## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah Chapter 2

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:1:1)

**משנה**
**הישן תחת המיטה** – כגון שלא היה מקום בסוכה לכל בני הבית לישון בתוכה, ובאו כמה מהם לישון תחת המיטה העומדת בסוכה, **- לא יצא ידי חובתו** – שמצוות הישיבה בסוכה כוללת שינה תחת הסכך, והישן תחת המיטה אינו כישן תחת הסכך**. אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: נוהגין היינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים.**

**אמר רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) **שהיה ישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם** (בכתב יד אחד של המשנה: 'תלמיד חכמים')**, יודע** (בכתב יד אחד של המשנה: 'ויודע') **שעבדים פטורין מן הסוכה** – שהעבדים פטורים מכל מצוות 'עשה' שהזמן גְּרָמָהּ, כדין הנשים, **וישן לו תחת המיטה** – שאינה נחשבת כסוכה**.**

**ולפי דרכינו למדנו** – בדרך אגב למדנו מדברי רבן גמליאל, שלא אמר הלכה זו במפורש**, שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו.**


המעשה של רבי יהודה חולק על ההלכה שלפניו, ואילו המעשה שמביא רבי שמעון תומך בהלכה זו ומשמש לה מקור. הסמכות בשני המעשים אינה של העושים אלא של החכמים שאישרו זאת, במשתמע ('בפני הזקנים') או במפורש ('אמר רבן גמליאל לזקנים'). התוספת יוצאת הדופן 'לפי דרכינו למדנו' פירושה שאף שרבן גמליאל השיח לפי תומו, אנו לומדים מדבריו הלכה ("ספרות חז"ל הארץ ישראלית" כרך א, "מבוא למשנה", עמוד 40, הערה 164).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"הישן תחת המיטה** - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יהודה: נוהגין היינו ישינים תחת המיטות בפני הזקנים**".**

ומקשים (על המשנה כאן, בהצעת משנה ממקום אחר המשמשת כיסוד לקושיה): **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה סוכה א,ג): **אבל פורס הוא** – סדין או טלית, **על גבי נקליטי המיטה** – שני לוחות (שגובהם פחות מעשרה טפחים) המחוברים למיטה, אחד למראשותיה ואחד למרגלותיה, ששימשו משענות לראש ולרגליים, ומעליהם חיברו עמודים נמוכים נוספים וחבל או מוט מקשר ביניהם כדי למתוח עליהם כילה, והישן תחת הכילה בסוכה - יצא ידי חובתו**. וכא הוא אומר** (צריך לומר: 'אמר') **הכין?!** – וכאן הוא אומר כך (שהישן תחת המיטה בסוכה - לא יצא ידי חובתו)?! הרי שיש סתירה בין המשניות!

ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים כדי ליישב את הסתירה): **אמר רבי אל**(**י**)**עזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני)**: תמן** – שם (במשנה במקום אחר), **- הוא וטליתו תחת הסוכה** – כשפורס טליתו על גבי נקליטי המיטה נעשה גג משופע שאין ברוחבו טפח מלמעלה, ואינו נחשב כאוהל לבטל את הסכך שעל גביו, ונמצא שהוא וטליתו תחת הסכך**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנה כאן), **- הוא ומיטתו תחת הסוכה** (המגיה במסירה שלפנינו מחק 'ומיטתו' וכתב במקומה 'וטליתו' ומחק 'הסוכה' וכתב במקומה 'המיטה'. ונראה שצריך לומר: 'הוא תחת המיטה ומיטתו תחת הסוכה') – המיטה רחבה ונחשבת כאוהל לבטל את הסכך שעל גביה, ונמצא שאינו ישן תחת הסכך אלא תחת המיטה**.**


ומציעים סתירה: **מחלפה שיטתיה דרבי יודה!** – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי יהודה! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר!) ומבארים את הסתירה: **תמן הוא אמר:** – שם (במקום אחר - במסכת שמחות יא,ז ובירושלמי חגיגה א,ז (ראה להלן)) הוא אומר: **המעשה קודם לתלמוד, וכא הוא אומר** (צריך לומר: 'אמר') **הכין?!** – וכאן הוא אומר כך (שהתלמוד קודם למעשה, שכן הוא אומר, שהם היו נוהגים שהיו ישינים תחת המיטות בפני הזקינים, לפי שהיה המקום דחוק לתלמידים, אף על פי שהישן תחת המיטה לא יצא ידי חובתו, הרי שהוא סובר שהתלמוד קודם למעשה, שכן התלמידים היו עוסקים בלימוד תורה עם הזקינים, והעדיפו את לימוד התורה על קיום מצוות ישיבה בסוכה)?!

ומציעים הסבר לדעה של רבי יהודה (כדי לתרץ את הסתירה): **סבר** – סובר **רבי יודה: הישן תחת המיטה כישן תחת הסוכה** – רבי יהודה חלוק על התנא הראשון במשנה וסבור שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו, והביא ראיה ממה שהיו נוהגים שהיו ישינים תחת המיטות בפני הזקינים. הרי שאין הוא אומר כאן שהתלמוד קודם למעשה**.**

ומציעים סתירה אחרת: **כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי יודה!** – כל שכן (ש)מוחלפת שיטתו של רבי יהודה (אם הוא סובר שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו)! ומציעים מראה מקום לדברי רבי יהודה: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה סוכה א,ב בעניין סוכה על גבי סוכה): **רבי יודא אומר: אם אין דָּיוֹרִין** (דיירים) **בעליונה - התחתונה כשירה** – משום שהעליונה אינה נחשבת כדירה**.** ויש לדייק: **הא** – אבל **אם יש דיורין בעליונה - התחתונה פסולה!** – ולכן הישן תחת המיטה בסוכה שיש בה דיורים, לא יצא ידי חובתו לדעת רבי יהודה, מפני שהוא כמי שיושב בסוכה תחת סוכה שיש בה דיורים. הרי שדבריו שם סותרים את דבריו כאן!

ומיישבים את הסתירה (בהצעת הבחנה בין שני המקרים): **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: תמן** – שם (במשנה במקום אחר), **- יש שם חלל אחר** – בסוכה על גבי סוכה יש חלל אחר מתחת הסוכה העליונה, מפני שהסכך התחתון משמש סכך לסוכה התחתונה, ולכן אם יש דיורים בעליונה - התחתונה פסולה**, ברם הכא** – אבל כאן (במשנה כאן), **- אין כאן חלל אחר** – במיטה אין חלל אחר מתחת המיטה, מפני שמעי המיטה לא נעשו לשם אוהל אלא לשימוש שעל גבם, והמעיים כאילו אינם (והרי זה כאילו "הוא וטליתו תחת הסוכה"), ולכן הישן תחת המיטה כישן תחת הסוכה ויצא ידי חובתו (על פי "תיקונים והשלמות לתוספתא כפשוטה סדר מועד", עמוד 9)**.**

בבבלי סוכה כא,ב נתנו שני טעמים לשיטת רבי יהודה: א. "שאני מיטה, הואיל ולגבה עשויה" (אין המיטה מבטלת את האוהל שעליה, מפני שהמיטה לא נעשתה לשם אוהל להגן על מה שתחתיה, אלא נעשתה להשתמש על גבה). ב. "רבי יהודה לטעמיה, דאמר: סוכה דירת קבע בעינן, והווה ליה מיטה (שבסוכה) אוהל עראי וסוכה אוהל קבע, ולא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע".
הטעם בירושלמי אינו משום שאין המיטה אוהל כדי לבטל את הסוכה, אלא הטעם הוא משום שאין כאן חלל אחר.

**תמן הוא אמר: המעשה קודם לתלמוד**
ב**מסכת שמחות** יא,ז שנו: אין מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה. אבא שאול אומר: המעשה קודם לתלמוד, וכן היה רבי יהודה עושה, בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסים (אומרים לפניהם דברי שבח) ובאים, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד (מבטלים תלמוד תורה מפני המת והכלה).
וב**ירושלמי חגיגה** א,ז אמרו: רבי יהודה, כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד.
וב**בבלי כתובות** יז,א אמרו: תנו רבנן: מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו, על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה.

**תלמוד או מעשה**
מעשה מהו?
אחת המחלוקות החשובות ביותר, שהעסיקו את החכמים במשך דורות אחדים, היתה השאלה מה עדיף - תלמוד או מעשה. פירושו של המושג "מעשה" בהקשר זה הוא קיום מצוות בתחום החברתי, כגון צדקה, גמילות חסדים, סיוע לחתנים וכלות, ביקור חולים, קבורת המת וניחום אבלים. מובן, כי איש לא שלל את חשיבותם של התלמוד ושל המעשה כאחד. הבעיה שעמדה לפני חכמים היתה: מה קודם? למעשה היתה זו שאלה של עדיפויות. כך, לדוגמה, האם חבורת תלמידים, העוסקים בלימוד תורה עם רבם, צריכים להפסיק את תלמודם כל אימת שיש צורך בסיוע ובעזרה לנזקקים. ההתלבטות בשאלה זו באה לידי ביטוי במקור הבא:
"וכבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד; נשאלה שאלה זו לפניהם: מי גדול? תלמוד או מעשה? אמר רבי טרפון: גדול מעשה. רבי עקיבה אומר: גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו: גדול תלמוד - שהתלמוד מביא לידי מעשה" (ספרי דברים, מא).
בתלמוד הירושלמי מצויה מסורת, המובאת בקשר למקור זה והמראה בעליל כי משמעותו של המושג "מעשה" היא בתחום הפעילות החברתית:
"רבי אבהו שלח לרבי חנינה בנו: יזכה [בתורה] בטיבריה. באו ואמרו לו: גומל הוא חסד [של אמת]. שלח ואמר לו: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא?! שכבר נמנו וגמרו בעליית בית ארוס בלוד שהתלמוד קודם למעשה" (ירושלמי פסחים ג,ז וחגיגה א,ז).
רבי אבהו, ראש בית המדרש בקיסריה בסוף המאה השלישית, שלח את בנו ללמוד תורה בטיבריה, בבית המדרש המרכזי. משהגיע לאוזנו שהוא עוסק בקבורת מתים, הודיעו: אילו הייתי חפץ שתעסוק בקבורה, יכולתי להשאירך בקיסריה. מעשה זה משקף בבירור כיצד נתפס המושג "מעשה" אצל חכמים.

גישות שונות בקרב חכמים
בין החכמים ניתן להבחין בין ההולכים בשיטת רבי עקיבה ומעדיפים את התלמוד ובין ההולכים בשיטת רבי טרפון ומעדיפים את המעשה. אחד החכמים שהעניקו עדיפות למעשה הוא רבי יהודה בן אלעיי, מחשובי החכמים בדור אושה שלאחר מרד בן כוסבה: "רבי יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה קודם לתלמוד" (ירושלמי חגיגה א,ז). או: "שוב מעשה ברבי יהודה בר אלעאי שהיה יושב ושונה לתלמידיו ועברה כלה לפניו. אמר להם: מהו זה? אמרו לו: כלה שעברה. אמר להם: בניי, עמדו והתעסקו בכלה" (אבות דרבי נתן, נוסח א, ד).
בן דורו של רבי יהודה, רבי שמעון בר יוחיי, תלמידו המובהק של רבי עקיבה, מעניק במופגן קדימות לתלמוד על המעשה. כך, לדוגמה: "מעשה ברבי שמעון בר יוחאי שהיה מבקר את החולים ומצא אדם אחד שתפוח ומוטל בחולי מעים ואומר גידופין לפני הקב"ה. אמר לו: ריקה, היה לך שתבקש רחמים על עצמך ואתה אומר גידופין. אמר לו: הקב"ה יסלקנו ממני ויניחנו עליך. אמר: יפה עשה לי הקב"ה שהנחתי דברי תורה והייתי מתעסק בדברים בטלים" (אבות דרבי נתן, נוסח א, מא).
אמנם המצב המתואר במקור זה לכתחילה הוא שרבי שמעון בר יוחיי גופו עסק בביקור חולים. אף אין ספק, שתגובתו באה גם מחמת חציפותו של החולה. אך אין בכל אלה כדי לסלק את המשמעות החריפה העולה מדבריו, שביקור חולים הוא בבחינת "דברים בטלים" ("ההיסטוריה של ארץ ישראל" ה, עמודים 116-117).

יש להעיר, שלפי הירושלמי כאן, המושג "מעשה" הוא קיום מצוות בכלל, כגון מצוות ישיבה בסוכה, ולא קיום מצוות בתחום החברתי בלבד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:1:3)

במשנה שנינו: "מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המיטה. אמר רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם, יודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המיטה".

מציעים סתירה: **מחלפה שיטתיה דרבן גמליאל!** – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבן גמליאל! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: **דתני:** – ששונה (התנא): **טבי עבדו של רבן גמליאל היה נותן** – לובש, מניח **תפילין ולא מיחו בידו** (לא ערערו עליו, לא התנגדו לו) **חכמים** – ובהם רבן גמליאל, שלא יניח תפילין, אף על פי שעבדים פטורים מן התפילין**. וכא** – וכאן, **מיחו בידו** – חכמים, ובהם רבן גמליאל, שלא יישב בסוכה, מפני שעבדים פטורים מן הסוכה, שהרי טבי ישב תחת המיטה ולא ישב בסוכה, והיושב תחת המיטה לא יצא ידי חובתו**!** (כאן הסתירה המוצעת היא במעשיו של החכם. - אף שחכמים מיחו בידו שלא יישב בסוכה, לא ישב לו חוץ לסוכה, אלא ישב תחת המיטה, כי ידע שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו, וזהו שאמר רבן גמליאל לזקנים, שטבי ישן תחת המיטה משום שהוא תלמיד חכמים ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, כמו ששנינו במשנה)

ומיישבים את הסתירה: **שלא לדחוק** (ללחוץ) **את החכמים** – טבי לא ישב תחת המיטה מפני שמיחו בידו חכמים שלא יישב בסוכה, אלא ישב תחת המיטה כדי שלא לדחוק את החכמים שהיו יושבים בסוכה, וכיוון שהחכמים חייבים בסוכה והוא פטור מן הסוכה, ישב תחת המיטה, כי ידע שהישן תחת המיטה - לא יצא ידי חובתו**.**

ומקשים: **אם שלא לדחוק את החכמים, יֵשֵׁב לו חוץ לסוכה!** – ולמה דחק טבי את עצמו וישב בסוכה?

ומתרצים: **רוצה היה טבי עבדו של רבן גמליאל לשמוע דברי חכמים** – שהיו החכמים יושבים בסוכה ומדברים דברי תורה, ולכן טבי לא ישב חוץ לסוכה, אלא ישב בסוכה (לפי הירושלמי מגילה ד,ב וכתובות ב,י לימד רבן גמליאל את טבי עבדו תורה. ובבבלי יומא פז,א אמרו, שטבי היה ראוי להיסמך מפני גדולתו בתורה, אלא שחובת אביו כנען גרמה לו שיהיה עבד)**.**

**טבי עבדו של רבן גמליאל היה נותן תפילין ולא מיחו בידו חכמים**
ב**מכילתא דרבי ישמעאל** מסכתא דפסחא פרשה יז נאמר: הכל חייבים בתפילים, חוץ מנשים ועבדים. טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין.
וב**מסכת שמחות** א,י שנו: אף הוא (רבן גמליאל) הניחו (את טבי עבדו) להניח תפילין. אמרו לו: לא כך לימדתנו שעבדים פטורים מתפילין?! אמר להם: אין טבי עבדי כשאר עבדים, כשר הוא.
וב**מסכת תפילין** א,ג שנו: נשים ועבדים וקטנים פטורים מן התפילין. ומעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה נותן תפילין.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:2:1)

**משנה**
**הסומך** (בכתבי היד של המשנה: 'הסוכך', ונראה שהוא טעות, לפי שהשורש סכ"ך משמש בהקשר לסוכה בבניין פיעל ולא בבניין קל) **סוכתו לכרעי המיטה** – השעין את הסכך על גבי רגלי המיטה (המיטה שלהם היתה עשויה מארבעה קרשים סביב, והיו מסרגים אותה בחבלים, ועליהם היו מציעים כרים וכסתות, ובארבע קרנותיה היו ארבע רגליים, העולים למעלה מעט משפת המיטה), **- כשירה** – הסוכה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה** – שאם מזיזים את המיטה ממקומה, הסכך נופל, **- פסולה** – הסוכה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:2:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה - פסולה".

מביאים מחלוקת אמוראים בטעמו של רבי יהודה שפוסל.

**אמר רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: משֵּׁם** (משום) **שאין ממעי המיטה** (החלק הפנימי של המיטה) **לסכך עשרה טפחים** – כיוון שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא המיטה, מודדים את גובה הסוכה ממעי המיטה עד הסכך ולא מהקרקע עד הסכך, וכיוון שאין הסוכה גבוהה עשרה טפחים - פסולה**.**

**אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: משֵּׁם** (משום) **שאין מעמידין** (מציבים, מקימים) **על גבי דבר טמא** – כיוון שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא המיטה, נמצא שהוא מעמיד את כל הסכך בדבר המקבל טומאה, שמיטה מקבלת טומאה, ולכן הסוכה פסולה, שדבר המעמיד את כל הסכך דינו כסכך, ודבר המקבל טומאה פסול לסכך**.**

ומציעים קושיה (על רבי בא): **והא תני:** – והרי (התנא) שונה: **מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלין** (מורידים) **מיטותיהן לפני חלונותיהן והיו מסככין על גביהן** – מפני הצפיפות של עולי הרגלים, היו מסככים על גבי המיטות והיו ישינים על גבי המיטות ומתחתיהן, ואלו ואלו יוצאים ידי חובת סוכה**!** ומפרטים את דברי רבי בא כדי להקשות עליו: **אין תימר:** – אם תאמר (שטעמו של רבי יהודה שפוסל בסומך סוכתו על גבי כרעי המיטה): **משם שאין מעמידין על גבי דבר טמא - הרי מעמידין על גבי דבר טמא** – שהרי אנשי ירושלים סיככו על גבי המיטות שמקבלות טומאה**!** ומציעים מסקנה (בעקבות דחיית הטעם שהציע רבי אבא): **הוי:** – הוֹוֶה (נמצא): **לית** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא' ומגיה תיקן 'לית') **טעמא דילא** (=דלא. מגיה מחק וכתב 'אלא') – אין הטעם (של רבי יהודה שפוסל בסומך סוכתו על גבי כרעי המיטה) אלא **משם שאין ממעי המיטה לסכך עשרה טפחים** – אבל במיטות של אנשי ירושלים היו עשרה טפחים ממעי המיטה עד הסכך, ולפיכך היו סוכותיהם כשירות**.**

ב**תוספתא סוכה** ב,ג שנו: מעשה באנשי ירושלם שהיו משלשלים מיטותיהם בחלונות שהם גבוהים עשרה טפחים ומסככים על גביהן וישנים תחתיהן (אף תחת המיטות).

בירושלמי הוכיחו מברייתא זו על שיטת רבי יהודה. ונראה שהברייתא היא רבי יהודה, והביא ראיה ממנה לשיטתו במשנה ב,א שהישן תחת המיטה יצא ידי חובתו, שכן נהגו אנשי ירושלים שסיככו על גבי המיטות וישנו גם תחת המיטות. וסובר רבי יהודה שמעי המיטה אינם מפסיקים בסוכה, ואין הבדל כלל בין ישן תחת המיטה שבסוכה ובין ישן תחת המיטה שסיכך עליה, ולרבנן לא יצא ידי חובתו, ולרבי יהודה יצא. וסובר רבי יהודה שמסתבר שהיו עשרה טפחים גם ממעי המיטה לסכך וגם ממעי המיטה לארץ, הואיל והיו עשויות מלכתחילה לישון על גביהן ומתחתיהן ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי סוכה** כא,ב אמרו: מאי טעמא דרבי יהודה? - פליגי בה רבי זירא ורבי אבא בר ממל. חד אמר: לפי שאין לה קבע (ורבי יהודה סבור שסוכה צריכה להיות כדירת קבע), וחד אמר: מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה.

הטעם הראשון בבבלי אינו בירושלמי, והטעם השני בבבלי הוא הטעם שהציע רבי אבא בירושלמי. הטעם שהציע רבי אמי בירושלמי אינו בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:3:1)

**סוכה המדובללת שצילתה** (בכתב יד אחד של המשנה: 'ושצילתה') **מרובה מחמתה - כשירה.**

**המעובה כמין בית** – שהסכך עבה ורצוף ודומה לתקרת הבית**, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה - כשירה.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:3:2)

במשנה שנינו: "סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמתה - כשירה".

מציעים מחלוקת אמוראים: **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – שני החכמים נחלקו (בנוסח המשנה), **- חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **מדוללת** (נעשית דלילה) – החכם הזה גורס במשנה: 'מדוללת' - סוכה שאין לה סכך הרבה**, וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **מדובללת** (מדולדלת (מנותקת ממקומה) ומבולבלת) – החכם הזה גורס במשנה: 'מדובללת' - סוכה שהסכך מונח בערבוביה ובחוסר סדר**.** ומפרטים את עמדותיהם של שני החכמים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **מדוללת - בשצילתה מרובה** – סוכה מדוללת כשירה רק במקרה שצילתה מרובה מחמתה. החכם הזה גורס במשנה: 'שצילתה'**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: **מדובללת - בשאין צילתה מרובה** – סוכה מדובללת כשירה אף במקרה שאין צילתה מרובה מחמתה (אילו היתה צילתה מרובה מחמתה אם היה הסכך מונח בסדר). החכם הזה גורס במשנה: 'שאין צילתה'**.**

כמו ש"מדובללת" שאמר החכם האחר הוא נוסח המשנה ולא פירוש, כך "מדוללת" שאמר החכם האחד הוא נוסח המשנה לדעתו ולא פירוש.

ב**בבלי סוכה** כב,א אמרו: מאי מדובללת? - רב אמר: סוכה ענייה (שסככה דליל). ושמואל אמר: קנה עולה וקנה יורד. רב תני חדא, ושמואל תני תרתי. רב תני חדא: מאי מדובללת? מדולדלת, וחדא קתני (מדובר בסוכה אחת): סוכה מדובללת שצילתה מרובה מחמתה - כשירה (אם צילתה מרובה מחמתה - כשירה). ושמואל תני תרתי: מאי מדובללת? מבולבלת, ותרתי קתני (מדובר בשני מיני סוכות): סוכה מבולבלת (אף על פי שאין צילתה מרובה מחמתה) ושצילתה מרובה מחמתה - כשירה.

לפי הבבלי לא נחלקו כלל רב ושמואל בנוסח "מדובללת" אלא בנוסח "שצילתה", שרב גרס "שצילתה" בלי "ו" ("תני חדא") ושמואל גרס "ושצילתה" ב-"ו" ("תני תרתי"). אבל לפי הירושלמי (לפי פירושנו) נחלקו גם בנוסח "מדובללת", שאחד גרס "מדוללת" והאחר גרס "מדובללת", וגם בנוסח "שצילתה", שאחד גרס "שצילתה" והאחר גרס "שאין צילתה" (בין זה ובין זה "תני חדא").
מהשוואת שני התלמודים יש להוכיח, ש"חד אמר" בירושלמי הוא רב ו"חורנה אמר" הוא שמואל.
בבבלי: "מדולדלת", ובירושלמי: "מדוללת".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:3:3)

במשנה שנינו: "המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה - כשירה".

מציעים היסק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **צריכין הכוכבים שיהו נראין מתוכה** – כך מוכיח לשון המשנה: "אף על פי שאין הכוכבים נראין מתוכה - כשירה", שהוא לשון "בדיעבד" (משנעשה, לאחר המעשה), הרי שלכתחילה צריך הסכך להיות מספיק דליל כדי שיהיו הכוכבים נראים מתוכו**.**

ומציעים פרשנות למשנה (הבאה להבהיר את כוונת המשנה): **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי חמא בר חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: בכוכבי חמה שנו** – המשנה מתייחסת לניצוצות אור השמש, שמתוך סכך מעובה הם נראים ככוכבים, ולכתחילה צריך הסכך להיות מספיק דליל כדי שיהיו ניצוצות אור השמש נראים מתוכו ביום, אבל אין צריך הסכך להיות דליל יותר כדי שיהיו הכוכבים נראים מתוכו בלילה**.**

ב**בבלי סוכה** כב,ב אמרו: תנו רבנן: המעובה כמין בית, אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה - כשירה. אין כוכבי חמה נראים מתוכה - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים.

לפי הירושלמי שבכוכבי חמה שנו, המשנה היא כבית הלל בברייתא שבבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:4:1)

**משנה**
**העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה** (אונייה, כלי שיט גדול) **- כשירה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי הגמל - כשירה, ואין עולין לה ביום טוב** – משום שאין משתמשים באילן ובבהמה ביום טוב**.**

**שתים בידי אדם ואחת באילן, או שתים באילן ואחת בידי אדם** – אם קרקעית הסוכה נסמכת משני צדדיה על מוטות הקבועים בארץ שנעשו בידי אדם או על גג בית, ומצד שלישי היא נסמכת על אילן, או להיפך, **- כשירה, ואין עולין לה ביום טוב** – שהרי הסוכה נסמכת על האילן, הואיל ואילו יינטל האילן לא תהיה הסוכה יכולה לעמוד, ואין עולים באילן ביום טוב**. שלש בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ועולין לה ביום טוב** – לפי שאין הסוכה נסמכת על האילן**. זה הכלל: כל שיינטל האילן והיא יכולה לעמוד** (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'בפני עצמה - כשירה', ואינו בכתבי היד של המשנה) – שאין הסוכה נסמכת על האילן, **- עולין לה ביום טוב.**

ב**תוספתא סוכה** א,יא שנו: סיכך / המסכך על גבי עגלה שהיא גבוהה עשרה.

ברייתא זו מפרשת את משנתנו: "העושה סוכתו בראש העגלה - כשירה". ומבארת התוספתא שכוונת המשנה שסיכך על גבי דפנות העגלה שהיא גבוהה מקרקעיתה עשרה טפחים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "העושה סוכתו בראש הספינה - כשירה".

מציעים פרשנות למשנה (בהצעת שאלה ותשובה): **מה אנן קיימין?** – (ב)מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את המשנה?) **אם בנתונה בארץ** – אם מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה הנמצאת ביבשה, **- דברי הכל מותר** – יש לדחות אפשרות זו, מפני שכלל החכמים סבורים שסוכה זו כשירה, ולא היתה המשנה צריכה להשמיענו את דינה של סוכה זו**, אם במפרשׁת** (מפליגה, נוסעת בים) – אם מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה המהלכת בים, **- מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה** (תנא בדור השלישי) **ורבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)**!** – יש לדחות אפשרות זו, מפני שדינה של סוכה זו נתון במחלוקת תנאים (בברייתא המובאת להלן), שלרבי אלעזר בן עזריה הסוכה פסולה, ולרבי עקיבה הסוכה כשירה, ואילו מהמשנה משמע שהיא עוסקת בסוכה שהיא כשירה לדברי הכל! **אלא כן אנן קיימין** – (ב)כך אנחנו עומדים (עוסקים) **- בנתונה באלמין** (צריך לומר: 'בלמין / בלמן / בלימן'. - מקור המילה ביוונית: נמל) – מדובר במקרה שעשה סוכה בראש ספינה הנמצאת בנמל שעל חוף הים, שהספינה עומדת במים אצל החוף במקום אחד, והיתה המשנה צריכה להשמיענו שסוכה זו כשירה לדברי הכל ואין דינה כסוכה שבראש ספינה המפרשת בים שנחלקו בה תנאים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:4:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין א,ז.

ומציעים קשר בין דברי תנאים: **רבי שמעון בן כרסנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **ורבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **ורבי אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד** – שדבר שאינו עומד במקומו מחמת עצמו, כגון בהמה, או מחמת דבר אחר, כגון רוח, אינו נחשב מחיצה או אוהל, כמפורש להלן**.**

**רבי מאיר - דלחיים** – של (משנת) לחיים**, דתנינן:** – ששנינו (משנה עירובין א,ז. - משנה זו באה ללמד, מה יכול לשמש בתור לחי לתיקון המבוי, ודרך אגב מובאות בה גם הלכות אחרות): "**בכל עושין לחיים, אפילו בדבר שיש בו רוח חיים** – כל דבר שהוא גבוה עשרה טפחים או יותר, יכולים לעשותו לחי להכשר המבוי, ואפילו דבר שיש בו רוח חיים, כגון בהמה**; רבי מאיר אוסר** – שדבר שיש בו רוח חיים אין עושים אותו לחי, שמא יישמט ויסתלק ממקומו (ירושלמי עירובין)**.** ו**מטמא משם** (משום) **גולל** (האבן שסותמים בה את הכוך של מת בתוך המערה, וגם האבן שמניחים על קבר החפור באדמה) – דבר שיש בו רוח חיים מטמא משום גולל, אם עשו אותו גולל לקבר, שהנוגע בו טמא שבעה ימים כדין הנוגע בגולל**; רבי מאיר מטהר**" – שדבר שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל (וכן שנינו במשנה אהילות טו,ט: "בהמה שעשאה גולל לקבר - הנוגע בה טמא טומאת שבעה. רבי מאיר אומר: כל שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל". - הלשון 'רבי מאיר דלחיים' מתייחס לדעת רבי מאיר בעניין לחי ולא לדעתו בעניין גולל, מכיוון שמקורה של מימרה זו בירושלמי עירובין בסוגיה שעל משנת לחיים שבה נידונה דעת רבי מאיר בעניין לחי. בנוסף לכך, העיקרון ההלכתי המשותף לדעות המקושרות כאן על ידי 'אמרו דבר אחד' מתאים לדעת רבי מאיר בעניין לחי אבל אינו מתאים לדעתו בעניין גולל, שכן אפשר שרבי מאיר מטהר דבר שיש בו רוח חיים משום גולל מכיוון שבעלי חיים אינם מקבלים טומאה)**.**

(**ו**)**רבי יוסה - דאהילות** – של (מסכת) אהילות (משנה אהילות ח,ה)**:** (**ד**)"**רבי יוסי אומר: הבית שבספינה - אינו מביא את הטומאה**" – הבית שבראש הספינה שהיא שטה על פני המים, אם הוא מאהיל על מת ועל כלים שבספינה, אינו מביא את הטומאה על הכלים, הואיל ואין הבית שבספינה נחשב אוהל המתקיים, מפני שאינו יכול לעמוד ברוח שבים**.**

**רבי לעזר בן עזריה - דתני:** – ששונה (התנא): **מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באין בספינה** – נוסעים באונייה, **ועשה לו רבי עקיבה סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה** (הטילה וזרקה אותה בכוח נשיבתה)**. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבה, איה סוכתך?** – כלומר, מעיקרה לא היתה זו סוכה כשירה, מפני שאינה יכולה לעמוד ברוח שבים (בירושלמי עירובין: 'היכן סוכתך', ובגיליון נכתב בידי הסופר "ס'א איה" ונמחק בידי המגיה. מילת השאלה בלשון חכמים 'היכן' הומרה בספרים אחרים ל'איה' המקראית. בקטע גניזה ("שרידי הירושלמי", עמוד 94) נכתב 'איה' כנוסח הספרים האחרים שנזכרו בגיליון המסירה שלפנינו. בירושלמי סוכה כתב סופר המסירה שלפנינו מלכתחילה 'איה', וזה המקום היחיד בירושלמי שמופיעה בו מילה השאלה 'איה'. גם בשאר ספרות חכמים נדירה היא מאוד ("לקראת הוצאה חדשה של שרידי הירושלמי", "לשוננו" עב, עמודים 280-281)) – לדעת רבי אלעזר בן עזריה, סוכה שעשאה בראש ספינה המהלכת בים - פסולה, מפני שאינה יכולה לעמוד ברוח שבים.

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.

'אמרו דבר אחד' תמיד מקשר בין דבריהם של שניים או שלושה חכמים שהראשון שבהם נזכר לפני כן בסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 80). החכם הראשון הנזכר הוא רבי מאיר דלחיים, ומכאן שהמקבילה מקורה בעירובין, ומשם הועתקה לסוכה בשל מחלוקת רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהוזכרה בסוכה לעיל ופורטה במקבילה.

הנוסח בכתב יד אחד של המשנה בעירובין: ''בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי מאיר אוסר. ומטמא משם גולל...', וכן הוא במשנה שבמסירה שלפנינו. הנוסח בכתב יד אחר של המשנה שם: ''בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. רבי יוסה מטמא משם גולל...'. והנוסח בקטע גניזה של המשנה שם: 'בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים; רבי יוסי אוסר. ומטמא משום גולל...'.
לשון הירושלמי 'רבי מאיר דלחיים', המתייחס לדעת רבי מאיר בעניין לחי, מוכיח שנוסח המשנה שבפני הירושלמי היה כמו בכתב יד אחד של המשנה: ''בכל עושין לחיים... רבי מאיר אוסר', ונשמט בירושלמי בעירובין וכאן ראשה של המשנה המתייחס לרבי מאיר דלחיים, ובמקומו הובא בירושלמי המשכה של המשנה המתייחס לרבי מאיר דגולל. נוסח המשנה שבפני הירושלמי לא היה כמו בכתב יד אחר של המשנה וכמו בקטע גניזה של המשנה, שכן לפי הנוסח בשניהם אין רבי מאיר דלחיים, ועוד, שלפי הנוסח בכתב יד אחר של המשנה רבי יוסי דגולל סותר את רבי יוסי דאהילות, ולפי הנוסח בקטע גניזה של המשנה יש רבי יוסי דלחיים. נראה שבשל נוסחי המשנה שבהם אין רבי מאיר דלחיים נשמט בירושלמי בעירובין וכאן ראשה של המשנה.

ב**בבלי סוכה** כג,א אמרו: מתניתין מני? - רבי עקיבא היא. דתניא: העושה סוכתו בראש הספינה - רבן גמליאל פוסל ורבי עקיבא מכשיר. מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באים בספינה. עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?
אמר אביי: דכולי עלמא, היכא דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה - לא כלום היא (אין זו סוכה כלל), יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה - כולי עלמא לא פליגי דכשירה. כי פליגי - ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים. רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיוון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים - לא כלום היא. רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיוון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה - כשירה.

בבבלי: רבן גמליאל ורבי עקיבא. ובירושלמי: רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.
הבבלי מעמיד את משנתנו כרבי עקיבא. לפי הירושלמי, משנתנו לדברי הכל.

מסתבר שהמסורת הארץ ישראלית לא מסרה כלל את המחלוקת בנוסח של הלכה כללית על סוכה בראש הספינה, אלא רק מסורת של המעשה שהיו באים בספינה, וממנו הסיק בעל הסוגיה שלדעת רבי אלעזר בן עזריה סוכה שאינה עומדת ברוח שבים פסולה. אך ההלכה הכללית לא היתה מנוסחת לפני בעל הסוגיה הארץ ישראלית, שאילו כן לא היה נמנע מלהביא אותה עם ההלכות של רבי מאיר ורבי יוסי שאמרו דבר אחד.
ומכאן שהיתה קיימת רק מסורת של המעשה שהיו באים בספינה. על פי המסורת של המעשה הסיקו שנחלקו החכמים בשאלת סוכה בראש הספינה, ועל פיה ניסחו את ההלכה הכללית בצורת המחלוקת בין החכמים שבברייתא בבבלי ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 160).
לפי הירושלמי, משנתנו לדברי הכל, והיא עוסקת בנתונה בלמין, ומחלוקת החכמים היא במפרשת. ולא הבחינו בירושלמי בין יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים ובין אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים, וכל שהיא מפרשת בים, שהרוח המצויה שלה חזקה מזו של יבשה, נחלקו בה החכמים.
לפי הבבלי, שהעמידו את משנתנו כרבי עקיבא, נראה שפירשו אותה במפרשת, שמעשה שהיה במפרשת היה, ומשנתנו במחלוקת היא שנויה. לפי ההעמדה של אביי במחלוקת התנאים, יש להעמיד את משנתנו ביכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של ים. אך אפשר שאביי לא העמיד את משנתנו כך ובמחלוקת, אלא העמיד את משנתנו ביכולה לעמוד ברוח מצויה של ים ודברי הכל (שם, עמודים 162-163).

ב**בבלי סוכה** כג,א אמרו: רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים - אין עושים אותו לא דופן לסוכה, ולא לחי למבוי, ולא פסים לביראות, ולא גולל לקבר. - מאי טעמא דרבי מאיר? - אביי אמר: שמא תמות (הבהמה). רבי זירא אמר: שמא תברח.
ו**שם** כד,א אמרו: בין למאן דאמר: שמא תמות, בין למאן דאמר: שמא תברח, מדאורייתא מחיצה מעליא היא, ורבנן הוא דגזרו בה (שמא תארע תקלה). אלא מעתה, לרבי מאיר תטמא משום גולל? אלמה תנן: רבי יהודה מטמא משום גולל, ורבי מאיר מטהר! - אלא אמר רב אחא בר יעקב: קסבר רבי מאיר: כל מחיצה שעומדת ברוח (בלא חיזוק חיצוני) - אינה מחיצה. איכא דאמרי: אמר רב אחא בר יעקב: קסבר רבי מאיר: כל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם - אינה מחיצה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:4:4)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי עירובין ג,ג.

אם אדם צריך ללכת בשבת חוץ לתחום לצורך מצווה, הריהו עושה בערב שבת עירוב תחומים, היינו שהוא מניח במקום מסוים בתוך תחומו או בסופו מזון שתי סעודות, ועל ידי כך הוא קונה שם שביתה בשעת כניסת השבת, שרואים את מקום הנחת העירוב כאילו הוא ביתו לשבת זו, ומותר לו ללכת בשבת מאותו מקום אלפיים אמה לכל רוח.

ב**משנה עירובין** ג,ג שנינו: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב.

מביאים ברייתא: **נתנוֹ** – אם הניח את מזון עירובו, **באילן, למעלה מעשרה טפחים** – יותר מעשרה טפחים מן הקרקע, **- אינו עירוב, למטה מעשרה טפחים** – אם נתן את עירובו באילן פחות מעשרה טפחים מן הקרקע, **- עירובו עירוב ואסור לטלטלו** – אסור ליטול את העירוב מן האילן בשבת, מפני שאסור להשתמש באילן בשבת**, למטה משלשה** – אם נתן את העירוב באילן פחות משלושה טפחים מן הקרקע, **- מותר** – ליטלו בשבת, משום שתוך שלושה טפחים מן הקרקע דינו כקרקע ממש (מדין לבוד), ואינו נחשב כמשתמש באילן**.**

ומציעים תמיהה על הברייתא: **וקשיא!** – ו(הדבר) קשה! (הקושיה מוסבת על דברי הברייתא: **למטה** מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו. הקושיה מבוססת על סתירה פנימית בדברי הברייתא) **אם עירובו עירוב - יהא מותר לטלטלו, ואם אסור לטלטלו - לא יהא עירובו עירוב** – שכן הדין הוא שהמערב עירוב תחומים צריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כלומר, שיוכל לאכול את מזון עירובו בשבת במקום שהתכוון לשבות בו**!**

ומיישבים את התמיהה: **ראוי הוא לעבור על** (שלא לקיים את) **השבות** (כינוי לאיסור בשבת משום גזירת חכמים) **ולוכל** (ולאכול) – האיסור ליטול את העירוב מן האילן בשבת הוא משום שהוא משתמש באילן בשבת, שאינו אלא איסור מדברי חכמים משום שבות, אבל מכיוון שיכול הוא לעבור על השבות וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל**.**

ומציעים קושיה: **מעתה** – אם הדברים שלפני כן נכונים (שראוי הוא לעבור על השבות ולאכול), מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אפילו למעלה מעשרה!** – אף אם נתן את העירוב באילן למעלה מעשרה טפחים, יהיה עירובו עירוב, שמכיוון שיכול הוא לעבור על השבות וליטול את העירוב ולאוכלו, הרי שהוא ועירובו במקום אחד! ומדוע הברייתא אומרת שבמקרה זה אין עירובו עירוב?

ומתרצים (בהצעת פרשנות לברייתא על ידי העמדתה במקרה מסוים): **רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני) אמר **בשם שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא)**, שהיתה בכרתו** (במקבילה: 'כ**ו**רתו' - החלק העיקרי של גזע האילן) **ארבעה** – שגזעו של האילן היה רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ומקום ששטחו ארבעה על ארבעה טפחים לפחות וגובהו עשרה טפחים או יותר הרי הוא רשות היחיד, ולכן במקרה שנתן את העירוב באילן למעלה מעשרה אין עירובו עירוב, כיוון שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים (שהאילן עומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן, כמו שאומר רבי מנא להלן), ואינו יכול ליטול את העירוב בשבת מן האילן אל תחתיו שהוא שובת שם כדי לאוכלו שם, משום איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת שהוא איסור מן התורה**.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי מנא: והיא שתהא רשות הרבים מקפתו מכל צד, באומר: שביתתי תחתיו** – אם נתן את העירוב באילן למעלה מעשרה - אין עירובו עירוב, רק אם רשות הרבים מקיפה את האילן מכל צדדיו, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן למטה, ונמצא שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים**.**


ומציעים ברייתא נוספת: **תני:** – שונה (התנא): **נתנוֹ** – אם הניח את מזון עירובו, **בכלכלה** (טנא, סל לפירות וכיוצא בהם) **ותלייו באילן** – העומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה תחת האילן, אבל לא היתה כורתו של האילן ארבעה**, למעלה מעשרה טפחים - אינו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו, למטה משלשה - מותר** – נראה שנוסח הברייתא כאן הועתק בטעות מנוסח הברייתא לעיל, ברם מהירושלמי להלן מוכח שנוסח הברייתא כאן הוא כך: '**למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב ומותר לטלטלו**', וכן הגיהו ב"קורבן העדה" וב"שערי תורת ארץ ישראל". - **למעלה מעשרה טפחים** – יותר מעשרה טפחים מן הקרקע, **- עירובו עירוב ואסור לטלטלו** – שהכלכלה דינה רשות היחיד, שהיא רחבה ארבעה על ארבעה טפחים, ומאחר ויש לה מחיצות מלמעלה אנו מחשיבים את המחיצות כאילו היו יורדות ומגיעות עד לארץ, ונעשה על ידי כך עמוד שרוחבו ארבעה טפחים וגובהו עשרה טפחים שהוא רשות היחיד, וכיוון שעירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים, אסור ליטלו בשבת, מפני שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים**, למטה מעשרה טפחים** – אם נתן את העירוב בכלכלה ותלאו באילן פחות מעשרה טפחים מן הקרקע, **- עירובו עירוב ומותר לטלטלו.**

ומציעים תמיהה על הברייתא: **וקשיא!** – ו(הדבר) קשה! (הקושיה מוסבת על דברי הברייתא: **למעלה** מעשרה טפחים - עירובו עירוב ואסור לטלטלו) **אם עירובו עירוב - יהא מותר לטלטלו, ואם אסור לטלטלו - לא יהא עירובו עירוב** – שכן הדין הוא שהמערב עירוב תחומים צריך שיהיה הוא ועירובו במקום אחד, כלומר, שיוכל לאכול את מזון עירובו בשבת במקום שהתכוון לשבות בו**!**

ומיישבים את התמיהה: **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי חיננא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ראוי הוא לה**ו**פכה ולבטל רשות היחיד שבה** – האיסור ליטול את העירוב מן הכלכלה בשבת הוא משום שהכלכלה דינה רשות היחיד, מאחר ויש לה מחיצות מלמעלה, אבל מכיוון שיכול הוא להפוך את הכלכלה ולבטל רשות היחיד שבה וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, שכשהכלכלה הפוכה אין מחיצותיה מחיצות ואינה עוד רשות היחיד, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל**.**

ומציעים היסק: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת: **ספסל** (מושב עשוי לוח מאורך על גבי רגליים לישיבה לאנשים אחדים (מקור המילה בלטינית)) **שהוא נתון ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה** – שדינו רשות היחיד, והניח את מזון עירובו על גבי הספסל, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה בצד הספסל**, מכיון שהוא ראוי לה**ו**פכו ולבטל רשות הרבים** (צריך לומר כמו במקבילה: 'רשות **היחיד**') **שבו** (נראה שיש להוסיף כאן: '**עירובו עירוב**', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". אפשר שמילים אלו נשמטו בשל הדמיון למילים שבהמשך או שנמחקו בשל ההנחה שהמילים שבהמשך הן סיום דברי רבי יוסה) – מכיוון שיכול הוא להפוך את הספסל על צידו ולבטל רשות היחיד שבו וליטול את העירוב בשבת ולאוכלו, שכשהספסל הפוך על צידו אינו גבוה אלא ארבעה ואינו עוד רשות היחיד, הרי שהוא ועירובו במקום אחד, ולכן אין העירוב בטל. כך מסיק רבי יוסי ממה שאומר רבי אחא בשם רבי חיננא**.**

**הדא אמרה, שעירובו עירוב ומותר לטלטלו** (נראה שמילים אלו יתירות, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". אפשר שמילים אלו היו כתובות על הגיליון בנוסח 'והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו' ובאו לתקן את הנוסח המוטעה שלהלן 'והכא את אמר עירובו עירוב ואסור לטלטלו', ונכנסו מילים אלו לגוף הירושלמי שלא במקומן תוך שינוי ל'הדא אמרה ש-' כדי להתאימן לכאן)**.**

ב**תוספתא עירובין** ב,יג שנו: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך שלושה - מותר ליטלו.
הגרסה בכתב יד אחד של התוספתא: נתנו בכלכלה ותלאה באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו; דברי רבי.
הגרסה בשני כתבי יד אחרים של התוספתא: נתנו בכלכלה ותלאה באילן, למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך עשרה (נראה שצריך לומר: למטה מעשרה) - מותר ליטלו; דברי רבי.

הגרסה בכתב היד האחד של התוספתא מתאימה לגרסה בברייתא בירושלמי שלפנינו. ואילו הגרסה בשני כתבי היד האחרים של התוספתא מתאימה לגרסה בברייתא בבבלי ולהגהה בברייתא בירושלמי.

ב**בבלי עירובין** לב,ב אמרו: **משנה**. נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב.
**תלמוד**. יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אסי ורבא בר נתן, ויתיב רב נחמן גבייהו, ויתבי וקאמרי: האי אילן דקאי היכא? אילימא דקאי ברשות היחיד - מה לי למעלה מה לי למטה? רשות היחיד עולה עד לרקיע! ואלא דקאי ברשות הרבים; דנתכוון לשבות היכא? אילימא דנתכוון לשבות למעלה (באילן) - הוא ועירובו במקום אחד הוא! (ואפילו למעלה מעשרה יהיה עירובו עירוב!) אלא נתכוון לשבות למטה (ברשות הרבים) - והא קא משתמש באילן! (ואפילו למטה מעשרה לא יהיה עירובו עירוב!) - לעולם דקאי ברשות הרבים, ונתכוון לשבות למטה, ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות (שימוש באילן בשבת אסור רק משום שבות ולא גזרו עליו בין השמשות שהוא שעת קניית העירוב, וכיוון שמותר בין השמשות ליטול את עירובו מן האילן למקום שביתתו כדי לאוכלו שם, לכן למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב).
אתמר נמי: אמר רב נחמן אמר שמואל: הכא באילן העומד ברשות הרבים עסקינן, גבוה עשרה ורחב ארבעה (שיש בו שיעור רשות היחיד), ונתכוון לשבות למטה (וכיוון שאסור בין השמשות ליטול את עירובו מן האילן למקום שביתתו כדי לאוכלו שם, שיש בכך איסור הוצאה מרשות לרשות מן התורה, לכן למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב). ורבי היא, דאמר: כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות.
ו**שם** לג,א-ב אמרו: תניא: נתנו באילן, למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו, בתוך שלושה - מותר ליטלו. נתנו בכלכלה ותלאו באילן, אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב, ואסור ליטלו; דברי רבי.
רבי ירמיה אמר: שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה לתוך עשרה (וליטול את העירוב שבתוכה כדי לאוכלו, ולכן לדברי רבי אפילו למעלה מעשרה טפחים - עירובו עירוב).

"נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים - אין עירובו עירוב" - בבבלי ובירושלמי פירשו שיש באילן רוחב ארבעה טפחים והוא עומד ברשות הרבים, ונותן העירוב התכוון לקנות שביתה למטה, והרי עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבים.
"נתנו באילן למטה מעשרה טפחים - עירובו עירוב" - בירושלמי פירשו: "ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול". ובבבלי פירשו כרבי הסובר שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ("תוספתא כפשוטה").

הירושלמי הסביר את טעמו של רבי ש"ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול". הבבלי, כנראה, אינו סובל פירוש התולה קניין עירוב באפשרות של העברה על שבות. לכן חיפש הבבלי פירוש אחר, ואמר שמשנתנו כדעת רבי שלא גזרו על שבות בין השמשות. הבבלי ייחס דעה זו לרבי כדי לפרש את דברי רבי בתוספתא. הירושלמי אינו יודע כלל מה שמייחס הבבלי לרבי ("פירוש למשנה מסכת עירובין", עמודים 72-73).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:4:5)

ומציעים משנה: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה סוכה ב,ג): (שתי מילים אלו נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה כמו שהוא במקבילה. - על פי רוב המונח 'תמן תנינן' מציע משניות ממקומות אחרים, אולם פה ושם הוא מציע משניות מאותו הפרק ואפילו את המשנה המקומית. כאן המונח מציע את המשנה המקומית, ואפשר שהמגיה השלים את המונח על פי המקבילה, ששם השימוש במונח מתאים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 582; עמוד 584, הערה 107)) **שתים בידי אדם ואחת באילן, או שתים באילן ואחת בידי אדם** – אם קרקעית הסוכה נסמכת משני צדדיה על מוטות הקבועים בארץ שנעשו בידי אדם או על גג בית, ומצד שלישי היא נסמכת על אילן, או להיפך, **- כשירה** – הסוכה**, ואין עולין לה ביום טוב** – שהרי הסוכה נסמכת על האילן, הואיל ואילו יינטל האילן לא תהיה הסוכה יכולה לעמוד, ואין עולים באילן ביום טוב**.**

ומצביעים על סתירה בין המשנה והברייתא: **הכא את אמר:** – כאן (במשנה בעניין סוכה שסמך אותה באילן) אתה אומר: **כשירה ואין עולין לה ביום טוב** – הרי שאסור להשתמש באילן בשבת וביום טוב**, והכא את אמר:** – וכאן (בברייתא בעניין עירוב שנתנו בכלכלה התלויה באילן למטה מעשרה טפחים) אתה אומר: **עירובו עירוב ומותר לטלטלו** – הרי שמותר להשתמש באילן בשבת**?!** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'ואסור' כמו הנוסח המוטעה בברייתא לעיל, ומגיה מחק וכתב 'ומותר' כמו שהוא במקבילה. - לעיל כתבנו, שהמילים היתירות שבירושלמי לעיל '...עירובו עירוב ומותר לטלטלו' נכתבו על הגיליון ובאו לתקן את הנוסח המוטעה כאן '...עירובו עירוב ואסור לטלטלו' שהוא גם הנוסח כאן שכתב הסופר במסירה שלפנינו)

ומתרצים את הסתירה (בהצעת אוקימתות למקורות הסותרים): **אמר רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**: כאן** – בסוכה, **- מלמעלן** – מדובר במקרה שסמך את הסוכה באילן למעלה, שהוא משתמש באילן עצמו**, כאן** – בעירוב, **- מלמטן** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מן הצד**') – מדובר במקרה שתלה את הכלכלה באילן מן הצד, שהוא משתמש בצדדי אילן**.**

ומציעים מסקנות הנלמדות על דרך ההשוואה ממקור אחד לשני ולהיפך: **הדא ילפה מן ההיא** – זאת לומדת מן ההיא**, וההיא ילפה מן הדא** – וההיא לומדת מזאת**.** ומפרטים את המסקנות: **הדא ילפה מן ההיא** – זאת (הברייתא בעניין עירוב) לומדת מן ההיא (המשנה בעניין סוכה)**, שאם היה נתון בצידו** (במקבילה: 'באיבו'. ונראה שצריך לומר: 'באוּבּו / בעוּבּו') **של אילן** – אם נתן את העירוב עצמו בעובו של אילן (עוֹב - חֵיק. והכוונה כאן כנראה למקום שהענף יוצא בו מן העץ)**, שעירובו עירוב** – שהרי רוב האילנות אין בעובם ארבעה טפחים, **ומותר** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ואסור**') **לטלטלו** – מפני שהוא משתמש באילן עצמו**. וההיא ילפה מן הדא** – וההיא (המשנה בעניין סוכה) לומדת מזאת (הברייתא בעניין עירוב)**, שאם היו שתי יתידות יוצאות וסיכך על גביהן** – שעשה סוכה על גבי שתי יתידות שתקע באילן, והיתידות חזקות שאפשר לסמוך עליהן את הסוכה**, שהיא כשירה ועולין לה ביום טוב** – מפני שהוא משתמש באילן מן הצד**.**

ודוחים את התירוץ לסתירה בין המשנה והברייתא: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: בין הכא בין תמן** – בין כאן (ו)בין שם (גם בעירוב שנתנו בכלכלה התלויה באילן וגם בסוכה שסמך אותה באילן)**, מן הצד היא** – בשניהם הוא משתמש באילן מן הצד, שבסוכה מדובר שסמך אותה על גבי ענפי אילן**.**

ומציעים תירוץ אחר עקב דחיית התירוץ הקודם: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (איך יש ליישב את הסתירה בין המשנה והברייתא, שלפי המשנה בעניין סוכה אסור להשתמש בצדדי אילן בשבת וביום טוב, ולפי הברייתא בעניין עירוב מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת?) (פירוש 'מאי' - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא) **כההיא דאמר** – כמו (המימרה) ההיא שאומר **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **בשם רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: ד-** – של **רבי שמעון בן אלעזר היא** – יש להעמיד את הברייתא בעניין עירוב כתנא זה, שהוא סובר שמותר להשתמש בצדדי אילן בשבת, כאמור להלן, ואילו המשנה בעניין סוכה היא כחכמים החלוקים על תנא זה וסבורים שאסור להשתמש בצדדי אילן בשבת**,** ומביאים מקור לשיטת התנא הנזכר: **דתני:** – ששונה (התנא): **רבי שמעון בן אלעזר** (תנא בדור החמישי) **אומר: מותר להשתמש על צידדי בהמה בשבת.** וקובעים: **היא צידדי בהמה, היא צידדי אילן** – דין צדדי אילן כדין צדדי בהמה, שדינם של שני הדברים זהה, וכשם שלשיטת תנא זה מותר להשתמש בצדדי בהמה בשבת, כך מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי עירובין.
מקבילה זו מקורה בעירובין, ולא הועתקה לכאן אלא בשל הדיון במשנה כאן.

ב**תוספתא סוכה** א,יג שנו: רבי שמעון בן לעזר אומר משם רבי מאיר: שתיים בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ועולים לה ביום טוב.

לפי הירושלמי, רבי שמעון בן אלעזר סובר, שכשם שמותר להשתמש בצדדי בהמה בשבת אם אינו סומך את רוב כובדו עליה, כך מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת אם אין רוב הכובד עליו. והתוספתא מתבארת כפשוטה, שדווקא בשתיים בידי אדם ואחת באילן מתיר רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי מאיר, משום שרוב כובד הסוכה הוא על הדפנות שנעשו בידי אדם, ומיעוטה נסמך על האילן, ודינו כמשתמש בצדדי אילן, שמותר לדעתו, אבל בשתיים באילן ואחת בידי אדם אף הוא יודה שאסור לעלות לה ביום טוב ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי שבת** קנד,ב אמרו: שתיים בידי אדם ואחת באילן - כשירה, ואין עולים לה ביום טוב. - מאי לאו, דחק ביה באילן (ובתוך החקק שנוצר הכניס קורה המחזיקה את הדופן, ונמצא משתמש בצדדי האילן), דהוו להו צדדים וצדדים אסורים! - לא, דכפייה לאילן ואנח סיכוך עילוויה, דקא משתמש באילן.

בשני התלמודים, יש מי שפירש את משנתנו שאין עולים לה ביום טוב משום משתמש באילן עצמו, ויש מי שפירש משום משתמש בצדדי אילן.

ו**שם** אמרו: אין עולים לה ביום טוב. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: עולים לה ביום טוב.

אין זו הברייתא שבתוספתא, שבבבלי רבי מאיר חולק על כל המשנה, וסובר שעולים לה ביום טוב אפילו שתיים באילן ואחת בידי אדם, שלדעתו מותר להשתמש בצדדי אילן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:1)

**משנה**
**העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות** – האילנות משמשים דפנות לסוכה, **- כשירה.**

**שלוחי מצוה** – ההולכים ממקום למקום בשליחות למטרות ציבוריות של מצווה, **פטורין מן הסוכה** – לפי שמותר ואף חובה לקיים מצווה, למרות שבעקבות כך לא תהיה יכולת לקיים מצווה אחרת התלויה בזמן מסוים ("העוסק במצוה פטור מן המצוה - שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", "משלב" מ, עמוד 57)**.**

**חולין ומשמשיהן** (משרתיהם, עוזריהם) – של החולים, **פטורין מן הסוכה.**

**אוכלין ושותין עראי** (באופן זמני, לא בקביעות) **חוץ לסוכה.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה".

מספרים: **רב**י **חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אזל לעייני טב** – הלך לעין טב (יישוב ביהודה, בסביבות לוד, בצידה הדרומי, שבו היו יושבים בית דין, שקיבלו עדים וקידשו את החודשים, וממנו היו מודיעים על כך לכל ישראל), **לסימנה** – לסימן (לקידוש החודש)**. מי אתי צהא גו איסרטא** – משבא (כשחזר מעין טב) צמא (היה צמא) בדרך**, ולא קביל עלוי מיטעום כלום** – ולא קיבל עליו לטעום כלום (סירב לאכול דבר כל שהוא), **עד דעל ליה למטללתיה** (צריך לומר: 'למטלתיה') **דרבי יוחנן ספרה דגופתא** – עד שנכנס לו לסוכתו של רבי יוחנן הסופר (סופר מתעסק בקריאת התורה בבית הכנסת ועוסק בכתיבת גיטין, שטרות, דברי דיינים בדין וספרי תורה) של גופתא (יישוב בגליל התחתון סמוך לציפורי. - רב חונה החמיר על עצמו, אף על פי שהיה שליח מצווה והיה פטור מן הסוכה, ואף על פי שאוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה. - אפשר שרבי יוחנן ספרא דגופתא שנזכר כאן הוא רבי יונתן ספרא דגופתא שנזכר בירושלמי מגילה ג,ו, כי השמות יוחנן ויונתן מתחלפים בכמה מקומות)**.**

"סימנא" הוא הסימן שבאמצעותו הודיעו שלוחי הנשיא לנשיא שקידשו את החודש, וזה הפך למונח המשמש לציון מעשה קידוש החודש בכללותו ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 126, הערה 64).

רב חונה מן הדור הרביעי לאמוראים נשלח מטבריה לעין טב לקדש את החודש, וכשחזר מעין טב, לא חזר מיד לטבריה, אלא האריך בדרכו ועסק בצורכי ציבור, ובתוך חול המועד של חג הסוכות עדיין היה בדרכו, וכשליח מצווה היה פטור מן הסוכה, אולם הוא החמיר על עצמו ולא טעם כלום עד שהגיע לסוכתו של רבי יוחנן הסופר בגופתא הסמוכה לציפורי ("המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן", "תרביץ" לה, עמודים 36-37; "ארץ ישראל וחכמיה בתקופת המשנה והתלמוד", עמודים 40-41; "המקומות לקידוש חודשים ולעיבור השנה בארץ לאחר החורבן", "בימי הבית ובימי המשנה", עמודים 256-257).

**שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה**
מי הם "שלוחי מצווה"? אם הכוונה היא באופן כללי לאנשים העוסקים במצווה, למה לא נאמר "העוסקים במצווה פטורים מן הסוכה"? במקורות תנאיים ואמוראיים בארץ ישראל, הביטוי "שלוחי מצווה" מוזכר רק בהקשר שלנו (במשנה ובצורה זהה בתוספתא סוכה). אין מקור קדום המפרש את משמעותו, אך נראה שנוכל להבינו בעזרת ברייתא אחת המופיעה בבבלי ובירושלמי: "תני: מעשה ברבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה שהיו באים בספינה, ועשה לו רבי עקיבה סוכה בראש הספינה, ובאת הרוח והפריחתה. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבה, איה סוכתך?" (ירושלמי סוכה ב,ג).
רבי עקיבא עשה סוכה בראש הספינה. לעומת זאת, נראה שרבי אלעזר בן עזריה (ולפי הבבלי: רבן גמליאל), שגם הוא היה בספינה, לא עשה סוכה, ואף לגלג על מעשהו של רבי עקיבא. ככל הנראה, רבי אלעזר בן עזריה (או רבן גמליאל) סבר שבנסיבות הקיימות הוא פטור מסוכה. מסתבר שלדעתו, עצם הימצאותו על הספינה (שלדעתו לא ניתן לקיים בה מצוות סוכה כהלכתה) פוטרת אותו מישיבה בסוכה.
אנו פוגשים כאן חכמים חשובים הנמצאים בספינה בחג הסוכות. לא מצוינת הסיבה להיותם בספינה, אולם לא סביר שהם הפליגו לשייט להנאתם או שמדובר על הפלגה לצורך עסקים. על פי מקורות נוספים אנו יודעים על מוסד של שליחי הנשיא לארצות הגולה. רבן גמליאל חידש קשרים אלו עם הגולה, ובימיו נשלחו חכמים חשובים לגלויות שונות.
מהתיאורים שבמקורות עולה שמדובר בשליחות למטרות ציבוריות של מצווה, בלשון התנאים "עסוקים בצורכי ציבור" (תוספתא ברכות א,ב). מהמקורות נראה שמותר לצאת למשימה כזו, אף שבעקבות כך האדם יימצא במצב שבו לא יוכל לקיים את מצוות סוכה, כגון שיהיה בספינה או בדרך. מסתבר שאנשים שיצאו למשימות כאלה הם הם שלוחי מצווה הנזכרים במשנה. לפי המשנה, אנשים אלו פטורים מסוכה, ואין אומרים להם לדחות את שליחותם עד לאחר חג הסוכות. בהתאם לכך, גם רבי אלעזר בן עזריה (או רבן גמליאל) בברייתא סבר שהיותו "שליח מצווה" פוטרת אותו מן הצורך לדאוג לסוכה ("העוסק במצוה פטור מן המצוה - שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה", "משלב" מ, עמודים 54-55).

ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: תנו רבנן: הולכי לדבר מצווה - פטורים (מן הסוכה) בין ביום ובין בלילה.
כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא, כי הוו עיילי / מיקלעי בשבתא דריגלא לבי ריש גלותא / כי הוו אזלי לרגלא, הוו קא גני ארקתא דנהרא (היו ישינים על שפת הנהר, ולא בסוכה), אמרי: שלוחי מצוה אנן ופטירינן (ממצוות סוכה).

ההלכה שבברייתא בבבלי אין לה מקבילה בתוספתא או בירושלמי. הליכה לדבר מצווה היא הליכה לבקר חולים ולנחם אבלים ולקבור מתים ולגמול חסדים ולכל דבר שיש בו צד מצווה, ולא רק הליכה לעסוק בצורכי ציבור. לפי הבבלי, הולכי לדבר מצווה נחשבים שלוחי מצווה ופטורים מן הסוכה.

המעשה ברב חסדא ורבה בר רב הונא, וכן המעשים להלן בסוגיה, מלמדים שבבבל לא נהגו להחמיר אצל הפטורים מן הסוכה, ואף ראשי הדור לא החמירו על עצמם ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 388).

**הולכי דרכים**
ב**תוספתא סוכה** ב,ג שנו: הולכי דרכים (לדבר הרשות) - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה.

ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: תנו רבנן: הולכי דרכים ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה - פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום.

בירושלמי לא הובאה ברייתא בעניין הולכי דרכים. ברם, בירושלמי להלן הובאה ברייתא בעניין שומרי העיר, וכיוון שדינם של הולכי דרכים ודינם של שומרי העיר שווים, הרי שהירושלמי מסכים לדין ששנו בעניין הולכי דרכים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:3)

במשנה שנינו: "חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה".

מרחיבים את תחולת הקביעה: **אמר רבי מנא: לא סוף דבר חולין של סכנה** (חשש או אפשרות של אסון) – הדין בחולים ומשמשיהם נכון לא רק במקרה שהחולים במצב העלול לגרום מוות**, אלא אפילו חולין שאינן של סכנה** – גם במקרה שהחולים אינם במצב העלול לגרום מוות, אלא הם חשים כאב בראשם או בעיניהם, - הם ומשמשיהם פטורים מן הסוכה**.**

ומציעים ברייתא (המביאה מעשה הלכתי): **תני:** – שונה (התנא): **אמר רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי)**: מעשה שהייתי חושש** (חש כאב) **עיניי בקיסרין** (עיר על חוף ים התיכון) – בחג הסוכות, **והתיר לי רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **ברבי** (=ביר רבי - אדם חשוב. כך קרא רבן שמעון בן גמליאל לרבי יוסי בכמה מקומות) **לי ולכל משמשיי לישן חוץ לסוכה** – מכאן ראיה שאפילו חולים שאינם של סכנה ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (רבן שמעון בן גמליאל לא התיר לעצמו לישון מחוץ לסוכה, שלא רצה ליצור את הרושם שהוא מתייחס להלכה בהתאם לנוחותו האישית ("הגליל בתקופת המשנה", עמוד 26, הערה 38))**.**

ב**תוספתא סוכה** ב,ב שנו: חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה (פסקה ממשנתנו), ולא חולה מסוכן, אלא אפילו החושש בראשו והחושש בעיניו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה וחשתי בעיניי בקיסרין, והתיר לי רבי יוסי ברבי לישן אני ושמשי חוץ לסוכה.

ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: תנו רבנן: חולה שאמרו - לא חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, אפילו חש בעיניו, ואפילו חש בראשו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: פעם אחת חשתי בעיניי בקיסרי, והתיר רבי יוסי בריבי לישן אני ומשמשי חוץ לסוכה.

דברי רבי מנא בירושלמי הם דברי הברייתא בתוספתא ובבבלי.


**רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **אמר: שושבינין** (ידידים של החתן המלווים אותו לחופה (מקור המילה באכדית)) **וכל בני חופה** (המשתתפים בשמחת החתונה) **פטורין מן הסוכה** – כל שבעת ימי משתה החתונה, שהם אוכלים ושותים כל הסעודות עם החתן בבית החופה (חופה היא אוהל או חדר שבו היו מתייחדים החתן והכלה בשבעת ימי המשתה)**.**

ב**בבלי סוכה** כה,ב אמרו: אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן וכל השושבינים וכל בני החופה פטורים מן הסוכה כל שבעה.
מאי טעמא? משום דבעו למיחדי (לשמוח). - וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה! - אין שמחה (של חתונה) אלא בחופה. - וליכלו בסוכה וליחדו בחופה! - אין שמחה אלא במקום סעודה (וכיוון שצריכים לשמוח בחופה, צריכים הם גם לאכול שם את סעודתם). - וליעבדו חופה בסוכה! - אביי אמר: משום ייחוד (אין עושים כך שמא יזדמן שתישאר הכלה עם אדם זר בסוכה, ויעברו על האיסור להתייחד עם אשת איש). ורבא אמר: משום צער חתן (שהסוכה אינה סגורה מכל צד, ולא יוכל החתן להיות ביחידות עם כלתו, וייגרם לו צער).
אמר רבי זירא: אנא אכלי בסוכה וחדי בחופה, וכל שכן דחדי ליבאי, דקא עבידנא תרתי (גם חתונה וגם מצוות סוכה).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:4)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה** – שבלילה הם הולכים לביתם**. שומרי העיר בלילה פטורים מן הסוכה בלילה וחייבין ביום** – שהרי אין הם עובדים ביום**. שומרי העיר ביום ובלילה** – יש להניח שהכוונה ליחידה המוצבת בכוננות או בתצפית ("מערכת הביטחון הפנימי בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד", "קתדרה" 22, עמוד 44), **פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה.**

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **הדא דאת אמר** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר, ששומרי העיר פטורים מן הסוכה בזמן ששומרים בו), **- בשומרי גייסות** (יחידה מיוחדת בכוננות קבועה או בתצפית שנועדה ללחימה בגייסות (כנופיות שודדים) (שם)) – במקרה שהשומרים מגינים על אנשי העיר מפני אויבים, והם סובבים בעיר ואינם נמצאים במקום קבוע**, אבל בשומרי ממון** (כסף, רכוש) – במקרה שהשומרים מגינים על ממון העיר מפני גנבים, **- עשו אותן כשומרי גַנּות** (גנים, מקומות גידול עצי פרי) **ופרדיסין** (גני עצי פרי) – דינם כשומרי גנות ופרדסים, שהם שומרים על הפירות מפני גנבים, שהם חייבים בסוכה בזמן ששומרים בו, מפני שהם נמצאים במקום קבוע ויכולים לעשות סוכה במקום שמירתם**.**

ב**תוספתא סוכה** ב,ג שנו: שומרי העיר ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה - פטורים בלילה וחייבים ביום. שומרי העיר בין ביום ובין בלילה - פטורים בין ביום ובין בלילה. שומרי גנות ופרדסים - פטורים בלילה וחייבים ביום / פטורים בין ביום בין בלילה.

ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: תנו רבנן: שומרי העיר ביום - פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. שומרי העיר בלילה - פטורים מן הסוכה בלילה וחייבים ביום. שומרי גנות ופרדסים - פטורים בין ביום בין בלילה.
וליעבדי סוכה התם (במקום ששומרים בו) וליתבו! (ומדוע שומרי גנות פטורים מן הסוכה?) - אביי אמר: "תשבו" כעין תדורו (וכיוון שאין השומר יכול לעשות במקום שמירתו סוכה הראויה לדירה גמורה, אין המצווה חלה עליו). רבא אמר: פרצה קוראה לגנב (אם יעשה לו השומר מקום קבוע לשבת בו, יגנבו הגנבים ממקום אחר).

התלמודים חלוקים בעניין שומרי גנות ופרדסים. ובתוספתא יש שני נוסחים בעניין זה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:5)

ומספרים: **אבודמא מלחא** – המַלָּח (משיט ספינה או סוחר מֶלַח) **הוה דמך קומי חנותיה** – היה ישן (בלילה) לפני חנותו (כדי לשמור על חנותו)**. עבר** – עבר (ליד החנות) **רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר ליה** – אמר לו (לאבודמא)**: איזיל דמוך גו מטללתך** (צריך לומר: 'מטלתך', וכן להלן) – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך (שתעשה לפני חנותך)! (משום ששומרי ממון חייבים בסוכה שהם עושים במקום שמירתם בין ביום ובין בלילה, כאמור לעיל)**.**

ומספרים עוד: **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **הוה שושביניה ד-** – היה שושבינו (מלווה החתן (מקור המילה באכדית)) של **רבי יעקב בר יפליטי. אתא שאיל** – בא ושאל **לרבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – האם הוא פטור מן הסוכה כמו שאמר רבי בא בר זבדא לעיל?**. אמר ליה** – אמר לו (לרבי מנא)**: איזיל דמוך גו מטללתך** – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך! (משום שהשושבינים פטורים רק מאכילה ושתייה בסוכה אבל הם חייבים בשינה בסוכה שבבתיהם, שכן השושבינים אוכלים ושותים עם החתן בחופה, אבל הם חוזרים לבתיהם לעת השינה)**.**

ומספרים עוד: **רבי יצחק בר מריון** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **הוה שושביניה דחד בר נש** – היה שושבינו של אדם אחד**. שאיל** – שאל **לרבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני) – האם הוא פטור מן הסוכה?**. אמר ליה** – אמר לו (לרבי יצחק בר מריון)**: איזיל דמוך גו מטללתך** – לֵךְ שַׁן בתוך סוכתך!**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:6)

ומביאים ברייתא: **מעשה שהלך רבי אילעאי** (תנא בדור השלישי) **אצל רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **בלוד** (עיר במישור החוף) – בחג (ללמוד תורה אצלו או לשאול מפיו דבר הלכה)**. אמר ליה** – אמר לו**: א(ף)[ין] את** (אתה) **משובתי הרגל?!** – וכי אין אתה ממי שמבלים את ימי החג בביתם בחוג משפחתם?! **והלא אמרו שאין שבחו של תלמיד חכמים** (תלמיד של חכמים - כינוי לאדם למדן, בקי בתורה) **להיות מניח** (עוזב) **את ביתו ברגל והולך לו** – למקום אחר ושוהה שם ואינו חוזר לביתו**!**

ומציעים מעשה (המתקשר מצד תוכנו עם האמור לפניו): **כהדא:** – כמו זאת (המעשה): **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **סליק לגזורה ד-** – עלה (הלך) למילה (לסעודת ברית המילה) של **רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **ולא קביל עלוי מיטעום כלום** – ולא קיבל עליו (רבי זעורה) לטעום כלום (סירב לאכול דבר כל שהוא בסעודה)**.**

ומסתפקים למה נהג רבי זעורה כך: **אִין משום דלא הוה עיסקיה טעם כלום עד יפני מוסף** – אם משום שלא היה עסקו (טבעו) לטעום כלום עד שיסתיים מוסף (עד הסוף של תפילת המוספים, שסעודת הברית היתה ברגל שיש בו מוסף, והיתה קודם שהתפלל תפילת המוספים), **- (ו)לא ידעין** – לא יודעים (האם משום כך לא טעם רבי זעורה כלום)**.** ו**אִין מש**ו**ם** – ואם משום **שאין שבחו של תלמיד חכמים להיות מניח את ביתו ברגל** (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'והולך לו') – ואוכל חוץ לביתו, אף על פי שחוזר באותו יום לביתו לאכול עם בני ביתו (בזה החמיר רבי זעורה על עצמו יותר ממה שאמר רבי אליעזר לעיל), **-** (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף בטעות 'בהדין') **לא ידעין** – לא יודעים (האם משום כך לא טעם רבי זעורה כלום) (לפי התבנית המקובלת בירושלמי, 'לא ידעין' בא אחרי כל אחד מצידי הספק, ולכן יש למחוק את הוי"ו של 'ולא ידעין', וכן יש למחוק את 'בהדין' בהגהה (או את ההגהה כולה) שנגררה בטעות על ידי המגיה מלעיל עם 'והולך לו' ('והולך לו בהדין' - 'והולך לו כהדא') ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 599))**.**

ב**תוספתא סוכה** ב,א שנו: שלוחי מצווה פטורים מן הסוכה (פסקה ממשנתנו), אף על פי שאמרו: אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל (מכל מקום, אם הוא שלוח מצווה - פטור מן הסוכה). מעשה ברבי אלעאי שהלך אצל רבי ליעזר ללוד, אמר לו: מה זה, אלעאי? אי אתה משובתי הרגל?! (וכי) לא אמרו: אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל, משם שנאמר: "ושמחת בחגך..." (דברים טז,יד)?! (בתמיהה)

ב**בבלי סוכה** כז,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל (בחג), אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל?! שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד) (ואם יוצא מביתו, אינו יכול לשמוח עם בני ביתו).

בתוספתא: "אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל". ובירושלמי: "אין שבחו של תלמיד חכמים להניח את ביתו ברגל". ובבבלי: "משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל". ויש הבדל בין הלשונות.

ב**בבלי ברכות** כח,ב אמרו: אמר רב הונא: אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפילת המוספים.

לפי צד אחד של הספק בירושלמי, נהג רבי זירא שעלה מבבל כרב הונא הבבלי שהיה רבו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:5:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:5:7)

במשנה שנינו: "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה".

**אמר רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: אכילה עראי** – יש עראי באכילה, ולכן אוכלים עראי חוץ לסוכה**, אין שינה עראי** – אין עראי בשינה, ולכן אין ישינים עראי חוץ לסוכה**.**

ומביאים הסבר: **חברייא אמרין:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) אומרים: **שכֵּן אדם משתקע בתוך שנתו** – אין ישינים עראי חוץ לסוכה, מפני החשש שאדם שישן שינת עראי עשוי להמשיך ולישון שינת קבע (מה שאין כן באכילה)**.**

ומביאים הסבר נוסף: **אמר רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שכֵּן אדם ישן קימאה** (מעט) **ודייו** – אין ישינים עראי חוץ לסוכה, מפני שלעיתים אדם שישן שינת עראי עשויה השינה להספיק לו כאילו ישן שינת קבע (מה שאין כן באכילה)**.**

ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות: **מה נפק מן ביניהון?** – מה יוצא מביניהם? ומפרטים את הנפקות: **מסר שנתו לאחר** – במקרה שישן שינת עראי ואמר לאדם אחר שיעיר אותו משנתו לאחר זמן קצר, כדי שלא ימשיך ויישן שינת קבע**.** ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בני המחלוקת: **על דעתהון דחבריא** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'דרבנן' ומגיה תיקן 'דחבריא') – על (לפי) דעתם של החברים**, מותר** – במקרה זה מותר לישון עראי חוץ לסוכה, משום שלא ישתקע בתוך שנתו**. על דעתיה דרבי אילא** – על (לפי) דעתו של רבי אילא**, אסור** – גם במקרה זה אסור לישון עראי חוץ לסוכה, משום שהוא ישן קימאה ודיו**.**

ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: תנו רבנן: אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה.
מאי טעמא? (מה טעם ההבדל, שהרי מצוות אכילה חובה היא כמצוות שינה בסוכה?)
אמר רב יוסף: גזירה שמא יירדם (וימשיך לישון שינת קבע). - אמר ליה אביי: אלא הא דתניא: ישן אדם בתפילין שינת עראי, אבל לא שינת קבע. וניחוש / התם נמי ניחוש שמא יירדם! - אמר רב יצחק בריה דרב עילאי: במוסר שנתו לאחרים. - מתקיף ליה רב משרשיא: ערביך ערבא צריך! (מי יבטיח שאף האחר שמונה להעיר אותו לא יירדם ויישנו שניהם?) - אלא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסיקינן (שבמצב כזה אינו יכול לישון שינת קבע, אלא לנמנם בלבד).
רבא אמר: לפי שאין קבע לשינה (כל שינה נחשבת כקבע, מפני שאפילו בשינת עראי די לו).

שיטת רבי אלעזר בירושלמי עולה בקנה אחד עם זו של הברייתא שבבבלי. בין שהברייתא שימשה לו מקור, בין שהוא בא מדיוק בלשון המשנה, שבה רק אכילה בלבד ("מחקרים בתלמוד", עמוד 189).
טעמו של רב יוסף בבבלי כחברייא בירושלמי, וטעמו של רבא בבבלי כרבי אילא בירושלמי. בבבלי אמרו שבמוסר שנתו לאחרים מותר לישון עראי בתפילין לפי הטעם הראשון אך דחו, ובירושלמי אמרו שבמוסר שנתו לאחרים מותר לישון עראי חוץ לסוכה לפי הטעם הראשון. ההיתר לישון עראי לפי הטעם הראשון במניח ראשו בין ברכיו שנמסר בשם רבי יוחנן בבבלי לא נזכר בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:6:1)

**משנה**
**מעשה שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי** (גדול החכמים בדור הראשון לתנאים) **לטעום את התבשיל** – בחג הסוכות, **ולרבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) – הביאו בחג הסוכות, **שתי כותבות** (תמרים מיובשים) **ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה** – שהם החמירו על עצמם שלא לאכול ושלא לשתות עראי חוץ לסוכה**.**

**וכשנתנו לו לרבי צדוק** (תנא בדור הראשון) – בחג הסוכות, **אוכל** – לחם, **פחות מכביצה** – מגודל ביצה בינונית של תרנגולת**, ונטלו** (בכתב יד אחד של המשנה: 'נטלו') **במפה** (יריעה של אריג (מקור המילה בלטינית)) – נטל את האוכל במפה בלי נטילת ידיים, **ואכלו חוץ לסוכה** – כדין, ולא החמיר על עצמו, **ולא בירך אחריו** – לאחר אכילתו**.**

ב**בבלי יומא** עט,א אמרו: מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה. ותני עלה: לא מפני שהלכה כך, אלא שרצו להחמיר על עצמם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:6:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה... ולא בירך אחריו".

מציעים קביעה פרשנית שנדחית בהמשך: **הוינן סברין מימר** – היינו סוברים לומר**, שלא בירך אחריו שלש ברכות** – ברכת המזון, לפי שלא היה באוכל כביצה, וסבר שאין חייבים בברכת המזון אלא כשאוכלים לחם כשיעור ביצה (עיין משנה ברכות ז,ב)**,** ויש להציע דיוק: **הא** – אבל **ברכה אחת בירך** אחריו (ברכה אחת בימי התנאים לא היתה ברכה אחת מעין שלוש המיוחסת לאמוראים. ראה בפירושנו לירושלמי ברכות פרק ו)**.** ומציעים ברייתא השוללת את הקביעה: **אשכח תני:** – נמצא (תנא ש)שונה: לא בירך אחריו **לא ברכה אחת ולא שלש ברכות.**


כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות ו,א.

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **כל שאומרין עליו** (במקבילה: 'אחריו') **שלש ברכות** – שמברכים לאחר אכילתו ברכת המזון, **- אומרים לפניו "המוציא לחם מן הארץ"** – מברכים לפני אכילתו ברכת הלחם**. כל שאין אומרים אחריו שלש ברכות - אין אומרים לפניו "המוציא לחם מן הארץ".**

ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הקביעה של הברייתא): **התיבון:** – השיבו (הקשו): **הרי פחות מכזית אין אומרים עליו** (במקבילה: 'אחריו') **שלש ברכות!** – הרי במקרה של אכילת לחם פחות מכזית ההלכה היא שאין מברכים לאחר אכילתו ברכת המזון! **מעתה** (אם כן) – אם דברי הברייתא נכונים**,** יש להקשות: **לא יאמרו לפניו "המוציא לחם מן הארץ"!** – לא יברכו ברכת הלחם לפני אכילת לחם פחות מכזית! והרי ההלכה היא שמברכים ברכת הלחם אף לפני אכילת לחם פחות מכזית! ולכן יש לפרוך את הקביעה של הברייתא!

ומתרצים את הקושיה (בהצעת מקרה שבו מדובר בברייתא): **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **אמר: לשאר המינין נצרכה** – לשאר מיני מאכל, חוץ מלחם, כגון תבשיל שעשוי מחמשת מיני דגן, או לשאר מיני דגן, חוץ מחמשת מיני דגן, כגון אורז ודוחן שעשו מהם לחם, נצרכה הברייתא לומר (ללמד דין זה), שכל שאין אומרים אחריו שלוש ברכות - אין אומרים לפניו: "המוציא", שהברייתא באה לחלק בין לחם מחמשת מיני דגן, שאומרים לפניו ברכת הלחם ואומרים אחריו ברכת המזון, ובין שאר מיני מאכל ושאר מיני דגן, שאין אומרים לפניהם ברכת הלחם אלא "בורא מיני מזונות" ואין אומרים אחריהם ברכת המזון אלא ברכה אחת. אבל לחם מחמשת מיני דגן פחות מכזית - אומרים לפניו ברכת הלחם ואין אומרים אחריו לא ברכה אחת ולא ברכת המזון (כמו שאמרו לעיל)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.
המקבילה מקורה בברכות, ששם דנו לפני כן בברכת הלחם על פחות מכזית, ומשם הועתקה לכאן, משום שאמרו כאן שרבי צדוק לא בירך אחריו לא ברכה אחת ולא שלוש ברכות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:7:1)

**משנה**
**רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל** (לאכול) **בסוכה** – בשבעת ימי החג**, אחת ביום ואחת בלילה** – שתי סעודות בכל יום (הלשון 'אחת ביום ואחת בלילה' באה בשל הכלל 'כל הקצר קודם', כמו הלשון 'בין ביום ובין בלילה', אף שהסדר הפוך, שהלילה קודם ליום)**. וחכמים אומרים: אין לדבר קיצבה** (שיעור מסוים ומוגדר) – אין קיצבה לסעודות שאדם אוכל בסוכה**, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד** – שבלילה הראשון הוא חייב לאכול סעודה בסוכה**.**

**ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון** – של חג הסוכות**, משלים** (ממלא את החסר) **בלילי יום טוב האחרון** – יאכל סעודה נוספת בליל היום השמיני של החג כדי להשלים את הסעודה שלא אכל בליל היום הראשון של החג, אף על פי שאוכל אותה חוץ לסוכה**. וחכמים אומרים: אין לדבר תשלומין** (השלמה) – אין יכולת להשלים את סעודת החובה של ליל היום הראשון של החג**, ועל זה נאמר: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן**, **וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת"** (קוהלת א,טו) – אם יש דבר מעוקם, אין ביד אדם ליישרו, ואם יש דבר שהוא חסר, אין ביד אדם למלא את החסרון ("לתקון" - להיות מתוקן. "להימנות" - לעשות שהוא ייספר, כי הוא חסר)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:7:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "רבי אליעזר אומר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים: אין לדבר קיצבה, חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד".

מסבירים את טעמו של רבי אליעזר: **מה טעמא דרבי ליעזר?** – מה הטעם (המקור) של רבי אליעזר? **- נאמר כאן** – בפרשת חג הסוכות**: "**בַּסֻּכֹּת **תֵּשְׁבוּ** שִׁבְעַת יָמִים**"** (ויקרא כג,מב) – אתם חייבים לדור בסוכה בשבעת ימי החג**, ונאמר להלן** – בפרשת ימי המילואים**: "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה** שִׁבְעַת יָמִים**"** (ויקרא ח,לה) – אהרן ובניו הכוהנים נצטוו לשהות בחצר המשכן ביום ובלילה בשבעת ימי המילואים**. מה ישיבה שנאמר להלן - עשה בה את הלילות כימים** – דינם של הלילות ודינם של הימים שווים**, אף ישיבה שנאמר כאן - נעשה בה את הלילות כימים** – דינם של הלילות ודינם של הימים שווים. רבי אליעזר לומד מגזירה שווה זו שחובה לקיים את מצוות הישיבה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג, וכיוון שהישיבה בסוכה כוללת אכילת סעודה, לכן חייב אדם לאכול סעודה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג**.**


ומסבירים את טעמם של חכמים: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר **בשם רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: נאמר "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" בפסח** – בפרשת חג המצות: "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה'" (ויקרא כג,ו)**, ונאמר "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" בחג** – בפרשת חג הסוכות: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'" (ויקרא כג,לד)**. מה "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" שנאמר בפסח - לילה הראשון חובה** – חייב אדם לאכול מצה, **ושאר כל הימים רשות** – אינו חייב לאכול מצה (אבל מצווה לאכול מצה), אף על פי שמלשון הכתובים בתורה בעניין חובת אכילת מצה משמע ששבעת הימים של חג המצות שווים**, אף "חֲמִשָּׁה עָשָׂר" שנאמר בחג - לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות** – חכמים לומדים בגזירה שווה שחייב אדם לאכול סעודה בסוכה רק בליל היום הראשון של החג, אבל בשאר הימים של החג אינו חייב לאכול סעודה בסוכה (אבל מצווה לאכול סעודה בסוכה), אף על פי שמלשון הכתובים בתורה בעניין חובת הישיבה בסוכה משמע ששבעת הימים של חג הסוכות שווים (הבבלי והירושלמי נחלקו בכמה מקומות בעניין רשות וחובה. בבבלי, רשות היא רשות ואינה מצווה, וחובה אינה אלא מצווה בלבד. ואילו בירושלמי, רשות היא מצווה, וחובה היא חובה ואינה מצווה בלבד)**.**

ומציעים שאלה (על טעמם של חכמים): **חברייא בעיי:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים) שואלים (מקשים או מסתפקים): **אומ'** (צריך לומר: '**או**'. נראה ש'או' השתבש ל-'או'' ול-'אומ'') **מה להלן** – בפסח, **- עד שייכנסו** (נראה שצריך לומר כאן ובסמוך: '**כדי שייכנס**', כמו בברייתא שהבאנו להלן שהיא המקור ללשון זו. 'עד' הוא אשגרה מהשאלה הדומה להלן) **למצה בתאוה** (בתשוקה) – לא יתחיל אדם לאכול בערב פסח עד שתחשך (משנה פסחים י,א), כדי שיאכל מצה בלילה בתשוקת אכילה בשל היותו רעב**, וכא** – וכאן (בחג), **- עד שייכנסו לסוכה בתאוה** – לא יתחיל אדם לאכול בערב החג סמוך למנחה עד שתחשך, כדי שיאכל בסוכה בלילה בתשוקת אכילה בשל היותו רעב**.**

ומציעים שאלה נוספת (על טעמם של חכמים): **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **בעי** – שואל (מקשה או מסתפק)**: אי** (צריך לומר: '**או**') **מה להלן** – בפסח, **- עד שיאכל כזית מצה** – לא ייצא אדם ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח עד שיאכל מצה בשיעור כזית**, וכא** – וכאן (בחג), **- עד שיאכל כזית דגן** (מיני תבואה הגדלים בשיבולים, שגרגיריהם משמשים מזון לאדם, כגון: חיטה, שעורה ועוד) **בסוכה** – לא ייצא אדם ידי חובת ישיבת סוכה בלילה הראשון של החג עד שיאכל לחם בשיעור כזית**.**

ייתכן להטעים את טעמיהם של רבי אליעזר וחכמים שנחלקו בעניין חובת האכילה בסוכה, שרבי אליעזר לומד מחובת האכילה מקורבנות המילואים שנצטוו בה אהרן ובניו, וחכמים לומדים מחובת האכילה של מצה בפסח.


**רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) **אמר: כל שבעה חובה** – חכמים סוברים שחייב אדם לאכול סעודה בסוכה בכל שבעת ימי החג ולא רק בליל היום הראשון של החג**.**

**רבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: פליגין** – חלוקים (המימרות של רבי יוחנן ורבי הושעיה חלוקות זו על זו, שלרבי יוחנן לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, ולרבי הושעיה כל שבעה חובה. ונראה שלפי רבי ברכיה, רבי יוחנן ורבי הושעיה חלוקים בדעת חכמים במשנה שאמרו "אין לדבר קיצבה", שלרבי יוחנן דעת חכמים היא שאין חובה לאכול סעודה בסוכה (אבל מצווה לאכול סעודה בסוכה) חוץ מליל היום הראשון של החג, ולרבי הושעיה דעת חכמים היא שיש חובה לאכול סעודה בסוכה בשבעת ימי החג (וטעמם כטעמו של רבי אליעזר שהובא לעיל) אך אין שיעור למספר הסעודות)**.**

**רבי אבונא** (נראה שצריך לומר: 'רבי **אבון**', שהוא בן מחלוקתו של רבי ברכיה בכמה מקומות. - מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **אמר: לא פליגין** – לא חלוקים (המימרות של רבי יוחנן ורבי הושעיה אינן חלוקות זו על זו. לפי רבי אבון, גם לרבי הושעיה דעת חכמים היא שאין חובה לאכול סעודה בסוכה חוץ מליל היום הראשון של החג)**.** ומסבירים את שתי המימרות האמוראיות החולקות לכאורה באופן שלא יחלקו זו על זו (ההסבר מבוסס על אוקימתות למימרות הסותרות): **מה דאמר** – מה שאומר **רבי יוחנן** – לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות, **- בשנתן דעתו** (שׂם ליבו, ייחד מחשבתו) – מדובר שנתן את דעתו לכך שלילה הראשון חובה, ואכל סעודה בסוכה בלילה הראשון של החג, שאינו חייב עוד לאכול סעודה בסוכה בשאר הימים**, מה דאמר** – מה שאומר **רבי הושעיה** – כל שבעה חובה, **- בשלא נתן דעתו** – מדובר שלא נתן את דעתו לכך שלילה הראשון חובה, ולא אכל סעודה בסוכה בלילה הראשון של החג, שהוא חייב לאכול סעודה בסוכה באחד משאר הימים של החג, כדי להשלים את הסעודה שלא אכל בלילה הראשון**.**

שיטת רבי ברכיה היא שרבי הושעיה חולק על רבי יוחנן. שיטתו המנוגדת של רבי אבונא, המנסה להעמיד את רבי הושעיה כרבי יוחנן באמצעות אוקימתא, נראית כהשתקפות התקבלותה של שיטת רבי יוחנן בהמשך דורות האמוראים. מתוך כך בא הניסיון להתאים לה את שיטת רבי הושעיה, שכפשוטה חלוקה עליה ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 389, הערה 77).

ב**בבלי סוכה** כז,א אמרו: מאי טעמא דרבי אליעזר? דאמר קרא: "בסוכות תשבו שבעת ימים" - "תשבו" כעין תדורו, מה דירה - אחת ביום ואחת בלילה, אף סוכה - אחת ביום ואחת בלילה.
ורבנן? - כדירה, מה דירה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה - אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. - אי הכי, אפילו לילי יום טוב הראשון נמי! - אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נאמר כאן "חמישה עשר" ונאמר להלן "חמישה עשר" / נאמר "חמישה עשר" בחג המצות ונאמר "חמישה עשר" בחג הסוכות. מה להלן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף כאן - לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות. - והתם מנלן? - אמר קרא / דכתיב: "בערב תאכלו מצות" - הכתוב קבעו חובה.

טעמו של רבי אליעזר בבבלי אינו כטעמו בירושלמי.
לפי הבבלי, לדעת חכמים שמכאן ואילך רשות, "אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל", שבבבלי רשות היא רשות ואינה מצווה.
בבבלי: רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק. ובירושלמי: רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל. גרסת הירושלמי מסתברת, כיוון שבשום מקום בתלמודים לא מסר רבי יוחנן לימוד בגזירה שווה משום רבי שמעון בן יהוצדק אלא בשם רבי ישמעאל (שלא כמו שכתב ב"שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמוד 370, הערה 13).
מימרתו של רבי הושעיה בירושלמי אין לה זכר בבבלי.

ב**ספרא** "אמור" פרשה יב נאמר: "ימים" - אין לי ימים, לילות מניין? הריני דן, נאמר כאן שבעה ונאמר שבעה באוהל מועד ("וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים"), מה שבעה האמורים באוהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה האמורים כאן נעשה בהם את הלילות כימים. - או לכה לדרך זו, נאמר כאן שבעה ונאמר שבעה בלולב, מה שבעה האמורים בלולב לא עשה בהם את הלילות כימים, אף שבעה האמורים כאן לא נעשה בהם את הלילות כימים. - נראה למי דומה, דנים שבעה שהם תדירים כל היום (מצוות סוכה) משבעה שהם תדירים כל היום (מצוות מילואים), ואל יוכיחו שבעה שבלולב שאינם תדירים כל היום. - או לכה לדרך זו, דנים שבעה שהם מנהג לדורות (מצוות סוכה) משבעה שהם מנהג לדורות (מצוות לולב), ואל יוכיחו שבעה שבאוהל מועד שאין מנהג לדורות. - תלמוד לומר: "תשבו שבעת ימים" "תשבו שבעת ימים" לגזירה שווה, מה "תשבו שבעת ימים" שנאמר באוהל מועד עשה בהם את הלילות כימים, אף "תשבו שבעת ימים" האמורים כאן נעשה בהם את הלילות כימים.

ב**בבלי סוכה** מג,א-ב אמרו: תנו רבנן: "בסוכות תשבו שבעת ימים" - ימים ואפילו לילות. - אתה אומר ימים ואפילו לילות, או אינו אלא ימים ולא לילות! ודין הוא: נאמר כאן "ימים" ונאמר בלולב "ימים", מה להלן ימים ולא לילות, אף כאן ימים ולא לילות. או כלך לדרך זו: נאמר כאן "ימים" ונאמר במילואים "ימים", מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות. - נראה למי דומה: דנים דבר שמצוותו כל היום (מצוות סוכה) מדבר שמצוותו כל היום (מצוות מילואים), ואל יוכיח דבר שמצוותו שעה אחת (מצוות לולב). או כלך לדרך זו: דנים דבר שמצוותו לדורות (מצוות סוכה) מדבר שמצותו לדורות (מצוות לולב), ואל יוכיחו מילואים שאין נוהגים לדורות. - תלמוד לומר: "תשבו" "תשבו" לגזירה שווה. נאמר כאן "תשבו" ונאמר במילואים "תשבו", מה להלן ימים ואפילו לילות, אף כאן ימים ואפילו לילות.

המדרש, הלומד סוכות ממילואים בגזירה שווה שחובה לקיים את מצוות הישיבה בסוכה בכל יום ובכל לילה בשבעת ימי החג, שמובא בירושלמי כמקור לדעת רבי אליעזר במשנה כאן, מובא בבבלי על המשנה להלן ד,א כמקור לדין שסוכה מצוותה שבעה ימים ואפילו לילות.

**כדי שייכנס למצה / לסוכה בתאוה**
ב**משנה פסחים** י,א שנינו: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך.
וב**ירושלמי פסחים** י,א אמרו: מתניתא דרבי יודה, דתני: ערב שבת מן המנחה ולמעלן לא יטעום אדם כלום עד שתחשך, כדי שייכנס לשבת בתאוה; דברי רבי יודה. רבי יוסה אומר: אוכל והולך עד שעה שהוא משלים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:7:3)

מציעים ברייתא: **תני** – שונה (התנא) **בשם רבי ליעזר: מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל** – לפני חג הסוכות, **- אל יעשנה ברגל** – בחולו של מועד**.**

ומציעים קושיה מברייתא: **והתני** – והרי שונה **בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: נפלה** (הוטלה כלפי מטה) **סוכתו ברגל - יקימנה ברגל!** – הרי שמותר לעשות סוכה ברגל, שלא כדברי הברייתא הקודמת!

ומתרצים: **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי חיננא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: קנס קנסוֹ רבי ליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל** – מי שלא עשה סוכה לפני הרגל, שוב אין מניחים לו לעשות סוכה ברגל, משום קנס. אבל אם עשה סוכה לפני הרגל אלא שנפלה ברגל, אין לקנוס אותו**.**

ב**בבלי סוכה** כז,א-ב אמרו: תניא: רבי אליעזר אומר: אין עושים סוכה בחולו של מועד. וחכמים אומרים: עושים סוכה בחולו של מועד. ושווים (ומסכימים הכל), שאם נפלה - שחוזר ובונה בחולו של מועד.
מאי טעמא דרבי אליעזר? אמר קרא: "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים" - עשה סוכה הראויה לשבעה. - ורבנן? הכי קאמר רחמנא: עשה סוכה בחג (חובת עשיית סוכה קיימת כל שבעת הימים, שאם לא עשאה - חייב לעשותה).
"ושווים, שאם נפלה - שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד". - פשיטא! - מהו דתימא: האי (שחזר ובנה) - אחריתי היא, ואינה לשבעה, קמשמע לן (שאף הוא מודה, שהיא נחשבת לאותה סוכה).

טעמו של רבי אליעזר שונה בשני התלמודים. לפי הבבלי טעמו הוא מדרש הכתוב, ולפי הירושלמי טעמו הוא משום קנס. דעת חכמים החלוקים על רבי אליעזר לא הובאה בירושלמי. בברייתא שבבבלי נאמר, שרבי אליעזר מודה שאם נפלה סוכתו ברגל - יקימנה ברגל, ואילו בירושלמי הביאו ברייתא אחרת בעניין זה.
• • •
במשנה שנינו: "ועוד אמר רבי אליעזר: מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון, משלים בלילי יום טוב האחרון".

מציעים סתירה: **מחלפה שיטתיה דרבי ליעזר!** – מוחלפת (הפוכה) שיטתו של רבי אליעזר! (דבריו כאן סותרים את דבריו שלו עצמו במקום אחר)! ומבארים את הסתירה: **תמן הוא אמר:** – שם (במקום אחר - במשנתנו בראשה) הוא אומר: **ארבע עשרה סעודות חייב אדם לוכל בסוכה, וכא** (צריך להוסיף: '**הוא**') **אמר הכין?!** – וכאן (במשנתנו בסופה) הוא אומר כך (שמי שלא אכל סעודה בסוכה בליל היום הראשון של החג, ישלים בליל היום השמיני של החג. הרי שרבי אליעזר מצריך השלמה לליל היום הראשון של החג בלבד. ואם כן, אין אדם חייב לאכול סעודה בסוכה אלא בליל היום הראשון של החג, שאילו היה חייב אדם לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה בשבעת ימי החג, היה לו לומר שמי שלא אכל סעודה בסוכה באחד משבעת ימי החג, ישלים בליל היום השמיני של החג)?!

ומתרצים: **אמר רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: למצוה** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'למצה' ומגיה תיקן 'למצוה') **הושווה** (הושבה (חילוף ב - ו)) – משנתנו בראשה הוסבה ונאמרה רק לעניין מצווה, שלכתחילה אדם חייב לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה בשבעת ימי החג. אבל מי שלא אכל סעודה בסוכה באחד משבעת ימי החג, אינו משלים בליל היום השמיני של החג את הסעודה שלא אכל אלא אם לא אכל בליל היום הראשון של החג, שרק בסעודת הלילה הראשון יש חובת השלמה**.**

ב**בבלי סוכה** כז,א אמרו: "ועוד אמר רבי אליעזר...". - והא אמר רבי אליעזר: ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה, אחת ביום ואחת בלילה! - אמר בירא אמר רב אמי: חזר בו רבי אליעזר (זאת אומרת: שני תנאים שנו את המשנה, וסיפא "ועוד אמר רבי אליעזר" תנא אחר הוא, וכיוצא בו במקומות אחרים ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 250)).

גם הבבלי העלה סתירה בין שיטת רבי אליעזר בראש המשנה לשיטתו בסופה, אך לא הסביר את טיבה של הסתירה. רוב הראשונים פירשו את הסתירה בבבלי כמו פירושה של הסתירה בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:8:1)

**משנה**
**מי שהיה ראשו ורובו** – רוב גופו, **בסוכה**, **ושולחנו** – השולחן ועליו האוכל, **בתוך הבית** – ששטחה של הסוכה קטן ומחזיק רק כדי ראשו ורובו של אדם, **- בית שמי** (בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות) **פוסלין** – סוכה קטנה כזו, והיושב בה לא יצא ידי חובתו**, ובית הלל** (בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות) **מכשירין** – סוכה קטנה כזו, והיושב בה יצא ידי חובתו (השיעור "ראשו ורובו" מתייחס לצורת הישיבה על מיטות הסבה שהיתה נהוגה בתקופה העתיקה)**.**

**אמרו בית הלל לבית שמי: מעשה שהלכו זקני** (חכמי) **בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני** (תנא בדור הראשון, מבית חורון) – בחג הסוכות**, ומצאוהו ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית** – שהיתה סוכתו קטנה והחזיקה רק כדי ראשו ורובו, והרי ראיה לדברינו שסוכה כזו כשירה, והיושב בה יצא ידי חובה**. אמרו להן בית שמי** – לבית הלל**: משם ראייה** – לדבריכם**?** (בתמיהה) **אף** (הרי) **הן** – זקני בית שמיי וזקני בית הלל, **אמרו לו** – ליוחנן בן החורוני**: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצות סוכה מימיך.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:8:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמי פוסלין, ובית הלל מכשירין".

מרחיבים את תחולת הקביעה: **לא סוף דבר שולחנו** – בית שמיי מכשירים סוכה קטנה לא רק במקרה שהיא מחזיקה מלבד ראשו ורובו גם כל שולחנו**, אלא אפילו כדי** (בשיעור המספיק ל-) **שולחנו** – אף במקרה שהיא מחזיקה מלבד ראשו ורובו גם כדי שולחנו - בית שמיי מכשירים (ובית הלל מכשירים אף במקרה שאינה מחזיקה כדי שולחנו)**.**

וקובעים: **כמה הוא כדי שולחנו? טפח** – שיעור טפח על טפח, שדי לו לאדם מקום טפח על טפח בשולחנו להניח שם מאכלו או קערתו, ולכן בית שמיי מכשירים סוכה קטנה במקרה שהסוכה מחזיקה ראשו ורובו וטפח משולחנו**.**

ב**תוספתא כלים** (בבא מציעא) ד,א שנו: השולחן והטבלה והדולפקי של מתכות - טמאים ושיעורם בטפח.
וב**תוספתא כלים** (בבא בתרא) א,ט שנו: השולחן והטבלה והדולפקי שנתקרסמו ונשתייר בהם טפח - טמאים.
ו**שם** ו,ד שנו: עור שעשאו לשולחן להיות אוכל עליו - טמא ושיעורו בטפח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:8:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי תרומות ה,ד.

ב**משנה תרומות** ה,ד שנינו: סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה (שלא הוכשרה לקבל טומאה) - בית שמיי אוסרים (שלדעתם ההלכה שתרומה בטלה באחד ומאה אינה אלא בחולין, אבל תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה אינה בטלה וכל התערובת אסורה), ובית הלל מתירים (שלדעתם אף תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה בטלה באחד ומאה).

אמרו בית הלל לבית שמיי: הואיל וטהורה (תרומה טהורה) אסורה לזרים (באכילה) וטמאה (תרומה טמאה) אסורה לכוהנים (באכילה), מה טהורה עולה (בטלה כשנפלה לתוך מאה חולין), אף טמאה תעלה (בטלה כשנפלה לתוך מאה תרומה טהורה).

אמרו להם בית שמיי: לא (אין לדמות תרומה טהורה לחולין), אם העלו החולין הקלים המותרים לזרים את הטהורה, תעלה תרומה החמורה האסורה לזרים את הטמאה?!

לאחר שהודו (לאחר מכן נחלקו רבי אליעזר וחכמים בדין אותה סאה תרומה טמאה), רבי אליעזר אומר: תירום ותישרף (צריך להרים סאה אחת מן התערובת ולשורפה, והשאר מותר באכילה לכוהנים), וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה (הסאה שנפלה בטלה בתוך התערובת ואין צריך להרים סאה מתוכה, ונאכל הכל לכוהנים בטהרה).

**רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **ורבי אייבו בר נגרי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **הוון יתיבין אמרין:** – היו יושבים (ו)אומרים: **תנינן:** – שנינו (משנה תרומות ה,ד): **אחר שהודו** – אלו לאלו (בדרך כלל המונח 'תנינן' מציע את המשנה המקומית. כאן המונח מציע משנה ממקום אחר, אולם נראה שזו סוגיה מועברת מירושלמי תרומות, ובמקומה העיקרי של הסוגיה 'תנינן' אכן מציע את המשנה המקומית ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 605 והערה 251)**.** ויש לשאול על דברי המשנה: **מי הודה למי? בית שמי לבית הלל?** – האם בית שמיי הודו לבית הלל שתרומה טמאה בטלה בתרומה טהורה? (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן 'או' כמו שהוא במקבילה, וכדרכו במספר מקרים כאלה, ואינו בכתב יד רומי) **בית הלל לבית שמי?** – או שמא בית הלל הודו לבית שמיי שתרומה טמאה אינה בטלה בתרומה טהורה? (שכן במשנתנו לא נזכרה תשובה של בית הלל לבית שמיי, ומזה יוצא שבית שמיי ניצחו את בית הלל) **אמרין** (צריך לומר: 'אמר**ו**ן')**:** – אמרו (שני האמוראים): **נצא לחוץ ונלמוד** (ונלמד) – נצא מבית המדרש לרחוב ונלמד תשובה לשאלה זו ממי שיודע**. ונפקין** (צריך לומר כמו במקבילה: 'נפק**ו**ן') **ושמעון** – יצאו ושמעו את **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אומר בשם **רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) שאמר **בשם רבי יודה בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון. במקבילה: 'רבי יודה בר חנינה' - אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: לא מצאנו שהודו בית שמי לבית הלל** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'בית הלל לבית שמי' ומגיה תיקן כמו שהוא במקבילה) **אלא בדבר זה** (בכתב יד רומי: 'בדבר אחד') **בלבד** – בעניין תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה (הלשון 'אמרין: נצא לחוץ ונלמד. נפקון ושמעון...' חוזר פעמים אחדות בירושלמי)**.**


ומציעים מקור תנאי לקביעה המופיעה לפני כן בליווי דיון בו: **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב אבייא** (במקבילה: 'רבי אביי'. ואולי צריך לומר: 'רב אבין' - רבין, אמורא בדור השלישי והרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה טבול יום ב,ז) אומרת כך (שהודו בית שמיי לבית הלל בדבר זה): (במקבילה: 'שמע לה מן הדא:' - שומע (לומד) אותה מזאת (המשנה (טבול יום ב,ז):) (שתי הגרסאות ייתכנו, כי כאן מוצע מקור תנאי. ייתכן שהמונח 'מתניתא אמרה כן' בסוגיית סוכה הועתק באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 460, הערה 593; עמוד 562, הערה 55)) **המערה** – משקה של תרומה, **מכלי לכלי ונגע טבול יום בקילוח** – ונפסל מקום מגעו**, אם יש בו** – במשקה שבכלי התחתון מאה כנגד הפסול שבקילוח, **- יעלה באחד ומאה** – כדין תרומה טמאה שנתערבה בתרומה טהורה שבטלה באחד ומאה**.** ומציעים אפשרות המנוגדת לאמור לעיל: **אין תימר:** – אם תאמר: **בית הלל הודו לבית שמי שלא תעלה** – סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - אינה בטלה, **-** ושוללים את האפשרות הזאת: **מאן תנא הכא** – מי שנה כאן (במשנת טבול יום) **תעלה** – יעלה באחד ומאה**? לא בית הלל ולא בית שמי?!** (בתמיהה) – האם המשנה לא כבית הלל ולא כבית שמיי?! אלא כמי היא המשנה? הרי שמוכח מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל, והמשנה היא דברי הכל (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לא בית הלל לבית שמי' ומגיה תיקן. ובמקבילה: 'לא בית שמי לבית הלל', ובכתב יד רומי: 'לא בית שמי לא בית הילל'. - 'לבית שמי' = 'לא בית שמי', 'לבית הלל' = 'לא בית הלל', שכן 'ל-' הצמודה למילה שאחריה משמשת הרבה בירושלמי בהוראת 'לא')

ודוחים את האמור לפני כן: **אמר רבי אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי. - במקבילה: 'רבי חנינה בריה דרבי הלל'. - חילופי השמות בין המקבילות נראים מקוריים, ולא ניתן לפרשם כטעויות סופרים ("סוגיות מקבילות ומסורת נוסח הירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 532))**: נֹאמַר:** (בניחותא) **בית הלל שנו אותה עד שלא הודו להם** (במקבילה: 'קודם שיודו להן'. הלשונות המתחלפים 'עד שלא' ו'קודם ש-' הם ביטויים נרדפים) **[ל]בית** (כך צריך לומר, וכן הגיה ב"קורבן העדה") **שמי** – אין להוכיח ממשנת טבול יום שבית שמיי הודו לבית הלל, שאפשר שבית הלל הודו לבית שמיי, אלא שהמשנה שאמרה 'תעלה' היא כבית הלל לפני שהודו לבית שמיי**.**


ומציעים סיוע ממשנה: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה תרומות ה,ד) אומרת כך (שבית שמיי הודו לבית הלל): **אחר שהודו** – אלו לאלו**, רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **אומר: תירום ותישרף** – צריך להרים סאה אחת מן התערובת ולשורפה כדין תרומה טמאה, והשאר מותר באכילה לכוהנים**.** ויש לדון: **ורבי אליעזר לא שמותי** – מבית שמיי **הוא?!** (בתמיהה) – הרי רבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמיי ונוקט בשיטתם, וממילא מוכח שבית שמיי הודו בדבר זה לבית הלל, שאם לא כן, הרי רבי אליעזר לפני שהודו הוא רבי אליעזר לאחר שהודו ("תוספתא כפשוטה"), ומדוע אמרה המשנה: "אחר שהודו, רבי אליעזר אומר..."? אלא מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל.

ומציעים סיוע נוסף מברייתא: **אמר רבי חיננה** (בכתב יד רומי: 'חנינא'. - רבי חנניה דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא להלן) אומרת כך (שבית שמיי הודו לבית הלל): **אחר שהודו אלו לאלו, תעלה** – הכל מודים, שסאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - בטלה. מכאן שבית שמיי הודו לבית הלל (הגרסה בברייתא "אחר שהודו, תעלה" שונה מהגרסה במשנה "אחר שהודו, תירום ותישרף". רק מהדין בברייתא מוכח שבית שמיי הודו לבית הלל, אבל מהדין במשנה אין מוכח שבית שמיי הודו לבית הלל, ואפשר שבית הלל הודו לבית שמיי. ראה מה שכתבנו להלן על הגרסה בתוספתא)**.**


ותמהים: **בית שמי מסלקין לון** – בית שמיי מסלקים אותם (את בית הלל, שהשיבו בית שמיי אותם תשובה מסלקת, מכרעת, ולא השיבו להם בית הלל, שכן במשנתנו לא נזכרה תשובת בית הלל לטענה האחרונה של בית שמיי)**, ואינון מודיי לון?!** (בתמיהה) – והם (בית שמיי) מודים להם (לבית הלל שהסאה בטלה)?! (איך הודו בית שמיי לבית הלל, והלא במשנתנו בית הלל הושבו?)

ומשיבים: **אמר רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תשובה אחרת יש כאן** – בית הלל השיבו תשובה לטענה האחרונה של בית שמיי, כמבואר בברייתא להלן, ולכן הודו בית שמיי לבית הלל**.** ומציעים סיוע מברייתא: **כהדא דתני** – כמו (הברייתא) הזאת ששונה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**:** ו**מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים** – זר שאכל תרומה טהורה במזיד - חייב מיתה בידי שמים, הרי שהחמירה תורה באכילת תרומה טהורה לזרים, **- הרי היא עולה** – סאה תרומה טהורה שנפלה למאה סאה חולין - בטלה**, טמאה שהיא ב**'**עשה**' **אצל כהנים** – כוהן טהור שאכל תרומה טמאה - עובר ב'עשה' (ירושלמי ביכורים ב,א: "טהור שאכל טמא ב'עשה' - "ואחר יאכל מן הקודשים" - מן הטהורין ולא מן הטמאין (מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר, אבל דבר טמא לא יאכל אף על פי שיטהר). כל 'לא תעשה' שהוא בא מכח 'עשה' - 'עשה' הוא"), הרי שהקלה תורה באכילת תרומה טמאה לכוהנים, **- לא כל שכן** – שסאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - תתבטל**?!** – הרי שבית הלל למדו את דינם בקול וחומר, ולא למדו מהשוואת דברים כמו במשנה.

עד כאן המקבילה בירושלמי תרומות.

ב**תוספתא תרומות** ו,ד שנו: סאה תרומה טמיאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה - בית שמיי אוסרים, ובית הלל מתירים.
אמרו בית הלל לבית שמיי: טהורה אסורה לזרים וטמיאה אסורה לכוהנים, מה טהורה עולה, אף טמיאה תעלה.
אמרו להם בית שמיי...
אמרו להם בית הלל...
אמרו להם בית שמיי...
אמרו להם בית הלל...
אחר שהודו (בית שמיי לבית הלל, שהטמאה אינה אוסרת את מאה הטהורות), רבי ליעזר אומר: תירום ותירקב (שהרי רובה תרומה טהורה, ואסור לשורפה, ולפיכך תיגנז ותירקב), וחכמים אומרים: אבדה במיעוטה (ואינו צריך להרים, והכל מותר לכוהנים, ויאכלו בטהרה).

מתוך גרסת התוספתא בדברי רבי אליעזר ("תירום ותירקב") ברור שבית שמיי הודו לבית הלל, שאם נאמר שבית הלל הודו לבית שמיי שכל התערובת אסורה, הרי כל התערובת נגנזת ונרקבת, ולמה לו להרים סאה באופן מיוחד. אבל לגרסת המשנה בדברי רבי אליעזר ("תירום ותישרף") אפשר שבית הלל הודו לבית שמיי שכל התערובת אסורה, ותירום ותישרף כשאר ספיקות שגזרו חכמים עליהם שריפה, ושאר התערובת תירקב (על פי "תוספתא כפשוטה").

**ורבי אליעזר לא שמותי הוא?!**
המסורת התלמודית, ובמיוחד המסורת הארץ ישראלית, ראתה ברבי אליעזר תנא המהלך תמיד בשיטת בית שמאי. דבר זה מקוים על ידי רבות מהלכותיו, התואמות את הלכות בית שמאי, ועל ידי דרכו בבירור ההלכה, הכרעתה ומדרשה, המיוסדת על השיטות שרווחו בבית מדרשם של בית שמאי. מקצת ההלכות שבהן הוא נוקט עמדה משלו במחלוקת בית שמאי ובית הלל אינן מערערות כלל את ייחוסו השמותי.
רבי אליעזר קנה את כל תורתו, כולל תורת בית שמאי, בבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, שקיבל מהלל ומשמאי (משנת אבות ב,ח). רבן יוחנן בן זכאי שנה לרבי אליעזר מידותיו של הלל ומידותיו של שמאי, ורבי אליעזר ראה דבריו של שמאי ("משנתו של רבי אליעזר בן הורקנוס", עמודים 315-318).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:8:4)

שואלים: **מה** (למה) **זכו בית הלל שתיקבע הלכה כדבריהן?**

ומשיבים: **אמר רבי יודה בר פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: שהיו מקדימין דברי בית שמי לדבריהן** – כשהיו בית הלל שונים דבריהם ודברי בית שמיי, היו שונים את דברי בית שמיי לפני דבריהם, כמו שמצאנו ברוב מחלוקות בית שמיי ובית הלל שבמשנה, שדברי בית שמיי שנויים לפני דברי בית הלל**, ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמי וחוזרין בהן** – כשהיו בית הלל חושבים את דברי בית שמיי לנכונים, היו חוזרים בהם מדבריהם (במשנה עדויות א,יב-יד שנינו ארבעה דברים שבהם חזרו בית הלל מדבריהם והורו כדברי בית שמאי, שני דברים מהם שנויים גם במשנה יבמות טו,ב-ג, ודבר שלישי שנוי גם במשנה גיטין ד,ה. שלושה דברים נוספים שבהם חזרו בית הלל מדבריהם והורו כדברי בית שמאי שנויים במשנה כלים ט,ב ובמשנה אהילות ה,ג-ד. לא מצאנו שחזרו בית שמאי והודו לבית הלל אלא בדבר אחד בלבד שנידון לעיל: סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה)**.**

ודוחים את הדעה שהוצעה לפני כן בהצעת חלופה: **התיב** – השיב (הקשה) **רבי סימון בר זבד**י (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **קומי** – לפני **רבי אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: או נֹאמַר: תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון!** – התנא ראה אותם זקנים מהם והקדים אותם! (שונה המשנה ראה את חכמי בית שמיי זקנים וגדולים בשנים יותר מחכמי בית הלל, ולכן שנה את דברי בית שמיי במשנתו לפני דברי בית הלל. ואם כן, אין ראיה שבית הלל עצמם היו מקדימים את דברי בית שמיי לדבריהם)

ומציעים קושיה ממשנה כדי לפרוך את החלופה שהוצעה: **והא תני** (צריך לומר: 'והא **תנינן**', מכיוון שהמונח מציע משנה ולא ברייתא)**:** – והרי שנינו (במשנתנו): אמרו בית הלל לבית שמיי: **מעשה שהלכו זקני בית שמי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני!** – מכאן ראיה שבית הלל עצמם היו מקדימים את בית שמיי לפניהם!

ומתרצים את הקושיה: **נֹאמַר:** (בלשון קושיה) **זקינינו וזקניכם!** – אילו היתה משנה זו הלשון שאמרו בית הלל עצמם, היה צריך לשנות במשנה זו נוסח אחר שמתאים יותר: 'אמרו בית הלל לבית שמיי: 'מעשה שהלכו זקנינו וזקניכם לבקר...' (צורת מדברים במקום צורת נסתרים). אך ממה ששנינו במשנה זו "זקני בית שמיי וזקני בית הלל" מוכח שאין זה הלשון שאמרו בית הלל עצמם אלא לשון התנא ששנה משנה זו.

ב**בבלי עירובין** יג,ב אמרו: אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים הם ועלובים הם, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. כאותה ששנינו: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה, שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורנית, ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית?! אמרו להם בית שמאי: משם ראיה? אף הם אמרו לו: אם כך היית נוהג, לא קיימת מצוות סוכה מימיך".

הטעם שאמרו בירושלמי "ולא עוד אלא שהיו רואין דברי בית שמי וחוזרין בהן" אינו בבבלי. בשני התלמודים הביאו ראיה ממשנתנו שבית הלל היו מקדימים את בית שמיי לפניהם, אך בירושלמי דחו ראיה זו ואמרו שהתנא הוא שהקדים דברי בית שמיי לדברי בית הלל.


פוסקים הלכה: **אמר** (מילה זו יתירה) **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר בשם **רב חונה** (רב הונא, גדול אמוראי בבל בדור השני) שאמר **בשם רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים)**: הלכה** – במשנתנו, **כבית שמי.**

ומציעים היסק: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) שאמר **בשם רב: ממה שסילקו בית שמי לבית הלל** – שהשיבו בית שמיי לבית הלל תשובה מסלקת, מכרעת ("אמרו להן בית שמיי: משם ראייה?..."), ולא השיבו להם בית הלל**, הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק): **הלכה** – במשנתנו, **כדבריהן** – כדברי בית שמיי**.**

הירושלמי בהלכה זו פתח בדיון בדברי בית שמיי במשנתנו וסיים בפסיקת הלכה במשנתנו כבית שמיי. מכיוון שבכל מקום הלכה כבית הלל ולא כבית שמיי, הביא הירושלמי, לפני פסיקת ההלכה כבית שמיי, את הטעמים לפסיקת ההלכה בכל מקום כבית הלל, שהטעם האחד "שהיו מקדימין דברי בית שמיי לדבריהן" יש לו ראיה מהמעשה שבמשנתנו, והטעם השני "שהיו רואין דברי בית שמיי וחוזרין בהן" יש לו קשר לטעם שפסקו הלכה במשנתנו כבית שמיי: "ממה שסילקו בית שמיי לבית הלל". בשל טעם זה "ממה שסילקו בית שמיי לבית הלל", הובאה בירושלמי לעיל המקבילה בירושלמי תרומות, ששאלו האם במשנה שם הודו בית הלל לבית שמיי מפני שסילקו בית שמיי לבית הלל, והשיבו שרק בדבר זה הודו בית שמיי לבית הלל וחזרו בהם בשל תשובה אחרת של בית הלל.

ב**תוספתא סוכה** ב,ב שנו: וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה. וחכמים אומרים: אפילו אין מחזקת אלא ראשו ורובו בלבד - כשירה.

הלשון "וכן היה רבי אומר" מגומגם קצת. וכנראה שהברייתא שבתוספתא סמוכה לדברי בית שמאי במשנה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין", ומן הלשון "פוסלין" "מכשירין" מוכח שחלוקים בשיעור סוכה, ובית שמאי פוסלים סוכה שאין בה כדי ראשו ורובו ושולחנו, ולמשנה זו נסמכה הברייתא שבתוספתא, והיא מוסיפה שאף רבי היה מחמיר בשיעור סוכה ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי סוכה** ג,א אמרו: אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב הונא: הלכה, צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו (של אדם). - אמר ליה רבי אבא: כמאן? כבית שמאי? - אמר ליה: אלא כמאן? - איכא דאמרי: אמר ליה רבי אבא: דאמר לך מני? אמר ליה: בית שמאי היא, ולא תזוז מינה.
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי? דלמא בסוכה גדולה (שיש בה כשלעצמה שיעור מספיק) פליגי, וכגון דיתיב אפומא דמטללתא (על פתח הסוכה), ושולחנו בתוך הבית, דבית שמאי סברי: גזרינן שמא יימשך אחר שולחנו (תוך כדי אכילה), ובית הלל סברי: לא גזרינן. ודייקא נמי, דקתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים. ואם איתא (שהמחלוקת היא בשיעור הכשר של סוכה קטנה) - 'מחזקת' ו'אינה מחזקת' מיבעי ליה (סוכה המחזקת ראשו ורובו ושולחנו - כשירה. ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים).
...לעולם בתרתי פליגי, פליגי בסוכה קטנה, ופליגי בסוכה גדולה, וחסורי מיחסרא והכי קתני: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית - בית שמאי אומרים: לא יצא, ובית הלל אומרים: יצא. ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד - בית שמאי פוסלים, ובית הלל מכשירים.

בשני התלמודים פסקו רב שמואל בר יצחק ורב הונא הלכה כבית שמאי.

נראה שהמשנה כאן לא נמסרה בצורתה המקורית. במקור נאמרה המחלוקת בקשר לסוכה קטנה, ומכאן הלשון "בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים", אלא שרבי, בהתאם לשיטתו שסוכה צריכה להיות ארבע אמות על ארבע אמות, הסב את המחלוקת לסוכה גדולה והקדים לפניה: "מי שהיה ראשו ורובו בסוכה...", דוגמת הסיפא: "מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את יוחנן בן החורוני, ומצאוהו שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית". לרבי המחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל היא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה הכל מודים שצריכה ארבע אמות על ארבע אמות. אך את הלשון 'פוסלים' ו'מכשירים' אינו יכול לשַׁנּות, אבל את ניסוח השאלה החליף בהתאם לשיטתו, ופירש בדוחק את 'פוסלים' ו'מכשירים' כ'לא יצא' ו'יצא'.
לדברינו צריך לומר שהלשון בתוספתא סוכה ב,ב: "וכן היה רבי אומר: כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות - פסולה" מוסבת על הברייתא: "בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות..." ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים קנה-קנו).

אפשר לקרוא את כל המשנה ככזו העוסקת בסוכה קטנה. הרי אפשר שיוחנן בן החורוני לא קיים מצוות סוכה לפי בית שמאי, מחמת שסוכתו החזיקה רק כדי ראשו ורובו.
בירושלמי פסקו כבית שמאי. הם הבינו שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בסוכה קטנה, כפי שעולה מן הדברים הללו המוסבים על המשנה: "לא סוף דבר שולחנו, אלא אפילו כדי שולחנו. - כמה הוא כדי שולחנו? טפח". אלו הם דברים שאין להם טעם אלא בעניין סוכה קטנה. רב שפסק כבית שמאי בירושלמי, הוא בעצמו אמר בירושלמי לעיל א,א ששיעור סוכה קטנה הוא כדי ראשו ורובו ושולחנו. נראה ששיעור כדי ראשו ורובו תלוי בשיעור גובהו של כל אדם ואדם (וכן הוא בכל מקום שבו מוזכר שיעור זה), ובירושלמי רק שיערו שכדי שולחנו שיעורו טפח ("משך סוכה קטנה שבעה טפחים", "חכמת בת שבע", עמוד 3).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:9:1)

**משנה**
**נשים ועבדים** – עבדים גויים שמלו וטבלו לשם עבדות, **וקטנים פטורין מן הסוכה** – מישיבה בסוכה בחג הסוכות**.**

**כל קטן שאינו צריך לאמו** – שתטפל בו, **- חייב בסוכה** – חייב מן התורה במצוות ישיבה בסוכה**.**

**מעשה שילדה כלתו של שמי הזקן** (מחכמי הזוגות)**, ופיחת את המעזיבה** – הוריד חלק משכבת הטיט שעל הגג מעל מיטת כלתו, **וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן** – התינוק שנולד לכלתו, שלדעת שמיי כל קטן חייב בסוכה מן התורה, אפילו קטן המוטל בעריסה שצריך תמיד לאימו**.**

ההלכה הקדומה לא הכירה כלל גיל מסוים כגיל מחייב ביחס למצוות האמורות בתורה.
לדעת שמאי הזקן, המייצג את ההלכה הקדומה, אפילו קטן המוטל בעריסה, שזקוק תמיד לאימו, חייב לשבת (לשכב) בסוכה מן התורה.
אכן, כך שנינו בספרא "אמור" פרשה יב על הכתוב "כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (ויקרא כג,מב): "כל האזרח" - לרבות את הקטנים. שיטת הספרא כשמאי הזקן, הסובר שגם קטן בן יומו חייב בסוכה מן התורה, ולא משום חינוך.
נראה שגם לדעת תנא קמא קטן חייב בסוכה מן התורה. אלא שלתנא קמא יש להבדיל בין קטן שצריך לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לבין קטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה מן התורה.
הבבלי סוכה כח,ב מעיר על הסתירה שבין הספרא, הדורש "'כל' - לרבות את הקטנים", למשנתנו, הקובעת שקטן פטור מן הסוכה. והתלמוד מתרץ, שמשנתנו עוסקת בקטן שלא הגיע לחינוך, ואילו הספרא דן בקטן שהגיע לחינוך, וקרא אסמכתא בעלמא.
אולם דומה שהסוגיה הסתמית בסוכה שם איננה אלא העברה מחגיגה ד,א. שהרי תשובה לסתירה מצויה במשנה גופה, המבחינה בין קטן הזקוק לאימו, שהוא פטור מן הסוכה, לקטן שאינו צריך לאימו, שהוא חייב בסוכה. לפי זה אין כל צורך לומר, שמדרש הכתוב "לרבות את קטנים" הוא אסמכתא בעלמא, ואין כל הכרח לפרש שחיוב קטן בסוכה הוא מדרבנן. אפשר שהספרא דן בקטן שאינו צריך לאימו, ומשנתנו עוסקת בקטן שצריך לאמו. בכל אופן, ההלכה הקדומה המשתקפת בדברי שמאי הזקן ובמשנתנו היתה סבורה, שגם קטן שהוא למטה מגיל שלוש עשרה חייב בסוכה מן התורה ("בן שלוש עשרה למצוות?", "פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמודים 22-23).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:9:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "קטנים פטורין מו הסוכה".

שואלים: **אי זהו קטן** – שהוא פטור מן הסוכה**?**

ומשיבים תשובה אחת: **דבית רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמרי**ן**:** – (החכמים) של בית רבי ינאי אומרים: **כל שהוא צריך לאמו שתקנחנו** (תנגב אותו, תנקה אותו) – לאחר שעשה את צרכיו, ואינו יכול לקנח את עצמו**.**

ומשיבים תשובה שנייה: **רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: כל שהוא ניעור** (מתעורר) **משנתו וקורא: אימא** – עד שהיא באה אליו**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה ויוצא בעירובה של אמו** – צריכים לערב בשבילו עירוב תחומים ולזַכּות לו, ואם אימו עירבה בשבילו למקום אחד ואביו עירב בשבילו למקום אחר, הוא יוצא בעירוב שעירבה עליו אימו, ולא בעירוב שעירב עליו אביו**.**

ב**תוספתא עירובין** ו,יב שנו: קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אימו (בעירוב שעירבה אימו לעצמה, שאין צריכים לערב עליו כלל).
ו**שם חגיגה** א,ב שנו: קטן (שאינו צריך לאימו) יוצא בעירוב אימו (בעירוב שעירבה עליו, שצריכים לערב עליו) וחייב בסוכה.

התוספתא בחגיגה היא הברייתא ששונה רבי הושעיה בירושלמי ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי סוכה** כח,ב אמרו: "קטן שאינו צריך לאימו" כו'. - היכי דמי קטן שאינו צריך לאימו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אימו מקנחתו (שיכול לקנח את עצמו). רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא" / "אימא, אימא". - גדולים נמי קרו! - אלא כל שניעור משנתו ואינו קורא: "אימא, אימא" (שאינו מוסיף לקרוא עד שתבוא אימו) / לא קשיא, הא דקרי ושתיק, והא דקרי ולא שתיק.

בבבלי: אי זהו קטן שאינו צריך לאימו שהוא חייב בסוכה? - דבי רבי ינאי ורבי שמעון בן לקיש. ובירושלמי: אי זהו קטן שהוא פטור מן הסוכה? - דבי רבי ינאי ורבי יוחנן.

בעוד שבירושלמי הגדירו אמוראים את הקטן הפטור בחלק הראשון במשנה, בבבלי ניסחו את הגדרות האמוראים האלה (בחילוף רבי שמעון בן לקיש - רבי יוחנן) על הקטן החייב בחלק השני במשנה. עולה על הדעת, שהמשנה בצורתה המקורית לא שנתה כלל את החלק השני: "כל קטן שאינו צריך לאמו - חייב בסוכה", והוא הוכנס למשנה על פי הברייתא ששנה רבי הושעיה. דבי רבי ינאי ורבי יוחנן פירשו, כפי שהובא בירושלמי, את החלק הראשון: קטן הפטור מן הסוכה, אלא שבבבלי, לאחר שכבר היה לפניהם החלק השני במשנה, פירשו את לשונו: "שאינו צריך לאמו", ועל זה הביא בעל הסוגיה הבבלית את הגדרות דבי רבי ינאי ורבי יוחנן בניסוח שלילי על קטן שאינו צריך לאימו ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 412).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:10:1)

**משנה**
**כל שבעת ימים** – של חג הסוכות, **עושה אדם את סוכתו קבע** (דבר קבוע) **ואת ביתו עראי** (דבר זמני) – שיהיה עיקר דירתו בסוכה (קביעה זו מתייחסת לדרך המגורים בסוכה ולא לבניין הסוכה)**.**

**ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות** – את הכלים מן הסוכה ולצאת מתוכה**? משתסרח** (תתקלקל ותיתן ריח רע) **המִקְפָּה** (תבשיל מעובה וסמיך) – שיירדו גשמים בשיעור כזה, עד שתתקלקל המקפה ממי הגשמים שנכנסו לתוכה**.**

**מושלין אותו משל: למה הדבר דומה?** – למה דומה דבר ירידת גשמים בחג, שאינו זמן גשמים בארץ ישראל? **לעבד שבא למזוג** (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'כוס', ואינו בכתבי היד של המשנה) – לערב יין במים ולהגישו לשתות, **לקונו** (בכתבי היד של המשנה: 'לקוניו') – לאדוניו שקנה אותו, **ושפך הקיתון** (כד (מקור המילה ביוונית)) – האדון שפך את המים שבקיתון, שממנו רצה העבד למזוג לו, **על פניו** – של העבד. כך הגשמים הבאים בחג שלא בעיתם סימן שאין ישיבת הסוכה רצויה לפני ה' (תרגום מונחי המשל לנמשל: העבד - עם ישראל, מזיגת הכוס - מצוות סוכה, האדון (הקונה) - ה', הקיתון שנשפך על הפנים - הגשם היורד לתוך הסוכה)**.**

מזיגת היין נעשתה בשעת הגשתו. השותה היה מחזיק את כוסו ובה קצת יין, והשמש (המשרת) מזג לשותה מים, חמים או קרים, מקיתון שבידו של השמש ("משנת ארץ ישראל", סוכה, עמוד 121).

המשל שמשלו הוא טעם אגדי לדין שמפנים מפני הגשמים, ברם הטעם העיקרי לדין הזה הוא משום שהגשמים גורמים צער ליושבים בסוכה, ולכן שנו בירושלמי להלן, שכשם שמפנים מפני הגשמים, כך מפנים מפני השרב ומפני היתושים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:10:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "כל שבעת ימים עושה אדם את סוכתו קבע".

מביאים מדרש: **כתיב:** – כתוב (בפרשת חג הסוכות): **"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ** שִׁבְעַת יָמִים**"** (ויקרא כג,מב) **- ואין "תשבו" אלא תדורו** – כך יש לפרש את המילה "תשבו" (שהרי לא ייתכן לומר ישיבה ממש, שיישבו בסוכה שבעת ימים), שתעשו את הסוכה דירת קבע בשבעת ימי החג**.** ומציעים פסוק כסימוכין לפירוש המוצע למילה זו: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (כמו שנאמר): **"וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ"** (דברים יא,לא) – תנחלו את הארץ ותדורו בה (פרשנות זו היא בדרך הפשט)**.** מכאן אמרו, **שיהא אוכל בסוכה ומטייל** (שׂוחק, משתעשע) **בסוכה ומעלה כליו** – שהוא משתמש בהם לאכילה ולשתייה ולשינה ולשאר צרכיו, **לסוכה** – בכל שבעת ימי החג, כדרך שהוא דר בביתו (ההכנסה לסוכה קרויה העלאה, לפי שרגילים היו לעשות את הסוכות על גגותיהם)**.**

ב**ספרא** "אמור" פרשה יב נאמר: "תשבו" - ואין "תשבו" אלא תדורו. מיכן אמרו: אוכל בסוכה, שותה בסוכה, ומטייל בסוכה, ומעלה כליו בסוכה.

ב**בבלי סוכה** כח,ב אמרו: תנו רבנן: "תשבו" - כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלם לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה, אוכל ושותה בסוכה, ושונה בסוכה.

הלשון בברייתא שבבבלי: "'תשבו' - כעין תדורו", שמשמעה שתשבו בסוכה באותה צורה ובאותה מידה שאתם דרים בביתכם, היא אשגרה מלשון הבבלי בכמה מקומות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 2:10:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/2:10:3)

במשנה שנינו: **"ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות?** משתסרח המקפה**".**

מרחיבים את תחולת הקביעה: **לא סוף דבר שתסרח** – הדין שמותר לפנות נכון לא רק במקרה שירדו גשמים לתוך המקפה והתקלקלה**, אלא אפילו כדי שתסרח** – גם במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת, מותר לפנות**.**

ומרחיבים עוד את תחולת הקביעה: **לא סוף דבר מקפת גריסין** – הדין שמותר לפנות נכון לא רק במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה של גריסים לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת**, אלא אפילו מקפה של כל דבר** – גם במקרה שירדו גשמים לתוך הסוכה בשיעור כזה, שאילו הביאו מקפה של כל דבר לסוכה וירדו הגשמים לתוך המקפה היתה מתקלקלת, מותר לפנות, אף שמקפה של כל דבר ממהרת להתקלקל יותר ממקפה של גריסים**.**

ב**בבלי סוכה** כט,א אמרו: תנא: משתסרח המקפה של גריסים.

שמא היתה לפני בעל סוגיית הירושלמי "מקפה של גריסים" במשנה עצמה, או שנשמטה בירושלמי הברייתא המובאת בבבלי. הברייתא בבבלי ובעל הסוגיה שם לא גרסו במשנה "של גריסים" ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 367).


ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **כשם שמפנין** – את הכלים מן הסוכה ויוצאים מתוכה, **מפני הגשמים, כך מפנין מפני השרב** (חום רב ויובש) **ומפני היתושין** – שכשיש לאדם היושב בסוכה צער שלא היה לו אילו היה יושב בביתו, מותר לו לצאת מהסוכה ולישב בביתו, שכן אדם שדר בדירה שיש לו בה צער, הולך ודר בדירה אחרת שאין לו בה צער**. רבן גמליאל** (ראש בית הדין ביבנה ותנא בדור השני) **נכנס** – לסוכה, כשפסקו גשמים, **ויוצא** – מהסוכה, כשירדו גשמים, **כל הלילה** – כמה פעמים במשך כל הלילה**. רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **נכנס ויוצא כל הלילה.**

ומספרים: **חד תלמיד מן דרבי מנא** – תלמיד אחד מ(תלמידיו) של רבי מנא (הראשון, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **הורי לחד מן קריבוי דנשייא** – הורה לאחד מקרוביו של הנשיא**: יצא** – מהסוכה, כשירדו גשמים, **- אין מטריחין** (לוחצים) **עליו שיחזור** – לסוכה, כשיפסקו גשמים, אלא דר בביתו**.**

ומקשים (כדי לדחות את הקביעה של תלמידו של רבי מנא): **ולא שמיע:** – ולא שמע (את הברייתא שהובאה לעיל): **רבן גמליאל נכנס ויוצא כל הלילה; רבי ליעזר נכנס ויוצא כל הלילה?!** (בתמיהה) – וכי הוא (תלמידו של רבי מנא) איננו מכיר את הברייתא הזאת המספרת שהתנאים הללו הטריחו על עצמם לחזור לסוכה?!

ב**תוספתא סוכה** ב,ד שנו: היה אוכל בסוכה וירדו עליו גשמים ועמד והלך לו, אף על פי שפסקו גשמים אין מחייבים אותו לחזור, עד שיגמור. היה ישן בסוכה וירדו עליו גשמים ועמד והלך לו, אף על פי שפסקו גשמים אין מחייבים אותו לחזור, עד שייעור.

ב**בבלי סוכה** כט,א אמרו: תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד (מן הסוכה לאכול בביתו) - אין מטריחים אותו לעלות (מיד כשפסקו הגשמים) עד שיגמור סעודתו. היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד (מן הסוכה לישון בביתו) - אין מטריחים אותו לעלות עד שייאור (היום) / עד שייעור (משנתו).

בתוספתא ובבבלי לא הזכירו את רבן גמליאל ורבי אליעזר שסיפרו עליהם בירושלמי שהיו נכנסים ויוצאים כל הלילה. ובירושלמי לא הזכירו את הברייתא שבתוספתא ובבבלי שאין מטריחים עליו לחזור כשיפסקו גשמים, שכנראה עליה סמך תלמידו של רבי מנא שהורה כך.

בעל הסוגיה בירושלמי לא ראה במעשה רבן גמליאל ורבי אליעזר חומרה יתירה אלא הלכה, והקשה מן המעשה על הוראת תלמידו של רבי מנא ("מסכת סוכה של תלמוד בבלי, מקורותיה ודרכי עריכתה", עמוד 368).

**מפנין מפני היתושין**
ב**בבלי סוכה** כו,א אמרו: רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא (לישון בתוך כילה) בסוכה (אף שאינו יוצא ידי חובת סוכה) משום בקי (רמשים עוקצים). רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא (לישון חוץ לסוכה) משום סרחא דגרגישתא (סרחון האדמה שבקרקע הסוכה). רבא לטעמיה, דאמר רבא: מצטער (מי שהישיבה בסוכה גורמת לו ייסורים) - פטור מן הסוכה.

**רבי מנא ובית הנשיא**
לרבי מנא היו קשרים עם בית הנשיא (רבי יהודה נשיאה). רבי מנא השיב על שאלות הנשיא (ירושלמי פסחים י,א), ואף יעץ לו בעסקיו (ירושלמי ברכות ח,ה וכלאיים ח,ד), תלמידיו לימדו את בני משפחת הנשיא (ירושלמי כאן; תעניות א,ו ויומא ח,א; מועד קטן ג,ה).
• • •