## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 2

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:1)

**משנה**
**מצרפין שקלים דרכונות** (מקור המילה ביוונית. דרכון הנזכר במקורות התלמודיים הוא כנראה דריקוס, מטבע פרסי של זהב או כסף. אפשר שהוא ה"אֲדַרְכוֹן" הנזכר בעזרא ח,כז) – כשגבו בכל עיר ועיר את השקלים של כסף, ורוצים לשלחם למקדש, רשאים הם להחליפם בדרכונות, וכאן הכוונה למטבעות של זהב, **מפני משאוי הדרך** – כדי להקל על השליחים את משאם בדרך (הדרכונות שהובאו למקדש ניתנו בקופה, ולא החליפו אותם בשקלים, שכן שנו בברייתא בירושלמי להלן ג,ד, שהתרומה השלישית של הלשכה, שבה תרמו את מה שבא מהמדינות הרחוקות מארץ ישראל, היו בה דרכונות של זהב, שמפני משא הדרך היו מצרפים את שקליהם למטבעות של זהב. גם במשנה מעשר שני ב,ז שנינו, שמי שיש לו סלעים של כסף של מעשר שני מחליף אותם בדינרים של זהב, כדי שיהיה קל לו להביא אותם לירושלים. היחס בין מטבע של זהב ובין אותו מטבע של כסף היה אחד של זהב לעשרים וארבעה או לעשרים וחמישה של כסף (ירושלמי קידושין א,א; בבלי בבא מציעא מד,ב), ולכן כשהיו מצרפים מטבעות כסף למטבעות זהב היתה הקלה רבה במשקל ובנפח)**.**

**כשם שהיו שופרות במקדש** – תיבות בצורת שופרות, רחבות למטה וצרות למעלה, כדי שלא יוכלו להוציא מהן כלום, ובהן היו מכניסים את השקלים (משנה להלן פרק ו הלכה ה)**, כך היו** שופרות **במדינה** – בכל עיר ועיר, לאסוף לתוכן את השקלים**.**

**בני העיר ששילחו את שקליהן** – בידי שליחים למקדש, **ונגנבו** – השקלים מידי השליחים, **או שאבדו** – מהם בדרך**: אם נתרמה התרומה** – אם נתרמה התרומה מן השקלים שבלשכה שבמקדש, שהוציאו את השקלים מהלשכה כדי לקנות מהם קורבנות ציבור (ראה משנה להלן ג,א), קודם שנגנבו השקלים או קודם שאבדו, **- נשבעין** – השליחים, **לגיזברין** (ממונים על הכסף) – של המקדש, לפי שלאחר שנתרמה התרומה מן השקלים שבמקדש, עברו השקלים שבידי השליחים לרשות גזברי המקדש, ומרשות המקדש נגנבו או שאבדו, ולכן השליחים נשבעים בבית הדין לגזברים את השבועה שהשומרים חייבים להישבע, שלא פשעו בשמירתם של השקלים, ונפטרים השליחים מלשלם למקדש**, ואם לאו** – אם נתרמה התרומה לאחר שנגנבו השקלים או שאבדו, **- נשבעין** – השליחים, **לבני העיר** – לפי שלפני שנתרמה התרומה מן השקלים שבמקדש, השקלים הם ברשות בני העיר, ומרשות בני העיר נגנבו או שאבדו, ולכן השליחים נשבעים לבני העיר את שבועת השומרים, ונפטרים השליחים מלשלם למקדש**, ובני העיר שוקלין תחתיהן** – בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו, בני העיר חוזרים ונותנים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, לפי שהשקלים הראשונים לא נחשבו להם**. נמצאו** – השקלים שאבדו, **או שהחזירום הגנבים** – את השקלים שנגנבו, לאחר ששקלו בני העיר שקלים אחרים תחתיהם, **- אלו ואלו שקלים** – גם השקלים שנגנבו או שאבדו וגם השקלים ששקלו תחתיהם הרי הם בקדושתם**, ואין עולין להן לשנה הבאה** – אין מחשיבים לבני העיר את השקלים השניים לזכות חשבון השנה הבאה, והם חייבים לשקול שקלים אחרים בשנה הבאה**.**

"כשם" בהתחלת עניין, שאינו מדברי התנא הנזכר בשם אלא סתם, הוא סימן לתוספת ומפסיק בכמה מקומות בין שתי הלכות מעניין אחד. במשנתנו "כשם שהיו שופרות במקדש" וכו' מפסיק באמצע עניין ומקומו בפרק ו, שבו מזכיר התנא שהיו שופרות במקדש ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 312).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"מצרפין שקלים דרכונות" כול'.**

מקשים: **ויעשו אותן מרגלית** (אבן יקרה מבריקה הנוצרת בתוך צדף)**!** – מדוע אין המשנה אומרת, שמפני משא הדרך הם רשאים לקנות מהשקלים מרגלית ולשלחה למקדש? שהרי קל לשאת מרגלית אחת יותר מכמה דרכונות בשוויה.

ומתרצים: **שמא תזיל המרגלית ונמצא ההקדש מפסיד** – יש לחשוש אולי תיעשה המרגלית זולה (יופחת מחירה) ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין עושים את השקלים מרגלית. אבל בדרכונות אין לחשוש לכך, שאינו מצוי שישתנה שערם ('תזיל' - בניין הפעיל במשמעות סבילה: תוזל)**.**

ומציעים סיוע: **כהיא** (כההיא) **דתנינן תמן:** – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - משנה בכורות ח,ז): **וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף** – בכור אדם והקדשות נפדים בין במטבעות של כסף בין בשווה כסף, שאפשר לפדות אותם בשווה כסף במקום מטבעות**, חוץ מן השקלים** – אי אפשר לפדות את השקלים בשווה כסף אלא במטבעות של כסף. ולכן אין הם רשאים להחליף את השקלים בשווה כסף ולשלוח למקדש**.** (במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה: 'ואין פודין בכלים'. וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי, אך אינו בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) ומדוע אין פודים את השקלים בשווה כסף, כגון כלים? - [ו]**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: שמא יזילו הכלים ונמצא ההקדש מפסיד** – יש לחשוש אולי ייעשו הכלים זולים ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין מחליפים את השקלים בכלים**. והכא** – ו(אף) כאן (במשנה כאן), **שמא תזיל המרגלית ונמצא ההקדש מפסיד** – יש לחשוש אולי תיעשה המרגלית זולה ונמצא שההקדש מפסיד, לכן אין עושים את השקלים מרגלית**.**

מה שאמרו כאן שאין פודים שקלים בשווה כסף, לא כיוונו לומר שאין נותנים מחצית השקל בשווה כסף, אלא שאין יכולים להחליף שקלים בשווה כסף, ולשון פדייה מכרחת זאת, שבכל מקום משמעה החלפת הקדש בחולין (הערות ר"ל גינצבורג על מסכת שקלים).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:3)

במשנה שנינו: "כשם שהיו שופרות במקדש, כך היו במדינה".

ובמשנה שקלים ו,ה שנינו: שלושה עשר שופרות היו במקדש, וכתוב עליהם: תקלין חדתין ותקלין עתיקין...

מציעים פרשנות מצמצמת: **מתניתא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), **בתקלין חדתין** – בשקלים חדשים (המשנה שאמרה שהיו שופרות במדינה, מדברת בשקלים חדשים, שהיו במדינה שופרות לשקלים החדשים שהיו נותנים בכל שנה)**, אבל בתקלין עתיקין** – בשקלים ישנים (שהיו נותנים מי שלא שקלו בשנה הקודמת והיו שוקלים בשנה שלאחריה), **- לא בדא** (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה שהיו שופרות במדינה, שלא היו במדינה שופרות לשקלים הישנים)**.** ויש להציע ברייתא מסייעת: **ותני כן:** – ושונה (התנא) כך / ושנוי (שנויה ברייתא) כך: **עתיקין במקדש** – במקדש היה שופר לשקלים ישנים**. אין עתיקין במדינה** – במדינה לא היו שופרות לשקלים ישנים (ולכן מי שלא שקלו בשנה הקודמת והיו שוקלים בשנה שלאחריה, היו צריכים להביא שקליהם למקדש. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין "ותני כן...", אך ישנו ב"שרידי הירושלמי". ב"שרידי הירושלמי" 'ותני כן' משובש כ'ותנינן')**.**
• • •
במשנה שנינו: "בני העיר ששילחו את שקליהן ונגנבו או שאבדו: אם נתרמה התרומה - נשבעין לגיזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן".

מציעים פרשנות מצמצמת: **מתניתא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן), **בשומר חנם** – המשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, מדברת במקרה ששמר השליח על השקלים ללא שכר שמירה, שכשהשליח הוא שומר חינם, בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר חייבים לשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו**, אבל בשומר שכר** – במקרה שהשליח שומר על השקלים בשכר, **- לא בדא** (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, שכשהשליח הוא שומר שכר, אין בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר פטורים מלשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו. המשנה מדברת בשומר חינם, שכן היא מזכירה גניבה ואבידה, ועליהן שומר חינם נשבע ונפטר מלשלם, אבל שומר שכר משלם עליהן)**.**

ומציעים דעה מנוגדת: **אמר רב אבא** (רבא / רבה)**: ואפילו תימר** – ואפילו תאמר, **בשומר שכר** – המשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, מדברת אפילו במקרה ששמר השליח על השקלים בשכר, שאף כשהשליח הוא שומר שכר, בני העיר חייבים באחריותם של השקלים, ולכן, אם נגנבו השקלים או שאבדו מידי השליח, בני העיר חייבים לשקול תחתיהם, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו. ואין לומר שהמשנה מדברת רק בשומר חינם, שכן היא מזכירה גניבה ואבידה**,** כיוון שאפשר לומר ש**נגנבו - בליסטיס** (גזלן, שודד (מקור המילה ביוונית)) **מזויין** (חמוש, נושא נשק) – מדובר במקרה שנגנבו השקלים באונס, שלקחם גנב בחוזקה ובגלוי, ולא שלקחם בסתר**,** או ש**אבדו - כמי** (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי וכתב יד שקלים: '**ב**מי') **שטבעה ספינתו בים** – מדובר במקרה שאבדו השקלים באונס, ועל גניבה ואבידה באונס גם שומר שכר נשבע ונפטר מלשלם**.**

הנוסח בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי מהופך: "מתניתא בשומר שכר, אבל בשומר חנם - לא בהדא"; ובהתאם לכך בהמשך: "אמר רב אבא: הא דאת אמר בשומר שכר...". נוסח זה הוא על פי הבבלי בבא מציעא נז,ב. ובכתב יד הבבלי נשמט מ"בשומר שכר" עד "בשומר שכר" על ידי הדומות.

ב**בבלי בבא מציעא** נז,ב-נח,א אמרו: "שומר חינם אינו נשבע (על ההקדשות, שאם נמסרה לו בהמת הקדש לשמירה ואבדה, אינו נשבע שלא פשע בשמירתה)". - ורמינהו: בני העיר ששלחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו, אם משנתרמה התרומה - נשבעים לגזברים, ואם לאו - נשבעים לבני העיר, ובני העיר שוקלים תחתיהם (הרי מוכח מכאן שנשבעים על ההקדשות!). - אמר שמואל: הכא בנושא שכר (בשליח מקבל שכר) עסקינן, ונשבעים ליטול שכרם (שבועה זו אינה באה כדי לפוטרם מאחריות עבור הגניבה, אלא כדי ליטול שכרם, שהרי הם רוצים לקבל את השכר שנקצב להם, ולכן נשבעים שהם מצידם עשו את כל הראוי להיעשות). - אי הכי, נשבעים לגזברים?! לבני העיר מיבעי ליה (שיישבעו, שהרי מבני העיר הם תובעים)! - אמר רבא: נשבעים לבני העיר במעמד גזברים, כי היכי דלא נחשדינהו (כדי שלא יחשדו הגזברים בשליחים שהם גנבו את שקליהם של בני העיר), ואי נמי, כי היכי דלא לקרו להו פושעים (כדי שלא יקראו הגזברים לשליחים פושעים, שהתרשלו בשמירת שקליהם של בני העיר, לכן נשבעים השליחים שהם מצידם עשו את כל הראוי להיעשות). - והא נגנבו או שאבדו קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב! והכא (שהם שומרים על הקדש), נהי דשלומי לא משלמי (על הגניבה, שכך הדין בהקדש), אגרייהו מיהא לפסיד (שהרי אחריותם על השמירה כוללת גניבה ואבידה)! - אמר רבא / רבה: נגנבו - בלסטים מזויין (שאינו גנב רגיל אלא שודד, והרי זה אונס, ששומר שכר אינו חייב עליו), אבדו - שטבעה ספינתו בים (שאבידה כזו היא אונס, ושומר שכר אינו חייב בה).

לבבלי ולירושלמי דרכים שונות זו מזו לגמרי בפירוש המשנה.
דברי רבא / רבה בבבלי הם דברי רב אבא בירושלמי. לכן רב אבא בירושלמי הוא רבא / רבה.


ומציעים קשר בין שתי דעות: **אמר רבי יוסטא בירבי סימון** (השם יוסטא הוא תרגום רומי לשם העברי צדוק. השם סימון הוא תחליף צלצול יווני לשם העברי שמעון)**: אתייא כמאן דאמר:** – באה (הולכת המשנה) כמי שאומר (המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, מתאימה לדעת מי (רבי מאיר) שאומר): **תורמין על הגבוי ועל העתיד להיגבות** – כשהיו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש כדי לקנות מהם קורבנות ציבור, היו מתכוונים לתרום לא רק על השקלים שכבר באו לידי הגזברים (-"הגבוי") אלא אף על השקלים שנמצאים בידי השליחים ועדיין לא באו לידי הגזברים (-"העתיד להיגבות"), כדי שיהיה חלק בקורבנות לכל ישראל. לדעה זו מובנת המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, שהרי לדעה זו תורמים על השקלים שנמצאים בידי השליחים, ולכן כשנתרמה התרומה נחשבים השקלים הללו שהם ברשות גזברי המקדש**. ברם כמאן דאמר:** – אבל כמי (רבי יוסי) שאומר: **אין תורמין לא על הגבוי** (צריך לומר: '**אין תורמין לא על העתיד ליגבות**') **ולא על הממושכן** – כשהיו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש, היו מתכוונים לתרום רק על השקלים שכבר באו לידי הגזברים, אבל לא היו מתכוונים לתרום על השקלים שנמצאים בידי השליחים ועדיין לא באו לידי הגזברים, וגם לא היו מתכוונים לתרום על השקלים שעתידים לתת מי שלא שקלו ולקחו מהם משכון, **- לא בדא** (=בהדא) – לא בזאת (לא בעניין הזה אמרה המשנה מה שאמרה, שלדעה זו אין מובנת המשנה שמחלקת בין נתרמה התרומה ובין לא נתרמה התרומה, שהרי לדעה זו אין תורמים על השקלים שנמצאים בידי השליחים, ולכן אף כשנתרמה התרומה השקלים הללו הם ברשות בני העיר. הרי שהמשנה מנוגדת לדעה זו)**.**

ב**תוספתא שקלים** ב,ה שנו: תורמים על המשכון ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: תורמים על המשכון ועל הגבוי, אבל לא על העתיד ליגבות.

הנוסח בדברי רבי יוסי בכתב יד אחד של התוספתא: "תורמים על הגבוי ועל העתיד ליגבות".

לפי הגרסה שלפנינו בתוספתא נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי רק בעתיד ליגבות, ולפי כתב יד אחד של התוספתא נחלקו רק במשכון. ובוודאי אי אפשר לקרב את גרסת הירושלמי וגרסת כתב היד, שהרי כל עיקר הדברים שבירושלמי הוא לפרש את דברי המשנה שחילקה בין קודם שנתרמה התרומה לבין אחר שנתרמה התרומה, ולפי גרסת כתב היד אין מחלוקת כלל בגבוי ובעתיד ליגבות. אבל אפשר להשוות דברי הירושלמי עם הגרסה שלפנינו בתוספתא, אם נתקן את דברי הירושלמי ונגרוס: "אתייא כמאן דאמר: תורמין על הממושכן ועל הגבוי ועל העתיד להיגבות. ברם כמאן דאמר: אין תורמין לא על העתיד להיגבות ולא על הממושכן - לא בדא". ותיקון זה הוא מוכרח, שהרי משכון לא נזכר בירושלמי אלא משום שהתנאים נחלקו בו בברייתא שנחלקו בה על העתיד ליגבות, ולכן אין עולה על הדעת כלל שהביאו משכון אגב גררא בדברי האומר שאין תורמים והשמיטוהו בדברי האומר שתורמים (הערות ר"ל גינצבורג על מסכת שקלים).

אפשר שיש לתקן את דברי הירושלמי ולגרוס כך: "אתייא כמאן דאמר: תורמין על הממושכן ועל הגבוי ועל העתיד להיגבות. ברם כמאן דאמר: אין תורמין אלא על הגבוי ועל הממושכן - לא בדא".
תיקון זה קל יותר מהתיקון לעיל. כמו כן, לפי גרסה זו נחלקו שני התנאים רק בעתיד להיגבות כמו לפי התוספתא.
הנוסח בדברי התנא השני בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: "לא על הגבוי ולא על העתיד ליגבות", ואין "ולא על הממושכן".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:4)

במשנה שנינו: **"בני העיר ששילחו את שקליהן, נגנבו או שאבדו**: אם נתרמה התרומה - נשבעין לגיזברין, ואם לאו - נשבעין לבני העיר**".**

מקומה הנכון של פסקה זו מן המשנה הוא לעיל לפני הקטע "מתניתא בשומר חנם...". אפשר שהסופרים שהוסיפו בירושלמי פסקה זו טעו. ואפשר שמשום שבפירוש הרישא של המשנה השתמשו בביטוי "מתניתא ב... אבל ב... לא בדא", סידרו אחריו קטע שמתחיל באותו ביטוי, אף שהוא שייך לסיפא של המשנה.

וב**משנה שבועות** ו,ה שנינו: ואלו דברים שאין נשבעים עליהם (מן התורה): ...ההקדשות. רבי שמעון אומר: קודשים שחייב באחריותם - נשבעים עליהם (שהואיל וחייב באחריותם, הרי הם ברשותו), ושאינו חייב באחריותם - אין נשבעים עליהם (שברשות הקדש הם).

מציעים זיהוי למקור התנאי: (בספר "והזהיר" נוסף: '**נשבעין לגזברין -**') **אמר רבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: דרבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **היא** – של רבי שמעון היא (המשנה שאמרה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, כדעתו של רבי שמעון היא)**, דרבי שמעון אמר: קדשים שהוא חייב באחריותן** – שאם נגנבו או שאבדו חייבים בעליהם להביא אחרים תחתיהם, כגון שאמרו "הרי עליי קורבן" והפרישו אותו, **כנכסיו הן** – הרי הם כרכושם של הבעלים, הואיל והם חייבים באחריותם, ולכן חייבים עליהם שבועה מן התורה (משנה שבועות ו,ה), שאם אמר "הרי עליי עולה" והפריש בהמה לנדרו והפקידה אצל חבירו, וחבירו טוען שנאבדה ממנו, נשבע חבירו עליה שבועת השומרים מן התורה. וכיוון שגם שקלים חייבים המפרישים אותם באחריותם, לכן בני העיר ששילחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו, חייבים עליהם השליחים שבועה מן התורה לדעת רבי שמעון. ואם נתרמה התרומה - נשבעים השליחים לגזברים, כיוון שהגזברים הם כעין אפוטרופוסים של בני העיר**.**

ומציעים דעה מנוגדת: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דברי הכל היא** – המשנה שאמרה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, דברי הכל היא, שאף חכמים, החלוקים על רבי שמעון וסוברים שקודשים הם ברשות הקדש ואין חייבים עליהם שבועה מן התורה, מודים בזה**, משום שבועת תקנה** – אף על פי שאין חייבים עליהם שבועה מן התורה, תקנת חכמים היא שנשבעים עליהם, כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים ולא לשומרם כראוי. ואף השבועה שנשבעים השליחים לגזברים אם נתרמה התרומה היא שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, ואינה שבועה מן התורה**.**


ומציעים קושיה (על רבי יוחנן): **על דעתיה דרבי יוחנן** – לדעתו של רבי יוחנן, **- ניחא** – נוח (מובן הדבר), "**נשבעין לגזברין**" – הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, דברי הכל הוא, שהשבועה שנשבעים השליחים לגזברים היא שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, ואינה שבועה מן התורה**;** "**ואם לאו - נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן**" (המילים 'לגזברין; ואם לאו - נשבעין' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה, אך אינן לא ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. גם תלמיד רשב"ש ורבנו משולם גרסו: '..."נשבעין לגזברין"; אלא "נשבעין לבני העיר..."') – אבל הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה**, הדא היא דרבי שמעון!** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'דרבי שמעון אמר'. והוא אשגרה בטעות מלעיל) – זאת היא (השיטה) של רבי שמעון! (השבועה שנשבעים השליחים לבני העיר היא שבועה מן התורה, ואינה שבועה שתיקנו חכמים כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים, שהרי אינם נשבעים לגזברים, ולכן הדין הזה ששנינו במשנה כדעתו של רבי שמעון הוא, ואינו דברי הכל. ואם כן, גם הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לגזברים אם נתרמה התרומה, כדעתו של רבי שמעון הוא, ואינו דברי הכל, שלא כדברי רבי יוחנן!)

ומתרצים: **עוד היא משם שבועת תקנה** (המילים האלו ישנן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אך אינן ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר". גם תלמיד רשב"ש ורבנו משולם גרסו את המילים האלו. במסירה שלפנינו נמחקו המילים 'עוד היא' על ידי מגיה) – גם הדין ששנינו במשנה, שהשליחים נשבעים שבועת השומרים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה, הוא משום שבועת תקנה, שאף השבועה הזו היא שבועה שתיקנו חכמים, כמבואר להלן**. אף על פי שקיבלו** (ב"שרידי הירושלמי", בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: '**עליהן**') **בני העיר לשלם, אין ההקדש יוצא בלא שבועה** – אף כשבני העיר התחייבו מלכתחילה לשקול שקלים אחרים אם השקלים ייגנבו או יאבדו, ונפטרו השליחים מלהישבע שבועה מן התורה אף לדעתו של רבי שמעון, תיקנו חכמים שהשליחים נשבעים לבני העיר אם לא נתרמה התרומה, ואין השליחים נפטרים מלשלם להקדש בלא שבועה, כדי שלא יבואו לזלזל בהקדש. ולכן גם הדין הזה ששנינו במשנה דברי הכל הוא (משמעה של הלשון "אין ההקדש יוצא בלא שבועה" (אין פטורים מלשלם להקדש בלא שבועה) הוא כמשמעה של הלשון "שומר חינם נשבע ויוצא" (נשבע ופטור מלשלם לבעלים))**.**

במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: "אלא לרבי אלעזר, גזברין מאי עבידתייהו? - נשבעין לבני העיר במעמד גזברין, כי היכי דלא ליחשדינהו, אי נמי דלא נשוו להו פושעים", והוא נמצא בדפוס ונציה הבבלי בלבד. הוספה זו היא בלשון בבלי, והיא בחלקה על פי הבבלי בבא מציעא נח,א (הובא לעיל).
לפי הוספה זו, הירושלמי מציע קושיה על רבי אלעזר, כשהחלק הראשון של הצעת הקושיה קובע ששני הדינים ששנינו במשנה מובנים לדעתו של רבי יוחנן, שבשניהם השליחים נשבעים משום שבועת תקנה, וחלק זה של הצעת הקושיה הם דברי הירושלמי מ"על דעתיה דרבי יוחנן ניחא" עד סוף המשפט "אף על פי שקיבלו..." המבאר את תוכן התקנה, והחלק השני של הצעת הקושיה, המכיל את הקושיה על דעתו של רבי אלעזר שהמשנה היא כדעתו של רבי שמעון, קובע שהדין ששנינו במשנה שנשבעים לגזברים אין להעמידו כרבי שמעון, וחלק זה של הצעת הקושיה וגם התירוץ לקושיה נוספו בירושלמי.

ב**בבלי בבא מציעא** נח,א אמרו: רבי יוחנן אמר: הא מני? (משנה זו כשיטת מי היא?) - רבי שמעון היא, דאמר: קודשים שחייב באחריותם נשבעים עליהם. - התינח עד שלא נתרמה התרומה (שאחריות השקלים היא על בני העיר, ולכן לרבי שמעון נשבעים עליהם), משנתרמה התרומה (שאין עוד אחריות השקלים על בני העיר כלל) - קודשים שאינו חייב באחריותם נינהו. דתניא: תורמים (מן השקלים בלשכה במקדש ומכוונים להוציא ידי חובה) על האבוד (בדרך) ועל הגבוי (כבר שלא הגיע) ועל העתיד ליגבות (ואם כן, משעה זו אין עוד אחריות בני העיר על השקלים, ואף רבי שמעון מודה שאין נשבעים עליהם)! - אלא אמר רבי אלעזר: שבועה זו (שנשבעים השליחים) תקנת חכמים היא, שלא יהו מזלזלים בהקדש (שאם ידעו שאין נשבעים עליהם, יחשבו שאין הקדש חשוב, ואפשר לזלזל בשמירתו).

בבבלי החליפו את מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן בירושלמי.

מלשון הבבלי "משנתרמה התרומה - קודשים שאינו חייב באחריותם נינהו" יוצא, שמשנתרמה התרומה, אין אחריות השקלים על הבעלים אלא על ההקדש. אבל לפי הירושלמי, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו, השקלים הם באחריות בני העיר, והם צריכים לחזור ולשקול, ודברי המשנה "ובני העיר שוקלים תחתיהם" מוסבים גם על נתרמה התרומה שנשבעים לגזברים. וכן יוצא מן הירושלמי להלן, שרבי יוחנן סובר, שאם הפריש שקלו ואבד - חייב באחריותו, ולרבי שמעון בן לקיש חייב משום תקנה ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 459).

בבבלי ובירושלמי מצאנו שרבי יוחנן אומר על כמה שבועות שהן תקנת חכמים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:5)

מביאים מחלוקת: **הפריש שקלו ואבד** – קודם שמסרו לגזבר, **- רבי יוחנן אמר: חייב באחריותו עד שימסור** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שימסרנו') **לגיזבר** – הוא חייב באחריות שקלו עד שימסור אותו לגזבר של ההקדש, וכיוון שאבד קודם שמסרו לגזבר - חייב לשקול תחתיו שקל אחר, בין אם נתרמה התרומה ובין אם לאו**; רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא** – כל דבר שהפריש אדם להקדש, הרי הוא ברשות ההקדש בכל מקום שהוא נמצא, ואפילו אבד קודם שבא לידי הגזבר של ההקדש. ולכן, אם הפריש שקלו ואבד קודם שמסרו לגזבר - אינו חייב לשקול תחתיו שקל אחר**.**

ומקשים (ממקור תנאי על רבי שמעון בן לקיש): **מתניתא פליגא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה **על רבי שמעון בן לקיש:** שנינו במשנה: **נשבעין לבני העיר, ובני העיר שוקלין תחתיהן!** – מהמשנה שאמרה, שבני העיר שוקלים שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, יש ללמוד, שאם הפריש שקלו ואבד - חייב לשקול תחתיו שקל אחר, וזה שלא כרבי שמעון בן לקיש.

ומתרצים: (במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'לא', והוא נמצא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, ואינו לא ב"שרידי הירושלמי" ולא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. - 'לא' היא הגהה בבלית, ובניחותא. כלומר: לא כמו שאתה סבור, אלא עוד היא משום תקנה. ואין גורסים אותה ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **עוד** (גם) **היא משם** (משום) **שבועת תקנה** (נראה שצריך לומר: '**עוד היא משם תקנה**', וכן הגיה הגר"א, והלשון "שבועת תקנה" הוא אשגרה בטעות מלעיל) – גם מה שאמרה המשנה, שבני העיר שוקלים תחתיהם, היא משום תקנה (כשם שמה שאמרה המשנה, שהשליחים נשבעים עליהם, היא משום תקנה, כמו שאמר רבי יוחנן לעיל), שמן הדין של התורה בני העיר אינם חייבים לשקול שקלים אחרים תמורת השקלים שנגנבו או שאבדו, כמו שאמר רבי שמעון בן לקיש, אלא שמתקנת חכמים הם חייבים לשקול שקלים אחרים תמורתם, כדי שלא יבואו בני אדם לזלזל בקודשים ולא לשומרם כראוי**.**

ב**בבלי חולין** קלט,א אמרו: איתמר: מנה זה לבדק הבית ונגנבו או שאבדו - רבי יוחנן אמר: חייב באחריותם עד שיבואו לידי גזבר, וריש לקיש אמר: כל היכא דאיתיה - בבי גזא דרחמנא איתיה (כל מקום שישנו - באוצרו של הקב"ה הוא), דכתיב: "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כד) (אינם אבודים, שבכל מקום שהם של הקדש הם).

לפי הבבלי שם, אם הקדיש מנה לבדק הבית ואמר "הרי זה" - פטור מאחריות, ואם אמר "הרי עליי" - נחלקו אמוראים: לרבי יוחנן חייב באחריות עד שיבוא ליד הגזבר, ולריש לקיש אינו חייב באחריות, שכיוון שהפריש מנה וישנו בעולם, בכל מקום שנמצא - ברשות הקדש הוא נמצא, ואינו דומה לקודשי מזבח שחייב באחריות עד שיקריב, שקורבן הוא מחוסר הקרבה.
כמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בבבלי שם בהקדיש מנה לבדק הבית, כן מחלוקתם בירושלמי כאן בהפריש שקלו ואבד. אלא שבשקל אין צריך לומר "עליי", מפני שהתורה הטילה עליו את החיוב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:1:6)

במשנה שנינו: "נמצאו או שהחזירום הגנבים - אלו ואלו שקלים".

מה עושים בשקלים שנמצאו או שהחזירום הגנבים, ומה עושים בשקלים ששקלו בני העיר תחתיהם? -

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **הראשונים** – השקלים הראשונים, **נופלין** (מגיעים) **לתקלין חדתין** – נותנים אותם לשופר שבמקדש שכתוב עליו "תקלין חדתין" (שקלים חדשים של השנה, והיו מעבירים אותם ללשכה ותורמים מהם וקונים בהם קורבנות ציבור)**, והשניים** – השקלים השניים, **נופלים לתקלין עתיקין** – נותנים אותם לשופר שבמקדש שכתוב עליו "תקלין עתיקין" (שקלים ישנים של השנה שעברה, והיו מעבירים אותם לשיירי הלשכה, שהם השקלים שנותרו בלשכה לאחר שנתרמו מהם התרומות, ועושים בהם כל צורכי העיר ירושלים)**.**

אין נותנים גם את הראשונים וגם את השניים לשקלים החדשים של השנה, משום שצריך שיהיה לכל אחד חלק שווה בקורבנות הציבור.


ושואלים: **אֵילו הן הראשונים ואֵילו הן השניים?** – אילו שקלים נקראים ראשונים ואילו שקלים נקראים שניים?

ומשיבים: **רבי פינחס בירבי חנניה ורבי אבא מרי** (אמוראים ארץ ישראלים בדור החמישי) – נחלקו שני החכמים האלה בדבר, **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **אלו ששילחו בני העיר תחילה** – הראשונים הם השקלים ששלחו בני העיר בראשונה, ואבדו ונמצאו או שנגנבו והחזירום הגנבים; והשניים הם השקלים ששקלו בני העיר תחת הראשונים ושלחו בשנייה**; וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **אלו שהגיעו לידי גיזברין תחילה** – הראשונים הם השקלים ששקלו בני העיר תחת השקלים שנגנבו או שאבדו, והגיעו לידי הגזבר של המקדש בראשונה; והשניים הם השקלים שאבדו ונמצאו או שנגנבו והחזירום הגנבים, והגיעו לידי הגזבר בשנייה (מדובר שהשקלים ניכרים ביד הגזבר ולא נתנם ללשכה, שאם לא כן, אין שייך לומר "הראשונים נופלים לתקלין חדתין" וכו', שהרי נתערבו כבר בשקלים של התרומה החדשה)**.**

ב**תוספתא שקלים** א,ט שנו: המפריש שקלו ואבד והפריש אחר תחתיו, ולא הספיק להקריב (שעדיין לא מסר את האחר לגזבר) עד שנמצא הראשון (שנמצא קודם שהגיע האחר לידי הגזבר), והרי שניהם עומדים - זה וזה שקלים. הראשון (השקל שהפריש בראשונה ואבד ונמצא) ייפול לחדתין, והשני ייפול לעתיקין.

היה אפשר לומר שמחלוקת האמוראים בירושלמי כאן ("אילו הן הראשונים ואילו הן השניים?") קיימת גם בנידון שבתוספתא (הראשון הוא השקל שנאבד ונמצא, או שהראשון הוא השקל שבידו והשני הוא השקל שנמצא והגיע לידו אחר כך). אבל מלשון התוספתא "שנמצא הראשון" מוכח שהראשון הוא הראשון שהפריש תחילה ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי יומא** סה,א אמרו: תנן התם: בני העיר ששילחו את שקליהם ונגנבו או שאבדו... ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם. נמצאו או שהחזירום הגנבים - אלו ואלו שקלים הם, ואין עולים להם לשנה הבאה. - תנו רבנן: אין עולים להם לשנה הבאה. רבי יהודה אומר: עולים להם לשנה הבאה.

הרי שמשנתנו אינה כרבי יהודה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:2:1)

**משנה**
**הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו** – כדי שייתן חבירו את השקל בשבילו**, ושקלו על ידי עצמו** – שהיה חבירו סבור שהשקל שלו ונתן אותו בשביל עצמו**, אם נתרמה התרומה** – אם, לאחר שנתן חבירו את השקל בשביל עצמו, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים, שהוציאו את השקלים מהלשכה כדי לקנות מהם קורבנות ציבור, **- מעל** – חבירו שנתן את השקל בשביל עצמו, לפי שכשנתרמה התרומה נהנה מן ההקדש, משום שנפטר מחובו למקדש, וכל הנהנה בשוגג מן ההקדש - מעל, וחייב להביא קורבן מעילה ולשלם קרן (מה שנהנה) וחומש. אבל כל זמן שלא נתרמה התרומה - לא מעל, והוא יכול לשקול שקל אחר בשביל מי שנתן לו את שקלו**.**

**השוקל שקלו מן ההקדש** – שהיו בידו מעות שהקדיש לצורך בדק הבית, והיה סבור שהן חולין ושקל מהן את שקלו**, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה** – אם, לאחר ששקל את שקלו מן ההקדש, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים והקריבו את הבהמה שקנו בכספי התרומה, **- מעל** – השוקל, לפי שנהנה מן ההקדש. אבל כל זמן שלא נתרמה התרומה ולא קרבה הבהמה - לא מעל, והוא יכול להקדיש מעות אחרות במקום השקל ששקל מן ההקדש**.**

השוקל שקלו **ממעשר שני** – מדמי מעשר שני, שצריך לקנות בהם אוכל בירושלים ולאוכלו שם, **ומדמי שביעית** – או מדמי הפירות שגדלו בשנת השמיטה, שמה שנקנה בהם חייבים לאוכלו בקדושת שביעית לפני זמן הביעור, **- יאכל כנגדו** – יביא שקל אחר ויאמר: דמי מעשר שני או דמי שביעית יהיו מחוללים על שקל זה, ואם שקל מדמי מעשר שני - יקנה בו אוכל בירושלים ויאכלנו שם כדין מעשר שני, ואם שקל מדמי שביעית - יקנה בו פירות ויאכלם בקדושת שביעית**.**

הנוסח בכתב יד אחד של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, אם נתרמה התרומה ואם קרבה הבהמה - מעל.
והנוסח בכתב יד שני של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה - מעל.
והנוסח בכתב יד שלישי של המשנה: השוקל שקלו מן ההקדש, אם נתרמה התרומה ואחר כך קרבה הבהמה - מעל.

הלשון "אם נתרמה התרומה" נאמרה גם במשנה לעיל וגם במשנה כאן. ברם פירוש הדברים לעיל: אם נתרמה התרומה קודם שנגנבו השקלים או שאבדו, ואילו פירוש הדברים כאן: אם נתרמה התרומה לאחר ששקל על ידי עצמו או לאחר ששקל שקלו מן ההקדש. ההבדל בפירוש הדברים נובע מההבדל בעניינים הנידונים לעיל וכאן, והוא מוכרח מדברי התלמוד לעיל וכאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:2:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"**הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו" כול'. "**השוקל** שקלו מן ההקדש**" כול'.**

ב**משנה שקלים** ד,ט שנינו: כל המקבל עליו לספק (למכור להקדש) סלתות (למנחות, וכן יינות לנסכים)... ואם התליעה סולת (שנמלאה תולעים) - התליעה לו (לספק, שאחריות הסולת עליו, וחייב לתת להקדש סולת אחרת), ואם החמיץ יין - החמיץ לו (לספק, שאחריות היין עליו, וחייב לתת להקדש יין אחר). ואינו מקבל את מעותיו (מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו), עד שיהא המזבח מרצה (מכפר, כלומר, עד שיקרבו המנחות והנסכים על המזבח).

מציעים גרסאות שונות במשנה: **אנן תנינן:** – אנחנו שנינו (במשנתנו בין בראשה ("הנותן שקלו לחבירו") ובין בסופה ("השוקל שקלו מן ההקדש")): **אם נתרמה התרומה** - מעל**;** אבל (**ו**)**תניי דבית רבי:** – (התנאים) של בית רבי (שוני המשנה מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא) שונים (במשנתם בין בראשה ובין בסופה): **אם קרבה הבהמה** - מעל (הזמן של "נתרמה התרומה" הוא לפני הזמן של "קרבה הבהמה")**.**

ומציעים זיהוי למקור התנאי: **אמר רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: מאן תנא** – מי שנה "**אם קרבה הבהמה**"**?** - **רבי שמעון** (צריך לומר: '**דלא כ**רבי שמעון'. וכן הגיה רבנו משולם וב"קורבן העדה") – שלא כרבי שמעון**, דרבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: מיד היה מקבל** את **מעותיו** – הספק שמכר להקדש סלתות ויינות מקבל מיד את מעותיו מגזבר ההקדש תמורת הדברים שסיפק לו**,** מפני ש**הכהנים זריזין הן** – הכוהנים המקריבים מנחות ונסכים מיומנים וזהירים, ואין אנו חוששים שמא תתליע הסולת או יחמיץ היין לפני שיקרבו על המזבח. רבי שמעון חולק על סתם המשנה להלן ד,ט ששנו בה, שאין הספק מקבל את מעותיו עד לאחר שקרבו המנחות והנסכים על המזבח (מקור דברי רבי שמעון בברייתא בירושלמי להלן ד,יא). לכן לרבי שמעון, השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו - מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור, כיוון שהשקל ששקל יוצא לחולין בזמן קניית הקורבן, שכן לרבי שמעון הספק מקבל את מעותיו מההקדש בזמן קניית הקורבן. אבל לחכמים החולקים על רבי שמעון, אין הספק מקבל את מעותיו עד שירצה המזבח, ואם נזרק הדם בכשרות וריצה המזבח - כסף ההקדש מחולל על הבהמה למפרע, אבל לפני שריצה המזבח, עדיין ספק הוא שמא יימצא בבהמה פסול, ונמצא שכסף ההקדש עדיין קדוש, ולכן השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו - לא מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור אלא כשקרבה הבהמה. לכן מי ששנה "אם קרבה הבהמה" אינו סובר כרבי שמעון אלא כחכמים (על פי "תוספתא כפשוטה", תיקונים והשלמות לסדר מועד, הערה 11)**.**

נראה להגיה בדברי רבי אלעזר: "מאן **לא** תנא אם קרבה הבהמה". וקרוב שנשמט לו לסופר "לא", מפני רגילותו בסגנון "מאן תנא". ואפשר שחסר יותר, וצריך לומר: "מאן תנא אם קרבה הבהמה? רבנן. מאן לא תנא אם קרבה הבהמה? רבי שמעון". רא"ף הגיה: "מאן תנא אם נתרמה התרומה", והכוונה אחת היא, אבל הגהה זו רחוקה יותר מדי.
משנתנו לא שנתה, בין ברישא ובין בסיפא, אלא "אם נתרמה התרומה", אבל דבית רבי שנו בשניהם "אם קרבה הבהמה". משנתנו רבי שמעון היא, ודבית רבי כחכמים (החולקים על רבי שמעון בתוספתא שקלים א,י), ולחכמים לא מעל עד שתקרב הבהמה. משנתנו הוגהה על ידי הסופרים והמעתיקים על פי דבית רבי והוסיפו בה "קרבה הבהמה", ואומנם כל החילופים (בנוסח הסיפא של משנתנו) מראים על הגהה והוספה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 57-58 ועמוד 165).

ב**תוספתא שקלים** א,י ו**מעילה** א,כו-כז שנו: המפריש שקלו והוציאו (לצורכי חולין) - הרי זה מעל (מיד, לפי שהוציאו לחולין). המוציא שקלו של חבירו - הרי זה מעל. לקח בו קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, המביא חטאתו ואשמו מן ההקדש (מכסף שהקדיש לבדק הבית), השוקל שקלו זוזיו מן ההקדש (ששקל שקלו מזוזיו שהקדיש לבדק הבית (השקל הוא שני זוזים)), כיוון שלקח (בו קיני זבים) - מעל (רבי שמעון סובר, שהמשנה מקודש לקודש מעל. וכן השוקל שקלו מן ההקדש, כיוון שנתרמה התרומה - מעל); דברי רבי שמעון. וחכמים אומרים: לא מעל עד שייזרקו הדמים (שיטת חכמים היא, שאם שינה מקודש לקודש לא מעל עד שייהנה ותיעשה מחשבתו, ובקונה קיני זבים ממעות הקדש של בדק הבית הרי שינה מקודש לקודש ועדיין לא מעל לשיטתם, אבל אם נזרקו הדמים הרי נעשתה מחשבתו ומעל).
וב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה יא נאמר: המוציא מקודש לקודש (שהשתמש במעות שהקדיש לבדק הבית להביא קורבן או שהשתמש במעות שהפריש לשם קורבן להביא קורבן אחר, כמבואר בסמוך) מניין? - לקח (כלומר, כגון שלקח וכו') קיני זבים קיני זבות קיני יולדות (השתמש במעות הקדש לקנות אותם), הביא חטאתו אשמו ופסחו מן ההקדש, השוקל שקלי זוזיו מן ההקדש, כיוון שלקח - מעל; דברי רבי שמעון (הסובר שכיוון שהשתמש במעות הקדש לצורך אחר ממה שהיו מיוחדים לו - מעל). וחכמים אומרים: לא מעל עד שייזרקו הדמים (שרק אז נהנה ונתקיימה כוונתו. - "כיוון שלקח מעל" וכו' הוא מאמר מוסגר, שהוכנס מן הברייתא המובאת בתוספתא, כדי לברר את העניין). - תלמוד לומר: "כי תמעול מעל" - ריבה.
וב**בבלי מעילה** יט,א אמרו: מניין המוציא מן הקודש לקודש (מעל)? - כגון לקח (קנה) קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות, ושקל שקלו, והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש (מכסף של ההקדש), כיוון שהוציא (שלקח אותם בכסף של ההקדש) - מעל (מיד, כמו המוציא מן הקודש לחול); דברי רבי שמעון. רבי יהודה אומר / וחכמים אומרים: עד שיזרוק את הדם / שייזרק הדם (של הקורבנות הללו והתכפר בהם המביא אותם) - תלמוד לומר: "תמעול מעל" (ויקרא ה) - מכל מקום (מכפל הלשון למדים שמעל בכל האופנים, ואף במוציא מקודש לקודש).

לפי מקורות אלה, נחלקו רבי שמעון וחכמים בעניין המוציא מקודש לקודש, שלדעת רבי שמעון מעל כשהוציא את ההקדש לקנות בו קודש אחר, ולדעת חכמים לא מעל עד שיקרב הקודש האחר. לכן לדעת רבי שמעון, השוקל את שקלו מן ההקדש מעל כשנתרמה התרומה ונקנתה בהמה לקורבן הציבור, ולדעת חכמים לא מעל עד שתקרב הבהמה. הרי שגם בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש, תניי דבית רבי ששנו "אם קרבה הבהמה" כחכמים, ומשנתנו ששנתה "אם נתרמה התרומה" כרבי שמעון.

מה שאמרו בירושלמי כאן, שהגרסה במשנה תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין התשלום של ההקדש לספקים, מתייחס לעניין השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו, וכפי שפירשנו. ואילו הגרסה במשנה בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין המוציא מקודש לקודש. ברם המחלוקת בעניין התשלום של ההקדש לספקים אינה תלויה במחלוקת בעניין המוציא מקודש לקודש, והחכמים של עניין התשלום של ההקדש לספקים יכולים לסבור כרבי שמעון בעניין המוציא מקודש לקודש.
השוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו אינו מוציא מקודש לקודש, כיוון שלא שינה את שקלו של חבירו לקודש אחר. והשוקל את שקלו מן ההקדש לא מעל כשהספק מקבל את מעותיו תמורת הבהמה שנלקחה בתרומת הלשכה, כיוון שההקדש עדיין ברשות הקדש הוא. לכן שני העניינים הללו שונים זה מזה.


במשנה שנינו: "הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו, ושקלו על ידי עצמו, אם נתרמה התרומה - מעל".

מציעים תמיהה (על המשנה): **וקשיא:** – ו(הדבר) קשה: **אִילו הגונב עולתו של חבירו ושחטה סתם** – שלא נשחטה העולה לשם הגונב אותה אלא נשחטה סתם, שלא פירש השוחט את העולה בשעת שחיטתה לשם מי שוחטה**, סתמה לא לשם הבעלים הראשונים** היא **מכפרת?!** (בתמיהה) – וכי אין העולה שנשחטה סתם מכפרת על הבעלים הראשונים של העולה?! ואם כן, מדוע אמרה המשנה, שאם, לאחר ששקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו, נתרמה תרומת הלשכה מן השקלים - מעל השוקל? והרי תרומת הלשכה מן השקלים נתרמה סתם, ולכן עלה השקל לשם הבעלים הראשונים שהשקל שלו ולא עלה לשם השוקל בשביל עצמו!

ומתרצים: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: תיפתר** – תתפרש (משנה זו תוסבר)**, במסויים משל בית רבן גמליאל** (הזקן, ראש בית הדין הפרושי בירושלים בתקופה שלפני החורבן)**, שהיה מתכוין ודוחפו לקופה** (צריך לומר: '**שהיה מתכוין ותורמו לשמו**') – במשנה מדובר, שהשוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו הוא איש חשוב מהאנשים של בית רבן גמליאל, והתורם את תרומת הלשכה היה מתכוון לתרום לשמו ולא לשם הבעלים הראשונים, ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל כשנתרמה התרומה**.**

ומקשים: **וחש לומר:** – וחשוש לומר (והרי יש לך לחשוש ולומר (הביטוי 'וחש לומר' הוא בציווי)): **שמא לשיריים הן נופלין! וכי יש מעילה בשיריים?!** – שמא, כשנתרמה תרומת הלשכה, הגיע השקל לשיריים (לשקלים שנשארו בלשכה לאחר שנתרמה התרומה לתוך הקופות), וכיוון שאין דין מעילה בשיריים (מפני שלאחר שנתרמה התרומה הלכה קדושתם של השקלים שנשארו בלשכה, והם נעשו חולין, כיוון שאינם ראויים לקורבנות ציבור), נמצא שלא מעל השוקל, ואם כן, כיצד אמרה המשנה, שהשוקל את השקל בשביל עצמו מעל? והרי ספק הוא, האם הגיע השקל לקופה שבה תורמים את תרומת הלשכה ומעל השוקל (כשיצא השקל לחולין בזמן קניית קורבן ציבור או בזמן הקרבתו), או שמא נפל השקל לשיריים ולא מעל השוקל, ולכן יש לפוטרו מלהביא קורבן מעילה, מפני שאין מביאים קורבן מספק!

ותמהים: **אלא כרבי מאיר, דרבי מאיר אמר: מועלין בשיריים?!** – וכי אין לנו לומר אלא שהמשנה היא כרבי מאיר, שאמר שיש דין מעילה בשיריים (מפני שגם לאחר שנתרמה התרומה עומדים השקלים שנשארו בלשכה בקדושתם, כיוון שעדיין ראויים הם לקורבנות ציבור לדעת רבי מאיר), ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל, כיוון שאף אם נפל השקל לשיריים מעל (כשיצא השקל לחולין בזמן קניית קורבן ציבור)?! (מקור דברי רבי מאיר בברייתא בירושלמי להלן ג,ד)

ומתרצים: **עוד** (גם) **היא** (צריך לומר: 'ה**ו**א') **במסויים משל בית רבן גמליאל, שהיה מתכוין ותורמו לשמו** (צריך לומר: '**שהיה מתכוין ודוחפו לקופה**' (סל גדול, שבו תורמים את תרומת הלשכה)) – במשנה מדובר, שהשוקל את שקלו של חבירו בשביל עצמו הוא איש חשוב מהאנשים של בית רבן גמליאל (כמו שכבר אמרו לעיל), שהיה זורק את השקל לפני התורם שיכניסהו לתוך הקופה, והתורם את תרומת הלשכה היה מתכוון ודוחף את השקל לתוך הקופה (נוסף על זה שהיה מתכוון ותורמו לשמו, כאמור לעיל), ולא היה השקל מגיע לשיריים, ולכן השוקל את השקל בשביל עצמו מעל כשנתרמה התרומה**.**

בירושלמי שלפנינו נתחלף הנוסח בשתי התשובות הדומות "במסויים משל בית רבן גמליאל...". הגר"א הגיה את הנוסח כפי שהגהנו.
במשנה שקלים ג,ג שנינו, שהשליח שהביא את השקלים מבית רבן גמליאל היה נכנס ללשכה שבמקדש כשהתורם בא לתרום אותה, והיה זורק את השקל לפני התורם שיכניסהו לתוך הקופה, והתורם מתכוון ודוחף את השקל לקופה, כדי שיהא השקל בתרומת הלשכה ויביאו ממנו קורבנות ציבור, ולא ישתייר בלשכה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:2:3)

במשנה שנינו: "השוקל שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה - מעל".

שואלים: **מה נהנה?** – השוקל את שקלו מן ההקדש, ונתרמה התרומה וקרבה הבהמה, במה נהנה מן ההקדש כשקרבה הבהמה שקנו בכספי התרומה? וכיוון שלא נהנה, למה מעל? (לפי מה שכתבנו לעיל, הגרסה במשנה בעניין השוקל את שקלו מן ההקדש תלויה בדעותיהם של רבי שמעון וחכמים שנחלקו בעניין המוציא מקודש לקודש. הדין, שהשוקל את שקלו מן ההקדש לא מעל עד שתקרב הבהמה, הוא לדעת חכמים, שמי ששינה מקודש לקודש לא מעל עד שייהנה במה ששינה. לכן השאלה ששאלו כאן מתייחסת לעניין השוקל את שקלו מן ההקדש ולדעת חכמים בעניין הזה (המביא את קורבנו מן ההקדש, לדעת חכמים מעל כשקרב קורבנו, כיוון שנהנה מן ההקדש בזה שנעשתה מחשבתו ונגמרה כפרתו. אבל בשוקל את שקלו מן ההקדש אין לומר כך). - אף על פי שהשוקל את שקלו מן ההקדש יוצא ידי חובת המצווה לשקול למקדש, אין זה נחשב שנהנה מן ההקדש, מפני שעשיית מצווה אינה נחשבת הנאה, שכן המצוות לא ניתנו ליהנות מעשייתן)

ומשיבים: **אמר רב אבין** (רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי) **בשם רבנ**י**ן דתמן** – בשם החכמים של שָׁם (חכמי בבל)**: מכיון שבית דין ראויין למשכן ולא מישכינו, כמי שנהנה** – אילו לא היה שוקל את שקלו מן ההקדש, היו בית דין לוקחים ממנו משכון, שהרי בית דין ממשכנים את מי שלא הביא את שקלו, ונמצא שנהנה מן ההקדש בזה שלא משכנו אותו, ולכן מעל**.**

רב אבין נולד כנראה בבבל ועלה לארץ ישראל. הוא ירד כמה פעמים לבבל והביא עימו מאמרי חכמי ארץ ישראל שהפיצם בישיבות בבל. הוא הביא עימו לארץ ישראל מאמרים של חכמי בבל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:2:4)

ומביאים מדרש: **כתיב:** – כתוב: **"אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לי'י בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ"** (ויקרא כז,כו) – שום אדם אינו רשאי להקדיש בכור בהמה למזבח, שכן הוא כבר קדוש מהמלטתו. ויש ללמוד מן הכתוב: **- כל שהוא קודש אין קדושה חלה עליו** – כל דבר שהוא קדוש בקדושה אחת שוב אין נתפסת בו קדושה אחרת, ולכן כל מה שהוא קודש לה' אסור לשנות אותו מקדושתו ולהקדיש אותו קדושה אחרת, שכל הקודשים למדים מבכור**.**

ב**ספרא** 'בחוקותי' פרשה ח נאמר: אין לי אלא בכור (שלא יקדיש אדם בכור). מניין לכל הקודשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה? - תלמוד לומר: "בבהמה לא יקדיש איש אותו".
וב**משנה תמורה** ז,ג שנינו: אחד קודשי מזבח ואחד קודשי בדק הבית אין משנים אותם מקדושה לקדושה (אסור לשנות מקודשי בדק הבית לקודשי מזבח ומקודשי מזבח לקודשי בדק הבית, ובקודשי מזבח אסור לשנות מעולה לשלמים ומשלמים לעולה).

אסור לשנות מקודש לקודש, ואם שינה מקודש לקודש - מעל לדעת רבי שמעון, ולדעת חכמים לא מעל עד שייהנה ותיעשה מחשבתו. לכן אסור לשקול שקלו מן ההקדש, ואם שקל שקלו מן ההקדש - מעל אם נתרמה התרומה לדעת רבי שמעון או אם קרבה הבהמה לדעת חכמים.
בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוספה לפני הכתוב "אך בכור..." פסקה מהמשנה: "ממעות מעשר שני" וכו'. אך ציון הפסקה הזה אין מקומו כאן אלא להלן, שכן האיסור לשנות מקודש לקודש הנלמד מהכתוב הזה אינו בשוקל שקלו ממעשר שני אלא בשוקל שקלו מן ההקדש.


במשנה שנינו: השוקל שקלו "ממעשר שני - יאכל כנגדו".

מבארים: **כיצד הוא עושה** – במעות מעשר שני ששקל מהן את שקלו, שיהיו ראויות לשקלים**? מביא סלע של חולין** (שאינו קודש) **ואומר:** "**מעות מעשר שני בכל מקום שהן מחוללין על סלע זו**" – מעות מעשר שני שהן קודש נפדות בסלע זו ומופקעות מקדושתן (נקטו כאן סלע ולא שקל, כמו בהרבה מקומות שנקטו סלע בקשר למעשר שני)**, ואותן נתפסין לשם שני** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לשם מעשר שני') – אותה סלע של חולין נתפסת בקדושה לשם מעשר שני, ויקנה בה אוכל בירושלים ויאכלנו שם כדין מעשר שני, **והשאר** – מעות מעשר שני ששקל מהן את שקלו, **נעשין שקלים** – שהרי עכשיו חולין הן**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:3:1)

**משנה**
**המכנס מעות** – האוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו (מעה היא מטבע כסף קטן, ושיעורה שלושים ושתיים פרוטות, שישית הדינר, אחד משנים עשר בשקל של זמן המשנה. "מעות" כאן אין משמעו דווקא מעה כסף, אלא הוא כינוי לכסף סתם, ממון), **ואמר** – כשהתחיל לאסוף**:** "**הרי אלו לשקלי**" – "הריני מכנס את המעות האלו לשם שקלי", **- בית שמי** (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) **אומרים: מותרן נדבה** – אם מצא שיש בהן יתר על שקל, המעות העודפות מגיעות לשופר שבמקדש שמעותיו מיועדות לעולות נדבה כשהמזבח עומד בטל**, ובית הלל** (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) **אומרים: מותרן חולין** – המעות העודפות הן חולין (שאינו קודש), לפי שלא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו. בית שמאי לשיטתם שהקדש בטעות הקדש, ובית הלל לשיטתם שהקדש בטעות אינו הקדש (כך מוכח מירושלמי נזיר ה,א שהביאו משנה זו שם בסוגית הקדש טעות)**.**

המכנס מעות ואמר: "**שאביא מהן שקלי**" – "הריני מכנס מעות שאביא מהן את שקלי", **- שוין** – הכל מסכימים, אף בית שמאי, **שהמותר חולין** – שהמעות העודפות הן חולין, לפי שלא התכוון אלא ליטול מהן בשביל שקלו והשאר יהא חולין**.**

המכנס מעות ואמר: "**אלו לחטאתי**" – "הריני מכנס את המעות האלו לקורבן חטאת שאני חייב להביא", **- שוין** – הכל מסכימים, אף בית הלל, **שהמותר נדבה** – כמבואר במשנה הבאה**.**

המכנס מעות ואמר: "**שאביא מהן חטאתי**" – "הריני מכנס מעות שאביא מהן קורבן חטאת", **- שוין** – הכל מסכימים, אף בית שמאי, **שהמותר חולין** – כמבואר לעיל בעניין השקל**.**
• • •
**משנה**
**אמר רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**: מה בין שקלים לחטאת?** – מה טעמם של בית הלל בעניין המכנס מעות, ששנינו במשנה הקודמת, שאם אמר: "הרי אלו לשקלי", סוברים הם שמותרם חולין, ואם אמר: "הרי אלו לחטאתי", מודים הם לבית שמאי שהמותר נדבה? - **אלא שלשקלים יש להן קיצבה** – שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה, ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, ולכן אומרים בית הלל שהמותר חולין**, ולחטאת אין לה קיצבה** – יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים, לפיכך התכוון להקדיש כל המעות שכינס, ואם הביא בהן קורבן חטאת ונשאר מהן, המותר נדבה להקדש**.**

**רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אף לשקלים אין להן קיצבה** – שמוסיפים על מחצית השקל הקצובה ופוחתים ממנה**; שכשעלו ישראל מן הגולה** – מגלות בבל, **היו שוקלין דרכונות** (מקור המילה ביוונית. דרכון הנזכר במקורות התלמודיים הוא כנראה דריקוס, מטבע פרסי של זהב או כסף) – כל אדם היה נותן למקדש דרכון, וכאן הכוונה למטבע של כסף (בניגוד לדרכונות הנזכרים במשנה לעיל הלכה א, ששם הכוונה למטבעות של זהב)**, חזרו לשקול סלעים** – לאחר זמן, שינו ישראל מה שעשו ולא שקלו דרכונות, והיו שוקלים סלעים, ששוויין השקל של התורה**, חזרו לשקול טבעים** – לאחר זמן, שינו ישראל מה שעשו ולא שקלו סלעים, והיו שוקלים חצאי סלעים, והם השקלים של המשנה, ששוויים חצי השקל של התורה**, ביקשו לשקול דינרין** – לאחר זמן רצו ישראל לשקול דינרים של כסף רומיים, והדינר הוא חצי השקל של המשנה, ששוויו רבע השקל של התורה. הרי שאף לשקלים אין קצבה**.**

**אמר רבי שמעון: אף על פי כן, יד כולם שווה** – בכל זמן היו כולם נותנים אותו סכום, בין מחצית השקל, בין פחות ממנו, בין יותר ממנו, לא הרבו עליו ולא מיעטו ממנו, נמצא שיש לשקלים קצבה**, אבל חטאת - זה מביא בסלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש** – כל אחד יכול להביא קורבן חטאת בכמה שירצה, הרי שאין לה קצבה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:3:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"המכנס מעות** ואמר: הרי אלו לשקלי - בית שמי אומרים: מותרן נדבה, ובית הלל אומרים: מותרן חולין**".**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ה,א.

מביאים מחלוקת אמוראים שנחלקו בהצעת פרשנות למחלוקת בתי שמאי והלל במשנה:

**רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: מה פליגין** – מה (שהם, בית שמאי ובית הלל) חלוקים, **- במכנס פרוטרוט** (מטבעות קטנים) – במקרה שאוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו, ואמר: "הרי אלו לשקלי"**; אבל באומר:** "**אלו**" (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'לשקלי'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. ואינו במקבילה) – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", **- כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים, אף בית הלל) מודים (מסכימים), **שהמותר נדבה** – לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות**.**

**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי ביבי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי לעזר: מה פליגין** – מה (שהם, בית שמאי ובית הלל) חלוקים, **- במכנס פרוטרוט** – במקרה שאוסף מעות מעט מעט, כדי לשקול מהן את שקלו, ואמר: "הרי אלו לשקלי"**; אבל באומר:** "**אלו**" – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", **- כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים), **שהמותר חולין** – לפי שלא התכוון אלא ליטול מהן בשביל שקלו והשאר יהא חולין, ואין זה הקדש טעות**.**

יש כאן שתי מסורות סותרות בשם רבי לעזר.


ומציעים סיוע ממקור תנאי: **אמר רבי חזקיה: מתניתא מסייעא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה להלן ב,ד) מסייעת **לרבי ביבי** – שאמר בשם רבי לעזר**:** (במסירה שלפנינו כתב כאן הסופר "הל' ד'", ומגיה מחק והוסיף כאן בתוך השורה: 'דתנן', כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. ושניהם טעות, ואינם במקבילה. 'דתנן' הוא מונח בבלי. - הסגנון הרווח אצל המונח הוא 'מתניתא מסייעא לרבי פלוני - [מקור תנאי]'. במקומות ספורים בא אחרי המונח לשון הצעה נוסף, כגון 'דתני' או 'דתנינן (תמן)', אולם נראה שזהו סגנון תנייני ("הטרמינולוגיה של הירושלמי")) שנינו במשנה: **אמר רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**: מה בין שקלים לחטאת?** – מה ההבדל בין שקלים שמותרם חולין ובין חטאת שהמותר נדבה? - **אלא שהשקלים יש להן קצבה** – שאין מוסיפים על מחצית השקל הקצובה ואין פוחתים ממנה, ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו, ולכן המותר חולין**, ולחטאת אין לה קיצבה** – יש מביא חטאת כחושה שדמיה מועטים ויש מביא חטאת שמנה שדמיה מרובים, לפיכך התכוון להקדיש כל המעות, ואם הביא בהן קורבן חטאת ונשאר מהן, המותר נדבה להקדש (עד כאן המשנה)**.** ויש להציע פרשנות למקור התנאי: **מה אנן קיימין?** – במה אנו עומדים (עוסקים)? (במה מדובר במשנה להלן?) **אם באומר:** "**שאביא מהן שקלי**" **- כל עמא מודיי שהמותר חולין** (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נדבה'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין')**. אם באומר:** "**שאביא מהם חטאתי**" **- כל עמא מודיי שהמותר נדבה** (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חולין'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין'. נראה שצריך לומר בדומה לאמור להלן: '**אם באומר:** "**שאביא מהן**"**, שקלים - כל עמא מודיי שהמותר חולין, חטאת - כל עמא מודיי שהמותר חולין**'. הגר"א הגיה בדומה לכך) – אם מדובר כשמכנס מעות ואמר: "הריני מכנס מעות שאביא מהן את שקלי" או "שאביא מהן את חטאתי", גם בשקלים - כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים) שהמותר חולין, וגם בחטאת - כל העם (כל החכמים, אף בית שמאי) מודים (מסכימים) שהמותר חולין, כמו ששנינו במשנה כאן. הרי שבאומר: "שאביא מהן", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, ולא בזה דיבר רבי שמעון**. אלא כן אנן קיימין** – אלא (ב)כך אנו עומדים (עוסקים) (בכך מדובר במשנה להלן)**, באומר:** "**אלו**" – במקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי"**. שקלים - על ידי** (מכיוון, מפני) **שקצוָותן** (במקבילה: 'שקצבתן') **מן התורה** – שכתוב: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" (שמות ל,טו), ולפיכך לא התכוון להקדיש אלא מה שצריך לשקלו**, מותרן חולין** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נדבה'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'חולין') – הכל מסכימים, אף בית שמאי, שמותרם חולין, כמו שאמר רבי ביבי**. חטאת - על ידי** (מכיוון, מפני) **שאין קצבתה מן התורה** – שאם ירצה יביא חטאת בדמים מרובים, ולפיכך התכוון להקדיש כל המעות שבידו**, מותרה נדבה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חולין'. ותלמיד רשב"ש גרס: 'נדבה') – הכל מסכימים, אף בית הלל, שמותרה נדבה. הרי שבאומר: "אלו", לדעת הכל יש הבדל בין שקלים לחטאת, ובזה דיבר רבי שמעון. אבל לפי רבי יוסה שאמר בשם רבי לעזר, באומר: "אלו", גם בשקלים וגם בחטאת - הכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, הרי שלדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, וגם בזה לא דיבר רבי שמעון. לכן המשנה להלן מסייעת לרבי ביבי (לרבי חזקיה, שהביא סיוע לרבי ביבי, היה משמע שרבי שמעון דיבר במקרה שבו הכל מסכימים, אף בית שמאי, שבשקלים - מותרם חולין, ובחטאת - מותרה נדבה)**.**


ומקשים: **מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מה עבד לה רבי שמעון'. וצריך לומר כמו במקבילה: 'מה עבד לה **רבי יוסה**')**?** – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה להלן) רבי יוסה? שלפי רבי יוסה שאמר בשם רבי לעזר, בין באומר: "שאביא מהן" ובין באומר: "אלו", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, ולא בהם דיבר רבי שמעון, ואם כן, במה דיבר רבי שמעון?

ומתרצים: **פתר לה** – פותר אותה (רבי יוסה מפרש ומסביר את המשנה להלן)**, במכנס פרוטרוט** – המשנה מדברת במקרה שאוסף מעות מעט מעט, ואמר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי"**, כבית הלל** – כדעת בית הלל, ולא לדעת הכל, שלדעת בית הלל יש בזה הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - מותרם חולין, ובחטאת - המותר נדבה, ובזה דיבר רבי שמעון**.**


**והא תנינן: מותר שקלים חולין! - פתר לה** (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'עוד היא')**, במכנס פרוטרוט, וכבית הלל** (בכתב יד הבבלי אין שאלה ותשובה אלו)**. - והא תנינן: עשירית האיפה** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'חולין'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מותר עשירית האיפה חולין'. וב"שרידי הירושלמי": 'מותר עשירית האיפה שקלים' (המילה 'שקלים' היא העתקה בטעות מלעיל))**! - עוד הוא פתר לה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'עוד היא')**, במכנס פרוטרוט, וכבית הלל.**

נראה שנשתבש בירושלמי כאן, ואין כאן אלא שאלה אחת ותשובה אחת, וכך צריך לומר: **והא תנינן: מותר שקלים חולין. מותר עשירית האיפה**...**! - עוד היא במכנס פרוטרוט, כבית הלל.**

וזה הפירוש:

ומקשים (עוד על רבי יוסה): **והא תנינן:** – והרי שנינו (משנה להלן ב,ה): **מותר שקלים חולין** – מעות שנותרו לאחר ששקל מהן את שקלו הן חולין**. מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות - מותרן נדבה** – מי שחייב להביא עשירית האיפה סולת לחטאת, כגון שחטא בביטוי שפתיים או בטומאת מקדש וקודשיו והוא דל שבדלים, ונותרו מעות לאחר שהביא אותה מהן, או זבים וזבות ויולדות שטהרו, שהם חייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, או מי שחייבים להביא חטאת או אשם, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן - מותר המעות של כל אלו הולך לשופרות של נדבה**!** – הרי ששנינו במשנה זו, שמותר שקלים חולין, ומותר חטאת נדבה. לפי רבי ביבי, משנה זו השנויה סתם דברי הכל (בית שמאי ובית הלל) היא, ומדובר במשנה זו באומר: "אלו", שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי", שלדעת הכל, יש הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה. אבל לפי רבי יוסה, בין באומר: "שאביא מהן" ובין באומר: "אלו", לדעת הכל אין הבדל בין שקלים לחטאת, שבאומר: "שאביא מהן" - המותר חולין גם בשקלים וגם בחטאת, ובאומר: "אלו" - המותר נדבה גם בשקלים וגם בחטאת, ואם כן, כיצד יפרש רבי יוסה את המשנה? (לפי הגהתנו, קושיה זו דומה לקושיה הקודמת על רבי יוסה, שלפי רבי יוסה אי אפשר להעמיד את המשנה במקרה שבו לדעת הכל יש הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה. ואין כאן שתי קושיות נפרדות, אחת בשקלים ואחרת בחטאת, שהרי יש מקרה אחד שבו לדעת הכל בשקלים - המותר חולין, ויש מקרה אחר שבו לדעת הכל בחטאת - המותר נדבה)

ומתרצים: **עוד** (גם) **היא במכנס פרוטרוט** – גם המשנה ההיא להלן מדברת במקרה שאוסף מעות מעט מעט, ואמר: "הרי אלו לשקלי" או: "הרי אלו לחטאתי"**, כבית הלל** – כדעת בית הלל, ולא לדעת הכל, שלדעת בית הלל יש בזה הבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה, ובזה דיברה המשנה**.**

במקבילה נשמט מ"והא תנינן מותר שקלים" עד כאן, כנראה על ידי הדומות.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:3:3)

קובעים: **המפריש** (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'הפריש') **שקלו,** (**ו**)**סבור שהוא חייב** – לפיכך הפריש, שהיה סבור שעדיין לא הפריש שקלו השנה, **ונמצא שאינו חייב** – שכבר הפריש שקלו השנה, **- לא קדש** – השקל שהפריש הוא חולין, לפי שהקדש בטעות הוא, וכדעת בית הלל**.**

ושואלים: **המפריש** (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'הפריש') **שנים** – שני שקלים, אחד בשביל השנה ואחד בשביל השנה שעברה**,** (**ו**)**סבור שהוא חייב שנים** – לפיכך הפריש, שהיה סבור שלא הפריש לא השנה ולא בשנה שעברה, **ונמצא שאינו חייב אלא אחד** – שכבר הפריש בשנה שעברה**, אותו השני** – השקל שהפריש בשביל השנה שעברה, **מה את עבד ליה?** – מה אתה עושה אותו? (איך אתה דן אותו? האם הוא חולין או שמא הוא נדבה?) ומציעים שני מקרים שיש מקום לדמות להם את המקרה הנידון: **כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב** – האם יש לדמות מקרה זה למקרה שהפריש שקלו, שהיה סבור שעדיין לא הפריש שקלו השנה, ונמצא שכבר הפריש שקלו השנה, שלא קדש השקל שהפריש בטעות**, או באומר** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**כ**אומר')**:** "**אלו**" – או שמא יש לדמות מקרה זה למקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לשקלי", שלפי רבי יוסה לעיל, הכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות, ואף כאן השקל שהפריש בשביל השנה שעברה מגיע לנדבה**?** - השאלה נשארה ללא הכרעה.

במסירה שלפנינו נמחקו המילים "כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, או באומר אלו. הפריש חטאתו", ובמקומן נכתב על ידי מגיה: "נשמעינה מן הדא: הפריש חטאתו", כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. המילים 'נשמעינה מן הדא' שהוסיף המגיה הן תיקון יתר שאינו אלא שיבוש, ואינו במקבילה בנזיר. הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים הוא כמו בנוסח שלפנינו, אלא שבמקום "או באומר אלו" נכתב "היכא את אמר אלו". תלמיד רשב"ש גרס כמו בנוסח שלפנינו.


וקובעים: **הפריש חטאתו** – בהמה לקורבן חטאת**, סבור שהוא חייב** – לפיכך הפריש, שהיה סבור שהוא חייב להביא קורבן חטאת, **ונמצא שאינו חייב** – להביא קורבן חטאת, **- לא קדשה** – הבהמה שהפריש היא חולין, לפי שהקדש בטעות הוא, וכדעת בית הלל**.**

ושואלים: **הפריש שתים** – שתי בהמות לקורבן חטאת**,** (**ו**)**סבור שהוא חייב שתים** – לפיכך הפריש, שהיה סבור שהוא חייב להביא שני קורבנות חטאת, **ונמצא שאינו חייב אלא אחת** – להביא קורבן חטאת אחד**, אותה השנייה** – הבהמה השנייה שהפריש, **מה את עבד לַהּ?** – מה אתה עושה אותה? (איך אתה דן אותה? האם היא חולין או שמא היא נדבה?) ומציעים שני מקרים שיש מקום לדמות להם את המקרה הנידון: **- כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב** – האם יש לדמות מקרה זה למקרה שהפריש חטאתו, שהיה סבור שהוא חייב להביא קורבן חטאת, ונמצא שאינו חייב להביא קורבן חטאת, שלא קדשה הבהמה שהפריש בטעות**, או באומר** (צריך לומר כמו לעיל: '**כ**אומר')**:** "**אלו**" – או שמא יש לדמות מקרה זה למקרה שלוקח מעות בידו ואומר: "הרי אלו לחטאתי", שהכל מסכימים, אף בית הלל, שהמותר נדבה, לפי שהתכוון להקדיש את הכל, ואין זה הקדש טעות, ואף כאן הבהמה השנייה שהפריש תרעה עד שתסתאב (תיעשה בעלת מום) ותימכר והדמים מגיעים לנדבה**?** - השאלה נשארה ללא הכרעה.

עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
במסירה שלפנינו נמחקו המילים "כסבור שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, או באומר אלו", ובמקומן נכתב על ידי מגיה: "אלא רועה, הכא נמי אלו לנדבה. היאך אתה אומר אלו", כמו שהוא בדפוס ונציה הבבלי. יש בהגהה זו לשון בבלית. המגיה קלקל את הנוסח. הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים הוא כמו בנוסח שלפנינו, אלא שבמקום "או באומר אלו" נכתב "היאך אתה אומר אלו". ב"שרידי הירושלמי" דולג מ"הפריש חטאתו" עד כאן, כנראה על ידי הדומות.
הסגנון הרגיל בירושלמי הוא: "מה את עבד ליה / לה / לון? כ... או כ...", כמו בנוסח שלפנינו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:3:4)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות"** – מה הם דרכונות? **- דינרין** – הדרכונות בתקופה הפרסית היו מקביליהם של הדינרים בתקופה הרומית (בספר "והזהיר" אין המילה "דינרין". בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "שכשעלו... דרכונות - דינרין")**.**


במשנה שנינו: **"חזרו לשקול סלעים"** – מה הם סלעים? **- כשמוען** – כמשמעם (כמובנם), כלומר, סלעים של זמנם**.**


במשנה שנינו: **"חזרו לשקול טיבעין"** – מה הם טבעים? **- פלגי סילעין** – חצאי סלעים**.**


במשנה שנינו: **"ביקשו לשקול דינרין"** – מה הם דינרים? **- קרטין** (צריך לומר: 'ק**ו**רטין'. וכן הוא ברש"ס. ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו באופנים שונים) – רבעי סלעים**.**

המילה "קרט" (קוורט) קשורה למילה לטינית שפירושה רבע, וכאן הכוונה למטבע של רבע סלע, שהוא דינר כסף אחד.


ומביאים מקור תנאי: **ולא קיבלו עליהן** (כן הוא "בשרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר". ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'ולא קיבלו מהן') – כשרצו ישראל לשקול דינרים של זמן המשנה, ששוויים רבע השקל של התורה, לא קיבלו עליהם (לא הסכימו) שאר ישראל דבר זה.

ומציעים פסוק המסייע למקור התנאי: **מן הדא** (ב"שרידי הירושלמי": 'על שם')**:** – מזאת (מהפסוק הזה בפרשת כריתת האמנה בתקופת נחמיה): **"וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ"** (נחמיה י,לג) – התחייבנו לתת שליש השקל לצורך קורבנות הציבור בבית המקדש. זה היה אחד מעיקרי האמנה שהתחייבו בה ישראל שעלו מן הגולה. לכן, כשרצו לאחר זמן לשקול דינרים, לא קיבלו עליהם, שכן שוויים פחות משליש השקל (שליש השקל של נחמיה היה שווה למחצית השקל של התורה. חל שינוי במשקל מטבע הכסף העובר לסוחר בתקופת נחמיה בהשוואה למשקל השקל של התורה, ועל כן הסתפק נחמיה בשליש מהמטבע הפרסי. בכל תקופת בית שני נאלצו היהודים להשתמש במטבעות שטבעו הפרסים, היוונים והרומאים בתרומת מחצית השקל למקדש. במשך השנים הופחת בהתמדה חלקו של הכסף הטהור במשקלו של הדינר)**.**


**רבי חלקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: מיכן** (מכאן) **שאדם צריך לשלש** את **שקלו [שלש פעמים בשנה** – יש לדרוש את הכתוב בנחמיה, שהתחייבו להוסיף על האמור בתורה ולתת שקלים שלוש פעמים בשנה ("לתת שלישית השקל בשנה" - לתת שקלים שלוש פעמים בשנה), שמן התורה אין חיוב לתת אלא פעם אחת בשנה. הרי שלמדנו מכאן, שאדם צריך לשלש את שקלו שלוש פעמים בשנה**; מיכן שאדם חייב באחריות** (המוסגר הושלם על פי "שרידי הירושלמי", וכן הוא בספר "והזהיר". ובמסירה שלפנינו נשמט מה שבין "שקלו" הראשון ובין "שקלו" השני בשל דילוג על ידי הדומות)**] שקלו שלש**(**ה**) **פעמים בשנה** – יש לדרוש את הכתוב בנחמיה, שהתחייבו להיות חייבים באחריות שקליהם שלוש פעמים בשנה ("עלינו שלישית השקל בשנה" - עלינו מוטלת אחריות השקלים שלוש פעמים בשנה). הרי שלמדנו גם כן מכאן, שאדם חייב באחריות שקלו שלוש פעמים בשנה, שבכל פעם משלוש הפעמים בשנה שהוא שוקל, הוא חייב באחריות שקלו, שאם נגנב שקלו או שאבד חייב להביא אחר תחתיו**; מיכן שאין מטריחין על הציבור יותר משלש**(**ה**) **פעמים בשנה** – אין גובים מן הציבור להקדש יותר משלוש פעמים בשנה, כדי למנוע הפסד ממון מן הציבור (טורח הציבור כאן הוא במובן הפסד ממון)**.**

בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: "מיכן שאדם חייב באחריות שקלו שלש פעמים בשנה; מיכן שאדם צריך בשלישית שקלו שלש פעמים בשנה (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: מיכן שאדם צריך בשלישית שקלו שלישית שקל בשנה(?)); מיכן שאין מטריחין על הציבור יותר משלש פעמים בשנה". הגרסה "בשלישית שקלו..." היא על פי הבבלי בבא בתרא ט,א: "אמר רבי אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת (לצדקה) שלישית השקל בשנה (לפחות), שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה'". גם רבנו משולם ותלמיד רשב"ש גרסו "מיכן שאדם צריך בשלישית השקל [בשנה]".


**אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מיכן לשלש סאין; מיכן לשלש קופות; מיכן לשלש אפרשות** – מהכתוב בנחמיה יש ללמוד את מה ששנינו במשנה (להלן ג,א-ב): "בשלושה פרקים בשנה תורמים את הלשכה; בשלוש קופות של שלוש שלוש סאים תורמים את הלשכה" - שלוש פעמים בשנה היו תורמים מן השקלים שבלשכה שבמקדש (שלוש הפרשות), ובכל פעם היו ממלאים מן השקלים שלוש קופות (סלים גדולים), וכל קופה היתה מחזקת שלוש סאים**.**

מביאים כמה דרשות המסבירות את הטעם שישראל חייבים לתת מחצית השקל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:3:5)

מביאים מדרש: **כתיב:** – כתוב (בפרשת שקלים): **"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים** מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל**"** (שמות ל,יג) – את זה חייבים לתת כל העוברים על יד המונים במפקד, כסף שמשקלו חצי השקל**. רבי יודה** (רבי יהודה בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **ורבי נחמיה** (תנא בדור הרביעי) – הוו בה שני החכמים (הם דרשו דרשות שונות לאותו פסוק, ואינם חולקים), **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **לפי שחטאו** – ישראל במעשה העגל, **במחצית היום** – כשהגיע אמצע היום**,** לפיכך **יתנו מחצית השקל** – כדי לכפר על החטא שחטאו במחצית היום**; וחרנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **לפי שחטאו** – ישראל במעשה העגל, **בשש שעות** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'ביום') – כשהגיעו שש שעות של היום**,** לפיכך **יתנו מחצית השקל, דעבד שיתא גרמסין** (מקור המילה ביוונית) – שעושה (שווה ל)שישה גרמסים (מטבעות של שלישי דינר של כסף), כדי לכפר על החטא שחטאו בשש שעות (שישה גרמסים שווים לשני דינרים, ושווים לשקל של המשנה, ששווה לחצי השקל של התורה. - מדרש זה אינו ממדרשי ההלכה שבידינו. - אחת ההוראות של 'עבד' היא קביעת שיעור מידה גדולה במידות קטנות)**.**

הנוסח בספר "והזהיר": "וחרנה אמר: לפי שחטאו בשש עבירות". לעניין העבירות שעברו ישראל בעגל ראה בבלי יומא סו,ב; ירושלמי סוטה ג,ד.

רבי יהודה ורבי נחמיה דרשו: "זה ייתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" - כל העובר על הפיקודים ייתן, שכל מי שעברו על המצוות שציוה ה' וחטאו במעשה העגל - ייתנו מחצית השקל. אבל בירושלמי לעיל א,ד נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בדרשת כתוב זה, אחד אמר: כל העובר בים ייתן, והאחר אמר: כל העובר על הפיקודים ייתן. הרי שרבי יהודה או רבי נחמיה דרש שכל העובר בים ייתן ולא דרש שכל העובר על הפיקודים ייתן, שלא כמו מה שדרשו כאן.


**רבי יהושע בירבי נחמיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבן יוחנן בן זכיי** (אי אפשר שאמורא בדור הרביעי יאמר בשם תנא בדור הראשון. ולכן נראה שצריך לומר: 'בשם **רבי חנניה / חנינה / חנן בן פזי**' (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), ונשתבש השם 'חנן' ל'יוחנן' והשם 'פזי' ל'זכיי'. בפסיקתא רבתי פסקה טו ובפסיקתא דרב כהנא ה,יא מובאת מימרה של רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנן בן פזי. שמו של רבי יהושע בר נחמיה נזכר רק בירושלמי כאן, אבל מצוי הוא במדרשי האגדה. רבי חנניה בן פזי נזכר בירושלמי מגילה ד,ג ובמדרשי האגדה)**: לפי שעיברו** (שעברו) **על עשרת הדיברות** – כשחטאו ישראל במעשה העגל, שלא עבודה זרה בלבד עשו ועברו על שתי הדיברות הראשונות ("אנוכי" ו"לא יהיה לך"), אלא גם עבירות אחרות עשו ועברו על שאר הדיברות**,** לפיכך **יהא נותן כל אחד ואחד עשרת גרה** – כדי שיכפרו על עשרת הדיברות שעברו עליהם (עשר גרות הן חצי השקל של התורה, שהשקל הוא עשרים גרה (שמות ל,יג). גרה היא מטבע קטן)**.**

לפי הגרסה 'בשם רבן יוחנן בן זכאי', הוא דרש: "זה ייתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל" - כל העובר על הפיקודים ייתן. אבל בירושלמי לעיל א,ד נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה בדרשת כתוב זה, אחד אמר: כל העובר בים ייתן, והאחר אמר: כל העובר על הפיקודים ייתן, ואמרו שם, שמי שאמר שכל העובר בים ייתן מסייע לרבן יוחנן בן זכאי. הרי שרבן יוחנן בן זכאי דרש שכל העובר בים ייתן ולא דרש שכל העובר על הפיקודים ייתן, שלא כמו לפי הגרסה הזו. ומכאן שהגרסה הזו משובשת.


**רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף** – עשרת בני יעקב מכרו את יוסף, הבן הבכור של רחל, בעשרים דינרים של כסף (בבראשית לז,כח נאמר: "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף", דהיינו עשרים שקלים של כסף, אך כיוון שלא נקב הכתוב בשם המטבע, החליפו בדרשת הכתוב שקלים בדינרים)**,** לפיכך **יהא כל אחד ואחד פודה את** (שתי המילים האחרונות נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה) **בנו בכורו בעשרים כסף** – כדי לכפר על חטא מכירת יוסף (עשרים דינרים של כסף הם חמש סלעים, שהסלע היא ארבעה דינרים. חמש סלעים של המשנה שוויין חמישה שקלים של התורה, דמי פדיון בן בכור (במדבר יח,טז))**.**

**רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי לוי: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף** – עשרת בני יעקב מכרו את יוסף בעשרים דינרים של כסף, **ונפל לכל אחד ואחד מהן טבע** – חצי סלע, מפני שעשרה בני יעקב שמכרו את יוסף (בנימין לא היה עימהם) קיבלו עשרים דינרים, ולכן הגיעו לכל אחד מהם שני דינרים, שהם חצי סלע**, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן שקלו טבע** – כדי לכפר על חטא מכירת יוסף (חצי סלע הוא השקל של המשנה, ששוויו חצי השקל של התורה)**.**

המאמר בעניין פדיון בן בכור הובא כאן אגב המאמר הדומה שלאחריו בעניין מחצית השקל.

ב**פסיקתא דרב כהנא** ב,י נאמר: "מחצית השקל" - רבי יודה ורבי נחמיה - רבי יודה אומר: לפי שחטאו בחצי היום, לפיכך ייתנו מחצית השקל; ורבי נחמיה אומר: לפי שחטאו בשש שעות ביום, לפיכך ייתנו מחצית השקל, דעביד שיתא גרמיסין. - רבי יהושע בר נחמיה בשם רבן יוחנן בן זכאי: לפי שעברו ישראל על עשרת הדיברות, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן עשרה גירה. - רבי ברכיה רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד ואחד פודה בנו בכור בעשרים כסף. - רבי פינחס בשם רבי לוי אומר: לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד ואחד מהם טבע, לפיכך יהא כל אחד ואחד נותן שקלו טבע.
וב**פסיקתא רבתי** י נאמר: "זה ייתנו..." - שישה גרמיסין של כסף. אמר הקב"ה: הם חטאו משש שעות ולמעלה, "כי בושש משה" (שמות לב,א), לפיכך יביאו שישה גרמיסין. ורבותינו אמרו: הם חטאו מחצי היום ולמעלה, יביאו מחצית השקל ויתכפר להם. - "זה ייתנו..." - עשר מעין. אמר הקב"ה: ייתנו עשר מעין, כדי שיכפרו על עשרת הדיברות שעברו עליהם.
וב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן ז נאמר: "מחצית השקל" - רבי יהודה ורבי נחמיה - רבי יהודה אומר: לפי שחטאו בחצי היום, ייתנו מחצית השקל; ורבי נחמיה אמר: לפי שחטאו בשש שעות ביום, ייתנו מחצית השקל, שהוא עושה שישה גרמיסין. - רבי יהודה בר נחמיה אמר בשם רבי יוחנן בן זכאי: לפי שעברו ישראל על עשרת הדיברות, ייתנו עשרת גרה. - רבי ברכיה בשם ריש לקיש אמר: אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף, לפיכך כל בכור שיהא לכם יהא פדיונו חמשת שקלים כסף.

**לפי שחטאו בשש שעות**
ב**ירושלמי תעניות** ד,ח אמרו: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" (שמות לב,א), וכיוון שהגיע שש שעות ולא בא, מיד: "וייקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים..." (שם).
וב**בבלי שבת** פט,א אמרו: מאי דכתיב: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב)? - אל תקרי "בושש", אלא 'באו שש'.
וב**שמות רבה** מא,ז וב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'כי תישא' סימן יג נאמר: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב,א) - מהו "בושש"? - באו שש שעות ולא ירד משה.
וב**אוצר המדרשים** נאמר: "וירא העם כי בושש משה" (שמות לב,א) - חסר כתיב, לומר: בשש שעות עבדו את העגל.

**לפי שעיברו על עשרת הדיברות**
ב**שמות רבה** מב,א וב**מדרש תנחומא** פרשת 'כי תישא' סימן כ נאמר: דור המדבר אמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ועברו על הכל ועשו את העגל. כיוון שראה הקב"ה כן, אמר למשה: "לך רד כי שיחת עמך", ואין "שיחת" אלא שחיבלו (קלקלו) מעשיהם. ולא עבודה זרה בלבד עשו, אלא גילוי עריות ושפיכות דמים, שנאמר: "ויקומו לצחק", ואין צחוק אלא גילוי עריות ושפיכות דמים.

**לפי שמכרו בכורה של רחל**
ב**בראשית רבה** פד,יח נאמר: "וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף" - אמר הקב"ה: אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יהיה כל אחד מכם מפריש חמש סלעים של בן במנה צורי. - אמר רבי יודה ברבי סימון: אמר הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם בנה של רחל בחמש סלעים, לפיכך יהיה כל אחד מכם מגיע בקע, הדא היא דכתיב: "בקע לגולגולת" (שמות לח,כו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:1)

**משנה**
אגב המשנה ששנינו לעיל בעניין מותר שקלים ומותר חטאת, באות משנה זו והמשניות שלאחריה ללמד בעניין מותרות של קורבנות אחרים או של צדקה.

**מותר שקלים - חולין** – מעות שנותרו לאחר ששקל מהן את שקלו הן חולין**.**

**מותר עשירית האיפה** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: 'חולין', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – מי שחייב להביא עשירית האיפה סולת למנחה, ונותרו מעות לאחר שהביא אותה מהן**, מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות** – זבים וזבות ויולדות עניות שטהרו, שהם חייבים להביא שתי תורים או שני בני יונה, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, **חטאות ואשמות** – מי שחייבים להביא חטאת או אשם, ונותרו מעות לאחר שהביאו אותם מהן, **- מותרן נדבה** – מותר המעות של כל אלו הולך לשופרות של נדבה, לקנות בו עולות, שמקריבים אותן בזמן שהמזבח עומד בטל**.**

**זה הכלל:** – כך הוא סיכום הדברים: **כל שהוא בא לשם חט** (חטא) **ומשם אשמה** – מעות שנותרו לאחר שהביאו מהן קורבן הבא לכפר על חטא או על אשמה, **- מותרן נדבה** – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה (כלל זה נאמר גם במשנה להלן ו,ו. עיין שם)**.**

בירושלמי לעיל נחלקו רבי יוסי ורבי ביבי בשם רבי לעזר. לפי רבי ביבי, המשנה כאן, המבדילה בין שקלים לחטאת, שבשקלים - המותר חולין, ובחטאת - המותר נדבה, היא לדעת הכל, בית שמאי ובית הלל שנזכרו במשנה לעיל, ומדובר במשנה כאן במקרה שלא נשנה במשנה לעיל (באומר: "אלו"). ואילו לפי רבי יוסי, המשנה כאן היא לדעת בית הלל, ומדובר במשנה כאן במקרה שנשנה במשנה לעיל (במכנס פרוטרוט). הרי שלפי רבי יוסי, המשנה כאן שונה את דברי בית הלל לעיל בסתם. וחזר התנא וכפל כאן דין מותר שקלים ודין מותר חטאת שנשנו לעיל, כדי לשנות יחד את דיני כל המותרות.

ב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה נאמר: רבי אליעזר אומר: מה תלמוד לומר: 'כבשים לעולה ועיזים לעולה'? ...שיכול, אין לי שיקרב עולה אלא מותר עולה בלבד; מניין מותר חטאות, מותר אשמות, מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, מותר קורבנות הנזיר והמצורע...? - תלמוד לומר: 'כבשים לעולה ועיזים לעולה' - לרבות את כולם. וחכמים אומרים: ייפלו לנדבה. - והלא אף הנדבה עולות היא, מה בין דברי רבי אליעזר לדברי חכמים? - אלא בזמן שהיא באה חובה הוא סומך עליה ומביא עליה נסכים ונסכיה משלו... ובזמן שהיא באה נדבה אינו סומך עליה ואינו מביא עליה נסכים ונסכיה משל ציבור...

לשיטת רבי אליעזר, היחיד שהקדיש מעות בשביל קורבן ונותרו אצלו דמים, מביא מן הנותר עולה והיא חובה, אלא כיוון שהיא קורבן יחיד, צריך בעל הקורבן לסמוך עליה, ומביא את הנסכים משלו. אבל לפי החכמים, שהמעות הנותרות נמסרות לנדבת ציבור, אין עוד לבעל הקורבן שום חלק בה, ואינו סומך עליה, ואינו מביא את הנסכים.
המשנה בהלכה הזו ובהלכה הבאה כדעת חכמים.
• • •
**משנה**
**מותר עולה - לעולה** – מה שנשתייר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן עולה, יביא בהן עולה אחרת (טעם ההבדל בין מותר חטאת למותר עולה הוא, שאדם שהביא קורבן חטאת פטור מלהביא עוד חטאת, ולכן המותר לנדבה, אבל אדם רשאי להביא כמה קורבנות עולה שירצה, ולכן המותר לעולה, שכשאפשר להקריב מן המותר את אותו הקורבן שנועדו לו המעות מתחילתן, עושים כך)**. מותר מנחה - למנחה** – מה שנותר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן מנחה, יביא בהן מנחה אחרת**. מותר שלמים - לשלמים** – מה שנשתייר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן שלמים, יביא בהן קורבן שלמים אחר**. מותר הפסח - לשלמים** – מה שנותר מן המעות שהפריש לקנות בהן קורבן פסח, יביא בהן קורבן שלמים, שהרי אי אפשר להביא עוד קורבן פסח, ולכן יביא שלמים, שכן קורבן הפסח דומה לשלמים**.**

**מותר נזירים - לנזירים** – גבו מעות לצורך קורבנות של נזירים עניים שלא היו להם מעות להביא קורבנותיהם, ונותרו מהן, ייתנו את המותר לקורבנות של נזירים עניים אחרים (נזיר שהשלים נזירותו בטהרה צריך להביא שלוש בהמות לקורבן, ועניים אין ידם משגת לקנות קורבן גדול כזה, ולכן עשירים תרמו את קורבנות הנזירים, או שגבו מהציבור כדי לקנות עבור הנזירים את הקורבנות)**. מותר נזיר - לנדבה** – נזיר שהפריש מעות לצורך קורבנותיו והותיר, או שגבו מעות לצורך קורבנות של נזיר מסוים ונותרו מהן, מה שנותר מן המעות הולך לנדבה, שנותן אותן לשופרות של נדבה לקנות בהן עולות, שמקריבים אותן בזמן שהמזבח עומד בטל**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דפסחא פרשה ד נאמר: "וזבחת פסח לי'י אלוהיך צאן ובקר" (דברים טז,ב) - רבי אומר: בזבח הבא מן הבקר כמן הצאן הכתוב מדבר. ואי זה? זה שלמים. מכאן אמרו (במשנתו של רבי): מותר שלמים לשלמים, ומותר פסח לשלמים.

**מותר הפסח**
שלושה שמות יש לקורבן פסח שנעשה שלמים: מותר הפסח, שלמים הבאים מחמת פסח, שלמי פסח. אופנים שונים יש לקורבן פסח שנעשה שלמים: מעות שהופרשו לפסח ונותרו; פסח שאבד ונמצא לאחר שנשחט הפסח האחר שהפרישו בעליו תחתיו; פסח שמתו בעליו; תמורת פסח שהומרה לאחר זמנו של הפסח; פסח הקרב בשאר ימות השנה (שלא בזמנו של הפסח); פסח שעברה שנתו; חגיגת ארבעה עשר בניסן.
יש שקראו לכמה מהאופנים האלה בשם מותר הפסח.

**מותר נזיר**
ב**תוספתא שקלים** א,יב שנו: מותר נזירים (שגבו לצורך נזירים עניים) לנזירים. מותר מצורעים (שגבו לצורך מצורעים עניים) למצורעים. אם אמר: "לנזיר זה" (שגבו מאחרים לצורך נזיר מסוים), "למצורע זה" - מותרו נדבה (כדין נזיר שהפריש בעצמו לנזירותו והותיר, כמפורש במשנתנו, שהרי הנותנים נתנו לנזיר את המעות שיקדישן הוא).

יש בתוספתא חידוש, שמותר נזיר שגבו לצורך נזיר מסוים אין דינו כמותר שבוי שגבו לצורך פדיונו של שבוי מסוים, שמותר הפדיון של אותו שבוי (המשנה הבאה), אף שהנותנים נתנו לצורך פדיון שבויים ("תוספתא כפשוטה").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"מותר שקלים - חולין" כול'.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ו,ח ושקלים ז,א ו-ז,ז.

מספרים: **אמר רבי יוסה** (במקבילות: 'יסא'. ובכתב יד שקלים: 'אסי') (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: עד דאנא תמן** – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל)**, שמעית קל רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **שאל לשמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**:** – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: **הפריש שקלו ומת** – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש**?** האם נאמר, שמאחר שהפריש זכה בו ההקדש וייפול ללשכה, או שמא דבר זה אמור כשהתערבב שקלו עם שקלים של אחרים ואי אפשר לעמוד עליו, אבל כאן - לא, שהרי הוא בעין (תלמיד רשב"ש). **- אמר ליה:** – אמר לו (שמואל לרב יהודה): **יפלו לנדבה** – השקל הולך לשופרות של נדבה, ולא ללשכה**.**


ומביאים מחלוקת: **מותר עשירית האיפה שלו** – של כוהן, שהוא חייב להקריב עשירית האיפה סולת ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש או כשנתמנה לכוהן גדול ומתחיל בעבודה (מנחת חינוך), או של כוהן גדול, שהוא חייב להקריב בכל יום עשירית האיפה סולת (מנחת כוהן משיח, הנקראת גם מנחת חביתין), ואם נותרו לו מעות לאחר שהקריב אותה מהן, **- רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: יוליכם לים המלח** – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם, כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה (ים המלח מופיע בהקשר לענייני השלכה וביטול, בשל כוח ההשחתה של מימיו המלוחים)**; רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) **אמר: יפלו לנדבה** – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה. בירושלמי להלן (בסוף ההלכה הבאה) אמרו, שרבי יוחנן סבור, שרק מותר חטאות ואשמות ייפול לנדבה, אבל מותר שאר קודשי קודשים ייאבד, ואילו רבי לעזר סבור, שאף מותר שאר קודשי קודשים ייפול לנדבה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין ושקלים.


ומקשים (ממקור תנאי על רבי יוחנן): **מתניתא פליגא** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן) חלוקה **על רבי יוחנן:** שנינו במשנה: **מותר שקלים - חולין. מותר עשירית האיפה, מותר קיני זבים קיני זבות, מותר קיני יולדות חטאות ואשמות - מותרן נדבה!** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "מותר קיני זבים" וכו') – המשנה אמרה "עשירית האיפה" סתם, ומשמע גם עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול. הרי שמותר עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול הולך לנדבה! **מה עבד לה רבי יוחנן?** – מה עושה אותה (כיצד מפרש את המשנה) רבי יוחנן (שאמר שמותר עשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול אינו הולך לנדבה, כדי שלא תסתור את דבריו)?

ומתרצים: **פתר לה** – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש ומסביר את המשנה)**, מותר** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**ב**מותר') **עשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל** – המשנה אינה מדברת בעשירית האיפה של כוהן או של כוהן גדול, אלא בעשירית האיפה של מנחת חוטא של כל ישראל, שכל אחד מישראל שחטא בשבועת עדות או בטומאת מקדש וקודשיו או בשבועת ביטוי, והוא דל שבדלים, חייב להביא עשירית האיפה סולת לחטאת, ואם נותרו מעות לאחר שהקריב אותה מהן - מותר המעות הולך לנדבה, כדין מותר חטאת**.**

הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'מתניתא פליגא על רבי אלעזר'. והנוסח בדפוס ונציה הבבלי: 'מתניתא פליגא על תרווייהו'(?). רבנו משולם ותלמיד רשב"ש הגיהו כנוסח במסירה שלפנינו. תלמיד רשב"ש אמר, שטוב להחליף את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר, כדי להתאים לגרסה 'מתניתא פליגא על רבי אלעזר' וגם לגרסה בבבלי מנחות.

ב**בבלי מנחות** קח,א אמרו: תניא: מותר מנחה - נדבה, מותר מנחה - יירקב (יש מותר מנחה שהוא נדבה, ויש מותר מנחה שיירקב). - מאי קאמר? - אמר רב חסדא: הכי קאמר: מותר מנחת חוטא - נדבה (בדומה לחטאת, שמנחת חוטא נקראת בתורה "חטאת"), מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - יירקב. - רבה אמר: אפילו מותר עשירית האיפה של כוהן גדול נמי - נדבה (שכן אף היא נקראת "חטאת" כמובא בבבלי מועד קטן (טו,ב-טז,א): "יקריב חטאתו" (יחזקאל מד,כז) - זו עשירית האיפה של כוהן גדול (רש"י)), אלא מותר לחמי תודה - יירקב.
ובפלוגתא (רב חסדא ורבה נחלקו במחלוקת של אמוראים ראשונים), מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - רבי יוחנן אמר: נדבה; רבי אלעזר אמר: יירקב.
מיתיבי: מותר שקלים - חולין. מותר עשירית האיפה ומותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות - מותריהם נדבה. מאי לאו מותר עשירית האיפה של כוהן גדול! - לא, מותר מנחת חוטא.
אמר רב נחמן בר רב יצחק: מסתברא כמאן דאמר: מותר עשירית האיפה של כוהן גדול - יירקב; דתניא: "לא ישים עליה שמן ולא ייתן עליה לבונה כי חטאת היא" (ויקרא ה) - אמר רבי יהודה: היא (מנחת חוטא) קרויה "חטאת" (ולכן אינה טעונה לבונה), ואין אחרת קרויה "חטאת"; לימד על עשירית האיפה של כוהן גדול שאינה קרויה "חטאת" וטעונה לבונה (אף שלא נזכרה בה לבונה, ושמן נזכר בה במפורש). ומדאינה קרויה "חטאת", מותרה יירקב (שאין דין מותרה כדין מותר חטאת ההולך לנדבה).

"מותר עשירית האיפה שלו" שאמרו בירושלמי הוא מותר מנחת חינוך של כוהן הדיוט או של כוהן גדול וגם מותר מנחת חביתין של כוהן גדול. אבל בבבלי דיברו רק במותר עשירית האיפה של כוהן גדול.
בבבלי החליפו את מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר בירושלמי.
בבבלי אמרו שהמותר יירקב, כיוון שמדובר בקמח שנותר, שהביא קמח יותר ממה שהיה צריך להביא, ובירושלמי אמרו שהמותר יוליכו לים המלח, כיוון שמדובר במעות שנותרו, שהפריש מעות יותר ממה שהיה צריך להפריש, ובדבר שנרקב אמרו "יירקב", ובדבר שאינו נרקב אמרו "יוליך לים המלח".

הלשון "עשירית האיפה שלו" היא כינוי למנחת חינוך של כוהן הדיוט או של כוהן גדול, כמו בברייתא שבירושלמי להלן ז,ז ("כשהכהן מתקרב תחילה לעבודה, מביא עשירית האיפה שלו". ברייתא זו שנויה גם בתוספתא ובספרא), והיא כינוי גם למנחת חביתין של כוהן גדול, כמו בירושלמי מגילה א,י והוריות ג,ב ("עבר והביא עשירית האיפה שלו", "יכול יהא משוח מלחמה מביא עשירית האיפה שלו").

תלמיד רשב"ש הקשה על מה שהקשו מהמשנה על רבי יוחנן, מדוע עלה על הדעת שהמשנה מדברת בעשירית האיפה של כוהן גדול, והרי בסופה של המשנה שנינו: "זה הכלל: כל שהוא בא לשם חטא", הרי שמדובר בעשירית האיפה של חוטא. נראה שרש"י בבבלי מנחות הרגיש בקושי זה, ולכן כתב שעשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין) נקראת חטאת בבבלי מועד קטן (טו,ב-טז,א).
בבבלי מועד קטן שם אמרו: "וביום בואו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו" (יחזקאל מד,כז) - זו עשירית האיפה שלו, ופירשו רש"י וכמה ראשונים שמדובר במנחה של כוהן שמקריב ביום שמתחנך לעבודה בבית המקדש. הרי שעשירית האיפה של כוהן (מנחת חינוך) נקראת חטאת, ולא כמו שאמר רש"י בבבלי מנחות שעשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין) נקראת חטאת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:3)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "מותר הפסח לשלמים".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי פסחים ה,ב.

**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: על דעלי** (=דא עלי, כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה) – על זאת (בגלל דבר זה, למסור דרשה זו של הבבליים האמורה להלן) עלה (מבבל לארץ ישראל) **אבא בר בא** (מחכמי בבל בראשית תקופת האמוראים, אביו של האמורא שמואל)**, דאינון אמרין:** – שהם (חכמי בבל) אומרים: **מניין שהפסח משתנה לשם שלמים?** – מניין למדים, שקורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים, אם אינו ראוי לקורבן פסח? (מדובר בפסח שקרב שלא בזמנו (שלא בזמן מצוותו בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום) שלא לשם פסח אלא לשם קורבן אחר. להלן אמרו, שחכמי בבל אומרים, שאין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים, ורבי יוחנן אומר, שהפסח משתנה לשם שלמים אפילו שחטו לשם עולה) **- תלמוד לומר:** – הכתוב (להלן בקורבן השלמים) מלמד לומר: **"וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים"** (ויקרא ג,ו) – אם קורבנו של אדם לשם שלמים הוא מן הצאן; ויש לדרוש את הכתוב: **- כל שהוא מן הצאן בא שלמים** – כל קורבן שבא מן הצאן משתנה להיות קורבן שלמים. ומכאן למדים, שקורבן פסח שבא מן הצאן משתנה להיות קורבן שלמים, אם אינו ראוי לקורבן פסח. לכן מותר הפסח לשלמים**.**

אבא בר בא עלה מבבל לארץ ישראל למסור לחכמי ארץ ישראל את הדרשה הזו שאמרו חכמי בבל. בידי חכמי בבל היו מסורות מדרשיות שלא היו ידועות בארץ ישראל.

זה מדרש הלכה בבלי ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 174). לבבליים היו מדרשי הלכה שלהם (שם, עמוד 893).

**על דא עלי**
ב**ספרא** 'תזריע' פרשה ה וב**ירושלמי פסחים** ו,א נאמר: "טהור הוא" (ויקרא יג) - יכול ייפטר וילך לו? - תלמוד לומר: "וטיהרו הכהן" (שם). אי "וטיהרו הכהן", יכול אם אמר הכהן על טמא "טהור" - יהא טהור? - תלמוד לומר: "טהור הוא". על זה (על דרשה זו שחידש לאנשי ארץ ישראל) עלה הלל מבבל.

אנו מוצאים באבא בר אבא (כאן) וברבי חנינה (להלן), כדרך שאנו מוצאים כמה דורות לפניהם בהלל הזקן.

**אבא בר בא**
קיבל את תורתו מפי חכמי בבל ועמד בקשרים עם רבי יהודה הנשיא, ואף עלה לארץ ישראל וישב בבית מדרשו ושאל ממנו שאלות בהלכה (ירושלמי ראש השנה ג,ו; בבא מציעא ד,א), וכן שלח אליו את שאלותיו בכתב (בבלי פסחים קג,א). אביו של האמורא שמואל.


ומקשים: **התיבון:** – השיבו (הקשו על חכמי בבל שלמדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים): **הרי עולה מן הצאן** – הרי קורבן עולה בא מן הצאן**!** שכתוב (בקורבן העולה): "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א,י) - אם קורבנו של אדם לשם עולה הוא מן הצאן. ואם למדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים, יש ללמוד שגם העולה משתנה לשם שלמים, והרי שנינו במשנה שמותר עולה לעולה ואינו משתנה לשם שלמים! ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.

ומתרצים (את מה שהקשו): כך יש לדרוש את הכתוב (בקורבן השלמים): **דבר שאינו בא אלא מן הצאן** – כל קורבן שאינו בא אלא מן הצאן משתנה לשם שלמים. ולכן למדים מכאן, שקורבן פסח שאינו בא אלא מן הצאן משתנה לשם שלמים**. יָצָאת** (יצאה מחוץ לכלל) **עולה שהיא באה אפילו מן הבקר** – קורבן עולה שונה, מפני שהוא בא אף מן הבקר, ולכן אינו משתנה לשם שלמים**.**

ומקשים: **התיבון:** – השיבו (הקשו על מה שתירצו): **הרי אשם** – הרי קורבן אשם אינו בא אלא מן הצאן**!** ואם למדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים, יש ללמוד שגם האשם משתנה לשם שלמים, והרי שנינו במשנה לעיל שמותר אשם לנדבה ואינו משתנה לשם שלמים! ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.

ומתרצים (את מה שהקשו): **אמר רבי בון בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**:** כך יש לדרוש את הכתוב (בקורבן השלמים): **"מִן הַצֹּאן" - דבר שהוא בא מכל הצאן** – כל קורבן שאינו בא אלא מן הצאן והוא בא מכל סוגי הצאן (מן הכבשים ומן העיזים) משתנה לשם שלמים. ולכן למדים מכאן, שקורבן פסח שאינו בא אלא מן הצאן והוא בא מכל סוגי הצאן משתנה לשם שלמים**. יצא** (יצא מחוץ לכלל) **אשם שאינו בא אלא מן הא**י**לים בלבד** – קורבן אשם שונה, מפני שאינו בא מכל סוגי הצאן אלא רק מן האילים (הזכרים בכבשים) (ויקרא ה,יד-כו), ולכן אינו משתנה לשם שלמים**.**


ותמהים (על מה שתירץ רבי בון בר כהנא): (בדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'התיב רבי בון', אולי על פי בבלי זבחים ט,א) **בכל אתר את אמר: מלרבות** (="מִ" לרבות. במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים (קטע לוינגר): '"מן" לרבות'. כמו במסירה שלפנינו גם בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי: '"מן" להוציא', כמו בבבלי זבחים ט,א. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי: '"מן" למעט', להתאימו ללשון הסוגיה כאן, וכן גרסו רבנו משולם ותלמיד רשב"ש. ונראה שיש לגרוס: '"**מן**" **למעט**') – בכל מקום אתה אומר: דורשים את המילה "מן" למעט (להוציא מתוך הכלל)**, והכא את אמר: מלמעט** (="מִ" למעט. במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים: '"מן" למעט'. כמו במסירה שלפנינו גם בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובדפוס ונציה הבבלי: '"מן" לרבות'. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי, וכן גרסו רבנו משולם ותלמיד רשב"ש. ונראה שיש לגרוס: '"**מן**" **לרבות**') – וכאן אתה אומר: דורשים את המילה "מן" לרבות (להוסיף על הכלל) (הכוונה כאן שלא למעט, כלומר, שלא להוציא מתוך הכלל. "הצאן" הוא הכלל)**?!** שהרי אתה אומר: "מן הצאן" - דבר שהוא בא מכל הצאן (זהו לרבות). ואף כאן היה לך לומר כמו בכל מקום: "מן הצאן" - דבר שהוא בא רק מחלק מהצאן (זהו למעט). ולכן אין ללמוד מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים.

"הירושלמי כפשוטו" בפסחים כתב, שאולי צריך לומר: "הכא (בפסח) את אמר מן לרבות והכא (כלומר, בשאר מקומות) את אמר מן למעט". אך יש להעיר, שהסגנון "הכא את אמר... והכא את אמר..." רגיל בירושלמי כשבמקום אחד אמרו כך ובמקום אחר אמרו כך, אבל כשבמקום אחד אמרו כך ובכל שאר המקומות אמרו כך, כמו כאן, הסגנון הוא "בכל מקום את אמר... והכא את אמר...". ולכן יש לגרוס כמו שתיקנו מפרשי הירושלמי.


ומתרצים: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מיעטו** – הכתוב מיעט את פסח**, שאינו בא אלא מן הא**י**לים בלבד** (כן הוא במקבילה וב"שרידי הירושלמי" ב בפסחים. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'מיעוט שאינו בא אלא מן האילים בלבד'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'הכא נמי "מן" למעט. מיעוט שאינו בא בן שני שנים ואינו בא נקבה. וגבי אשם נמי "מן" למעט הוא, שאינו בא אלא מן האילים בלבד'. וזו הוספה על פי הבבלי זבחים ט,א. במסירה שלפנינו הגיה המגיה על פי דפוס ונציה הבבלי) – גם כאן דורשים את המילה "מן" למעט: "מן" - להוציא (למעט) את הנקיבה, שקורבן פסח אינו בא אלא מן האילים (הזכרים בצאן) בלבד. ומכל מקום למדים מן הכתוב שקורבן פסח משתנה לשם שלמים, שכן משמעות המילים "מן הצאן" היא: דבר שהוא בא מכל סוגי הצאן (מן הכבשים ומן העיזים), וזהו פסח, אבל אשם אינו בא מכל סוגי הצאן אלא רק מן האילים (הזכרים בכבשים)**.**

רבנו משולם גרס: 'מיעוט שאינו בא מן האילים', שהפסח אינו בא בן שתיים (בתוך שנתו השנייה) (איל סתם הוא בן שתיים (משנה פרה א,ג)) אלא בן שנה (בתוך שנתו הראשונה).

פסח מצרים נאמר בו "זָכָר" (שמות יב,ה). בתוספתא פסחים ח,יט שנו, שפסח דורות כיוצא בו. בספרי זוטא (במדבר ט,ג) נאמר: "ככל חוקותיו וככל משפטיו" - ליתן בפסח דורות מה שלימד בפסח מצרים. ועיין מכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה ד. ובירושלמי כאן למדו שפסח דורות אינו בא אלא מן הזכרים מן המיעוט "מן".

כסגנון זה שאמרו כאן נמצא גם בירושלמי פסחים א,ד וסנהדרין ה,ג: מחלפה שיטתיה דרבי מאיר! תמן (בפסחים) הוא אמר: "אך" לרבות, והכא (לא נתברר היכן) הוא אמר: "אך" למעט! - אמר רבי שמואל בר אבודמא: מיעטו, שאינו בחמץ.


ומקשים: **התיבון:** – השיבו (הקשו על מה שלמדו מן הפסוק שהפסח משתנה לשם שלמים): **והכתיב:** – והרי כתוב (בקורבן העולה): **"וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה"** (ויקרא א,י) - אם קורבנו של אדם לשם עולה הוא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים**!** ויש לדרוש את הכתוב, שכל קורבן שבא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים, משתנה להיות קורבן עולה. ומכאן יש ללמוד, שקורבן פסח שבא מן הצאן, מן הכבשים או מן העיזים, משתנה להיות קורבן עולה. **מעתה** (אם כן) – מאחר שיש ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה**, מותר הפסח בא עולה!** – יהיה מותר הפסח קרב עולה ולא יהיה קרב שלמים!

ומתרצים (תירוץ אחד): **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שהוא לאכילה** – פסח משתנה לשם שלמים, מפני שפסח הוא קורבן הנאכל וגם שלמים הוא קורבן הנאכל**, ואין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה** – פסח אינו משתנה לשם עולה, מפני שפסח הוא קורבן הנאכל ואילו עולה אינו קורבן הנאכל אלא הנשרף באש על המזבח. ולכן למדו מן הפסוק בקורבן השלמים שהפסח משתנה לשם שלמים, ואין ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה**.**

ומתרצים (תירוץ שני): **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: משנין קדשים קלים לשם קדשין קלין** – פסח משתנה לשם שלמים, מפני שפסח הוא קודשים קלים וגם שלמים הוא קודשים קלים**, ואין משנין קדשים קלין לשם קדשי קדשים** – פסח אינו משתנה לשם עולה, מפני שפסח הוא קודשים קלים ואילו עולה אינו קודשים קלים אלא קודשי קודשים. ולכן למדו מן הפסוק בקורבן השלמים שהפסח משתנה לשם שלמים, ואין ללמוד מן הפסוק בקורבן העולה שהפסח משתנה לשם עולה**.**


**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: על דאעלי** (=דא עלי, כמו שהוא במקבילה) – על זאת (בגלל דבר זה, למסור הלכה זו של הבבליים האמורה להלן) עלה (מבבל לארץ ישראל) **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**, דאינון אמרין:** – שהם (חכמי בבל) אומרים: **אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים** – קורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים (כגון פסח שקרב שלא בזמנו (שלא בזמן מצוותו בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום)) רק אם שחט אותו לשם שלמים**, ואני** (רבי יוחנן) **אומר: אפילו שחטו לשם עולה** – קורבן פסח משתנה להיות קורבן שלמים גם אם שחט אותו לשם עולה. רבי יוחנן חלוק על חכמי בבל**.**

ומציעים מקור: **אמר רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: טעמיה דרבי יוחנן:** – טעמו של רבי יוחנן (המקור בכתוב לדבריו): כתוב (בקורבן השלמים): **"וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים"** (ויקרא ג,ו) **- כל שהוא זבח בא שלמים** – קורבן פסח ששחטו לשם כל זבח שהוא (-"לזבח") - קרב שלמים**.**

גם לפי חכמי בבל וגם לפי רבי יוחנן, פסח שלא בזמנו צריך עקירה (עקירה היא מחשבה או דיבור בשעת שחיטה לשם שלמים או לשם קורבן אחר. העקירה עוקרת את קורבן הפסח מקדושת פסח, וחל עליו שם שלמים), אלא שלפי חכמי בבל פסח זה משתנה לשם שלמים רק אם שחט אותו לשם שלמים, ולפי רבי יוחנן פסח זה משתנה לשם שלמים אף אם שחט אותו לשם קורבן אחר, אבל אם שחטו סתם - פסול.
רק פסח לפני זמנו צריך עקירה, כיוון שהוא ראוי להיקרב בתורת קורבן פסח, אבל כשעבר זמנו ושוב אינו ראוי ליקרב בתורת קורבן פסח (ואי אפשר להקריבו לפסח בשנה הבאה, כיוון שקורבן פסח כשר רק בשנתו הראשונה), הוא נעשה מאליו קורבן שלמים ואינו צריך עקירה (כמו שאמרו בירושלמי יומא ד,א: רבי לעזר ורבי יוחנן תריהון אמרין: פסח שעיבר (שעבר) זמנו - מאיליו היה משתנה (לשם שלמים)), ואם נשחט לשם קורבן אחר - כשר, שהוא כשלמים שנשחטו שלא לשמם.

**רבי חנינה**
נולד בבבל ועלה לארץ ישראל. היה תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא.


ושואלים: **ומשתנה למחשבת פסול?** – האם הפסח (כגון פסח שקרב שלא בזמנו) ששחטו שלא לשמו (כגון לשם עולה) משתנה לשם שלמים אפילו במחשבת פסול? ("למחשבת" הוא "במחשבת", שבלשון ארץ ישראל השתמשו תכופות בלמ"ד השימוש במקום בי"ת)

ומציעים דוגמה: **היך עבידה?** – איך עשויה (הדבר)? (באיזה מקרה מדובר בשאלה זו?) **- שחטו לשם עולה על מנת לזרוק דמו למחר** – מדובר ששחט את הפסח לשם עולה, ובאותו זמן ששינה אותו לשם עולה חשב לפגל אותו, כגון שחשב בשעת השחיטה לזרוק את דמו לאחר הזמן הקבוע לזריקתו**.**

ומשיבים: **מכל מקום** (בין כך ובין כך) **פסול הוא** – בין אם הפסח משתנה לשם שלמים במחשבת פסול ובין אם לאו, הקורבן פסול (כמבואר להלן)**. אין תימר:** – אם תאמר: **משתנה למחשבת פסול - פיגול** – אם הפסח משתנה לשם שלמים במחשבת פסול, כלומר, אפילו במחשבת זריקה שלא בזמנה, הרי דינו כקורבן כשר שחשב לפגל אותו, והוא פיגול (הקורבן פסול, והאוכל מבשרו חייב כרת)**. אין תימר:** – (ו)אם תאמר: **אינו משתנה למחשבת פסול - פסול** (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'פיגול') – אם הפסח אינו משתנה לשם שלמים במחשבת פסול, מכיוון שבאותו זמן ששינה אותו לשם עולה חשב לפגל אותו, הרי הוא נפסל בזה ששחטו לשם עולה, שלא הועילה מחשבתו לשנותו, וממילא אין מחשבת פיגול חלה עליו, והוא פסול ואינו פיגול (והאוכל מבשרו אינו חייב כרת), מפני שמחשבת פיגול אינה חלה אלא כשאין בקורבן פסול אחר. - אין משיבים על השאלה, האם הפסח משתנה במחשבת פסול**.**

פירוש הקטע הזה הוא על פי הוספת בעל "הירושלמי כפשוטו" ב"שרידי הירושלמי" ב (עמודים 135-136).

ב**ירושלמי תרומות** א,ג ו**יבמות** יג,ב אמרו: אמר רבי שמעון בן לקיש בשם רבי יודן נשייא: מביא אדם פסח בשאר ימות השנה ומשנהו לשם שלמים.

ב**בבלי זבחים** ח,ב-ט,א אמרו: תנו רבנן: פסח בזמנו (בזמן מצוותו, בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום), (אם שחטו) לשמו (לשם פסח) - כשר, שלא לשמו (אלא לשם קורבן אחר) - פסול; ובשאר ימות השנה, לשמו - פסול, שלא לשמו - כשר.
מנא הני מילי (שבשאר ימות השנה, אם שחטו שלא לשמו - כשר)? - אמר אבוה דשמואל: אמר קרא: "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג,ו) - דבר (קורבן) הבא מן הצאן (בלבד, שהוא קורבן הפסח, אם אינו ראוי לפסח -) יהא שלמים (כלומר, פסח שנשחט שלא לשמו אלא לשם כל קורבן אחר - יהא קורבן שלמים. ואין לומר שמדובר בפסח ששחטו לשמו, שהרי בזמנו - בוודאי פסח הוא ולא שלמים, ושלא בזמנו - פסול הוא. וגם אין מדובר בפסח ששחטו שלא לשמו בזמנו, שהרי למדנו מן הכתובים שפסח זה פסול. ונמצא שבהכרח מדובר בפסח ששחטו שלא לשמו שלא בזמנו).
אימא: שלמים (כששחטו לשם שלמים) - אין, מידי אחרינא (אבל אם שחטו לשם דבר אחר) - לא! - אמר רבי אילא אמר רבי יוחנן: "לזבח" (היה יכול להיאמר "לשלמים", ונאמר "לזבח") - לרבות כל זבח.
אימא: לכל דשחיט ליה (את הפסח לשמו) ליהווי כוותיה! (כגון אם שחטו לשם עולה - יהא עולה, ולא יהיה שלמים) - אמר רבי אבין: דוחים קודשים הנאכלים (קורבן פסח ששחטו שלא לשמו) אצל קודשים הנאכלים (שלמים), ואין דוחים קודשים הנאכלים אצל קודשים שאינם נאכלים (עולה). - אטו חטאת ואשם מי לא מתאכלי? (ומדוע ייעשה שלמים? וייעשה חטאת ואשם!) - אלא, דוחים קודשים הנאכלים לכל אדם (קורבן פסח) אצל קודשים הנאכלים לכל אדם (שלמים), ואין דוחים קודשים הנאכלים לכל אדם אצל קודשים שאין נאכלים לכל אדם (חטאת ואשם, שנאכלים רק לכוהנים זכרים). רבי יוסי בירבי אבין אמר: דוחים קודשים קלים אצל קודשים קלים (שלמים), ואין דוחים קודשים קלים אצל קודשי קודשים (עולה, חטאת ואשם).
מתקיף לה רב יימר בריה דרב הלל (נזכר בבבלי רק כאן): וממאי דבמותר פסח (פסח שנשחט שלא לשמו בשאר ימות השנה) כתיב (הפסוק "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים")? דילמא במותר אשם כתיב (שהרי גם אשם בא מן הצאן בלבד)! - אמר רבא: אמר קרא: "ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" (ויקרא ג,ו) - דבר השווה בכל צאן (בין בכבשים ובין בעיזים, מה שאין כן אשם שאינו בא אלא מן האילים).
מתקיף לה רבי אבין בר חייא, ואיתימא רבי אבין בר כהנא: בכל אתר את אמר: "מן" - להוציא (למעט, ולפי זה "מן הצאן" צריך להיות דבר הבא רק מחלק מן הצאן), וכאן: "מן" - לרבות ("מן הצאן" - דבר הבא מכל צאן)! - אמר רבי מני: הכא נמי "מן" - להוציא (שהרי אין הפסח בא אלא מחלק מן הצאן), דלא אתי בן שתי שנים ולא אתי נקיבה (אינו בא אלא מן הזכרים בני שנה. ומכל מקום, עיקר הראיה שפסח שנשחט שלא לשמו קרב שלמים הוא מהלשון "הצאן", שהפסח בא מכל סוגי הצאן, בין כבשים ובין עיזים, אבל אשם אינו בא מכל סוגי הצאן אלא מן האילים).

כל סוגיה זו כולה (חוץ מדברי אמוראי בבל האחרונים שהוסיף הבבלי, ולא הובאו כאן) ישנה בירושלמי פסחים ושקלים, אלא שנפלו בה חילופים, וגם הרחיבוה ("מבואות לספרות האמוראים", עמודים 307-308).

לפי הבבלי, אבוה דשמואל למד מ"ואם מן הצאן קורבנו לזבח שלמים" שהפסח משתנה לשם שלמים. ואילו לפי הירושלמי, אבוה דשמואל מסר שחכמי בבל למדו מהפסוק הזה כך.
רש"י כתב, שלימוד זה נובע ממשמעות המקרא, שמדובר בדבר הבא מן הצאן דווקא, והוא פסח. ואילו בתוספות אמרו, שהלימוד הוא מן הייתור ושינוי הלשון, שהרי הכתוב מפרט מיד אחר כך דין זה עצמו הן בכבש והן בעז, ונמצא שהכתוב "מן הצאן" מיותר, ויש ללמוד ממנו לעניין קורבן הבא מן הצאן דווקא.
קושית הבבלי "אימא: שלמים - אין, מידי אחרינא - לא!" היא דעת חכמי בבל שמסר רבי חנינא. מה שאמר רבי אילא בשם רבי יוחנן בבבלי הוא מה שרבי אילא אמר בירושלמי בטעמו של רבי יוחנן. שיטת הבבלי, שהפסח משתנה לשם שלמים אפילו שחטו לשם קורבן אחר, היא כרבי יוחנן ושלא כחכמי בבל.
דברי רבי אבין בבבלי הם כדבריו בירושלמי. גם דברי יוסי בירבי אבין (בון) בבבלי הם כדבריו בירושלמי.
גם בירושלמי הקשו את קושית הבבלי "דילמא במותר אשם כתיב!", ותשובת רבא בבבלי היא תשובת רבי אבין (בון) בר כהנא בירושלמי.
גם בירושלמי הקשו את קושית הבבלי "בכל אתר את אמרת...!", ותשובת רבי מני (מנא) בבבלי היא תשובתו בירושלמי. בבבלי יש אומרים שקושיה זאת הקשה רבי אבין (בון) בר כהנא, בעוד שבירושלמי קושיה זאת היא על מה שהוא תירץ לפני כן.
• • •
ב**משנה פסחים** ה,ב שנינו: הפסח ששחטו (בזמנו)... לשמו ושלא לשמו (כגון שהתחיל לשחטו לשם פסח ואחר כך שחטו שלא לשמו) - פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו? - לשם פסח ולשם שלמים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:4)

שואלים: **לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה** – קורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה (שלא בארבעה עשר בניסן אחר חצות היום) לשמו ושלא לשמו, ששחטו תחילה לשם קורבן פסח ואחר כך שחטו לשם קורבן אחר, כגון לשם שלמים, מה דינו? האם דין לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כדין מחשבה זו בפסח (בזמנו), מה שם פסול מחמת מחשבת שלא לשמו, אף כאן פסול מחמת מחשבת לשמו, או שמא אין מחשבת לשמו בשאר ימות השנה כמחשבת שלא לשמו בפסח, ובאה מחשבת שלא לשמו ומוציאה מידה?

ומשיבים: **רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מכיון שאין לו שם** – מכיוון שקורבן פסח בשאר ימות השנה אין לו שם של קורבן מסוים, שם של פסח אין לו כיוון שאין זה זמנו, ושם של קורבן אחר אין לו כיוון שלא הקדישו לקורבן אחר**, נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו בשתיקה והוא כשר** (נראה שהמילים "לשמו ושלא לשמו" הן אשגרה בטעות מהירושלמי פסחים שלפני תחילת המקבילה וכן מלהלן, שאמרו כמה פעמים: "נעשה / ייעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו", וכאן צריך לומר: "**נעשה כשוחטו בשתיקה**") – לכן, אם שחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, הוא דומה לעניין הדין למי ששוחטו בשתיקה (בלא מחשבה כלל, לא במחשבת הכשר ולא במחשבת פסול), מפני שמחשבה אחת מבטלת את חברתה, ושתיהן כמי שאינן, והקורבן כשר**.**

ומציעים קושיה (על שמואל בר אבא): **אמר ליה:** – אמר לו (רבי בון בר חייה לשמואל בר אבא): **ואם כן הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א'. במקבילה, ב"שרידי הירושלמי" וב"שרידי הירושלמי" ב: 'ואין כיני') – שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - כשר**, אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו** – אף קורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשם קורבן פסח, וחשב בשעת השחיטה לזרוק את דמו לשם קורבן אחר, כגון לשם שלמים**, י**י**עשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו** (במקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'בשתיקה'. מילה זו יתירה, והיא אשגרה מלעיל) **ויהא כשר** (ב"שרידי הירושלמי" וב"שרידי הירושלמי" ב: 'פסול') – יהיה דומה לעניין הדין משעת השחיטה למי ששוחטו לשמו ושלא לשמו, מפני שכשחושב מחשבה שלא לשמו על עבודה אחרת (זריקה) הרי זה כחושב מחשבה שלא לשמו (בנוסף למחשבה לשמו) באותה עבודה שעושה (שחיטה), ולכן יהיה הקורבן כשר**!** אילו היית פוסל בשחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה, שהיית דן דין מחשבת לשמו בשאר ימות השנה כדין מחשבת שלא לשמו בפסח, היה מובן מה ששחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, שאנו אומרים: נעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו, והוא פסול. אבל אם אתה מכשיר בשחטו לשמו ושלא לשמו, היה לך להכשיר גם שם, שיש לומר: ייעשה כשוחטו לשמו ושלא לשמו, שהוא כשוחטו בשתיקה, וכשר (שמואל בר אבא פוסל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה. וטעם "אפילו" שהשחיטה היתה במחשבת פסול בלבד). - אין משיבים על קושיה זו**.**


ומציעים חלופה (במקום הדעה של שמואל בר אבא): **אמר רבי אבא מרי** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי. - בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'אחוה דרבי יוסי')**: מאן אמר: בשתיקה כשר?** – מי אומר, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשתיקה - כשר? (מניין לנו שהדין כך, שבשתיקה - כשר?) **או נאמר** (ב"שרידי הירושלמי": 'או נימר')**: בשתיקה פסול!** – או נֹאמר, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשתיקה - פסול! ואם כן הוא, אין לומר כמו שאמר שמואל בר אבא, שקורבן פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו - נעשה כשוחטו בשתיקה והוא כשר.

הבעיה בעניין לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה יש לפרשה לפני הפסח (לפני זמנו). ואין לפרשה לאחר זמנו, שהרי אמרו בירושלמי פסחים ה,ד: "אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה (לאחר הפסח), בין לשמו בין שלא לשמו - כשר (כך צריך לומר), שלמים הוא", וכל שכן לשמו ושלא לשמו.
הבעיה הזו היא גם בבבלי פסחים ס,ב. ושם נתבארו צדדי הבעיה. וכך אמרו שם: איבעיא להו: פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו, מהו? מי אתי שלא לשמו ומפיק ליה מידי לשמו ומכשיר ליה, או לא?
שמואל בר אבא פשוט לו שפסח בשאר ימות השנה, לפני הפסח, אין צריך עקירה משמו של הקורבן לשלא לשמו כדי להכשירו, ושחטו בשתיקה - כשר, כי מן הסתם כוונתו לשחיטה כשרה.
ממה שהקשה רבי בון בר חייה על שמואל בר אבא יוצא, ששמואל בר אבא פוסל בשחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה.
שמואל בר אבא לא חש להשיב, מפני שהוא סבור שאין הדברים שווים, ששחטו לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר, ואף על פי כן שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול, לפי שבמקרה הראשון ישנה גם מחשבת כושר בשחיטה, ואילו במקרה השני נעשתה השחיטה כולה במחשבת פסול.
רבי אבא מרי בא לחלוק על שמואל בר אבא, והוא מסופק האם פסח צריך עקירה או לא, וחושש לפסול מספק בשחטו בשתיקה. ולפי ספק זה, הכל פסול, גם שחטו לשמו ושלא לשמו, גם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו ("לפירושן של שתי סוגיות בירושלמי פסחים", "אסופות" א, עמודים לח-לט).

עד כאן המקבילה בירושלמי פסחים.
הקטע "אמר רבי יוחנן על דעלי ... למחשבת פסול פסול" מקורו בשקלים על מה ששנינו כאן במשנה: "מותר הפסח לשלמים", ומכאן הועתק לפסחים. ויוכיח הלשון "מעתה מותר הפסח בא עולה", שבמותר הפסח אנו עוסקים ("לפירושן של שתי סוגיות בירושלמי פסחים", "אסופות" א, עמוד כט הערה 1).
ואילו הקטע "לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה ... או נאמר בשתיקה פסול" מקורו בפסחים על מה ששנו שם במשנה, ומשם הועתק לכאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:5)

במשנה שנינו: "מותר נזיר לנדבה".

הנזיר שהשלים נזירותו בטהרה מביא שלושה קורבנות: חטאת, עולה ושלמים (במדבר ו,יג-יז). נזיר שלא הפריש בהמות אלא מעות לקנות בהן קורבנות, ולא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים", המעות סתומים. המשנה, שאומרת שמותר נזיר לנדבה, מדברת במותר מעות סתומים של נזיר.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי נזיר ד,ד.

מביאים מחלוקת בפרשנות למשנה: **רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **אמר: והוא שקרבה חטאתו בסוף** – רק אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות עולה ושלמים ואחר כך הקריב קורבן חטאת - המותר הולך לנדבה, שכיוון שהקריב קורבן חטאת בסוף, הרי שהמעות הסתומים שנותרו לו לאחר שהקריב מהן קורבנות עולה ושלמים נעשו דמי חטאת, ולכן המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר חטאת, שדינו שהוא הולך לנדבה**, אבל אם קרבו שלמים** (במקבילה: 'שלמי**ו**') **בסוף - מותרן שלמים** – אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות חטאת ועולה ואחר כך הקריב קורבן שלמים - המותר אינו הולך לנדבה אלא הוא לשלמים, שכיוון שהקריב קורבן שלמים בסוף, הרי שהמעות הסתומים שנותרו לו לאחר שהקריב מהן קורבנות חטאת ועולה נעשו דמי שלמים, ולכן המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר שלמים, שדינו שהוא לשלמים (ואם הקריב קורבן עולה בסוף, המעות שנותרו לו בסוף נחשבות כמותר עולה, שדינו שהוא לעולה). רב חסדא מציע פרשנות מצמצמת למשנה**.**

**אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: ואפילו קרבו שלמים** (במקבילה: 'שלמיו') **בסוף** – גם אם מהמעות הסתומים שהפריש הנזיר הקריב תחילה קורבנות חטאת ועולה ואחר כך הקריב קורבן שלמים - המותר הולך לנדבה, מפני ש**הלכה אחת היא בנזיר שתהא מותרה** (במקבילה: 'מותר**ו**') **נדבה** – דין אחיד הוא שנקבע בנזיר, שמותר המעות הסתומים שלו הולך לנדבה, בין אם קרבה חטאתו בסוף ובין אם קרבו שלמיו בסוף. רבי זעורה חולק על רב חסדא שסבור שאין הלכה אחת בנזיר שיהא מותרו נדבה**.**

רב חסדא ורבי זעורה תלו את דין מותר המעות הסתומים בסדר ההקרבה של קורבנות הנזיר ולא בסדר הקנייה, משום שאף בקניית קורבן מהמעות הסתומים חלה עדיין חובתו של אותו הקורבן על שאר המעות, שכן אם ייפסל הקורבן להקרבה, יצטרך לקנות קורבן אחר תחתיו משאר המעות, ורק בהקרבת הקורבן פקעה חובתו של אותו הקורבן משאר המעות.
סדר ההקרבה של קורבנות הנזיר אינו מעכב.
נזיר שהפריש מעות לקנות בהן קורבנות, ופירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים", המעות מפורשים. במקרה זה דין מותר המעות תלוי בקורבן שלשמו הופרשו המעות שנותרו, שמותר חטאת - נדבה, מותר עולה - לעולה, ומותר שלמים - לשלמים.


ב**משנה מעילה** ג,ב שנינו: המפריש מעות לנזירותו (לקנות בהן קורבנות נזירותו)... מת (הנזיר שהפריש את המעות), היו סתומים (אם המעות היו סתומים, שלא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה, ואלו לשלמים") - ייפלו לנדבה.

במשנה נזיר ד,ד ד,ו ו-ד,ז נאמרו אופנים נוספים של מעות סתומים בנזיר שנופלים לנדבה.

ומציעים סיוע ממקורות תנאיים: **מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעא לדין** – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא אחת השנויה להלן) מסייעת ל(חכם) זה (לרב חסדא), והמשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא אחרת השנויה להלן) מסייעת ל(חכם) זה (לרבי זעורה)**.**

**מתניתא מסייעה** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא הזו) מסייעת **לרבי זעורה:** שנינו בברייתא: **אֵ(פ)ילוּ** (תוקן על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי", וכן הוא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי ובקטע מגניזת איטליה (קטע אימולה)) **הן מעות סתומין** – ששנינו במשנה מעילה שייפלו לנדבה**? - כל שדמי חטאות מיתות** (מתות) **מעורבות** (ב"שרידי הירושלמי": 'מעורבין') **בהן** – נזיר שמת והניח מעות סתומים, שדמי חטאת מעורבים בהם. ואף על פי שדמי חטאת שמתו בעליהם אין מקריבים מהם קורבן אלא ילכו לים המלח, מכל מקום המעות הסתומים הללו ייפלו לנדבה (הברייתא נקטה "מתות", משום שהיא מפרשת את המשנה מעילה ג,ב ("תוספתא כפשוטה", נשים, עמוד 534 הערה 23), ושם ג,א המשנה דנה בחטאות המתות)**, ואפילו הפריש דמי חטאות מיתות** (המילה 'מיתות' היא אשגרה מלעיל ("תוספתא כפשוטה" נשים, עמוד 534 הערה 24). ואינה בדפוס ונציה הבבלי) **מתוכה** (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'מתוכ**ן**'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – ואף אם מתחילה הפריש הנזיר שמת מעות סתומים לכל קורבנות נזירותו, ואחר כך הפריש מקצתם לשם חטאת, והניח את שאר המעות לשאר קורבנות נזירותו (לעולה ולשלמים), **- מעות סתומין הן** – שאר המעות שהניח הנזיר שמת יש להם דין מעות סתומים וייפלו לנדבה, שההלכה בנזיר שמעות סתומים ייפלו לנדבה לא נאמרה רק כשדמי החטאת מעורבים בהם, אלא נאמרה אף כשהפריש מהם את דמי החטאת. הרי שלפי הברייתא הזו, הלכה אחת היא בנזיר שיהיו מעות סתומים שלו נופלים לנדבה, כמו שאמר רבי זעורה בעניין מותר מעות סתומים של נזיר**.**

**מתניתא מסייעא** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא הזו) מסייעת **לרב חסדא:** שנינו בברייתא (בתוספתא מעילה): "**אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי**" (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'והשאר לנזירותי') – נזיר שהפריש מעות לנזירותו ואמר: "מעות אלו לחטאתי, ושאר המעות לשאר קורבנות נזירותי (לעולה ולשלמים)", שמתחילה הפריש מעות סתומים שאין דמי החטאת מעורבים בהם**, ומת** – הנזיר, **- מועלין בכולן** – אם נהנו בשוגג משאר המעות כולם שהניח הנזיר שמת, שיש עליהם קדושת עולה ושלמים, חייבים להביא קורבן אשם מעילות, הואיל ונהנו גם מדמי העולה המעורבים בהם, והרי בעולה יש דין מעילה משעה שהוקדשה (וגם אם נהנו מרובם ולא מכולם, חייבים קורבן מעילה, שהרי חלק ממעות אלו ודאי מיועד לעולה), **ואין מועלין במקצתן** – אבל אם נהנו בשוגג רק ממקצתם של שאר המעות שהניח הנזיר שמת, פטורים מלהביא קורבן אשם מעילות, שהרי אפשר שנהנו מדמי השלמים בלבד, ובשלמים אין דין מעילה משעה שהוקדשו (עד כאן הברייתא. בירושלמי כאן הובאה הברייתא בקיצור, וכך היא הברייתא שבתוספתא: "המפריש מעות לנזירותו... 'אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי' ומת, דמי חטאת - ילכו לים המלח, ולא נהנים ולא מועלים, והשאר - רצה להביא בהם עולה - יביא, שלמים - יביא (בברייתא שבבבלי: והשאר - יביא חציו לעולה וחציו לשלמים), ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם")**.** ויש לדייק: **ולא אמר** (הסופר במסירה שלפנינו כתב: "אמ'", והסדר בדפוס ונציה הירושלמי פתר: "אמר", אף על פי שניתן היה אולי לפתור: "אמרו")**:** – החכם השונה את הברייתא לא אמר: **אם מת** – הנזיר, **- יפלו לנדבה** – שאר המעות שהניח הנזיר שמת, שהם תערובת של דמי עולה ודמי שלמים, ייפלו לשופרות של נדבה, כדין מעות סתומים. לפי הברייתא הזו, ההלכה בנזיר שמעות סתומים ייפלו לנדבה נאמרה רק כשהיו דמי החטאת מעורבים בהם מתחילה, אבל לא נאמרה כשלא היו דמי החטאת מעורבים בהם מתחילה. הרי שלפי הברייתא הזו, אין הלכה אחת בנזיר שיהיו מעות סתומים שלו נופלים לנדבה, כמו שאמר רב חסדא בעניין מותר מעות סתומים של נזיר**.**

ב**תוספתא נזיר** ג,טז ו**מעילה** א,ט-י שנו: המפריש מעות לנזירותו... מת, היו סתומים - ייפלו לנדבה... "אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" ומת, דמי חטאת - ילכו לים המלח (שהרי דמי חטאת שמתו בעליה הם), ולא נהנים ולא מועלים (אסור ליהנות ממעות אלו, אבל אם נהנו מהם - אין חייבים להביא קורבן מעילה, שהואיל והולכים לים המלח אין להם דין הקדש גמור), והשאר (דמי עולה ושלמים) - רצה להביא בהם עולה - יביא (עולת נדבה), שלמים - יביא (שלמי נדבה), ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם.

ב**בבלי נזיר** כד,ב-כה,א אמרו: "המפריש מעות לנזירותו... מת והיו לו מעות סתומים - ייפלו לנדבה". - והלא דמי חטאת מעורבים בהן (במעות הסתומים, שדין חטאת כזו למיתה, ואסור להקריבה על המזבח)! (וכיצד ילכו כולן לנדבה שהיא עולה?) - אמר רבי יוחנן: הלכה (הלכה למשה מסיני או הלכה מדברי סופרים) היא בנזיר (שמעות סתומים של נזיר ילכו כולן לנדבה, אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהן).
ו**שם** כו,א-ב אמרו: אמר רבא: הא דאמרת מעות סתומים ייפלו לנדבה, אם נפלו / נפרשו דמי חטאת מביניהם (אם הובדלו חלק מן המעות לשם חטאת) - הרי הם (שאר המעות מעתה) כמפורשים (ואין להם עוד דין מעות סתומים ולא ייפלו לנדבה, אלא ילכו מחציתם לעולה ומחציתם לשלמים). - תניא כוותיה דרבא: (אמר:) "אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי" (ומת), דמי חטאת - ילכו לים המלח, והשאר - יביא חציו לעולה וחציו לשלמים, ומועלים בכולם ואין מועלים במקצתם.

הברייתא הראשונה בירושלמי חולקת על רבא ועל הברייתא המסייעת לו בבבלי. הברייתא השנייה בירושלמי מסכימה עם רבא ועם הברייתא המסייעת לו.
בכמה הלכות בנזיר אמר רבי יוחנן בבבלי: "הלכה היא בנזיר". ואין משמעה של מימרה זו כמשמעה של המימרה שאמר רבי זעורה בירושלמי: "הלכה אחת היא בנזיר".

בבבלי נזיר כה,ב-כו,א אמרו, שמי שמת והניח מעות סתומים לקינו, שלא פירש: "אלו לחטאת, ואלו לעולה" - ייפלו לנדבה (תוספתא מעילה א,יג), אף על פי שדמי חטאת מעורבים בהם, מפני שהלכה היא גם בחייבי קינים כמו בנזיר. בנזיר ובחייבי קינים, גם מי שמת והניח מעות סתומים, וגם מי שהפריש מעות והביא קורבנותיו ונותרו מעות לאחר שהביא קורבנותיו (מותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות) - ייפלו לנדבה.
מחלוקת רב חסדא ורבי זעורה לעיל במותר נזיר ישנה גם במותר קינים.

הנזיר מביא עם קורבן השלמים עשרים לחמים: עשר חלות מצות ועשרה רקיקי מצות.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:4:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:4:6)

קובעים: **רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי) **אמר: מותר לחמו של נזיר** – שהביא קמח ללחמו ונותר ממנו, שהביא יותר ממה שהיה צריך להביא, **- יירקב** – יניח את המותר במקום שלא יבואו בו לידי תקלה, כדי שיירקב שם (ואם הפריש מעות ללחמו ונותרו מהן - יוליך את המותר לים המלח (הוא צריך לזרוק אותו למקום שאי אפשר להוציאו משם))**.**

ומציעים סיוע: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ויאות** – ויפה (נכון אמר רב חסדא, שמותר לחמו של נזיר - יירקב, כמבואר להלן)**. להקריבו בפני עצמו - אין** (צריך להוסיף: '**את'** (אתה), כמו שהוא במקבילה וב"שרידי הירושלמי". וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **יכול** – אי אפשר להקריב את המותר בפני עצמו**,** מפני **שאין לך לחם קרב לעצמו** (במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'בפני עצמו') – אלא כתוספת לקורבן, שהלחם בא בגלל הקורבן**. להקריבו עם נזירות אחרת - אין את** (אתה) **יכול** – אי אפשר לצרף את המותר לקורבנו של נזיר אחר**,** מפני **שאין לך נזירות באה בלא לחם** – הנזיר האחר חייב להביא עם קורבנו לחם משלו, וגם אינו יכול להוסיף עליו**.** ויש להציע מסקנה: **לפום** (הצורה הארץ ישראלית המקורית היא 'לפֶם', והיא נשתבשה ל'לפוּם' בהשפעת הארמית הבבלית) **כן צריך** (צרך) **מימר:** – לפיכך צָרַךְ (היה צריך) לומר (לכן יש להסיק מן האמור לפני כן): **מותר לחמו של נזיר - יירקב** – כי אין לו תקנה**.**
• • •
הנזיר מביא עם קורבנות העולה והשלמים נסכים (מנחת נסכים, שהיא סולת בלולה בשמן למנחה ויין לנסך).

מציעים קביעה: **סברין מימר:** – סוברים (חכמים מחזיקים בדעה) לומר: **הוא [מותר** (הושלם על פי המקבילה ו"שרידי הירושלמי". וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)**] לחמו הוא מותר נסכיו** – אין הבדל בין מותר לחמו של נזיר למותר נסכיו, וגם מותר נסכיו דינם כמותר לחמו שיירקב (ואם הפריש מעות לנסכיו ונותרו מהן - יוליך אותן לים המלח)**.**

ומביאים דיעה חולקת: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מותר נסכיו - קדשי קדשים אינון** (ב"שרידי הירושלמי": 'הן') – נסכיו של נזיר הם קודשי קודשים, ואילו לחמו של נזיר הוא קודשים קלים, ולכן מותר נסכיו אין דינם כמותר לחמו, שלא כמו שסוברים לומר, **ויפלו לנדבה** – מותר המעות שהפריש לנסכיו הולך לשופרות של נדבה, כדין מותר חטאות ואשמות שהם קודשי קודשים**.**

הקביעה שהוצעה לפני כן ("סברין מימר") אינה נדחית.
מותר מעות שהופרשו לנסכים - ייפול לנדבה. אבל אם הביא סולת ושמן ויין לצורך נסכים ונשתייר מהם, זהו ששנינו במשנה להלן ד,ד, שמותר נסכים הוא לכלי שרת (מוכרים אותו ועושים מן הכסף כלים למקדש) או לקיץ המזבח (מוכרים אותו וקונים בדמיו עולות לנדבה).


ומציינים: **על דעתיה דרבי יוסה בירבי בון** – על (לפי) דעתו של רבי יוסה בירבי בון (שמותר נסכיו של נזיר ייפלו לנדבה)**, שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **ורב חסדא ורבי אלעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) **שלשתן אמרו דבר אחד** – אמרו אותו הדבר, ששלושתם יש להם דעה משותפת בעניין מותרות של קודשים, כמבואר להלן**. רב חסדא - אהן** (ב"שרידי הירושלמי": 'ההין') **דהכא** – (החכם) הזה של כאן (שלדעתו של רבי יוסה בירבי בון, רב חסדא, שאמר שמותר לחמו של נזיר יירקב, מודה שמותר נסכיו של נזיר ייפלו לנדבה, שלא אמר רב חסדא את דבריו אלא במותר לחמו של נזיר דווקא)**. שמואל - דאמר רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: עד דאנא תמן** – עד שאני שם (בזמן שהייתי בבבל)**, שמעית קל רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) **שאל לשמואל:** – שמעתי את קול רב יהודה שואל את שמואל: **הפריש שקלו ומת** (בקטע מגניזת איטליה (קטע אימולה) נוסף: 'מהו') – קודם שמסרו לגזבר, מה עושים בשקל שהפריש**? - אמר ליה:** – אמר לו (שמואל לרב יהודה): **יפלו לנדבה** – השקל הולך לשופרות של נדבה**. רבי לעזר - מותר עשירית האיפה שלו** – של כוהן (מנחת חינוך) או של כוהן גדול (מנחת חביתין), שנותרו לו מעות לאחר שהביא אותה מהן, **- רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: יוליכם לים המלח** – כלומר, הוא צריך לזרוק את המעות שנותרו למקום שאי אפשר להוציאן משם**; רבי לעזר אמר: יפלו לנדבה** – מותר המעות הולך לשופרות של נדבה. רבי יוחנן סבור, שרק מותר חטאות ואשמות ייפול לנדבה, אבל מותר שאר קודשי קודשים ייאבד, ואילו רבי לעזר סבור, שאף מותר שאר קודשי קודשים ייפול לנדבה. - הרי ששלושת האמוראים הללו, רב חסדא (לדעתו של רבי יוסה בירבי בון) ושמואל ורבי לעזר, אמרו דבר אחד, שהמותרות של קודשים ייפלו לנדבה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי נזיר.
המימרה בעניין הפריש שקלו ומת והמחלוקת בעניין מותר עשירית האיפה נאמרו בירושלמי לעיל ב,ה.

**"אמרו דבר אחד" בירושלמי**
ביטוי זה מציע קישורים מסוגים שונים בין דברי חכמים. ביטוי זה מציע בדרך כלל קישורים בין דברי תנאים, אף שבהיקרויות נדירות מקושרים גם דברי אמוראים (כמו כאן). תמיד מקושרות הדעות של שניים או שלושה חכמים, ואכן בדרך כלל הביטוי הוא "שניהן / שלשתן אמרו דבר אחד". הראשונה מהדעות המצוטטות מופיעה בהקשר המקומי, המשנה המקומית או הסוגיה.
בעקבות הקביעות של "אמרו דבר אחד" באות בדרך כלל מובאות של דברי התנאים או האמוראים המקושרים על ידי הביטוי. הקביעות האלו בדרך כלל אינן אומרות במפורש את נקודת ההשקפה המשותפת המיוחסת לחכמים שדעותיהם מקושרות, ועקב כך אין זה תמיד קל לקבוע במדויק מה נקודת ההשקפה המשותפת באותם קטעים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:1)

**משנה**
**מותר שבויים - לשבויים** – אם גבו מעות לצורך פדיון שבויים, ולאחר שפדו נותר מן המעות הללו, מניחים אותן לפדיון שבויים אחרים**. מותר שבוי - לאותו שבוי** – אבל אם גבו מעות לפדות בהן שבוי מסוים, מה שנותר מן המעות נותנים לאותו שבוי, כיוון שזכה במעות והרי הן שלו**.**

**מותר עניים - לעניים** – אם גבו מעות לצורך עניים, להאכילם או להלבישם, ונותר מן המעות הללו, מניחים אותן לעניים אחרים**. מותר עני - לאותו עני** – אבל אם גבו מעות לצורך עני מסוים, להאכילו או להלבישו, מה שנותר מן המעות נותנים לאותו עני**.**

**מותר המתים - למתים** – אם גבו מעות לצורך קבורת מתי מצווה או מתים עניים, ולאחר שקברו נותר מן המעות הללו, מניחים אותן לקבורת מתים אחרים**. מותר המת - ליורשיו** – אבל אם גבו מעות לצורך קבורת מת מסוים, מה שנותר מן המעות נותנים ליורשי המת, כיוון שהם יורשים את מה שניתן לאותו מת**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו** – כיוון שאין צורך אחר הקשור במת, אסור להשתמש במותר, מפני שספק הוא האם מותר המת ליורשיו או שמא לצורך המת (אליהו הוא הנביא העתידי שיבוא בעידן המשיחי ויברר ספקות עובדתיים ובעיות הלכתיות שאין אנו יכולים להכריע בהם)**. רבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי) **אומר: מותר המת בונין לו נפש על קברו** – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו בונים לו מצבת זיכרון על קברו**.**

ב**בבלי סנהדרין** מח,א אמרו: תניא: מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו. כיצד? גבו למתים סתם - זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה - זהו מותר המת ליורשיו.

מן הברייתא בבבלי יוצא הפירוש גם למה ששנינו לפני כן: גבו לנזירים סתם - זהו מותר נזירים לנזירים, גבו לנזיר זה - זהו מותר נזיר לאותו נזיר. גבו לשבויים סתם - זהו מותר שבויים לשבויים, גבו לשבוי זה - זהו מותר שבוי לאותו שבוי. גבו לעניים סתם - זהו מותר עניים לעניים, גבו לעני זה - זהו מותר עני לאותו עני.

**מותר המת ליורשיו**
רמ"ה (בבלי סנהדרין מח,א) הסביר, שהמת עצמו אינו קונה את המעות שניתנו עבורו, אלא המעות נקנות לגבאים, והגבאים מקנים ליורשי המת. "צפנת פענח" הסביר, שבגבייה למת אין מתכוונים לתת דבר למת עצמו, אלא מקנים ליורשים שהם ידאגו לקבורת המת, וכיוון שכך, מה שנשתייר שייך ליורשים. "חזון איש" הסביר, שהנותן מעות למת מעונין לעשות מצווה שלמה, ואנו יודעים שנחת רוח למת שייהנו יורשיו מהמעות.

**יהא מונח עד שיבוא אליהו**
ביטוי זה משמעו, שהדבר יונח עד שיתברר הספק, כביכול עד שיבוא אליהו, שעתיד לברר את כל הספקות. זו אחת הדרכים שנוהגים בהן במקרים של ספק.

**נפש**
נפש היא מצבה או בניין שעשו לזכרו של המת. פעמים היתה הנפש גדולה ומפוארת. קברו של המת היה בצד הנפש שבנו לשמו.

בבבלי סנהדרין מח,א ביארו את טעם מחלוקתם של התנאים בעניין מותר המת. לפי אביי הסובר הזמנה (ייחוד דבר לשימוש שיאסור אותו בהנאת שימושים אחרים) מילתא היא (הדבר נאסר בהנאה כבר משעת ההזמנה), והמעות שגבו לצורך המת נאסרו בהנאה, המחלוקת היא האם ההזמנה תופסת גם את המותר לאוסרו בהנאה (דעת רבי נתן), או שאינה תופסת והמותר שייך ליורשים (דעת תנא קמא), ולדעת רבי מאיר הדבר ספק. ולפי רבא הסובר הזמנה לאו מילתא היא, ולא נאסרו המעות בהנאה, מחלוקת התנאים היא האם זכו היורשים במותר, שלדעת תנא קמא המת מוחל את בזיונו (שנתבזה עליהן כשגבו אותן בשמו) אצל יורשיו, ונוח לו למת שייטלו יורשיו את המותר, ולדעת רבי נתן אינו מוחל את בזיונו אצל יורשיו, ולדעת רבי מאיר הדבר ספק האם מוחל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "מותר המת ליורשיו" (בדפוס ונציה הבבלי נוספה כאן פסקה מן המשנה: "מותר עניים לעניים", וכן הוא בגיליון של כתב יד הבבלי. ולפי זה הסוגיה כאן מדברת במותר עני ולא במותר המת).

שואלים: **גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו** – אם אספו מעות לצורך קבורת מת מסוים, שהיה נחשב בוודאות שאין לו מעות לקבורתו, אך נתברר שיש לו מעות לקבורתו, ולא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורתו, האם נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, או שמא מחזירים אותן למי שנתנו?

ומציעים קביעה הלכתית (בקשר לנושא שנזכר לפני כן): **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **סבר מימר:** – סובר (מחזיק בדעה) לומר: נלמד את התשובה לשאלה ממשנתנו: **מותר המת - ליורשיו** – משמע מן המשנה שרק אם השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת ונותר מהן - נותנים את המותר ליורשי המת, אבל אם לא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת, כגון שגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו - אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, שהמעות שגבו אינן נחשבות מותר**.**

ומציעים מקרה (כדי שיוכל לשמש ראיה לדעת רבי ירמיה): **אמר ליה** – אמר לו **רבי אידי** (**ד**)**חוטריה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב חוטרא, קרוב לנהרדעא שבבבל (ירושלמי שבת א,ז)) לרבי ירמיה**: הַגַּע עצמך** (שער בנפשך ('הגע' נגזר משורש 'נגע')) **דלא כוונון** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המילה 'כוונון') **אלא ליה** (המילה 'ליה' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – שלא כיוונו אלא לו (כשגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, במקרה שנתברר שלא היתה כוונתם של מי שנתנו לגבאים אלא שישתמשו בהן לצורך קבורתו, ודאי הוא שאין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת, אלא מחזירים אותן למי שנתנו. ולפיכך, כשגבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, גם במקרה שלא נתברר מה היתה כוונתם של מי שנתנו לגבאים, מן הסתם היתה כוונתם שישתמשו בהן לצורך קבורתו, ולכן אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת. אומנם, אם השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת מת מסוים ונותר מהן - נותנים את המותר ליורשי המת, אך זהו משום שנעשתה כוונתם בעיקר המעות שגבו, אבל אם לא השתמשו במעות שגבו לצורך קבורת המת, הרי לא נעשתה כוונתם כלל, ולכן אין נותנים את המעות שגבו ליורשי המת. - רבי ירמיה ורבי אידי חוטריה מסכימים בדין במקרה הנידון, אך רבי ירמיה למד את הדין מלשון המשנה, ורבי אידי חוטריה למד את הדין מסברה. המונח "הגע עצמך" כאן בא לבסס את מה שאמר רבי ירמיה קודם לכן)**.**

**אמר** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **ליה:** – אמר לו (רבי ירמיה לרבי אידי): **אנא לא** (המילה 'לא' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וישנה ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **אמרית, את מנן לך?** – אני לא אמרתי, אתה מניין לך? (אם אני לא אמרתי לך את מה שיש ללמוד מלשון המשנה, אתה מניין לך לומר את הסברה שאמרת? שלא היית אומר מעצמך מה שאמרת, אילו לא הייתי אומר מה שאמרתי, ורק משום שאמרתי מה שאמרתי, אמרת מה שאמרת)

פירושו של הקטע הזה הוא על פי "יפה עיניים". מה שאמרו כאן בלשון "סבר מימר" קיים לבסוף, כמו במקומות רבים בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:3)

מציעים ברייתא: **תני** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא) **בשם רבי נתן: מותר המת יבנה לו נפש על** גבי **קברו** – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו בונים לו מצבה על קברו, **ויעשה לו זֶלַח** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'זל**וף**'. וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **על גבי מיטתו** – מאותן המעות שנותרו לאחר קבורתו עושים לו על מיטתו (שנושאים עליה את המת לקבורה) זילוף (התזה) של יין או של מי בשמים לשם ריח טוב (זלח וזילוף מובנם שווה)**.**

זילפו בשמים על מיטת המת במיוחד במקרים שמחמת חוליו של המת העלתה הגופה ריח.

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **אין פודין שבוי בשבוי** – אם גבו מעות בשביל לפדות בהן שבוי זה, אין רשאים לפדות בהן שבוי אחר**, ואין גובין טלית בטלית** – אם גבו מעות בשביל לתת לעני טלית זו, אין רשאים לתת לו טלית אחרת**, ואין ממחין ביד פרנסין** (מנהיגים ועוסקים בצורכי ציבור (מקור המילה ביוונית)) **לכך** – אם הפרנסים רואים צורך להחליף (לפדות שבוי בשבוי ולגבות טלית בטלית) - רשאים הם להחליף, ואין מוחים בידם (אין מתנגדים להם, מניחים להם לעשות) על כך (משום שכוונתם של מי שנתנו לגבאים היתה שהגבאים יהיו רשאים להחליף)**.**

ב**תוספתא שקלים** א,יב שנו: מותר עניים לעניים. מותר שבויים לשבויים. ואם אמר: "לעני זה", "לשבוי זה" - מותרו שלו (של אותו עני ושל אותו שבוי, שהנותן הקנה לו את כל הסכום שנתן לו). מותר מתים למתים. מותר המת ליורשיו. רבי מאיר אומר: מותר המת יהא מונח עד שיבוא אליהו. רבי נתן אומר: מותר המת בונים לו נפש על גבי קברו, או יזלח לו זלח לפני מיטתו. אין גובים כסות בכסות, ואין פודים שבוי בשבוי, ואין ממחים ביד הפרנסים על כך.

דברי רבי נתן אינם בנוסח המשנה שבכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אבל ישנם בכתבי היד של המשנה ובנוסח המשנה שבמסירה שלפנינו ובדפוס ונציה הבבלי.

דברי רבי נתן במשנה הם תוספת שנוספה במשנה על פי הברייתא שבתוספתא שהובאה בירושלמי ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 832, 952 ו-975).
מדברי הירושלמי כאן אין שום ראיה שלא היו להם דברי רבי נתן במשנה, שהרי הביאו בירושלמי גם את סוף דבריו, ולפיכך העתיקו את כל הברייתא ("תוספתא כפשוטה").
רבי נתן אינו נזכר במשנה מלבד כאן (במשנה ברכות ט,ה דברי רבי נתן אינם מגוף המשנה), ואכן גם בירושלמי כאן דברי רבי נתן מובאים בצורה "תני בשם רבי נתן", כאילו אינם במשנה. ונראה שדבריו חדרו מברייתא למשנה ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמודים 110-111).

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אומר: אין עושין נפשות לצדיקים** – אין בונים לצדיקים מצבות זיכרון על קבריהם כדי לעשות להם זכר**,** מפני ש**דבריהן הן זכרונן** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'דבריהן הן הן זכרונן') – דבריהם של הצדיקים, שאומרים בשמם לאחר מותם, הם זכר להם**.**

חכמים הסתייגו מבניית נפש למת וראו בה בזבוז.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:4)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.


הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).

קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:5)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.


הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).

קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:6)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.


הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).

קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 2:5:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/2:5:7)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע (פרטי הגרסאות תואמות את דפוס ונציה הבבלי). כל הקטע (שבחלקו מעובד על פי הבבלי) נמצא רק בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי, וכן בפירושי תלמיד רשב"ש ורבנו משולם ובראשונים בעלי הנוסח הבבלי), ואינו נמצא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" (וגם לא בספר "והזהיר" המרבה להעתיק אגדות) ובשום מקור מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים.


הקטע הארוך שנוסף בסוף פרק ב נמצא רק בכתבי היד ובשאר העדויות של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים, והוא קטע משולב ומעובד על פי ירושלמי ברכות פרק ב, שבת פרק א ובבלי יבמות צו,ב - עיבוד אומנותי ממש, כאשר קטעי הירושלמי והבבלי משוזרים ומשולבים זה לתוך זה, והוא אופייני לדרך עיבודו המכוון של הנוסח הבבלי של מסכת שקלים ("מסורת לימוד ומסורת נוסח של התלמוד הירושלמי", "מחקרים בספרות התלמודית", עמוד 26).

קטע האגדה חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 245 הערה 44).