## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim Chapter 6

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:1)

**משנה**
**שלשה עשר שופרות** – תיבות בצורת שופרות, והן מפורטות להלן במשנה שבהלכה ה**, שלשה עשר שולחנות** – המפורטים להלן במשנה שבהלכה ד**, שלש עשרה השתחויות** – שלושה עשר מקומות שהיו משתחווים בהם, המפורטים להלן במשנה שבהלכה ב-ג, **היו במקדש** – אגב עניין השופרות, שנשנה כאן משום ששניים מהם היו לשקלים, מונה התנא גם שאר דברים שהיו מהם שלושה עשר במקדש**. של בית רבן גמליאל** (הזקן, ראש בית הדין הפרושי בירושלים בתקופה שלפני החורבן) **ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים** (תנא בדור הראשון) – אנשי ביתו של רבן גמליאל הזקן ושל רבי חנניה סגן הכוהנים, **היו משתחוים בארבע עשרה** – מקומות במקדש**. והיכן היתה יתירה** – היכן היתה ההשתחוויה הארבע עשרה**? כנגד דיר העצים** (מחסן העצים שבמקדש) – מול הלשכה שבה היו מונחים העצים לצורך המזבח (דֵּיר הוא מקום בלתי מקורה המוקף מחיצה. דיר העצים היה בזווית צפונית מזרחית של עזרת נשים)**, שכן מסורת** (דברים שנמסרו מדור לדור) **בידן מאבותיהן ששם הארון גנוז** (נסתר, חבוי) – הארון, שלוחות הברית היו מונחים בו, היה גנוז שם מימי בית המקדש הראשון, ומפני כבוד הארון היו משתחווים שם**.**

**מעשה** – שהיה בימי בית המקדש השני, **בכהן אחד שהיה מתעסק** – במלאכתו בלשכת דיר העצים**, וראה את הרצפה** (בספר "והזהיר": 'וראה רצפה אחת') – במקום שישב, **שהיא משונה מחברותיה** – שלא היתה האבן שווה לשאר אבני הרצפה, והבין שזו האבן שסילקו ממקומה כשגנזו את הארון**. בא ואמר לחבירו** – סיפר לו על האבן שראה ברצפת דיר העצים שהיא משונה משאר האבנים שברצפה, ורצה לגלות לו את מקומה של אותה אבן**. לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה** (שיצאה) **נשמתו** – לא עלה בידו לסיים את העניין עד אותו זמן שמת, ולא נתגלה מקומה של אותה אבן, שכך נגזר מן השמים שלא ייוודע המקום המדויק שבו הארון גנוז**, וידעו בייחוד** (בבירור) **ששם הארון גנוז** – תחת אותה אבן בלשכת דיר העצים (מעשה זה מוכיח את שיטתם של בית רבן גמליאל ושל בית רבי חנניה סגן הכוהנים. תנא קמא חולק על מקום גניזת הארון, ואינו מקבל את המעשה כעדות אמינה, או שאף הוא מודה שהארון נגנז בדיר העצים, אך אינו סבור שיש להשתחוות שם)**.**

הפועל 'גנז' נגזר משם העצם הארמי גְּנַז, השאול מן הפרסית ומשמעו 'אוצר, מטמון'. דברים שיש בהם קדושה ובטל שימושם משום שנתקלקלו או בלו או נטמאו או בגלל כל סיבה אחרת - חייבים גניזה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"שלשה עשר שופרות" כול'.**

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **השופרות הללו עקומות** (בלתי ישרות) **היו, צרות מלמעלן** – מלמעלה, מן החלק העליון, במקום שנותנים לתוכם כסף, **ורחבות מלמטן** – מלמטה, מן החלק התחתון**, מפני הרמאין** – כדי שלא יוכלו גנבים להכניס ידיהם ולהוציא מתוך השופרות כלום, ונקראים הגנבים רמאים, משום שהם עושים עצמם כאילו הם מכניסים לתוכם, אך הם נוטלים מתוכם (כשהיו רוצים להוציא את הכסף שבתוך השופרות, היו הופכים אותם)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:3)

במשנה שנינו: "דיר העצים... ששם הארון גנוז".

מביאים שלוש דעות בעניין מקומו של הארון בחורבן הבית הראשון:

מציעים ברייתא: **תני** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא) **בשם רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני)**: הארון גלה עמהן לבבל** – כשגלו ישראל לבבל בחורבן הבית הראשון, גלה הארון עימהם לבבל, ולא נגנז**. - מה טעם** (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב שהארון גלה לבבל)? **-** (בנבואת ישעיהו לחזקיהו המלך על גלות בבל נאמר:) **"**הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה **לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר י'י"** (מלכים ב כ,יז; ישעיהו לט,ו) – יבוא זמן שבו יילקחו כל האוצרות שבביתך לבבל כשלל מלחמה, לא יישאר דבר, כך גזר ה'. ויש לדרוש את הכתוב: **- אין** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ואין') **"דָּבָר" אלא** (בספר "והזהיר" נוסף: 'מי'. ובכתב יד הבבלי נוסף: 'ארון') **שהדיברות לתוכו** (בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך". בספר 'והזהיר', בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'בתוכו') – "דבר" האמור בכתוב הזה הוא הארון שבתוכו נמצאים הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדיברות (הכתוב נדרש כך, מכיוון שהמילים "לֹא יִוָּתֵר דָּבָר" מיותרות). הרי שניבא הנביא שיגלה הארון לבבל**. וכן הוא** (הכתוב) **אומר** (בעניין יהויכין המלך)**: "וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית י'י"** (דברי הימים ב לו,י) – לאחר שנה שלח מלך בבל את חייליו, והם הביאו לבבל את יהויכין וגם כלים שחומדים אותם משום יופיים ויוקרם שהיו בבית ה' (יש אומר, ש"כלי חמדה" משמש כנראה כינוי לכלי זכוכית). ויש לדרוש את הכתוב: **- אי זהו "**כְּלֵי **חֶמְדַּת בֵּית י'י"?** – מה הוא הכלי היפה והיקר שהיה בבית המקדש? **- זה הארון** – הרי שגלה הארון לבבל, כפי שניבא הנביא**.**


**רבי שמעון בן לקיש** (כן הוא ב"שרידי הירושלמי". אבל בתוספתא: רבי יהודה בן לקיש (תנא בדור החמישי), וכן הוא בנוסח רש"ס. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני רבי יהודה בר אילעי', על פי בבלי יומא נג,ב (ראה להלן). ואולי צריך לומר: 'רבי שמעון' (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)) **אמר: במקומו היה הארון גנוז** – בחורבן הבית הראשון נגנז הארון במקומו בבית קודש הקודשים, ולא גלה**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (ב"שרידי הירושלמי": 'מה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בהכנסת הארון אל קודש הקודשים בימי שלמה המלך): **"וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה** וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה**"** (מלכים א ח,ח; וכן בכתוב המקביל בדברי הימים ב ה,ט) – שני המוטות של הארון (המחוברים אליו ומשמשים לנשיאתו) היו ארוכים, וקצות המוטות נראו לעומד אצל פתח הדביר (קודש הקודשים), כלומר, למי שהיה בהיכל עצמו, אבל לא נראו למי שהיה מחוץ להיכל, והארון היה שם בדביר לעולם ("היום הזה" לעיתים עניינו: לעולם), ולא הוציאוהו עוד משם. מכאן שהארון נגנז במקומו, שהרי בבית השני לא היה הארון בדביר**.**

ותמהים: **כתיב:** – כתוב: **"וַיֵּרָאוּ** רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר**"** – קצות המוטות של הארון נראו לפני הדביר בהיכל**, ואת אמר:** – ואתה אומר (בהמשך הכתוב): **"וְלֹא יֵרָאוּ** הַחוּצָה**"** – קצות המוטות של הארון לא נראו מחוץ לדביר**?!** – הרי שהכתוב נראה כסותר את עצמו!

ומתרצים: **אלא נראין ולא נראין, בולטין ויוצאין כשני דדי** (שדיים) **האשה** – בפתח הכותל המזרחי של הדביר היתה פרושה פרוכת, שהבדילה בין הקודש (ההיכל) לבין קודש הקודשים (הדביר), וראשי שני הבדים של הארון שהיו ארוכים היו נוגעים בפרוכת ודוחפים אותה, והיו בולטים בפרוכת כלפי חוץ, וזהו שנאמר "וייראו ראשי הבדים מן הארון על פני הדביר", אבל הפרוכת היתה מכסה עליהם, וזהו שנאמר "ולא ייראו החוצה", ונמצא שהיו נראים ואינם נראים, כמו שני דדי אישה שבולטים בבגדה כלפי חוץ, אבל הבגד מכסה עליהם (כך דרשו את הכתוב שלא ייראה כסותר את עצמו, ולעיל פירשנו את הכתוב לפי פשוטו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:4)

**ורבנ**י**ן אמרין:** – והחכמים אומרים (לביטוי זה שימוש מיוחד באגדה, שהוא חותם מחלוקת קודמת בין חכמים יחידים בהבאת דעת רוב החכמים ("אוצר לשונות ירושלמיים")): **בלישכת דיר העצים היה הארון גנוז** – והיא כמסורת בית רבן גמליאל ובית רבי חנניה סגן הכוהנים במשנתנו**.**

ב**תוספתא שקלים** ב,יח ו**סוטה** יג,א שנו: רבי ליעזר אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "לא ייוותר דבר אמר ה'", ואין דבר אלא דיברות שבו. רבי שמעון אומר: הרי הוא אומר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" - אילו הן "כלי חמדת בית ה'"? - זה ארון. רבי יהודה בן לקיש אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "ויאריכו הבדים וייראו ראשי הבדים מן הקודש אל פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה".

דעת כל התנאים שבתוספתא, הסוברים שהארון גלה לבבל או שנגנז במקומו, היא כנראה דעת תנא קמא שבמשנתנו, הסובר שלא היתה השתחוויה כנגד דיר העצים, שלא כבית רבן גמליאל ובית רבי חנניה סגן הכוהנים שהיו משתחווים כנגד דיר העצים, שכן מסורת בידם מאבותיהם ששם הארון נגנז.
הלשון "במקומו נגנז" אינה מוכיחה האם נגנז מאליו או שגנזו יד אדם ("תוספתא כפשוטה").

ב**תוספתא יומא** ב,טו שנו: שני בדי ארון היו יוצאים מן הארון עד שמגיעים לפרוכת, שנאמר: "ויאריכו הבדים". - יכול לא היו נראים מתוכה? - תלמוד לומר: "וייראו ראשי הבדים" וגו'. - יכול שקרעו את הפרוכת? - תלמוד לומר: "ולא ייראו החוצה". אמור מעתה: האריכו הבדים והגיעו לפרוכת ודחקו את הפרוכת והיו נראים מתוכה, ועליהם מפורש בקבלה: "צרור המור דודי לי בין שדיי ילין" (שיר השירים א,יג).

ב**בבלי יומא** נג,ב-נד,א אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב לו). רבי שמעון בן יוחאי אומר: ארון גלה לבבל, שנאמר: "לא ייוותר דבר אמר ה'" (ישעיהו לט) - אלו עשרת הדיברות שבו. רבי יהודה בן לקיש (בכמה כתבי יד חסרות המילים "בן לקיש") אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "וייראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא ייראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א ח).
ופליגא דעולא, דאמר עולא: שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי ברומי: וכי מאחר שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושנייה (משני מקראות) ארון גלה לבבל, - ראשונה - הא דאמרן: "ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה'" (דברי הימים ב לו), שנייה מאי היא? - (שאמר רבי אליעזר:) דכתיב: "ויצא מבת ציון כל הדרה" (איכה א) - מאי כל הדרה? - חדרה (דבר שהיה גנוז בחדרי חדרים, והוא הארון), - אתה מה אתה אומר (בעניין זה)? - אמר לו: שאני אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: "ויאריכו הבדים" וגו' (מלכים א ח). - אמר ליה רבה לעולא: מאי משמע? - דכתיב: "ויהיו שם עד היום הזה" (שם).
אמר רב נחמן: תנא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים היה גנוז.
רב יהודה רמי: כתיב: "וייראו ראשי הבדים" (מלכים א ח) וכתיב: "ולא ייראו החוצה" (שם) - הא כיצד? - נראים ואין נראים. - תניא נמי הכי: שני בדי ארון היו יוצאים מן הארון עד שמגיעים לפרוכת, שנאמר: "ויאריכו הבדים". - יכול לא היו נראים מתוכה? - תלמוד לומר: "וייראו ראשי הבדים" וגו'. יכול היו מקרעים בפרוכת ויוצאים? - תלמוד לומר: "ולא ייראו החוצה". הא כיצד? - דוחקים ובולטים ויוצאים, ונראים כשני דדי אשה, שנאמר: "צרור המור דודי לי בין שדיי ילין" (שיר השירים א) (שמשום כך דימו את הארון, מקום לינת השכינה, כשדיה של אישה).

בברייתא שבבבלי דרש רבי אליעזר מ"ולתשובת השנה" כדברי רבי שמעון בתוספתא ורבי שמעון דרש מ"לא ייוותר" כדברי רבי אליעזר בתוספתא (בכתב יד אחד של הבבלי הגרסה בברייתא היא כמו בתוספתא, וכן הוא ברבנו חננאל בבבלי שם). ובירושלמי כאן לא נזכר רבי שמעון כלל. לפי עולא (נחותא) בבבלי, רבי שמעון סובר שארון במקומו נגנז, והיא כנראה גם שיטת הירושלמי ("תוספתא כפשוטה").

הרי שאפשר שצריך לומר בירושלמי כאן: "רבי שמעון אמר: במקומו היה הארון גנוז".

הדיבור בבבלי מ"ראשונה הא דאמרן" עד "חדרה" אינו מן המסורת של עולא אלא הוספה סתמית מאוחרת היא. המוסיף נתקשה במה שאמר רבי מתיא בן חרש שרבי אליעזר לומד "פעם ראשונה ושנייה" (משני מקראות) שהארון גלה לבבל, והרי בברייתא שלפנינו דורש רבי אליעזר רק דרשה אחת (השנייה היא מרבי שמעון). לכן הסביר שהכוונה היא לדרשה שלישית שלא נזכרה בברייתא שלפנינו.
אך מסתבר יותר שלפני רבי מתיא בן חרש היתה הגרסה ברבי אליעזר כמו שהוא בירושלמי כאן, ששתי הדרשות הן מרבי אליעזר (רבי שמעון לא נזכר כלל), ועליהן התכוון רבי מתיא בן חרש כשאמר "שרבי אליעזר מלמדנו פעם ראשונה ושנייה ארון גלה לבבל" ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד צו).

בבית שני לא היה הארון לדברי הכל, והוא אחד מחמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא היו במקדש שני.

בירושלמי כאן הארון נקרא "כלי חמדה". ובירושלמי תעניות ב,א התיבה של בית הכנסת נקראת "כלי חמדה".
• • •
במשנה שנינו: "ומעשה בכהן אחד שהיה מתעסק" וכול'.

מביאים ברייתא: **מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפציע** (מבקע) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ומפציל' (מבקע, מפריד לחלקים)) **עצים בלישכת דיר העצים** – הברייתא מבארת מה ששנינו במשנה: "מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק" (בדיר העצים עבדו כוהנים בעלי מום הפסולים לעבודת המקדש, והם הכינו עצים למערכה ובדקו אותם שלא יהיו מתולעים (מלאים תולעים), שכל עץ שנמצאו בו תולעים פסול למזבח, וגם הפציעו אותם שיתאימו למידות המזבח)**, וראה את הרצפה** (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי": 'וראה רצפה אחת') – במקום שישב, **שהיא משונה מחברותיה** – שלא היתה האבן שווה לשאר אבני הרצפה, והבין שזו האבן שסילקו ממקומה כשגנזו את הארון**. בא ואמר לחבירו: בוא וראה את הרצפה הזאת שהיא משונה מחברותיה** – ורצה לגלות לו את מקומה של אותה אבן**. לא הספיקו** (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי": 'ולא הספיק') **לגמור את הדבר עד שיצתה** (שיצאה) **נשמתו** – לא הספיק לסיים את העניין עד אותו זמן שמת, ולא נתגלה מקומה של אותה אבן**, וידעו בייחוד** (בבירור) **ששם הארון גנוז** – תחת אותה אבן בלשכת דיר העצים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "בא ואמר... גנוז")**.**

המשנה קיצרה את המעשה והביאה את עיקר הדברים ("עיונים בספרות התלמוד", עמוד 99).


ומציעים ברייתא: **תני** – שונה (ברייתא) **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: הקיש עליה בקורנס ויצאת** (ויצאה) **אש ושרפתו** – מעשה בכוהן אחד שהקיש (דפק, הלם) בקורנס (פטיש כבד (מקור המילה ביוונית)) על אותה אבן בלשכת דיר העצים ששם הארון גנוז, ויצאה אש ממקומה של אותה אבן ושרפה את הכוהן, ושוב לא נתגלה מקומה של אותה אבן (מעשה זה אינו המעשה שבמשנתנו)**.**

ב**בבלי יומא** נד,א אמרו: אמר רב נחמן: תנא: וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים גנוז. - אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא (דבר זה במשנה): מעשה בכוהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא להודיע / לומר לחבירו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז.
מאי הווה קעביד (אותו כוהן שגילה רצפה משונה מחברותיה)? - אמר רבי חלבו: מתעסק / מתיז בקרדומו (גרזן) היה (והקיש בקרדום על הרצפה, ועל ידי כך גילה שהיא משונה מחברותיה).
תנא דבי רבי ישמעאל: שני כוהנים בעלי מומים היו מתלעים בעצים (מוציאים תולעים מהעצים המועלים על גבי המזבח), ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם / לאותו מקום, ויצתה האש / האור ואכלתו (לאותו כוהן).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:5)

כיוון שדיברו לעיל על סופו של הארון בחורבן בית ראשון, מדברים כאן על תחילתו של הארון במדבר ועד שנבנה בית המקדש.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ח,ג.

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **רבי יודה בן לקיש** (תנא בדור החמישי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'רבי יהודה בר אילעי' (וכן להלן)) **אמר: שני ארונות היו מהלכין** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'מהלכין') **עם** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא בכל הנוסחאות) **ישראל במדבר: אחד - שהיתה התורה נתונה בתוכו** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'לתוכו' (וכן להלן). בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך". ובספר "והזהיר": 'שהיו לוחות הברית נתון בתוכו') – בארון אחד היה ספר התורה שכתב משה (בארון זה היו גם הלוחות השניים)**, ואחד - שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו** – בארון שני היו שברי הלוחות הראשונים ששבר משה**. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו** (בספר "והזהיר": 'שהיה לוחות הברית נתון בתוכו') **- היה מונח** (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה: 'נתון'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) **באהל מועד** – במשכן ששם נועד ה', והיה עם ישראל במחנה תמיד**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא היא דכתיב** (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בעניין המעפילים): **"**וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר **וַאֲרוֹן בְּרִית י'י וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה"** (במדבר יד,מד) – היו מן העם שהתחזקו לעלות אל ראש ההר, המפריד בין מחנה ישראל ובין המקום שחנו העמלקי והכנעני, וחשבו שיוכלו לכבוש את העמלקי והכנעני, אבל הארון ומשה נשארו במחנה ולא זזו משם כדי לעזור להם במלחמה. ויש ללמוד מן הכתוב הזה, שהארון שהיתה התורה נתונה בתוכו היה עם ישראל במחנה תמיד ולא היה יוצא עימהם למלחמה לעולם (לפי מה שלמדו מן הכתוב הזה, הוא לא נאמר לשעתו בלבד אלא נאמר גם לדורות. אבל לפי פשוטו, הכתוב נאמר לשעתו בלבד, שלא מש הארון ממקומו באותה שעה, מפני שה' ציווה אותם שלא יילחמו)**.** ו**זה שהיו שברי הלוחות** (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'נתונין') **בתוכו - היה נכנס ויוצא עמהן** – היה יוצא עם ישראל למלחמה תמיד וחוזר עימהם למחנה לאחר המלחמה**, ופעמים הוא** (בספר "והזהיר" וב"שרידי הירושלמי" בסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היה') **מתרה** (כן הוא בספר "והזהיר". וב"שרידי הירושלמי": 'מתרא'. וב"שרידי הירושלמי" בסוטה: 'מתרי'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מתראה') **עמהן** (בכתב יד הבבלי נוסף: 'במלחמה'. במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי אין ארבע המילים האחרונות. - ארבע המילים האחרונות בירושלמי כאן אין עניינן לכאן, והן הועתקו לכאן בטעות מהמשך הברייתא הזו שמקורה בתוספתא סוטה ז,יח, ששם הובאו דברי רבי יהודה בן לקיש, ואחר כך שנו שם: "פעמים היה מדבר עמהן: אחת בספר ואחת במלחמה" (הכוהן שנתמנה להיות משוח מלחמה היה מדבר אל העם היוצאים למלחמה פעמיים: פעם אחת על גבול הארץ, ופעם אחת לפני המלחמה), והוחלף בירושלמי כאן "מדבר" ב"מתרה")**.**


**ורבנ**י**ן אמרי** (צריך לומר: 'אמרי**ן**', כמו שהוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)**:** – והחכמים אומרים: **ארון אחד היה** – שהיו נתונים בתוכו ספר התורה ושברי הלוחות הראשונים (בארון זה היו גם הלוחות השניים), ולא היו שני ארונות, ואותו ארון היה עם ישראל במחנה תמיד ולא היה יוצא עימהם למלחמה**, ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה** – בימי עלי הכוהן, כשנלחמו ישראל בפלשתים, יצא הארון עם ישראל למלחמה ונלקח בשבי על ידי הפלשתים (כמסופר בשמואל א פרק ד)**.**

לדעת רבי יהודה בן לקיש, הארון שהיה יוצא עימהם למלחמה, משה עשה אותו, שנאמר: "ועשית לך ארון עץ" (דברים י,א), והארון שעשה בצלאל לא היה יוצא עימהם למלחמה (רש"י דברים שם). ולדעת החכמים, הארון שעשה משה לא היה אלא לשעה, ונגנז כשעשה בצלאל את השני, או שגם הכתוב: "ועשית לך ארון עץ" מכוון לארון שעשה בצלאל (רמב"ן דברים שם).


ומציעים סיוע מפסוק: **קרייה מסייע להון לרבנ**י**ן** (הסופר במסירה שלפנינו כתב "מסייע לרבי יוחנן", ותוקן על הגיליון על ידי מגיה: "להון לרבנן", וכן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים. וב"שרידי הירושלמי" ובספר "והזהיר": "מסייע לרבנן", ואין "להון". אבל "להון" גם במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי)**:** – המקרא (הפסוק להלן) מסייע להם לחכמים: נאמר (במלחמת ישראל בפלשתים): **"אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה"** (שמואל א ד,ח) – כך אמרו פלשתים כשראו שבא ארון ה' אל המחנה, כי ראו בארון, שהוא סימן ואות לאלוהים, את האלוהים עצמם, **- מילה דלא חמון מן יומיהון** – דבר שלא ראו מימיהם (כיוון שעד כה לא הביאו ישראל עימהם למלחמה ביניהם ובין הפלשתים את הארון, ולכן התייראו הפלשתים, כמו שנאמר שם בפסוק הקודם: "וַיִּרְאוּ (וייראו) הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת (שיבוא אלוהים אל המחנה) אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם". מכאן שהיה ארון אחד, כמו שאמרו חכמים, ולא היה יוצא עם ישראל למלחמה, מלבד פעם זו שיצא ונשבה, שאילו היו שני ארונות, ואחד היה יוצא עם ישראל למלחמה תמיד, למה התייראו הפלשתים? - לדעת רבי יודה בן לקיש יש לומר, שבפעם זו לא יצא עם ישראל למלחמה הארון שהיה יוצא עימהם למלחמה תמיד, אלא יצא הארון שהיה במשכן, שלא היה יוצא עימהם למלחמה, ולכן התייראו הפלשתים)**.**


ומציעים סיוע מפסוק לדעה החלוקה: **קרייה מסייע לרבי יודה בן לקיש:** – המקרא (הפסוק להלן) מסייע לרבי יהודה בן לקיש: נאמר (במלחמת פלשתים בישראל במכמש בימי מלכות שאול): **"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים**, כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל**"** (שמואל א יד,יח) – שאול אמר לאחיה הכוהן (שלבש בגדי כהונה, ובהם אפוד, שאליו היה מחובר החושן שבו היו נתונים האורים והתומים), שיגיש לו את הארון, כדי לשאול באורים ובתומים, האם לעלות על הפלשתים (הכוהן הנשאל באורים ותומים חייב לעמוד לפני הארון), והמקרא מציין, שהיה הארון בזמן ההוא עם בני ישראל במערכה**.** ויש לשאול: **והלא ארון בקרית יערים היה!** – והרי היה הארון בזמן ההוא בקרית יערים, לאחר שהשיבו אותו פלשתים (ראה שמואל א ז,א-ב)! - אלא מכאן שהיו שני ארונות, כמו שאמר רבי יהודה בן לקיש, והארון שהיה במשכן היה בזמן ההוא בקרית יערים, והארון שהיה יוצא עם ישראל למלחמה היה בזמן ההוא עם בני ישראל במערכה (אין לומר, שהביאו את הארון מקרית יערים למערכה, שכבר נענשו על כך בימי עלי, ואין מסתבר שעשו כך שוב).

ושואלים: **מה עבדון** ('עבדין') **ליה** ('לה') **רבנ**י**ן?** – מה עושים אותה החכמים? (כיצד מפרשים החכמים, הסוברים שלא יצא הארון עם ישראל למלחמה, את הפסוק שלכאורה סותר את דעתם?)

ומשיבים: **הגישה אלי הציץ** – שאול התכוון לומר לאחיה הכוהן, שיגיש לו את הציץ, ולפי שהציץ שהיה כתוב עליו שם ה' ("קדש לה'") היה נתון בתוך ארון מיוחד, אמר שאול "הגישה ארון האלוהים", ואין הכוונה לארון הברית, שלא יצא הארון עם ישראל למלחמה (שאול רצה להראות את הציץ לפלשתים, כדי שייפלו לפני ישראל על ידי שם ה' הכתוב על הציץ, כמו שהיה במלחמת מדין (ראה מדרשי אגדה להלן))**.**

אין לפרש את דברי הירושלמי כאן, ששאול אמר לאחיה הכוהן, שיגיש לו את בגדי הכהונה של הכוהן הגדול, ובהם הציץ, כדי לשאול את ה' באורים ותומים, שאם כן, לא היה לירושלמי כאן להזכיר את הציץ דווקא, אלא היה לו לומר 'הגישה אליי בגדי הכהונה', או שהיה לו לומר 'הגישה אליי האפוד' (הכוונה לחושן, שהאורים והתומים היו נתונים בו, ושרכסוהו בטבעות אל האפוד), כמו שנאמר במלחמת שאול בקעילה לתפוס את דוד: "וַיֹּאמֶר (דוד) אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן: הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד" (שמואל א כג,ט), וכן במלחמת דוד בעמלקים שפשטו על צקלג: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ: הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד" (שמואל א ל,ז).
תרגום השבעים לשמואל א יד,יח גורס: "הגישה האפוד, כי הוא (אחיה) היה נושא האפוד ביום ההוא לפני בני ישראל".
במדרשי אגדה נאמר, שבמלחמת פלשתים בישראל במכמש בימי מלכות שאול, הוא שאל את ה' באורים ובתומים, אך כיוון שראה את הפלשתים שבאו עליו, אמר לאחיה: "אֱסֹף יָדֶיךָ" (שמואל א יד,יט), שיחדל ולא ישאל את ה'. הרי שכשאמר שאול לאחיה: "הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים", הוא התכוון לשאול את ה' באורים ובתומים. וזה הוא כרבי יהודה בן לקיש.


ומציעים סיוע מפסוק נוסף: **קרייא מסייע לרבי יודה בן לקיש:** – המקרא (הפסוק להלן) מסייע לרבי יהודה בן לקיש: נאמר (בסיפור דוד ובת שבע): **"הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת"** (שמואל ב יא,יא) – כשנלחמו ישראל בבני עמון, היו הארון ומחנות יהודה ושאר שבטי ישראל שוהים במקום הקרוי סוכות (יישוב בבקעת הירדן המזרחית לרגלי הרי הגלעד מצפון לנחל יבוק). הרי שהיה הארון בזמן ההוא עם צבא ישראל במלחמה**.** ויש לשאול: **והלא ארון בציון היה!** – והרי היה הארון בזמן ההוא בעיר דוד, היא ציון (שמואל ב ה,ז), לאחר שהעלו אותו מקרית יערים (ראה שמואל ב פרק ו)! - אלא מכאן שהיו שני ארונות, כמו שאמר רבי יהודה בן לקיש, והארון שהיה במשכן היה בזמן ההוא בציון, והארון שהיה יוצא עם ישראל למלחמה היה בזמן ההוא עם צבא ישראל במלחמה (אין לומר, שהביאו את הארון מציון למלחמה, שכבר נענשו על כך בימי עלי, ואין מסתבר שעשו כך שוב).

ושואלים: **מה עבדון** ('עבדין') **ליה** ('לה') **רבנ**י**ן?** – מה עושים אותה החכמים? (כיצד מפרשים החכמים את הפסוק שלכאורה סותר את דעתם?)

ומשיבים: **סכך שהוא** (בספר "והזהיר", בדפוס ונציה הבבלי ובמקבילה: 'שהיה') **כקירוי** (בירושלמי סוכה א,א מצאנו "סיכוך שהוא כקירוי")**, שאדיין** (שעדיין) **לא נבנה בית הבחירה** (בספר "והזהיר" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בית המקדש') – הארון שהיה בציון והיה נתון בתוך אוהל (שמואל ב ו,יז) היה לו סיכוך (כיסוי בענפי עצים) שהיה כקירוי (תקרה), מפני שעד שעה זו לא נבנה בית המקדש, שהיה מקומו הקבוע של הארון. ואף מחנות יהודה ושאר שבטי ישראל שנלחמו בבני עמון היו גרים במעונות ארעיים המסוככים בענפי עצים, וזהו "בַּסֻּכּוֹת", ואין הכוונה לשם מקום**.**

ב**תוספתא סוטה** ז,יח שנו:
הנוסח בכתב יד אחד: רבי יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו: אחד - שיצא עימהם למלחמה, ואחד - ששרוי עימהם במחנה. [זה] שיצא עימהם למלחמה - היה בו ספר תורה, שנאמר: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" וגו' (במדבר י,לג), וזה ששרוי עימהם במחנה - היו בו שברי לוחות, שנאמר: "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד,מד).
הנוסח בכתב יד שני: רבי יהודה בן לקיש אומר: שני ארונות היו עימהם. זה שיצא עימהם למלחמה - היו בו שברי לוחות, שנאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם" וגו' (במדבר י,לג), וזה שהיה עימהם [במחנה] - היה בו ספר תורה, שנאמר: "ויעפילו לעלות" וגו' "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר יד,מד).

הנוסח בכתב היד האחד הפוך מזה שבירושלמי, והנוסח בכתב היד השני הוא כזה שבירושלמי.
גם בברייתא דמלאכת המשכן פרק ו, הנוסח בכתב יד אחד הפוך מזה שבירושלמי, והנוסח בכתב יד שני הוא כזה שבירושלמי.
בירושלמי לא הובא הפסוק "וארון ברית ה' נוסע לפניהם" (במדבר י,לג).

במלחמת מדין (במדבר פרק לא) נאמר, שמשה שלח למלחמה את "כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ".
ב**תוספתא סוטה** ז,יז שנו: "וכלי הקודש" (במדבר לא,ו) - זה ארון, שנאמר: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" (במדבר ד,כ) (לדעה זו הפסוק שם מתייחס לארון). ויש אומרים: אלו בגדי כהונה, שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן" (שמות כט,כט) (ופירשו "כלי" במשמעות "בגדי").
וב**ספרי במדבר** פסקה קנז נאמר: "וכלי הקודש" - זה ארון, שנאמר: "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" (במדבר ד,כ).
וב**בבלי סוטה** מג,א אמרו: "וכלי הקודש" - זה הארון ולוחות שבו.
וב**במדבר רבה** כב,ד, ב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'מטות' סימן ה וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'מטות' סימן ג נאמר: "וכלי הקודש" - זה הארון, שנאמר: "כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו" (במדבר ז,ט). רבי יוחנן אמר: אלו בגדי כהונה שבהם אורים ותומים (כדי לשאול באורים ובתומים), שנאמר: "ובגדי הקודש אשר לאהרן" (שמות כט,כט).
וב**במדבר רבה** כ,כ, ב**מדרש תנחומא** (בובר) פרשת 'בלק' סימן כג וב**מדרש תנחומא** (ורשא) פרשת 'בלק' סימן יד נאמר: "וכלי הקודש" - זה הציץ שכתוב בו "קודש לה'". אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עושה לכם כשפים ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ ששמו של הקב"ה גלוף עליו והם נופלים לפניכם.

הרי שלוש דרשות למילים "כלי הקודש": הארון, בגדי כהונה, הציץ.
הדרשה ש"כלי הקודש" זה הארון היא כדעת רבי יהודה בן לקיש שהארון היה יוצא למלחמה (זה שהיה בו ספר תורה לפי הנוסח בכתב היד האחד, או זה שהיו בו שברי לוחות לפי הנוסח בכתב היד השני), והדרשות ש"כלי הקודש" אלו בגדי כהונה או שזה הציץ הן כדעת חכמים שלא היה הארון יוצא למלחמה. דברי הירושלמי כאן לפי חכמים, שהמילים "הגישה ארון האלוהים" פירושן 'הגישה הציץ', הם כדרשה ש"כלי הקודש" זה הציץ. בגדי הכהונה או הציץ שהיו יוצאים למלחמה היו נתונים בתוך ארון מיוחד, כמו שמתפרשות המילים "הגישה ארון האלוהים" בירושלמי כאן לפי חכמים.
גם לפי הדעה שהארון היה יוצא עם ישראל למלחמה, בגדי כהונה של כוהן גדול שבהם אורים ותומים היו יוצאים עם ישראל למלחמה, כדי להישאל באורים ובתומים במלחמה, שאין נשאלים באורים ובתומים אלא בכוהן גדול כשהוא לבוש שמונה בגדים (משנה יומא ז,ה), וכמו שמסופר בשמואל א כג,ו, ט; ושם ל,ז.

המשנה בסוטה ח,א, האומרת שהארון היה הולך עם ישראל למלחמה, היא בשיטת רבי יהודה בן לקיש. ומה שאמרו בבבלי סוטה מג,א: "הארון ולוחות שבו", הוא לפי הנוסח בכתב היד האחד בדברי רבי יהודה בן לקיש, אבל לפי הנוסח בכתב היד השני בדברי רבי יהודה בן לקיש, יש לומר שהכוונה לשברי הלוחות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:6)

מביאים ברייתא: **משנגנז הארון** – בימי בית המקדש הראשון**, נגנז** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'נגנזו') **עמו צנצנת המן** – שבה היה שמור לדורות המן שאכלו ישראל במדבר, והיתה מונחת בבית קודש הקודשים (שמות טז,לב-לד) (הצנצנת היתה מחרס, והיתה כלי בעל גוף כדורי עם צוואר נמוך ורחב), **וצלוחית שמן המשחה** – שבה היה השמן שמשחו בו את הכוהנים הגדולים ואת המלכים, והיתה מונחת בבית קודש הקודשים (הצלוחית היתה מחרס, ממתכת או מזכוכית, והיתה כלי בצורת ביצה או כדור עם צוואר גבוה וצר), **ומקלו של אהרן ופרחיו ושקידיו** – המטה שנכתב עליו שם אהרן והוציא פרחים והבשיל שקדים והיה שמור לדורות, והיה מונח בבית קודש הקודשים (במדבר יז,טז-כו), **וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל** – כשהשיבו פלשתים את הארון שנשבה, שילחו עימו תיבה ובה כלי זהב כמתנה הבאה לשם כפרה על פגיעה בכבוד ה' (שמואל א פרק ו), והיה מונח בבית קודש הקודשים מצידו של הארון**. מי גנזו** – את הארון**? - יאשיהו** (מלך יהודה) **גנזו. כיון שראה** – יאשיהו, **שכתוב** (בקללות שבתורה)**: "יוֹלֵךְ י'י אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ"** (דברים כח,לו) – זו הקללה שילכו לגלות, וידע יאשיהו שעתידים ישראל לגלות**, עמד** – יאשיהו, **וגנזו** – את הארון, כדי שלא יגלה לבבל עם הגולה**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במעשי יאשיהו): **"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַי'י**: **תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל**, **אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף"** (דברי הימים ב לה,ג) – יאשיהו ציווה ללוויים, שהם מסבירים תורה לכל ישראל ומקודשים לעבודת ה', שייתנו את הארון במקומו הקבוע בקודש הקודשים, שכן בימי מנשה אביו הוצא הארון ממקומו, ואחרי שתיתנו את הארון במקומו לא יהיה עליכם עוד לשאת את הארון בכתף (מצווה לשאת את הארון בכתף, כשמוליכים אותו ממקום למקום). ויש לדרוש את הכתוב, שציווה יאשיהו ללוויים, שיגנזו את הארון בבית מיוחד שבנה שלמה בשעתו לצורך זה**. אמר להן** – יאשיהו ללוויים**: אם גולה הוא עמכם לבבל, עוד** (שוב) **אין אתם מחזירין אותו למקומו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שוב אינו חוזר למקומו') – אם יגלה הארון עימכם לבבל, לא תחזירו אותו שוב עימכם מבבל למקומו כשייבנה בית המקדש (לפי שיחמדו אותו האויבים, וזהו שאמר יאשיהו ללוויים: "אין לכם משא בכתף", ששוב לא ישאו את הארון בכתף כשיחזרו מבבל). ולכן גנזו את הארון, כדי שלא יגלה, ויחזור למקומו**. אלא "עַתָּה עִבְדוּ אֶת י'י אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל"** (שם) – כיוון שלא יהיה לכם עוד מה לשאת, על כן תהיו פנויים לעבוד עבודות אחרות, כגון שירה ונגינה מעל לדוכן וסיוע לכוהנים. כך ציווה יאשיהו ללוויים**.**

ב**תוספתא יומא** ב,טו שנו: צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל היו כולם בבית קודש הקודשים. משנגנז ארון, נגנזו עימו.
וב**תוספתא סוטה** יג,א שנו: משנגנז ארון, נגנז עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז שהשיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל. כולם היו בבית קודש הקודשים, ומשנגנז ארון נגנזו עמו דברים (צריך לומר: דיברות (לוחות)). ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה? - כיוון שראה כתוב בתורה: "יולך ה' אותך ואת מלכך" וגו', פיקד ללוויים וגנזוהו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה': תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף". - אמר להם: גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר כל הכלים, שתחזירוהו למקומו (לעתיד לבוא), שנאמר: "עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל". מיד גנזו אותו הלוויים.
וב**בבלי יומא** נב,ב ו**הוריות** יב,א אמרו: תניא: משנגנז ארון, נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה וארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוהי ישראל, שנאמר: "וכלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו ושילחתם אותו והלך" (שמואל א ו). ומי גנזו? - יאשיהו המלך גנזו. מה ראה שגנזו? - ראה שכתוב: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך" (דברים כח), עמד וגנזו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה': תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' אלוהיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב לה).
וב**ברייתא דמלאכת המשכן** פרק ז נאמר: רבי אומר: יאשיהו גנזו, שנאמר: "ויאמר ללוויים המבינים" וגו' (דברי הימים ב לה,ג) - אמר: לא ירד עימכם לבבל שתעלו אותו בכתף.

חכמי ימי הביניים היה לפניהם מאמר בירושלמי (שאינו נמצא לפנינו), שכשנפרס ספר התורה לפני המלך יאשיהו נפתח במקרה בפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך" וגו', ולפיכך החליט שהפסוק מכיל רמז נבואי בשבילו ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 297).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:7)

כיוון שנזכרה צלוחית שמן המשחה, מדברים להלן על עשיית שמן המשחה ושימושו.

מביאים ברייתא: **פיטום** (ריקוח, ערבוב בשמים) **שמן המשחה** – כיצד? **-** נאמר (במצוות עשיית שמן המשחה): **"וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ**: **מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת**, **וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם**, **וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם**, **וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"** (שמות ל,כג-כד) – משה נצטווה להכין מיני בשמים משובחים ומובחרים: מור קרוש במשקל חמש מאות שקלים, קינמון המשמש לבשמים במשקל מאתיים וחמישים שקלים, שהוא מחצית משקלו של המור, קנה המשמש לבשמים במשקל מאתיים וחמישים שקלים, וקידה במשקל חמש מאות שקלים, כולם לפי המשקל של שקל הקודש**, שהן אלף וחמש מאות מנים** (צריך לומר 'שקלים' כגרסת רא"פ, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". נראה שהמילה "מנים" היא אשגרה בטעות מהברייתא של פיטום הקטורת (ירושלמי יומא ד,ה), שמפרטת את סממני הקטורת ומציינת את משקלם במנים, ואילו משקלם של הבשמים לשמן המשחה הוא בשקלים כמפורש בכתוב) – סך משקלם של ארבעה מיני הבשמים הוא אלף וחמש מאות שקלים**; "וְשֶׁמֶן זַיִת הִין"** (שם) – נוסף על הבשמים, נצטווה משה להכין שמן זית בשיעור הין**, שהן שנים עשר לוג** (הין ולוג הן מידות הלח)**, שבו** (בכתב יד הבבלי נוסף: 'היו') **שולקין** (במקבילה: 'היה שולק') **את העיקרין** (שורשי הצמחים) – היה שורה את הבשמים בשמן רותח**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**.**

**רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מלמעלה') – היה שורה תחילה את הבשמים במים רותחים, ואחר כך היה נותן את השמן על גבי המים, כדי שיקלוט השמן את ריח הבשמים**, משהיה קולט** (סופג) **את הריח היה מעבירו** (הוי"ו במילה 'מעבירו' נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, וכן הוא במקבילה) – לאחר שהיה השמן קולט את ריח הבשמים, היה מסיר את השמן שצף על המים**, כדרך שהפטמין עושין** – כדרך שהרוקחים (האומנים הבקיאים בערבוב בשמים) עושים, לפי שהם חסים על השמן. לפי רבי יהודה, לא היה שולק את הבשמים עצמם בשמן, כדי שלא יבלעו הבשמים מן השמן, אלא רק ריח הבשמים נקלט בשמן**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במצוות עשיית שמן המשחה): **"**וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ **שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ** רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ**"** (שמות ל,כה) – משה נצטווה לצוות לאומנים שיעשו את השמן העשוי למשיחה על ידי הכנת תערובת של מיני בשמים מבושלים במים שמוסיפים לה שמן כדי שיספוג את ריח הבשמים, כדרך שהרוקחים עושים ("מעשה רוקח")**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:8)

כאן התחלת מקבילה גם בירושלמי הוריות ג,ג.

מציעים ברייתא: **תני** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **רבי יודה בירבי אילעאי** (הוא רבי יהודה סתם) (במקבילות נוסף: 'אומר')**: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים** (דבר פלא, דבר שהוא למעלה מן הטבע) **נעשו** (במקבילה בסוטה: 'נעשה'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היה') **בו מתחילה ועד סוף** – מהכנתו של שמן המשחה בתחילה ועד שימושו בסוף**, שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג** (במקבילה בסוטה בכתב יד רומי נוסף: 'שמן')**, שנאמר: "שֶׁמֶן זַיִת הִין"** (שמות ל,כד) – משה נצטווה להכין שמן זית בשיעור הין, שהם שנים עשר לוג**, אם לסוך בו** (למשוח, לשפשף בשמן) **את העצים** (המילה 'העצים' נמחקה על ידי מגיה, והוגה בין השיטין 'העיקרים'. כבכתב היד גם במקבילות בסוטה ובהוריות, וכן הוא כאן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי, כנראה על פי הבבלי הוריות וכריתות) **לא היה בו סִפֵּק** (אפשרות, יכולת) (במקבילה בסוטה במסירה שלפנינו על ידי מגיה ובכתב יד רומי: 'לא היה מספיק'. ובמקבילה בהוריות: לא היו ספק') – אין בשנים עשר לוג שמן כדי לסוך אלף וחמש מאות מנים של הבשמים (העצים הם עצי הבשמים ועשבי הבשמים האמורים בעניין: מור דרור, קינמון בשם, קנה בושם וקידה), שאילו היו סכים אותם בשמן זה היה השמן נבלע בבשמים, וכל שכן שאין בשמן זה כדי לשלוק את הבשמים שהיו מרובים, שכשהיו שולקים אותם בשמן זה היה השמן נבלע בבשמים (לדעת תנא זה שלקו את הבשמים בשמן)**, על אחת כמה וכמה שהאוּר** (אש) **בולע** (סופג) **והעצים בולעין והיורה** (דוד) **בולעת!** – בוודאי ובוודאי שאין בשמן כדי לשלוק את הבשמים, שהרי בשעת שליקת הבשמים בשמן, האש ששולקים עליה ועצי ההסקה ששולקים עליהם והדוד ששולקים בו כולם בולעים מן השמן ומחסרים ממנו! **וממנו נמשחו המשכן וכל כליו, השלחן** (במקבילה בהוריות: 'המזבח') **וכל כליו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש המילים האחרונות)**, המנורה וכל כליה** (במקבילה בהוריות נוסף: 'כיור וכנו') – ואף על פי כן, בסוף נמשחו בשמן זה המשכן וכל כליו (יצקו עליהם מן השמן כדי לקדשם) בעת הקמת המשכן (ויקרא ח,י-יא)**, וממנו נמשחו אהרן כהן גדול** (במקבילה בסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) **ובניו כל שבעת ימי המילואים** – וכן נמשחו בשמן זה אהרן וארבעת בניו (יצקו עליהם מן השמן כדי לקדשם ולחנכם לתפקידם) בכל יום משבעת ימי המילואים בעת הקמת המשכן (ויקרא פרק ח)**,** ו**ממנו נמשחו כהנים גדולים** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'גדולים', ונשמט בטעות) **ומלכים** – וכן נמשחו בשמן זה הכוהנים הגדולים שבכל דור ודור אחרי אהרן הכוהן וכן כמה מלכים ממלכי בית דוד (בתורה נאמרה משיחה בשמן המשחה רק ביחס לאהרן ולבניו. ואולם לגבי שלמה נאמר במפורש שנמשח בשמן המשחה: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל (שבו היה הארון בעיר דוד) וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה" (מלכים א א,לט). גם לגבי דוד נאמר: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (תהילים פט,כא), והוא שמן המשחה שנמשח בו דוד למלך על ידי שמואל. המלך אינו זר, שאינו כוהן, שאסור לתת משמן המשחה עליו) (המשך הברייתא מובא להלן)**.**

ב**בבלי כריתות** ה,א אמרו: תנו רבנן: שמן המשחה - מור דרור חמש מאות, קידה חמש מאות, קינמון בשם חמש מאות, וקנה בושם חמישים ומאתים. נמצאו כולם אלף ושבע מאות וחמישים.
וב**בבלי כריתות** ה,א-ב ו**הוריות** יא,ב אמרו: תנו רבנן: שמן המשחה שעשה משה במדבר, בו שלקו את העיקרים; דברי רבי יהודה. - אמר לו רבי יוסי: והלא לסוך את העיקרים אינו סיפק! אלא כיצד עשו? - הביאו עיקרים ושראום במים (רותחים, שלקום, והמים ספגו את הריח שבבשמים), והציף עליהם (על המים) שמן וקלט (השמן) את הריח וקיפחו (צריך לומר: וקיפהו (הסיר את השמן הצף על פני המים)). - אמר לו רבי יהודה: וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא הרבה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו! תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוג, ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
תנו רבנן: "וייקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו" (ויקרא ח) - רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו. תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוג, כמה יורה בולעת, כמה עיקרים בולעים, כמה האור שורף, ובו נמשח המשכן וכל כליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.

לפי הבבלי, קינמון בשם חמש מאות. אבל לפי הירושלמי, קינמון בשם מאתים וחמישים. הבבלי והירושלמי נחלקו על מה מוסבת המילה "מחציתו" האמורה בקינמון בשם.
דעת רבי מאיר בברייתא הראשונה שבירושלמי היא דעת רבי יהודה בבבלי, ודעת רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי היא דעת רבי יוסי בבבלי. בברייתא שבבבלי השיב רבי יהודה לרבי יוסי על שאלתו ואמר שנעשו ניסים בשמן המשחה. דברי רבי יהודה בעניין הניסים שנעשו בשמן המשחה הם הם דברי רבי יהודה בברייתא השנייה שבירושלמי. הרי שדעת רבי יהודה בברייתא השנייה שבירושלמי אינה כדעתו בברייתא הראשונה. ולכן יש להחליף את דברי רבי מאיר ודברי רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי, כדי שלא יקשה מרבי יהודה על רבי יהודה. הגר"א הגיה בברייתא הראשונה רבי יהודה במקום רבי מאיר ורבי יוסי במקום רבי יהודה כמו בבבלי. הברייתא הנוספת שבבבלי שגם בה נאמרו דברי רבי יהודה בעניין הניסים שנעשו בשמן המשחה היא הברייתא השנייה שבירושלמי.
רש"י (שמות ל,כד) גרס בברייתא שבבבלי רבי מאיר במקום רבי יהודה ורבי יהודה במקום רבי יוסי. גם רמב"ן (שמות ל,כה) גרס בברייתא שבבבלי רבי יהודה במקום רבי יוסי, והביא את דברי רבי יהודה בברייתא הראשונה שבירושלמי. לפי גרסתם, דעות רבי מאיר ורבי יהודה בבבלי הן כדעותיהם בירושלמי. אלא שלפי זה, רבי מאיר הוא שהשיב לרבי יהודה על שאלתו ואמר שנעשו ניסים בשמן המשחה, ואילו בברייתא הנוספת שבבבלי רבי יהודה הוא שאמר כך.

ב**ספרא** 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: "וייקח משה את שמן המשחה" - רבי יהודה אומר: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, שמתחילה לא היה אלא שנים עשר לוג שמן זית הין, לסוך בו עצים לא היה מסתפק, עד כמה האור שורף, עד כמה העצים בולעים, עד כמה יורה בולעת, ממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.
וב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: אמר רבי יהודה ברבי אילעיי: שמן המשחה שעשה משה במדבר מעשה ניסים נעשו בו מתחילה ועד סוף. מתחילה לא היה אלא שנים עשר לוג, שנאמר: "שמן זית הין" (שמות ל,כד), אם לשרות / לסוך בו את העצים לא היה מספיק, כמה האור שורף, כמה העצים בולעים, וכמה יורה בולעת. ממנו נמשח אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ממנו נמשחו מזבח הזהב וכל כליו ומזבח הנחושת וכל כליו ושולחן וכל כליו ומנורה וכל כליה וכיור וכנו, ממנו נמשחו כוהנים גדולים ומלכים.


ומביאים את המשך הברייתא: **מלך בתחילה - טעון משיחה** – כשממנים אדם למלך בראשונה ממשפחתו, שלא היה אביו מלך, צריך למשוח אותו בשמן המשחה**.** אבל **מלך בן מלך - אינו טעון משיחה** – כשממנים אדם למלך תחת אביו המלך שמת, אין צריך למשוח אותו בשמן המשחה, משום שהמלוכה ירושה היא מאב לבנו**.** ומציעים מקור בכתוב: **מאי** (צריך לומר: '**מה**') **טעמא** (במקבילה שבסוטה: 'שנאמר')**?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) **-** נאמר (במשיחת דוד): **"קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא"** (שמואל א טז,יב) – ה' אמר לשמואל, שימשח את דוד, כי זה הוא האיש שתמשחהו למלך. ויש ללמוד מן המילה "זה" הבאה למעט: **- זה טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה** – רק דוד טעון משיחה כשמתמנה למלך, אבל בנו של דוד אינו טעון משיחה כשמתמנה למלך. מכאן שמלך בתחילה טעון משיחה, אבל מלך בן מלך אינו טעון משיחה (המילים "מאי טעמא... ואין בנו טעון משיחה" נוספו במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה. כבהגהה גם במקבילה שבסוטה, וכן הוא כאן גם בדפוס ונציה הבבלי (ההשלמה כאן היא מדפוס ונציה הבבלי). גם במקבילה שבהוריות נוספו מילים אלו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין המילים "זה טעון...")**. אבל כהן גדול בן כהן גדול** – כשממנים כוהן לכוהן גדול תחת אביו הכוהן גדול שמת**, אפילו עד עשרה דורות** – כלומר, אפילו עד הרבה דורות, שכל אבותיו בדורות הקודמים היו כוהנים גדולים, ונקט מספר עגול, והוא הדין יותר, **- טעונין** (צריך לומר: '**טעון**', כמו במקבילה שבהוריות. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כולן טעונין') **משיחה** – צריך למשוח אותו בשמן המשחה, משום שאין כהונה גדולה עוברת בירושה (סוף הברייתא מובא להלן)**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,יא שנו: מלך - טעון משיחה, בן מלך - אין טעון משיחה. כוהן גדול בן כוהן גדול, אפילו עד עשרה דורות - טעון משיחה.

ב**בבלי כריתות** ה,ב ו**הוריות** יא,ב אמרו: ואפילו כוהן גדול בן כוהן גדול - טעון משיחה. - מנלן? - דכתיב: "והכוהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו) - נימא קרא 'והכוהן תחתיו מבניו'! מאי "המשיח"? הא קא משמע לן, דבעי משיחה / הא קא משמע לן, דמבניו נמי, אי הוי משוח - הוי כוהן גדול, ואי לא - לא הוי כוהן גדול.
ואין מושחים מלך בן מלך. - מנלן? - אמר רב אחא בר יעקב: דכתיב: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" (דברים יז) - ירושה היא.

ב**ספרא** 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: ואפילו כוהן גדול בן כוהן גדול - טעון משיחה.
וב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: אפילו כוהן גדול בן כוהן גדול עד עשרה דורות - טעון משיחה.

כוהן גדול שמת, מעמידים תחתיו את בנו, שהבן קודם לכל אדם, והוא שיהא הבן ממלא מקום אביו (מגיע למעלת אביו וראוי לכהונה) (ספרא 'צו' פרשה ג ו'אחרי מות' פרשה ה). כוהן גדול שהוא בנו של כוהן גדול שמת טעון משיחה, ואינו דומה למלך בן מלך שאינו טעון משיחה. יש שכתב הטעם (קונטרס משפט ירושת משרה), שאף שבנו של הכוהן הגדול יורש את משרת הכהונה הגדולה מאביו, צריך הוא להתקדש בקדושת כהונה גדולה הנוספת על ידי המשיחה. ויש שכתב הטעם ("אבני נזר"), שכשמת המלך ירש ממנו בנו את כוח המלוכה שפסק ממנו במותו, אבל כוהן גדול אף לאחר שמת לא פסקה ממנו כלל קדושת כהונתו, ולכן אי אפשר שיירש בנו את קדושת כהונתו מאביו, ולכן הוא צריך משיחה.

ירושת מלכות מוחלטת, וירושת כהונה גדולה אינה מוחלטת אלא זכות קדימה להתמנות ("מחקרים בתולדות ישראל" א, עמוד 72).


ומביאים את סוף הברייתא: **וכולו קיים לעתיד לבוא** (כינוי לאחרית הימים, ימות המשיח) – שמן המשחה שעשה משה כולו נשאר לעתיד לבוא ואינו כלה, שכל שנים עשר לוגי השמן שעשה משה נשארו בעינם ולא חסרו מאומה. הרי שנעשו ניסים בשמן המשחה מתחילתו ועד סופו, שלא חסר השמן כלום**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (במקבילות ובכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במצוות עשיית שמן המשחה): **"שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם"** (שמות ל,לא) – בכל הדורות העתידים יהיה שמן זה שמן משחת קודש לה', והכוונה, שבכל הדורות ימשחו בשמן הזה את הכוהנים הגדולים העתידים להיות בדורות הבאים. ויש לדרוש את הכתוב, שזו הבטחה, ששמן זה שעשה משה יהיה קיים עד סוף כל הדורות**.**

ב**בבלי כריתות** ה,א-ב ו**הוריות** יא,ב אמרו: וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" (שמות ל) - "זה" בגימטריא תרין עשר, תרין עשר לוגין הוו (אף לאחר שימושו של שמן המשחה בכל הדורות היו בו שנים עשר לוג כתחילתו).

ב**ספרא** 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: וכולו קיים לעתיד לבוא, שנאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם".
וב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: וכולו קיים לעתיד לבוא, הדא היא דכתיב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).

ב**ספרי במדבר** פסקה צב נאמר: בכל מקום שנאמר "לי" הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים... בשמן המשחה הוא אומר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
וב**ויקרא רבה** ב,ב נאמר: כל מקום שכתוב "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... בשמן המשחה כתוב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).
וב**מדרש שמואל** יט,ג נאמר: אמר רבי לוי: כל מקום שהוא אומר "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא... בשמן המשחה מהו אומר? - "שמן משחת קודש יהיה זה לי" (שמות ל,לא).

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** 'בשלח' מסכתא ד"ויסע" פרשה ה וב**מדרש תנחומא** פרשת "בשלח" סימן כא נאמר: שלושה דברים עתיד אליהו להעמיד לישראל: צלוחית המן וצלוחית של מי נדה וצלוחית של שמן המשחה.
וב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** שמות טז,לג נאמר: שלושה אותות עתיד אליהו לגלות להם לישראל, ואלו הם: צלוחית של מן וצלוחית של מים וצלוחית של שמן המשחה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:9)

מביאים ברייתא: **אין מושחין מלכים אלא על גבי המעיין** – מעל למעיין**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב במשיחת שלמה למלך): **"**וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם: קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם, **וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי**, **וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן**, **וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל"** (מלכים א א,לג-לד) – דוד המלך ציווה לצדוק הכוהן ולנתן הנביא ולבניהו בן יהוידע, שייקחו עימהם את עבדיו וירכיבו את שלמה בנו ויורידו אותו אל מעיין גיחון וימשחו אותו שם למלך. מכאן למדים, שמושחים מלכים על המעיין**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,י שנו: אין מושחים מלכים אלא על גבי המעיין, שנאמר: "ויאמר להם קחו עימכם את עבדי אדוניכם והרכבתם את שלמה בני".

ב**בבלי כריתות** ה,ב ו**הוריות** יב,א אמרו: תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין (לסימן טוב), כדי שתימשך מלכותם (כמעיין הנובע ללא הפסק), שנאמר: "ויאמר המלך" וגו' "והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם" (מלכים א א).

ב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: אין מושחים מלכים אלא על גב מעיין - "ויאמר המלך להם קחו עימכם את עבדי אדוניכם" כול' "והורדתם אותו אל גיחון" (מלכים א א,לג).


מביאים ברייתא: **אין מושחין מלכים** (במסירה שלפנינו הוגה על הגיליון: 'מלך בן מלך' (במקום המילה "מלכים"). כבכתב היד גם במקבילות. כפי שהוגה הוא בדפוס ונציה הבבלי. בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין המילה "מלכים". בכתב יד רומי בסוטה: 'בני מלכים') **אלא מפני המחלוקת** (מריבה) – אף על פי שמלך בן מלך אינו טעון משיחה, כאמור לעיל, במקום שיש מחלוקת על המלוכה הוא טעון משיחה, כדי לחזק ולפרסם את דבר המלוכה ולסלק את המחלוקת, כמו שהיה במלכים שלהלן**. מפני מה נמשח שלמה?** – והרי שלמה היה מלך בן מלך! **- מפני מחלוקתו** (מחלקה, סיעה) **של אדוניהו** – אדוניהו, בנו של דוד, הקים סיעה של תומכים בו כדי לזכות במלכות עוד בחיי אביו, ואף זימן את אנשי סיעתו כדי להכריז על מלכותו, בלא ליטול רשות מאת המלך (כמסופר במלכים א פרק א)**; יואש** – מפני מה נמשח יהואש בן אחזיהו? והרי יואש היה מלך בן מלך! **- מפני עתליה** – אם אחזיהו מלך יהודה, שתפסה את השלטון כשמת אחזיהו ומלכה על ארץ יהודה (כמסופר במלכים ב פרק יא ובדברי הימים ב פרקים כב-כג)**; יהוא** – מפני מה נמשח יהוא בן נמשי למלך על ישראל? **- מפני יורם** – בן אחאב, שהיה מלך ישראל באותה שעה (כמסופר במלכים ב פרק ט)**.**

ומפסיקים את הברייתא ותמהים: ו**לא כן כתיב:** – וכי לא כך כתוב (במשיחת דוד): **"קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא"** (שמואל א טז,יב) – ה' אמר לשמואל, שימשח את דוד, כי זה הוא האיש שתמשחהו למלך. ויש ללמוד מן המילה "זה" הבאה למעט: **- זה טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה** – רק דוד טעון משיחה כשמתמנה למלך, אבל מלכי ישראל אינם טעונים משיחה כשמתמנים למלך, שאין מושחים בשמן המשחה אלא את מלכי בית דוד**?!** (בתמיהה) – ואם כן, מדוע נמשח יהוא בשמן המשחה? והרי יהוא היה ממלכי ישראל! - להלן מתרצים תמיהה זו.

וממשיכים את הברייתא: **אלא** (מילה זו יתירה. במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי וכן במקבילה שבהוריות אין מילה זו) **יהואחז** – מפני מה נמשח יהואחז בן יאשיהו כשמת יאשיהו מלך יהודה? והרי יהואחז היה מלך בן מלך? **- מפני יהויקים אחיו** (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'אחד', ותוקן על ידי מגיה אחד על הגיליון: 'אחיו', ומגיה שני תיקן בפנים את הדל"ת של 'אחד' ל'יו' כך שנוצרה התיבה 'אחיו', וכן הוא במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים)**, שהיה גדול ממנו שתי שנים** – יהויקים בן יאשיהו היה גדול מיהואחז בשנתיים (כך למדנו מהאמור במלכים ב פרק כג פסוק לא ופסוק לו ובדברי הימים ב פרק לו פסוק ב ופסוק ה), ומפני המחלוקת בין יהואחז הצעיר לבין יהויקים הגדול ממנו, הוצרכו למשוח את יהואחז (מלכים ב כג,ל)**.**

ותמהים: **ולא יאשיהו גנזו?!** (בתמיהה) – וכי לא יאשיהו גנז את שמן המשחה?! והרי יאשיהו גנז אותו, כשגנז את הארון, כאמור לעיל, ואם כן, איך אמרו בברייתא שמשחו את יהואחז בנו בשמן המשחה?

ומציעים היסק (כדי לתרץ את שתי התמיהות על הברייתא): **הדא אמרה:** – זאת אומרת (הסק מכאן): **באפירסמון** (במקבילה שבהוריות: 'באפ(י)[ו]בלסמון' (שמו של האפרסמון ביוונית, וכן הוא בלטינית)) **משחו** (במקבילה שבהוריות: 'נמשחו') – משחו את יהוא ואת יהואחז בשמן אפרסמון (שמן שריחו ערב שהופק מעץ האפרסמון (שמו של האפרסמון ביוונית: בלסמון, וכן הוא בלטינית. מקור השם במקרא: בֹּשֶׂם)), ולא נמשחו בשמן המשחה**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,יא שנו: אין מושחים מלכים אלא מפני המחלוקת. מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקתו של אדוניה. ואת יהוא - מפני יורם; ואת יואש - מפני עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול הימנו שתי שנים.

ב**בבלי כריתות** ה,ב ו**הוריות** יא,ב-יב,א אמרו: ואם תאמר: מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקת אדוניה; ואת יואש - מפני מחלוקת עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים.
"מפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקת אדוניה". - מנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה? ולאו כל דבעי מלכא מורית ליה מלכותא? - אמר רב פפא: אמר קרא: "בקרב ישראל" (דברים יז) - בזמן ששלום בישראל (עוברת המלכות מאליה לבניו, ואם לא כן - צריך למשוח מלך מחדש).
תנא: אף יהוא בן נמשי לא נמשח אלא מפני מחלוקת יורם בן אחאב. - ותיפוק ליה דמלך ראשון הוא (שהרי לא היה בנו של אחאב)! - חסורי מיחסרא והכי קתני: מלכי בית דוד מושחים, מלכי ישראל אין מושחים. ואם תאמר: מפני מה משחו את יהוא בן נמשי? - מפני מחלוקת יורם בן אחאב.
"מלכי בית דוד מושחים, מלכי ישראל אין מושחים". - מנלן? - אמר רבא: אמר קרא: "קום משחהו כי זה הוא" (שמואל א טז) - זה טעון משיחה, ואין אחר טעון משיחה.
"מפני מחלוקת יורם בן אחאב". - ומשום מחלוקת נמעול בשמן המשחה? - באפרסמא דכיא (בשמן אפרסמון טהור).
"ואת יהואחז...". - ומי הווה שמן המשחה (באותה שעה)? והתניא: משנגנז ארון, נגנז צלוחית של שמן המשחה... ומי גנזו - יאשיהו מלך יהודה גנזו...! - אמר רב פפא: באפרסמא דכיא.

גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו, שיהוא ויהואחז נמשחו בשמן אפרסמון ולא בשמן המשחה.

ב**ספרא** 'צו' מכילתא דמילואים פרשה א נאמר: אין מושחים מלך בן מלך. ומפני מה משחו את שלמה? - מפני מחלוקתו של אדוניהו; ואת יואש - מפני מחלוקתו של יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים.
וב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: אין מושחים מלך בן מלך. מפני מה משחו את שלמה? - מפני אדוניהו; ואת יואש - מפני עתליה; ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים.


מביאים ברייתא: **אין מושחין מלכים אלא מן הקרן** (כלי קיבול מאורך בתבנית קרן של בעלי חיים להחזקת שמן)**. שאול ויהוא נמשחו מן הפך** (כלי קטן מחרס לשמירת שמן) – במשיחת שאול נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד" (שמואל א י,א), ובמשיחת יהוא נאמר: "וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב ט,ג)**,** מפני **שהיתה מלכותן מלכות עוברת** (חולפת) – ולא נמשכה לדורות רבים, כמו הפך שנמשחו ממנו שהוא עשוי חרס ועלול להישבר (מלכות שאול לא נמשכה אחריו, ומלכות יהוא נמשכה חמישה דורות)**. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן** – במשיחת דוד נאמר: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ" (שמואל א טז,יג), ובמשיחת שלמה בנו נאמר: "וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה" (מלכים א א,לט)**,** מפני **שהיתה מלכותן מלכות קיימת** (מתמידה לעולם) – מלכות בית דוד קיימת לעולם ואינה בטלה, כמו הקרן שהיא סמל לעוז, לגבורה ולתוקף**.**

ב**תוספתא סנהדרין** ד,יא שנו: אין מושחים מלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך, מפני שמלכותם עתידה לישבר. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, מפני שמלכותם מלכות עולמים.

ב**בבלי כריתות** ו,א ו**הוריות** יב,א נאמר: דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן - נמשכה מלכותם, שאול ויהוא שנמשחו מן הפך - לא נמשכה מלכותם.

ב**ויקרא רבה** י,ח נאמר: אין מושחים מלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא נמשחו מן הפך, לא נמשכה מלכותם. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, מלכותם מלכות עולמים.
וב**מדרש שמואל** יד,ה נאמר: שאול ויהוא נמשחו מן הפך, שהיתה מלכותם עוברת. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן, שהיתה מלכותם קיימת.


מביאים ברייתא: **אין מושחין כהנים מלכים** (כן הוא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים. ובמקבילות: 'אין מושחין מלכים כהנים'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אין מושחין מלך בן מלך', וכן גרס רבנו משולם) – אין מושחים כוהנים למלכים (אין מושחים מלכים מן הכוהנים, מפני שכוהן אינו יכול לשמש מלך)**.**

מה המקור בכתוב לדבר זה? -

ומציעים מקור להלכה הנידונה: **אמר רבי יודן ענתונדרייא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי, מיישוב בגליל הלבנוני)**: על שם** (משום) שנאמר (בברכת יעקב ליהודה): **"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה"** (בראשית מט,י) – לא יפסוק מושל ומלך מבני יהודה לעולם. מכאן שהמלכות בישראל תהיה משבט יהודה ולא משבט אחר. ולכן אין מעמידים מלך משבט אחר, ואפילו לא מן הכוהנים, אף שהכוהנים בעצמם ראויים למשיחה (לפי הגרסה "אין מושחין מלך בן מלך", למדים מהכתוב הזה שכל בניו מלכים בלא משיחה. אף על פי שהכתוב הזה נאמר לברכה, הוא נחשב כציווי משום שהוא אמור בלשון 'לאו')**.**

ומציעים מקור נוסף: **אמר רבי חייה בר אדא:** נאמר (בדיני המלך): **"לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"** (דברים יז,כ) – המלך חייב להקפיד ביותר לקיים את מצוות ה', כדי שתארך מלכות ביתו**, מה כתיב בתריה?** – מה כתוב אחריו? - נאמר (בזכויות הכוהנים): **"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם** כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל**"** (דברים יח,א) – כשתיחלק הארץ לשבטים וייתנו לכל שבט את נחלתו, לא תינתן נחלה לכוהנים ולכל שבט לוי עם שאר השבטים. ויש לדרוש מסמיכות הכתוב "לא יהיה לכוהנים הלוויים חלק ונחלה" לדיני המלך, שלא יהיה לכוהנים חלק במלכות, ומכאן שאין מעמידים מלך מן הכוהנים (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילים "מה כתיב בתריה" וכו'. לפי הגרסה "אין מושחין מלך בן מלך", למדים מהכתוב "למען יאריך ימים" שכל בניו מלכים בלא משיחה, ואין המילים "מה כתיב בתריה" וכו')**.**

רמב"ן (בראשית מט,י) הביא את הירושלמי כאן וכתב: הנה שנו בכאן שאין מושחים מלכים מן הכוהנים בני אהרן. ופירש תחילה (רבי יודן), שהוא לכבוד יהודה, שאין השררה סרה מן השבט ההוא, ולפיכך, אף על פי שישראל מקימים עליהם מלך משאר השבטים כפי צורך השעה, אין מושחים אותם, שלא יהיה עליהם הוד מלכות, אלא כמו שופטים ושוטרים יהיו. והזכירו הכוהנים, שאף על פי שהם בעצמם ראויים למשיחה, אין מושחים אותם לשם מלכות, וכל שכן שאר השבטים, וכמו שאמרו בגמרא (בבלי הוריות יא,ב) שאין מושחים אלא מלכי בית דוד. ורבי חייא בר אדא פירש, שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכוהנים הלוויים כל שבט לוי חלק ונחלה במלכות.
לפי רמב"ן, לדעת רבי יודן מעמידים כוהן למלך, אלא שאין מושחים אותו בשמן המשחה, ולדעת רבי חייא בר אדא אין מעמידים כוהן למלך.

רבי חייא בר אדא סובר, שאין ראיה מהפסוק "לא יסור שבט מיהודה", שאינו אלא הבטחה ולא אזהרה, אבל "לא יהיה לכוהנים..." הוא אזהרה ("עלי תמר").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:10)

כיוון שהוזכרו לעיל יהואחז ויהויקים בני יאשיהו, מדברים כאן על כל בני יאשיהו.

בדברי הימים א ג,טו נאמר (ברשימת מלכי בית דוד): "וּבְנֵי יֹאשִׁיָּהוּ: הַבְּכוֹר יוֹחָנָן, הַשֵּׁנִי יְהוֹיָקִים, הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ, הָרְבִיעִי שַׁלּוּם".

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: הוא יוחנן הוא יהואחז** – מאחר שאין הכתוב הזה מונה את יהואחז בן יאשיהו, לכן יש לומר שיוחנן ויהואחז מלך יהודה אדם אחד הוא, ושני שמות היו לו**.**

ומקשים: **והא כתיב:** – והרי כתוב: **"הַבְּכוֹר יוֹחָנָן"** (דברי הימים א ג,טו)**!** – הרי שיוחנן היה גדול מיהויקים הבן השני, ולעיל אמרו, שיהואחז היה קטן מיהויקים, ולכן אין לומר שיהואחז הוא יוחנן!

ומתרצים: **בכור למלכות** – אין כוונת הכתוב הזה שיוחנן היה הבן הראשון שנולד ליאשיהו, אלא כוונתו שיוחנן היה הבן הראשון של יאשיהו שמלך אחריו, ולכן יש לומר שיוחנן ויהואחז אדם אחד הוא**.**

בירמיהו כב,יא-יב נאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' אֶל שַׁלֻּם בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו אֲשֶׁר יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה: לֹא יָשׁוּב שָׁם עוֹד, כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתוֹ שָׁם יָמוּת, וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִרְאֶה עוֹד". מי היה שלום בן יאשיהו שמלך תחת אביו והוגלה מן הארץ?

**אמר רבי יוחנן: הוא שלום הוא צדקיהו** – מאחר שלא מנה הכתוב את שלום בן יאשיהו בין מלכי יהודה, לכן יש לומר ששלום הוא צדקיהו מלך יהודה, בנו של יאשיהו, שהוגלה לבבל לאחר חורבן הבית הראשון, ושלום וצדקיהו אדם אחד הוא, ושני שמות היו לו**.**

ומקשים: **והכתיב** (והא כתיב)**:** – והרי כתוב: **"הַשְּׁלִשִׁי צִדְקִיָּהוּ**, **הָרְבִיעִי שַׁלּוּם"** (שם)**!** – הרי שצדקיהו ושלום שניים הם, ולכן אין לומר שצדקיהו הוא שלום!

ומתרצים: **שלישי לתולדות, רביעי למלכות** – צדקיהו ושלום אדם אחד הוא, שהיה גם השלישי וגם הרביעי, שצדקיהו היה הבן השלישי של יאשיהו לפי סדר לידתם, שתחילה נולד יהויקים, ואחריו נולד יהואחז, ואחריו נולד צדקיהו, אבל צדקיהו היה הצאצא הרביעי של יאשיהו לפי סדר מלכותם, שתחילה מלך יהואחז שהוא יוחנן, ואחריו מלך יהויקים, ואחריו מלך יכניה (יהויכין) בנו של יהויקים, ואחריו מלך צדקיהו שהוא שלום**.**


ומסבירים: מה עניינם של שמות אלה? - **"צִדְקִיָּהוּ" - שצידק עליו מידת הדין** (במקבילות ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שצידק עליו את הדין') – צדקיהו הודה שאלוהים דן אותו דין צדק (צדקיהו עשה הרע בעיני ה' והוגלה לבבל ובניו נשחטו לעיניו ועיניו נוקרו וישב בכלא עד יום מותו)**. "שַׁלּוּם" - שבימיו שלמה** (נגמרה, נסתיימה) **מלכות בית דוד** – שצדקיהו היה אחרון למלכי בית דוד**. לא שלום הוה שמיה ולא צדקיהו הוה שמיה** – לא שלום היה שמו (בתחילה) ולא צדקיהו היה שמו (בתחילה)**, אלא מתניה** – מתניה היה שמו בתחילה**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בסיפור יהויכין): **"וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ"** (מלכים ב כד,יז) – נבוכדנאצר המליך במקום יהויכין את מתניה דודו (אחי אביו) ושינה את שמו לצדקיהו. הרי שבתחילה היה שמו מתניה, וכשנתמנה למלך נשתנה שמו לצדקיהו (וכן נשתנה שמו לשלום)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי הוריות.

ב**בבלי כריתות** ה,ב ו**הוריות** יא,ב אמרו: "ואת יהואחז - מפני יהויקים, שהיה גדול ממנו שתי שנים". - ומי קשיש? והכתיב: "ובני יאשיהו הבכור יוחנן השני יהויקים השלישי צדקיהו הרביעי שלום" (דברי הימים א ג), ואמר רבי יוחנן: הוא יוחנן הוא יהואחז; הוא שלום הוא צדקיהו! - אמאי קרי ליה "בכור"? שהוא בכור למלכות. - ומי מוקמינן זוטא מקמי קשישא? והא כתיב: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דברי הימים ב כא)! - ההוא (יהורם) ממלא מקום אבותיו הוה (הגיע למעלת אביו והיה ראוי למלוכה), יהויקים לאו ממלא מקום אבותיו הוה.
"הוא שלום הוא צדקיהו". - והא בדרי (צריך לומר: בתרי) קא חשיב להו! - אמאי קרי ליה "שלישי"? שהוא שלישי לבנים, ואמאי קרי ליה "רביעי"? שהוא רביעי למלכות, משום דמלך יכניה קמיה (שבתחילה מלך יהואחז, ואחר מלך יהויקים, ואחר מלך יכניה, ובסוף מלך צדקיהו).
תנו רבנן: הוא שלום הוא צדקיהו. ולמה נקרא שמו שלום? - שהיה משולם במעשיו. דבר אחר: ששלמה מלכות בית דוד בימיו. ומה שמו? מתניה שמו, שנאמר: "וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו" (מלכים ב כד), - (ולמה נקרא שמו צדקיהו? -) אמר לו (נבוכדנאצר לצדקיהו): יה יצדיק עליך את הדין (ידון אותך דין צדק), אם תמרוד בי.

בבבלי הקשו על מה ששנו בברייתא שיהויקים היה גדול מיהואחז מן הכתוב בדברי הימים בצירוף מה שאמר רבי יוחנן שיהואחז הוא יוחנן. ואילו בירושלמי הקשו על מה שאמר רבי יוחנן שיהואחז הוא יוחנן מן הכתוב בדברי הימים בצירוף מה ששנו בברייתא שיהויקים היה גדול מיהואחז.
בבבלי ובירושלמי דרשו את השם שלום באותו אופן, ובבבלי דרשו אותו באופן נוסף. השם צדקיהו דרשו אותו בבבלי ובירושלמי באופנים שונים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:11)

כיוון שדיברו לעיל על הארון, חוזרים ומדברים עליו.
בשמות כה,י נאמר: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ". ובשמות לז,א נאמר: "וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ".

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי** – עשו את הארון במידת אמה בינונית שהיא בת שישה טפחים**.**

ומציעים זיהוי למקור (שבדברי רבי יוחנן): **מאן תנא: באמה של ששה טפחים?** – מי שנה שעשו את הארון באמה של שישה טפחים? (איזה תנא סבור כך?) **- רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) (במסירה שלפנינו נוסף כאן על הגיליון על ידי מגיה: "**היא, דתנן** (צריך לומר: '**דתנינן**' ('דתנן' הוא מונח בבלי))**: רבי מאיר אומר: כל האמות הוא כבניינות** (טעות הוא. ובמקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו: 'היו בבינוניות'. ובכתבי היד של המשנה: 'היו בבינונית'. במשנה נוסף: 'חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד')**. רבי יהודה אומר: אמת הבניין ששה, של כלים חמשה**". כבכתב היד במסירה שלפנינו גם במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי, אבל במסירה שלפנינו שם נמצא חלק מן התוספת ("היא דתנן... בבינוניות"). ההגהה במסירה שלפנינו כאן באה מדפוס ונציה הבבלי. רבנו משולם ותלמיד רשב"ש הגיהו בדומה להגהה במסירה שלפנינו) – רבי מאיר סבור שעשו את הארון באמה של שישה טפחים, ששנינו במשנה כלים יז,י: "רבי מאיר אומר: כל האמות היו בבינונית" - כל האמות שהיו במקדש, הן האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש, והן האמה שעשו על פיה את כלי המקדש, היו אמות בינוניות, שהן של שישה טפחים (הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "רבי יהודה היא, דתנן: רבי יהודה אומר... דעתיה דרבי יהודה, ארכו...". ונראה שדפוס ונציה הבבלי הוגה כהצעת המפרשים (ראה רבנו משולם ותלמיד רשב"ש) מ'רבי יהודה' ל'רבי מאיר' ונוספה בו הרישא של משנת כלים)**.**

ומבארים: **על דעתיה דרבי מאיר דו** (=דהוא) **אמר:** – על (לפי) דעתו של רבי מאיר שהוא אומר: **באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי -**

**אורכו של** ה**ארון חמשה עשר טפח**ים**, דכתיב:** – שכתוב (בעניין הארון): **"אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ"** (שמות כה,י) **- אמתא אשיתא** (אישתא) – אמה (אחת) היא שישה (טפחים)**, ואמתא אשיתא** (אישתא) – ואמה (שנייה) היא שישה (טפחים)**, ופלגות אמתא תלתא** – וחצי אמה היא שלושה (טפחים. הרי ששתי אמות וחצי הן חמישה עשר טפחים)**. וארבעה לוחות היו בו** – בארון**, שנים שלימים** – שני הלוחות השניים, **ושנים שבורים** – שני הלוחות הראשונים ששבר משה (שברי הלוחות חוברו יחד, והלוחות השלמים והלוחות השבורים היו מונחים בארון אלה על יד אלה)**, דכתיב:** – שכתוב (בעניין הלוחות השניים): **"**וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים **אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן"** (דברים י,ב) – ה' אמר למשה, שה' יכתוב על הלוחות השניים את הדברים שהיו כתובים על הלוחות הראשונים ששיבר משה, ומשה ישים את הלוחות השניים בארון. ויש לדרוש את הכתוב, שהמילים "ושמתם בארון" מוסבות על המילים "הלוחות הראשונים אשר שיברת" שלפניהן, וכך אמר ה' למשה, שישים בארון את הלוחות הראשונים ששיבר. מכאן שאף הלוחות השבורים היו בארון**.** ו**הלוחות היו כל אחד ואחד ארכו** (ארכן) **ששה טפחים ורחבו** (ורחבן) **שלשה** (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבו שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה". כבכתב היד גם במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי ובירושלמי תעניות ד,ח. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי, כנראה על פי הבבלי בבא בתרא יד,א, ולא בשום נוסח אחר, ואף לא בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים) – כל אחד מארבעת הלוחות היה אורכו שישה טפחים ורוחבו שלושה טפחים**,** (**ו**)**תן (אורכן) [רחבן]** (במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי כמו במסירה שלפנינו כאן: 'אורכן', וכן הוא בדפוס ונציה הבבלי. אבל הנכון הוא כמו במסירה שלפנינו שם: 'רחבן', וכן הגיה כאן תלמיד רשב"ש) **של** ה**לוחות לאורכו** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לרוחבו' ומחק ותיקן 'לאורכו' כמו שהוא במקבילה) **של** ה**ארון** – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ורוחבו של כל לוח היה מונח לאורכו של הארון, נמצא שרוחבם של ארבעת הלוחות תפס שנים עשר טפחים באורכו של הארון, שהרי רוחבו של כל לוח היה שלושה טפחים**. נשתייר שם שלשה טפחים** – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו באורכו של הארון שלושה טפחים שאין צריכים ללוחות, שהרי אורכו של הארון היה חמישה עשר טפחים**, תנם לאיסטווה** (סטיו (אולם של עמודים. מקור המילה ביוונית)) – בשלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון שמו שני עמודים של כסף שהיו עומדים בתוך הארון, והיה תוכו של הארון נראה כאולם של עמודים המקורה בתקרה (שהיא הכפורת שעל הארון. נראה שהיו העמודים עומדים אחד מצד זה של הלוחות ואחד מצד זה של הלוחות, וכל עמוד היה רוחבו טפח וחצי) (במסירה שלפנינו נמחק "תנם לאיסטווה" על ידי מגיה והוגה על הגיליון: "תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים לספר תורה". כבכתב היד במסירה שלפנינו גם במקבילה שבסוטה, וכן הוא אף כאן בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים, אלא שגם בכתב יד הבבלי הוגה על הגיליון בדומה להגהה במסירה שלפנינו. ההגהה כנראה על פי הבבלי בבא בתרא יד,א. בדיוק כלשון ההגהה במסירה שלפנינו רק בדפוס ונציה הבבלי. כבכתב היד במסירה שלפנינו גם ברבנו משולם ובתלמיד רשב"ש)**.**

**רחבו של** ה**ארון תשעה טפחים, דכתיב:** – שכתוב (בעניין הארון): **"אַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ"** (שמות כה,י) **- אמתא אשיתא** (אישתא) – אמה היא שישה (טפחים)**, ופלגות אמתא תלתא** – וחצי אמה היא שלושה (טפחים. הרי שאמה וחצי היא תשעה טפחים)**. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב:** – שכתוב: **"אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן"** (דברים י,ב)**.** ו**הלוחות היו כל אח**(**ת**)[ד] **ואח**(**ת**)[ד] **ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה** (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה")**, תן ארכן** (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו ובכתב יד רומי. ובדפוס ונציה הבבלי: 'רוחבן') **של** ה**לוחות לרחבו של** ה**ארון** – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ואורכם של הלוחות היה מונח מול רוחבו של הארון, נמצא שהלוחות תפסו שישה טפחים ברוחבו של הארון, שהרי אורכם היה שישה טפחים**. נשתייר שם שלשה טפחים** – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו ברוחבו של הארון שלושה טפחים שאין צריכים ללוחות, שהרי רוחבו של הארון היה תשעה טפחים**, חצי טפח מיכן** (מכאן) **וחצי טפח מיכן לשילוט** (אחיזה, תפיסה) – חלל של חצי טפח מצידם האחד של הלוחות וחצי טפח מצידם השני, כדי שיהא נוח לתפוס בלוחות כשמניחים אותם בארון**, ומקום שמניחין בו ספר תורה טפחיים** – מקום של שני טפחים, כדי להניח בו את ספר התורה שכתב משה (אורכו של ספר התורה היה לאורכו של הארון, ורוחבו של ספר התורה שהיה שני טפחים היה מול רוחבו של הארון). שני חצאי הטפח לשילוט ושני הטפחים לספר תורה תפסו את שלושה הטפחים שנשארו ברוחבו של הארון (הנוסח בדפוס ונציה הבבלי: "חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לכותל, נשתייר לשלוט מקום שספר תורה מונח בתוכו")**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:12)

**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי** – עשו את הארון במידת אמה קטנה שהיא בת חמישה טפחים**.**

ומציעים זיהוי למקור (שבדברי רבי שמעון בן לקיש): **מאן תנא: באמה של חמשה טפחים?** – מי שנה שעשו את הארון באמה של חמישה טפחים? (איזה תנא סבור כך?) **- רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**, דתנינן תמן:** – ששנינו שם (במסכת אחרת - משנה כלים יז,י): **רבי יהודה אומר: אמת הבניין ששה טפחים** – האמה שבנו על פיה את בנייני המקדש היתה של שישה טפחים**, ושל כלים חמשה** – האמה שעשו על פיה את כלי המקדש היתה של חמישה טפחים (עד כאן המשנה)**. וההן ארון כלי הוא** – והארון הזה כלי הוא (הרי שרבי יהודה סבור שעשו את הארון באמה של חמישה טפחים) (הנוסח בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: "רבי מאיר היא. דעתיה דרבי מאיר, ארכו...". הנוסח בדפוס ונציה הבבלי: "רבי יהודה היא. דעתיה דרבי יהודה, אורכו...". ונראה שדפוס ונציה הבבלי הוגה כהצעת המפרשים מ'רבי מאיר' ל'רבי יהודה'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין "דתנינן תמן... כלי הוא")**.**

ומבארים: **על דעתיה דרבי יודה דו** (=דהוא) **אמר:** – על (לפי) דעתו של רבי יהודה שהוא אומר: **באמה של חמשה טפחים היה ארכו של** ה**ארון עשוי** (צריך לומר כמו במקבילה שבסוטה: '**באמה של חמשה טפחים היה הארון עשוי -**

**ארכו של** ה**ארון**') **שנים עשר טפח**ים **ומחצה, דכתיב:** – שכתוב (בעניין הארון): **"אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ"** (שמות כה,י) **- אמתא חמשה** – אמה (אחת) היא חמישה (טפחים)**, ואמתא חמשה** – ואמה (שנייה) היא חמישה (טפחים)**, ופלגות אמתא תריי ופליג** – וחצי אמה היא שניים (שני טפחים) וחצי (הרי ששתי אמות וחצי הן שנים עשר טפחים וחצי)**. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב:** – שכתוב: **"אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן"** (דברים י,ב)**. והלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה** (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה")**, תן רחבן** (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'אורכן') **של** ה**לוחות לאורכו של** ה**ארון** – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ורוחבו של כל לוח היה מונח לאורכו של הארון, נמצא שרוחבם של ארבעת הלוחות תפס שנים עשר טפחים באורכו של הארון, שהרי רוחבו של כל לוח היה שלושה טפחים**.** (**ו**)**נשתייר שם חצי טפח** – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשאר באורכו של הארון חצי טפח, שהרי אורכו היה שנים עשר טפחים וחצי**, אצבע לכתלים מיכן** (מכאן) **ואצבע לכתלים מיכן** – עובי דופן הרוחב של הארון מצידו האחד תפסה אצבע (רבע טפח) באורכו של הארון, ועובי דופן הרוחב של הארון מצידו השני תפסה אצבע (רבע טפח) באורכו של הארון, שהארון נמדד מבחוץ, נמצא שהלוחות תפסו באורכו של הארון את כל תוכו של הארון**.**

**רחבו של** ה**ארון שבעה טפחים ומחצה, דכתיב:** – שכתוב (בעניין הארון): **"אַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ"** (שמות כה,י) **- אמתא חמשה** – אמה היא חמישה (טפחים)**, ופלגות אמתא תריי ופליג** – וחצי אמה היא שניים (שני טפחים) וחצי (הרי שאמה וחצי היא שבעה טפחים וחצי)**. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב:** – שכתוב: **"אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן"** (דברים י,ב)**.** ו**הלוחות היו כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה** (במסירה שלפנינו נכתב "ורחבן שלשה" והוגה על ידי מגיה "ששה")**, תן ארכן** (כן הוא במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו. ובדפוס ונציה הבבלי: 'רחבן') **של** ה**לוחות לרחבו של** ה**ארון** – ארבעת הלוחות היו מונחים בארון כשאורכו של לוח זה על יד אורכו של לוח זה, ואורכם של הלוחות היה מונח מול רוחבו של הארון, נמצא שהלוחות תפסו שישה טפחים ברוחבו של הארון, שהרי אורכם היה שישה טפחים**.** (**ו**)**נשתייר שם טפח ומחצה** – לאחר שהניחו בארון את הלוחות, נשארו ברוחבו של הארון טפח וחצי, שהרי רוחבו היה שבעה טפחים וחצי**, אצבע לכתלים מיכן ואצבע לכתלים מיכן** – עובי דופן האורך של הארון מצידו האחד תפסה אצבע (רבע טפח) ברוחבו של הארון, ועובי דופן האורך של הארון מצידו השני תפסה אצבע (רבע טפח) ברוחבו של הארון, שהארון נמדד מבחוץ, נמצא שנשאר ברוחבו של הארון טפח בתוכו שאין צריכים ללוחות**, חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לשילוט** (אחיזה, תפיסה) – חלל של חצי טפח מצידם האחד של הלוחות וחצי טפח מצידם השני, כדי שיהא נוח לתפוס בלוחות כשמניחים אותם בארון. שני חצאי הטפח לשילוט תפסו את הטפח שנשאר ברוחבו של הארון**.**

ב**בבלי בבא בתרא** יד,א-ב אמרו: ארון שעשה משה - אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו, באמה בת שישה טפחים. והלוחות - אורכם שישה (טפחים) ורוחבם שישה ועוביים שלושה, מונחים לאורכו של ארון (זה על יד זה). כמה לוחות אוכלים (תופסים) בארון (באורכו)? שנים עשר טפחים. נשתיירו שם שלושה טפחים, צא מהם (הוצא מהחשבון) טפח, חציו לכותל זה וחציו לכותל זה. נשתיירו שם שני טפחים, שבהם ספר תורה מונח, שנאמר: "אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה" (מלכים א ח) - "אין רק" - אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון. פרנסת (ערכת, סידרת) ארון לאורכו, צא ופרנס ארון לרוחבו: כמה לוחות אוכלים בארון (ברוחבו)? שישה טפחים. נשתיירו שם שלושה טפחים, צא מהם טפח, חציו לכותל זה וחציו לכותל זה. נשתיירו שם שני טפחים, שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק (כשהיו מוציאים את ספר התורה לבדוק אותו או לקרוא בו (ראשונים)); דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: באמה בת חמישה טפחים. והלוחות - אורכם שישה ורוחבם שישה ועוביים שלושה, מונחים לאורכו של ארון. כמה לוחות אוכלים בארון (באורכו)? שנים עשר טפחים. נשתייר שם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה. פרנסת ארון לאורכו, צא ופרנס ארון לרוחבו: כמה לוחות אוכלים בארון (ברוחבו)? שישה טפחים. נשתייר שם טפח ומחצה, צא מהם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה. נשתייר שם טפח, שבו העמודים עומדים (עמודים של כסף היו בתוך הארון, חצי טפח לכל עמוד), שנאמר: "אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן" וגו' (שיר השירים ג). וארגז ששיגרו פלשתים דורון לאלוהי ישראל מונח בצידו (של הארון), שנאמר: "ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו ושילחתם אותו והלך" (שמואל א ו), ועליו (על הארגז) ספר תורה מונח, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" (דברים לא) - בצידו היה מונח ולא בתוכו. ומה אני מקיים "אין בארון רק"? לרבות שברי לוחות (הראשונים) שמונחים בארון.
ורבי יהודה, קודם שהיה הארגז, ספר תורה היכן היה מונח? - דף אחד היה יוצא מן הארון ועליו היה ספר תורה מונח.
ורבי מאיר, האי "מצד ארון" מאי עביד ליה? - לעולם בגוויה דארון ומצידו. - ורבי מאיר, עמודים היכן היו עומדים? - מבחוץ (מחוץ לארון). - ורבי מאיר, שברי לוחות דמונחים בארון מנא ליה? - נפקא ליה מדתני רב יוסף, דתני רב יוסף: "אשר שיברת ושמתם" (דברים י) - מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

לפי הבבלי, כל לוח היה רוחבו שישה טפחים. אבל לפי הירושלמי, כל לוח היה רוחבו שלושה טפחים (גם מדרשי האגדה חלוקים בעניין רוחבם של הלוחות).
לפי הבבלי, הלוחות השלמים תפסו שנים עשר טפחים באורכו של הארון ושישה טפחים ברוחבו, והלוחות השבורים לא היו מונחים בצד הלוחות השלמים אלא עליהם או תחתיהם. אבל לפי הירושלמי, הלוחות השלמים והלוחות השבורים תפסו שנים עשר טפחים באורכו של הארון ושישה טפחים ברוחבו, שהלוחות השלמים והלוחות השבורים היו מונחים אלה בצד אלה. ראב"ד הקשה, שלפי זה, למה ציוה ה' לעשות ארון גדול כזה עד שלא נשתברו הלוחות.
לדעת רבי מאיר, לפי הבבלי, שלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון - חצי טפח לעובי כותל זה וחצי טפח לעובי כותל זה, ושני טפחים שבהם היה ספר תורה מונח, ושלושה הטפחים שנשתיירו ברוחבו של הארון - חצי טפח לעובי כותל זה וחצי טפח לעובי כותל זה, ושני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא בדוחק; ולפי הירושלמי, שלושה הטפחים שנשתיירו באורכו של הארון היה בהם איסטווה (עמודים), ושלושה הטפחים שנשתיירו ברוחבו של הארון - חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט (שלא יהיו הלוחות נכנסים בדוחק), ושני טפחים שבהם היה ספר תורה מונח.
לדעת רבי מאיר, לפי הבבלי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, גם ספר התורה היה בתוכו, ורוחבו של ספר התורה היה מול אורכו של הארון, והעמודים היו מחוץ לארון; ולפי הירושלמי, הארון נמדד מתוכו, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, גם ספר התורה היה בתוכו, ורוחבו של ספר התורה היה מול רוחבו של הארון, והעמודים היו בתוך הארון.
לדעת רבי יהודה, לפי הבבלי, חצי הטפח שנשתייר באורכו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, והטפח ומחצה שנשתיירו ברוחבו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, וטפח שבו היו עמודים; ולפי הירושלמי, חצי הטפח שנשתייר באורכו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, והטפח ומחצה שנשתיירו ברוחבו של הארון - רבע טפח לעובי כותל זה ורבע טפח לעובי כותל זה, וחצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט.
לדעת רבי יהודה, לפי הבבלי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, ספר התורה היה מחוץ לארון, והעמודים היו בתוך הארון; ולפי הירושלמי, הארון נמדד מבחוץ, הלוחות השלמים והלוחות השבורים היו בתוך הארון, ספר התורה היה מחוץ לארון, והעמודים אם היו לא היו בתוך הארון.

בנוגע לברייתא שבבבלי, צריך להעיר, שלא רבי מאיר ולא רבי יהודה אמרו בפירוש דברים אלה, אלא שהוציאו דעתם זו מדעתם על דבר אמת כלים במשנה כלים יז,י. ודבר זה מפורש בירושלמי כאן. על פי הדברים האלה שבירושלמי נעשתה הברייתא הבבלית, שהיא מאוחרת אפוא לרבי יוחנן ("מבואות לספרות האמוראים", עמוד 234).

דעתם של רבי מאיר ורבי יהודה כחכמים לעיל, החולקים על רבי יהודה בן לקיש וסוברים, שלא היה ארון אלא אחד, ולוחות שניים ושברי לוחות ראשונים היו מונחים בתוכו.

ב**ברייתא דמלאכת המשכן** פרק ו נאמר: ארון שעשה משה במדבר - אורכו שתי אמות ומחצה ורוחבו אמה ומחצה וגובהו אמה ומחצה, שנאמר: "ועשו ארון עצי שיטים" וגו' (שמות כה,י).
רבי מאיר אומר: באמה בת שישה טפחים. הרי חמישה עשר טפחים. וארבעה לוחות היו בו, שניים שלימים ושניים שבורים. והלוחות - אורכו של כל אחד ואחד שישה טפחים ורוחבו שישה ועוביו שלושה. צא מהם שנים עשר טפחים לרוחבם של לוחות, וטפח מיכן וטפח מיכן מקום הנחת הלוחות (המקום שנותן רווח ללוחות), וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לעוביו של ארון. ורוחבו של ארון תשעה טפחים. צא מהם שישה טפחים לאורכם של לוחות, ומקום הנחת ספר תורה (המקום שספר תורה מונח) שני טפחים, וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לעוביו של ארון.
רבי יהודה אומר: באמה בת חמישה טפחים. הרי שנים עשר טפחים ומחצה. וארבעה לוחות היו מונחים בו, שניים שלימים ושניים שבורים. והלוחות - אורכו של כל אחד ואחד שישה טפחים ורוחבו שישה ועוביו שלושה. צא מהם שנים עשר טפחים לרוחבם של לוחות, ואצבע מיכן ואצבע מיכן לעוביו של ארון. ורוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה. צא מהם שישה טפחים לאורכם של לוחות, וחצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן מקום הנחת הלוחות (המקום שנותן רווח ללוחות), ואצבע מיכן ואצבע מיכן לעוביו של ארון. אבל ספר תורה לא היה נתון אלא מן הצד, שנאמר: "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'" (דברים לא,כו), ועליו מפורש בקבלה: "אפריון עשה לו המלך שלמה" וגו' (שיר השירים ג,ט), וכן הוא אומר בפלשתים: "ואת כלי הזהב אשר השבותם לו אשם תשימו בארגז מצידו" (שמואל א ו,ח).

בברייתא דמלאכת המשכן לא נזכרו העמודים, והפסוק "אפריון עשה לו המלך שלמה" וגו' מובא ללמדנו שספר תורה היה מונח מן הצד.

**תנם לאיסטווה**
ב**שיר השירים רבה** א [יא] נאמר: "תורי זהב נעשה לך..." - רבי ברכיה פתר קרייה (הפסוק) בארון: "תורי זהב" - זה הארון, דכתיב: "וציפית אותו זהב טהור" (שמות כה,יא); "עם נקודות הכסף" - אלו שני העמודים העומדים לפנים (בתוך הארון), שהיו של כסף, כמין איצטוון (שדרה של עמודים).
וב**שיר השירים רבה** ג [ט] נאמר: "אפריון עשה לו..." - רבי יודה ברבי אלעאי פתר קרא בארון: "אפריון" - זה הארון; "עשה לו המלך שלמה" - המלך שהשלום שלו (הקב"ה); "מעצי הלבנון" - היך מה דאת אמר: "ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים" (שמות לז,א); "עמודיו עשה כסף" - אלו שני העמודים לפנים, שהיו של כסף; "רפידתו זהב" - שנאמר: "ויצפהו זהב טהור" (שמות לז,ב)...

לפי הירושלמי, לדעת רבי מאיר היו עמודים בתוך הארון כמין איסטווה, מה שאין כן לדעת רבי יהודה. ואילו לפי שיר השירים רבה, רבי יהודה הוא שאמר שהיו עמודים בתוך הארון כמין איסטווה.

בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות כה,י נאמר, שהעמודים נעשו כדי להחזיק את הלוחות במקומם שלא ינועו בארון בשעת המסעות. וריטב"א כתב, שהעמודים נועדו לסמוך את הכפורת, אחד מכאן ואחד מכאן, כעין אפריון.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:13)

כיוון שדיברו לעיל על מידות הארון, מדברים על אופן עשייתו.

שואלים: **כיצד עשה בצלאל** (האומן הממונה על עשיית המשכן וכליו) **את הארון?** – כיצד נעשה ציפוי הארון בזהב? שלא נתפרש הדבר בכתוב בעניין הארון.

ומביאים שתי שיטות: **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: שלש תיבות** (ארגזים) **עשאו** – בצלאל עשה תחילה שלוש תיבות שלמות נפרדות לעצמן (בלי כיסוי)**, שתים של זהב ואחת של עץ** – תיבה אחת גדולה של זהב, ותיבה אחת בינונית של עצי שיטים, ותיבה אחת קטנה של זהב**,** ו**נתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ** (כך נכתב במסירה שלפנינו, ונמחק על ידי מגיה והוגה על הגיליון: "של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב". כהגהה כן הוא במקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. אלא שהגהה של כלום היא, וכנוסח כתב היד כן הוא בברייתא דמלאכת המשכן) – נתן את התיבה הבינונית של עץ לתוך התיבה הגדולה של זהב, ואת התיבה הקטנה של זהב לתוך התיבה הבינונית של עץ**, וציפהו** – כך נמצא שהארון הוא עץ מצופה זהב מבפנים וגם מבחוץ**, דכתיב** (במקבילה: 'הדא היא דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – שכתוב (בעניין הארון): **"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר**, **מִבַּיִת וּמִחוּץ** תְּצַפֶּנּוּ**"** (שמות כה,יא) – אתה חייב לצפות אותו בזהב מזוקק מסיגים, מבפנים ומבחוץ אתה חייב לצפות אותו**. מה תלמוד לומר: "תְּצַפֶּנּוּ"?** – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? (שהמילה הזו יתירה) **- להביא** (להוסיף, לרבות) **שפתו העליונה** – שכיסה בזהב את השפה העליונה של תיבת העץ הבינונית, שהשפה העליונה נותרה מגולה לאחר שנתן של עץ בשל זהב ושל זהב בשל עץ**.**

**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: תיבה אחת עשאו וציפהו** – תיבה אחת בלבד של עץ עשה בצלאל וציפה אותה בלוחות דקים של זהב מבפנים וגם מבחוץ (ציפוי הזהב היה מחובר במסמרים)**, דכתיב** (במקבילה: 'הדא היא דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – שכתוב (בעניין הארון): **"וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר**, **מִבַּיִת וּמִחוּץ** תְּצַפֶּנּוּ**"** (שמות כה,יא)**. מה תלמוד לומר: "תְּצַפֶּנּוּ"?** – מה יש ללמוד מהכתוב הזה? (שהמילה הזו יתירה) **- אמר רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו)**: להביא** (להוסיף, לרבות) **בין נסר** (קרש, לוח שנגזר מעץ) **לנסר** – שציפה בזהב גם את הרווחים שבין הנסרים שמהם היה הארון עשוי, כדי שייראה הארון כעשוי מקשה אחת ולא נסרים מחוברים. ולפי זה צריך לומר, שציפה תחילה את לוחות העץ, ואחר כך חיבר את הלוחות המצופים ועשה מהם תיבה (לשיטה זו אין לומר כמו לעיל "להביא שפתו העליונה", שהואיל ומדובר בציפוי ממש, אין הבדל בין שפתו העליונה של הארון ובין שאר צדדיו, שוודאי שהיה מצופה כולו, אף שפתו העליונה)**.**

ב**בבלי יומא** עב,ב אמרו: אמר רחבה אמר רב יהודה: שלוש ארונות עשה בצלאל, אמצעי של עץ תשעה (גובהו מבחוץ תשעה טפחים), פנימי של זהב שמונה, חיצון של זהב עשרה (תשעה כדי גובה הארון, וטפח כדי גובה הכפורת) ומשהו. - והתניא: (חיצון) אחד עשר ומשהו! - לא קשיא: הא - כמאן דאמר: יש בעוביו (של שולי החיצון) טפח, הא כמאן דאמר: אין בעוביו טפח. - ומאי משהו? - זר (קישוט כעין נזר שהיה על הארון).
וב**ברייתא דמלאכת המשכן** פרק ז נאמר: כיצד עשה בצלאל הארון? - עשאו שלוש תיבות, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב, שנאמר: "וציפית אותו זהב טהור" (שמות כה,יא), שאין תלמוד לומר "תצפנו" (שם), ומה תלמוד לומר "תצפנו"? מלמד שחיפה שפתיו העליונות בזהב.
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'ויקהל' סימן ז נאמר: אמר רבי חנינא דציפורין: שלוש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתיים של זהב ואחת של עץ, שיקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואחר כך ציפה שפתותיהם זהב, לקיים מצוות עשה, שנאמר: "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ", ואחר כך: "ויעש לו זר זהב סביב".
וב**שיר השירים רבה** א [יא] נאמר: כיצד נעשה הארון? - רבי חנינא ורבי שמעון בן לקיש - רבי חנינא אמר: שלוש תיבות עשאו, שתיים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ על של זהב ושל זהב על של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב. ריש לקיש אמר: תיבה אחת עשאו, וחיפהו מבפנים ומבחוץ, דכתיב: "מבית ומחוץ תצפנו" (שמות כה,יא). - ומה מקיים ריש לקיש קרייה דרבי חנינא? - אמר רבי פינחס: שחיפה בין נסר לנסר.

מקור דברי רבי חנינה הוא ברייתא (ברייתא דמלאכת המשכן). גם משאלת הבבלי "והתניא: אחד עשר ומשהו" מוכח ששנו בברייתא ששלוש תיבות עשה בצלאל את הארון. רבי שמעון בן לקיש שחלוק על רבי חנינה לא ידע ברייתא זו.
רבי חנינא דציפורין שנזכר במדרש תנחומא הוא רבי חנינא בר חמא מהעיר ציפורי, ואינו רבי חנינא דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:14)

כיוון שדיברו לעיל על הלוחות שהיו בארון, חוזרים ומדברים עליהם.

מביאים ברייתא: **כיצד היו הלוחות כתובים?** – כיצד היו כתובים עשרת הדיברות (הדברים) על שני הלוחות? שלא נתפרש הדבר בכתוב.

**רבי חנניה בן גמליאל** (תנא בדור הרביעי) **אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה** – עשרת הדברים היו מחולקים בשווה, חמישה מהם היו כתובים על לוח אחד וחמישה מהם היו כתובים על לוח שני**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב באזהרות ובתוכחות של משה לישראל): **"**וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, **וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים"** (דברים ד,יג) – ה' אמר לכם את בריתו, שהם עשרת הדברים שציווה אתכם לקיים, וכתב את עשרת הדברים על שני לוחות. הרי שה' כתב את עשרת הדברים על שני לוחות: **- חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה** (במקבילה שבסוטה אין "הדא הוא דכתיב" וכול'. גם בדפוס ונציה הבבלי אין הכתוב)**.**

**ורבנן אמרין:** – והחכמים אומרים: **עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה** – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד משני הלוחות**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (במקבילה: 'דכתיב'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב: **"וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים**, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים**"** (דברים ד,יג) – ויש במשמע הכתוב שה' כתב את עשרת הדברים על כל אחד משני הלוחות: **- עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.**

**רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי נחמיה') **א**ו**מר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה** – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד משני הצדדים של כל לוח**, דכתיב** (ב"שרידי הירושלמי": 'הדא הוא דכתיב'. בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר')**:** – שכתוב: **"**וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, **וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים"** (דברים ד,יג) – הרי שעשרת הדברים היו כתובים על כל לוח; ויש להוסיף כאן את הכתוב המובא להלן: "לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים" (שמות לב,טו), שהיו עשרת הדברים כתובים בשני צידיהם של הלוחות, מפנים ומאחור ("משני עבריהם" דהיינו "מזה ומזה"), **- עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה** (בכתב יד שקלים אין הכתוב)**.**

**רבי סימאי** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) (ב"שרידי הירושלמי": 'רבי שמעון בן יוחאי') **א**ו**מר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה** – שעשרת הדברים היו כתובים על כל אחד מארבעת הצדדים של כל לוח, (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'הדא היא דכת[יב]'. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שנאמר') **-** שכתוב (בשבירת הלוחות): **"**וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ, לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם, **מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים"** (שמות לב,טו) – משה פנה והחל לרדת מהר סיני, ובידו שני הלוחות, שהיו כתובים בשני צידיהם, מן הצד הזה ומן הצד הזה היו הלוחות כתובים. ויש לדרוש את כפל הלשון "לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים" **- טטרגונה** (המרובע (מקור המילה ביוונית)) (ב"שרידי הירושלמי": 'ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה היה כתוב טטרגונה') – ארבע פעמים היו כתובים עשרת הדברים על כל לוח, שעשרת הדברים היו כתובים בכל ארבעת צידיו של כל לוח, מפנים ומאחור ("משני עבריהם") ומימין ומשמאל ("מזה ומזה". - אורכם של כל אחד ואחד מהלוחות היה שישה טפחים ורוחבם היה שלושה טפחים ועוביים היה שלושה טפחים (ראה לעיל). הרי שכל אחד מארבעת צידיו של כל לוח היה שישה טפחים על שלושה טפחים, ולכן ניתנו עשרת הדברים להיכתב בכל ארבעת צידיו של כל לוח)**.**

הדעות בברייתא הובאו לפי סדר מספרי עולה. לכן הביטוי "ורבנן אמרין" המציע את דעת רוב החכמים אינו חותם כאן את מחלוקת החכמים היחידים, על אף שכך הוא שימושו המיוחד של ביטוי זה באגדה.


**חנניה בן אחי רבי יהושע** (תנא בדור השלישי) **אומר: בין כל דיבור ודיבור דיקדוקיה ואותותיה** (אותיותיה) **של** ה**תורה** – בין כל דבר ודבר מעשרת הדברים שהיו כתובים על הלוחות, היו כתובים על הלוחות דקדוקי התורה (פרטי המצוות שאינם מפורשים בתורה, אלא שמוצאים אותם אחרי עיון וחיפוש, והם דברים הנלמדים מן הכתוב בתורה, בין על פי ההיגיון ובין על פי מדרש הכתובים) ואותיות התורה (דברים הנלמדים ממילים החסרות או יתרות אותיות שלא כדינן), שאף הם נאמרו למשה בהר סיני, **-** שנאמר (בתיאור הרעיה את הדוד): **"**יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב **מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ"** (שיר השירים ה,יד) (במסירה שלפנינו הגיה מגיה '**כ**תרשיש', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – ידיו דומות בצורתן לעמודים עגולים עשויים מזהב ומשובצים באבנים יקרות, **- כימא רבא** – כים הגדול (הים התיכון. חכמים פירשו את המילה "תרשיש" - ים, על סמך זיהוי המילה 'תרשיש' עם המילה היוונית 'תלסיס' בחילוף של למ"ד - רי"ש. ראה ירושלמי מגילה ג,ב: "תרשיש - תלסיס". והשווה התרגומים העתיקים של המילה "תרשיש" בתנ"ך). והמילים "ידיו גלילי זהב" נדרשו על הלוחות ועשרת הדברים שהיו כתובים בהם, והמילים "ממולאים בתרשיש" נדרשו על דקדוקיה ואותיותיה של התורה שהיו כתובים בין כל דבר ודבר מעשרת הדברים, כמבואר להלן)**.**

ומספרים: **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**, כד הוה מטי הדין** (כך גם ב"שרידי הירושלמי". ובמקבילה שבסוטה: 'להדין') **קרייא** (ב"שרידי הירושלמי": 'פסוקה') **הוה אמר:** – כשהיה מגיע (בלימודו) למקרא (לפסוק) הזה ("יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ"), היה אומר: **יפה לימדני** (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'ל[י]מדנו') **חנניה בן אחי רבי יהושע: מה הים הזה, בין גל גדול לגל גדול** (המילה האחרונה נוספה במסירה שלפנינו על הגיליון על ידי מגיה, וישנה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **גלים קטנים** – כשם שבים יש גלים קטנים בין גל גדול אחד לגל גדול אחר**, כך בין כל דיב**ו**ר ודיב**ו**ר דיקדוקיה ואותותיה של** ה**תורה** – כך בלוחות היו דקדוקי התורה ואותיותיה כתובים בין דבר אחד לדבר אחר מעשרת הדברים. חנניה בן אחי רבי יהושע דרש את המילים "ממולאים כתרשיש" (כמו הים), שבין עשרת הדברים שהיו כתובים על הלוחות היו משובצים דקדוקי התורה ואותיותיה, כמו הים שבין הגלים הגדולים שבו יש גלים קטנים**.**

כוונתם של מאמרים אלו, שבין כל דיבור ודיבור נכתבו פירושיו ודקדוקיו של אותו דיבור, כלומר כל מה שחידשה ההלכה בתורה שבעל פה כאילו היה כתוב ליד כל דיבור ודיבור ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 317).

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** 'יתרו' מסכתא ד"בחודש" פרשה ח נאמר: עשרת הדיברות - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה; דברי רבי חנינא בן גמליאל. וחכמים אומרים: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: "את הדברים האלה דיבר ה'... ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ה,יח), ואומר: "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה" (שיר השירים ד,ה) ("שני שדייך" אלו שני לוחות), ואומר: "ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש" (שם ה,יד).
וב**שיר השירים רבה** ה [יד] נאמר: "ידיו גלילי זהב" - ["ידיו"] אלו לוחות הברית, שנאמר: "והלוחות מעשה אלוהים המה" (שמות לב) (מעשה ידיו, לכן נדרשת "ידיו" על הלוחות), "גלילי זהב" אלו דברי תורה, שנאמר: "הנחמדים מזהב ומפז" (תהלים יט,יא).
כיצד היו כתובים? - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה, על שם שנאמר: "ידיו גלילי זהב" (כמספר אצבעות הידיים), כדברי רבי חנינא בן גמליאל, הדא היא דכתיב: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דברים ד,יג). - ורבנן אמרי: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה, שנאמר: "ויגד לכם את בריתו אשר ציווה אתכם לעשות, עשרת הדברים, ויכתבם על שני לוחות אבנים" (שם) (משמע, כל עשרת הדברים על כל אחד משני הלוחות). - רבי שמעון בן יוחאי אמר: עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה, שנאמר: "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (שם) [וכתיב: "לוחות כתובים משני עבריהם" (שמות לב,טו)] - עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. - רבי סימאי אומר: ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה, שנאמר: "לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה" (שמות לב,טו), טטרוגא (ארבעתיים. דורש כפל הלשון, מפנים ומאחור ומשני הצדדים).
חנניה בן אחי רבי יהושע אמר: בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים. - רבי יוחנן, כד הוה פשיט קרייה והוה מטי בדין פסוקא (כשהיה לומד מקרא והיה מגיע לאותו פסוק): "ממולאים בתרשיש", הוה אמר: יפה לימדני בן אחי רבי יהושע: מה גלים הללו, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים.
וב**שמות רבה** מז,ו נאמר: עשרת הדיברות - כיצד היו עשויים? - חמישה על לוח זה וחמישה על לוח זה; כדברי רבי יהודה. ורבי נחמיה אומר: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.

**אמר: "יפה לימדני רבי..."**
לפי הירושלמי, רבי שמעון בן לקיש אמר: "יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע". ולפי שיר השירים רבה, רבי יוחנן אמר כך. גם רבי יוחנן וגם רבי שמעון בן לקיש לא שמעו את הדברים מחנניה בן אחי רבי יהושע עצמו שקדם להם בכמה דורות אלא שמעו משמו. בביטוי "יפה לימדני" הם באו לשבח ולקלס את חנניה בן אחי רבי יהושע על דבריו.
בכמה מקומות בירושלמי אמרו, שרבי יוחנן, כששמע מימרה, אמר: "יפה לימדני רבי פלוני", או: "יפה לימדנו רבי פלוני".
בבראשית רבה ד,ב נאמר: רבי יוחנן, כשהיה מגיע לפסוק: "ברוחו שמים שפרה" (איוב כו,יג), היה אומר: יפה לימדני רבי חנינא.
בויקרא רבה יט,א, בשיר השירים רבה ה [יא], באיכה רבה (בובר) ב [יט] ובמדרש שמואל ה,ב נאמר: רבי שמעון בן לקיש פשט קרייה (למד מקרא), וכד הוה מטי באילין קרייה (וכשהיה מגיע לאלה המקראות): "ותקם בעוד לילה" (משלי לא,טו), "קומי רוני בלילה" (איכה ב,יט), הוה אמר (היה אומר): יפה לימדני רבי יוחנן.
הרי שגם רבי יוחנן וגם רבי שמעון בן לקיש נקטו לשון זו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:15
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:1:15](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:1:15)

לעיל הובאה מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה במידות הארון. לדעת רבי מאיר היה ספר התורה שכתב משה נתון בתוך הארון, ולדעת רבי יהודה לא היה ספר התורה נתון בתוך הארון.

**אמר רבי תנחומא** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: איתקשיית** (ב"שרידי הירושלמי": 'א[י]ת(ו)תבת' (הושבה)) **קומי** – הוקשתה (הקשו קושיה) לפני **רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: אתיא כרבי יודה ולא אתיא כרבי מאיר!** – באה (הדבר הולך) כדעתו של רבי יהודה ולא באה (ואין הדבר הולך) כדעתו של רבי מאיר! (הכתובים להלן מסייעים לדעתו של רבי יהודה ואינם מסייעים לדעתו של רבי מאיר. - משפט זה הוא הצעת פתיחה של דברי המקשה. והמקשה הולך ומפרש את כוונת דבריו:) **מה טעמיה** (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'מה טעמיה') **דרבי יודה?** – מה טעמו של רבי יהודה? (מה מקורו בכתוב שספר התורה לא היה בתוך הארון?) **-** נאמר: **"לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית י'י** אֱלֹהֵיכֶם**"** (דברים לא,כו) – משה ציווה את הלוויים, שייקחו את ספר התורה שכתב וישימו אותו ליד הארון. הרי שספר התורה היה מצד הארון ולא בתוכו**. על דעתיה דרבי יודה דו אמר** (אין לגרוס שתי המילים האחרונות, וכן אינן ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה בכתב יד רומי ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים. מילים אלו הן אשגרה בטעות מהסוגיה לעיל בעניין מידות הארון. סגנון הירושלמי הוא להציע אחרי "דו אמר" את תוכן הדעה שנאמרה. אבל כאן אין זה כך, ולכן אין לגרוס "דו אמר") – על (לפי) דעתו של רבי יהודה**, איכן** (היכן) **היה ספר תורה נתון? כמין גלוסקוס** (צריך לומר: 'גלוסקו**ם**', כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי") (גלוסקמה, ארון (מקור המילה ביוונית)) **עשה** (במקבילה שבסוטה: 'עשו') **לו מבחוץ, והיה ספר תורה נתון לתוכו** (בלשון ארץ ישראל משמש "לתוך" במקום "בתוך") – לדעת רבי יהודה היה ספר התורה בתוך ארגז שבצידו של הארון (דברי המקשה "מה טעמיה דרבי יהודה" אינם לשון קושיה, אלא לשון שאלה לשם תשובה, והתשובה לשאלה זו היא הפסוק המפורש "מצד הארון". גם דברי המקשה "על דעתיה דרבי יודה, איכן היה ספר תורה נתון" הם שאלה לשם תשובה, והשיב עליה מה שהשיב)**. מה טעמיה** (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה') **דרבי מאיר** (צריך לומר כמו במקבילה שבסוטה בכתב יד רומי: '**דרבי יודה**')**?** – מה טעמו של רבי יהודה? (מה מקורו בכתוב שספר התורה לא היה בתוך הארון?) שכתוב (בעניין הארון): **"וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה**, **וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ"** (שמות כה,כא) – תשים את הכפורת על הארון כמכסה מלמעלה, לאחר שתשים בתוך הארון את הלוחות שעשרת הדיברות כתובים עליהם ושאני עתיד לתת אותם לך. לפי פשוטו של מקרא, "העדות" הם הלוחות, שהם עדות לברית בין ה' לישראל, ונתינת העדות אל הארון קודמת לנתינת הכפורת על הארון ("ואל הארון תיתן" הוא 'עתיד מוקדם'), ו"אל הארון" מובנו: לתוך הארון. - ולפי המקשה, "העדות" שבפסוק זה הוא ספר התורה, ש"עדות" היא אחד הכינויים לתורה ("עדות" מעניין ציווי, אזהרה והתראה), והכתוב אומר: קודם תשים את הכפורת על הארון עם הלוחות שבו, ואחר כך תשים אל הארון את ספר התורה, וכיוון שאי אפשר לשים את ספר התורה בתוך הארון כשהארון מכוסה, בהכרח יש לשים את ספר התורה בצד הארון ("אל הארון" - על יד הארון). הרי שהפסוק הזה, שהקדים נתינת הכפורת על הארון לנתינת העדות אל הארון, מסייע לשיטת רבי יהודה, שספר התורה לא היה בתוך הארון (עד כאן דברי המקשה שאומר, שיש לנו שני פסוקים שמוכיחים כרבי יהודה, וכיצד יתרץ רבי מאיר פסוקים אלה לשיטתו?)**.**

ותירץ רבי פינחס (את קושית המקשה): **על דעתיה דרבי מאיר דו אמר** (אין לגרוס שתי המילים האחרונות, וכן אינן ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – על (לפי) דעתו של רבי מאיר**, אין מוקדם ומואחר** (מאוחר (בלשון חכמים יש חילופי צורות בינוני של פֻּעַל (מקוטל) בבינוני של הֻפְעַל (מוקטל))) **בתורה** – אין ללמוד מסדרם של שני חלקי הפסוק הזה, מפני שאין למדים מסידור הדברים שבתורה, לפי שלא הקפידה התורה להקדים את המוקדם ולאחר את המאוחר**, אלא** (במקבילה שבסוטה במסירה שלפנינו אין מילה זו) **"וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ", ואחר כך "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה"** – יש להפוך את הסדר של שני חלקי הפסוק, וכך שיעור הפסוק: קודם נותנים את ספר התורה בארון (לאחר שפתחו את הארון), ואחר כך (חוזרים ו)מכסים את הארון בכפורת**.**

פירושה של הסוגיה הוא על פי: "להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמודים קעד-קעו.

בירושלמי כאן אמרו לשיטת רבי יהודה, שספר התורה היה מונח בתוך ארגז. ובברייתא המובאת בבבלי בבא בתרא יד,א (ראה לעיל) נאמר לשיטת רבי יהודה, שספר התורה היה מונח על הארגז ששיגרו פלשתים, ואמרו בתלמוד שם, שלפני שבא אותו ארגז, ספר התורה היה מונח על דף שיצא מהארון.

תשובת רבי פינחס, שרבי מאיר סובר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, עונה על הקושיה מהפסוק השני (שמות כה), ואילו הקושיה מהפסוק הראשון (דברים לא) במקומה עומדת. ניתן לומר, שמה שסתם הירושלמי פירש הבבלי, שבבבלי בבא בתרא יד,ב הקשו: "ורבי מאיר, האי 'מצד ארון' מאי עביד ליה?", ותירצו: "לעולם בגוויה דארון ומצידו" (הספר יונח בתוך הארון, ובצידו ולא באמצעו).
ברם אפשר לומר, שתירוצו של רבי פינחס "אין מוקדם ומואחר בתורה" כוחה יפה אף לפסוק הראשון, ואל תקרא: "ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'", אלא: "ושמתם אותו [ב]ארון מצד ברית ה'". "ברית ה'" הם לוחות הברית, כמו שנאמר: "וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה'" (מלכים א ח,כא; וכן בכתוב המקביל בדברי הימים ב ו,יא). בזאת התיישבו שני הפסוקים לשיטות שני התנאים (שם, עמוד קעו).

**אין מוקדם ומואחר בתורה**
במידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, המידה השלושים ואחת היא "מוקדם ומאוחר בעניין", והמידה השלושים ושתיים היא "מוקדם ומאוחר בפרשיות".
מוקדם ומאוחר בעניין, כיצד? - "ונר אלוהים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'" (שמואל א ג), והלא אין ישיבה בהיכל, כל שכן שכיבה, ואפילו בעזרה אין ישיבה אלא למלכי בית דוד בלבד, ומה תלמוד לומר "שוכב"? אלא מוקדם הוא, וכך צריך לומר: 'ונר אלוהים טרם יכבה בהיכל ה' ושמואל שוכב'. כיוצא בו: "עיני ה' אל צדיקים ואוזניו אל שוועתם", "פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם", "צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם" (תהילים לד), מוקדם הוא, וכך צריך לומר: 'עיני ה' אל צדיקים...', 'צעקו וה' שמע...', ואחר כך: 'פני ה' בעושי רע...'.
מוקדם ומאוחר בפרשיות, כיצד? - "וידבר ה' אל משה במדבר סיני... באחד לחודש השני בשנה השנית" וגו' (במדבר א), ואחר כך כתוב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז), והלא הקמת המשכן היה מוקדם, שהוקם המשכן באחד בניסן בשנה שנייה, שנאמר: "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ), אלא מכאן אתה למד שהמאוחר מוקדם בפרשיות.

'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בכל מקום היא המידה "מוקדם ומאוחר בפרשיות". 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' בירושלמי כאן היא המידה "מוקדם ומאוחר בעניין". יישוב הפסוק השני (שמות כה) לשיטת רבי מאיר שאמרו בירושלמי כאן דומה ליישוב הפסוק בתהילים (לד) לפי המידה "מוקדם ומאוחר בעניין". יישוב הפסוק הראשון (דברים לא) לשיטת רבי מאיר שהיצענו לעיל דומה ליישוב הפסוק בשמואל (א ג) לפי המידה "מוקדם ומאוחר בעניין".


**רבי פינחס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: התורה** – ספר התורה, **שנתן לו הקב"ה למשה, נתנה לו** (במקבילה שבסוטה ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) **עורה** (מילה זו נמחקה במסירה שלפנינו על ידי מגיה, ואינה בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אבל ישנה ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה שבסוטה) **אש לבנה** – העור (יריעות העור) של ספר התורה היה אש לבנה (בדומה לעור המעובד לספר תורה שהוא לבן)**, חרותה באש שחורה** – הכתב של ספר התורה היה חקוק באמצעות אש שחורה (בדומה לדיו המשמשת לכתיבת ספר תורה שהיא שחורה)**. היא** – ספר התורה שנתן הקב"ה למשה, **אש, מובללת** (צריך לומר: 'מו**כ**ללת', כמו ב"שרידי הירושלמי") **באש** – מעוטרת ומקושטת באש (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'היא מאש', והשאר אינו)**, חצובה מאש** – גזורה מתוך אש, **ונתונה מאש** – מתוך אש**.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב בברכת משה לישראל): **"מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ"** (דברים לג,ב) – מידו הימנית נתן ה' לישראל תורה מתוך האש**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.
סוגיה זו נחלקת לשלושה חלקים:
א. "תני רבי יודה בן לקיש..." - "שמן משחת קודש".
ב. "תני רבי יודה בירבי אילעאי..." - "ויסב את שמו צדקיהו".
ג. "אמר רבי יוחנן: באמה..." עד סוף ההלכה.
ונראה שמקורו של החלק הראשון הוא בסוטה, שכן הברייתא הפותחת קשורה עם מה שבא לעיל שם: "להושיע אתכם - זה מחנה הארון", ובה נתפרש: "וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן". והועתק לשקלים אגב מה שבא בו להלן: "משנגנז הארון...", ובשקלים למעלה ממנו דובר באריכות על גניזת הארון. ואילו היה מקור החלק הזה בשקלים, היה להם לסמוך גניזה לגניזה.
החלק השני, ספק הוא האם מקורו בסוטה או בהוריות. ויש פנים לכאן ולכאן, שהרי בסוטה הוא קשור עם מה שבא לעיל: "פיטום שמן המשחה...", ובהוריות עם הפירוש של המשנה: "ואיזהו המשיח? זה המשוח בשמן המשחה", ואין להכריע. וייתכן שכל החלק הזה עם הקטע הקודם לו: "פיטום שמן המשחה..." נשנה בתחילה בכריתות א,א על הפירוש "המפטם את השמן", וכמו שהוא בבבלי כריתות ה,א-ב.
החלק השלישי דן במידות הארון ועשייתו, במידות הלוחות וכתיבתן, ובספר התורה שהיה מונח בארון. והדברים שייכים לסוטה ולשקלים, ואין להכריע מה מקורו ("סוגיות מקבילות בירושלמי", עמודים 129-130).

ב**שיר השירים רבה** ה [יא] נאמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: תורה שנתן הקב"ה היתה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה. היא אש וחצובה מאש, ומוכללת באש, ונתונה באש. הדא היא דכתיב: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).
וב**דברים רבה** ג,יב נאמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: התורה שניתנה למשה עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה והתורה אש ומלופפת (כרוכה, עטופה) באש.
וב**מדרש תנחומא** פרשת 'יתרו' סימן טז נאמר: אמר ריש לקיש: התורה של אש, עורותיה של אש, כתבה של אש, חֵיטָהּ (התפירה של היריעות זו לזו) של אש, שנאמר: "מימינו אש דת למו" (דברים לג,ב).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:1)

**משנה**
המשנה מפרטת את מקומותיהן של שלוש עשרה ההשתחוויות שהיו במקדש הנזכרות לעיל במשנה שבהלכה א.

**היכן היו השתחויות האלו?**

**ארבע** – השתחוויות **בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב; כנגד שערים** (כך הוא הנוסח בכתבי היד של המשנה. במסירה שלפנינו נכתב 'כנגד שנים שערים' ונמחק 'שנים' והוגה על הגיליון 'שלש עשרה') – ההשתחוויות היו מול שלושה עשר השערים שהיו בעזרה במקדש המנויים להלן, וכל העובר מול אחד השערים היה משתחווה, וכל המקיף את המקדש היה משתחווה שלוש עשרה פעמים**.**

**שערים דרומיים סמוכין למערב** – משוכים לצד מערב, וזה סדרם ממערב למזרח**: שער העליון** – על שם שהיה בגובהו של הר הבית, שהר הבית היה משתפע ויורד ממערב למזרח, ושער זה היה סמוך למערב**, שער הדלק** – שהיו מכניסים דרכו את עצי המערכה**, שער הבכורות** – שהיו מכניסים דרכו בכורות בהמה טהורה וקודשים קלים, כדי להודיע ששחיטתם כשרה גם בדרומה של העזרה**, שער המים** – כמו שהמשנה מבארת להלן**. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסין צלוחית של ניסוך המים** (הנוסח בכתבי היד של המשנה: 'צלוחית של מים של ניסוך') **בחג** – בחג הסוכות היו מכניסים דרכו צלוחית של מים שנשאבו ממעיין השילוח, כדי לנסכם על גבי המזבח (כמתואר במשנה סוכה ד,ט)**. רבי אליעזר בן יעקב** (הראשון, תנא בדור השני) **אומר: בו המים מפכים עתידין** (בכתבי היד של המשנה: '**ו**עתידים') **להיות יוצאין מתחת מפתן** (סף הפתח) **הבית** – בזמן בית שני היו המים נובעים בשער הזה, שהיה שם מעיין, ומכאן שמו של השער, ובאחרית הימים עתידים המים להיות זורמים מתחת מפתן הבית, כמו שניבא עליהם יחזקאל, שמי המעיין הזה יצאו מתחת מפתן הבית, במזרחו של הבית (יחזקאל מז,א-ב). רבי אליעזר בן יעקב חולק על תנא קמא**.**

**לעומתן בצפון סמוכין במערב** (צריך לומר: '**ל**מערב', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) – משוכים לצד מערב, וזה סדרם ממערב למזרח**: שער יכניה** – כמבואר להלן**, שער הקרבן** – שהיו מכניסים דרכו קודשי קודשים ששחיטתם בצפונה של העזרה**, שער הנשים** – שדרכו נכנסו הנשים בשעת שחיטת קורבנן**, שער השיר** – שהיו הלוויים מכניסים דרכו את כלי השיר**. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו** – יכניה (יהויכין) מלך יהודה בסוף ימי בית המקדש הראשון הוגלה לבבל על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, וכשהלך לגולה נכנס לבית המקדש להשתחוות ויצא דרך השער הזה. השער הזה שהיה במקדש השני היה סמוך למקומו של השער שהיה במקדש הראשון שבו יצא יכניה (יצא בגלותו = יצא לגולה, על פי 'יצא בגולה' (=לגולה) במקרא, שתרגומו 'נפק בגלותא')**.**

**שבמזרח: שער ניקנור** – על שם ניקנור שהביא את שתי דלתותיו של השער הזה ממצרים ונעשו להן ניסים (משנה יומא ג,י)**, ושני פשיפשין** (שערים קטנים) **היו לו** – לשער ניקנור, שדרכם היו יוצאים, ולא רצו לצאת דרך השער הראשי, שהיה מכוון מול שער ההיכל ואינו מן הכבוד להפנות אחוריהם אל היכל ה'**, אחד מימינו ואחד משמאלו** – ואף הם כלולים במניין שלושה עשר השערים**.**

**ושנים** – שני שערים **במערב** – האחד היה בצד צפון של הכותל המערבי, והשני היה בצד דרום, **ולא היה להם שם** – מיוחד, שלא היו משתמשים בהם אלא לצאת דרכם אל הרחבה שאחורי המקדש**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "היכן היו השתחויות האלו? - ארבע בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב; כנגד שערים".

וב**משנה מידות** ב,ו שנינו: ושלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים. שערים דרומיים סמוכים למערב: שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים. ולמה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית. ולעומתם בצפון סמוכים למערב: שער יכניה, שער הקורבן, שער הנשים, שער השיר. ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו. שבמזרח: שער ניקנור, ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושניים במערב.

וב**משנה מידות** א,ד-ה שנינו: שבעה שערים היו בעזרה: שלושה בצפון ושלושה בדרום ואחד במזרח. שבדרום: שער הדלק, שני לו - שער הבכורות, שלישי לו - שער המים. שבמזרח: שער ניקנור, ושתי לשכות היו לו, אחת מימינו ואחת משמאלו... ושבצפון: שער הניצוץ (הוא שער יכניה)... שני לו - שער הקורבן, שלישי לו - בית המוקד (הוא שער השיר).

מציעים זיהוי למקור התנאי: **מתניתא** (במסירה שלפנינו: 'מתני'', וב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מתניתא') **דאבא יוסה בן חנין** (תנא בדור השני או השלישי) – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה כאן, שאמרה, ששלוש עשרה השתחוויות היו בעזרה כנגד השערים שהיו בעזרה, היא) של אבא יוסי בן חנן (בשיטתו)**, דאבא יוסה בן חנין אמר: כנגד** (מול) **שלשה עשר שערים** – כמו ששנינו במשנה מידות: "שלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים"**. ברם כרבנ**י**ן** – אבל כחכמים**, שבעה שערים היו בעזרה** – לדעת חכמים (סתם משנה במשנה מידות) החולקים על אבא יוסי בן חנן, לא היו שלושה עשר שערים בעזרה אלא שבעה שערים, ולכן לא היו שלוש עשרה ההשתחוויות כנגד השערים שהיו בעזרה**.**

ושואלים: **על דעת**ה**ון דרבנ**י**ן** – על (לפי) דעתם של החכמים**, איכן** (היכן) **היו השתחויות הללו?** – שהכל מודים ששלוש עשרה השתחוויות היו במקדש.

ומשיבים: **כהיא** (כההיא) **דתנינן תמן:** – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - מידות ב,ג): **שלש**(**ה**) **עשר**ה **פרצות** (מקומות שבורים והרוסים) **היו בו** – בסורג (מחיצה שהיתה מקיפה את חומת העזרה, לסימן שלא ייכנסו שם גויים וטמאי מתים)**, שפרצום מלכי יוון** – בימי גזירות הדת, לפני מרד החשמונאים**. חזרו וגדרום** – לאחר שניצחו ישראל את היוונים, בימי מרד החשמונאים, חזרו וסתמו את פרצות הסורג**, וגזרו כנגדן** (מולן) **שלש עשרה השתחויות** – חכמים התקינו תקנה, שכל העובר מול אחת הפרצות האלו חייב להשתחוות ולהודות לה' על ניצחונם של ישראל על מלכי יוון. לדעת חכמים החולקים על אבא יוסי בן חנן, שלוש עשרה ההשתחוויות היו כנגד שלוש עשרה הפרצות שהיו בסורג**.**

רבי אליעזר בן יעקב (הראשון, תנא בדור השני) חי בזמן הבית וראה את הבית בעיניו ותיארו בפירוט במסכת מידות. לפי מסורת שני התלמודים, היה רבי אליעזר בן יעקב התנא ששנה את מסכת מידות (ירושלמי יומא ב,ג; בבלי יומא טז,א). הרי ש"רבנין" שבירושלמי כאן הוא רבי אליעזר בן יעקב.

התנא של עיקר מסכת מידות (רבי אליעזר בן יעקב) שונה: "שבעה שערים היו בעזרה..." (מידות א,ד-ה). נוסף לעיקר מסכת מידות (של רבי אליעזר בן יעקב), אחד התנאים שונה: "ושלוש עשרה השתחוויות היו שם. אבא יוסי בן חנן אומר: כנגד שלושה עשר שערים..." (מידות ב,ו), שהיא משנה הלקוחה כולה משקלים. ואולם התנא של עיקר מסכת מידות שונה בהתאם לשיטתו: "לפנים ממנו סורג... ושלוש עשרה פרצות היו שם... וגזרו כנגדן שלוש עשרה השתחוויות" (מידות ב,ג).
התנא של פרק א, כשהוא פורט שמותיהם של השערים, אינו מזכיר שער העליון שבדרום, שער יכניה ושער הנשים ושער השיר שבצפון, השניים במערב שלא היה להם שם ושני הפשפשים, ולעומתם לא נזכרו במידות ב,ו שער הניצוץ ושער בית המוקד שבצפון (שער יכניה הוא שער הניצוץ, ושער השיר הוא שער בית המוקד). התנא של פרק א שונה "שתי לשכות" במקום "שני פשפשים", ואינו חושב שער העליון שבדרום, ואינו חושב בצפון אלא שלושה, ואינו חושב במערב כלום, מכיוון שכך יצאו לו רק שבעה שערים. ואומנם אין ספק שרבי אליעזר בן יעקב במשנת מידות שלו השתמש בשם "פשפש" במובן 'לשכה', וכן במידות ד,ג (אבל מידות ד,ב נעתקה מתמיד ג,ז). אבל התנא של מידות ב,ו והתנא של תמיד ג,ז ו-א,ג, ורבי יהודה אחריו במידות א,ז, השתמשו בשם "פשפש" במובן 'שער קטן בתוך שער גדול'. זאת אומרת, ששניהם, התנא של שקלים (אבא יוסי בן חנן) והתנא של עיקר מידות (רבי אליעזר בן יעקב), השתמשו במשנת תנא שלפניהם ששנה: "ושני פשפשים היו לו (לשער ניקנור), אחד מימינו ואחד משמאלו", אלא שהראשון פירשו 'שער', ויצאו לו בצירוף שניים שבמערב ועוד שניים (שער הנשים ושער העליון) - שלושה עשר, והשני פירשו 'לשכה' ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 3-4).

ב**תוספתא שקלים** ב,יז שנו: שלוש עשרה השתחוויות היו במקדש. רבי יהודה אומר: כנגד שער - השתחוואה (בפישוט ידיים ורגליים), כנגד פרצה - שחייה (הרכנת ראש, כפיפת החלק העליון של הגוף).

רבי יהודה מקיים מעין שתי המסורות, שהיו שלוש עשרה השתחוויות כנגד שלושה עשר שערים כאבא יוסי בן חנן, והיו שלוש עשרה שחיות כנגד הפרצות שגדרו ("תוספתא כפשוטה").
• • •
במשנה שנינו: **"**ולמה נקרא שמו שער המים? רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית".


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:3)

ב**יחזקאל** מז,א-יב הנביא מתאר את המים היוצאים מתחת מפתן הבית, וככל שהם מתרחקים ממנו הם הופכים לנחל זורם, עד שהם מגיעים לים המלח ומשנים בדרכם את כל הנוף שעברו בו.
בירושלמי כאן מביאים מדרש המפרש ודורש את הכתובים בנבואת יחזקאל, שתחילתה הובאה במשנה על ידי רבי אליעזר בן יעקב, וכן כתובים בנבואות זכריה.

מציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): **כתיב:** – כתוב (בפלאי אחרית הימים): **"וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם**, חֶצְיָם אֶל הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן**"** (זכריה יד,ח) – מים נובעים יצאו מירושלים, וילכו חציים אל ים המלח במזרח וחציים אל ים התיכון במערב. המים האלה הם המים שבנבואת יחזקאל**.**

ומציעים ברייתא (הדורשת את הכתוב): **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): למה המעיין דומה כשהוא יוצא מבית קודש הקודשים ועד מפתן הבית? (המעיין זורם מקודש הקודשים לכיוון מזרח) - **מבית** (המ"ם נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה. כבהגהה כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **קודש הקדשים** ו**עד הפר**ו**כות כקרני סיליי וביליי** – זרם המים מבית קודש הקודשים עד הפרוכות (שתי הפרוכות שהבדילו בבית שני בין ההיכל ובין קודש הקודשים) דומה למחושים (כעין קרניים) שעל ראש שבלול (חילזון (סיליי ביליי הוא שם אחד כפול ומקורו ביוונית)), שהם דקים ביותר**. מן הפר**ו**כות** ו**עד מזבח הזהב כקרני חגבים** – זרם המים מהפרוכות עד מזבח הזהב שבהיכל דומה למחושים (כעין קרניים) שעל ראשי החגבים (מין ארבה), שהם דקים ביותר, אך עבים יותר מקרני סיליי וביליי**. ממזבח הזהב ועד העזרות כחוט של שיתי** – זרם המים ממזבח הזהב עד העזרות (עזרת כוהנים ועזרת ישראל) דומה לחוט האורך של האריגה, שהוא עבה יותר מקרני חגבים**. מן העזרות ועד מפתן הבית כחוט של ערב** – זרם המים מהעזרות עד מפתן הבית דומה לחוט הרוחב של האריגה, שהוא עבה יותר מחוט של שתי (חוטי הרוחב (ערב) נכנסים ונארגים לסירוגין בין חוטי האורך (שתי)). - נראה שצריך לומר: **ממזבח הזהב ועד מפתן הבית כחוט של שתי. ממפתן הבית ועד העזרות כחוט של ערב** (וכן הגיה הגר"א)**. מיכן והילך כמפי הפך** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כפי הפך', על פי הבבלי יומא) – זרם המים ממקום זה והלאה דומה לזרם היוצא מפה (צוואר) של פך, שהוא זרם דק (פך הוא כלי קטן מחרס לשמירת שמן. פי הפך היה צר מאוד, והיה צר מכדי שתיכנס לתוכו אצבע קטנה ביותר), **-** שכתוב (במראה הנבואה על המים היוצאים מתחת מפתן הבית): **"וְהִנֵּה מַיִם מְפַכִּים מִן הַכָּתֵף הַיְמָנִית"** (יחזקאל מז,ב) – לאחר שיצאו המים ממפתן הבית, המשיכו לזרום בחצר (בעזרה) עד שפרצו ויצאו החוצה מן הצד הדרומי של החצר (משער המים שבדרום העזרה, כדברי רבי אליעזר בן יעקב). ודרשו את המילה "מפכים" מלשון 'פך' ("מפכים" ו"פך" משורש 'פכה')**.**

בנבואת יחזקאל מסופר על הנחל ממקום יציאתו ממפתן הבית והלאה. ובברייתא שבירושלמי כאן מדובר על תחילתו של הנחל בתוך המקדש.
בנבואת יחזקאל מסופר, שתחילה הובא יחזקאל אל פתח הבית (פתח אולם הבית) וראה את המים יוצאים מתחת מפתן הבית (יחזקאל מז,א), ואחר כך הוצא יחזקאל מן החצר הפנימית (העזרה) וראה את המים מפכים מן הכתף הימנית של החצר (יחזקאל מז,ב). הרי שהמים יוצאים ממפתן הבית וזורמים בעזרה ומפכים החוצה מן העזרה. לכן יש להגיה את נוסח הברייתא שבירושלמי כאן.

ב**בבלי יומא** עז,ב-עח,א אמרו: אמר רבי פינחס משום רב הונא ציפוראה: מעיין היוצא מבית קודשי הקודשים - בתחילה דומה לקרני חגבים. כיוון שהגיע לפתח היכל, נעשה כחוט של שתי. כיוון שהגיע לפתח אולם, נעשה כחוט של ערב. כיוון שהגיע אל פתח עזרה, נעשה כפי פך קטן. והיינו דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בו מים מפכים, ועתידים להיות יוצאים מתחת מפתן הבית.

**סיליי וביליי**
בבראשית רבה נא,א נאמר: "כמו שבלול..." (תהילים נח,ט) - כהדין סיליי ביליי (דורש "שבלול" נוטריקון: סיליי ביליי).


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): **כתיב:** – כתוב (בהמשך מראה הנבואה על המים היוצאים מתחת מפתן הבית): **"בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים וְקָו בְּיָדוֹ**, **וַיָּמָד אֶלֶף בָּאַמָּה וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מֵי אָפְסָיִם"** (יחזקאל מז,ג) – האיש (שליווה את יחזקאל במראה) יצא מזרחה לאורך המים הזורמים, והחזיק בידו חוט מדידה, ומדד מרחק של אלף אמות ממקום יציאת המים מן הכתף הדרומית של החצר, ושם העביר את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי אפסיים', **- עד קרסולה** – עד הקרסול (מים רדודים המגיעים עד קרסוליו של העובר בהם. קרסול הוא העצם הבולטת ברגל במקום חיבור פיסת הרגל אל השוק. 'אפסיים' הם פיסות הרגליים. פיסת הרגל היא למטה מהקרסול (המשנה אהלות א,ח מונה את סדר איברי הרגל ממטה למעלה: פיסת הרגל, קרסול, שוק), ולכן 'מי אפסיים' הם עד הקרסוליים ולא עד בכלל)**.**

**"וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי בַמַּיִם מַיִם בִּרְכָּיִם"** (יחזקאל מז,ד) – האיש מדד מרחק של אלף אמות נוספות, ושם העביר שוב את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי ברכיים', **- עד ברכייא** – עד הברכיים (מים רדודים המגיעים עד ברכיו של העובר בהם) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמט מ"במים" עד "במים")**.**

**"וַיָּמָד אֶלֶף וַיַּעֲבִרֵנִי מֵי מָתְנָיִם"** (שם) – האיש מדד מרחק של אלף אמה נוספות, ושם העביר שוב את יחזקאל בנחל, ושם היו המים 'מי מותניים', **- עד מתנייא** – עד המותניים (מים המגיעים עד מותניו של העובר בהם)**.**

**מיכן והילך** – ממקום זה והלאה, **- "וַיָּמָד אֶלֶף נַחַל אֲשֶׁר לֹא אוּכַל לַעֲבֹר"** (יחזקאל מז,ה) – האיש מדד אלף אמה נוספות, ושם לא היה יחזקאל יכול לעבור בנחל, **- אפילו ליברנין** (ספינת מלחמה (מקור המילה ביוונית)) **גדולה אינה יכולה לעבור בו** – אפילו ספינה גדולה מאוד אינה יכולה לעבור במקום הזה**. - מה טעם?** – מה הטעם (מה המקור בכתוב לדבר זה?) **-** שכתוב: **"**...מְקוֹם נְהָרִים יְאֹרִים רַחֲבֵי יָדָיִם בַּל תֵּלֶךְ בּוֹ אֳנִי שַׁיִט **וְצִי אַדִּיר לֹא יַעַבְרֶנּוּ"** (ישעיהו לג,כא) – עתידה ירושלים להיות מקום של נהרות גדולים, ולא תוכל ללכת במקום הזה אונייה השטה במים, וצי של אוניות חזקות לא יוכל לעבור במקום הזה. ומשמע שהנהר שבפסוק הזה הוא הנחל שבנבואת יחזקאל**. - מפני מה?** – מפני מה לא היה יכול יחזקאל לעבור בנחל בשחייה? (כך יש לפרש שאלה זו על פי התשובה) **-** שכתוב (בהמשך מראה הנבואה): **"כִּי גָאוּ הַמַּיִם מֵי שָׂחוּ**, נַחַל אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵר**"** (יחזקאל מז,ה) – גדלו המים ונעשו 'מֵי שָׂחוּ'**. - מהו "מֵי שָׂחוּ"?** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – מה פירושן של מילים אלו? **- מלשוט** – גדלו המים מלשוט בהם (שלא להיות יכול לשחות בהם. פירשו את המילים "מי שחו" כאילו הן מילה אחת 'מִשָּׂחוּ', שהמ"ם בה היא אות יחס המשמשת לשלילה. אבל לפי פשוטו של מקרא, "מי שחו" הם מי שחייה, מים עמוקים שאפשר לעבור בהם רק בשחייה, ואי אפשר לעבור בהם ברגל, מפני שנעשה הנחל עמוק יותר. "שחו" משורש 'שׂחה')**.**

**אמר רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: באתרין צווחין** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אית אתרא דצווחין') **לשייטא סחונא** – ב(כמה) מקומות קוראים ל'שייטא' (השַׁיָּט, השַׂחְיָן) 'סחונא' (השַׂחְיָן). הרי ש'לשחות' ו'לשוט' הם עניין אחד, ולכן פירשו "מי שחו" - מלשוט**.**

וכן כתוב (בנבואת פורענות על מואב): **"וּפֵרַשׂ יָדָיו בְּקִרְבּוֹ כַּאֲשֶׁר יְפָרֵשׂ הַשֹּׂחֶה לִשְׂחוֹת"** (ישעיהו כה,יא) – מואב ישלח ידיו לכל עבר לבקש עזרה, כמו שהשוחה פורש את ידיו לכל עבר כדי לשחות. "שחו" משמעה 'לשחות' כמו בכתוב הזה**.**

**מהו "לשחות"?** (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: **מהו "מי שחו"?**) – מה פירושן של מילים אלו? **- אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מיין דמתמללין בעלמא** – מים שמתמללים (מתדברים) בעולם (המים במראה הנבואה של יחזקאל הם מים שהכל מדברים ומשוחחים על פלאיהם. ודרש את המילה "שחו" משורש 'שׂיח')**.**

ב**תוספתא סוכה** ג,ג-ז שנו: למה נקרא שמו שער המים? שבו מכניסים צלוחית של מים של ניסוך בחג. רבי ליעזר בן יעקב אומר: בו "מים מפכים" (יחזקאל מז,ב) - מלמד שמפכפכים (מקלחים קילוח דק) ויוצאים כמפי הפך הזה, ועתידים להיות "יוצאים מתחת מפתן הבית" (שם מז,א).
ואומר: "בצאת האיש קדים וקו בידו וימד אלף ויעבירני במים מי אפסיים" (שם מז,ג) - מלמד שאדם עובר במים עד קרסוליו. "וימד אלף ויעבירני במים מים ברכיים" (שם מז,ד) - מלמד שאדם עובר במים עד ברכיו. דבר אחר: "מים ברכיים" - שמתברכים והולכים (שהרי הם הולכים ומתרבים ברוחב ובעומק). "וימד אלף ויעבירני במים מי מותניים" (שם) - מלמד שאדם עובר במים עד מותניים.
"וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" (שם מז,ה) - יכול לא יעברנו ברגל, אבל יעברנו בסיחוי (בשחייה)? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו" (שם). - יכול לא יעברנו בסיחוי, אבל יעברנו בספינה קטנה? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו" - מלהשיט (שאי אפשר להשיט ספינה קטנה שיש לה משוטים). - יכול לא יעברנו בספינה קטנה, אבל יעברנו בספינה גדולה? - תלמוד לומר: "בל תלך בו אוני שיט" (ישעיהו לג,כא). - יכול לא יעברנו בספינה גדולה, אבל יעברנו בבורני גדולה? (בורני גדולה מספינה, ומשתמשים בה במשוטים ובמפרשים) - תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו" (שם).

דברי הירושלמי על הכתובים במראה הנבואה של יחזקאל מיוסדים על דברי התוספתא בשינויים, חסרונות ותוספות. המילים בירושלמי "אפילו ליברנין גדולה אינה יכולה לעבור בו. מה טעמא? - וצי אדיר לא יעברנו" אינן במקומן, ויש להעבירן לאחר דברי רבי יוסה בירבי בון ולהשלים לפניהם את דברי התוספתא שספינה קטנה וספינה גדולה אינן יכולות לעבור בו.

ב**בבלי יומא** עז,ב אמרו: כתיב: "וימד אלף באמה ויעבירני במים מי אפסיים" - מכאן שמותר לעבור עד אפסיים (ואין לחשוש לסכנה); "וימד אלף ויעבירני במים מים ברכיים" - מכאן שמותר לעבור עד ברכיים; "וימד אלף ויעבירני מי מותניים" - מכאן שמותר לעבור עד מותניים. מכאן ואילך - "וימד אלף נחל אשר לא אוכל לעבור" (אסור לעבור מפני הסכנה).
יכול יעברנו בסיחוי (בשחייה)? - תלמוד לומר: "כי גאו המים מי שחו". מאי "מי שחו"? - שיוטא (שיט, שחייה), שכן בבבל קורין לשייטא סייחא. - יכול יעברנו בבורני (ספינה) קטנה? - תלמוד לומר: "בל תלך בו אוני שיט". - יכול יעברנו בבורני גדולה? - תלמוד לומר: "וצי אדיר לא יעברנו". - מאי משמע? - כדמתרגם רב יוסף: לא תזיל ביה ספינת ציידין, ובורני רבתי לא תגוזינה (לא תלך בו ספינת דייגים, ואונייה גדולה לא תעברנו).

גם דברי הבבלי על הכתובים במראה הנבואה של יחזקאל מיוסדים על דברי התוספתא.

**מתמללין בעלמא**
ב**דברים רבה** (ליברמן) פרשת 'דברים' כה נאמר: ...היו רואים את סיחון שהיה גיבור והכל משיחים בגבורתו. ולמה נקרא שמו סיחון? שהיה מתמלל בעולם, שהיה גיבור...


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): **כתיב:** – כתוב (בנבואה על ירושלים באחרית הימים): **"בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה"** (זכריה יג,א) – ייפתח מעיין חדש מפכה מים נובעים בשביל אנשי בית דוד ובשביל יושבי העיר ירושלים להזאת אפר פרה אדומה כדי לטהר את הטמאים. נבואה זו קשורה לנבואת יחזקאל על המים היוצאים מתחת מפתן הבית**.**

ומציעים מחלוקת אמוראים במדרש הפסוק: **רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מבית דוד ועד יושבי ירושלם** – מי המעיין הזורמים בנחל מביתו של דוד המלך עד מקום מושבם של אנשי ירושלים (ועד בכלל), **- כשרים לנדה ולחטאת** – כשרים לטבול בהם נידה כדי להיטהר מטומאתה, וגם כשרים לקדש מהם מי חטאת (ליטול מהם מים ולתת עליהם אפר פרה אדומה) כדי להזות על טמא מת (המים הראויים לקידוש הם מים חיים (מים הנובעים ממעיין))**. מיכן והילך** – מי המעיין הזורמים בנחל ממקום זה (ממקום מושבם של אנשי ירושלים) והלאה, **- מי תערובות הם** – מים שנתערבו בהם מים אחרים (מי מעיין שנתערבו בהם מי גשמים, ורבו מי הגשמים על מי המעיין, אין דינם עוד כמי מעיין אלא כמי מקווה)**, כשירים לנידה** – שאינה טעונה טבילה במים חיים, **ופסולים למי חטאת** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ופסולים לחטאת') – מפני שמים פסולים למי חטאת מתערבים במי המעיין**.**

**אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: מבית דוד ועד יושבי ירושלם - כשירים לנדה ולחטאת** – כאמור לעיל**. מיכן והילך** – מי המעיין הזורמים בנחל ממקום זה (ממקום מושבם של אנשי ירושלים) והלאה, **- מי קטיפריסות הן** – מי מורד, מים המוגרים במורד הר**, פסולין לנדה** – מפני שאין דינם של המים עוד כמי מעיין אלא כמי מקווה, ומי מקווה אינם מטהרים כשהם זורמים, אלא כשהם מכונסים במקום אחד בשיעור ארבעים סאה (מי מעיין מטהרים אף כשהמים זוחלים וניגרים על גבי קרקע, אבל מי מקווה אינם מטהרים כשהמים זוחלים), **ולחטאת** – מפני שמים פסולים למי חטאת מתערבים במי המעיין**.**

ב**תוספתא סוכה** ג,ז-ט שנו: ואומר: "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם" (זכריה יד,ח) - יכול יתערבו במי מעיינות אחרות (לאו דווקא, אלא נהרות אחרים, שמימיהם פסולים לחטאת)? - תלמוד לומר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח" וגו' (שם יג,א) - מקור אחד הוא לחטאת ולנידה (מים חיים שכשרים אפילו לחטאת, וכל שכן לנידה שאינה טעונה מים חיים).

ב**בבלי יומא** עז,ב-עח,א אמרו: אמר רבי פינחס משום רב הונא ציפוראה: מעיין היוצא מבית קודשי הקודשים - בתחילה דומה לקרני חגבים. כיוון שהגיע לפתח היכל, נעשה כחוט של שתי. כיוון שהגיע לפתח אולם, נעשה כחוט של ערב. כיוון שהגיע אל פתח עזרה, נעשה כפי פך קטן. מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שהגיע לפתח בית דוד. כיוון שהגיע לפתח בית דוד, נעשה כנחל גדול, שבו טובלים זבים וזבות נידות ויולדות, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד וליושבי ירושלים לחטאת ולנידה".

**מי תערובות**
ב**משנה פרה** ח,י שנו: מי הירדן ומי ירמוך - פסולים (למי חטאת), מפני שהם מי תערובות. ואלו הם מי תערובות? - אחד כשר ואחד פסול שנתערבו (אם נתערבו נהר כשר ונהר פסול, אין ממלאים ממקום תערובתם ואילך).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:4)

ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): **כתיב:** – כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וַיֹּאמֶר אֵלַי: הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה, וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה, וּבָאוּ הַיָּמָּה, אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים, וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם" (יחזקאל מז,ח) – האיש (שליווה את יחזקאל במראה) אמר לו, שמי הנחל זורמים אל המחוז המזרחי של הארץ, וירדו אל חבל הארץ הנקרא הערבה (ארץ מישור חרבה), ומשם יגיעו המים לים המלח, והמים יהיו מוזרמים לים המלח, ומי ים המלח יירפאו ממליחותם על ידי המים המתוקים האלה; ויש לדרוש את כפל הלשון: **"וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה" - זה ים של סמכו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'של סיבכי') (ים חולה, במזרחו של הגליל העליון. סמכו - אולי שם יישוב על שפת ים זה) – "הגלילה הקדמונה" - הגליל המזרחי**; "וְיָרְדוּ עַל הָעֲרָבָה" - זה ים של טיבריא** (ים כינרת) – "הערבה" תחילתה בים כינרת**; "וּבָאוּ הַיָּמָּה" - זה ים המלח** – "הימה" - ים הערבה, שהוא ים המלח**; "אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים" - זה הים הגדול** (ים התיכון) – כמבואר להלן. מי הנחל זורמים אל ארבעת הימים האלה כדי לרפא את מימיהם המלוחים**.**

ושואלים: **ולמה נקרא שמו** – של הים הגדול, **"מוּצָאִים"?**

ומשיבים: **כנגד שני פעמים שיצא** – לפי ששתי פעמים בתולדות האדם עלה האוקיינוס והציף את אגן הים התיכון, שמתחילה היה הים הזה יבשה, ועלה האוקיינוס ונעשה ים. ומשום שתי היציאות האלו נקרא הים הגדול "מוצאים" (מיעוט רבים שתי יציאות. נראה ש"ולמה..." הוא סופו של מדרש התנאים. ולהלן נחלקו אמוראים בעניין שתי היציאות האלו). - במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: '**אחד בדור אנוש ואחד בדור** ה**פְּלָגָה**' – פעם אחת בדור שבימי אנוש (אנוש היה דור שלישי לאדם הראשון), ופעם שנייה בדור הפלגה (הדור אחרי המבול, שבנה את מגדל בבל וה' הפיצו משם על פני כל הארץ, ומאז נפלגו ללשונותיהם (בראשית יא,א-ט)). אנשי דור אנוש ואנשי דור הפלגה חטאו ונענשו במים, שעלה האוקיינוס והציף את העולם (הוספה זו אינה לא ב"שרידי הירושלמי" ולא בשום נוסח אחר, אלא בדפוס ונציה הבבלי בלבד)**.**


ומביאים מחלוקת אמוראים: **רבי לעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) אמר **בשם רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: בראשונה יצא עד קלבריאה** (איזור בדרום איטליה) – בפעם הראשונה, בדור אנוש, עלה האוקיינוס והציף את האגן המזרחי של הים התיכון מעכו ויפו שבמזרחו עד קלבריאה שבמערבו**, ובשנייה יצא עד קפי** (בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: כיפי (סלעים, צוקים)) **ברברייה** (האיזור הצפוני מערבי של יבשת אפריקה, בחוף הים התיכון) (במסירה שלפנינו הוגהה היו"ד השנייה לאל"ף על ידי מגיה, וכן להלן) – בפעם השנייה, בדור הפלגה, עלה האוקיינוס והציף את האגן המערבי של הים התיכון מקלבריאה שבמזרחו עד כפי ברברייה שבמערבו**.**

**רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי חנינה: בראשונה יצא עד קפי ברברייא** – בפעם הראשונה, בדור אנוש, עלה האוקיינוס והציף את האגן המערבי של הים התיכון מקלבריאה שבמזרחו עד כפי ברברייה שבמערבו**,** ו**בשנייה יצא עד עכו** (עיר במערב הגליל, בחוף הים התיכון) **ועד יפו** (עיר בחוף הים התיכון) – בפעם השנייה, בדור הפלגה, עלה האוקיינוס והציף את האגן המזרחי של הים התיכון מקלבריאה שבמערבו עד עכו ויפו שבמזרחו**.**


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בנפלאות הבורא המתגלות בים): **"**וָאֹמַר: **עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף"** (איוב לח,יא) – ה' אמר לים, שיבוא עד הגבול הזה ששם לו ולא ימשיך הלאה; ויש לדרוש את הכתוב: **- עד עכו תבוא ולא תוסיף** – ה' אמר לים, שיגיע עד חופה של עכו. לפי דרשה זו, יש לקרוא במקום "עד פה" - 'עד כה', ומזה השם עכו, שהוא התמזגות המילים 'עד כה' (דרשה זו מבוססת על השיוויון בין המילה העברית "פה" ובין המילה הארמית "כָּה", ומכאן שההגייה הארמית של שם העיר היתה "עַכָּה")**; "וּפֹא יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ"** (שם) – כאן יושם גבול לגליך השוטפים בגאון ובגובה; ויש לדרוש את הכתוב: **- עד יפו אשית** ב**גאון גליך** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נשמטו מילים אלו) – המילה "וּפֹא" רומזת לשם יפו**.**


ומקשים (על מה שדרשו, שמי הנחל זורמים אל ארבעת הימים שנמנו לעיל כדי לרפא את מימיהם המלוחים): **ניחא ימא רבא, ימא דמילחא, בשביל למ(י)תקן** (תוקן כמו שהוא ב"שרידי הירושלמי") – נוח (מובן) שמי הנחל זורמים לים הגדול ולים המלח, כדי למתק אותם, מפני שמימיהם מלוחים וצריכים רפואה**.** אבל **ימה דטיבריא, ימה דסמכו!** – מדוע מי הנחל זורמים לים של טיבריא ולים של סמכו? והרי אין מימיהם מלוחים ואין צריכים רפואה!

ומתרצים: **לרבות** (ב"שרידי הירושלמי": 'בשביל לרבות'. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'כדי להרבות') **דגתם** – מי הנחל זורמים לים של טיבריא ולים של סמכו וממתקים את מימיהם ביותר כדי להגדיל את מספר כל הדגים למיניהם, וזו היא רפואתם**.**


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): "וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד, כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ" (יחזקאל מז,ט), **"לְמִינָה תִּהְיֶה דְגָתָם"** (יחזקאל מז,י) **- למיני מינים תהיה דגתם** – יש לפרש ולדרוש את הכתוב, שהדגה בים תהיה ממינים רבים**.**

ומציעים ברייתא: **תני** (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו)**:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **אמר רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי)**: מעשה שהלכתי לציידן** (בית צידה, יישוב בחוף הכינרת, שתושביו עבדו בציד דגים) **והביאו לפניי יותר משלש מאות** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והביאו לפני שלש מאות') **מיני דגים בתמחוי** (קערה גדולה) **אחד** – הרי שיש בים כינרת הרבה מיני דגים. - ואם עכשיו יש שם הרבה מיני דגים, לעתיד לבוא על אחת כמה וכמה**.**


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): **"וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם"** (יחזקאל מז,ח) – מי ים המלח יירפאו ממליחותם (אל"ף של "ונרפאו" רפה, והקריאה: וְנִרְפּוּ)**. -** ויש לשאול: **מלח מנין?** (שתי מילים אלו נמחקו במסירה שלפנינו על ידי מגיה. גם "בשרידי הירושלמי": 'מלח מנן', וגם בכתב יד שקלים: 'מלחממן', ובכתב יד הבבלי: 'מלחמנן', ורק בדפוס ונציה הבבלי אינו) – אם מי הים יירפאו ממליחותם, מניין יהיה מלח לתושבי הארץ? **-** ויש להשיב: כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): **"בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ**, **לְמֶלַח נִתָּנוּ"** (יחזקאל מז,יא) – הביצות והבורות של ים המלח לא יירפאו, והם נועדו לספק מלח לתושבי הארץ ("**ו**לא יירפאו" - וי"ו הנשוא, לא יירפאו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:5)

ותמהים: **כתיב:** – כתוב: **"וְנִרְפּאוּ הַמָּיִם"** – המים יירפאו ממליחותם**, ואת אמרת** (צריך לומר: '**אמר**')**:** – ואתה אומר (בהמשך הכתובים): **"וְלֹא יֵרָפְאוּ" המים** (המילה האחרונה אינה בכתוב, ואינה ב"שרידי הירושלמי") – המים לא יירפאו ממליחותם (לפי מה ששאלו, "ולא יירפאו" מוסב על המים ולא על "בִּצֹּאתָיו וּגְבָאָיו", משום שכתוב "ולא" בוי"ו)**?!** – הרי שהכתובים סותרים זה את זה!

ומתרצים: **מקום הוא ששמו "וְלֹא יֵרָפְאוּ"** – כוונת הכתוב שהביצות והגבים ואף המקום ששמו "לא יירפאו" נועדו לספק מלח (המקום ההוא נקרא כך משום שלא יירפאו שם המים), אבל מי הים יירפאו ממליחותם (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מקום היה ושמו נירפו')**.**

ב**תוספתא סוכה** ג,ט-י שנו: לאן הולכים? - לים הגדול, לימה של טבריה ולימה של סדום, כדי לרפאות את מימם, שנאמר: "ויאמר אליי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה וירדו אל הערבה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" (יחזקאל מז,ח). "המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה" - זה ימה של סדום; "וירדו אל הערבה" - זה ימה של טבריה; "ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים" - זה הים הגדול. ואומר: "והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ אל כל אשר יבוא שם נחליים יחיה והיה הדגה רבה מאוד כי באו שמה המים האלה ויירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל" (שם מז,ט). ואומר: "והיה ועמדו עליו דווגים" וגו' (שם מז,י), "ביצותיו וגבאיו" וגו' (שם מז,יא).

**כנגד שני פעמים שיצא**
ב**בראשית רבה** ה,ו נאמר: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה,ח; ט,ו) שני פעמים, אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה.
ו**שם** כג,ז נאמר: שתי פעמים כתוב "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה,ח; ט,ו), כנגד שני פעמים שעלה הים והציף את העולם. ועד איכן עלה בראשונה, ועד איכן עלה בשנייה? - רבי יודן ורבי אבהו ורבי אלעזר בשם רבי חנינה: בראשונה עלה עד עכו ועד יפו, ובשנייה עלה עד קפי ברבריא. רבי הונא ורבי אחא בשם רבי חנינה: בראשונה עד קפי ברבריא, ובשנייה עד עכו ועד יפו. הדא היא דכתיב: "ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף" וגו' (איוב לח,יא), "עד פה תבוא" - עד עכו, "ופה ישית" - עד יפו. רבי אלעזר: בראשונה עד קלבריא, ובשנייה עד קפי ברברייא.
וב**שמות רבה** כג,ד נאמר: מתחילה היה הים הזה יבשה, ועמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו, ועשאו הקב"ה ים ופרע מהם, שנאמר: "הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ" (עמוס ה).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:6)

ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): **כתיב:** – כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): **"וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל**, **לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ**, **לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר**, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים**"** (יחזקאל מז,יב) – על גדות הנחל שמימיו יוצאים מבית המקדש יגדלו עצי פרי, ולא יחדלו העצים מלעשות פרי, ובכל חודש יבשילו פירות חדשים**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות א,ב.

ומציעים ברייתא (הדורשת את הכתוב): **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: לפי שבעולם הזה תבואה עושה** (גומרת גידולה) **לששה חדשים ואילן עושה** (גומר פירותיו) **לשנים עשר חודש** – הרי שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה**, אבל לעתיד לבוא** (באחרית הימים) **התבואה עושה לחודש אחד ואילן עושה לשני חדשים. - מה טעם** (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)')**?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שלעתיד לבוא אילן עושה לשני חודשים?) **-** שכתוב: **"לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר"** – רבי יהודה מפרש את הכתוב, שיחזקאל ראה במראה הנבואה, שלעתיד לבוא יבשילו פירותיהם של עצי הפרי שיגדלו על גדות הנחל כל שני חודשים ('חודשיו' - מיעוט רבים שני חודשים). ומכיוון שלעתיד לבוא האילן עושה פירות לשני חודשים, התבואה עושה לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה**.**

**אמר רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)**: לפי שבעולם הזה התבואה עושה לששה חדשים והאילן עושה לשנים עשר חודש, אבל לעתיד לבוא התבואה עושה לחמשה עשר יום ואילן עושה לחודש אחד** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין ארבע המילים האחרונות)**, שכן מצאנו שעשת** (שעשתה) **התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום וקרב ממנה העומר** – בימי יואל הנביא יצא אדר ולא ירדו גשמים, ונעשה להם נס, וירד להם יורה (הגשם הראשון בעונת הגשמים) באחד בניסן, ויצאו וזרעו, וגדלה התבואה בחמישה עשר יום, מאחד בניסן עד שישה עשר בו, והקריבו את מנחת העומר מאותה תבואה בזמנה בשישה עשר בניסן. וגם לעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום, כמו שעשתה בימי יואל**. - מה טעם** (במסירה שלפנינו: 'מה טע'', וב"שרידי הירושלמי": 'ומה טעמיה (צריך לומר: טעמה)'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שנאמר')**?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שעשתה התבואה בימי יואל לחמישה עשר יום?) **-** שכתוב (במענה ה' לעם): **"וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּי'י אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן"** (יואל ב,כג) – עתידים אתם לשמוח על כי ה' עימכם, לאחר שתראו כי נתן לכם את הגשם לתשועה, והוריד לכם את היורה ('מורה'), ואת המלקוש (הגשם הבא בסוף עונת הגשמים) הוריד לכם בחודש הראשון (בניסן). רבי יוסי מפרש את הכתוב, שהוריד לכם את היורה ואת המלקוש שניהם בניסן. הרי שבימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, ונמצא שעשתה התבואה לחמישה עשר יום. ומכיוון שלעתיד לבוא התבואה עושה לחמישה עשר יום (חצי חודש), האילן עושה פירות לחודש אחד, שהתבואה עושה בחצי הזמן שהאילן עושה, כמו בעולם הזה**.**


ושואלים: **מה מקיים רבי יוסי** (ב"שרידי הירושלמי" ובמקבילה נוסף: 'טעמיה דרבי יהודה') **"לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר"?** – מה מעמיד (כיצד מפרש) רבי יוסי את הטעם (המקור) של רבי יהודה "לחדשיו יבכר", שלמד ממנו, שלעתיד לבוא האילן עושה לשני חודשים?

ומשיבים: **בכל חודש וחודש יהא מבכר** – רבי יוסי מפרש את הכתוב, שלעתיד לבוא יבשילו הפירות בכל חודש וחודש,שיהא האילן עושה פירות לחודש אחד**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.

לפי רבי יוסי, בימי יואל ירד להם יורה ומלקוש בניסן, כמו שכתוב: "ויורד לכם גשם מורה (יורה) ומלקוש בראשון" - הוריד לכם יורה ומלקוש בחודש הראשון (בניסן). לפי רבי יהודה, בימי יואל ירד להם יורה במרחשון ומלקוש בניסן, והתבואה עשתה לשישה חודשים, וכך שיעור הכתוב: "ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון" - יורה בזמנו (במרחשון) ומלקוש בחודש הראשון (בניסן), כמו שתרגם התרגום שם. לפי רבי יוסי, המילה 'בראשון' מוסבת על 'מורה ומלקוש', ולפי רבי יהודה, המילה 'בראשון' מוסבת רק על 'מלקוש'.
בעלי טעמי המקרא חיברו את התיבות "מורה ומלקוש", והטעמתם מכוונת לדעת רבי יוסי, שירדו היורה והמלקוש בניסן.

התבואה עושה לשישה חודשים, שהרי מן הזרע ועד הקציר שישה חודשים.
רק אילנות מעטים מבשילים פריים לשנים עשר חודש. נראה שכוונת הברייתא האומרת: "אילן עושה פירות לשנים עשר חודש", שהאילן מניב תוך שנה.

בשמות רבה טו,כא; בבמדבר רבה כא,כב; ובמדרש תנחומא פרשת 'בראשית' סימן ו ופרשת 'פינחס' סימן יד פירשו את הכתוב "לחודשיו יבכר", שבכל חודש וחודש יהא מבכר, כמו שאמרו כאן לפי רבי יוסי.

**לפי שבעולם הזה... אבל לעתיד לבוא... מה טעמא...**
דרכם של מדרשי האגדה בהרבה מקומות להביא מאמרים בסגנון: "לפי שבעולם הזה... אבל לעתיד לבוא... הדא הוא דכתיב / מה טעמא / מה כתיב...". חלקם הראשון של מאמרים אלה ("לפי שבעולם הזה...") קשור לנאמר קודם להם, וחלקם השני של מאמרים אלה ("אבל לעתיד לבוא...") הוא סיום בדברי שבח ונחמה ("שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמים את דבריהם בדברי שבח ובדברי נחמות").
נראה שמקור דבריהם של רבי יהודה ורבי יוסי בברייתא שבירושלמי כאן הוא מדרש שבו נאמרו מאמריהם בסגנון זה, ולא הביאו בברייתא שבירושלמי כאן מן המדרש ההוא אלא את מאמריהם של רבי יהודה ורבי יוסי כסגנונם במדרש ההוא. ולא היה מן העניין להביא כאן אלא את מאמרו של רבי יהודה משום טעמו מהכתוב "לחדשיו יבכר" שנאמר במראה הנבואה של יחזקאל שנידון כאן, אלא שאגב כך הביאו כאן גם את מאמרו של רבי יוסי החולק על רבי יהודה.


ומציעים פסוק (כדי לדרוש אותו): כתוב (בהמשך מראה הנבואה של יחזקאל): **"**וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל **וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"** (יחזקאל מז,יב) – פירותיהם של עצי הפרי שיגדלו על גדות הנחל ישמשו למאכל, והעלים ישמשו לתרופה. - מהו "ועלהו לתרופה"? -

ומביאים דברי אמוראים הדורשים את הכתוב:

**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: תרפיה** (מקור המילה ביוונית) – ריפוי (העלה ישמש לריפוי)**, מצץ עליה ותרף מזונ**י**ה** – מוצץ את עלהו ונעכל מזונו (המילה "תרופה" נדרשת גם במשמע המילה היוונית "תרפיה" וגם במשמע השורש הארמי "תרף")**.**

**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שני האמוראים נחלקו בדרשת כתוב זה, **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **להתיר פה שלמעלן** – לפתוח את הפה המשמש לאכילה, להגדיל את התיאבון. דרש "לתרופה" כשתי מילים: להתיר פה)**; וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **להתיר פה שלמטן** – לפתוח את פי הטבעת (הפתח התחתון של צינור העיכול, מקום יציאת הצואה), להוציא את הצואה**.**

**רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **ורבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – שני האמוראים נחלקו בדרשת כתוב זה, **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **להתיר פה עקרות** – לפתוח רחם של נשים שאינן מסוגלות ללדת**; וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **להתיר פה אילמים** – לפתוח פה של מי שאינם יכולים לדבר**.**

ב**בבלי סנהדרין** ק,א ו**מנחות** צח,א אמרו: מאי "ועלהו לתרופה"? - רבי יצחק בר אבודימי ורב חסדא - חד אמר: להתיר פה של מעלה, וחד אמר: להתיר פה של מטה. - איתמר: חזקיה אמר: להתיר פה אילמים. בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות. רבי יוחנן אמר: לתרפיון (לריפוי).
וב**שיר השירים רבה** ד [יב] נאמר: "ועלהו לתרופה" - מהו לתרופה? - אמר רבי יוחנן: לתרפיון, מציץ עליה ותרף מזוניה. - רב ושמואל - חד אמר: להתיר פה של מעלן; וחד אמר: להתיר פה של מטן. - רבי חנינא ורבי יהושע בן לוי - חד אמר: להתיר פה אילמים; וחד אמר: להתיר פה עקרות.
וב**מדרש תהילים** כג,ז נאמר: מהו "ועלהו לתרופה"? - רב ושמואל - חד אמר: להתיר פה אילמים; וחד אמר: להתיר פה עקרות.
וב**דברים רבה** א,א נאמר: "ועלהו לתרופה" - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי - חד אמר: לתרפיון; וחד אמר: כל שהוא אילם ולועט הימנו לשונו מתרפא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:2:7)

במשנה שנינו: "ולמה נקרא שמו שער יכניה? שבו יצא יכניה בגלותו".

מספרים (על יציאת יכניה לגולה): **את** (אתה) **מוצא** (במדרשים שאחרי תקופת התנאים באה הלשון "אתה מוצא" על פי הרוב להרחיב איזה סיפור מסיפורי המקרא ("ערכי מדרש", עמוד 79 הערה 2 ועמוד 228))**: בשעה שעלה נבוכדנצר לכאן** – לארץ ישראל**, בא וישב לו בדיפני של אנטוכיה** (עיר בסוריה הצפונית, בקרבת אנטיוכיה בירתה, ונקראת על שמה 'דפני של אנטוכיה', להבדילה מדפני שבארץ ישראל)**, ויצאה סנהדרין גדולה לקראתו ואמרה לו** (לנבוכדנצר)**: הגיע זמן הבית הזה ליחרב?** – האם הגיע הזמן שיחרב בית המקדש? (שסברו שנבוכדנצר מבקש לעלות לירושלים כדי להחריב את בית המקדש) **- אמר להן:** – לא, אלא **אותו שהמלכתי אותו עליכם** – יהויכין (יכניה), **תנוהו לי** – מסרו אותו בידי (נבוכדנצר המליך את יהויכין למלך על יהודה תחת יהויקים אביו שמרד בו, אך לאחר זמן קצר חשש נבוכדנצר שימרוד בו יהויכין, ולכן חזר ועלה לירושלים והגלה את יהויכין לבבל)**, ואני הולך לי. באו ואמרו** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אתון אמרון') – הסנהדרין הגדולה, **ליהויכין מלך יהודה: נבוכדנצר בעי לך** – נבוכדנצר מבקש אותך (מבקש את נפשך, כדי להגלות אותך לבבל)**.**

**כיון ששמע** – יהויכין, **מהן כך, נטל מפתיחות של בית המקדש,** ו**עלה לגגו של** ה**היכל** – שבבית המקדש**, אמר לפניו** – לפני הקב"ה**: רבונו של** ה**עולם** (האלוהים)**, לכשעבר** (צריך לומר כמו בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי: '**לשעבר**') (בזמן שעבר, לפנים) **היינו נאמנין לך והיו מפתיחותיך מסורין לנו. עכשיו שאין אנו נאמנין, הרי מפתחותיך מסורין לך.**

ומביאים מחלוקת אמוראים (בפרטי המשך הסיפור): **תרין אמורין** – שני אמוראים (נחלקו בדבר), **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **זרקן** – את המפתחות לשמים, **ועוד** (ושוב) **לא ירדו** – לארץ**; וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **ראה כמין יד** – כדמות יד שירדה מן השמים, **נוטלתן** – את המפתחות, **מידו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'יצתה פיסת יד ונטלתן ממנו')**.**

וממשיכים ומספרים: **כיון שראו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'ששמעו') **כל חורי** (שרי) **יהודה כן** – שמסר יהויכין את מפתחות בית המקדש**, עלו לראש**י **גגותיהן** – והשליכו עצמם מעל ראשי גגותיהם, **ונפלו ומתו.** ומציעים מקור בכתוב: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב:** – זאת היא שכתוב (זה הוא הדבר שכתוב): **"מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן**: **מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת**? **תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה**, **עִיר הוֹמִיָּה**, **קִרְיָה עַלִּיזָה**, **חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה"** (ישעיהו כב,א-ב) – נבואה על ירושלים: מדוע, ירושלים, עלו כל אנשי ירושלים לגגות כשבא עלייך האויב? את, ירושלים, שהיית עיר חוגגת והומה, עכשיו המתים בך אינם מתים בחרב האויב אלא במיתות אחרות. ויש לדרוש את הכתוב על חורי יהודה שעלו לגגות כשעלה נבוכדנצר ונפלו ומתו**.**

אזכורו של יכניה במשנה הוא שגרם להבאת קטע האגדה בתלמוד על אודותיו, אף על פי שקטע האגדה אינו מתייחס כלל ליציאתו של יכניה מהשער שנקרא על שמו הנזכר במשנה, אלא למעשים אחרים שעשה יכניה במקדש ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמוד רז).

במלכים ב כד,ח-טז מסופר על יהויכין ויציאתו לגולה. נאמר שם: "וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל (אל) מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל... וַיּוֹצֵא (מלך בבל) מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה'... וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה...". אפשר שעל פי כתובים אלה אמרו במשנה שיכניה יצא לגולה מבית המקדש, שכן משמע מכתובים אלה, שנבוכדנצר הוציא את אוצרות בית ה' ממקום שיצא יכניה לגולה, ומכאן שיצא מבית המקדש ששם היו אוצרות בית ה'.
במלכים ב כד,טו נאמר: "וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה... וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה". בסדר עולם רבה פרק כה ובמדרש תנחומא פרשת 'נח' סימן ג נאמר, ש"אילי הארץ" אלו חורי יהודה ובנימין. הרי שחורי יהודה הלכו לגולה. ואילו לפי הירושלמי, חורי יהודה נפלו ומתו.

ב**ויקרא רבה** יט,ו נאמר: אמרו: כיוון שעלה נבוכדנצר להחריב את ירושלם, עלה וישב לו בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרין גדולה לקראתו, אמרו לו: הגיע זמנו של הבית הזה ליחרב? - אמר להם: לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי. תנו אותו לי, ואני הולך לי. - אזלון ואמרו ליהויקים: נבוכדנצר בעי לך. ...כיוון שלא שמע להם, עמדו ונטלוהו ושילשלו אותו (הורידו אותו בשלשלת מן החומה למטה). ...כיוון שהרגו, המליך את יכניהו בנו תחתיו וירד לו לבבל, ויצאו כל בני עירו וקילסו אותו. אמרו לו: מה עשיתה? - אמר להם: יהויקים מלך יהודה מרד בי והרגתיו והמלכתי את יכניה בנו תחתיו. - אמרון ליה: במשל אומרים: גור טוב מן כלב רע לא תגדל, על אחת כמה וכמה גור רע מן כלב רע.
מיד שמע להם, חזר וישב לו בדפני של אנטוכיא. ירדה סנהדרין גדולה לקראתו, אמרו לו: הגיע זמנו של הבית הזה ליחרב? - אמר להם: לאו, אלא תנו לי את יכניה בן יהויקים, ואני הולך לי. אזלון ואמרו ליכניה: נבוכדנצר בעי לך. - מה עשה יכניה? - עמד וכינס כל מפתחות של בית המקדש, ועלה לראש גגו של בית המקדש ואמר לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גיזברים נאמנים לפניך, מיכן ואילך הרי מפתחותיך לפניך. - תרין אמורין - חד אמר: כמין פיסת יד של אש באת ונטלתם מידו; וחרנא אמר: משעה שזרקם שוב לא ירדו. - ומה היו בחורים של ישראל עושים? - עולים לראשי גגותיהם ומשליכים עצמם מעל ראשי גגותיהם ונופלים ומתים, שנאמר: "משא גיא חזיון: מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות?" (ישעיה כב,א). - מה עשה לו נבוכדנצר? - עמד ונטלו וחבשו (אסרו) בבית האסורים. וכל מי שנחבש בימיו של אותו רשע לא יצא משם לעולם. גלה יכניה וגלתה סנהדרין גדולה עימו.

בירושלמי - "חורי יהודה", ובמדרש - "בחורים של ישראל". אפשר שבאחד משני המקורות הוחלפו חורים ובחורים זה בזה.

בויקרא רבה הובא סיפור אגדה ארוך על יהויקים ויכניה בנו, שהוא חטיבה אחת שלמה. מסיפור זה מובא בירושלמי שקלים רק חלק אחד בלבד, קטע מן הסיפור על יכניה. ויקרא רבה לקח את כל הסיפור כולו ממקור אגדי אחד, ואילו הירושלמי לא העתיק מאותו המקור האגדי אלא קטע אחד בלבד ("מדרש ויקרא רבה", מבוא, עמוד XVIII).

**מפתחות של בית המקדש**
ב**בבלי תענית** כט,א אמרו: תנו רבנן: כשחרב הבית בראשונה, נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה (כוהנים צעירים), ומפתחות ההיכל בידם, ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים, יהיו מפתחות מסורים לך. וזרקום כלפי מעלה, ויצתה כעין פיסת יד וקיבלתם מהם. והם (פרחי הכהונה) קפצו ונפלו לתוך האור (האש שבערה במקדש). ועליהם קונן ישעיהו הנביא: "משא גיא חיזיון: מה לך איפוא כי עלית כולך לגגות? תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה, חללייך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" (ישעיהו כב).

המעשה שבבבלי היה בחורבן הבית הראשון בימי צדקיהו שמלך אחרי יהויכין.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:1)

**משנה**
המשנה מפרטת את מקומותיהם ואת שימושיהם של שלושה עשר השולחנות שהיו במקדש הנזכרים לעיל במשנה שבהלכה א.

**שלשה עשר שולחנות היו במקדש:**

**שמונה** שולחנות **של שייש בבית המטבחיים** (מקום שחיטת בהמות) – שהיה לצפונו של המזבח, ושם היו טבעות קבועות ברצפה לשחיטת הקורבנות, ועמודים נמוכים ובהם ווים לתלות בהם את הקורבנות, ובין העמודים עמדו שמונה שולחנות של שיש (כמתואר במשנה מידות ג,ה)**, שעליהן מדיחין את הקרביים** (מעיים) – של הקורבנות**;**

**ושנים** – שני שולחנות, **במערב הכבשׁ** (מישור משופע לעלייה ולירידה) – מצד מערב של הכבש למזבח, שהיה לדרומו של המזבח**, אחד של שייש ואחד של כסף, על של שייש נותנין את האיברין** – של הקורבנות עד שיעלו אותם על גבי המזבח, שהשיש מצנן את הבשר שלא יסריח**, ועל של כסף** נותנים **כלי שרת** – כלים שמשתמשים בהם לעבודה בבית המקדש**;**

**ושנים** – שני שולחנות, **באולם** – שלפני ההיכל, **מבפנים** – בפנים האולם, **על פתח הבית** – אצל פתח ההיכל**, אחד של שייש** (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'של כסף') **ואחד של זהב, על של שייש** (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'של כסף') **נותנים לחם הפנים בכניסתו** – של לחם הפנים להיכל, שלאחר שנאפה הלחם, היו מניחים אותו על שולחן של שיש שבאולם, כדי שיתקרר ולא יתעפש עד שיכניסו אותו בשבת להיכל ויסדרו אותו על השולחן שבהיכל**, ועל של זהב ביציאתו** – מן ההיכל, שכשנטלו בשבת הבאה את הלחם הישן מן השולחן שבהיכל, היו מניחים אותו על שולחן של זהב שבאולם, עד שחילקו אותו לכוהנים**, שמעלין בקודש ולא מורידין** – שולחן זה היה של זהב, מפני שלאחר שהיה הלחם מונח בהיכל כל השבוע על שולחן הזהב, אינו מן הראוי להוריד אותו ממעלתו ולהניחו ביציאתו על שולחן של שיש או של כסף, ולכן מניחים אותו על שולחן של זהב**;**

ו**אחד של זהב מבפנים** – שולחן אחד של זהב עמד בפנים ההיכל**, שעליו לחם הפנים תמיד** – כמו שכתוב: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל). - הרי בין הכל שלושה עשר שולחנות**.**

ב**משנה תמיד** ד,ב שנינו: הקרביים (של קרבן התמיד) מדיחים אותם שלוש פעמים במיעוטה (לכל הפחות) על שולחנות של שיש שבין העמודים (בבית המטבחיים).
וב**משנה מנחות** יא,ז שנינו: שני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב, על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלים בקודש ולא מורידים; ואחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שייש ואחד של זהב, על של שייש נותנים לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין; אחד של זהב מבפנים, שעליו לחם הפנים תמיד".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **על** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו, והיא אשגרה מהמשך המשנה) **של כסף** – כוונת הדברים שהברייתא שנתה "כסף" במקום "שיש" שבמשנה, והברייתא גורסת: "ושנים באולם מבפנים על פתח הבית, אחד **של כסף** ואחד של זהב, **על של כסף** נותנים לחם הפנים בכניסתו" וכול' (מהמשך הדברים בעניין לחם הפנים יוצא שמדובר כאן בשולחן שעליו נותנים לחם הפנים בכניסתו, ואין מדובר בשולחנות האחרים שנמנו במשנה)**.**

ודוחים את הגרסה של ברייתא: **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**, רבי חנניה** (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **מטי בה משמיה דרבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – מגיע בה (במימרה זו עד שם המוסר הקדום ביותר שלה, ואמר אותה) משמו של רבי יוחנן (כלומר, המאמר שאמר רבי יוסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמרוֹ רבי חנניה בשם רבי יוחנן)**: לית כאן** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'על') **של כסף** – אין כאן (אינו צריך להיות בברייתא) "של כסף" (גרסת הברייתא אינה נכונה, ויש להגיה את נוסח הברייתא ולגרוס בה "של שיש" כמו במשנה)**, מפני שהוא מרתיח** – מכיוון שהכסף מחמם את הלחם וגורם לו להתעפש, אין שמים את לחם הפנים על שולחן של כסף, כיוון שהשולחן יחמם שוב את הלחם, אחרי שהתחיל להתקרר, והוא ימהר להתעפש, ולכן לא עשו שולחן של כסף. אבל שיש הוא צונן, ולכן עשו שולחן של שיש. - רבי שמואל בר רב יצחק, ולפניו רבי יוחנן, דוחים את נוסח הברייתא "של כסף", ומחזיקים בנוסח משנתנו "של שיש" (יש ללמוד שהכסף מרתיח גם מהירושלמי שבת ד,א, שאסור לטמון את התבשיל בשבת במטבעות של כסף, מפני שהם מרתיחים. כוונת הדברים היא, שלכסף יש תכונה מיוחדת, שכשהוא בא במגע עם חומר מסוים או נמצא בקרבתו הוא מחולל חום (ראה "הירושלמי כפשוטו" שבת שם))**.**


ומקשים (על מימרת האמוראים): ו**לא כן תני:** – וכי לא כך שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **זה** – האמור להלן, **אחד מן הניסים שנעשו** (ב"שרידי הירושלמי": 'שהיו נעשים') **בבית המקדש, שכשם שהיו מניחין אותו חוֹם** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'חם', וכן להלן)**, כך היו מוצאין** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'מוצ**י**אין') **אותו חוֹם** – כמו שהיו מסדרים בשבת על השולחן שבהיכל את לחם הפנים כשהוא חם, כך גם היו מסלקים בשבת הבאה מהשולחן את לחם הפנים כשהוא חם, (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'שנאמר'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אבל נמצא בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי) **-** שנאמר (בסיפור נדודיו של דוד): **"**וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', **לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ"** (שמואל א כא,ז) – אחימלך הכוהן נתן לדוד לחם קודש (לחם הפנים), כי לא היה שם לחם חול, אלא לחם הפנים שניתן על השולחן שלפני ה' באוהל מועד וסולק מעליו, כדי לשים במקומו ביום הילקחו (סילוקו של הלחם הישן) לחם חדש וטרי שחומו עומד בו (ושיעור הכתוב: 'כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם'; ואמר "הַמּוּסָרִים" בלשון רבים, כי לחם הפנים היה שתים עשרה חלות, או כי נגרר אחרי לשון ' הַפָּנִים'); ויש לדרוש את הכתוב, שביום סילוקו היה עדיין הלחם הישן חם (ולפי זה שיעור הכתוב: 'כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ, לָשׂוּם לֶחֶם')**?!** (בתמיהה) – הרי שנעשה נס בלחם הפנים, שהיה הלחם חם ועומד עד שעת סילוקו. ולכן אין לנו לחשוש מחימום לחם הפנים, שמכיוון שאין החום והקור שולטים בו לסירוגין, אין כאן חשש עיפוש. ואם כן, מדוע דחו האמוראים את נוסח הברייתא "של כסף"?

ומתרצים: **רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: אין מזכירין מעשה ניסים** – דבר זה, שהיה הלחם חם ועומד עד שעת סילוקו, היה נס שנעשה בלחם הפנים, ואין להביא ממנו ראיה וללמוד ממנו, מפני שאין סומכים על הנס, ובדרך הטבע לחם הפנים מתקרר והולך, וחימומו מחדש על ידי הכסף עלול לגרום לעיפושו. ולכן דחו האמוראים את נוסח הברייתא "של כסף"**.**

כך פירושה של הסוגיה גם על פי: "להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמודים קעח-קעט.

תלמיד רשב"ש פירש, שהברייתא ששנו בה "כסף" מדברת על השולחנות בבית המטבחיים. ולפי רא"ש, הברייתא מדברת על השולחן שעליו נותנים את האיברים, ואין הברייתא מדברת על השולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, שכן לפי גרסת רא"ש במשנה היה של כסף. ורש"ס פירש, שהברייתא ששנו בה "כסף" מדברת על כל השולחנות: השולחנות בבית המטבחיים והשולחן שעליו נותנים את האיברים והשולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, שלפי המשנה היו כולם של שיש.
תלמיד רשב"ש ורא"ש גרסו בירושלמי כאן בהשפעת הסוגיה המקבילה בבבלי תמיד לא,ב: 'ליתקן של כסף!' (במקום: 'לית כן/כאן של כסף'), ופירשו, שהקשו על התנא של המשנה, שיתקנו שולחן / שולחנות של כסף, ולמה עשו של שיש? לפי תלמיד רשב"ש ורא"ש, "מפני שהוא מרתיח" הוא תירוץ לקושיה זו, כמו בבבלי. תלמיד רשב"ש ורא"ש גרסו בקושיה שאחרי כן, שאחד מן הניסים שנעשו במקדש היה שלא הסריח בשר הקודש מעולם (בגרסה שהיתה לפני תלמיד רשב"ש, הזכירו בקושיה זו את מעשה הנס שהיה בבשר הקודש וגם את מעשה הנס שהיה בלחם הפנים, כמו שהיא גרסת רש"ס).

ב**בבלי תמיד** לא,ב אמרו: תנן התם (משנה שקלים ו,ד): שלושה עשר שולחנות היו במקדש... - מכדי (הרי) אין עניות במקום עשירות, אמאי עבדי דשיש? ניעבדו דכסף! ניעבדו דזהב! - אמר רבי חנינא בשם רבי אסי, ורבי אסי בשם רבי שמואל בר רב יצחק: מפני שהוא מרתיח.

סוגיה בבלית זו מקבילה לסוגית הירושלמי כאן. שלושת החכמים - רבי חנינא (חנניה), רבי אסי (יוסי) ורבי שמואל בר רב יצחק - מופיעים בשתי הסוגיות.
גם בסוגית הבבלי יש כמה פירושים. פירוש אחד: השולחן שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו (המפרש למסכת תמיד); פירוש שני: השולחן שעליו נותנים את האיברים (רא"ש); פירוש שלישי: כל השולחנות (תוספות בבבלי מנחות צט,ב).

נוסח הברייתא שבירושלמי "כסף" (בעניין השולחן באולם שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו) גם בברייתא שבבבלי במנחות צט,א (ראה להלן). נוסח זה נדחק ונכנס בכמה נוסחאות המשנה בשקלים ו,ד ובמנחות יא,ז (ואף בנוסח המשנה בשקלים לפי כמה כתבי יד של הבבלי בתמיד).
רבי חנינא בבבלי בתמיד הוא רבי חנניה בירושלמי, ורבי אסי בבבלי הוא רבי יוסי בירושלמי.
מן ההקבלה שבירושלמי כאן יוצא ברור שהבבלי בתמיד מדבר על השולחן באולם שעליו נותנים את לחם הפנים בכניסתו, ולא על השולחן במערב הכבש שעליו נותנים את האיברים, ולא על השולחנות בבית המטבחיים שעליהם מדיחים את הקרביים. מכאן יוצא שגם הבבלי בתמיד היה לו נוסח המשנה בשקלים "שיש" ולא "כסף" (והגרסה העיקרית בגמרא היתה: 'אמאי עבדי דשיש? ניעבדו דכסף!'). "כסף" הוגה במשנה אחר כך על פי הברייתא שבמנחות, והוצרכו להגיה בגמרא: 'אמאי עבדי דכסף? ניעבדו דזהב!', והנוסח שלנו ("ניעבדו דכסף! ניעבדו דזהב!") מעורב (מורכב) משתי הנוסחאות ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 141-142).

העיבוד בסוגית הבבלי ניכר, שהרי הלשון "מפני שהוא מרתיח" לא ייתכן שייאמר על הזהב, שהרי כבר למדנו בירושלמי שבת ד,א שאין הזהב מרתיח, ואין לנו לעשות מחלוקת בחינם בין שני התלמודים במציאות. ועוד, שהיה להם לומר בלשון רבים: "מפני שהם מרתיחים"! ("להשגות 'פני זקן' על הגהות הגר"א לירושלמי שקלים", "נטיעות לדוד", עמוד קפא).

ב**בבלי יומא** כא,א; **חגיגה** כו,ב ו**מנחות** כט,א ו-צו,ב אמרו: אמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, סילוקו כסידורו (שהיה הלחם חם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת כמו שהיה חם בשעת סידורו בשבת שעברה), שנאמר: "לשום לחם חום ביום הילקחו" (שמואל א כא).

בבבלי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר שנעשה נס בלחם הפנים. ובירושלמי אמרו, שרבי יהושע בן לוי אמר שאין מזכירים מעשה ניסים.
הלשון "אין מזכירים מעשה ניסים" מקורה בתוספתא יבמות יד,ו.

במשנה אבות ה,ה שנינו: עשרה ניסים נעשו בבית המקדש (וכן שנו במסכת אבות דרבי נתן נוסח א פרק לה ונוסח ב פרק לט). בבבלי יומא כא,א דנו בפירוט של עשרה הניסים.
מן הלשון "זה אחד מעשרה ניסים שנעשו במקדש" (שאמר רב בבבלי שם, וכן שנו בברייתא שבירושלמי כאן) משמע שלא נאמר מפורש במשנה המקורית הפירוט של עשרה הניסים, ורב מפרט אותם על יסוד מקורות קדומים ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד לט).


ומציעים שאלה: **בעון קומי** – שאלו לפני **רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: לא היה שם לחם, מהו להניחו לשבת הבאה?** – אם לא היה שם לחם חדש להניחו על השולחן בשבת, האם מותר להשאיר על השולחן עד לשבת הבאה את הלחם הישן שהונח בשבת הקודמת, או שמא יש לסלק את הלחם הישן מעל השולחן ויישאר השולחן בלא לחם עד לשבת הבאה? (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני: לא היה שם לחם' וכו')

ומציעים תשובה: **אמר לון:** – אמר להם (רבי אילא לשואלים): **כתיב** (ב"שרידי הירושלמי" אין מילה זו)**:** – כתוב (בעניין השולחן): **"וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד"** (שמות כה,ל) – ה' ציווה את משה לשים על השולחן לחם פנים, שיהיה מונח שם לפני ה' תמיד**,** ויש לדרוש: **"לֶחֶם פָּנִים" - אפילו פסול** – אפילו לחם פסול מותר להניחו על השולחן, אם לא היה שם לחם כשר, כדי שלא יישאר השולחן בלא לחם. ויש ללמוד דין זה מהכתוב, שלא נאמר "לחם הפנים" שמשמעו הלחם המיוחד הכשר, אלא נאמר "לחם פנים" שמשמעו אפילו לחם פסול. ומכאן, שאם לא היה שם לחם חדש, מותר להשאיר על השולחן את הלחם הישן, שכן לחם ישן אינו גרוע מלחם פסול (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'אמר קרא: ונתת' וכו')**.**

ב**משנה מנחות** יא,ח שנינו: ...יניחנה (את לחם הפנים) לשבת הבאה, שאפילו היא על השולחן ימים, אין בכך כלום.
וב**תוספתא מנחות** יא,יח שנו: ...אם יש שם לחם מן המובחר - יביאו, ואם לאו - ימתין לשבת הבאה.

יש ללמוד מהמשנה ומהתוספתא, שכשהלחם הישן המונח על השולחן פסול והגיע יום השבת שבו מסדרים לחם חדש על השולחן, אם יש שם לחם כשר - יביאו אותו ויסדרו אותו על השולחן במקום הלחם הפסול, ואם אין שם לחם כשר - ישאירו את הלחם הפסול על השולחן עד לשבת הבאה, מפני שמותר להשאיר את הלחם על השולחן אפילו כמה שבועות, ואפילו הוא פסול.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:3)

מביאים ברייתא: **עשרה שולחנות עשה שלמה** – בבית המקדש, (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים נוסף: 'שנאמר') **-** שנאמר (בבניין המקדש בעניין השולחנות): **"וַיַּעַשׂ שֻׁלְחָנוֹת עֲשָׂרָה**, **וַיַּנַּח בַּהֵיכָל חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול"** (דברי הימים ב ד,ח) – במצוותו של שלמה המלך נעשו עשרה שולחנות, ושמו אותם בהיכל**.** ומה כוונת הכתוב "חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול"? - **אִין תימר:** – אם תאמר: **חמשה בדרום וחמשה בצפון** – חמישה שולחנות בצד הדרום של ההיכל וחמישה בצד הצפון (כהוראת 'ימין' ו'שמאל' במקרא, הבאים לציין רוחות השמים), **- והלא אין השולחן כשר אלא בצפון** – בצד הצפון של ההיכל**, שנאמר** (במלאכת המשכן)**: "וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן"** (שמות כו,לה) – ה' ציווה את משה לשים את השולחן סמוך לכותל הצפוני של המשכן. אבל שולחן בצד הדרום של ההיכל - פסול**. מה תלמוד לומר: "חֲמִשָּׁה מִיָּמִין וַחֲמִשָּׁה מִשְּׂמֹאול"?** – מה כוונת הכתוב הזה? **- אלא חמשה מימין שלחנו של משה וחמשה משמאלו** – עשרה השולחנות שעשה שלמה הם לבד מהשולחן של משה (השולחן שנעשה במשכן על ידי בצלאל במצוותו של משה), וכל השולחנות עמדו בצפון ההיכל, השולחן של משה באמצע, חמישה שולחנות מימינו של השולחן של משה וחמישה משמאלו**. אף על פי כן** – אף על פי שעשה שלמה עשרה שולחנות, וכולם היו כשרים לסדר עליהם את לחם הפנים**, לא היה מסדר** – מי שסידר את לחם הפנים, **אלא** (בכתב יד הבבלי ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'על') **של משה בלבד, שנאמר** (במלאכת כלי המקדש בעניין כלי הזהב)**: "**וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְ**אֶת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים** זָהָב**"** (מלכים א ז,מח) – במצוותו של שלמה נעשה השולחן, שעורכים עליו את לחם הפנים, מזהב. בכתוב כאן מדובר רק בשולחן אחד, ויש לפרש, שהשולחן האחד האמור בכתוב כאן הוא השולחן של משה, ועשרה השולחנות האמורים בכתוב לעיל הם עשרה שולחנות לבד משולחנו של משה. וכיוון שלחם הפנים נזכר רק בכתוב כאן ולא בכתוב לעיל, יש ללמוד שהיו עורכים את לחם הפנים רק על השולחן של משה**. - רבי יוסי בירבי יהודה** (תנא בדור החמישי) **אומר: על כולם** – על כל השולחנות, **היה מסדר** – מי שסידר את לחם הפנים**, שנאמר** (בבניין המקדש בעניין כלי הזהב)**: "**וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְ**אֶת הַשֻּׁלְחָנוֹת וַעֲלֵיהֶם לֶחֶם הַפָּנִים"** (דברי הימים ב ד,יט) – במצוותו של שלמה נעשו השולחנות, שעורכים עליהם את לחם הפנים (בכתוב הזה, שלא כמו בכתוב המקביל במלכים שהובא לעיל, אין בסופו המילה "זהב". אבל במקורות שלהלן הובא הכתוב הזה כשבסופו המילה "זהב"). ויש ללמוד מהכתוב הזה, שהיו עורכים את לחם הפנים גם על השולחנות של שלמה (אפשר שהכוונה שהיו עורכים בכל שבת על כל השולחנות ולא רק על שולחנו של משה בלבד. ואפשר שהכוונה שהיו יכולים לערוך על כל השולחנות ולא רק על שולחנו של משה בלבד, אך היו עורכים בכל שבת על שולחן אחד מהם בלבד)**.**

ב**תוספתא מנחות** יא,ט-י שנו: עשרה שולחנות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש שולחנות עשרה" (דברי הימים ב ד,ח). ואף על פי כן, לא היו מסדרים אלא על של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז,מח). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: על כל השולחנות היו מסדרים, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב" (דברי הימים ב ד,יט). - משום רבי אלעזר בן שמוע אמרו: מה תלמוד לומר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב"? - זה שולחן גדול של זהב שהיה לפנים בהיכל, ושולחן (של זהב) שהיה באולם על פתחו של בית שעליו היו נותנים לחם פנים ישנה (ביציאתו. - השולחן השלישי שעליו היו נותנים לחם הפנים בכניסתו אינו שייך לכאן, שהרי הוא אינו של זהב והכתוב בדברי הימים מדבר בשולחנות זהב).
וב**תוספתא סוטה** יג,א שנו: משנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד... ואף על פי כן (אף על פי ששלמה גנז את המשכן ואת כליו ועשה כלים חדשים), לא היו משתמשים אלא בשולחן שעשה משה ומנורה שעשה משה.

ב**בבלי מנחות** צח,ב אמרו: תנו רבנן: עשרה שולחנות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש שולחנות עשרה וינח בהיכל חמישה מימין וחמישה משמאל" (דברי הימים ב ד). ואם תאמר: חמישה מימין הפתח (של ההיכל, בצידו הצפוני, שהרי הפתח היה באמצע צידו המזרחי של ההיכל) וחמישה משמאל הפתח (של ההיכל, בצידו הדרומי)? - אם כן, מצינו ששולחן בדרום, והתורה אמרה: "והשולחן תיתן על צלע צפון" (שמות כו)! - אלא של משה באמצע, חמישה מימינו וחמישה משמאלו.
ו**שם** צט,א אמרו: תנו רבנן: עשרה שולחנות עשה שלמה, ולא היו מסדרים אלא על של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז). - רבי אלעזר בן שמוע אומר: על כולם היו מסדרים, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב" (דברי הימים ב ד). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא היו מסדרים אלא על של משה, אלא מה אני מקיים "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב"? - אלו שלושה שולחנות שהיו במקדש, שניים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב, על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו, שמעלים בקודש ולא מורידים, אחד של זהב בפנים שעליו לחם הפנים תמיד.

בבבלי החליפו את דבריהם של רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בן שמוע.
בברייתא שבבבלי שנו, שהיו נותנים את לחם הפנים בכניסתו על שולחן של כסף, כנוסח הברייתא שבירושלמי לעיל.

בברייתא שבבבלי: "מה אני מקיים 'ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב'? - אלו שלושה שולחנות שהיו במקדש...". אבל בתוספתא: "מה תלמוד לומר: 'ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים זהב'? - זה שולחן גדול של זהב שהיה לפנים בהיכל, ושולחן שהיה באולם... שעליו היו נותנים לחם פנים ישנה (ביציאתו)". ואומנם, השולחן השלישי, שעליו היו נותנים לחם הפנים בכניסתו, אינו שייך לכאן, שהרי הוא בכל אופן אינו של זהב והכתוב בדברי הימים מדבר בשולחנות זהב, אלא שהתנא בברייתא הבבלית ציטט משנה, היא הברייתא שבירושלמי לעיל, כמו שהיא ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 142).

מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים, מפרש את הכתוב: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז,מח), ש"השולחן" כאן הוא לשון קיבוצי: השולחנות.

ב**אוצר המדרשים** [עמוד 475] - ברייתא דרבי פינחס בן יאיר (מדרש 'תדשא') נאמר: אף על פי שעשה שלמה עשרה שולחנות, לא היו מסדרים לחם הפנים תחילה אלא על שולחן של משה, שנאמר: "ואת השולחן אשר עליו לחם הפנים" (מלכים א ז,מח), ואחרי כן היו מסדרים על כולם, שנאמר: "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים" (דברי הימים ב ד,יט).

כך מקיים מדרש זה את שני הכתובים הללו לדעת מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים.

בבית המקדש השני לא היו עשרה שולחנות אלה, אלא היה שם שולחן אחד בלבד בהיכל, ועוד שני שולחנות בחוץ להניח עליהם את הלחם לפי שעה. כך מוכח ממשנתנו שמנתה שלוש עשרה שולחנות שהיו במקדש ולא מנתה עשרה שולחנות אלה. אבל לפי הבבלי יומא נא,ב, היו עשרה שולחנות אלה בבית שני. ואפשר שלא נמנו שולחנות אלה במשנתנו, משום שמשנתנו כדעת מי שאמר שלא היו מסדרים עליהם לחם הפנים (רש"ש).


מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **מזרח ומערב היו נתונין** – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם ממזרח למערב, שאורכם היה לאורכו של ההיכל**; דברי רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי)**. רבי אלעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) **אומר: צפון ודרום היו נתונין** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם מצפון לדרום, שאורכם היה לרוחבו של ההיכל**.**

ומציעים קושיה: **מאן דאמר:** – מי (רבי) שאומר: **מזרח ומערב** – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם ממזרח למערב, **- ניחא** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים חסרה מילה זו) – נוח (הדבר מובן שעל כל השולחנות היו מסדרים לחם הפנים)**, כולהן** (כולן) **ראויין** (ב"שרידי הירושלמי": 'היו') **לשירות** – שכיוון שהשולחנות היו מונחים לאורכו של ההיכל, נמצא שכל השולחנות היו מונחים בצד הצפוני שבהיכל, ולכן היו כולם כשרים לעבודה לסדר עליהם את לחם הפנים, מפני שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל**.** אבל **מאן דאמר:** – מי (רבי אלעזר בירבי שמעון) שאומר: **צפון ודרום** – השולחנות שהיו בהיכל היו מונחים באורכם מצפון לדרום, **- נמצא שולחן בדרום ומנורה בצפון** (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי" ובכתב יד הבבלי. ובכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'שולחן בצפון ומנורה בדרום'. נראה שהמילים 'ומנורה בצפון' יתרות, והן אשגרת לשון מהביטוי "שולחן בצפון ומנורה בדרום") – שכיוון שהשולחנות היו מונחים לרוחבו של ההיכל, נמצא שכמה מהשולחנות היו מונחים בצד הדרומי שבהיכל, ושולחנות אלה לא היו כשרים לעבודה לסדר עליהם את לחם הפנים, מפני שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל, כאמור בברייתא להלן**; והא תני:** (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני') – והרי (התנא) שונה / שנוי (שנויה ברייתא): **השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים** – בחציו הפנימי של ההיכל, שההיכל מבפנים היה אורכו ממזרח למערב ארבעים אמות, והשולחן היה נתון בתוך עשרים אמות הפנימיות שלצד בית קודש הקודשים שבמערב**, משוך** (מרוחק, מוזז) **מן הכותל** – הצפוני של ההיכל (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'משוך מן הקרן'. והוא אשגרה בטעות מהמשנה תמיד ב,ה), **כשתי אמות כלפי** (מול) **הצפון** (אשגרה בטעות מהמשנה תמיד שם, וצריך לומר: 'כלפי ה**דרום**'. ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'שתי אמות', ואין שתי המילים האחרונות) – כדי שיוכלו שני כוהנים הנושאים את לחם הפנים לעבור זה בצד זה בין הכותל הצפוני של ההיכל ובין השולחן**, ומנורה כנגדו** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילה זו) – המנורה היתה נתונה מול השולחן, **בדרום** – בצד הדרום של ההיכל**. מזבח הזהב היה נתון באמצע** (ב"שרידי הירושלמי" ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'בתוך') **הבית** – באמצע רוחבו של ההיכל, במרחק שווה מן הכותל הצפוני של ההיכל ומן הכותל הדרומי שלו**, חולק את הבית מחציו ולפנים** – המזבח חילק את ההיכל לשני חצאים, חצי חיצון (לצד האולם שבמזרח) וחצי פנימי (לצד בית קודש הקודשים שבמערב), והיה נתון בתחילת עשרים אמות הפנימיות שלצד בית קודש הקודשים**, משוך** (מרוחק, מוזז) **קימעא** (מעט) **כלפי הצפון** (כן הוא בכל הנוסחאות. וצריך לומר: 'כלפי **מזרח**' כנוסח התוספתא יומא, או: 'כלפי **חוץ**' כנוסח הירושלמי שבתוספות בבבלי מנחות צט,א) – שקצתו של המזבח היה נתון בסוף עשרים אמות החיצונות שלצד האולם שבמזרח**. וכולהם** (וכולם) **היו נתונין** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שתי המילים האחרונות) **משליש הבית ולפנים** – ההיכל היה אורכו ארבעים אמות, ובית קודש הקודשים עשרים אמות, הרי שהבית היה אורכו שישים אמות, וכשהיו השולחן והמנורה ומזבח הזהב נתונים בעשרים אמות הפנימיות של ההיכל, נמצא שהיו נתונים משליש הבית ולפנים**!** – הרי שאין השולחן כשר אלא בצד הצפון של ההיכל! - אין מתרצים קושיה זו. נמצא, שדברי מי שאמר מזרח ומערב הם בין לדעת מי שאמר שלא היו מסדרים לחם הפנים אלא על של משה ובין לדעת מי שאמר שעל כל השולחנות היו מסדרים, ואילו דברי מי שאמר צפון ודרום אינם אלא לדעת מי שאמר שלא היו מסדרים לחם הפנים אלא על של משה, ששולחנו של משה היה בצד הצפון של ההיכל (ראה בתוספות בבבלי מנחות צט,א).

ב**משנה מנחות** יא,ו שנינו: כל הכלים שהיו במקדש אורכם לאורכו של בית (ממזרח למערב).
וב**תוספתא מנחות** יא,ח שנו: כל הכלים שהיו במקדש אורכם לאורכו של בית, חוץ מן הארון שהיה אורכו נתון כנגד רוחבו של בית (מצפון לדרום).

המשנה והתוספתא כדברי רבי.

ב**תוספתא יומא** ב,יב שנו: שולחן נתון בצפון משליש הבית ולפנים, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. מנורה כנגדו בדרום משליש הבית ולפנים, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח הזהב ממוצע בינתיים כנגד שני בדי ארון, ומשוך כלפי מזרח. וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים.

בברייתא שבירושלמי נאמר, שהשולחן היה נתון מחצי הבית (ההיכל) ולפנים, וכולם היו נתונים משליש הבית (ההיכל ובית קודש הקודשים) ולפנים. ובברייתא שבתוספתא נאמר, שהשולחן היה נתון משליש הבית ולפנים, וכולם היו נתונים מחצי הבית ולפנים.
בברייתא שבירושלמי נאמר, שהשולחן היה משוך מן הכותל כשתי אמות. ובברייתא שבתוספתא נאמר, שהשולחן היה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה.
בברייתא שבירושלמי לא נאמר, שהשולחן היה נתון בצפון, וכן לא נאמר, שהמנורה היתה נתונה מחצי / משליש הבית ולפנים ומשוכה מן הכותל.

ב**בבלי יומא** לג,ב אמרו: תניא: שולחן בצפון, משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, ומנורה בדרום, משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה, מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך קימעא כלפי חוץ.

ב**בבלי מנחות** צח,ב-צט,א אמרו: תני חדא: מחצי בית ולפנים היו מונחים (השולחנות והמנורות שעשה שלמה); ותני חדא: משליש הבית ולפנים היו מונחים. - ולא קשיא: מר קא חשיב בית קודשי הקודשים בהדי היכל (ששניהם נקראים בלשונו "בית", וההיכל היה אורכו ארבעים אמה, ובית קודשי הקודשים עשרים אמה, וכשהיו השולחנות והמנורות מונחים בעשרים אמה הפנימיות של ההיכל, נמצאו משליש הבית ולפנים); מר לא קא חשיב בית קודשי הקודשים בהדי היכל (שאין נקרא בלשונו "בית" אלא ההיכל, וכשהיו השולחנות והמנורות מונחים בעשרים אמה הפנימיות של ההיכל, נמצאו מחצי הבית ולפנים).
תנו רבנן: מזרח ומערב היו מונחים (השולחנות שעשה שלמה); דברי רבי. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: צפון ודרום היו מונחים.
מאי טעמיה דרבי? - גמר ממנורה, מה מנורה מזרח ומערב, אף הני מזרח ומערב... - ורבי אלעזר ברבי שמעון מאי טעמיה? - גמר מארון, מה ארון צפון ודרום, אף הני צפון ודרום...
בשלמא למאן דאמר: מזרח ומערב היו מונחים, היינו דהוו יתבי עשרה (שולחנות) בעשרים (אמה, שהרי אורכו של כל שולחן שתי אמות). אלא למאן דאמר: צפון ודרום היו מונחים, עשרה בעשרים (אמה מדויקות, שהוא רוחב ההיכל) היכי הוו יתבי? ותו, כוהנים היכי הוו עיילי (לפנים מן השולחנות, אם השולחנות מילאו את כל רוחב ההיכל)? ותו, מצינו חמישה שולחנות בדרום (והרי מקום השולחנות בצפון ההיכל ולא בדרומו)! ותו, שולחן דמשה היכא הווה מונח? - ולמאן דאמר נמי: מזרח ומערב, שולחן דמשה היכא הווה מונח? (שהרי עשרת השולחנות תפסו עשרים אמה, שהוא כל חציו הפנימי של ההיכל) - אלא, מי סברת חד דרא (שורה אחת) הווה? תרי דרי נינהו (שתי שורות של שולחנות היו, ובכל שורה היו חמישה שולחנות, והשולחן של משה היה מונח בין שתי השורות).
בשלמא למאן דאמר: צפון ודרום היו מונחים - שפיר (שכן שני כוהנים המסדרים את הלחם החדש היו עומדים בצידו האחד של השולחן, ושני כוהנים אחרים המסלקים באותו הזמן את הלחם הישן היו עומדים בצידו השני של השולחן, ולשיטה זו שהיו השולחנות עומדים בין צפון לדרום היה מקום לכוהנים לעמוד משני צידיו של השולחן למזרחו ולמערבו). אלא למאן דאמר: מזרח ומערב היו מונחים (והכוהנים עומדים משני צידיו של השולחן לצפונו ולדרומו) - מכדי כמה משוך שולחן מן הכותל (הצפוני של ההיכל)? שתי אמות ומחצה (שהוא המקום הנדרש להילוכם של שני אנשים) ואמה דידיה (של רוחב שורת חמשת השולחנות הצפוניים), ושתי אמות ומחצה דביני ביני (בין שורת חמשת השולחנות הצפוניים לבין שולחנו של משה) ואמה דידיה (של רוחב שולחנו של משה), ושתי אמות ומחצה דביני ביני (בין שולחנו של משה לבין שורת חמשת השולחנות הדרומיים) ואמה דידיה (של רוחב שורת חמשת השולחנות הדרומיים), אישתכח דקאכיל פלגא דאמתא בדרום (והרי מקום השולחנות בצפון ההיכל ולא בדרומו)! - מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוה יתיב (במקביל לעשרת השולחנות)? לא, דמידלי ליה (לכיוון מערב) ומנח ליה (שהיה שולחנו של משה מונח כנגד הרווח שבין שתי שורות השולחנות, ולא היה מונח בין השורות), ומיתתי להו לדידהו פורתא (לכיוון מזרח), כתלמיד היושב לפני רבו (כך היו נראים עשרת השולחנות ביחס לשולחנו של משה, ובאופן זה היו כל השולחנת מונחים בחלקו הצפוני של ההיכל).

בבבלי מנחות דקדקו לחשב בפרטות איך היו מונחים עשרה השולחנות של שלמה והשולחן של משה לפי רבי ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון, משום שרצו להעמיד את דברי שניהם אף כדעת האומר שעל כל השולחנות היו מסדרים את לחם הפנים. ואילו בירושלמי כאן אמרו בכללות, שלפי רבי כל השולחנות ראויים לסדר עליהם את לחם הפנים, אבל לא לפי רבי אלעזר ברבי שמעון.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:3:4)

מביאים ברייתא: **עשר מנורות עשה שלמה** – בבית המקדש, (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'שנאמר'. ואינו ב"שרידי הירושלמי", אבל נמצא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **-** שנאמר (בבניין המקדש בעניין המנורות): **"וַיַּעַשׂ אֶת מְנֹרוֹת הַזָּהָב עֶשֶׂר כְּמִשְׁפָּטָם**, וַיִּתֵּן בַּהֵיכָל חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול**"** (דברי הימים ב ד,ז) – במצוותו של שלמה המלך נעשו עשר מנורות, כמשפט המפורט הכתוב במנורה שנעשתה במשכן, ושמו אותן בהיכל**.** ומה כוונת הכתוב "חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול"? - **אִין תימר:** – אם תאמר: **חמש בצפון וחמש בדרום** – חמש מנורות בצד הדרום של ההיכל וחמש בצד הצפון (כהוראת 'ימין' ו'שמאל' במקרא, הבאים לציין רוחות השמים), **- והלא אין המנורה כשירה אלא בדרום** – בצד הדרום של ההיכל**, שנאמר** (במלאכת המשכן)**: "וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה"** (שמות כו,לה) – ה' ציווה את משה לשים את המנורה מול השולחן סמוך לכותל הדרומי של המשכן. אבל מנורה בצד הצפון של ההיכל - פסולה**. מה תלמוד לומר: "חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול"?** – מה כוונת הכתוב הזה? **- אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה** – עשר המנורות שעשה שלמה הן לבד מהמנורה של משה (המנורה שנעשתה במשכן על ידי בצלאל במצוותו של משה), וכל המנורות עמדו בדרום ההיכל, המנורה של משה באמצע, חמש מנורות מימינה של המנורה של משה וחמש משמאלה (גם במלכים א ז,מח-מט (במלאכת כלי המקדש בעניין כלי הזהב) נאמר: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... וְאֶת הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר")**. אף על פי כן** – אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות, וכולן היו כשרות להדליק בהן את הנרות**, לא היה מבעיר** – מי שהבעיר את הנרות, **אלא** (ב"שרידי הירושלמי" נוסף: 'על מנורתו'. ובדפוס ונציה הבבלי נוסף: 'על') **של משה בלבד, שנאמר** (בנאום אביה מלך יהודה)**: "**...**וּמְנוֹרַת הַזָּהָב וְנֵרֹתֶיהָ לְבָעֵר בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב"** (דברי הימים ב יג,יא) – הכוהנים מטפלים במנורה ובנרותיה המודלקים בכל ערב (הנרות הם בזיכים שהיו נותנים בהם את השמן ואת הפתילות). בכתוב כאן מדובר רק במנורה אחת, ויש לפרש, שהמנורה האחת האמורה בכתוב כאן היא המנורה של משה, ועשר המנורות האמורות בכתוב לעיל הן עשר מנורות לבד ממנורתו של משה. וכיוון שהדלקת הנרות נזכרת רק בכתוב כאן ולא בכתוב לעיל, יש ללמוד שהיו מדליקים את הנרות רק במנורה של משה**. - רבי יוסה בירבי יהודה** (תנא בדור החמישי) **אומר: על כולם** – על כל המנורות, **היה מבעיר** – מי שהבעיר את הנרות**, שנאמר** (בבניין המקדש בעניין כלי הזהב)**: "**וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה... **וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר"** (דברי הימים ב ד,יט-כ) – במצוותו של שלמה נעשו המנורות ונרותיהן מזהב מסוג מעולה, כדי להדליק אותן בהיכל כמשפט הכתוב בתורה. ויש ללמוד מהכתוב הזה, שהיו מדליקים את הנרות גם במנורות של שלמה (אפשר שהכוונה שהיו מדליקים בכל ערב בכל המנורות ולא רק במנורה של משה בלבד. ואפשר שהכוונה שהיו יכולים להדליק בכל המנורות ולא רק במנורה של משה בלבד, אך היו מדליקים בכל ערב במנורה אחת מהן בלבד)**.**

בברייתא לעיל בעניין השולחנות היה אפשר ללמוד שהיו עורכים את לחם הפנים רק על השולחן של משה מן הכתוב בדברי הימים ב יג,יא: "...וּמַעֲרֶכֶת לֶחֶם עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהוֹר" (הכוהנים מטפלים בלחם הפנים ששמים על השולחן), כמו שלמדו בברייתא כאן בעניין המנורות שהיו מדליקים את הנרות רק על המנורה של משה מהמשכו של אותו הכתוב. אלא שבעניין השולחנות יש ללמוד כן מן הכתוב שנאמר במלאכת כלי המקדש, ואין צריך ללמוד כן מכתוב הנאמר במקום אחר, ואילו בעניין המנורות אין ללמוד כן מן הכתוב שנאמר במלאכת כלי המקדש, וצריך ללמוד כן מכתוב הנאמר במקום אחר.

ב**תוספתא מנחות** יא,י שנו: עשר מנורות זהב עשה שלמה, שנאמר: "ויעש את מנורות הזהב עשר" (דברי הימים ב ד,ז). אף על פי כן, לא היו מדליקים אלא בשל משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג,יא). - רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בכל המנורות היו מדליקים, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (דברי הימים ב ד,כ).

ב**בבלי מנחות** צח,ב אמרו: תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה, שנאמר: "ויעש את מנורות הזהב עשר כמשפטם וייתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל" (דברי הימים ב ד). ואם תאמר: חמש מימין הפתח וחמש משמאל הפתח? - אם כן, מצינו מנורה בצפון, והתורה אמרה: "ואת המנורה נוכח השולחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כו)! - אלא של משה באמצע, חמש מימינה וחמש משמאלה.
**ושם** צט,א אמרו: תנו רבנן: עשר מנורות עשה שלמה, ולא היו מדליקים אלא בשל משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג). - רבי אלעזר בן שמוע אומר: בכולן היו מדליקים, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (דברי הימים ב ד).

בבבלי שמו את דבריו של רבי יוסי ברבי יהודה בפיו של רבי אלעזר בן שמוע.

ב**אוצר המדרשים** [עמוד 475] - ברייתא דרבי פינחס בן יאיר (מדרש 'תדשא') נאמר: אף על פי שעשה שלמה עשר מנורות, לא היו מדליקים תחילה אלא מנורה של משה, שנאמר: "ומנורת הזהב ונרותיה" (דברי הימים ב יג,יא), ואחרי כן היו מדליקים את כולן, שנאמר: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט" (דברי הימים ב ד,כ).

כך מקיים מדרש זה את שני הכתובים הללו לדעת מי שאמר שבכל המנורות היו מדליקים.


נאמר (בבניין המקדש בעניין המנורות וכליהן): **"וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב**, **הוּא מִכְלוֹת זָהָב"** (דברי הימים ב ד,כא) – הפרחים (ששימשו קישוט למנורות) והנרות והצבתות (להחזיק בהן את הפתילות כדי להיטיב את הנרות) נעשו מזהב, שהוא זהב כליל (זהב טהור בלי תערובת מתכות אחרות); ויש לדרוש את המילים "מכלות זהב": **- הן כילו זהבו של שלמה** – עשר המנורות וכליהן שעשה שלמה המלך בבניין המקדש בזבזו את הזהב שהיה לשלמה, שהמנורות וכליהן נעשו מזהב רב מאוד, כמסופר להלן**.**

**רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם אסי** (רב אסי, אמורא בבלי בדור הראשון)**: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב ומכניסן לאוּר** (לאש) (במסירה שלפנינו הוגה על ידי מגיה: 'לכור'. כבכתב היד כן הוא ב"שרידי הירושלמי", וכבהגהה כן הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים) **ומוציאן** – פעמים רבות מאוד, כדרך הצורפים שמכניסים את הזהב לכור (תנור שמתיכים בו מתכות ומזקקים בו מתכת מסיגיה) ומוציאים כמה פעמים כדי לזקקו**, עד שהוא מעמידן על אחד** – עד שגרם שמשקל הזהב הטהור הגיע לכיכר אחת, כדי לעשות ממנה מנורה אחת וכליה**, לקיים מה שנאמר:** – המעשה שנעשה הוא כפי הכתוב: **"כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ** אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה**"** (שמות כה,לט) – המנורה וכל כליה (המלקחיים והמחתות והנרות) ייעשו מכיכר זהב טהור (הכיכר היא שלושת אלפים שקל). - הרי שלעשיית עשר מנורות וכליהן נטל שלמה עשרת אלפי כיכרי זהב, ולכן הן כילו את זהבו של שלמה**.**

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **אמר רבי יוסי בירבי יהודה** (תנא בדור החמישי)**:** (כאן התחלת מקבילה בירושלמי יומא ד,ד) **מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר, והיתה** (ב"שרידי הירושלמי": 'שהיתה') **יתירה דינר זהב** – היתה יתירה על משקל כיכר זהב בדינר זהב (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין ארבע המילים האחרונות), **והכניסוה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והכניסה') **לכור שמונים פעם** – כדי להעמיד אותה על משקל כיכר זהב, **ולא חסרה כלום.**

ומקשים: **ויאות?!** (בתמיהה) – ו(האם) יפה?! (והאם נכון אמר רבי יוסי בירבי יהודה, שהכניסו את המנורה לכור פעמים רבות ולא חסרה כלום? והרי כשמכניסים זהב לכור פעמים רבות, הוא חסר, כמסופר לעיל על מה שעשה שלמה!)

ומתרצים: **עד דלא יקום על ברריה** – עד שלא יעמוד על טוהרו (לפני שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב אינו מזוקק לגמרי), **- הוה** (צריך לומר כמו ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS) ובמקבילה: '**הוא**') **חסר סגין** – הוא חסר (מאבד, מפחית) הרבה (כשמכניסים אותו לכור ומזקקים אותו)**, מן דו** (=דהוא) **קיים על ברריה** – משהוא עומד על בוריו (אחרי שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב מזוקק לגמרי), **- לא חסר כלום** – אינו חסר (מאבד, מפחית) כלום (כשמכניסים אותו לכור). ולכן המנורה של משה שהיתה מזוקקת לגמרי לא חסרה כלום (עד כאן המקבילה בירושלמי יומא)**.**

ב**בבלי מנחות** כט,א אמרו: "וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרוֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב, הוּא מִכְלוֹת זָהָב" (דברי הימים ב ד) - מאי "מכלות זהב"? - אמר רב יהודה אמר רב אסי / רב אמי: שכילתו (המנורה) לכל זהב סגור של שלמה, דאמר רב יהודה אמר רב אסי / רב אמי: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה אלף כיכר זהב, והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על כיכר.
איני? והכתיב: "אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה, [כִּי אֳנִיּוֹת לַמֶּלֶךְ הֹלְכוֹת תַּרְשִׁישׁ עִם עַבְדֵי חוּרָם, אַחַת לְשָׁלוֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹאנָה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ נֹשְׂאוֹת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקוֹפִים וְתוּכִּיִּים]" (דברי הימים ב ט)! - זהב סגור קא אמרינן (שכילתה המנורה, אבל זהב רגיל היה לו).
ומי חסר כולי האי (עד שיוצא כיכר אחד מזיקוק של אלף כיכרות)? והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מעשה והיתה מנורה של בית המקדש יתירה על של מדבר כדינר זהב, והכניסוה שמונים פעמים לכור עד שחסרה הדינר ועמדה על כיכר! - כיוון דקאי קאי (לאחר שזיקקו אותו, שוב לא חסר ממנו אלא כדי דינר ולא יותר).

ב**שיר השירים רבה** ג [ט] נאמר: "זהב טהור" - שהיו מכניסים אותו לכור ואינו חסר כלום (שלא נשארו בו שום סיגים). - רבי יודה בשם רבי אמי: אלף כיכרים של זהב הכניס שלמה לאור אלף פעמים, עד שהעמידו על כיכר אחד (וזהו זהב טהור). - והא תני: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: מעשה במנורת המקדש שהיתה יתירה על מנורת המדבר משקל גורדינון (דינר שהוטבע על ידי הקיסר גורדיינוס (?)), הכניסוה לאור שמונים פעמים, עד שחסרה! - אלא מן קדמיי הות חסרה סגין, ברם מן הכא ולהלן לא הות חסרה אלא צבחר צבחר (אלא מבראשונה היתה חסרה הרבה, אבל מכאן ואילך לא היתה חסרה אלא מעט מעט).

לפי הירושלמי, אמר רב יהודה בשם רב אסי (אמוראים בבליים) על המנורות שעשה שלמה. ולפי המדרשים, אמר רבי יהודה (רבי יודן, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) בשם רבי אמי (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) על המנורות שעשה שלמה. ובכתבי היד של הבבלי יש שתי הגרסאות.
בירושלמי לא אמרו כמה פעמים הכניס שלמה לאור את כיכרי הזהב.
לפי הירושלמי, המנורה של משה היתה יתירה דינר, וכשהכניסוה לכור לא חסרה כלום, שכשהזהב מזוקק, הוא אינו חסר כלום (ואף על פי שהיתה יתירה על משקל כיכר זהב, היתה כשרה, שמה שנאמר "כיכר זהב" הוא למצווה ולא לעיכוב). ואילו לפי הבבלי והמדרשים, מנורת המקדש היתה יתירה דינר, וכשהכניסוה לכור חסרה דינר, שכשהזהב מזוקק, הוא חסר מעט מעט.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:1)

**משנה**
המשנה מפרטת את שמותיהם ואת שימושיהם של שלושה עשר השופרות שהיו במקדש הנזכרים לעיל במשנה שבהלכה א.

**שלשה עשר שופרות** – תיבות בצורת שופרות, **היו במקדש, וכתוב עליהן:** – על כל אחד ואחד היה כתוב אחד השמות שלהלן: **תקלין חדתין** – שקלים חדשים (היה כתוב על השופר בארמית, לפי שהארמית היתה השפה הרווחת ביותר בירושלים ובקרב יהודי ארץ ישראל ויהודי הגולה בבבל בימי הבית השני, כמו משנה לעיל ה,ג), ומבואר להלן במשנה זו, **ותקלין עתיקין** – שקלים ישנים, ומבואר להלן במשנה זו**, קינין וגוזלי עולה** – על אחד מהשופרות היה כתוב "קינין" ועל אחד היה כתוב "גוזלי עולה", ומבואר להלן במשנה זו**, עצים** – מי שנדב עצים למערכה היה נותן דמיהם לשופר שכתוב עליו "עצים"**, לבונה** (מין בושם המופק מאילן הנקרא בשם זה) – מי שנדב לבונה היה נותן דמיה לשופר שכתוב עליו "לבונה"**, זהב לכפורת** – מי שנדב זהב היה נותן דמיו לשופר שכתוב עליו "זהב לכפורת" (לציפוי בית קודש הקודשים. "לכפורת" פירושו: לבית הכפורת, שזה היה שמו של בית קודש הקודשים. בבית שני לא היו הארון והכפורת שעליו)**, ששה לנדבה** – שישה השופרות הנותרים היו לעולות נדבה, והיו נותנים בהם מעות שנותרו מכסף שהופרש לקורבנות והיו מביאים מהן עולות נדבה בשעה שהמזבח עומד בטל ("קיץ המזבח"), ומבואר להלן במשנה הבאה (אפשר שעל כל השופרות היה כתוב בארמית, כמו שהיה על שני השופרות הראשונים שהזכירה המשנה, אלא שהמשנה תרגמה לעברית את מה שהיה כתוב בארמית, כמו שהוא בדברי בן עזאי במשנה לעיל ה,ד)**.**


המשנה מפרשת מכאן ואילך את שמות השופרות:

**תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה** – השופר שכתוב עליו "תקלין חדתין" היו נותנים בו את השקלים של שנה זו, שכל מי שמביא את שקלו לצורך שנה זו נותנו לשופר זה, וכשמגיע זמן תרומת הלשכה מוציא הגזבר את השקלים מן השופר ונותנם ללשכה כדי לתרום מהם**; ועתיקין** – השופר שכתוב עליו "תקלין עתיקין", **- מי שלא הביא אשתקד** (בשנה שעברה) **שוקל לשנה הבאה** – מביא את שקלו בשנה שאחריה ונותנו לשופר זה, והגזבר מעביר את השקלים הללו לשיירי הלשכה**.**

**קינין - הן תורין** – מי שנדר או נדב תורים גדולות היה נותן את דמיהן לשופר שכתוב עליו "קינין"**, וגוזלי עולה - הן בני יונה** – מי שנדר או נדב בני יונה קטנים היה נותן את דמיהם לשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה"**, כולן עולות** – אין מביאים משני השופרות הללו אלא עולות**; דברי רבי יהודה** – הסובר, שלא היו שופרות אלא לקיני נדבה, שאינם באים אלא עולות, אבל לקיני חובה, כגון של זבים וזבות ויולדות, שמביאים שתי תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, לא היה שופר, אלא היו נותנים את המעות או את העופות ליד הכוהן**. וחכמים אומרים: קינין - אחד חטאת ואחד עולה** – השופר שכתוב עליו "קינין" נותנים בו דמי קיני חובה, ומביאים מהם אחד חטאת ואחד עולה**, גוזלי עולה - כולן עולות** – השופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" נותנים בו דמי קיני נדבה, ומביאים מכולם עולות בלבד**.**

המשנה שלפני התנאים שנתה: קינין וגוזלים לעולה. כלומר, על השופר האחד היה כתוב "קינין" ועל השופר השני "גוזלים". ו"לעולה" הערת השונה היא. כל העולם מודים שהיו שני שופרות; חלוקים הם בצירופה של מילת "לעולה": לדעת רבי יהודה נמשכת גם על "קינין", ופירוש "קינין" - תורין. וחכמים המשיכו "לעולה" רק ל"וגוזלים", ופירשו "קינין" - קורבנות חובה ו"גוזלים" - קורבנות נדבה. נראה שאף בדברי רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו היה במקום "גוזלי עולה" רק "גוזלים", שאם לא כן, יהיה קשה הלשון "וגוזלי עולה... כולן עולות" שבדברי חכמים ("עיונים בספרות התלמוד", עמודים 65-66).

ב**תוספתא שקלים** ג,א שנו: שלושה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם: תקלין חדתין, ותקלין עתיקין, קינים, וגוזלי עולה, עצים, לבונה, זהב לכפורת, שישה לנדבה. תקלין חדתין - שבכל שנה ושנה; ועתיקין - שלא שקל אשתקד שוקל שנה הבאה, אלו ואלו נופלים לשיירי לשכה (כנראה שהלשון הוא באשגרה מלעיל ומלהלן, וכאן צריך לומר: "והם נופלים" וכו', כלומר, השקלים העתיקים. ושמא הכוונה למה שנשאר מהשקלים החדשים וכל השקלים הישנים נופלים לשיירי הלשכה).
• • •
**משנה**
**האומר:** "**הרי עלי עצים**" – שקיבל עליו בנדר לתת עצים למזבח, ולא פירש כמה, **- לא יפחות משני גִּיזֵּירין** – חייב להביא לא פחות משתי חתיכות עץ, כאותן החתיכות שהיו מסדרים על המערכה של המזבח, מפני שמיעוט רבים ("עצים") - שניים (ומוסר אותם לציבור, שעצי המערכה אינם באים אלא משל ציבור)**; לבונה** – האומר: "הרי עליי לבונה", ולא פירש כמה, **- לא יפחות מקומץ** – הוא חייב להפריש לא פחות מקומץ לבונה, שהוא שיעור הלבונה הבאה עם המנחה (וכוהן מקדש אותה בכלי שרת ומקטירה)**; זהב** – האומר: "הרי עליי זהב", שנדר לתת מטבע של זהב לבדק בית המקדש, **- לא יפחות מדינר זהב** – הוא חייב לתת להקדש לא פחות מדינר זהב (ועושים מהזהב ריקועי זהב לציפוי בית קודש הקודשים)**.**

**ששה לנדבה** – ששנינו לעיל, ששישה שופרות היו לנדבה, ונתנו בהם מעות שנותרו מכסף שהופרש לקורבנות, והמשנה שואלת: **- נדבה מה היו עושין בה?** – מה היו עושים במעות שבשופרות של נדבה? **לוקחין בה עולות** – קונים במעות האלו בהמות ומקריבים אותן עולות**, הבשר לשֵּׁם** – בשר הבהמות נשרף כולו על המזבח, **והעורות לכהנים** – עורות הבהמות ניתנים לכוהנים**. זה מדרש דרש יהוידע כהן גדול:** – אלה הדברים שדרש מן המקרא יהוידע כוהן גדול, שהיה בימי יהואש המלך: נאמר (בעניין קורבן האשם): **"אָשָׁם הוּא**, **אָשֹׁם אָשַׁם לַי'י"** (ויקרא ה,יט) – בפסוק זה נאמר "אשם לה'", ומשמע שכולו לה' כעולה, ובפסוקים אחרים באותו העניין נאמר שהאשם לכוהן, ומשמע שהוא נאכל לכוהנים. כיצד יתקיימו שני כתובים אלה? **- זה הכלל:** – כך הוא סיכום הדברים: **כל שהוא בא משם חטא משם** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: '**ו**משם', וכן הוא בכתבי היד של המשנה) **אשמה** – כסף שנותר ממעות שהופרשו לשם קורבן חטאת או לשם קורבן אשם, **- ילקח בו עולות** (במסירה שלפנינו נכתב בטעות: 'עורות') – צריכים לקנות בו בהמות ולהקריבן עולות נדבה, וכן המותר מכסף שהופרש לשם קורבנות אחרים**, הבשר לשֵּׁם** – הבשר מיועד לה', כלומר, נשרף כולו על המזבח, **והעורות לכהנים** – כדין כל עולה**. נמצאו שני כתובין קיימין:** "**אשם לי'י**" – הבשר, **ו**"**אשם**" **לכהן** – העורות. כך דרש יהוידע הכוהן את המקרא הזה והוציא ממנו הלכה חדשה**. ואומר:** – וזהו ביאור הכתוב שנאמר ביהוידע (בעניין חיזוק בדק הבית): **"כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית י'י**, **לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ"** (מלכים ב יב,יז) – אי אפשר לפרש כתוב זה כמשמעו, שכסף שהופרש לשם קורבן אשם או לשם קורבן חטאת יינתן לכוהנים, שהרי צריכים לקנות בו את הקורבן שלשמו הופרש, אלא כוונת הכתוב היא כמבואר לעיל, שאם נותר מהכסף שהופרש לקורבן אשם או לקורבן חטאת, אין משתמשים במותר זה לבדק הבית (- "לא יובא בית ה'" ולא יינתן אל הארון שהיו אוספים בו כספי בדק הבית), אלא קונים ממותר זה עולות נדבה, שעורותיהן שייכים לכוהנים (- "לכוהנים יהיו"). אבל אין לוקחים במותר זה חטאת ואשם, שאין קורבנות אלה באים נדבה (אפשר לפרש מקרא זה בדרך אחרת, שהכוהנים הם הנהנים מכסף אשם ומכסף חטאות, שהם אוכלים בשרם של קורבן אשם ושל קורבן חטאת לאחר הקטרת אימוריהם)**.**

ב**תוספתא שקלים** ג,ד שנו: "עצים". - האומר: "הרי עליי עצים" - מביא דמי שני גזירי עצים ונותן לשופר (אף על פי שכוונתו היתה להתנדב עצים למערכה, אינו צריך להביא עצים מביתו, אלא יכול לתת את דמיהם). כוהנים מקלחים אותם (הופכים את השופר, שהיה צר מלמעלה ורחב מלמטה, וגורמים שהכסף יקלח מהשופר) ולוקחים בהם עצים ומקריבים אותם לגבי מזבח.
ו**שם** ג,ה שנו: "לבונה". - האומר: "הרי עליי לבונה" - מביא דמי קומץ לבונה ונותן לשופר. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם לבונה ומקריבים אותה לגבי מזבח.
ו**שם** ג,ו שנו: "זהב". - האומר: "הרי עליי זהב" - מביא דמי דינר זהב ונותן לשופר. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם זהב ועושים אותם ריקועי זהב לבית קודש הקודשים.

ב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דחובה פרשה יב נאמר: "אשם לה'", יכול ייפול כולו לבדק הבית? - תלמוד לומר: "אשם" לכוהן. או "אשם" לכוהן, יכול יינתן כולו לכוהן? - תלמוד לומר: "אשם לה'". הא כיצד? מותר אשמות ייפלו לנדבה, לוקחים בהם עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים. - אין לי אלא מותר אשמות. ומניין מותר חטאות, מותר עשירית האיפה (קורבן שמביא החוטא הדל ביותר), מותר קיני זבים קיני זבות קיני יולדות, מותר קורבנות נזיר ומצורע? - תלמוד לומר: "אשום אשם". זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים. זה המדרש דרש יהוידע כוהן גדול: "אשם הוא, אשום אשם לה'". נמצאו שני כתובים קיימים: "אשם לה'" ו"אשם" לכוהן. ואומר: "כסף אשם וכסף חטאות לא יובא בית ה', לכוהנים יהיה".

התנא בספרא דורש על פי המידה שני כתובים המכחישים זה את זה, שבאשם מעילות נאמר: "והביא את אשמו לה'" (ויקרא ה,טו), באשם תלוי נאמר: "והביא... לאשם אל הכוהן" (שם יח), ובאשם גזילות נאמר: "ואת אשמו יביא לה'... לאשם אל הכוהן" (שם כה). הרי לפנינו שני כתובים, פסוק טו ופסוק יח, המכחישים זה את זה, שלפי הכתוב הראשון האשם הוא לה', כלומר מותר האשם צריך ליקרב על המזבח, ולפי הכתוב השני משמע שמותר האשם הוא לכוהן. ובא הכתוב השלישי (פסוק כה) והכריע, שיש מן האשם לכוהן ויש ממנו למזבח, כלומר שנופל לנדבה ומקריבים מן המעות עולות, הבשר למזבח והעור לכוהנים ("ספרא דבי רב" ד, עמוד 150).

"זה הכלל" בא כרגיל לכלול בכלל אחד את הפרטים שבהלכה שלפניו. אבל במשנה כאן אין "זה הכלל" כולל את שלפניו, אלא הוא הוא המדרש, והרי הוא במקום "הא כיצד" הרגיל במדרש של שני כתובים המכחישים זה את זה. ואומנם אינו במובאה שבבבלי זבחים קג,א. בספרא בא "זה הכלל" בתור כלל ולפני מדרשו של יהוידע. ומהספרא העבירו את "זה הכלל" למשנה כאן ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 1041).

בספרא הביאו את הכתובים באשם המכחישים זה את זה והכריעו ביניהם, ולמדו מהכתוב "אשום אשם" שמותרות קורבנות אחרים דינם כמותר אשמות. במשנה קיצרו ולא הביאו דברים אלה. בספרא אמרו: "זה הכלל... זה המדרש דרש... נמצאו שני כתובים קיימים...", ואילו במשנה אמרו: "זה מדרש דרש... זה הכלל... נמצאו שני כתובים קיימים...". מכיוון שקיצרו במשנה והעתיקו מן הברייתא שבספרא רק את חלקה השני, הפכו במשנה את סדר המשפטים שהעתיקו מן הספרא, שכן האמור ב"זה הכלל" מכריע את הכתובים המכחישים זה את זה בפסוק "אשם הוא, אשום אשם לה'" המובא ב"זה מדרש דרש".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "קינין - הן תורין, וגוזלי עולה - הן בני יונה, כולן עולות; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: קינין - אחד חטאת ואחד עולה, גוזלי עולה - כולן עולות".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין שלוש מילים אלו)**: ולא** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים ובקטע מן הגניזה (JTS): 'לא') **היה שופר של קינים בירושל**י**ם** – לא היה שופר לקיני חובה במקדש, **מפני התערובת** – שהרי יש בהם חטאות**, שמא תמות אחת מהן ונמצאו דמי חטאות מיתות מעורבות בהן** – יש חשש שאישה אחת מן הנותנים לשופר את דמי קיניהם תמות לפני שהקריבו בשבילה את קינה, וכיוון שיש בדמים שנתנה דמי חטאת, הרי הם דמי חטאת שמתו בעליה, שדינם שהם הולכים לים המלח (צריך לזרוק אותם למקום שאי אפשר להוציאם משם), ונמצא שדמי חטאת מתה מעורבים בדמים אחרים שבתוך השופר ואין להם תקנה, ולכן לדעת רבי יהודה לא היה שופר לקיני חובה במקדש, והמביאה קן חובה נותנת אותו ליד כוהן (הטעם "שמא תמות" וכו' הוא טעם התלמוד ("תוספתא כפשוטה"), ואינו מדברי הברייתא, כמוכח מהברייתא שבתוספתא. רבי יהודה חושש למיתה, כמו ששנינו במשנה יומא א,א). אבל לקיני נדבה היו שופרות, שהרי יש בהם עולות בלבד, ודמי עולה שמתו בעליה קרבים**.**

ברייתא זו מובאת גם בירושלמי יומא א,א וגיטין ז,ד.

חטאות מתות הם קורבנות חטאת שאינם ראויים להקרבה ודינם במיתה. חטאת שמתו בעליה לאחר שהפרישוה דינה שתמות. דין חטאות המתות נאמר גם בדמי חטאת, וכל מקום שאילו היתה חטאת היתה מתה, הדמים ילכו לים המלח.

ב"מקדש דוד" (קודשים יב,ח) כתב, שאין אומרים שיוכשרו הדמים המעורבים מטעם שחטאת העוף באה על הספק (באה אף כשיש ספק האם חייבים בה), שכיוון שיש ספק אם מתו הבעלים, הרי אסור להקריבה, ואיסור זה לא מצינו שהתירה תורה בחטאת העוף על הספק.

ב**תוספתא שקלים** ג,ג שנו: רבי יהודה אומר: לא היה שופר לקינים (לקיני חובה), מפני התערובות, אלא האומר: "הרי עליי תורים" - מביא ונותן לשופר של תורים, "בני יונה" - מביא ונותן לשופר של בני יונה (וכולם עולות נדבה).

מלשון התוספתא "לא היה שופר לקינים... מביא ונותן לשופר של תורים... מביא ונותן לשופר של בני יונה" משמע, שרבי יהודה חולק על חכמים גם בכתוב על השופרות, וסובר שהיו שני שופרות, על אחד מהם היה כתוב "תורים" ועל השני "בני יונה", וכולם עולות נדבה. ואפשר להידחק כן אף בלשון רבי יהודה במשנה ולפרש: "קינים" שאמרו הם "תורים", ו"גוזלי עולה" הם "בני יונה", וכן היה כתוב על השופרות ("תוספתא כפשוטה").

ב"תוספתא כפשוטה" מפרש את התוספתא, שרבי יהודה סובר, שעל אחד מהשופרות היה כתוב "תורים" ועל השני "בני יונה". ברם מן המשנה שקלים משמע, שכבר במשנה קדומה היה שעל השופרות היה כתוב "קינים" ו"גוזלי עולה", ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בפירושה. ולא מסתבר שרבי יהודה בתוספתא יחלוק על המשנה הקדומה. כמו כן, לפי פירוש זה, שלרבי יהודה לא היה כתוב על השופרות "קינים" ו"בני יונה", היתה התוספתא צריכה לקבוע בראשונה, שהיה כתוב על השופרות "תורים" ו"בני יונה", ורק אחר כך לפרש: "האומר: 'הרי עליי תורים'" וכו'.
לפיכך נראה, שרבי יהודה בתוספתא אינו חולק על רבי יהודה במשנה וגם לא על המשנה הקדומה, אלא התוספתא מפרשת את דברי רבי יהודה במשנה: "האומר 'הרי עליי תורים' - מביא ונותן לשופר של תורים", היינו השופר שהיה כתוב עליו "קינים" שרבי יהודה פירשם שהם תורים, "'בני יונה' - מביא ונותן לשופר של בני יונה", היינו השופר שהיה כתוב עליו "גוזלי עולה" שהם לרבי יהודה בני יונה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד צז).

ב**בבלי יומא** נה,א-ב אמרו: תנו רבנן: רבי יהודה אומר: לא היו שופרות לקיני חובה, מפני התערובת.
מאי "מפני התערובת"? - אמר רב יוסף: מפני תערובת חובה בנדבה (יש לחשוש שמא יערבו את הכסף הניתן לקיני חובה שהם חטאת ועולה בכסף הניתן לקיני נדבה שהם עולות, ונמצאו פוסלים אותם במעשה הקורבן)... - כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: גזירה משום חטאת שמתו בעליה (יש לחשוש שמא ימות אחד מן הנותנים כסף לקופת קיני חובה). - ומי חיישינן? והתנן: השולח חטאתו ממדינת הים - מקריבים אותה בחזקת שהוא קיים (ואין חוששים שמא מת בינתיים). אלא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ודאי (רבי יהודה חשש שמא יהיו יודעים שמת בינתיים אחד מן הנותנים כסף לקופת קיני חובה). - ונברור / ונשקול ארבעה זוזי (שהם דמי חטאת עוף) ונשדי בנהרא (לאיבוד), ואידך לישתרו (ונאמר שהתברר הדבר למפרע שאותו כסף שהוצאנו הוא הכסף שהיה של החטאת שמתו בעליה, הרי שיש לזה תקנה)! - רבי יהודה לית ליה ברירה (לדעתו, דבר שאינו מבורר עכשיו ויתברר אחר כך - אין אומרים שהתברר למפרע שהיה כך עוד קודם לכן. ולכן אינו יכול לסמוך על תקנה זו).

גם בירושלמי וגם בבבלי בשם מערבא אמרו, שרבי יהודה אמר, שלא היו שופרות לקיני חובה, מפני שהוא סובר, שחוששים שמא ימות בעתיד. בבבלי הקשו, שאין חוששים שמא מת בעבר, ולכן אין חוששים שמא ימות בעתיד. מהירושלמי יומא א,א נראה, שלרבי יהודה הסובר שחוששים שמא ימות, הוא הדין שחוששים שמא מת.


ומציעים ברייתא: **תני** (כן הוא גם ב"שרידי הירושלמי". ובנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'והתניא'. במסירה שלפנינו תוקן על ידי מגיה 'והתני' על פי הנוסח הבבלי, והיא גרסה משובשת, שאין כאן קושיה כלל על רבי יהודה, ובמקבילות שביומא ושבגיטין לא נזכרה ברייתא זו כלל ("תוספתא כפשוטה"))**:** – שונה (התנא) / שנוי (שנויה ברייתא): **האשה** – יולדת או זבה שנטהרה, שחייבת להביא קן לקורבן, שתוכל לאכול בקודשים (יולדת או זבה היא ממחוסרי כיפורים, שאף על פי שטבלה וטהרה מטומאתה, עדיין לא נגמרה טהרתה כדי לאכול בקודשים עד שתביא קורבן לכפרתה, וקודם שתביא כפרתה אסורה לאכול בקודשים), **שאמרה:** "**הרי עלי קן**" – הלשון "הרי עליי" (שהיא לשון נדר של קורבן נדבה) היא באשגרה מן ההלכות שלהלן בתוספתא (שהיא מקור ברייתא זו שבירושלמי), שהרי אנו עסוקים כאן בקן חובה, וצריך לומר: "האישה שאמרה: 'הרי אלו לקן'", והכוונה שהפרישה דמים לקינה (על פי "תוספתא כפשוטה"), **- מביאה דמי קן ונותנתו** (בקטע מן הגניזה (JTS): 'ונותנתן', ובדפוס ונציה הבבלי: 'ונותנת') **בשופר** – נותנת את הדמים בשופר שכתוב עליו "קינין", **[ומשכמת** (הושלם על פי "שרידי הירושלמי" וקטע מן הגניזה (JTS))**] ואוכלת בקדשים** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו) – ממהרת ואוכלת בקודשים, לאחר שנתנה את הדמים בשופר**, ואינה חוששת שמא נתעצל** ה**כהן** – אינה צריכה לחשוש שלא הביא הכוהן מהדמים את הקן והקריב אותו מיד כשנתנה את הדמים בשופר, אלא היא סומכת על הכוהן שהקריב את הקן מיד, מפני שהכוהנים זריזים הם בעבודתם בבית המקדש, והם נזהרים שלא ייכשלו הנשים באכילת קודשים כשהן מחוסרי כפרה**, ואין הכהן חושש שמא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן** – הכוהן, שמביא קיני חובה מהדמים שבשופר שכתוב עליו "קינין", אינו צריך לחשוש שתמות אישה שנתנה לשופר דמי קינה ונמצא שדמי חטאת מתה מעורבים בתוך השופר, מפני שאין חוששים למיתה (במסירה שלפנינו נוסף על הגיליון על ידי מגיה: 'כי קאמרינן, בחטאת שמתו בעליהן ודאי, ואי אמרינן: נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא ואידך לישתרו, הא אמרינן בעלמא: רבי יהודה לית ליה ברירה'. קטע זה בלשון בבלית מובהקת אינו לא בנוסח הירושלמי ולא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים, אבל כן הוא רק בדפוס ונציה הבבלי על פי הבבלי יומא נה,ב. המונח ההלכתי 'ברירה' אינו מופיע כלל בירושלמי. יש שטעו לחשוב שהקטע 'כי קאמרינן...' הוא תשובה על הקושיה שהקשו מהברייתא "האשה שאמרה" על דברי רבי יהודה בברייתא הקודמת, ולכן גרסו 'והתני' במקום 'תני')**.**

הברייתא הזו היא לדעת חכמים החולקים על רבי יהודה.
הברייתא נקטה אישה שמביאה קן, לפי שרוב מביאי הקינים היו נשים יולדות או זבות, אבל הוא הדין לכל מביאי קן חובה.

ב**תוספתא שקלים** ג,ב שנו: "קינים". - האומר: "הרי עליי קן" (הלשון "הרי עליי" היא באשגרה מן ההלכות שלהלן, שהרי אנו עסוקים בקיני חובה, וכאן הכוונה למפריש דמים לקינו, וצריך לומר: "הרי אלו לקן") - מביא דמי קינו ונותן לשופר (דמי הקן היו קבועים מראש, שקבעו למפרע את מחיר הקינים לזמן שלושים יום (תוספתא שקלים ב,יא)). כוהנים מקלחים אותם (הופכים את השופר, שהיה צר מלמעלה ורחב מלמטה, וגורמים שהכסף יקלח מהשופר) ולוקחים בהם קינים ומקריבים אותם חציים חטאות וחציים עולות.
ו**שם** ג,ג שנו: האישה שנתנה דמי קינה לשופר אוכלת בזבחים לערב.

לשון הברייתא שבירושלמי: "האישה שאמרה: הרי עליי קן - מביאה דמי קן ונותנתו בשופר [ומשכמת] ואוכלת בקודשים", היא צירוף של שתי ההלכות שבתוספתא: "האומר: הרי עליי קן - מביא דמי קינו ונותן לשופר. האישה שנתנה דמי קינה לשופר אוכלת בזבחים לערב".

ב**בבלי עירובין** לב,א אמרו: תניא: האישה שיש עליה לידה או זיבה, מביאה מעות ונותנת בשופר, וטובלת ואוכלת בקודשים לערב. - מאי טעמא? - ...כדרב שמעיה, דאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כוהנים עומדים משם (ממקום מושבם במקדש) עד שיכלו כל מעות שבשופר (שהיו הכוהנים מקפידים להוציא כל יום את כל המעות שבשופר ולהקריב כנגדן קינים).

מחוסר כיפורים, לאחר שהביא קורבן לכפרתו, צריך טבילה כדי לאכול בקודשים (משנה חגיגה ג,ג), שהואיל ועד עכשיו היה אסור באכילת קודשים, חוששים שמא הסיח דעתו ונטמא והוא לא ידע, לפיכך הצריכוהו חכמים טבילה. לכן אמרו בבבלי שטובלת ואוכלת בקודשים.
מחוסר כיפורים שהביא כפרתו וטבל אינו צריך הערב שמש לאכול בקודשים (כך מוכח מכמה מקומות). הרי שקשה מה שאמרו בבבלי שטובלת ואוכלת בקודשים לערב. בתוספות (בבלי חגיגה כא,א וזבחים צח,ב) כתבו, שלא נקטו "אוכלת בקודשים לערב" משום הערב שמש, אלא לפי שאינה עומדת בעזרה בשעת הקרבת קורבנה אלא סומכת על הכוהן שיקריב קורבנה, ולפיכך חוששת עד הערב שמא עדיין לא קרב קורבנה, אבל אם יודעת שקרב קורבנה טובלת ואוכלת מיד. ברם לפי הירושלמי כאן, אפילו אינה יודעת שקרב קורבנה אוכלת מיד, ואינה חוששת שמא נתעצל הכוהן. ור"ש (ספרא 'צו' פרשה ג) כתב, שבאכילת קודשים החמירו, שמחוסר כיפורים לא יאכל עד לערב. ואפשר שהלשון בבבלי "טובלת ואוכלת בקודשים לערב" היא אשגרה ממקומות אחרים, ואם כן, אף לפי הבבלי טובלת ואוכלת מיד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:3)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "האומר: הרי עלי עצים - לא יפחות משני גיזירין".

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שביעית ט,ז ונדרים ח,ו.

מציעים קביעה: **רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **בעי** – שואל (נראה שכאן יש לפרש את המונח 'בעי': דורש וחוקר ומעלה, מציע וקובע)**: אמר:** "**הרי עלי עץ**" – בלשון יחיד, ולא אמר: "הרי עליי עצים" בלשון רבים, **- מביא גיזר אחד** – אינו צריך להביא אלא חתיכת עץ אחת בלבד, מפני שגזר עץ אחד נקרא קורבן, ואין אומרים שאין נקרא קורבן אלא שני גזרי עצים וצריך להביא שני גזרים**.**

ומציעים סיוע ממקור תנאי: **אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: מתניתא אמרה כן** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה המובאת להלן) אומרת כך (כמו שקובע רבי בא בר ממל)**, שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו** – כל גזר משני גזרי עצים, שהיו מוסיפים בבוקר ובין הערביים על מערכת העצים שעל המזבח, נקרא קורבן בפני עצמו**, כהיא** (כההיא) **דתנינן תמן** (במקבילה בשביעית: 'דתנינן'. ובקטע מן הגניזה (JTS) ובמקבילה בנדרים: 'דתנינן תמן')**:** – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (במסכת אחרת - יומא ב,ה): **שנים בידם שני גיזירי עצים** – בכל קורבן תמיד של בין הערביים היו שני כוהנים מביאים למזבח שני גזרי עצים, כל אחד גזר אחד (שלא כמו בכל קורבן תמיד של שחר שהיה כוהן אחד מביא למזבח שני גזרי עצים)**, לרבות את העצים** (שלוש מילים אלו הן לשון המשנה, כמו שהוא בכמה כתבי יד של המשנה יומא, ואינן פירוש של התלמוד למשנה. בנוסח הבבלי של מסכת שקלים יש מילים אלו. במקבילה בשביעית אין מילים אלו מפני הקיצור, ובמקבילה בנדרים: 'כדי לרבות בעצים'. מילים אלו הן גם במובאה מן המשנה שבירושלמי יומא ב,ג במסירה שלפנינו) – כדי להוסיף על העצים הערוכים על המזבח. ומכיוון שכל אחד אינו מביא אלא גזר אחד ומניח אותו על העצים הערוכים על המזבח, הרי שגזר אחד נקרא קורבן, כיוון שהנחתו על המזבח היא כהקרבת קורבן. ולכן, אם אמר: "הרי עליי עץ" - מביא גזר אחד בלבד (בדפוס ונציה הבבלי אין מאמר זה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שביעית ונדרים.

ב**משנה מנחות** יג,ג שנו: "הרי עליי עצים" - לא יפחות משני גזירים.
וב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: מניין שהיחיד מתנדב עצים? - תלמוד לומר: "קורבן" (ויקרא ב,א), מלמד שהיחיד מתנדב עצים. מכמה לא יפחות? - משני גזרים.
וב**בבלי מנחות** קו,ב אמרו: תנו רבנן: "קורבן" (ויקרא ב) - מלמד שמתנדבים עצים. וכמה? - שני גזירים, וכן הוא אומר: "והגורלות היפלנו על קורבן העצים" (נחמיה י) (זה המקור להיתר הבאת עצים על ידי יחידים).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:4)

**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: עוביין (כמה חוקות) [כמָחוֹקות** (תוקן על פי קטעי גניזה (באוספים שונים) מהנוסח הירושלמי של מסכת שקלים (קטע JTS וקטע שהגהותיו הן בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים), וכנראה כך הוא גם ב"שרידי הירושלמי". וכן הגיה תלמיד רשב"ש)**] וארכן אמה גמודה** – עוביים של גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה כמו עובי של מָחוֹק, שהוא קנה של עץ שהשתמשו בו החנוונים למחוק ולהסיר את הגודש מהמידה שמכרו לפיה דברים יבשים, ואורכם של גזרי העצים היה אמה שנמדדה באמה גמודה, שהיא אמה מצומצמת וחסרה מעט משיעורה הרגיל, והטעם מבואר להלן (הסופר במסירה שלפנינו כתב: 'עוביין כמה חוקות וארכן אמה גמודה', ומגיה הגיה: 'עוביין באמה שוחקות וארכן באמה גרומה'. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי (בשינוי כתיב: 'גדומה'). בכתב יד הבבלי: 'עוביין באמה דקות וארכן באמה גרומה', ובכתב יד שקלים: 'עוביין באמה וארכן באמה גדומה'. ובקטע מן הגניזה (JTS): 'עוביין כמחוקות ואורכן אמה גרומה')**.**

**רבי חוני** (נראה שצריך לומר: 'רבי חונה' (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)) אמר **בשם רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כמין טורטני** (מֹאזְנֵי אֵסֶל / אֵסֶל (מקור המילה 'טורטני' ביוונית)) – עוביים של גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה בדומה לעובי של אסל מאזניים, שהוא מוט שאליו מחובר קנה מאזניים, שהוא מוט דק שבשני קצותיו תלויות כפות המאזניים, או שעוביים של גזרי העצים היה בדומה לעובי של אסל, שהוא מוט שנושאים בו משא בכתף (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מאמר זה)**.**

**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: לפי שלא היה מקום המערכה אלא אמה על אמה** – מקום העצים הערוכים על מזבח הנחושת שבמשכן היה אורכו אמה ורוחבו אמה בלבד**, לפיכך לא היה בו** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS): 'בהן') **אלא אמה גמודה** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה: 'גרומה'. בקטע מן הגניזה (JTS) ובכתב יד הבבלי: 'גרומה'. וב"שרידי הירושלמי", בכתב יד שקלים ובדפוס ונציה הבבלי: 'גדומה') – גזרי העצים שהיו מביאים למזבח היה אורכם אמה גמודה, כדי שלא יהיו יוצאים ממקום המערכה. ולכן אף גזרי העצים שהיו מביאים למזבח שבמקדש היה אורכם אמה גמודה, אף על פי שמקום המערכה במזבח שבמקדש היה גדול ממקום המערכה במזבח שבמשכן**.**

ומציעים ברייתא מסייעת: **ותני כן:** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: 'תני') – ושונה (התנא) / ושנוי (שנויה ברייתא) כך (שמקום המערכה במזבח שבמשכן היה אמה על אמה): מזבח הנחושת שבמשכן היו בו כמה דברים שהיתה מידתם אמה: **אמה היסוד** – בליטה מסביב לתחתית המזבח שבמשכן היתה גבוהה אמה**, אמה סובב** – בליטה הבולטת ויוצאת בחצי גובהן של דופנות המזבח שבמשכן ומקיפה אותן היתה גבוהה אמה (הסובב נקרא בלשון התורה כרכוב (שמות כז,ה). כרכוב הוא דבר מסביב לכלי או לבניין)**, אמה כרכוב** – מקום הילוך הכוהנים על גג המזבח, לפנים מן קרנות המזבח, היה רחב אמה מכל צד (בלשון חכמים נמצא הפועל 'כרכב' (תוספתא כלים בבא מציעא ב,י ו-יז; בבלי חולין כה,א), ומשמעו: לעשות חריץ המקיף כלי. מקום הילוך הכוהנים נקרא בלשון חכמים כרכוב, משום שמקום הילוך הכוהנים היה נמוך קצת ממקום המערכה והקיף אותו), **ואמה קרנות** (בליטות בתבנית קרניים) – בארבע פינותיו של גג המזבח היו ארבע קרנות, שכל אחת מהן היתה ארוכה אמה ורחבה אמה, הרי שמקום הקרנות וביניהן היה רחב אמה מכל צד, **ואמה מערכה** – השטח שנשאר על גג המזבח שבמשכן לצורך המערכה היה אורכו אמה ורוחבו אמה, שכן המזבח שבמשכן היה אורכו חמש אמות ורוחבו חמש אמות, ומקום הקרנות וביניהן היה אמה מצד זה ואמה מצד זה, ומקום הילוך הכוהנים היה אמה מצד זה ואמה מצד זה (בדפוס ונציה הבבלי אין ברייתא זו)**.**

לדעת רבי יוסי היה גובהו של המזבח שבמשכן (עם הקרנות) עשר אמות: גובה היסוד אמה, בין היסוד למכבר (רשת נחושת) שלוש / ארבע אמות, גובה המכבר אמה אחת, גובה הכרכוב (הסובב) אמה אחת, בין הכרכוב לגג המזבח שלוש / שתי אמות, גובה הקרנות אמה אחת. ולדעת רבי יהודה היה גובהו של המזבח שבמשכן (בלא הקרנות) שלוש אמות. לדעת רבי יוסי היה שטח גגו של המזבח שבמשכן חמש אמות על חמש אמות. ולדעת רבי יהודה היה שטח גגו של המזבח שבמשכן עשר אמות על עשר אמות. ראה בבלי זבחים נט,ב וברייתא דמלאכת המשכן פרק יא.
הברייתא שבירושלמי היא לדעת רבי יוסי. בברייתא נשמט גובה המכבר, שאף הוא היה אמה.
יש לדון, האם לרבי יהודה היה אורכם של גזרי העצים כמידת מקום המערכה במזבח שבמשכן לפי דעתו.

ב**בבלי זבחים** סב,ב אמרו: אמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא: גיזרים (גזרי עצים למזבח) שעשה משה - אורכם אמה ורוחבם אמה ועוביים כמחק גודש סאה (מוט שמשתמשים בו למחוק גודש של מידת סאה). - אמר רבי ירמיה: באמה גדומה (אורכם ורוחבם של הגזירים נמדד באמה חסירה) / גרומה. - אמר רב יוסף: ולאו היינו דתניא: / אי הכי היינו דתניא: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (ויקרא א) - שלא יהו עצים יוצאים מן המזבח כלום? (והואיל ומקום המערכה של המזבח שעשה משה היה אמה על אמה, נמצא שמידתם של העצים היתה באמה חסירה. הרי שדבריו של רבי ירמיה הם דברי הברייתא)

יש שגורס בדברי רבי ירמיה: "באמה גדומה" (חסירה), ויש שגורס: "באמה גרומה" (יתירה).
"אורכם אמה באמה גדומה" שבבבלי הוא "אורכן אמה גמודה" שבירושלמי.
"ועוביים כמחק גודש סאה" שבבבלי הוא "עוביין כמחוקות" שבירושלמי.
גזרי העצים לא היו נסרים או לוחות שיש להם אורך ורוחב ועובי, אלא היו מוטות שיש להם אורך ועובי בלבד. ולכן אמרו בירושלמי את מידת אורכם ואת מידת עוביים של גזרי העצים ולא את מידת רוחבם. בבבלי אמרו "רוחבם אמה", ולא ייתכן לומר כך, שאם כן, כל אחד מגזרי העצים היה מכסה את כל מקום המערכה במזבח שבמשכן, ולכן נראה ש"רוחבם אמה" הוא אשגרה בטעות.
בירושלמי ובמדרשי האגדה רבי ירמיה מוסר מאמרים בשם רבי שמואל בר יצחק, ולכן מסתבר שדברי רבי ירמיה שבבבלי מקורם בדברי רבי שמואל בר יצחק שבירושלמי.

ב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ד נאמר: "על העצים אשר על האש אשר על המזבח" - שלא יהו הגיזרים יוצאים חוץ למערכה.

רמב"ם (הלכות מעשה הקורבנות טז,יג) כתב: האומר: "הרי עליי עצים" - לא יפחות משני גזרים, עוביים כמחוקות ואורכם אמה.

**כמחוקות, כמין טורטני**
במשנה כלים יז,טז ובתוספתא כלים (בבא מציעא) ז,ט נזכרו קנה מאזנים והמחוק שיש בהם בית קיבול מתכות והאסל שיש בו בית קיבול מעות. ובתוספתא כלים (בבא מציעא) ב,ה נזכר טורטיני שיש בה בית קיבול מעות. מכאן שטורטיני ואסל אחד הם (ב"תוספת ראשונים" ג, עמוד 38, כתב, שאסל שנזכר שם הוא אסל מאזניים).
במקורות חכמינו "טורטני" בא גם במשמע מאזניים (וקראו למאזניים על שם אסל המאזניים) וגם במשמע אסל (מוט לנשיאת משא), שכן אסל מאזניים ואסל דומים הם, ששניהם מוטות שבשני קצותיהם תלויים משאות (לפי "תוספת ראשונים" יוצא, שגם "אסל" בא במקורות חכמינו בשני משמעים אלה).

בספרא 'קדושים' פרשה ג נאמר: "במשקל" - זו טורטני, "ובמשורה" - זו המחוק.
בספרי זוטא במדבר יט,ו נאמר: "ולקח הכוהן עץ" - יכול אחד מכל העצים? - תלמוד לומר: "ארז". - או "ארז" - יכול אף טרף של ארז! - תלמוד לומר: "עץ ארז". הא מה הדבר? בקעת (גזר עץ) מתוך ליבו (החלק הפנימי) של ארז, וכמו מחוק היה.

**כרכוב**
ב**תוספתא שקלים** ג,יט שנו: אי זהו כרכוב המזבח? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים ואילך.
וב**ירושלמי שקלים** ח,ו אמרו: אי זהו כרכוב המזבח? - אמה בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים.
וב**בבלי זבחים** סב,א אמרו: תניא: איזהו כרכוב? - רבי אומר: זה כיוּר (פיתוחים שנעשו מסביב למזבח). רבי יוסי ברבי יהודה אומר: זה סובב (בליטה שנעשתה מסביב למזבח).
תנו רבנן: איזהו כרכוב? - בין קרן לקרן, מקום הילוך רגלי הכוהנים אמה. - אטו כוהנים בין קרן לקרן הוו אזלי? (והרי היו הקרנות מעכבות אותם מללכת סביב!) - אלא אימא: ומקום הילוך רגלי הכוהנים אמה (הכרכוב הוא בין קרן לקרן ברוחב אמה וגם מקום הילוך הכוהנים ברוחב אמה, שהכרכוב הוא ברוחב שתי אמות). - והכתיב: "תחת כרכובו מלמטה עד חציו" (שמות לח)! (משמע שהכרכוב אינו בגג המזבח אלא בדפנותיו) - אמר רב נחמן בר יצחק: תרי הוו, חד (המוזכר בכתוב במזבח שעשה משה) לנוי (בדפנותיו, ועליו נחלקו רבי ורבי יוסי ברבי יהודה האם היה כיור או סובב), וחד (שאינו מוזכר בכתוב) לכוהנים (בגג המזבח שהיה מקום הילוך הכוהנים) דלא נשתרקו כוהנים (כדי שלא יחליקו).
מידת אורכו ומידת רוחבו ומידת קומתו (של המזבח) אין מעכבים. - אמר רבי מני: ובלבד שלא יפחתנו ממזבח שעשה משה. - וכמה? - אמר רב יוסף: אמה (אמה אורך ואמה רוחב). - מחכו עליה: "חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב" (שמות כז)! - אמר ליה אביי: דלמא מקום מערכה (שהיה אמה על אמה) קאמר מר! - אמר ליה (רב יוסף): מר דגברא רבה הוא, ידע מאי קאמינא.

בברייתא שבבבלי "איזהו כרכוב" שנחלקו בה רבי ורבי יוסי ברבי יהודה מדובר במזבח של משה, שהרי במזבח שבמקדש לא נזכר כרכוב העשוי לנוי. מן התוספתא והירושלמי להלן ח,ו עולה, כי הברייתא שבבבלי "איזהו כרכוב? - בין קרן לקרן..." אינה עוסקת במזבח של משה, ולא באה אלא להסביר מהו אותו כרכוב המוזכר במשנה שקלים ח,ח לגבי המזבח שבמקדש.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:5)

במשנה שנינו: **"לבונה - לא יפחות מקומץ".**

וב**משנה מנחות** יג,ג שנינו: האומר: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מקומץ. המתנדב מנחה - יביא עימה קומץ לבונה... שני בזיכים (שני בזיכי הלבונה של לחם הפנים) טעונים שני קמצים (קומץ לבונה לכל בזיך).

מניין ששני בזיכים (ספלים) של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה? (שהרי בתורה לא נאמר שיעור הלבונה בלחם הפנים) -

מביאים ברייתא: **נאמר כאן** – בלחם הפנים, **'אזכרה'** – "וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה" (ויקרא כד,ז) - חייבים לשים לבונה שאין בה בשמים אחרים על יד כל אחת משתי המערכות (הסדרים) של לחם הפנים, והלבונה המוקטרת על המזבח תהיה לאזכרה בשביל לחם הפנים (שיזכור ה' את עם ישראל לטובה)**, ונאמר להלן** (במקום אחר) – בקורבן מנחת נדבה, **'אזכרה'** – "וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא ב,ב) - הכוהן חייב לקחת מן המנחה מלוא קומצו (כל הכמות ששלוש האצבעות האמצעיות של ידו יכולות להכיל) מן הסולת ומן השמן של המנחה עם כל הלבונה של המנחה, והכוהן חייב להקטיר על המזבח את קומץ הסולת והשמן עם הלבונה (הם קרויים 'אזכרה' על שם שהם מזכירים את המתנדב מנחה לטובה לפני ה')**. מה 'אזכרה' האמורה להלן מְלֹא קומץ** – כשם שבקורבן מנחת נדבה קומצים מן הסולת ומן השמן של המנחה מלוא הקומץ ומקטירים אותו**, אף כאן מְלֹא קומץ** – כך בלחם הפנים שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים מלוא הקומץ לבונה ומקטירים אותו. מכאן ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה (המילים "מה אזכרה" וכו' אינן בנוסח הבבלי של מסכת שקלים)**.**


ושואלים (על הברייתא): **אי** (צריך לומר: 'א**ו**', וכן הוא ב"שרידי הירושלמי". - נראה ש'אי' חדרה לירושלמי כאשגרה מהבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים")) **מה 'אזכרה' האמורה להלן שני קמצים** – אולי כשם שבקורבן מנחת נדבה מקטירים שני קמצים, קומץ הסולת והשמן וקומץ הלבונה**, אף כאן שני קמצים!** – כך בלחם הפנים יהיו שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים שני קמצים של לבונה ומקטירים אותם, ולא מלוא הקומץ בלבד! ולכן שני בזיכים של לחם הפנים יהיו טעונים ארבעה קמצים של לבונה!

ומשיבים: **אמר רבי לא** (רבי אילא / אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כלום למדו לקומץ אלא** (ב"שרידי הירושלמי" ובקטע מן הגניזה (JTS): 'לא') **מלחם הפנים** (נראה שצריך לומר כמו בנוסח הבבלי של מסכת שקלים: '**ממנחת חוטא**', וכן הוא בתלמיד רשב"ש)**?!** – וכי למדו את שיעור הלבונה בלחם הפנים, שהוא קומץ לכל בזיך, שלא מקורבן מנחת חוטא (אלא ממקום אחר)?! הרי למדו את שיעור הלבונה בלחם הפנים רק מקורבן מנחת חוטא (ולא מקורבן מנחת נדבה כדברי הברייתא לעיל). **נאמר כאן** (בלחם הפנים) **'אזכרה'** ("וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה" (ויקרא כד,ז))**, ונאמר להלן** (בקורבן מנחת חוטא (קורבן הדל שבדלים שחטא בחטא המחייב קורבן עולה ויורד)) **'אזכרה'** ("וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא ה,יב) - הכוהן חייב לקחת מן המנחה מלוא שלוש האצבעות האמצעיות של ידו מן הסולת של המנחה, והכוהן חייב להקטיר על המזבח את קומץ הסולת). **מה 'אזכרה' האמורה להלן מלא קומץ** - כשם שבקורבן מנחת חוטא קומצים מן הסולת של המנחה מלוא הקומץ ומקטירים אותו**, אף כאן מלא קומץ** - כך בלחם הפנים שמים על יד כל מערכת של לחם הפנים מלוא הקומץ לבונה ומקטירים אותו. מכאן ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה (בקורבן מנחת חוטא אין קומץ לבונה, ואין מקטירים אלא קומץ אחד ולא שני קמצים, ולכן אין לשאול כמו ששאלו לעיל) (גם רבנו משולם הוסיף את המילים "מה להלן קומץ...")**.** ו**מה להלן קומץ החסר פסול** – כשם שבקורבן מנחת חוטא, אם חסר קומץ הסולת, שיש בקומץ שקמץ הכוהן פחות ממלוא קומצו של הכוהן - הקומץ פסול להקרבה**, אף כאן קומץ החסר פסול** – כך בלחם הפנים, אם חסר קומץ הלבונה, שיש באחד מהבזיכים פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה שבבזיכים פסולה להקרבה**.**

ב**ספרא** 'אמור' פרשה יג נאמר: "לאזכרה" (ויקרא כד,ז) - רבי שמעון אומר: נאמר כאן 'אזכרה' ("לאזכרה"), ונאמר להלן (ויקרא ב,ב) 'אזכרה' ("אזכרתה"). מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא הקומץ, אף כאן מלוא הקומץ. מלמד שהיא טעונה שני קמצים, מלוא הקומץ לסדר הזה ומלוא הקומץ לסדר הזה.
ו**שם** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ט נאמר: "אזכרתה" - רבי שמעון אומר: נאמר כאן 'אזכרה', ונאמר להלן 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא קומץ, אף כאן מלוא קומץ.

רבי שמעון למד בדרשתו שלבונה הנתונה על גבי כל סדר של לחם הפנים היתה של קומץ. ברייתא זו מקומה העיקרי בספרא 'אמור', והועתקה על ידי מוסרי המדרש מספרא 'אמור' לספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה, כרגיל במדרשי התנאים. וזה מוכרח, שהרי במנחת נדבה מפורש שצריכים קומץ, ובלחם הפנים לא נזכר קומץ.
הברייתא שהובאה בירושלמי כאן בעניין לחם הפנים היא הברייתא שבספרא. בירושלמי סברו שלמדו לחם הפנים ממנחת נדבה, ולכן שאלו על דרשה זו, ורבי אילא אמר שלמדו לחם הפנים ממנחת חוטא.
בספרא הועתקה דרשתו של רבי שמעון לדיבורא דנדבה בעניין מנחת נדבה, משום שסברו שרבי שמעון למד לחם הפנים ממנחת נדבה. בספרא לא הובאה דרשה זו בדיבורא דחובה בעניין מנחת חוטא.

**קומץ החסר פסול**
ב**משנה מנחות** א,ב שנינו: קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה (ונמצא הקומץ חסר) - פסל, מפני שאמרו: הקומץ החסר - פסול. איזה הוא חסר? - שקמצו בראשי אצבעותיו (ולא פשט אותן על כל פס ידו).
וב**תוספתא מנחות** ה,ט שנו: הקומץ שחיסר אפילו כל שהוא - פסל.
וב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ט נאמר: "מלוא קומצו מסולתה ומשמנה" - שאם קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה - פסל.

ב**ספרא** 'שמיני' פרשה א נאמר: "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" (ויקרא ט,יז) - נאמר כאן 'מילוי' ("וימלא"), ונאמר להלן (ויקרא ב,ב) 'מילוי' ("מלוא קומצו"). מה 'מילוי' האמור להלן מלוא קומצו, אף 'מילוי' האמור כאן מלוא קומצו. ומה 'מילוי' האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול, אף 'מילוי' האמור כאן קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול.

דברי רבי אילא בירושלמי כאן כפי שהושלמו בפירושנו ("נאמר כאן 'אזכרה', ונאמר להלן 'אזכרה'. מה 'אזכרה' האמורה להלן מלוא קומץ, אף כאן מלוא קומץ. ומה להלן קומץ החסר פסול, אף כאן קומץ החסר פסול") הם מעין הנאמר בספרא 'שמיני'.

מדברי רבי אילא יש ללמוד, שכמו בלבונה הבאה עם לחם הפנים, כך גם בלבונה הבאה עם המנחה וגם בלבונה הבאה בפני עצמה, אם חסר קומץ הלבונה, שהפריש המתנדב פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה פסולה להקרבה.

ומציעים היסק מהמקור האמוראי: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מילתיה דרבי אילא אמרה:** – דברו של רבי אילא אומר (מדבריו לעיל, שאף בלבונה קומץ החסר פסול, יש ללמוד שהוא סבור): **המתנדב מנחה** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים השתבשו מילים אלו) **מביאה בקומצו של כהן גדול** – המתנדב מנחה, שצריך להביא עימה קומץ לבונה משלו, כיוון שלדברי רבי אילא אם הפריש המתנדב פחות ממלוא הקומץ לבונה - הלבונה פסולה להקרבה, לכן המתנדב מנחה צריך להביא עימה קומץ לבונה בשיעור מלוא קומצו של הכוהן שגדול במידת קומצו יותר מכל הכוהנים, שהרי אפשר שהכוהן הזה יקמוץ את המנחה, ואם יהיה קומץ הלבונה פחות ממלוא קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה - תהיה הלבונה פסולה להקרבה**.**

**רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: ואפילו בקומץ הבעלים** – המתנדב מנחה אינו צריך להביא עימה קומץ לבונה בשיעור מלוא קומצו של הכוהן שגדול במידת קומצו יותר מכל הכוהנים, אלא הוא רשאי להביא עימה קומץ לבונה אפילו בשיעור מלוא קומצו שלו, אף על פי שמידת קומצו קטנה מזו של הכוהן הזה**.**

במתנדב מנחה, רבי יוסה סבר, שכשם שקומץ הסולת והשמן של המנחה נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה, כך קומץ הלבונה הבאה עם המנחה נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה. אבל רבי ירמיה חלק על רבי יוסה וסבר, שכיוון שאין קמיצה בלבונה, קומץ הלבונה אינו נמדד בשיעור קומצו של הכוהן הקומץ את המנחה. ברם במתנדב לבונה, כיוון שאין שם קמיצה, הכל מודים שמביאה בקומץ הבעלים.

**המתנדב מנחה - יביא עימה קומץ לבונה**
ב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" - ואיני יודע כמה. הריני דן, טעונה קמיצה וטעונה לבונה, מה קמיצה מלוא קומץ, אף לבונה מלוא קומץ.
וב**בבלי מנחות** קו,ב אמרו: ["המתנדב מנחה יביא עימה קומץ לבונה".] - מנלן? - דכתיב: "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה" (ויקרא ו), מקיש לבונה להרמה דמנחה, מה הרמה דמנחה קומץ, אף לבונה נמי קומץ.

**האומר: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מקומץ**
ב**תוספתא מנחות** יב,טו שנו: "הרי עליי לבונה" - לא יפחות מן הקומץ.
וב**ספרא** 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ח נאמר: "קורבן" (ויקרא ב,א), מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מכמה לא יפחות? - מקומץ.

כמו שלבונה הבאה עם המנחה מלוא קומץ, כך לבונה הבאה בפני עצמה מלוא קומץ.

סוגיה זו שבירושלמי כאן באה ללמד בתחילתה מניין ששני בזיכים של לחם הפנים טעונים שני קמצים של לבונה. כן דנה סוגיה זו בסופה במתנדב מנחה. שני עניינים אלו נשנו במשנה מנחות יג,ג ולא נשנו במשנה כאן. סוגיה זו לא באה ללמד מניין שהמתנדב לבונה לא יפחות מקומץ, ולא דנה במתנדב לבונה (שלא כמו שפירשו מפרשי הירושלמי). נראה שסוגיה זו שבירושלמי כאן מקורה בירושלמי במנחות (שאבד ולא נמצא), ומשם הועתקה הסוגיה לכאן, כיוון שבמשנה כאן נשנה עניין המתנדב לבונה שנשנה גם במשנה מנחות שם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:6)

במשנה שנינו: **"זהב - לא יפחות מדינר זהב".**

מציעים פרשנות מצמצמת: **אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: והוא שהזכיר צורה** – רק אם הזכיר הנודר מטבע (על המטבעות היו חקוקות צורות), שאמר: "הרי עליי מטבע זהב" - הוא חייב לתת דינר זהב, שהוא מטבע הזהב הפחות ביותר**, אבל אם לא הזכיר צורה** – שאמר: "הרי עליי זהב" **- מביא אפילו צינורה** (מחט ארוכה המשמשת לסריגה) – הוא רשאי להביא אפילו מחט של זהב, ששוויה פחות מדינר זהב**.**

ב**משנה מנחות** יג,ד שנינו: "הרי עליי זהב" - לא יפחות מדינר זהב.
וב**בבלי מנחות** קז,א אמרו: "הרי עליי זהב - לא יפחות מדינר זהב". - ודילמא נסכא! (מניין שכוונת הנודר היתה למטבע זהב, שמא היתה כוונתו לנתך זהב? ויביא נתך זהב השווה פחות מדינר זהב!) - אמר רבי אלעזר: דאמר מטבע. - ודילמא פריטי! (שמא לא היתה כוונתו אלא לפרוטות של זהב?) - אמר רב פפא: פריטי דדהבא לא עבדי אינשי (ולכן ודאי לא זו היתה כוונתו).

דברי רבי אלעזר הובאו בשני התלמודים.

במשנה מנחות יג,ד שנינו: "הרי עליי נחושת" - לא יפחות ממעה כסף (ייתן נחושת ששווייה לפחות מעה כסף). - ובבבלי מנחות קז,א אמרו: תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יפחות מצינורא קטנה של נחושת. - למאי חזיא? - אמר אביי: שמוחטים / שחוטטים בה פתילות (ישנות שבמנורה) ומקנחים בה נרות (מהאפר שבהן).
מה שאמרו בירושלמי בעניין המתנדב זהב שמביא אפילו צינורה, הוא מעין מה שאמרו בבבלי בעניין המתנדב נחושת שלא יפחות מצינורא קטנה.

צינורה הנזכרת כאן אינה צינור כעין מזלג גדול בעל שתי שיניים, שבו היו הופכים את עצי המערכה הדולקים או את האיברים והחלבים שעל גבי המערכה. צינור זה לא היה כלי קטן כמדובר כאן, אלא היה כלי גדול, וכן לא היה של זהב כמדובר כאן, אלא היה של ברזל (רש"י בבלי יומא יב,א).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Shekalim 6:4:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Shekalim/r/6:4:7)

במשנה שנינו: **"ששה לנדבה".**

למה תיקנו שישה שופרות לנדבה? -

מציעים ארבעה הסברים: **חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **אמר: כנגד** (בהקבלה אל) **ששה בתי אבות** – שישה בתי אבות של הכוהנים היו משמשים במקדש בכל שבוע בימות החול, ולפיכך תיקנו שישה שופרות, שופר לכל בית אב, וכשהיו צריכים להקריב עולות נדבה, היו קונים אותן מהדמים שבשופר שהיה בשביל בית האב שהיה משמש באותו היום, ועורותיהן היו ניתנים לכוהנים של אותו בית אב (כל משמר מעשרים וארבעה משמרות הכוהנים היה מתחלק לבתי אבות. כל בית אב היה עובד ביום אחד מימות השבוע. עולות נדבה היו קריבות בימי החול, אבל בשבת לא היו קריבות, ולכן תיקנו שופרות לנדבה רק כנגד ימי החול שבהם קריבות עולות נדבה)**.**

**בר פדיה** (רבי יהודה בר פדיה (בר פדא), אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: כנגד שש בהמות: פר** – שור בן שתי שנים או בן שלוש שנים, **ועגל** – שור צעיר בן שנה, **ושעיר** – תיש בן שתי שנים**, איל** – כבש בן שתי שנים, **וגדי** – תיש צעיר בן שנה, **וטלה** – כבש צעיר בן שנה. שישה אלה הם זכרים ממין הבהמה שקריבים לעולה, וכנגדם תיקנו שישה שופרות לנדבה, שופר לכל סוג בהמה, וכל מי שהיה מתנדב להביא בהמה לקורבן עולה היה נותן דמיה בשופר שהיה בשביל סוג הבהמה שנדב, ועולות הנדבה שהיו קריבות מהדמים שבשופרות היו באות מסוג הבהמה שמהשופר שהיה בשבילו היו קונים אותן (אין עולה מן הבהמה באה אלא מן הזכרים, ולכן תיקנו שופרות לנדבה רק כנגד בהמות זכרים שקריבים לעולה. לעולה הבאה מן העוף תיקנו שופר מיוחד, כמבואר במשנה לעיל)**.**

**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: כנגד שש**ה **קרבנות: קיני זבים, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות, המנחות ועשירית האיפה** – תיקנו שישה שופרות לנדבה כנגד שישה מיני קורבנות שמותרם נופל לשופרות נדבה: שופר אחד היה למותר קיני זבים וזבות, שופר אחד היה למותר קיני יולדות, שופר אחד היה למותר חטאות, שופר אחד היה למותר אשמות, שופר אחד היה למותר מנחות (מנחת חוטא), ושופר אחד היה למותר עשירית האיפה (של כוהן גדול) (הנותר מדמים שהקדישו לכל הקורבנות האלה יש להשתמש בו לעולה. מותרות אלו נמנו במשנה לעיל פרק ב הלכה ה)**.**

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: על ידי שהנדבה מרובה** – בגלל שהמעות שהיו מביאים לצורך עולות נדבה היו מרובות, ולא היו יכולים לתת את כולן בשופר אחד**, ריבו לה שופרות הרבה** – לפיכך הוסיפו בשבילן הרבה שופרות, ותיקנו שישה שופרות. דעת רבי יוחנן אינה כדעת האמוראים לעיל המונים שישה דברים מיוחדים שכנגדם נתקנו ששת השופרות של נדבה. אך רבי יוחנן אינו מסביר למה תיקנו שישה שופרות דווקא ולא מספר אחר של שופרות**.**

ב**תוספתא שקלים** ג,ז שנו: "שישה לנדבה". - כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ומותר קורבן נזיר ומצורע.

שישה שופרות נמנו בתוספתא כאן: אחד למותר חטאות, אחד למותר אשמות, אחד למותר קיני זבים וזבות, אחד למותר קיני יולדות, אחד למותר קורבן נזיר, ואחד למותר קורבן מצורע.

למותר קיני זבים וזבות היה שופר אחד, משום שקיני זבים וזבות הם תמיד שווים, ובין כשהם עשירים ובין כשהם עניים מביאים שתי פרידות אחת לעולה ואחת לחטאת. ולמותר קיני יולדות היה שופר מיוחד, משום שיולדת כשהיא עשירה מביאה רק את חטאתה עוף.
שופר של עיקר הקינים (לא של מותר הקינים) שימש בין לזבים וזבות ובין ליולדות, מפני שאין יולדת עשירה נותנת דמי חטאתה לשם, שהרי הכוהן מקריב משם אחת לחטאת ואחת לעולה, ואם ייתנו שתי עשירות דמי החטאת לשם, תקרב אחת מהן עולה. אבל במותר הקינים יולדות עניות ועשירות שוות, אלא שבענייה המותר הוא מעולה ומחטאת, ובעשירה הוא מחטאת בלבד, ולפיכך תיקנו למותר הקינים שני שופרות, אחד למותר קיני זבים וזבות ואחד למותר קיני יולדות ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי מנחות** קז,ב-קח,א אמרו: תנן התם: שישה לנדבה. - כנגד מי? -
אמר חזקיה: כנגד שישה בתי אבות הכוהנים שתיקנו להם חכמים, שיהא שלום זה עם זה (כדי למנוע מריבה בין הכוהנים).
רבי יוחנן אמר: מתוך שהנדבה מרובה, תיקנו להם שופרות מרובים, כדי שלא יתעפשו המעות (אילו היו כל המעות ניתנות בשופר אחד, הן היו מתעפשות).
וזעירי אמר: כנגד פר ועגל, איל וכבש, גדי ושעיר (כנגד ששת מיני הבהמה הקרבים לעולה).
ובר פדא אמר: כנגד הפרים והאילים והכבשים והשעירים והמותרות והמעה (ארבעה מן השופרות נועדו לדמי פרים של חטאות ציבור ולדמי אילים של אשם גזילות ואשם מעילות ולדמי כבשים של אשם נזיר ואשם מצורע ולדמי שעירים של חטאות ציבור של רגלים, שאם אבדו הקורבנות הללו ונמצאו לאחר שהוקרבו אחרים תחתיהם, ירעו עד שייפול בהם מום וייפדו, ודמיהם ניתנים בשופרות הללו. השופר החמישי נועד לדמי מותרות - מעות שהופרשו לצורך הקרבת קורבן ונותר מהן לאחר שנקנה הקורבן. השופר השישי נועד למעה - קלבון שמוסיפים כששוקלים שקלים).
ושמואל אמר: כנגד מותר חטאת ומותר אשם (אשם גזילות ואשם מעילות) ומותר אשם נזיר (שנטמא במת בתוך ימי נזירותו) ומותר אשם מצורע (שנרפא מצרעתו ונטהר) ומותר מנחת חוטא (שחטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקודשיו, אם דל הוא) ומותר עשירית האיפה של כוהן גדול (מנחת חביתין).
ורבי אושעיא אמר: כנגד מותר חטאת ומותר אשם ומותר אשם נזיר ומותר אשם מצורע ומותר קינים ומותר מנחת חוטא.

בבבלי הובאו דבריהם של שישה אמוראים שאמרו כנגד מי תיקנו שישה שופרות לנדבה, ובירושלמי הובאו דבריהם של ארבעה אמוראים.
דבריהם של חזקיה ושל רבי יוחנן בבבלי הם כדבריהם בירושלמי, אך בירושלמי אין הטעם שבבבלי "כדי ש..." (בבבלי פירשו את טעמו של רבי יוחנן: "כדי שלא יתעפשו המעות", אך מלשון הירושלמי משמע שפירשו את דבריו כפשוטם). דברי זעירי בבבלי הם כדברי בר פדא בירושלמי. דברי בר פדא בבבלי אינם כדבריו בירושלמי.
דברי שמואל בבבלי אינם שווים בכל לדבריו בירושלמי (בירושלמי נמנו בדבריו של שמואל המותרות שנזכרו במשנה שקלים ב,ה, אבל לא כן בבבלי). דברי רבי אושעיא בבבלי אינם בירושלמי (רבי אושעיא מנה את המותרות שנזכרו במשנה שקלים ב,ה, אלא שכלל את מותרות הקינים יחד, ופירט את מותרות האשמות כשמואל בבבלי, ופירש "עשירית האיפה" שבמשנה שם שהיא מנחת חוטא כרבי יוחנן בירושלמי לעיל ב,ה).
שום אמורא מהאמוראים בבבלי ובירושלמי שנתנו טעם לשישה שופרות לנדבה כנגד שישה מותרות לא מנה את המותרות כמו בתוספתא.

**שישה לנדבה**
שנינו בספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה, שלרבי אלעזר מותרות הקורבנות באים עולות נדבה של יחיד, ולחכמים מותרות הקורבנות נופלים לשופרות של נדבה ובאים עולות נדבה של ציבור. רבי אלעזר אינו מפרש "שישה לנדבה" של המשנה כרבי אושעיא ושמואל והתוספתא (שקלים ג,ז), שהם כנגד מותרות הקורבנות, אלא כרבי יוחנן: "על ידי שהנדבה מרובה ריבו לה שופרות הרבה", זאת אומרת: נדבה ממש, אבל מותרות הקורבנות אינם נופלים לשופרות של נדבה.
וקרובה לדעתו של רבי אלעזר היא גם דעתו של רבי יהודה, שהוא אומר (ספרא 'צו' פרשה ד; בבלי זבחים קג,א), שעולת הקדש אין עורה לכוהנים, וכפירושו של רבי חייא בר יוסף (בבלי שם) שעולת הקדש היא עולה הבאה ממותרות הקורבנות. ובברייתא אחרת (שבבבלי שם) שנינו: "שישה לנדבה - פרט לעולה הבאה מן המותרות, שלא יהו כוהנים זכאים בעורה; דברי רבי יהודה. אמר לו רבי שמעון: אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכוהן". רבי יהודה פירש את המשנה: "שישה לנדבה - נדבה מה היו עושים בה? לוקחים בה עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים", שלא נאמרה על עולה הבאה מן המותרות.
רבי יהודה לא שנה את מדרשו של יהוידע כוהן גדול "זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים" בקשר עם משנת שקלים זו, אלא שנה כלל זה במקום אחר והציע אותו בלשון: "זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - מותרו נדבה", כמשנת שקלים ב,ה המונה שישה קורבנות שמותריהם נדבה ואינם נופלים לשופרות של נדבה. ועל כן אמר לו רבי שמעון: "אם כן, ביטלת מדרשו של יהוידע הכוהן". לרבי יהודה, עולה הבאה מן המותרות אין הכוהנים זכאים בעורה, ומשנת שקלים ו,ו שלא כרבי יהודה.
סתם משנת שקלים ו,ו שהסמיכה לפירושה של "נדבה" של המשנה: "זה מדרש דרש יהוידע כוהן גדול... זה הכלל: כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - יילקח בו עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים", קרוב שהיא משנת רבי שמעון החולק על רבי יהודה בברייתא שבזבחים שם, אבל רבי יהודה לא שנה במשנה זו מדרש זה ולא שנה כללו בלשון זה אלא בלשון: "כל שהוא בא משם חטא ומשם אשמה - מותרו נדבה". הרי שעיקרה של כל הלכה זו שבמשנת שקלים ו,ו שנוי במחלוקת ("תרביץ" ז, עמודים 143-147).

ב**תוספתא שקלים** ג,ח שנו: האומר: "מנה זו לנדבה", "סלע זו לנדבה" - מביא ונותן לשופר של נדבה. כוהנים מקלחים אותם ולוקחים בהם עולות, הבשר לשם והעורות של כוהנים.

הלכה ח זו חולקת על הלכה ז שפירשה "שישה לנדבה" כנגד עולה הבאה מששת המותרות, ומי ששנה זו לא שנה זו. התנא האחד, רבי יהודה, שנה: "שישה לנדבה - האומר: 'מנה זו לנדבה'... - מביא ונותן לשופר של נדבה... הבשר לשם והעורות של כוהנים". והתנא השני, כנראה רבי שמעון, שנה: "שישה לנדבה - כנגד מותר חטאות... ומותר קורבן נזיר ומצורע" ("תרביץ" ז, עמודים 146-147).

הלכה ח זו היא של תנא אחר, כרבי אלעזר (ספרא 'ויקרא' דיבורא דנדבה פרשה ה) ורבי יהודה (לדעת רבי חייא בר יוסף בבבלי זבחים קג,א) החולקים על משנתנו וסוברים שמותר קורבנות אינו בא נדבת ציבור ואין עורותיהם לכוהנים, ולדעתם שישה לנדבה הם לנדבה סתם וכשיטת רבי יוחנן בירושלמי כאן, ונדבה זו, שהיא מתחילה לקיץ המזבח, לוקחים בה עולות, הבשר לשם והעורות לכוהנים ("תוספתא כפשוטה").
• • •
במשנה נזכר מדרש שדרש יהוידע כוהן גדול, ולכן מפרשים כאן כתובים שנאמרו באותו עניין.

(במסירה שלפנינו נוסף בין השורות על ידי מגיה: 'שנאמר', והוא על פי דפוס ונציה הבבלי. התוספת מוטעית, כי הפסוק הוא תחילת עניין. ובכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים: 'שני כתובין', והוא פסקה מן המשנה: "נמצאו שני כתובין קיימין")

נאמר (בתיקון בדק בית ה' בימי יואש מלך יהודה): **"וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע** אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף**"** (דברי הימים ב כד,יד) – כשכילו לתקן את כל בדקי בית ה' (הקלקולים שבבית ה' הטעונים תיקון), הביאו הגזברים שהיו מופקדים על בדק הבית את הכסף שנשאר, ויהוידע עשה ממותר הכסף כלים לשירות בבית ה' ולהעלאת הקורבנות עשויים זהב או כסף. - מאיזה כסף עשו כלי שרת? **-**

מביאים דעה אחת: **רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) (במסירה שלפנינו נוסף בין השיטין על ידי מגיה: 'אמר'. כבהגהה רק בדפוס ונציה הבבלי)**: שתי נדבות** (במסירה שלפנינו נוסף בסוף השורה על ידי מגיה: 'עשה', על פי הנוסח הבבלי של מסכת שקלים) – שתי תרומות היו בימי יואש, האחת לבדק הבית והשנייה לכלי שרת, מפני שאין עושים כלי שרת מהתרומה לבדק הבית. ואין פירוש הכתוב הזה שממה שהותירו מבדק הבית עשו כלי שרת, אלא פירושו שמהתרומה השנייה עשו כלי שרת**.**

ומביאים דעה שנייה: **תני** – שונה (בברייתא) **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: נדבה אחת** – תרומה אחת היתה בימי יואש, והיא לבדק הבית, וממה שהותירו מבדק הבית עשו כלי שרת**.**


ומקשים (על דברי רבי יונתן): **והא כתיב:** – והרי כתוב (באותו עניין): **"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד"** (דברי הימים ב כד,ח) – המלך ציוה ועשו ארון אחד (כדי שהעם ישלשלו לארון את תרומותיהם שהביאו לבית ה' לבדק הבית)**!** – הרי שהיתה תרומה אחת בלבד, שלא כדברי רבי יונתן שהיו שני תרומות! - אין משיבים על קושיה זו (בכתב יד הבבלי ובכתב יד שקלים אין 'והא כתיב'. ובדפוס ונציה הבבלי: 'שנאמר'. ולפי זה, מביאים ראיה מכתוב זה לדברי רבי ישמעאל).

ב**בבלי כתובות** קו,א-ב אמרו: בעא מיניה רב הונא מרב: כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית (גם מקודשי בדק הבית)?... - אמר ליה: אין נעשים אלא מתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה - הכסף מתרומת הלשכה הנשאר בקופות). - איתיביה: "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" וגו' (דברי הימים ב כד)! (משמע שכלי שרת נעשים מהכסף שהוקדש לבדק הבית!) - אמר ליה: דאקרייך כתובי לא אקרייך נביאי: "אך לא ייעשה בית ה' סיפות... כל כלי זהב וכלי כסף מן הכסף המובא בית ה'... כי לעושי המלאכה ייתנוהו..." (מלכים ב יב) (הרי שלא עשו את כלי השרת מהנדבה לבדק הבית). - אי הכי, קשו קראי אהדדי! - לא קשיא: כאן (בדברי הימים) שגבו (לצורך בדק הבית) והותירו (עושים מהכסף הנותר כלי שרת), כאן (במלכים) שגבו ולא הותירו (נותנים את הכסף כולו לבדק הבית). - וכי גבו והותירו מאי הוי? (הרי הכסף הוקדש לצורך אחר, ואם כלי שרת אינם נעשים מקודשי בדק הבית, כיצד אפשר להשתמש בו לכך?) - אמר רבי אבהו: לב בית דין מתנה עליהם (בתחילת הקדשם), אם הוצרכו (לבדק הבית) - הוצרכו, ואם לאו - יהו לכלי שרת.
תנא דבי רבי ישמעאל: כלי שרת באים מתרומת הלשכה (ממותר תרומת הלשכה), שנאמר: "שאר הכסף" (דברי הימים שם) - איזהו כסף שיש לו שיריים (שיירי הלשכה - הכסף הנשאר בלשכה לאחר התרומה)? הווי אומר: זה תרומת הלשכה.
מיתיבי (על רב): ...כלי שרת - באים ממותר נסכים! - תנאי היא, דתנן (משנה שקלים ד,ד): ...רבי ישמעאל אומר: מותר תרומה (מותר תרומת הלשכה) - לכלי שרת; רבי עקיבא אומר: מותר נסכים - לכלי שרת.

בירושלמי אמר רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן, ששתי תרומות היו בימי יואש, האחת לבדק הבית והשנייה לכלי שרת, ולא עשו כלי שרת ממותר בדק הבית, ו"שאר הכסף" פירושו הכסף של התרומה השנייה לכלי שרת, ולכן אין הכתובים בדברי הימים ובמלכים סותרים זה את זה.
בבבלי למד רבי ישמעאל מהכתוב "שאר הכסף" שכלי שרת באים ממותר תרומת הלשכה. ואילו בירושלמי אמר רבי ישמעאל, שתרומה אחת היתה בימי יואש, והיא לבדק הבית, וממותר בדק הבית עשו כלי שרת, ו"שאר הכסף" פירושו הכסף שנשאר מבדק הבית, ולפי זה יש ליישב את סתירת הכתובים בדברי הימים ובמלכים כמו שאמרו בבבלי: "כאן שגבו והותירו, כאן שגבו ולא הותירו".

נראה שלפנינו בבבלי כאן צירוף של שני קטעים שונים, אחד עסק ביישוב סתירת הפסוקים ("קשו קראי אהדדי" עד "מיתיבי") ואחד בפירוש דברי רב ("בעא מיניה רב הונא מרב" וכו' עד "כי לעושי המלאכה ייתנוהו", "מיתיבי" וכו'). מי שהוא נתקשה בתשובתו של רב ("דאקרייך כתובי" וכו'), שיוצא כאילו הפסוקים סותרים זה את זה, וכדי לתרצם הכניס לפני "מיתיבי" את הקטע שעסק בסתירה זו, אך לא הרגיש שרב אינו יכול לתרץ "כאן שגבו והותירו", כי רב קובע שלעולם אין נעשים כלי שרת מקודשי בדק הבית.
המקשה "מיתיבי" על רב לא רק שלא הכיר את ברייתת תנא דבי רבי ישמעאל (שמתרצת את קושית "מיתיבי"), אלא גם את המשנה בשקלים לא הכיר. ברם לא מסתבר כלל שהמשנה בשקלים נעלמה מרב הונא, ששאל מרב: "כלי שרת, מהו שייעשו מקודשי בדק הבית?", ובפרט שרב לא העיר לו שתשובתו נמצאת במשנה. ונראה שרב הונא שאל האם מותר לעשות כלי שרת **גם** מקודשי בדק הבית, כלומר, גבו והותירו, האם מותר להוציא את המותר לצורך כלי שרת, אבל בשלא הותירו ידע שחולקים התנאים במשנה שקלים, לרבי ישמעאל נעשים ממותר תרומה ולרבי עקיבא ממותר נסכים. ומדויק מה שענה לו רב "אין נעשים אלא מתרומת הלשכה" ("מקורות ומסורות", נשים, עמודים רנו-רנז).


נאמר (בהמשך הפסוק המובא לעיל): **"וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית י'י חוּצָה"** (דברי הימים ב כד,ח) – נתנו את הארון בסמוך לשער בית ה' מבחוץ. - מדוע נתנו את הארון מבחוץ? **-**

מציעים טעם: **אמר רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני)**: מפני הטמאים** – כדי שגם טמאי מתים, שהכניסה לחצרות (לעזרות) בית ה' אסורה עליהם, יוכלו להביא את תרומותיהם (אבל שאר טמאים, שמשולחים מהר הבית או חוץ לירושלים, יכולים לשלוח תרומותיהם על ידי אחרים)**.**

ומציעים פסוק המשמש כטעם נוסף: **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב יוסף** (גדול אמוראי בבל בדור השלישי)**: על שם** (משום) שנאמר (באותו עניין בפרשה המקבילה בספר מלכים) (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו): **"אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י סִפּוֹת כֶּסֶף** מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'**"** (מלכים ב יב,יד) – לא היו עושים כלי שרת עשויים זהב או כסף מן הכסף המובא בבית ה' לבדק הבית ("לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י" - לא ייעשה בבית ה'. "סִפּוֹת" - ספלים). ויש לדרוש את הכתוב: **- מין ספות כסף לא יעשה בית י'י** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין מילים אלו. ב"שרידי הירושלמי" חסר כאן. בקטע מן הגניזה, שגופו הוא בנוסח הבבלי של מסכת שקלים והגהותיו הן בנוסח הירושלמי של מסכת שקלים, מוגה כמו במסירה שלפנינו: 'מין ספות כסף...'. ובקטע מן הגניזה (JTS): 'מסיפות כסף...'. לפי זה 'מין' במסירה שלפנינו הוא שיבוש של "מִן") – אין נותנים בבית ה' (-"לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית י'י") כלים לאסוף בהם נדבות כסף (-"סִפּוֹת כֶּסֶף"), משום מורא המקדש. ולכן נתנו את הארון מבחוץ (אפשר שהמילה "מין" היא שיבוש של המילה "מִן" שבסופו של הכתוב הזה, שמתחילה הובא כאן אף סוף הכתוב ואחר כך קיצרו את הכתוב והשמיטו את סופו ולא שרדה ממנו אלא מילה זו)**.**

**"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית י'י חוּצָה"**
בכתוב המקביל בספר מלכים נאמר: "וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ, וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה', וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'" (מלכים ב יב,י). לפי פשוטם של הכתובים בספר מלכים ובספר דברי הימים, נתנו את הארון בחצר בית ה' (בעזרה, שמזבח העולה עמד בה). אבל לפי הירושלמי כאן, פירושו של הכתוב בספר דברי הימים הוא, שנתנו את הארון חוץ לחצר בית ה', ולפי זה נמצאו שני הכתובים סותרים זה את זה.

**"סִפּוֹת כֶּסֶף"**
במלכים ב פרק כב ובדברי הימים ב פרק לד, בתיקון בדק בית ה' בימי יאשיהו מלך יהודה, נאמר, ש"הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה' אֲשֶׁר אָסְפוּ שֹׁמְרֵי הַסַּף מֵאֵת הָעָם" / "הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית אֱלֹהִים אֲשֶׁר אָסְפוּ הַלְוִיִּם שֹׁמְרֵי הַסַּף מִיַּד מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וּמִכֹּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל וּמִכָּל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וישבי יְרוּשָׁלִָם" ניתן לממונים על עשיית המלאכה בבית המקדש. מהכתובים הללו משמע ש"שֹׁמְרֵי הַסַּף" ו"שֹׁמְרֵי הַסִּפִּים" שהיו במקדש, הנזכרים בספר מלכים ובספר דברי הימים, היו שומרי בתי האוצר שבבית המקדש, שאספו בהם את נדבות בני העם. מכאן ש"סִּפִּים" ו"סִפּוֹת" הם בתים או כלים שאספו בהם נדבות כסף, כמו שאמר רב יוסף.
• • •