## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 8

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:1:1)

פרק זה כמעט כולו (חוץ משתי ההלכות האחרונות) דן בעניין בן סורר ומורה, המסיים את פירוט הנסקלים כפי שנשנה בפרק הקודם. בן סורר ומורה הוא בן שאינו שומע בקול אביו ואימו, גונב מעות מאביו וקונה בשר ויין ואוכל ושותה אותם בתנאים מסוימים.

**משנה**
**בן סורר ומורה** (בן הסר מן הדרך הישרה וממרה את פי הוריו) – שנשנה בפרק ז הלכה ד שהוא נידון בסקילה, **- מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה?** – בן כמה יהיה, כדי שיהא ראוי להיות נידון בדין בן סורר ומורה, להיענש על חטאו? **משיביא שתי שערות** – שהן סימני בגרות, **עד שיקיף זקן** – שיעלה שיער בהיקפו, **- התחתון אבל לא העליון** – ב"זקן" כיוונו לשערות הערווה, ולא לשערות הלחיים והסנטר**, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה** – החכמים קראו לו "זקן" משום שדיברו בלשון נקייה וכינו את שערות הערווה "זקן"**, שנאמר** – בפרשת בן סורר ומורה**: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן** סוֹרֵר וּמוֹרֶה**"** (דברים כא,יח)**:** ודורשים: **"בן" - לא בת** – שאין הבת נידונת בדין בן סורר ומורה**, "בן" - לא איש** – שאין הגדול משהקיף זקן נידון בדין בן סורר ומורה**.**
**הקטן** – שעדיין לא הביא שתי שערות, **פטור** – אינו נידון בדין בן סורר ומורה**, שלא בא לכלל המצוות** – שאינו חייב במצוות עד שיביא שתי שערות (משנה נידה ו,יא)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:1:2)

**תלמוד**
**מתי נעשה בן סורר ומורה?**
במשנה שנינו: **"בן סורר ומורה** - מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן - התחתון**".**
**רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם **רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כתוב –** בדיני רוצח**: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה"** (שמות כא,יד) **–** אם אדם יפעל בזדון כדי להרוג את חברו בתחבולה. ויש לדרוש את המילים "וכי יזיד איש": **- מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד –** אדם נעשה גדול ונקרא "איש" משיבשיל זרעו ויהיה ראוי להוליד (דורש "יזיד" - יבשיל)**. מאימתי הוא מזיד? –** מה הסימן שהבשיל זרעו? **משתתפשט הכף** (כינוי לגבשושית קטנה שבגוף מעל לאבר המין ומתחת לכרס. - נראה שהלשון 'משתתפשט הכף' הוא אשגרה מסימני בוגרת שנזכרו בתוספתא נידה ו,ד-ה ובירושלמי יבמות א,ב, וכאן צריך לומר: '**משתשחיר** הכף', כמו שמוכח מהמשל שבסמוך) **–** כשעלה שיער על הכף**. משל –** הדבר דומה למבשל תבשיל בקדירה על גבי האש**: בשל הזרע** (בהבאת הירושלמי בר"מ המאירי: 'התבשיל'. הזרע נמשל לתבשיל) **מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ –** כשהקדרה משחירה מבחוץ, סימן שהתבשיל שבפנים התבשל וראוי לאכול אותו. והנמשל: כשהכף משחירה מבחוץ, סימן שהזרע שבפנים הבשיל וראוי להוליד**.**

ב**בבלי סנהדרין** סט,א אמרו: דבי חזקיה תנא: "וכי יזיד איש" (שמות כא,יד) - איש מזיד (מבשיל זרעו) ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע. - אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי "יזיד" לישנא דבשולי הוא? - דכתיב: "ויזד יעקב נזיד" (בראשית כה,כט).

**אמר רבי זעירא: תנא** – שנה **רבי שילא בר בינא** (רב שילא בר אבינא, אמורא בבלי בדור השני)**: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן** סוֹרֵר וּמוֹרֶה**"** (דברים כא,יח) **- לא שיהא הבן אב** – אב אינו נידון בדין בן סורר ומורה**.** - ומסבירים את דרשת הברייתא: **מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה** (לתת לה הריון, להפרות אותה) – שהוא ראוי להוליד, אף שעדיין לא הוליד ואינו אב במציאות**, היי די ליה** (צריך לומר במילה אחת: '**היידיליה**'. ובקטע סבונה: 'והיידלה') – הרי הוא **אב ולא בן, ואמרה התורה: "בֵּן" ולא אב** – שאינו נידון בדין בן סורר ומורה**.**
ומציעים קשר בין דברי אמוראים: **ואתייא כיי דמר** – ובאה (הולכת) [המימרה (של רבי זעירא)] כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי שבתי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון או השני)**: כל ימיו של בן סורר ומורה** – הזמן שהוא נידון בדין בן סורר ומורה, **אינן אלא ששה חדשים בלבד** – משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון, שמשהקיף זקן התחתון הוא ראוי להוליד והרי הוא אב ואינו נידון בדין בן סורר ומורה, כמו שאמר רבי זעירא**.**

ב**בבלי סנהדרין** סט,א אמרו: כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא (בארץ ישראל): "בן" ולא הראוי לקרותו אב. 
אמר רבי כרוספדאי (רבי קריספא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חודשים בלבד. - והא אנן תנן: משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן התחתון! - הקיף, אף על גב דלא מלו (מלאו) שלושה חודשים; מלו שלושה חודשים, אף על גב דלא הקיף.

רב דימי מסר בבבלי מה שאמרו בירושלמי בהסבר דרשת הברייתא.
בבבלי אמרו בשם רבי שבתי, שכל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלושה חודשים בלבד. ובירושלמי אמרו בשם רבי שבתי, שכל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שישה חודשים בלבד.
שיטת הבבלי שם, שכעברו שלושה חודשים משהביא שתי שערות, אינו נעשה בן סורר ומורה, כיוון שהוא ראוי להיות אב, שאילו היה בא על אישה תיכף כשהביא שתי שערות היה מעבר אותה, ואחרי שלושה חודשים מהעיבור היה ראוי הוולד להיות ניכר. אבל שיטת הירושלמי, שאינו מעבר אישה עד שיעברו שישה חודשים משהביא שתי שערות, ומהזמן הזה הוא ראוי להיות אב, ואינו נעשה בן סורר ומורה.

מפרשי הירושלמי הגיהו כאן "שלושה חודשים" במקום "שישה חודשים" וכנוסח הבבלי כי רצו לקרב את המרוחקים בזרוע ולא הועילו ("שערי תורת ארץ ישראל").


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:1:3)

**אמר רבי יסא: כל אילין מילייא לא מסתברין** (צריך לומר: 'מסתברן') **דלא חילופין** – כל הדברים האלה לא מסתברים אלא חילופים (דיני בן סורר ומורה אינם מתקבלים על הדעת מצד הסברה והיו צריכים להיות מוחלפים (הפוכים) כאמור בהמשך)**.**
**תני:** – שונה [התנא]: (בקטע סבונה חסרה מילה זו. לפי זה, המשך הדברים הוא מדברי רבי יסא. ברם, מכיוון שיש כאן חילוף לשון מארמית לעברית, ועוד, שהדבר בא בקיצור בתוספתא סנהדרין יא,ו, נמשכתי אחרי הנוסח שלנו. ולפי זה, אין "תני" זאת אלא "דתני" כרגיל בירושלמי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1414, הערה 414). - ספק בעיניי האם הגרסה 'תני' נכונה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 571, הערה 16)) **תדע לך שהוא כן** – יש להוכיח שדיני בן סורר ומורה אינם מתקבלים על הדעת מצד הסברה**. מי היה בדין שיהא חייב** – מי היה ראוי להידון בדין בן סורר ומורה**, הבן או הבת? הוי אומר** (מכאן אתה למד)**: הבת** – שהרי כשתגדל תחטא ותחטיא בזנות, ובן סורר ומורה נידון על שם סופו (ראה משנה סנהדרין ח,ה)**, ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב, קטון** – שהביא שתי שערות, **או גדול** – שהקיף לו זקן התחתון**? הוי אומר: גדול** – שגדול יש לו דעת יותר מהקטן ממנו**,** ו**פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר: הגונב משל אחרים** – שאחרים מקפידים על הגונב מהם יותר מאביו ואימו**,** ו**פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו** (ראה משנה סנהדרין ח,ג)**. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך** (בקטע סבונה: 'שכולן גזרת מלך') – דבר זה מלמד אותך שדיני בן סורר ומורה הם דינים ללא טעם המנוגדים לסברה ולהיגיון**.**

ב**תוספתא סנהדרין** יא,ו שנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בדין הוא הבת ולא הבן, אלא גזירת מלך היא.

ב**בבלי סנהדרין** סט,ב אמרו: תניא: אמר רבי שמעון: בדין הוא שתהא בת ראויה להיות בן סורר ומורה, שהכול מצויים אצלה בעבירה (בזנות, וסופה להיות חוטאת ומחטיאה את הרבים), אלא גזירת הכתוב היא: "בן" ולא בת.

לפי נוסח התוספתא, מצד הסברה הדין צריך לחול על הבת ולא על הבן, בעוד שלפי הבבלי, גם בת ראויה להיות בן סורר ומורה.
על הדין המנוגד לסברה 'בן ולא בת' שבתוספתא ובבבלי, הוסיף רבי יסא בירושלמי את ההלכות: 'קטן ולא גדול', וגונב 'משל אביו ואימו' ולא 'משל אחרים'. קטע הירושלמי הזה מיוחד בהשוואה לברייתות שבתוספתא ובבבלי בעניין 'בן ולא בת'. בעוד שלפי ברייתות אלה הלכה מסוימת היא גזרת מלך או גזרת הכתוב ללא טעם, הרי לפי קטע הירושלמי הזה המוסד ההלכתי בן סורר ומורה בכללותו מנוגד להיגיון ('כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין') ("גזרת מלך וגזרת הכתוב בספרות התלמודית", "תרביץ" פב, עמודים 34-37).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:1)

**משנה**
**מאימתי הוא** – בן סורר ומורה, **חייב** – סקילה**? משיאכל טרטימר** – משקל חצי מנֶה, **בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי** – במידה האיטלקית**. רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: מנֶה** – משקל מאה דינר, **בשר ולוג יין.**
**אכל בחבורת מצוה** – בן סורר ומורה שאכל בשר ושתה יין במסיבת מצווה, כגון בסעודת ברית מילה**, אכל בעיבור החודש** – בסעודה שעושים בקידוש החודש**, אכל מעשר שני בירושלם** – שמצווה לאוכלו בירושלים או לפדותו במעות ולהעלותן לירושלים ולקנות בהן בשר ויין**, אכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה** – אכל דבר שמצווה לאוכלו, או שאכל דבר האסור באכילה**, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר: "זוֹלֵל וְסֹבֵא"** (דברים כא,כ) – אוכל הרבה בשר ושותה הרבה יין**. אף על פי שאין ראיה לדבר** – ש"זולל וסובא" פירושו: זולל בשר וסובא ייין**, זכר לדבר: "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן בְּזֹלֲלֵי בָשָׂר לָמוֹ"** (משלי כג,כ) – ואין מכאן ראיה גמורה, שאפשר שנקט הכתוב יין ובשר לדוגמה בלבד**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:2)

**תלמוד**
**מתי חייב בן סורר ומורה על אכילה?**
במשנה שנינו: **"מאימתי הוא חייב?** משיאכל טרטימר בשר**".**
**אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: טרטימר חצי ליטרא הוא** (ליטרא - משקל רומי קדום - 320-360 גרם)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:3)

בן סורר ומורה **אינו חייב** – סקילה, **עד שיאכלנו** – את הבשר, **מהובהב** – שנחרך ונצלה מעט באש**. אכלו חי** – בלתי מבושל, **- כלב הוא** – שדרכו של כלב לאכול בשר חי**. אכלו מבושל - בר נש** (בן אדם) **הוא** – שדרכו של אדם לאכול בשר מבושל. ולכן בן סורר ומורה שאכל טרטימר בשר חי או מבושל - אינו חייב (בשר חי נאכל רק לרעבים, אבל אם אדם אוכל בשר חי לשובעו, אף על פי שבידו לצלותו או לבשלו, אינו אלא כלב. אין בן סורר ומורה מתחייב אלא כשהוא זולל להנאתו ולתאוותו, ואם הוא אוכל בשר חי אף על פי שאיננו רעב, בוודאי אינו אלא כלב ואינו בכלל זולל, אלא אם כן מהבהב את הבשר ("משנת ראשונים", "תלפיות" ב חוברת ג-ד, עמוד 378, הערה 15))**.**

ב**בבלי סנהדרין** ע,א אמרו: אמר רבי זירא: תרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל רבי יוסי ביין (שסתם המשנה אומר חצי לוג יין ורבי יוסי אומר לוג יין), כפל אף בבשר, נמצא תרטימר חצי מנה.
אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא: אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי. - איני? והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: אכל בשר חי ושתה יין חי - אינו נעשה בן סורר ומורה. - אמר רבינא: יין חי (שרב הונא מדבר עליו) - מזיג ולא מזיג, בשר חי (שרב הונא מדבר עליו) - בשיל ולא בשיל, כבישרא כיבא (צלוי מעט) דאכלי גנבי (שאינם מספיקים לבשלו כראוי. ויין חי ובשר חי שרבה ורב יוסף מדברים עליהם הם חי ממש).

פירושו של רבינא בבבלי הוא כדברי הירושלמי שאינו חייב עד שיאכל בשר מהובהב.

ומציעים בעיה: **אכלו הסוקים** (צריך לומר: '**סחוסים**' - רקמות החיבור שבין העצמות, רקמות עצם רכות) – בן סורר ומורה שאכל סחוסים**, מהו?** – מה הדין? האם דינם כבשר וחייב אם אכל מהם טרטימר?
ומציעים בעיה שנייה: **גידים** (מיתרים המקשרים את השרירים לעצמות) **הרכים** – בן סורר ומורה שאכל גידים רכים**, מה הן?** – מה דינם? האם דינם כבשר וחייב אם אכל מהם טרטימר?

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ז,יא.
ופושטים את הבעיה השנייה בהצעת מחלוקת אמוראים: גידים הרכים - **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: נימנין עליהן** – יכולים להצטרף לחבורה ולהימנות על כזית גידים רכים של קורבן הפסח, שגידים רכים דינם כבשר כיוון שהם ראויים לאכילה**. רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: אין נמנין עליהן** – אין יכולים להצטרף לחבורה ולהימנות על כזית גידים רכים של קורבן הפסח, שגידים רכים אין דינם כבשר**.**

ומציעים מחלוקת אמוראים: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: איתפלגון** – נחלקו **רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש** (במקבילה: 'מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן! מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! דאיתפלגון')**, דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה חולין ט,ב): **אֵילּוּ שעורותיהן כבשרן** – אלה הדברים שדין עורותיהם כשהם רכים כדין בשרם (המשנה שם מונה מיני עורות שדינם כבשרם של מינים אלה, כמו עור הראש של עגל רך)**. אמר רבי יוחנן: עור זה** (במקבילה אין שתי מילים אלו) **לא שנו אלא לאיסור ולטומאה** – עורות אלה דינם כבשר לעניין איסור אכילה, שהעורות של מינים האסורים באכילה אסורים באכילה כבשרם, ולעניין טומאה, שהעורות של מינים המטמאים במותם מטמאים כבשרם**, הא** – אבל **ללקות - לא** (במקבילה: 'אבל ללקות - עור הוא, ואין לוקין עליו משום נבילה') – עורות אלה אין דינם כבשר לעניין מלקות, שאין לוקים משום נבילה על אכילת העורות של מינים האסורים באכילה (רבי יוחנן מציע פרשנות מצמצמת למשנה)**. רבי שמעון בן לקיש אמר: משנה תמימה שנה רבי** – רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שנה שעורות אלה דינם כבשרם לכל דבר**, בין לאיסור בין לטומאה** (במקבילה: 'משנה שלימה (בקטע גניזה: תמימה) שנה רבי, בין לאיסור **בין ללקות** בין לטומאה', וכך צריך לומר כאן) – עורות אלה דינם כבשרם גם לעניין מלקות, שאין להבדיל בין העניינים**.**

ומציעים סתירה מדבריו של חכם על עצמו: **מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש!** – מוחלפת שיטתו של רבי שמעון בן לקיש! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר!) ומבארים את הסתירה: **תמן הוא עבד לֵהּ** – שם הוא עושה אותו **בשר** – לעניין מלקות הוא דן עור רך כבשר**, וכא לא עבד לֵהּ** – וכאן [הוא] לא עושה אותו **בשר** – לעניין מינוי על הפסח הוא אינו דן גיד רך כבשר**?!** (ב"הירושלמי כפשוטו" השלים במקבילה: '**מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן! תמן הוא לא עבד ליה בשר, וכא הוא עבד ליה בשר?!**'. והוא הדין לכאן ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1393, הערה 218) - מוחלפת שיטתו של רבי יוחנן! שם לעניין מלקות הוא אינו דן עור רך כבשר, וכאן לעניין מינוי על הפסח הוא דן גיד רך כבשר?!. - וב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שצריך לומר: '**מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן!...**' במקום 'מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש!...')
ומתרצים את הסתירה מדבריו של רבי יוחנן על עצמו בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו: **אמר רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: שנייא היא תמן** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) שם**, שהוא עור וסופו להקשות** – עור רך סופו להיות קשה ולא יהיה ראוי לאכילה, ולכן שם לעניין מלקות רבי יוחנן אינו דן עור רך כבשר. אבל הגיד אין סופו להיות קשה, ולכן כאן לעניין מינוי על הפסח הוא דן גיד רך כבשר**.**
ותמהים על תירוץ הסתירה: **כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש!** – כל שכן [ש]מוחלפת שיטתו של רבי שמעון בן לקיש! **ומה** (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**אִין**') **תמן** – מה אם שם, **שסופו להקשות - הוא עבד לה** – הוא עושה אותו **בשר, כאן שאין סופו להקשות - לא כל שכן?!** – אם שם לעניין מלקות הוא דן עור רך כבשר אף שסופו להיות קשה, בוודאי ובוודאי שכאן לעניין מינוי על הפסח היה לו לדון גיד רך כבשר כיוון שאין סופו להיות קשה!
ומתרצים את הסתירה מדבריו של רבי שמעון בן לקיש על עצמו: **אמר רבי אבהו** (במקבילה: '**רבי אבון**' - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: טעמא דרבי יודה בן פזי** (צריך לומר כמו במקבילה: '**דרבי שמעון בן לקיש**')**:** – הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמעון בן לקיש: נאמר בקורבן הפסח: **"וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר"** (שמות יב,ח) **- לא גידים** – גזירת הכתוב היא שיש לאכול מקורבן הפסח רק את הבשר, אבל לא חלקים אחרים כמו הגידים, אפילו הם ראויים לאכילה, שאינם בכלל בשר הפסח, ולכן כאן לעניין מינוי על הפסח רבי שמעון בן לקיש אינו דן גיד רך כבשר. ודווקא לעניין פסח נתמעטו גידים מפני שכתוב "בשר", ולכן אין להשוות בין עניין זה ובין עניינים אחרים**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.

הסוגיה מקורה בפסחים והועתקה לסנהדרין, כיוון שהציעו כאן בעניין בן סורר ומורה בעיה בגידים רכים ופשטו את הבעיה בהצעת מחלוקת האמוראים בעניין פסח.

ב**בבלי פסחים** פד,א אמרו: איתמר: גידים שסופם להקשות (ועכשיו רכים הם עדיין) - רבי יוחנן אמר: נמנים עליהם בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנים עליהם בפסח. - רבי יוחנן אמר: נמנים עליהם בפסח, בתר השתא אזלינן (וכיוון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר). ריש לקיש אמר: אין נמנים עליהם בפסח, בתר בסוף אזלינן.

מסורת הבבלי, שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים בגידים שסופם להקשות האם נמנים עליהם או שלא, אבל גידים רכים הכול מודים שנידונים כבשר.
אבל מסורת הירושלמי, שרבי יוחנן וריש לקיש חולקים בגידים רכים. לכן מתרץ רבי יודה בן פזי בירושלמי את רבי יוחנן למה נמנים על גידים ואין לוקים על עור הראש של עגל רך: "שנייא היא תמן (בעור הראש), שהוא עור ועור סופו להקשות" (אבל גידים נשארים רכים), ומקשה על רבי שמעון בן לקיש: "כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש! מה אין תמן שסופו להקשות - הוא עבד ליה בשר, כאן שאין סופו להקשות - לא כל שכן?!" ("מקורות ומסורות", מועד ב, עמוד תקיח).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:4)

במשנה שנינו: **"אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החודש, אכל מעשר שני בירושלם** - אינו נעשה בן סורר ומורה**".**
מביאים מדרש הלכה: מניין למדים שבמקרים אלה אינו נעשה בן סורר ומורה? - נאמר בפרשת בן סורר ומורה: **"**כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, **אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו** וּבְקוֹל אִמּוֹ, **וְיִסְּרוּ אֹתוֹ** וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם**"** (דברים כא,יח), **'ואיננו שומע בקולם'** – "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ) **- יָצָא** – מן הכלל, **זה שהוא שומע בקול אביו שבשמים** (כינוי לאלוהים) – כיוון שבמקרים אלה שאכל אכילת מצווה הוא שומע בקול אביו שבשמים, אין לקרוא בו "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו", ולכן אינו נעשה בן סורר ומורה**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי מועד קטן ב,ג.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:5)

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אם הזכירוך לבולי, יהיה** ה**ירדן בעל גבולך** – מי שעלה שמו על ידי השלטונות הרומיים כמועמד לבולי (מועצת העיר), מוטב לו שיחצה את הירדן וירד לחוץ לארץ, כדי להשתמט מהמשרה, שאם לא כן, סופו להתרושש מחמת חובותיו לשלטונות ובשל אחריותו לגביית המיסים**.**
**אמר רבי יוחנן: קובלין לרשות להיפטר מבולי** – מי שהזכירו אותו לבולי רצוי לו לקבול (להתלונן) לרָשות (לשלטון) ולדון בפניו, כדי להסתלק מהחובה לשמש בבולי**.**

ב**בראשית רבה** עו,ו נאמר: ...זו מלכות הרשעה (מלכות רומי) שמכנסת עין רעה בממונו של אדם. פלן עתיר נעבדיניה ארכונטס; פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר נעשהו ארכון, פלוני עשיר נעשהו חבר בולי - תוארי השררה לעשירים היו מכניסים ממון רב לאוצר מלכות רומי).

במאה השלישית ובמאה הרביעית למניינם הטיל השלטון הרומי על האמידים שבערים את האחריות לגביית המיסים ולביצוע עבודות הכפייה המוטלים על כלל התושבים, וכן את החובה לשמש בתפקידים של הנהגה ופיקוח בערים מטעם השלטון (ליטורגיות). האחריות לביצוע תפקידים קשים אלה כלפי השלטון היתה כרוכה בשעבוד נכסים, והביאה לידי התרוששות.
הליטורגיות שהוטלו על בעלי האמצעים, וכפייתם של אלה לשמש בולאות כדי לספק בממונם ובגופם את השירותים הציבוריים של הערים ושל המלכות והצבא, כפו עליהם לנטוש את נחלותיהם ולצאת אל מעבר לירדן.
המועקה הכלכלית, שנבעה מכובד המיסים הרגילים והמיוחדים, גרמה בריחת אנשים מהארץ, שנטשו את נכסיהם ויצאו לחוץ לארץ להימלט מן התשלומים והקנסות שלא יכלו לעמוד בהם ("תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד").

במשך המאה השלישית למניינם הלכה וגברה מידת הטל המיסים, וכתוצאה ישירה מזה התפשטה תופעת הבריחה כדי להתחמק ממעמסה זו. רבי יוחנן יעץ למי שנתמנה כחבר הבולי (מועצת העירייה), שהיתה אחראית לגביית המיסים באזור, שיברח אפילו לחוץ לארץ, למרות חומר האיסור שביציאה מן הארץ. מעמסת המיסים חלה בעיקר על אנשים אמידים בעלי אחוזות, שבגלל עושרם הוזכרו לבולי כדי לשאת באחריות המיסים וגבייתם ("בר אילן" ט).

**אמר רבי יוחנן: לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש** – מי שאין להם צורכי סעודה, מותר להם ללוות כסף אפילו בריבית, כדי לקנות צורכי סעודה ולהשתתף בסעודה של חבורת מצווה או בסעודה של קידוש החודש (סעודת ראש חודש)**.**
ומספרים: **רבי יוחנן הוה עליל** (במקבילה: 'נחת' - יורד. ובקטע גניזה: 'קריץ' - משכים) **לכנישתא בצפרא ומלקט פירורין ואכיל ואמר** – רבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת בבוקר (לאחר שעשו שם בלילה את הסעודה של קידוש החודש) ומלקט פירורים (שנשארו מהסעודה) ואוכל ואומר**: יהא חלקי עם מאן דקדש ירחא** (במקבילה: 'עם אילין דאכלון'. ובקטע גניזה: 'עם אילין דקדשון ירחה') **הכא רומשית** – יהיה חלקי (הלוואי ויהיה לי שכר) עם מי שקידש את החודש כאן ערבית (בערב, מפני שסעודת ראש חודש סעודת מצווה היא, ויש שכר הרבה למשתתפים בסעודה זו)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מועד קטן.

סוגיה זו הובאה בסנהדרין אגב האזכור של 'חבורת מצוה' במימרה השלישית של רבי יוחנן, נושא שנדון גם במשנת סנהדרין, ואפשר שהמימרה הראשונה והמימרה השנייה של רבי יוחנן הובאו בהעתקת יתר ממועד קטן.
ונשאלת השאלה (עיקר הקושי מתמקד בסוגיית מועד קטן, ולא במקבילתה): האם שלוש המימרות של רבי יוחנן הובאו כאן (במועד קטן) מפני שכולן מיוחסות לאותו חכם, אף על פי שאין שום קשר ענייני ביניהן (ותופעה זו מצויה בהרבה מקומות באגדות הירושלמי), או שמא לפנינו גוף זר, שטרם מצאנו לו הסבר? וצריך עיון ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 257).

סוגיה זו הובאה בסנהדרין גם אגב האזכור של 'קידוש החודש' במימרה השלישית של רבי יוחנן, נושא שנדון גם במשנת סנהדרין ('סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם).

**חבורת מצוה**
חבורות המצווה עשו מעשי גמילות חסדים והביאו עימן צורכי סעודה לסעודות שנערכו באירועים שונים:
בית המשתה - בשבעת הימים שלאחר הנישואין היו עורכים סעודות בבית הבעל ומברכים ברכות חתנים.
בית האבל - בבית האבל היו עורכים בשבוע האבל סעודות למנחמים. בסעודות שתו כוסות יין ואמרו ברכות לניחומי אבלים. חבורות המצווה היו דואגות לניחומי האבלים, והיו מביאות עימן צורכי סעודה, כדי להקל על האבלים שהוצאותיהם לסעודות היו מרובות.
סעודת אירוסין - כשהחתן היה מקדש את הכלה היו עושים סעודת אירוסין בערב בבית אבי הכלה ומברכים ברכות אירוסין.
סעודת נישואין - כשהחתן היה מכניס את הכלה לביתו היו עושים סעודת נישואין בערב בבית החתן, שהיו נוכחים בה החברים, השושבינים ומוזמנים אחרים. הסעודה הסתיימה בברכות חתנים.
שבוע הבן - בשבוע שנולד בן היו מתכנסים כל ערב עד עריכת ברית המילה ועושים סעודות.

**סעודת ראש חודש**
ב**ירושלמי ראש השנה** ד,ד ו**תעניות** ד,ד אמרו: אמר רבי חייה בר בא: רבי יוחנן מפקד לאילין דכנישתא דכופרא (רבי יוחנן ציוה את אלה האנשים של בית הכנסת של כופרא, פרבר של טבריה): סכון מיעול עד דו איממא (ראו להיכנס לבית הכנסת לסעודת ראש חודש בעוד שהוא יום) ואתון אמרין: 'זמנו' ו'עיבורו' (ואתם אומרים בברכת קידוש ירחים לאחר סעודת ראש חודש: "מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו").
וב**בבלי סנהדרין** ע,ב אמרו (בעניין סעודת עיבור החודש): אמר רבי חייא בר אבא לבניו: הקדימו ועלו (בעוד יום לפני שקיעת החמה), הקדימו וצאו (למחר קודם הנץ החמה), כדי שישמעו בכם בני אדם (ויתפרסם ראש החודש).

נהגו לעשות סעודות חגיגיות בכל ראש חודש, כדי לפרסם את ראש החודש. הסעודות נערכו בחבורות בבתי הכנסת (או באחד החדרים הסמוכים להם) בליל שלושים ואחד לחודש היוצא. נכנסו לסעודה מבעוד יום, והמשיכו את הסעודה בלילה. אחרי ברכת המזון בירכו על היין, ובירכו ברכה מיוחדת מעין קידוש הנקראת 'קידוש ירחים' (ראה מסכת סופרים יט,ז).

ב**ירושלמי פסחים** א,א אמרו: רבי ירמיה בעי: בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכים בדיקה (של חמץ לפני הפסח)? - מה צריכה ליה? שכן מכניסים לשם (חמץ) באבריות ובראשי חודשים (הבראות (סעודות) שבראשי חודשים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 1185-1186)).

סעודת ראש חודש נזכרת גם בירושלמי מגילה א,ג, בירושלמי ברכות ו,א ופסחים ב,ו ("אברייתא"), ובירושלמי ברכות ו,ד ("ריש ירחא").

אברייתא (בארמית) = אבריות (בעברית).
'סעודת ראש חודש', '(סעודת) עיבור החודש' ו'(סעודת) קידוש החודש' כולם דבר אחד הם.
סעודת ראש חודש נקראת עיבור החודש, משום שאכלו אותה בראש חודש ביום העיבור (ביום השלושים ואחד לחודש שעבר) ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמודים 1185-1186).

סעודות מצווה וסעודות אחרות נערכו בחדרים או באולמות מיוחדים, שיוחדו למטרה זו בבנייני בתי הכנסת ובתי המדרש של תקופת המשנה והתלמוד ("כתובות יהודיות מתקופת המשנה והתלמוד באיזור קצרין שבגולן", "תרביץ" נג, עמוד 534).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:2:6)

במשנה שנינו: **"אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים** - אינו נעשה בן סורר ומורה**".**
מביאים מדרש הלכה: מניין למדים שבמקרים אלה אינו נעשה בן סורר ומורה? - נאמר בפרשת בן סורר ומורה: **"**כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, **וְיִסְּרוּ אֹתוֹ** וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם**"** (דברים כא,יח), **'ולא ישמע בקולם'** – "וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, **אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ**, זוֹלֵל וְסֹבֵא" (דברים כא,כ) **- יָצָא** – מן הכלל, **זה** – האוכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, ש**אפילו בקול אביו שבשמים אינו שומע** – כיוון שבמקרים אלה שאכל אכילת עבירה איננו שומע אפילו בקול אביו שבשמים, אין לקרוא בו "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" - איננו שומע בקול הוריו דווקא, ולכן אינו נעשה בן סורר ומורה**.**

ב**בבלי סנהדרין** ע,ב אמרו: "אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים - אינו נעשה בן סורר ומורה"... וטעמא מאי? - אמר קרא: "איננו שומע בקולנו" (דברים כא,כ) - בקולנו ולא בקולו של המקום (ואם עובר על דבר תורה - הרי אינו שומע גם בקולו של ה').
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:3:1)

**משנה**
**גנב משל אביו ואכל ברשות אביו** – גנב הבן מעות מאביו ולקח בהן בשר ויין ואכל ושתה בבית אביו או בשדהו**, משל אחרים ואכל ברשות אחרים** – או שגנב מעות מאחרים ואכל בבית אחרים**, משל אחרים ואכל ברשות אביו** – או שגנב מעות מאחרים ואכל בבית אביו, **- אינו נעשה בן סורר ומורה** – אינו נידון בדין בן סורר ומורה**, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים** – שמעות אביו מצויות לו תדיר לגנוב מהן, ונוח לו לאוכלן ברשות אחרים, מקום שאין אימת אביו עליו, לכן חוששים שמא יתרגל בעבירה זו**. רבי יוסה בירבי יהודה** (תנא בדור החמישי) **אומר:** אינו נעשה בן סורר ומורה, **עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו** – משל שניהם כאחת**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:3:2)

**תלמוד**
**מתי חייב בן סורר ומורה על גניבה?**
במשנה שנינו: **"גנב משל אביו" כול'.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין יא,א.
**אזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) **לגניבה הראשונה** – לגניבה שגנב בן סורר ומורה בפעם הראשונה, **מניין?** - **"לֹא תִּגְנֹבוּ"** (ויקרא יט,יא) – הרי זה אזהרה לגונב ממון, והוא גם אזהרה לגניבה הראשונה של בן סורר ומורה שהוא לוקה עליה**. אזהרה לגניבה** ה**שנייה** – לגניבה שגנב בן סורר ומורה בפעם השנייה, **מניין?** - **"לֹא תִּגְנֹבוּ"** (צריך לומר: '**"לֹא תִּגְנֹב"**' (שמות כ,יג, והוא הכתוב הנאמר בעשרת הדיברות) – הרי זה אזהרה לגונב נפש שעונשו מיתת בית דין, דבר הלמד מעניינו, והוא גם אזהרה לגניבה השנייה של בן סורר ומורה שהוא נענש עליה במיתה (ראה משנה להלן הלכה ד, שבן סורר ומורה לוקה לאחר שגנב פעם אחת, ונידון למיתה לאחר שחזר וגנב פעם שנייה. - כך פירשו ב"אור שמח" הלכות ממרים ז,א וכן ב"יפה עיניים" בבלי סנהדרין עא,א)**.**

ומביאים ברייתא: **"לֹא תִּגְנֹבוּ"** (ויקרא יט,יא) **- על מנת למקט** – אסור לגנוב ממון אפילו כדי לצער את חבירו, שרוצה להקניט את חבירו וגונב ממנו על דעת שיחזיר לו**. "לֹא תִּגְנֹבוּ"** (ויקרא יט,יא) **- על מנת לשלם תשלומי כפל** – אסור לגנוב אפילו כדי לשלם תשלומי כפל, שרוצה לתת לחבירו מתנה בדרך זו**, על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה** – אסור לגנוב שור או שה ולטבוח או למכור אותם אפילו כדי לשלם תשלומי ארבעה וחמישה (אף שאינו מתכוון לגנוב, ולא עוד אלא שמשתדל לטובת הנגנב, עם כל זה נצטווינו שלא להרגיל עצמנו לגנוב)**.**
**בן בגבג** (מחכמי תקופת הזוגות, בדורו של הלל הזקן) **אומר: לא תגנוב את שלך מאחר הגנב** – מן הגנב שגנב ממך**, שלא תֵרָאֶה גונב** – שלא יחשדו בך שאתה גונב**.**

ב**תוספתא בבא קמא** י,לז-לח שנו: "לא תגנובו" - על מנת למקט. "לא תגנובו" - על מנת לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה.
בן בג בג אומר: אל ייטול אדם את שלו מבית אחרים, שמא ייראה כגנב. וכן היה בן בג בג אומר: אל יגנוב אדם את שלו מבית הגנב, שמא אף הוא ייראה כגנב, אלא משבר את שיניו ומוציא את שלו מידו.

ב**ספרא** "קדושים" פרשה ב נאמר: "לא תגנובו" - על מנת למקט. "לא תגנובו" - על מנת לשלם תשלומי כפל ועל מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמישה. בן בג בג אומר: לא תגנוב את שלך מאחר הגנב, שלא תיראה גונב.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כ,יג נאמר: "לא תגנוב" - על מנת למקט. "לא תגנוב" - על מנת לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. בן בג בג אומר: אל תיטול את שלך מבית אחרים, שמא תיראה גונב, אלא שבור את שיניו ואמור לו: שלי אני נוטל.

ב**בבלי בבא מציעא** סא,ב אמרו: תניא: "לא תגנובו" - על מנת למקט. "לא תגנובו" - על מנת לשלם תשלומי כפל ארבעה וחמישה.
וב**בבלי בבא קמא** כז,ב אמרו: בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תיראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו: שלי אני נוטל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:3:3)

**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) שאמר **בשם רב**י **הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**:** בן סורר ומורה **אינו חייב** – סקילה, **עד שיגנוב מעות** – מאביו ויקנה בהן בשר ויין ויאכל וישתה**.**
**רבי זעירה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**רבי יוחנן**') שאמר **בשם רבי הושעיה:** בן סורר ומורה **אינו חייב** – סקילה, **עד שיזלזל מעות** – שיגנוב מעות מאביו ויזלזל בהן, כמו שמפרשים בסמוך (בן סורר ומורה מכונה בדברים כא,כ: "זולל" - נוהג בזלזול, ובהשאלה: אוכל אכילה גסה, להוט אחרי אכילה, בייחוד אכילת בשר)**.**
ושואלים: **מהו שיזלזל מעות?** – באיזה אופן הוא מזלזל במעות של אביו? (כך נראה לפרש כאן בשל המשך הדברים. - נראה שלעיתים רחוקות המונח 'מהו' מתפרש במובן 'איזה אופן' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 419))
ומשיבים: **מה אנן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה אופן יש להעמיד את המקור האמוראי שאינו חייב עד שיזלזל?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: **אם בהו** (בההוא) **דאמר:** – אם באותו (בן) שאומר (למוכר בשר): **הא לך חמשה והב לי תלתא** – הנה לך חמישה ותן לי שלושה (קח חמישה דינרים ותן לי בשר בשווי שלושה דינרים), **- שטי** (במקבילה: 'שוטה') **הוא** – שדרך שוטים לקנות בהפסד**!** – ולכן במקרה זה אינו נידון בדין בן סורר ומורה. ואם באותו (בן) שאומר (למוכר בשר): **הא לך תלתא והב לי חמשה** – הנה לך שלושה ותן לי חמישה (קח שלושה דינרים ותן לי בשר בשווי חמישה דינרים), **- בר נש הוא** – אדם הוא, שדרך בני אדם לקנות ברווח**!** – ולכן גם במקרה זה אינו נידון בדין בן סורר ומורה. - ומציעים פתרון: **אלא כי** (כן) **נן קיימין** – בכך אנחנו עומדים (עוסקים) (באופן זה יש להעמיד את המקור האמוראי שאינו חייב עד שיזלזל), **בהוא** (בההוא) **דמר:** – באותו (בן) שאומר (למוכר בשר): **הא לך חמשה והב לי חמשה** – הנה לך חמישה ותן לי חמישה (קח חמישה דינרים ותן לי בשר בשווי חמישה דינרים, שכיוון שאינו קונה בממון אביו ברווח או בהפסד, אין זו קנייה עסקית אלא קנייה לשעשוע בלבד, ובכך הוא מזלזל בממון אביו, ולכן במקרה זה הוא נידון בדין בן סורר ומורה)**.**

ב**בבלי סנהדרין** ע,א אמרו: אמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא: אינו חייב עד שייקח בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה, דכתיב: "זולל וסובא" (דברים כא,כ) (דורש "זולל" מלשון זול).

לפי הבבלי, אינו חייב עד שייקח בזול. ולפי הירושלמי, אינו חייב עד שיזלזל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:3:4)

ושואלים: **הי דינו** (במקבילה: 'היידינו') – איזהו **גנב? והי דינו** (במקבילה: 'היידינו') – ואיזהו **גזלן?** – מה ההבדל בין גנב וגזלן?
ומשיבים: **אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: גנב בפני עדים** – ושלא בפני הבעלים, **- גנב, בפני הבעלים - גזלן** – ההבדל בין גנב וגזלן אינו בעצם המעשה שלהם אלא האם עשה את המעשה בפני הבעלים או שלא (גנב משלם כפל, וגזלן אינו משלם כפל)**.**
ומציעים קושיה (כדי לפרוך את הדעה של רבי הילא): **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בעי** – שואל (מקשה) (במקבילה: 'אמר רבי זעירה')**:** **מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אפילו נתכוון לגזילה** (במקבילה: 'לגוזלה') **ולבעליה** (נראה שצריך לומר: 'אפילו נתכוון **לגזול ל**בעליה') **- אין** (נראה שצריך לומר: '**הרי**', וכך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל") **זה גוזלן!** – אם הגוזל גזילה התכוון לגזול עימה גם את בעליה של הגזילה - הרי זה גזלן ולא גנב לפי רבי הילא, שכן גנב בפני הבעלים, והרי הגוזל נפש נקרא בתורה גנב! (כפירושנו פירשו ב"שערי תורת ארץ ישראל" וכן ב"על הירושלמי" עמוד 35. - אין מתרצים את הקושיה)

ושואלים: **והידינו** – ואיזהו **גוזלן על דעתיה דרבי זעורה** – על דעתו של רבי זעורה**?** – מה ההבדל בין גנב וגזלן לפי רבי זעורה, שלפיו אף בפני הבעלים - הרי זה גנב?
ומשיבים: **רבי שמואל בר סוסרטא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**:** לעולם אינו גזלן **עד שיגזלנו** (במקבילה: 'שיגזול') **בפני עשרה בני אדם** – אינו נקרא גזלן אלא אם גזל בפני עשרה אנשים לפחות. אבל אם גזל בפני תשעה או פחות - נקרא גנב**.**

(נראה שחסר כאן, ויש להשלים על פי בראשית רבה: 'לעולם אינו גזלן **עד שיגזלנו מתחת ידו**' – אפילו גזל בפני עשרה, אינו נקרא גזלן אלא אם גזל מידו של הנגזל ממש.) **בניין אב שבכולן** – המקור העיקרי שממנו לומדים כלל זה הוא הכתוב (במעשי בניהו בן יהוידע)**: "וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ"** (שמואל ב כג,כא) – הכתוב היה יכול לומר: 'ויגזול את החנית מהמצרי', אלא ללמדנו שאינו גזלן אלא אם גזל מידו של הנגזל ממש**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין להלן.

המשנה בסנהדרין להלן מדברת בגונב נפש.
חלקה הראשון של הסוגיה (אזהרות לגניבה הראשונה ולגניבה השנייה) עוסק בבן סורר ומורה.
חלקה השני של הסוגיה (דרשות הכתוב "לא תגנובו") עוסק בגניבת ממון.
חלקה השלישי של הסוגיה ("אינו חייב עד שיגנוב מעות") חוזר ועוסק בבן סורר ומורה. מקורם של שלושת חלקי הסוגיה האלה כאן, ומכאן הועברו להלן.
חלקה הרביעי של הסוגיה עוסק בהבדל בין גנב וגזלן. חלק זה אינו שייך לכאן אלא להלן, כי שאלת רבי זעורה עוסקת בגניבת נפש (כך נכתב ב"על הירושלמי" עמוד 35). בתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית סימנו מתקיני המהדורה את חלקה הרביעי של הסוגיה כאן כייתור במסירה.

ב**בבלי בבא קמא** עט,ב אמרו: גזלן היכי דמי? אמר רבי אבהו: כגון בניהו בן יהוידע, שנאמר: "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו" (שמואל ב כג,כא).

ב**בראשית רבה** נד,ג נאמר: רבי יוסי בשם רבי אבהו; רבי חזקיה, רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: לפני תשעה - גנב, לפני עשרה - גזלן. - רבי תנחומא בשם רבי הונא: לעולם אינו גזלן עד שיגזלנו מתחת ידו, שנאמר: "ויגזול את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג,כא).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:4:1)

**משנה**
**היה אביו רוצה** – שידינו את בנו בדין סורר ומורה, **ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצין.**
**רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו** – להינשא לו, שהיתה אסורה לו, **- אינו נעשה בן סורר ומורה** (הבבלי סנהדרין עא,א מסביר את דברי רבי יהודה, שאם לא היתה אימו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה. הבבלי מביא ברייתא שזאת היא דעת רבי יהודה, אך מן הברייתא אין ראיה שכך הוא הפירוש בדברי רבי יהודה במשנה. בירושלמי לא נזכרה כלל הדעה שאימו צריכה להיות שווה לאביו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:4:2)

**תלמוד**
**אין אימו ראויה לאביו**
במשנה שנינו: **"היה אביו רוצה** ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצין. רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו - אינו נעשה בן סורר ומורה**".**
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: ואפילו אין אמו ראויה לאביו** – להינשא לו, שהיא אסורה לו - נעשה בן סורר ומורה. רבי יוחנן סובר שאין הלכה כרבי יהודה במשנה**.**

**עד שיגנוב משל אביו ומשל אימו**
במשנה הלכה ג שנינו: "רבי יוסה בירבי יהודה אומר: (אינו נעשה בן סורר ומורה) עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו".
ותמהים: **וכל מה שיש לאמו, לא משל אביו הם?!** (בתמיהה) – לפי רבי יוסה בירבי יהודה אינו נעשה בן סורה ומורה עד שיגנוב מעות משל אביו ומעות משל אימו, ויש לתמוה על כך, שהרי כל הנכסים של אימו הם של אביו, ואם כן, איך ייתכן שיהיו מעות לאימו שאינן של אביו?
ומתרצים את התמיהה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה), **בהו** (צריך לומר: '**בהי**' =בההיא.- ההגהה על פי העניין, שמדובר בלשון נקבה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 218, הערה 131)) **דהות נסבה דיורין** (צריך לומר: '**דינרין**' ("כיכר לאדן", "שערי תורת ארץ ישראל")) **ועבדת שירו וגנב מינהון** – ב(מקרה של) אותה (אישה) שהיתה לוקחת דינרים (מבעלה כדי להכין בהם סעודה לה ולבעלה) ועשתה (הכינה) סעודה וגנב (הבן) מהם (גנב מהדינרים או מהסעודה. במקרה זה הבן גונב גם משל אימו, כיוון שהאב מקנה לאם את מה שהיא אוכלת. - שני התלמודים מציעים בכמה מקומות פתרונות לשאלה כיצד ייתכן שיש לאישה רכוש משלה שאינו של בעלה)**.**

ב**בבלי סנהדרין** עא,א אמרו: "רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עד שיגנוב משל אביו ומשל אימו". - אימו מנא לה? (מניין לה רכוש משלה?) מה שקנתה אישה קנה בעלה! - אמר רבי יוסי בר חנינה: מסעודה המוכנת לאביו ולאימו (שבסעודה זו האב מקנה לאימו את מה שהיא אוכלת). - והאמר רב חנין בר מולדא אמר רב הונא: אינו חייב עד שייקח בשר בזול ויאכל, יין בזול וישתה! (משמע שחייב רק כשגונב כסף ולא בשר ויין עצמם) - אלא אימא: מדמי סעודה המוכנת לאביו ולאימו. - ואיבעית אימא: דאקני לה אחר ואמר לה: על מנת שאין לבעליך רשות בהם (שבדרך זו אישה קונה רכוש משלה).

התירוץ בבבלי "מסעודה המוכנת לאביו ולאימו" הוא התירוץ בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:5:1)

**היה אחד מהן** – מן ההורים, **גידם** (מי שידו קטועה)**, או חיגר** (צולע, בעל מום ברגליו הגורם לצליעה)**, או אילם** (שאינו יכול לדבר)**, או סומא** (עיוור)**, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר** – בפרשת בן סורר ומורה**: "וְתָפְשׂוּ בוֹ** אָבִיו וְאִמּוֹ**"** (דברים כא,יט) – משמע שהם יכולים לתפוש את בנם בידיהם, **- לא גידמים, "וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ** אֶל זִקְנֵי עִירוֹ**"** (שם) – משמע שהם יכולים להוציא את בנם, **- לא חיגרים, "וְאָמְרוּ** אֶל זִקְנֵי עִירוֹ**"** (דברים כא,כ) – משמע שהם יכולים לומר, **- לא אילמים, "בְּנֵנוּ זֶה** סוֹרֵר וּמֹרֶה**"** (שם) – משמע שהם רואים את בנם ויכולים להראות עליו באצבע ולומר "זה", **- לא סומים, "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ"** (שם) – משמע שהם שומעים את בנם שהוא אומר להם שאינו מקבל את דבריהם, **- לא חרשים.** **מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו** – לאחר שהבן גנב ואכל בפעם הראשונה, אביו ואימו מביאים אותו בפני בית דין של שלושה, מתרים בו לעתיד, ומלקים אותו על שגנב ואכל**. חזר וקילקל** – חזר וגנב מאביו וזלל וסבא, **- נידון בעשרים ושלשה** – דיינים לסקילה**. אינו נסקל עד שיהו שם** – בעשרים ושלושה הדיינים, **שלשה ראשונים** – שלקה בפניהם**, שנאמר: "**וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: **בְּנֵנוּ זֶה** סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת**"** (דברים כא,כ-כא) **- זה הוא שלקה בפניכם.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:5:2)

**בית דין צריכים להיות בלא מום**
במשנה שנינו: **"היה אחד מהן גידם**, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר: "ותפשו בו" - לא גידמים, "והוציאו אותו" - לא חיגרים, "ואמרו" - לא אילמים, "בננו זה" - לא סומים, "איננו שומע בקולנו" - לא חרשים**".** מביאים ברייתא: **כשם שאת** (שאתה) **דורש באביו ובאמו** – שהם צריכים להיות בלא מום בגופם, כדי שייעשה בן סורר ומורה, כמו ששנינו במשנה**, כך את** (אתה) **דורש בזקני בית דין** שהם צריכים להיות בלא מום בגופם, כדי שיהיו כשרים לדון**, שנאמר** – בפרשת עגלה ערופה**: "וְיָצְאוּ** זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל**"** (דברים כא,ב) – משמע שהם יכולים לצאת מבית הדין, **- פרט לחיגרים, "**וְעָנוּ **וְאָמְרוּ"** (דברים כא,ז) – משמע שהם יכולים לומר, **- פרט לאילמים, "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ** אֶת הַדָּם הַזֶּה**"** (שם) – משמע שהם יכולים לשפוך דם בידיהם, **- פרט לגידמים, "וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ"** (שם) – משמע שהם יכולים לראות, **- פרט לסומין. מגיד הכתוב** – הכתוב מלמד**, כשם שזקני בית דין שלימין בצדק** – הם צריכים להיות בלא פגם בצדקתם**, כך הם צריכין להיות שלימין באיבריהן** – בלא מום בגופם**.**

ב**בבלי סנהדרין** לו,ב ו**יבמות** קא,א אמרו: תני רב יוסף: כשם שבית דין מנוקים בצדק, כך מנוקים מכל מום. - אמר מרימר: מאי קראה? "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד,ד).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:5:3)

**אינו נסקל עד שיהיו שם שלושה ראשונים**
במשנה שנינו: "מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. חזר וקילקל - נידון בעשרים ושלשה. אינו נסקל עד שיהו שם שלשה ראשונים". **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מת אחד מן הראשונים** – אחד משלושה הדיינים הראשונים שלקה בפניהם, **- אינו נסקל** – כשחזר וגנב מאביו וזלל וסבא**.** ומציעים קושיה על דברי רבי יוחנן: **ולא מתניתא היא:** – ולא משנה היא: **אינו נסקל עד שיהו שם** – בעשרים ושלושה הדיינים, **שלשה הראשונים** – שלקה בפניהם**?!** (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יוחנן, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה כאן!
ומתרצים את הקושיה: **אמר רב**(**י**) **הושעיה** (אמורא בדור השלישי)**: שלא תאמר** – דברי רבי יוחנן שוללים את האפשרות לומר**: יעשה דין שיני ראשון** – כשמת אחד משלושה הדיינים הראשונים שלקה בפניהם, ייעשה הדין השני של הבן דין ראשון, שבדין השני ילקה שוב כמו שלקה בדין הראשון ולא יידון למיתה, וכשיחזור ויקלקל, יידון למיתה בבית הדין שלקה שוב בפניהם**, לפום כן צרך מתניתה** – לפיכך צרך לשנות אותה (את ההלכה שאמר רבי יוחנן, שדבריו מחדשים דבר שלא היה ניתן להסיקו ממשנתנו, והוא שכשמת אחד מן הראשונים אין לומר שייעשה דין שני ראשון, אלא אינו נסקל לעולם). (ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע להגיה 'מימר' תחת 'מתני' כאן, אולם דומה שאין צורך בכך, שכן הצורה עם 'מתני' מזדמנת גם במקומות אחרים. בכל המקומות הללו נשתבש סוף המונח ל'מתניתא', אולם ברור שצריכה לבוא כאן צורת מקור, ולכן צריך לומר 'מתני' במקום 'מתניתא' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 372, הערה 509). - 'לפום כן צרך מתניתה' - לפיכך צרך לשנות אותה (את ההלכה) ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1339 ועמוד 1127))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:1)

**ברח עד שלא נגמר דינו** – למיתה**, ואחר כך הקיף זקן התחתון - פטור** – מסקילה**, ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון - חייב** – סקילה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:2)

**שלושה שרצו למחול להם - מוחלים**
במשנה שנינו: **"ברח עד שלא נגמר דינו" כול'.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ד,ב.
ב**משנה סוטה** ד,ב שנינו: אמר בעלה: "איני משקה"... - נוטלת כתובתה (שהוא גרם לה שלא תשתה) ולא שותה.
מביאים ברייתא: **אמר רבי יאשיה** (תנא בדור הרביעי)**: סח** (אמר) **לי זעירה משם אנשי ירושלם** (בקטע פרמה: 'זעורא מאנשי ירושלם')**: שלשה הן שאם ביקשו למחול** – למי שחטא להם שלא ייענש, **מוחלין** – מחילתם מחילה**, ואֵילּוּ הן: סוטה** – אישה שקינא לה בעלה ואמר לה: אל תיסתרי עם איש פלוני, ועברה על דבריו ונסתרה והביאה לבית דין להשקותה מים מאררים, ואחר כך רצה למחול לה - מחילתו מחילה ואינה שותה**, ובן סורר ומורה** – בן סורר ומורה שאביו אימו הביאוהו לבית דין ולקה וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין לדונו למיתה, ורצו אביו ואימו למחול לו - מחילתם מחילה ואינו נידון למיתה**, וזקן ממרא על פי בית דין** – חכם שהמרה את פי בית דין הגדול והורה לעשות כדבריו, שדינו מיתה, ורצו בית דין שהמרה על פיהם למחול לו - מחילתם מחילה ואינו נידון למיתה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:3)

**סוטה -** מציעים קושיה על דברי רבי יאשיה: **ולא מתניתא היא:** – ולא משנה היא (משנה סוטה א,ג): **ואלו אסורות מלאכול בתרומה** – לעולם, אם בעלן כוהן, לפי שאין הן שותות את המים המאררים והן אסורות לבעליהן (משנה סוטה ד,ב)**: ...שבעלה אינו רוצה להשקותה?!** (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יאשיה בעניין סוטה שבעלה מוחל לה ואינה שותה, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה בסוטה שהשקאתה תלויה ברצונו של בעלה!
ומתרצים את הקושיה: **סברין מימר:** – סוברים לומר: **עד שלא נכתבה המגילה** – אלמלא דברי רבי יאשיה, היינו אומרים שבעלה מוחל לה דווקא קודם שנכתבה מגילת הסוטה (הכוהן כותב במגילת סוטה את הדברים שהוא משביע בהם את הסוטה ואחר כך המגילה נמחקת במים והסוטה שותה את המים)**. אתא מימר** (צריך להוסיף: '**לך**')**:** – בא לומר לך (רבי יאשיה שעליו הקשו): **ואפילו משנכתבה המגילה** – רבי יאשיה בא לחדש שבעלה מוחל לה אפילו לאחר שנכתבה מגילת הסוטה. הרי שרבי יאשיה מחדש דבר שלא היה ניתן להסיקו מהמשנה, ולכן דבריו נחוצים ואינם מיותרים**.**
ומצמצמים את תחולת הקביעה: **ובשלא נמחקה המגילה** – סוטה שרצה בעלה למחול לה, מחילתו מחילה דווקא קודם שנמחקה המגילה**, אבל אם נמחקה המגילה - לא בדא** (בהדא) – לא בזאת (לא בדין זה, שלאחר שנמחקה המגילה אין מחילתו מחילה והיא שותה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:4)

**בן סורר ומורה -** מציעים קושיה על דברי רבי יאשיה: **ולא מתניתא היא:** – ולא משנה היא (משנה כאן ח,ד): **היה אביו רוצה** – להביא את בנו לבית דין ולדונו כבן סורר ומורה, **ואמו אינה רוצה** – בכך**,** או **אמו רוצה ואביו אינו רוצה - אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהם רוצין?!** (בתמיהה) – אין חידוש בדברי רבי יאשיה בעניין בן סורר ומורה שאביו ואימו מוחלים לו ואינו נידון למיתה, מכיוון שדבריו כבר עולים מהמשנה כאן שמיתתו תלויה ברצונם של אביו ואימו!
ומתרצים את הקושיה: **סברין מימר:** – סוברים לומר: **עד שלא עמד בדין** – אלמלא דברי רבי יאשיה, היינו אומרים שאביו ואימו מוחלים לו דווקא קודם שעמד בדין**. אתא מימר לך:** – בא לומר לך (רבי יאשיה שעליו הקשו): **ואפילו עמד בדין** – רבי יאשיה בא לחדש שאביו ואימו מוחלים לו אפילו לאחר שעמד בדין. הרי שרבי יאשיה מחדש דבר שלא היה ניתן להסיקו מהמשנה, ולכן דבריו נחוצים ואינם מיותרים**.**
ומצמצמים את תחולת הקביעה: **ובשלא נגמר דינו** – בן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו, מחילתם מחילה דווקא קודם שנגמר דינו למיתה**, אבל אם נגמר דינו - לא בדא** – לא בזאת (לא בדין זה, שלאחר שנגמר דינו למיתה אין מחילתם מחילה והוא נידון למיתה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:5)

**זקן ממרא -** מצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דתימר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, שזקן ממרא שרצו בית דין שהמרה על פיהם למחול לו - מחילתם מחילה), **- שלא להורגו** – מחילתם מחילה שלא יידון למיתה**, אבל להחזירו** – למעמדו ולשררתו הקודמים, **- לא היו מחזירין אותו למקומו.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:6)

וממשיכים את הברייתא בהבאת סיום דבריו של רבי יאשיה: **וכשבאתי אצל רבי יהודה בן בתירה** (השני, תנא בדור השלישי) **לנציבין** (עיר בצפון מערב בבל) – וסיפרתי לו על המסורת ששמע משם אנשי ירושלים**, על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי.** על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, ו**על זקן ממרא לא הודה לי** – זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו אין מחילתם מחילה, ויידון למיתה**, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.**

ב**ספרי דברים** פסקה ריח נאמר: אמר רבי יאשיה: שלושה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם: סוטה, אם רצה בעלה למחול לה - מוחל. בן סורר ומורה, אם רצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים. זקן ממרא על פי בית דין, אם רצו חביריו למחול לו - מוחלים. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה, על שניים הודה לי ועל אחד לא הודה לי. על סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי, על זקן ממרא על פי בית דין לא הודה לי, מפני שהיה מעמיד מחלוקת בישראל.

ב**בבלי סוטה** כה,א ו**סנהדרין** פח,א אמרו: אמר רבי יאשיה: שלושה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלם: בעל שמחל על קינויו (שלאחר שקינא לאשתו שלא תיסתר, חזר ואמר שהוא מוחל לה) - קינויו מחול (ואם נסתרה - אינו צריך להשקותה), ובן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים לו, וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו - מוחלים לו. וכשבאתי אצל חביריי שבדרום, על שניים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, שלא ירבו מחלוקות בישראל.

נוסח הברייתא בבבלי דומה לזו שבספרי, אך שונה ממנה בכמה נקודות. בברייתא שבספרי מדובר בסוטה שרצה בעלה למחול לה, ובבבלי מדובר בבעל שמחל על קינויו. ייתכן שהבדל זה נובע מהשפעת הסוגיה בסוטה: "איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו...". הבדל נוסף הוא ''חביריי שבדרום" שבמקבילה בבבלי.
נוסח הברייתא בירושלמי שונה מהנוסח המובא בספרי ובבבלי. נראה לומר שהברייתא קוצרה ונערכה בירושלמי ל"שלשה הן... ואילו הן..." על מנת ליצור מעין כותרת ומבוא לסוגיה הסתמאית. יש להעיר שהביטוי בספרי "מעמיד מחלוקת", שהוא יחידאי בספרות חז"ל, שונה ככל הנראה במקבילות שבתלמודים לביטוי נפוץ יותר "שלא ירבו מחלוקות".
על ברייתא זו נערכה בתלמוד הירושלמי סוגיה סתמאית הקוטעת את המשכה של הברייתא. מטרתה של סוגיה סתמאית זו היא להגביל את המחילה שניתן למחול לסוטה ולבן סורר ומורה ולזקן ממרא.
הסוגיה הובאה על משנתנו כיוון שהיא עוסקת בבן סורר ומורה, וגם בשל העיקרון המשותף למשנה ולסוגיה שלאחר גמר הדין אין יכולת לשנות את גזר דינו של הבן ("דרכיהן והתהוותן של סוגיות הירושלמי הדנות במשנה במסכת סנהדרין", עמודים 295-297).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:7)

**סוטה שמת בעלה קודם ששתתה**
ב**משנה סוטה** ד,ב שנינו: מתו בעליהן עד שלא שתו (סוטות שהיו ראויות לשתות את המים, ולא הספיקו להשקותן עד שמתו בעליהן) - בית שמאי אומרים: נוטלות כתובה ולא שותות, ובית הלל אומרים: לא שותות ולא נוטלות כתובה.
מציעים את טעמיהם של בית שמאי ושל בית הלל.
**מה טעמון דבית שמי?** – מה טעמם של בית שמאי (שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה נוטלת כתובה)? **הבא לי בעלי ואני שותה** – כך יכולה הסוטה לומר, וכיוון שהיא רוצה לשתות את המים כדי שיתברר שלא זינתה, ואינה שותה רק משום שאין כאן בעל להשקות אותה, אין לה להפסיד את כתובתה, מפני שהעיכוב מלשתות אינו בגללה**.**
**מה טעמון דבית הלל?** – מה טעמם של בית הלל (שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה לא נוטלת כתובה)? **הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה וספיקה לספיקה** (במקבילה בקטע פרמה אין שתי מילים אלו, ונראה שאין לגרוס אותן)**, וספיקה לחודיה** (במקבילה בקטע פרמה: 'וספיקה לו ודייה'. וצריך לומר כמו שהגיה ב"גליוני הש"ס": 'וספיקה **לוודייה**', וכן הגיה ב"מחקרים בתורת ארץ ישראל" עמוד 172) – סוטה היא בספק האם זינתה או שלא, אלא שעשה בה הכתוב ספק כוודאי (ספרי במדבר פסקה ז ובבלי סוטה כח,א), שיש להתייחס לספק שלה כאילו זינתה בוודאי עד שיתברר הדבר על ידי השקאתה, וגם כשמת בעלה ואי אפשר לברר את הדבר, יש עדיין להתייחס לספק שלה כוודאי, ולכן אינה נוטלת כתובתה ('וספיקה לוודייה' - הספק שלה נחשב לוודאי. - ב"גליוני הש"ס" כתב: מעתיק אחד טועה ראה הלשון 'וספיקה לוודייה׳ ולא הבין, שהרי הוא ספק ואיך נאמר 'לוודייה', כי לא ידע שבסוטה עשה הכתוב ספק כוודאי, והגיה תיבת 'לוודייה׳ וכתב 'לספיקה' ונעשה הלשון 'וספיקה לספיקה', ומעתיק אחר טועה הגיה תיבת 'לוודייה' וכתב 'לחודיה׳, ומעתיק שלישי טועה הרכיב שתי הטעויות וכתב ׳וספיקה לספיקה וספיקה לחודיה׳)**.**

הקטע "מה טעמון דבית שמי?..." מוסב על סופה של המשנה בסוטה, שעל חלקה הקודם מוסבת הסוגיה שלפני כן.

ב**בבלי סוטה** כה,א אמרו: "מתו בעליהן עד שלא שתו..." - במאי קמיפלגי? - בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי (ולכן, כיוון שיש בידה שטר כתובה, הרי כסף הכתובה נחשב כמוחזק בידה, וכיון שאין כאן אלא רק ספק האם זינתה ואיבדה כתובתה, אין בכוח הספק להוציא מידה את הכסף הנחשב כמוחזק בידה), ובית הלל סברי: שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי (ולכן כסף הכתובה הוא בחזקת הבעל ויורשיו, ומשום כך אין היא יכולה להוציאו מחזקתם, שהרי יש ספק האם היא זכאית לו).

בתלמודים נאמרו טעמים שונים לדעות בית שמאי ובית הלל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:8)

**נשים שאינן גובות כתובתן אלא בשבועה**
כאן התחלת מקבילות גם בירושלמי כתובות ט,ז ושבועות ז,ז.
מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז): **הפוגמת כתובתה** – אישה השוברת את כתובתה, שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא מודה שכבר קיבלה מקצת כתובתה ותובעת את השאר, **- לא תיפרע** – את יתרת הכתובה שהיא תובעת, **אלא בשבועה** – במשנה כתובות ט,ח פירשו: הפוגמת כתובתה, כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה (הבעל): "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי אלא מנה" (מאה זוז) - לא תיפרע אלא בשבועה**.**
ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **הפוגמת** – לא תיפרע אלא בשבועה**,** אבל **לא הפוחתת** – הפוחתת כתובתה - תיפרע שלא בשבועה**. כיצד? היתה כתובתה מאתים** – זוז**, והיא אומרת:** "**מנה**" – אישה שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום אלא שאין כתובתה אלא מנה (מאה זוז), פחות מהסכום הכתוב בשטר הכתובה, **- נפרעת** – את המנה שהיא תובעת, **שלא בשבועה.**

ושואלים: **מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת?** – מה ההבדל בין הפוגמת והפוחתת?
ומשיבים: **אמר רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: [פוגמת -]** (הושלם כמו במקבילה בכתובות) **בא משא ומתן** (דיון, ויכוח) **בנתיים** – הבעל והאישה מידיינים ביניהם כמה קיבלה, שכן האישה מודה שכבר קיבלה מקצת כתובתה, ויש מקום לחשש שמא היא טועה ואינה מדייקת כמה קיבלה, ואולי כבר קיבלה את כל כתובתה, ולכן הטילו חכמים עליה שבועה כדי שתדייק (משא ומתן - הבעל נתן והאישה נשאה (קיבלה))**. פוחתת - לא בא משא ומתן בנתיים** – אין הבעל והאישה מידיינים ביניהם כמה קיבלה, שכן האישה אומרת שלא קיבלה כלום אלא שאין כתובתה אלא מנה, ואין מקום לחשש שמא היא טועה ואינה מדייקת כמה קיבלה, ולכן לא הטילו חכמים עליה שבועה (על פי "שיטה מקובצת" בבלי כתובות פז,ב בשם תלמיד הרשב"א)**.**

ב**תוספתא כתובות** ט,ד שנו: הפוחתת כתובתה - נפרעת שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, אמר לה: "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי ואינה אלא מנה" - נפרעת שלא בשבועה.

ב**בבלי כתובות** פז,ב אמרו: "הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה". - ...אמר רבא: מדרבנן (שבועה זו היא מדברי חכמים). מאי טעמא? דפרע דייק (הפורע מדייק וזוכר היטב), דמיפרע לא דייק (הנפרע אינו מדייק), ורמו רבנן עלה שבועה כי היכי דתידוק (כדי שתדייק ותיזכר).
איבעיא להו: פוחתת כתובתה, מהו? מי אמרינן היינו פוגמת (ואין הבדל בדין ביניהן), או דילמא פוגמת מודיא במקצת והא (פוחתת) לא מודיא במקצת (וטוענת שלא קיבלה כלל)? - תא שמע: הפוחתת כתובתה - נפרעת שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה: "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי ואינה אלא מנה" - נפרעת שלא בשבועה.

הגרסה בברייתא שבירושלמי בפירוש הפוחתת כתובתה נראית חסרה, אך מדברי רבי חנינה נראה שהגרסה בירושלמי מכוונת לגרסה שבתוספתא ובבבלי.
הטעם שאמרו בבבלי בעניין הפוגמת כתובתה הוא כדברי רבי חנינה בירושלמי בעניין זה.

ב**משנה כתובות** ט,ז ו**שבועות** ז,ז שנינו: עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה.
וב**משנה כתובות** ט,ח שנינו: עד אחד מעידה שהיא (הכתובה) פרועה, כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה (הבעל): "התקבלת כתובתיך", והיא אומרת: "לא התקבלתי", ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:9)

ומציעים בעיה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: כמה דת מר תמן:** – כמו שאתה אומר שם (משנה כתובות ט,ז ושבועות ז,ז): **ועד אחד מעידה שהיא פרועה** – אישה שבאה לגבות כתובתה, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום, ועד אחד מעיד שכבר נפרעה הכתובה, **- לא תיפרע אלא בשבועה, ודכוותה:** – ושכמותה: **ועד אחד מעידה שהיא פחותה** – אישה שבאה לגבות כתובתה שהיתה מאתיים זוז, ובעלה טוען שכבר פרע לה את כל הכתובה, והיא אומרת שלא קיבלה כלום, ועד אחד מעיד שאין כתובתה אלא מנה, **- לא תיפחת** (צריך לומר: 'לא **תיפרע**') **אלא בשבועה?** – כך יש להסיק מתוך השוואה המבוססת על דמיון בין המקרים.
ופושטים את הבעיה: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה אינו מכחיש שנים** – במקרה זה העד האחד שמעיד שכבר נפרעה הכתובה אינו מכחיש גם את הבעל וגם את האישה אלא רק את האישה, ואין דברי העד האחד בטלים, ולכן לא תיפרע אלא בשבועה**, ובשעה שמעיד שפחותה מכחיש את שנים** (במקבילה בכתובות: 'בשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה עד אחד מכחיש את שנים, ואין עד אחד מכחיש את שנים') – במקרה זה העד האחד שמעיד שאין כתובתה אלא מנה מכחיש גם את הבעל וגם את האישה, ודברי העד האחד בטלים, ולכן תיפרע בלא שבועה**.**

במקבילה בסוטה בקטע פרמה מובאים רק שני הציטוטים מהמשנה בכתובות ('הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה; עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תיפרע אלא בשבועה') בלא הסוגיה שעליהם.

ב**משנה כתובות** ט,ז ו**שבועות** ז,ז שנינו: הנפרעת שלא בפניו - לא תיפרע אלא בשבועה.
וב**משנה כתובות** ט,ח שנינו: ושלא בפניו, כיצד? הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו (גרושה שהלך בעלה לארץ רחוקה, והיא באה לבית דין לתבוע את כתובתה מנכסיו) - לא תיפרע אלא בשבועה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:10)

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **והנפרעת** (צריך לומר: 'הנפרע' ("שיירי קורבן")) **שלא בפניו** – הבא לבית דין לתבוע את חובו מנכסיו של חבירו שלא בפניו של חבירו, **- לא תיפרע** (צריך לומר: 'לא ייפרע' ("שיירי קורבן")) **אלא בשבועה** – הוא נשבע שלא נפרע חובו ונוטל את חובו (מקור זה הוא ברייתא ואינו המשנה בכתובות ("שיירי קורבן"))**.**
ותמהים: **ונפרעים מאדם שלא בפניו?!** – וכי מותר לגבות את חובו של אדם ממנו שלא בפניו?! והרי אין חבים לאדם שלא בפניו!
ומתרצים את התמיהה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי ירמיה: תיפתר** – תתפרש (הברייתא), **בשטר שהריבית** (במקבילה בשבועות: 'תיפתר בשרבית') **אוכלת בו** – במקרה של שטר חוב שיש בו ריבית, ואם לא יגבו את החוב מיד, יגדל החוב מאוד, ולכן נפרעים שלא בפניו, כי זכים לאדם שלא בפניו**.**
ותמהים: **ובית דין גובין רבית?!** – כיצד בית דין גובים ריבית שהיא דבר האסור?
ומתרצים את התמיהה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **תיפתר** – תתפרש (הברייתא)**, שערב לו מגוי** – קרה שגוי לווה בריבית מישראל, וישראל אחר נעשה ערב בשביל הגוי, והמלווה לא היה יכול ליפרע מן הגוי, מפני שלא מצא לו נכסים או שהיה בעל זרוע, ובא להיפרע מן הערב, ולפיכך נפרע אפילו שלא בפניו של הערב, שכל זמן שהחוב קיים הריבית מתרבה על הגוי וחיובו של הערב מתרבה, ונמצא ריבית אוכלת את נכסי הערב (על פי ראשונים. - מותר לגבות ריבית מגוי).

הקטע בעניין הנפרע שלא בפניו אינו במקבילה בסוטה בקטע פרמה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:11)

**יורש שפגם אביו שטר חובו**
מציעים ברייתא: **והתני** (צריך לומר כמו במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: '**תני**'. וכן כתב ב"הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 51; עמוד 586, הערה 121)**:** – שונה [התנא]: **יורש שפגם אביו שטר חוב**ו – כגון שאביו הוציא שטר חוב על אחר של מאתיים זוז ואמר שהתקבל ממנו מנה, ומת אביו, **- הבן גובה** – את המנה שנשאר, **בלא שבועה** – שאין היורש צריך להישבע שהוא יודע בבירור שלא נפרע המנה שנשאר**. בזה יפה כח הבן מכח האב, שהאב אינו גובה אלא בשבועה** (במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'שהבן גובה שלא בשבועה, והאב אינו גובה אלא בשבועה') – יורש שפגם אביו שטר חובו - נוטל שלא בשבועה, והפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה**.**
**אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: ונשבע שבועת יורש** – אף על פי שהיורש שפגם אביו שטר חובו אינו נשבע שבועה שנשבע הפוגם שטר חובו, אבל הוא נשבע שבועה שנשבעים היורשים הבאים לגבות חוב של אביהם**,** והיא שבועה **שלא פיקדנו אבא** – שלא ציוונו אבינו בשעת מותו שנפרע חוב זה**, ושלא אמר לנו אבא** – בחייו שנפרע חוב זה**, ושלא מצינו** (מצאנו) **שטר** – שובר, **בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע** (כך שנינו במשנה שבועות ז,ז בעניין יורשים יתומים שבאים לגבות חוב של אביהם, והם פוגמים שטר אביהם, שאומרים שהודה להם אביהם שנפרע מקצתו, או שעד אחד מעיד שהשטר פרוע, או שהם באים ליפרע מנכסים משועבדים, שלא ייפרעו אלא בשבועה)**.**
**הא** – אבל **אם נמצא - פרוע** (במקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות אין משפט זה. משפט זה הוא אשגרה בטעות מהירושלמי בבא מציעא א,ח, ששם מביאים את המשנה בשבועות בעניין יורשים ומדייקים בה כך, אך כאן אין לגרוס משפט זה)**.**

ב**תוספתא שבועות** ו,ה שנו: הפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה. כיצד? הוציא עליו שטר של מאתיים זוז, והוא אומר: התקבלתי מהם מנה - לא ייפרע אלא בשבועה.
יורש שפגם אביו שטר חובו - נוטל שלא בשבועה. בזה יפה כוח הבן מכוח האב, שהבן גובה שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה / בזה יפה כוח היורש מכוח האב.

ומציעים שאלה: **רב הושעיה** (אמורא בדור השלישי) **בעי** – שואל**: מתניתא דבית שמי** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלעיל) [היא] של בית שמאי**, דבית שמי אומרים** (בקטע סבונה: 'אמרין')**: נוטלת כתובתה ולא שותה** (במקבילה בסוטה בקטע פרמה: 'נוטלות כתובה ולא שותות') (משנה סוטה ד,ב)**?** – האם הברייתא, שאומרת שיורש שפגם אביו שטר חובו - הבן גובה בלא שבועה, מאמצת את שיטתם של בית שמאי, שאומרים שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה נוטלת כתובה בלא שבועה? (ואין הברייתא כשיטתם של בית הלל, שאומרים שסוטה שמת בעלה קודם ששתתה לא נוטלת כתובה)
ומשיבים בהצעת הבחנה בין שני המקרים: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**:** (צריך להוסיף כמו בקטע סבונה ובמקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: '**תמן**') **טעמון דבית שמי:** – שם (בסוטה שמת בעלה קודם ששתתה) טעמם של בית שמאי: **הבא לי בעלי ואני שותה** – כאמור לעיל**. ברם הכא** – אבל כאן (ביורש שפגם אביו שטר חובו)**, בדין היה אפילו אביו לא ישבע** – כך היה ראוי להיות, שאפילו אביו גובה את חובו בלא שבועה**,** (במקבילה בסוטה בקטע פרמה נוסף 'ולמה אמרו: ישבע?') **תקנה תיקנו** – חכמים **בו** – באביו, **שישבע** – מהטעם שאמרו לעיל באישה הפוגמת כתובתה שלא תיפרע אלא בשבועה**. בו תיקנו** – שיישבע**, ובבנו לא תיקנו** – שיישבע**. מכיון שמת** – אביו**, העמדת את בנו על דין תורה** – שגובה בלא שבועה (ולכן הברייתא גם כשיטתם של בית הלל)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:6:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:6:12)

ומביאים ברייתא: **נתחייב אביו שבועה בבית דין** – שחייבו בית דין את האב להישבע כדי ליטול את מה שהוא תובע, **ומת** – קודם שנשבע, **- אין בנו גובה** – את מה שתבע אביו**.**
ותמהים: **דלא כן, מה נן אמרין?!** – שאם לא כך, מה אנחנו אומרים?! (הקביעה, שאם נתחייב אביו שבועה בבית דין ומת - אין בנו גובה, נראית מיותרת, מכיוון שהדין המצוי בה נראה מובן מאליו) - ומסבירים מדוע הקביעה נראית מיותרת: ו**יש אדם מוריש שבועתו לבנו?!** (בתמיהה) – הרי אין הבן יכול להישבע במקום אביו את השבועה שהתחייב אביו, ולכן פשוט הדבר שאין הבן גובה!
ומתרצים את התמיהה: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: הכין איתאמרת:** – כך נאמרה (כך יש לפרש את הקביעה): **פגם אביו שטרו בבית דין** – כגון שאביו הוציא בבית דין שטר חוב על אחר של מאתיים זוז ואמר שהתקבל ממנו מנה, ונתחייב שבועה, שהפוגם שטר חובו - לא ייפרע אלא בשבועה, **ומת** – אביו קודם שנשבע, **- אינו גובה** (בקטע סבונה ובמקבילה בסוטה בקטע פרמה ובמקבילה בכתובות: 'אין **בנו** גובה') – את המנה שנשאר, שהרי אין הבן יכול להישבע במקום אביו את השבועה שהתחייב אביו. לפי פירוש זה אין הקביעה נראית מיותרת, שכן היא מחדשת שאם פגם אביו שטרו בבית דין ומת - אין בנו גובה, ורק אם פגם אביו שטרו חוץ לבית דין ומת - הבן גובה**.**
ומציעים קושיה על תירוצו של רבי בא: **רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מקשה)**: בגין דהליך תרתין פסיען הוא מפסיד?!** – בשביל שהילך (האב) שתי פסיעות (מחוץ לבית דין אל תוך בית דין) הוא (הבן) מפסיד?! **אִילּוּ פגמו חוץ לבית דין, את מר** – אתה אומר**: גובה; מפני שפגמו בבית דין, את מר:** – אתה אומר: **אינו גובה?!** – אין היגיון לחלק בין דינו של המקרה שפגמו חוץ לבית דין ובין דינו של המקרה שפגמו בבית דין, וגם במקרה השני היה הדין צריך להיות שהבן גובה! (לדעת רב חסדא, לא אמרו שאין אדם מוריש שבועה לבנו אלא במקרה שאביו נתחייב שבועה מן הדין, אבל בפוגם שטרו, כיוון שבאביו עצמו אין השבועה אלא מתקנת חכמים, לא שייך לומר שאין אדם מוריש שבועה לבנו, שבבנו לא תיקנו, ולעולם הבן גובה בשבועת היורשים)

ב**תוספתא שבועות** ו,ה שנו: נתחייב האב שבועה בבית דין ומת - אין היורשים יכולים לגבות.

בבבלי שבועות מח,א-ב יש סוגיה דומה לסוגיה בירושלמי.

עד כאן המקבילות בירושלמי סוטה וכתובות ושבועות.

המקבילה בכתובות ובשבועות שאין לה שום קשר לסנהדרין הועתקה לכאן רק בשל שאלת רב הושעיה: "מתניתא דבית שמי..." ותשובת רבי יוסי: "טעמון דבית שמי..." ("על הירושלמי", עמוד 66, הערה 58).

במקבילה בשבועות מובאים רק תחילת הסוגיה ('תמן תנינן: הפוגמת... תני: הפוגמת...') וסופה ('רב חסדא בעי...') בלא כל מה שביניהן. בהמשך הירושלמי בשבועות שם מובא הקטע 'ונפרעים מאדם שלא בפניו?!' עד 'תיפתר שערב לו מגוי'.

בסוטה המילה גרש קוטעת אמצע משפט מפתיחת הסוגיה ("אמר רב יאשיה: סח לי זעירה משם אנשי ירושלם..."), ואין ציון לסוף הסוגיה. הסוגיה עברה ממסכת סוטה לסנהדרין בהעתקת יתר ושובצה שם במקום שגוי, ואף על פי כן הגרש מופיע במסכת סוטה. נראה שסוגיית סוטה עצמה כוללת גם יחידה שהועברה משבועות או מכתובות. סדר הסוגיה במקבילות שונה זו מזו.
הגרש מופיע במסכת סוטה הן בכתב יד ליידן והן בכתב יד רומי. עד לאחרונה קשה היה לדעת מה נרמז בגרש, שכן הסוגיה המלאה לא הושלמה בדפוסים, ולא היתה מוכרת בשום עד נוסח.
ליברמן ("על הירושלמי", עמוד 17) עמד על כך שבמסכת סנהדרין יש סוגיה ארוכה מאוד שאינה שייכת לשם ("מה טעמון דבית שמי?..." עד סוף ההלכה), ומקומה במסכת סוטה והועתקה למסכת סנהדרין. סוגיה זו, שמוכרת לנו רק במסכת סנהדרין, היא הסוגיה שנרמזה בגרש במסכת סוטה, ורק בזכות ההעתקה המיותרת שלה למסכת סנהדרין זכינו להכיר אותה. עסיס ("למקורה של סוגיה אחת בירושלמי סוטה", "סיני" צג, עמודים קטז-קיז) הוסיף כי במסכת סנהדרין נכנסה הסוגיה שלא במקומה: משנת סנהדרין המצוטטת בסוגיה היא משנה ד (תחילת הלכה ד במשנה: "היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אמו רוצה ואביו אינו רוצה"), אך הסוגיה סמוכה על משנה ו (סוף הלכה ד במשנה: "ברח עד שלא נגמר דינו"). זה מחזק את דברי ליברמן שהסוגיה עברה ממסכת סוטה למסכת סנהדרין.
לאחרונה נמצא בכריכת תיקיית ארכיון בפארמה קטע של ירושלמי סוטה שבו אין גרש והסוגיה מופיעה במלואה, ואכן נמצא כדברי ליברמן. אלא שהתברר שגם המשך הסוגיה בסנהדרין הועתק מסוטה. הסתבר גם שסוגיית סוטה בקטע זה אינה לגמרי זהה לסוגיה שלפנינו בסנהדרין.
נראה ברור לגמרי שסוגיית סנהדרין העתיקה את סוגיית סוטה בצורה טכנית, היא העתיקה יותר מהצורך והכניסה אותה שלא במקומה, ואף על פי כן הסוגיה נרמזת בגרש דווקא במקומה המקורי במסכת סוטה.
בשבועות בכתב יד ליידן חסרה באמצע הסוגיה יחידה גדולה, ומופיעים תחילתה וסופה בלבד. אין כל סימן לכך שהסוגיה קטועה, ונראה כאילו המשפטים רצופים, אך אין לרצף זה משמעות.
הסוגיה בשבועות נמסרת במעין גרש (בלא לשון קיצור, כגון גרש), והיא פותחת ב'תמן תנינן' שמפנה למשנת כתובות "הפוגמת כתובתה - לא תיפרע אלא בשבועה", שמופיעה הן בשבועות והן בכתובות. ייתכן להסביר שמדובר שם בהעברה מכתובות, שבעקבותיה נוסף 'תמן תנינן', או שמדובר בסוגיה מקומית, שבעקבות קיצורה טעו להוסיף לפניה 'תמן תנינן'. מאידך, ייתכן שהסוגיה עברה לשם מאחת המקבילות האחרות (סנהדרין / סוטה), שבהן מתאים שיופיע 'תמן תנינן', והמונח עבר יחד איתה ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:7:1)

**משנה**
**בן סורר ומורה יידון לשם** (על שם) **סופו** – שלפי מעשיו של עכשיו אינו ראוי לעונש חמור זה, אלא צפתה התורה שסופו שיכלה ממון אביו ויבקש לזלול ולסבוא ולא ימצא מעות, וישדוד ויהרוג את הבריות**: ימות זכיי ואל ימות חייב** – לאחר שיעבור עבירה שיהיה חייב עליה מיתה**, שמיתתן של רשעים - הנייה** (הנאה) **להם** – שאינם חוטאים עוד, **והנייה לעולם** – שאין הבריות ניזוקים על ידיהם**, ולצדיקים** – אבל מיתתם של צדיקים, **- רע להם** – שאינם יכולים להוסיף מצוות, **ורע לעולם** – שהצדיקים מטיבים לבריות, שמלמדים אותם דרכי יושר ומוכיחים אותם**.**
**יין ושינה** – ריבוי שתיית יין המביא לידי שינה, וריבוי שינה, **לרשעים - הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. פיזור לרשעים** – פירוד בין רשעים שאינם יכולים להיוועץ יחד כדי להרע לבני אדם, **- הנייה להם והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. כינוס** – אחדות והתחברות, **לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם. שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנייה להם והנייה לעולם.**

הרשימה של הנסקלים שהובאה במשנה לעיל ז,ד מסתיימת בבן סורר ומורה. בסיום פרטי ההלכות של הנסקלים הובאו כאן דברי אגדה: "שמיתתן של רשעים...".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:7:2)

מביאים ברייתא: **צפה** (חזה, ראה מראש) **הקב"ה שסוף זה** – בן סורר ומורה, **עתיד לגמר** (לכלות) **ניכסי אביו ואת ניכסי אמו** – מכיוון שימשיך בדרכו לגנוב משלהם כדי לקנות בשר ויין ולאכול ולשתות, **ויושב** (בקטע סבונה: 'צפה הקב"ה שזה עתיד לגמר את נכסי אביו ואמו ולישב') **לו בפרשת דרכים** (מקום הצטלבות של דרכים אחדות) **ומקפח** (שודד, גוזל) **את הבריות** – שעוברים בפרשת דרכים, כדי שיוכל לקנות בשר ויין במה שגזל מהבריות ולאכול ולשתות כהרגלו, **והורג את הנפשות** – שעל זה יתחייב מיתה**, וסופו לשכח את תלמודו** – לימוד תורתו, ויעבור עבירות חמורות שעונשן מיתה בסקילה**. ואמרה תורה: מוטב שימות זכאי** – כשהוא זכאי ועדיין לא הרג אדם ולא עבר עבירות חמורות, **ואל ימות חייב** – לאחר שיהרוג ויעבור עבירות חמורות ויתחייב מיתה**.**

ב**ספרי דברים** פסקה רכ נאמר: אמר רבי יוסי: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, הוא נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף עניינו של זה ואמרה: ימות זכיי ואל ימות חייב.

ב**בבלי סנהדרין** עב,א אמרו: תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אמרה תורה: ייצא לבית דין וייסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו (הרגלו לזלול ולסבוא כדרך שהיה רגיל) ואינו מוצא (מעות), ויוצא לפרשת דרכים ומלסטס (שודד) את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.

הבבלי מזכיר רק את נכסי אביו שעתיד הבן לגמר, כדעת תנא קמא לעיל בהלכה ג. ואילו הירושלמי מזכיר את נכסי אביו ואימו שעתיד הבן לגמר, כדעת רבי יוסי בירבי יהודה לעיל שם.
לפי הבבלי, סוף שהבן מבקש לימודו באכילה ובשתייה ואינו מוצא, ובשל כך הוא יוצא לפרשת דרכים ומלסטס את הבריות. ואילו לפי הירושלמי, סופו לשכח את תלמודו בתורה, מלבד שסופו לישב בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:7:3)

במשנה שנינו: **"שמיתתן של רשעים - הנייה להן והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם. יין ושינה לרשעים - הנייה להן והנייה לעולם, ולצדיקים - רע להן ורע לעולם".**
**אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ובלבד יין עם רוב שינה** – רק בריבוי שתיית יין המביא לידי שינה שנינו במשנה שלרשעים הוא הנאה להם ולעולם אבל לצדיקים הוא רע להם ולעולם, אבל לא במיעוט שתיית יין שאינו מביא לידי שינה**.**
**אמר רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: ישינים הן קימעא** (מעט) **מפני** (צריך לומר כמו בקטע סבונה: '**כדי**') **שתהא דעתן מיושבת** – מעט שינה לצדיקים - הנאה להם ולעולם, מפני שהיא מיישבת את דעתם**.**

ב**בראשית רבה** ט,ו נאמר: אמר רבי שמעון בן לעזר: "והנה טוב מאוד" - והנה טוב שינה. וכי יש שינה טובה מאוד?! אתמהא! לא כן תנינן: יין ושינה לרשעים - הנייה להם והנייה לעולם?! אתמהא! (מקשה מסוף המשנה: "ולצדיקים - רע להם ורע לעולם") אלא יש אדם ישן קימאה, הוא עומד ויגע בתורה הרבה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:8:1)

**משנה**
אגב המשנה הקודמת, שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, מובאת כאן משנה זו העוסקת בדין גנב שנמצא במחתרת, שאף הוא נידון על שם סופו.
**הבא במחתרת** – החותר תחת ביתו של חבירו כדי לגנוב, ואמרה התורה: ייהרג (שמות כב,א-ב), **יידון לשם** (על שם) **סופו** – שסופו שיהרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו**.**
**היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים** – במקרה שאסור לבעל הבית להרוג את החותר, **- חייב** – החותר לשלם את דמי החבית**, אין לו דמים** – במקרה שמותר לבעל הבית להרוג את החותר, **- פטור** – החותר מלשלם את דמי החבית, שכיוון שהוא חייב מיתה, הריהו פטור מן התשלומים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:8:2)

**תלמוד**
**גנב הבא במחתרת**
במשנה שנינו: **"הבא במחתרת** יידון לשם סופו**".**
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: **תני** – שונה **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: זה** – הכתוב בעניין מוציא שם רע: "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב,יז) - אם בעל שבא על אשתו טוען שלא היו לה בתולים, יפרשו הורי הנערה לפני השופטים את השמלה שעל הנערה כדי שהשופטים יוכלו לבדוק האם נשארו סימני בתולים עליה, **אחד משלשה מקריות** (בקטע סבונה: 'מקראות') **שנאמרו בתורה כמשל** (בקטע סבונה: 'במשל') – ואין לפרש את שלושת הכתובים הללו כפשוטם (דברי רבי ישמעאל מוסבים על הכתוב "ופרשו השמלה", כמו שהוא בירושלמי כתובות, ראה להלן. לדעתו אין להבין את הכתוב "ופרשו השמלה" כמשמעו, אלא הכוונה היא שיביאו הורי הנערה ראיות ברורות, פרושות כשמלה, שבתם היתה בתולה. רבי ישמעאל מוסיף על הכתוב "ופרשו השמלה" את שני הכתובים שלהלן)**:**
נאמר בדיני חובל: **"אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ**, וְנִקָּה הַמַּכֶּה**"** (שמות כא,יט) – אם האדם המוכה שנפל למשכב יקום לאחר זמן ממשכבו ויהיה מסוגל להתהלך מחוץ לבית בעזרת מקלו - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. לפי חז"ל, אין לפרש 'על משענתו' - על מקלו, כפשוטה של המילה, אלא יש לפרש 'על משענתו' - על בוריו (בריאותו, איתנותו), שאין זה אלא משל, וכך כוונת הכתוב: אם יקום ויתהלך בחוץ ויישען על כוח עצמו בלבד, ולא יישען על דבר אחר, על מקל או על חברו - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. לפי זה, רק אם התרפא המוכה לגמרי, שהתהלך על בוריו, ולאחר מכן מת - המכה פטור ממיתה, אבל אם לא התרפא המוכה לגמרי, שהתהלך על מקלו, ולאחר מכן מת - המכה חייב מיתה, שאנו אומרים שמת מחמת מכתו**;**
נאמר בדיני גנב: **"אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב** וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים**"** (שמות כב,א) **"אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ"** (שמות כב,ב) – אם בעל הבית מצא את הגנב בתוך המחתרת, כשהוא חותר בקיר או תחתיו להיכנס לבית לגנוב, והגנב נהרג בידי בעל הבית - אין לגנב שנהרג תביעת שפיכות דמים כלפי בעל הבית שהרגו, ואינו חייב מיתה. אבל אם הגנב חתר ביום, כשהשמש זורחת עליו, והגנב נהרג בידי בעל הבית - יש לגנב שנהרג תביעת שפיכות דמים כלפי בעל הבית שהרגו, והוא חייב מיתה. כוונת הכתוב לומר לפי פשוטו, שגנב החותר בלילה והוכה ומת - אין לו דמים, וביום - יש לו דמים. **-** ויש לשאול על הכתוב "אם זרחה השמש עליו": **וכי עליו לבדו החמה זורחת?! והלא על כל באי העולם** (כינוי לבני האדם) **זורחת החמה!** – ולמה נאמר "עליו"? **אלא** – יש לומר שהכתוב "אם זרחה השמש עליו" הוא לשון משל: **מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם, כך כל זמן שאת** (צריך לומר: 'שהוא') **יודע שאת** (צריך לומר: 'שהוא') **שלום ממנו** – אם הדבר ברור לבעל הבית שהגנב הבא במחתרת בא לשלום, כמו שהשמש הזורחת מביאה שלום לעולם, ואין כוונת הגנב להרוג את בעל הבית, ולא בא אלא לגנוב**, בין ביום ובין בלילה** – בין אם הגנב בא ביום ובין אם בא בלילה, **- ההורגו** – את הגנב, **נהרג** – אבל אם אין הדבר ברור לבעל הבית שהגנב בא לשלום, בין ביום ובין בלילה - ההורגו אינו נהרג. ולא בעל הבית בלבד, אלא כל אדם מותר להורגו. - לפי פירוש זה, אין חילוק בין יום ובין לילה, וכשמותר להרוג את הגנב מותר להורגו בין ביום ובין בלילה, וכשאסור להרוג את הגנב אסור להורגו בין ביום ובין בלילה**.**

ב**ירושלמי כתובות** ד,ג אמרו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - הכל משל. - תני רבי ישמעאל: זה אחד משלשה מקריות שנאמרו בתורה במשל: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה" (שמות כא,יט) - מהו "על משענתו"? על בוריו. "אם זרחה השמש עליו, דמים לו" (שמות כב,ב) - וכי עליו לבדו החמה זורחת?! אלא מה זריחת השמש מיוחדת שהיא שלום לכל באי העולם, אף זה בזמן שהוא יודע שהוא שלום ממנו והרגו - הרי זה חייב.

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה ו נאמר: "על משענתו" (שמות כא,יט) - על בוריו. זה אחד משלושה דברים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה כמין משל. כיוצא בו: "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב) - וכי השמש עליו בלבד זרחה?! והלא על כל העולם זרחה! אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע בו שבשלום עימו והרגו - הרי זה חייב. כיוצא בו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - מחוורים (מבררים) את הדברים כשמלה. אף כאן אתה אומר: "על משענתו" - על בוריו.

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה יג נאמר: "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב) - רבי ישמעאל אומר: וכי השמש עליו בלבד זרחה?! והלא על כל העולם כולו זרחה! אלא מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע הוא שבשלום עימו והרגו - הרי זה חייב. כיוצא בו: "ופרשו השמלה" (דברים כב,יז) - מחוורים הדברים כשמלה. כיוצא בו: "על משענתו" (שמות כא,יט) - על בוריו. ואף כאן אתה אומר כן.

ב**תוספתא סנהדרין** יא,ט שנו: הבא במחתרת, אם בא להרוג - מצילים אותו בנפשו (מותר להציל את בעל הבית בהריגת הגנב), בא ליטול ממון - אין מצילים אותו בנפשו, ספק בא להרוג ספק בא ליטול ממון - אין מצילים אותו בנפשו (לפי המקורות שלהלן צריך לומר: מצילים אותו בנפשו), שנאמר: "אם זרחה השמש עליו, דמים לו" (שמות כב,ב) - וכי עליו בלבד חמה זורחת?! והלא על כל העולם כולו זורחת! אלא מה זריחת השמש שהיא שלום לעולם, אף זה, כל זמן שאתה יודע שיש שלום הימנו, בין ביום ובין בלילה - אין מצילים אותו בנפשו, וכל זמן שאי אתה יודע שאין שלום הימנו, בין ביום ובין בלילה - מצילים אותו בנפשו.

ומביאים ברייתא נוספת: **פעמים** (במקום מילה זו צריך לומר כאן ולהלן כמו במקבילה במכילתא: '**ספק**') **שהוא** – הבא במחתרת, **בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג** – הכתוב "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב ולא להרוג או שמא הוא בא גם להרוג, והכתוב אומר שבמקרה זה מותר להורגו**. [אתה אומר: פעמים שהוא בא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. או אינו אלא: פעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב!** – אולי הכתוב מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב או שמא לא בא אפילו לגנוב, והכתוב אומר שאפילו במקרה זה מותר להורגו!**] אמרת, שאם בא לגנוב וודאי והרגו - ההורגו נהרג** – הרי הכתוב "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ" מדבר במקרה שוודאי שהגנב בא לגנוב ולא להרוג, כאמור לעיל, והכתוב אומר שבמקרה זה אסור להורגו, **[קול וחומר זה שפעמים שהוא בא לגנוב ופעמים שלא לגנוב** – בוודאי ובוודאי שבמקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב או שמא לא בא אפילו לגנוב, שאסור להורגו**. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: פעמים שהוא בא לגנוב] פעמים שהוא בא להרוג - אינו** (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו בטעות) **נהרג** – אם הרגו אינו נהרג. הרי שהכתוב "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים" מדבר במקרה שיש ספק האם הגנב בא לגנוב ולא להרוג או שמא הוא בא גם להרוג, והכתוב אומר שבמקרה זה מותר להורגו (שתי ההשלמות בקטע זה הן של "מבואות לספרות התנאים" עמודים 560-561 על פי המקבילה במכילתא)**.**
**מיכן** (מכאן) **את דן לפיקוח נפש לומר** – שהצלת נפש בספק דוחה איסורים שבתורה**: מה עבודה זרה** (במסירה שלפנינו: 'ע"ז'. וצריך לומר כמו במקבילות בספרות התנאים: '**ש"ד**' = **שפיכות דמים**, וכן גרסו "קורבן העדה" ו"פני משה". - ב"עלי תמר" כתב: נתהוותה הטעות על ידי שנמחק קצת ראש הדל"ת ונדמה לזי"ן וכן נמחק מעט מהשי"ן ונדמה לעי"ן ויצא ע"ז, והוא טעות סופר, וצריך לומר ש"ד) **מיוחדת שהיא מטמאה את הארץ ומחללת את השם ומסלקת את השכינה** – שנאמר בעניין רוצח: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ, כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה,לג-לד), **ודוחין בה את הספק** – אם הצלת נפש בספק דוחה את האיסור החמור של שפיכות דמים, שכן מותר לבעל הבית להרוג את הגנב כדי להציל את עצמו אף אם ספק בא לגנוב ספק בא להרוג**, כל שכן לפיקוח נפש שידחה את הספק** – קול וחומר שהצלת נפש בספק דוחה שאר איסורים הקלים יותר (כגון חילול שבת)**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה יג נאמר: "אם במחתרת יימצא הגנב" (שמות כב,א) - זה שספק בא לגנוב ספק בא להרוג (ההורגו - פטור). אתה אומר: ספק בא לגנוב וספק להרוג, או אינו אלא ספק לגנוב וספק שלא לגנוב! אמרת, אם כשיגנוב ודאי והרגו - הרי זה חייב, קול וחומר זה שספק בא לגנוב ספק לא בא לגנוב. הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון: ספק בא לגנוב ספק בא להרוג.
מכאן אתה דן על פיקוח נפש: ומה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה - היא דוחה את הספק, [קול וחומר לפיקוח נפש שידחה את הספק].

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דשבתא פרשה א נאמר: ...מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? - נענה רבי ישמעאל ואמר: הרי הוא אומר: "אם במחתרת יימצא הגנב" (שמות כב,א) - זה שהוא ספק שבא לגנוב ספק שבא להרוג. והרי דברים קול וחומר: ומה שפיכות דמים שמטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה - הרי הוא (ספק נפשות זה) דוחה [אותה], קול וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.

ב**תוספתא שבת** טו,יז שנו: רבי אחא אמר משם רבי עקיבא: הרי הוא אומר: "אם במחתרת יימצא הגנב" וגו' (שמות כב,א) - בעל הבית מהו? ודיי או ספק? הווי אומר: ספק. אם הורגים נפש להחיות נפש בספק (שהורגים את הגנב כדי להחיות את בעל הבית, אף על פי שאפשר שהגנב לא בא אלא לגנוב, ולא יהרוג את בעל הבית אם יתנגד לו), דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק.

ב**בבלי יומא** פה,א אמרו: ...מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? - נענה רבי ישמעאל ואמר: "אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים" (שמות כב,א) - ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמאה את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קול וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:8:3)

ומביאים מדרש הלכה: **כתוב: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת, אֵין לוֹ דָּמִים"** (שמות כב,א) **- תני** – שונה **רבי חייה** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: במחתרת אין לו דמים, חוץ למחתרת יש לו דמים** – אסור להרוג את הגנב שבא במחתרת לאחר שיצא ממנה. רבי חייא לא נימק את דעתו. ברם הנימוק הוא, שכשיצא הגנב חוץ למחתרת ברור שאינו מתכוון עוד להרוג, ולכן אסור להורגו. - רבי חייה מפרש את הכתוב: "אם זרחה השמש עליו" אינו תיאור של מקרה אחר ושל גנב אחר (הבא ביום ולא בלילה, או הידוע כמי שאינו בא להרוג), אלא יש כאן תיאור של שלב מאוחר יותר באותה גנבה עצמה: אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת - אין לו דמים, אך אם לא נמצא במחתרת, כי אם מאוחר יותר, כש"זרחה השמש עליו", משיצא הגנב מן המחתרת למקום זריחת אור השמש - דמים לו (ראה "הבא במחתרת - לייחסו של המדרש לפשט", "מגדים" ז, עמוד 10)**.**
ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: **תני** – שונה **רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**: אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים** – מותר להרוג את הגנב שבא במחתרת אפילו לאחר שיצא ממנה**, לפי שממונו של אדם חביב עליו כנפשו** – אדם נלחם על ממונו כפי שהיה נלחם כדי שלא לאבד נפשו**. חמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה וקאים עלוי וקטליה** – רואה אותו (בעל הבית את הגנב) הולך (לאחר שיצא מהמחתרת), רוצה (בעל הבית) לקחת ממונו ממנו (מהגנב), וקם עליו (הגנב מתנפל על בעל הבית ותוקף אותו) והורגו (ולכן אין הבדל בין אם הגנב נמצא במחתרת ובין אם יצא חוץ למחתרת)**.**

**רב הונא** (גדול אמוראי בבל בדור השני) **אמר: נטל** – הגנב, **את הכיס** (ארנק) – מבעל הבית, **והפך את פניו** (פנה לאחור) **לצאת** – מהמחתרת, **והלך לו**, **ועמד** – בעל הבית, **עליו** – על הגנב, **והרגו - אין ההורגו נהרג** – רב הונא סובר כרבי שמעון בן יוחי שמותר להרוג את הגנב שבא במחתרת אף לאחר שיצא ממנה**.**
ומציעים את טעמה של הקביעה: **מה טעמא דרב הונא?** – מה הטעם של רב הונא? נאמר בעניין ערי מקלט: **"**פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ **כִּי יֵחַם לְבָבוֹ**, וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ**"** (דברים יט,ו) – על הרוצח מוטל לברוח אל עיר מקלט כדי להצילו מיד גואל הדם, הקרוב של המת, שהרשות בידו להרוג את הרוצח אם עשה את מעשהו בכוונה. כוונת הכתוב הזה לבאר מדוע יש להבדיל שלוש ערי מקלט ולא תספיק עיר אחת. - גואל הדם, שליבו מלא חמת נקם ואי אפשר לו לעצור עצמו מלהרוג את הרוצח, נתנה לו התורה רשות להורגו. רב הונא הביא פסוק זה כאסמכתא לדין הבא במחתרת, מכיוון שהוא סבור שדינו של הנגנב הוא כדינו של גואל הדם, שגם הנגנב אי אפשר לו לעצור עצמו מלהרוג את הגנב שבא לגנוב את ממונו**.**

**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: כל דייתי עלי אנא קטל ליה** – כל (מי) שיבוא עליי (במחתרת) אני הורג אותו (מפני שהוא בא להרוג)**, חוץ מחנניה בן שילא** (רב חנינא בר שילא, אמורא בבלי בדור הראשון. משערים שהוא בנו של שילא, אחי רבי חייא דודו של רב)**, דאנא ידע דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי** – שאני יודע שלא בא אלא לקחת את סעודתו ממני (בשל רעבונו, ובוודאי לא בא להרוג אותי, ולכן לא אהרוג אותו כשיבוא במחתרת)**.**
**אמר רבי יצחק** (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא** – מכיוון שהתחזק ליבו עליו (ליבו נעשה חזק ותקיף) לעשות לו דבר זה (לבוא במחתרת על רב לקחת את סעודתו)**, אין זה חנניה בן שילא** – אם חנניה בן שילא יעשה דבר זה, אין הוא חנניה בן שילא. הטעם הוא שאדם שבא במחתרת עלול לפגוע בבעל הבית. - רבי יצחק שולל את גישתו של רב כלפי חנניה בן שילא**.**

ב**בבלי סנהדרין** עב,ב אמרו: אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא - קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא. מאי טעמא? אילימא משום דצדיק הוא - הא קאתי במחתרתא (ומוכח שאינו צדיק)! אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלאי כאב על הבן.

דברי רב שווים בשני התלמודים. דברי רבי יצחק בירושלמי הם מדברי רב עצמו בבבלי: "אילימא משום דצדיק הוא - הא קאתי במחתרתא!".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:9:1)

**משנה**
**אֵלּוּ שמצילין אותן בנפשן** – מצילים את הנרדפים מידי הרודפים בנפשם של הרודפים, שהורגים את הרודפים**: הרודף אחר חבירו להורגו** – כמו ששנינו לעיל בבא במחתרת, **ואחר הזכור** – לבוא על הזכר, **ואחר נערה המאורסה. אבל הרודף אחר הבהמה** – לבוא עליה**, והמחלל את השבת, והעובד עבודה זרה - אין מצילין אותן בנפשן** – אלא מניחים אותם לעשות את העבירה, ומעידים עליהם בפני בית דין, והם דנים אותם (כנראה כיוונו תחילה בלשון 'אותן' לנרדפים, ואחר כך נעשה לשון 'מצילין אותן בנפשן' לפתגם שהשתמשו בו אף במקום שאין נרדף, כגון במחלל את השבת, וכיוונו לעובר עבירה, שמצילים אותו מן העבירה על ידי הריגתו ("ששה סדרי משנה", סדר נזיקין, עמוד 452))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:9:2)

**תלמוד**
**אלו שמצילים אותם בנפשם**
במשנה שנינו: **"אֵילּוּ שמצילין אותן בנפשן**: הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה**".**
מביאים ברייתא: **הרודף אחר חבירו להורגו, בין בבית בין בשדה** – בין אם הוא רודף בבית ובין אם הוא רודף בשדה (האזכור 'בשדה' הוא על פי הכתוב בדברים כב,כה-כז בעניין נערה המאורסה שנאנסה: "וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה", והכתוב שם משווה מעשה אונס זה למעשה רוצח הקם על רעהו להורגו), **- מצילין אותו בנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחד הרודף אחר כל שאר עבירות** (צריך לומר כמו בתוספתא: 'הרודף אחר **כל עריות**' ("קורבן העדה")) **שבתורה** – הרודף אחר העריות שבתורה שהן חייבי מיתות בית דין או חייבי כריתות, כדי לבוא עליהן, **- מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר** – הרודף אחרי נשים האסורות לו שהן חייבי לאווים, כדי לבוא עליהן, **- אין מצילין אותו בנפשו** – אין מצילים את הרודף אחריהן בנפשו**. נעשה המעשה** – אם כבר נעשתה העבירה, **- אין מצילין אותו בנפשו. אם יש שם מושיעים** – אם יש לנרדף מצילים, שיכולים להציל אותו מידי הרודף שלא בנפשו של הרודף, **- אין מצילין אותו בנפשו.**
**רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אם אמרה:** "**הנח לו**" – אם האישה מבקשת מהמצילים שרוצים להציל אותה, שיניחו לרודף שרודף אחריה כדי לבוא עליה, ולא יצילו אותה, מחשש שהם יגרמו שהרודף יהרוג אותה קודם שיספיקו להציל אותה, **- אין מצילין אותו בנפשו** – ששומעים בקולה**.**
[צריך להשלים כמו בתוספתא: '**ומפני מה מצילים אותו בנפשו?**' – ברודף אחר העריות לבוא עליהן, כאמור לעיל] **שאם ממחין הן על ידיו, נמצאו באין לידי שפיכות דמים** – אם הנשים ימחו בידו של הרודף אחריהן שלא יבוא עליהן, הן יגרמו שהרודף יהרוג אותן, והרי זה כמו הרודף אחר חבירו להורגו, ולכן מצילים אותו בנפשו (כך השלים ופירש ריצ"ד)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** יא,י-יא שנו: הרודף אחרי חבירו - מצילים אותו בנפשו...
הרודף אחר הזכור בין בבית ובין בשדה - מצילים אותו בנפשו. אחר נערה המאורסה בין בבית בין בשדה - מצילים אותו בנפשו. אחד נערה המאורסה ואחד כל עריות שבתורה - מצילים אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכוהן גדול, גרושה וחלוצה לכוהן הדיוט - אין מצילים אותו בנפשו. שנעברה בה עבירה - אין מצילים אותו בנפשו. ואם יש לה מושיעים - אין מצילים אותו בנפשו.
רבי יהודה אומר: אם אמרה: "הניחו לו" - אין מצילים אותו בנפשו.
ומפני מה מצילים אותו בנפשו? שאם היו ממחים בידו - בא על עיסקי נפשות.

ב**בבלי סנהדרין** עג,א אמרו: תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה ואחר חייבי כריתות ואחר חייבי מיתות בית דין - מצילים אותם בנפשו. אלמנה לכוהן גדול - אין מצילים אותה בנפשו. נעבדה בה עבירה - אין מצילים אותה בנפשו. יש לה מושיע - אין מצילים אותה בנפשו. רבי יהודה אומר: אף האומרת: "הניחו לו שלא יהרגני" - אין מצילים אותה בנפשו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:9:3)

ומציעים קביעה: **פשיטא דא מילתא:** – פשוט [הוא] הדבר הזה: **רוצח** (צריך לומר: '**רודף**') **ששיבר את הכלים או שהזיק - חייב לשלם** (צריך לומר: '**פטור מלשלם**' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – רודף שרדף אחר חבירו להורגו, ותוך כדי רדיפתו שיבר כלים של אחרים או שהזיק רכוש של אחרים - פטור מלשלם על הנזקים שגרם, שכיוון שהוא חייב מיתה, שהרי מותר להורגו, הריהו פטור מן התשלומים (כמו ששנינו לעיל בהלכה ו: "היה בא במחתרת ושבר את החבית... אין לו דמים - פטור"). - זה מקרה שדינו פשוט**.**
ומציעים בעיה: **היה משבר עד שהוא מגיע לעיר?** – מה הדין במקרה שהרודף שיבר כלים של אחרים תוך כדי מנוסתו מהשדה לעיר לאחר שהרג את חבירו? האם הוא חייב לשלם על הכלים ששיבר כיוון ששיבר לאחר שהרג את חבירו, או שמא הוא פטור מלשלם כמו במקרה הקודם? - זה מקרה שדינו מסופק (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל")
ומציעים מחלוקת כתשובה לבעיה: **רבי זעירא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **ורב**(**י**) **הושעיה** (אמורא בדור השלישי)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **נותן דמים, וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **אינו נותן דמים** – הרי שדינו של המקרה השני נתון במחלוקת**.**

ב**בבלי סנהדרין** עד,א אמרו: אמר רבא: רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר (הרודף תוך כדי רדיפה) את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם - פטור (מלשלם). מאי טעמא? - מתחייב בנפשו הוא (שהרי כל אדם רשאי להורגו, והמתחייב בנפשו פטור מן התשלומים, אפילו לאדם אחר שלא היה מעורב בדבר). ונרדף ששיבר את הכלים, של רודף - פטור, של כל אדם - חייב. של רודף פטור - שלא יהא ממונו (של רודף) חביב עליו מגופו (שהרי אם היה הנרדף פוגע בגופו של הרודף היה פטור), של כל אדם חייב - שמציל עצמו בממון חבירו (ואין אותו אדם צריך להפסיד בשל כך).

לפי הגהת "שערי תורת ארץ ישראל" בירושלמי, אין מחלוקת בין התלמודים בדינו של המקרה שרודף רדף אחר חבירו ושיבר כלים.

ומציעים בעיה: **רודף שנעשה נרדף** – הרודף אחר חבירו להורגו, והתגבר הנרדף על הרודף, ועכשיו הנרדף רודף אחר הרודף להורגו, שהרודף הפך לנרדף, והנרדף הפך לרודף**, מהו להציל את הרודף בנפשו של** ה**נרדף?** – האם דנים אותם כפי מצבם עכשיו, ומצילים את הרודף שהפך לנרדף בנפשו של הנרדף שהפך לרודף, או שמא דנים אותם כפי מצבם בתחילה, ואין מצילים את הרודף שהפך לנרדף בנפשו של הנרדף שהפך לרודף? (אין פושטים את הבעיה. - לפי "אור שמח" (הלכות רוצח ושמירת הנפש א,יג) שאלת הירושלמי שלא נפשטה מכוונת לחובת ההצלה, האם זו חלה על צד שלישי במצב שהרודף נעשה נרדף, אך ודאי הוא שמותר לרודף שנרדף כעת להציל עצמו בכל דרך)

כאן התחלת מקבילות בירושלמי שבת יד,ד ועבודה זרה ב,ב.
ומציעים בעיה: **גדול שנעשה קטון,** (אין מובן למילים אלו, ונראה שהן אשגרה מהבעיה הקודמת שהותאמה לבעיה הזאת (וכן כתב ב"סוגיות מקבילות בירושלמי" עמוד 78-79). במקבילות אין מילים אלו ואין לגרוס אותן. ויש לגרוס כמו במקבילות: '**רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**:**') **מהו להציל את הגדול** (במקבילות: 'להציל נפשו של הגדול') **בנפשו של** ה**קטן?** – מה דינו של רודף שהוא קטן? האם מותר להרוג קטן שרודף אחר גדול על מנת להציל את חיי הגדול, או שמא אסור להרוג אותו משום שהוא קטן ואינו חייב מיתה?
ופושטים את הבעיה: **התיב** – השיב (תשובה על הבעיה) **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: והתנינן:** – והרי שנינו (משנה אהלות ז,ו): (במקבילה בשבת: 'ולא מתניתא היא:'. - ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 162 ועמוד 345) **האשה שהיא מקשה לילד** – שיש לה קשיים בלידתה וחוששים שמא תמות... **יצא ראשו ורובו** (במשנה ובמקבילות בירושלמי: 'יצא רובו'. ובתוספתא יבמות ט,ה: 'יצא ראשו') – של הוולד, **- אין נוגעין בו** – להורגו כדי להציל את אימו**, שאין דוחין נפש** – הוולד, **מפני נפש** – האם**!** – הרי שהתשובה לבעיה עולה בבירור מן המשנה באהלות, שאין להרוג את הקטן שרודף אחר הגדול.
ודוחים את פשיטת הבעיה בהצעת הבחנה בין המקרים שהושוו: **רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רב חסדא** (במקבילה בעבודה זרה: 'בשם רבי לוי')**: שנייא היא תמן** – שונה הוא [הדבר] שם**, שאין את** (אתה) **יודע מי ה**ו**רג את מי** – אין להשוות בין המקרה כאן של קטן הרודף למקרה שם של ולד, שבמקרה שם לא ברור מי מסכן יותר את מי, האִם הוולד מסכן יותר את האֵם או להיפך, שכן גם הוולד מסכן את האם וגם האם מסכנת את הוולד, ואי אפשר לקבוע מי הרודף, ולכן אין נוגעים בוולד, ואילו במקרה כאן ברור שהקטן מסכן את הגדול, ולכן מותר להרוג את הקטן כדי להציל את הגדול**.**

עד כאן המקבילות בירושלמי שבת ועבודה זרה.

מקורו של הקטע מסופק. שכן נראה שהוא שייך מבחינה עניינית לסנהדרין, והועתק מסנהדרין לשבת מכיוון שבשבת לעיל הובאה אותה משנה שמצוטטת בו: "יצא רובו - אין נוגעין בו". מאידך, נראה שהוא שייך גם לשבת, למה שבא לעיל: 'בכל מתרפין חוץ מ-... ושפיכות דמים' ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמוד 78-79).

ב**בבלי סנהדרין** עב,ב אמרו: אמר רב הונא: קטן הרודף (אחַר אחֵר להורגו) - ניתן להצילו בנפשו... - אותיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! (ומדוע אין הורגים אותו, אם אכן הורגים קטן הרודף?) - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה (מהשמים רודפים את האם, ואין הוולד רודף אותה, ולכן אין נוגעים בו).

לפי הירושלמי, רב חסדא מציע את הבעיה בקטן הרודף. לפי הבבלי, רב חסדא מקשה לרב הונא מן המשנה באהלות. ולפי הגרסה בירושלמי כאן ובשבת, רב חסדא דוחה את פשיטת הבעיה מן המשנה באהלות.

לפי שני התלמודים יש להבחין בין קטן הרודף לבין ולד, אולם ניסוח ההבדל שונה מתלמוד לתלמוד. לפי הבבלי, מהשמים רודפים את האם. ואילו לפי הירושלמי, אין יודעים מי רודף את מי. ב"עֻבָּר הרודף ובדיקת החבית", "קורות" כד, עמודים ט-יז, מציע שאלו נימוקים שונים המשקפים הבנות רפואיות שונות של תהליך הלידה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 8:9:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/8:9:4)

במשנה שנינו: "...והעובד עבודה זרה - אין מצילין אותן בנפשן".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי לעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) **אומר: ההולך לעבוד עבודה זרה - מצילין אותו בנפשו** – מותר להרוג אותו, כדי למנוע את עשיית העבירה. רבי לעזר בירבי שמעון חולק על המשנה**. אם מפני כבוד בשר ודם** – כגון הרודף אחר נערה המאורסה כדי לאנוס אותה, שהוא פוגם בכבודה על ידי שהוא אונס אותה, **- מצילין אותו בנפשו, לא כל שכן מפני חי העולמים** (כינוי לאלוהים החי לנצח)**?!** – בוודאי ובוודאי שמפני כבודו של האלוהים מצילים בנפשו את ההולך לעבוד עבודה זרה, שהוא מבזה את ה' על ידי שהוא עובד עבודה זרה.

ב**תוספתא סנהדרין** יא,יא שנו: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: העובד עבודה זרה - מצילים אותו בנפשו.

ב**בבלי סנהדרין** עד,א אמרו: תניא: רבי שמעון בן יוחי אומר: העובד עבודה זרה - ניתן להצילו בנפשו מקול וחומר: ומה פגם הדיוט - ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה - לא כל שכן?!

בכל אחד מהמקורות נאמרה ההלכה הזו על ידי תנא אחר.
בתוספתא ובבבלי: "העובד עבודה זרה". ובירושלמי: "ההולך לעבוד עבודה זרה". הנוסח בירושלמי נכון יותר, כיוון שאם כבר נעשתה העבירה - אין מצילים אותו בנפשו.
• • •