## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 3

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:1:1)

בפרקים ג ו-ד מתוארת תרומת השקלים מן הלשכה שהוכנסו לתוכה ומה עשו בה.


**משנה**
**בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה:** – בשלוש פעמים בשנה היו ממלאים שלוש קופות (סלים גדולים) מהשקלים שהיו מונחים בלשכה מיוחדת במקדש, כדי לקנות בהם קורבנות ציבור, ואלו הם הפרקים: **בפרס הפסח** – לפני חג הפסח**, בפרס העצרת** – לפני חג השבועות**, בפרס החג** – לפני חג הסוכות (היו תורמים את הלשכה שלוש פעמים בשנה, ולא פעם אחת בשנה, לפי שרק הקרובים למקדש היו מספיקים להביא את שקליהם למקדש עד לפני חג הפסח, אבל הרחוקים מהמקדש היו מספיקים להביא את שקליהם עד לפני חג השבועות, והרחוקים יותר היו מספיקים להביא את שקליהם עד לפני חג הסוכות; או כדי לעשות פומפי לדבר (מחלוקת אמוראים בירושלמי לעיל א,א). וסמכו את הדבר הזה על הכתוב בנחמיה (ירושלמי לעיל ב,ד))**, והן גרנות של מעשר בהמה** – שלושת הפרקים האלו הם גם עונות הגורן לעניין מעשר בהמה, וכשהגיע אחד הפרקים הללו נאסרו באכילה הבהמות שנולדו לפני הפרק עד שיעשר אותן**; דברי רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)**.**

**בן עזאי** (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) **אומר:** – שלושת הזמנים למעשר בהמה הן: **בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באב.**

**רבי לעזר** (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) **ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומרים:** – שלושת הזמנים למעשר בהמה הן: **באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול; ולמה אמרו** – רבי לעזר ורבי שמעון, **בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי?** – שהרי כמו שהזמנים האחרים באחד בחודש, כך גם זמן זה היה ראוי להיות! **- מפני שהוא** – אחד בתשרי, **יום טוב** – של ראש השנה, **ואי איפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול** – הקדימו את זמן המעשר לעשרים ותשעה באלול**.**

לשון "גורן" עניינו: גמר מלאכה בתבואה ובפירות, שלאחר שהובאו לגורן נגמרה מלאכתם ואסור לאוכלם עד שיעשרם. והושאלה לשון זו גם לקביעת חיוב מעשר בהמה.
דינו של מעשר בהמה שמקריבים את אימוריו על המזבח ובשרו נאכל לבעלים בירושלים.

ב**משנה בכורות** ט,ה שנינו: שלוש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג; דברי רבי עקיבא. בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן, באחד בסיוון, בעשרים ותשעה באלול; ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי? - מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"בשלשה פרקים בשנה** תורמין את הלשכה: בפרס הפסח, בפרס העצרת, בפרס החג**".**

מפרשים: **אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כל הן דתנינן** "**פרס**" **פלגא** – כל היכן (בכל מקום) ששנינו "פרס" - חצי ("פרס" מובנו: חצי. והכוונה כאן לחצי חודש, שהם חמישה עשר יום. ולכן "פרס הפסח" הוא חמישה עשר יום קודם לחג הפסח, שהוא ראש חודש ניסן, "פרס העצרת" הוא חמישה עשר יום קודם לחג השבועות, שהוא עשרים באייר בערך, ו"פרס החג" הוא חמישה עשר יום קודם לחג הסוכות, שהוא ראש חודש תשרי)**.**

במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה: "פלגא בשלשים (צריך לומר: דשלשים) יום קודם למועד שדורשין בהלכותיו". ואינו לא בנוסח הירושלמי ולא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד, על פי בבלי בכורות נח,א.
תלמיד רשב"ש כתב, שמה שאמרו ש"פרס" פירושו חמישה עשר יום, הוא דווקא לגבי פרס הפסח, שתרומת הלשכה שלפני הפסח היתה באחד בניסן, מפני שבאחד בניסן מתחילים להביא קורבנות ציבור מתרומת השקלים החדשים (ירושלמי לעיל א,א), אבל תרומת הלשכה שלפני העצרת ושלפני החג לא היתה חמישה עשר יום קודם לרגל אלא בסמוך לרגל.
רבי אבהו פירש "פרס" מלשון 'פריסה', על פי הוראתה בלשון המקרא: חלק, כמו "מפרסת פרסה" (ויקרא יא,ג) או "הלוא פרוס לרעב לחמך" (ישעיהו נח,ז).

אפשר להוכיח מכמה מקומות שפרס המועדות הוא ערב המועדות ממש. המילה "פרס" מקורה ביוונית, ופירושה: לפני. ומה שאמרו בירושלמי כאן פירושו, שבכל מקום ששנינו במשנתנו (שקלים כאן ובכורות ט,ה) "פרס" כוונתו חצי חודש (לשיטת רבי יוסה בירבי יהודה בתוספתא), וכל החידוש שלו הוא להוציא מן הלשון הרגילה שהשתמשו בפרס המועדות במובן ערב המועדות ממש ("תוספתא כפשוטה").

ב**תוספתא שקלים** ב,א שנו: אי זהו פרס הפסח, פרס העצרת, פרס החג (ששנו במשנתנו, שבו תורמים את הלשכה)? - רבי יוסה בירבי יהודה אומר: אין פחות מחמישה עשר יום קודם לרגל.
ו**שם בכורות** ז,ט שנו: שלוש גרנות למעשר בהמה: בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג. אין להן קצבה; דברי רבי עקיבא. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פחות מחמישה עשר יום קודם לרגל.

פירוש דברי רבי יוסה בירבי יהודה הוא, שכאן פרס הפסח אינו ערב פסח ממש, אלא ערב הפסח מתחיל חמישה עשר יום לפני הרגל (לפי פירוש תלמיד רשב"ש, דברי רבי יוסה בירבי יהודה אינם אלא על פרס הפסח. ומה שתפס רבי יוסה בירבי יהודה גם פרס העצרת ופרס החג אינו אלא אשגרה מפרס הפסח). ולזה כיוון רבי אבהו בירושלמי כאן. לפי התוספתא בבכורות, רבי עקיבא סובר, שלעניין מעשר בהמה אין ל"פרס" קצבה, אלא כל שנקרא לפני הרגל ("תוספתא כפשוטה"). בתוספתא בבכורות נשנו דברי רבי יוסה בירבי יהודה כחולק על דברי רבי עקיבא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 69 הערה 2).

ב**בבלי בכורות** נח,א אמרו: וכמה "פרס"? - פירש רבי יוסי בירבי יהודה: אין פרס פחות מחמישה עשר יום. - מאי משמע? - אמר רבי אבהו: "פרס" - פלגא. - פלגא דמאי? - פלגא דהלכות פסח (חצי של הזמן שבו דורשים בהלכות פסח), כי הא דתניא: שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום.
"בן עזאי אומר: בעשרים ותשעה באדר" - במאי קמיפלגי רבי עקיבא (שאמר שהגורן הראשון בפרס הפסח) ובן עזאי (שאמר בעשרים ותשעה באדר)? - רבי עקיבא סבר: אדר הסמוך לניסן זימנין מלא (בן שלושים יום) וזימנין חסר (בן עשרים ותשעה יום), זימנין דמיקלע (פרס הפסח) ביום שלושים (באדר) וזימנין דמיקלע בעשרים ותשעה (באדר), ומשום הכי לא קבע ליה זמן (תאריך בחודש). ובן עזאי סבר: אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, הילכך קבע ליה זמן בעשרים ותשעה באדר.
"באחד בסיוון" (בן עזאי אמר שהגורן השני באחד בסיוון ולא חמישה עשר יום קודם העצרת) - איידי דלא נפישי (אין מרובות הבהמות שנולדות מזמן הגורן הקודם), אי אמרת ליקדים ליעשר (חמישה עשר יום קודם העצרת) - עד דמטי רגל שלמי להו (יימכרו ולא ייוותרו בהמות לעולי הרגל בעצרת).
"בעשרים ותשעה באב" (בן עזאי אמר שהגורן השלישי בעשרים ותשעה באב ולא חמישה עשר יום קודם חג הסוכות) - בן עזאי לטעמיה, דאמר האלוליים מתעשרים בפני עצמם (מספק האם ראש השנה למעשר בהמה הוא באחד באלול או באחד בתשרי, ולכן קבע את זמן הגורן לפני חודש אלול, כדי שלא יעשרו משל אב על של אלול ולהיפך, שהרי אין מעשרים מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה זו). - וליעשרינהו ביום שלושים (באב)! זימנין דמחסרין ליה לאב (ויום שלושים הוא למעשה אחד באלול), ובעינן למיעבד היכרא בחדש וישן (להבדיל בין חדש וישן, שידעו אנשים שאין מעשרים מן הנולדים באב על הנולדים באלול ולהיפך).
"רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בניסן". - כרבן שמעון בן גמליאל דאמר: שתי שבתות (לפני הפסח דורשים בהלכותיו, וקבעו את הגורן הסמוך לפסח באותו זמן, כחלק מההכנות לפסח). "באחד בסיוון" - כדאמרן (בטעמו של בן עזאי). "בעשרים ותשעה באלול" - רבי אלעזר ורבי שמעון לטעמייהו, דאמרי: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה (ואין מעשרים מן הנולדים בתשרי על הנולדים לפני כן).
"ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול ולא אמרו באחד בתשרי? - מפני שהוא יום טוב" וכו'. - ותיפוק ליה דבעינן למעבד היכרא בחדש וישן! - חדא ועוד קאמר, חדא - דבעינן למיעבד היכרא בחדש וישן, ועוד - מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב, משום סקרתא (צבע אדום שהיו צובעים בו את היוצא עשירי, וצביעה אסורה ביום טוב).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:1:3)

במשנה שנינו: "והן גרנות של מעשר בהמה".

מדוע קבעו חכמים את שלושת הפרקים האלה למעשר בהמה? - שלושה טעמים נאמרו בדבר:

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מפני שהן פירקי לידה** – שלושת הפרקים האלה הם זמני הלידה של הבהמות, שיש בהמות שיולדות לפני חג הפסח, ויש שיולדות לפני חג השבועות, ויש שיולדות לפני חג הסוכות, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שיעשרו את הבהמות הנולדות סמוך ללידתן**.**

**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי תנחום בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים** (מי שבאים לחוג את ימי הרגל (חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות) בבית המקדש בירושלים) – שלושת הפרקים האלה הם זמני העלייה לרגל, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שתהיינה בהמות מצויות בשפע בירושלים בעבור עולי הרגלים, שאף על פי שמותר למכור ולשחוט קודם שהגיע זמן המעשר (משנה בכורות ט,ו), מכל מקום היו נמנעים מלמכור ומלשחוט עד שיעשרו, ואילו לא היו מתקנים לעשר בזמנים הללו, היו הרבה נמנעים מלמכור משום שלא עישרו עדיין, ולא היו בהמות מצויות לעולי הרגלים**.**

**אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**:** כדי **שלא יבוא** (בספר "והזהיר": 'יב[ו]א**ו**') **לידי** "**בל תאחר**" – שלושת הפרקים האלה הם זמני העלייה לרגל, ותיקנו חכמים לעשר את הבהמות בזמנים הללו, כדי שיביאו עולי הרגלים עימם את בהמות המעשר ויקריבו אותן, ולא יגיעו למצב של "בל תאחר", שכיוון שיעשרו אותן סמוך לעלייתם לרגל, לא ישכחו מלהביאן**.**

בדברים כג,כב נאמר (בעניין נדרים): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ". מכאן שאסור מן התורה לאדם לאחר הבאת קורבנות שנדר או שנדב אחרי הזמן שקבעה התורה. איסור זה נקרא "בל תאחר"'. ובין שנדר ולא הפריש קורבנו ובין שהפרישו ולא הקריבו - עובר ב"בל תאחר" לאחר שעברו שלושה רגלים משנדר או משהפריש. אף במעשר בהמה, אם הפריש ולא הקריב - עובר ב"בל תאחר" לאחר שעברו שלושה רגלים משהפריש.

ב**בבלי בכורות** נז,ב-נח,א אמרו: מאי שנא תלת? (מדוע שלוש גרנות?) - אמר רבה בר שילא: לקבל (כנגד) חרפי (המקדימות ללדת) ואפלי (המאחרות ללדת) וקייטי (הקיציות היולדות בקיץ). - ומאי שנא בהני זימני? (מדוע בזמנים אלו, בפרס הפסח ובפרס העצרת ובפרס החג?) - אמר רבי תנחום בריה דרב חייא איש כפר עכו: כדי שתהא בהמה מצויה לעולי רגלים (מפני שאדם שוהה מלמכור את בהמותיו ומלשוחטן עד שיעשרן בזמנים אלו שקבעו חכמים). ואף על גב דתנן: עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט, ניחא ליה לאיניש דלעביד מצווה בממוניה (לעשר את בהמותיו) והדר לזבון וליכול.

דברי רבה בר שילא בבבלי הם דברי רבי יוחנן בירושלמי, ודברי רבי תנחום בר חייה בבבלי הם דבריו בשם רבי יהושע בן לוי בירושלמי.


**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: כל המשהא טיבלו - עובר** (בספר "והזהיר" נוסף: 'בבל תאחר') – כל מי שמשאיר למשך זמן את הטבל שלו ואינו מתקן אותו - עובר באיסור (טבל הם תבואה ופירות שלא הופרשו מהם התרומות והמעשרות שהם מחוייבים בהם או עיסה שלא הופרשה ממנה החלה שהיא מחוייבת בה)**.**

תלמיד רשב"ש פירש, שמאמר זה מדבר במעשר בהמה, ובהמות שלא הופרש מהן מעשר בהמה הרי הן טבל, ואם עברו שלושה רגלים ולא הפריש - עובר ב"בל תאחר". אבל "טורי אבן" (בבלי ראש השנה ד,א) כתב, שבמעשר בהמה, אם איחר מלהפריש - אינו עובר ב"בל תאחר", ורק אם הפריש ולא הקריב - עובר.
ר"מ המאירי פירש, שמאמר זה אינו מדבר במעשר בהמה, אלא בתרומות ומעשרות, ואסור להשהות טבל משום חשש תקלה, ואם משהה - עובר באיסור.

ב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כב,כח נאמר: רבי אליעזר בן יעקב אומר: "מלאתך ודמעך לא תאחר" - שלא תאחרם בשעת הגורן מליתנם לבעלים (שלא יאחר להפריש מטבלו תרומות ומעשרות וליתנם לכוהנים וללוויים).

הרי שהמשהה את טבלו ואינו מפריש ממנו תרומות ומעשרות - עובר על "מלאתך ודמעך לא תאחר". וזהו שאמר רבי יוסה: כל המשהה טבלו - עובר ב"בל תאחר", והכוונה לכתוב "מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר" (שמות כב,כח), ואין הכוונה לכתוב "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג,כב) ("עלי תמר").

מכיוון שהמחלוקת במשנה בעניין זמן הגורן השלישי למעשר בהמה, האם הוא בסוף אלול או בסוף אב, נובעת מהמחלוקת בעניין זמן ראש השנה למעשר בהמה, דנים בעניין זמן ראש השנה למעשר בהמה.

ב**משנה ראש השנה** א,א שנינו: "באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה א,א.

מציעים משנה: **תמן תנינן:** – שם (במקום אחר - משנה בכורות ט,ה) שנינו: **רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה** – שאין מעשרים מבהמות שנולדו לפני אחד באלול על בהמות שנולדו אחרי אחד באלול, וכן אין בהמות שנולדו לפני אחד באלול ובהמות שנולדו אחרי אחד באלול מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר. הרי שסתם המשנה במסכת ראש השנה רבי מאיר**. בן עזיי** (שמעון בן עזאי, תנא בדור השלישי) **אומר: האלוליים** – הנולדים בחודש אלול, **מתעשרין בפני עצמן** – שאינם מצטרפים למעשר עם אלו שנולדו לפני אלול או לאחריו. טעמו של בן עזאי מבואר להלן**.**


ומציעים הסבר: **אמר רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: טעמיה** (במסירה שלפנינו: 'טעמ'', וב"שרידי הירושלמי": 'טעמיה') **דרבי מאיר** – טעמו (נימוקו) של רבי מאיר (שאומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה), **- עד כאן הן** (ב"שרידי הירושלמי": 'אין', ואין 'אין' אלא כתיב אחר תחת 'הן') **מתמצות** (ב"שרידי הירושלמי" כאן ובראש השנה: 'מ**ח**מצות') **לילד מן הישנות** – עד אחד באלול הבהמות מִתְמַצּוֹת (גומרות) / מְחַמְּצוֹת (משהות, מאחרות) ללדת ממה שהתעברו בשנה הקודמת שהסתיימה באדר**, מיכן** (מכאן) **ואילך הן מתחילות לילד מן החדשות** – מאחד באלול הבהמות מתחילות ללדת ממה שהתעברו בשנה הזו שהתחילה בניסן (בהמה טהורה דקה (עז, כבש) יולדת (זמן עיבורה) לחמישה חודשים (תוספתא בכורות א,י), ולכן בהמה שהתעברה עד סוף אדר יולדת עד אחד באלול ובהמה שהתעברה מתחילת ניסן יולדת מאחד באלול)**.**

**רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רב**י **חונה: טעמון דרבי אלעזר** (בן שמוע, תנא בדור הרביעי) **ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – טעמם (נימוקם) של רבי אלעזר ורבי שמעון (שאומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה), **-** נאמר: "**לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן** (שדות המרעה לבשו את הצאן, והכוונה שצאן רבות מילאו את השדות וכיסו אותם כמלבוש) **וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר** (עמקים התעטפו בתבואה. פירוש אחר: עמקים התעטפו בכבשים ("בר" הוא "עֲבוּר" במקרא ו"עִבּוּר" בארמית, ו'עַבּוּר' בערבית הוא כבש)), **יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ** (הצאן והעמקים ישמיעו קולות תרועה ושירה. פעיית הצאן וקול הרוח הנושבת בקמה מתוארים כשירה)" (תהילים סה,יד), ודורשים את הכתוב: **"לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן"** – הצאן, שהן הנקבות, לבשו את הכרים, שהם הכבשים הזכרים, כלומר, הצאן התייחמו והתעברו מהכרים (כך פירשו בתרגומים חלק זה של הכתוב), **- אלו הבַּכִּירוֹת** – חלק זה של הכתוב מתייחס לבהמות המקדימות להתעבר לפני ניסן**, "וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר"** – הצאן שבעמקים התעטפו בכבשים, כלומר, הצאן התעברו (ואפשר שדרשו "בר" מלשון עיבור (הריון), שכן "בר" מתורגם בארמית "עִבּוּר" (תבואה)), **- אלו האֲפִילוֹת** – חלק זה של הכתוב מתייחס לבהמות המאחרות להתעבר בניסן (אפשר שפירשו "יעטפו" כמו: "וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן", "הָעֲטֻפִים" (בראשית ל,מב בעניין התייחמות הצאן של יעקב ולבן), ותרגמו בתרגומים: עיטוף - איחור)**, "יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ" - אלו ואלו** – הנולדים לפני אלול מהבהמות המקדימות להתעבר, והנולדים באלול מהבהמות המאחרות להתעבר, **נכנסין לדיר להתעשר** – נכנסים לדיר כדי להתעשר, שהם מצטרפים למעשר ומעשרים מאלו על אלו (דרשו "יתרועעו" - יתחברו מלשון רֵעַ (חבר), ודרשו "ישירו" כאילו כתוב "יעשרו" מלשון מעשר). מכאן שאין אחד באלול ראש השנה למעשר בהמה אלא אחד בתשרי**.**

ב**בבלי ראש השנה** ז,ב אמרו: "באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה". - מני? רבי מאיר היא, דתנן: רבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.
ו**שם** ח,א אמרו: "רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי". - אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו" (תהילים סה). רבי מאיר סבר: אימתי "לבשו כרים הצאן"? (מתי זמן הרביעה של הצאן?) - בזמן ש"עמקים יעטפו בר" (שהעמקים מתכסים בתבואה). ואימתי "עמקים יעטפו בר"? - באדר. מתעברות (הצאן) באדר ויולדות (חמישה חודשים אחר כך) באב, ראש השנה שלהן - אלול (ראש חודש אלול, שעד אז נולדים רוב בני הצאן). ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: אימתי "לבשו כרים הצאן"? (מתי זמן הרביעה של הצאן?) - בזמן ש"יתרועעו אף ישירו". ואימתי שיבולים אומרות שירה? (מתי הן מליאות ומשיקות זו עם זו ברוח ומשמיעות רחש שירה?) - בניסן. מתעברות בניסן ויולדות באלול, ראש השנה שלהן - תשרי. - ואידך (רבי מאיר) נמי, הא כתיב: "יתרועעו אף ישירו"! - ההוא באפלתא (ברחלים אפילות, מאחרות), דהוויין בניסן (שמתעברות לאחר זמנן, בניסן). - ואידך (רבי אלעזר ורבי שמעון) נמי, הא כתיב: ו"עמקים יעטפו בר"! - ההוא בחרפייתא (במקדימות), דהוויין מאדר.
...אלא אמר רבא: דכולי עלמא "לבשו כרים הצאן" - בזמן ש"עמקים יעטפו בר", באדר. והכא בהאי קרא קמיפלגי: "עשר תעשר" (דברים יד) - בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן. רבי מאיר סבר: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן - סמוך לגמרו (של היבול, לאחר סוף ייבושו בשדה) עישורו (זמן עישורו, בתשרי), אף מעשר בהמה - סמוך לגמרו (שהוא בסוף חודש אב) עישורו. ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי: מקיש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן - ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה - ראש השנה שלו תשרי.

לפי הבבלי, דרשו כולם, רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, את הכתוב בתהילים. אבל לפי הירושלמי, רק רבי אלעזר ורבי שמעון דרשו את הכתוב הזה. ובבבלי דרשו את הכתוב שלא כמו שדרשו בירושלמי.

הטעמים של רבי מאיר ושל רבי אלעזר ורבי שמעון שאמרו בבבלי ובירושלמי יפים לגבי צאן שזמן עיבורן חמישה חודשים, ואף על פי שבקר זמן עיבורם תשעה חודשים (תוספתא בכורות א,י: בהמה טהורה גסה יולדת לתשעה חודשים), מכל מקום נקבע ראש השנה אחד למעשר בקר וצאן, וקבעו ראש השנה למעשר בהמה על פי הצאן, כיוון שהצאן הן הרוב (חידושי הר"ן), גם מצד מספר המינים - בקר הם מין אחד וצאן הן שני מינים, כבשים ועיזים, וגם מצד מספר הוולדות בלידה אחת - בקר יולדים ולד אחד וצאן יולדות כמה ולדות ("טורי אבן").

ב"אור שמח" (הלכות בכורות ז,ו) הקשה על טעמו של רבי מאיר שאמרו בירושלמי כאן, שהרי בירושלמי יבמות ד,יא ונידה א,ד אמרו שבהמה טהורה יולדת לחודשים מקוטעים (יולדת קודם השלמת חודשי העיבור), ואם כן, אפשר שבהמה שהתעברה בתחילת ניסן יולדת קודם אחד באלול. ואולי רבי מאיר סבור שבהמה טהורה דקה יולדת לחודשים שלמים ולא לחודשים מקוטעים (ראה בראשית רבה כ,ו שחילקו בין בהמה דקה לבהמה גסה).


מביאים ברייתא (בתוספתא ראש השנה ובכורות): **אמר בן עזאי: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך** – שרבי מאיר אומר: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ורבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי, ואיני יודע הלכה כמי**, יהו** (יהיו) **האלוליים מתעשרין בפני עצמן** – שאינם מתעשרים עם הנולדים בחודשים אחרים, משום ספק חדש בישן**. הא כיצד?** – באיזה אופן האלוליים מתעשרים בפני עצמם? - **נולד לו בחמשה** (צריך לומר כמו במקבילה: 'חמשה') **באב וחמשה באלול** – אם נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות באלול**[, חמשה באלול] וחמשה בתשרי** – או אם נולדו לו חמש בהמות באלול וחמש בהמות בתשרי שאחריו, **- אין מצטרפין** – אין מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, שאין הנולדים בחודש אלול מצטרפים לנולדים בחודשים האחרים, כיוון שהאלוליים מתעשרים בפני עצמם (המוסגר הושלם על פי התוספתא)**. נולד לו חמשה באב וחמשה בתשרי** – אם נולדו לו חמש בהמות באב וחמש בהמות בתשרי שאחריו, **[- אין מצטרפין** – אין מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, כיוון שלא נולדו באותה שנה**. נולד לו חמשה בתשרי וחמשה באב** – אם נולדו לו חמש בהמות בתשרי וחמש בהמות באב שאחריו, **]- הרי אלו מצטרפין** – הן מצטרפות למניין עשר בהמות החייבות במעשר, כיוון שנולדו באותה שנה ואין בהן אלוליים (המוסגר הושלם על פי התוספתא. גם בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה הברייתא, ותלמיד רשב"ש הגיה על פי הבבלי בכורות)**.**

ב**תוספתא ראש השנה** א,ו שנו: באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי. אמר רבי שמעון בן עזיי: הואיל ואלו אומרים: באחד באלול, ואלו אומרים: באחד בתשרי, יהו האלוליים מתעשרים לעצמם. כיצד? נולדו לו חמישה באב וחמישה באלול, חמישה באלול וחמישה בתשרי, חמישה באב וחמישה בתשרי - אין מצטרפים; חמישה בתשרי וחמישה באב - הרי אלו מצטרפים.

גם בתוספתא בכורות ז,ט שנו את דברי רבי שמעון בן עזאי.

הבבא "חמישה באב וחמישה בתשרי (- אין מצטרפים)" נשנית אגב הסיפא "חמישה בתשרי וחמישה באב - הרי אלו מצטרפים" לתפארת הסגנון ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי בכורות** נח,א אמרו: תניא: כיצד אמר בן עזאי: האלולים מתעשרים לעצמם? - נולדו לו חמישה באב וחמישה באלול - אין מצטרפים. חמישה באלול וחמישה בתשרי - אין מצטרפים. חמישה בתשרי וחמישה באב (שאחריו) - מצטרפים. - פשיטא! - מהו דתימא: כי היכי דמפסקי שנים, מפסקי נמי גרנות (זמנים בשנה למעשר בהמה, ואין מעשרים מהנולדים לפני הגורן על הנולדים אחריו) - קא משמע לן (שהגורן אינו מפסיק), כדתנן: חמישה לפני ראש השנה וחמישה לאחר ראש השנה - אין מצטרפים. חמישה לפני הגורן וחמישה לאחר הגורן - הרי אלו מצטרפים.


ותמהים (על דברי בן עזאי שאמר: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך): **ובן עזאי מכריע על דברי תלמידיו?** – וכי בן עזאי היה יכול להכריע על דברי תלמידיו שנחלקו בעניין ראש השנה למעשר בהמה? והרי בן עזאי היה בדור שלפני רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, ובימיו עדיין לא נחלקו בעניין זה! (הכרעה זו היא פשרה, במקצת כדברי זה שהוא אומר באחד בתשרי ובמקצת כדברי האומר באחד באלול. רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון היו תלמידיו של רבי עקיבה, אבל כיוון שבן עזאי היה בן דורו של רבי עקיבה והיה קשיש מרבי מאיר ומרבי אלעזר ומרבי שמעון, הם נחשבו כתלמידיו של בן עזאי)

ומתרצים: (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'אתא') **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי מיישא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) שאמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: שכֵּן נחלקו עליה אבות העולם** – בן עזאי היה יכול להכריע בעניין זה, משום שכבר נחלקו בעניין זה חכמים גדולים קדומים**.**

ושואלים: **מאן אינון** – מי הם **אבות העולם** – האמורים כאן**?**

ומשיבים (בהבאת ברייתא): **תנא** – שנה (ברייתא) **רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **קומי** – לפני **רבי ירמיה: רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) **ורבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – רבי יונה שנה ברייתא שבה נחלקו בעניין זה החכמים הקדומים רבי ישמעאל ורבי עקיבה ("מחקרים בספרות התלמוד" ב, עמוד 293 הערה 4), ומכאן שהם אבות העולם, ובן עזאי שהיה בדורם הכריע על דבריהם ולא על דברי רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון**.**

ב**בבלי בכורות** נח,א אמרו: תניא: אמר בן עזאי: הואיל והללו (רבי אלעזר ורבי שמעון) אומרים כך (שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה) והללו (רבי מאיר) אומרים כך (שאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ואין בידינו להכריע כמי הלכה), האלולים מתעשרים לעצמם. - וליחזי טעמיה דמאן מסתבר (ויכריע כשיטתו)! וכי תימא דלא מצי למיקם אטעמייהו, והתניא: בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומים עליי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (מרבי עקיבא)! - אמר רבי יוחנן: מפי השמועה (המסורת) אמרוה / אמרה (צריך לומר: אמרה), מפי חגי זכריה ומלאכי (דעתו של בן עזאי אינה הכרעה על דברי מי שנחלקו בעניין, אלא היא דעה בפני עצמה שאמרה בן עזאי מפי המסורת שקיבל משמם של הנביאים האחרונים (על פי חידושי הריצ"ד לבבלי חולין קלז,ב)).

השאלה ששאלו בירושלמי על מה שאמר בן עזאי אינה השאלה ששאלו בבבלי.
בבבלי אמרו, שבן עזאי אמר מפי השמועה ואינו מכריע על דברי מי שנחלקו בעניין. ובירושלמי אמרו, שבן עזאי מכריע על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון שנחלקו בעניין זה אמרו מפי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שכן רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון היו תלמידיו של רבי עקיבא, ורבי מאיר היה גם תלמידו של רבי ישמעאל. ונראה, שרבי מאיר שאמר שבאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה אמר כך מפי רבי ישמעאל, ורבי אלעזר ורבי שמעון שאמרו שבאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה אמרו כך מפי רבי עקיבא, שכן לרבי עקיבא זמן הגורן השלישי הוא בפרס החג, ולכן לדעת רבי עקיבא זמן ראש השנה הוא באחד בתשרי, וממילא לדעת רבי ישמעאל שנחלק עליו זמן ראש השנה הוא באחד באלול.

**אבות העולם**
במשנה עדויות א,ד ובתוספתא עדויות א,ג נקראו שמאי והלל "אבות העולם".
בירושלמי חגיגה ב,ב נקראו חכמי הזוגות "אבות העולם".
בירושלמי חגיגה ב,א, בבראשית רבה א,טו ו-יב,יד, בויקרא רבה לו,א ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת 'בראשית' סימן יט נקראו בית שמאי ובית הלל "אבות העולם".
הרי ש"אבות העולם" הם זוגות ותנאים. אך לרוב נקראו אבות האומה, אברהם, יצחק ויעקב, "אבות העולם".


ומציעים היסק: **זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד היה דרבי** (צריך לומר כמו במקבילה וב"שרידי הירושלמי": '**ל**רבי') **עקיבה** – מכאן (מהדברים האלה שאמר בן עזאי על רבי ישמעאל ורבי עקיבה: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך, יש להסיק) שבן עזאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבה (זאת עובדה ידועה ממקורות רבים), היה גם חברו**.** ויש להוכיח (שההיסק נכון): **אִין תימר: רביה** – אם תאמר: רבו (שהיה רבי עקיבה רבו של בן עזאי, ובן עזאי היה תלמידו ולא היה גם חברו), **-** יש לך לתמוה: **אית בר נש אמר לרביה: הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך?!** (בתמיהה) – (וכי) יש אדם (ש)אומר לרבו (על רבו): הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך?! (והרי היה צריך לומר בדרך כבוד: הואיל ורבי אומר כך וכו'! - אלא מכאן שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה).

אם בן עזאי מכריע על דברי רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון, מובן מה שאמר "הואיל ואלו אומרים כך ואלו אומרים כך" בלשון רבים, שכיוון שנחלקו יחיד ורבים, אמר בלשון רבים משום הרבים. אבל אם בן עזאי מכריע על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, היה לו לומר "הואיל וזה אומר כך וזה אומר כך" בלשון יחיד, כיוון שנחלקו יחיד ויחיד. ואפשר שבן עזאי, שלא אמר על רבי עקיבא לשון "רבי" משום שהיה חברו, אמר עליו בלשון רבים דרך כבוד משום שהיה גם תלמידו, ולכן אמר את כל דבריו בלשון רבים (בבבלי בכמה מקומות מצאנו שאמורא אומר לחברו "ודאי דאמריתו..." בלשון רבים דרך כבוד).


ומציעים מקור (לקביעה שלפני כן): **רבי אבון** (רבי בון בר חייה, אמורא ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** שהוא **שמע לה מן הדא:** – שומע אותה (לומד את העובדה שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה) מזאת (מן המשנה הזאת - בבא בתרא ט,י): **אמר לו בן עזאי** – לרבי עקיבה (שאמר שם שחולקים בית הלל על בית שמאי גם בדבר שתנא קמא אמר שבית שמאי ובית הלל מודים בו)**: על** ה**חלוקין אנו מצטערין** – על המחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל שבמשניות הקודמות (שם) אנו מצטערים**, אלא שבאתה** (שבאת) **לחלוק עלינו את השוין** – ועוד באת להוסיף מחלוקת ביניהם אף במקום שדעותיהם שוות (עד כאן המשנה)**.** ויש להציע היסק: **זאת אומרת: בן עזאי חבר ותלמיד הוה** (צריך לומר כמו במקבילה וב"שרידי הירושלמי": 'ה**י**ה') **לרבי עקיבה** – מהדברים האלה (שאמר בן עזאי לרבי עקיבה) נובע, שבן עזאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבה, היה גם חברו**.** ויש להוכיח (שההיסק נכון): **אִין תימר: רביה** – אם תאמר: רבו (שהיה רבי עקיבה רבו של בן עזאי, ובן עזאי היה תלמידו ולא היה גם חברו), **-** יש לך לתמוה: **אית בר נש אמר לרביה** (במסירה שלפנינו נכתב: 'לחבריה', ומגיה תיקן: 'לרביה', וכן הוא בכל הנוסחאות ובמקבילה, כלעיל)**: אלא שבאת לחלוק עלינו?!** (בתמיהה) – (וכי) יש אדם (ש)אומר לרבו: אלא שבאת לחלוק עלינו...?! (והרי היה צריך לומר לו בדרך כבוד: אלא שבא רבי לחלוק עלינו...! - אלא מכאן שבן עזאי היה גם חברו של רבי עקיבה)**.**

ב**משנה בבא בתרא** ט,י שנינו: נפל הבית עליו ועל אימו - אלו ואלו (בית שמאי ובית הלל) מודים שיחלוקו. אמר רבי עקיבא: מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם (אומר אני גם בזה (ונקט לשון "מודה" אגב לשונו של תנא קמא), שחולקים בית הלל על בית שמאי, וסוברים בית הלל שהנכסים בחזקת יורשי האם). אמר לו בן עזאי: על החלוקים אנו מצטערים, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווים.
וב**ירושלמי בבא בתרא** ט,יב אמרו: אמר רבי שמואל בר רב יצחק: זאת אומרת, שבן עזאי חבר ותלמיד לרבי עקיבה.
וב**בבלי בבא בתרא** קנח,ב אמרו: "אמר לו בן עזאי: על החלוקים אנו מצטערים" וכו'. - אמר רבי שמלאי: עדא אמרה (זאת אומרת): בן עזאי תלמיד חבר דרבי עקיבא הווה, דקאמר ליה: "שבאת" (בלשון נוכח, ולא אמר לו בלשון כבוד: "שבא רבינו").

בירושלמי: חבר ותלמיד. ואילו בבבלי (בכמה מקומות): תלמיד חבר.
תלמיד חבר הוא תלמיד שגדל בתורה עד שנעשה כחבר לרבו, או לעיתים הוא צעיר יותר שנזקק לשמועות ההלכה מפי הרב אף שאינו נזקק להסברתו.

בן עזאי היה מקודם תלמידו של רבי עקיבא ואחר כך חברו. ישנן הלכות ואגדות שבהן חולק בן עזאי על רבי עקיבא, אולם יש מקומות שבהם הוא מוסיף על דברי רבו ומשלימם. בהגיבו על מאמריו של רבי עקיבא אמר בעצמו: "איני כמשיב על דברי רבי, אלא כמוסיף על דבריו" (מכילתא דרבי ישמעאל 'בוא' מסכתא דפסחא פרשה א, ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה א). הוקרתו של בן עזאי את רבו רבי עקיבא מתבטאת גם במאמרו: "כל חכמי ישראל דומים עליי כקליפת השום חוץ מן הקרח (על פי הערבית: תקיף) הזה (הוא רבי עקיבא)!" (בבלי בכורות נח,א). פעם ביקר את דברי רבי עקיבא באומרו: "על החלוקים (של בית שמאי ובית הלל) אנו מצטערים, ואתה באת לחלק עלינו את השווים" (בבא בתרא קנח,ב) ("אבות הדורות", עמודים 135-137).
בן עזאי אמר לרבי עקיבא כמה הלכות בשם רבי יהושע (בן חנניה, מגדולי התנאים בדור השני). כנראה היה רבי יהושע רבו של בן עזאי.

ב**בבלי ברכות** כז,ב אמרו: רבי ירמיה בר אבא תלמיד חבר הווה (של רב), והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב (כשהקדים רב להתפלל תפילת שבת): "מי בדלת?" (האם בדלת ממלאכה וקיבלת עליך קדושת השבת?), ולא אמר: "מי בדיל מר?" (כדרך שהיה צריך לומר אם היה תלמידו).

הוכחת הבבלי בברכות ממה שאמר רבי ירמיה בר אבא דומה להוכחת הירושלמי והבבלי ממה שאמר בן עזאי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:1:4)

מציעים משנה: **תמן תנינן:** – שם (במקום אחר - משנה בכורות ט,ו) שנינו: **כל הנולדין באחד** (צריך לומר כמו במשנה ובמקבילה וב"שרידי הירושלמי": '**מ**אחד') **בתשרי עד עשרים ותשעה באלול** – כל הבהמות שנולדו במשך כל השנה, **- הרי אלו מצטרפין** – לעדר אחד להתעשר. משנה זו סוברת כרבי אלעזר וכרבי שמעון, שאחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה**. חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה** – אם יש לאדם עשרה טלאים, שחמישה מהם נולדו לפני ראש השנה וחמישה נולדו אחרי ראש השנה, **- אין מצטרפין** – לעדר אחד להתעשר, שאין חדש וישן מתעשרים זה על זה**. חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן** – אבל אם נולדו באותה שנה, אלא שחמישה נולדו לפני אחד הזמנים שקבעו חכמים למעשר בהמה שהוא קרוי "גורן", וחמישה נולדו לאחר אותו הזמן, **- הרי אלו מצטרפין** – לעדר אחד של עשרה טלאים החייבים להתעשר, מפני שהזמנים הללו קובעים רק לעניין איסור מכירה או שחיטה מהבהמות קודם שיעשרן**.**


ומציעים היסק: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: זאת אומרת: מעשר בהמה לא עשו אותו** (אינו נחשב) **לא כחֶנֶט ולא כשליש** – מכאן (מההלכה הראשונה במשנה: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, יש להסיק) שכשקבעו חכמים בבהמה שמתעשרת לפי שנת הלידה, לא הלכו בה חכמים כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה (התחלת התהוות הפרי), וגם לא הלכו בה כמו בתבואה (וכן בזיתים) שמתעשרת לפי שנת גידול שליש (הגעת הזרע לכדי שליש ממשקלו הסופי (ירושלמי שביעית ד,ט))**.**

ומוכיחים (שההיסק נכון): **אִין תימר:** עשו אותו **כחנט** – אם תאמר שהלכו חכמים בבהמה כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה, **-** יש להציע קושיה: **ניתני:** – (ש)נִשְׁנֶה (היה לנו לשנות את המשנה בבכורות בנוסח זה:) **כל המעוברין מעשרים** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי": '**עד** עשרים'. וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **ותשעה באלול** – כל המעוברים (כל הבהמות שהתעברו במעי אימן) מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים (כיוון שהתעברו באותה שנה, היה להן להצטרף לעדר אחד להתעשר, שהתעברות בבהמה נחשבת כחנטה באילן, ולכן היה לבהמה להתעשר לפי שנת ההתעברות)**! אִין תימר:** עשו אותו **כשליש** – (ו)אם תאמר שהלכו חכמים בבהמה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש, **-** יש להציע קושיה: **ניתני:** – (ש)נִשְׁנֶה (היה לנו לשנות את המשנה בבכורות בנוסח זה:) **כל הנולדין עד עשרים ושנים בו** – כל הנולדים מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ושניים באלול בשנה שלאחר מכן - הרי אלו מצטרפים (כל הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ושניים באלול בשנה שלאחר מכן - יום השמיני ללידתן הוא מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול, וכיוון שהגיעו ליום השמיני ללידתן באותה שנה, היה להן להצטרף לעדר אחד להתעשר, שהיום השמיני ללידת בהמה, שממנו והלאה הבהמה ראויה לחיות ולהתקיים, נחשב כגידול שליש בתבואה, שממנו והלאה התבואה ראויה להיזרע ולהצמיח (הזרע יכול לנבוט ולהתקיים (ירושלמי שביעית ב,ז ומעשרות א,ג וחלה א,ד)), ולכן היה לבהמה להתעשר לפי שנת ההגעה ליום השמיני ללידתה**!** - אבל כיוון ששנינו: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, הרי שלא הלכו חכמים בבהמה לא כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה ולא כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש).


ודוחים (את ההיסק): **רבי שַׁמַּי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי) אמר **בשם רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כשליש עשו אותו** – אפשר לומר שהלכו חכמים בבהמה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש**, כרבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) – כדעת רבי שמעון בעניין הזמן שבו בהמה ראויה להתעשר**, דרבי שמעון אמר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר** – בהמה אף בתוך שבעת ימים ללידתה נכנסת לדיר כדי להתעשר, אף על פי שאינה ראויה לקורבן אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה. וכיוון שבהמה ראויה להתעשר מיום לידתה, לכן יום לידתה נחשב כגידול שליש בתבואה, שממנו והלאה התבואה ראויה להתעשר. נמצא שכשקבעו חכמים בבהמה שמתעשרת לפי שנת הלידה, הלכו בה כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש. - רבי שמיי דחה את מה שאמר רבי יוסה**.**

ב**משנה בכורות** ט,ד שנינו: הכל נכנס לדיר להתעשר, חוץ מן ...מחוסר זמן.
וב**תוספתא בכורות** ז,ו שנו: רבי שמעון אומר: מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר.


ומקשים: **קם רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **עם רבי שמי** – עמד רבי מנא עם רבי שמיי (ניגש רבי מנא לרבי שמיי כדי להקשות על דבריו. "קם עם" בארמית שומרונית מתפרש כמו 'נאבק עם')**, אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא לרבי שמיי): **אתה** (צריך לומר: '**את**') **אמרת הדא מילתא?!** (בתמיהה) – אתה אמרת את הדבר הזה (שכשליש עשו אותו כרבי שמעון)?! (ב"שרידי הירושלמי" נוסח אחר: 'אתה [ש]מע[ת]ה מן אבוך דא מילתא'. והוא אשגרת מונח של הגרסן, כי הביטוי האחרון הזה מופיע חמש פעמים בירושלמי (כולל המקבילות) בעקבות המאמר "קם רבי יוסה עם רבי יודה בן פזי" לשאול אותו על דברים ששמע מפי אביו רבי סימון. אף כאן הצעת הדברים ברישא: "קם רבי מנא עם רבי שמי", הדומה למאמר הזה, גרמה לגרסן להשגיר ביטוי זה לכאן ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **- אמר ליה:** – אמר לו (רבי שמיי לרבי מנא): **אין** – כן (אמרתי את הדבר הזה)**. - אמר ליה:** – אמר לו (רבי מנא לרבי שמיי): **והתנינן** (והא תנינן)**:** – והרי שנינו (במשנה בכורות ט,ה): **בן עזאי אומר: האלוליים מתעשרין בפני עצמן** – שאינם מצטרפים למעשר עם אלו שנולדו לפני אלול או לאחריו**!** האם **לא אפילו נולד עד עשרים ותשעה באלול?!** (בתמיהה) – וכי לדעת בן עזאי אין אף הנולדים עד עשרים ותשעה באלול מתעשרים בפני עצמם עם שאר הנולדים באלול? והרי האלוליים שנקט בן עזאי בסתם הם כל הנולדים מאחד באלול עד עשרים ותשעה בו! **אית לך מימר:** – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר): **בן עזאי כרבי שמעון** – גם בן עזאי סבור כרבי שמעון, שלדעתו מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר**?!** (בתמיהה) **לא כרבנ**י**ן היא** (צריך לומר: 'ה**ו**א')**?!** – וכי אין בן עזאי סבור כחכמים שחולקים על רבי שמעון, שלדעתם מחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר?! והרי בוודאי בן עזאי סבור כחכמים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים! ולכן לבן עזאי אין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה. **כמה דאת אמר** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'תמן') **על דרבנ**י**ן: מניחן לשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן, כן את אמר** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הכא') **על דבן עזאי: מניחן לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול** – נראה שיש להפוך את שני חלקי המשפט ולגרוס כך: '**כמה דאת אמר על דבן עזאי: מניחן לגורן הבא והן מתעשרין עם בני אלול, כן את אמר על דרבנין: מניחן לשנה הבאה והן מתעשרין עם בני שנתן**' (וכן הגיהו רבנו משולם והגר"א) – כמו שאתה אומר על (לדעתו) של בן עזאי (שאמר: האלוליים מתעשרים בפני עצמם), שהוא מניח (משאיר) לגורן הבא את הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בחודש אלול, כך אתה אומר על (לדעתם) של חכמים (שאמרו: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים), שהוא מניח לשנה הבאה את הבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בשנה שהן נולדו (לדעת בן עזאי כל הבהמות שנולדו בחודש אלול מתעשרות בפני עצמן, אך כיוון שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, שאין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה כדעת חכמים שחולקים על רבי שמעון, לכן לדעת בן עזאי הוא מניח אותן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בחודש אלול. וכמו לדעת בן עזאי, כך גם לדעת חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון), שלדעת חכמים כל הבהמות שנולדו מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפות להתעשר, אך כיוון שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, שאין הבהמה ראויה להתעשר אלא מהיום השמיני ללידתה והלאה כדעת חכמים שחולקים על רבי שמעון, לכן לדעת חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) הוא מניח אותן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר ומעשר אותן עם שאר הבהמות שנולדו בשנה שהן נולדו. - כך אמר רבי מנא לרבי שמיי. הרי שלא הלכו בבהמה לא כמו באילן שמתעשר לפי שנת חנטה ולא כמו בתבואה שמתעשרת לפי שנת גידול שליש)**.**

ההכרח בתיקון הגרסה בדברי רבי מנא הוא, משום שמדעתו של בן עזאי אנו למדים לדעתם של חכמים.
בן עזאי לא קבע גורן למעשר בהמה לבהמות הנולדות בחודש אלול, אך נראה שלדעתו האלוליים מתעשרים בעשרים ותשעה באלול (ולא מנה אותו בן עזאי כגורן בפני עצמו, מפני שלא היה אלא לאלוליים בלבד המתעשרים בפני עצמם).
רבי מנא אמר, שבן עזאי אינו כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, ולכן לדעת בן עזאי, אם נולדו בהמות בחודש אלול עד עשרים ותשעה בו, אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, ולפיכך מניחן לגורן הבא.
לפי רבי שמיי, חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, שהרי ודאי שרבי שמעון הולך לשיטתו בעניין מחוסר זמן, ולכן לדעת חכמים, אף אם נולדו בהמות עד עשרים ותשעה באלול, הן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול (שלדעתם הוא הגורן האחרונה למעשר לבהמות שנולדו באותה שנה).
אבל לפי רבי מנא, חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) אינם כרבי שמעון שאמר שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר, שהרי אפשר שרבי אלעזר אינו סבור כרבי שמעון בעניין מחוסר זמן, ולכן לדעת חכמים, אם נולדו בהמות עד עשרים ותשעה באלול, אינן ראויות להתעשר בעשרים ותשעה באלול, ולפיכך מניחן לשנה הבאה.
הלשון "מניחן לגורן הבא", שמשמעה הזמן הבא שנקבע למעשר בהמה, היא לאו דווקא, מכיוון שמניחן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר (מהיום השמיני ללידתן והלאה), ולא לזמן הגורן הבא.
גם הלשון "מניחן לגורן הבא" וגם הלשון "מניחן לשנה הבאה" כוונתן היא שמניחן לזמן שבו יהיו ראויות להתעשר. לגבי בן עזאי לא נקטו בלשון "מניחן לשנה הבאה", משום שלבן עזאי ספק הוא האם ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד באלול או אחד בתשרי, ואם אחד באלול הוא, הרי שהוא מניח את בני אלול לזמן שאינו נחשב אצלם כשנה הבאה אלא כאותה שנה. אבל לגבי חכמים (רבי אלעזר ורבי שמעון) נקטו בלשון "מניחן לשנה הבאה", משום שלחכמים ראש השנה למעשר בהמה הוא אחד בתשרי, הרי שהוא מניח את בני אותה שנה לזמן שנחשב אצלם כשנה הבאה.


ומסיקים: **אמר רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: זאת אומרת: ימים שהבכור מחוסר זמן בהן עולין לו מתוך שנתו** – מכאן (מההלכה במשנה בבכורות שהובאה לעיל: כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול - הרי אלו מצטרפים, הרי שהבהמות שנולדו מעשרים ושלושה באלול עד עשרים ותשעה בו מתעשרות עם אלו שנולדו קודם לכן באותה שנה, אף על פי שהן בתוך שבעת ימים ללידתן ואינן ראויות להקרבה באותה שנה, יש להסיק) ששבעת הימים מיום שנולד בכור בהמה, אף על פי שבהם אינו ראוי להקרבה, נחשבים לו מהימים של שנתו הראשונה, שהבכור מונים לו שנה (לעניין זמן שהייתו) משעת לידתו, ואין מונים לו שנה מהיום השמיני ללידתו (הבכור נאכל בתוך שנתו הראשונה, בין תם בזמן המקדש ובין בעל מום אפילו בזמן הזה) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המימרה של רבי חונה)**.**

ומציעים מקור (לקביעה שלפני כן): **אמר רבי מנא: רבי יונה אבא** – אבי (רבי מנא היה בנו של רבי יונה) **שמע לה מן הדא:** – שומע אותה (לומד את ההלכה שהבכור מונים לו שנה משעת לידתו) מזאת (מן הדרשה הזאת): נאמר (בעניין בכור בהמה טהורה): **"כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר** תַּקְדִּישׁ לַי'י אֱלֹהֶיךָ**"** (דברים טו,יט) – כל בכור זכר שייוולד בבקרך ובצאנך אתה חייב להקדיש אותו לשם ה' (לתת אותו לה'). ונאמר (שם כ): "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" – אתה הכוהן, שקיבלת את הבכור מישראל, חייב לאכול את הבכור בתוך שנתו הראשונה במקדש, ואסור לך להשהות את אכילתו משנה אחת לחברתה**. הא כיצד?** - באיזה אופן יתקיים הכתוב הזה, שמשמע ממנו שאתה חייב לתת את הבכור לה' משייוולד? והרי בשבעת הימים מיום שנולד אינו ראוי להקרבה! - **משעת לידתו את** (אתה) **מונה לו שנה** – אתה מונה לבכור את שנתו הראשונה, שבה יש לתת אותו לה', משעת לידתו, ובאופן הזה יתקיים הכתוב הזה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.

ב**בבלי ראש השנה** ו,ב-ז,א אמרו: איבעיא להו: בכור מאימתי מונים לו שנה (לעניין 'בל תאחר')? - אביי אמר: משעה שנולד. רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה (משעה שראוי להקרבה, והוא מהיום השמיני והלאה). ולא פליגי, הא (שאמר רב אחא בר יעקב שמונים לו משעה שנרצה) - בתם (בבכור תם, שאין בו מום, וחובה היא להביאו ולהקריבו במקדש), הא (שאמר אביי) בבעל מום (שמכיוון שנולד במומו, הוא ראוי להישחט בחוץ מיום שנולד, ולכן אם אינו נותנו לכוהן תוך שנה מאותו יום, הוא עובר ב'בל תאחר'). - בעל מום מי מצי אכיל ליה (ביום שנולד)? (והרי יש לחשוש שמא הוא נפל, ואין שחיטה מועילה לו עד שיהיה שמונה ימים) - שמוחזק לו בו שכלו לו חודשיו (ואינו נפל, שהוא יודע זמן עיבורה של הבהמה).

בבבלי חילקו בין תם לבעל מום, שתם מונים לו שנה מיום שמיני ללידתו, ובעל מום מונים לו שנה משעת לידתו. אבל לפי הירושלמי, אף בכור תם מונים לו שנה משעת לידתו, שהכתוב שממנו למדו הלכה זו מדבר בתם.

לפי הבבלי, בכור שנולד בעל מום, מונים לו מיום שנולד, והוא שכלו לו חודשיו, שנראה לאכילה ביום לידתו, אבל אם לא ידעו בוודאי שכלו לו חודשיו, מונים לו מיום שמיני. ודווקא שנולד במומו, אבל היה תם ונעשה בעל מום, ונולד לו המום בתוך שנתו, כיוון שלא היה ראוי לאכילה עד יום השמיני, אפילו כלו לו חודשיו, אין מונים לו אלא משעה שראוי להקרבה (תוספות).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:1)

**משנה**
במשנה הקודמת שנינו: "בשלושה פרקים בשנה תורמין את הלשכה", ומשנה זו מוסיפה לבאר, כיצד היו תורמים.

**בשלש קופות** (סלים גדולים) **של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה** – בכל פרק משלושת הפרקים היו ממלאים מן השקלים שבלשכה שלוש קופות, שכל אחת הכילה שלוש סאים (סאה היא מידת נפח) (בירושלמי לעיל ב,ד סמכו את הדבר הזה על הכתוב בנחמיה)**, וכתוב עליהן** – על הקופות: **א"לף** (א), **ב"ית** (ב), **ג"ימל** (ג) – האותיות משמשות למספרים: א לאחד, ב לשניים, ג לשלוש**. רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) **אומר: יוונית כתוב עליהן** – אותיות יווניות היו כתובות על הקופות: **אלפא** ((), **ביטא** ((), **גמא** (() – לפי שהיו רגילים בזמן בית שני בכתב יווני (היוונית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים בימי הבית השני מלבד הארמית)**.**

**אין התורם נכנס** – ללשכה לתרום אותה, **לא בפרגוד** (מלבוש עם שוליים וקפלים (מקור המילה ביוונית)) **חפות** (מלבוש שתפורה לו מכפלת)**, ולא במנעל** (נעל)**, ולא בסנדל** (נעל העשויה מסוליה ורצועות בלבד)**, ולא בתפילה** (תפילין של יד או של ראש)**, ולא בקמיע** (כתב של שמות ותפילות או קשר של שורשי עשבים מונח בתוך צרור עור שקושרים על הגוף לרפואה ולסגולה) – שלא יחשדו הבריות את התורם שגנב שקלים מן הלשכה והחביאם בהם, שכל אלה ניתן להסתיר בהם מטבעות**, שמא יעני** – ייעשה התורם עני**, ויאמרו** – הבריות: "**מעון** (בספר "והזהיר" נוסף: 'תרומת') **הלישכה העני**" – נהיה עני מפני שמעל בשקלים שבלשכה**, או שמא יעשיר, ויאמרו** – הבריות: "**מתרומת הלשכה העשיר**" – נהיה עשיר מן השקלים שגנב מהלשכה**;** לפי **שאדם צריך לצאת ידי הבריות** (בני האדם) **כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום** (כינוי לאלוהים) – שצריך אדם להיזהר שלא יהיה חשוד בעיני הבריות, כשם שהוא צריך להיזהר במעשיו כלפי אלוהים**, שנאמר** (בדברי משה לבני גד ולבני ראובן על בקשתם להתנחל בעבר הירדן המזרחי)**: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי'י וּמִיִּשְׂרָאֵל"** (במדבר לב,כב) – לא יהיה בכם שום חטא כלפי ה' וכלפי ישראל**, ואומר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם"** (משלי ג,ד) – תימצא רצוי בעיני אלוהים ובעיני בני אדם. ומכאן שצריך אדם להשתדל להיות נאמן ומקובל גם על הבריות ולמנוע שיחשדו בו**.**

ב**בבלי יבמות** קב,ב אמרו: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא באנפיליא (נעל עשויה לבד, משום חשד), ואין צריך לומר במנעל וסנדל, לפי שאין נכנסים במנעל וסנדל לעזרה (משום מורא מקדש).

התרומה נעשתה במקדש, ולהר הבית נכנס אדם ללא מנעל (משנה ברכות ט,ה). אם כן, אין חידוש בדרישה שהתורם לא יעבוד כשהוא נעול.
אפשר שהמשנה כאן מדברת במנעל ובסנדל של עץ שנכנסים בהם לעזרה (ראה משנה שבת ו,ח והתלמודים למשנה זו), או במנעל ובסנדל של בגד ("עלי תמר").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:2)

**תלמוד**
במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה: "רבי זעירא שאל רבי אושעיא: כמה הוא שיעורן של שלש קופות? - אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש. תני...".

הקטע הוא על פי הירושלמי שבת ח,א ו-יח,א ופסחים י,א: "רבי זעורא שאל לרבי יאשיה: כמה הוא שיעורה של קופה? - אמר ליה: נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן תמן: בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה".

הקטע אינו לא במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) ולא ב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר", והוא נמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי).


מביאים ברייתא: **בשלש קופות של שלש שלש סאין, שהן תשע**(**ה**) **סאין, שהן עשרים ושבע סאין, תורמין את הלשכה** – בכל פרק משלושת הפרקים היו ממלאים מן השקלים שבלשכה שלוש קופות, שכל אחת הכילה שלוש סאים, ונמצא שהיו תורמים בכל פרק תשע סאים, ובכל שלושת הפרקים עשרים ושבע סאים**, וכתוב עליהן** – על הקופות: **אל'ף**, **בי'ת**, **גימ'ל. מפני מה כתוב עליהן אל'ף**, **בי'ת**, **גימ'ל? - לומר:** – זה בא לומר: **אִין** (אם) **מסתפק - מן הראשונה קודם לשנייה, (ולא) משנייה קודם לשלישית** (ב"שרידי הירושלמי": 'שאם נסתפק - מן הראשונה קודם לשנייה, ואם נסתפק - מן השנייה קודם לשלישית'. ובספר "והזהיר": 'שאם נסתפק - מן הראשונה קודם לשנייה, ומן השנייה קודם לשלישית'. וכן צריך לומר גם במסירה שלפנינו, ולשון קצרה היא, והכוונה: אם מסתפק - [מסתפק] מן הראשונה וכו' ("תוספתא כפשוטה")) – אם באים להשתמש בשקלים שבקופות, משתמשים בשקלים שבקופה הראשונה לפני השקלים שבקופה השנייה, ובשקלים שבקופה השנייה לפני השקלים שבקופה השלישית, שבתחילה היו מוציאים את השקלים מן הקופה שכתוב עליה אל'ף, ואחר כך היו מוציאים מן הקופה שכתוב עליה בי'ת, ובסוף מן הקופה שכתוב עליה גימ'ל, ולפיכך רשמו על הקופות אל'ף בי'ת גימ'ל, כדי לדעת את הסדר**.**

הברייתא חולקת על משנתנו, ואי אפשר לומר שהיא מסכמת את מידת התרומה בכל הפרקים, שהרי אינה מזכירה פרקים. על כורחנו נאמר שהברייתא חולקת וסוברת שכל קופה שבה תרמו הכילה תשע סאים ובסך הכל עשרים ושבע סאים. ושורש המחלוקת הוא בפירוש המשנה שלפני התנאים ששנתה: בשלוש קופות של תשע סאין תורמין וכו'. משנתנו חשבה ש"תשע סאין" הוא סכום שלוש הקופות, ולפיכך שינתה ושנתה "של שלש שלש סאין". אבל הברייתא חשבה "תשע סאין" לפרט של כל קופה וקופה, ולפיכך הוסיפה "שהן עשרים ושבע סאין". המילים "של שלש שלש סאין" בברייתא הן אולי תוספת מתוך המשנה ("עיונים בספרות התלמוד", עמודים 72-73).

ב**תוספתא שקלים** ב,א שנו: למה כותבים על הקופות אלף, בית, גימל? - מפני שמתחילים ומוציאים (את השקלים) מן הראשונה (שהיה כתוב עליה אל'ף). שלמה ראשונה - מוציאים מן השנייה. שלמה שנייה - מוציאים מן השלישית. שלמו שלושתן, הגיע זמן תרומה לתרום (פרס העצרת או פרס החג, שבהם תורמים את הלשכה) - תורמים מן החדשה, ואם לאו - תורמים מן הישנה (ממה שנשתייר בלשכה אחרי שתרמו את הקופות).

ב**בבלי יומא** סב,א אמרו: תנן: בשלוש קופות של שלוש שלוש סאים תורמים את הלשכה, וכתוב עליהן א' ב' ג'. ותניא: אמר רבי יוסי: למה כתוב עליהן א' ב' ג'? - לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה ראשון, שמצווה בראשון.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:3)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:4)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:5)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:6)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:7)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:8)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:9)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה קטע, ואינו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר"), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי). ונראה, שהסוגיה הועתקה על ידי המגיה מדפוס ונציה הבבלי דווקא, שהרי הם קרובים זה לזה במיוחד, ואף בטעויות מיוחדות לשניהם דווקא.

סוגיה זו כפולה בירושלמי שבת ח,א ופסחים י,א, ואנו מוצאים בה כמה מן המאפיינים של הנוסח הבבלי.

הסוגיה הועתקה, כנראה, בעקבות סוגיית "שיעורה של קופה" מירושלמי שבת ח,א. לא נראה, שהסוגיה, שאינה שייכת לכאן, הועתקה, כרגיל בירושלמי, בהמשך לסוגיית "שיעורה של קופה", שהרי קטע שקלים מובהק ("שהן תשעה סאין" וכו' "מפני מה" וכו'), שאינו נמצא במקבילות, מפסיק בינתיים. לפיכך זו נראית להיות ודאי מהוספות הנוסח הבבלי של מסכת שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:10)

מציעים ברייתא: **תני** – שונה (בברייתא) **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: קיווץ** (קִוֵּץ - בעל קווצות שיער, בעל שערות ארוכות ומתולתלות) **לא יתרום** – את הלשכה, **מפני החשד** – שיחשדוהו הבריות שגנב שקלים מן הלשכה והחביאם בשערותיו**.**


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **הגיזברין** (ממונים על הכסף) – של המקדש, **היו מפספסין** (ב"שרידי הירושלמי": 'מפשפשים') **בקילקין** – היו מפרידים את השיער הסבוך של התורם את הלשכה, כדי לבדוק ולחפש האם גנב שקלים מן הלשכה והחביאם בשערותיו**.**

ב**ירושלמי ביצה** ד,ב (לעניין חשש השרת שיער ביום טוב) ו**נזיר** ו,ג (לעניין חשש השרת שיער בנזיר) אמרו: אית תניי תני: מפספסין בקילקין. אית תניי תני: אין מפספסין. אמר רב חסדא: מאן דאמר: מפספסין - בבריא. מאן דאמר: אין מפספסין - בתש (בחלש).

קילקין הוא שיער סבוך (ראה משנה מקוואות ט,ב-ג), דוגמת שער העיזים של קיליקיה שבאסיה הקטנה. קילקין הוא גם בגד עשוי מאריג של שער עיזים שהובא מקיליקיה (משנה כלים כט,א).


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא** – העומדים מחוץ ללשכה היו מדברים עם התורם את הלשכה במשך כל הזמן שהוא נמצא בלשכה, כדי שיצטרך להשיב להם ולא יוכל להחביא שקלים בפיו**.**

ושואלים: **וימלא פומיה מוי!** – וימלא פיו מים! (מדוע אמרו שהיו מדברים עימו, ולא אמרו שימלא התורם את פיו במים במשך כל הזמן שהוא נמצא בלשכה, כדי שלא יוכל להחביא שקלים בפיו?)

ומשיבים: **אמר רבי תנחומא: מפני הברכה** – שצריך לברך על תרומת הלשכה קודם שיתרום, ואם ימלא את פיו במים, לא יוכל לברך. לפיכך לא אמרו שימלא את פיו במים (המברך ברכה צריך שיהא פיו ריק, שנאמר (תהילים עא,ח): "יימלא פי תהילתך" (בבלי ברכות נא,א וירושלמי ברכות ו,א))**.**

הברכה שהיה התורם מברך היא: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומת שקלים.

ב**תוספתא שקלים** ב,ב שנו: נכנס לתרום את הלשכה, היו מפשפשים בו בכניסה וביציאה (מחפשים ובודקים בגופו ובבגדיו, שלא יוכל לטעון שהביא עימו בכניסתו שקלים משל עצמו, אם ימצאום אצלו ביציאתו), ומדברים עימו משעה שנכנס עד שעה שיצא (משום חשש שמא ימלא פיו שקלים).

במשנה לא נזכר כלל שמחפשים ומפשפשים את התורם. ונראה שמשנתנו חולקת על הברייתא שבתוספתא, והזהירה את התורם בלבד שלא יביא את עצמו לידי חשד, אבל אין מבזים אדם נאמן מספק, ואין מפשפשים בו ("תוספתא כפשוטה").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:2:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:2:11)

במשנה שנינו: "שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום" כול'.

**רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: בתורה ובנביאים ובכתובים מצאנו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא צריך לצאת ידי המקום** (כינוי לאלוהים) – בכל אחד משלושת חלקי כתבי הקודש מצאנו כתוב האומר, שצריך אדם להיזהר שלא יהיה חשוד בעיני הבריות, כשם שהוא צריך להיזהר במעשיו כלפי אלוהים**. בתורה מניין? - דכתיב:** – שכתוב: **"וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵי'י וּמִיִּשְׂרָאֵל"** (במדבר לב,כב) – לא יהיה בכם שום חטא כלפי ה' וכלפי ישראל**. בנביאים מניין? - דכתיב:** – שכתוב (בתשובת שבטי עבר הירדן למשלחת עדת בני ישראל על בניין המזבח על יד הירדן): **"אֵל אֱלֹהִים י'י אֵל אֱלֹהִים י'י הוּא יֹדֵעַ**, **וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע"** (יהושע כב,כב) – ה' יודע מה שבליבנו, וישראל ידעו מתוך דברינו (שלא מעלנו (בגדנו) בה' על ידי זה שבנינו לנו מזבח, כמו שחשדתם)**. בכתובים מניין? - שנאמר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם"** (משלי ג,ד) – תימצא רצוי בעיני אלוהים ובעיני בני אדם. ומכאן שצריך אדם להשתדל להיות נאמן ומקובל גם על הבריות ולמנוע שיחשדו בו**.**


ומספרים: **גמליאל זוגא** (חכם ארץ ישראלי בדור השלישי) **שאל לרבי יוסי בירבי בון** (אמורא זה הוא בן הדור החמישי, ולא ייתכן שבן הדור השלישי שאל אותו. ולכן נראה שיש לגרוס "רבי יסא" (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי), כמו שנמצא בשני מקומות בירושלמי שגמליאל זוגא שאל אותו, או שיש לגרוס "רבי יוסי בירבי חנינה" (אמורא ארץ ישראלי בדור השני))**: אי זהו המחוור** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה מילה זו: 'החמור'. ופשוט שהיה כתוב 'המחור' בוי"ו אחת, וכתיב זה לא היה מחוור לסופרים, ולכן תיקנוהו 'החמור' ("לפירוש המיוחס לתלמיד הרשב"ש למסכת שקלים", "תעודה" ד, עמוד 134 הערה 47)) **שבכולן?** – איזה כתוב משלושת הכתובים האלה הוא הברור שבכולם? (איזה כתוב אומר באופן המפורש ביותר שצריך אדם להיזהר שלא יהיה חשוד בעיני הבריות?) **- אמר ליה:** – אמר לו (לגמליאל זוגא): **"והייתם נקיים מי'י ומישראל"** – הכתוב שבתורה זהו הכתוב המחוור שבכולם**.**

היו שני חכמים בשם רבי יוסי בירבי בון. הראשון היה אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי, והוא המופיע כאן ("תרביץ" פא, עמוד 273).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:3:1)

**משנה**
**של בית רבן גמליאל** (הזקן, ראש בית הדין הפרושי בירושלים בתקופה שלפני החורבן) – האיש מביתו של רבן גמליאל שהיה מביא את שקלו של רבן גמליאל, **היה נכנס** – ללשכה, ביום שהתורם בא לתרום אותה, **ושקלו בין אצבע**ו**תיו** – להראות שנכנס לשקול, כדי שלא יחשדוהו שנכנס לגנוב מן הלשכה (תלמיד רשב"ש)**,** ו**זורקו לפני התורם** – הוא לא היה נותן את השקל לשופר שבלשכה, אלא היה זורק את השקל מבין אצבעותיו לפני התורם, כדי שיכניסו התורם לתוך הקופה**, והתורם מתכוין ודוחפו לקופה** – כדי שיהיה השקל בתרומת הלשכה ויביאו ממנו קורבנות ציבור, ולא ישתייר בלשכה ויבוא לשיירי הלשכה שהוצאו לצרכים אחרים ולא לקורבנות ציבור**.**

**אין התורם תורם עד שהוא אומר להן** – לאלו העומדים מחוץ ללשכה**:** "**אתרום?**" – האתרום? **והן אומרים לו:** "**תרום! תרום! תרום!**" **- שלש**(**ה**) **פעמים** – כדי לחזק את הדבר ולפרסמו**.**

הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "והן אומרים לו: תרום! תרום! - שלשה פעמים". ופירוש הדברים, שהתורם אומר: "אתרום?", והם אומרים לו: "תרום! תרום!", ואחר כך התורם חוזר ואומר: "אתרום?", והם אומרים לו: "תרום! תרום!", וכן בפעם השלישית.

מעמד תרומת הלשכה דומה למעמד קצירת העומר. גם שם הקוצר שואל: "אקצור?", והם אומרים לו: "קצור!", "אקצור?", והם אומרים לו: "קצור!" שלוש פעמים (משנה מנחות י,ג). לפי דברי המשנה שם נקבעו כללי המעמד הציבורי כדי להוציא מליבם של הצדוקים ולהדגיש את ההכרעה כדעת הפרושים. גם מעמד תרומת הלשכה היה שלא לרצון הצדוקים (הם תבעו שקורבנות הציבור ימומנו מתרומות פרטיות), והפרושים קבעו את כללי המעמד כדי להוציא מליבם של הצדוקים ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 124).
• • •
**משנה**
**תרם** – התורם את הלשכה, **את הראשונה** – התרומה הראשונה בפרס הפסח, **וחיפה בקטבליות** (מקור המילה ביוונית) – כיסה את השקלים שנשארו בלשכה במצעים של עור, כדי שיניחו עליהם את השקלים שיגיעו אחרי התרומה הראשונה ולא יתערבו בשיריים**, השנייה** – תרם את התרומה השנייה בפרס העצרת מן השקלים שעל הקטבליות, **וחיפה בקבטליות** (צריך לומר: 'בק**טב**ליות') – חזר וכיסה את השקלים שנשארו בלשכה בקטבליות, כדי שיניחו עליהם את השקלים שיגיעו אחרי התרומה השנייה ולא יתערבו בשיריים**, השלישית** – אחרי שתרם את התרומה השלישית בפרס החג, **לא היה מחפה** – את השקלים שנשארו בלשכה בקטבליות, שהרי זו היתה התרומה האחרונה (שקלים שהובאו אחרי התרומה השלישית ניתנו בקופה של שקלים ישנים, שאין קונים מהם קורבנות ציבור)**. ולמה היה מחפה** – אחרי שתרם את התרומה הראשונה והשנייה**? שמא ישכח ויתרום מן הדבר התרום** – מפני שחוששים שמא ישכח, ולא יתרום מן השקלים העליונים שנוספו אחרי שתרם בפעם הקודמת, אלא יתרום מן השקלים התחתונים שכבר תרם מהם בפעם הקודמת (אין פירוש זה מכוון ללשון "שמא ישכח", לפי שאם לא ייתן קטבליות לא יהיו עליונים ותחתונים אלא כולם יהיו מעורבים כאחד, ולא יבדיל בין הדבר התרום לשאינו תרום ("שישה סדרי משנה", מועד, השלמות ותוספות, עמוד 460)**.**

הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "ולמה **לא** היה מחפה?" וכו'. ופירוש הדברים, שאם לא יספיקו השקלים שתרם בפרס החג ויצטרך לחזור ולתרום, חוששים שמא ישכח ויתרום מן השקלים שתחת הקטבליות שכבר תרם מהם, הואיל ולא נוספו שם שקלים הרבה, לפיכך הניח בתרומה השלישית את השקלים שעל גבי הקטבליות השניות בלא חיפוי, להודיע שעדיין לא נגמרה תרומתם, ומהם היה תורם עד פרס הפסח הבא, וכל השקלים שהביאום מפרס החג עד פרס הפסח היו ניתנים על הקטבליות הללו ("שישה סדרי משנה", מועד, עמוד 194).


**תרם את הראשונה** – התרומה הראשונה בפרס הפסח, **לשם ארץ ישראל** – שבני ארץ ישראל הביאו את שקליהם עד פרס הפסח**, השנייה** – תרם את התרומה השנייה בפרס העצרת, **לשם כרכים המוקפין לה** – לשם המקומות הסמוכים לארץ ישראל, כגון סוריה ועבר הירדן המזרחי וכיוצא בהם, שהספיקו להביא את שקליהם עד פרס העצרת, כשעלו לרגל לעצרת (כרך הוא מקום גדול, מיושב בנוכרים ומוקף חומה ("משנת ארץ ישראל", מסכת שקלים, עמוד 127))**, והשלישית** – תרם את התרומה השלישית בפרס החג, **לשם בבל ולשם מדי ולשם מדינות הרחוקות** – שלא הספיקו להביא את שקליהם אלא עד פרס החג, כשעלו לרגל לחג (המדינות הרחוקות הן מדינות בתחום טורקיה של היום. עדויות חיצוניות מספרות על התרומות הגדולות של כסף וזהב ששלחו היהודים בבבל ובמדינות הרחוקות הללו למקדש)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:3:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"של בית רבן גמליאל" כול'.**

שואלים (על המסופר במשנה): **אִילו שני כְּרָיִים** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשתבשה המילה 'כריים') **ותרם מאחד מהן על חבירו, שמא לא פטר חבירו?!** (בתמיהה) – אילו היו בלשכה שתי ערימות שקלים, והתורם את הלשכה היה תורם מהשקלים שבערימה אחת גם בשביל מי ששקליהם בערימה השנייה, האם לא היה חלק בקורבנות הציבור שנקנו מהשקלים שנתרמו מהערימה הראשונה גם למי ששקליהם בערימה השנייה שלא נתרמו?! והרי ודאי שהיה חלק בקורבנות הציבור למי ששקליהם בערימה השנייה כמו למי ששקליהם בערימה הראשונה! ואם כן, מה הועיל האיש מביתו של רבן גמליאל במה שעשה? והלא אף אם היה השקל משתייר בלשכה ולא היה נתרם, היה לבית רבן גמליאל חלק בקורבנות הציבור!

ומשיבים: **הנחת רוח היא להם, שלא יהא קרבן מתקרב** (נקרב) **אלא משלהן תחילה** – נחת רוח (עונג ושביעות רצון) היתה לביתו של רבן גמליאל במה שעשה האיש שלהם, מפני שעל ידי כך היו מקריבים קורבן ציבור בראשונה מהשקלים שלהם לפני שהיו מקריבים מהשקלים של כל ישראל, שכיוון שהשקלים שלהם היו נתונים בקופה מעל השקלים של כל ישראל, היו קונים קורבן ציבור בראשונה מהשקלים שלהם**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:3:3)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"תרם את הראשונה** וחיפה בקטבליות**" כול'** "השלישית לא היה מחפה"**.**

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **שמט את הקטבליות** – אחרי שתרם את התרומה השלישית בפרס החג, הוא הפיל את הקטבליות שכיסה בהן את השקלים שנשארו בלשכה אחרי שתרם את התרומה הראשונה והשנייה, **- נעשו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ונעשו') **כולן שיריים** – כל השקלים שנשארו בלשכה נחשבים שיירי הלשכה (המשנה להלן ד,ב מלמדת מה היו עושים בשיירי הלשכה)**.**

ב**תוספתא שקלים** ב,ד שנו: תרם את השלישית... שמט קטבליאות ונתערבו השיריים.

לפי הפירוש לנוסח המשנה "ולמה לא היה מחפה?" שהובא לעיל, צריך לומר שלא שמט את הקטבליות מיד אחרי שתרם את התרומה השלישית, אלא שמט אותן אחרי שנתברר שלא יצטרך לחזור ולתרום עד פרס הפסח הבא.


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **שלישית** – התרומה השלישית בפרס החג, **היא היתה עשירה שבכולן** – שבכל התרומות**, שהיו בה איצטלי של זהב ודרכונות של זהב** – מפני שבתרומה השלישית, שבה תרמו את מה שבא מהמדינות הרחוקות מארץ ישראל, היו מטבעות של זהב, שמפני משא הדרך היו מצרפים את שקליהם למטבעות של זהב (כמפורש במשנה לעיל ב,א). אבל בתרומה הראשונה והשנייה, שבהן תרמו את מה שבא מארץ ישראל ומהמקומות הסמוכים לארץ ישראל, היו שקלים של כסף בלבד**.**

ב**תוספתא שקלים** ב,ד שנו: זו (התרומה השלישית) היתה עשירה מכולם, שהיו בה איסטראות (סטאטר - מטבע יווני) של זהב ודריאכונות (דרכונות) של זהב.

במשנה לעיל ב,א לא נזכרו אלא דרכונות, אבל כנראה שאיסטר של זהב ודרכון דבר אחד הם ("תוספתא כפשוטה").
איצטלי שבירושלמי הם איסטראות שבתוספתא, בחילוף צד"י - סמ"ך, ולמ"ד - רי"ש.
אפשר שאיסטראות (מטבעות יווניים) של זהב באו מהמדינות שבמלכות יוון ודרכונות (מטבעות פרסיים) של זהב באו מהמדינות שבמלכות פרס.

התרומה השלישית כללה את התרומות העשירות של יהודי בבל ומדיי והמדינות הרחוקות. תרומות מחצית השקל של יהודי בבל, שהיו מבחינה מספרית הקבוצה הגדולה ביותר מבין יהודי התפוצות, נאספו והופקדו בערים מבוצרות בבבל, ובהגיע הזמן נשלחו לירושלים, ובני אדם רבים ליוו את השיירות שהובילו את התרומות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:3:4)

במשנה שנינו: "תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל" כול'.

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **תרם את הראשונה** – התרומה הראשונה בפרס הפסח, **לשם ארץ ישראל** – בשביל בני ארץ ישראל, שבני ארץ ישראל הביאו את שקליהם עד פרס הפסח, **ולשם כל ישראל** – וגם בשביל כל ישראל שבשאר המקומות, שעדיין לא הספיקו להביא את שקליהם עד פרס הפסח, כדי שיהיה לכל אחד מישראל חלק בקורבנות הציבור**, שנייה** – תרם את התרומה השנייה בפרס העצרת, **לשם כרכין המוקפין לה** (הסופר במסירה שלפנינו תיקן 'להן' ל'לה' על ידי מחיקת הנו"ן הסופית, והמגיה מחק את כל המילה) – בשביל בני המקומות הסמוכים לארץ ישראל, שהספיקו להביא את שקליהם עד פרס העצרת, **ולשם כל ישראל** – וגם בשביל כל ישראל שבשאר המקומות, אלה שהביאו את שקליהם עד פרס הפסח ואלה שעדיין לא הספיקו להביא את שקליהם עד פרס העצרת**, והשלישית** – תרם את התרומה השלישית בפרס החג, **לשם בבל ולשם מדיי ולשם מדינות הרחוקות** – מארץ ישראל, שהספיקו להביא את שקליהם עד פרס החג, **ולשם כל ישראל** – וגם בשביל כל ישראל שבשאר המקומות**.**

ב**תוספתא שקלים** ב,ג-ד שנו: תרם את הראשונה ואמר: "הרי זו (התרומה הראשונה) מארץ ישראל (משקלי ארץ ישראל) על כל ישראל", וחיפה בקטבליאות, מפני שאנשי סוריא באים ושוקלים עליה (לפיכך מחפה, מפני שנותנים עליהם את השקלים הבאים מסוריא ותורם מהם בפרס העצרת). תרם את השנייה ואמר: "הרי זו (התרומה השנייה) מעמון וממואב (משקלי עמון ומואב) ומכרכים המוקפים לארץ ישראל", וחיפה בקטבליאות, מפני שאנשי בבל באים ושוקלים עליה. תרם את השלישית ואמר: "הרי זו (התרומה השלישית) מבבל וממדיי וממדינות הרחוקות מארץ ישראל על כל ישראל", ולא היה מחפה.


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **נטל מן הראשונה** – אם נטל שקלים מן התרומה הראשונה שנתרמה בפרס הפסח**, אף על פי שיש בראשונה** – אף על פי שכשמגיע פרס העצרת עדיין נשארו שקלים בקופות מן התרומה הראשונה, **- נוטל מן השנייה** – תורם תרומה שנייה ונוטל שקלים מן התרומה השנייה**. נטל מן השנייה** – אם נטל שקלים מן התרומה השנייה שנתרמה בפרס העצרת**, אף על פי שיש בשנייה** – אף על פי שכשמגיע פרס החג עדיין נשארו שקלים בקופות מן התרומה השנייה, **- נוטל מן השלישית** – תורם תרומה שלישית ונוטל שקלים מן התרומה השלישית**. שלמה שלישית** – אם תמו השקלים בקופות מן התרומה השלישית קודם שהגיע זמנה של התרומה החדשה בפרס הפסח הבא, **- חוזר לשנייה** – נוטל מהשקלים שנשארו בקופות מן התרומה השנייה**. שלמה שנייה** – אם תמו השקלים בקופות מן התרומה השנייה, **- חוזר לראשונה** – נוטל מהשקלים שנשארו בקופות מן התרומה הראשונה**. שלמו שלשתן** – אם תמו השקלים בקופות משלוש התרומות, **- חוזר ושוקל** – גובים שוב שקלים מישראל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חוזר ותורם'. ופירושו, שחוזר ותורם מן השקלים שבאו אחרי שתרם את התרומה השלישית בפרס החג (תוספות בבלי קידושין נד,א))**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: חוזר לשיריים** – אם תמו השקלים בקופות משלוש התרומות, תורם מן השקלים שנשארו בלשכה אחרי ששמט את הקטבליות**, שהיה רבי מאיר אומר: מועלין בשיריים** – אם נהנו בשוגג משיירי הלשכה, חייבים להביא קורבן אשם מעילות**, שמא יצרכו** (יצטרכו) **להן בסוף** – מפני שאולי יצטרכו להשתמש בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור כשישלמו השקלים בקופות משלוש התרומות, הרי שעדיין ראויים השיריים לקורבנות, ולכן השקלים שנשארו בלשכה עומדים בקדושתם. אבל חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שאין מועלים בשיירי הלשכה, מפני שלדעתם אין משתמשים בשיירי הלשכה לקניית קורבנות ציבור, ולכן הלכה קדושתם של השקלים שנשארו בלשכה, והם נעשו חולין**.**

פירושה של ברייתא זו הוא על פי תלמיד רשב"ש.

ב**תוספתא שקלים** ב,ד שנו: תרם את השלישית... שמט קטבליאות ונתערבו השיריים, ולא היה מערבם (את השיריים של שנה זו) בשל אשתקד, שמא יצטרכו לתרום, ונמצאו תורמים מן הישנה.

הברייתא שבתוספתא היא כרבי מאיר, שתורם מן השקלים שנשארו בלשכה אחרי ששמט את הקטבליות, כלומר, משיירי הלשכה של שנה זו ("תוספתא כפשוטה").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 3:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/3:3:5)

במסירה שלפנינו נוסף כאן על ידי מגיה קטע, ואיננו בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (במסירה שלפנינו (בהעתקת הסופר) וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר" (אף על פי שהוא מרבה להעתיק קטעי אגדה)), ונמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים (בכתב יד הבבלי, בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי), ומובא במפורש בשם ירושלמי שקלים רק אצל ראשונים בעלי הנוסח הבבלי. נראה שהקטע הועתק מדפוס ונציה הבבלי.

הקטע הועתק מסיבה לא ברורה מירושלמי שבת א,ג בהשמטות ובשינוי הסדר.


קטע האגדה חדר מן הגיליון לתוך הנוסח שלא במקומו. הקטע שייך כנראה לסוף הלכה ב ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 242 הערה 24). הקטע חדר לירושלמי בידי המעתיקים, ולא היה חלק מקורי של התלמוד, כפי שיצא מתחת יד עורכיו (שם, עמוד 245 הערה 44).
• • •