריך לומר: '**ותני**:' - ושונה [התנא]: / '**ותני כן**' - ושונה [התנא] כך:) **הבא על אביו - חייב עליו שתים.**
ומציעים קושיה: **וניתני:** – ונשְׁנה (במשנה כריתות א,א): **שלשים ושבע כריתות בתורה!** – המשנה שם, הפותחת: "שלושים ושש כריתות בתורה", ונמנו בה שלושים ושש עבירות שהעובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, היתה צריכה לשנות "שלושים ושבע כריתות" ולמנות עבירה נוספת, שכן היתה צריכה למנות גם את הבא על אביו מלבד הבא על הזכור!
ומתרצים את הקושיה: **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: כל שֵׁם זכור אחד** – משנת כריתות ששנתה "הבא על הזכור", כללה כל הביאות ממין זה, עם הכריתות השייכים להן, תחת שם אחד. ואף על פי שבאביו הם שני כריתות, לא יצא מכלל ביאה על הזכר, וכבר נמנה הזכר, ולא ירד התנא למנות כמה כריתות יש בו. אבל אימו ואשת אביו הן שני שמות, שיש אם שאינה אשת אב, ואשת אב שאינה אם, ולכן ביאה על האם ועל אשת אב נמנו שם בשניים**.**

וממשיכים את דרשת רבי עקיבא: **"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ** לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ח) **- באשת אב הכתוב מדבר** – בין שהיא אימו בין שאיננה**. "עֶרְוַת אִמְּךָ** לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ז) **- זו אמו שהיא אשת אביו** – משום כך, לרבי עקיבה יש שני לאווים באימו שהיא אשת אביו, משום אימו ומשום אשת אב**. אמו שאינה אשת אביו מניין** – שעובר עליה**? "אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ"** (ויקרא יח,ז)**.**

(**מה עבד לה רבי ישמעאל? - פתר לַהּ, לאחר מיתה. - ולית לרבי עקיבה כן?! - "ערות אביך היא" - לא שנייא בין בחייה בין לאחר מיתה.**) (להלן הקטע הזה כפול וקטוע בסופו, וכאן אין גורסים אותו, והוא באשגרה מלהלן.)

דרשת רבי ישמעאל
**רבי עקיבה דרש** (צריך לומר: '**רבי ישמעאל** דרש') – דורש**: "עֶרְוַת אָבִיךָ**... לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ז) **- באשת אב הכתוב מדבר** – באשת אביו שאינה אימו, שלרבי יהודה הדורש כרבי ישמעאל אין שֵׁם אשת אביו באימו שהיא אשת אביו**. "עֶרְוַת אִמְּךָ** לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ז) **- זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין** – שעובר עליה**? "אִמְּךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ"** (ויקרא יח,ז)**.**

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "ערוות אביך וערוות אימך לא תגלה" (ויקרא יח,ז). "ערוות אביך" - זו אשת אביך. אתה אומר: זו אשת אביך, או "ערוות אביך" כשמועו! הרי אתה דן: נאמר כאן: "ערוות אביך", ונאמר להלן: "ערוות אביך" (ויקרא יח,ח). מה "ערוות אביך" שנאמר להלן - באשת אביך הכתוב מדבר, אף "ערוות אביך" שנאמר כאן - באשת אביך הכתוב מדבר. אימו שהיא אשת אביו מניין? תלמוד לומר: "ערוות אימך לא תגלה". אימו שאינה אשת אביו מניין? תלמוד לומר: "אימך היא" מכל מקום.

דרשה זו (בירושלמי) של רבי ישמעאל בפירוש "ערוות אביך", לפי מה שהיגהנו, מובאת בסתם במכילתא דעריות בספרא, ומכילתא דעריות היא דבי רבי ישמעאל ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קטו).

חסר כאן, ויש להשלים: ושואלים: [**והכתיב:** – והרי כתוב: **"עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ** לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ח)**!**] **מה עבד לה** – מה עושה אותה **רבי ישמעאל?** – כיצד רבי ישמעאל, שדורש את הכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" - באשת אב הכתוב מדבר, מפרש את הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" כדי שלא יסתור את דבריו?
ומשיבים: **פתר לַהּ** – פותר אותה (רבי ישמעאל מפרש את הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה")**, לאחר מיתה** – באשת אב לאחר שמת אביו. ובאשת אביו שאינה אימו, שאף על פי שהיא מותרת לאחרים משום אשת איש, הריהי עומדת באיסורה לחורגה (והוא הדין לאשת אב לאחר שנתגרשה מאביו. אבל באימו בלבד אין צורך לרבות לאחר מיתת אביו, כי מה לי אביו בחיים מה לי איננו, מכל מקום אימו היא. ובאימו שהיא אשת אביו אין מקום לריבוי לאחר מיתה משום אשת אב לרבי ישמעאל, שאם בחיי האב נאסרה רק משום אם, קול וחומר לאחר מיתה)**.**
ומקשים: **ולית ליה לרבי עקיבה כן?!** (בתמיהה) – ואין לו לרבי עקיבה כך?! (כלום הוא לא סובר כך?!)
חסר כאן, ויש להשלים את התשובה מלעיל: ומשיבים: **["עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא"** (ויקרא יח,ח) **- לא שנייא** – לא שונה [הדבר] **בין בחייה** (צריך לומר: '**בחיים**') **בין לאחר מיתה** – אין הבדל בין אשת אב בחיי האב ובין אשת אב לאחר שמת. ורבי עקיבה לשיטתו מרבה גם את אשת אביו בלבד גם את אשת אביו שהיא אימו לאחר מיתה כמו בחיים**].**

רבי ישמעאל סבור ש"עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" מופנה לגזירה שווה, ללמד עונש לבא על אימו, בין שהיא אשת אביו בין שאיננה, כמו שמבואר בהמשך הסוגיה.

ומביאים ברייתא: **"עֶרְוַת אָבִיךָ** הִוא**"** (ויקרא יח,ח) – כך נאמר באזהרה על אשת אב, **"עֶרְוַת אִמְּךָ** לֹא תְגַלֵּה**"** (ויקרא יח,ז) – כך נאמר באזהרה על אם, **-** יש לדרוש גזירה שווה "עֶרְוַת" "עֶרְוַת": **מה "אָבִיךָ" - כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה** – מה אביך הדין בו: כל שהוא אביך, לאזהרה ולעונש (כמו שאשת אביך שאינה אימך אתה חייב עליה בכל אופן, בין שאביך הוא אביך מנישואיו עם אימך, בין מאונס ופיתוי, בין לעונש בין לאזהרה. - הדין "כל שהוא אביך" הוא ממשמעות "אביך", שהרי מכל מקום הוא אביו, ואין צורך בריבוי מיוחד. האזהרה מפורשת בכתוב "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ז), וכבר פירשו לעיל: 'באשת אב הכתוב מדבר', והעונש נתפרש: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יא))**, אף "אִמְּךָ" - כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה** – אף אימך הדין בה כך גם לעונש (גם אימך אתה חייב עליה בין שהיא אשת אביך, בין שלא נישאה אלא אנס ופיתה אותה, בין לעונש בין לאזהרה, כמו שיפורש להלן. - "כל שהיא אימך" כבר למדוה רבי עקיבה ורבי ישמעאל מ"ערוות אימך" ומ"אימך היא", ורבי יהודה כרבי ישמעאל)**.**
ומסבירים מי דרש את הדרשה ומה סיבת הדרשה: **לא מסתברא דדריש אהן קרייא** – לא מסתבר שדורש את הפסוק הזה ("עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא") **אלא רבי יודה, דלית ליה** – שאין לו (הוא לא סובר), **אמו שהיא אשת אביו** – רבי יהודה אין לו שני חיובים באימו שהיא אשת אביו, משום אם ומשום אשת אב, אלא משום אם בלבד, נמצא שלא נתפרש באם אלא אזהרה בלבד ולא עונש, שכן בעונש נאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו, עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה, מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יא), ושֵׁם זה אינו שייך באימו לשיטת רבי יהודה**, צריך מידרוש** – (לכן רבי יהודה) צריך לדרוש**: "עֶרְוַת אָבִיךָ" ו"עֶרְוַת אִמְּךָ" - מה "אָבִיךָ" - כל שהוא אביך בין לעונש בין לאזהרה, אף "אִמְּךָ" - כל שהיא אמך בין לעונש בין לאזהרה** – יש צורך בגזירה שווה זו לרבי יהודה ללמד עונש לבא על אימו, ואפילו היא אשת אביו**.**

ויש לשאול: מאחר שנתבאר לעיל שרבי יהודה סובר כרבי ישמעאל, מדוע אמרו כאן "אלא רבי יהודה"?. ויש להשיב: אפשר שיש כאן תלמוד עצמאי שלא הכיר את דברי רבי זעירא לעיל, אלא רק את שיטת רבי יוחנן. ואף על פי שרבי זעירא עצמו מתייחס לברייתא זו בהמשך, תלמוד זה קדם לו ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמוד קכ).

ומציעים היסק מן האמור לפני כן: **אמר רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת: **למידין מגזירה שוה, אפילו מופנָה מצד אחד** – שהרי "עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" מופנה לגזירה שווה (לרבי ישמעאל, כמו שפירשנו לעיל. אבל "ערוות אימך" צריך לגופו, לאזהרה על אימו שהיא אשת אביו, ואין צורך בהפניה משני צדדים. ופירוש "למידין" - למדים ואין משיבים. - גזירה שווה מופנה משני צדדים היא גזירה שווה ששני הפסוקים שדורשים אותה מהם, הפסוק המלמד והפסוק הנלמד, פנויים לדרשה זו ואינם נדרשים לאף עניין אחר. גזירה שווה מופנה מצד אחד היא גזירה שווה שרק פסוק אחד שדורשים אותה ממנו פנוי לדרשה זו בעוד שהפסוק השני כבר נדרש לעניין מסוים)**.**
**אמר ליה** – אמר לו **רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: לית דא פשיטא על דרבי עקיבה** – אין זאת פשוטה על שיטת (וכי אין דבר זה פשוט לשיטת) רבי עקיבה**, דרבי עקיבה אמר:** למידין מ**גזירה שוה, אף על פי שאינו** (צריך לומר: 'שאינה') **מופנָה?!** (בתמיהה) – הרי רבי יהודה הוא תלמידו של רבי עקיבה, ואף על פי שחלק על רבו בדין אימו שהיא אשת אביו והלך בשיטת רבי ישמעאל (לשיטת רבי זעירא, שהוא בעל המימרה כאן), לא יחלוק עליו בכלל שיטתו המדרשית! (רבי עקיבה לומד גזירה שווה אף על פי שאינה מופנה משום צד. אבל רבי ישמעאל אינו לומד גזירה שווה אלא אם כן היא מופנה מצד אחד)**.**

כסגנון זה נמצא בירושלמי יומא ח,ג: "אמר רבי זעורה: הדא אמרה: למידין גזירה שוה אפילו מופנה מצד אחד. אמר רבי יודן: ולא דרבי עקיבה היא?! דרבי עקיבה אמר: למידין מגזירה שוה אף על פי שאינה מופנה". ויש לשאול כאן שתי שאלות: אחת - איזו סוגיה נאמרה תחילה, האם זו שלנו או אותה של יומא? שנית - מאחר שהשיב רבי יודן על דברי רבי זעירא פעם אחת, מדוע חזר רבי זעירא ודייק אותו דיוק פעם שנייה? וכי נעלם ממנו שהברייתא היא לפי רבי עקיבה?
והנה כשאנו יוצאים ובודקים את מאמרי רבי יודן בירושלמי בקשר עם רבי זעירא, אנו מוצאים את רבי יודן מפרש את דברי רבי זעירא, מעיר עליהם ומסייע להם. הוא גם דן בסוגיות שבהן משתתף רבי זעירא. אבל מעולם לא מצאנו אותו מדבר עימו פנים בפנים. ועוד, קשה לומר, שרבי יודן בן הדור הרביעי ידבר עם רבי זעירא בן הדור השלישי בסגנון תקיף כזה. משום כך נראה שיש להגיה כאן: "אמר רבי יודן" בלי "ליה", וכמו שהוא ביומא. היוצא מזה, שרבי זעירא אמר את דבריו פעמיים, כאן וביומא, כל אחת במקומה, כדי לחזק את מסקנתו. ואין אנו יודעים איזו נאמרה תחילה, ואין לכך כל חשיבות. ואילו רבי יודן, שהגיעו אליו שתי שמועותיו של רבי זעירא, אחרי פטירתו כנראה, השיג על שתיהן מה שהשיג.
ויש הבדל דק בין שתי תמיהותיו של רבי יודן. כאן הוא משיג על עצם מסקנתו של רבי זעירא, שפשוטה היא ואין בה כל חידוש, ואדרבה גדולה ממנה אמר רבי עקיבה. ואילו ביומא הוא משיג על הדיוק היוצא מדבריו, שמכלל דבריו יוצא שבשאינה מופנה כלל אין למדים ממנה, והרי זה בניגוד לשיטת רבי עקיבה. אלא שכאן בברייתא אירע שהגזירה השווה מופנה מצד אחד. ושתי התמיהות, כאן וביומא עלו בקשיא ("לפירושה של סוגיא אחת בירושלמי סנהדרין", "סיני" צט, עמודים קכא-קכג).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:6:6)

ומציעים בעיה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בעי** – שאל (הסתפק)**: הבא על אמו** – הנשואה לאביו, שלא נתגרשה ממנו ולא נתאלמנה, או הנשואה לאיש אחר**, מהו שהוא** (צריך לומר: '**שיהא**') **חייב עליה משם אשת איש?** (הבעיה היא לשיטת רבי יהודה. אבל לשיטת החכמים, כבר אמרו למעלה בתחילת הסוגיה: "ויתרו בו משום אשת איש! - אמר רבי אבון: תיפתר בפנויה". מכלל, שאם אינה פנויה, עובר עליה גם משום אשת איש. וטעם השאלה, ששֵׁם אשת אביו נתמעט מגזירת הכתוב או מדרשה כמו שנתפרש לעיל בדברי רבי יוחנן ורבי זעירא רבו של רבי ירמיה, אבל בשם אשת איש שלא נתמעט בפירוש יש מקום לספק)
ופושטים את הבעיה בהצעת היסק בתמיהה: **תא חמי:** – בוא [וראה]: **אִילּוּ בא אחר עליה** – אילו בא אדם אחר על אימו הנשואה של הבן, **- חייב משום אשת איש, בנה** – הבן הבא על אימו הנשואה, **- לא כל שכן?!** (בתמיהה) – יש להסיק מקול וחומר שבן הבא על אימו הנשואה חייב גם משום אשת איש.
ודוחים את פשיטת הבעיה בהצעת קושיה: **התיב** – השיב (הקשה) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הרי חורגה** – בן אביו מאישה אחרת, שהוא הבן החורג של אימו, שבא עליה, **הרי הוא חייב עליה משום אשת איש** (צריך לומר: '**אשת אב**')**, ובנה** – שבא עליה, **אינו חייב עליה משום אשת איש** (צריך לומר: '**אשת אב**')**!** – אף אתה אל תתמה על כך, שאחֵר חייב עליה משום אשת איש, ובנה פטור עליה משום אשת איש**.**

ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **דתני:** (צריך לומר: 'ותני:' או 'ותני כן:') **אף בשאר כל העריות כן** – הבא על אישה האסורה לו משום ערווה שהיא נשואה - אינו עובר עליה גם משום אשת איש (הברייתא היא לפי רבי יהודה. ונראה שהברייתא נמשכת למחלוקת רבי יהודה במשנתנו באימו, וסברה הברייתא לדעתו שאינו עובר עליה גם משום אשת איש)**. חמותו ואשת איש** – הבא על חמותו שהיא אשת איש, שלא מת חמיו ולא גירשה, או שנישאה לאיש אחר, **- את** (אתה) **תופשו משום חמותו** – אינו עובר עליה גם משום אשת איש**. כלתו ואשת איש - את** (אתה) **תופסו משום כלתו** – בניגוד למשנתנו ששנתה: "הבא על כלתו - חייב עליה משם כלתו ומשם אשת איש"**. אחותו ואשת איש - את** (אתה) **תופסו משום אחותו.**

ומקשים (על דברי הברייתא באחותו): **מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה?!** (בתמיהה) – הרי באחותו עונשו בכרת ובאשת איש עונשו בחנק, ואיך אתה תופסו משום אחותו ולא משום אשת איש, שהרי עונש כרת קל מעונש חנק? (כסגנון זה בירושלמי סוטה א,ד וכתובות יג,א: "אמר רבי תנחומא: הדא היא דו מקנתר (נוזף, גוער) לון: "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי?" - אין תימר: עבירה חמורה יש כאן - מבריחן מן החמורה ומקנתרן בקלה?!". כלומר, אם אמנם חטאו בני עלי בניאוף, וכפשוטו של מקרא, וזהו חטא חמור, מדוע איפוא איש אלוהים שנתגלה לעלי אינו מוכיח אותו על חטא חמור זה שבניו חטאו, אלא על בזיון קודשי שמים. מכאן אתה למד כי בני עלי לא שכבו עם נשים, ומה שנראה לך כפשוטו של מקרא נדחה מכול וכול על ידי רבי תנחומא)
ומתרצים את הקושיה: **לית יכיל דתני:** (אולי צריך לומר: 'לית לך אלא כהדא דתני:' - אין לך אלא כמו [ההלכה] הזאת ששונה [התנא]: - "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 352, הערה 362: הגהה זו אינה מוכרחת) **הבא על אחותו - חייב עליה משום אחותו ומשום בת אשת אביו** – שבאחותו נאמרו שתי אזהרות: "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח,ט), "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יא))**. רבי יוסי בירבי יודה** (תנא בדור החמישי) **אומר: הבא על אחותו - אינו חייב עליה אלא משום שם אחד בלבד** – משום אחותו, ולא משום בת אשת אביו**. וכן הבא על כלתו** – חייב עליה משום כלתו, ולא משום אשת בנו (אולי היה תנא ששנה, שהבא על כלתו חייב עליה שתיים, משום כלתו ומשום אשת בנו, כמו באחותו לדעת תנא קמא כאן, ובא רבי יוסי בירבי יהודה וחלק עליו. - בכלתו נאמרו שתי אזהרות: "עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,טו), "אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ" (שם)). - והתירוץ לקושיה הוא, שבאחותו שהיא אשת איש, ודאי דנים אותו בחנק. אבל אם שנו משהו בברייתא לעיל באחותו, הרי הוא כברייתא זו, ויש לשְׁנות בה: אחותו ובת אשת אביו - את תופסו משום אחותו**.**

ומציעים קשר בין דברי תנאים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אתייא דרבי יוסי בירבי יודה בשיטת רבי יודה אביו** – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בירבי יהודה בשיטת רבי יהודה אביו**. כמה ד-** – כמו ש- **רבי יודה תופש שם ראשון** (יש להגיה: 'שם **אחד**'. והיה כתוב: א' = אחד, ופתר הסופר בטעות: ראשון. והוא הוא לשונו של רבי יוסי בירבי יודה לעיל בברייתא: 'אלא משום שם אחד בלבד')**, כן** – כך **רבי יוסי בירבי יודה תופש שם ראשון** (יש להגיה: 'שם **אחד**')**.**
ודוחים את הקשר בין דברי תנאים: **חזר רבי ירמיה** ואמר בשם **רבי אבהו** שאמר **בשם רבי יוחנן: לית לרבי** (צריך לומר: '**רבי**' או '**דרבי**') **יוסי בירבי יודה כשיטת רבי יודה אביו** – אין רבי יוסי בירבי יהודה (או שיטתו של רבי יוסי בירבי יהודה) כשיטת רבי יהודה אביו**. תמן** – שם (הבא על אימו), **- אמו בלא אשת אביו** – אימו שאינה אשת אביו, **- חייב, אשת אביו בלא אמו** – אשת אביו שאינה אימו, **- חייב** – לכן באימו שהיא אשת אביו יש בה שני חיובים עצמאיים שווים, ולכן אינך יכול לתפוס רק אחד מהם, וייתכן שרבי יוסי בירבי יהודה חולק על אביו באימו שהיא אשת אביו ומחייב בה שתיים, שבכל שם ישנו חיוב בפני עצמו**. ברם הכא** – אבל כאן (הבא על אחותו), **- מצינו בת אשת אביו בלא אחותו** – בת אשת אביו מאיש אחר שאינה אחותו, **- הוא מותר בה** – לכן באחותו אין בשם בת אשת אביו כשלעצמו שום חיוב, ולכן סביר להניח שיהיה חייב משום שם אחד בלבד (אפילו לחזרה זו, רבי יהודה יש לו כרבי יוסי בנו, והדברים קול וחומר, שאם במקום שיש שני שמות ושני חיובים אינו חייב אלא משום שם אחד - אימו, קול וחומר באחותו)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** י,ב שנו: הבא על אחותו - חייב משום אחותו ומשום בת אשת אב. רבי יוסי בירבי יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. וכן הבא על כלתו.

ב**בבלי יבמות** כב,ב אמרו: תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו. רבי יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא מפני בת אשת אביו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:1)

**הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה - אם אדם חטא, מה חטאת** (חטאה) **הבהמה?** – ולמה אמרה התורה שהיא נהרגת? **אלא לפי שבאת** (באה) **לאדם תקלה** (מכשול, עבירה) **על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל. דבר אחר** – טעם אחר לסקילת הבהמה**: שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה** – וחס הקב"ה על כבודו של החוטא, שלא יהיו הבריות מספרות בגנותו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:2)

**הבא על הזכור**
במשנה שנינו: **"הבא על הזכור".**
**אזהרה לבא על הזכור מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה**, תּוֹעֵבָה הִוא**"** (ויקרא יח,כב) – אסור לאדם לשכב עם זכר כדרך שגבר שוכב עם אישה, כי זה מעשה מתועב**.**
**כרת** – לבא על הזכור במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת**.**
**עונש** – מיתה לבא על הזכור, במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם"** (ויקרא כ,יג) – אדם ששכב עם זכר (לרצונו) כדרך שגבר שוכב עם אישה, עשו מעשה מתועב, ולכן יומתו (בסקילה), והם בעצמם גרמו שהם חייבים מיתה**.**
ומניין שהבא על הזכור מיתתו בסקילה? - **את יליף** – אתה לומד (בגזירה שווה), **"דְּמֵיהֶם בָּם" מ"**וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, **דְּמֵיהֶם בָּם"** (ויקרא כ,כז) – אדם שיעשה מעשה של אוב או ידעוני חייב מיתה בסקילה. - נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם". מן הביטוי "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" שנאמר באוב וידעוני יש ללמוד שבכל מקום שכתוב "דמיהם בם" (או "דמיו בו") הכוונה למיתה בסקילה**.**

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- לשוכב** – מקורה של האזהרה לשוכב עם זכר הנזכר לפני כן הוא פשוט**. לנשכב מניין?** – מה מקורה של האזהרה לנשכב עם זכר (המביא את הזכר עליו)?
ומשיבים: **"וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה"** (ויקרא יח,כב) **- קרי ביה:** – קְרא בו (בפסוק): **'לא תִישָּׁכֵב'** – בבניין נפעל (השורש 'שכב' בבניין זה משמש בעיקר למעשי זימה)**.**
ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **כרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורה של האזהרה לנשכב ידוע לפי רבי עקיבה**. כרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**?** – כיצד אפשר ללמוד אזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא? (בין שני החכמים האלה ישנם הבדלים יסודיים בדרכי מדרש ההלכה של כל אחד ואחד. רבי עקיבה דורש יִטְמָא - יְטַמֵּא, תִשְׁכַּב - תִישָּׁכֵב, ורבי ישמעאל חולק ומוצא לו דרשות פשוטות יותר ("מבואות לספרות התנאים", עמודים 521-522))
ומשיבים: **"**וְ**לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל"** (דברים כג,יח) – אסור לאיש ישראלי להקדיש עצמו למעשי זנות ומשכב זכור לשם פולחן האלילים. וכוונת הכתוב הזה אף לנשכב עם זכר. מכאן אזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל**.**
ושואלים: **כרת לנשכב כרבי ישמעאל מניין?** – מאיפה למדים לפי רבי ישמעאל שהנשכב עם זכר נענש בעונש כרת? (שהרי לרבי ישמעאל, האזהרה לנשכב אינה מן הכתוב הנאמר בפרשת איסורי ביאה, ולכן עונש כרת הנאמר בפרשה זו אינו מתייחס לנשכב. אבל עונש מיתה לנשכב מפורש בכתוב שנאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: "תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם (השוכב והנשכב), מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג))
ומשיבים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: נאמר כאן** – באזהרה לנשכב לפי רבי ישמעאל**: "קָדֵשׁ"** – "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח)**, ונאמר להלן** – בחטאות אנשי ממלכת יהודה בימי רחבעם המלך**: "וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ**, עָשׂוּ כְּכֹל **הַתּוֹעֲבֹת** הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל**"** (מלכים א יד,כד) – היו קְדֵשים וקְדֵשות בארץ יהודה, ועשו כל התועבות שעשו הגויים שישבו בארץ לפני הכיבוש**. את** (אתה) **למד** – בגזירה שווה, **"קָדֵשׁ" מ"קָדֵשׁ"** – כמו ש"קדש" שנאמר להלן יש בו תועבה ("עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם"), כך "קדש" שנאמר כאן יש בו תועבה, **ו"קָדֵשׁ" מ'תועבה'** – כמו ש"תועבות" שנאמר בפרשת איסורי ביאה יש בו עונש כרת ("כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט)), כך "קדש" שנאמר כאן שיש בו תועבה (משום שאתה למד "קדש" מ"קדש") יש בו עונש כרת. מכאן עונש כרת לנשכב**.**
ומשיבים עוד: **רבי חייה בר אדא** (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר **בשם רבי חנינה: "תּוֹעֵבָה" מ'תועיבה'** – אתה למד בגזירה שווה, שכמו ש"תועבות" שנאמר בפרשת איסורי ביאה יש בו עונש כרת ("כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא יח,כט)), כך "תועבה" שנאמר בבא על הזכור ("תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם (השוכב והנשכב), מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,יג)) יש בו עונש כרת אף לנשכב**.**
ומציעים ברייתא הסותרת את הדברים שנאמרו לפני כן: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מתניתא אמרה כן:** (נראה שצריך לומר: 'מתניתא **לא** אמרה כן:') – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) לא אומרת כך: **"**וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, **תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם**, מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם**"** (ויקרא כ,יג) **- שניהם בסקילה, שניהם באזהרה, שניהן בהכרת** – יש ללמוד מהמילה "שניהם" שהשוכב והנשכב שווים, ששניהם במיתת סקילה ושניהם באזהרה ושניהם בעונש כרת. - הרי שהברייתא מציעה מקור אחר לעונש כרת אף לנשכב, שלא כמו שאמרו האמוראים לפני כן (מופע דומה של המונח 'מתניתא אמרה כן', המציע ברייתא שבה דרשת כתוב שלא כמו שאמר אמורא לפני כן, יש בירושלמי פסחים ח,ד, ושם הגיהו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וב"אוצר לשונות ירושלמיים": 'מתניתא **לא** אמרה כן')**.**

ב**בבלי סנהדרין** נד,א-ב אמרו: תנו רבנן: ..."מות יומתו" (ויקרא כ,יג) - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן: "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני: "דמיהם בם" (ויקרא כ,כז). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" (ויקרא יח,כב). למדנו אזהרה לשוכב, אזהרה לנשכב מניין? תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר (כדי לבאר מהו עניינו של קדש): "וגם קדש היה בארץ, עשו ככל התועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל" (מלכים א יד,כד); דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה" - לא תישכב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:3)

**הבא על הבהמה**
במשנה שנינו: "הבא... על הבהמה".
**אזהרה לבא על הבהמה מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ"** (ויקרא יח,כג) – אסור לגבר להכניס את שכבת זרעו לתוך גוף של בהמה נקבה, שעל ידי כך תהיה טמא (טומאה מוסרית)**.**
**כרת** – לבא על הבהמה במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת**.**
**עונש** – מיתה לבא על הבהמה, במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת**, וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ**"** (ויקרא כ,טו) – גבר שיכניס את שכבת זרעו לתוך גוף של בהמה נקבה יומת (בסקילה), וגם הבהמה תומת (בסקילה)**.**
ומניין שהבא על הבהמה מיתתו בסקילה? - **את יליף** – אתה לומד (בגזירה שווה), **"דמיהם בם" מ"דמיהם בם"** (צריך לומר: '**הריגה מהריגה, דמיהם בם מדמיהם בם**'. - למשפט הזה יש מקבילה בסוגיה הבאה, ונוסחי שני המשפטים כאן ולהלן כפי שהם לפנינו נתחלפו זה בזה) – נאמר בבא על הבהמה: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ", ונאמר באישה המביאה את הבהמה עליה: "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה" (ויקרא כ,טז). וכמו שבאישה המביאה את הבהמה עליה - האישה והבהמה מיתתם בסקילה, משום שנאמר בהם: "דְּמֵיהֶם בָּם" (שם), ונאמר באוב ובידעוני: "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,כז), כך גם בבא על הבהמה - האיש והבהמה מיתתם בסקילה**.**

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **כרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של הדין, שהבא על הבהמה מיתתו בסקילה, ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דבר הלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, אישה המביאה את הבהמה עליה למידה בגזירה שווה מאוב וידעוני שמיתתה בסקילה וחוזרת ומלמדת על הבא על הבהמה)**. כרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**?** – כיצד אפשר ללמוד דין זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד?
חסר כאן, ויש להשלים: [ומשיבים: **הריגה מהריגה** – לפי רבי ישמעאל יש ללמוד בגזירה שווה אחרת: נאמר בבא על הבהמה: "וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ", ונאמר במסית לעבוד עבודה זרה: "כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ" (דברים יג,י). וכמו שבמסית - מיתתו בסקילה, משום שנאמר בו: "וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת" (דברים יג,יא), כך גם בבא על הבהמה - האיש והבהמה מיתתם בסקילה] (כך השלים ב"שיירי קורבן", והוא על פי מכילתא דרבי ישמעאל והבבלי סנהדרין נד,ב המובאים להלן)

חסר כאן, ויש להשלים: [ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- לשוכב** – מקורה של האזהרה לשוכב עם בהמה הנזכר לפני כן הוא פשוט**. לנשכב מניין?** – מה מקורה של האזהרה לנשכב מן הבהמה (המביא את הבהמה עליו)?]
ומשיבים: **רבי ישמעאל מן אתריה ורבי עקיבה מן אתריה** – רבי ישמעאל ממקומו, ורבי עקיבה ממקומו (כל חכם לומד מאותו מקום, מאותו פסוק שממנו למד כבר מה שלמד. רבי ישמעאל לומד אזהרה לנשכב מן הבהמה מהכתוב "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח), שממנו למד לעיל אזהרה לנשכב עם זכר. ורבי עקיבה לומד אזהרה לנשכב מן הבהמה מהכתוב "לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) - קְרא בו: 'לֹא תִתֵּן שכיבתך', בדומה לאופן שבו למד לעיל אזהרה לנשכב עם זכר. - כך למדו לדעת שני התנאים בבבלי סנהדרין נד,ב)**.**
**כרת לנשכב - על דרבי ישמעאל לית** (=לית את) **משכח** – על (דעתו) של רבי ישמעאל אין אתה מוצא (לדעת רבי ישמעאל אין אתה מוצא כרת לנשכב מפורש בתורה, אבל למדים מדרשה כאמור להלן. ואילו לדעת רבי עקיבה האזהרה לנשכב היא מן הכתוב הנאמר בפרשת איסורי ביאה, ולכן עונש כרת הנאמר בפרשה זו מתייחס גם לנשכב)**. עונש** – מיתה, **לנשכב - בין על דרבי ישמעאל בין על דרבי עקיבה לית** (=לית את) **משכח** – בין על [דעתו] של רבי ישמעאל [ו]בין על [דעתו] של רבי עקיבה אין אתה מוצא (לדעת רבי ישמעאל אין אתה מוצא כרת לנשכב מפורש בתורה, אבל למדים מדרשה כאמור להלן)**.**
**וכתוב: "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם"** (שמות כב,יט) (נראה שבמקום כתוב זה צריך לומר: **"כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת"** (שמות כב,יח), והובא בטעות הכתוב שאחריו) – הכתוב "כל שוכב עם בהמה" מיותר, שהרי כבר נאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ,טו), ולכן יש לומר שהכתוב "כל שוכב עם בהמה" מדבר בנשכב מן הבהמה, וקרא לו הכתוב "שוכב" כדי להקיש נשכב לשוכב**. מה זה** – כמו שהשוכב עם בהמה, **בסקילה וכרת, אף זה** – כך גם הנשכב מן הבהמה, **בסקילה וכרת** – כך דרשו את הכתוב הזה במכילתא דרבי ישמעאל. מכאן למדים כרת וסקילה לנשכב (כרת לדעת רבי ישמעאל, וסקילה בין לדעת רבי ישמעאל ובין לדעת רבי עקיבה)**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה יז נאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ואיש אשר ייתן שכבתו בבהמה מות יומת" (ויקרא כ,טו) - בסקילה. אתה אומר: בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? תלמוד לומר: "ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ,טו) - נאמר כאן הריגה, ונאמר להלן (במסית) הריגה. מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תיתן שכבתך" (ויקרא יח,כג) - אין לי אלא עונש ואזהרה לשוכב, עונש לנשכב מניין? תלמוד לומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" - קרא הכתוב לנשכב כשוכב. מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה. עונש שמענו, אזהרה לא שמענו. תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ, עשו מכל תועבות הגויים אשר הוריש י'י" (מלכים א יד,כד).

ב**בבלי סנהדרין** נד,ב אמרו: תנו רבנן: ..."מות יומת" (ויקרא כ,טו) - בסקילה. אתה אומר בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה? נאמר כאן: "תהרוגו", ונאמר להלן (במסית): "כי הרוג תהרגנו" (דברים יג,י). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. למדנו עונש לשוכב, עונש לנשכב מניין? תלמוד לומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח), אם אינו עניין לשוכב (שנאמר דינו במפורש בכתוב אחר), תנהו עניין לנשכב. למדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב, אזהרה מניין? - תלמוד לומר: "ובכל בהמה לא תיתן שכבתך" (ויקרא יח,כג). למדנו אזהרה לשוכב, לנשכב מניין? תלמוד לומר: "ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כג,יח), ואומר: "וגם קדש היה בארץ" (מלכים א יד,כד); דברי רבי ישמעאל. - רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר: "לא תיתן שכבתך" - לא תיתן שכיבתך.

ומציעים מקרי נפקות בין שתי הדעות התנאיות בעניין הבא על הזכור ועל הבהמה: **מה מפקא מביניהון?** – מה יוצא מביניהם?
**שכב את הזכור ונשכב ממנו** – בשוגג בהעלם אחד, **- על דעתיה דרבי ישמעאל** (צריך לומר: '**דרבי עקיבה**') – על דעתו של רבי עקיבה, **אינו חייב אלא אחת** – חטאת אחת, משום שלדעתו האזהרה לשוכב והאזהרה לנשכב הן מאותו הכתוב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב) - קְרא בו: 'לא תִישָּׁכֵב'**, על דעתיה דרבי עקיבה** (צריך לומר: '**דרבי ישמעאל**') – על דעתו של רבי ישמעאל, **חייב שתים** – שתי חטאות, משום שלדעתו האזהרה לשוכב היא מהכתוב: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא יח,כב) והאזהרה לנשכב היא מהכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח)**.**
**שכב את הבהמה ונשכב הימינה - בין על דעתיה דרבי עקיבה בין על דעתיה דרבי ישמעאל חייב שתים** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי עקיבה אינו חייב אלא אחת, על דעתיה דרבי ישמעאל חייב שתים**') – משום שלדעת רבי עקיבה האזהרה לשוכב והאזהרה לנשכב הן מאותו הכתוב: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) - קְרא בו: 'לא תִתֵּן שכיבתך', ולדעת רבי ישמעאל האזהרה לשוכב היא מהכתוב: "וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ" (ויקרא יח,כג) והאזהרה לנשכב היא מהכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח)**.**
**שכב את הזכור ואת הבהמה -** (צריך להוסיף: '**בין על דעתיה דרבי עקיבה בין על דעתיה דרבי ישמעאל**' – בין על דעתו של רבי ישמעאל [ו]בין על דעתו של רבי עקיבה) **חייב שתים** – משום ששתי אזהרות הן, אחת לשוכב עם הזכר (ויקרא יח,כב) ואחת לשוכב עם הבהמה (ויקרא יח,כג)**.**
**נשכב מן הזכור ומן הבהמה - חייב שתים** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי עקיבה חייב שתים, על דעתיה דרבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת**') – משום שלדעת רבי עקיבה שתי אזהרות הן, אחת לנשכב מן הזכר (ויקרא יח,כב) ואחת לנשכב מן הבהמה (ויקרא יח,כג), ולדעת רבי ישמעאל האזהרה לנשכב מן הזכור ומן הבהמה היא מאותו הכתוב: "וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים כג,יח) (כל ההגהות בקטע זה הן על פי "שערי תורת ארץ ישראל")**.**
**שכב שני זכרים כאחת** – בהעלם אחד, **- מאחר שמתחייבין על ידו שנים** – שני הנשכבים ממנו, **חייב שתים** – הואיל והוא גרם לכל אחד מהם להביא חטאת**.**
**נשכב משני זכרים כאחת** – בהעלם אחד, **- מאחר שמתחייבין על ידו שנים** – שני השוכבים עימו, **חייב שתים.**

ב**בבלי סנהדרין** נד,ב אמרו: הבא על הזכור והביא זכור עליו (בהעלם אחד) - אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים, חדא משום "לא תשכב" וחדא משום "ולא יהיה קדש". לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, "לא תשכב" ו'לא תישכב' חדא היא.
הבא על הבהמה והביא בהמה עליו - אמר רבי אבהו: לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים, חדא מ"לא תיתן שכבתך" וחדא מ"לא יהיה קדש". לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, "שכבתך" ו'שכיבתך' חדא היא.
הנרבע לזכור והנרבע לבהמה - אמר רבי אבהו: לדברי רבי עקיבא חייב שתיים, חדא מ"לא תשכב" וחדא מ"לא תיתן שכבתך". לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, אידי ואידי "לא יהיה קדש" הוא.
אבל הבא על הזכור והביא זכור עליו והבא על הבהמה והביא בהמה עליו - לרבי ישמעאל חייב שלוש, לרבי עקיבא חייב שתיים.

רבי אבהו בבבלי כסתם הירושלמי לפי הגהותינו.

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **הזכור לא עשו בו את הקטון כגדול** – הבא על הזכר חייב אם הזכר גדול בשנים, אבל אם הזכר קטן בשנים - פטור**, והבהמה עשה בה את הקטנה כגדולה** – הבא על הבהמה חייב, בין שהבהמה גדולה בשנים בין שהבהמה קטנה בשנים**.**
**אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: לעולם אינו מתחייב עליה** – על ביאה על הזכר, **עד שתהא בת** (לשון נקבה זה הוא באשגרה מהביטוי הרגיל בעניין ביאה 'בת שלוש שנים ויום אחד', וכאן צריך לומר בלשון זכר: 'ש**י**הא **בן**') **שלש שנים ויום אחד** – הבא על הזכר חייב, אם הזכר הוא למעלה מבן שלוש שנים, מפני שדינו של זכר הנבעל כדין אישה, וכמו שאישה נחשבת ראויה לביאה מגיל שלוש שנים, כך גם זכר הנבעל**.**

ב**בבלי סנהדרין** נד,ב אמרו: תנו רבנן: זכור לא עשה בו קטן כגדול, בהמה עשה בה קטנה כגדולה. - מאי לא עשה בו קטן כגדול? - אמר רב: לא עשו ביאת פחות מבן תשע כבן תשע. ושמואל אמר: לא עשו ביאת פחות מבן שלוש כבן שלוש.

רבי אלעזר בירושלמי כשמואל בבבלי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:4)

ומציעים שאלה: **רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא** – שאל **מרבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מה ראה רבי ישמעאל ורבי עקיבה ליחלק בזכור ובבהמה, ובשאר כל העריות לא נחלקו?** – מדוע באיסורי הביאה של זכור ושל בהמה חלקו שני התנאים ונצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכב מהם מלבד האזהרות והעונשים לשוכב עימם, אבל באיסורי הביאה של שאר העריות לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לאישה הנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לאיש השוכב, אלא היה פשוט להם שהאזהרות והעונשים לשוכב הם גם האזהרות והעונשים לנשכבת?
ומשיבים: **אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעירא): **שבכל העריות כתוב בהן 'שאר בשר'** – בפתיחה לפרשת איסורי ביאה נאמר: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח,ו) - אסור לכל אדם לבוא על קרובי משפחתו ולהזדווג עימם; ואיסור כללי זה הוא הן לאיש השוכב והן לאישה הנשכבת, וכיוון שהאיסור הכללי מתייחס לאיסורי ביאה של קרובי משפחה בלבד, הרי שהאיסורים המפורטים של כל העריות, חוץ מהזכור ומהבהמה, חלים הן על השוכב והן על הנשכבת, ולכן בשאר העריות לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב**, ואֵילּוּ אין כתוב בהן 'שאר בשר'** – כיוון שהאיסור הכללי אינו מתייחס לאיסורי הביאה של הזכור ושל הבהמה, משום שאינם איסורי ביאה של קרובי משפחה, הרי שהאיסורים של הזכור ושל הבהמה חלים רק על השוכב, ולכן בזכור ובבהמה חלקו שני התנאים ונצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכב מלבד האזהרות והעונשים לשוכב**.**
ומציעים קושיה כדי לפרוך את תשובת רבי זעירא: **התיבון:** – השיבו (הקשו): **הרי נידה אין כתוב בה 'שאר בשר' ונחלקו** (צריך לומר: '**ולא** נחלקו') **עליה!** – הרי האיסור הכללי אינו מתייחס לאיסור הביאה של נידה, משום שאינו איסורי ביאה של קרובי משפחה, ואף על פי כן בנידה לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב!
ומתרצים: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מכיון דכתיב** – מכיוון שכתוב **קריבה** – בפתיחה לפרשת איסורי ביאה נאמר: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא **תִקְרְבוּ** לְגַלּוֹת עֶרְוָה" (ויקרא יח,ו), **קריבה** – באיסור ביאה על נידה נאמר: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא **תִקְרַב** לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יט)**, כמי שכולהם** (שכולם) **כאן וכולהם** (וכולם) **כאן** – כאילו שהאזהרות והעונשים לנשכב מלבד האזהרות והעונשים לשוכב כתובים גם בנידה וגם בשאר העריות, ולכן בנידה לא חלקו שני התנאים ולא נצרכו ללמוד אזהרות ועונשים לנשכבת מלבד האזהרות והעונשים לשוכב**.**
ומקשים: **רבי חייה בר אדא** (השני, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר **בשם רבי חנינה: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ"** (ויקרא יח,יט)**!** – כתוב זה האוסר לבוא על הנידה אומר "לא תקרב" ואינו אומר "לא תגלה ערווה" כמו בשאר העריות, ומשום כך אין להשוות נידה לשאר העריות!
ומתרצים: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: היא 'בל תקרב', היא 'בל תגלה'** – משמעות הלשונות "לא תקרב" ו"לא תגלה ערווה" שווה, ומשום כך יש להשוות נידה לשאר העריות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:5)

**אישה המביאה את הבהמה עליה**
במשנה שנינו: "והאשה המביאה את הבהמה".
**אזהרה לאשה המביאה את הבהמה עליה מניין?** - נאמר בפרשת איסורי ביאה: **"וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ, תֶּבֶל הוּא"** (ויקרא יח,כג) – אסור לאישה לעמוד לפני בהמה לגרות אותה כדי שהבהמה תרבע את האישה (תזדווג עימה), כי הדבר מושחת ומתועב**.**
**כרת** – לאישה המביאה את הבהמה עליה במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט) – כל אדם שיעשה אפילו אחת מכל התועבות האלה, ייענש בעונש כרת**.**
**עונש** – מיתה לאישה המביאה את הבהמה עליה, במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של בועלי בעילות אסורות: **"וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ, וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה, מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם"** (ויקרא כ,טז) – אישה שתיגש אל בהמה כדי שהבהמה תרבע את האישה, חייבים להרוג את האישה ואת הבהמה ולהמית אותן (בסקילה), והאישה בעצמה גרמה שהיא חייבת מיתה**.**
ומניין שאישה המביאה את הבהמה עליה מיתתה בסקילה? - **את יליף** – אתה לומד (בגזירה שווה), **הריגה מהריגה, סקילה מסקילה, "דמיהם בם" מ"דמיהם בם"** (צריך לומר רק: '**דמיהם בם מדמיהם בם**', ויש למחוק את שאר המילים 'הריגה מהריגה, סקילה מסקילה'. - למשפט הזה יש מקבילה בסוגיה הקודמת, ונוסחי שני המשפטים כאן ולעיל כפי שהם לפנינו נתחלפו זה בזה) – נאמר כאן "דמיהם בם", ונאמר באוב וידעוני "דמיהם בם" ("וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ,כז)). מן הביטוי "בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם" שנאמר באוב וידעוני יש ללמוד שבכל מקום שכתוב "דמיהם בם" (או "דמיו בו") הכוונה למיתה בסקילה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:7:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:7:6)

**אם אדם חטא, מה חטאה הבהמה?**
במשנה שנינו: "הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה - אם אדם חטא, מה חטאת הבהמה? אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב: תיסקל".
מציעים קושיה על המשנה מהמקרה המוצע: **רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שבא עליה** – על הבהמה, **שוגג. הרי היא נסקלת על ידיו והוא פטור!** – מדוע במקרה זה הבהמה נסקלת, והרי לא באה לאדם הבא עליה תקלה על ידיה, שכן הוא פטור ממיתה לפי שהיה שוגג? הרי שיש לפרוך את דברי המשנה שהבהמה נסקלת לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה!
ומציעים קושיה שנייה על המשנה מהמקרה המוצע: **רבי שמעון** (אולי צריך לומר: 'רבי **סימון**' - רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי. ואולי הוא אמורא אחר ונשמט ייחוסו או תוארו) **בעי** – שואל (מקשה)**: הגע עצמך** – שער בנפשך, **שחרש בה** – בבהמה, **בשבת** – במזיד והתראה**. הרי הוא נסקל על ידה והיא פטורה!** – מדוע במקרה זה אין הבהמה נסקלת, והרי באה לאדם שחרש בה תקלה על ידיה, שכן הוא חייב מיתה? הרי שיש לפרוך את דברי המשנה שהבהמה נסקלת לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה!
ומתרצים את הקושיות: **לית לך אלא כהדא דמר** – אין לך אלא כ[מימרה] הזאת שאומר **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: "כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים**, לְמַעַן יִכָּרֵת**"** (הושע ח,ד) – ישראל עשו מכספם ומזהבם פסילים, והתוצאה היא שהם יישמדו**. 'למען יכרתון'** – בלשון רבים, בהתאמה למה שאומר: "עשו להם", **אין כתוב כאן** – שהיה משמעו שייכרתו עושי הפסילים או שייכרתו הפסילים**, אלא "לְמַעַן יִכָּרֵת"** – בלשון יחיד, שמשמעו שייכרת כספם וזהבם שעל ידו עשו להם פסילים (כולל את הכסף והזהב בסוג אחד). הרי שהנביא מקלל את הכסף והזהב שגרם להם לחטוא**.** - ומציעים מימרה עממית מסייעת: **כאינש דמר:** – כאדם שאומר: **שחיק טימייה** (צריך לומר: 'טמייה') **דפלן** – יישחקו עצמותיו של פלוני (דיבור של קללה על רשע)**, דאפיק בריה** (צריך לומר: '**ברי**') **לעבדא בישא** – שהוציא את בני למעשה רע (האב מקלל את פלוני שגרם לבנו לחטוא, ואינו מקלל את בנו שחטא. וכן כאן, הורגים את הבהמה שגרמה לאדם לחטוא, ולא הורגים את האדם שחטא. ולכן במקרה שבא על הבהמה אפילו בשוגג - היא נסקלת, כיוון שהיתה לאדם למכשול עוון, אבל במקרה שחרש בבהמה בשבת אפילו במזיד - אינה נסקלת, כיוון שלא היתה לאדם למכשול עוון, מפני שהיה יכול לחרוש בלא הבהמה. - ההנחה בקושיות היתה שהתקלה לאדם הנזכרת במשנה היא המיתה שהתחייב, וההסבר בתירוץ הוא שהתקלה לאדם היא החטא שחטא)**.**

במשנה נזכר טעם שני לסקילת הבהמה: "שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה". שתי הקושיות שבירושלמי על הטעם הראשון במשנה (לפי פירושנו) מתאימות גם לטעם השני, ברם התירוץ שבירושלמי אינו מתאים לטעם השני, שנאמר בו במפורש "שנסקל איש פלוני על ידיה" ולא "שחטא על ידיה".
לכן נראה שבמשנה שלפני הירושלמי לא היה הטעם השני אלא הטעם הראשון בלבד. גם בספרא נזכר הטעם הראשון בלבד. אבל במשנה שלפני הבבלי נזכר הטעם השני, שכן הבבלי דן בשני הטעמים. הטעם השני נזכר גם במדרשי אגדה.

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "והרגת את האישה ואת הבהמה" - אם אדם חטא, מה חטאה בהמה? אלא לפי שבאה לאדם תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל. והרי דברים קול וחומר: ומה אם בהמה שאינה יודעת להבחין בין טוב לרע - על שבאת תקלה על ידה לאדם אמר הכתוב תיסקל, אדם שגורם לחבירו להטותו מדרך החיים לדרך המוות - על אחת כמה וכמה שיעבירנו המקום מן העולם.

בספרא, כמו בתירוץ שבירושלמי, השוו בין בהמה שגרמה לאדם לחטוא ובין אדם שגרם לחבירו לחטוא, ששניהם ראויים למיתה.

ב**בראשית רבה** כח,ז נאמר: "כספם וזהבם עשו להם עצבים" וגו' (הושע ח,ד) - רבי הונא, רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק: 'למען ייכרתו' אין כתוב כאן, אלא "למען ייכרת" - כאינש דאמר: אימחיק שמיה דפלן, דאפיק ברי לתרבות בישא (יימחק שמו של פלוני, שהוציא את בני לתרבות רעה) / דאפיל ברי בגו אשא.
וב**דברים רבה** (ליברמן) פרשת "דברים" נאמר: "כספם וזהבם עשו להם עצבים למען ייכרת" (הושע ח,ד) - מהו "למען ייכרת"? רבי פינחס ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר יצחק: כאיניש דאמר: ישתחק שמיה דפלן, דאפיק לברי לתרבות בישא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:1)

**משנה**
**המגדף** – את שם ה', שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **אינו חייב עד שיפרש את השם** – עד שיהגה את שם הוויה ככתבו**.**
**אמר רבי יהושע בן קרחה** (תנא בדור הרביעי)**: בכל יום דנים את העדים** – נושאים ונותנים בבדיקת העדים, **בכינוי:** – במקום קללת השם מכנים ואומרים: **יכה יוסה את יוסה** – שאינו חייב עד שיקלל שם ה' בשם ה' ('יוסה' הוא כינוי לשם ה'. גם 'יכה' הוא בכלל הכינוי, והוא כינוי לקללה)**. נגמר הדין** – והסכימו דיינים לחייבו**, לא היו הורגים בכינוי** – לא היו רשאים להורגו על פי עדות זו, שלא אמרו העדים את השם כפי ששמעוהו מפורש, שמא אף המקלל לא קילל אלא בכינוי**, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ** – שלא ישמעו קללת השם, **ומשיירים את הגדול שבהן** – שבעדים, **ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם, וקורעין** – את בגדיהם, **ולא מאחים** – לא מחברים לעולם את הקרע בתפירה יפה**. והשני אומר: אף אני כמוהו** – שמעתי. ואין העד השני אומר את הקללה בפירוש**, והשלישי** – אם יש עד שלישי, **אומר: אף אני כמוהו.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:2)

**תלמוד**
**המגדף**
במשנה שנינו: **"המגדף אינו חייב** עד שיפרש את השם**".**
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **למגדף מניין? "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל"** (שמות כב,כז) – אסור לקלל את שם ה'**.**
**כרת** – למגדף במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין?** - נאמר בעניין קללת ה' ועונשה: **"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ"** (ויקרא כד,טו) – כל איש שיקלל את שם ה' ייענש על ידי ה'. ולפי מסורת חז"ל, העונש הוא כרת (בספרא "אמור" פרשה יד נאמר: "ונשא חטאו" - רבי יהודה אומר: נאמר כאן נשיאות חטא, ונאמר להלן (בבא על אשת אחי אביו - ויקרא כ,כ, ובפסח שני - במדבר ט,יג) נשיאות חטא. מה נשיאות חטא האמור להלן - כרת, אף כאן - כרת)**.**
**עונש** – מיתה, למגדף במזיד והתראה, **מניין? "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת**, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה**"** (ויקרא כד,טז) – מי שמקלל את שם ה' חייב מיתה בסקילה**.**

ומציינים: **וכרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) – לפי רבי ישמעאל (שדורש את הכתובים בדרך שונה מרבי עקיבה)**, דרבי ישמעאל אמר: בדיינים הכתוב מדבר** – הכתוב "אלוהים לא תקלל" הוא אזהרה למקלל דיין ("אלוהים" = דיינים), ואינו אזהרה למגדף את ה' (כך לפי רבי עקיבה, ראה מכילתא), ולדברי רבי ישמעאל יש ללמוד אזהרה למגדף מקול וחומר: **- אם על הדיינים הוא** – הכתוב "אלוהים לא תקלל", **מזהיר** – שלא לקלל אותם**, לא כל שכן על הכינויים?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהכתוב הזה מזהיר שלא לקלל את שם ה' אפילו באחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא רק בשם המיוחד של ה'! - וכמו כן: **אם על הכינויים הוא** – הכתוב "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו", **עונש כרת** – למי שמקלל את שם ה' באחד מהכינויים של ה' (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהָיו" ולא נאמר "שם ה'")**, לא כל שכן על שם המיוחד?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהכתוב הזה מעניש כרת למי שמקלל את שם ה' בשם המיוחד של ה'!

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דכספא פרשה יט נאמר: "אלוהים לא תקלל" - למה נאמר? לפי שהוא אומר: "ונוקב שם י'י מות יומת" (ויקרא כד,טז), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, לכך נאמר: "אלוהים לא תקלל"; דברי רבי עקיבא. - רבי ישמעאל אומר: בדיינים הכתוב מדבר, שנאמר: "עד האלוהים יבוא דבר שניהם".

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **על הכינויים באזהרה וכרת** – אזהרה וכרת נאמרו בתורה על קללת שם ה' בכינויים, וקול וחומר לקללת שם ה' בשם המיוחד**, על שם המיוחד במיתה** – מיתה נאמרה בתורה רק על קללת שם ה' בשם המיוחד**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **על הכינויים באזהרה** – אזהרה נאמרה בתורה על קללת שם ה' בכינויים, וקול וחומר לקללת שם ה' בשם המיוחד**, ועל שם המיוחד במיתה וכרת** – מיתה וכרת נאמרו בתורה רק על קללת שם ה' בשם המיוחד. - שני המקורות חלוקים בכרת על הכינויים**.**
ומציעים מקורות למקורות התנאיים החולקים: **מאן דמר:** – מי שאומר: **על הכינויים באזהרה וכרת - "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל"** (שמות כב,כז) – הרי אזהרה על קללת שם ה' בכינויים (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהִים" ולא נאמר "שם ה'")**, ועוד "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ"** (ויקרא כד,טו) **- בכרת** – הרי כרת על קללת שם ה' בכינויים (משום שנאמר בכתוב זה "אֱלֹהָיו" ולא נאמר "שם ה'")**, ועל שם המיוחד במיתה - "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת"** (ויקרא כד,טז) – הרי מיתה על קללת שם ה' בשם המיוחד (משום שנאמר בכתוב זה "שם ה'")**. ומאן דמר:** – ומי שאומר: **על הכינויין באזהרה - "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל"** (שמות כב,כז) – הרי אזהרה**, ועל שם המיוחד במיתה וכרת - "וְנֹקֵב שֵׁם י'י מוֹת יוּמָת"** (ויקרא כד,טז) – הרי מיתה**, ו"אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו** וְנָשָׂא חֶטְאוֹ**"** (ויקרא כד,טו) – הרי כרת**.**

בספרא "אמור" פרשה יד ובבבלי סנהדרין נו,א מחלוקת אחרת, שלדעת רבי מאיר אף על הכינויים חייבים מיתה, ולדעת חכמים על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויים - באזהרה. דעת רבי מאיר חלוקה על שני המקורות התנאיים שבירושלמי, ודעת חכמים מוסכמת על שני המקורות התנאיים שבירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:3)

**דנים מספק**
במשנה שנינו: "אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנים את העדים בכינוי".
מציעים היסק מהמשנה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: זאת אומרת** – יש להסיק מהמשנה האומרת, שהדיינים דנים את דינו של המגדף על פי עדותם של העדים שמזכירים את דברי המגדף בכינוי, כאילו שמעו מפיהם את דברי המגדף המפורשים, אף שייתכן שלא קילל אלא בכינוי כמו שהעידו ואינו חייב מיתה**, שדנין מספק** – הדיינים דנים דין אף במצב של חוסר ודאות, ורק גומרים את הדין במצב של ודאות, ואין אומרים שאין דנים אלא במצב של ודאות**.**
וממחישים את ההיסק שלפני כן על ידי מתן דוגמה: **היך עבידא?** – איך עשוי [הדבר]? (כיצד דנים מספק?) **פלוני הרג את הנפש, יהא נידון** – בבית דין, **עד שיבואו עדיו** – אם אמרו על אדם שהרג את הנפש, הדיינים תופשים (אוסרים) אותו ודנים אותו על פי השמועה שיצאה עליו, אף שעדיין לא באו עדים והעידו עליו בפני הדיינים שהרג את הנפש, וכשיבואו עדים ויעידו עליו יגמרו את הדין**.**
ומקשים על האמור לפני כן ומציעים גרסה שונה של דברים אלה: **אמר ליה** – אמר לו (לרבי ירמיה) **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה?!** – ותופשים (בכוח) בן אדם בשוק ומבזים אותו (כשדנים אותו על פי השמועה בלבד)?! **אלא כיני:** – אלא כך היא (כך יש להמחיש את ההיסק שלפני כן): **פלוני הרג את הנפש והרי עידיו שהרג את הנפש, יהא תפוש** (תפוס, חבוש) **עד שיבואו עידיו** – אם אמרו על אדם שהרג את הנפש, ובאו עדים שהרג את הנפש, הדיינים תופשים (אוסרים) אותו ודנים אותו, אף שעדיין לא העידו העדים עליו בפני הדיינים שהרג את הנפש, שכיוון שבאו עדים שהרג את הנפש אינם מבזים אותו כשדנים אותו (כמו במשנה, שבאו עדים שהמגדף קילל את השם והדיינים דנים אותו, אף שעדיין לא אמרו העדים בפני הדיינים את דברי המגדף המפורשים)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:4)

**גמר הדין במגדף**
במשנה שנינו: "נגמר הדין, לא היו הורגים בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירים את הגדול שבהן ואומרים לו: אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדין על רגליהם, וקורעין ולא מאחים. והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו".
מקשים: **ואמרין ליה:** – ו(כי) אומרים לו: **גדף?!** – כיצד הדיינים אומרים לגדול שבעדים שיאמר את דבריו המפורשים של המגדף, והרי הם גורמים שהעד יגדף את שם ה'?
ומתרצים: **אלא: אותו השם שאמרתי לפניכם, אותו קילל ובו קילל** – העד אינו מגדף את שם ה' כמו שאמר המגדף, אלא הוא אומר את שם ה' שהזכיר המגדף, ואומר שהמגדף קילל את השם הזה וקילל בשם הזה, שכן המגדף אינו חייב עד שיקלל את שם ה' בשם ה'. הרי שהעד אינו מגדף את שם ה'**.**

ומביאים ברייתא: **ואין העדים** – העד השני והעד השלישי, **צריכין לקרוע** – את בגדיהם, כששומעים את קללת השם מפיו של הגדול שבעדים**, שכבר קרעו בשעה ששמעו** – את קללת השם מפיו של המגדף (ברייתא זו ישנה בספרא "אמור" פרשה יד בסיום דברי רבי יהושע בן קרחה ששנויים גם במשנה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:5)

**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: מיכן לדיינים שקיבלו עדות עומדין שדינן דין** – ממה ששנינו במשנה שהדיינים עומדים על רגליהם כשהגדול שבעדים אומר את מה ששמע בפירוש מפיו של המגדף, יש ללמוד שאם הדיינים עמדו בשעת קבלת עדות העדים - דינם שדנו על פי עדות זו הוא דין, אף על פי שלכתחילה הדיינים צריכים לשבת בשעת קבלת העדות, שכן למדים מן הכתוב "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים" (דברים יט,יז) ששני העדים עומדים כשהם מעידים לפני הדיינים היושבים**.**

ומציעים סדרה של היסקים מהמשנה: **את שמע מינה שית** – אתה שומע (לומד) ממנה שישה (דברים)**.**
**את שמע מינה** – אתה שומע (לומד) ממנה (מהמשנה), **כהיא דאמר** – כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי שמואל בר רב יצחק** – שדנים מספק (כך הסיק רבי שמואל בר רב יצחק בסוגיה הקודמת ממה ששנינו במשנה: "בכל יום דנים את העדים בכינוי")**.**
**ואת שמע מינה** – ואתה שומע (לומד) ממנה, **כהיא דאמר** – כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי שמעון בן לקיש** – שדיינים שקיבלו עדות עומדים - דינם דין (כך הסיק רבי שמעון בן לקיש לעיל ממה ששנינו במשנה: "והוא (העד) אומר, והדיינים עומדים על רגליהם")**.**
**ואת שמע מינה:** – ואתה שומע (לומד) ממנה: **שומע מפי שומע** – השומע קללת השם מפיו של אדם ששמע מפיו של אדם אחר, **- חייב לקרוע** – את בגדיו (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה, שהדיינים ששומעים את קללת השם מפיו של העד ששמע מפיו של המגדף קורעים)**.**
**ואת שמע מינה:** – ואתה שומע (לומד) ממנה: **מיכן לעד שהעיד עדותו** – בכל עניין שהוא**, השיני אומר: אף אני כמוהו** – ראיתי או שמעתי כמו שהעיד העד הראשון**, והשלישי אומר: אף אני כמוהו** – ועל פי עדותם זו בית דין דנים וגומרים את הדין, ואין העד השני והעד השלישי צריכים לחזור על הדברים שאמר העד הראשון (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה: "והשני אומר: אף אני כמוהו, והשלישי אומר: אף אני כמוהו", ועל פי עדותם זו בית דין גומרים את דינו של המגדף ומוציאים אותו לסקילה)**.**
**ואת שמע מינה** – ואתה שומע (לומד) ממנה**, שהוא** – הקריעה על שמיעת קללת השם, **אחד מן הקרעים שאין מתאחין** (נתפרים) – שיש עשרה דברים שצריך לקרוע עליהם ואסור לחבר ולתפור את הקרע לעולם (כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה: "וקורעים ולא מאחים". - הקרעים שאין מתאחים נמנים בברייתא בירושלמי מועד קטן ג,ז)**.**
**ואת שמע מינה:** – ואתה שומע (לומד) ממנה: **מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד** – מכיוון שהדיינים יודעים מתחילה שהעד יאמר את השם המיוחד שהמגדף קילל**, שהוא צריך** (צריך לומר: '**שהם צריכים**') **לקרוע** – כך יש להסיק ממה ששנינו במשנה, שהדיינים אומרים לעד: אמור מה ששמעת בפירוש, והעד אומר לדיינים את השם המיוחד ששמע מפי המגדף, שאותו קילל ובו קילל, והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים; ומשמע שהדיינים קורעים מיד כשעומדים, ומאחר שהם עומדים קודם שהעד אומר מה ששמע, הם גם קורעים קודם שהעד אומר מה ששמע (כך פירש ריצ"ד. - הדיינים עומדים מפני כבוד השם המיוחד שהעד מזכיר אותו, ולכן הם עומדים לפני שהם שומעים את הזכרת השם מפי העד. ראה בבלי סנהדרין ס,א)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:6)

ומציעים שאלה: **רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מקשי** – מקשה (שואל ומסתפק)**: תנינן:** – שנינו (משנה סנהדרין ו,א): **הכרוז** (אדם המשמיע בקול הודעה שנועדה לפרסום בציבור) **יוצא לפניו** – לפני היוצא להיסקל ומכריז**: איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שהוא יודע לו זכות יבוא וילמד** – וכיוון שאמרנו ששומע קללת השם מפי שומע חייב לקרוע, אם כן, יש להסתפק האם השומעים את הכרוז אומר שאיש פלוני גידף את השם המיוחד צריכים לקרוע כדין שומע מפי שומע? (הכרוז אינו מגדף את שם ה' כמו שאמר המגדף, אלא הוא אומר את שם ה' שהזכיר המגדף, ואומר שהמגדף קילל את השם הזה וקילל בשם הזה, כמו שאמרו לעיל בעניין הגדול שבעדים)**.**
ופושטים את השאלה: **שמענו** – למדנו**: שומע מפי שומע - צריך לקרוע. שמעינן** (צריך לומר על פי לשון הרישא: '**שמענו**') – (וכי) למדנו**: שומע מפי שומע ושומע מפי שומע - צריך לקרוע?!** (בתמיהה) – לא למדנו מהמשנה שצריך לקרוע אלא בשומע ששמע מפי השומע את המגדף, אבל לא בשומע מפי השומע ששמע מפי השומע את המגדף. וכיוון שהכרוז שמע מפי העד ששמע את המגדף, אין השומעים את הכרוז צריכים לקרוע.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:7)

**קריעה על קללת השם**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ג,ז.
שואלים: **מהו לקרוע** (צריך לומר על פי המקבילה: '**מניין לקריעה**') **על קיללת השם?** – מאיפה למדים שחובה לקרוע על קללת השם? (אין לשאול 'מהו לקרוע?', שהרי פשוט שחובה לקרוע על קללת השם. הלשון 'מהו לקרוע?' הוא העתקה בטעות מהלשון הזה שלהלן)
ומשיבים: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת: (מונח זה מוצע כאן בטעות בשל מונח השאלה המוטעה 'מהו' המוצע לפני כן. אחרי 'מניין' אין צורך במונח להצעת פסוק כשהוא מוצע על ידי סתם התלמוד. בשני מקומות בא אחרי 'מניין' המונח 'מן הדא' להצעת פסוק. - בדרך כלל השאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' מוצעות על ידי מונחי השאלה המקובלים בירושלמי: 'מהו', 'עד כדון', וכדומה. אבל השאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' אינן מוצעות על ידי 'מניין'. כיוון שהשאלה כאן מוצעת על ידי 'מניין' כמו שהיגהנו, אין לגרוס 'נישמעינה מן הדא'. ההיקרות היחידה של 'מניין' לפני 'נישמעינה מן הדא' היא במגילה א,י, והיקרות זו חריגה בשל הדיון הארוך שמציעה פשיטת השאלה שם ובשל פתיחתה של פשיטת השאלה במילה 'מניין'. בזה אני מבקש לתקן את האמור ב"טרמינולוגיה של הירושלמי" עמוד 493, שהשאלות הבאות לפני 'נישמעינה מן הדא' מוצעות בדרך כלל גם על ידי 'מניין') נאמר (בתגובת חזקיהו המלך לדברי רבשקה אל העם): **"וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ (את דברי רבשקה** (מילים אלו אינן בכתוב)**) וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו"** (מלכים ב יט,א וישעיהו לז,א) – חזקיהו קרע את בגדיו כששמע מפי שריו את דברי הגידוף כלפי ה' שאמר רבשקה, שנשלח אליו על ידי סנחריב מלך אשור. ומכאן שחובה לקרוע על קללת השם**.**

ומציעים שאלה: **מהו לקרוע על קיללת הגוי?** – האם חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה'?
ופושטים את השאלה בפירוט עמדותיהם של שתי דעות חלוקות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **רבשקה גוי היה - קורעין** – יש ללמוד מחזקיהו שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה'**. מאן דמר:** – [ו]מי שאומר: **ישראל** (יהודי) **היה - אין קורעין** – אין ללמוד מחזקיהו שקרע על דברי רבשקה, שחובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה' (לא הובאה מחלוקת מפורשת בעניין רבשקה בסוגייתנו או במקום אחר. ברם, ייתכן שאין כאן שתי דעות חולקות אלא שתי אפשרויות מנוגדות, שכן מהכתובים עולה שרבשקה היה שר אשורי שידע לדבר יהודית (שפת ארץ יהודה), ולכן אפשר שהיה גוי ואפשר שהיה יהודי)**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: אחד השומע קללת השם מישראל ואחד השומע מפי הגוי** – גם זה וגם זה, **- חייב לקרוע** – הרי לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה'**.**
ומציעים פסוק כמקור לקביעה: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שחובה לקרוע גם כששומע גוי שמקלל את שם ה'?) - נאמר (בתשובת ה' לירמיהו על תפילתו לאחר קניין השדה): **"הִנֵּה אֲנִי י'י אֱלֹהֵי כָּל בָּשָׂר, הֲמִמֶּנִּי יִפָּלֵא כָּל דָּבָר?"** (ירמיהו לב,כז) – ה', שהוא אלוהי כל בני האדם, אין דבר שלא יוכל לעשותו או שיהיה נסתר ממנו. - הרי שה' הוא גם אלוהי הגויים ואינו רק אלוהי ישראל, ולכן חובה לקרוע כששומע גוי שמקלל את שם ה', כשם שחובה לקרוע כששומע ישראל שמקלל את שם ה'**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:8:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:8:8)

ומציעים שאלה: **מהו לקרוע בזמן הזה?** – האם חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה?
ופושטים את השאלה: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) שאמר **בשם רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**; רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ירמיה** שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: משרבו הגודפנים** – מזמן שהמגדפים את שם ה' היו מרובים, **פסקו מלקרוע** – חדלו מלקרוע על קללת השם**.**

המשפט "משרבו הגודפנים, פסקו מלקרוע" מקביל למשפטים "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים, פסקו המים המרים" (משנה סוטה ט,ט; תוספתא סוטה יד,א-ב).
בכל המקרים האלה, חיזוקן וגידולן של תופעות מגונות אצל יהודים גרמו לחכמים להקל ולהתאים את ההלכה למציאות החדשה, כיוון שהתברר שאין באיסורים ובמערכת ההרתעה ההלכתית כדי למנוע תופעות שליליות ההולכות וגוברות.
בבבלי סנהדרין ס,א אמרו, שבזמן הזה רבו גויים המגדפים, שכן "אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי?". אבל פשוטם של דברים שרבו יהודים המגדפים.
הבדל זה בין התלמודים מקביל להבדל אחר ביניהם: ממקורות ארץ ישראליים עולה שבימי המשנה והתלמוד יהודים עבדו עבודה זרה בארץ ישראל, בעוד שלפי מקורות בבליים יהודי ארץ ישראל חדלו לסגוד לאלילים בראשית תקופת בית שני (ראה "יהודים עובדי עבודה זרה בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", "דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות" יב-ב, עמודים 21-44; "עיונים היסטוריים בשאלת ההתמודדות ההלכתית של החכמים עם תרבות יוון ורומא בארץ ישראל בימי המשנה והתלמוד", AJS 33:2, עמודים א-יח).

ב**שיר השירים רבה** א [ו] א נאמר (תרגום): רבי אבהו וריש לקיש היו נכנסים לאותה העיר של קיסריה. אמר לו רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש: למה זה נכנסים אנו לעיר של חירופים וגידופים? (בקיסריה היו רבים מן היהודים מתיוונים) ירד לו ריש לקיש מחמורו ולקח חול ונתן בפיו (של רבי אבהו). אמר לו (רבי אבהו): מהו כן? אמר לו (ריש לקיש): אין הקב"ה רוצה במי שאומר דילטורייא על ישראל.

עולה מסיפור זה שהמחרפים והמגדפים הינם יהודי קיסריה כפי שמוכח מתשובת ריש לקיש בסוף.

ומציעים שאלה: **מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה?** (במקבילה אין שתי המילים האחרונות, והן העתקה בטעות מהשאלה הקודמת) – האם חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה' (כגון: רחום, חנון, ארך אפיים) ולא את השם המיוחד של ה'?
ופושטים את השאלה: **נישמעינה מהדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהמעשה שלהלן): **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **הוה מהלך באיסרטא** (באסטרטא) – היה מהלך בדרך**. פגע ביה חד כותיי** – פגע (פגש) בו כותי (שומרוני) אחד**, והוה מגדף והוא קרע, מגדף והוא קרע** – והיה (הכותי) מגדף (מקלל את אחד מהכינויים של ה') והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע, (ושוב היה הכותי) מגדף והוא (רבי שמעון בן לקיש) קורע**. נחת ליה מן חמרא ויהב ליה מרתוקא גו ליביה** – ירד לו (רבי שמעון בן לקיש) מן החמור ונתן לו (לכותי) מכת אגרוף בליבו**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי שמעון בן לקיש לכותי): **בר כותיי** – בן כותי**, אית לאימך מאנין מספקא לי?** – (וכי) יש לאימך בגדים לספק (לתת די הצורך) לי (תמורת אלה שקרעתי בגללך)? - **הדא אמרה** – זאת אומרת**, שקורעין על הכינויין, ושקורעין בזמן הזה** – יש להסיק מהמעשה הזה, שיש חובה לקרוע על קללת השם, כשהמגדף מקלל את אחד מהכינויים של ה', שהרי הכותי הזה גידף את אחד מהכינויים של ה', ורבי שמעון בן לקיש קרע עליו. וכן יש להסיק מהמעשה הזה, שיש חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה. רבי שמעון בן לקיש חלוק על האמוראים שאמרו לעיל שאין חובה לקרוע על קללת השם בזמן הזה (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'מילתיה אמרה שקורעין בזמן הזה, מילתיה אמרה שקורעין על הכינויים'. - מגיה הוסיף במסירה שלפנינו את המילה 'מילתיה' לפני 'הדא', כלומר, 'מילתיה אמרה' תחת 'הדא אמרה', והמדפיס הדפיס את שתי הלשונות יחד: 'מילתיה הדא אמרה' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד קמד). - שתי הגרסאות (הדא אמרה' / 'מילתיה אמרה') נראות מקוריות באותה מידה ("כפלי גרסה בירושלמי", "תרביץ" סו, עמוד 214, הערה 203))**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.

ב**בבלי סנהדרין** ס,א אמרו: "קורעים" - מנא לן? - דכתיב: "ויבוא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה" (מלכים ב יח,לז).
תנו רבנן: אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע - חייב לקרוע. והעדים אינם חייבים לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו (מפי המקלל).
וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הווי? הא קא שמעי השתא (מפי עצמם)! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "ויהי כשמוע המלך חזקיהו (מפי שריו את דברי רבשקה) ויקרע את בגדיו" (מלכים ב יט,א) - המלך קרע, והם (שרי חזקיהו שכבר קרעו בשעה ששמעו) לא קרעו (שנית).
אמר רב יהודה אמר שמואל: השומע אזכרה (של השם בדרך גידוף) מפי הגוי - אינו חייב לקרוע. ואם תאמר: רבשקה (כששמעו שרי חזקיהו מפי רבשקה קרעו) - ישראל משומד הווה. - ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעים אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי בכינוי - דלא.
ופליגא דרבי חייא בתרווייהו. דאמר רבי חייא: השומע אזכרה בזמן הזה - אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן - נתמלא כל הבגד כולו קרעים. ממאן (ממי הוא שומע אזכרות שנתמלא כל הבגד קרעים)? אילימא מישראל - מי פקירי כולי האי (לבזות את ה')? אלא פשיטא מגוי, ואי בשם המיוחד - מי גמירי (שֵׁם זה)? אלא לאו בכינוי, ושמע מינה: בזמן הזה הוא דאינו חייב לקרוע, אבל מעיקרא - חייב לקרוע, שמע מינה (שלדעת רבי חייא קורעים על אזכרה מפי גוי ועל אזכרה בכינוי).
"והשני אומר: אף אני כמוהו". - אמר ריש לקיש: שמע מינה: "אף אני כמוהו" - כשר (לעדות מן התורה) בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעבוד רבנן (שתיקנו שצריך כל עד לומר את עדותו בפירוט), והכא כיוון דלא אפשר (שאין ראוי לחזור על דברי הגידוף פעמים אחדות) אוקמוה רבנן אדאורייתא. דאי סלקא דעתך פסול (מן התורה) - הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא (בלא עדות גמורה)?!

בבבלי למדים שקורעים על קללת השם מהכתוב במלכים ב יח,לז. ובירושלמי למדים מהכתוב במלכים ב יט,א, שממנו למדים בבבלי שהעדים אינם חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו.
בבבלי אמרו, שרבשקה היה ישראל משומד. אבל בירושלמי הסתפקו האם היה גוי או שהיה ישראל.
בבבלי אמרו, שבזמן הזה, משרבו הגויים המגדפים את השם, אין קורעים על קללת השם מפי גוי; ונחלקו אמוראים האם בתחילה, קודם שרבו הגויים המגדפים את השם, קורעים על קללת השם מפי גוי וקורעים על הכינויים. אבל בירושלמי אמרו, שקורעים על קללת השם מפי גוי, ונחלקו אמוראים האם בזמן הזה קורעים על קללת השם, ולמדו מהמעשה של רבי שמעון בן לקיש שקורעים על הכינויים.
בשני התלמודים למדו מהמשנה שעד האומר "אף אני כמוהו" - עדותו כשרה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:1)

**משנה**
**העובד עבודה זרה** – שנשנה בהלכה ד שדינו בסקילה, **- אחד העובד** – בין שהוא עובד את האליל בדבר שדרך עבודתו בכך**, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה** – בין שהוא זובח קורבן לאליל, ובין שהוא מקטר קטורת, ובין שהוא מנסך יין, ובין שהוא משתחווה לאליל, אפילו אין דרך עבודת האליל בכך**, והמקבלו עליו לאלוה** – שמקבל עליו את האליל שיהא לו אלוהות**, והאומר לו: אלי אתה** – לשון המקרא: "לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר: הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה" (ישעיהו מד,יז)**.**
**אבל המגפף** – המחבק את פסל האליל, **והמנשק והמכבד** – המטאטא לפניו, **והמחבק** (מילה זו ישנה בשני כתבי יד של המשנה, אך אינה בכתב יד אחר של המשנה. אין לגרוס 'והמחבק', ונראה שנכתב תחילה על הגיליון כפירוש ל'המגפף' ואחר כך נכנס לתוך נוסח המשנה בין 'המכבד' ו'המרבץ' שבאים בכל מקום יחד) **והמרבץ** – המזלף מים לפניו**, המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל - עובר בלא תעשה** – שנאמר: "ולא תעבדם" (שמות כ,ה)**. הנודר בשמו והמקיים** – הנשבע **בשמו - עובר בלא תעשה** – שנאמר: "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג,יג)**.**
**הפוער עצמו לבעל פעור** – המגלה את עצמו, שעומד ערום לפניו ועושה צרכיו בפניו, אף על פי שדרך ביזיון הוא, **- זו היא עבודתו** – וחייב סקילה**. והזורק אבן במרקוליס** – באליל מרקוריוס, **- זו היא עבודתו** – שהיו מעמידים את פסלו בצידי הדרכים על עמוד של אבן ומצידו מצבה, לפי שהיה נחשב למגן הדרכים והמסחר, ומי שהיה עובר על יד הפסל היה נותן אבן על המצבה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:2)

**תלמוד**
**העובד עבודה זרה**
במשנה שנינו: **"העובד עבודה זרה** - אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה**".**
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **לעובד עבודה זרה מניין?** - נאמר בעשרת הדיברות: **"**וְ**לֹא תָעָבְדֵם"** (שמות כ,ה) – אסור לעבוד את הפסלים של אלוהים אחרים**.**
**כרת** – לעובד עבודה זרה במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין? "**וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה... **אֶת י'י הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה** הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ**"** (במדבר טו,ל) – אדם שחטא במזיד מגדף במעשהו את ה', והוא ייענש בעונש כרת (הכתוב מדבר בעבודה זרה, כאמור להלן)**.**
ותמהים: **ולא "מגדף" כתוב?!** (בתמיהה) – וכי לא כתוב בפסוק זה "מגדף"?! הרי כתוב בפסוק זה "מגדף" שהוא המקלל את שם ה', ואיך למדים מפסוק זה כרת לעובד עבודה זרה?
ומתרצים: **כאדם שהוא אומר לחבירו: גידפתה** (גירפת וקינחת) **את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום** ('גדף' בארמית מנדעית משמעו: לשפשף, לקרצף, לנקות, לגרד) – שמהלכות דרך ארץ שיש לשייר משהו בקערה ולא לאכול כל מה שבתוכה (בבבלי עירובין נג,ב אמרו: "אמרו חכמים: משיירים פאה בקערה". ובמסכת דרך ארץ ד,א נאמר: "מי שהוא תלמיד חכם ...לא יקנח את הקערה"). והוא משל לעובד עבודה זרה שהוא כופר בה' ובכל התורה כולה. ולכן הכתוב שנאמר בו "מגדף" מדבר בעבודה זרה**.**
ומביאים ברייתא: **משל** (נראה שמילה זו נכתבה תחילה על הגיליון כהוספה לפני המילה 'לשנים' להלן, ואחר כך נכנסה המילה לתוך נוסח הירושלמי שלא במקומה. אלא שאין צורך במילה זו, שכן הסגנון ברוב המקומות הוא לפתוח משל ב-ל' השימוש בלי המילה 'משל' לפני כן) **רבי שמעון בן לעזר** (תנא בדור החמישי) **אומר: לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון** – ביניהם**. פשט אחד את ידו וגידף** (גירף וקינח) **את כל הקערה ולא שייר בה כלום** – אכל את כל הגריסים שבקערה ולא השאיר בה כלום לחברו (הקערה שימשה ככלי סעודה שאכלו מתוכה, ובית קיבולה הספיק לשניים שלושה בני אדם)**. כך** (דיבור הצעה לנמשל) **המגדף והעובד עבודה זרה אינו משייר לאחריו מצוה** (נראה שצריך לומר: 'כך **העובד עבודה זרה** אינו משייר לאחריו מצוה'. לשון יחיד שבסיום המשפט מחייב הזכרת דבר אחד בלבד בתחילתו, וכיוון שבעובד עבודה זרה עסוקים אנו, הרי שהוא זה הנזכר במשפט הזה, ואותו המשילו למי שגידף את כל הקערה ולא שייר בה כלום, כמו במשל הקודם שמובא כאן. נראה ש"המגדף" נוסף כאן בטעות, בשל הבנה מוטעית של הלשון "חיסרתה" שבמשל המקביל שבבבלי בעניין המברך את השם, שהתפרש "לא שיירת בה כלום" כלשון שבמשל שבירושלמי) – העובד עבודה זרה אינו מותיר אחריו שום מצווה, משום שהוא כופר בה' ובכל התורה כולה. ולכן הכתוב שנאמר בו "מגדף" מדבר בעבודה זרה**.**
**עונש** – מיתה, לעובד עבודה זרה במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעונש עבודה זרה: **"וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ, אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה, וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ"** (דברים יז,ה) – יש להוציא את העובד עבודה זרה אל שער העיר ולסקול אותו באבנים עד שימות**.**

ב**ספרי במדבר** פסקה קיב נאמר: "את ה' הוא מגדף" - רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם שאומר לחבירו: גידפת מן הקערה וחיסרת (נטלת מקצת). איסי בן עקביא אומר: כאדם שאומר לחבירו: גידפת את כל הקערה כולה ולא שיירת ממנה כלום.
וב**ספרי זוטא** טו,ל נאמר: "את ה' הוא מגדף" - למה עובדי עבודה זרה דומים? לאחד שנטל קערה וגידפה ולא שייר הימנה כלום.

ב**בבלי כריתות** ז,ב אמרו: תנו רבנן: "את ה' הוא מגדף" (במדבר טו,ל) - איסי בן יהודה אומר: כאדם האומר לחבירו: גידפתה את הקערה וחיסרתה (שלא נטלת כל מה שבתוכה). - קסבר: "מגדף" היינו מברך את השם. - רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו: גידפתה את הקערה ולא חיסרתה (שנטלת כל מה שבתוכה). - קסבר: "מגדף" היינו עובד עבודה זרה.

פירוש הלשון "ולא חיסרת" שבמשל שבבבלי בעניין עובד עבודה זרה הוא "ולא שיירת בה כלום" כלשון שבמשל שבירושלמי ובספרי זוטא בעניין זה.
לפי זה יש לפרש בספרי, שרבי אלעזר בן עזריה אומר משל בעניין מברך את ה', כאיסי בן יהודה בבבלי, ואיסי בן עקביא אומר משל בעניין עובד עבודה זרה, כרבי אלעזר בן עזריה בבבלי. אפשר שחילוף שמות התנאים בבבלי (איסי ורבי אלעזר בן עזריה) נגרם בשל הבנה מוטעית של הלשונות "חיסרתה" ו"לא חיסרתה" שבמשלים שבבבלי ("חיסרתה" התפרש "לא שיירת בה כלום", ו"לא חיסרתה" התפרש "שיירת בה כלום", אך הפירוש הנכון הפוך).
לפי הבבלי פסחים קיג,ב, איסי בן עקביא הוא איסי בן יהודה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:3)

ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעשרת הדיברות: **"**וְ**לֹא תָעָבְדֵם"** (שמות כ,ה) – אסור לעבוד את הפסלים של אלוהים אחרים, **- הייתי אומר: עד שיעבוד כל עבודה זרה** (אין לגרוס 'זרה', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **שבעולם** – אינו חייב קורבן חטאת אלא אם כן עבד בשוגג לעבודה זרה בכל סוגי העבודות שבעולם בהעלם אחד, אבל אם לא עבד אלא עבודה אחת - אינו חייב**! - תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: **"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם"** (שם) – אסור להשתחוות לפסלים של אלוהים אחרים, **- השתחויה בכלל היתה** – בכלל של העבודות האסורות לעבודה זרה**, ולמה יָצָאת** (יצאה) – מן הכלל של העבודות, שהוזכרה בכתוב מיוחד**? להקיש** (לדמות, להשוות) **אליה, אלא מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה, אף אני ארבה כל מעשה ומעשה שיש בה חייבין** (צריך לומר: '**לחייב**') **עליו בפני עצמו** – כמו שהעובד בשוגג לעבודה זרה בהשתחוויה, שהיא עבודה אחת לעבודה זרה וחייבים קורבן חטאת עליה בפני עצמה, כך גם העובד בשוגג לעבודה זרה בכל עבודה ועבודה - חייב קורבן חטאת על כל עבודה בפני עצמה. מכאן שאם עבד בשוגג לעבודה זרה בכמה סוגי עבודות בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת (מדרש זה מיוסד על המידה: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא)**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ז,ז.
במקבילה: '**אמר רבי תנחום בר יודן:**' (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו) **אף על גב דרבי שמעון בן אלעזר** (במקבילה: 'דרבי לעזר בירבי שמעון') **אמר: זיבח וקיטר וניסך** – לעבודה זרה בשוגג, **בהעלם אחד** – שלא נודע לו בין עבודה לעבודה איסורן של עבודות אלו, **- אינו חייב אלא אחת** – קורבן חטאת אחד**, מודה שאם עבדה בעבודתה בעבודת הגבוה בעבודת השתחויה** (ארבע המילים האחרונות הן אשגרה מהירושלמי שבת ז,א ואין לגרוס אותן כאן (ריצ"ד)) **שהוא חייב על כל אחת ואחת** – אם עבד בשוגג לעבודה זרה בעבודות שהדרך לעבוד אותה בה בהעלם אחד, חייב קורבן חטאת על כל עבודה ועבודה (בעניין זה ראה ירושלמי שבת ז,א, ועל פי הסוגיה שם אפשר לפרש כאן. ובעניין זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד ראה ירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, וכן ראה בבלי סנהדרין סב,א-סג,א)**.**

**כדמר** (מילה זו אינה במקבילה, ונראה שאין לגרוס אותה) **רבי שמואל** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בשם רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**:** נאמר באיסור הקרבת קורבנות מחוץ למקדש: **"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם** אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם**"** (ויקרא יז,ז) – אסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש כדי למנוע מבני ישראל מלזבוח קורבנות לאלוהים אחרים בדמות שעירים שהם רגילים לזנות אחריהם. - ויש ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה**.**
**אמרון** (במסירה שלפנינו: 'אמ'') **ליה:** – אמרו לו (לרבי שמואל): **מטי תנה** (צריך לומר: '**מטינתה**' - הגענו אותו) **לקדשים** – דרשנו את הפסוק הזה בעניין אחר, בעניין הנוהג בקודשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1007, הערה 1011), כלומר, בשוחט קודשים מחוץ למקדש. ולכן אין ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה**.**

ב**בבלי זבחים** קו,א אמרו: "השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על העלייה". - בשלמא העלאה (בחוץ), כתיב עונש וכתיב אזהרה... אלא שחיטה, בשלמא עונש כתיב: "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" (ויקרא יז,ד), אלא אזהרה מנלן? - אמר קרא: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז,ז).
והאי מיבעי ליה (מקרא זה נצרך לו) לכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב (אף על פי שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה)? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא יז,ז) - אם אינו עניין לכדרכה (לעבודה שדרכה של עבודה זרה זו לעבוד אותה בה), דנפקא ליה מ"איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם, ואעשה כן גם אני" (דברים יב,ל), תנהו עניין לשלא כדרכה (לעבודה שאין דרכה של עבודה זרה זו לעבוד אותה בה)!
אמר רבא: קרי ביה (קרא בו במקרא זה) 'ולא יזבחו', וקרי ביה 'ולא עוד' (יש ללמוד מן הביטוי "ולא יזבחו עוד" שני עניינים: איסור שחיטת קודשים בחוץ, ואיסור זביחה לעבודה זרה אפילו שלא כדרך עבודתה).

רבי אלעזר בבבלי ורבי שמואל בשם רבי זעירא בירושלמי למדו מהכתוב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" אזהרה לעובד עבודה זרה.
בשני התלמודים אמרו שהכתוב הזה נצרך לאזהרה לשוחט קודשים מחוץ למקדש. בבבלי אמרו שניתן ללמוד את שני העניינים מהכתוב הזה, ואילו בירושלמי לא אמרו כך.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:4)

**רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: זיבח לה** – לעבודה זרה בשוגג, **טלה בעל מום - חייב** (צריך לומר: '**פטור**', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"יפה עיניים" בבלי עבודה זרה נא,א) – מקורבן חטאת**.**
ומסבירים את טעמה של הקביעה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב, שאם זיבח לה טלה בעל מום - פטור? (בכמה מקומות 'מיי כדון' מסביר את טעמה של קביעה מסוימת, ובמקומות כאלה הוא מתפרש כמו 'מה טעמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 429)) - ומציעים מימרה אמוראית המציעה מקור למה שנאמר לפני כן: **כיי דמר** – כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי'י אֱלֹהֵיכֶם"** (דברים יב,ד) – לא תעשו לשם ה' מה שהגויים נוהגים לעשות לעבודה זרה, כגון שלא תקריבו קורבנות לה' בכל מקום שתרצו; ויש ללמוד מהכתוב הזה המשווה בין עבודת ה' ובין עבודה זרה: **- כל לה' אלהיכם לא תעשון כן** – כל דבר שאתם מקריבים לה', אתם אסורים מלהקריב לעבודה זרה. ומכאן שאין אסור לזבוח לעבודה זרה אלא בהמה תמימה, אבל לא בהמה בעל מום, שאינה ראויה להקרבה לה' (משמעה הפשוט של דרשה זו מוכיח את נכונות ההגהה 'פטור' במקום 'חייב')**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.

ב**בבלי עבודה זרה** נא,א אמרו: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מניין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור? שנאמר: "זובח לאלוהים יחרם, בלתי לה' לבדו" (שמות כב,יט) - לא אסרה תורה אלא כעין פנים (והרי אין להקריב בהמה בעלת מום לגבוה).
הווי בה רבא: במאי? (באיזה מום מדובר?) אילימא בדוקים (כתמים) שבעין - השתא לבני נח חזיא לגבוה בבמה דידהו (מותר להם להקריב קורבנות לה' במום זה), לעבודה זרה מיבעיא (נצרכה לומר שחייב אם הקריב אותה)? אלא במחוסר אבר (פטור אם הקריב אותה לעבודה זרה).

בשני התלמודים (על פי ההגהה בירושלמי) אמרו בשם רבי יוחנן שהזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה פטור. בתלמודים נאמרו מקורות שונים בכתוב כטעם לקביעה זו.
לפי רבא בבבלי, מה שאין ראוי להקרבה לה' על ידי בן נח, ישראל פטור אם הקריב אותו לעבודה זרה. והוא מעין הדרשה בירושלמי מהכתוב "לא תעשון כן לה' אלוהיכם".
לפי הירושלמי עבודה זרה א,ה, היו הגויים מקריבים לפעמים חסר (בעל מום) לעבודה זרה. ברם, כיוון שאין דרכם להקריב חסר לעבודה זרה (משנה שם), ישראל שהקריב חסר לעבודה זרה - פטור.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:5)

**רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: "**וְ**לֹא תָעָבְדֵם"** (שמות כ,ה) **- כָּלַל** – האיסור הזה כולל כל העבודות הנעשות לעבודה זרה**, "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם"** (שם) **- פָּרַט** – האיסור הזה הוא פרט מכלל העבודות**, "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר"** (שמות לד,יד) **- חזר וְכָלַל** (אין לגרוס 'כי לא תשתחוה... - חזר וכלל' ("פני משה"). - הגרסה שלפנינו משובשת, משום ש'כי לא תשתחוה' אינו כלל אלא פרט (ריצ"ד). - אפשר שהגרסה המשובשת שלפנינו נוצרה כך: תחילה נכתב הפסוק 'כי לא תשתחוה לאל אחר' על הגיליון כהצעה לפרט חלופי לפסוק 'לא תשתחוה להם', וזה על פי הסוגיה בירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, ששם אמרו שהכלל 'לא תעבדם' הוא כלל שהוא בצד הפרט אם הפרט הוא 'לא תשתחוה להם', והכלל הזה הוא כלל במקום אחד ופרט במקום אחר אם הפרט הוא 'לא תשתחוה לאל אחר'. אחר כך נכנס הפסוק 'כי לא תשתחוה לאל אחר' לתוך נוסח הירושלמי, וכיוון שהדבר לא הובן, נוספו המילים 'חזר וכלל')**. כָּלַל וּפָרַט וְכָלַל** (אין לגרוס 'וכלל') **- אין בכלל אלא מה שבפרט!** – הרי שלפי מידת כלל ופרט, יש לדרוש שרק השתחוויה לעבודה זרה אסורה, אבל שאר העבודות אינן אסורות! (לשון הכלל בדרך כלל בירושלמי: 'כָּלַל וּפָרַט - אין בכלל אלא מה שבפרט'. והסוגיה כאן טעונה הגהה. ולקושיה דומה בפי רבי בון בר חייה לפני רבי זעירה ראה ירושלמי סוטה ט,ה (בעניין עגלה ערופה: '"אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא,ג) - כלל, "אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (שם) - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט!") ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1561, הערה 126). - אפשר שהתשובה של רבי זעירה לשאלה נשמטה בירושלמי שלפנינו)

אף על פי שהכלל "לא תעבדם" כתוב לאחר הפרט "לא תשתחווה להם", אין הקפדה על הסדר בפסוק ככלל ופרט.

**רבי בון בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן** לַי'י אֱלֹהֵיכֶם**"** (דברים יב,ד) **- כָּלַל** (אין לגרוס 'לא תעשון כן - כלל' ("שערי תורת ארץ ישראל" וריצ"ד). - הגרסה המשובשת שלפנינו נוצרה בשל אשגרה מלעיל: '...רבי הילא: לא תעשון כן' (ריצ"ד))**, "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם"** (שמות כב,יט) – הזובח קורבנות לאלוהים אחרים - חייב מיתה, **- פָּרַט** – שזביחה היא פרט מכלל העבודות הנעשות לעבודה זרה**, "בִּלְתִּי לַי'י לְבַדּוֹ"** (שם) – רק לה' לבדו יש להקריב קורבנות; ומשמע מכאן שאסור להקריב לעבודה זרה, **- חזר וְכָלַל** – האיסור הזה כולל כל העבודות הנעשות לעבודה זרה**. כָּלַל וּפָרַט** (אין לגרוס 'כלל ו-' אלא רק '**פָּרַט**') **וְכָלַל והכל בכלל, וריבה את המגפף והמנשק!** – הרי שלפי מידת פרט וכלל, יש לדרוש שכל העבודות הנעשות לעבודה זרה חייבים עליהן מיתה, ולכן יש לומר שריבה הכתוב את המגפף והמנשק, ומדוע שנינו במשנה שהמגפף והמנשק עובר בלא תעשה אבל אינו חייב מיתה! (ללשון דומה ראה ירושלמי שבועות ג,ה: '"להרע או להיטיב" - פרט, "לכל אשר יבטא" - כלל, פרט וכלל והכל בכלל, וריבה דברים שהן לשעבר')
**אמר ליה:** – אמר לו (השיב רבי הילא לרבי בון בר כהנא): **לאי זה דבר נאמר השתחויה? לא ללמד על עצמו** (צריך לומר: 'עצמ**ה**') **שהוא** (צריך לומר: '**שאינה**' ("שערי תורת ארץ ישראל" וריצ"ד)) **מעשה?!** (בתמיהה) – הרי השתחוויה יצאה מן הכלל של העבודות הנעשות לעבודה זרה כדי ללמד על עצמה שחייבים עליה מיתה אף על פי שאינה מעשה, שלא כשאר העבודות שחייבים עליהן מיתה שהן מעשה (רבי הילא דורש את הכתוב "לא תשתחווה להם ולא תעבדם" - השתחוויה בכלל היתה, ולמה יצאת? ללמד על עצמה שאינה מעשה. דרשה כזו יש בירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א. - השתחוויה היא כפיפת קומה שאינה נחשבת מעשה). **המגפף והמשתחוה** (צריך לומר: '**והמנשק**' ("קורבן העדה")) (**ש**)**אינן מעשה** – ולכן המגפף והמנשק אינו חייב מיתה (הלשון '**והמשתחוה ש**אינן מעשה' הוא אשגרה בטעות מהלשון בסוף הסוגיה הבאה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:6)

**העובד עבודה זרה (המשך)**
במשנה שנינו: "העובד עבודה זרה - אחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, והמקבלו עליו לאלוה, והאומר לו: אלי אתה".
שואלים: **מניין לאומר לו: אלי אתה?** – מאיפה למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה?
ומשיבים: **רב אבון** (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבנין דתמן** – בשם החכמים של שָׁם (חכמי בבל)**:** נאמר בחטא העגל: **"**עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, **וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל**, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם**"** (שמות לב,ח) – בני ישראל עשו צורה של עגל מותך באש, והשתחוו לו והקריבו לו קורבנות ואמרו לו שהוא מסמל את האלוהים שהוציא אותם ממצרים. מכאן למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כמשתחווה לעבודה זרה וכזובח לה**.**
ומציעים קושיה: **מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, שלמדים מהכתוב שנאמר בחטא העגל שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה**, אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר** – יש ללמוד שהאומר לאליל "אלי אתה" חייב רק אם עשה את כל האמור בכתוב הזה, שזבח או קיטר לעבודה זרה וגם אמר "אלי אתה", אבל אם אמר ולא זבח או קיטר - אינו חייב**!**
ומביאים דרשה לפסוק זה: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: לא בא הכתוב להזכיר אלא גניין** (גנאי שלהם) **של ישראל** – הכתוב הזה שנאמר בחטא העגל בא לציין לגנאי את בני ישראל, ולכן הכתוב אומר "לו" בכל אחד מהמעשים שעשו, כמבואר להלן**. "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ" - לא לגבוה** – ישראל השתחוו לעגל, ולא השתחוו לה' כפי שהיה ראוי להם לעשות**, "וַיִּזְבְּחוּ לוֹ" - לא לגבוה, "וַיֹּאמְרוּ לו**: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל**" - לא לגבוה** (בנוסח המסורה של המקרא אין תיבת "לו" אחרי "ויאמרו". - מימרה זו אינה באה לתרץ את הקושיה, כמו שמוכח מן ההמשך, אלא הובאה כדרשה לפסוק זה)**.**
ומציעים תירוץ לקושיה שלא ניתרצה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (כיוון שנדחה הלימוד מהכתוב שנאמר בחטא העגל, מאיפה למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה?) **- נאמר כאן** – בחטא העגל, **אמירה** – "**וַיֹּאמְרוּ**: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ, יִשְׂרָאֵל"**, ונאמר אמירה במסית** – באדם המסית את חברו לעבוד עבודה זרה: "כִּי יְסִיתְךָ... **לֵאמֹר**: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים יג,ז)**. מה אמירה האמורה במסית - עשה בה אמירה כמעשה** – הכתוב דן את אמירתו כעבודה לעבודה זרה, שהרי המסית מתחייב מיתת סקילה על אמירתו**, אף אמירה האמורה כאן - נַעֲשֶׂה בה אמירה כמעשה** – גם האומר לאליל "אלי אתה" - נדון את אמירתו כעבודה לעבודה זרה. מכאן למדים שהאומר לאליל "אלי אתה" הריהו כעובד עבודה זרה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:7)

**כתוב** – בעניין עונש מוות לעובד עבודה זרה**: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם, וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ"** (דברים יז,ג) – עבד לאלילים והשתחווה להם, או שעבד לשמש או לירח והשתחווה להם, **- אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: 'לשמש'** – בלא וי"ו בראש המילה, **אין כתוב כאן** – אילו היה כתוב 'לשמש', היה משמעו שהוא פירוש ל"אלוהים אחרים", והיה לנו לדרוש את הכתוב במידת כלל ופרט: "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" - כלל, "לשמש או לירח" - פרט, כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט, ולפי מידה זו היינו למדים שרק עבודה זרה לשמש או לירח אסורה, אבל עבודה זרה לדברים אחרים אינה אסורה**, אלא "ולשמש"** – בוי"ו בראש המילה כתוב כאן, שמשמעו 'או לשמש'**. אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים** – יש לדרוש את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט, ויש לרבות מהמילים "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" שעבודה זרה לכל הדברים אסורה**.**

הלשון 'אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים' מובאת בפי רבי זעורה בהקשר אחר גם ב**ירושלמי סוטה** ט,ה: רבי בון בר חייה בעא קומי רבי זעירא: "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כא,ג) - כלל, "אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל" (שם) - פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט! - אמר ליה: אילו הוה כתיב: 'אשר לא עובדה ואשר לא משכה' - יאות. לית כתיב אלא "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ". אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין.

ומציעים קושיה: **התיב** – השיב (הקשה) **רבי אבא בר זמינא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **קומי** – לפני **רבי זעורה: והא כתיב:** – והרי כתוב (בעניין בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה): **"**אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם: **כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת** בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ**"** (ויקרא יא,ט) – כל בעלי החיים שבמים שיש להם סנפירים וקשקשים מותרים באכילה, **"וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת** בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם**"** (ויקרא יא,י) – כל בעלי החיים שבמים שאין להם סנפירים וקשקשים אסורים באכילה (הפסוק השני מיותר)**! מעתה** – אם הדברים שאמר רבי זעורה לפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים, אלא** (אין לגרוס מילה זו, וכן הגיה ב"קורבן העדה") **בגין דכתיב** – לפי שכתוב **וי'ו** – בנוסח המקרא שהיה לפני רבי אבא בר זמינא היה כתוב: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם **וּ**בַיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" - בוי"ו בראש המילה "בימים", והרי לפי רבי זעורה, כיוון שהפרט הראשון "לשמש" הסמוך לכלל "וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם" כתוב בוי"ו בראש המילה, אין לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט אלא במידת ריבה ומיעט, ואם כן, כיוון שהפרט הראשון "בימים" הסמוך לכלל "במים" כתוב בוי"ו בראש המילה, אין לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט ("בַּמַּיִם" - כלל, "בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים" - פרט), אלא יש לדרוש את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט (על פי "שיירי קורבן")**!** – והרי אנו דורשים את הכתוב הזה במידת כלל ופרט, ולכן יש לפרוך את דברי רבי זעורה! (אם דורשים את הכתוב הזה במידת כלל ופרט, למדים שבעלי החיים המצויים במים שבחריצים ובנעיצים (בריכות ותעלות) וכן בבורות ובשיחים ובמערות מותרים באכילה אף אם אין להם סנפירים וקשקשים. ואם דורשים את הכתוב הזה במידת ריבה ומיעט, למדים שבעלי החיים המצויים במים שבחריצים ובנעיצים אסורים באכילה אם אין להם סנפירים וקשקשים, אבל בעלי החיים המצויים במים שבבורות ובשיחים ובמערות מותרים באכילה אף אם אין להם סנפירים וקשקשים. ראה בבלי חולין סו,ב-סז,א, ושם דנים בדרשת הכתוב "בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים" במידת כלל ופרט ובמידת ריבה ומיעט. - רבי זעורה אינו משיב לקושיה של רבי אבא בר זמינא)
**אמר רב**י **יוחנן בר מרייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: כל הן דאנא משכח וי'ו, אנא מחיק ליה** – כל היכן (כל ספר) שאני מוצא וי"ו (במילה "בימים" שבכתוב הזה), אני מוחק אותו (ולכן יש לדרוש את הכתוב הזה במידת כלל ופרט. - כך פירש ב"שיירי קורבן" את הקושיה של רבי אבא בר זמינא ואת המאמר של רבי יוחנן בר מרייא. - מאמר של רבי חגיי הזהה למאמר של רבי יוחנן בר מרייא יש בירושלמי שבת ט,ב ובמקבילה כלאיים ג,א על מילה אחרת במקרא)**.**

**אמר רבי שמואל בר אבודמא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: הייתי אומר: מה שבימים** – הדגים שבימים, שאין להם סנפירים וקשקשים, **יהו** (יהיו) **אסורין, ומה שבגיגיות** (גיגית היא כלי מחרס, צרה למטה בשוליה והולכת ומתרחבת כלפי פיה שלמעלה) **ושבביברים** (מכלאות, גני חיות (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – הדגים שבמים שבגיגיות ושבביברים, שאין להם סנפירים וקשקשים, **יהו** (יהיו) **מותרין! - תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: **"**אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִ**כֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם"** (ויקרא יא,ט) **- ריבה** – גם הדגים שבמים שבגיגיות ושבביברים, שאין להם סנפירים וקשקשים - אסורים (בגיגיות ובביברים גידלו דגים ובעלי חיים אחרים)**.**

ב**ספרא** "שמיני" פרשה ג נאמר: אין לי אלא ימים ונחלים שהם מושכים בימות הגשמים ומושכים בימות החמה. מניין לרבות שאר ימים ונחלים שהם מושכים בימות הגשמים ואינם מושכים בימות החמה, עד שתהא מרבה את המים שבביברים? תלמוד לומר: "במים".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:9:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:9:8)

**רבי שמואל בר נחמני** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: האומר לו** – לאליל בשוגג**:** "**אלי אתה**" **- מחלוקת רבי [עקיבה]** (כך יש לגרוס על פי הבבלי, וכן הגיהו "קורבן העדה" ו"מראה הפנים") **וחכמים** – דינו של מקרה זה נתון במחלוקת תנאים, שלדעת רבי עקיבה הוא חייב קורבן חטאת, ולדעת החכמים החלוקים על רבי עקיבה הוא פטור מקורבן חטאת (רבי עקיבה והחכמים נחלקו במגדף, שלרבי עקיבה עקימת שפתיו כשהוא מגדף נחשבת מעשה, ולחכמים עקימת שפתיו כשהוא מגדף אינה נחשבת מעשה, ומכאן שנחלקו גם באומר לאליל "אלי אתה", כמו שאמרו בבבלי סנהדרין סג,א)**.**

ומציעים שאלה: **השתחוה לה** – לעבודה זרה בשוגג**, מהו?** – מה הדין? האם גם במקרה זה מחלוקת רבי עקיבה וחכמים, כמו במקרה של האומר לאליל בשוגג "אלי אתה", שלרבי עקיבה כפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה, ולחכמים כפיפת קומתו כשהוא משתחווה אינה נחשבת מעשה; או שמא במקרה זה אף החכמים מודים שכפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה?
ופושטים את השאלה בהצעת מחלוקת אמוראים: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: דברי** (אין לגרוס מילה זו ("שערי תורת ארץ ישראל")) **הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב** – במקרה זה אף החכמים מודים שהוא חייב קורבן חטאת, כי כפיפת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה**. מה בין המעלה והמוריד קומתו, מה בין המעלה והמוריד שפתותיו?** (אין לגרוס משפט זה כאן בדברי רבי יוחנן אלא להלן בדברי ריש לקיש)
**רבי יוחנן אמר: כמחלוקת.** (אין לגרוס משפט זה)
**וריש לקיש** (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: כמחלוקת** (צריך לומר: '**ב**מחלוקת') – במקרה זה מחלוקת רבי עקיבה וחכמים**.** [יש להוסיף כאן את המשפט שלעיל: **מה בין המעלה והמוריד קומתו, מה בין המעלה והמוריד שפתותיו?** – כמו שרבי עקיבה והחכמים נחלקו במגדף, שלרבי עקיבה העלאה והורדת שפתיו כשהוא מגדף נחשבת מעשה, ולחכמים העלאה והורדת שפתיו כשהוא מגדף אינה נחשבת מעשה, כך נחלקו במשתחווה לעבודה זרה, שלרבי עקיבה העלאה והורדת קומתו כשהוא משתחווה נחשבת מעשה, ולחכמים העלאה והורדת קומתו כשהוא משתחווה אינה נחשבת מעשה] (ההגהות בקטע הזה הן כמו ב"שערי תורת ארץ ישראל" ובריצ"ד)

ומציעים סיוע מפסוק ודרשתו לדעה אמוראית הנתונה מחלוקת: **אמר רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: קרייא מסייע** – הפסוק מסייע **לריש לקיש: "**הָאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, **תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם לָעֹשֶׂה בִּשְׁגָגָה"** (במדבר טו,כט) – תורת הקורבנות עבור יחיד החוטא בשוגג תהיה זהה לאזרח ולגר (הכתוב מדבר בחוטא בשגגה בעבודה זרה); ויש לדרוש את הכתוב: **- אין לי אלא דבר שהוא מעשה** – רק העושה מעשה בידיים חייב קורבן חטאת**. המגדף והמשתחוה שאינן מעשה** – שאינם עושים מעשה בידיים**, מניין** – שיהיו חייבים קורבן חטאת**?** – מכתוב זה למדו החכמים במשנה כריתות א,ב, שהמגדף בשוגג אינו מביא קורבן חטאת, משום שאינו עושה מעשה. וכמו כן יש ללמוד מכתוב זה שגם המשתחווה לעבודה זרה בשוגג אינו מביא קורבן חטאת לדעת החכמים, משום שאינו עושה מעשה. מכאן סיוע לדעת ריש לקיש שרבי עקיבה והחכמים נחלקו גם במשתחווה לעבודה זרה.

ב**בבלי סנהדרין** סה,א אמרו: תניא: אינו חייב (קורבן בעבודה זרה) אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון: זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. - ואמר ריש לקיש: מאן תנא השתחוואה? (מי הוא התנא הסובר שחייבים קורבן על השתחוואה?) - רבי עקיבא היא, דאמר: לא בעינן מעשה (של ממש, וגם על מעשה כלשהו - חייב. אבל חכמים החולקים על רבי עקיבא סבורים שצריכים מעשה של ממש, והשתחוואה אינה נחשבת מעשה). ורבי יוחנן אמר: כפיפת קומתו (השתחוואה) לרבנן הווי מעשה.

מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באה בשני התלמודים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:1)

**משנה**
**הנותן מזרעו למולך** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש** – שימסור את אחד מזרעו לידי הכמרים של המולך ויעבירנו באש (מולך הוא אליל שהכנענים היו מקריבים לו את בניהם בהעבירם אותם באש)**. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.**
**ובעל אוב** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה**, זה הפיתום** (מכשף מנבא. מקור המילה ביוונית) – שיש בכוחו להעלות רוחות המתים, ורוח המת שוכן בתוכו, **והמדבר משיחיו** – שקול דיבורו נשמע כאילו יוצא מתחת שחיו (הוי"ו של 'והמדבר' היא וי"ו הפירוש ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1088). - אוב זו רוח המת, והמעלה את רוח המת נקרא בעל אוב)**; וידעוני** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה**, זה המדבר בפיו** – שקול דיבורו יוצא מפיו, **- הרי אלו** – בעל אוב וידעוני, העושים מעשה, **בסקילה, והנשאל בהם** – השואל מהם עתידות, **באזהרה** – עובר בלאו**.**

**מולך**
אין התנאים רואים בהעברת הבנים באש הריגה. פולחן העברת הבנים באש היה רק סמל של קורבן, מעין הקדשה או מעין מבחן. הסבורים כך מביאים ראיה מן הלשון 'להעביר באש', שאין פירושה שרפה אלא מעין מעשה טיהור (השווה במדבר לא,כג), ולא נאסרה העברת הבנים אלא משום שהיא דומה לכישוף, ונאסרה בדברים יח,י עם מעשי כישוף אחרים. ונראה לומר שהכתובים הנוקטים בלשונות שרפה והריגה ניכרת בהם מעין גוזמה, ואילו הכתובים המגדירים את עיקרו של האיסור נוקטים בלשון העברה בלבד. ייתכן שהעברה באש שלא היתה בה מיתת הילד היתה מעין סמל של קרבן או תמורה לשרפה ממש, ומטעם זה כמה כתובים מדברים עליה כאילו היא שרפה ממש, כלומר: כתובים אלה באים להוכיח את העם על כוונתם אף על פי שלא קיימו ממנה אלא מקצתה (העברת הבנים באש) ולא קיימו את כולה (שרפת הבנים) (עיין דברים יב,לא; ירמיהו ז,לא; יט,ה; יחזקאל טז,כא; כג,לז). ועוד: הפועל "העביר" משמש גם במשמעות "הקדיש", ואין עמו שום זכר להעברה באש או למולך (שמות יב,יב). נמצא שיש איזו שייכות, שאין אנו יכולים לעמוד על טיבה, בין העברה באש למולך ובין הקדשת הבכורות (פטר רחם) ("אנציקלופדיה מקראית" ד, עמוד 1114).

**אוב וידעוני**
מעשה הדרישה באוב מתואר בפרטות בשמואל א כח,ז-טו. אך בכל הדברים האלה, המעידים על הדרישה באוב וידעוני להעלאת רוח המת, אין רמז למעשים שעשו הקוסמים כדי ליצור את הרושם כאילו עלה באמת רוח המת ומדבר אל הדורש. במקומות שונים מתארים חז"ל את בעל האוב כרמאי (משנה סנהדרין ז,ז; תוספתא סנהדרין י,ו; בבלי סנהדרין סה,א, ועוד: 'בעל אוב זה פיתום המדבר בשחיו', וכדומה). וכן דברי התרגומים הקדומים, כגון השבעים והתרגום הארמי (בידין, בדאים), רומזים לרמאות מבלי להביע את עצם הרעיון שנתן למושג זה את שמו. המילה אוב באה גם במשמעות נאד יין או מים. נאדות כאלה יכלו לשמש אמצעים מאגיים, שבהם הושקה כאילו רוח המת והועלה לחיים חדשים. להבנה זו ולשימוש זה של המלה אוב כנאד מתאימה גם המלה זכור, משביע המתים, על פי קרבתה אל זכרה בערבית (והשווה תוספתא סנהדרין י,ז ומקומות מקבילים: 'המעלה בזכורו') שפירושה נאד, ולמילה האכדית זַקִקֻ, משביע מתים, הקרובה גם היא אל זִקֻּ במשמעות נאד.
מצד אחר היתה כבר בתקופה הקדומה למילה אוב (מן השורש אוב, שבערבית פירושה שב, חזר) ההוראה של רוח המת החוזר לחיים, הקם לתחייה.
למילה אוב מצורפת בלשון המקרא המילה ידעוני, כזוג של מילים. חכמי התלמוד ראו בידעוני סוג אחר של קוסם, שהשתמש בעצם (כנראה, בעיקר, מעצמות מת) ושם אותה בפיו, ליצור את הרושם שהמת מדבר כביכול מתוך עצם זו. במקרא אין סמך לתפיסה כזאת, וחכמי התלמוד למדו אותה, כנראה, מדרכי הכישוף בימיהם. יש לראות בשם ידעוני כינוי המיוחס בעיקר לרוח המת השב לתחייה ויודע צפונות העתיד, או גם לקוסם החכם, היודע להעלות את המת, מבלי שיהיה בשם כל תיאור מיוחד לדרך הכישוף המשמשת למטרה זו ("אנציקלופדיה מקראית" א, עמודים 135-137).
האוב הוא, כפי שהתברר לאחרונה מתעודה חיתית, הבור שממנו עולה רוח המת, או רוח המת העולה מן הבור (השווה: והיה כאוב מארץ קולך ומעפר אמרתך תצפצף (ישעיהו כט,ד)). ידעוני הוא כנראה שם נרדף לבעל האוב, על שום ידיעתו להעלות את הרוח או על שום ידיעתו את העתיד, ולפיכך הוזכר לרוב עם אוב (בהוראת בעל אוב). אבל אפשר שהוא מכוון לבעל שיטה מסוימת של הגדת עתידות ונעלם ממנו מובן השם ("אנציקלופדיה מקראית" ו, עמוד 418).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:2)

**תלמוד**
**הנותן מזרעו למולך**
במשנה שנינו: **"הנותן מזרעו למולך** - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש**".**
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **לנותן מזרעו למולך מניין? "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ"** (ויקרא יח,כא) – אסור לתת לעובדי האליל מולך את בנך כדי שיעבירו אותו באש ויקריבו לעבודה זרה**.**
**כרת** – לנותן מזרעו למולך במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין?** - נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: **"**וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ, **כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ"** (ויקרא כ,ג) – אני ה' אעניש בעונש כרת את האדם שנותן מזרעו למולך**.**
**עונש** – מיתה, לנותן מזרעו למולך במזיד והתראה, **מניין? "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת, עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן"** (ויקרא כ,ב) – מי שייתן מזרעו למולך - חייב מיתה, וחייבים להרוג אותו בסקילה**.**

ומביאים מדרש הלכה: **"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן"** (ויקרא יח,כא) **- יכול אפילו מסר ולא העביר - יהא חייב!** – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך ולא העביר! **- תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** – למד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: **"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר"** – אסור למסור ולבוא לכלל העברה, ומכאן שאם מסר ולא העביר - פטור**. יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך - יהא חייב!** – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך והעביר שלא למולך אלא לעבודה זרה אחרת! **- תלמוד לומר: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ"** – אסור למסור כדי להעביר למולך, ומכאן שאם מסר והעביר שלא למולך - פטור**. יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש - יהא חייב!** – אולי יעלה על דעתך, שהנותן מזרעו למולך חייב סקילה אפילו מסר לכומרי המולך והעביר למולך, אך לא העביר באש! **- תלמוד לומר: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ"** (דברים יח,י) – למולך, **- עברה עברה** (העברה העברה) **לגזירה שוה** – יש ללמוד בדרך של גזירה שווה**. מה העברה שנאמר להלן** – בדברים יח,י, **- באש** – דווקא, כמפורש שם**, אף** העברה שנאמר **כאן** – בויקרא יח,כא, **- באש. נמצאתה אומר:** – מכאן תסיק: **לעולם אינו חייב עד שימסור ויעביר באש למולך** – כמו ששנינו במשנה**.**

**רבי נסה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: לעולם אינו מתחייב** – הנותן מזרעו למולך, **עד שימסרנו לכומרים** (כוהנים לאלילים) – לרשותם של כומרי המולך, **ויטלינו** – מהכומרים, **ויעבירנו** – באש, שהאב שמוסר לכומרים נוטל לאחר מכן את בנו מידם ומעביר אותו באש בעצמו. אבל אם העבירוהו הכומרים - אינו חייב**.**

ב**תוספתא סנהדרין** י,ד שנו: הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

ב**ספרא קדושים** פרשה י נאמר: "אשר ייתן מזרעו למולך" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "ומזרעך לא תיתן", יכול אפילו מסר ולא העביר - יהא חייב! - תלמוד לומר: "ומזרעך לא תיתן להעביר". יכול אפילו מסר והעביר שלא למולך - יהא חייב! - תלמוד לומר: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך". יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש - יהא חייב! - תלמוד לומר: "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" - העברה העברה לגזירה שווה. מה העברה האמורה להלן - באש, אף העברה האמורה כאן - באש. מה העברה האמורה כאן - למולך, אף העברה האמורה להלן - למולך. נמצאתה אומר: עד שימסור ויעביר באש למולך.

ב**בבלי סנהדרין** סד,ב אמרו: אמר רבי ינאי: אינו חייב עד שימסרנו לכומרים, שנאמר: "ומזרעך לא תיתן להעביר למולך" (ויקרא יח,כא).
תניא נמי הכי: יכול העביר (באש) ולא מסר - יהא חייב! - תלמוד לומר: "לא תיתן" (נתינה מעכבת). מסר למולך ולא העביר, יכול יהא חייב! - תלמוד לומר: "להעביר" (אף העברה מעכבת). מסר והעביר שלא למולך, יכול יהא חייב! - תלמוד לומר: "למולך". מסר והעביר למולך ולא באש, יכול יהא חייב! - נאמר כאן: "להעביר", ונאמר להלן: "לא יימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח,י). מה להלן - באש, אף כאן - באש. ומה כאן - למולך, אף להלן - למולך.

**העבירו כדרכו, מהו? - תני: היה מושכו ומעבירו.** (אין מובן לקטע זה, ונראה שיש לגרוס: '**העבירו ברגלו, מהו?**' – מה הדין? אם העביר את בנו, כשבנו הולך ברגליו - האם חייב או פטור?)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **העבירו ברגלו** – העביר את בנו, כשבנו הולך ברגליו, **- פטור.** [נראה שצריך להשלים: '**רבי לעזר בירבי שמעון מחייב**'. - במסירה שלפנינו נשמט בשל הדמיון חלקה השני של ההלכה הזו וחלקה הראשון של ההלכה הבאה]
[צריך להשלים כמו בתוספתא: '**העביר את עצמו** – למולך, **- פטור.**'] **רבי לעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) **מחייב** – כשהעביר את עצמו**.**
**אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה** – גם המעביר למולך, וגם המעביר לעבודה זרה אחרת - חייב**. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד** – רק המעביר למולך - חייב**.**
**אינו חייב אלא על יוצאי יריכו** (צאצאיו, זרעו) – רק אם העביר את בנו או את בתו או את בן בנו או את בן בתו - חייב. אבל אם העביר את אביו או את אימו או את אחיו או את אחותו - פטור, מפני שאינם מזרעו**.**

בברייתא שונה התנא: העביר את עצמו - פטור. רבי לעזר בירבי שמעון מחייב.
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: טעמא דרבי לעזר בירבי שמעון מהכא:** – הטעם (המקור בכתוב) של רבי לעזר בירבי שמעון (שהוא מחייב את המעביר את עצמו) מכאן: **"לֹא יִמָּצֵא בְךָ** מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ**"** (דברים יח,י) **- בגופך לא ימצא מעביר** – יש לדרוש כאילו כתוב: 'לא יימצא מעביר בך', שלא תימצא מעביר את עצמך למולך**.**

בברייתא שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה.
ומביאים מדרש הלכה: נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: **"**וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא **וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ**, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ**"** (ויקרא כ,ג), ונאמר שם עוד: "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ, **וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ** וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ **מִקֶּרֶב עַמָּם**" (ויקרא כ,ה) **- לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת** – מכאן למדים שגם המעביר מזרעו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב כרת, כדעת התנא החולק על רבי לעזר בירבי שמעון (בספרא למדו כך מהכתוב השני. אפשר שלמדו כך מייתור הכתוב השני, שכן כבר נאמר עונש כרת בכתוב הראשון. ואפשר שלמדו כך מן הלשון זנות שבכתוב השני. השווה ספרא "אחרי מות" פרשה ו: "אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז,ז) - לרבות שאר עבודה זרה)**. עונש** – מיתה, למעביר מזרעו באש לעבודה זרה אחרת במזיד והתראה, **מניין? "**אֲשֶׁר **יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת"** (ויקרא כ,ב) (אפשר שלמדו כך מכפל הלשון "מות יומת")**.**

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך" (ויקרא כ,ה) - לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת.

**והוא שהעביר עצמו. לא ברגלו הוא עובר?!** (בתמיהה) (אין מובן לקטע זה)

בברייתא שונה התנא: העבירו ברגלו - פטור.
**מפני שהעביר את עצמו** – העבירו ברגלו - פטור, מפני שבנו העביר את עצמו, ולא הוא העביר את בנו**, אבל אם היה מושך בו ומעבירו** – אם משך האב את בנו והעביר אותו, אף שבנו הלך ברגליו, **- חייב** – מפני שנחשב שהאב העביר אותו, שהרי משך אותו**.**

ושואלים: **מה היא דאמר** – מה היא שאומר **רבי לעזר בירבי שמעון: העבירו ברגלו - פטור** (נראה שצריך לומר: '**חייב**', וכפי שהיגהנו בברייתא לעיל. משאלה זו מוכח שהברייתא לעיל הביאה את דעתו של רבי לעזר בירבי שמעון בעניין העבירו ברגלו, אלא שנשמט במסירה שלפנינו)**?** – מדוע העבירו ברגלו - חייב לדעת רבי לעזר בירבי שמעון, והרי בנו העביר את עצמו, ולא הוא העביר את בנו?
ומשיבים: **בהוא דאעבריה מזקר** – באותו [אדם] שהעביר אותו (את בנו למולך) קופץ (שהאב העביר את בנו כשבנו קופץ ברגליו, ולא כשבנו הולך ברגליו, ולכן אין זה נחשב שבנו העביר את עצמו)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** י,ד-ה שנו: העבירו ברגלו - פטור.
ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו.
המעביר את עצמו - פטור. רבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.
אחד מולך ואחד שאר עבודה זרה - חייב. ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: אינו חייב אלא משום מולך בלבד.

ב**בבלי סנהדרין** סד,ב אמרו: תניא: העבירו ברגל - פטור.
ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו.
העביר עצמו - פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.
אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה - חייב. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך - חייב, ושלא למולך - פטור.
אמר עולא: מאי טעמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון (המחייב את המעביר את עצמו)? אמר קרא: "לא יימצא בך" - בעצמך.

מאמרו של עולא בבבלי הוא מאמרו של רבי יוחנן בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:3)

ומציעים שאלה: **רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: מסר** – מזרעו לכומרי המולך, **ולא העביר** – אותו באש, **- תפלוגתא דחזקיה ודרבי יוחנן** – מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן**?** – האם דינו של העניין שנזכר לפני כן נתון במחלוקת אמוראים המפורטת להלן?
ומפרטים את המחלוקת שנזכרה לעיל: **דאיתפלגון:** – שנחלקו: **טבח** (צריך לומר: '**גנב**' ("נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל")) **ולא מכר** – גנב נפש מישראל ולא מכרו, שאינו חייב מיתה עד שימכרנו, **- חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **אמר: חייב** – מלקות, כיוון שעבר על "לא תגנוב"**, ורבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: פטור** – ממלקות, כיוון ש"לא תגנוב" הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (מצוות לא תעשה שיש עליה עונש של מיתת בית דין) ואין לוקים עליו. - וכן מסר למולך ולא העביר באש, שאינו חייב מיתה עד שיעבירנו, האם לדעת חזקיה חייב מלקות, כיוון שעבר על "ומזרעך לא תיתן", ולדעת רבי יוחנן פטור ממלקות, כיוון ש"לא תיתן" הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם העביר אחר כך - חייב מיתה? - אין פושטים את השאלה (בבבלי סנהדרין פו,ב נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בעדי גניבה בנפש שהוזמו, ומחלוקתם שם היא כמחלוקתם בירושלמי כאן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:4)

**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן: רְאֵה לשון** – התבונן בלשון, **שלימדתך התורה: 'מולך' - כל שתמליכהו עליך** – כל דבר שתקרא לו מולך**, אפילו קיסם, אפילו צרור** – אם מסר מזרעו והעביר לו באש, כדרך עבודת המולך - חייב מיתה**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא ד"בחודש" פרשה ו נאמר: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בוא וראה לשון שתפסה תורה למולך - כל שתמליכנו עליך, אפילו קיסם אחד או חרס.
וב**ספרי דברים** פסקה מג נאמר: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: צא וראה לשון שתפסה תורה: 'מולך' - כל שתמליכהו עליך, אפילו שעה אחת.
וב**בבלי סנהדרין** סד,א אמרו: תניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון 'מולך'? - כל שתמליכו עליך, אפילו צרור, אפילו קיסם.

דברי רבי יוחנן בירושלמי הם ברייתא. - רבי יוחנן היה שונה ברייתות ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 239).

בברייתא לעיל שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה.
מביאים מדרש הלכה: נאמר בעונשים של הנותן מזרעו למולך: **"**וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא **וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ**, כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ**"** (ויקרא כ,ג) **- לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת** – מכאן למדים שגם המעביר מזרעו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב כרת, כדעת התנא החולק לעיל על רבי לעזר בירבי שמעון (מדרש הלכה זה מובא לעיל)**.**
**רבי נסה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: לרבות שאר עבודה זרה לבנים ולבנות** – מדרש ההלכה בא ללמד שגם המעביר את בנו או את בתו באש לכל עבודה זרה שבעולם ולא רק למולך - חייב**.**
ומציעים מקור תנאי המסייע לקביעה שלפני כן: **דתני:** – ששונה [התנא]: **אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה** – גם המעביר באש למולך, וגם המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם**, בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאמהות** – המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם, גם אם מעביר את בנו או את בתו, וגם אם מעביר את אביו או את אימו, **- חייב** – אבל המעביר באש למולך חייב רק אם מעביר את בנו או את בתו (יוצאי יריכו)**.**

**אמר רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: בשאין עבודתה לכן** – המעביר באש לכל עבודה זרה שבעולם - חייב בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות, רק אם אין דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה**, אבל אם היתה עבודתה לכן** – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה, ועבדה באבות ובאימהות, **- פטור** – משום העברה למולך, כמו מולך עצמו שאינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל חייב משום עבודה לעבודה זרה, שכן עבודתה בכך**.**
**אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אפילו עבודתה לכן** – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה, ועבדה באבות ובאימהות, **- חייב שתים** – חייב משום העברה למולך, שרק מולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, וחייב גם משום עבודה לעבודה זרה (רבי הילא חולק על רבי זעירה במקרה שעבודתה בכך)**.**
ומציעים מקור תנאי המסייע לדברי אמורא המופיעים לפני כן: **מתניתא מסייעא** – המשנה מסייעת **לרבי הילא: מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, ויָצָא** – מן הכלל, **לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו** – אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות, כדברי רבי הילא**.**

בברייתא לעיל שונה התנא: אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. רבי לעזר בירבי שמעון אומר: אינו חייב אלא למולך בלבד.
**אמר רבי תנחום בר ירמיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: אתייא דרבי לעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) – באה (הולכת) שיטתו של רבי לעזר בירבי שמעון **כשיטת רבי שמעון אביו** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**. כמה דרבי שמעון אמר:** – כמו שרבי שמעון אומר: **מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא** – מן הכלל, **לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו, כן רבי לעזר בירבי שמעון אמר:** – כך רבי לעזר בירבי שמעון אומר: מולך **בכלל עובדי עבודה זרה היה, יצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו** – שכוונת דברי רבי לעזר בירבי שמעון בברייתא לעיל שאומר: אינו חייב אלא למולך בלבד, שרק מולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ז,ו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:5)

**אמר רבי תנחום בר יודן** (אמורא ארץ ישראלי, שקשה לקבוע את זמנו)**: אף על גב דרבי לעזר בירבי שמעון אמר:** – אף על פי שרבי לעזר בירבי שמעון אומר: **זיבח וקיטר ניסך** – לעבודה זרה בשוגג, **בהעלם אחד** – שלא נודע לו בין עבודה לעבודה איסורן של עבודות אלו, **- אינו חייב אלא אחת** – קורבן חטאת אחד**, מודה שאם עבדה בעבודתה כעבודת הגבוה בעבודת השתחויה** (ארבע המילים האחרונות הן אשגרה מהירושלמי שבת ז,א ואין לגרוס אותן כאן (ריצ"ד)) **שהוא חייב על כל אחת ואחת** – אם עבד בשוגג בהעלם אחד לעבודה זרה בעבודות שהדרך לעבוד אותה בה - חייב קורבן חטאת על כל עבודה ועבודה (בעניין זה ראה ירושלמי שבת ז,א, ועל פי הסוגיה שם אפשר לפרש כאן. ובעניין זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד ראה ירושלמי שבת ז,ב ומקבילה בנזיר ו,א, וכן ראה בבלי סנהדרין סב,א-סג,א)**.**

**מניין שאם עבדה בעבודתה בעבודת גבוה בעבודת השתחויה שהוא חייב על כל אחת ואחת?** (משפט זה אינו במקבילה, ונראה שאין לגרוס אותו. גם אין בלימוד מהכתוב שבסמוך שום ראיה שהוא חייב על כל אחת ואחת, שלא כבמקומות אחרים שבהם למדים מהכתוב שהוא חייב על כל אחת ואחת)
**רבי שמואל** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**:** נאמר באיסור הקרבת קורבנות מחוץ למקדש: **"וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם** אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם**"** (ויקרא יז,ז) – אסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש כדי למנוע מבני ישראל מלזבוח קורבנות לאלוהים אחרים בדמות שעירים שהם רגילים לזנות אחריהם. - ויש ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה**.**
**אמרון** (במסירה שלפנינו: 'אמ'') **ליה:** – אמרו לו (לרבי שמואל): **מטיתנה** (צריך לומר: '**מטינתה**' - הגענו אותו) **לקדשים** – דרשנו את הפסוק הזה בעניין אחר, בעניין הנוהג בקודשים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1007, הערה 1011), כלומר, בשוחט קודשים מחוץ למקדש. ולכן אין ללמוד מכאן אזהרה לעובד עבודה זרה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:6)

**רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: זיבח לה** – לעבודה זרה בשוגג, **טלה אחד בעל מום - חייב** (צריך לומר: '**פטור**', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"יפה עיניים" בבלי עבודה זרה נא,א) – מקורבן חטאת**.**
ומסבירים את טעמה של הקביעה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב, שאם זיבח לה טלה בעל מום - פטור? (בכמה מקומות 'מיי כדון' מסביר את טעמה של קביעה מסוימת, ובמקומות כאלה הוא מתפרש כמו 'מה טעמא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 429)) - ומציעים מימרה אמוראית המציעה מקור למה שנאמר לפני כן: **כדאמר** (צריך לומר כמו במקבילה: '**כיי דמר**' - כמו [המימרה] ההיא שאומר) **רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַי'י אֱלֹהֵיכֶם"** (דברים יב,ד) – לא תעשו לשם ה' מה שהגויים נוהגים לעשות לעבודה זרה, כגון שלא תקריבו קורבנות לה' בכל מקום שתרצו; ויש ללמוד מהכתוב הזה המשווה בין עבודת ה' ובין עבודה זרה: **- כלי'י** (צריך לומר כמו במקבילה: '**כל לי'י**') **אלהיכם לא תעשון כן** – כל דבר שאתם מקריבים לה', אתם אסורים מלהקריב לעבודה זרה. ומכאן שאין אסור לזבוח לעבודה זרה אלא בהמה תמימה, אבל לא בהמה בעל מום, שאינה ראויה להקרבה לה' (משמעה הפשוט של דרשה זו מוכיח את נכונות ההגהה 'פטור' במקום 'חייב')**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.

נראה שהמקבילה הועתקה לכאן בטעות, משום שנזכר בתחילתה רבי לעזר בירבי שמעון שנזכר גם בסוגייתנו, אך סוגייתנו והסוגיה לעיל עוסקות בעניינים שונים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:7)

**אמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **קומי** – לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בשם רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות** – אם דרך עבודתה של העבודה הזרה בהעברה באש לפניה של בנו ובתו, והעביר לפניה את אביו ואימו, **- חייב שתים** – משום העברה למולך, וגם משום עבודה לעבודה זרה**.**
**והוה** – והיה **רבי זעורה** (צריך לומר: '**רבי יוסה**'. והלשון כאן הוא באשגרה מיומא ה,ו ועבודה זרה ב,ג ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 206, הערה 95)) **חדי בה** – שמח בה (במימרה שאמר רבי פינחס)**. סבר מימר:** – סבר (רבי יוסה) לומר: **בשיטת רבי הילא רביה איתאמרת** – בשיטת רבי הילא רבו נאמרה (רב חסדא אמר את דבריו בשיטת רבי הילא לעיל, ולכן שמח רבי יוסה, כיוון שדעתו של רבי הילא הוּכחה ואוּמתה. - רבו המובהק של רבי יוסי היה רבי אילא, כפי שמעידים מפורשות כמה מקומות בירושלמי. וכן מעידות על כך מסירותיו הרבות של רבי יוסי בשמו של רבי אילא בכל הירושלמי (שם, עמוד 206))**, ועל דרבי לעזר בירבי שמעון איתאמרת** – ועל [שיטתו] של רבי לעזר בירבי שמעון נאמרה (רב חסדא אמר את דבריו בשיטת רבי לעזר בירבי שמעון בברייתא לעיל, ששיטתו היא, שאף שמולך עצמו אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, אבל כל עבודה זרה שבעולם שדרך עבודתה בהעברה באש לפניה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות)**.**
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי פינחס לרבי יוסה): **ומה בידך?** – ומה העלית בידך? לא הרווחת כלום! **ועל דרבנין איתאמרת** – על [דעתם] של החכמים נאמרה (רב חסדא לא אמר את דבריו בשיטת רבי לעזר בירבי שמעון אלא בשיטת התנא הראשון בברייתא לעיל, ששיטתו היא, שאחד המולך ואחד שאר עבודה זרה - חייב משום העברה למולך בין שעבדה בבנים ובבנות בין שעבדה באבות ובאימהות).
**אמר ליה:** – אמר לו רבי יוסה לרבי פינחס): **ולהדא צורכת?!** (בתמיהה) – ולזאת נצרכתי?! (אם רב חסדא אמר את דבריו בשיטת התנא הראשון בברייתא לעיל, אין בדבריו כל חידוש, שפשוט הוא שכך הוא הדין לפי התנא הראשון. - פירשנו את הסוגיה בעניין שאר עבודה זרה, גם חלק הסוגיה שלפני המקבילה וגם חלקה שאחרי המקבילה, לפי "נועם ירושלמי")
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:8)

**בעל אוב וידעוני**
במשנה שנינו: "ובעל אוב, זה הפיתום והמדבר משיחיו; וידעוני, זה המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה".
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **לבעל אוב** – לנשאל בבעל אוב או בידעוני, **מניין?** - נאמר באיסור אוב וידעוני: **"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת** וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים**"** (ויקרא יט,לא) – אל תבואו אליהם להימלך בהם**.**
**כרת** – לנשאל בבעל אוב או בידעוני במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין?** נאמר בעונש של הפונה אל אוב וידעוני: **"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים** לִזְנֹת אַחֲרֵיהֶם, וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ**"** (ויקרא כ,ו) – אדם הפונה אל אוב או אל ידעוני מתוך כוונה ללכת אחרי עצתם - ה' יעניש אותו בעונש כרת**.**
**עונש** – מיתה, לבעל אוב או לידעוני במזיד והתראה, **מניין? "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ**, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם**"** (ויקרא כ,כז) – אדם שיעשה מעשה של אוב או של ידעוני - חייב מיתה בסקילה**.**

ומציעים קושיה: **ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות?** – ולמה לא שנינו ידעוני ב[מסכת] כריתות? (למה לא שנה התנא של המשנה פרט נוסף זה של ידעוני במשנה בכריתות, שלכאורה ראוי היה להזכירו שם כמו שהוזכר במשנה כאן? - במשנה כריתות א,א נמנו שלושים ושש כריתות בתורה, ובהן החייבים סקילה ששנינו בסנהדרין בפרק זה, ושם נזכר בעל אוב ולא נזכר ידעוני)
ומתרצים את הקושיה: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם ריש לקיש** (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מפני שנכללו כולם בלאו אחד** – בעל אוב וידעוני נאמרו בלאו אחד**: "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת** וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים**"** (ויקרא יט,לא) – וכיוון ששניהם כלולים באיסור אחד, אין מקום לחייב אדם שהוא גם בעל אוב וגם ידעוני בשני קורבנות חטאת, והרי רשימת הכריתות במשנה שם נאמרה כדי לחייב בקורבן חטאת מי ששגג בעבירה שחייבים עליה כרת אם נעשתה במזיד. והתנא של המשנה שם תפס את הראשון שהוא בעל אוב, אבל הוא הדין גם ידעוני**.**
ומתרצים עוד את הקושיה: **רבי יסא** (נראה שצריך לומר: '**רבי יוסי**' - מגדולי אמוראי ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם ריש לקיש: שהוא בלא תעשה שהוא בא מכח עשה** (ב"קורבן העדה" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו: 'שהוא בלא תעשה שאינו בא מכח מעשה', אבל אין לשון זה בשום מקום. ונראה שצריך לומר: 'שהוא בלא תעשה **שאין בו מעשה**', כלשון בירושלמי שבועות ג,ז ו-ד,יג) – ידעוני לא נמנה ברשימת הכריתות במשנה שם לפי שאין בו מעשה, שאינו אלא מדבר בפיו, ועל לאו שאין בו מעשה אין מביאים קורבן חטאת (בעל אוב יש בו מעשה, שהוא מקיש זרועותיו זו בזו כדי להשמיע קול או שהוא מקטר לשד. ראה בבלי סנהדרין סה,א)**.**

ב**בבלי סנהדרין** סה,א אמרו: מאי שנא הכא דקתני בעל אוב וידעוני, ומאי שנא גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני? - רבי יוחנן אמר: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. וריש לקיש אמר: ידעוני - לפי שאין בו מעשה. - ורבי יוחנן, מאי שנא בעל אוב דנקט? - משום דפתח ביה קרא.

התירוץ של רבי יוחנן בבבלי מובא בירושלמי על ידי רבי חזקיה בשם ריש לקיש, והתירוץ של ריש לקיש בבבלי מובא בירושלמי על ידי רבי יוסי בשם ריש לקיש.

**אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הכן?!** – כך?! **לא אתא מתני** (אין לגרוס מילה זו) **בר נש מתני ידעוני בכריתות אלא את?!** (בתמיהה) – לא בא אדם לִשְׁנוֹת ידעוני ב[מסכת] כריתות אלא אתה?! (רבי יסא היה היחיד ששנה במשנה בכריתות אוב וידעוני, שלא כנוסח המשנה המקובל)
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יסא לרבי זעורה): **כמה דאישתעי קרייא, אישתעיית מתניתא** – כמו שדיבר הפסוק, [כך] דיברה המשנה (כמו שבפסוק נזכרו אוב וידעוני, כך גם במשנה בכריתות נזכרו שניהם)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:9)

ומביאים מדרש הלכה: **"אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי"** (ויקרא כ,כז) **- "או[ב]", זה פיתום** – שיש בכוחו להעלות רוחות המתים, ורוח המת שוכן בתוכו, **המדבר משיחיו** – שקול דיבורו נשמע כאילו יוצא מתחת שחיו**; "וידעוני", זה המדבר בפיו** – שקול דיבורו יוצא מפיו, **- הרי אֵילּוּ** – בעל אוב וידעוני, העושים מעשה, **בסקילה**, **והנשאל בהן** – השואל מהם עתידות, **באזהרה** – עובר בלאו**.**

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: נאמר באיסור כשפים: **"**לֹא יִמָּצֵא בְךָ... **וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים"** (דברים יח,י-יא) – אדם המעלה רוחות מתים מן השאול כדי להגיד עתידות, **- אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **זה הנשאל בגולגולת** – השואל ממת עתידות באמצעות גולגולת של אדם מת**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **זה הנשאל** (צריך לומר כמו להלן ובמקבילות: '**המעלה**') **בזכורו** – המעלה את רוח המת (בתרגומי המקרא מתורגם 'ידעוני' - זכורו / מסקי זכורו / מסקי זכורון. - הפועל 'זכר' בארמית סורית משמעו להעלות רוחות מתים לצורך הגדת עתידות)**.**
ומביאים ברייתא: **מה בין הנשאל בגולגולת למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת עולה** – המת, **כדרכו** – רגליו למטה וראשו למעלה, **ועולה בשבת** – אף בשבת, **וההדיוט** (אדם פשוט. מקור המילה ביוונית) **מעלה את המלך** – את רוחו של מלך מת**, והמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו** – אלא ראשו למטה ורגליו למעלה, **ואינו עולה בשבת** – אי אפשר בשבת להעלות את המת באמצעות מעלה בזכורו, **ואין ההדיוט מעלה את המלך.**

ב**תוספתא סנהדרין** י,ו-ז שנו: בעל אוב, זה הפיתום המדבר מבין פרקיו ומבין אצילי ידיו; ידעוני, זה שעצם של ידעוני בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.
"דורש אל המתים" - זה המעלה בזכורו. אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? שהמעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת, והנשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת.

ב**ספרי דברים** פסקה קעב נאמר: "ושואל אוב", זה פיתום המדבר משחיו; "ידעוני", זה המדבר בפיו - הם עצמם בסקילה והנשאל בהם באזהרה.
"ודורש אל המתים", אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? המעלה בזכורו אין עולה כדרכו ואין נשאל בשבת, והנשאל בגולגולת עולה כדרכו ונשאל בשבת.

ב**ספרא** "קדושים" פרשה ג נאמר: "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" - אוב, זה פיתום המדבר משיחיו; וידעוני, המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.
ו**שם** פרשה י נאמר: אוב, זה פיתום המדבר משיחיו; וידעוני, המדבר בפיו - הרי אלו בסקילה והנשאל בהם באזהרה.

ב**בבלי סנהדרין** סה,ב אמרו: תנו רבנן: בעל אוב - זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו. ידעוני - זה המניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו.
תנו רבנן: בעל אוב - אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת. מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת? מעלה בזכורו - אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת. נשאל בגולגולת - עולה כדרכו ועולה בשבת.
תניא: "ודורש אל המתים" - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה.

במקבילות שבספרי ובתוספתא ובירושלמי מובאים שני הסברים למונח 'דורש אל המתים', ואילו בבבלי מובאים שני הסברים אלה למונח 'בעל אוב'. שני ההסברים שבירושלמי מובאים בצירוף המונח 'אית תניי תני'. סדר העניינים שבירושלמי ('נשאל בגולגולת', 'נשאל בזכורו') הפוך מסדר העניינים שבשאר המקבילות, וכן ההבדל אם ההדיוט מעלה את המלך או לא איננו מופיע בשאר המקבילות. נראה לאור המינוח 'אית תניי תני' וכן משינוי סדר העניינים, כי לפנינו עיבוד של הברייתא בירושלמי ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 97-98).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:10)

ומציעים סיוע מפסוק לדעה הנתונה במחלוקת: **אמר רבי הונא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: קרייא מסייע למאן דאמר:** – הפסוק מסייע למי שאומר: **אוב זה המעלה בזכורון** – המעלה את רוח המת (רבי הונא היה בבלי ועלה לארץ ישראל. דבריו של רבי הונא, שיש פסוק המסייע לכך שאוב הוא המעלה בזכורו, הם לפי המסורת בבבלי המזהה את המעלה בזכורו עם בעל אוב, ולא לפי הירושלמי לעיל הקושר את המעלה בזכורו לדורש אל המתים)**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה הפסוק המסייע למי שאומר כך?) - נאמר בפרשת שאול ובעלת האוב: **"קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ"** (שמואל א כח,ח) – שאול המלך ביקש מאשת בעלת אוב שתעלה לו את רוחו של שמואל הנביא כדי לשאול אותו מה יקרה**.**
ושואלים: **מה את שמע מינה?** – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר לסייע מהפסוק לדעה שאוב זה המעלה בזכורו?)
ומביאים דרשה לפסוק זה: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין** – מכאן שהיתה (בעלת האוב) יודעת דברים רבים (אפשר שהכוונה לנאמר בויקרא רבה כו,ז: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל?" (שמואל א כח,יב) - מנא ידעא בההיא שעתא דהוא שאול? אלא אמרו: לא כשהוא עולה להדיוט עולה למלך, להדיוט עולה ראשו למטה ורגליו למעלה, למלך רגליו למטה וראשו למעלה) (מימרה זו אינה באה להשיב על השאלה, כמו שמוכח מן ההמשך, אלא הובאה כדרשה לפסוק זה)**.**
ומציעים תשובה לשאלה שלא הושבה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (כיצד אפשר לסייע מהפסוק לדעה שאוב זה המעלה בזכורו?) **- "וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ"** (ישעיהו כט,ד) – הנביא משווה את קול העם המדוכא והיושב במצור לקול האוב: קולך יהיה כקולו של האוב העולה מן הארץ, שקולו נשמע לשואלים באוב כקול דק וחלש (האוב הוא רוח המת, והאוב הוא העולה מן הארץ, והקול יוצא מפי האוב). - מכאן שבעל אוב זה המעלה בזכורו, המעלה את רוח המת מן הארץ, ולא הנשאל בגולגולת**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:10:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:10:11)

ומציעים דבריהם של חכמים המסייעים לדברי אמורא המופיעים לפני כן: **מיליהון דרבנין מסייען** – דבריהם של החכמים מסייעים **לרבי יסא** (נראה שצריך לומר: '**רבי יוסי**', כמו שהיגהנו לעיל) – שאמר לעיל בשם ריש לקיש, שידעוני אין בו מעשה, שלא כבעל אוב שיש בו מעשה**, דאמר רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבנין** – בשם החכמים**: מפני שהן מקטירין לשדים** – בעלי אוב יש בהם מעשה מפני שהם מקטירים לשדים, ולכן אם שגגו - חייבים קורבן חטאת (בבבלי סנהדרין סה,א אמר עולא שבעל אוב יש בו מעשה במקטר לשד)**.**
**רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מפני שנכללו כולן על ידי מעשה** – בעל אוב וידעוני נאמרו במעשה אחד: "וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי" (דברים יח,יא) - הפועל "ושואל" מוסב על אוב ועל ידעוני כאחד. וכן נאמר במנשה מלך יהודה: "וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי" (מלכים ב כא,ו; דברי הימים ב לג,ו) - הפועל "ועשה" מוסב על אוב ועל ידעוני כאחד. - מאמר זה בא לתרץ את הקושיה לעיל: 'ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות?', ומשמעות התירוץ הזה כמשמעות התירוץ הראשון לעיל שאמר רבי חזקיה בשם ריש לקיש. - מקומם של שני המשפטים הבאים בסוף הסוגיה היה צריך להיות בתחילת הסוגיה לאחר שני התירוצים לקושיה לעיל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:11:1)

**משנה**
**המחלל את השבת** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת** – כשהתרו בו חייב סקילה, אם עשה מלאכה שכשעשאה במזיד ולא התרו בו חייב כרת בידי שמים וכשעשאה בשוגג חייב קורבן חטאת**.**
**והמקלל אביו ואמו** – או אימו, **אינו חייב** – סקילה, **עד שיקללם בשם** – המיוחד**. קיללם בכינוי - רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.**
• • •
**משנה**
**הבא על נערה מאורסה** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- אינו חייב עד שתהא נערה** – שכבר הביאה סימני נערות, שהם שתי שערות, והיא משתים עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ושישה חודשים ויום אחד, **בתולה** – ולא בעולה, **מאורסה** – ולא נשואה, **בבית אביה** – שעודה ברשות אביה (בפחות משתים עשרה שנה ויום אחד היא קטנה, וביותר משתים עשרה שנה ושישה חודשים ויום אחד היא בוגרת. והבא על הקטנה המאורסה או על הבוגרת המאורסה אינו חייב סקילה אלא חנק)**.**
**באו עליה** – על נערה מאורסה, **שנים - הראשון בסקילה** – שהרי בא על נערה בתולה**, והשני בחנק** – שהרי בא על בעולה ודינה כאשת איש, אף על פי שלא נבעלה מבעלה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:11:2)

**תלמוד**
**המחלל את השבת**
במשנה שנינו: **"המחלל את השבת" כול'.**
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **למחלל** – את השבת, **מניין?** - נאמר בעשרת הדיברות: **"**וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ, **לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה"** (שמות כ,י) – אסור לעשות כל מלאכה בשבת**.**
**כרת** – למחלל את השבת במזיד, אם לא היתה התראה, **מניין?** - נאמר בעניין שמירת השבת: **"כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה** הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ**"** (שמות לא,יד) – העושה מלאכה בשבת - ייענש בעונש כרת**.**
**עונש** – מיתה, למחלל את השבת במזיד והתראה, **מניין?** - נאמר בעניין שמירת השבת: **"מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת"** (שמות לא,יד) – המחלל את קדושת השבת ועושה בה מלאכה - חייב מיתה בסקילה (עיין במדבר טו,לה)**.**

ומציעים קושיה: **וניתני:** – ונשְׁנה (במשנה כריתות א,א): **שלשים ושבע כריתות בתורה** (לשון זו היא אשגרה מקושיה דומה בסוגיה לעיל בעניין הבא על האם והבא על אשת אב, וכאן צריך לומר: '**שבעים וארבע** כריתות בתורה'. וכן הגיה ב"קורבן העדה")**!** – המשנה שם, הפותחת: "שלושים ושש כריתות בתורה", ונמנו בה שלושים ושש עבירות שהעובר על אחת מהן במזיד בלא התראה חייב כרת, היתה צריכה לשנות "שבעים וארבע כריתות", שכן היתה צריכה למנות את שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת שהעושה אותן במזיד בלא התראה חייב כרת, ולא היתה צריכה לכלול את כולן בעבירה אחת של "המחלל את השבת"! (שלושים וחמש כריתות, חוץ מהמחלל את השבת, ושלושים ותשע כריתות למחלל את השבת בכל אחת ממלאכות שבת הן שבעים וארבע כריתות)
ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: שאם עשה כולן בזדון שבת** (צריך לומר: '**בשגגת** שבת') **ובזדון מלאכה, שהוא חייב על כל אחת ואחת** (צריך לומר: '**שאינו חייב אלא אחת**'. וכן הגיה ב"קורבן העדה") – רשימת הכריתות במשנה שם נאמרה כדי לחייב בקורבן חטאת מי ששגג בעבירה שחייבים עליה כרת אם נעשתה במזיד. וכיוון שאם עשה את כל המלאכות בשגגת שבת ובזדון מלאכה, שלא ידע שהוא שבת אבל ידע שמלאכות אלו אסורות בשבת, אינו חייב אלא קורבן חטאת אחד על שגגת שבת בלבד, לכן המשנה שם כללה את כל המלאכות בעבירה אחת של "המחלל את השבת"**.**

ב**בבלי כריתות** ג,א אמרו: "המחלל את השבת". - אמרי: שבת - ארבעים חסר אחת הוויין (ומתחייב חטאת על כל אחת ואחת מהן)! - אמר רבי יוחנן: תנא תנא שגגת שבת וזדון מלאכות, דלא מחייב אלא חדא (חטאת אחת)... - וניתני זדון שבת ושגגת מלאכות, דמחייב ארבעים חסר אחת (חטאות)...! - תנא - שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה (לשנות), דמחטאת מיהא לא מיפטר (שבמקרה ששגג בשבת לא נפטר על כל פנים מחטאת אחת).

קושיית הבבלי היא הקושייה בירושלמי, ותירוצו של רבי יוחנן בבבלי הוא תירוצו של רבי יוסי בירבי בון בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:11:3)

**המקלל אביו ואימו**
במשנה שנינו: "והמקלל אביו ואמו" כול'.
**אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"** (ויקרא יט,ג) – כל אדם חייב להתנהג ביראה כלפי אביו ואימו. ומשמע מזה שאסור לקללם (בבבלי סנהדרין סו,א למדו אזהרה למקלל אביו ואימו מהאזהרות למקלל דיין ונשיא וחרש בדרך של הצד השווה)**.**
**עונש** – מיתה, למקלל אביו ואימו במזיד והתראה, **וכרת** (מילה זו היא אשגרה מהסוגיות לעיל שאמרו בכל אחד מהנסקלים "כרת מניין?", ואין לגרוס מילה זו, כי במקלל אביו ואמו אין כרת) **מניין? "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת"** (שמות כא,יז) – חייב מיתה בסקילה; שכן נאמר בויקרא כ,ט: "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל, דָּמָיו בּוֹ", ולפי מסורת חז"ל, בכל מקום שנמצא הביטוי "דמיו בו", הכוונה היא למיתה בסקילה**, ואומר** – הפסוק**: "כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, וְנִכְרְתוּ** הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם**"** (ויקרא יח,כט) (אין לגרוס "ואומר ...ונכרתו", כי הפסוק הזה נאמר בפרשת איסורי ביאה, ומקלל אביו ואימו לא נאמר בפרשה זו ואין בו כרת. וכן הגיה ב"קורבן העדה")**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:11:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:11:4)

**תלמוד**
**הבא על נערה המאורסה**
במשנה שנינו: **"הבא על נערה המאורסה** - אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה**".**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי כתובות ג,ח.
מזהים את החכם ששיטתו מתאימה לקביעה במשנה: **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**, רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: דרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **היא** – של רבי מאיר היא (המשנה, שקבעה שרק הבא על נערה מאורסה חייב סקילה, היא דעת רבי מאיר)**, ברם לרבנין** (במקבילה: 'ברם **כ**רבנין', והוא הלשון הרגיל) – אבל כחכמים, **- אפילו קטנה** – החכמים החלוקים על רבי מאיר סוברים, שאף הבא על קטנה מאורסה חייב סקילה**.**
ומציעים את מקורה של הקביעה של החכמים: **מה טעמא דרבי מאיר** (צריך לומר: 'מה טעמון **דרבנין**' ("קורבן העדה"). - ההגהה על פי גליונות הרש"ל ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 955, הערה 571))**?** – מה טעמם של החכמים? (מה המקור בכתוב של החכמים הסוברים, שאף הבא על קטנה מאורסה חייב סקילה?) **"נער" חסר** – בכתיב חסר, **אָמוּר** (במקבילה: 'כתוב') **בפרשה** – של דיני אישות (דברים כב ,יג-כט), העוסקת במוציא שם רע (שם, יג-כא), באשת איש המזנה (שם, כב), בנערה מאורסה המזנה מרצון (שם, כג-כד), בנערה מאורסה שנאנסה (שם, כה-כז), ובנערה שאינה מאורסה שנאנסה (שם, כח-כט). וכיוון שבכל הפרשה כתוב "נערה" חסר ה"א, לכן אפילו קטנה במשמע**.**
ושואלים: **מה מקיימין רבנ**י**ן** (צריך לומר: 'מה מקיים **רבי מאיר**' ("קורבן העדה"). - ההגהה על פי גליונות הרש"ל ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 961, הערה 630). וכן הוא בהבאת הירושלמי ברמב"ן) **"נער"?** – כיצד רבי מאיר מיישב ומפרש את המקור בכתוב המסייע לחכמים החלוקים עליו?
ומשיבים: **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם ריש לקיש** (רבי שמעון בן לקיש, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: 'נערה' אחת שלימה** – מליאה, בכתיב מלא, **אמורה** (במקבילה: 'כתובה') **בפרשה** (דברים כב,יט) **ולימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה** – כיוון שבמקום אחד בפרשה כתוב "נערה" מלא ה"א, לכן בכל הפרשה, אף במקום שכתוב חסר, גדולה דווקא, ולא קטנה**.**
ומציעים קושיה: **מתיב רבי מאיר לרבנין:** – משיב רבי מאיר (תשובה במשא ומתן) את החכמים: **הרי המוציא שם רע** (דברים כב,יג-כא) – אדם המוציא שם רע על אשתו בטענה שבעודה נערה המאורסה לו נבעלה לאדם אחר, שאם מתברר ששיקר - משלם קנס לאבי הנערה, ואם מתברר שדיבר אמת וזינתה כשהיא ארוסה - דינה בסקילה**, הרי אין כתוב בו אלא "נער"** – "וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ, וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה" (דברים כב,כ-כא)**, והיא גדולה, שאין קטנה נסקלת** – הרי מדובר בגדולה דווקא ולא בקטנה, אף על פי שכתוב "נערה" חסר ה"א, לפי שקטנה אין דינה בסקילה**!** – מכאן יש ללמוד שבכל הפרשה, אף במקום שכתוב חסר, גדולה דווקא, ולא קטנה, שלא כדעתם של החכמים! (לפעמים 'מתיב' / 'מתיבין' מציע משא ומתן משוחזר בין תנאים, שבו מושמים טיעונים בפי חכמים אלה, שאותם יכלו לטעון בעד עמדתם או נגד עמדתם של בני המחלוקת שלהם ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 218)) - ויש לשאול: **מה עבדין לה רבנין?** – מה עושים אותה החכמים? (כיצד החכמים מתמודדים עם המקור בכתוב שלכאורה סותר את דעתם?)
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למקור שממנו הקשו: **אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תיפתר** – תתפרש (הפרשה)**, שבא עליה דרך זכרות** – קרה שהנערה המאורסה נבעלה לאדם אחר שלא כדרכה, שבא עליה כדרך שבאים על הזכר, ואף על פי כן דינה בסקילה, ולכן במוציא שם רע כתוב "נער" בלשון זכר, ואין ללמוד מכאן שבכל הפרשה, אף במקום שכתוב חסר, גדולה דווקא (בספרי דברים פסקה רלט נאמר: "ואם אמת היה הדבר" - אין לי אלא כדרכה. שלא כדרכה מניין? תלמוד לומר: "היה")**.**

**רבי** (במקבילה אין מילה זו) **יעקב בר אבא** (אמורא בדור השני) **בעא קומי** – שאל לפני **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: הבא על הקטנה, מהו?** – מה הדין להלכה של הבא על הקטנה המאורסה, חייב סקילה כחכמים, או פטור מסקילה כרבי מאיר?
**אמר ליה:** – אמר לו (רב): **בסקילה** – חייב סקילה כחכמים**.**
שאל עוד יעקב בר אבא את רב: **הבא על הבוגרת, מהו?** – מה הדין להלכה של הבא על הבוגרת המאורסה? חייב סקילה, או פטור מסקילה?
**אמר ליה:** – אמר לו (רב): **אני אקרא "נערה" ולא בוגרת** – הכתוב ממעט בוגרת, ולכן הבא על הבוגרת המאורסה פטור מסקילה (אבל חייב בחנק כדין הבא על אשת איש)**.**
אמר יעקב בר אבא לרב: **וּקְרָא** – במקרא, **"נערה" ולא קטנה!** – אם אתה לומד מהכתוב למעט בוגרת, יש לך ללמוד מהכתוב למעט גם קטנה, ומדוע אמרת שהבא על הקטנה המאורסה חייב סקילה?
אמר רב ליעקב בר אבא: **ולית את מודה לי** – ואין אתה מודה לי, **שהיא בקנס?!** (בתמיהה) – הרי לדעת החכמים, אדם שאנס קטנה חייב לשלם קנס כדין מי שאנס נערה (ברייתא בתוספתא כתובות ג,ח ובבבלי כתובות מ,ב. בירושלמי כתובות ג,ח נשתבשה ברייתא זו מאוד ותוקנה לנכון על ידי המפרשים על פי התוספתא והבבלי), ואם כן, אין ללמוד מהכתוב למעט גם קטנה, ולכן הבא על הקטנה המאורסה חייב סקילה! (במקבילה אין משפט זה, ונראה שנשמט שם בטעות)
נראה שנשמט כאן ובמקבילה מה שאמר יעקב בר אבא לרב.
**אמר ליה:** – אמר לו (רב ליעקב בר אבא): נאמר בנערה שאינה מאורסה שנאנסה: **"**וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף, וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה **תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ"** (דברים כב,כט) **- לרבות את הקטנה לקנס** – האונס חייב קנס של חמישים שקל כסף, ועליו לשאת אותה לאישה, אם היא חפצה בכך, ודבר זה נחשב כעונש בשבילו על שבא עליה באונס. ויש ללמוד מכתוב זה, שגם אדם שאנס קטנה חייב לשלם קנס, שהרי עינה אותה. וכמו כן, גם הבא על הקטנה המאורסה חייב סקילה**.**
אמר לו יעקב בר אבא לרב: **וּקְרָא** – במקרא, **"תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ" - לרבות את הבוגרת בקנס** (במקבילה: 'לקנס')**!** – אם אתה לומד מכתוב זה שיש קנס לקטנה, יש לך ללמוד מכתוב זה שגם אדם שאנס בוגרת חייב לשלם קנס, והרי אין קנס לבוגרת!
**אמר רב: אף על גב דנצחי רבי** (במקבילה אין מילה זו) **יעקב בר אבא בדינא** – אף על פי שניצח אותי יעקב בר אבא בדין (במשא ומתן, שהרי רב לא השיב לו על שאלתו האחרונה)**, הלכה: הבא על הקטנה בסקילה** – חייב סקילה, **והיא פטורה** – שאין קטנה נסקלת**.**

**רבי אבון** אמר **בשם רבי שמואל** (צריך לומר כמו במקבילה: 'בשם **שמואל**' - מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: ולמה לא פתר ליה** (במקבילה: 'שמע לה') **מן הדא:** – ולמה לא פתר לו מן [הברייתא] הזאת? נאמר בנערה מאורסה שנאנסה: **"**וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ, **וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ"** (דברים כב,כה) – אם הנערה נאנסה במקום שאין אנשים מצויים, רק האיש האונס ייענש בעונש מיתה**? וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חט מות** – שהרי הכתוב אומר שרק האיש האונס ייענש בעונש מיתה**, ומה תלמוד לומר:** – מה יש ללמוד מהכתוב: **"וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת"** (דברים כב,כו) – הנערה שנאנסה אינה נענשת בעונש מיתה**? אלא מיכן הבא על הקטנה** (במקבילה נוסף: 'מאורסה') **בסקילה והיא פטורה** – הכתוב המיותר הזה בא ללמד, שגם במקרה של הבא על קטנה מאורסה, הוא חייב סקילה והיא פטורה, ולא רק במקרה של הבא על נערה מאורסה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי כתובות.

מקורה של המקבילה בסנהדרין והועתקה לכתובות, כיוון ששנינו במשנה שם ג,ח: "כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל מקום שיש קנס אין מכר. קטנה יש לה מכר ואין לה קנס, נערה יש לה קנס ואין לה מכר, הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס", ואמרו בירושלמי שם: "רבי חייה בשם רבי יוחנן: דרבי מאיר היא, ברם כרבנין - יש מכר וקנס כאחת", מעין מה שאמרו בירושלמי כאן על המשנה כאן.

ב**בבלי סנהדרין** סו,ב אמרו: אמר רב יהודה אמר רב: זו (משנתנו) דברי רבי מאיר (שממעט קטנה), אבל חכמים אומרים: נערה המאורסה - אפילו קטנה במשמע.
בעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב: בא על קטנה מאורסה לרבי מאיר, מהו? לגמרי ממעיט ליה (ממעט אותו גם מחנק והוא פטור לגמרי) או מסקילה ממעיט ליה (ממעט אותו מסקילה אבל חייב חנק כבא על אשת איש)? - אמר ליה: חייב (חנק). - והכתיב: "כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל, וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם, הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִם הָאִשָּׁה וְהָאִשָּׁה" (דברים כב,כב)! (ולכן הבא על קטנה מאורסה, כיוון שהיא פטורה, שהרי היא קטנה, גם הוא פטור) - שתיק רב.
אמר שמואל: מאי טעמא שתיק רב? ונימא ליה: "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִישׁ וְשָׁכַב עִמָּהּ, וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ" (דברים כב,כה) ("לבדו" מיותר, שכן יודעים אנו שהיא פטורה, שכבר נאמר "ולנערה לא תעשה דבר", אלא בא הכתוב לחייב חנק לבא על הקטנה, ואף שהיא פטורה הוא חייב).

בירושלמי הובאה בעיה זו של רבי יעקב בר אבא באופן אחר. לכאורה, אפשר לקיים את שתיהן ולומר ששתי שאלות שאל רבי יעקב בר אבא מרב. אחת כמו שהובאה בבבלי, והשאלה השנייה שנשאל רב היא כמו שהובאה בירושלמי. אף על פי כן נראה שהשאלה בירושלמי היא המקורית, וזו של הבבלי נסתעפה ממנה, שכן יש בה כמה דיחוקים.
לא מסתבר שרבי יעקב בר אבא חשב שהבא על הקטנה פטור לגמרי. משנה מפורשת היא בנידה (ה,ד) שחייבים על בת שלוש שנים ויום אחד משום אשת איש, ולא מצינו מי שחולק על משנה זאת. וקשה יותר הראיה ששמואל מביא לרב לפי נוסח הבבלי מן הפסוק "לבדו": הפסוק מחייב אותו סקילה, ואילו לרב פטור מסקילה וחייב רק חנק. ברם לפי הירושלמי שמואל הביא ראיה מן הפסוק למה שאמר רב שהלכה כחכמים וחייב סקילה. ואולי שינו בבבל את השאלה של רבי יעקב בר אבא בירושלמי, משום שלהם לא היה ספק שההלכה היא כחכמים, שכן אמר רב יהודה אמר רב: "זו דברי רבי מאיר, אבל חכמים אומרים...", ורבי יעקב בר אבא לא היה שואל הלכה כמי ("מקורות ומסורות", סנהדרין, עמודים 122-123).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:12:1)

**משנה**
**המסית** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- זה הדיוט** (אדם פשוט. מקור המילה ביוונית) **המסית את ההדיוט** – אדם סתם המסית בסתר את חברו שהוא הדיוט כמותו לעבוד עבודה זרה**, אמר** – המסית**: יש יראה** (כינוי לאליל) **במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה** – עושה טובה לעובדיה**, כך מריעה** – עושה רעה לבוזיה, לפיכך נלך ונעבדנה (על פי הכתוב במסית: "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר: נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ" (דברים יג,ז-ח))**.**
**כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן** – אין מטמינים להם עדים במארב, שיראו האם הם חוטאים, כדי שיוכלו להעיד עליהם בבית דין**, חוץ מזו** – מן המיתה של המסית, שמכמינים לו עדים כדי לחייבו מיתה, כמפורש להלן**. אמר** – המסית, **לשנים** – יש יראה במקום פלוני וכו'**, והן עדיו** – אותם שניים נעשים עדים עליו, **- מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו** – על פי עדותם**. אמר** – המסית, **לאחד** – יש יראה במקום פלוני וכו', והרי אין ממיתים אדם על פי עד אחד**, הוא** – האחד הניסת, **אומר לו** – למסית**: יש לי חבירים רוצין בכך** – לעבוד עבודה זרה, בוא ואמור את דבריך בפני כולם**. אם היה** – המסית, **ערום ואינו יכול לדבר בפניהן** – שהוא אומר שאינו יכול לדבר בפני רבים, מפני שהוא מתיירא מפניהם שיעידו עליו בבית דין, **- מכמינין** – לו עדים, **לאחורי הגדר, והוא** – הניסת, **אומר לו** – למסית**: אמור מה שאמרת לי** – חזור על הדברים שאמרת לי מקודם, **בייחוד** – ביחידות, שאין איש עימנו**, והוא** – המסית, **אומר** – מה שאמר**, והלה** – הניסת, **אומר לו** – למסית, בניסיון לשכנעו לחזור בו מדבריו**: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? אם חזר בו** – המסית, **- מוטב** – אין מביאים אותו לבית דין, שפטור הוא**, ואם אמר** – המסית**: כך היא חובתינו וכן יפה לנו - העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו** – על פי עדותם**.**
**האומר** – בינו לבין עצמו באחד מן הלשונות הללו**: אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה** – חייב סקילה על דיבורו כאילו עבד עבודה זרה בפועל (אין מדובר בפסקה זו של המשנה במסית ובמדיח. פסקה זו מקורה בספרי דברים פסקה צא. ראה "משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים", עמודים 277-282)**.**
**המדיח** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- זה הוא האומר:** – שמכריז בפרהסיה ואומר לרבים: **נלך ונעבוד עבודה זרה.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:12:2)

**תלמוד**
**המסית והמדיח**
במשנה שנינו: **"המסית - זה ההדיוט** המסית את ההדיוט**".**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות טז,ו.
ומציעים דיוק בתמיהה: **הא** – אבל **חכם - לא?!** (בתמיהה) – יש לדייק מלשון המשנה, שרק אם המסית הדיוט וגם הניסת הדיוט - המסית חייב, אבל אם המסית חכם או אם הניסת חכם - המסית פטור. ויש לתמוה על כך, שכן אין חילוק בין הדיוט וחכם בעניין עונש על הסתה! (הירושלמי דקדק בלשון המשנה שנקטה הן ביחס למסית והן ביחס לניסת בשם הדיוט ולא בשם אחר. הירושלמי הבין שהשם הדיוט בא בניגוד למי שאינו הדיוט, אך אף ניגוד להדיוט שנמצא בספרות חז"ל אינו מתאים לכאן. חכם בניגוד להדיוט נמצא בספרות חז"ל רק בתמיהה כאן וכן בבבלי שבת מו,ב בעניין התרת נדרים על ידי חכם או שלושה הדיוטות)
ומתרצים את התמיהה: **מכיון שהוא מסית, אין זה חכם. מכיון שהוא ניסת, אין זה חכם** – אין לדייק מלשון המשנה, שאם המסית חכם או אם הניסת חכם - המסית פטור, משום שמי שמסית או ניסת לעבוד עבודה זרה, אף אם הוא חכם, אינו ראוי להיקרא חכם אלא הדיוט. הרי שהשם הדיוט כאן לא בא בניגוד לחכם (בבבלי סנהדרין סז,א מדייקים מהמשנה שהמסית הוא הדיוט ולא נביא, שנביא שמסית מיתתו בחנק, וכן מדייקים שהניסת הוא יחיד ולא רבים, שהמסית רבים מיתתו בחנק. בבבלי סנהדרין פד,א ו-פט,ב אמרו על נביא: "כיוון שהדיח, אין לך הדיוט גדול מזה")**.**

ומביאים ברייתא (בעניין הכמנת עדים למסית): **כיצד עושין לו** – למסית, **להערים עליו** – שלא יחשוש מלחזור על דבריו שאמר לניסת**? מכמינין** (מושיבים במקום סתר) **עליו עדים בבית** – בחדר **הפנימי ומושיבין אותו בבית** – בחדר **החיצון ומדליקין את הנר על גביו, כדי שיהו** – העדים **רואין אותו ושומעין את קולו** – אבל המסית אינו רואה את העדים, שכן הוא במקום מואר והם במקום אפל**. כך עשו לבן סוטדה** (במקבילה: 'סטרא') **בלוד** (זיהויו של בן סטרא אינו ודאי. רבי אליעזר מזהה אותו כמכשף (ירושלמי שבת יב,ד ובבלי שבת קד,ב). רב חסדא קושר דמות זו עם ישו (בבלי שבת שם וסנהדרין סז,א). - הגרסה המקורית היא 'סטרא', ואילו 'סטדא' היא שיבוש של מעתיקים. 'סטרא' הוא תעתיק של מילה יוונית שפירושה צלב. פירוש הביטוי 'בן סטרא' הוא בן הצלב ("בן סטרא בן פנטירא הוא", "תרביץ" לט, עמודים 15-17))**, והכמינו עליו שני תלמידי חכמים** – שהעידו עליו שהסית לעבוד עבודה זרה, **והביאוהו לבית דין וסקלוהו.**

ב**משנה יבמות** טז,ו שנינו: משיאין על פי בת קול (אף על פי שלא שמעו את הקול יוצא מפי אדם, אלא שמעו קול הברה בלבד שפלוני מת, מתירים את אשתו להינשא, כמפורש במעשה המובא להלן). מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: 'איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת' - הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו. ושוב מעשה בצלמון (עיר בגליל התחתון) באחד שאמר: 'אני, איש פלוני בן איש פלוני, נשכני נחש, והרי אני מת' - והלכו ולא הכירוהו, והשיאו את אשתו.
ומציעים סתירה בין מקורות תנאיים: **וכא את אמר הכן?!** (בתמיהה) – וכאן אתה אומר כך?! (לפי המשנה ביבמות, בעדות מיתה משיאים את האישה על פי דברים ששמעו מפי אדם, אף על פי שלא ראו את האדם שאמר את הדברים, ואילו לפי הברייתא לעיל, בעדות על הסתה סוקלים את המסית על פי עדים שלא רק שמעו את דבריו אלא גם ראו אותו כשאמר את הדברים!)
ומציעים תירוץ לסתירה בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו: **שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר)**, דאמר: אני** – במשנה ביבמות אמר האדם: "אני, איש פלוני בן איש פלוני...", ולכן סומכים על הדברים ששמעו ממנו, אף על פי שלא ראו אותו**.**
ומציעים קושיה: **ואמר אוף הכא:** – ואמור גם כאן: **אני!** – מדוע לא נאמר גם בברייתא לעיל כמו שאמרו לפני כן, שיאמר המסית: "אני, איש פלוני בן איש פלוני, יש יראה במקום פלוני...", ויסמכו על הדברים ששמעו העדים ממנו, אף על פי שלא ראו אותו, ולא יצטרכו להדליק נר על גביו כדי לראות אותו!
ומתרצים את הקושיה: **שלא יערים** (אינו במקבילה) – אם נקפיד שהמסית יאמר: "אני, איש פלוני בן איש פלוני", יש לחשוש שמא ירגיש המסית בדבר ויערים וישתוק**.**
ומקשים: **ויערים!** (אינו במקבילה) – ומה בכך שהמסית יערים?
ומתרצים את הקושיה: **שלא ילך** (במקבילה: 'שלא יברח וילך לו וילך') **ויסית עצמו ויסית אחרים עמו** – יש לחשוש שמא ירגיש המסית בדבר ויברח מכאן ויילך למקום אחר ויסית את עצמו לעבוד עבודה זרה ויסית גם אנשים אחרים לעבוד עבודה זרה, ולכן צריך להשתדל למנוע שירגיש המסית בדבר כדי שיביאוהו לבית דין ויסקלוהו ולא יוכל עוד להסית**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.

ביבמות אמרו: 'תמן (משנה סנהדרין ז,י) תנינן:... וכא את אמר הכן?!', אבל כאן חסר 'תמן תנינן:'. ניתן לשער שבתחילה הובאה כאן המשנה ביבמות, ובהמשך היא נשמטה מסיבה כל שהיא. השאלה 'ואמר אוף הכא!' ('הכא' = סנהדרין) הובאה בלשון זו גם ביבמות. ביבמות מובא בהעתקת יתר הקטע שבתחילת הסוגיה: 'הא חכם - לא?! - מכיון... מכיון...', שאין לו שייכות לסתירה משם לכאן.

ב**תוספתא סנהדרין** י,יא שנו: כל חייבי מיתות שבתורה - אין מכמינים עליהם, חוץ מן המסית. כיצד עושים לו? כונסים לו שני תלמידי חכמים לבית הפנימי והוא יושב בבית החיצון ומדליקין לו את הנר, כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו. וכן עשו לבן סטדא בלוד, כמנו עליו שני תלמידי חכמים והביאוהו לבית דין וסקלוהו.

ב**בבלי סנהדרין** סז,א אמרו: תניא: שאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינים עליהם, חוץ מזה. כיצד עושים לו? מדליקים לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבים לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו רואים אותו ושומעים את קולו, והוא אינו רואה אותם. והלה אומר לו: אמור מה שאמרת לי בייחוד! והוא אומר לו. והלה אומר לו: היאך נניח את אלוהינו שבשמים ונלך ונעבוד עבודה זרה? אם חזר בו - מוטב. ואם אמר: כך היא חובתנו וכך יפה לנו - העדים ששומעים מבחוץ מביאים אותו לבית דין וסוקלים אותו. וכן עשו לבן סטדא / סטרא בלוד, ותלאוהו בערב הפסח.

לפי הברייתא שבתוספתא מכמינים למסית שני תלמידי חכמים שישמשו עדים. בברייתא שבבבלי נוסף השיח שבין הניסת והמסית שנאמר במשנה.
לפי הברייתא שבתוספתא ובירושלמי בן סטדא נסקל, ולפי הברייתא שבבבלי הוא נתלה בערב הפסח. לפי התוספתא והירושלמי הוא היה מסית שנסקל, ואילו בבבלי סברו שמדובר בישו, ולכן אמרו עליו שנתלה בערב הפסח, כי ישו לא נסקל בלוד.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:12:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:12:3)

ומביאים ברייתא (בעניין ההבדלים שבין המסית ובין המדיח): **מסית אומר בלשון גבוה** – בשפה מליצית ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 106 והערה 170)**, והמדיח אומר בלשון נמוך** – בשפה פשוטה**. מסית שאמר בלשון נמוך - נעשה מדיח** – ואינו חייב עד שידיח את הרבים לעבוד עבודה זרה**, ומדיח שאמר בלשון גבוה - נעשה מסית** – וחייב אף אם הסית את היחיד לעבוד עבודה זרה**. מסית אומר בלשון הקודש** – הלשון העברית שכתובים בה כתבי הקודש**, ומדיח אומר בלשון הדיוט** – הלשון המדוברת בפי הבריות בחיי יום יום**. מסית שאמר בלשון הדיוט - נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון הקודש - נעשה מסית** (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הופך את הדברים)**.**

המדיח מכריז ברבים, כנגד הדיוט המסית, שהוא מסית בסתר, אבל המדיח את הרבים הוא נואם ומנהיג. ומפורש כן בירושלמי, אלא שיש להפוך שם את הדברים: "מסית אומר בלשון נמוך, ומדיח אומר בלשון גבוה. מסית שאמר בלשון גבוה נעשה מדיח" וכו' "מסית אומר בלשון הדיוט, ומדיח אומר בלשון הקודש" וכו'. לפי זה אין הבדל ביניהם אלא בלשון שזה נקרא מסית וזה מדיח, אבל בהלכה אין ביניהם כלום ("ששה סדרי משנה", סדר נזיקין, עמוד 450).

נראה שלשון גבוה ונמוך אינו עניין לתוכן האמירה, אלא רק לדרך ביטויה, ונמצא שלירושלמי אין הבדל בתוכן הדברים בין המסית למדיח ("משנה ראשונה בתלמודם של תנאים אחרונים", עמודים 278-279).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:1)

**משנה**
**המכשף** – שנשנה בהלכה ד שהוא חייב סקילה, **- העושה מעשה** – של ממש וגורם שינוי במציאות**, לא האוחז את העינים** (עושה מעשה כישוף המיוסד על הטעיית חוש הראייה) – שנראה לבני אדם כאילו הוא עושה ואינו עושה כלום ('האוחז' - הסוגר)**. רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר משם רבי יהושע** (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני)**: שנים לוקטין** – בכישוף, **קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב:** – יש שאחד לוקט והוא פטור, ואחד לוקט וחייב, כיצד? **העושה מעשה - חייב, והאוחז את העינים - פטור** – הלוקט ממש - חייב סקילה, וזה שאינו אלא מראה כאילו הוא לוקט - פטור מסקילה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:2)

**תלמוד**
**המכשף**
במשנה שנינו: **"המכשף - העושה מעשה" כול'.**
**"מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"** (שמות כב,יז) – לא תשאיר בחיים אישה העושה מעשי כישוף, **- אחד האיש ואחד האשה** – האיסור והעונש כוללים גם אנשים וגם נשים**, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב הנשים כשפניות** – בתורה נאמר "מכשפה" בלשון נקבה, ולא נאמר "מכשף" בלשון זכר (כבשאר מצוותיה של התורה שנאמרו בלשון זכר), כי בתורה נכתבו הדברים על פי דרכו של עולם, ולפי המצוי רוב הנשים היו עוסקות בכשפים**.**

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כב,יז נאמר: "מכשף" (דברים יח,י), "מכשפה" (שמות כב,יז) - משמע תפס את הזכר ותפס את הנקבה (הכתוב הזכיר הן את הזכר הן את הנקבה). ומפני מה נקראו כשפים על שום נשים? (מדוע הקפיד הכתוב לתפוס כאן לשון נקבה ולא להסתפק בלשון זכר כבשאר מצוותיה של תורה?) לפי שרוב כשפים בנשים (רוב הכשפים נעשים על ידי הנשים).

ב**בבלי סנהדרין** סז,א אמרו: תנו רבנן: "מכשפה" - אחד האיש ואחד האישה. ומה תלמוד לומר: "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.

הדיבור במכילתא "לפי שרוב כשפים בנשים" היה נראה סתום ממבט ראשון. הן הבבלי הן הירושלמי התייחסו לסתמיות סגנונית זו כל אחד כדרכו, ופישטו ואמרו: "מפני שרוב נשים מצויות בכשפים", "מפני שרוב הנשים כשפניות" ("מעשה באחיזת עיניים", "דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות", עמוד 124).

מביאים מחלוקת תנאים בעניין מיתתו של המכשף.
**אמר רבי לעזר: מכשף בסקילה.**
**מה טעמא דרבי לעזר?** – מה הטעם של רבי לעזר (שמיתתו של המכשף בסקילה)? **נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"** (שמות כב,יז)**, ונאמר להלן** – במעמד הר סיני**: "**לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, **אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה"** (שמות יט,יג) – אסור לאדם או לבהמה לנגוע בהר סיני אפילו בידו, והעובר על האיסור יומת ברגימת אבנים או ביריית חיצים, ובין בהמה ובין אדם חייבים מיתה**. מה "לֹא יִחְיֶה" שנאמר להלן - בסקילה, אף כאן** – אף "לא תחיה" שנאמר כאן, **- בסקילה** (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי עקיבא. אפשר שהשם רבי לעזר שנזכר בירושלמי הוא שיבוש של שם התנא רבי אליעזר)**.**

**מה טעמון דרבנין?** – מה טעמם של החכמים (שמיתתו של המכשף בסייף)? **נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"** (שמות כב,יז)**, ונאמר להלן** – בדיני מלחמה בערי האויב**: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה"** (דברים כ,טז) – כל התושבים משבעת העמים בארץ כנען שציווה ה' להשמידם - חייבים מיתה**. מה "לֹא תְחַיֶּה" שנאמר להלן - מיתה בחרב** – בהרג בסייף (ראה דברים כ,יג: "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ (הזכרים שבעיר שכבשת) לְפִי חָרֶב")**, אף "לֹא תְחַיֶּה" שנאמר כאן - מיתה בחרב** – ולא בסקילה (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי ישמעאל או בשמו של רבי יוסי הגלילי)**.**

**אמר רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)**: מן הדבר הזה** – שלהלן, **אני מכריעו** – אני מנצח את רבי לעזר, שאמר שמכשף בסקילה**. מוטב שילמד "לֹא תְחַיֶּה" מ"לֹא תְחַיֶּה"** – מוטב ללמוד גזירה שווה ממילים שוות לגמרי**, ואל יוכיח "לֹא יִחְיֶה"** – אין ללמוד "לא תחיה" מ"לא יחיה", שאין המילים שוות לגמרי**.**

**מה טעמא דרבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**?** – מה הטעם של רבי יהודה (שמיתתו של המכשף בסקילה)? **נאמר כאן: "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה"** (שמות כב,יז)**, ונאמר להלן** – בסמוך לכתוב בעניין מכשף**: "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת"** (שמות כב,יח) – השוכב עם בהמה - חייב מיתה. שאין - ויש ללמוד מסמיכות הכתובים, אף קשר ביניהם**. מה מיתת הבהמה - בסקילה** – השוכב עם בהמה דינו בסקילה (ראה ירושלמי לעיל ז,ד)**, אף כאן - בסקילה** – המכשף דינו בסקילה (במקבילות שבמדרשי ההלכה ובבבלי מובאת דעה זו וטעמה בשמו של רבי יוסי הגלילי או בשמו של בן עזאי)**.**

אף על פי שסתם התלמוד מציע את הדברים ב"מה טעמא דרבי לעזר", ב"מה טעמון דרבנין" וב"מה טעמא דרבי יהודה", נראה מאריכות הדברים ומדברי רבי עקיבא שבאמצעם, שיש כאן ברייתא שהתלמוד השגיר בה את המונחים שלו. לברייתא זו ישנן שתי מקבילות בלשונות אחרים בשתי המכילתות ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמודים מו-מז).

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה יז נאמר: "מכשפה לא תחיה" - אחד איש ואחד אישה.
רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה להלן - בסייף, אף כאן - בסייף.
רבי עקיבא אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה.
אמר לו רבי ישמעאל: אני דן "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה משיבני מ"לא יחיה" על "לא תחיה"!
רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר: "מכשפה לא תחיה", ונאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). סמכו לו, מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה.
רבי יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר: "ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם" (ויקרא כ כז) - והלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם ולומר לך: מה אלו - בסקילה, אף כל מכשפים - בסקילה.

דעת רבי לעזר בירושלמי היא דעת רבי עקיבא במכילתא דרבי ישמעאל.
דעת החכמים בירושלמי היא דעת רבי ישמעאל במכילתא דרבי ישמעאל.
דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא דרבי ישמעאל.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כב,יז נאמר: "לא תחיה" - רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה "לא תחיה" האמור להלן - בסייף, אף כאן - בסייף.
ורבי עקיבה אומר: נאמר כאן: "לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה "לא יחיה" האמור להלן: סקילה, אף כאן - סקילה.
אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבה, אני דן "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה דן "לא תחיה" מ"לא יחיה"!
אמר לו: אתה דנו מן הגויים שאין להם מיתה אלא בסייף, ואני דנו מישראל שיש להם מיתות הרבה.
בן עזאי אומר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח) - נתנו עניין לו, מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה.
רבי יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר: "ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם" (ויקרא כ כז) - והלא אף זה בכלל מכשף היה, ולמה יצא? להקיש אליו: מה זה - בסקילה, אף זה - בסקילה.

ב**בבלי סנהדרין** סז,א-ב אמרו: תנו רבנן: רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ,טז). מה להלן - בסייף, אף כאן - בסייף.
רבי עקיבא אומר: נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן: "אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט,יג). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה.
אמר לו רבי יוסי הגלילי: אני דנתי "לא תחיה" מ"לא תחיה", ואתה דנת "לא תחיה" מ"לא יחיה"!
אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי ישראל מישראל, שריבה בהם הכתוב מיתות הרבה, ואתה דנת ישראל מגויים, שלא ריבה בהם הכתוב אלא מיתה אחת (בסייף).
בן עזאי אומר: נאמר: "מכשפה לא תחיה", ונאמר: "כל שוכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב,יח). סמכו עניין לו, מה שוכב עם בהמה - בסקילה, אף מכשף - בסקילה.
אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו עניין לו אתה מוציא זה לסקילה? אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו? להקיש אליהם לומר לך: מה אוב וידעוני - בסקילה, אף מכשף - בסקילה.

דעת רבי לעזר בירושלמי היא דעת רבי עקיבא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי.
דעת החכמים בירושלמי היא דעת רבי יוסי הגלילי במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי.
דעת רבי יהודה בירושלמי היא דעת בן עזאי במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובבבלי.

הירושלמי שואל "מה טעמון דרבנין?" מבלי שהוזכרה דעה זו של חכמים החולקים על רבי אלעזר (=רבי אליעזר?). שתי הדעות הללו הן כנראה מחכמי דור רבותיו של רבי עקיבא (רבי אליעזר ורבי יהושע), ורבי עקיבא מכריע כאחרון. הושמט הדו-שיח המאפיין את דיוני התנאים: אני דנתי, אתה דנת. הדעה האחרונה (הראיה מאוב וידעוני) הושמטה; רבי יהודה ולא רבי יהודה בן בתירה; 'חרב' ולא 'סייף' ("מעשה באחיזת עיניים", "דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות", עמוד 123).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:3)

**מעשי כשפים**
מציעים מעשה: **דלמא:** – מעשה: **רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **ורבי יהושע** (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני) **ורבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **עלון למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא** – נכנסו לרחוץ בבית המרחץ הציבורי הזה של טבריה**. חמתון חד מיניי** – ראה אותם מין (יהודי נוצרי, משומד, כופר) אחד**. אמר מה דמר ותפשיתון כיפה** (צריך לומר: 'ותפשתון כיפתה') – אמר (המין) מה שאמר (אמר נוסח כישוף) ותפשה אותם (את החכמים) הכיפה (המבנה הקמור של אחד מחדרי בית המרחץ, בשל הכישוף שאמר המין, ולא יכלו לזוז)**. אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה** ('מה' משמשת כנראה בסיפורי התנאים במשמעות 'הוֹי'. ואולם ייתכן שיש כאן לשון קצרה תחת "מה זה", והיא שאלה מליצית להבעת תמיהה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד עו, הערה 195))**, יהושע בן חנינה, חמי מה דאת עבד** – ראה מה שאתה עושה (להינצל מהכישוף של המין)!**. מי נפיק אהן מינייא אמר רבי יהושע מה דמר ותפש יתיה תרעא** – משיצא המין הזה (מבית המרחץ) אמר רבי יהושע מה שאמר ותפש אותו (את המין) השער (של בית המרחץ, בשל הכישוף שאמר רבי יהושע. - רבי יהושע למד את סודות הכישוף כדי שהחכמים יוכלו להתמודד עם יריביהם)**. והוה כל מאן דעליל הוה יהיב ליה חד מרתוקה, וכל מאן דנפיק הוה יהיב ליה בנתיקה** (צריך לומר: '**מרתוקה**') – והיה כל מי שנכנס היה (השער) נותן לו (למין) מכה אחת, וכל מי שיוצא היה נותן לו (למין) מכה (המין ספג חבטות מהשער הנפתח והנסגר על ידי הנכנסים לבית המרחץ והיוצאים ממנו)**. אמר לון** – אמר להם (המין לחכמים)**: שרון מה דעבדתון** – התירו את מה (הסירו את הכישוף) שעשיתם (כדי שאוכל ללכת)!**. אמרין ליה** – אמרו לו (החכמים למין)**: שרי ואנן שריי** – התר (הסר תחילה את הכישוף שעשית) ואנחנו מתירים (מסירים את הכישוף שעשינו)**. שרון אילין ואילין** – התירו (את הכישוף) אלה ואלה (המין והחכמים)**.**
**מן דנפקון אמר רבי יהושע לההוא מינייה** – משיצאו (החכמים מבית המרחץ) אמר רבי יהושע למין ההוא**: הא** (הדא) **מה דאת חכם?** – זאת מה שאתה יודע (לעשות)?**. אמר** – אמר (להם המין)**: ניחות לימא** – נרד לים (כינרת, ושם אראה לכם מה אני יודע לעשות עוד)**. מן דנחתין** (צריך לומר: 'דנחתון') **לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע ימא** – משירדו לים אמר המין ההוא מה שאמר ונקרע (נבקע) הים (בשל הכישוף שאמר המין)**. אמר לון** – אמר להם (המין לחכמים)**: ולא כן עבד משה רבכון בימא?!** (בתמיהה) – ולא כך עשה משה רבכם בים?! (באמירה זו הציג המין את משה רבנו כמכשף, ואת כוחותיו כשווים לאלו של משה) **אמרין ליה** – אמרו לו (החכמים למין)**: לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה?!** (בתמיהה) – אין אתה מודה לנו שהילך משה רבנו בתוכו (בתוך הים שנבקע)?! **אמר לון** – אמר להם (המין לחכמים)**: אֵין** – הן (אני מודה)**. אמרון ליה** – אמרו לו (החכמים למין)**: והליך בגויה** – והַלֵּךְ בתוכו (בתוך הים שנבקע, כדי להוכיח שכוחותיך שווים לאלו של משה)!**. הלך בגויה** – הילך (המין) בתוכו**. גזר רבי יהושע על שרה דימא ובלעיה** – גזר רבי יהושע על השר של הים (המלאך הממונה על הים) ובלע (הים) אותו (את המין, שהחזיר השר את מי הים למקומם וטבע המין בים)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:4)

ומציעים מעשה נוסף: **דלמא:** – מעשה: **רבי ליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) **סלקון לרומי** – עלו (נסעו) לרומי**. עלון לחד אתר ואשכחון מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין** – נכנסו למקום אחד ומצאו תינוקות (ילדים) עושים גבשושים (ערימות קטנות של אבנים או של עפר) ואומרים**: הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרין** – כך בני ארץ ישראל עושים ואומרים**: ההן תרומה,** (**ו**)**ההן מעשר** – זה תרומה, זה מעשר**. אמרין** – אמרו (החכמים)**: מסתברא דאית הכא יהודאין** – מסתבר שיש כאן יהודים**. עלון לחד אתר ואקבלון** (צריך לומר: 'ואתקבלון') **בחד כיי** (צריך לומר: '**ב**יי') – נכנסו (החכמים) למקום אחד והתקבלו (התארחו) בבית אחד**. יתבון למיכל** – ישבו לאכול**, והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון, לא הוה מייתי ליה קומיהון** – והיה כל תבשיל שהיה נכנס (מובא) לפניהם, אם לא היו מכניסים אותו בקיטון (חדר שינה. מקור המילה ביוונית) אחד, לא היה (בעל הבית) מביא אותו לפניהם**. וחשון דילמא דאינון אכלין זבחי מתים** – וחששו (החכמים) שמא הם אוכלים זבחי מתים (קורבנות לאלילים שהם מתים, שחששו שהוא מקריב מהתבשילים לעבודה זרה שיש בקיטון, והתבשילים אסורים באכילה)**.**
**אמרין ליה** – אמרו לו (החכמים לבעל הבית)**: מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומינן, אִין לית את מעיל להן קיטונא, לית את מייתי לן** (צריך לומר: 'ליה') **קומינן?** – מה עסקך (מעשיך), שכל תבשיל שאתה מביא לפנינו, אם אין אתה מכניס לקיטון הזה, אין אתה מביא אותו לפנינו? **אמר לון** – אמר להם (בעל הבית)**: חד אבא גבר סב אית לי, וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישראל** – אב אחד, איש זקן, יש לי, וגזר על עצמו שלא ייצא מן הקיטון הזה כלל עד שיראה את חכמי ישראל (כדי להציע את דבריו לפניהם, ואני מביא לפניו מהתבשילים קודם שאני מביא לפניכם)**. אמרין ליה** – אמרו לו (החכמים)**: עול ואמור ליה** – היכנס ואמור לו (לאביך)**: פוק הכא לגביהון, דאינון הכא** – צא כאן אצלם (אצל חכמי ישראל), שהם כאן**. נפק לגבון** – יצא (האב) אצלם**. אמרין ליה** – אמרו לו (החכמים לאב)**: מה עיסקך?** – מה עסקך (שגזרת על עצמך שלא תצא מן הקיטון עד שתראה את חכמי ישראל)? **אמר לון** – אמר להם (האב)**: צלון על ברי, דלא מוליד** – התפללו על בני, שאינו מוליד!**.**
**אמר רבי ליעזר לרבי יהושע: מה, יהושע בן חנניה, חמי מה דאת עביד** – ראה מה שאתה עושה (להציל את הבן מהכישוף שנעשה לו שלא יוליד)!**. אמר לון** – אמר להם (רבי יהושע לבני הבית)**: אייתון לי זרע דכיתן** – הביאו לי זרע של פשתן!**. ואייתון ליה זרע דכיתן** – והביאו לו זרע של פשתן**. איתחמי ליה** (מילה זו יתירה) **זרע ליה על גבי טבלה** – נראה (להם שרבי יהושע) זורע אותו על גבי לוח**, איתחמי מרבץ ליה** – נראה (להם שרבי יהושע) מרביץ (מזלף מים) אותו**, איתחמי דסלקת** – נראה (להם) שעלתה (צומח הזרע)**, איתחמי מיתלש בה** – נראה (להם שרבי יהושע) תולש בה (את הצמח)**, עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה** – עד שהעלה (יצר רבי יהושע בכישוף) אישה אחת במקלעת שערה (היא המכשפה שעשתה בכשפיה שלא יוליד הבן. - כשהמכשפים נתפסים בשערם הם נעשים כפופים לתופס אותם ותש כוחם. בדרך זו ניתן להתגבר על המכשפים ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 84))**. אמר לה** – אמר לה (רבי יהושע לאישה)**: שריי מה דעבדתין** – התירי מה (הסירי את הכישוף) שעשית (לאותו אדם שלא יוליד)!**. אמרה ליה** – אמרה לו (האישה)**: לי נא שרייה** – אין אני מתירה (איני מסירה את הכישוף)**. אמר לה** – אמר לה (רבי יהושע)**: דלא כן, אנא מפרסם ליך** – שאם לא כך (אם אין את מסירה את הכישוף), אני מפרסם אותך (אגלה ברבים את שמך כמכשפה)**. אמרה ליה** – אמרה לו (האישה)**: לי נא יכלה, דאינון מטלקין בימא** – אין אני יכולה, שהם מושלכים בים (ייתכן שהכוונה ללוחות קללה שעליהם כתבה המכשפה את הקללות שהטילה על אותו אדם שלא יוליד, והשליכה אותם לים כדי שלא יימצאו לעולם. לוחות קללה שימשו בעולם היווני-רומי)**. וגזר** רבי **יהושע על שריא** (צריך לומר: 'שרא') **דימא ופלטון** – וגזר רבי יהושע על השר (המלאך) של הים ופלט אותם (זרק אותם מתוך הים ויכלה להתיר את הכישוף)**. וצלון עלוי, וזכה למיקמה לרבי יודה בן בתירה** – והתפללו (החכמים) עליו (על אותו אדם שיוליד), וזכה להעמיד (להוליד) את רבי יהודה בן בתירה (בדור הרביעי או החמישי לתנאים)**.**
**אמרו** – החכמים**: אִילּוּ לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה** – רבי יהודה בן בתירה**, דיינו** – מספיק לנו**.**

אף שרבי אליעזר היה רבו של רבי יהושע בכשפים, כאמור להלן, הורה רבי אליעזר לרבי יהושע בשני המעשים לעשות כשפים ולא עשה כך בעצמו. ייתכן שהרב רצה לבחון את כוחו בכשפים של תלמידו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:5)

**אמר רבי יהושע בן חנניה: יכיל אנא נסיב קריין ואבטיחין ועביד לון איילין** ו**טבין, והידנון** (צריך לומר: 'והידלון') **עבידין איילין וטבין** – יכול אני לקחת דלועים ואבטיחים ועושה אותם איילים וצבאים, והללו (האיילים והצבאים שנוצרו בכישוף) עושים (מולידים) איילים וצבאים (נראה שרבי יהושע התפאר בידיעותיו בכישוף, כדי למנוע מפשוטי העם להיגרר אחרי המינים העוסקים בכישוף, שבאמצעותו ניסו המינים להבליט את יתרונם על חכמי התורה)**.**

**אמר רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי וחזית** (צריך לומר כמו בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'וח**מ**ית') **חד מיניי נסיב חד צריר וזרק ליה לרומא והוה נחת ומתעביד עגל** – מהלך הייתי בדרך הזאת של ציפורי, וראיתי מין אחד לוקח צרור (אבן) אחד וזורק אותו לרום (לגובה) והיה (הצרור) יורד ונעשה עגל (על ידי כישוף)**.**

ומציעים קושיה ממימרה על דברי רבי ינאי: **ולא כן אמר** – ולא כך אומר **רבי לעזר** (אמורא בדור השני) **בשם רבי יוסי בר זימרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: אם מתכנסין הן כל באי העולם** (כינוי לבני האדם) **אינן יכולין לבראות** (לברוא) אפילו **יתוש אחד ולזרוק** (להכניס) **בו נשמה** – באמצעות החוכמה והמדע האנושיים**?!** (בתמיהה) – ואם כן, כיצד ייתכן שיצר המין עגל מצרור?
ומתרצים את הקושיה: **נימר:** – נֹאמַר: **לא נסבה הוא** (צריך לומר כמו בקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'לא נסב **ה**הוא') **מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד** (מילה זו יתירה ואינה בקטע גניזה (ליקוט אגדות)) **עגל** – לא לקח המין ההוא צרור אחד וזרק אותו לרום וירד ונעשה עגל**, אלא לסריה קרא וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה** – אלא לעוזרו / לרמאי (לא ברור שכך פירוש המילה 'סריה') קרא וגנב לו עגל מן הבקר (עדר הבקר) והביא לו (המין רימה והציג עגל גנוב כמי שנוצר מצרור, ואין כאן כישוף אלא אחיזת עיניים)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:6)

**אמר רבי חיננא בירבי חנניה** (אין אמורא בשם זה בספרות התלמודית. וצריך לומר כמו בקטע סבונה: 'רבי חמה בירבי חנינה' - אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין וחמית חד מיניי נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והיא נחתא ומתעבדא עגל** – מהלך הייתי ב'גופתא' האלו של ציפורי ('גופתא' הוא מונח טופוגרפי לאיזור ליד ציפורי), וראיתי מין אחד לוקח גולגולת אחת וזורק אותה לרום (לגובה) והיא (הגולגולת) יורדת ונעשית עגל (על ידי כישוף)**. אתית ואמר**י**ת לאבא** – באתי ואמרתי לאבי (לרבי חנינה את מעשה הכישוף שראיתי)**. אמר לי** – אבי**: אין אכלת מינה** (בקטע סבונה ובקטע גניזה (ליקוט אגדות): 'מיניה') – אם אכלת ממנו (מבשר העגל), **- מעשה הוא** – מעשה כישוף של ממש הוא**, ואילא** (בקטע סבונה: 'ואין לא') – ואם לא, **- אחיזת עינים הוא.**

בקרב הנוצרים הקדומים רווחו מאוד מעשי כשפים וקסמים, כמסופר בירושלמי כאן. בשני הסיפורים של רבי ינאי ורבי חנינה מציינים בפירוש שהמינים אינם אלא מאחזי עיניים המעמידים בלהטוטיהם פנים ומרמים את הבריות.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 7:13:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/7:13:7)

במשנה שנינו: "רבי עקיבה אומר משם רבי יהושע: שנים לוקטין קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב: העושה מעשה - חייב, והאוחז את העינים - פטור".
מביאים ברייתא: **אמר רבי יהושע בן חנניה: שלש מאות פרשיות היה רבי ליעזר דורש בפרשת מכשפה** – היה דורש את ההלכות הנדרשות בפרשה זו ('פרשיות' = הלכות. ראה "פרשת המלך כיצד? לדרכי עריכת המשנה", "סידרא" טז, עמודים 27-28. - המספר שלוש מאות משמש בלשון חכמים כמספר של גוזמה, והכוונה להלכות מרובות, ולאו דווקא שלוש מאות)**, ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים** – דברים שהם נוגדים, הפוכים, סותרים ('שני דברים' כאן ובעוד מקומות הוא ביטוי שמשמעו: דבר והיפוכו) בעניין כשפים**: שנים לוקטין** – בכישוף, **קישואין, אחד לוקט - פטור, ואחד לוקט - חייב** – הרי שני דברים הפוכים**: העושה מעשה** – של ממש וגורם שינוי במציאות, **- חייב** – סקילה**, והאוחז את העינים - פטור** – מסקילה**.**

ב**תוספתא סנהדרין** יא,ה שנו: אמר רבי עקיבא: שלוש מאות הלכות היה רבי אליעזר שונה / דורש ב"מכשפה לא תחיה" (שמות כב,יז), ולא למדתי הימנו אלא שני דברים: שניים מלקטים קישואים, אחד לוקט - חייב, ואחד לוקט - פטור: העושה מעשה - חייב, והאוחז את העיניים - פטור.

ב**בבלי סנהדרין** סח,א אמרו: תניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים אצלו... אמר:... ולא עוד אלא שאני שונה שלוש מאות הלכות, ואמרי לה: שלושת אלפים הלכות, בנטיעת קישואים (על ידי כשפים) ולא היה אדם ששאלני בהן דבר מעולם, חוץ מעקיבא בן יוסף. פעם אחת אני והוא מהלכים בדרך, אמר לי: רבי, למדני דבר אחד בנטיעת קישואים. אמרתי דבר אחד (לחשתי לחש אחד של כשפים), נתמלאה כל השדה קישואים. אמר לי: רבי, לימדתני נטיעתם, למדני עקירתם. אמרתי דבר אחד, נתקבצו כולם למקום אחד.

בירושלמי: "שלוש מאות פרשיות בפרשת מכשפה". בתוספתא: "שלוש מאות הלכות ב'מכשפה לא תחיה'". בבבלי: "שלוש מאות הלכות בנטיעת קישואים".
בירושלמי ובתוספתא: "שני דברים: שניים מלקטים קישואים, אחד לוקט חייב ואחד לוקט פטור". בבבלי: "דבר אחד בנטיעת קישואים ודבר אחד בעקירתם".
לפי המשנה, רבי עקיבא למד מרבי יהושע. לפי הירושלמי, רבי יהושע למד מרבי אליעזר. לפי התוספתא והבבלי, רבי עקיבא למד מרבי אליעזר. בבבלי סנהדרין סח,א אמרו ביישוב הסתירה בין המשנה ובין הברייתא בבבלי, שתחילה למד רבי עקיבא מרבי אליעזר ואחר כך למד רבי עקיבא גם מרבי יהושע. לפי הירושלמי אפשר ליישב את הסתירה, שתחילה למד רבי יהושע מרבי אליעזר ואחר כך למד רבי עקיבא מרבי יהושע.

ב**ספרי דברים** פסקה קע נאמר: "לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם" (דברים יח,ט) - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות.
וב**בבלי סנהדרין** סח,א אמרו: ורבי אליעזר היכי עביד הכי (מעשה כשפים)? והא אנן תנן: העושה מעשה - חייב! - להתלמד שאני. דאמר מר: "לא תלמד לעשות" (דברים יח,ט) - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות (אסור לעשות כשפים לשם לימוד על מנת לעשות, אבל מותר לעשות כשפים לשם לימוד על מנת להבין בעצמו ולהורות לאחרים).

**אמר רבי דרוסא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: תשע מאות פרשיות היו** – תשע מאות פרשיות היה רבי אליעזר דורש בפרשת מכשפה (שלא כדברי הברייתא לעיל שהיה דורש שלוש מאות פרשיות)**, שלש מאות לחיוב** – הלכות שדינן שהעושה חייב מיתה, **ושלש מאות לפטור** – הלכות שדינן שהעושה פטור לגמרי, **ושלש מאות לחיוב שהוא פטור** – הלכות שדינן שהעושה חייב מלקות ופטור ממיתה**.**

ב**בבלי סנהדרין** סז,ב אמרו: אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת. יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור (מעונש) אבל אסור (מדברי חכמים), ויש מהן מותר לכתחילה. העושה מעשה (של כשפים) - בסקילה, האוחז את העיניים - פטור אבל אסור, מותר לכתחילה - כדרבי חנינא ורבי הושעיא: כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה / בספר יצירה ומברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה.
• • •