## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin Chapter 9

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:1)

**משנה**
משנה זו מפרטת את העבירות שחייבים עליהן שריפה ואת העבירות שחייבים עליהן הרג.
**אֵלּוּ הן הנשרפין** – עוברי עבירות שמיתתם בשריפה**: הבא על אשה ובתה** – שאחת מהן נשואה לו ובא על האחרת**, ובת כהן** – שזינתה כשהיא נשואה (כשיטתם של החכמים החולקים על רבי שמעון, ראה ירושלמי לעיל ז,א. בכל העריות שבהן הבועל בכלל, המשנה מפרשת זאת בלשון "הבא על... ועל...". בבת כוהן הבועל אינו בשריפה ולכן אין מקום ללשון זה)**.**
**יש בכלל אשה ובתה** – איסור אישה ובתה כולל כל העריות המנויות להלן**: בתו** – הבא על בתו, ואפילו לא נולדה לו מאשתו אלא מאנוסתו**, ובת בתו, ובת בנו** – הבא על בת בתו או על בת בנו, ואפילו בתו או בנו לא נולדו לו מאשתו אלא מאנוסתו**, ובת אשתו** – הבא על בת אשתו, ואפילו אינה בתו אלא בת אשתו מבעלה הקודם**, ובת בתה, ובת בנה** – הבא על בת בתה של אשתו או על בת בנה של אשתו שילדה אשתו מבעלה הקודם**, חמותו** – הבא על אם אשתו**, ואם חמותו** – הבא על אם חמותו**, ואם חמיו** – הבא על אם אביה של אשתו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:2)

**תלמוד**
**נושאים על האנוסה והמפותה**
במשנה שנינו: **"אֵילּוּ הן הנשרפין**: הבא על אשה ובתה**".**
מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה יבמות יא,א):


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:3)

**נושאין על האנוסה ועל המפותה.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי יבמות יא,א.
ומציעים פירוש למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה (כך יש לפרש את המשנה ביבמות): **נושאין אחד** (צריך לומר כמו במקבילה: 'אח**ר**') **האנוסה ואחד** (צריך לומר כמו במקבילה: 'ואח**ר**') **המפותה** – הירושלמי מפרש ״על״ - אַחַר: אחרי שאדם אנס או פיתה אישה, שאינה עוד אנוסה או מפותה לו, מותר לו לשאת את קרובותיה**.**
ומביאים ברייתא: **אנס אשה - מותר באמה. פיתה אשה - מותר בבתה** – מי שאנס או פיתה אישה - מותר לו לשאת את אימה או את בתה מאיש אחר, שלא נאסרו קרובות האישה אלא אם כן נתקדשה לו בקידושין ולא אם בא עליה דרך זנות (קרובותיה של אישה האסורות לאיש שקידש אותה הן שש: אימה, ואם אימה, ואם אביה, ובתה, ובת בתה, ובת בנה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:4)

ומציעים את המשך המשנה שם: **האונס והמפתה על הנשואה - חייב.**
ומבארים את המשנה: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דרך נישואין שנו** – חכמים (הנשואה שהמשנה מדברת עליה היא אישה שנתקדשה לו, אף שאינה עוד נשואה לו)**. נשא אשה ואחר כך אנס את אמה - חייב. נשא אשה ואחר כך פיתה את בתה - חייב** – מי שאנס או פיתה את אימה או את בתה של אשתו שנתקדשה לו - חייב מיתת בית דין (שריפה), בין אם היא נשואה לו ובין אם היתה נשואה לו ומתה או גירשה (רבי יוחנן מפרש גם בדין הזה ״על״ - אַחַר: אחרי שאדם נשא אישה, אף שאינה עוד נשואה לו, אם אנס או פיתה את קרובותיה - חייב בעונש האמור בהן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:5)

ומציעים קשר בין דברי שני תנאים: **אמר רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: סומכוס** (תנא בדור החמישי) – במשנה חולין המובאת להלן, **ורבי יוחנן בן נורי** (תנא בדור השלישי) – במשנה כריתות המובאת להלן, (במקבילה נוסף 'שניהן') **אמרו דבר אחד** – הלכו באותה שיטה, כמפורט להלן**. -** ומציעים מקור לדברי התנא האחד: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה חולין ה,ג בעניין "אותו ואת בנו" - איסור שחיטת בהמה עם ולדה ביום אחד): **שחטה ואת בת בתה** – ולא עשה בשחיטה זו שום איסור, שמותר לשחוט אותה ואת בת בתה**, ואחר כך שחט את בתה** – ועבר בשחיטה זו על שני איסורים: על "אותו ואת בנו" משום האם והבת, ועל "בנו ואותו" משום בת הבת והבת שהיא אימה, **- סופג את הארבעים** – אינו לוקה אלא ארבעים, משום ששני האיסורים הם מאותו שֵׁם איסור**. סומכוס אומר משום רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**: סופג** (**את**) **שמונים** – משום שעבר בשחיטה זו על שני איסורים, אף שהם מאותו שֵׁם איסור**.** - ומציעים מקור לדברי התנא השני: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה כריתות ג,ו): **רבי יוחנן בן נורי אומר: הבא על חמותו** – אֵם אשתו, **-** יש שהוא **חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו** – כגון שנשא שלוש נשים: אישה (בת חמותו) ובת אחותה (בת בתה של חמותו) ובת אחיה (בת בנה של חמותו), נמצא שחמותו היא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו, ואִם בא על חמותו - הרי הוא חייב עליה משום כל האיסורים הללו**. אמרו לו** – החכמים לרבי יוחנן בן נורי**: שלשתן שם אחד הן** – שלושת השמות נחשבים כשם אחד, ולפיכך אינו חייב עליהם אלא חטאת אחת. - הרי ששיטתם של סומכוס ורבי יוחנן בן נורי היא, שחוטא חייב להביא קורבנות חטאת מרובים על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים אף שכל האיסורים הם מאותו שֵׁם איסור**.**

ודוחים את הקשר בין דברי שני תנאים: **רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי יוחנן: מודה סומכוס לרבי יוחנן** (צריך לומר כמו במקבילה: 'מודה סומכוס **בראשונה**') – סומכוס מודה ברישא של המשנה בחולין בעניין "אותו ואת בנו", ששנינו שם: "שחט שני בניה ואחר כך שחטה (את האם) - סופג את הארבעים", משום שעבר בשחיטת האם על שני איסורים משם אחד: "בנו ואותו", אבל בסיפא של המשנה: "שחטה ואת בת בתה, ואחר כך שחט את בתה - סופג שמונים", משום שעבר בשחיטת הבת על שני איסורים משני שמות: "אותו ואת בנו" ו"בנו ואותו". - הרי שיש לדחות את הקביעה שסומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד, כיוון ששיטת סומכוס היא, שחוטא חייב להביא חטאת אחת על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור, וחייב להביא חטאות מרובות על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מכמה שמות איסורים, ואילו שיטת רבי יוחנן בן נורי היא, שחוטא חייב להביא חטאות מרובות גם על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור**.**
ומציעים ניסוח אחר של ברייתא הסותרת את דחיית הקשר בין דברי שני תנאים: **אשכח תני:** – נמצא [תנא ש]שונה: **עוד היא במחלוקת** – גם הרישא של המשנה בחולין נתון במחלוקת של סומכוס והחכמים, ולדעת סומכוס אם שחט שני בניה ואחר כך שחטה - סופג שמונים, משום שעבר בשחיטת האם על שני איסורים אף שהם מאותו שֵׁם איסור. הרי שגם שיטת סומכוס היא, שחוטא חייב להביא חטאות מרובות גם על מעשה אחד שעבר בו על איסורים מרובים שהם מאותו שֵׁם איסור. נמצא שסומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד (המונח 'אשכח תני' אינו מציע כאן ברייתא רגילה אלא ניסוח אחר של ברייתא. הברייתא במקורה היא בתוספתא חולין, ראה להלן)**.**

ב**תוספתא חולין** ה,ז שנו: שחט חמישה בניה ואחר כך שחטה - סומכוס אומר משום רבי מאיר: חייב משום חמישה לאווים, וחכמים אומרים: אין חייב אלא משום לאו אחד בלבד.

בתוספתא ‏מפורש שסומכוס בשם רבי מאיר חולק גם ברישא בשחט שני בניה ואחר כך שחטה שחייב שמונים.

ב**בבלי כריתות** יד,ב אמרו: אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: רבי יוחנן בן נורי וסומכוס אמרו דבר אחד. רבי יוחנן בן נורי - הא דאמרן (בעניין הבא על חמותו, שמתחייב עליה גם משום אם חמותו ואם חמיו). סומכוס מאי היא? דתנן: שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט את בתה - סופג את הארבעים. סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים.
אמר רבא: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן נורי הכא אלא משום דשמות מוחלקים (שיש באישה זו שלושה שמות), דמתקריא חמותו ומתקריא אם חמותו ומתקריא אם חמיו, אבל גבי אותו ואת בנו דכולהו אותו ואת בנו מתקריין ואין שמות מוחלקים - לא (לא מחייב רבי יוחנן בן נורי משום שני איסורים).
אמר רב נחמן בר יצחק: דילמא לא היא, עד כאן לא קאמר סומכוס אלא גבי אותו ואת בנו, משום דגופים מוחלקים (ששחט תחילה אותה ואת בת בתה ולאחר מכן את בתה, ולכן יש לומר שמתחייב משום שני האיסורים), אבל הכא דאין גופים מוחלקים (שהרי יש כאן ביאה רק על אשה אחת) - דילמא כרבי אבהו אמר רבי יוחנן סבירא ליה, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: "שארה הנה זימה היא" (ויקרא יח,יז) - הכתוב עשאן לכולן זימה אחת (עבירה אחת).

בשני התלמודים אמר אותו אמורא ששני התנאים אמרו דבר אחד. בשני התלמודים דחו את הקשר בין דברי שני התנאים.

ומציעים את טעמיהם של רבי יוחנן בן נורי ושל החכמים החלוקים עליו.
**מה טעמא דרבי יוחנן בן נורי?** – מה הטעם של רבי יוחנן בן נורי (שהבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו)? **מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין** – שנאמר: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יז), הרי שחילק הכתוב אותן בשני לאווים: לאו אחד באישה ובתה ולאו שני באישה ובת בתה**, אף אשה ובתה** (צריך לומר כמו במקבילה: 'אשה **ובת בנה**') **ובת בתה בשני לאוין** – לאו אחד באישה ובת בנה ולאו שני באישה ובת בתה, אף על פי שלא חילק הכתוב אותן. ולכן הבא על חמותו שהיא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו - חייב עליה משום שלושה לאווים: לאו אחד של אישה ובתה, לאו שני של אישה ובת בתה, ולאו שלישי של אישה ובת בנה**.**
**מה טעמון דרבנין?** – מה טעמם של החכמים (שהבא על חמותו - אינו חייב עליה אלא אחת)? **מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד** – שהרי לא חילק הכתוב אותן בשני לאווים**, אף אשה** (צריך להוסיף: '**ובתה**' ("שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות)) **ובת בתה ובת בנה בלאו אחד** – ולכן הבא על חמותו שהיא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו - אינו חייב עליה אלא משום לאו אחד**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:6)

ומביאים מדרש הלכה: **כתוב** – באיסורי גילוי עריות**: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה**, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ**"** (ויקרא יח,יז) (במקבילה אין כתוב זה ואין לגרוס אותו)**, וכתוב** – בעונשים של בועלי בעילות אסורות**: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא"** (ויקרא כ,יד)**. בכולהם** (בכולם) **כתוב שכיבה** – בכל בועלי הבעילות האסורות (ויקרא כ,י-כא) כתוב לשון שכיבה: "ואיש אשר ישכב את..."**, ובה** (צריך לומר: 'ו**כ**ה' (=והכא). ובמקבילה: 'וכאן') **כתוב לקיחה** – בבא על אישה ואימה כתוב לשון לקיחה: "ואיש אשר ייקח את...", ולא כתוב לשון שכיבה**, ללמדך שאינו חייב על השנייה עד שתהא** (צריך להוסיף: '**הראשונה**') **לקוחה לו** (במקבילה: 'עד שתהא הראשונה זקוקה לו') – לשון לקיחה שכתוב בבא על אישה ואימה מלמד אותך, שהבא על השנייה אינו חייב אלא אם כן הראשונה נתקדשה לו, אבל אם בא על הראשונה באונס או בפיתוי - השנייה מותרת לו**.** - ויש לשאול: **או אינו מתחייב עליה אלא על** (במקבילה אין מילה זו) **דרך נישואין!** – אולי הבא על השנייה אינו חייב אם רק הראשונה נתקדשה לו אלא חייב אם גם השנייה נתקדשה לו, שכן לשון לקיחה שבכתוב מוסב גם על השנייה ולא רק על הראשונה! - ויש להשיב: **למדנו** (במקבילה: 'כבר אמרנו') **שאין קידושין תופסין בעריות** – וכיוון שהשנייה אסורה לו משום ערווה, אין קידושין תופסים בה, ולכן לשון לקיחה שבכתוב מוסב רק על הראשונה**.**

ב**ספרא** "קדושים" פרשה י נאמר: "ואיש אשר ייקח את אישה ואת אימה" - בכולן הוא אומר שכיבה, וכאן הוא אומר לקיחה, ללמדך שלעולם אינו חייב אלא דרך ליקוחים.

ומציעים קושיה מפסוק שמטרתה לפרוך את הקביעה שלפני כן: **והא כתיב:** – והרי כתוב (באיסור אשת אב): **"לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו וְלֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו"** (דברים כג,א) – אסור לשאת את אשת האב, ואסור לבוא על אשת האב ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מהאב**!** – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל!
ומתרצים את הקושיה: **בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד (בדרך של מכלל לאו אתה שומע הן), שהיה הבן מותר לשאת אותה קודם שנישאת לאביו, אפילו בא אביו עליה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה על הבן אלא משום שנישאת לאביו**.**

ומציעים קושיה מפסוק נוסף: **והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, נִדָּה הִוא"** (ויקרא כ,כא)**!** – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל!
ומתרצים את הקושיה: **בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאחיו** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שהיה האח מותר לשאת אותה קודם שנישאת לאחיו, אפילו בא אחיו עליה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה על האח אלא משום שנישאת לאחיו**, ותובן** – ועוד (בא להודיעך) (במקבילה בטעות: 'ותני כן:') **על ידי ייבום** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא גם לרמז, שלאחר מות אחיו, אם אין לו זרע, מותר לאח לשאת את אשת אחיו, שמוטלת על האח מצוות ייבום**.**

ומציעים קושיה מפסוק נוסף: **והכתיב:** – והרי כתוב (באיסורי גילוי עריות): **"וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח"** (ויקרא יח,יח) – אסור לאדם לשאת את אחות אשתו**!** – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל!
ומתרצים את הקושיה: **בא להודיעך שהיה מותר** בה **עד שלא נשא** את **אחותה** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שהיה מותר לשאת את אחות אשתו קודם שנשא את אחותה, אפילו בא על אחותה באונס או בפיתוי, ולא נאסרה עליו אלא משום שנשא את אחותה**, ותובן** – ועוד (בא להודיעך) (במקבילה בטעות: 'ותני כן:') **לאחר מיתת אחותה** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא גם לרמז, שלאחר מות אשתו מותר לו לשאת את אחותה**.**

ומציעים קושיה מפסוק נוסף: **והכתיב:** – והרי כתוב (בעונשים של בועלי בעילות אסורות): **"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא"** (ויקרא כ,יז) – אח ששוכב עם אחותו לרצונה, הדבר הוא חרפה ותועבה**!** – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה שאין קידושין תופסים בה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל!
ומתרצים את הקושיה בציטוט דרשת הכתוב הזה: (במקבילה נוסף 'אמר רבי אבין:') **שלא** (צריך לומר כמו בדרשת הכתוב הזה בספרא "קדושים" פרשה י: '**שמא**') **תאמר: קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו** – הרי התורה אסרה לאח לשאת את אחותו, וכיצד נשאו קין והבל את אחיותיהם? (לפי בראשית רבה כב,ב נולדו לאדם וחוה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו)**.** (במקבילה נוסף '"חֶסֶד הוּא" -') אמר הקב"ה: **חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהם** – הקב"ה התיר לקין ולהבל לשאת את אחיותיהם כדי שיוכלו לפרות ולרבות ולקיים את העולם, כיוון שלא היו נשים אחרות שיישאו, וזהו מעשה של חסד שעשה הקב"ה עם בני האדם הראשונים שהיו בעולם, ויש לכך מקור בכתוב: **- "אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה"** (תהילים פט,ג) – אכן הייתי סבור שחסד ה' יהיה בנוי וקיים לעולם. ויש לדרוש "עולם חסד ייבנה": העולם נבנה ונברא בחסדו של ה' (המילה 'עולם' באה במקרא במשמע 'נצח', ובלשון חכמים היא באה במשמע 'תבל'. הדרשה היא לפי משמע המילה בלשון חכמים). - תירוץ הקושיה הוא, שהכתוב של איסור אחות נקט לשון לקיחה לרמז לאותם נישואים של קין ושל הבל עם אחיותיהם שבהיתר היו (דרשת הכתוב הזה מובאת בירושלמי לעיל ה,א)**.**

ומציעים קושיה מפסוק נוסף: **והכתיב:** – והרי כתוב (בכוהן גדול): **"אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח"** (ויקרא כא,יד) – אסור לכוהן גדול לשאת אישה אלמנה או גרושה או חללה (אישה שנולדה מכוהן שחילל את זרעו בקחתו אישה האסורה לו) או זונה (אישה שנבעלה לישראל האסור לה, כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר)**!** – הרי שנאמר לשון לקיחה באישה האסורה משום ערווה, שלא כדברי מדרש ההלכה שלעיל!
ומתרצים את הקושיה: **בא להודיעך שאם קידשה תפסו בה קידושין** – הכתוב שנקט כאן לשון לקיחה בא ללמד, שכוהן גדול שקידש אישה אלמנה או גרושה או חללה או זונה - תפסו בה הקידושין, מפני שקידושין תופסים בחייבי לאווים (בחייבי מיתות בית דין ובחייבי כריתות אין קידושין תופסים)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:7)

**יש בכלל אישה ובתה**
במשנה שנינו: "יש בכלל אשה ובתה: בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו".
כאן המשך המקבילה בירושלמי יבמות יא,א.
**רב הונא אמר:** (במקבילה אין מילים אלו ואין לגרוס אותן. במקבילה בא כאן הקטע שלהלן 'רב חונה שמע כולהון...' ואחר כך בא הקטע שכאן 'עד כדון - בת בתו...'. נראה שהמילים כאן 'רב הונא אמר' הן שריד מתחילת הקטע שלהלן שהיה במקורו כאן כמו שהוא במקבילה)
ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בת בתו לנישואין** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מן ה**נישואין') – מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן הנישואים ברור (בקטע שלהלן 'רב חונה שמע כולהון...' למדים את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו)**. בת בתו מן האונסין?** – מה מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן האונסים? (מניין למדים את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו?)
ומשיבים: **כתוב** – באיסורי גילוי עריות**: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן"** (ויקרא יח,י) – אסור לאדם לבוא על בת בנו או על בת בתו**.** - ויש לשאול: **מה אנן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הכתוב הזה?) - ויש להשיב: **אם לנישואין** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מן ה**נישואין') – אם בא הכתוב הזה ללמדנו לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו, **- הרי כבר אמור** – הרי כבר למדנו דבר זה מהכתוב: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ויקרא יח,יז), ובת בתו היא גם בת בתה של אשתו**, אלא אם אינו עניין לנישואין** – אם אין בכתוב: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן" (ויקרא יח,י) צורך לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאשתו שנישאה לו**, תניהו עניין לאונסין** – השתמש בכתוב הזה לעניין בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו**.**

יש להשלים כאן כמו במקבילה: [ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- לאזהרה** (מצוות התורה שלא לעשות דבר האסור) – מקורה של האזהרה במקרה של בת בתו מן האונסים ברור (כאמור לעיל)**. לעונש מניין?** – מה מקורו של העונש במקרה של בת בתו מן האונסים?
ומשיבים: **אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: "**עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן, כִּי עֶרְוָתְךָ **הֵנָּה"** (ויקרא יח,י) **מ"**עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה **הֵנָּה"** (ויקרא יח,יז) – למדים בגזירה שווה בת בתו מאישה ובתה, שבשתיהן כתובה המילה "הֵנָּה"**, "**עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, **זִמָּה** הִוא**"** (ויקרא יח,יז) **מ"**וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, **זִמָּה** הִוא, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן**"** (ויקרא כ,יד) – למדים עוד בגזירה שווה אישה ובתה מאישה ואימה, שבשתיהן כתובה המילה "זִמָּה". ולכן, כמו שבאישה ואימה העונש הוא בשריפה, כך גם באישה ובתה, וכמו שבאישה ובתה העונש הוא בשריפה, כך גם בבת בתו**.**
ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- כרבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – מקורו של העונש במקרה של בת בתו מן האונסים ידוע לפי רבי עקיבה, שהוא לומד למד מן הלמד (דבר הלמד בהיקש, או בגזירה שווה, או בקול וחומר, או בבניין אב, חוזר ומלמד במידה מן המידות הללו. וכן כאן, אישה ובתה למידה בגזירה שווה מאישה ואימה וחוזרת ומלמדת על בת בתו)**. כרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**?** – כיצד אפשר ללמוד עונש זה לפי רבי ישמעאל, שגישתו שונה מגישת רבי עקיבא, ואינו לומד למד מן הלמד? (לשני החכמים כללי מדרש שונים)
ומשיבים בהצעת ברייתא המיוחסת לרבי ישמעאל: **תני** – שונה **רבי ישמעאל: "הֵנָּה"** (ויקרא יח,י) **מ"אֶתְהֶן"** (ויקרא כ,יד) – למדים בגזירה שווה בת בתו מאישה ואימה, שהמילה "אתהן" היא כמו 'אֶת הֵנָּה'. ולכן, כמו שבאישה ואימה העונש הוא בשריפה, כך גם בבת בתו**.**]

ומציעים שאלה: **עד כדון** – עד עכשיו, **- בת בתו** – מקורו של הדין במקרה של בת בתו מן האונסים ברור (למדנו את הדין בעניין הבא על בת בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו)**. בתו מניין?** – מה מקורו של הדין במקרה של בתו מן האונסים? (מניין למדים את הדין בעניין הבא על בתו, כשבתו נולדה לו מאנוסתו?)
ומשיבים: **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: אם על בת בתו הוא מוזהר** – שלא לבוא עליה**, על בתו לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאסור לאדם לבוא על בתו מאנוסתו. **אם על בת בתו הוא ענוש כרת** (במקבילה אין מילה זו) – אם בא עליה**, לא כל שכן על בתו?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהבא במזיד ובהתראה על בתו מאנוסתו נענש במיתת שריפה, והבא עליה במזיד בלא התראה נענש בעונש כרת. הרי שלמדים מקול וחומר את הדין בעניין הבא על בתו מאנוסתו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:8)

ושואלים: יש להשלים כאן כמו במקבילה: [**וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר,**] **מנא ליה?** – מניין לו? (לפי רבי ישמעאל, שלמדים מקול וחומר אזהרת לאו, אבל אין למדים מקול וחומר עונש, מניין הוא למד שהבא על בתו מאנוסתו נענש?)
ומשיבים בהצעת ברייתא: **אשכח תני חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא)**:** – נמצא [ש]חזקיה שונה: (הגרסה במקבילה: 'ואתייא כההיא דתני חזקיה:') נאמר בבת כוהן שזינתה: **"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת**, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף**"** (ויקרא כא,ט) – בת כוהן שתחלל את קדושתה על ידי מעשה זנות - היא מחללת את קדושת אביה במעשה זה, ודינה שריפה, **- מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהכתוב: **"אִישׁ"?** – שכן מילה זו יתירה, והיה לַכָּתוּב לומר: "ובת כוהן..."! **אלא להביא הבא על בתו מן האונסין, שהוא** (במקבילה: 'שתהא') **בשריפה** – יש לרבות מהמילים "ובת איש...", שכל בת של כל איש אפילו מאנוסתו שתזנה עם אביה (-"כי תחל לזנות את (עם) אביה") - נענשת במיתת שריפה, וגם הוא נענש במיתת שריפה. - מכאן למד רבי ישמעאל שהבא על בתו מאנוסתו נענש (במקבילה בא הקטע מ'וכרבי ישמעאל...' עד כאן בסוף הסוגיה. ונראה שבמקבילה נשמט קטע זה ממקומו כאן והושלם בסוף הסוגיה)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:9)

למימרה של רב חונה מקבילה גם בירושלמי יבמות ב,ד.
ומציעים מקור לקביעות שבמשנה: **רב** (במקבילות: 'רבי') **חונה שמע כולהון מן הכא:** – שומע (לומד) את כולם (את כל העריות הכלולות באיסור אישה ובתה שנמנו במשנה) מכאן: (הסוגיה עוסקת בעריות. מעתה צריך לומר כאן 'כולהן' (לשון נקבה) תחת 'כולהון' (לשון זכר). ואפשר שהשתמשו בלשון זכר לגבי נקבה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1348, הערה 267). - במקבילות: 'שמע כולהון מן הדין קרייא:') כתוב באיסורי גילוי עריות: **"עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה**, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, שַׁאֲרָה הֵנָּה, **זִמָּה** הִוא**"** (ויקרא יח,יז) – אסור לבוא על אישה ובתה וכן על אישה ונכדתה, משום שהן קרובות קרבת בשר, והוא מעשה מתועב**, וכתוב** – בעונשים של בועלי בעילות אסורות**: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ, זִמָּה הִוא**, בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן**"** (ויקרא כ,יד) – הבא על אישה ואימה - הוא והן (אחת מהן, זו השנייה) נידונים במיתת שריפה, **- "זִמָּה"** (ויקרא יח,יז) **"זִמָּה"** (ויקרא כ,יד) **לגזירה שוה** – יש ללמוד עניין אחד מעניין שני, על פי המילים הדומות הכתובות בתורה בשני העניינים**.**
**מה למטן - שלשה דורות** – כמו שמאשתו ולמטה ממנה אסורים שלושה דורות: אשתו, בת אשתו, ובת בתה, כמפורש בכתוב הראשון**, אף למעלן - שלשה דורות** – כך גם מאשתו ולמעלה ממנה אסורים שלושה דורות: אשתו, אם אשתו (חמותו), ואם אימה (אם חמותו)**.**
**מה למטן - בלא תעשה** – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה האיסור הוא בלאו ("לא תגלה", "לא תיקח"), כמפורש בכתוב הראשון**, אף למעלן - בלא תעשה** – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה האיסור הוא בלאו**.**
**מה למטן** (צריך לומר כמו במקבילות: '**למעלן**') **- דרך נישואין** – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה האיסור הוא דרך נישואים, שלשון לקיחה שבכתוב השני מלמד, שהבא על השנייה אינו חייב אלא אם כן הראשונה נתקדשה לו, כאמור לעיל**, אף למעלן** (צריך לומר כמו במקבילות: '**למטן**') **- דרך נישואין** – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה האיסור הוא דרך נישואים**.**
**מה למטן** (צריך לומר כמו במקבילות: '**למעלן**') **- בשריפה** (ויקרא כ,יד) – כמו שבעניין אשתו והדורות שלמעלה ממנה העונש הוא מיתה בשריפה, כמפורש בכתוב השני**, אף למעלן** (צריך לומר כמו במקבילות: '**למטן**') **- בשריפה** – כך גם בעניין אשתו והדורות שלמטה ממנה העונש הוא מיתה בשריפה**.**
**מה למטן - עשה בת זכר כבת נקיבה** – כמו שמאשתו ולמטה ממנה דינה של בת בנה כדינה של בת בתה, כמפורש בכתוב הראשון**, אף למעלן - נעשה בת זכר כבת נקיבה** (צריך לומר כמו במקבילה ביבמות ב,ד: '**עשה אֵם** זכר **כאֵם** נקיבה') – כך גם מאשתו ולמעלה ממנה דינה של אם אביה (אם חמיו) כדינה של אם אימה (אם חמותו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:10)

ושואלים: **וכרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) – לפי רבי מאיר**, דרבי מאיר אמר: גזירה שוה במקום שבא** (צריך לומר: '**כ**מקום שבא**ת**' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1541, הערה 8)) – כשלמדים בגזירה שווה, מאחר שלמדת פרט מסוים בעניין אחד מעניין אחר, הוסף ולמד מאותו עניין גם פרטים אחרים**, דור שלישי למטה** (צריך לומר: '**למעלה**') **מניין שהוא בלא תעשה** (צריך לומר: 'שהוא **בשריפה**')**?** – מניין שבדור שלישי למעלה (אם חמותו) העונש הוא מיתה בשריפה? שלפי רבי מאיר, כשלמדים שדור שלישי למעלה אסור מדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) שאסור, למדים ממנו גם פרטים אחרים, ולכן למדים שבדור שלישי למעלה האיסור הוא בלאו כמו בדור שלישי למטה ('כמקום שבאת'), ואין למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה.
**וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה במקום שבאת, דור שלישי למטה מניין שהוא בא בלא תעשה?** (המאמר הזה כפול בטעות, ואין לגרוס אותו. ואינו במקבילה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1541, הערה 7))
ושואלים עוד: **וכרבנין דינון אמרין:** – וכחכמים (לפי החכמים החלוקים על רבי מאיר) שהם אומרים: **גזירה שוה כאמור בה** – כשלמדים בגזירה שווה, למד פרט מסוים בעניין אחד מעניין אחר, אך אל תשווה אותם גם בשאר הפרטים**, דור שלישי למעלה מניין שהוא בשריפה** (צריך לומר: 'שהוא **בלא תעשה**')**?** – מניין שבדור שלישי למעלה (אם חמותו) האיסור הוא בלאו? שלפי החכמים, כשלמדים שדור שלישי למעלה אסור מדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) שאסור, לא משווים אותם גם בשאר הפרטים, ולכן אין למדים שבדור שלישי למעלה האיסור הוא בלאו כמו בדור שלישי למטה, אלא למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה ('כאמור בה').
ושואלים עוד: **בין כרבנין** – כחכמים, **בין כרבי מאיר, דור שלישי למטה מניין שהוא בלא תעשה** (צריך לומר: 'שהוא **בשריפה**')**?** – מניין שבדור שלישי למטה (בת בתה של אשתו) העונש הוא מיתה בשריפה? שלפי רבי מאיר, אין למדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, כאמור לעיל, ולכן למדים שבדור ראשון ובדור שני למטה בלבד העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה. ואף לפי החכמים, שלמדים שבדור שלישי למעלה העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, כאמור לעיל, למדים שבדור ראשון ובדור שני למטה בלבד העונש הוא מיתה בשריפה כמו בדור ראשון ובדור שני למעלה, ואין למדים דור שלישי למטה מדור שלישי למעלה שהעונש הוא מיתה בשריפה (ההגהות בקטע הזה הן כמו שהגיה ב"קורבן העדה").
ומשיבים לכל השאלות: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מכיון דכתיב** – מכיוון שכתוב **"זִמָּה" "זִמָּה"** (במקבילה נוסף 'לגזירה שוה')**, כמי שכולהם** (שכולם) **כאן** (צריך להוסיף כמו בירושלמי לעיל ז,ד: '**וכולהם** (וכולם) **כאן**'. ובמקבילה: 'דכולהן כָּן', וצריך לומר: 'וכולהן כן') – כאילו ששלושה דורות ולא תעשה ושריפה כתובים גם למטה וגם למעלה, ולכן בשלושה הדורות שלמטה ובשלושה הדורות שלמעלה האיסור הוא בלאו והעונש הוא מיתה בשריפה (בגזירה שווה זו אמרו כך, משום שהנפקות כאן בין הדעה שגזירה שווה כמקום שבאת ובין הדעה שגזירה שווה כאמור בה היא האם ללמוד מהעניין האחר גם פרטים אחרים שאינם סותרים את האמור בעניין האחד אלא מוסיפים עליהם. אבל בגזירה שווה אחרת לא אמרו כמו שאמרו כאן, משום שהנפקות במקום אחר בין הדעה שגזירה שווה כמקום שבאת ובין הדעה שגזירה שווה כאמור בה היא האם ללמוד מהעניין האחר גם פרטים אחרים שסותרים את האמור בעניין האחד)**.**

ראה הסוגיה ב**בבלי סנהדרין** עה,א-ב.
בבבלי שם: 'דון מינה ומינה'. ובירושלמי כאן: 'גזירה שוה כמקום שבאת'.
בבבלי שם: 'דון מינה ואוקי באתרה'. ובירושלמי כאן: 'גזירה שוה כאמור בה'.
מחלוקת רבי מאיר והחכמים מובאת בירושלמי שבועות ד,ג ו-ה,ב (בלימוד של שבועת הפיקדון משבועת העדות). דעת רבי מאיר מובאת גם בירושלמי יבמות ח,ג וקידושין ד,א (בלימוד של ממזר מעמוני ומואבי).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:11)

**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: עוד** (גם) **הוא אית ליה** – יש לו (הוא סובר) **אזהרה מן תמן** – משָּׁם**:** – רבי ישמעאל לא למד אזהרה לבא על בתו מאנוסתו מקול וחומר כמו שאמרו לעיל, אלא הוא למד אזהרה מהכתוב: (הגרסה במקבילה: 'אפילו לאזהרה את שמע מינה:') **"אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ"** (ויקרא יט,כט) – אל תחלל את קדושתה של בתך על ידי שתמסור אותה לזנות. ויש לפרש את הכתוב: אל תזנה עם בתך, ולכן יש ללמוד מכאן אזהרה לבא על בתו מאנוסתו (מקומה של מימרה זו לעיל אחרי התשובה לעיל 'אשכח תני חזקיה...'. במקבילה באה מימרה זו בסוף הסוגיה. ונראה שבמקבילה נשמטה מימרה זו והושלמה בסוף הסוגיה)**.**

ב**בבלי סנהדרין** עו,א אמרו: בתו מאנוסתו מניין? - אמר אביי: קול וחומר, על בת בתו ענש, על בתו לא כל שכן?! - וכי עונשין מן הדין (מקול וחומר)? - גלויי מילתא בעלמא הוא (שהרי ברור שהבא על בת בתו נענש רק משום בתו שהיא היוצרת את הקרבה, ואין כאן חידוש דין מקול וחומר).
רבא אמר: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה" (ויקרא יח,י) "הנה" (ויקרא יח,יז), אתיא "זימה" (ויקרא יח,יז) "זימה" (ויקרא כ,יד).
תני אבוה דרבי אבין: לפי שלא למדנו (עונש) לבתו מאנוסתו, הוצרך הכתוב לומר: "ובת איש כוהן" (ויקרא כא,ט) (הכתוב מתפרש, שכשבת תזנה עם אביה - דינה שריפה).
אזהרה לבתו מאנוסתו מניין? - אי לאביי ורבא, מהיכא דנפקא להו עונש, מהתם נפקא להו אזהרה (שבשני המקורות כתובות אזהרות). אלא לדתני אבוה דרבי אבין, מאי? - אמר רבי אילעא: 
אמר קרא: "אל תחלל את בתך להזנותה" (ויקרא יט,כא) (פירושו: אל תזנה עם בתך).

אביי בבבלי סבור כרב בירושלמי שלמדים עונש לבתו מאנוסתו מקול וחומר.
המקור לעונש לבתו מאנוסתו שאמר רב יצחק בר אבדימי בבבלי הוא המקור לבת בתו מאנוסתו שאמר רבי שמואל בר רב יצחק בירושלמי.
המקור לעונש לבתו מאנוסתו שאמר אבוה דרבי אבין בבבלי הוא המקור שאמר חזקיה בירושלמי.
המקור לאזהרה לבתו מאנוסתו שאמר רבי אילעא בבבלי הוא המקור שאמר רבי יוסי בירבי בון בירושלמי.

יש להשלים כאן כמו במקבילה: [ומציעים קושיה: **בעון קומי** – שאלו (הסתפקו) לפני **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: בת בתו מן הנישואין, בת בתו מן האונסין!** – המשנה כאן, המונה את העריות הכלולות באיסור אישה ובתה, היתה צריכה להזכיר בת בתו מן הנישואין ובת בתו מן האונסין, כיוון שלמדים כל אחת מהן מכתוב שונה!
ומתרצים את הקושיה: **אמר לון:** – אמר להם (רבי אבהו): **כל שֵׁם בת בת** (צריך לומר: 'בת בת**ו**') **אחת** – המשנה כאן כללה בת בתו מן הנישואין ובת בתו מן האונסין תחת שם אחד של בת בתו שהזכירה (פירשנו קושיה ותירוץ אלה מעין קושיה ותירוץ דומים בירושלמי לעיל ז,ד: 'וניתני: שלשים ושבע כריתות בתורה! - רבי מנא אמר: כל שם זכור אחד', עיין שם. וכן פירש בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין)**.**]


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:12)

במקבילה בא קטע זה אחרי הקטע להלן 'בעון קומי רבי אבהו...'. אבל לפי פירושנו לקטע זה, מקומו לעיל כמו המימרה של רבי יוסי בירבי בון שלפני כן.
**רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: למה לי נן אמרין:** – למה אין אנחנו אומרים: **'בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה'?** – מדוע אין למדים שאסור לאדם לבוא על בתו מאנוסתו מן הכתוב האוסר לאדם לבוא על בת בתו מאנוסתו: "עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ, לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן"? שכן אפשר לומר שכוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' היא בתך ובתה של בתך, וכאילו כתוב בפירוש: 'ערוות בתך לא תגלה, ערוות בת בתך לא תגלה' (שאלת רבי חגיי מוסבת על האמור לעיל שלמדים מהכתוב הזה אזהרה לבא על בת בתו מן האונסים, ואילו אזהרה לבא על בתו מן האונסים למדים מקול וחומר מבת בתו).
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): **ויימר קרייא:** – ויאמר הפסוק: **'ערות אשה ובת בתה לא תגלה', ואנן אמרין:** – ואנחנו אומרים: **'בתך** (צריך לומר: 'בת**ה**') **לא תגלה, בת בתך** (צריך לומר: 'בת בת**ה**') **לא תגלה'** (הגרסה במקבילה: 'אמר ליה: אילו הוה כתיב: ערות אשה ובת בתה לא תגלה, הוינן אמרין: בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה') – אילו היתה כוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' בתך ובתה של בתך, היה יכול הכתוב בעניין הבא על אישה ובתה לומר רק: 'עֶרְוַת אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ לֹא תְגַלֵּה', שכן כוונת המילים 'בַת בִּתָּהּ' היא בתה ובתה של בתה, ולא היה צריך הכתוב לומר: "עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת... בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ". אלא מכאן שאי אפשר לומר שכוונת המילים 'בַת בִּתְּךָ' היא בתך ובתה של בתך (הפירוש לשאלת רבי חגיי ולתשובת רבי יוסי הוא על פי ריצ"ד)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:13)

(צריך להוסיף כמו במקבילה: '**רבי אבהו, רבי לעזר בשם רבי הושעיה:**') **שני**(**ם**) **לאוין וכרת אחד** – כשבאותה פרשה נאמרו שני לאווים נבדלים ונאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, **- לאוין חולקין את ההִכָּרֵת** – יש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו, שאם עבר על אחד מהם - חייב כרת, ואין אומרים שאינו חייב כרת אלא אם עבר על שניהם**. ומה טעמא?** – ומה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - נאמר בשמן המשחה: **"עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ"** (שמות ל,לב) – אסור לסוך בשמן המשחה את הגוף של כל אדם, ואסור לאדם פרטי להכין שמן אחר המורכב מאותם הבשמים ובאותם הכמויות של שמן המשחה**, וכתוב: "אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר, וְנִכְרַת מֵעַמָּיו"** (שמות ל,לג) – איש פרטי שיכין שמן בתהליך רקחות זהה לזה שבו מכינים את שמן המשחה, או שייתן משמן המשחה על אדם שאינו מיועד להיות הכוהן הגדול - ייענש בעונש כרת**. הדא אמרה:** – זאת אומרת: **שני לאוין וכרת אחד -** (צריך להוסיף: '**לאוין**') **חולקין את ההכרת** (הגרסה במקבילה: 'הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות') – בפסוק הראשון נאמרו שני לאווים נבדלים, ובפסוק השני נאמר עונש כרת אחד בלבד ביחס לשניהם, ויש עונש כרת בכל אחד מהלאווים בפני עצמו (מימרה זו מובאת בירושלמי לעיל ז,ד). - אגב השאלה ששאל רבי חגיי שאפשר לחלוק את הלאו בעניין הבא על בת בתו לשני לאווים, מביאים את המימרה הזו ששני לאווים חולקים את הכרת לשני כריתות (ריצ"ד). - לפי פירושנו לקטע זה, מקומו לעיל אחרי הקטע שלפניו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:14)

ומציעים בעיה: **בעון קומי** – שאלו (הסתפקו) לפני **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הבא על אשה וילדה בת** (צריך להוסיף: '**ובא עליה וילדה בת**')**, וחזר ובא עליה - חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובה בנה** (אין לגרוס את שתי המילים האחרונות. ההגהות הן כמו שהגיה ב"פני משה")**?** – הבא על אישה וילדה בת, ובא על הבת שנולדה לו מהאישה וילדה בת, ואחר כך בא על הבת שנולדה לו מבתו, שהיא בתו ובת בתו כאחת - האם חייב עליה בביאה זו שתי חטאות משום אישה ובתה ומשום אישה ובת בתה?
ופושטים את הבעיה: **אמר לון:** – אמר להם (רבי אבהו): כתוב באיסורי גילוי עריות: **"**עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה, אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, **שַׁאֲרָה הֵנָּה, זִמָּה הִוא"** (ויקרא יח,יז) **- כולהם** (כולם) **משום זימה** – הכתוב קורא לביאה על אישה ובתה ולביאה על אישה ובת בתה בשם כולל אחד: "זימה", ולכן הבא בהעלם אחד על אישה ובתה ועל בת בתה - אינו חייב אלא חטאת אחת, וכמו כן הבא על הבת שנולדה לו מבתו - אינו חייב אלא חטאת אחת**.**

הרי סדר הסוגיה כולה כתיקונה עם הגהות והשלמות כמו במקבילה ועם הגהות נוספות:
**רב חונה שמע כולהון מן הכא: "ערות אשה ובתה לא תגלה", וכתוב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא" - "זמה" "זמה" לגזירה שוה. מה למטן - שלשה דורות, אף למעלן - שלשה דורות. מה למטן - בלא תעשה, אף למעלן - בלא תעשה. מה (למטן) [למעלן] - דרך נישואין, אף (למעלן) [למטן] - דרך נישואין. מה (למטן) [למעלן] - בשריפה, אף (למעלן) [למטן] - בשריפה. מה למטן - עשה בת זכר כבת נקיבה, אף למעלן - (נ)עשה (בת) [אם] זכר (כבת) [כאם] נקיבה.**
**וכרבי מאיר, דרבי מאיר אמר: גזירה שוה (במקום שבא) [כמקום שבאת], דור שלישי (למטה) [למעלה] מניין שהוא (בלא תעשה) [בשריפה]? - (וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה במקום שבאת, דור שלישי למטה מניין שהוא בא בלא תעשה?) - וכרבנין דינון אמרין: גזירה שוה כאמור בה, דור שלישי למעלה מניין שהוא (בשריפה) [בלא תעשה]? - בין כרבנין בין כרבי מאיר, דור שלישי למטה מניין שהוא (בלא תעשה) [בשריפה]? - אמר רבי יוסי: מכיון דכתיב "זמה" "זמה", כמי שכולהם כאן [וכולהם כאן].**
**(רב הונא אמר:) עד כדון - בת בתו (לנישואין) [מן הנישואין]. בת בתו מן האונסין? - כתוב: "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן". מה אנן קיימין? אם (לנישואין) [מן הנישואין] - הרי כבר אמור, אלא אם אינו עניין לנישואין, תניהו עניין לאונסין.**
**[עד כדון - לאזהרה. לעונש מניין? - אמר רבי שמואל בר רב יצחק: "הנה" מ"הנה", "זמה" מ"זמה". - עד כדון - כרבי עקיבה. כרבי ישמעאל? - תני רבי ישמעאל: "הנה" מ"אתהן".]**
**עד כדון - בת בתו. בתו מניין? - רב אמר: אם על בת בתו הוא מוזהר, על בתו לא כל שכן?! אם על בת בתו הוא ענוש כרת, לא כל שכן על בתו?!**
**[וכרבי ישמעאל, דרבי ישמעאל אמר: למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר,] מנא ליה? - אשכח תני חזקיה: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" - מה תלמוד לומר "איש"? אלא להביא הבא על בתו מן האונסין, שהוא בשריפה. - אמר רבי יוסי בירבי בון: עוד הוא אית ליה אזהרה מן תמן: "אל תחלל את בתך להזנותה".**
**[בעון קומי רבי אבהו: בת בתו מן הנישואין, בת בתו מן האונסין! - אמר לון: כל שם בת בת[ו] אחת.]**
**רבי חגיי בעא קומי רבי יוסי: למה לי נן אמרין: 'בתך לא תגלה, בת בתך לא תגלה'? - אמר ליה: ויימר קרייא: 'ערות אשה ובת בתה לא תגלה', ואנן אמרין: '(בתך) [בתה] לא תגלה, בת (בתך) [בתה] לא תגלה'.**
**[רבי אבהו, רבי לעזר בשם רבי הושעיה:] שני(ם) לאוין וכרת אחד - לאוין חולקין את ההכרת. ומה טעמא? "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו" וגו', וכתוב: "איש אשר ירקח כמוהו" וגו'. הדא אמרה: שני לאוין וכרת אחד - [לאוין] חולקין את ההכרת.**
**בעון קומי רבי אבהו: הבא על אשה וילדה בת [ובא עליה וילדה בת], וחזר ובא עליה - חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה (ובה בנה)? - אמר לון: "שארה הנה זמה היא" - כולהם משום זימה.**
• • •
**רבי יהודה אוסר באנוסת אביו**
ב**משנה יבמות** יא,א שנינו: נושא אדם אנוסת אביו (שאינה אשתו, וכן השאר) ומפותת אביו, אנוסת בנו ומפותת בנו. רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:15)

כאן המשך המקבילה בירושלמי יבמות יא,א.
מציעים פסוק המשמש מקור לדברי רבי יהודה: **מה טעמא דרבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**?** – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי יהודה (שאוסר לאדם לשאת את אנוסת אביו ואת מפותת אביו)? **- "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו"** (דברים כג,א) (צריך להוסיף כמו במקבילה: '**- זו אשת אביו,**') – אסור לאדם לשאת את אשת אביו לאחר מיתת אביו, **"**וְ**לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו"** (שם) **- זו אנוסתו** – אסור לאדם לבוא על אנוסת אביו**.**
ושואלים: **מה מקיימין רבנין** – מה מקיימים החכמים **"כנף** אביו**"?** – כיצד החכמים החלוקים על רבי יהודה מיישבים ומפרשים את הפסוק המשמש מקור לדבריו?
ומשיבים: **תמן אמרין, ולא ידעין אין שמועה** (במקבילה: 'ולא ידעין מן מה שמועה'. וצריך לומר: 'ולא ידעין **אין מִן שמועה אין מִן מתניתא**' ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 317)) – שם (בבבל) אומרים, ולא יודעים אם מן שמועה ואם מן משנה (לא ידעו האם מקורה של המסורת אמוראי או תנאי) (אולי צריך לומר: '**ולא ידעין מן מאן שמועה**', כלומר, ולא ידעין שמועה מן מאן - ולא יודעים ממי השמועה, ששכחו מי הוא בעל השמועה הזאת ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1388, הערה 178))**: זו כנף** (**זו**) **שהוא** (צריך לומר: 'שה**י**א') **זקוקה לאביו** (במקבילה: 'זו כנף הסמוכה לאביו') – פירוש הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" הוא שאסור לאדם לבוא על אשת אחי אביו שמת ואין לו זרע והיא זקוקה לייבום מאביו**.**
ותמהים: **ולא** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ב**לא') **כך אינו חייב עליה משום אשת אביו** (צריך לומר: 'אשת **אחי אביו**' ("ספר ניר" ביבמות; בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין; "שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות))**?!** (בתמיהה) – הרי גם אם לא נפרש את הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" כפי שהחכמים מפרשים, היה הבא על אשת אחי אביו חייב עליה משום אשת אחי אביו, ואף לאחר מות אחי אביו, שהוא איסור הכתוב בפרשת עריות ("עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב" (ויקרא יח,יד))!
ומשיבים: **אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: להתרייה** – תוצאת הפירוש של הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" כפי שהחכמים מפרשים היא לעניין התראה, שמזהירים את מי שעומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין או מלקות, והבא על אשת אחי אביו במזיד ובהתראה חייב מלקות**, שאם התרו בו משום אשת אב** (צריך לומר: 'אשת **אחי אב**' (בעל "אור שמח" בחידושיו לירושלמי סנהדרין; "שערי תורת ארץ ישראל" ביבמות)) **- לוקה** – נענש בעונש מלקות משום איסור זה**,** ואם התרו בו **משום כנף** אב **- לוקה** – משום איסור זה**.**

**מודה רבי יודה במכות** – הבא על אנוסת אביו במזיד אינו לוקה**. מודה רבי יודה בקרבן** – הבא על אנוסת אביו בשוגג אינו חייב קורבן חטאת**. מודה רבי יודה בשאר כל האנשים** (במקבילה: 'כל הספיקות'. ונראה שצריך לומר כמו להלן: 'כל **האונסים**') **שהוא פטור** – אדם אינו אסור לבוא על אנוסת אחד מקרוביו, כגון אנוסת אחיו**. מודה רבי יודה שאם קידשה תפשו** (במקבילה: 'שתפסו') **בה קידושין** – אם קידש את אנוסת אביו - תפסו בה קידושין, שקידושין תופסים בחייבי לאווים, והיא צריכה גט**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:16
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:1:16](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:1:16)

ומציעים בעיה: **רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מהו שיהא הוולד ממזר כרבי יודה?** – הבא על אנוסת אביו וילדה, האם הוולד ממזר לפי רבי יהודה?
ופושטים את הבעיה: **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): **"לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל י'י"** (דברים כג,ב) **הפסיק העניין** – הפסוק הזה מפסיק בין הפסוק "ולא יגלה כנף אביו" (דברים כג,א), שממנו למד רבי יהודה את האיסור של אנוסת אביו, ובין הפסוק "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג,ג), ומכאן שהבא על אנוסת אביו וילדה - אין הוולד ממזר**.**
ומקשים: **ויפסיק העניין לעניין אשת אב!** – מדוע אין אנחנו אומרים שהפסוק הזה (דברים כג,ב) מפסיק אף בין הפסוק "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כג,א), שממנו למדים את האיסור של אשת אביו, ובין הפסוק "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה'" (דברים כג,ג), ומכאן שהבא על אשת אביו וילדה - אין הוולד ממזר? והרי הדין הוא שהבא על אשת אביו וילדה - הוולד ממזר!
ומתרצים: (במקבילה נוסף 'אמר ליה:') **אשת אב בכלל כל העריות היתה** – איסור הביאה על אשת אב היה בכלל כל איסורי הביאה שבפרשת העריות, שנאמר שם: "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה" (ויקרא יח,ח)**, ויָצָאת** (ויצאה) **מכללה** – שאיסור הביאה על אשת אב נאמר במקום נוסף בתורה: "לֹא יִקַּח אִישׁ אֶת אֵשֶׁת אָבִיו" (דברים כג,א), **ללמד על כל העריות לממזר** – ללמד על כל שאר איסורי הביאה שבפרשת העריות, שכמו שהבא על אשת אביו וילדה - הוולד ממזר, משום שהכתוב הזה סמוך לכתוב בעניין ממזר, כך גם הבא על אחת מכל שאר העריות וילדה - הוולד ממזר**.**
ומקשים: **ותצא אנוסה ותלמד על כל האונסים לא**י**סור!** – מדוע אין אנחנו אומרים, שכמו שאשת אב יצאה ללמד על כל העריות לממזר, כך אנוסת אביו (דברים כג,א) תצא ללמד על כל האנוסות של אחד מקרוביו, כגון אנוסת אחיו, שאסור לבוא על כל האנוסות של אחד מקרוביו? (הקושיה היא על האמור לעיל, שמודה רבי יהודה בשאר כל האונסים שהוא פטור)
ומתרצים: (במקבילה נוסף 'אמר ליה:') **אשת אב בכלל כל העריות היית, ויָצָאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר** – כאמור לעיל**. אית לך מימר הכא:** – יש לך לומר כאן: (האם אתה יכול לומר כאן:) **אנוסה בכלל** (במקבילה נוסף 'כל האונסין') **היית, ויָצָאת מכללה ללמד על כל האנוסים** (צריך לומר כמו במקבילה: 'הא**ונ**סים **לאיסור**')**?!** (בתמיהה) – הרי אנוסת אביו לא היתה בכלל כל האנוסות של אחד מקרוביו, ולכן אין לומר שתצא ללמד עליהן, מה שאין כן אשת אב שהיתה בכלל כל העריות, ולכן יצאה ללמד עליהן.
ומקשים: **ותצא אשת אב ותלמד על אנוסתה** (צריך לומר: 'אנוסה')**!** – מדוע אין אנחנו אומרים, שאשת אב יצאה מכלל כל העריות ללמד גם אנוסת אביו, שהבא על אנוסת אביו וילדה - הוולד ממזר, שכן אשת אביו ואנוסת אביו הן ערוות אביו, ואם כן, אנוסת אביו היא בכלל כל העריות כמו אשת אביו?
ומתרצים: **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוסי לרבי חגיי): **אם אשת אב היא - אינה אנוסה, ואם אנוסה היא - אינה אשת אב** – אשת אביו ואנוסת אביו הן שני שמות של איסור, ולכן אשת אב לא תלמד על אנוסה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי יבמות.

לסוגיה כאן וביבמות שלושה חלקים. החלק הראשון ("נושאים על האנוסה והמפותה") והחלק השלישי ("רבי יהודה אוסר באנוסת אביו") מוסבים על המשנה ביבמות, ומקורם ביבמות והועתקו לסנהדרין. החלק השני ("יש בכלל אישה ובתה") מוסב על המשנה כאן, ומקורו בסנהדרין והועתק ליבמות. הקטעים בחלק הראשון מ-"אמר רבי לעזר: סומכוס ורבי יוחנן בן נורי אמרו דבר אחד..." עד "מה טעמון דרבנין?..." מקורם בירושלמי כריתות שהיה ואבד, והועתקו ליבמות ומשם לסנהדרין.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:2:1)

**ואלו הן הנהרגין** – עוברי עבירות שמיתתם בסייף**: הרוצח ואנשי עיר הנדחת** – משנה להלן י,ד**.**
**רוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל, וכבש** – או כבש, **עליו לתוך המים או לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת** – כגון שדחף את חבירו לתוך המים ולא הניחו לעלות משם, או שדחק על ראשו של מי שנפל לתוך המים ולא הניחו לעלות עד שטבע, **- חייב** – מיתת סייף**. דחפו לתוך המים או לתוך האור, ויכול הוא לעלות משם ומת - פטור** – ממיתה, הואיל ויכול היה לעלות משם ולא עלה**. שיסה בו** – גירה בחבירו, **את הכלב** – ונשכו ומת**,** או **שיסה בו את הנחש - פטור** – ממיתה, שלא הרגו בידיים אלא גרם את מיתתו**. השיך בו את הנחש** – קירב נחש בעל ארס אל גוף חבירו ונשכו, **- רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **מחייב** – שהוא כאילו הרגו בידיים**, וחכמים פוטרין** – שאף זה לא הרגו בידיים אלא גרם את מיתתו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:2:2)

**רוצח שהיכה את רעהו**
במשנה שנינו: **"רוצח שהכה את רעהו** בין באבן בין בברזל, וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור, ואינו יכול לעלות משם ומת - חייב**".**
מביאים מדרש הלכה: **כתוב** – בדיני הרוצח במזיד**: "וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ"** (במדבר לה,יז) – אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות אבן שמחזיקים ביד, והאבן יכולה להמית - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה**; "מות יומת המכה"** (במדבר לה,כא) (כתוב זה מיותר ואין לגרוס אותו)**; "אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ"** (במדבר לה,יח) – אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות כלי עשוי מעץ שמחזיקים ביד, והכלי יכול להמית - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה**. כשהוא** – הכתוב, **בא אצל הברזל, אינו אומר לא שימות בו ולא שלא ימות בו** – שכתוב: "וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא, מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ" (במדבר לה,טז) - אדם שהיכה והמית את חברו באמצעות כלי ברזל - נחשב רוצח במזיד, ולכן הוא חייב מיתה, ולא כתוב בו 'אשר ימות בו' כמו שכתוב באבן ובכלי עץ, שבכלי ברזל לא אמרה התורה האם הרוצח חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג או אפילו אין בו שיעור המספיק להרוג, שלא כמו באבן ובכלי עץ שבהם אמרה התורה שהרוצח חייב מיתה רק אם יש בהם שיעור המספיק להרוג**, אלא אפילו צינורה** (וו, מחט) **קטנה** – העשויה ברזל**, דהיא יכלה מקים** (צריך לומר: 'מק**ו**ם') **גו וושטא ומיקטליניה** – שהיא (הצינורה) יכולה לעמוד (להיתפס, להיאחז) בתוך הוושט ולהרוג אותו (ולכן אדם שתחב צינורה לחברו בתוך הוושט ומת - חייב מיתה, אף על פי שאין בה שיעור המספיק להרוג. אבל אדם שהיכה את חברו בכלי ברזל ומת - חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג. ומשום שפעמים הרוצח חייב מיתה רק אם יש בכלי ברזל שיעור המספיק להרוג ופעמים הוא חייב מיתה אפילו אין בו שיעור המספיק להרוג, לכן לא כתוב בו 'אשר ימות בו'. - המילים בארמית הן הסבר של הירושלמי למדרש ההלכה)**. והוא שיהא באבן כדי להמיתו** – הרוצח באבן חייב מיתה רק אם יש בה שיעור המספיק להרוג**, בעץ כדי להמיתו** – הרוצח בכלי עץ חייב מיתה רק אם יש בו שיעור המספיק להרוג (ב"שערי תורת ארץ ישראל" החליף את סדר המשפטים: 'והוא שיהא באבן כדי להמיתו, בעץ כדי להמיתו. כשהוא בא אצל הברזל... אלא אפילו צינורה קטנה...')**.**

ב**ספרי במדבר** פסקה קס נאמר: ...מה אבן מלוא יד (אבן שהיא כמלוא יד, שנאמר: "אבן יד"), אף ברזל מלוא יד! - אמרת: גלוי היה לפני הקב"ה שהברזל ממית במשהו, לפיכך לא נאמר בו יד, אלא אפילו במחט ואפילו בצינורא.

ב**בבלי סנהדרין** עו,ב אמרו: אמר שמואל: מפני מה לא נאמרה יד בברזל (לא נאמר 'בכלי ברזל יד')? מפני שהברזל ממית בכל שהוא.
תניא נמי הכי: רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהוא, לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור.
והני מילי דברזיה מיברז (הברזל ממית בכל שהוא כשדקר בו את חברו. אבל אם מכה אותו בברזל - ודאי יש גם לברזל שיעור שאין חייבים בפחות ממנו).

בספרי ובבבלי אמרו שבברזל לא נאמרה יד, ובירושלמי אמרו שבברזל לא נאמר 'אשר ימות בו'.

ומציעים בעיה: **כיוונו כנגד הסוס** – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול סוס שרץ לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם (כגון שכפת אותו), ופגע בו הסוס והרג אותו**, כיוונו כנגד החץ** – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול חץ שנורה לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם, ופגע בו החץ והרג אותו**, כיוונו כנגד הרומח** – אדם שהעמיד את חברו בדיוק מול רומח שהושלך לקראתו, ומנע ממנו לזוז משם, ופגע בו הרומח והרג אותו**, העמידו בצינה** – אדם שהעמיד את חברו בקור ומנע ממנו לזוז משם, ומת מחמת הקור**, השקה אותו מים רעים** – אדם שהשקה את חברו מים סרוחים, ומת מחמת המים**, העביר את התקרה מעליו וירדו עליו גשמים והרגוהו** – אדם שהסיר את תקרת הבית מעל חברו, ומנע ממנו לזוז משם, ומת מחמת הגשמים שירדו עליו**, פתק אמת המים עליו ובאו עליו המים ושטפוהו** – אדם שפתח את תעלת המים לכיוון חברו, והמים שפרצו מהתעלה באו עליו ושטפו אותו, ולא היה יכול לברוח משם, ומת מחמת שטף המים**?** – מה הדין בכל המקרים האלה? האם הוא חייב מיתה, כי חברו מת מכוחו, והרי זה כמי שהרגו בידיים, או שמא אינו חייב מיתה, כי לא הרגו בידיים ממש? (אין פושטים את הבעיה)

ב**בבלי סנהדרין** עז,א אמרו: אמר רבא: כפתו (את חברו) בחמה ומת (מפני החום), בצינה ומת (מפני הקור) - חייב.
איתמר: כפה עליו (על חברו) גיגית (ומת בחנק) ופרע עליו מעזיבה (פרץ את התקרה ומת בצינה) - רבא ורבי זירא, חד אמר: חייב, וחד אמר: פטור.
ו**שם** עז,ב אמרו: אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (הפנה אליו פרץ מים של נהר ומת) - גירי דידיה הוא (הרי הוא כאילו היה יורה בו חיצים, שהמים באים מכוחו), ומיחייב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:2:3)

**השיך בו את הנחש**
במשנה שנינו: "השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין".
מציעים את טעמיהם של רבי יהודה והחכמים.
**מה טעמא דרבי יודה?** – מה הטעם של רבי יהודה (שמחייב)? **מפני הארס הנתון בין הנקבים** – ארס הנחש הממית אדם מצוי בתוך הנקבים שבשיניו, ואין הנחש עושה מעצמו מעשה נוסף כשהוא נושך, ולכן המשיך בחברו את הנחש כשהארס נתון בנקבים שבשיניו הוא כאילו הרגו בידיים בסייף, והוא חייב מיתה**.**
**מה טעמון דרבנין?** – מה טעמם של החכמים (שפוטרים)? **לעולם אין האירס** (הארס) **נתון בין הנקבים עד שיחזור ויקיא** – ארס הנחש אינו מצוי בתוך הנקבים שבשיניו, אלא הנחש פולט מעצמו את הארס לתוך הנקבים שבשיניו כשהוא נושך, ולכן המשיך בחברו את הנחש כשהארס אינו נתון בנקבים שבשיניו אינו כאילו הרגו בידיים בסייף, אלא גרם את מיתתו בלבד, והוא פטור ממיתה**.**

ב**בבלי סנהדרין** עח,א אמרו: אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר, לדברי רבי יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך המכיש (בחברו את הנחש) - בסייף (כרוצח), ונחש - פטור (שלא עשה מעשה). לדברי חכמים - ארס נחש מעצמו הוא מקיא, לפיכך נחש - בסקילה (כשאר בהמה וחיה שהרגו אדם), והמכיש - פטור. 

בירושלמי מובאים ההסברים לדברי רבי יהודה ולדברי חכמים שבבבלי על ידי סתם התלמוד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:3:1)

**המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה** – ששיערו הרופאים שימות מחמת המכה**, היקל** – החולי, **ממה שהיה** – וחזרו ואמדוהו לחיים**, ולאחר מיכן הכביד** – החולי, **ומת - חייב** – המכה מיתת סייף**, רבי נחמיה** (תנא בדור הרביעי) **פוטר, שרגלים לדבר.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:3:2)

**המכה את חברו ואמדוהו למיתה**
במשנה שנינו: **"המכה את חבירו** בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה, ולאחר מיכן הכביד ומת - חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר**".**
וב**משנה נזיר** ט,ד שנינו: המכה את חבירו, ואמדוהו למיתה, היקל ממה שהיה, לאחר מיכן הכביד ומת - חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר.
במשנה נזיר פרק ט סודר קובץ הלכות השוות זו לזו בלשון "שרגליים לדבר" שבא בהן.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ט,ד.
מציעים פירוש / הגהה למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה (כך יש לפרש את המשנה כאן ובנזיר): **רבי נחמיה פוטר, וחכמים מחייבין, שרגלים לדבר** – "שרגליים לדבר" נמשך על "חייב" של תנא קמא, ו-"רבי נחמיה פוטר" הוא מאמר מוסגר, ואין "כיני מתניתא" זה אלא פירוש ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 480). - החכמים הם תנא קמא. - ברם אפשר ש"כיני מתניתא" זה הוא הגהה, ולפיה יש להוסיף את המילים 'וחכמים מחייבין' לפני 'שרגלים לדבר'. ייתכן שהוספה זו באה במקום המילה 'חייב' שיש למוחקה, וייתכן שהוספה זו באה בנוסף למילה 'חייב' ואין למוחקה. - כוונת המשנה היא, שרגליים לדבר שמת מחמת המכה, הואיל ובתחילה אמדוהו למיתה, ולכן המכה חייב מיתה אף על פי שהיקל המוכה (יש הכרח לפרש את המשנה כך, לפי שלרבי נחמיה לעולם המכה פטור אפילו כשברור שהמוכה מת מחמת המכה, כמפורש בירושלמי להלן, וכן הוא בתוספתא ובמכילתא, ולכן אין לומר ש"רגליים לדבר" מוסב על רבי נחמיה שפוטר, והכוונה היא, שרגליים לדבר שלא מת מחמת המכה, הואיל והיקל ממה שהיה, שכן לפי זה, אם ברור שמת מחמת המכה - המכה חייב מיתה אף על פי שהיקל המוכה)**.**

ומציעים הסברים לדעות של רבי נחמיה והחכמים: **רבנין אמרין:** – החכמים (שחולקים על רבי נחמיה) אומרים: **שני אמודין** (צריך לומר כמו בקטע סבונה: '**אומדין**'. ובמקבילה: 'עומדין') **רבים על עומד** (אומד) **אחד** – שני אומדים הם האומד שאמדוהו בתחילה למיתה והאומד שאמדוהו למיתה כשהכביד בסוף, ואומד שלישי הוא האומד שאמדוהו לחיים כשהיקל באמצע, וכיוון ששני האומדים למיתה מרובים יותר מהאומד האחד לחיים, הולכים אחר הרוב, ולכן לפי החכמים המכה חייב מיתה**. רבי נחמיה אומר: עומד** (אומד) **האמצעי רבה על שניהן** – האומד האמצעי הוא האומד שאמדוהו לחיים כשהיקל באמצע, ושני אומדים אחרים הם האומד שאמדוהו בתחילה למיתה והאומד שאמדוהו למיתה כשהכביד בסוף, וכיוון שהאומד האמצעי לחיים חשוב יותר משני האומדים האחרים למיתה, הולכים אחר החשוב, ולכן לפי רבי נחמיה המכה פטור ממיתה ('עמד' במקום 'אמד' מצוי במקורות חז"ל)**.**

ומציעים את טעמיהם של רבי נחמיה והחכמים.
**מה טעמא דרבי נחמיה?** – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי נחמיה (שפוטר)? - נאמר בדיני חובל: **"אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה"** (שמות כא,יט) – אם האדם המוכה שנפל למשכב יקום לאחר זמן ממשכבו ויהיה מסוגל להתהלך מחוץ לבית - יהיה המכה פטור מעונש מיתה. **-** ויש לתמוה: **וכי עלתה על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו?!** (בתמיהה) – הרי הדבר פשוט, שהמכה יהיה פטור, אם המוכה יתהלך בחוץ! ומדוע היה הכתוב צריך לומר שהמכה יהיה פטור? - ויש לפרש: **אלא אפילו מת בעמידה** (באמידה) **ראשונה** (במקבילה: 'מת מחמת עמדה ראשונה'. וצריך לומר כמו בדברי רבי נחמיה במכילתא ובתוספתא: 'מת **מחמת מכה** ראשונה' ("שערי תורת ארץ ישראל")) **- פטור** – הכתוב היה צריך לומר דבר זה כדי ללמדנו, שאם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, אפילו אחר כך הכביד ומת מחמת המכה הראשונה שהוכה - המכה פטור. - זה המקור בכתוב לדברי רבי נחמיה**.**

**מה טעמון דרבנין?** – מה טעמם (המקור בכתוב) של החכמים (שחולקים על רבי נחמיה ומחייבים)? - נאמר בדיני חובל: **"**וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף, **וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב"** (שמות כא,יח) – אם אדם היכה את חברו בשל ריב, והמוכה לא מת אבל נפצע קשה, והיה חייב לשכב במיטה כדי להחלים. **-** ויש לתמוה: **וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות "ונפל למשכב"** (צריך לומר כמו בקטע סבונה ובמקבילה: '**שהוא נופל למשכב**')**?!** (בתמיהה) – הרי ודאי הוא, שאם המוכה נפל למשכב, הריהו חי ולא מת, ומדוע היה הכתוב צריך לומר שהוא לא מת? (כך משמעה של שאלה דומה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,יח: "וכי אין אנו יודעים שאם נפל למשכב אינו מת?! מה תלמוד לומר "ולא ימות"?". - שאלת הפתיחה במכילתא אינה מתאימה להמשך. המילים הנדרשות שם אינן המילים "ולא ימות" המיותרות אלא "ונפל למשכב". נראה שהשאלה ניצבה מתחילה בראשה של דרשה אחרת שדרשה את המלים "ולא ימות", ראה ירושלמי סנהדרין פרק ט ("מסוגיות עריכתה של המכילתא דר' שמעון בן יוחאי", "סידרא" יז, עמוד 9, הערה 17)) - ויש לפרש: **אלא בשלא עמדוהו** (אמדוהו) **למיתה** – הכתוב מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה (המילים "ולא ימות" נדרשות, שאמדוהו בזמן ההכאה שלא ימות) ונפל למשכב - המכה חייב לשלם שבת (דמי בטלתו של המוכה ממלאכתו מחמת החולי) וריפוי (דמי ריפויו), כמו שכתוב בסוף הכתוב שאחריו**.** - ויש לתמוה: **אם בשלא עמדוהו למיתה** – אם הכתוב מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה**, בדא כתיב:** – בזאת כתוב: **"אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה"** (שמות כא,יט)**?!** ויש להציע דיוק מן הכתוב: **הא** – אבל **אם לא קם** – המוכה ממשכבו, אלא מת, **- חייב** – המכה מיתה**!** – האמור שם לא ייתכן, שכן אף אם לא קם המוכה - פטור המכה ממיתה, שכיוון שאמדו בתחילה את המוכה לחיים, לא היה המכה ראוי עוד להתחייב מיתה, ולכן אין לומר שהכתוב מדבר במקרה שלא אמדוהו למיתה! - ויש לפרש: **אלא בשעמדוהו למיתה** – הכתוב "אם יקום..." מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ והחלים, שהמכה חייב לשלם שבת וריפוי. אבל אם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, ואחר כך הכביד ומת מחמת המכה הראשונה שהוכה - המכה חייב מיתה. אבל הכתוב "ולא ימות" מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה לחיים ולא למיתה, כאמור לעיל. הרי ששני הכתובים מדברים בשני מקרים שונים. - זה המקור בכתוב לדברי החכמים**.**

ותמהים (על דברי החכמים): **אם בשעמדוהו למיתה** – אם הכתוב "אם יקום..." מדבר במקרה שאמדו בתחילה את המוכה למיתה**, בדא כתיב:** – בזאת כתוב: **"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"** (שמות כא,יט)**?!** – האמור שם לא ייתכן, שכן אם אמדו בתחילה את המוכה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ והחלים - המכה פטור מלשלם שבת וריפוי, שכיוון שאמדו בתחילה את המוכה למיתה, היה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים, ולכן אין לומר שהכתוב מדבר במקרה שאמדוהו למיתה!
ומתרצים את התמיהה בהבאת שתי דעות: **רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: חידוש מקרא הוא שיתן** – חידוש חידשה התורה במקרה שאמדוהו למיתה, שהוא משלם ממון אם היקל ממה שהיה והחלים, אף שהיה ראוי להיפטר מן התשלומים**.**
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: עומד של טעות הייתה** (במקבילה: 'היה') – כיוון שהמוכה היקל ממה שהיה והחלים, התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה היה אומד בטעות, ולא היה המכה ראוי להתחייב מיתה ולא נפטר מן התשלומים**.**

ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: **מה מפקה** (במקבילה: 'נפק', כרגיל בירושלמי) **מביניהון?** – מה יוצא מביניהם? (מה הנפקות בין הדעה של רבי שמעון בן לקיש ובין הדעה של רבי יוסי בן חנינה?) - אמדוהו למיתה ו**היקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת** (**- חייב, רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר**) (בקטע סבונה אין המילים 'רבי נחמיה...'. ואין לגרוס מהמילה 'חייב' ואילך, והוא העתקה בטעות מהמשנה)**. מאן דאמר:** – מי שאומר: **חידוש מקרא הוא שיתן -** אם **נתן נתן** – אם נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת - הרי כבר נתן, והממון נשאר אצל היורשים, ואף שהמכה חייב מיתה כיוון שהמוכה הכביד ומת**,** ואם **לא נתן מהו שיתן?** – אם לא נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת, יש להסתפק האם ייתן ליורשי המוכה אחרי שהכביד ומת, ואף שהמכה חייב מיתה? האם לא ייתן, כי החידוש שחידשה התורה אינו אלא במקרה שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה והחלים ולא במקרה שאחר כך הכביד ומת, או שמא ייתן, כי כבר התחייב בתשלומים לפני שהכביד ומת? **מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **עומד של טעות היה - לא נתן אין אומרים לו שיתן** – אם לא נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת - לא ייתן ליורשי המוכה אחרי שהכביד ומת, כי התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה לא היה אומד בטעות, והיה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים**, נתן מהו שיטול?** – אם נתן המכה למוכה שבת וריפוי לפני שהכביד ומת, יש להסתפק האם ייטול את מה שנתן מיורשי המוכה אחרי שהכביד ומת? האם ייטול, כי התגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו למיתה לא היה אומד בטעות, והיה המכה ראוי להתחייב מיתה ונפטר מן התשלומים, או שמא לא ייטול, שהרי כבר נתן?

ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני בעלי הדעות: **מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין** – המשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה, והמשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה**.**

ומפרטים את המקורות המסייעים לכל אחד מבעלי הדעות.
**מתניתא מסייעה** – המשנה מסייעת **לרבי יוסי בר חנינה** (נראה שצריך לומר: '**לרבי שמעון בן לקיש**') – שאומר: חידוש מקרא הוא שייתן**: אמדוהו לחיים ומת** (צריך לומר כמו במקבילה: '**למיתה וחיה**') – אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת**, מאימתי מונין** (במקבילה: 'נותנין'. וצריך לומר: '**נותן**') **לו** – המכה למוכה שבת וריפוי**? (משיכביד) [משיקל]** (תוקן כמו בקטע סבונה. וכן הוא במקבילה) – נותן לו שבת וריפוי משעה שיקל המוכה ממה שהיה, כשיתברר שהמוכה לא ימות (עד כאן המקור התנאי)**.** - ויש להציע היסק מן המקור התנאי: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **עומד של טעות היתה** (נראה שצריך לומר: '**חידוש מקרא הוא שיתן**') – שכיוון שחידוש הוא שייתן, אינו חייב לתת לו אלא משעה שהיקל**.** - ויש להוכיח את ההיסק: (**ו**)**אין תימר:** – אם תאמר: **חידוש מקרא הוא שיתן** (נראה שצריך לומר: '**עומד של טעות היה**') **- יתן משעה הראשונה** – שכיוון שהתגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו בתחילה למיתה היה אומד בטעות, הוא חייב לתת לו משעה שהיכהו**.**

**מתניתא מסייעא** – [ו]המשנה מסייעת **לרבי שמעון בן לקיש** (נראה שצריך לומר: '**לרבי יוסי בר חנינה**') – שאומר: אומד של טעות היה**: עמדוהו למיתה וחיה** (בקטע סבונה ובמקבילה: 'לחיים ומת', אך נראה שהגרסה כאן נכונה. - אם אמדוהו בתחילה לחיים ואחר כך מת, כגרסה בקטע סבונה ובמקבילה, נותן המכה שבת וריפוי משעה שהיכהו עד שעה שמת, והדעה חידוש מקרא הוא שייתן והדעה אומד של טעות היה לא נאמרו אלא אם אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה) – אמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת**, מאימתי מונין** (במקבילה: 'נותנין'. וצריך לומר: '**נותן**') **לו** – המכה למוכה שבת וריפוי**? משיכביד** – נותן לו שבת וריפוי משעה שהכביד המוכה (עד כאן המקור התנאי)**. אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: לית כאן** – אין כאן (דבר זה אינו צריך להיות כאן) **משיכביד, אלא משעה הראשונה** – יש לשלול את האמור במקור התנאי ולהגיה את נוסחו, ואין לגרוס "משיכביד", שהרי אין מדובר כאן שהכביד, אלא יש לגרוס "משעה הראשונה" - נותן לו שבת וריפוי משעה שהיכהו**.** - ויש להציע היסק מן המקור התנאי לאור שינוי גרסתו: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **חידוש מקרא הוא שיתן** (נראה שצריך לומר: '**עומד של טעות היה**') – שכיוון שהתגלה הדבר למפרע שהאומד שאמדוהו בתחילה למיתה היה אומד בטעות, הוא חייב לתת לו משעה שהיכהו**.** - ויש להוכיח את ההיסק: (**ו**)**אין תימר:** – אם תאמר: **עומד של טעות היית** (נראה שצריך לומר: '**חידוש מקרא הוא שיתן**') **- נותן עד שעה שימות** (נראה שצריך לומר: '**נותן משעה שיקל**') – שכיוון שחידוש הוא שייתן, אינו חייב לתת לו אלא משעה שיקל**.**

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כא,יט נאמר: אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, הכביד ואחר כך מת - אומדים אותו, אם מחמת מכה ראשונה מת - הרי זה חייב, אם לאו - הרי זה פטור. רבי נחמיה אומר: בין כך ובין כך - הרי זה פטור.
"אם יקום והתהלך בחוץ וניקה המכה" - אמר רבי נחמיה: אם לאו - מה עלתה על ליבי? שיהא זה מטייל בשוק וזה בא ונהרג?! אלא אפילו מת מחמת מכה ראשונה - הרי זה פטור.

ב**תוספתא בבא קמא** ט,ה-ז שנו: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה - אומדים אותו לחיים, לחיים - אין אומדים אותו למיתה. אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו לממון שנייה. מאימתי נותן לו (אם אמדוהו למיתה והיקל)? משעה שהיכהו (ולא משעה שהיקל).
אמדוהו לחיים ומת - משלם נזק וצער ריפוי שבת ובושת ליורשים.
אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, והכביד ומת - אומדים אותו, אם מחמת המכה הראשונה מת - הרי זה חייב, ואם לאו - הרי זה פטור. רבי נחמיה אומר: אפילו מת מחמת מכה ראשונה - פטור.
ועוד זו דרש רבי נחמיה (מלבד הסברה, למדה רבי נחמיה מן הכתוב): "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) - וכי עלת על לב שיהא זה מהלך בשוק וזה נהרג על ידיו?! אלא אפילו מת מחמת מכה ראשונה - פטור.

ב**בבלי סנהדרין** עח,א-ב אמרו: תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) - וכי תעלה על דעתך שזה (המוכה) מהלך בשוק וזה (המכה) נהרג (כרוצח, עד שהוצרך הכתוב לומר שהמכה פטור)?! אלא: זה שאמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה (והתהלך בחוץ), ואחר כך הכביד ומת, שהוא פטור.
ורבנן (החולקים על רבי נחמיה ומחייבים אף במקרה זה), האי "וניקה המכה" מאי דרשי ביה? - מלמד שחובשים (כולאים) אותו (את המכה לאחר שהיכה עד שיתברר מה יקרה למוכה. אם מת המוכה - המכה נהרג, ואם התהלך בחוץ ולא מת - משלם, ופירוש "וניקה" - ישתחרר מהכליאה).
בשלמא לרבי נחמיה, היינו דכתיבי תרי אומדני, חד אמדוהו למיתה וחיה (הכתוב "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו... ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא,יח) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה ולא מת כמו שאמדוהו (-"ולא ימות") אלא נפל למשכב, משלם), וחד אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה (הכתוב "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה והיקל ממה שהיה וקם והתהלך בחוץ, פטור ממיתה אף שאחר כך הכביד ומת, ומשלם ליורשים). אלא לרבנן, תרי אומדני למה לי? - חד אמדוהו למיתה וחיה (הכתוב "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה" (שמות כא,יט) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה למיתה, ואחר כך הבריא וקם והתהלך בחוץ, משלם), וחד אמדוהו לחיים ומת (הכתוב "וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו... ולא ימות ונפל למשכב" (שמות כא,יח) מלמד, שאם אמדוהו מתחילה לחיים (-"ולא ימות"), אפילו אחר כך מת, פטור ממיתה ומשלם ליורשים). - ורבי נחמיה, אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא (ללמד שפטור ממיתה), הרי יצא מבית דין זכאי (כשאמדוהו מתחילה לחיים, ואין חוזרים ומחייבים אותו מיתה לאחר זמן).
תנו רבנן: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה - פוטרים אותו (את המכה ממיתה). אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו אומד שני לממון (כמה יצטרך לשלם לו דמי נזקיו), ואם לאחר כן הכביד ומת - הלך אחר אומד האמצעי (האומד השני, ואין מחייבים אותו מיתה); דברי רבי נחמיה...
תניא אידך: אמדוהו (מתחילה) למיתה (והיקל) - אומדים אותו (אומד שני) לחיים (ופטור ממיתה), (אמדוהו מתחילה) לחיים (והכביד) - אין אומדים אותו (אומד שני) למיתה (ופטור ממיתה). - אמדוהו (מתחילה) למיתה והיקל ממה שהיה - אומדים אותו אומד שני לממון (תשלום נזק וצער), ואם לאחר מכן הכביד ומת - משלם נזק וצער ליורשים (ופטור ממיתה). מאימתי משלם? משעה שהיכהו. - וסתמא כרבי נחמיה (שהרי לדעת החכמים חייב מיתה אם הכביד ומת).

העמדת הפסוק השני בבבלי לפי רבי נחמיה היא כהעמדתו בירושלמי.
העמדת שני הפסוקים בבבלי לפי החכמים היא כהעמדתם בירושלמי.
הברייתות בתוספתא ובבבלי "מאימתי נותן לו? / מאימתי משלם? משעה שהיכהו" מדברות במקרה שאמדוהו מתחילה למיתה והיקל ממה שהיה, וזה כגרסתנו בשני המקורות התנאיים בירושלמי המסייעים לשני בעלי הדעות.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:3:3)

ומציעים בעיה: **הכהו על ידו וצבת** (צבתה - התנפחה. ובמקבילה: 'וצמתה' - התכווצה)**, אמרין** (כך בקטע סבונה ובמקבילה. ובמסירה שלפנינו: 'אמ'') **אסייא** – אמרו הרופאים**: אִין מקטעא ידיה** (בקטע סבונה: 'מקטעין אידיה') **- חיי הוא** – אם נקטעת (נכרתת) ידו - חי הוא**. מהו שיתן דמי היד?** – אם נקטעה ידו של המוכה על פי הוראת הרופאים כדי להציל את המוכה ממוות, האם המכה פטור מלשלם למוכה את דמי היד, הואיל ולא התכוון לקטוע את ידו, ודבר זה נולד אחר שהיכהו ולתקנתו הוא שיחיה, או שמא הוא חייב לשלם לו את דמי היד, מכיוון שמחמת מכתו נקטעה ידו?

ופושטים את הבעיה ממקור תנאי בתוספת דיון במקור: **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה מזאת (מהברייתא שלהלן): נאמר בדיני חובלים: **"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים** וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ**"** (שמות כא,כב) – אם שני אנשים יריבו זה עם זה וידחפו בלי כוונה אישה הרה, והאישה הפילה את העובר והעובר מת**, "וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים** וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ**"** (שמות כא,יח) – אם שני אנשים יריבו זה עם זה, והאחד יכה את חברו, **-** (במקבילה נוסף 'והלא היא מצות היא מריבה,') **היא מריבה היא מַצּוּת!** – הרי מריבה ומצות עניינן אחד! **מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהלשונות השונים: **"וְכִי יִנָּצוּ" "וְכִי יְרִיבֻן" "כי יריבון" "כי ינצו"** (ארבע המילים האחרונות יתירות ואינן במקבילה)**? אלא ליתן** את **המתכוין על שאינו מתכוין ואת שאינו מתכוין על המתכוין** – הלשונות השונים מלמדים, שהדין שנאמר ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון (המתכוון להרוג את חברו והרג אותו) חל גם ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון (המתכוון להרוג את חברו ולא את האישה והרג אותה), והדין שנאמר ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון חל גם ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון (עד כאן הברייתא)**.** - ויש להקשות על המקור התנאי: **ניחא** – [הדבר] נוח, **- את המתכוין על שאינו מתכוין** – מובן החלק הראשון של המשפט, שהדין במתכוון חל גם בשאינו מתכוון, שכמו שההורג את זה שהתכוון להרוג - חייב, כך גם המתכוון להרוג את זה והרג את זה שלא התכוון להרוג - חייב**. ואת שאינו מתכוין על המתכוין!** – אין מובן החלק השני של המשפט, שהדין בשאינו מתכוון חל גם במתכוון! **אם שאינו מתכוין הוא מתחייב, לא כל שכן על** (מילה זו יתירה) **המתכוין?!** (בתמיהה) – אם המתכוון להרוג את זה והרג את זה שלא התכוון להרוג - חייב, בוודאי ובוודאי שההורג את זה שהתכוון להרוג - חייב! - ויש לתרץ את הקושיה: **אלא כיני:** – אלא כך היא (כך הוא הפירוש בחלק השני של המשפט במקור התנאי): **הכהו על ידו וצבת** (במקבילה: 'וצמתה')**, אמרין** (כך במקבילה. ובמסירה שלפנינו: 'אמ'') **אסייא: אין מקטעה ידיה - חיי הוא. מהו שיתן דמי היד?** (יש למחוק את המשפט 'מהו...' שהוא אשגרה מלעיל) **כמה דת אמר תמן:** – כמו שאתה אומר שם (ב"כי יינצו" שמדבר בשאינו מתכוון): **חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד** (במקבילה: 'העבד', וצריך לומר: '**העֻבָּר**') – חידוש חידשה התורה, שאם התכוון להכות את חברו והיכה אישה, ועל ידי ההכאה הפילה האישה את עוברה, שהוא משלם דמי העובר, אף על פי שלא התכוון להכות את האישה**, ומה** (צריך לומר כמו במקבילה: '**וכה**')**:** – ו(גם) כאן (ב"כי יריבון" שמדבר במתכוון): **חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד** – אם היכה את חברו על ידו וצבתה / וצמתה, ונקטעה ידו של המוכה על פי הוראת הרופאים כדי להציל את המוכה ממוות - המכה חייב לשלם למוכה את דמי היד, אף על פי שלא התכוון לקטוע את ידו. - כך נפשטה הבעיה שלעיל**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.

מקור הסוגיה בסנהדרין, והועתקה לנזיר משום ההלכה במשנה כאן שהובאה במשנה שם בקובץ הלכות השוות זו לזו בלשון "שרגליים לדבר" שבא בהן.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כא,כב נאמר: "וכי יינצו אנשים" - לעשות את שאין מתכוון כמתכוון. "כי יינצו אנשים ונגפו אישה הרה" - אין לי אלא ב"כי יינצו" שעשה את שאין מתכוון כמתכוון. מניין אף ב"כי יריבון" נעשה את שאין מתכוון כמתכוון? תלמוד לומר: "כי יינצו" "וכי יריבון" - מצות היא מריבה, ומריבה היא מצות. מה ב"כי יינצו" - נעשה את שאין מתכוון כמתכוון, אף ב"כי יריבון" - נעשה את שאין מתכוון כמתכוון.

ב**ירושלמי בבא קמא** ד,ו אמרו: ולית כתיב: "כי ינצו" "כי יריבון"?! והלא היא מצות היא מריבה! אי (צריך לומר כמו בכתב יד ספרדי: 'אימר:') מה להלן - במתכוין, אף כאן - במתכוין; מה כאן - בשאינו מתכוין, אף להלן - בשאינו מתכוין.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:3:4)

(**"נתכוון להרוג את הבהמה" כול'.**) (פסקה זו היא מן המשנה הבאה ואין לגרוס אותה כאן)
מציעים קושיה: **רבי יצחק** (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **שאל** – הקשה**: עמדוהו** (אמדוהו) **לחיים ומת** – במקרה שאמדו את המוכה בתחילה לחיים ואחר כך מת, **- ודרך** (צריך לומר: '**ואין דרך**') **החיים למות?!** (בתמיהה) – הרי בשעה שאמדוהו לחיים ידעו שימות, אם תיכף אם לאחר זמן, מפני שבני אדם שחיים דרכם למות, ומדוע המכה נותן שבת וריפוי ליורשים כשאחר כך המוכה מת?
ומתרצים את הקושיה: **מכיון דכתיב:** – מכיוון שכתוב: **"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"** (שמות כא,יט)**, חייב ליתן לו שבת וריפוי** – גזירת הכתוב היא שהמכה נותן שבת וריפוי ליורשים אף שאחר כך המוכה מת**.**
ומציעים קושיה נוספת: **רבי יצחק שאל** – הקשה**: עמדוהו למיתה וחיה** – במקרה שאמדוהו בתחילה למיתה ואחר כך היקל ממה שהיה ולא מת, **- ואין דרך** (יש למחוק 'ואין' כאן ולגרוס אותה לעיל (גליונות הרש"ל - "אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 446, הערה 31). - וצריך לומר: '**ודרך**', וכן הגיה ב"כיכר לאדן") **המתים לחיות?!** (בתמיהה) – הרי בשעה שאמדוהו למיתה ידעו שלא יחיה, מפני שבני אדם שעומדים למות אין דרכם לחיות, ומדוע המכה נותן שבת וריפוי למוכה כשאחר כך המוכה לא מת?
ומתרצים את הקושיה: **מכיון דכתיב:** – מכיוון שכתוב: **"רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא"** (שמות כא,יט)**, חייב ליתן לו שבת וריפוי** – גזירת הכתוב היא שהמכה נותן שבת וריפוי למוכה כשאחר כך המוכה לא מת**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:4:1)

**משנה**
**נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי** – או שנתכוון להרוג את הנוכרי, שאין חייבים עליו מיתת בית דין, **והרג את ישראל, לנפלים** – או שנתכוון להרוג את הנפל, שהוא ולד שנולד לפני זמנו ואינו בן קיום, **והרג בן קיימה - פטור** – ממיתה, שכן לא נתכוון להרוג מי שחייבים עליו מיתה**.**
**נתכוון להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו** – לגבי מותניו לא היה במכה כדי להמיתו**, והלכה לה** – המכה פגעה, **על לבו והיה בה כדי להמית על לבו** – לגבי ליבו היה במכה כדי להמיתו**, ומת** – פטור ממיתה, לפי שלא נתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית**; נתכוון להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו, ומת** – פטור ממיתה, לפי שלא היכה מכה שיש בה כדי להמית**; נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת** – הקטן - פטור המכה ממיתה, לפי שלא נתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית**; נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת** – הגדול, **- פטור** – המכה ממיתה, לפי שלא היכה מכה שיש בה כדי להמית**.**
**נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת** – חייב מיתה**; נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת** – הקטן, **- חייב** – המכה מיתה, לפי שנתכוון להכות מכה שיש בה כדי להמית והיכה מכה שיש בה כדי להמית**.**
**רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור** – ממיתה, שכן לא נתכוון להרוג את מי שהרג**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:4:2)

**תלמוד**
**המית את זה ושיבר את כליו של זה**
במשנה שנינו: **"נתכוון להכותו על מתניו" כול'.**
ההלכה קובעת שאין אדם מת ומשלם, שאם נתחייב אדם בעת ובעונה אחת במיתה ובתשלומים בשל מעשה אחד או בשל שני מעשים שונים שאירעו כאחד, הרי שהוא נענש במיתה ונפטר מן התשלומים.
המקור לדין זה מפורש בקצרה במשנה כתובות ג,ב: "כל המתחייב בנפשו אין משלם ממון, שנאמר (שמות כא,כב): 'ולא יהיה אסון ענוש ייענש'", ומפורט בתוספתא בבא קמא ט,יז: "הרגו והרג את בהמתו כאחד, הרגו וקיטע את ידו כאחד, הרגו וסימא את עינו כאחד - פטור, שנאמר: 'ולא יהיה אסון ענוש ייענש', הא אם יש אסון אין נענש. אבל הרג את בהמתו ואחר כך הרגו, קיטע את ידו ואחר כך הרגו, סימא את עינו ואחר כך הרגו - חייב, שנאמר (שמות כב,ב): 'דמים לו שלם ישלם' (הבא במחתרת ושבר חבית, אם יש לבא במחתרת דין דמים, שההורגו חייב מיתה - חייב הבא במחתרת לשלם דמי החבית, הואיל ואינו מתחייב בנפשו (משנה לעיל ח,ו)). זה הכלל: כל שחלה עליו מיתה ותשלומים כאחד - פטור. מיתה ואחר כך תשלומים, תשלומים ואחר כך מיתה - הרי זה חייב".
במשנה כתובות למדים מן הפסוק שבשמות כא,כב, שאם נתחייב מיתה וממון במעשה אחד לאדם אחד פטור מן התשלומים. ובתוספתא בבא קמא למדים מפסוק זה, שהוא הדין בשני מעשים. ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,כג למדים מן הכתוב שבויקרא כד,יח, שאפילו נתחייב לשני בני אדם, ממון לזה ונפשות לזה, פטור מן הממון ("הרג אדם ובהמה כאחד; קטע ראשו של זה ואצבעו של זה כאחד").

זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה - פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא חייב מיתה, ואף על פי שמיתה לזה ותשלומים לזה, מכל מקום אינו מת ומשלם.

מציעים שאלה: **חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **שאל: זרק את האבן והיה בה כדי להמית, המית** (צריך לומר: '**לא** המית' ("מיתה לזה ותשלומין לזה", "שנתון המשפט העברי" ו-ז, עמוד 241)) **את זה ושיבר את כליו של זה** – באבן שזרק**?** – האם הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא פטור ממיתה כיוון שלא המית את האחד, או שמא הוא פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי היה ראוי להתחייב מיתה אילו המית את האחד?
ופושטים את השאלה: **בזה חידש הכתוב** – במקום שהוא חייב מיתה חידש הכתוב שבויקרא כד,יח שהוא פטור מתשלומים, **ובזה לא חידש** – במקום שהוא פטור ממיתה לא חידש הכתוב שהוא פטור מתשלומים, ולכן הוא הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר**.**
ומציעים שאלה נוספת: **חזקיה שאיל** – שאל**: זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית, המית את זה ושיבר את כליו של זה** – באבן שזרק**?** – האם הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי הוא פטור ממיתה כיוון שלא היה באבן שזרק כדי להמית את האחד, או שמא הוא פטור מלשלם לשני על הכלים ששיבר, שהרי היה ראוי להתחייב מיתה אילו היה באבן שזרק כדי להמית את האחד?
ופושטים את השאלה: **בזה חידש הכתוב** – במקום שהוא חייב מיתה חידש הכתוב שבויקרא כד,יח שהוא פטור מתשלומים, **ובזה לא חידש** – במקום שהוא פטור ממיתה לא חידש הכתוב שהוא פטור מתשלומים, ולכן הוא הוא חייב לשלם לשני על הכלים ששיבר (המשפט שמציע המונח 'שאל' כאן בכל אחת משתי השאלות מתפרש כצירוף של שני משפטים, שהראשון ('זרק את האבן... ושיבר את כליו של זה?') הוא שאלה והשני ('בזה חידש הכתוב...') תשובתה, ולא כשאלה אחת ארוכה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 556, הערה 10))**.**

נראה ששאלותיו של חזקיה הובאו כאן משום הלשון "היה / לא היה בה כדי להמית" הנזכרת גם במשנה כאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:4:3)

**נתכוון להרוג את זה והרג את זה**
במשנה שנינו: "**אמר רבי שמעון:** אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור" (פסקה ישנה היא שהיה לפניה במשנה: "אמר רבי שמעון", במקום "רבי שמעון אומר" שבנוסח משנתנו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 71)).
**אילין דבית רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **תָנַיִין:** – [התנאים ה]אלה של בית רבי שונים: **אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור** – ממיתה. - דבי רבי דעתם כדעת רבי שמעון שבמשנתנו, והם שונים ברישא אחרי ״לנפלים והרג בן קיימה״: ״אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור״ ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 70)**.**
ומציעים קשר בין דברי תנאים: **ואתייא דבי רבי כרבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – ובאה (הולכת) [הברייתא] של בית רבי כרבי נתן**,** - ומביאים מקור לדעה האחרת: **דתני** – ששונה [התנא] **בשם רבי נתן: היה** – הרוצח, **עומד בצד סיעה** (חבורה, קבוצה) **של בני אדם, אמר:** "**לאחד מכם אני מתכוין להרוג**" – ולא התכוון לאדם מסוים מהם, ולבסוף הרג אחד מהם**, אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור** – ממיתה (חלק המשפט "אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה" אינו מובן, שהרי חידוש גדול יותר שפטור הוא, כשאמר שהוא מתכוון להרוג אחד מסיעה של בני אדם ולא התכוון להרוג אדם מסוים מהם ולבסוף הרג אחד מהם, מאשר כשהתכוון להרוג אדם מסוים ולבסוף הרג אדם אחר, כי כשאמר שהוא מתכוון להרוג אחד מסיעה יש בכלל דבריו גם האדם שהרג מהם. ולכן נראה שאין לגרוס את חלק המשפט הזה. ואפשר שחלק המשפט הזה הוא המשך הפסקה מהמשנה "אמר רבי שמעון" לעיל, שנכתב תחילה על הגליון ובאחת מהעתקות הירושלמי נכנס לפנים שלא במקומו. - גם ריצ"ד גורס: 'אמר: לאחד **מהם** אני מתכוין להרוג, **והרג** - פטור')**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דנזיקין פרשה ח נאמר: "וכי יינצו אנשים" - למה נאמרה פרשה זו?... בא הכתוב ללמדך על המתכוון להכות שונאו והיכה אוהבו שהוא במיתה (שכתוב: "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש"), לכך נאמרה פרשה זו. - רבי אומר: אם נתכוון להכות שונאו זה והיכה אחר שהוא שונאו - פטור, המתכוון להכות שונאו והיכה אוהבו - דין הוא שיהא פטור... - רבי יצחק אומר: אף המתכוון להכות (את זה) והיכה (את זה) - פטור, עד שיאמר: "לאיש פלוני אני מכה" (והרגו).

דעת דבי רבי בירושלמי מובאת במכילתא בשם רבי.
המכילתא שנתה ראשונה סתם מדרשו של רבי יהודה (תוספתא סנהדרין, עיין להלן), ואחר כך של רבי שאחז בדעתו של רבי שמעון, ובאחרונה דעת רבי יצחק, שהיא מתאימה לדעת רבי שמעון שבברייתא בבבלי סנהדרין עט,א, וברייתא זו היא כנראה דבי רבי שמעון בן יוחאי, ולדעת דבי רבי נתן שבירושלמי נשנית.
אין הירושלמי אומר: ואתייא דבי רבי כרבי שמעון, אלא ״ואתייא דבי רבי כרבי נתן. ונראה ש״דבי רבי״ שנוה סתם ולא בשם רבי שמעון, והירושלמי לא ידע ברייתא שבבבלי עט,א בשם רבי שמעון, ועל כן הביא ברייתא דרבי נתן ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 70-72).

ב**תוספתא סנהדרין** יב,ד שנו: נתכוון להכות את זה והיכה את זה - רבי יהודה מחייב, ורבי שמעון פוטר. ומודה רבי יהודה, שאם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנוכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, שהוא פטור.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כא,יד נאמר: "להורגו בעורמה" - פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה, שייפטר; דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר: אף המתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב, ומה תלמוד לומר "להורגו בעורמה"? פרט למתכוון להמית את הגוי והמית את בן ישראל, את בן שמונה והמית את בן תשעה.

ב**בבלי סנהדרין** עט,א אמרו: רבי שמעון אהייא? (על איזה קטע מהמשנה הוא חולק?) אילימא אסיפא (בעניין נתכוון להרוג את הגדול והרג את הקטן) - 'רבי שמעון אמר: פטור' מיבעי ליה! אלא ארישא: "נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנוכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא - פטור". הא נתכוון להרוג את זה (שחייב על הריגתו) והרג את זה - חייב. "רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור".
פשיטא, קאי ראובן ושמעון, ואמר (הרוצח): "אנא לראובן קא מיכוויננא (להורגו), לשמעון לא קא מיכווננא" - היינו פלוגתייהו (של חכמים ורבי שמעון). אמר: "לחד מינייהו (אני מתכוון להרוג)", מאי? סבר ראובן (סבר שראובן הוא זה והרגו) ונמצא שמעון, מאי? - תא שמע: דתניא: רבי שמעון אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר: "לפלוני אני מתכוון" (והרגו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:5:1)

**משנה**
**רוצח שנתערב באחרים** – ואין מכירים אותו, **- כולן פטורין. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: כונסין אותן לכיפה** (כינוי לבית סוהר, על שם שתקרתו היתה קמורה)**.**
**וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה - יידונו בקלה** – במיתה הקלה שבהן, כגון שנתערבו חייבי סקילה בחייבי חנק, יידונו כולם בחנק**. הנסקלים בנשרפים** – נתערבו חייבי סקילה בחייבי שריפה, **- רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: יידונו בסקילה, שהשריפה חמורה; וחכמים אומרים: יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה.**
**אמר להם רבי שמעון** – לחכמים**: אִילּוּ לא היתה שריפה חמורה, לא ניתנה לבת כהן שזינת** (שזינתה) – שהיא בשריפה**. אמרו לו** – החכמים לרבי שמעון**: אִילּוּ לא היתה סקילה חמורה, לא ניתנה למגדף ולעובד עבודה זרה** – שהם בסקילה**.**
**הנהרגים בנחנקים** – נתערבו החייבים מיתה בסייף בחייבי חנק, **- רבי שמעון אומר: בסייף** – יידונו בסייף, שרבי שמעון סובר שסייף קל מחנק**; וחכמים אומרים: בחנק** – שחכמים סוברים שחנק קל מסייף**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:5:2)

**תלמוד**
**רוצח שנתערב באחרים**
במשנה שנינו: **"רוצח שנתערב באחרים** - כולן פטורין. רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה**".**
מביאים מחלוקת אמוראים בנוגע לאוקימתא הנכונה של המשנה.
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: ברוצח שנתערב בכשירין היא מתניתא** – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה שרוצח נתערב בבני אדם חפים מפשע, שלחכמים כולם פטורים, מפני שאין להעניש את הכשירים בשל הרוצח שנתערב בהם, ולרבי יהודה מכניסים את כולם לכיפה (לבית האסורים), עד שיבואו עדים ויעידו מי הרוצח)**.**
**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: ברוצח שלא נגמר דינו ונתערב ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא** – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה שרוצח שלא נגמר דינו להריגה נתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם להריגה, שלחכמים כולם פטורים, שכיוון שאין יודעים מי הרוצח שלא נגמר דינו אי אפשר לגמור את דינו, שאין גומרים דינו של אדם אלא בפניו, וכיוון שאחד מהם אינו יכול להידון למיתה, לכן כולם פטורים, ולרבי יהודה מכניסים אותם לכיפה עד שימותו (כמו להלן הלכה ה), לפי שכולם רוצחים הם)**.**
**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: בשור בשוורים היא מתניתא** – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה במקרה ששור שהרג אדם ונגמר דינו לסקילה נתערב בשוורים אחרים שהם כשירים שלא הרגו אדם, שלחכמים כולם פטורים, ולרבי יהודה מכניסים אותם לכיפה עד שימותו)**.**
ומציעים קושיה: **אם בשור בשוורים היא מתניתא** – היא המשנה**, בדא תנינן:** – בזאת שנינו: **כונסין אותו לכיפה** (נראה שצריך לומר: '**כולן פטורים**')**?!** (בתמיהה) – אם מדובר במקרה שהוצע לפני כן, האמור במשנה לא ייתכן, שעל מקרה זה לא היו החכמים אומרים שכולם פטורים אלא היו אומרים שכונסים אותם לכיפה עד שימותו או שסוקלים אותם! (כמו ששנו בברייתא בתוספתא בבא קמא ה,ה המובאת בבבלי, ראה להלן, ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כא,כח. - אין מתרצים קושיה זו. - נראה שהגרסה שלפנינו בקושיה זו היא בהשפעת הבבלי, אלא שבבבלי הקשו קושיה זו על אוקימתא כמו זו של רבי יוחנן בירושלמי, ואכן יש מגיהים בירושלמי כאן: 'אם ברוצח שנתערב בכשירים היא מתניתא...' ומעבירים קושיה זו אחרי דברי רבי יוחנן לעיל)

ב**תוספתא בבא קמא** ה,ה שנו: פרה שהמיתה ואחר כך ילדה, עד שלא נגמר דינה ילדה - ולדותיה מותרים, משנגמר דינה ילדה - ולדותיה אסורים. נתערבו באחרים ואחרים באחרים - כולם אסורים בהנאה. מה יעשו להם? כונסים אותם לכיפה עד שעה שימותו. רבי לעזר ברבי שמעון אומר: כולהם נסקלים.

ב**בבלי סנהדרין** עט,ב אמרו: "רוצח שנתערב באחרים". - מאן אחרים? אילימא אחרים כשרים - פשיטא! ותו: בהא לימא רבי יהודה: כונסים אותם לכיפה?!
אמר רבי אבהו אמר שמואל: הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסיקינן. רבנן סברי: אין גומרים דינו של אדם אלא בפניו, הלכך כולם פטורים. ורבי יהודה: מפטרינהו לגמרי - נמי לא, כיוון דרוצחים נינהו. הלכך כונסים אותם לכיפה.
ריש לקיש אמר: אדם - כולי עלמא לא פליגי דפטירי, אלא הכא - בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם קמיפלגי. רבנן סברי: כמיתת בעלים כך מיתת השור, ואין גומרים דינו של שור אלא בפניו. הלכך כולם פטורים. ורבי יהודה סבר: כונסים אותם לכיפה.
...ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעליי (מעולים, כשירים) - סוקלים אותם. רבי יהודה אומר: כונסים אותם לכיפה. והתניא: (וכן שנויה ברייתא:) פרה שהמיתה (אדם) ואחר כך ילדה, אם עד שלא נגמר דינה ילדה - ולדה מותר, ואם משנגמר דינה ילדה - ולדה אסור (שנאסר עימה). נתערבה באחרים ואחרים באחרים - כונסים אותם לכיפה. רבי אלעזר בירבי שמעון אומר: מביאים אותם לבית דין וסוקלים אותם.

הירושלמי מציע שלוש אוקימתות לדין רוצח שנתערב באחרים. האוקימתא הראשונה של רבי יוחנן נדחית בסתם הסוגיה בבבלי. האוקימתא השנייה של ריש לקיש מובאת בבבלי משמו של שמואל. והאוקימתא השלישית של שמואל מובאת בבבלי משמו של ריש לקיש. יש מפרשים את האוקימתא של שמואל בירושלמי כדברי ריש לקיש בבבלי, אך אנו פירשנו את האוקימתא של שמואל בירושלמי על פי המשך הדברים בבבלי.
"ושור שנגמר דינו..." הוא המשך לדברי ריש לקיש (ראה "מקורות ומסורות", סנהדרין, עמודים 145-146).
• • •
**חייבי מיתות שנתערבו זה בזה**
במשנה שנינו: "וכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה - יידונו בקלה. הנסקלים בנשרפים - רבי שמעון אומר: יידונו בסקילה, שהשריפה חמורה; וחכמים אומרים: יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה. הנהרגים בנחנקים - רבי שמעון אומר: בסייף; וחכמים אומרים: בחנק".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:5:3)

**רבי שמעון אומר: חמורה שריפה מסקילה** – כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א**; ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: **חמורה סקילה משריפה** – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון**.**
**רבי שמעון אומר: חמור חנק מהרג** – בסייף, כך דעת רבי שמעון במשנה לעיל ז,א**; ורבנין אמרין:** – והחכמים אומרים: **חמור הרג מחנק** – כך דעת תנא קמא במשנה לעיל שחלוק על רבי שמעון (שני משפטים אלו ישנם בירושלמי לעיל ז,א וגם להלן י,ד)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:6:1)

**משנה**
**מי שנתחייב שתי מיתות בית דין** – שעבר עבירה שחייב עליה מיתה קלה, ואחר כך עבר עבירה שחייב עליה מיתה חמורה, **- יידון בחמורה** – כגון שבא על אשת איש שדינו חנק, ואחר כך בא על חמותו שדינו שריפה - יידון בשריפה שהיא חמורה מחנק**.**
**עבר עבירה** – אחת, **שיש בה שתי מיתות - יידון בחמורה** – כגון שבא על חמותו שהיא אשת איש - יידון בשריפה משום חמותו, ולא בחנק משום אשת איש**. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: יידון בזיקה הראשונה שבאת עליו** – בעבירה שהוזקק תחילה לפרוש ממנה, ולא בעבירה שבאה אחרונה, אף שהיא חמורה, שרבי יוסי סובר שאין איסור חל על איסור (דבר האסור מן התורה, אין איסור אחר יכול לחול עליו)**.**
• • •
**משנה**
**מי שלקה ושנה בבית דין** – שעבר שתי פעמים עבירה שחייבים עליה מלקות ולקה פעמיים, **- כונסין אותו לכיפה** – כשעבר אותה עבירה פעם שלישית מכניסים אותו לבית האסורים, **ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת** – נותנים לו שעורים בשפע, שהם בזול, ומאכילים אותו כמה שהוא רוצה עד שכריסו מתבקעת (זו מליצה, ואין הכוונה: עד שימות. כך פירש ב"פירושים במשניות", "תרביץ" מ, עמודים 12-13)**.**
**ההורג נפשות שלא בעדים** – שידוע לבית הדין שהרג, אלא שאין עדות מספקת לפי ההלכה לדונו למיתה, **- כונסין אותו לכיפה ונותנין לו לחם צר ומים לחץ** – אוסרים אותו מאסר עולם ונותנים לו מזון בצמצום כדי קיום הנפש ("לחם צר ומים לחץ" הוא לשון הכתוב בישעיהו ל,כ)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:6:2)

**תלמוד**
**עבר עבירה שיש בה שתי מיתות**
במשנה שנינו: **"מי שנתחייב שתי מיתות בית דין** - יידון בחמורה. עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - יידון בחמורה. רבי יוסי אומר: יידון בזיקה הראשונה שבאת עליו**".**
מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן: והבא על בת בתו - חייב עליה משום בת בתו, וכלתו, ואחות אשתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש, ונדה. רבי יוסי אומר: אם עבר הזקן ונשאה - חייב עליה משום אשת אב** (משנה כריתות ג,ה)**. הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו, וכלתו, ואחות אשתו, ואשת אחיו, ואשת אחי אביו, ואשת איש, ונדה. וכן הבא על אם חמותו ועל אם חמיו. רבי יוחנן בן נורי אומר: הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו** (משנה כריתות ג,ו)**.**

נראה שהמשנה שהוצעה כאן בלשון 'תמן תנינן' ונשמטה היא משנת כריתות זו, כמוכח מהסוגיה. גם ריצ"ד כתב כך.

במשנה כריתות שנינו: "רבי יוסי אומר: אם עבר הזקן ונשאה - חייב עליה משום אשת אב".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי יוסי אומר:** עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - **ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. כיצד? חמותו ונעשית אשת איש** – אם היתה חמותו תחילה, שנשא את בתה כשהיתה אלמנה או גרושה, ואחר כך נעשתה אשת איש, שנישאה, ובא עליה לאחר שנעשתה אשת איש, **- הרי זו בשריפה** – הרי הוא נידון בשריפה, שהיתה אסורה עליו משום חמותו קודם שנעשתה אשת איש**. אשת איש ואחר כך נעשית חמותו** – אם היתה אשת איש תחילה, ואחר כך נעשתה חמותו, שנשא את בתה כשהיתה אשת איש, ובא עליה לאחר שנעשתה חמותו, **- בחניקה** – הרי הוא נידון בחנק, שהיתה אסורה עליו משום אשת איש קודם שנעשתה חמותו**.**

ב**תוספתא סנהדרין** יב,ה שנו: וכן היה רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאתה עליו. כיצד? הבא על חמותו והיא אשת איש, היתה חמותו ואחר כך נעשית אשת איש - נידון בשריפה, אשת איש ואחר כך נעשית חמותו - נידון בחנק.

ב**בבלי סנהדרין** פא,א אמרו: תניא: כיצד אמר רבי יוסי: נידון בזיקה ראשונה שבאת עליו? חמותו ונעשית אשת איש - נידון בחמותו, אשת איש ונעשית חמותו - נידון באשת איש.

ב**בבלי כריתות** יד,ב אמרו: "רבי יוסי אומר: אם עבר הזקן ונשאה - חייב עליה משום אשת אב". - ומי אית ליה לרבי יוסי איסור חל על איסור? והתנן: עבר עבירה שיש בה שתי מיתות - נידון בחמורה. רבי יוסי אומר: נידון בזיקה ראשונה שבאת עליו. ותניא: כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה ראשונה שבאת עליו? חמותו ונעשית אשת איש - נידון משום חמותו, אשת איש ונעשית חמותו - נידון משום אשת איש! - אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי באיסור מוסיף (כשהאיסור האחרון מוסיף על האיסור הראשון, הוא מודה שאיסור חל על איסור). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: מודה רבי יוסי באיסור מוסיף...

רבי יוסי מודה באיסור מוסיף שאיסור חל על איסור, רק אם האיסור האחרון חמור מהאיסור הראשון או אם שני האיסורים שווים, אבל אם האיסור האחרון קל מהאיסור הראשון אינו חל אפילו הוא איסור מוסיף, כגון חמותו שנעשית אשת איש, אין איסור אשת איש חל על איסור חמותו, אף על פי שהוא מוסיף שהרי נאסרה על כל העולם, לפי שאשת איש אין מיתתה אלא בחנק וחמותו מיתתה בשריפה שהיא חמורה (תוספות ישנים כריתות יד,ב ד"ה 'מודה רבי יוסי').

במשנה כריתות שנינו: "הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו וכלתו...".
מסבירים את המשנה: **בא על חמותו, והיי דא** (צריך לומר: '**די**') **לה** – והרי היא **חמותו וכלתו** – שחמותו נישאה לבנו מאישה אחרת ונעשית כלתו, ובא עליה, ולכן חייב עליה משום חמותו וכלתו**.**

במשנה כריתות שנינו: "רבי יוחנן בן נורי אומר: הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו".
מדגימים את הדברים במשנה: **היך עבידא?** – איך עשוי [הדבר]? (כיצד?) **גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה ולברתיה דאיתתיה** (צריך לומר: '**דאחתיה**') – איש נשא אישה ואת בת אחיה ואת בת אחותה (נמצא שחמותו היא גם אֵם חמותו ואֵם חמיו)**. אתא על סבתא** – בא בשוגג על הסבה (על חמותו שהיא גם אֵם האֵם של שתיים מנשיו, בת אחיה ובת אחותה של אשתו), **- חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו** – חייב עליה חטאות משום כל האיסורים הללו**.**

מציעים שאלה לפי רבי יוסי.
**חמותו וכלתו כאחת** – אם איסור חמותו ואיסור כלתו באו בבת אחת, כגון שהוא ובנו עשו שליח אחד לקדש להם שתי נשים, את דינה לו ואת לאה אימה לבנו, וגם דינה ולאה אימה עשו שליח אחד לקבל עבורן קידושין, ופגש שליח בשליח, ונעשית לאה חמותו וכלתו כאחת ("שערי תורת ארץ ישראל"), ובא עליה בשוגג, **- מה אמר בה** – מה אומר בה **רבי יוסה?** – מה הדין במקרה זה לפי רבי יוסי שאמר במשנתנו, שאם שני האיסורים באו זה אחר זה, הוא נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו, שרבי יוסי סובר שאין איסור חל איסור? **חומר בקל - מה אמר בה רבי יוסי** (נראה שצריך למחוק את חמש המילים האחרונות)**?** – האם שני האיסורים שבאו בבת אחת אינם חלים כאחד, והאיסור החמור גובר על האיסור הקל, וחייב חטאת אחת משום כלתו שהוא האיסור החמור? **שני איסורים כאחת - מה אמר בה רבי יוסי** (נראה שצריך למחוק את חמש המילים האחרונות)**?** – או שמא שני האיסורים שבאו בבת אחת חלים כאחד, וחייב שתי חטאות משום חמותו ומשום כלתו? (אם בא עליה במזיד ובהתראה, נידון בסקילה החמורה. הבא על חמותו נידון בשריפה, והבא על כלתו נידון בסקילה. - אין פושטים את השאלה)

נראה שהלשונות 'חומר בקל' ו-'שני איסורים כאחת' הם שני צדדי השאלה 'חמותו וכלתו כאחת', ובשל אי הבנת הדברים נוספו לכל אחד מהלשונות האלה המילים 'מה אמר בה רבי יוסי?' וכך נוצרו מהם שאלות נוספות.
אין לפרש 'חומר בקל' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו זה אחר זה, והאיסור שמיתתו קלה בא ראשון והאיסור שמיתתו חמורה בא אחריו, שהרי לפי רבי יוסי הוא נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו אף במקרה זה, כמו שאמר בברייתא לעיל באשת איש ונעשתה חמותו. וגם אין לפרש 'חומר בקל' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו בבת אחת, והאיסור האחד קל והאיסור השני חמור, שהרי זו השאלה 'חמותו וכלתו כאחת'. כמו כן, אין לפרש 'שני איסורים כאחת' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו בבת אחת, שהרי זו השאלה 'חמותו וכלתו כאחת'.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:6:3)

ומעירים: **אמרין:** – אומרים: **כמה דאישתאלת על דרבי יוסי, כך אשתאלת על דרבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) – כמו שנשאלה על [שיטת] רבי יוסי (השאלה לפי רבי יוסי המוצעת לעיל), כך נשאלה על [שיטת] רבי ישמעאל (השאלה הדומה לפי רבי ישמעאל מוצעת להלן)**.** - ומציעים מראה מקום לדברי רבי ישמעאל: **דתני** – ששונה [התנא] **בשם רבי ישמעאל: נתאלמנה ונתגרשה** ו**נתחללה** ו**זינת** – אישה שהתאלמנה, ואחר כך נישאה לאחר ונתגרשה, ואחר כך נבעלה לכוהן ונתחללה (חללה היא אישה האסורה לכוהן שנבעלה לו), ואחר כך בא עליה מי שפסול לה ונעשתה זונה**, ואחר כך בא עליה** – כוהן גדול, **- אינו חייב אלא אחת** (צריך לומר: '**חייב על כל אחת ואחת**') – חייב מלקות על כל אחד מארבעה האיסורים הללו**. זינת ונתחללה** (צריך להוסיף: '**ונתגרשה ונתאלמנה**') – אם זינתה (נבעלה לפסול לה) תחילה, ואחר כך נישאה לכוהן ונבעלה לו ונתחללה, ואחר כך נתגרשה, ואחר כך נישאה לאחר ונתאלמנה**, ואחר כך בא עליה** – כוהן גדול, **- חייב על כל אחת ואחת** (צריך לומר: '**אינו חייב אלא אחת**') – חייב מלקות רק על איסור זנות. - לדעת רבי ישמעאל, אין איסור חל על איסור, אבל אם האיסור השני יש בו תוספת לגבי האיסור הראשון, חל איסור על איסור. במקרה שנתאלמנה ונתגרשה ונתחללה וזינתה, כשהיתה אלמנה לא היתה אסורה אלא לכוהן גדול, וכשנעשתה גרושה נאסרה אף לכוהן הדיוט, ולכן לגבי כוהן גדול חל איסור גרושה על איסור אלמנה, וכשנעשתה חללה נאסרה אף לאכול בתרומה, ולכן לגבי כוהן גדול חל איסור חללה על איסור אלמנה ואיסור גרושה, וכשנעשתה זונה (שנבעלה לפסול לה), אף שזונה אינה אסורה אלא לכוהנים ואין בה תוספת על איסור חללה, מכל מקום הואיל ושם זנות פוסל בישראל, שאשת ישראל שזינתה נאסרת לבעלה, נחשב איסור זונה מוסיף, ולכן לגבי כוהן גדול חל איסור זה על איסור חללה, ולכן הוא חייב על כל האיסורים הללו (מפרשי הירושלמי הגיהו את הברייתא על פי הברייתא המקבילה בבבלי קידושין)**.**

ומציעים שאלה לפי רבי ישמעאל.
**נתאלמנה** ו**נתגרשה כאחת** – אם איסור אלמנה ואיסור גרושה באו בבת אחת, כגון אישה שנתן לה בעלה גט ואמר שיחול הגט עם גמר מיתתו, שהגט חל כשמת ונעשית אלמנה וגרושה כאחת ("גליוני הש"ס"); או כגון שקידשה אחד קידושי ספק ובא אחר וקידשה קידושין גמורים, שהדין הוא שהראשון מגרשה והשני נושאה, ואם באותה השעה שקיבלה גט מהראשון מת השני, חלו עליה איסור גרושה ואיסור אלמנה בבת אחת ("פני משה"), ובא עליה כוהן גדול, **- מה אמר בה** – מה אומר בה **רבי ישמעאל?** – מה הדין במקרה זה לפי רבי ישמעאל, שסובר שאין איסור חל איסור אם שני האיסורים באו זה אחר זה? **חומר בקל - מה אמר בה רבי ישמעאל** (נראה שצריך למחוק את חמש המילים האחרונות)**?** – האם שני האיסורים שבאו בבת אחת אינם חלים כאחד, והאיסור החמור גובר על האיסור הקל, וחייב מלקות אחת על האיסור החמור יותר? **שני איסורין כאחת - מה אמר בה רבי ישמעאל** (נראה שצריך למחוק את חמש המילים האחרונות)**?** – או שמא שני האיסורים שבאו בבת אחת חלים כאחד, וחייב שתי מלקויות משום אלמנה ומשום גרושה? (אין פושטים את השאלה)

נראה שהלשונות 'חומר בקל' ו-'שני איסורים כאחת' הם שני צדדי השאלה 'נתאלמנה ונתגרשה כאחת', ובשל אי הבנת הדברים נוספו לכל אחד מהלשונות האלה המילים 'מה אמר בה רבי ישמעאל?' וכך נוצרו מהם שאלות נוספות.
אין לפרש 'חומר בקל' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו זה אחר זה, והאיסור הקל בא ראשון והאיסור החמור בא אחריו, שהרי רבי ישמעאל סובר כרבי יוסי שאין איסור חל על איסור. וגם אין לפרש 'חומר בקל' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו בבת אחת, והאיסור האחד קל והאיסור השני חמור, שהרי זו השאלה 'נתאלמנה ונתגרשה כאחת'. כמו כן, אין לפרש 'שני איסורים כאחת' כשאלה בפני עצמה על שני איסורים שבאו בבת אחת, שהרי זו השאלה 'נתאלמנה ונתגרשה כאחת'.
המילה 'אישתאלת' לעיל שהיא לשון יחיד מוכיחה שנשאלה שאלה אחת לפי רבי יוסי ושאלה אחת לפי רבי ישמעאל.

ב**בבלי קידושין** עז,א-ב אמרו: תנו רבנן: "אלמנה וגרושה וחללה זונה" (ויקרא כא,יד), בזמן שהם כסדר - חייב על כל אחת ואחת, זינתה ונתחללה ונתגרשה ונתארמלה - אינו חייב אלא אחת.
האי תנא מאי קסבר? אי קסבר: איסור חל על איסור, אפילו איפכא נמי! (גם אם היתה תחילה זונה ואחר כך נתחללה, יהיו בה כל אותם איסורים!) ואי קסבר: אין איסור חל על איסור, אפילו כסדר נמי לא! (גם אם היתה תחילה אלמנה ואחר כך גרושה, לא יהיו בה כל אותם איסורים!) - אמר רבא: האי תנא, איסור חל על איסור לית ליה, איסור מוסיף אית ליה...

גם רבי יוסי (לפי הבבלי כריתות) וגם רבי ישמעאל (לפי הירושלמי כאן והבבלי קידושין) סבורים שאין איסור חל על איסור, אבל הם מודים שבאיסור מוסיף איסור חל על איסור. בירושלמי כאן שאלו לפי שני התנאים האלה האם באיסור בבת אחת איסור חל על איסור. באיסור מוסיף חל יותר איסור על איסור מבאיסור בבת אחת (תוספות יבמות לג,א ד"ה 'בר קפרא').

סוגיה זו מתייחסת למשנה כריתות שהוצעה בתחילת הסוגיה לפי דברינו לעיל. בתחילתה הסוגיה מתייחסת לדברי רבי יוסי במשנה שם ומביאה את דברי רבי יוסי בברייתא על המשנה כאן. בסוגיה לא שאלו על דברי רבי יוסי במשנה שם מדברי רבי יוסי בברייתא על המשנה כאן, כמו ששאלו בבבלי. אחר כך הסוגיה מסבירה שני דברים בהמשך המשנה שם: הבא על חמותו - חייב עליה משום חמותו וכלתו, והבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. בסופה הסוגיה מסתפקת בדעת רבי יוסי בעניין איסור בבת אחת ('חמותו וכלתו כאחת'), וכן בדעת רבי ישמעאל בעניין זה ('נתאלמנה ונתגרשה כאחת'), שסובר כרבי יוסי שאומר שאין איסור חל על איסור ומודה באיסור מוסיף.
נראה שסוגיה זו מקורה בירושלמי כריתות (שנראה שנערך אלא שאבד), ואפשר שלא הובאו כאן מהסוגיה שם אלא קטעים ממנה בלבד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:6:4)

**תלמוד**
**ההורג נפשות שלא בעדים**
במשנה שנינו: "ההורג נפשות שלא בעדים - כונסין אותו לכיפה ונותנין לו לחם צר ומים לחץ".
מציעים שתי אוקימתות למשנה.
**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **אמר: במפנים** (נראה שצריך לומר: '**במַבְלִים**') **עדיו היא מתניתא** – היא המשנה (יש להעמיד את המשנה באדם שבולם (לפי הארמית הסורית: חוסם פֶּה, משתיק) את עדיו שראו אותו שהרג שלא יעידו עליו, והואיל ועל פי דין אין להרוג בבית דין בלי עדות, מכניסים אותו לכיפה)**.**
**רבי יוסי בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **אמר: בשאינו יכול לקבל התרייה** – יש להעמיד את המשנה באדם שראו אותו העדים שהוא עומד להרוג והתרו בו שלא יהרוג, אבל לא רצה לקבל את ההתראה, והואיל ועל פי דין אין להרוג בבית דין בלי קבלת התראה, מכניסים אותו לכיפה (אפשר לראות את הצורה 'ב-' בלי 'היא מתניתא' בסוף כצורה מקוצרת של המונח 'ב... היא מתניתא'. לחלופין, אפשר שהמילים 'היא מתניתא' נשמטו בטעות בחלק מן המקרים הללו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 197 והערות 336-337))**.**

ב**בבלי סנהדרין** פא,ב אמרו: "ההורג נפשות שלא בעדים". - מנא ידעינן (שהרג, שיענישוהו על כך)? - רב אמר: בעדות מיוחדת (שלא ראו אותו העדים כאחת, שאין לחייבו על פי עדות זו, אף שברור לנו שרצח). ושמואל אמר: שלא בהתראה (שהעידו העדים שרצח, אבל לא התרו בו לפני המעשה, שאין לחייבו). ורב חסדא אמר אבימי: כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות (שנמצאה סתירה בבדיקות העדים, שאין לחייבו על פי עדות זו, אף שברור לנו שרצח).

בבבלי מובאות שלוש אוקימתות למשנה. דבריו של רב בירושלמי אינם נראים כמקבילים לדבריו בבבלי. האוקימתא השנייה בשני התלמודים דומה אבל לא זהה, וגם שמות המוסרים שונים. לאוקימתא השלישית בבבלי אין מקבילה בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:7:1)

**משנה**
**הגונב את הקסווא** – כלי שרת במקדש**, והמקלל בקוסם** – המקלל את ה' בשם אליל**, והבועל ארמית** – הבא על גויה, **- קנאין פוגעין בהן** – רשאים להורגם במקום המעשה, ואין בית דין יכולים לחייב מיתה על עבירות אלו, מפני שלא נתפרש עונשם בתורה**.**
**כהן ששימש בטומאה** – שעבד עבודה על גבי המזבח בשעה שהיה טמא, **- אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה** – צעירי הכוהנים, **מוציאין אותו חוץ לעזרה** – שלא יטמא את המקדש, **ומוציאין את מוחו בגיזרין** – בגזרי עץ**.**
**זר** – שאינו כוהן, **ששימש במקדש** – על גבי המזבח, **- רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: בחנק; וחכמים אומרים: בידי שמים.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:7:2)

**תלמוד**
**הגונב את הקסווה**
במשנה שנינו: **"הגונב את הקסווה" כול'.**
מפרשים פירוש מילולי: **קסווה - קיסטא** – כד, קנקן (פירוש זה מיוסד על הדמיון בתחילתן של שתי המילים האלו)**.**
ומפרשים פירוש ענייני: **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **אמר: כלי משל בית המקדש היה** – הקסווה היתה כלי שרת שמשתמשים בו בעבודת בית המקדש לנסך**,** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע: **כמה דתימר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר בעבודת בני קהת): **"וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ"** (במדבר ד,ז) – בני קהת שהכינו את כלי הקודש עבור נשיאתם נתנו על הבגד שפרשו על השולחן את קשות הנסך (הקשוות נזכרות בעניין השולחן שבמשכן גם בשמות כה,כט ו-לז,טז). לפי רב יהודה, הקשוות הנזכרות בעניין השולחן הן כלים המחזיקים נוזלים, כעין כוסות, ששימשו לנסך. מכאן יש ללמוד שהקסווה (קַשְׂוָה היא צורת היחיד של קשוות) היתה מהכלים שהיו משתמשים בהם בבית המקדש**.**

ב**בבלי סנהדרין** פא,ב אמרו: "הגונב את הקסווה". - מאי קסווה? - אמר רב יהודה: כלי שרת, כדכתיב: "ואת קשות הנסך" (במדבר ד,ז).

דברי רב יהודה מובאים בשני התלמודים.

ב**בבלי סוכה** מח,ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: שני קסוואות היו שם, אחת של מים (לניסוך המים בחג הסוכות) ואחת של יין (לניסוך יין), של מים פיה קצר, של יין פיה רחב, כדי שיהו שניהם כלים בבת אחת.

אפשר שהצדוקים שהיו בבית השני היו גונבים את הקסווה של המים, לפי שלא היו מודים בניסוך המים בחג הסוכות (עיין משנה סוכה ד,ט).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:7:3)

**המקלל בקוסם**
במשנה שנינו: **"המקלל בקַסָּם"** (קוסם, אדם שעוסק במעשי קֶסֶם)**.**
מביאים דוגמה כהסבר לדברי המשנה: **כגון אילין נפתאי דמקללין** "**לקנייך קיינך קנווך**" – כגון הנבטים האלה שמקללים בלשון זו (לשון זו היא דוגמה לקללת הקוסם. משמעות לשון זו אינה ברורה, ונראה שהוא לחש קסם ששימש לקללה. נוסחי לחש יש בהם מילים דומות בלתי מובנות החוזרות על עצמן. - כוונת המשנה ליהודי המקלל את ה' בדרכם של הנבטים. - הנבטים היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב. הם הופיעו באזור ארץ ישראל בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה היוונית. התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית שסבבו אותה. הנבטים שלטו על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים)**.**

ב**בבלי סנהדרין** פא,ב אמרו: "והמקלל בקוסם". - תני רב יוסף: יכה קוסם את קוסמו. רבנן, ואיתימא רבה בר מרי, אמרי: יכהו קוסם לו ולקונו ולמקנו.

בבבלי שינו את לשונם הסתומה של הנבטים 'לקנייך קיינך קנווך' ללשון אחרת 'לו ולקונו ולמקנו'.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:7:4)

**הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו**
במשנה שנינו: **"הבועל ארמית".**
מציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: **תני** – שונה **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: זה שהוא נושא גויה ומוליד בנים ומעמיד אויבים ממנה למקום** (כינוי לאלוהים) – הנותן מזרעו להעביר למולך הוא זה שבועל גויה ומוליד ממנה בן (ברייתא זו מובאת בירושלמי מגילה ד,ט, ושם 'ארמית' במקום 'גויה'. ברייתא זו מובאת על המשנה שם: "**האומר** (המתרגם בציבור)**: 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ'** (ויקרא יח,כא)**, 'מן זרעך לא תתן לאעברא בארמייתא'** (להעביר בגויה, כלומר, לא תבוא על גויה ותוליד ממנה בן לעבודה זרה) **- משתקין אותו בנזיפה** (מפני שמוציא את המקרא מידי פשוטו, שכן תרגום זה מפרש את הכתוב שהוא אוסר יחסי אישות עם גויה)". ברייתא זו מובאת כאן בשל דברי המשנה "הבועל ארמית")**.**

ומביאים מדרש: **כתוב** – בחטא בעל פעור**: "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן**, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ**"** (במדבר כה,ז) – פינחס שקינא את קנאת ה' לקח חרב כדי לדקור למוות את האיש הישראלי שבא על האישה המדיינית, **- מה ראה** – פינחס שקם ועשה מעשה**?** – מדוע ציין הכתוב את ראייתו של פינחס? **ראה את המעשה** – של האיש הישראלי, **ונזכר להלכה: הבועל ארמית - הקנאים פוגעין בהן** – כמו ששנינו במשנה כאן**.**
ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **שלא כרצון חכמים** – דעת החכמים לא היתה נוחה ממעשהו של פינחס שהרג את האיש הישראלי**.**
ותמהים: **ופינחס שלא כרצון חכמים?!** – וכי אפשר לומר שפינחס עשה שלא כרצון חכמים?!
ומשיבים: **אמר רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: ביקשו** – החכמים, **לנדותו** – את פינחס על שהרג את האיש הישראלי, מפני שפעל בניגוד לדעת החכמים**, אילולי** (אילולא) **שקפצה עליו רוח הקודש** – הופיע עליו פתאום דבר ה', **ואמרה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם**, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו**"** (במדבר כה,יג) – הכהונה ניתנה לעולם לפינחס ולבניו, משום שקינא את קנאת ה'. מכאן שפינחס זכה לאישורו ולברכתו של ה', ולכן לא נידוהו**.**

ב**בבלי סנהדרין** פב,א אמרו: "וירא פינחס בן אלעזר" (במדבר כה,ז), מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא (משה היה אחי אהרן סבו), לא כך לימדתנו מהר סיני: הבועל ארמית - קנאים פוגעים בו?!
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sanhedrin 9:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sanhedrin/r/9:7:5)

**זר ששימש במקדש**
במשנה שנינו: "זר ששימש במקדש - רבי עקיבה אומר: בחנק; וחכמים אומרים: בידי שמים".
מציעים את טעמיהם של רבי עקיבא והחכמים.
**מה טעמא דרבי עקיבה?** (צריך לומר: '**מה טעמון דרבנין?**' (ההגהה על פי גליונות הרש"ל "אוצר לשונות ירושלמיים")) – מה טעמם של החכמים (שאומרים שזר ששימש במקדש - בידי שמים)? **נאמר כאן** – בעניין הרחקת הזרים מן המשכן**: "מות יומת"** (צריך לומר: **"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"** (במדבר יח,ז)) – מי שאינו כוהן ומתקרב לעסוק בעבודת הכוהנים - יהיה חייב עונש מיתה**, ונאמר להלן: "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן י'י יָמוּת"** (במדבר יז,כח) – (בני ישראל אמרו למשה לאחר שעדת קורח נשרפו על ידי אש שיצאה מאת ה':) ראינו שכל מי שמתקרב אל המשכן עלול למות בידי שמים. - מה להלן - מיתה בידי שמים, אף כאן - מיתה בידי שמים. כך למדים החכמים שזר ששימש במקדש - בידי שמים**.**
**מה טעמון דרבנין?** (צריך לומר: '**מה טעמא דרבי עקיבה?**' (ההגהה על פי גליונות הרש"ל "אוצר לשונות ירושלמיים")) – מה הטעם של רבי עקיבה (שאומר שזר ששימש במקדש - בחנק)? **נאמר כאן** – בעניין הרחקת הזרים מן המשכן**: "מות יומת"** (צריך לומר: **"וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת"** (במדבר יח,ז)) – מי שאינו כוהן ומתקרב לעסוק בעבודת הכוהנים - יהיה חייב עונש מיתה**, ונאמר להלן** – בעונשים של בועלי בעילות אסורות**: "והזר הקרב יומת"** (צריך לומר: **"**וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ... **מוֹת יוּמַת** הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת**"** (ויקרא כ,י)) – אדם הבא על אשת איש - גם הנואף וגם הנואפת יומתו בחנק. - מה להלן בנואף - מיתה בחנק, אף כאן בזר ששימש - מיתה בחנק. כך למד רבי עקיבה שזר ששימש במקדש - בחנק**. מוטב שילמד "יוּמָת" מ"יוּמַת"** – מוטב ללמוד גזירה שווה ממילים שוות לגמרי**, ואל ילמד "יוּמָת" מ"יָמוּת"** – כמו שלמדים החכמים, שאין המילים שוות לגמרי**.**

ב**בבלי סנהדרין** פד,א אמרו: "זר ששימש במקדש". - תניא: רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח,ז), ונאמר להלן: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" (במדבר יז,כח). מה להלן - בידי שמים, אף כאן - בידי שמים. רבי עקיבה אומר: נאמר כאן: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח,ז), ונאמר להלן (בנביא שהדיח לעבודה זרה): "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת" (דברים יג,ו). מה להלן - בסקילה, אף כאן - בסקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר: מה להלן - בחנק, אף כאן - בחנק.
במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבה? - רבי עקיבה סבר: דנים "יומת" מ"יומת", ואין דנים "יומת" מ"ימות". ורבי ישמעאל סבר: דנים הדיוט מהדיוט, ואין דנים הדיוט מנביא.

לפי הברייתא שבבבלי למד רבי עקיבא זר ששימש במקדש מנביא שהדיח לעבודה זרה. אבל לפי הירושלמי למד רבי עקיבא זר ששימש במקדש מנואף, שכן בירושלמי נאמר הכתוב "מות יומת", והוא הכתוב בנואף ולא בנביא שהדיח, וזה שלא כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי על פי הבבלי.
• • •