## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah Chapter 5

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:1)

**משנה**
**החליל חמשה וששה** – ששנינו לעיל ד,א, שהחליל פעמים חמישה ימים פעמים שישה, **- זה חליל של בית השואבה** – שהיו מנגנים בחליל בשביל שאיבת המים לצורך ניסוכם**, שאינה** (צריך לומר כמו בכתבי היד של המשנה: 'שאינ**ו**') **דוחה לא** את ה**שבת ולא** את **יום טוב** – משום שהיה אסור לנגן מחוץ למקדש בשבת וביום טוב. אם חל יום טוב הראשון להיות בשבת, והיו שישה ימי חול בחג, היתה שמחת בית השואבה נוהגת שישה ימים, אבל אם חל יום טוב הראשון להיות בשאר הימים ולא בשבת, ולא היו אלא חמישה ימי חול בחג, שאחד מימי חול המועד היה בשבת, היתה שמחת בית השואבה נוהגת חמישה ימים (שמחת בית השואבה המתוארת במשנה להלן התקיימה בלילה בעזרת הנשים שבהר הבית ונמשכה עד הבוקר, ובבוקר התחילו בהכנות לשאיבת המים מן השילוח לצורך ניסוכם על המזבח)**.**

**אמרו** – חכמים**: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו.**

מה הקשר בין שמחת בית השואבה לניסוך המים? ההסבר המקובל הוא, שבכל אחד מלילות חול המועד סוכות חגגו בעזרה, ובסוף החגיגה יצאו בתהלוכה אל השילוח למלא צלוחית במים וחזרו למקדש ונכנסו דרך שער המים כדי לנסך את המים. החגיגות הליליות בעזרה ותהלוכת היציאה מן המקדש אל השילוח נקראו "חליל של בית השואבה" או "שמחת בית השואבה" (משנה סוכה ה,א-ד), והתהלוכה מן השילוח חזרה אל המקדש נקראה "ניסוך המים" (משנה סוכה ד,ט), ולמעשה מדובר בתהלוכה אחת.
אך תיאור זה אינו נראה, מכמה סיבות:
א. השמחה הזאת אמורה להיות הסבר למצוות החליל הנמנית עם מצוות חג הסוכות במשנה סוכה ד,א ומוסברת במשנה סוכה בתחילת פרק ה כ"חליל של בית השואבה". אך בחגיגות שבעזרה המתוארות במשנה סוכה פרק ה, מסוף הלכה א עד סוף הלכה ד, לא מצאנו חליל. קשה להבין למה כונתה שמחת בית השואבה "חליל" סתם במשנה סוכה ד,א.
ב. גם אם נקשור בין החגיגות שבעזרה של המקדש לבין ניסוך המים, היה להם לקרוא לשמחה "שמחת השואבה", אבל "בית השואבה" אינו מסתבר ככינוי למקדש או לעזרה, וממילא אין להבין למה קראו לשמחה לכבוד השאיבה "שמחת בית השואבה".
ג. להסבר זה, תיאור התהלוכה קטוע. תיאור שמחת בית השואבה במשנה סוכה ה,ד מסתיים בהגעה לשער היוצא למזרח, ואילו תיאור ניסוך המים במשנה סוכה ד,ט מתחיל במילוי מים מן השילוח, ולא שנינו שם שהגיעו לשילוח מן המקדש דרך שער המזרח.
מסיבות אלו נראה ש"חליל של בית השואבה" לא היה "שמחת בית השואבה". מדובר בשני רבדים שונים של המשנה שיסודם בשני תיאורים משתי תקופות שונות. ה"חליל של בית השואבה" היה החליל שליווה את שאיבת המים בשילוח ואת תהלוכת הבאת המים מן השילוח אל המקדש לצורך ניסוכם, והוא המתואר במשנה סוכה ד,ט-ה,א (רישא). "בית השואבה" המקורי היה השילוח. בשלב מסוים המירו את ה"חליל של בית השואבה" בחגיגה לילית בתחום המקדש עצמו, שקראו לה "שמחת בית השואבה", והיא המתוארת במשנה סוכה פרק ה, מסוף הלכה א עד סוף הלכה ד ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמודים 490-492).

**בית השואבה (א)**
אפשר ש"בית השואבה" הוא מתקן לשאיבת מים שהיה באחד מהבורות הרבים שהיו בהר הבית בימי הבית השני והוזנו על ידי מי נגר ואמה שהביאה מים מחוץ לירושלים. לפני בניית מערכת לאספקת מים לירושלים היו ממלאים מים מן השילוח, אך לאחר מכן היו ממלאים מים באמצעות מתקן שאיבה שהיה בהר הבית. החגיגות הליליות בחג הסוכות לכבוד שאיבת המים התקיימו בהר הבית סמוך למתקן השאיבה ונקראו על שמו.
ראיה לדבר, שבית השואבה מציין מקום ממשי שאפשר לשבת או לעמוד עליו, יש מהמסופר בעניין שמחת בית השואבה במסכת אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כז: "מעשה בהלל הזקן שהיה יושב / עומד על בית השואבה" (מקור זה מובא להלן הלכה ד בשלמותו).

**בית השואבה (ב)**
אפשר שמקורו של הביטוי "בית השואבה" בביטוי "בית שבועתא" בסורית שפירושו "מחרת השבת" - יום אחרי שבת, מפני שהשמחה והחליל במקורם התקיימו במוצאי יום טוב הראשון של החג (יום טוב נקרא שבת), כי ניסוך המים במקורו היה ביום השני של החג בלבד, שנאמר ביום השני "ונסכיהם" (-אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין), ובשלב מסוים התקיימו גם בשאר הלילות של החג. המילה "שבועתא" שובשה או הוחלפה במילה "שאובתא", משום שקישרו בין השמחה ובין שאיבת המים לצורך ניסוכם (בתרגום המיוחס ליונתן לדברים טז,יד: "ושמחת בחגך" - ותיחדון בחדוות חגיכון בשאובתא וחלילא), ו"שאובתא" הומרה בלשון המשנה ל"שואבה" (שׁוֹאֵבָה, שׁוֹאֲבָה).
בבבלי סוכה נ,ב אמרו: "איתמר: רב יהודה ורב עינא. חד תני: שאובה (שְׁאֻבָּה), וחד תני: חשובה (חֲשֻׁבָּה)" (בבבלי שם דרשו את שני השמות הללו). מי ששנה בנוסח המשנה "השאובה" (ולא "השואבה"), שנה כך משום שהיא המרה מדויקת של המילה "שאובתא". ומי ששנה בנוסח המשנה "חשובה", שנה כך משום המילה בארמית גלילית "חבּשובּא" = "חד-בשובא" - אחד בשבת, יום ראשון בשבוע, שהיא הפירוש של הביטוי "בית שבועתא" בסורית (אף שמי ששנה "חשובה" אינו נזקק למילה "בית"). הצורה "חבשובא" גם בניבים ארמיים אחרים ואף בלא בי"ת ראשונה, ראה "מחקרים בעברית ובארמית", עמוד קפב.
ראיה לדבר, שהשמחה במקורה התקיימה במוצאי יום טוב הראשון של החג ולא בכל הלילות של החג, יש מהמשנה להלן הלכה ב: "מוצאי יום טוב הראשון של החג היו יורדין לעזרת הנשים ומתקנין שם תיקון גדול", והלא, אם השמחה התקיימה בכל הלילות, היו מתקנים תיקון גדול, דהיינו מפרידים בין האנשים ובין הנשים, בכל הלילות ולא רק בלילה הראשון, אלא צריך לומר, שהמשנה להלן מתארת את השמחה במקורה שהיתה רק במוצאי יום טוב הראשון.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"החליל חמשה וששה" כול'.**

מציעים דיוק: **הא** – אבל **של קרבן** – חליל של קורבן (שהיו מחללים בחליל על הקורבן כאמור להלן), **- דוחה** – את השבת ואת יום טוב (שיש לדייק מלשון המשנה "זה חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב", שהוא בא למעט חליל של קורבן שהוא דוחה את השבת ואת יום טוב)**.**

ומציעים זיהוי לדיוק מן המקור התנאי: **מתניתא ד-** – המשנה (היא) של (בשיטתו של) **רבי יוסה בירבי יודה** (תנא בדור החמישי)**,** ומציעים מקור לדברי תנא זה: **דתני:** – ששונה (התנא): **חליל של קרבן דוחה את השבת; דברי רבי יוסי בירבי יהודה. וחכמים אומרים: אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.**


ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה ערכין ב,ג): **בשנים עשר יום בשנה החליל מכה** – בקול, שמחללים בחליל, **לפני המזבח** – על הקורבן**: בשחיטת הפסח הראשון** – בארבעה עשר בניסן, שהיו קוראים את ההלל בעזרה בשעת שחיטת קורבנות הפסח, וליוו את קריאת ההלל בנגינת החליל**, בשחיטת הפסח השני** – בארבעה עשר באייר, שהיו קוראים את ההלל בעזרה בשעת שחיטת קורבנות הפסח, וליוו את קריאת ההלל בנגינת החליל**, וביום טוב הראשון של** ה**פסח, וביום העצרת** (בכתבי היד של המשנה: 'וביום טוב של העצרת') – חג השבועות**, ובשמונת ימי החג** – חג הסוכות, שבימים האלה היו קוראים את ההלל, וליוו את קריאת ההלל בנגינת החליל (ההלל היה השיר על קורבן התמיד של השחר ביום טוב הראשון של הפסח וביום טוב של העצרת ובשמונת ימי החג. נראה שהיו קוראים את ההלל בשעת עשיית כל עבודותיו של קורבן התמיד של השחר, משחיטתו ועד הקרבתו על גבי המזבח)**.**

ומקשים: **ויש שמונה בלא שבת?!** (בתמיהה) – הרי אין שמונה ימים רצופים בלי שחלה שבת באחד מהם, ומדוע שנינו במשנה שהחליל על הקורבן היה שמונת ימי החג? (בשמונת ימי החג יש גם שני ימים טובים, והקושיה נכונה גם לגביהם)

ומתרצים את הקושיה (על ידי העמדת המשנה כתנא מסוים): **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **אמר לה סתם** – אומר אותה (את המימרה) סתם (חכם זה מסר את המימרה המובאת בהמשך שלא בשמו של חכם אחר, בניגוד לדעה אחרת המובאת בהמשך, שלפיה מימרה זו נמסרה על ידי חכם אחר הקדום יותר)**, רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: דרבי יוסה בירבי יהודה היא** – של רבי יוסה בירבי יהודה היא (המשנה בערכין שהוצעה לעיל, שלדעתו חליל של קורבן דוחה את השבת, ולכן החליל על הקורבן היה שמונת ימי החג)**.**


ומציעים קושיה: **על דעתהון דאילין רבנ**י**ן** – על (לפי) דעתם של החכמים האלה (רבי יוסה בירבי יהודה וחכמים שנחלקו בחליל של קורבן)**, למה אינו דוחה?** – מדוע חליל של בית השואבה אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב?

ומתרצים: **משֵּׁם** (משום) **שאינו מחוור** (אינו ברור) – לא למדו חליל של בית השואבה מן הכתוב, והוא מדברי חכמים**.**

ומציעים קושיה (שמטרתה לפרוך את הקביעה המופיעה לפני כן): **והא כתיב:** – והרי כתוב (במשיחת שלמה למלך על כל ישראל): **"וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים** וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה**"** (מלכים א א,מ) – לאחר שנמשח שלמה, העם ליווה אותו בתהלוכה שעלתה ממעיין הגיחון לבית המלך בעיר דויד, כשהם מנגנים בחלילים ושמחים מאוד**!** – הרי שנזכר במקרא שהיו מנגנים בחלילים בעת ליווי בתהלוכה של שמחה, ויש ללמוד מן הכתוב הזה על חליל של בית השואבה, שהיו מנגנים בו בעת ליווי בתהלוכה של שמחה! (התהלוכה של שמחת בית השואבה דומה לתהלוכה של שמחת שלמה, שכן בשמחת בית השואבה היו עולים מן השילוח (בריכה שבה נקווים מי הגיחון) לבית המקדש)

ומתרצים: **בשמחת שלמה הכתוב מדבר** – הכתוב המזכיר ניגון בחלילים בעת ליווי בתהלוכה של שמחה מדבר בשמחה על המלכת שלמה, ואין ללמוד מן הכתוב הזה על חליל של בית השואבה, שאין ללמוד שמחה משמחה אחרת**.**

אין לפרש את הקטע האחרון בחליל של קורבן ולומר שהקשו על דעתם של החכמים החלוקים על רבי יוסה בירבי יהודה: למה חליל של קורבן אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב? - שאם כן, לשון הקושיה היה צריך להיות 'על דעתהון דרבנין', אבל הלשון 'על דעתהון ד**אילין** רבנין' מוכיח שהקשו על כל התנאים שנחלקו בעניין. ועוד, שאם תאמר כן, אין מובן כלל לקושיה שיש ללמוד מן הכתוב "והעם מחללים בחלילים" על חליל של קורבן, שכן מה עניין חליל של קורבן לחליל של שמחה?

ב**תוספתא סוכה** ד,יד שנו: החליל (של קורבן) דוחה את השבת; דברי רבי יוסה בי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אינו דוחה אפילו את יום טוב.
ו**שם ערכין** א,יג שנו: החליל (של קורבן) אין דוחה את השבת. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: דוחה.

הכוונה בתוספתא סוכה בחליל של קורבן, ובו נחלקו רבי יוסי ברבי יהודה וחכמים, כמו בתוספתא ערכין שנסמכה למשנתנו שם ב,ג, ושם הרי בוודאי בחליל של קורבן אנו עסוקים. והברייתא כאן נסמכה למשנתנו ה,א ששנו בה: "החליל חמשה וששה - זה חליל של בית השואבה, שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב", ובאו למעט חליל של קורבן שדוחה שבת ויום טוב, ומשנתנו כרבי יוסי ברבי יהודה, וכן מפורש בירושלמי ("תוספתא כפשוטה").

ב**בבלי סוכה** נ,ב-נא,א אמרו: תנו רבנן: החליל דוחה את השבת; דברי רבי יוסי ברבי יהודה. וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה.
אמר רב יוסף: מחלוקת בשיר (בחליל) של קורבן, דרבי יוסי ברבי יהודה סבר: עיקר שירה בכלי, ועבודה היא (שירה בכלי), ודחיא שבת. ורבנן סברי: עיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא (שירה בכלי), ולא דחיא שבת. אבל בשיר של שואבה - דברי הכל שמחה יתירה היא (ואינה עבודה), ולא דחיא שבת.
רב ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת בשיר (בחליל) של שואבה, דרבי יוסי ברבי יהודה סבר: שמחה יתירה נמי דחיא שבת, ורבנן סברי: שמחה יתירה לא דחיא שבת. אבל בשיר של קורבן - דברי הכל עבודה היא, ודחיא שבת.
מיתיבי: שיר של שואבה / חליל של בית השואבה דוחה את השבת; דברי רבי יוסי ברבי יהודה. וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. תיובתא דרב יוסף! תיובתא.

לרב יוסף בבבלי משנתנו ומשנת ערכין הן כרבי יוסי בר יהודה, כשיטת הירושלמי. והברייתא שבבבלי ("שיר של שואבה") היא ברייתא בבלית, ובארץ ישראל לא שנו שלרבי יוסי בר יהודה אף חליל של שואבה דוחה את השבת ("תוספתא כפשוטה").

הגמרא מניחה את רב יוסף ב"תיובתא" משום שבברייתא נאמר: "של בית השואבה דוחה את השבת...". אומנם המילים "של בית השואבה" כנראה אינן מגוף הברייתא אלא פירוש מאוחר. במקור היה רק כמו ששנו בברייתא הראשונה (תוספתא סוכה ד,יד וערכין א,יג): "החליל דוחה את השבת...". ומי שפירש כמו רב ירמיה בר אבא הכניס מילים אלו לתוך הברייתא עצמה. גם מי שפירש כרב יוסף "חליל של קורבן" הכניס מילים אלו לתוך הברייתא עצמה, וכך היא הובאה בירושלמי: "חליל של קורבן דוחה את השבת...". נמצא שאין להכריע מן הברייתות בין רב יוסף ורב ירמיה בר אבא ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים רמו-רמז).


**רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) אמר **בשם רבי בא בר ממל** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**:** נאמר (בנבואה על מפלת צבא אשור): **"**הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג, **וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל** לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל**"** (ישעיהו ל,כט) – אחרי מפלת האויב תשירו שיר על התשועה כפי שנוהגים לשיר שיר שמחה בלילה שבו מקדשים את החג (בלילה הראשון של החג), ותהיה בלבבכם שמחה דומה לשמחת ההולכים אל הר ה' בעלותם לרגל בלווית קול חליל; ויש ללמוד מהכתוב הזה המקיש שיר (הלל) וחליל: **- כל זמן שהחליל נוהג, ההלל נוהג** – ההלל תלוי בחליל, ולכן בשנים עשר יום בשנה שהיו מחללים בחליל על הקורבן, היו קוראים את ההלל על הקורבן, שקריאת ההלל לוותה בנגינת החליל (ההלל היה השיר על קורבן התמיד של השחר ביום טוב הראשון של הפסח וביום טוב של העצרת ובשמונת ימי החג)**.**

**רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רבי בא בר ממל: למה קורין את ההלל כל שבעת ימי החג? כנגד** (בהקבלה ל-) **הלולב שהוא מתחדש כל שבעה** – מצוות הלולב נוהגת בימים ולא בלילות, ונמצא שהיא מתחדשת בכל יום משבעת ימי החג, ובשל חידוש זה שיש בכל יום מימי החג, קוראים את ההלל בחג הסוכות בכל יום מימי החג (אבל בחג הפסח אין חידוש בכל יום מימי החג, ולכן אין קוראים את ההלל בחג הפסח אלא ביום הראשון)**.**

שתי מסורות חלוקות בשם רבי בא בר ממל בטעם ההלל של סוכות: לפי הראשונה תלוי ההלל בחליל, אך לפי השנייה ההלל בשבעת ימי החג נעוץ בנטילת הלולב המתחדשת בכל הימים הללו ("שמחת הרגל בתלמודם של תנאים", עמודים 277-278).

ב**בבלי ערכין** י,א אמרו: מאי שנא בחג (הסוכות) דאמרינן (הלל) כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? - דחג חלוקים בקורבנותיהם (שהרי מספר הפרים שמקריבים למוסף מתמעט כל יום מימי החג, ומפני החידוש שיש בכל אחד מן הימים אומרים בו הלל), דפסח אין חלוקים בקורבנותיהם (ולכן אומרים את ההלל רק ביום הראשון של הפסח, מפני שבו יש חידוש ביחס לימים שלפניו).

הבבלי קושר את ההלל בחג הסוכות להתחדשות שיש בקורבנות המוסף בכל יום מימי החג. ואילו הירושלמי, לפי רבי יוסי בירבי אבין, קושר את ההלל בחג הסוכות להתחדשות שיש בנטילת הלולב בכל יום מימי החג.


ושואלים: **ולמה מן כל אילין מילייא חליל תנינן?** – ולמה מכל הדברים האלה "חליל" שנינו? (מדוע, מכל הדברים שהיו בשמחה בלילות של חג הסוכות המתוארים במשנה בפרק זה, הזכירו במשנתנו את החליל ("החליל חמשה וששה") כדי לציין את השמחה הזאת?)

ומשיבים: **שזה לקיצים וזה לקיצין** – החליל בא לעיתים, שהיו מנגנים בו על הקורבן בשנים עשר יום בשנה בלבד (ואילו שאר כלי השיר היו מנגנים בהם על הקורבן כל יום), והשמחה הזאת באה לעיתים, שהיו עושים אותה בחג הסוכות בלבד**, וזה חביב וזה חביב** – לפיכך החליל אהוב, והשמחה אהובה**, ותלו חביב בחביב** – לכן ייחסו וקשרו את השמחה בלילות של חג הסוכות לחליל, שהזכירו במשנתנו את החליל כדי לציין את השמחה הזאת**.**


ומביאים משנה (סוכה ה,ז): **ובעצרת** – בחג השבועות שחל בשבת, שהיו מחלקים לכוהני כל המשמרות את חלות לחם הפנים של השבת שהן מצה וגם את שתי חלות הלחם הבאות בעצרת מהתבואה החדשה שהן חמץ, **אומרים לו** – לכל כוהן, כשנותנים לו חלקו ממנחות אלו**: הי** (הא, הרי) **לך מצה** – מלחם הפנים**, הי לך חמץ** – משתי הלחם. לדברי המשנה מחלקים לכל כוהן מלחם הפנים תחילה ואחר כך משתי הלחם**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי להלן ה,ז.

ומציעים גרסה חלופית עלומת שם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: בעצרת אומרים לו: **הי לך חמץ** – משתי הלחם**, הילך מצה** – מלחם הפנים. לדברי תנא זה מחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה ואחר כך מלחם הפנים, שלא כדברי המשנה**.**

ומציעים הסבר למקורות הסותרים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **הילך מצה** – שמחלקים לכל כוהן מלחם הפנים תחילה, **-** מפני **שהוא חביב** (צריך לומר: '**תדיר**') – שחלוקת לחם הפנים נוהגת כל שבת, ויש להקדים את התדיר**. מאן דאמר:** – (ו)מי שאומר: **הי לך חמץ** – שמחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה, **-** מפני **שהוא תדיר** (צריך לומר: '**חביב**') – שהוא לקיצים, ולפיכך הוא חביב (כאמור לעיל), ויש להקדים את החביב (גם ב"פני משה" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו כך. - נראה שהגרסה שלפנינו היא הגהה של סופר שלא שם לב ששתי הלחם הן חמץ ולחם הפנים הוא מצה, ולכן התקשה להבין כיצד מצה תדירה מחמץ, והגיה בהחלפת 'תדיר' ו'חביב' ("סוכה פרקים רביעי וחמישי", עמוד 751, הערה 6))**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי להלן.

כמו שבמשנתנו בעניין השמחה העדיפו את החליל שהוא חביב על כלי השיר האחרים שהם תדירים, כך במשנה בעניין העצרת יש תנא שמקדים את החביב על התדיר, ולפיכך הביאו כאן את המקבילה שלהלן.

ב**תוספתא זבחים** י,ה-ו שנו: לחם הפנים קודם לשתי הלחם (בעצרת שחל להיות בשבת). כשהוא מחלקם בעצרת (שחל להיות בשבת), אומר: הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: שתי הלחם קודמות ללחם הפנים. כשהוא מחלקם בעצרת, אומר: הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, מפני ששתי הלחם חביבות.

התנא שאומר: "הילך חמץ, הילך מצה" הוא אבא שאול, וטעמו הוא שיש להקדים את החביב, כמפורש בתוספתא, וכמו שהוגה בירושלמי.

ב**בבלי סוכה** נו,א אמרו: תניא: הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: הילך חמץ, הילך מצה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:3)

**אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: למה נקרא שמה בית שואבה?** – מדוע העזרה במקדש שבה היתה השמחה של שאיבת המים לניסוך נקראת בשם בית השואבה? - **שמשם שואבים** (קולטים, מקבלים) **רוח הקודש** – על שם שהנמצאים שם בעת השמחה היו מקבלים רוח הקודש, מפני שרוח הקודש שורה מתוך שמחה כאמור להלן**,** ומציעים פסוק המשמש כמקור לדבר זה: **על שם:** – משום: **"וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה"** (ישעיהו יב,ג) – שאבו בשמחה את הישועה, שהישועה תהיה כמעיין שאינו פוסק. ויש לדרוש פסוק זה בדרך משל, שרוח הקודש נמשלה למים והמקדש נמשל למעיין, ומכאן ששואבים רוח הקודש מהמקדש מתוך שמחה. כך פירשו בדרך הדרש את השם בית השואבה**.**

ב**בראשית רבה** ע,ח וב**פסיקתא רבתי** פסקה א נאמר: אמר רבי הושעיא / רבי יהושע בן לוי: למה היו קורים אותה שמחת בית השואבה? שמשם היו שואבים רוח הקודש.

רוח הקודש כגורם קבוע בטלה בימי הבית השני, אבל מצבים מסוימים של התעלות ושמחה של מצווה מביאים להופעתה ("חז"ל - פרקי אמונות ודעות", עמוד 514).


ומציעים מעשה (על דרשות חכמים על ייחוסו של יונה הנביא): **דלמא:** – מעשה: **רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **ויהודה בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **הוון נסבין תרתין סילעין מיעול מצמתה קהלא קומי רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – היו נוטלים (לוקחים כל אחד מהם) שתי סלעים (כדי) להיכנס ולקבץ (לאסוף יחד) את הקהל לפני רבי יוחנן (שהיו שני האמוראים דורשים לפני הציבור ומעכבים אותו עד שבא רבי יוחנן ודורש דרשתו. ואולי היו דורשים מעין הדרשה של רבי יוחנן כדי להכין את לב הציבור לדרשה של רבי יוחנן. ובשבת אחת דרש אחד, ובשבת האחרת דרש האחר, והדורש קיבל בשכרו שתי סלעים)**.**

**עאל** – נכנס **רבי לוי ודרש: יונה בן אמיתי** – הנביא (שמסופר עליו בספר יונה, ושם אין נזכר ייחוסו), **מאשר היה** – משבט אשר**, דכתיב:** – שכתוב (בפירוט ערי הכנעני שלא נכבשו): **"אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן"** (שופטים א,לא) – שבט אשר לא כבש את הכנענים היושבים בעכו ובצידון שבנחלתו. הרי שתחום צידון היה בחלקו של אשר**, וכתיב:** – וכתוב (במעשי אליהו): **"קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן** וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ**"** (מלכים א יז,ט) – אליהו מצטווה ללכת לצרפת שבתחום צידון ולהתגורר בבית אישה אלמנה. ומכיוון שצרפת ישבה בנחלתו של אשר, יש לייחס את האישה הזו שהיתה מישראל לאשר. ומסורת היתה ביד חכמים שיונה הנביא היה בנה של אותה האישה האלמנה שישבה בצרפת (כך הוא במדרש תהילים כו,ז ובפרקי דרבי אליעזר פרק לב). ומכאן שיונה היה מאשר**.**

**עאל** – נכנס **רבי יוחנן ודרש: יונה בן אמיתי מזבולון היה** – משבט זבולון**, דכתיב:** – שכתוב (בנחלת זבולון): **"וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם"** (יהושע יט,י)**, וכתיב:** – וכתוב (בתיאור הגבול המזרחי של זבולון): **"וּמִשָּׁם עָבַר** – קו הגבול, **קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר** – אל העיר גת החפר, **עִתָּה קָצִין** – אל עיר ששמה עת קצין**"** (יהושע יט,יג) – הרי שגת החפר ישבה בנחלת זבולון**, וכתיב:** – וכתוב (במעשי ירבעם השני): **"כִּדְבַר י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר"** (מלכים ב יד,כה) – הנביא הזה שנזכר בספר מלכים הוא הנביא שמסופר עליו בספר יונה, שכן השם זהה. הרי שגת החפר היתה עירו של יונה הנביא. ומכאן שיונה היה מזבולון, שלא כמו שדרש רבי לוי**.**

**בשובתא חורי**(**י**)**תא** – בשבת האחרת (הבאה), **אמר רבי לוי ליהודה בר נחמן: סב לך אילין תרתין סילעיא ועול** (צריך לומר כמו במקבילה בבראשית רבה: 'ו**נ**עול') **מצמתה קהלא קומי רבי יוחנן** – טול (קח) לך את שתי הסלעים האלו (כי השבת הזאת שלך, שתורך לדרוש) ואכנס (במקומך) לקבץ את הקהל לפני רבי יוחנן (ולדרוש לפני הציבור. רבי לוי ביקש לתקן את הסתירה של דרשתו לדרשתו של רבי יוחנן)**. עאל ואמר קומיהון:** – נכנס (רבי לוי) ואמר לפניהם: **יפה לימדנו רבי יוחנן** – בשבת שעברה, שיונה היה מזבולון**.** אלא (אבל כך יש לומר:) **אמו** – של יונה, **מאשר ואביו מזבולן -** שכתוב (בברכת יעקב לזבולון): **"וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן"** (בראשית מט,יג) – קצה תחום נחלתו של זבולון יגיע עד צידון ("על" = עַד, וכן בכתבי יד ובתרגומים); ויש לדרוש את הכתוב הזה על יונה: **- ירך שיצא ממנה מצידון היה** – אימו של יונה, שהיא הירך שנולד ממנה יונה, היתה מצידון שהיתה בחלקו של אשר (ונראה שרבי לוי דורש את כל ברכת יעקב לזבולון על יונה הנביא: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת" - ייצא מזבולון איש אחד שיירד לחוף הים לנמל ויירד באונייה ויבקש להגיע לתרשיש שישבה בסמוך לים (-"וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה... וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה" (יונה א,ג)). "וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן" - אימו מצידון. מכאן שאימו מאשר ואביו מזבולון) - (הכתוב במלכים א יז,ט שמובא לעיל מספר שאימו של יונה ישבה בצרפת אשר לצידון, ונראה שלפי דרשתו השנייה של רבי לוי, אחרי שנתאלמנה מבעלה (אביו של יונה) שהיה משבט זבולון חזרה לבית אביה שהיה משבט אשר ("עלי תמר"))**.**

המעשה על דרשות החכמים על ייחוסו של יונה הנביא הובא כאן אגב האמור להלן שיונה שרתה עליו רוח הקודש בשמחת בית השואבה, כמו שאמרו לעיל שבשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש.

משני הפסוקים (שופטים א,לא ומלכים א יז,ט) שהביא רבי לוי ניתן רק לקבוע כי אליהו הנביא נשלח אל אלמנה שגרה בתחום נחלת שבט אשר. אך מניין שיונה הנביא מוצאו משבט אשר? מסתבר שרבי יוחנן נכנס אל תוך דבריו של רבי לוי, עוד קודם שזה סיים את דרשתו, ואף סתר אותם ברבים, וזאת על יסוד פסוקי מקרא פשוטים ומפורשים. מדוע קטע רבי יוחנן את דרשתו של רבי לוי באמצעה ודרש דבר הפוך מדבריו?
המסורת המזהה את יונה עם בנה של האישה מצרפת, המצויה במקורותינו רק בחיבורים מאוחרים (מדרש תהילים; פרקי דרבי אליעזר; "מדרש חסרות ויתרות"), מתועדת כבר בחיבור נוצרי קדום שנכתב במעבר המאות הראשונה והשנייה לספירה. הבשורות של "הברית החדשה" מסוף המאה הראשונה וראשית המאה השנייה לספירה יוצרות קשר חד וברור בין ישוע ובין יונה. זיהוי בנה שהוקם לתחייה של האישה מצרפת עם יונה-ישוע איפשר לאנשי הדת הנוצריים להוכיח כי תחיית מתים הכרוכה בדמות משיחם היא דבר שיש לו בסיס במקרא.
נראה ודאי שרבי לוי ביקש להביא בפני שומעיו את המסורת המזהה את בן האישה מצרפת עם יונה, שכן בה היה חותם ומשלים את טיעונו, אך רבי יוחנן כבר חש בסכנה שיש בדבריו לאור הפולמוס היהודי-נוצרי, ועל כן בלם את הדברים בטרם הושמעו. כנגד מסורת מדרשית זו הוא מעמיד את פשט המקרא, כמבקש לגדוע את פיתוחה של המסורת בעודה באיבה, כדי שלא לתת פתחון פה למטיפים הנוצריים הסובבים בשוק לטעון כי מה ששמע הציבור בדרשה בבית הכנסת תואם את דבריהם שלהם. המסורת הקושרת בין יונה לבין בן האישה מצרפת נראית להיות מסורת יהודית, שמלכתחילה אין לה ולשאלה המשיחית ולא כלום, וכך ביקש רבי לוי להביאה לדרשתו, אך משהנצרות עשתה בה שימוש לצרכיה שלה, נעשתה זו למסורת מסוכנת, שראוי למחוק את זכרה ולא לחזור עליה, דבר המתבטא במעשהו של רבי יוחנן ("אלפי שנאן", עמודים 133-149).

יש מפרש את המעשה בירושלמי, שבשבת האחרת, כשהגיע שוב תורו של רבי לוי לדרוש, הוא העביר את זכות הדרשה ואת התשלום עליה ליהודה בר נחמן (על פי הגרסה 'ועול'), מפני שרבי לוי חשש להופיע בפני הציבור, ויהודה בר נחמן נכנס ואמר לקהל הנוכחים שהצדק עם רבי יוחנן ועם רבי לוי גם יחד, שאימו של יונה היתה משבט אשר אך אביו בא מזבולון ("אלפי שנאן", עמודים 136-137). - אין לפרש כך, שהרי השבת שלאחר השבת של דרשותיהם של רבי לוי ורבי יוחנן היתה של יהודה בר נחמן, ובה היה לו לומר לקהל כדברים האלה, ולמה המתין עד לשבת אחרת?
בשבת האחרת אמר רבי לוי לפני הקהל מה שאמר, משום שלא רצה לפגוע בסמכותו של רבי יוחנן אך גם לא רצה לחזור בו לגמרי מדבריו בשבת הראשונה.

ב**בראשית רבה** צח,יא נאמר: רבי יהודה בר נחמן ורבי לוי הוון נסבין מן תרתין סלעין בכל שובה למצמתא ציבורא דרבי יוחנן.
על רבי לוי ואמר: הדין יונה משל זבולון הווה. הדא היא דכתיב: "ויעל הגורל השלישי לבני זבולון" וגו', "ומשם עבר קדמה מזרחה גתה חפר" (יהושע יט,י-יג), וכתיב: "כדבר י'י אלוהי ישראל אשר דיבר ביד עבדו יונה בן אמיתי הנביא אשר מגת החפר" (מלכים ב יד,כה) - אילין גובבתא דציפורין (הבורות של ציפורי. ויש קרבת מובנים בין גת החפר - גת חפורה ובין גובבתא - גבים, בורות).
על רבי יוחנן ודרש: הדין יונה משל אשר הווה. הדא היא דכתיב: "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון" (שופטים א,לא), וכתיב: "קום לך צרפתה אשר לצידון" (מלכים א יז,ט).
אמר ליה רבי לוי לרבי יהודה בר נחמן (בשבת הבאה): אף על גב דשבתא דידך (ועליך לדרוש), סב תרתין סלעין (שכר הדרשה) ושבקי דניעול (והנח לי שאכנס לדרוש). על רבי לוי ואמר: אף על פי שלימדנו רבי יוחנן בשבת זו שעברה: הדין יונה משל אשר הווה, אלא (אף על פי כן, אבל) אביו משל זבולון ואימו משל אשר: "וירכתו עד צידון" - ירך שיצא ממנה מצידון היתה.
אמר ליה (רבי יוחנן): אמרתה מן קאים (אמרת דרשה זו בעמידה), תזכי ותימרינה מן יתיב (תזכה ותאמר דרשתך בישיבה, כדרך הרב שיושב בעת הדרשה ולא כתלמיד שעומד). - ושמש דָּרוֹשׁ (דרשן) שתיים ועשרים שנה.

במדרש מוחלפות הדרשה הראשונה של רבי לוי והדרשה של רבי יוחנן שבירושלמי. בירושלמי אין סיום המעשה שבמדרש.


(**ו**)**כתיב:** – כתוב (בסיפור הנבואה הראשונה של יונה): **"**וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה' **וַיֵּרֶד יָפוֹ"** (יונה א,ג)**.**

ומציעים תיקון: **לא צורכא דילא 'וירד עכו'!** – אין צורך [לומר] אלא 'וירד עכו'! (הכתוב היה צריך להיות מנוסח באופן אחר: 'וירד עכו'! שכן עכו היתה בחלקו של אשר (ראה הכתוב בשופטים א,לא המובא לעיל) וסמוכה לחלקו של זבולון, וכיוון שיונה היה מאשר ו/או מזבולון, היה לו לרדת לעכו ולא ליפו שבתחומו של שבט דן)

ומסבירים: **אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה** – עלה לרגל לירושלים בחג הסוכות, אף שהיה מהשבטים שבתחום ממלכת ישראל שלא עלו לירושלים לאחר התפלגות ישראל לשתי ממלכות, **ונכנס לשמחת בית שואבה ושרת** (ושרתה) **עליו רוח הקודש** – וקיבל את הנבואה ללכת לנינווה ולהכריז על רעתם של יושביה ועל העונש הצפוי להם**, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח** – הרי שהנבואה על נינווה באה ליונה בירושלים, ומכיוון שסירב ללכת לנינווה ולהינבא וביקש לברוח בספינה לתרשיש, ירד מירושלים ליפו, שהיא עיר נמל הקרובה לירושלים ושימשה כנמלה של ירושלים. ולכן יש לקיים את הכתוב "וירד יפו"**.**

ומציעים מקור לקביעה: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח?) **-** כתוב (במלחמת שלושת המלכים במואב): **"וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד י'י"** (מלכים ב ג,טו) – כשניגן המנגן, היתה רוח נבואה על אלישע הנביא. מכאן שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח**.**

**אמר רבי בנימן בר לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: 'והיה כנגן במנגן' אין כתוב כאן** – שאם היה כתוב כאן כך, היה משמע: כשהיה מנגן האדם בכלי המנגן, ש"מנגן" האמור כאן הוא הכלי המנגן**, אלא "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד י'י"** – שמשמע הכתוב: כשהיה מנגן הכלי המנגן, שהיה הכלי מנגן מעצמו, היתה רוח נבואה על אלישע הנביא (בירושלמי ברכות א,א נאמר משפט זה בהקשר למימרה של רבי לוי על הכינור של דוד שהיה מנגן מאליו על ידי הרוח. ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב, שזה אינו שייך כאן ונגרר מברכות. - הסופר כתב "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים", אולי בהשפעת הכתוב בבלעם (במדבר כד,ב))**.**

ב**בבלי שבת** ל,ב אמרו: אין שכינה שורה... אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

**דרשות בציבור**
מכמה מסורות מימי תנאים ואמוראים נראה שהדרשה שדרשו בציבור (בשבת בבית הכנסת) היתה אחר התפילה והקריאה ולפני הסעודה. אולם אנו מוצאים שדרשו בשעות אחרות של יום השבת ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 156).
אם הדרשן היה אחד מגדולי החכמים או בעל משרה רמה, לא הופיע עד שלא התאסף כל הקהל, וחכמים צעירים שימשו כדרשנים-עוזרים, כדי להעסיק את הציבור עד בואו של החכם (דברים רבה ז,ח; ירושלמי סוכה ה,א) ("דרשות בציבור בתקופת התלמוד", עמוד 10).

ב**דברים רבה** ז,ח נאמר: מעשה ברבי שהיה דורש בבית המדרש הגדול, וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש היה אומר: ראו אם נתכנסו כל הקהל. - ומהיכן את למד? ממתן תורה, שנאמר: "באמור ה' אליי: הקהל לי את העם ואשמיעם את דבריי" (דברים ד).

**אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי...**
שתי מימרות בירושלמי שבהן רבי יונה הוא שמוסר על יונה הנביא. סנהדרין יא,ה: "אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי נביא אמת היה". סוכה ה,א: "אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ...". לא נתעורר לדרוש כן על יונה בן אמיתי אלא רבי יונה, ולשם שמו ("השם גורם", "ואלה שמות 2", עמוד סו).

**"והיה כנגן המנגן"**
ב**ירושלמי ברכות** א,א אמרו: אמר רבי לוי: כנור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד, והיה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאיליו. הדה הוא דכתיב: "והיה כנגן המנגן", 'כנגן במנגן' אין כתוב כאן, אלא "כנגן המנגן" - הכינור היה מנגן מאיליו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:4)

כיוון ששנינו במשנה: "אמרו: כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו", מספרים על בית הכנסת הגדול והמפואר ביותר שהיה באלכסנדריה, שאף עליו אמרו לשון דומה.

מציעים ברייתא (על מבנהו ועל סדריו של בית הכנסת הגדול באלכסנדריה): **תני:** – שונה (התנא): **אמר רבי יודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: כל שלא ראה דיפלי איסטבה** (סטיו כפול, אולם הבנוי שׂדרה כפולה של עמודים (מקור המילה ביוונית)) – כמפורש להלן: סטיו לפנים מסטיו, **של א**ל**כסנדריאה, לא ראה כבוד ישראל מימיו. כמין בסילקי** (אולם גדול שתקרתו המקומרת נשענת על שתי שורות של עמודים (מקור המילה ביוונית)) **גדולה היה, ואסטיו לפנים מסטיו היתה** – שורה של עמודים בתוך שורה של עמודים**. פעמים היו בה כפליים כיוצאי מצרים** – מאה ועשרים ריבוא אנשים**. ושבעים קתידראות** (מושבים לאנשים נכבדים (מקור המילה ביוונית)) **של זהב היו שם מקובעות אבנים טובות ומרגליות** – בשביל להושיב עליהם חבר של שבעים איש (מועצת זקנים) שהיה ההנהגה של יהדות אלכסנדריה**, כנגד** (בהקבלה ל-) **שבעים זקינים** – של הסנהדרין הגדולה בירושלים**, וכל אחת ואחת היתה עומדת** (היתה עולה, היה שוויה) **בעשרים וחמש ריבוא** – מאתיים וחמישים אלף **דינרי זהב. ובימה של עץ** (מבנה מורם (מקור המילה ביוונית)) **באמצע, וחזן הכנסת** – שמש, משגיח בבית הכנסת (מקור המילה 'חזן' באכדית), **עומד עליה** – על הבימה (עליה ניצב כן של עץ, שעליו הניחו את ספר התורה)**. עמד אחד מהן** – מן הציבור, **לקראות** (לקרוא) **בתורה, היה הממונה מניף בסודרין** (מטפחות לעיטוף הצוואר או לכיסוי הראש (מקור המילה ביוונית ובלטינית)) – לסימן לאמירת "אמן" בסיום ברכה, לפי שקולו של המברך לא הגיע לאוזני כל הקהל, **והן** – כל הקהל, **עונין אחריו "אמן"** – על ברכת התורה, אף על פי שאינם שומעים את הברכה (המילה 'הממונה' אינה מתאימה לכאן, ואינה במקבילות בתוספתא ובבבלי, והכוונה כאן לחזן הכנסת שנזכר לפני כן. אפשר שהמילה 'הממונה' היא אשגרה בטעות מהמשנה תמיד ז,ג: "והניף הסגן בסודרין", והסגן הוא הממונה, שהוא ממונה על כל הכוהנים במקדש וממלא מקומו של הכוהן הגדול אם יארע בו פסול)**. על כל ברכה וברכה** – שבתפילה, **שהיה מברך** – שליח הציבור, והיה צריך לענות אחריו "אמן"**, היה הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו "אמן". אף על פי כן** – אף על פי שהיו שם אנשים רבים מאוד**, לא היו יושבין מעורבבין, אלא יושבין כל אומנות** (מלאכה, מקצוע) **ואומנות בפני עצמה, שאם יבוא אכסנאי** (אורח, בן ארץ אחרת) **יהא מידבק בבני אומנותו** – בחבריו למקצועו, שעוסקים כמוהו באותה מלאכה**, ומשם היתה פרנסתו יוצאה** – היה מוצא את צורכי מחייתו, שבני אומנותו היו משתדלים להמציא עבודה בשבילו או מסייעים לו בממון עד שמצא לו עבודה**.**


ומספרים: **ומי החריבה** – את בית הכנסת הזה של אלכסנדריה**? - טרוגיינוס הרשע** – טריאנוס, קיסר האימפריה הרומית (כמסופר להלן)**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,ו שנו: אמר רבי יהודה: כל שלא ראה בדיפלסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו. כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים היו שם כפליים כיוצאי מצרים. ושבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם, כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת מעשרים וחמש ריבוא. ובימה של עץ באמצע, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרים בידו. נטל (התחיל) לקרות (בתורה), הלה מניף בסודרים, והם עונים "אמן". על כל ברכה וברכה הלה מניף בסודרים, והם עונים "אמן". ולא היו יושבים מעורבבים, אלא זֶהָבים בפני עצמם, וכַסָּפים בפני עצמם, וגרדיים (אורגים) בפני עצמם, וטרסיים (אורגים אומנים בעלי הכשרה מיוחדת, על שם האורגים מהעיר טרסוס) בפני עצמם, ונפחים בפני עצמם, כדי שיהא אכסניי בא ונטפל / ומיטפל לאומנותו, ומשם היתה פרנסתו יוצאה.

ב**בבלי סוכה** נא,ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודם של ישראל מעולם. אמרו: כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה שישים ריבוא על שישים ריבוא, כפליים כיוצאי מצרים. ושבעים ואחת קתדראות של זהב היו בה, כנגד שבעים ואחד זקנים של סנהדרין, וכל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים וחמש ריבוא דינרי / כיכרי זהב. ובימה של עץ בנויה באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרים בידו. וכיוון שהגיע לענות "אמן", היה מניף בסודרים, וכל העם עונים "אמן". ולא היו יושבים מעורבבים, אלא זהבים בפני עצמם, וכספים בפני עצמם, ונפחים בפני עצמם, וטרסיים בפני עצמם, וגרדיים בפני עצמם. וכשעני נכנס לשם היה מכיר את בעלי / בני אומנותו ונכנס אצלם / לשם, ומשם / וממנו היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

בברייתא שבירושלמי ניכרת התוספת "מקובעות אבנים טובות ומרגליות", וייתכן שהיא מאוחרת. כאן יש זהות בין הברייתא בבבלי לתוספתא. הפועל 'קבע' אינו מצוי בפוּעל בלשון חכמים, ובלשון חכמים נוהג בקל (וכן בבינוני פעול, שהיה הצפוי כאן) ובנפעל ("ערכי" ב, עמוד 61).

המשפט הפותח של רבי יהודה "כל שלא ראה בדיפלסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו" מורה בבירור על ניסיון מודע ליצור זיקה בין בית הכנסת באלכסנדריה לבית המקדש בירושלים. דברי ההערכה של רבי יהודה על בית הכנסת מכוונים לאמור במשנה: "כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ומנוסחים בלשון דומה. אפשר שמגמת הדברים לרמוז לשוויון במעלתם של בית הכנסת באלכסנדריה ובית המקדש.
כמעט כל פרט בתיאור המבנה באלכסנדריה ובסדריו מזכיר תיאורים בספרות חז"ל של בית המקדש, של סדריו ושל המוסדות הסמוכים לו בהר הבית. הקבלות אלה אינן רק ענייניות אלא גם לשוניות.
הפרט הראשון בתיאור "כמין בסילקי גדולה היתה" מופיע בברייתא בבבלי (יומא כה,א) בתיאור לשכת הגזית. לאור ההקבלה הזאת, נראה שאף שהמילה בסילקי על פי רוב אינה משמשת בספרות חז"ל לתיאור בית כנסת, אין מניעה לפרש שכאן היא מציינת מוסד זה. מסתבר שהשימוש בתיאור זה ובלשון זו נועד ליצור הקבלה בין בית הכנסת שבאלכסנדריה לאחד ממרכיביו המפורסמים של הר הבית.
גם הפרט השני בתיאור המבנה "סטיו לפנים מסטיו" מזכיר את הר הבית, שגם היה סטיו לפנים מסטיו, כמובא בכמה מקומות בירושלמי ובבבלי. בכל ספרות חז"ל מתוארים בלשון זו רק הר הבית ובית הכנסת באלכסנדריה.
בהמשך מפורט מספר האנשים שיכלו להתכנס במבנה הגדול: "פעמים היו שם כפליים כיוצאי מצרים". הביטוי "כפליים כיוצאי מצרים" בא לציין את מספר האנשים החריג ביותר בגודלו שהתכנס לעיתים במבנה זה. הביטוי הזה מופיע בספרות התנאית רק בתיאור בית הכנסת באלכסנדריה ובתיאור מספרם העצום של המשתתפים בהקרבת קורבן פסח בבית המקדש (תוספתא פסחים ד,טו). נמצא שגם ביטוי הזה מורה על זיקה בין בית הכנסת באלכסנדריה לבית המקדש בירושלים.
בהמשך התיאור של בית הכנסת באלכסנדריה מסופר: "ושבעים ואחת קתדראות של זהב היו שם" (רק בירושלמי מספר הקתדראות הוא שבעים). מספר זה מכוון למוסד הסנהדרין שבלשכת הגזית, כמפורש בברייתא עצמה: "כנגד שבעים ואחד זקנים", הם זקני הסנהדרין. נמצא שגם פרט זה בתיאור בית הכנסת באלכסנדריה מקביל למוסד שהיה בבית המקדש.
בברייתא שנינו: "ובימה של עץ באמצע, וחזן הכנסת עומד עליה". צירוף של בימה מעץ ושל חזן הכנסת מופיע בתיאור מעמד הַקְהֵל, שהיה מתקיים בבית המקדש בירושלים אחת לשבע שנים, כפי ששנינו במשנה סוטה ז,ח. נמצא שהברייתא מתארת את המבנה באלכסנדריה במינוח דומה לזה המופיע במשנה בתיאור אחד הטקסים מרובי המשתתפים בבית המקדש.
המשך לשונה של הברייתא מקביל לתיאור טקס אחר בבית המקדש. על פי הברייתא אחז חזן הכנסת סודרים בידו ונופף בהם כדי לסמן לציבור לענות "אמן". גם בבית המקדש שימשו הסודרים סימן בהקרבת התמיד היומית כפי ששנינו במשנה תמיד ז,ג.
בהמשך מתוארת ישיבתם הנפרדת של האומנים השונים בבית הכנסת באלכסנדריה, ותיאור זה נפתח במילים: "ולא היו יושבים מעורבבים". לשון זו זהה כמעט לחלוטין למשפט "ולא היו מעורבים" המופיע בתחילת הפרק בתוספתא בתיאור ההפרדה בין אנשים לנשים שהיתה נהוגה בשמחת בית השואבה. מסתבר שתיאור ההפרדה בבית הכנסת באלכסנדריה רומז לתיאור ההפרדה בבית המקדש, ומעמיד את השניים כמקבילים זה לזה ("על חורבנה של יהדות מצרים בספרות חז"ל", "תרביץ" עב, עמודים 465-471).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:5)

ומציעים ברייתא נוספת: **תני** – שונה **רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**: בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב [ל]ארץ מצרים: "**וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: ...**כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם"** (שמות יד,יג) – כשבני ישראל חנו על ים סוף ומצרים רדפו אחריהם והשיגו אותם, משה הבטיח לבני ישראל שהמצרים שראו אותם לא יראו אותם עוד לעולם; ואף שלפי פשוטו של מקרא הדבר הזה הוא הבטחה, יש לראות בדבר הזה ציווי האוסר על השיבה למצרים**, "וי'י אָמַר לָכֶם**: **לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"** (דברים יז,טז) – המלך מוזהר שלא ירבה לו סוסים, שאם ירבה סוסים, יתגלגל מזה שישובו מבני ישראל למצרים בשביל לעסוק עימהם בסחר הסוסים, ושובם למצרים הוא בניגוד לרצונו של ה' שלא ישובו עוד למצרים**, "וֶהֱשִׁיבְךָ י'י מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת** בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ: לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ**"** (דברים כח,סח) – משה אמר לישראל בדברי הקללה, שהאויב יביא אותם למצרים באוניות המובילות עבדים למכירה שם, ושובם למצרים הוא בניגוד לכוונתו של ה' שלא ישובו עוד למצרים**. ובשלשתן חזרו** – שלוש פעמים חזרו ישראל למצרים, **ובשלשתן נפלו** – שלוש פעמים נהרגו החוזרים למצרים על שעברו על האיסור לחזור למצרים (יש הקבלה בין מספר הפעמים שהאיסור מופיע בתורה ובין מספר הפעמים שהאיסור הופר)**. אחת ב[י]מי סנחריב מלך אשור** – שנלחם ביהודה ועלה על ירושלים להחריבה**: "הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה**, עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד**"** (ישעיהו לא,א) – הנביא מזהיר את היורדים למצרים לבקש את עזרתה וסומכים ובוטחים על סוסיהם ועל מרכבותיהם הרבות ועל פרשיהם החזקים והרבים**, מה כתיב בתריה?** – מה כתוב אחריו? **"וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר** וְלֹא רוּחַ, וה' יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן**"** (ישעיהו לא,ג) – הרי מצרים הוא צבא של בני אדם ולא של בני אלים, וסוסיהם עשויים בשר ולא רוח, וה' יוריד את ידו על מצרים להכותם, וייכשלו המצרים שיבואו לעזור ליהודה וייפלו בני יהודה שיבואו המצרים לעזרתם וכולם יישמדו**. ואחת בימי יוחנן בן קרח** – ממנהיגי שארית הפליטה בארץ לאחר חורבן בית המקדש (יוחנן בן קרח ושרי החיילים ושארית הפליטה לא שמעו בקול ה' לשבת בארץ יהודה וירדו למצרים)**: "וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם** בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ**"** (ירמיהו מב,טז) – הנביא מוכיח את היורדים למצרים מפני החרב והרעב, שחרב הכשדים תשיג אותם במצרים ותפגע בהם, והרעב לא ירפה מהם שם, וימותו בחרב וברעב (כי נבוכדנצר יגיע גם למצרים)**. ואחת בימי טרוגיינוס הרשע** – כמסופר להלן**.**

ב**מכילתא דרבי ישמעאל** 'בשלח' מסכתא ד"ויהי" פרשה ב וב**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** יד,יג נאמר: בשלושה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים: "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", ואומר: "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דברים יז,טז), ואומר: "והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (דברים כח,סח). בשלושתם חזרו ובשלושתם נפלו. הראשונה בימי סנחריב: "הוי היורדים מצרים לעזרה..." (ישעיהו לא,א). השנייה בימי יוחנן בן קרח: "והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו" (ירמיהו מב,טז). השלישית בימי טרגינוס.

ב**אסתר רבה** פתיחתא ג נאמר: אמר רבי שמעון בן יוחאי: בשלושה מקומות הקב"ה מזהיר לישראל שלא יחזרו למצרים: הראשון - "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", והשני - "וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", והשלישי - "והשיבך ה' מצרים באוניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה". בשלושתם כפרו ובשלושתם לקו. הראשונה בימי סנחריב, שנאמר: "הוי היורדים מצרים לעזרה...", מה כתיב בתריה? "ומצרים אדם ולא אל...". השנייה בימי יוחנן בן קרח, שנאמר: "והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דואגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמותו". והשלישית בימי טרגינוס שחיק עצמות (לשון קללה לרשע עריץ שמת: תישחקנה עצמותיו).

מטרתה של הברייתא לבאר את הסיבה הדתית לחורבן המרכז היהודי הגדול של העולם היווני - קהילת אלכסנדריה. חורבן זה נגרם בשל הפרת האיסור לשוב למצרים, ואם כן, כל עצמו של היישוב היהודי במצרים הוא חטא. תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לעמדתו של רבי יהודה, שלפיה "כל שלא ראה בדיפלסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה כבוד לישראל מימיו", שהרי איזה כבוד יכול להיות לישראל במבנה ובסדרים שהורתם ולידתם בחטא. נמצאנו למדים שנפלגו תנאים ביחסם ליהדות מצרים של ימי הבית השני: רבי יהודה שיבח אותה וראה במרכז היהודי החשוב הזה ביטוי לכבודם של ישראל, ואילו התנא במכילתא (רבי שמעון בן יוחי לפי הירושלמי) סבר שאין המרכז הזה אלא חטא, שסופו הידוע מראש הוא כיליון ("על חורבנה של יהדות מצרים בספרות חז"ל", "תרביץ" עב, עמוד 478).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:1:6)

ומספרים (על טריאנוס הרשע): **נולד לו בן בתשעה באב, והיו מתענין** – היהודים תענית של תשעה באב, שהיו שרויים באבלם מחמת היום**. מת בתו** (צריך לומר: 'מת**ה** בתו'. אבל על פי המקבילות צריך לומר: 'מת ב**נ**ו') **בחנוכה, והדליקו** – היהודים, **נירות** – של החנוכה**. שלחה אשתו ואמרה לו: עד** (לפני) **שאת** (שאתה) **מכבש את הברבריים** (ביוונית: נוכרים. - העמים שמעבר לתחומי האימפריה הרומאית)**, בוא וכביש את היהודים שמרדו בך** – כי אין אפשרות לערוך מלחמת כיבוש מעבר לתחומי האימפריה בשעה שבתוך תחומי האימפריה יש מרידות (אשתו של טריאנוס סברה שהיהודים התענו לאות צער על לידת הבן והדליקו נרות לאות שמחה על מות הבן, וראתה בכך ניסיון מכוון של היהודים למרוד ברומאים)**.**

**חשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה** – חשב (טריאנוס, שקיבל את עצת אשתו) לבוא (ולכבוש את היהודים) לעשרה ימים ובא לחמישה (ימים)**. אתא ואשכחון עסיקין** – בא ומצא אותם עסוקים (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף 'באורייתא בפסוקא' - בתורה בפסוק. ועל פי המקבילות ומקומות דומים אחרים יש להוסיף: 'בהדין פסוקא' / 'בהדין קרייא' - בפסוק הזה) **"יִשָּׂא י'י עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ** כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר**"** (דברים כח,מט) – בפסוק הזה ובבאים אחריו בדברי הקללה מתוארים האויב האכזרי ומעשיו: ה' יביא עליך ממקום רחוק מאוד אויב שיתנפל עליך פתאום, כנשר העף במהירות ומתנפל על טרפו**. אמר לון:** – אמר להם (טריאנוס ליהודים): **מה הויתון עסיקין?** – (ב)מה הייתם עסוקים? **אמרון ליה:** – אמרו לו: **הכין וכן** – כך וכך (ביטוי מקובל כשמזכירים מעשה מסוים שאין רוצים לחזור על פרטיו)**. אמר לון:** – אמר להם: **ההוא גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא לחמשה** – אותו האיש (כלומר, אני) הוא שחשב לבוא לעשרה ימים ובא לחמישה (ימים. - טריאנוס ראה בכך סימן שעליו נאמר המקרא הזה ועל ידו יתקיים האמור שם שהאויב ישמיד את ישראל)**. והקיפן ליגיונות** (לגיון - יחידה צבאית הגדולה ביותר בצבא הרומאי (מקור המילה בלטינית)) **והרגן.**

**אמר** – טריאנוס, **לנשיהן** – של היהודים שהרג**: נשמעות** (מצייתות, מקבלות מרוּת) **אתם לליגיונותיי** – שוכבות עימם, **ואין אני הורג אתכם. אמרון ליה:** – אמרו לו (הנשים): **מה דעבדת בארעייא, עביד בעילייא** – מה שעשית לתחתונים (לגברים), עשה לעליונים (לנשים. כלומר, הרוג אותנו כמו שהרגת אותם. - הגברים ישבו למטה במפלס התחתון בין עמודי הסטווים, והנשים ישבו למעלה במפלס העליון על גג הסטווים. - הנוסח באיכה רבה (וילנא): '**עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי**'. והנוסח בקטע מהירושלמי כאן שהעתיק ר' עזריה מן האדומים (המאה ה-16) ב"מאור עיניים": '**מה דעבדת בעילייא, עביד בארעייא**' - מה שעשית לעליונים (לגברים), עשה לתחתונים (לנשים). לפי פרשנות מושאלת למושגים 'ארעייא' ו'עילייא' התואמת נוסח זה, הם מציינים מעמד חברתי: גברים עליונים ונשים נחותות ("לשאלת מערך המינים בבית הכנסת בימי בית שני, המשנה והתלמוד", "היֹה היָה" 7, עמוד 41). - אפשר שהנוסח במסירה שלפנינו, שהיו הנשים למעלה והאנשים למטה, הוא שיבוש בהשפעת הירושלמי להלן בעניין התיקון הגדול שהיו מתקנים בעזרת הנשים בשמחת בית השואבה, שהיו הנשים מלמעלה והאנשים מלמטה)**. ועירב** (ערבב) – טריאנוס, **דמן** – של הנשים, **בדמן** – של הגברים, **והלך** – זרם **הדם** – שנשפך במצרים, **בים** – בים התיכון, **עד קיפרוס** – שמו היווני של האי קפריסין בים התיכון**.**

ומסיימים: **באותה השעה נגדעה קרן ישראל** – נשבר כוחם של ישראל**, ועוד אינה עתידה לחזור למקומה** – בירושלים, **עד שיבוא בן דוד** (כינוי למלך המשיח)**.**

ב**אסתר רבה** פתיחתא ג וב**איכה רבה** א,מה ו-ד,כב נאמר: טרגינוס שחוק העצמות (קללה הנאמרת כשמזכירים שמו של רשע) ילדה אשתו בליל תשעה באב, והיו כל ישראל אבלים. נשתחק (מת) הוולד / ומת בחנוכה. אמרו: מה נעשה? נדליק או לא נדליק? אמרו: נדליק, וכל מה שצריך לבוא עלינו (לקרות לנו) יבוא (יקרה) / ומה שיהיה יהיה. הלכו (אנשים לא מזוהים) ואמרו לשון הרע לאשתו (של טרגינוס): כשילדת / כשנולד בנך היו היהודים הללו אבלים, וכשמת הוולד הדליקו נירות. שלחה ואמרה לבעלה: עד שאתה מכבש את הברברים, בוא וכבוש את היהודים הללו שמרדו בך.
עלה לאונייה וחשב לבוא בעשרה ימים / שיער בעצמו שהוא בא בעשרה ימים, והביאה אותו הרוח בחמישה ימים. בא / נכנס לבית הכנסת ומצא אותם שהיו עסוקים בפסוק הזה: "יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר". אמר להם: אני הוא הנשר / אני הוא, שחשבתי / שהייתי סבור לבוא אצלכם בעשרה ימים והביאה אותי הרוח / ובאתי בחמישה ימים. הקיפם לגיונותיו והרגם.
ב**איכה רבה** א,מה ו-ד,כב נאמר עוד: אמר לנשים: הישמעו ללגיונותיי, ואם לאו - אני עושה לכם כאשר עשיתי לבעליכם. אמרו לו: כמו שעשית בגברים עשה בנשים (איכה רבה (בובר)) / עשה בתחתונים מה שעשית בעליונים (איכה רבה (וילנא)). הקיפם לגיונותיו והרגם, ונתערב דמם של אלו עם דמם של אלו, והיה בוקע בים עד שהגיע לקפריס.

קשה לומר שסיפור זה משקף אמת היסטורית. לפי הקשרו הוא מתייחס למרידות היהודים במצרים בזמנו של טריינוס. אולם, מלבד העובדה שאשת טריינוס נודעה ביחסה האוהד כלפי היהודים, אין התאמה בין פרטי הסיפור לבין הידוע לנו על אודות המלחמה הקשה שניהלו היהודים נגד יושבי מצרים והארצות הסמוכות עד שבאו הרומאים לעזרת הנוכרים ("מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", עמוד 373).

התיאור בירושלמי של ההרג שעשה טריינוס ביהודי אלכסנדריה אינו מדברי רבי שמעון, אלא הוא יצירה אמוראית. עם זאת הוא מעובד בירושלמי כהמשך ישיר לקטע המופיע שם לפני כן. הוא אינו מספר מי השליט שנלחם בברברים וביהודים, משום שברור ממה שקדם שמדובר בטריינוס וביהודי אלכסנדריה או מצרים. המילים הפותחות "נולד לו" מכוונות לטריינוס הרשע שנזכר לפני כן, והמעשה בכללותו הוא נפילתם של יהודי מצרים שמדובר בה באותו משפט.
באסתר רבה הסיפור צמוד לדברי רבי שמעון על האיסור לשוב למצרים, ואילו באיכה רבה הוא מופיע כסיפור עצמאי, ודברי רבי שמעון אינם מופיעים שם.
מובן שסיפור זה אינו תיאור היסטורי של מרד התפוצות או של חיי טריינוס. הפרטים ההיסטוריים האמיתיים שסביבם נרקמת האגדה הם העובדה שהמרד התרחש במהלך מלחמה של טריינוס בפרתים (הם הברברים בסיפור), העובדה שבשל המרד נאלץ טריינוס לצמצם את כוחותיו בפרתיה ולשגר כוחות לדיכוי מרידת היהודים וההרג הגדול של היהודים במצרים כתוצאה מהמרד. שאר הפרטים המתוארים - הסיבות לפרוץ המרד, הגעתו המהירה של טריינוס, המפגש עם היהודים הלומדים את פרשת הקללות שבספר "דברים" והדם הרב הזורם ומתערב בים - הם בוודאי רעיונות אגדיים, חלקם לא בלתי שכיחים באגדות החורבן שבתלמודים.
הפסוק שהיהודים עסקו בו מציין את המהירות שבה יגיע מקצה הארץ הגוי שעתיד להעניש את ישראל, ומהירות זו מדומה למעופו המהיר של הנשר. רעיון המהירות הוא שמביא את טריינוס למסקנה שבו הדברים אמורים, ולכן הוא יכול לקיים את המשכו של הכתוב: "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן, וְנַעַר לֹא יָחֹן". אולם מעבר למובן הפשוט רמוז כאן עניין נוסף. כידוע סמלו של הלגיון הרומי היה נשר, ומסתבר שהעובדה שהגוי הבא מרחוק מדומה לנשר אינה מקרית. כוונת התלמוד לזהות את האויב הנזכר בפסוק עם האימפריה הרומית שסמל לגיונה הוא נשר.
המשך האגדה, העוסק בהריגת הנשים, מבליט את רשעותו של האיש ואת הגורל הקשה שפגע בנשים.
נראה שמגמתו העיקרית של הסיפור האמוראי היא לבטא את העוינות המהותית והמוחלטת שבין היהודים לרומא, העוינות שהתגלתה באובדנם של יהודי מצרים במרד התפוצות ("על חורבנה של יהדות מצרים בספרות חז"ל", "תרביץ" עב, עמודים 480-484).

הסיפור על הריגת היהודים בידי טריינוס וחילותיו חותם סדרה של שלוש חוליות המרכיבות יחד סיפור על גדולתה וחורבנה של יהדות מצרים: שני מקורות תנאיים ומקור אמוראי. צירוף שלוש יחידות אלה הוא מעשה עריכה, וסימניה ניכרים בסוגיה. ציון גדיעתה של "קרן ישראל" במשפט האחרון בסוגיה רומז ל"כבוד ישראל" הנזכר בראשיתה בשמו של רבי יהודה. ועוד, דברי רבי יהודה מסתיימים במילים "ומי החריבה? - טרוגיינוס הרשע", שאינן מופיעות בתוספתא; גם דברי רבי שמעון בן יוחי מסתיימים במילים דומות ("טרוגיינוס הרשע"); והסוגיה כולה נחתמת במושג המנוגד לשלטון רומא: "בן דוד" (שם, עמוד 484).

מה שנאמר בירושלמי כאן ביחס למרד התפוצות בימי טריאנוס: "והלך הדם בים עד קיפרוס", דומה לתיאור הזרימה של דם הרוגי ביתר לתוך הים (ירושלמי תעניות ד,ו; איכה רבה ב,ד; בבלי גיטין נז,א). תיאור זה מלמד על עוצמת החורבן בעקבות המרד.
הלשון בירושלמי כאן "באותה השעה נגדעה קרן ישראל" מיוסד על הכתוב "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל" (איכה ב,ג). כתוב זה מובא בבבלי (שם) בעניין חורבן ביתר.

ב**בבלי סוכה** נא,ב אמרו: אמר אביי: וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון. - מאי טעמא איענוש? - משום דעברו אהאי קרא: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", ואינהו הדור ואזול. - אתא אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא: "יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ". אמר: מכדי ההוא גברא הוא דבעי / דשער בנפשיה למיתי בעשרה יומי ודלא זיקא ואתי / ואייתיתיה ספינתיה בחמשא יומי. נפל עלייהו וקטלינהו.

תמצית הסוגיה המופיעה בירושלמי מצויה גם בבבלי. כל שלושת המרכיבים של סוגיית הירושלמי מופיעים שם, אולם המסורת המובאת בבבלי מעובדת ומקוצרת. דברי אביי ש"אלכסנדרוס מוקדון" הוא שהרג את יהודי מצרים משקפים חוסר ידיעה בהיסטוריה של תקופות קדומות. הבבלי אינו מביא את דברי רבי שמעון בן יוחי, אך מצרף לתיאור חורבן בית הכנסת את השאלה "מאי טעמא איענוש?", ותשובתו היא: משום שעברו על איסור החזרה למצרים, בדומה לעמדתו של רבי שמעון. הבבלי לא ציטט את כל דברי רבי שמעון, משום שלעניין חורבן בית הכנסת די בדוגמה השלישית של היורדים למצרים המובאת בדבריו. גם הסיפור על בנו של השליט והקביעה שהיהודים מרדו בו אינם מופיעים בבבלי, ואפשר שהדבר נובע מניסיון מכוון לטשטש מרידות של יהודים בשלטון הזר ("על חורבנה של יהדות מצרים בספרות חז"ל", "תרביץ" עב, עמודים 486-487).

מה שאמר אביי בבבלי נאמר בירושלמי ובמדרשי האגדה, אלא שאביי החליף את טריאנוס באלכסנדרוס מוקדון שהעיר אלכסנדריה קרויה על שמו (גם במדרש עשרת המלכים (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד 463) הוחלף בסיפור זה טריאנוס באלכסנדר).

**טריאנוס**
טריאנוס היה קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו בשנת 117 לספירה. תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. במסורת היהודית זכור טריאנוס כמדכאו של מרד התפוצות שפרץ בשנת 115 בקרב היהודים בגולה. מאות אלפים מיהודי התפוצות הומתו בכל רחבי האימפריה, ובית הכנסת הגדול באלכסנדיה שהיה ידוע ביופיו ובתפארתו הוחרב.

**מרד התפוצות**
מרד התפוצות הוא הכינוי למרד שבו התקוממו יהודים בקירנאיקה, באלכסנדריה ובקפריסין נגד הקיסר הרומי טריאנוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. המרד אירע בין השנים 115 עד 117 לספירה. המרד פרץ, כפי הנראה, בקירנאיקה, לוב של ימינו. חבל ארץ זה הוחזק על ידי חיילים רומים מעטים, שכן הלגיונות ששהו בו דרך קבע נשלחו למלחמה במזרח. המורדים המשיכו מלוב מזרחה, למצרים. בהתקפה הראשונה ניצחו היהודים את היוונים, שנמלטו ומצאו מקלט באלכסנדריה. היוונים המובסים כלאו באלכסנדריה את היהודים שהיו בעיר וטבחו בהם, בזמן שהמורדים היהודים מקירני המשיכו לפשוט על מחוזותיה של מצרים. לדיכוי המרד שלח הקיסר כוח רגלי, ימי וגם פרשים. המלחמה נמשכה זמן רב וכללה קרבות רבים ובסופה נהרגו אלפי יהודים מקירני, כמו גם יהודים ממצרים שהצטרפו אליהם. התיאורים המזוויעים והחורבן הנורא שניטש בקיריני ובאלכסנדריה מלמדים על העוצמה הרגשית של הקרבות בין היהודים לבין המקומיים בתקופת המרד. ההרס שנגרם למקדשים היווניים מזה ולמרכזי הפולחן היהודי מזה, מלמד על עוצמת האלימות, אך גם על המתיחות הדתית ששררה בין שני הצדדים, כמו גם על העובדה הפשוטה שמבנים אלה היו חזקים, כמעט מבוצרים, ושימשו במהלך הקרבות מקום הימלטות והתנהלות קרבות מצור הדדיים. בנוסף לאירועים במצרים, התקוממו גם יהודי קפריסין. דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הוחרב. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:2:1)

**משנה**
**מוצאי יום טוב הראשון של** ה**חג היו יורדין** – מהעזרה שבבית המקדש, **לעזרת הנשים** – השטח המזרחי של חצר בית המקדש, בין החומה הפנימית לעזרה, **ומתקנין שם תיקון** (שינוי לטוב) **גדול. ומנורות של זהב היו שם** – בעזרת הנשים**, וספלים של זהב בראשיהן** – ארבעה ספלים בראש כל מנורה**, וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה** – על כל מנורה היו תלויים למעלה מארבעת צדדיה ארבעה סולמות שעמדו על הארץ והגיעו לראש המנורה, סולם אחד לכל ספל**, וארבעה ילדים מפרחי כהונה** – מצעירי הכוהנים על ארבעה הסולמות, אחד על כל סולם, **ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג, והן מטילין על כל** (בכתבי היד של המשנה: 'מטילים לתוך כל / מטילים לכל') **ספל וספל** – כל אחד היה יוצק שמן מכדו לספל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:2:2)

**תלמוד**
מביאים ברייתא: **אמר רבי יהושע בן חנניה** (מגדולי התנאים בדור השני)**: כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר** (כלל וכלל, לגמרי)**. כתחילה** – בתחילת היום, **היו הולכין להקריב תמיד של שחר** – לראות בהקרבתו**. משם היו הולכין להקריב את המוספין** – לראות בהקרבתם (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות')**, ומשם היו הולכין לוכל** (לאכול) **ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה** (ללימוד תורה)**, ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים** – לראות בהקרבתו**, ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה.**

ומציעים קושיה ממקור תנאי: **והא תני:** – והרי (התנא) שונה: **שבועה שלא אישן שלשה ימים** – אדם שאסר על עצמו בשבועה לישון שלושה ימים רצופים, **- מלקין אותו** – על שנשבע שבועת שווא, אם היה מזיד, **וישן מיד** – כי אין אדם יכול שלא לישון שלושה ימים רצופים**!** – ואיך ייתכן שלא היו ישינים כל עיקר כל הימים של שמחת בית השואבה?

ומציעים תירוץ: **מתנמנמין היו** – יש לפרש את דברי רבי יהושע שלא היו ישינים שינה כתיקונה כל הימים של שמחת בית השואבה, אבל היו מתנמנמים**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,ה שנו: אמר רבי יהושע בן חנניה: כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה. משכימים היינו לתמיד של שחר, משם לבית הכנסת (לתפילה), משם למוספים (לקורבן מוסף), משם לאכילה ולשתייה, משם לבית המדרש (לתלמוד תורה), משם לתמיד של בין הערביים, משם לשמחת בית השואבה.

ב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: תניא: אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה (של יום) - תמיד של שחר, משם - לתפילת השחר, משם - לתפילת המוספים, משם - לקורבן מוסף, משם - לבית המדרש (ללמוד), משם - לאכילה ולשתייה, משם - לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערביים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה.
איני? והאמר רבי יוחנן: כל האומר: שבועה שלא אישן שלושה ימים - מכים אותו וישן לאלתר! - אלא הכי קאמר: / מאי לא ראינו שינה בעינינו? לא טעמנו טעם שינה, דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי.

בירושלמי, בניגוד לתוספתא ולבבלי, לא נזכר בית הכנסת או תפילות.
לפי הברייתא בתוספתא ובבבלי לא ראו שינה. הבבלי מקשה ומתרץ שיש להחליף או לפרש שלא טעמו טעם שינה. הירושלמי מקשה כמו הבבלי, אף על פי שלפי הברייתא בירושלמי לא טעמו טעם שינה.
הברייתא שבירושלמי "שבועה שלא אישן שלושה ימים" יוחסה בבבלי לרבי יוחנן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:2:3)

במשנה שנינו: **"**מוצאי יום טוב הראשון של החג היו יורדין לעזרת הנשים **ומתקנין שם תיקון גדול".**

שואלים: **מה תיקון היו עושין שם** – בעזרת הנשים**?**

ומשיבים: **שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן** – היו מפרידים בין האנשים ובין הנשים, ולא היו מניחים לנשים להתערב בין האנשים, וזה התיקון הגדול ששנינו במשנה**.**

ומציעים משנה מסייעת: **כהיא דתנינן תמן:** – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (משנה מידות ב,ה): **וחלקה היתה** – עזרת הנשים שבמקדש, **בראשונה** – בתחילה היו הכתלים של עזרת הנשים חלקים בלא בליטות**, והקיפוה כצוצטרה** (גזוזטרה (מילה שמקורה ביוונית)) – לאחר זמן הקיפו את העזרה מבפנים בגזוזטרה מלמעלה (הגזוזטרה הקיפה את העזרה משלוש רוחות, כמו ששנו בתוספתא סוכה)**, שהנשים רואות** – בשמחת בית השואבה שערכו בעזרת הנשים, **מלמעלן** – כשהן עומדות על הגזוזטרה, **והאנשים מלמטן** – בעזרת הנשים**, כדי שלא יהו מעורבין** – כדי שלא יתערבו האנשים והנשים ויבואו לידי קלות ראש**.**


ושואלים: **ממי למדו** – שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים בשמחת בית השואבה**?**

ומשיבים: **מדבר תורה:** – מן דברי התורה (בנבואה על מלחמת העמים על ירושלים באחרית הימים): **"וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד**, מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד, כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד**"** (זכריה יב,יב-יד) – לא יתאספו למספד על החללים במלחמה כולם ביחד, אלא כל משפחה בפני עצמה, האנשים לחוד והנשים לחוד. ומכאן למדו שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים בשמחת בית השואבה, כמבואר להלן**.**


ומציעים מחלוקת אמוראים שזהותם אינה ידועה: **תרין אמורין** – שני אמוראים (נחלקו על איזה מאורע יהיה ההספד באחרית הימים)**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **זה הספידו של משיח** – שייהרג באחרית הימים**, וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **זה הספידו של יצר הרע** – שייהרג באחרית הימים**.**

ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות החולקות (בקשר ללימוד מן ההספד שיהיה באחרית הימים): **מאן דאמר:** – מי שאומר: **זה הספידו של משיח - מה אם בשעה שהן אבילין** – בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שהם אבלים על המשיח שנהרג, ולא יבואו לידי קלות ראש, **- את אמר:** – אתה אומר: **האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, בשעה שהן שמחים** – בזמן שמחת בית השואבה, ויבואו לידי קלות ראש, **- לא כל שכן?!** – בוודאי ובוודאי שראוי שיהיו האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמם. **מאן דאמר:** – (ו)מי שאומר: **זה הספידו של יצר הרע - מה אם בשעה שאין יצר הרע קיים** – בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שיצר הרע נהרג, , ולא יבואו לידי קלות ראש, **- את אמר:** – אתה אומר: **האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן, בשעה שיצר הרע קיים** – בזמן שמחת בית השואבה, ויבואו לידי קלות ראש, **- לא כל שכן?!** – בוודאי ובוודאי שראוי שיהיו האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמם.

ב**תוספתא סוכה** ד,א שנו: בראשונה כשהיו רואים שמחת בית השואבה היו אנשים רואים מבפנים ונשים מבחוץ. וכשראו בית דין שהם באים לידי קלות ראש, עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות, ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה, ולא היו מעורבים.

ב**בבלי סוכה** נא,ב-נב,א אמרו: מאי "תיקון גדול"? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו (משנה מידות ב,ה): חלקה היתה בראשונה, והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלן ואנשים מלמטן (התיקון הגדול היה הושבת הנשים מלמעלה בגזוזטרה).
תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים (בתוך עזרת נשים) ואנשים מבחוץ (מחוץ לעזרת נשים), והיו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלן ואנשים מלמטן.
והיכי עביד הכי (לשנות במבנה בית המקדש ולבנות גזוזטרה)? והכתיב: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית" (דברי הימים א כח,יט)! - אמר רב יוסף: קרא אשכוח ודרוש (ועל פיו עשו): "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד...". אמרו: והלא דברים קול וחומר: ומה לעתיד לבוא שהם עסוקים בהספד ואין יצר הרע שולט - אמרה תורה: אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שהם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט - על אחת כמה וכמה.
האי הספדא מאי עבידתיה? - פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג.

לפי שני התלמודים, התיקון הגדול של המשנה הוא העמדת האנשים בפני עצמם והנשים בפני עצמן (ולא בניית הגזוזטרה).
נוסח המשנה במידות שבבבלי "והתקינו שיהו נשים יושבות" הוא טעות בעקבות הברייתא שבבבלי.
הברייתא שבתוספתא מתארת שני שלבים: א. נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ב. נשים מלמעלן ואנשים מלמטן. והברייתא שבבבלי מתארת שלושה שלבים: א. נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, ב. נשים מבחוץ ואנשים מבפנים, ג. נשים מלמעלן ואנשים מלמטן.
בירושלמי: "ממי למדו?" (שיש להפריד בין האנשים ובין הנשים). ובבבלי: "והיכי עביד הכי?" (לבנות גזוזטרא בניגוד לתוכנית הבניין המקורית "בכתב מיד ה'").
בירושלמי: "תרין אמורין". ובבבלי: "רבי דוסא (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) ורבנן".
בירושלמי: משיח ויצר הרע. ובבבלי: משיח בן יוסף (נזכר רק בבבלי בסוגייתנו ובמדרשים מאוחרים) ויצר הרע.

אפשר לפרש את חלקו הראשון של הקול וחומר בבבלי "ומה לעתיד לבוא שהם עסוקים בהספד ואין יצר הרע שולט" כמכוונים לשתי הדעות על ההספד לעתיד לבוא שמובאות גם בבבלי: "הם עסוקים בהספד" - שהם אבלים על המשיח שנהרג, "אין יצר הרע שולט" - שיצר הרע נהרג. ובהתאם לכך אפשר לפרש את חלקו השני של הקול וחומר בבבלי "עכשיו שהם עסוקים בשמחה ויצר הרע שולט". הרי שהקול וחומר בבבלי כולל את שני הקולים והחמורים בירושלמי לפי שתי הדעות (וכן כתב ב"יפה עיניים").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:2:4)

במשנה שנינו: **"ומנורות של זהב היו שם**... וארבעה סולמות על כל מנורה ומנורה**".**

**בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: וגובהן** – של המנורות, **מאה אמה.**

ומציעים קושיה (על בר קפרא): **והא תני:** (נראה שצריך לומר רק: '**והא**', והמילה 'תני' יתירה והיא אשגרה מהמשך הקושיה, שהרי אין מוצע כאן מקור תנאי) **כל דתלי מאה אמין בעי בסיס תלתין ותלת** – והרי כל שתלוי (בגובה) מאה אמות צריך בסיס שלושים ושלוש (אמות, שאם אין עובי בסיסו שליש גובהו - אינו יכול לעמוד, ולכן כל מי שרוצה לעלות על סולם לגובה מאה אמה צריך להרחיק את רגלי הסולם מן העמוד הגבוה מאה אמה שלושים ושלוש אמות, שאם לא יעשה כן, יתנועע הסולם וייפול ממקומו ("שערי תורת ארץ ישראל")**, סולמא מיכא תלתין ותלת וסולמא מיכא תלתין ותלת** – סולם מכאן שלושים ושלוש (אמות) וסולם מכאן שלושים ושלוש (אמות, שעל כל מנורה היו תלויים למעלה מארבעת צדדיה ארבעה סולמות שעמדו על הארץ והגיעו לראש המנורה, סולם מכאן וסולם מכאן, וצריך להרחיק את רגלי הסולמות מן המנורה שלושים ושלוש אמות. נמצא שהמרחק בין רגליו של הסולם מצד זה של המנורה ובין רגליו של הסולם מצד זה של המנורה שישים ושש אמות)**. והתני** (צריך לומר: '**ותני**' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 157, הערה 50))**:** – ושונה (התנא): **כל העזרה** – מתחילת עזרת ישראל במזרח עד אחורי קודש הקודשים במערב, **לא היתה אלא אורך** – ממזרח למערב, **מאה ושמונים ושבע** – אמות, **על רוחב** – מצפון לדרום, **מאה ושלשים וחמש** – אמות (כך שנינו במשנה מידות ב,ו; ה,א. ושם הנוסח: "כל העזרה היתה...". - מקור תנאי זה הוא על מידות העזרה הפנימית, שכוללת את מקום דריסת ישראל (עזרת ישראל), מקום דריסת הכוהנים (עזרת כוהנים), המזבח, בין האולם ולמזבח, ההיכל ואחורי בית הכפורת. אולם כאן אנו עסוקים בעזרת הנשים, והיה לירושלמי להביא מקור תנאי זה: "**עזרת הנשים היתה אורך מאה ושלושים וחמש על רוחב מאה ושלושים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצועותיה** (זוויותיה) **של ארבעים ארבעים אמה** (כל אחת מהלשכות היתה ארבעים על ארבעים אמה)" (משנה מידות ב,ה))**!** – הרי שאם גובהן של המנורות מאה אמה, לא היה מקום בעזרת נשים לכמה מנורות ולסולמות שעל כל מנורה ומנורה! מכאן שאין גובהן מאה אמה, שלא כדברי בר קפרא!

ומציעים תגובה לקושיה: **אשכח תני:** – נמצא (תנא ש)שונה: **מקומן מעשה ניסים** (דבר פלא) **היו** – נס היה במנורות ובסולמות שלא תפסו מקום בעזרת הנשים כלל**.**

ב**בבלי סוכה** נב,ב אמרו: תנא: גובהה של מנורה חמישים אמה.

ב**איכה רבה** פתיחתא כג נאמר: אם אין עוביו שליש רומו - אינו יכול לעמוד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:2:5)

במשנה שנינו: "וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג".

מציעים שאלה פרשנית: **מה?** – מה פירוש? (איזו משתי אפשרויות המפורטות בהמשך היא נכונה?) **ביד כולהם** (כולם) **מאה ועשרים לוג?** – האם הפירוש הוא שבכל הכדים שבידי ארבעת הילדים היו מאה ועשרים לוג, שהם שלושים לוג בכל כד? **או ביד כל אחד ואחד מאה ועשרים לוג?** – או שמא הפירוש הוא שבכל כד שבידי כל אחד מהילדים היו מאה ועשרים לוג?

ב**בבלי סוכה** נב,ב אמרו: איבעיא להו: מאה ועשרים לוג לכולהו, או דילמא לכל חד וחד? - תא שמע דתניא: וביד כל אחד ואחד כדי שמן של שלושים לוג, שהם כולם מאה ועשרים לוג.

הברייתא שהובאה בבבלי לא היתה ידועה לירושלמי, ולכן לא פשטו בירושלמי את השאלה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:3:1)

**משנה**
**מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן** (מילה שמקורה בפרסית) – ממכנסיהם ומאבנטיהם הבלואים של הכוהנים, **היו מפקיעין** (חותכים, מתירים ומוציאים חוטים מבגד) – כדי לעשות מהם פתילות**, ובהן היו מדליקין** – בפתילות הללו היו משתמשים להדלקת המנורות שבעזרת הנשים בשמחת בית השואבה (נראה שהיו עושים כך משום שדבר שנעשה בו מצווה ייעשה בו מצווה נוספת)**.**

**לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה** – לפי שהר הבית גבוה והמנורות היו גבוהות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:3:2)

**תלמוד**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנירות שבפנים** – בפתילות שעשו ממכנסיו הבלואים של הכוהן הגדול היו משתמשים להדלקת נרות המנורה שבהיכל**, ומבלאי מכנסי כהן הדיוט** (פשוט (מקור המילה ביוונית)) **היו מדליקין את הנירות שבחוץ** – בפתילות שעשו ממכנסיהם הבלואים של הכוהנים ההדיוטים היו משתמשים להדלקת נרות בעזרות**.**


**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: כתיב:** – כתוב (בעניין השמן למנורה): **"לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"** (שמות כז,כ) – יש להביא את השמן, כדי שידליקו תמיד את הנרות, **- שיערו** – חכמים, **לומר** – משום לשון העלאה האמור בנרות**: אין לך** (בקטע גניזה נוסף 'דבר') **עושה שלהבת אלא פשתן** (שם כולל לסיבים ולאריג המיוצר מסיבי הפשתה שמפיקים מגבעולי הפשתה) **בלבד** – פתיל טוב שהשלהבת עולה בו למעלה הוא זה הטווי מפשתן בלבד, ולכן היו משתמשים להדלקת הנרות שבפנים ושבחוץ בפתילות שעשו מבלאי מכנסי הכוהנים שהם עשויים מפשתן בלבד (מימרה זו נאמרה גם בירושלמי שבת ב,ג)**.**

הברייתא לעיל הזכירה את מכנסי הכוהנים ולא הזכירה את המייניהם, כי אבנטו של כוהן גדול עשוי צמר ופשתן, וכן אבנטו של כוהן הדיוט לדעת תנא אחד עשוי צמר ופשתן, ולא היו מדליקים בהם נרות, כי אין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד ולא צמר ופשתן. אבל בשמחת בית השואבה שבה המשנה מדברת השתמשו בפתילות שעשו גם מאבנטיהם של הכוהנים, כמו שאמרו בבבלי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:3:3)

ושואלים: **מהו** – מה פירושה של המילה **מפקיעין** – שנזכרה במשנה**?**

ומשיבים: **תירגם** – תרגם (פירש) **רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **קומי** – לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מפשילים** (פותלים, שוזרים) – עושים חבל ('מפקיעין' - מושכים חוטים מפקעת של חוטים כדי לעשות חבל (ראה מדרשי אגדה המובאים להלן). ובמשנה הכוונה שמושכים חוטים מבגד כדי לעשות פתילות)**.**

ב**בבלי שבת** כא,א אמרו: תני רמי בר חמא: פתילות שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, אין מדליקים בהם במקדש, משום שנאמר: "להעלות נר תמיד" (שמות כז). - הוא (רמי בר חמא) תני לה (את הברייתא הזאת) והוא אמר לה (את פירושה): כדי שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.
תנן: מבלאי מכנסי כוהנים ומהמייניהם היו מפקיעים, ומהם מדליקים! (הרי שמדליקים בפתילות שיש בהם תערובת של דבר שאינו ראוי להדליק בו, שבאבנטים היה גם צמר!) - שמחת בית השואבה שאני (שבאותה שמחה הדליקו פתילות רבות כל כך שהיתה האש כמדורה, ובמדורה אין מקפידים בטיב הפתילות).
תא שמע, דתני רבה בר מתנה: בגדי כהונה שבלו מפקיעים אותם, ומהם היו עושים פתילות למקדש. מאי לאו דכלאיים (גם בגדים העשויים צמר ופשתים (כלאיים) יחד, כגון אבנטי הכוהנים)? - לא, דבוץ (בגדים העשויים פשתן).

**מפקיעין**
ב**בראשית רבה** סח,יב נאמר: חבל זה פחות משלושה (חוטים) אין מפקיעים (אין מושכים מהפקעת - גליל של חוטים) / מבקיעים אותו.
וב**אסתר רבה** ב,ז נאמר: "אחוז בחבלי בוץ וארגמן" - אמר רבי שמואל בר נחמן: בוא וראה שלוותו של אותו רשע (עושרו של אחשוורוש) מהו, שהכל מפקיעים בחבלי צמר ובחבלי פשתן (שוזרים חבלים מצמר ומפשתן), והרשע הזה בחבלי בוץ וארגמן (עושה חבלים מבוץ ומארגמן).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:3:4)

מציעים ברייתא / פסקה מן המשנה: **תני:** – שונה (התנא. - ואולי צריך לומר: 'תנינן' - שנינו ("אוצר לשונות ירושלמיים")): **לא היה** (בקטע גניזה: 'הי**ת**ה') **חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה** – שעד כדי כך היה האור מרובה**.**

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **יכולה אשה לבור** (לברור, להבדיל בין הטוב לבין הרע) **חיטיה לאור המערכה** – של העצים הבוערים על המזבח שבעזרה, שעד כדי כך היה האור מרובה, ולא היה כל צורך להדליק נר להאיר**.**

ומקשים: **ולא היו מועלות?!** (בתמיהה) – וכי נשים הבוררות חיטיהן לאור המערכה אינן נהנות מן הקודשים?! והרי עצי המערכה הם של הקדש ויש בהם מעילה, שכשהם על גבי המזבח נתקדשו קדושת הגוף)!

ומתרצים: **לאו** – לא היו מועלות**, דאמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: הריח** – הנאה מהריח של הקטורת שהקטירו במקדש, **והמראה** – הנאה מהמראה של בניין המקדש, **והקול** – הנאה מהקול של כלי השיר שניגנו בהם במקדש, **אין בהן מעילה** – כיוון שאין בהנאות הללו ממש, והאיסור ליהנות מדבר של קודש נאמר רק על שימוש שיש בו ממש**.**

ב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: תנא: אישה היתה בוררת חיטים לאור של בית השואבה.

בבבלי: לאור של בית השואבה. ובירושלמי: לאור המערכה. מהראשונים נראה שגרסו בירושלמי כמו בבבלי.

ב**בבלי פסחים** כו,א אמרו: אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה.

בבבלי שם אמרו, שאין בהם משום מעילה, אבל יש בהם איסור לכתחילה מדברי חכמים. אבל לפי הירושלמי אין אפילו איסור לכתחילה.

"לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה מאור בית השואבה" במשנה היא תוספת על פי ברייתא: "תני: לא היתה חצר בירושלם...". אלא שאפשר ש"תני" הראשון ("לא היתה חצר בירושלם...") אינו אלא פסקה של משנתנו ב"תני" ("תני" משמש לפעמים בירושלמי לציון של פסקה), ולה הסמיכו ברייתא "תני" השני ("יכולה אשה לבור...") ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 952-953).


כיוון שסיפרו שאור מהמקדש האיר למרחוק, מספרים שגם קולות מהמקדש נשמעו למרחוק וגם ריח מהמקדש הלך למרחוק.

ומביאים ברייתא: **ששה קולות היו נשמעים מיריחו: מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח** – קול שער ההיכל בשעה שנפתח היה נשמע עד יריחו**. מיריחו היו שומעים קול המגריפה** – כלי נגינה שהיה במקדש, והוציא כמה נעימות, וקולו היה גדול וחזק ונשמע עד יריחו**. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מיכני** (מכונה או חלק ממכונה, מערכת גלגלים (מקור המילה ביוונית)) **לכיור** – בן קטין, שהיה כוהן גדול, עשה גלגל של עץ לשקע על ידו את הכיור בבור של מים, כדי שלא יהיו מי הכיור נפסלים בלינה (משנה יומא ג,י), וכשהיו מעלים את הכיור מן הבור היה קול הגלגל נשמע עד יריחו**. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז** – כוהן ששמו היה גביני היה מכריז במקדש בכל בוקר, שיעמדו הכוהנים לעבודה והלוויים לדוכן וישראל למעמד, וקולו היה נשמע עד יריחו**. מיריחו היו שומעין קול החליל** – שהיכה לפני המזבח בשנים עשר יום בשנה (משנה ערכין ב,ג), וקולו היה נשמע עד יריחו**. מיריחו היו שומעין קול הצילצל** (כלי נגינה) – שהקיש בו בן ארזא, וענו אחריו הלוויים בשיר (משנה תמיד ז,ג), וקולו היה נשמע עד יריחו**. ויש אומרים: אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים** – כשהיה מתוודה על פרו ועל שעיר המשתלח (משנה יומא ג,ח; ד,ב; ו,ב), וקולו היה נשמע עד יריחו**.**

**מיריחו היו מריחין ריח פיטום** (ערבוב) **הקטורת** – שהיה הריח של הקטורת שהיו מקטירים במקדש פעמיים בכל יום מתפשט ומגיע עד יריחו**. אמר רבי לעזר בן דלגיי: עזים היו לבית אבא בהרי אכוור** (צריך לומר: '**מ**כוור' - בעבר הירדן המזרחי, מזרחה מים המלח) **והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת** – ומכאן שהגיע הריח עד למרחוק**.**

ב**משנה תמיד** ג,ח שנינו:
נוסח אחד של כתבי היד של המשנה: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעים קול הצלצל. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. מיריחו היו שומעים קול החליל. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מיכנה לכיור.
נוסח שני של כתבי היד של המשנה: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מיכנה לכיור. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעים קול החליל. מיריחו היו שומעים קול הצלצל. ויש אומרים: אף קולו של כוהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכיפורים.
מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אליעזר בן דלגיי: עיזים היו לאבא / לבית אבא בהרי מכוור והיו מעטשות מריח פיטום הקטורת.

ישנן במשנה מסכת תמיד הוספות מאוחרות על פי ברייתות והתלמודים. משנה תמיד ג,ח כולה היא הוספה על פי ברייתא ומימרות אמוראים, כי הבבלי והירושלמי לא ידעו משנה זו.
בבבלי יומא כ,ב הביאו ברייתא: "גביני כרוז... היה קולו נשמע בשלוש פרסאות. ואף על פי כן כוהן גדול משובח ממנו (עד כאן ברייתא), דאמר מר: וכבר אמר "אנא השם" ונשמע קולו ביריחו, ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסאות". ולא הזכירו כלל את המשנה של תמיד החולקת: "מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז".
ובבבלי יומא לט,ב: "תנא: ציר דלתות ההיכל (שער הגדול) נשמע בשמונה תחומי שבת. עיזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת... אמר רבי אלעזר בן דלגאי...". וגם כאן לא הזכירו את המשנה החולקת: "מיריחו היו שומעים קול שער הגדול שנפתח".
אלא שכל זה אינו מעיקר המשנה אלא ברייתא היא.
וברייתא זו ישנה בעיקרה במדרש זוטא קוהלת פרשה ט: "תני: חמישה קולות היו נשמעים מיריחו: מיריחו היו שומעים קול שער הגדול כשנפתח. מיריחו היו שומעים קול המגריפה. [מיריחו היו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעים קול גביני כרוז.] מיריחו היו שומעים קול הצלצל. ויש אומרים: אף קולו של כוהן גדול בשעה שהיה מזכיר את השם. מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת. אמר רבי אלעזר בן דלגא: עיזים היו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת".
וכל הברייתא סתם בירושלמי סוכה ה,ג. אלא ששם: "שישה קולות", ונוסף: "מיריחו היו שומעים קול החליל".
זוהי אפוא כולה הוספה על פי ברייתא ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 30).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:4:1)

**משנה**
**החסידים ואנשי** ה**מעשה** – המדקדקים בקיום המצוות ומצטיינים במעשים הטובים, **היו מרקדין לפניהן** – לפני העם, **באבוקות** (צרורות של קיסמים הבוערים באש גדולה ומאירה) – החזיקו בידיהם אבוקות של אש ורקדו לפני העם שהתכנס בעזרת הנשים לראות בשמחת בית השואבה**, ואומרים לפניהן דברי תושבחות** (דברי שבח והלל)**. והלוים** – היו מנגנים, **בכינורות** ו**בנבלים ובמצלתים ובכל כלי שיר בלא מספר** (הרבה מאוד) (לשון המשנה הוא מעין הכתוב בדברי הימים א טו,טז בהעלאת הארון לירושלים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה")**, על חמש עשרה מעלות** (מדרגות) **היורדות מעזרת ישראל לעזרת** ה**נשים, כנגד** (בהקבלה ל-) **חמש עשרה** "**שיר המעלות**" **שבתילים** – שכתובים בספר תהילים מפרק קכ עד פרק קלד**, שעליהם עומדין הלוים** (בכתבי היד של המשנה: 'שעליהם הלוים עומדים') **בשיר** – כשהם אומרים שירה בשמחת בית השואבה (נראה שארבע המילים האחרונות יתירות, שהרי האמור במילים הללו הוא מה שהאריכה המשנה לתאר במשפט הזה לפני המילים הללו. המילים הללו הן העתקה בשל הדמיון מהמשנה מידות ב,ה המתארת את עזרת הנשים: "וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה לעזרת ישראל, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתילים, שעליהן הלוויים עומדים בשיר")**.**

שמחת בית השואבה נמשכה עד הבוקר, ובבוקר התחילו בהכנות לשאיבת המים מן השילוח לצורך ניסוכם על המזבח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:4:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: **"החסידים ואנשי המעשה**... ואומרים לפניהן דברי תושבחות**".**

מה דברי התושבחות שהיו אומרים בשמחת בית השואבה? -

מביאים ברייתא: **יש מהן שהיו אומרים:** "**אשרייך ילדותי** (השנים שבהן אדם הוא ילד) **שלא ביישת את זקנותי** (השנים שבהן אדם הוא זקן)" **- אלו אנשי מעשה** – כך היו אומרים אנשי מעשה, שכל ימיהם היו מדקדקים בקיום המצוות, ולא התביישו בזקנותם בשל חטאי ילדותם, שהרי לא חטאו**. ויש מהן אומרים:** "**אשרייך זקנותי שכיפרת על ילדותי**" **- אלו בעלי תשובה** (העוזבים את דרך הרשע, חוזרים למוטב ומתחרטים על מעשיהם הרעים) – כך היו אומרים בעלי תשובה, שכיפרה התשובה שעשו בזקנותם על חטאי ילדותם**. אלו ואלו** – אנשי מעשה ובעלי תשובה, **היו אומרים:** "**אשרי מי שלא חטא** – כל ימיו**, ומי שחטא יימחל לו**" – אם ישוב בתשובה**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,ב שנו: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות ואומרים לפניהם דברי תושבחות. מה היו אומרים? "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא יימחל לו". ויש מהם שהיו אומרים: "אשרי / אשרייך ילדותי שלא ביישה / ביישת את זקנותי" - אלו אנשי מעשה. ויש מהם שהיו אומרים: "אשרייך זקנותי שתכפרי על ילדותי" - אלו בעלי תשובה.

ב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: תנו רבנן: יש מהם אומרים: "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו" - אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהם אומרים: "אשרי זקנותנו שכיפרה על ילדותנו" - אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא יימחל לו".


ומספרים: **הלל הזקן** (מחכמי הזוגות)**, כד הוה חמי לון עברין** (צריך לומר: 'עב**ד**ין') **בפחז** – כשהיה רואה אותם (את השמחים בשמחת בית השואבה) עושים בפחז (נוהגים בקלות דעת ובהוללות)**, הוה אמר לון:** – היה אומר להם: **דאנן** (קיצור של 'די אנן' = דאי אנן) **הכא, מָן הכא!** – שאם אנחנו כאן, מי כאן! (כלומר, אין אנחנו נחשבים כאן כלל) **ולקילוסן הוא צריך?** – ולקילוסנו הוא צריך? (וכי הקב"ה צריך לדברי השבח והתהילה שאנו אומרים לפניו?) (שמא צריך לומר: 'ולקילוסיו הוא צריך?' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 153, הערה 26), וכן הוא במובאה של בעלי התוספות מהירושלמי כאן) **והכתיב:** – והרי כתוב (בחזון ארבע המלכויות שחזה דניאל): **"אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְבָן קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן"** (דניאל ז,י) – אלף אלפים (מלאכים) ישרתוהו (את האלוהים), וריבוא רבבות לפניו יעמדו (לשרתו)**!** – הלא יש לו אלף אלפים וריבי רבבות מלאכים המשבחים לפניו, ואינו צריך לקילוסם של ישראל!

**כד הוה חמי לון עבדין בכושר** – כשהיה (הלל הזקן) רואה אותם (את השמחים בשמחת בית השואבה) עושים בכושר (בכשרות, נוהגים כראוי)**, הוה אמר:** – היה אומר: **די** (=דאי) **לא נן הכא, מאן הכא?** – אם לא אנחנו כאן, מי כאן? (כלומר, רק אנחנו נחשבים כאן) **שאף על פי שיש לפניו כמה קילוסין, חביב** (אהוב) **הוא קילוסן של ישראל יותר מכל** – אף על פי שיש לו אלף אלפים וריבי רבבות מלאכים המשבחים לפניו, הוא חפץ בקילוסם של ישראל יותר מקילוסם של המלאכים**. -** ויש להציע מקור לקביעה זו: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) **-** כתוב (בפתיחה לנבואת דוד על ביתו): **"**מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב **וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"** (שמואל ב כג,א) – דוד הוא האיש שאלוהי יעקב משח אותו למלך על ישראל, והוא שר וניגן שירים בישראל; ויש לדרוש את המילים "ונעים זמירות ישראל" שהן מוסבות על "אלוהי יעקב", שה' נעימות (אהובות) לו זמירותיהם של ישראל שהם מזמרים לפניו**,** וכן כתוב: **"**וְאַתָּה קָדוֹשׁ **יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל"** (תהילים כב,ד) – אתה (ה'), הקדוש, כיסא כבודך שאתה יושב עליו הן תהילות ישראל, שישראל מהללים אותך תמיד על ישועתך. מכאן שחביב לפני ה' קילוסם של ישראל יותר**.**

ב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסח ב פרק כז נאמר: הוא (הלל הזקן) היה אומר: דאנן בה (נראה שצריך לומר כאן ולהלן: **כ**ה) - מָן בה, ואין לית אנן בה - מָן בה (אם אנו כאן - מי כאן! ואם אין אנו כאן - מי כאן?).
דאנן בה מן בה - מעשה בהלל הזקן שהיה יושב / עומד על בית השואבה ובני אדם עומדים ומתפללים. ראה אותם שגבה לבם, אמר להם: יודעים אתם שאנו ושבחנו כלום. והלא יש לפניו אלף אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת שיעבדו אותו, שנאמר: "היש מספר לגדודיו?" (איוב כה,ג).
ואין לית אנן בה מן בה - כיוון שראה אותם שנשבר לבם, אמר להם: והלא יש לפניו אלף אלפים וריבי רבבות של מלאכי השרת ואינו רוצה בשבחם של כולם אלא בשבחם של ישראל, שנאמר: "משיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל" (שמואל ב כג,א), ואומר: "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהילים כב,ד).

ב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: תניא: אמרו עליו, על הלל הזקן: כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה אומר: אם אני כאן - הכל כאן. אם אין אני כאן - מי כאן.
וב**מסכת אבות דרבי נתן** נוסח א פרק יב נאמר: הוא (הלל הזקן) היה אומר: אם אני כאן - הכל כאן. אם אני לית כאן - מאן כאן.

שני הנוסחים בדברי הלל הזקן (נוסח אחד בירושלמי ובאבות דרבי נתן נוסח ב, ונוסח שני בבבלי ובאבות דרבי נתן נוסח א) שונים זה מזה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:4:3)

ומביאים ברייתא: **בן יהוצדק היה משתבח** (מתהלל, מתפאר) **בקפיצותיו** – כשהיה מרקד בשמחת בית השואבה, שלא היה מי שהיה יכול לעשות כמוהו**. אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל** (הראשון, ראש בית הדין בירושלים בדור החורבן)**, שהיה מרקד בשמונה אבוקות של זהב** (נראה שצריך לומר כמו בתוספתא ובבבלי: 'של אוּר', שכן אבוקה אינה אלא מוט עץ מוצת או חבילה של מוטות עץ מוצתים. אפשר ש'אבוקות של זהב' הוא אשגרה מ'מנורות של זהב' שבמשנה לעיל) – היה רוקד בשמחת בית השואבה ומחזיק בידיו שמונה אבוקות של אש, **ולא היה אחד מהן נוגע בארץ** (מגיה מחק מילה זו וכתב 'בחברו', כנראה על פי הבבלי) – שהיה זורק אותן כלפי מעלה ותופס אותן, ולא היתה אבוקה אחת נוגעת בחברתה**. וכשהיה כורע, היה נועץ** (תוחב, תוקע) **גודלו** (אגודלו, בוהן ידו) **בארץ** – ונשען על אגודלו, **וכורע ומיד היה נזקף** – ולא היה כל אחד יכול לעשות כך. הוא היה עושה כך בשילוב המשחק באבוקות**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,ד שנו: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה מרקד בשמונה אבוקות של אוּר, ולא היה אחד מהם נוגע בארץ, וכשהוא משתחווה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה, שוחה ונושק וזוקף מיד.

ב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: תניא: אמרו עליו, על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר בידו וזורקן כלפי מעלה, ונוטל אחת וזורק אחת / ומקבל אחת וזורק אחת, ואינן נוגעות זו בזו / ואין אחת נוגעת בחברתה. וכשהיה משתחווה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה (מתכופף) ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן (לפי שהוא מעשה קשה ביותר). וזו היא קידה (האמורה בכתובים).


כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות א,ד.

בסיום של תפילת שלמה במלכים א ח,נד נאמר: "וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'... קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו" (הכתוב הזה הובא בירושלמי ברכות לפני המקבילה), ובפתיחה של תפילת שלמה בדברי הימים ב ו,יג נאמר: "...וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל". הרי ששלמה התפלל בכריעה וגם בבריכה.

ומביאים ברייתא: **אי זו היא כריעה ואי זו היא בריכה?** (המשך הברייתא, שבו תשובה לשאלה זו, נשמט בירושלמי, או שהירושלמי קיצר ולא הביא את המשך הברייתא, כרגיל בירושלמי. לפי ברייתא המובאת בבבלי (ראה להלן) המחלקת בין הסוגים השונים של כריעות, כריעה - על ברכיים, ובריכה - על אפיים (כפיפת הפנים לארץ). - ואולי צריך לומר: '**זו היא כריעה וזו / זו היא בריכה**', שכריעה ובריכה עניין אחד הן, שאם אין אדם כורע אינו יכול לברוך (ראה להלן הלכות ארץ ישראל מן הגניזה), ובא הירושלמי לומר שאין הכתובים במלכים ובדברי הימים סותרים זה את זה, ששלמה כרע כדי לברוך. - ואפשר שהמשפט 'זו היא כריעה זו היא בריכה' לפי הנוסח המתוקן שהצענו הוא סיומה של הברייתא לעיל המספרת על רבן שמעון בן גמליאל שהיה כורע, וכמו שהוא בברייתא המקבילה בבבלי (ראה לעיל) המספרת על רבן שמעון בן גמליאל שהיה משתחווה, שסיומה הוא: "וזו היא קידה", והכוונה שמעשהו של רבן שמעון בן גמליאל הוא קידה או שהוא כריעה ובריכה האמורות בכתובים)


ומספרים: **רבי חייה רבה** – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **הראה כריעה** (מגיה הגיה במסירה שלפנינו בברכות 'בריכה', כמו שהוא בכתב יד רומי) **לפני רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **ונפסח** (נעשה צולע) – שנקעה יריכו מחמת המאמץ, **ונתרפא. לוי בר סיסי** (לוי, בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **הראה בריכה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא** – שבריכה קשה מכריעה (ולפי הנוסח המתוקן שהצענו לעיל: 'זו היא כריעה זו היא בריכה', צריך לומר 'בריכה' בשני המעשים)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

אם תחילת המקבילה מוסבת על הכתובים בתפילת שלמה, שאחד מהם הובא בברכות לפני המקבילה, הרי שהמקבילה מקורה בברכות והועתקה לסוכה. ואם תחילת המקבילה מוסבת על מעשהו של רבן שמעון בן גמליאל, שהובא בסוכה לפני המקבילה, הרי שהמקבילה מקורה בסוכה והועתקה לברכות.

ב**בבלי ברכות** לד,ב אמרו: תנו רבנן: קידה - על אפיים, שנאמר: "ותיקוד בת-שבע אפיים ארץ" (מלכים א א), כריעה - על ברכיים, שנאמר: "מכרוע על ברכיו", השתחוואה - זו פישוט ידיים ורגליים, שנאמר: "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה" (בראשית לז).
וב**בבלי סוכה** נג,א אמרו: לוי הראה קידה לפני רבי ונעשה צולע.

ב**בראשית רבה** לט,יב נאמר: אי זו היא כריעה ואי זו היא בריכה? - רבי חייא רבה הראה כריעה לפני רבי ונפסח ונתרפא. לוי בן סוסי הראה בריכה לפני רבי ונפסח ולא נתרפא.

לפי הבבלי, לוי הראה קידה. ולפי הירושלמי ובראשית רבה, לוי הראה בריכה.

ב**הלכות ארץ ישראל מן הגניזה** (עמודים קלד-קלה) נאמר: דרך כריעה ובריכה... כורע על ברכיו ושתי ידיו פרושות השמים ופניו תלויות, זו היא דרך בריכה, שנאמר: "וַיִּבְרַךְ עַל בִּרְכָּיו נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיְמָה" (דברי הימים ב ו,יג), אבל כריעה עיקר היא לכל דבר, שאין (=שאם) אין אדם כורע בקומתו, אינו יכול להשתחוות ולא לברוך ולא לעקוד (לקוד כעקידה, כמתואר שם לעיל)... וכן קידה דרכה בראש ובקודקוד, ...כל השתחוויה על הארץ היא, בידיים וברגליים ואפיים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:4:4)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי סנהדרין ב,ג.

כיוון שמספרים בהלכה זו שבשמחת בית השואבה היו מרקדים ושרים ומנגנים, דורשים כאן את הכתובים בהעלאת ארון ה' לעיר דוד, שבה דוד וכל ישראל רקדו ושרו וניגנו לפני ה' בשמחה.

מביאים מדרש כתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): **כתיב:** – כתוב: **"וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ**, **וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר**: **מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל**, **אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים**!**"** (שמואל ב ו,כ) – דוד שב לומר דברי ברכה לאנשי ביתו, ומיכל אשתו יצאה לקראתו ואמרה לו בלעג: איך נראה היום מלך ישראל נכבד, שהופיע (בעת ריקודו) לפני השפחות של עבדיו (הפחותות שבשפחות, וזה ביטוי לחרפה רבה, והכוונה: לפני העם) כאחד האנשים הבזויים והשפלים! ("ריקים" - נקלים ופוחזים)**.**

**מהו** – מה פירוש הביטוי **"אַחַד הָרֵקִים"?**

**אמר** (צריך להוסיף '**רבי**') **אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: הריקים** (צריך לומר כמו במקבילה מעובדת ומורחבת בבמדבר רבה ד,כ: '**הריק**') **שבריקים, זה אַרְכֵיסְטֵיס** (מילה יוונית) – רקדן (העוסק בבידור הקהל)**.**

ויש לדרוש את דברי מיכל: "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום": **אמרה** לו (מיכל לדוד)**: היום נגלה כבוד בית אבא** – שבית אבי היו כולם צנועים, כמסופר להלן. אבל אתה גילית לבושך והיית לגמרי בלי לבוש, כמו אחד הרקדנים, שיש מהם כאלה שרוקדים כשהם עירומים (לפי דרשה זו, דברי מיכל "מה נכבד היום מלך ישראל, אשר נגלה היום" הם דברי שבח על שאול מלך ישראל)**.**


**אמרו עליו, על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם** – לא ראה אדם בהם מימיהם עקב רגלם או בוהן רגלם מגולים כשהיו מהלכים, כי כולם היו צנועים ולבושים בגד ארוך שהגיע לארץ וכיסה אף את כף רגלם**. הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב:** – זה הוא (הדבר) שכתוב (בנפילת שאול בידי דוד): **"וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ**, **וְשָׁם מְעָרָה"** (שמואל א כד,ג) – שאול בא למקום שבו היו גדרות צאן (מקומות מוקפים גדר בשביל הצאן) ליד הדרך; ויש לדרוש את המילה "גדרות" שהיא לשון רבים: **- רבי אבון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רבי לעזר** (בן פדת, אמורא בדור השני)**: גדר לפנים מגדר היה** – שאול נכנס לדיר הצאן גדר לפנים מגדר (שתי גדרות) מתוך צניעותו**. "וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו"** (שם) – שאול נכנס למערה לעשות את צרכיו**, והוה חמי ליה מש**(**ו**)**לשל ציבחד ומסליק ציבחד, מש**(**ו**)**לשל ציבחד ומסליק ציבחד** (בסנהדרין אין ארבע המילים האחרונות) – והיה (דוד, שישבו הוא ואנשיו בחלקה הפנימי של המערה) רואה אותו (את שאול) משלשל (מוריד את בגדו העליון) מעט ומעלה (את בגדו התחתון) מעט, משלשל מעט ומעלה מעט (כדי שלא ייראה גילוי גופו בעת עשיית צרכיו, שנהג בצניעות יתירה)**. אמר דוד: היאך** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אהיך' (ספק בקריאה) ומגיה מחק וכתב 'היאך'. ונראה שצריך לומר כמו בבמדבר רבה: '**לית אריך**', ולכך כיוון הסופר) **מינגע בהדין גופא צדיקא** (צריך לומר כמו בבמדבר רבה: '**צניעא**') – אין זה הגון לנגוע (לפגוע) בגוף הצנוע הזה (בשאול. בסנהדרין: 'ארור מגע בהדין צניעה') **הדא היא דו אמר ליה:** – זהו (הדבר) שהוא (דוד) אומר לו (לשאול): **"הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ י'י הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה**, **וְאָמַר לַהֲרָגֲךָ**, וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר: לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא**"** (שמואל א כד,י) – היום נוכחת לדעת על פי מה שקרה היום, שה' נתן אותך היום בידי, ואמר כל אחד מאנשיי שיש להרוג אותך, אבל חסה עיני עליך והחלטתי שלא לפגוע בך לרעה, **- 'וַאָחָס עליך' אין כתוב כאן** – אין כתוב "ואחס" בגוף ראשון**, אלא "וַתָּחָס עָלֶיךָ"** – כתוב "ותחס" בגוף שלישי נקבה, **- צניעותך חסת** (בבמדבר רבה: 'חסה', ובסנהדרין: 'היא חסה') **עליך** – צניעותך חסה עליך (הצניעות שהיתה בך היא חסה עליך. - כאן המשפט אמור בארמית)**.**


וממשיכים את מדרש הכתובים (בהעלאת ארון ה' לעיר דוד): **"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל**: **לִפְנֵי י'י אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם י'י עַל יִשְׂרָאֵל**, **וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי י'י"** (שמואל ב ו,כא) – דוד אמר למיכל: רקדתי לפני ה' לפי שהעדיף אותי על אביך (שאול המלך) ובני ביתו ומינה אותי למושל על ישראל. **"וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי**, **וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה"** (שמואל ב ו,כב) – אשפיל את עצמי לפני ה' עוד יותר ממה שעשיתי עד עתה, ואהיה שפל בעיניי, ודווקא השפחות, שאמרת שהתבזיתי בפניהן, הן תכבדנה אותי על השתתפותי בשמחה הגדולה כאחד מהעם; ויש לדרוש את הכתוב "וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה": **- שאינן אמהות אלא אימהות** – אמר לה דוד: אותן בנות ישראל שצווחת (שקראת) אותן אמהות (שפחות), אינן אמהות (שאינן חשובות) אלא אימהות (שהן חשובות), לוואי יהא לי חלק עימהן לעתיד לבוא (במדבר רבה), וזהו "עִמָּם אִכָּבֵדָה"**.**

ושואלים: **ומה** (במקבילה: 'ובמה') **נענשה** – מיכל על דברי הבוז שאמרה לדוד: "כהיגלות נגלות אחד הריקים!"**?**

ומשיבים: **"וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"** (שמואל ב ו,כג) – היא נענשה שלא זכתה להוליד ילדים כל ימיה**.**

ומציעים קושיה מפסוק: **והא כתיב:** – והרי כתוב: **"וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד"** (שמואל ב ג,ה) – עגלה זו מיכל**!** – הרי שהיה לה ילד!

ומתרצים: **שגעת** (שגעתה - השמיעה קול נהימה) **כעגלה ומתה** – הכתוב מכנה את מיכל בשם עגלה בהקשר להזכרת בנה משום שכשילדה את בנה זה געתה כמו עגלה בשל קשיי הלידה ומתה. ועד יום מותה לא היה לה ילד, אבל ביום מותה היה לה ילד, שילדה ביום מותה (ראה להלן מדרשי אגדה)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סנהדרין.

כל הקטע על שאול ("אמרה: היום נגלה כבוד בית אבא...") אינו שייך כאן בסוכה, והוא נכנס בשל העתקת יתר מסנהדרין ב,ג, שהובא כאן, ככל הנראה, אגב ציון העובדה שדוד היה 'ארכיסטיס', דהיינו רקדן ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 238, הערה 10).

הרקדן היה בזוי מאוד על היהודים. כבר השבעים תרגמו "אחד הריקים" - אחד הרקדנים. השבעים לא קראו כאן 'הרוקדים', אלא תרגמו בדרך של ניסוח אחר 'ריק' ב'רקדן'. דבר זה מקוים על ידי פירושו של אמורא בארץ ישראל: 'מהו "הריקים"? אמר רבי בא בר כהנא: הריקים שבריקים, זה ארכסטיס' ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמוד 25).

ב**מדרש שמואל** כה,ו נאמר: "ויהי ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול" וגו' (שמואל ב ו,טז) - אמרה לו: של בית אבא היתה מלכות נאה ממך. חלילה להם, שלא ראה אדם בהם מימיהם פיסת יד ופיסת רגל ועקב מגולים, אלא כולהם היו מכובדים ממך. - ומה אמר לה דוד? "לפני ה' אשר בחר בי מאביך" וגו' (שמואל ב ו,כא) - אמר לה: של בית אביך היו מבקשים כבוד עצמם ומניחים כבוד שמים, ואני איני עושה כן, אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים. ואם תאמרי, שהייתי שפל בעיני אחרים ונבזה בעיני עצמי, תלמוד לומר: "והייתי שפל בעיניי". - "ועם האמהות" וגו' (שמואל ב ו,כב) - אמר לה דוד: מיכל, חס ושלום, שאין את נקראת מן האימהות אלא מן האמהות.
"ותאמר מה נכבד היום" וגו' (שמואל ב ו,כ) - אמרה לו: אלוואי / דייך לעיני בני אדם, אלא "לעיני אמהות עבדיו"?! "כהיגלות נגלות אחד הריקים" (שם) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאילין ארכיסטירס.

ב**בראשית רבה** פב,ז נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - עד יום מותה לא היה לה, הא ביום מותה היה לה. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה קוראה עגלה? - אמר רבי יהודה בר סימון: שפעת כעגלה ומתה.
וב**מדרש שמואל** יא,ג נאמר: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה" (שמואל ב ו,כג) - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: עד יום מותה לא היה לה ילד, הא ביום מותה היה לה ילד. הדא היא דכתיב: "והשישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה). - ולמה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה בר רבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.
ו**שם** כב,ד נאמר: כתיב: "השישי יתרעם לעגלה אשת דוד" (שמואל ב ג,ה) - למה נקרא שמה עגלה? - אמר רבי יהודה ברבי סימון: על שפעה כעגלה ומתה.

ב**בבלי ברכות** סב,ב אמרו: "ואמר להרגך ותחס עליך" - "ואמר"? 'ואמרתי' מיבעי ליה! "ותחס"? 'וחסתי' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה (אחריי להרוג אותי), והתורה אמרה: בא להורגך השכם להורגו. אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי היא? דכתיב: "ויבוא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבוא שאול להסך את רגליו". - תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה.

בבבלי מגילה יג,ב אמרו, שרחל היתה בה צניעות, ששתקה ולא גילתה ליעקב שדעתו של לבן לרמותו ולתת לו את לאה במקומה, ובשכר צניעותה זכתה ויצא ממנה שאול, שהיתה בו צניעות, ששתק ולא גילה לדודו ששמואל משח אותו למלך, ובשכר צניעותו זכה ויצאה ממנו אסתר, שהיתה בה צניעות, ששתקה ולא גילתה את עמה ואת מולדתה. הצניעות שייחסו לשאול בבבלי היא מעין הצניעות שייחסו שם לרחל ולאסתר, ולכן לא אמרו שם ששאול היתה בו צניעות בבית הכיסא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:5:1)

**עמדו שני כהנים בשער העליון** – הוא שער ניקנור שבמזרח העזרה, שהוא למעלה מעזרת הנשים (ואין הוא שער העליון הנזכר במשנה שקלים ו,ג ומידות ב,ו, שהיה בדרום העזרה), **היורד מעזרת ישראל לעזרת** ה**נשים, ושתי חצוצרות בידם** – של שני הכוהנים הללו**. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו** – שני הכוהנים בחצוצרות לסימן שהגיעה השעה ללכת אל השילוח לשאוב מים לניסוך, והתחילו לרדת במעלות**. הגיעו** – שני הכוהנים, **למעלה עשירית** – של חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים**, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה** – לרצפה של עזרת הנשים**, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכין** – ממשיכים לתקוע**, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח** – מעזרת הנשים להר הבית**. הגיעו** – שני הכוהנים, **לשער היוצא למזרח, והפכו פניהן למערב** – לכיוון העזרה וההיכל, **ואמרו: אבותינו היו במקום הזה** – בבית המקדש הראשון, **"אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל י'י וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ"** (יחזקאל ח,טז) – בבית ראשון היו אנשים מישראל פונים עורף להיכל ה' בהשתחוותם לשמש במזרח**, ואנו ליה וליה עינינו** (בכתב יד אחד של המשנה: 'ואנו ליה עינינו')**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: שונין** (כופלים) **אותו לומר: אנו ליה, וליה עינינו.**

מן השער הם יצאו אל השילוח, כמתואר במשנה לעיל ד,ט.

כאן אין המשנה מדברת אלא מהליכתם לשילוח ולא מחזירתם, ועל כן לא הזכירה לא את ה"שלוש למילוי המים" שבהלכה ה ולא "הגיעו לשער המים תקעו..." שבפרק ד הלכה ט ("מבואות לספרות התנאים", עמוד 352).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:5:2)

במשנה כאן שנינו: "עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו".

וב**משנה יומא** א,ח שנינו: בכל יום תורמים את המזבח (מרימים את הדשן מעל המזבח) בקריאת הגבר או סמוך לו (סמוך לזמן קריאת הגבר) בין לפניו בין לאחריו.

וב**משנה תמיד** א,ב שנינו: מי שהוא רוצה לתרום את המזבח (כל כוהן הרוצה להשתתף בהגרלה לעבודת תרומת הדשן), משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה (קודם שיבוא הממונה על ההגרלה). וכי באיזו שעה הממונה בא? לא כל העיתים שוות, פעמים שהוא בא מקריאת הגבר או סמוך לו (או שהוא בא סמוך לזמן קריאת הגבר) מלפניו או מלאחריו.

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א.

מספרים: **תירגם** – תרגם (פירש) **רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **קומי דבית** – לפני בית (מדרשו של) **רבי שילה** (חכם בבלי בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: קרא גברא** (נראה שצריך לומר: 'קרא **הגבר**') – פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה כאן הוא: **- אכריז כרוזא –** הכריז הכרוז (האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש, ששמו גבר, הכריז שיפתחו את השערים, ש"גבר" שבמשנה כאן הוא שם אדם)**.**

**אמרון ליה:** – אמרו לו (לרב): **קרא תרנוגלא** – קרא התרנגול (כך פירוש המילים "קרא הגבר", ש"גבר" פירושו תרנגול)**.**

**אמר לון:** – אמר להם (רב): **והא תנינן:** – והרי שנינו (משנה שקלים ה,א): **בן גבר** על נעילת שערים – שמו של האיש הממונה על פתיחת השערים במקדש היה בן גבר**! אית לך מימר: בר תרנוגלא?!** (בתמיהה) – יש לך לומר (האם אתה יכול לומר שפירוש המילים "בן גבר" שבמשנה שקלים): הבן של התרנגול?! (והרי ודאי ש"גבר" שבמשנה שקלים אין פירושו תרנגול! אלא מכאן ש"גבר" שבמשנה כאן הוא שם אדם, והוא האיש ששמו בן גבר שבמשנה שקלים, שכן בשני המקומות מדובר במי שהיה ממונה על פתיחת השערים במקדש)

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

ב**בבלי יומא** כ,ב-כא,א אמרו: מאי קריאת הגבר (שהוזכרה במשנה יומא א,ח: בכל יום תורמים את המזבח בקריאת הגבר)? - רב אמר: קרא גברא (הכריז האיש הממונה על כך). רבי שילא אמר: קרא תרנגולא.
רב איקלע לאתריה דרבי שילא, לא הווה אמורא (מתורגמן) למיקם עליה דרבי שילא, קם רב עליה ומפריש: מאי "קריאת הגבר"? - קרא גברא. - אמר ליה רבי שילא: לימא מר: קרא תרנגולא! - אמר ליה: כי הווה קאימנא קמיה דרבי / דרבי חייא ומפרישנא מאי "קריאת הגבר"? קרא גברא, ולא אמר לי ולא מידי; ומר אמר לי: אימא: קרא תרנגולא?
תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דרבי שילא. תניא כוותיה דרב: גביני כרוז מה הוא אומר (בהכרזתו)? - "עמדו כוהנים לעבודתכם ולוויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". תניא כוותיה דרבי שילא: היוצא (לדרך) קודם קריאת הגבר - דמו בראשו. רבי יאשיה אומר: עד שישנה (שיקרא קריאה שנייה), ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו? - בתרנגול בינוני (מכאן שקריאת הגבר היא קריאת התרנגול).

לפי הבבלי, רב ורבי שילא נחלקו בפירוש הביטוי "קריאת הגבר" שבמשנה ביומא. ולפי הירושלמי, רב ובית רבי שילא נחלקו בפירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה.
לפי הבבלי, רב אמר ש"גבר" שבמשנה ביומא פירושו אדם, והביאו בבבלי ראיה לדברי רב מגביני כרוז, שכן המשנה ביומא מדברת בהתחלת העבודה במקדש בכל בוקר, ולכן קריאת הגבר שבמשנה שם היא קריאתו של גביני שהיה הממונה על העמדת הכוהנים לעבודתם במקדש בכל בוקר. אבל לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב אמר ש"גבר" שבמשנה בסוכה הוא שם אדם, והביא רב ראיה לדבריו מבן גבר, שכן המשנה בסוכה מדברת בפתיחת השערים במקדש בבוקר, ולכן הגבר שבמשנה שם הוא בן גבר שהיה הממונה על פתיחת השערים במקדש בכל בוקר.
לפי הבבלי, רב סבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל אין לדעת מה פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב. ואילו לפי הירושלמי (לפי פירושנו), רב יכול לסבור ש"קריאת הגבר" הוא מונח שפירושו קריאת התרנגול או שמקורו בקריאת גביני כרוז במקדש בכל בוקר, אבל פירוש המילים "קרא הגבר" שבמשנה בסוכה לדעת רב אינו קשור כלל למונח הזה על שני פירושיו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:5:3)

במשנה שנינו: "הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו".

מציעים שאלה: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: עשירית מלמעלן? עשירית מלמטן?** – האם מעלה עשירית שהזכירה המשנה היא המעלה העשירית מעזרת ישראל שלמעלה (וכוונת המשנה שירדו עשר מעלות ועמדו על המעלה העשירית מלמעלה), או שמא היא המעלה העשירית מעזרת נשים שלמטה (וכוונת המשנה שירדו חמש מעלות ועמדו על המעלה העשירית מלמטה)?

ב**בבלי סוכה** נג,ב אמרו: בעי רבי ירמיה: האי "למעלה עשירית" - דנחית חמישה וקאי אעשרה, או דילמא דנחית עשרה וקאי אחמישה? - תיקו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:5:4)

במשנה שנינו: "הגיעו לשער היוצא למזרח, והפכו פניהן למערב ואמרו: אבותינו היו במקום הזה 'אחוריהם אל היכל י'י ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש'".

**אמר רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: 'והמה משתחוים' אין כתוב כאן, אלא "וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם"** (יחזקאל ח,טז) – זו צורה שאין לה דוגמה אחרת במקרא**,** ויש לדרוש את המילה הזו: **שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל** (רש"י ביחזקאל ח,טז הביא מימרה זו וגרס '**משחיתים** **ה**היכל', וכך צריך לומר כאן ולהלן) – היו משתחווים, כשפניהם כלפי השמש במזרח, שהיו עובדים את השמש, ואחוריהם כלפי בית המקדש במערב, שהיו מגלים את החלק האחורי והתחתון בגופם ומטילים צואה ומשחיתים (מקלקלים) את ההיכל. כך מלמדת הצורה הלא מצויה "משתחויתם" שמורכבת משתי מילים: משתחווים ומשחיתים**.**

**אמר רבי אבא בר כהנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**:** כתוב (בתוכחה על עבודה זרה): **"כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי"** (ירמיהו ב,יג) – ישראל עשו שני מעשים רעים; ויש לתמוה: **- וכי שתים רעות עשה עמי, הא וותרה** – הנה ויתור (מחילה) **לאלף** – ויתר (מחל) ה' על אלף מעשים רעים אחרים שעשו ישראל**?!** – במה זכו שתי הרעות הללו שבגללן ויתר ה' על הרעות האחרות? **אלא שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל** – שתי הרעות הללו הן מעשה אחד שהיה קשה כמו שני מעשים רעים, שהיו משתחווים לשמש וגם משחיתים את ההיכל, כאמור לעיל, ומעשה זה היה קשה על ה' מן כל המעשים הרעים האחרים שעשו**.**

ב**שיר השירים רבה** א [ו] ב נאמר: רבי אבא בר כהנא בשם רבי חייא רבה: כתיב: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב,יג) - הא וותרה למאת?! (הנה ויתור למאה?!) אלא מלמד שעשו אחת שהיתה קשה כשתיים, שהיו משתחווים לעבודה זרה ופורעים עצמם (גילו את מערומיהם (צורה מיוחדת של עבודה זרה)) כנגד בית המקדש. הדא היא דכתיב: "וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה... כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה'... וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ" (יחזקאל ח,טז), כמה דתמר: "כי משחתם בהם, מום בם" (ויקרא כב,כה) ("משתחויתם" (במקום 'משתחוים') היא צורה דקדוקית בלתי רגילה, ולכן קושר זאת בעל המדרש עם המילה "משחתם", רמז על השחיתות שבמעשה זה).

ב**בבלי סוכה** נג,ב אמרו: תנו רבנן: ממשמע שנאמר "ופניהם קדמה" איני יודע ש"אחוריהם אל היכל ה'"? (שהרי ההיכל לצד מערב הוא!) אלא מה תלמוד לומר: "אחוריהם אל היכל ה'"? מלמד שהיו פורעים (מגלים) עצמם ומתריזים (מטילים רעי) כלפי מטה (לשון נקייה כלפי שכינה).

**"כי שתים רעות עשה עמי"**
ב**בבלי תענית** ה,א אמרו: אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "כי שתיים רעות עשה עמי"? תרתין הוא דהוו, עשרין ותרתין שביק להו?! (בספר יחזקאל פרק כב מנויים עשרים וארבעה חטאים שחטאו ישראל, וכיוון שלא נענשו רק על שניים מהם, מה אירע לשאר עשרים ושניים?) - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אחת היא ששקולה כשתיים, ומאי ניהו? עבודה זרה...
וב**שמות רבה** מב,ח נאמר: "כי שתיים רעות עשה עמי" (ירמיהו ב) - ושתי רעות עשו, לכך ויתר על עשרים ושתיים?! ומהו "כי שתיים רעות עשה עמי"? (אנו מוצאים בספר יחזקאל שעשרים וארבעה חטאים חטאו ישראל, ובמה זכו שתי הרעות הללו שבגללן ויתר ה' על העשרים ושתיים הרעות האחרות?) - "אנכי" ו"לא יהיה לך" (הדבר אמור על מעשה העגל, שבאותה שעה עשו שתי הרעות הללו הפוגעות בה', ועל שתי הרעות הללו של עבודה זרה שעשו ישראל כשהלכו במדבר דיבר ירמיהו שם).

**הא וותרה**
ב**ספרי דברים** פסקה א נאמר: "ודי זהב" - אמר להם: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי מן הכל. היה רבי יהודה אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שעשה לחבירו צרות הרבה, ובאחרונה הוסיף לו צרה אחת. אמר לו: הא ותרה לכל מה שעשיתה לי, זו קשה עליי יותר מן הכל. כך אמר להם המקום לישראל: הא ותרה לכל מה שעשיתם, מעשה עגל קשה עליי יותר מן הכל.
וב**ירושלמי חגיגה** א,ז אמרו (על הכתוב בירמיהו טז,יא: "אֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ"): אמר רבי חייה בר בא: אותי עזבו אוותרה (א (=הא) וותרה), שמא את תורתי שמרו. שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השאור שבה היה מקרבן אצלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:1)

**משנה**
כיוון ששנינו בהלכה הקודמת, שהיו תוקעים בחצוצרות בסיום שמחת בית השואבה, כשהלכו אל השילוח לשאוב מים לניסוך, מוסיפה המשנה ללמד על התקיעות שהיו בכל יום במקדש.

**אין פוחתין** – לעולם, **מעשרים ואחת תקיעות** (בכתבי היד של המשנה: 'תקיעה') **במקדש** – תקיעות ותרועות, שגם תרועות נקראות כאן תקיעות**, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה** – כמפורט להלן**.**

**בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה: שלש לפתיחת שערים** – כשהיו פותחים את שערי ההיכל בבוקר היו תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה**, תשע לתמיד של** ה**שחר** – כשהיו מנסכים את היין של קורבן התמיד, היו הלוויים אומרים שיר של יום, והיו מחלקים אותו לשלושה פרקים, והיו שני כוהנים תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני התחלת כל פרק (משנה תמיד ז,ג)**, ותשע לתמיד של בין הערבים** – כמו בתמיד של השחר**. ולמוספין** – בימים שיש בהם קורבן מוסף, **מוסיפין עוד תשע** – כשהיו מנסכים את היין של קורבנות המוסף בשבתות ובראשי חודשים ובימים טובים, היו הלוויים אומרים שיר, והיו מחלקים אותו לשלושה פרקים, והיו שני כוהנים תוקעים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני התחלת כל פרק**. ובערב שבת מוסיפין עוד שש: שלש להפטיר** (בכתב יד אחד של המשנה כאן ולהלן: 'להבטיל') **את העם מן המלאכה** – שיפסיקו את מלאכתם**, ושלש להבדיל בין קודש לחול** – להודיע שקדש היום**.**

**ערב שבת שבתוך החג** – חג הסוכות, **היו שם ארבעים ושמונה: שלש לפתיחת שערים, שלש לשער העליון** – כמו ששנינו לעיל בהלכה ד: "עמדו שני כהנים בשער העליון היורד מעזרת ישראל לעזרת הנשים, ושתי חצוצרות בידם. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו"**, שלש לשער התחתון** – הוא השער היוצא למזרח מעזרת הנשים להר הבית, כמו ששנינו לעיל בהלכה ד: "הגיעו לעזרה, תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעים והולכין, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח"**, שלש למילוי המים** – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו את הצלוחית מים מן השילוח, כמו ששנינו לעיל בפרק ד הלכה ט: "הגיעו לשער המים, תקעו והריעו ותקעו"**, שלש על גבי המזבח** – בשעה שזקפו את הערבות בצידי המזבח, כמו ששנינו לעיל בפרק ד הלכה ה: "וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו"**, תשע לתמיד של** ה**שחר, ותשע לתמיד של בין הערבים, ותשע למוספין, שלש להפטיר את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה".

מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **אין פחות משבע** – תקיעות במקדש, **ולא יותר על שש עשרה** – הברייתא שנתה את דעתו של רבי יהודה (כך הוא בתוספתא ובבבלי, וכך מוכח להלן)**.**

ומציעים הסבר לדעות השונות: **ההן תנייא עבד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא** – התנא הזה עושה תקיעה ותרועה ותקיעה אחת**, וההן תנייא עביד כל חדא חדא** (צריך לומר: '**ו**חדא') **מינהון חדא** – והתנא הזה עושה כל אחת ואחת מהן אחת (התנא של הברייתא (רבי יהודה) מונה את כל הסדר של תקיעה ותרועה ותקיעה כתקיעה אחת, ואילו התנא של משנתנו מונה כל קול בפני עצמו כתקיעה אחת, ומכאן בא השוני במניין התקיעות על ידם)**.**


ומביאים ברייתא (המציעה מסקנה ממחלוקת התנאים): **שתמצא אומר:** – מכאן תסיק (לעניין מסע הדגלים במדבר על פי התקיעה בחצוצרות כמסופר בבמדבר פרק י, שלמדים מן הכתובים שתקעו שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל מחנה מארבע המחנות של בני ישראל): **שלש על כל מטה** (שבט) **ומטה** – החכמים סוברים שתקיעה ותרועה ותקיעה הן שלוש תקיעות, ולפיכך היה אפשר לתקוע תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל אחד משלושת השבטים שבכל מחנה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: שלש על כל דגל** (חטיבה של שלושה שבטים) **ודגל** – רבי יהודה סובר שתקיעה ותרועה ותקיעה אינן אלא תקיעה אחת, ולפיכך לא תקעו תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסע כל אחד משלושת השבטים שבכל מחנה, אלא תקעו שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לפני שנסעו כל שלושת השבטים שבכל מחנה. ונמצא שלמעשה אין הבדל בין החכמים ורבי יהודה במניין התקיעות אלא בחלוקתן (על פי "תוספתא כפשוטה". - הלשון "שתמצא אומר" זהה ללשון "נמצאת אומר")**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,י שנו: רבי יהודה אומר: אין פחות משבע ולא יותר על שש עשרה.
ו**שם ראש השנה** ב,ג שנו: במסעות (של העדה במדבר תוקעים) שלוש של שלוש שלוש (שלוש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה לכל מחנה ומחנה). שלוש (שלוש של שלוש) על כל דגל ודגל; דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: שלוש על כל מטה ומטה.

ב**ספרי זוטא** י,ה-ו נאמר: כשאמר "ותקעתם תרועה" ריבה תרועה אחת לכל מחנה ומחנה... כשאמר "ותקעתם תרועה שנית" ריבה שתי תרועות לכל מחנה ומחנה. [כשאמר "תרועה יתקעו למסעיהם" ריבה שלוש תרועות לכל מחנה ומחנה.] ומניין שהן שלוש של שלוש שלוש? תלמוד לומר: "ותקעתם תרועה שנית"...

ב**בבלי סוכה** נג,ב אמרו: מתניתין דלא כרבי יהודה. דתניא: רבי יהודה אומר: הפוחת (כלומר, ביום הפחות ביותר בתקיעות) לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה. - במאי קא מיפלגי? - רבי יהודה סבר: תקיעה ותרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד.


במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה: ...שלש לשער העליון, שלש לשער התחתון... שלש על גבי המזבח...".

מציעים קושיה מברייתא: **ותני** (אולי צריך לומר: '**והתני**' ("אוצר לשונות ירושלמיים"))**:** – והרי (התנא) שונה: **ותשע** ('תשע ל-' הוא אשגרה מלהלן 'תשע למוספי', וצריך לומר: '**שלש**', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **למעלה עשירית** – כשהגיעו למעלה העשירית של חמש עשרה המעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת הנשים, תקעו והריעו ותקעו (כמו ששנינו בהלכה ד)**! הא חורי!** – הרי אחרת (דבר אחר)! (הרי שיש עוד שלוש תקיעות, והיה לתנא של המשנה לשנות שבערב שבת שבתוך החג היו שם חמישים ואחת תקיעות!)

ומתרצים: **מאן דאית ליה** – מי שיש לו **על גבי המזבח** – מי שסובר שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח, והוא התנא של המשנה ששונה בהלכה ה: "שלש על גבי המזבח"**, לית ליה** – אין לו **למעלה עשירית** – אינו סובר שתוקעים שלוש תקיעות למעלה עשירית**. מאן דאית ליה** – מי שיש לו (מי שסובר) **למעלה עשירית** – מי שסובר שתוקעים שלוש תקיעות למעלה עשירית, והוא התנא של המשנה בהלכה ד**, לית ליה** – אין לו **על גבי המזבח** – אינו סובר שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח, שהתנאים של המשנה בהלכה ד ושל המשנה בהלכה ה חולקים זה על זה**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,י שנו: שלוש לפני / לגבי המזבח. - האומר לפני מזבח אינו אומר למעלה עשירית, האומר למעלה עשירית אינו אומר לפני מזבח.

ב**בבלי סוכה** נד,א אמרו: ואילו למעלה עשירית - לא קתני. מתניתין מני? רבי אליעזר בן יעקב היא. דתניא: שלוש למעלה עשירית. רבי אליעזר בן יעקב אומר: שלוש על גבי המזבח. האומר למעלה עשירית אינו אומר על גבי המזבח, והאומר על גבי המזבח אינו אומר למעלה עשירית.

מי ששונה בהלכה ד: "הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו", לא שונה בהלכה ה: "שלש על גבי המזבח", ולא שונה בפרק ד הלכה ה: "וזוקפין אותן בצידי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח. ותקעו והריעו ותקעו" (="שלש על גבי המזבח") (ראה "מבואות לספרות התנאים", עמודים 351-352).

משנה זו ("אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה") (המובאת גם בערכין ב,ג) כנראה עתיקה היא ומזמן המקדש מוצאה, ולא מסתבר שמי שהוא יחלוק עליה. ומשום כך "האומר למעלה עשירית אינו אומר על גבי המזבח, והאומר על גבי המזבח אינו אומר למעלה עשירית", כדי שלא תהיינה יותר מארבעים ושמונה תקיעות. ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בניסוח לשונה של משנה עתיקה זו, אבל בעיקר הדין אין מחלוקת, וגם רבי יהודה מודה שאין להוסיף על ארבעים ושמונה קולות ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד רמח).


במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה: ...שלש למילוי המים".

מציעים היסק (מן המשנה): **אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: זאת אומרת, שלא היו תוקעין אלא לניסוך המים בלבד** – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו מים מן השילוח (ולפני שניסכו אותם על גבי המזבח), היו תוקעים שלוש תקיעות לכבוד הניסוך של המים הללו (אלו הן שלוש למילוי המים ששנינו במשנה)**.** ומוכיחים שההיסק נכון: **אין תימר:** – אם תאמר: **למילויין** – כשהגיעו לשער המים לאחר שמילאו מים מן השילוח, היו תוקעים לכבוד המילוי של המים הללו, **-** יש להקשות: **ניתני:** – נשְׁנה (המשנה היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר): **שלש למילויי המים של** ה**יום ושלש למילוי המים של מחר!** – שכיוון שבערב שבת שבתוך החג היו ממלאים מים בכלי אחד לצורך הניסוך בערב השבת וגם היו ממלאים מים בכלי אחר לצורך הניסוך בשבת (כמו ששנינו לעיל פרק ד הלכה י), יש לתקוע שלוש תקיעות למילוי המים של היום ועוד שלוש תקיעות למילוי המים של מחר, שהרי היו תוקעים לכבוד מילוי המים, ובאותו היום יש שני מילויים, ונמצא שהיו שם חמישים ואחת תקיעות. ברם, מכיוון שהמשנה לא אמרה אלא שיש לתקוע שלוש תקיעות למילוי המים, אפשר להסיק שהיו תוקעים לכבוד ניסוך המים, ובאותו היום יש ניסוך אחד, ולכן היו שם ארבעים ושמונה תקיעות (בשעת ניסוך המים לא היו תוקעים על המים, שהרי היו מנסכים את המים ואת היין של התמיד בבת אחת, ובשעת ניסוך היין היו תוקעים על היין, ואין צורך לתקוע במיוחד על המים).


במשנה שנינו: "ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה".

מקשים: **אילין אינין?!** – אֵילו הן?! (איך אתה אומר שערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות, שמשמע שאין ימים אחרים שהיו שם ארבעים ושמונה תקיעות?) **והא אית לך חורנין** (צריך לומר: 'חורנ**י**ין', כי הוא לשון רבות)**:** – והרי יש לך אחרות (הרי יש ימים אחרים, חוץ מערב שבת שחל בחג הסוכות, שגם בהם היו שם ארבעים ושמונה תקיעות, כגון ראש השנה שחל בשבת): **תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש** – שראש השנה הוא גם ראש חודש תשרי**, ותשע למוספי יום טוב של ראש השנה** – שתוקעים תשע תקיעות לכל מוסף ומוסף, מלבד שלוש לפתיחת שערים, תשע לתמיד של השחר, ותשע לתמיד של בין הערבים**!** – ונמצאו גם כן ארבעים ושמונה תקיעות!

ומתרצים: **אלא** (נראה שצריך לומר: 'דלא', או שצריך לומר: 'אלא דלא', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **כמאן דאמר:** – שלא כמי שאומר (על הכתוב בעניין החצוצרות ושימושן): **"**וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים **יִתְקְעוּ** בַּחֲצֹצְרוֹת**"** (במדבר י,ח) – התפקיד לתקוע בחצוצרות במקדש מוטל על הכוהנים; ויש לדרוש את המילה "יתקעו": **- לפנים מן** (שתי מילים אלו תמוהות, ונראה שהן שיבוש של המילים: '**לפי מיניין**', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **המוספין יתקעו** – ביום שיש בו מוסף תוקעים למוספים לפי מספרם, תשע תקיעות לכל מוסף ומוסף. לדעה זו, בראש השנה שחל בשבת, תוקעים תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש ותשע למוספי יום טוב של ראש השנה, מפני שהיו הלוויים אומרים שיר על כל מוסף ומוסף. אבל התנא של משנתנו אינו דורש את המילה "יתקעו" כך, ולדעתו תוקעים לכל המוספים תשע תקיעות בלבד, מפני שלא היו הלוויים אומרים שיר על כל מוסף ומוסף אלא שיר אחד בלבד. נמצא שרק בערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות**.**

ומציעים תירוץ חלופי: **רבנן דקיסרין** – חכמי קיסריה אמרו **בשם רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: ואפילו כמאן דאמר:** – ואפילו כמי שאומר: **"יִתְקְעוּ" - לפנים מן** (שתי מילים אלו תמוהות, ונראה שהן שיבוש של המילים: '**לפי מיניין**', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **המוספין יתקעו** – אף אם התנא של משנתנו דורש את המילה "יתקעו" כך, הוא סבור שהדרשה באה ללמד דבר אחר**, תָּקוֹעוֹת** (מגיה במסירה שלפנינו גרר בטעות חלק מ-וי"ו ראשונה ויצא 'תקיעות') **היו מוסיפין** – ביום שיש בו כמה מוספים היו מוסיפים כוהנים התוקעים בחצוצרות**, לא היו מוסיפין תקיעות** – לא היו תוקעים תקיעות לכל מוסף ומוסף. נמצא שרק בערב שבת שחל בחג הסוכות היו שם ארבעים ושמונה תקיעות**.**

ב**בבלי סוכה** נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: "ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות" (במדבר י) - שאין תלמוד לומר "יתקעו", ומה תלמוד לומר "יתקעו"? - הכל לפי המוספים תוקעים. - הוא תני לה והוא אמר לה: מלמד שתוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום).
תנן: ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמונה. - וליתני נמי: ראש השנה שחל להיות בשבת, דאיכא תלתא מוספין: מוסף דראש חודש, מוסף דשבת, מוסף דראש השנה (ונמצאו גם כן ארבעים ושמונה תקיעות)! - ערב שבת שבתוך החג איצטריכא ליה, לאשמעינן כרבי אליעזר בן יעקב (שאין תוקעים למעלה עשירית אלא על גבי המזבח).
ו**שם** נה,א אמרו: מיתיבי, דתני רבא / רבה בר שמואל: יכול כשם שתוקעים על שבת בפני עצמה ועל ראש חודש בפני עצמו, כך יהו תוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום)! - תלמוד לומר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם...". - תיובתא דרבי אחא בר חנינא, תיובתא.
והא רבי אחא בר חנינא קרא ומתניתא / והלכתא קאמר (שתוקעים לפי המוספים)! (וכיצד אפשר לדחות דברים אלה לגמרי?) - אמר רבינא: לומר שמאריכים בתקיעות (המקרא והברייתא שהביא באו ללמד שמאריכים בתקיעות לכבוד המוסף הנוסף). רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא בר חנינא אמרי: לומר שמרבים בתוקעים (מוסיפים כוהנים התוקעים בחצוצרות לכבוד המוסף הנוסף).

בירושלמי: "מי שאומר: 'יתקעו' - לפי המוספים יתקעו". ובבבלי: "כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: 'יתקעו' - הכל לפי המוספים תוקעים".
בירושלמי: "רבנן דקיסרין בשם רבי יעקב בר אחא: תקועות היו מוסיפין". ובבבלי: "רבנן דקיסרי משמיה דרבי אחא בר חנינא אמרי: לומר שמרבים בתוקעים".
בירושלמי ביארו את הדרשה "'יתקעו' - לפי המוספים יתקעו" באופן אחר ("תקועות היו מוסיפין") כדי לתרץ את הקושיה מראש השנה שחל להיות בשבת. ובבבלי ביארו את הדרשה באופנים אחרים ("מאריכים בתקיעות", "מרבים בתוקעים") כדי לתרץ קושיה מברייתא בעניין תקיעות על המוספים, ואת הקושיה מראש השנה שחל להיות בשבת תירצו בדרך אחרת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:3)

דנים בכינור ובנבל שנזכרו במשנה לעיל הלכה ד ובכלי נגינה אחרים שהיו מנגנים בהם במקדש.

**רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **אמר: היא נבל, היא כינור** – שניהם זהים בצורתם, ששניהם כלי נגינה בעלי מיתרים**. נימין** (מיוונית: חוטים) **יתירות בין זה לזה** – ההבדל ביניהם הוא שהנבל יש בו יותר מיתרים מן הכינור (בכינור היו שבעה מיתרים ובנבל היו עשרה מיתרים)**.**

**אמר רבי חייה בר אבא: למה נקרא שמו נבל? שהוא מלבין** (צריך לומר כאן ולהלן: '**מנבל**', וכן הוא במדרשים. - מבזה) **כמה מיני זמר** – מפני שקולו חזק מקול כלי נגינה אחרים**.**

**רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב יוסף** (גדול אמוראי בבל בדור השלישי)**: על ידי** (בגלל) **עור שאינו עבוד** (מעובד - מוכשר, מותקן) – שממנו עשויה תיבת התהודה שלו, **ועל ידי נימין יתירות היה מלבין כמה מיני זמר.**

ב**מדרש תהילים** פא,ג נאמר: "שאו זמרה ותנו תוף, כינור נעים עם נבל" - רבי חייא בר אבא אמר: הוא נבל, הוא כינור. - רבי שמעון אומר: נבל לעצמו וכינור לעצמו, נימים (ו)יתירות בין זה לזה. - אמר רבי הונא בשם ר' אסי (צריך לומר: 'רב יוסף'): על ידי עור שאינו עבוד ועל ידי נימים (ו)יתירות... - ולמה נקרא שמו נבל? שהוא מנבל כל מיני זמר.

**נימין יתירות בין זה לזה**
ב**תוספתא ערכין** ב,ז שנו: רבי יהודה אומר: שבעה נימים בכינור בזמן הזה, שנאמר: "שובע שמחות את פניך" (תהילים טז); לימות המשיח שמונה, שנאמר: "למנצח על השמינית" (תהילים יב) - על נימה שמינית; לעתיד לבוא עשרה, שנאמר: "הודו לי'י בכינור, בנבל עשור זמרו לו" (תהילים לג).
וב**בבלי ערכין** יג,ב אמרו: תניא: רבי יהודה אומר: כינור של מקדש של שבעה נימים היה, שנאמר: "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח" (תהילים טז) - אל תיקרי "שובע" אלא שבע (ויש ללמוד משם, שהנעימות של הכינור שהיו מנגנים בו לפני ה' היו בכינור של שבעה מיתרים); ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר: "למנצח על השמינית" (תהילים יב) - על נימה שמינית (שיוסיפו לכינור); ושל עולם הבא עשרה, שנאמר: "מזמור שיר ליום השבת... עלי עשור ועלי נבל, עלי היגיון בכינור" (תהילים צב) (בשבת שלעתיד לבוא, שהיא העולם הבא, ינגנו בעשור), ואומר: "הודו לה' בכינור, בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש" (תהילים לג) (בעשור ישירו את השיר החדש שלעולם הבא).

דברי הברייתא מובאים בפסיקתא רבתי פסקה כא; בבמדבר רבה טו,יא; במדרש תנחומא (בובר) פרשת "בהעלותך" סימן יב; במדרש תנחומא (ורשא) פרשת "בהעלותך" סימן ז ובמדרש תהילים פא,ג.


**רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: עוגב** – שנזכר במקרא בכמה מקומות, **זה ארדבלס** (צריך לומר כאן ולהלן: 'א**דר**בליס') – הידראוליס, עוגב המופעל על ידי מים (מקור המילה ביוונית. הכלי היה מורכב ממערכת של חליל נשיפה, צינורות, אגן מים ומיכלים, וממנו היו מפיקים צלילים מיוחדים מאוד)**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי)**: לא היה ארדבליס בירושלם** – במקדש, בין כלי השיר, **מפני שהוא סורח** (פוגע) **את הנעימה** (נועם הקול, נגינה) – הצלילים שבוקעים ממנו בולעים בשל עוצמתם את צלילי כלי השיר האחרים**.**

ב**תוספתא ערכין** א,יג שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדראוליס לא היה במקדש, מפני שמערבב את הקול ומקלקל את הנעימה.
וב**בבלי ערכין** י,ב אמרו: היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדוליס [לא] היה במקדש, מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה (נראה שיש לגרוס כמו בתוספתא).

ב**בראשית רבה** כג,ג נאמר: "ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב" - עדרבלין וכרבלין (מילים שמקורן ביוונית: עדרבל - עוגב מים. כרבל - חליל).

בשקיע התרגום הארמי שבבראשית רבה, שהוא מסורת תרגומית ארץ ישראלית, מזוהה ה"כינור" עם ההידראוליס. לעומת זאת, לפי הירושלמי מזהה רבי שמעון בן לקיש את ה"עוגב" עם ההידראוליס ("שקיעים מתרגומי המקרא הארמיים" ב, עמוד 9).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:4)

ומביאים ברייתא: **חליל של** ה**מקדש - של משה היה** – היה מימי משה ושימש במשכן שבמדבר, **ושל קנה** (שם של צמח בר ממשפחת הדגניים הגדל בגדות נחלים ואגמים ובביצות, בעל גבעול גבוה ביותר) **היה** – היה עשוי קנה חלול**. נשבר ותיקנוהו** – שלא יהיה שבור, אף שהיה קולו כמו שהיה לפני שנשבר (על פי "עלי תמר"), **ולא היה קולו ערב** (נעים) **כמות שהיה** – לפני שתיקנוהו**. חזרו ונטלוהו** – הסירו את החומר שבו תיקנו אותו, **וחזר לכמות שהיה.**

**צלצל** (כלי נגינה) **של** ה**מקדש - של משה היה ושל נחושת היה. נשבר ותיקנוהו ולא היה מצלצל כמות שהיה. חזרו ונטלוהו וחזר לכמות שהיה.**

**מכתשת** (מכשיר לכתוש בו) **של** ה**מקדש** – שהיו כותשים בה את סממני הקטורת, **- של משה היה ושל נחושת היה. נשברה ותיקנוה ולא היתה מפטמת** (מרקחת) **כמו שהיתה. חזרו ונטלוה וחזרה לכמות שהיתה.**

**אלו שני כלים** – של נחושת, צלצל ומכתשת, **שנשתברו בביניין הראשון** – בימי הבית הראשון, **ולא עלתה עליהן ארוחה** – אומנם הכלים נשברו, אבל על פי נס לא העלתה הנחושת חלודה מעולם (גם הגרסה במדרש זוטא קוהלת (בובר) ט [יח]: "אלו שני כלים שנשברו בבנין ראשון, ולא היה עולה עליהן רוחא". ארוחה / רוחא היא חלאת הנחושת, חלודה ("הוראות נשכחות", "לשוננו" לב, עמודים 97-98))**. עליהן** – על שני כלים אלה, **הוא** – הכתוב, **אומר: "נְחֹשֶׁת מָרוּק"** (דברי הימים ב ד,טז)**, "נְחֹשֶׁת מְמֹרָט"** (מלכים א ז,מה) – כלי הנחושת במקדש היו עשויים מסוג מעולה של נחושת**, "וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב"** (עזרא ח,כז) – בין התרומות לבית ה' שהעלו העולים מהגולה עם עזרא היו שני כלים יפים ויקרים כזהב עשויים מנחושת טובה שצבעה כזהב (לפי הברייתא שני כלים אלה הם הצלצל והמכתשת)**.**


ומציעים מחלוקת חכמים שזהותם אינה ידועה: **תרין אמורין** – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המילים "שניים חמודות כזהב")**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **חד מינהון כתריי דדהב** – אחד מהם כשניים של זהב (שהיתה הנחושת שהיו עשויים ממנה שני כלים אלה יפה ושקולה כפליים מזהב, ששיעור הכתוב הוא: חמודות כשניים של זהב)**. וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **תריי** (מגיה במסירה שלפנינו הוסיף כאן בטעות 'מינהון' כמו בדברי החכם האחד) **כתריי דדהב** – שניים כשניים של זהב (שהיתה הנחושת שהיו עשויים ממנה שני כלים אלה יפה ושקולה כזהב, ששיעור הכתוב הוא: שניים חמודות כשל זהב)**.**

ב**תוספתא ערכין** ב,ג-ה שנו: חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה. פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה. נטלו ציפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה.
צלצל שבמקדש של נחושת היה ומימות משה היה. נפגם ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים שתיקנוהו, ולא היה קולו ערב כמות שהיה.
מכתשת שבמקדש של נחושת היתה ומימות משה היתה. נפגמה ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כהלכתה. נטלו את פגימתה וחזרה לתחילתה.
אלו כלים (צלצל ומכתשת) שנפגמו בבית הראשון ולא עלתה להם ארוכה (צריך לומר: ארוחה), ועליהם הוא אומר: "נחושת ממורט", ועליהם הוא אומר: "כלי נחושת מוצהב טובה שניים חמודות כזהב" - מלמד שהיתה יפה כשניים כזהב (כל אחד מהם היה יפה כשניים זהב). רבי נתן אומר: שני כלים היו (שני צלצלים ושתי מכתשות), שנאמר: "שניים".

וב**בבלי ערכין** י,ב אמרו: תנו רבנן: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה (בדפנותיו), של קנה היה, ומימות משה היה, והיה קולו ערב. ציווה המלך וציפהו / וחיפוהו זהב ולא היה קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.
צלצל היה במקדש, של נחושת היה, ומימות משה היה, והיה קולו ערב. נפגם ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוהו, ולא היה קולו ערב. נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה.
מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת את הבשמים. נפגמה ושלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמות שהיתה. נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמות שהיתה.
אלו שני כלים נשתיירו במקדש / ממקדש ראשון, ונפגמו ולא עלתה להם ארוכה (צריך לומר: ארוחה), ועליהם אמר דוד (צריך לומר: ועליהם הוא אומר): "נחושת ממורט", "נחושת מרוק", ועליהם הוא אומר: "וכלי נחושת מוצהב טובה שניים חמודות כזהב".
רב ושמואל. חד אמר: כל אחד ואחד שקול כשניים של זהב. וחד אמר: שניהם שקולים כאחד של זהב.
תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.
תניא: רבי נתן אומר: שְׁנִיִּים (כפולים) היו, שנאמר: "שְׁנַיִם", אל תיקרי שנים אלא שניים.

דבריהם של 'תרין אמורין' בירושלמי מנוסחים בארמית. ברם, תוכן הדברים דומה למובא בתוספתא ערכין, וכבר מצאנו 'תרין אמורין' בירושלמי שמציין דברי תנאים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 251, הערה 75).
'תרין אמורין' נאמר בירושלמי כמה פעמים גם על תנאים שוני משניות וברייתות, כלומר שני שונים ("שרידי שאילתות", "תרביץ" ו, עמוד 476).

דברי "חד אמר" שבירושלמי שווים לדברי התנא הראשון בתוספתא ערכין, אבל דברי "וחורנה אמר" שבירושלמי אינם שווים לדברי רבי נתן בתוספתא. ולכן אין לומר ש'תרין אמורין' בירושלמי כאן מציין דברי תנאים.
נראה שדברי "וחד אמר" שבבבלי הועתקו בטעות מדברי "תני רב יוסף" שלאחריהם, וצריך לומר בבבלי: "וחד אמר: שניהם שקולים כ**שניים** של זהב". אם נכון הדבר, הרי שדברי "וחד אמר" שבבבלי שווים לדברי "וחורנה אמר" שבירושלמי, כשם שדברי "חד אמר" שבבבלי שווים לדברי "חד אמר" שבירושלמי. נמצא ש'תרין אמורין' בירושלמי כאן מציין דברי אמוראים, רב ושמואל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:5)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אומר: שילוח** – שממנו היו ממלאים מים לניסוך בחג הסוכות, **היה מוציא מים כאיסר** – פתח המעיין שממנו נבעו מי השילוח היה רחב כאיסר (מטבע קטן של נחושת)**. אמרו: נרחיבנו וירבו מימיו. הרחיבוהו ונתמעטו מימיו. חזרו וגדרוהו וחזר לכמות שהיה.**

ב**תוספתא ערכין** ב,ו שנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שילוח היה מוציא מים בכאיסר. אמרו: נרחיבנו כדי שירבו מימיו. והרחיבוהו ונתמעטו מימיו. וסתמוהו וחזר לתחילתו.
וב**בבלי ערכין** י,ב אמרו: תני רבן שמעון בן גמליאל: / תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שילוח היה מקלח מים בכאיסר. ציווה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו. ונתמעטו. חזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, לקיים מה שנאמר: "אל יתהלל חכם בחוכמתו" (שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חוכמתו).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:6)

ומציעים מחלוקת אמוראים: **מגריפה** – כלי נגינה שהיה במקדש, **- רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **ושמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים**. חד אמר:** – (חכם) אחד אומר: **עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא מאה מיני זמר. וחורנה אמר:** – ו(החכם) האחר אומר: **מאה נקבים היו בה, כל אחד ואחד היה מוציא עשרה מיני זמר.**

ומסיקים: **מדברי שניהם** – מדברי רב ושמואל כאחד נוכל להסיק**, היתה** – המגריפה, **מוציאה אלף מיני זמר.**

ב**בבלי ערכין** י,ב-יא,א אמרו: אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש, ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד היה מוציא עשרה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר.
במתניתא תנא: היתה אמה וגבוהה אמה, וקתא (ידית) יוצאה ממנה, ועשרה נקבים היו בה, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.

דעת שמואל בירושלמי, בין אם היא דעת החכם האחד ובין אם היא דעת החכם האחר, אינה כדעתו בבבלי.

קטע האגדה הארוך, העוסק בעיקר בכלי הנגינה במקדש, אין לו כל קשר עם משנתנו או עם הדיון התלמודי שבקטע שלפניו, וברור אפוא שלפנינו גוף זר, שנותק וכנראה אף הועתק מהקשר אחר.
בהעדר מקבילה מדויקת לגוף הזר כאן, אי אפשר לקבוע בוודאות כיצד התגלגלו הדברים לסוגייתנו. אף על פי כן, נוכל להציע שתי השערות בעניין זה. ראשיתו של הגוף הזר, הדנה בהבדל בין נבל וכינור ובהגדרת עוגב, מוסבת ככל הנראה על מקור מקראי או תנאי המזכיר כלים אלה. שאר הסוגיה, העוסק בכלי נגינה אחרים ששימשו במקדש, משתלשל מן החלק הראשון. אפשר, אם כן, שעיקר מקומה של סוגיה זו לעיל, על המשנה הקודמת: 'והלוויים בכינורות ובנבלים...' (ואכן פסקה זו לא נידונה בתלמוד שם), אלא שלפי זה קשה קצת להבין מדוע הובא קטע זה כאן ולא בתלמודה של הלכה ד.
לחלופין, אפשר אולי להסביר ש'הגוף הזר' כאן הועבר מתלמודה של משנה ערכין ב,ג, הדומה למשנתנו: 'אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה. אין פוחתין משני נבלין... אין פוחתין משני חלילין...'. לפי זה עלינו להניח שלפנינו סוגיה שמקורה בירושלמי קודשים האבוד, אך אפשר שמשנת ערכין צוטטה כאן (בלשון 'תמן תנינן: אין פוחתין...') כחלק מן הסוגיה המקומית, אלא שציטוט זה נשמט לפנינו. השערה זו מקבלת חיזוק מן העובדה שהקטע בסוגייתנו 'חליל של מקדש... צלצל של מקדש... מכתשת של מקדש...' זהה לתוספתא ערכין ב,ג-ו, המתייחסת למשנת ערכין ב,ג. עם זאת, ראוי להעיר, כי לפי הצעה זו, לא זו בלבד שהסוגיה מבוססת על המשכה של משנת ערכין, השונה ממשנת סוכה, אלא שגם מיקומו של הגוף הזר כאן מוזר במקצת: הוא בא אחרי תום הדיון הן ברישא של משנת סוכה ('אין פוחתין...'), הדומה למשנת ערכין ב,ג, והן במציעתא של משנת סוכה ('ערב שבת שבתוך החג...'), השונה ממשנת ערכין, ומכאן שהוא בא כמעין ספח אגדי שלא במקומו לסוגיה העיקרית ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמודים 250-251).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:6:7)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ח,ח.

שואלים: **מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מי קודם?** – ראש חודש שחל להיות בשבת, שמקריבים קורבן מוספים של שבת וקורבן מוספים של ראש חודש, ואחר כך מנסכים יין של מוספי שבת ויין של מוספי ראש חודש, ניסוך היין של מי מהם קודם? ניסוך היין של מוספי שבת או ניסוך היין של מוספי ראש חודש? (השאלה היא בשבת שבה הניסוכים סמוכים זה לזה. אולם ראש חודש שחל להיות בחול, מקריבים קורבן תמיד של שחר ומנסכים יין של תמיד של שחר, ואחר כך מקריבים קורבן מוספים של ראש חודש ומנסכים יין של מוספי ראש חודש)

ומציעים דעתו של חכם (כתשובה לשאלה) המונגדת לדעה אחרת המובאת בסמוך: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) **סבר מימר:** – סובר לומר: **מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי ראש חודש קודמין** – ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת**.**

ומציעים סיוע לדברי אמורא (ממקור תנאי): **חייליה דרבי ירמיה מן הדא:** – כוחו (ראייתו) של רבי ירמיה מזאת (מהברייתא שלהלן): **שירו של שבת ושירו של ראש חודש** – ראש חודש שחל להיות בשבת, שהלוויים אומרים שירו של שבת ושירו של ראש חודש, **- שירו של ראש חודש קודם** – לשירו של שבת, ומכאן שניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, שהרי שירו של שבת הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, ושירו של ראש חודש הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש**.**

ודוחים את הסיוע (בהצעת הבחנה בין העניינים שהושוו): **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: שנייא היא** – שונה היא (שונה הוא הדבר בעניין השיר, ואף על פי ששירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, מכל מקום ניסוך היין של מוספי ראש חודש אינו קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמבואר להלן)**,** ומביאים הסבר להבחנה המבוסס על מקור אמוראי: **דאמר רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כדי לפרסמו ולהודיע** (בנוסח הבבלי של מסכת שקלים אין המילה 'ולהודיע') **שהוא ראש חודש** – שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת, כדי להודיע ברבים שיום זה נקבע על ידי בית הדין ראש חודש**. כיצד הוא עושה?** – באיזה אופן מקדימים לומר שירו של ראש חודש? והרי הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, ואם שירו של ראש חודש קודם, על כורחך גם ניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם! - **שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש** – אין הלוויים אומרים שירו של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש אלא בשעת השחיטה של מוספי שבת (שקודמת לשחיטה של מוספי ראש חודש), ובשעת ניסוך היין של מוספי שבת הלוויים אומרים שירו של שבת, וכך שירו של ראש חודש קודם לשירו של שבת**. ברם הכא** – אבל כאן (בעניין ניסוך היין של המוספים)**, מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מוספי שבת קודמין, על שם** (משום) **כל התדיר מחבירו - קודם את חבירו** – ניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, משום הכלל, שאם יש לעשות שני דברים, שאחד מהם תדיר (נוהג לעיתים קרובות) יותר מחבירו, מקדימים לעשות את התדיר לפני חבירו שאינו תדיר כמוהו, והרי מוספי שבת תדירים ממוספי ראש חודש (כמו ששנינו במשנה זבחים י,א). - הרי שרבי יוסה חולק על רבי ירמיה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

הקטע 'מוספי שבת ומוספי ראש חודש - מי קודם?...', הבא אחרי הגוף הזר (קטע האגדה הארוך שלעיל), נכנס לכאן ככל הנראה אגב סוף הקטע שבתחילת הסוגיה ('תשע למוספי שבת, תשע למוספי ראש חודש'). ואם כן, הרי שהגוף הזר אף מפריד בין הדבקים ("לחקר הגופים הזרים האגדיים בירושלמי", "תרביץ" סד, עמוד 251, הערה 77).

ההלכה שבמשנתנו (סוכה ה,ה) מלמדת על התקיעות שהיו בכל יום במקדש, ובהן התקיעות שהיו תוקעים בשעת ניסוך היין של קורבנות המוסף בימים שיש בהם קורבנות מוסף. כיוון שדיברו בירושלמי לעיל בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש ושל מוספי ראש השנה בראש השנה שחל בשבת, הביאו כאן את הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש בראש חודש שחל בשבת.
הסוגיה בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש מקורה בירושלמי סוכה, ומשם הועתקה סוגיה זו לירושלמי שקלים. נראה שסוגיה זו הועתקה לשקלים משום המימרה של רבי יוחנן: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש", שנאמרה גם כטעם למשנה שם בעניין נתינת האיברים של מוספי ראש חודש. ואף על פי שבירושלמי שם לא נמצא שאמרו כך, אבל בבבלי אמרו כך (ראה להלן).
בסוגיה לעיל בעניין התקיעות בשעת ניסוך היין, אמרו בירושלמי "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", והכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. גם בסוגיה כאן בעניין סדר קדימות ניסוך היין, כשאמרו "מוספי שבת" ו"מוספי ראש חודש", הכוונה לניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש לאחר הקרבתם. לכן השאלה: "מוספי שבת, מוספי ראש חודש - מי קודם?" היא בעניין סדר קדימות ניסוך היין של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש. השאלה הזו אינה בעניין סדר קדימות השחיטה וההקרבה של מוספי שבת ושל מוספי ראש חודש, שהרי בעניין זה שנינו במפורש במשנה זבחים י,א: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו... מוספי שבת קודמים למוספי ראש חודש" (וכן כתב ב"עלי תמר" בירושלמי כאן).

ב**בבלי סוכה** נד,א אמרו: כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: "ובני אהרן הכוהנים יתקעו בחצוצרות" (במדבר י) - שאין תלמוד לומר "יתקעו", ומה תלמוד לומר "יתקעו"? - הכל לפי המוספים תוקעים. - הוא תני לה והוא אמר לה: מלמד שתוקעים על כל מוסף ומוסף (אם היו כמה מוספים באותו יום, תוקעים בשעת ניסוך היין של כל מוסף ומוסף).
ו**שם** נד,ב-נה,א אמרו: תא שמע / מיתיבי: ראש חודש שחל להיות בשבת - שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת. ואם איתא (שתוקעים על כל מוסף ומוסף), לימא דשבת ולימא דראש חודש! (בשעת ניסוך היין של מוספי שבת יאמרו הלוויים שיר של שבת ויתקעו, ובשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש יאמרו שיר של ראש חודש ויתקעו!)
אמר רב ספרא: מאי דוחה? לקדם (להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת).
ואמאי? תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם! (ומכיוון ששבת תדירה מראש חודש, היא צריכה לקדום!)
אמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו (על ידי בית הדין, לכן מקדימים שיר של ראש חודש).
והאי היכירא עבדינן (לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו)? והא היכירא אחרינא עבדינן! דתניא / דתנן: חלבי / איברי תמיד של השחר ניתנים (לפני שמקריבים אותם) מחצי כבש ולמטה במזרח (בצד מזרח של הכבש), ושל המוספים / בין הערביים ניתנים מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראשי חודשים / ראש חודש ניתנים תחת כרכוב המזבח ולמטה / מלמטה. ואמר רבי יוחנן: לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו.
תרי היכירי עבדינן, דחזי בהאי - חזי, דחזי בהאי - חזי / דלא חזי בהאי - חזי בהאי, דלא חזי בהאי - חזי בהאי.

הגרסה בברייתא שבבבלי: "שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת", ופירשו: "שיר של ראש חודש קודם", כמו הגרסה בברייתא שבירושלמי. גם בבבלי וגם בירושלמי אמרו ששיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת משום המימרה של רבי יוחנן. אלא שלפי הבבלי, משום המימרה של רבי יוחנן אין הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי ראש חודש קודם לניסוך היין של מוספי שבת, כמו שסבר רבי ירמיה לומר בירושלמי, שהרי הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש. ואילו בירושלמי אמר רבי יוסה, שהכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם" ישנו בעניין ניסוך היין של המוספים, וניסוך היין של מוספי שבת קודם לניסוך היין של מוספי ראש חודש, אלא שהלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
במסקנת הבבלי (ראה סוכה נה,א) נדחתה ההלכה שתוקעים על כל מוסף ומוסף, וממילא אין עוד צורך בפירוש הגרסה בברייתא שבבבלי, ונמצא שהברייתא שבבבלי והברייתא שבירושלמי חולקות, שלפי הברייתא שבבבלי שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת, ולפי הברייתא שבירושלמי שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת.
בבבלי אמרו, שגם ההיכר שעושים בנתינת האיברים של מוספי ראש חודש הוא משום המימרה של רבי יוחנן.
לפי לשון המימרה של רבי יוחנן בבבלי: "לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו", לא עשו היכר בראש חודש אלא כשקבעו בית דין ראש חודש בזמנו (ביום השלושים לחודש היוצא), אבל כשקבעו בית דין ראש חודש שלא בזמנו (ביום השלושים ואחד לחודש היוצא) לא עשו היכר, משום שהכל יודעים שכיוון שלא נקבע ראש חודש בזמנו הרי שנקבע שלא בזמנו, שאין חודש יתר על שלושים יום. אבל מלשון המימרה של רבי יוחנן בירושלמי: "כדי לפרסמו ולהודיע שהוא ראש חודש" משמע, שהקדימו שיר של ראש חודש לשיר של שבת בין שנקבע ראש חודש בזמנו ובין שנקבע שלא בזמנו.

**שירו של שבת ושירו של ראש חודש**
שירו של שבת, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי שבת, היה לפי הבבלי (ראש השנה לא,א) שירת 'האזינו', והיו חולקים אותה לשישה פרקים ואומרים פרק בכל שבת (בירושלמי מגילה ג,ו קראו לשירת 'האזינו' שירת הלוויים).
שירו של ראש חודש, שהיו הלוויים אומרים בשעת ניסוך היין של מוספי ראש חודש, לא נתפרש לנו. אפשר ששירו של ראש חודש היה מזמור צח שבתהילים ("שירו לה' שיר חדש"), שמצוין במסכת סופרים יח,א כמזמור לראשי חודשים שנהגו לאומרו בתפילה, וההנחה היא שהמזמורים המצוינים במסכת סופרים לאומרם במועדים הם המזמורים שהיו הלוויים אומרים בבית המקדש במועדים, כיוצא במזמורי ימות השבוע (ראה מסכת סופרים יח,ב). מנהג ארץ ישראל היה לפתוח את תפילות לילי ראשי חודשים במזמור צח שבתהילים, וכן נהגו בני ארץ ישראל לומר מזמור זה בראש חודש בתפילת השחרית בפסוקי הזמרה (הוא המנהג המתואר במסכת סופרים יח,א), כמתועד בכתבי יד מן הגניזה.
מהקדושתא "אחד באחד גשו" לשבת וראש חודש של הפייטן רבי אלעזר בירבי קליר יש ללמוד, ששירו של ראש חודש היה מזמור כט שבתהילים ("הבו לה' בני אלים").

**שוחט מוספי שבת ואומר עליהן שירו של ראש חודש**
בשעת שחיטת קורבנות הפסח בערב הפסח היו הלוויים עומדים על דוכנם ואומרים הלל בשיר ותוקעים, כשם שהיו הלוויים אומרים שיר ותוקעים בשעת ניסוך היין של קורבן התמיד, שההלל הוא שיר של קורבן הפסח, וכיוון שקורבן הפסח אין לו נסכים, אומרים עליו שיר ותוקעים בשחיטתו (תוספתא פסחים ד,יא; ירושלמי פסחים ה,ה).
כשם שהלווים אומרים שיר בשעת השחיטה של קורבן הפסח, כך הלווים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת. ואף על פי שמוספי ראש חודש יש להם נסכים, מכל מקום, כיוון שיש להקדים שיר של ראש חודש לשיר של שבת כדי לפרסם שהיום ראש חודש, אבל אין להקדים ניסוך היין של מוספי ראש חודש לניסוך היין של מוספי שבת משום הכלל "תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", לכן הלוויים אומרים שיר של ראש חודש בשעת השחיטה של מוספי שבת.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:7:1)

**משנה**
הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע היה עובד במקדש משמר אחד. אבל ברגלים כל משמרות הכוהנים היו עולים לירושלים ומשתתפים בהקרבת הקורבנות הבאים מחמת הרגל (להלן הלכה ז). משנה זו באה ללמד, כיצד חילקו המשמרות ביניהם את קורבנות המוסף של חג הסוכות.

**יום טוב הראשון של** ה**חג היו שם שלשה עשר פרים ואילים שנים ושעיר אחד** – שלושה עשר משמרות מקריבים כל אחד פר אחד, שני משמרות מקריבים כל אחד איל, ומשמר אחד מקריב שעיר, הרי שש עשרה בהמות לשישה עשר משמרות**. נשתיירו שם ארבעה עשר כבשים לשמונה משמרות** – ארבעה עשר כבשים חולקו בין שמונה המשמרות הנשארים, כמו שמפורש להלן**. ביום הראשון** – של סוכות, **- ששה** – משמרות, **מקריבין שנים שנים** – כל משמר מקריב שני כבשים**, והשאר** – שני המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**בשני** – ביום השני של סוכות, שהיו בו שנים עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי חמש עשרה בהמות לחמישה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לתשעה משמרות, **- חמשה** – משמרות, **מקריבין שנים שנים** – כל משמר מקריב שני כבשים**, והשאר** – ארבעה המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**בשלישי** – ביום השלישי של סוכות, שהיו בו אחד עשר פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי ארבע עשרה בהמות לארבעה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לעשרה משמרות, **- ארבעה** – משמרות, **מקריבין שנים שנים** – כל משמר מקריב שני כבשים**, והשאר** – שישה המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**ברביעי** – ביום הרביעי של סוכות, שהיו בו עשרה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי שלוש עשרה בהמות לשלושה עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לאחד עשר משמרות, **- שלשה** – משמרות, **מקריבין שנים שנים** – כל משמר מקריב שני כבשים**, והשאר** – שמונה המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**בחמישי** – ביום החמישי של סוכות, שהיו בו תשעה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי שתים עשרה בהמות לשנים עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לשנים עשר משמרות, **- שנים** – שני משמרות, **מקריבין שנים שנים** – כל משמר מקריב שני כבשים**, והשאר** – עשרה המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**בשישי** – ביום השישי של סוכות, שהיו בו שמונה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי אחת עשרה בהמות לאחד עשר משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לשלושה עשר משמרות, **- אחד** – משמר אחד, **מקריב שנים** – שני כבשים**, והשאר** – שנים עשר המשמרות הנשארים, **אחד אחד** – כל משמר מקריב כבש אחד**.**

**בשביעי** – ביום השביעי של סוכות, שהיו בו שבעה פרים ושני אילים ושעיר אחד, הרי עשר בהמות לעשרה משמרות, ונשתיירו ארבעה עשר כבשים לארבעה עשר משמרות, **כולן שווין** – כל המשמרות היו שווים, שכל משמר מקריב בהמה אחת**.**

**בשמיני** – ביום טוב האחרון של חג הסוכות, שהיו בו פר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ושבעה כבשים, **חזרו לַפַּיִיס** – להטלת גורל מי מן המשמרות יזכה בהקרבת עשר הבהמות, **כרגלים** – כמו בשאר הרגלים**.**

**אמרו** – חכמים**: מי** – המשמר, **שהיה מקריב** (צריך להוסיף כמו בכתבי היד של המשנה: '**פרים**') **היום** – ביום אחד משבעת ימי החג**, לא היה מקריב פרים למחר** – לא היו מניחים לו להקריב פר למחר, עד שמשמרות אחרים, שעדיין לא הקריבו, יקריבו פר**, אלא חוזרין חלילה** – לפי הסדר שלהלן:

**ביום הראשון** הקריבו משמרות א - יג שלושה עשר פרים, משמרות יד - טו שני אילים, משמר טז שעיר, ומשמרות יז - כד ארבעה עשר כבשים.

**ביום השני** הקריבו משמרות יד - כד ומשמר א שנים עשר פרים, משמרות ב - ג שני אילים, משמר ד שעיר, ומשמרות ה - יג ארבעה עשר כבשים.

**ביום השלישי** הקריבו משמרות ב - יב אחד עשר פרים, משמרות יג - יד שני אילים, משמר טו שעיר, ומשמרות טז - כד ומשמר א ארבעה עשר כבשים.

**ביום הרביעי** הקריבו משמרות יג - כב עשרה פרים, משמרות כג - כד שני אילים, משמר א שעיר, ומשמרות ב - יב ארבעה עשר כבשים.

**ביום החמישי** הקריבו משמרות כג - כד ומשמרות א - ז תשעה פרים, משמרות ח - ט שני אילים, משמר י שעיר, ומשמרות יא - כב ארבעה עשר כבשים.

**ביום השישי** הקריבו משמרות ח - טו שמונה פרים, משמרות טז - יז שני אילים, משמר יח שעיר, ומשמרות יט - כד ומשמרות א - ז ארבעה עשר כבשים.

**ביום השביעי** הקריבו משמרות טז - כב שבעה פרים, משמרות כג - כד שני אילים, משמר א שעיר, ומשמרות ב - טו ארבעה עשר כבשים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:7:2)

**תלמוד**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה (התנא): **כל המשמרות שהיו במקדש היו שונות ומשלשות בפרים, חוץ משתים האחרונות שהיו שונות ולא היו משלשות בפרים** – שהרי אמרו במשנה, שמי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר, אלא חוזרים חלילה. וכיוון שהיו שם שבעים פרים, שהם שלוש פעמים עשרים וארבע, פחות שתיים, עשרים ושניים משמרות (א - כב) הקריבו פרים שלוש פעמים ושני משמרות (כג - כד) הקריבו פרים רק פעמיים**.**

ומציעים בעיה: **רבי לעזר** (רבי אלעזר בן פדת, אמורא בדור השני) **שאל** – הסתפק**: מהו להתחיל מהן** – משני המשמרות האחרונים שהיו שונים ולא היו משלשים בפרים, **לרגל הבא** – לאחר שבעת ימי חג הסוכות**?** – האם משמר אחד מהשניים (כג) יקריב פר ביום השמיני של סוכות והמשמר השני (כד) יקריב פר ביום טוב הראשון של חג הפסח, ולאחר ששני המשמרות האחרונים יקריבו פרים פעם שלישית וישוו לשאר המשמרות, יחזרו כל המשמרות לפייס גם בפרים? או שמא יחזרו ביום השמיני של סוכות כל המשמרות לפייס גם בפרים?

ומציעים משנה הסותרת את הדברים שנאמרו לפני כן: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן** (אפשר שהמונח הזה בא כאן באשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 458, הערה 577). וצריך לומר: 'מתניתא **לא** אמרה כן' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "אוצר לשונות ירושלמיים")**:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ו) לא אומרת כך (שמתחילים משני המשמרות האחרונים לרגל הבא): **בשמיני חזרו לפייס כרגלים** – ביום השמיני של סוכות חזרו כל המשמרות לפייס כמו בשאר הרגלים, שלא כמו ששאל רבי לעזר (אפשר שאין כאן שיבוש, והמונח 'מתניתא אמרה כן', המוסב על בעיה, בא להקשות, מדוע צריך לשאול, מאחר שהדברים (כמעט) מפורשים במשנה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 458 והערה 579))**.**

ומציעים את הבעיה הקודמת לפי דעתו של חכם אחר: **לא צורכה דילא** – אין צורך (בלימוד ובעיון) אלא (כלומר, אין הספק אלא), **כהדא דתני** – כמו (הברייתא) הזאת ששונה (התנא) **בשם רבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי)**, דתני** – ששונה **רבי נתן: שמיני לא היה בו פייס** – אלא אחד משני המשמרות האחרונים הקריב פר ביום השמיני של סוכות**. על דעתיה דרבי נתן** – על (לפי) דעתו של רבי נתן, שחלוק על משנתנו וסבור שלא היה פייס ביום השמיני של סוכות**, מהו להתחיל מהן לרגל הבא?** – האם השני משני המשמרות האחרונים יקריב פר ביום טוב הראשון של חג הפסח, ולאחר מכן יחזרו כל המשמרות לפייס גם בפרים? או שמא יחזרו ביום טוב הראשון של חג הפסח כל המשמרות לפייס גם בפרים? - אין פושטים את הבעיה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:7:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי חגיגה א,ו.

ומציעים מימרה אמוראית שנשנתה גם כברייתא: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **ותני כֵן:** – אומר רבי יוחנן ושונה (התנא) כך: **שמיני** – יום טוב האחרון של חג הסוכות, **- רגל בפני עצמו** – לכמה עניינים (לפי פירושים שונים של הראשונים), כגון לעניין אבילות, שהיום השמיני עולה לאבל שבעה ימים משלושים ימי האבילות כאילו היה חג בפני עצמו בן שבעה ימים (כך פירשו הגאונים וכמה מהראשונים). ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה עולה לאבל שבעה ימים**, פייס בפני עצמו** – ביום השמיני היו מטילים גורל כדי לקבוע איזה משמר יזכה בהקרבת קורבן המוסף. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, לא היה בו פייס אלא היו ממשיכים לפי הסדר של חג הסוכות וכל המשמרות היו מקריבים את קורבן המוסף**, ברכה בפני עצמה** – מפורש להלן**, קרבן בפני עצמו** – ביום השמיני היו בו פר אחד ואיל אחד ושעיר אחד ושבעה כבשים. ואילו היה היום השמיני המשך של ימי חג הסוכות הקודמים לו, היו בו שישה פרים (שהרי מספרם של הפרים בחג הסוכות פוחת והולך כל יום), שני אילים וארבעה עשר כבשים**.**


ומביאים מקורות לשלושה דברים ופירוש לדבר רביעי.

**רגל - דאמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: כולהם** (צריך לומר כמו במקבילה: '**ב**כולהם') **כתוב:** – במוספי שבעת ימי חג הסוכות כתוב: **"וּבַיּוֹם"** (במדבר כט,יז ועוד) – "**וּ**בַיּוֹם הַשֵּׁנִי", "**וּ**בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי", "**וּ**בַיּוֹם הָרְבִיעִי", "**וּ**בַיּוֹם הַחֲמִישִׁי", "**וּ**בַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי", "**וּ**בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", כל יום בוי"ו החיבור**, וכאן כתוב:** – במוסף של שמיני עצרת כתוב: **"בַּיּוֹם** הַשְּׁמִינִי**"** (במדבר כט,לה) – בלי וי"ו החיבור, ולא "וביום" כבשאר הימים**, ללמדך שהוא רגל בפני עצמו** – ואינו המשך של הימים הקודמים לו, שלא כמו שבעת ימי חג הסוכות שכל יום הוא המשך של הימים הקודמים לו**.**

**פייס -** יש להציע סיוע ממשנה: **אמר רבי יוסה: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ו) אומרת כך: **בשמיני חזרו לפייס כרגלים** – ביום השמיני של סוכות חזרו כל המשמרות לפייס כמו בשאר הרגלים. מכאן ששמיני - פייס בפני עצמו**.**

**ברכה - אמר** רבי **אילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זמן** – ברכת הזמן ("ברוך... שהגיענו לזמן הזה"). ואילו היה היום השמיני המשך של הימים הקודמים לו, לא היתה בו ברכת הזמן**.**

**קרבן -** במוסף של שמיני עצרת כתוב: **"**וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה' **פַּר אֶחָד**, **אַיִל אֶחָד**, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה**"** (במדבר כט,לו) – מכאן ששמיני - קורבן בפני עצמו**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי חגיגה.

ב**תוספתא סוכה** ד,טו שנו: כל המשמרות שונות ומשלשות בפרים, חוץ משתיים האחרונות ששונות ולא משלשות.
ו**שם** ד,יז שנו: יום טוב האחרון של חג - פייס לעצמו, זמן (ברכת הזמן) לעצמו, רגל לעצמו, קורבן לעצמו, שיר (על הקורבן) לעצמו, ברכה לעצמה (לעניין הנוסח של הזכרת היום בתפילה ובברכת המזון), שנאמר: "ביום" (ולא נאמר "וביום" כמו בכל ימי חג הסוכות. מכאן שהוא יום טוב לעצמו לעניין כל הדברים שנשנו לעיל).

ב**בבלי סוכה** מז,א-מח,א אמרו: אמר רבי יוחנן: אומרים זמן (ברכת הזמן) בשמיני של החג...
אמר רבי לוי בר לחמא ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: תדע (שהיום השמיני של החג הוא רגל בפני עצמו), שהרי חלוק (משבעת ימי חג הסוכות) בשלושה דברים: בסוכה (שאין יושבים בו), ובלולב (שאין נוטלים בו), ובניסוך המים (שאין מנסכים בו). ולרבי יהודה דאמר: בלוג היה מנסך כל שמונה - הרי חלוק בשני דברים.
רב פפא אמר: הכא (בשמיני עצרת) כתיב: "פר", התם (בשבעת ימי חג הסוכות) כתיב: "פרים" / כולהו כתיב בהו "פרים", האי כתיב ביה "פר".
רב נחמן בר יצחק אמר: הכא כתיב: "ביום", התם כתיב: "וביום" / כולהו כתיב בהו "וביום", האי כתיב ביה "ביום".
רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של החג. ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של החג.
תניא כוותיה דרב נחמן: שמיני - סימן פז"ר קש"ב (שישה דברים שסימנם כך) - פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו, קורבן בפני עצמו, שיר בפני עצמו, ברכה בפני עצמה.

לפי הבבלי אמר רבי יוחנן רק ששמיני - זמן בפני עצמו, והביאו ברייתא שיש בשמיני שישה דברים בפני עצמם. ולפי הירושלמי אמר רבי יוחנן ושנו בברייתא כן שיש בשמיני ארבעה דברים בפני עצמם.
דברי רב נחמן בר יצחק בבבלי הם דברי רבי אבין בשם רבי אחא בירושלמי המסביר ששמיני - רגל בפני עצמו. דברי רב פפא בבבלי הם דברי סתם הירושלמי המסביר ששמיני - קורבן בפני עצמו.

ב**פסיקתא דרב כהנא** כח,ו וב**פסיקתא רבתי** הוספה א פסקה ד נאמר: אמר רבי יוחנן: שמיני - רגל בפני עצמו, פייס בפני עצמו, קורבן בפני עצמו, ברכה בפני עצמה. - רגל בפני עצמו - אמר רבי בון: בכולם כתוב: "וביום", וכאן כתוב: "ביום", מכאן שהוא רגל בפני עצמו. פייס בפני עצמו - דתנינן: בשמיני חזרו לפייס ברגלים. קורבן בפני עצמו - "פר אחד איל אחד". ברכה בפני עצמה - אמר רבי אילא: מכאן שהוא טעון זמן.

בירושלמי ובפסיקתות, שלא מנו זמן, פירשו "ברכה" - ברכת הזמן. ברם בתוספתא ובבבלי אין לפרש כן, שהרי מנו זמן בפירוש.

לפי מסכת סופרים יח,יא, המזמור של היום השמיני של סוכות הוא "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים פרק ו). מזמור זה היה בשימוש בארץ ישראל הקדומה כשיר של שמיני עצרת. ההנחה היא שהלוויים היו אומרים במועדים בבית המקדש מזמורים הנזכרים במסכת סופרים.
בני ארץ ישראל הזכירו בתפילה את שם החג של סוכות בלשון "חג הסוכות הזה" ואת שם החג של שמיני עצרת בלשון "יום השמיני עצרת הזה".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:1)

**משנה**
**בשלשה פרקים בשנה** – היינו בשלושת הרגלים, **היו כל המשמרות** – של הכוהנים, **שוין באימורי** (חלקי הקורבנות שהקריבו על המזבח) **הרגלים** – בהקרבת קורבנות הבאים מחמת הרגל, כגון מוספי הרגלים, **ובחילוק לחם הפנים** – שאם חל הרגל בשבת, קיבלו כוהני כל המשמרות חלק בלחם הפנים הישן שסולק מעל השולחן שבהיכל בשבת, אף על פי שלחם הפנים אינו בא מחמת הרגל (וכן היו כל המשמרות שווים בעור העולה של קורבן המוסף ובשר שעירי החטאת. - אבל בכל שבת קיבלו חלק בלחם הפנים הכוהנים של המשמר היוצא מהעבודה באותה שבת ושל המשמר הנכנס לעבודה באותה שבת)**.** 
**בעצרת** – בחג השבועות שחל בשבת, שהיו מחלקים לכוהני כל המשמרות את חלות לחם הפנים של השבת שהן מצה וגם את שתי חלות הלחם הבאות בעצרת מהתבואה החדשה שהן חמץ, **אומרים לו** – לכל כוהן, כשנותנים לו חלקו ממנחות אלו**: הי** (הא, הרי) **לך מצה** – מלחם הפנים**, הי לך חמץ** – משתי הלחם. ואין נותנים לאחד מצה ולאחד חמץ, אלא כל אחד מקבל חלק משניהם (בכתבי היד של המשנה נכפל 'הילך מצה, הילך חמץ')**.** 
**משמר שזמנו קבוע** – לעבוד בשבוע שחל בו הרגל**, הוא מקריב תמידין** – של השחר ושל בין הערביים**, נדרים ונדבות** – קורבנות שנדרו ושנדבו אותם כל השנה והביאו אותם ברגל למקדש, **וכל קרבנות הציבור** – כגון מוספי שבת וכיוצא בהם, מפני שאין כל הקורבנות האלה באים מחמת הרגל (בכתב יד אחד של המשנה נוסף 'הוא מקריב על הכל')**.** 
**בזמן שהוא יום טוב סמוך לשבת, בין מלפניה** – שחל יום טוב האחרון של הרגל ביום שישי, ואין כוהני כל המשמרות שעובדים ברגל יכולים לחזור מירושלים לבתיהם אלא לאחר השבת, **בין מלאחריה** – שחל יום טוב הראשון של הרגל ביום ראשון, וצריכים כוהני כל המשמרות שעובדים ברגל להקדים ולעלות לירושלים לפני השבת**, היו כל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים** – כוהני כל המשמרות קיבלו חלק בלחם הפנים בשבת זו שסמוך לה יום טוב, כמו ביום טוב שחל בשבת**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,יט-כב שנו: התמידים והנדרים והנדבות והבכורות (שניתנים לאנשי המשמר, ולא לכל כוהן שירצה) והמעשרות ומוספי שבת וחטאות הציבור (פר העלם דבר ושעירי עבודה זרה) ועולותיהם (פר העלם עבודה זרה) ועולת חובה של יחיד (עולת נזיר ומצורע, והוא הדין חטאת יחיד ואשמו) - עבודתם (של כל הדברים) ואכילתם (של הדברים שיש בהם אכילה, נדרים ונדבות ובכורות ומעשרות) במשמר הקבוע.
שתי הלחם - עבודתן ואכילתן בכל המשמרות, מפני שהן באות חובת הרגל (חובת העצרת). 
לחם הפנים - עבודתו במשמר הקבוע ואכילתו בכל המשמרות. 
כיצד הוא עושה? נותן חצי חלה לכל משמר ומשמר, והם מחלקים ביניהם.

**משנה**
משנה זו היא המשך המשנה הקודמת והיא מוסיפה לדון בחילוק לחם הפנים. **חל יום אחד להפסיק בינתים** – בין יום טוב לשבת, שחל יום טוב הראשון של הרגל ביום שני, והמשמר היוצא מתעכב לרגל ואינו יכול לחזור לביתו ביום ראשון ושוהה בירושלים עד לאחר הרגל, **- משמר שזמנו קבוע** – לעבוד במקדש באותו שבוע, היינו המשמר היוצא והמשמר הנכנס, **הוא נוטל עשר חלות** – מתוך שתים עשרה החלות של לחם הפנים, והיו מחלקים אותן בין המשמר הנכנס ובין המשמר היוצא שווה בשווה, כדרך כל שבתות השנה, כמבואר להלן**, והמתעכב** – המשמר היוצא שמתעכב, **נוטל שתים** – עוד שתי חלות, נוסף על מה שהוא נוטל שווה בשווה בעשר החלות עם המשמר הנכנס. נמצא שהמשמר הנכנס נוטל חמש חלות, והמשמר היוצא נוטל שבע חלות (רבנו חננאל)**. ובשאר כל ימות השנה - הנכנס** – המשמר הנכנס, **נוטל שש** – חלות**, והיוצא** – המשמר היוצא, **נוטל שש** – חלות, שהיו מחלקים את לחם הפנים בין שני המשמרות המתחלפים בשבת שווה בשווה**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש** – המשמר הנכנס נוטל שתי חלות יותר מהמשמר היוצא, בשכר נעילת הדלתות בערב, שפתח אותן המשמר היוצא בשחר**.** **הנכנסין** – הכוהנים של המשמר הנכנס, **חולקין בצפון** – חולקים ביניהם את לחם הפנים בצפון העזרה**, והיוצאין** – הכוהנים של המשמר היוצא, **בדרום** – חולקים ביניהם את לחם הפנים בדרום העזרה**. בִּלְגָּה** – משמר כוהנים ששמו בלגה (דברי הימים א כד,יד), **לעולם חולקת בדרום** – קנס הוא שקנסו חכמים משמר זה, שיהא שונה משאר המשמרות, שאף כשהוא נכנס לעבודה הוא חולק את לחם הפנים בדרום, ולא בצפון ככל המשמרות הנכנסים**, וטבעתה קבועה** – עשרים וארבע טבעות היו קבועות ברצפת בית המטבחיים לצפונו של המזבח, טבעת אחת לכל משמר, שבהן היו מכניסים את צוואר הבהמה בשעת שחיטתה (משנה מידות ג,ה), וטבעתה של בלגה היתה קבועה, ולא היו יכולים להשתמש בה, והיה בזה משום גנאי לאותו משמר, **וחלונה סתומה** – בלשכת החלפות היו עשרים וארבעה חלונות, חלון אחד לכל משמר, שבהם היו המשמרות גונזים את סכיניהם (משנה מידות ד,ז), וחלונה של בלגה היתה סתומה, ולא היו יכולים להשתמש בו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:2)

**תלמוד**
במשנה שנינו: "בשלשה פרקים בשנה היו כל המשמרות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים". 
ב**דברים** יח,ו-ח נאמר בעניין סדר עבודת הכוהנים בבית ה': "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם, וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו, כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ, לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". 
בספרי דברים (ראה להלן) מבואר, שהפרשה הזו מדברת בכוהנים העולים לרגל עם כל ישראל, שזכאים לשרת עם כוהני המשמר, וגם לחלוק עימהם באכילה. 
מביאים מדרש: **כתיב:** – כתוב: **"חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ"** (דברים יח,ח) – יחלקו שווה בשווה, חלק כנגד חלק, עם שאר הכוהנים את המגיע להם מקודשי המקדש; ודורשים מכתוב זה שבשלושת הרגלים כל המשמרות שווים בחילוק לחם הפנים, שיש חלק שווה לכל הכוהנים בני המשמרת המשרתים באותו שבוע ובני שאר המשמרות, **- יכול** (קיצור של הצירוף: "יכול אתה לומר") **אף בשאר כל ימות השנה כן!** – אולי יעלה על דעתך שגם שלא בשלושת הרגלים כל המשמרות שווים! **- תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** – לְמד את הדבר (התשובה על שאלתך) מן הכתוב: **"לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת"** (דברים יח,ח) **- חוץ ממה שמכרו אבות לבנים** – הדרשה צמודה ללשון הכתוב: "לבד מ-" - חוץ ממה, "מכריו" - שמכרו, "על האבות" - אבות**, את** (אתה) **שבתך ואני שבתי** – חוץ ממה שמגיע לכוהני המשמרת העובדים במקדש מכוח הממכר של אבותיהם, שבעת ייסוד משמרות הכהונה מכרו אבות הכוהנים זה לזה את חלקם כדי שכל אחת מהמשמרות תעבוד שבת אחת (שבוע אחד) במהלך עשרים וארבע שבתות (לשון "אבות" משמשת בהקשר של משמרות הכהונה בתיאור חלוקת עשרים וארבעה מחלקות הכוהנים בדברי הימים א כד,ד: "וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה")**.**

ב**ספרי דברים** פסקה קסח נאמר: מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים בקורבנות הרגל הבאים מחמת הרגל (בעבודה ובאכילה של קורבנות הרגל שיש בהם אכילה לכוהנים)? - תלמוד לומר: "ובא בכל אוות נפשו". - יכול לעולם! - תלמוד לומר: "מאחד שעריך" - בשעה שישראל מכונסים בשער אחד, בשלוש רגלים.
ו**שם** פסקה קסט נאמר: מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים באימורי הרגלים (בעבודה של קורבנות הרגל שאין בהם אכילה לכוהנים) ובחילוק לחם הפנים? - תלמוד לומר: "חלק כחלק יאכלו" - חלק לאכול, חלק לעבוד (יחלוק עם אחיו באכילה של לחם הפנים, ויחלוק עימהם בעבודה בקורבנות הבאים מחמת הרגל). - יכול כל המשמרות שווים בקורבנות הרגל הבאים שלא מחמת הרגל! - תלמוד לומר: "לבד ממכריו על האבות" - מה מכרו אבות זה לזה, אתה שבתך ואני שבתי.

ב**בבלי סוכה** נה,ב-נו,א אמרו: תנו רבנן: מניין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים? - תלמוד לומר: "ובא בכל אוות נפשו... ושירת... ככל אחיו הלוויים...". - יכול אף בשאר ימות השנה כן (יהיו כל המשמרות שווים בעבודה)! - תלמוד לומר: "וכי יבוא הלווי מאחד שעריך..." - לא אמרתי (שהכל שווים) אלא בשעה / בזמן שכל ישראל נכנסים בשער אחד (שכל ישראל באים יחד, והוא בשעת הרגל).
תנו רבנן: מניין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים? - תלמוד לומר: "חלק כחלק יאכלו" - כחלק עבודה כך חלק אכילה (שכל הכוהנים מתחלקים גם באכילה). - יכול אף בחובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל (יהיו כל המשמרות שווים)! - תלמוד לומר: "לבד ממכריו על האבות" - מה מכרו אבות (ראשי המשמרות הראשונים) זה לזה, אני בשבתי ואתה בשבתך.

גם בספרי וגם בבבלי שני מדרשים הדומים זה לזה במבנה ובתוכן, מדרש אחד על הכתוב בדברים יח,ו: "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ... וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ...", ומדרש שני על הכתוב בדברים יח,ח: "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ, לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". יש הבדל בין הספרי והבבלי בשאלות הפתיחה של שני המדרשים. בבבלי שינו את נוסח השאלות והתאימו אותו לאמור במשנתנו ("כל המשמרות שווים באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים"), ובשל כך דרשת הכתוב השני על חלוקה באכילה וחלוקה בעבודה אינה מתאימה לשאלה של המדרש השני על אכילת לחם הפנים בלבד.
לעומת זאת, בירושלמי רק מדרש אחד על הכתוב בדברים יח,ח. מהשוואת המדרש שבירושלמי עם המדרשים שבספרי ובבבלי עולה, שבמדרש שבירושלמי חסרה תחילתו של המדרש השני שבספרי ובבבלי: "מניין אתה אומר: כל המשמרות שווים... תלמוד לומר:", וחסרה דרשת הכתוב "חלק כחלק יאכלו", וכן שהשאלה שבמדרש שבירושלמי "יכול אף בשאר כל ימות השנה כן!" לקוחה מהמדרש הראשון שבספרי ובבבלי. נראה שבירושלמי במקורו היו שני מדרשים כמו בספרי ובבבלי, אך בשל דמיונם נשתבשו המדרשים ונוצר מדרש אחד קטוע ומורכב משני המדרשים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:3)

במשנה שנינו: **"ובעצרת אומרים: הילך מצה, הילך חמץ".** 
כאן התחלת מקבילה בירושלמי לעיל ה,א. 
מציעים גרסה חלופית עלומת שם של המשנה: **אית תניי תני:** – יש תנא (ש)שונה: בעצרת אומרים לו: **הילך חמץ** – משתי הלחם**, הילך מצה** – מלחם הפנים. לדברי תנא זה מחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה ואחר כך מלחם הפנים, שלא כדברי המשנה**.** 
ומציעים הסבר למקורות הסותרים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **הי לך מצה** – שמחלקים לכל כוהן מלחם הפנים תחילה, **-** מפני **שהוא חביב** (צריך לומר: '**תדיר**') – שחלוקת לחם הפנים נוהגת כל שבת, ויש להקדים את התדיר**. מאן דאמר:** – (ו)מי שאומר: **הי לך חמץ** – שמחלקים לכל כוהן משתי הלחם תחילה, **-** מפני **שהוא תדיר** (צריך לומר: '**חביב**') – שהוא לקיצים (לעיתים), ולפיכך הוא חביב, ויש להקדים את החביב (גם ב"פני משה" וב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיהו כך)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי לעיל.

ב**תוספתא זבחים** י,ה-ו שנו: לחם הפנים קודם לשתי הלחם (בעצרת שחל להיות בשבת). כשהוא מחלקם בעצרת (שחל להיות בשבת), אומר: הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: שתי הלחם קודמות ללחם הפנים. כשהוא מחלקם בעצרת, אומר: הילך חמץ, הילך מצה, הילך חמץ, הילך מצה, מפני ששתי הלחם חביבות.

התנא שאומר: "הילך חמץ, הילך מצה" הוא אבא שאול, וטעמו הוא שיש להקדים את החביב, כמפורש בתוספתא, וכמו שהוגה בירושלמי.

ב**בבלי סוכה** נו,א אמרו: תניא: הילך מצה, הילך חמץ. - אבא שאול אומר: הילך חמץ, הילך מצה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:4)

**תלמוד**
**אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כל המשמרות היו נתונות בדרום** – בשלושת הרגלים, כשהיו מחלקים את לחם הפנים לכל המשמרות, היו כל המשמרות נמצאות בדרום העזרה, כדי להראות שבשלושת הרגלים כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, ואינו מתחלק רק למשמר היוצא ולמשמר הנכנס שעבדו בלחם הפנים**.** 
ומציעים סיוע ממשנה לקביעה האמוראית: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא המשנה סוכה ה,ח) אומרת כך: **חל יום אחד להפסיק בנתיים**... ובשאר כל ימות השנה - הנכנס נוטל שש, והיוצא נוטל שש... הנכנסין חולקין בצפון, והיוצאין בדרום (הירושלמי הביא את תחילת המשנה וכוונתו להמשכה) – מן המשנה משמע, שבשאר כל ימות השנה, כשהיו מחלקים את לחם הפנים רק למשמר היוצא ולמשמר הנכנס, היו הנכנסים נתונים בצפון והיוצאים בדרום, אבל בשלושת הרגלים, כשהיו מחלקים את לחם הפנים לכל המשמרות, היו כל המשמרות נתונים במקום אחד**.**
 
במשנה שנינו: "רבי יהודה אומר: הנכנס נוטל שבע, והיוצא נוטל חמש". 
מציעים סיוע מפסוק לדעה הנתונה במחלוקת: **רבי יודה בן טיטס** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: קרייא מסייע להן תנייא:** – הפסוק מסייע לתנא הזה (לרבי יהודה): נאמר (בנדודי דוד): **"**וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה (לעיר נוב, שבה נמצא המשכן) אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן... וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן:... **וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ**? **חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי**, **אוֹ הַנִּמְצָא** (מה יש ברשותך? אם יש לך חמש כיכרות לחם, תן לי, או תן לי כל אוכל אחר שנמצא בידך. - אפשר שיש לקרוא כך: "[דוד:] וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? [אחימלך:] חֲמִשָּׁה לֶחֶם. [דוד:] תְּנָה בְיָדִי [אותם], אוֹ [לפחות] הַנִּמְצָא [מה שמצוי בידך מתוכם לתת לי]")... וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ (לחם הפנים), כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' (חלות לחם הפנים שהוסרו מעל השולחן שלפני ה' באוהל מועד)**"** (שמואל א כא,ב-ז) – דוד ביקש מאחימלך לחם, ואחימלך נתן לו מלחם הפנים**, ואחימלך מן המשמר היוצא היה** – שנוטל חמש חלות של לחם הפנים, ולכן היו בידו של אחימלך חמש כיכרות לחם (אחימלך היה ראש המשמר היוצא, והיה בידו כל החלק של המשמר לפני חלוקתו). מכאן סיוע לדעת רבי יהודה שהמשמר היוצא נוטל חמש חלות של לחם הפנים**.**

יש שהקשו על דברי הירושלמי "ואחימלך מן המשמר היוצא היה", שהרי אחימלך היה כוהן גדול והיה נוטל חמש חלות מלחם הפנים (ראה תוספתא יומא א,ה ובבלי יומא יז,ב).
יש להעיר, שהמקור היחיד שבו נאמר שאחימלך היה כוהן גדול הוא מדרש תנחומא פרשת 'מצורע' סימן א, ואילו שאר המקורות לא הזכירו דבר זה. לכן אולי הירושלמי סבור שאחימלך לא היה כוהן גדול.
ברם, אף אם נאמר שאחימלך היה כוהן גדול והיה נוטל חמש חלות מלחם הפנים, עדיין הפסוק מסייע לרבי יהודה כפי שאמרו בירושלמי כאן, שכן הדין הוא שכוהן גדול נוטל מחצה ושאר הכוהנים נוטלים מחצה (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 727, שלשיטת הירושלמי יומא א,ב הכל מודים שבקורבן ציבור כוהן גדול נוטל מחצה), ולכן לדעת תנא קמא שהמשמר הנכנס נוטל שש והמשמר היוצא נוטל שש, כוהן גדול נוטל שש (שלוש מכל משמר), ולדעת רבי יהודה שהמשמר הנכנס נוטל שבע והמשמר היוצא נוטל חמש, כוהן גדול נוטל חמש (שתיים וחצי מכל משמר), שכן המשמר הנכנס נוטל שתיים בשכר הגפת דלתות, ונשארו עשר חלות, ונוטל כוהן גדול חמש שהן מחצה. נמצא שרק לדעת רבי יהודה כוהן גדול נוטל חמש, ולכן יש סיוע מהפסוק לרבי יהודה.

ב**ירושלמי יומא** ח,ו אמרו: רבי חונה אמר: עשרים וארבעה עשרונות (שתים עשרה חלות של לחם הפנים שנתן אחימלך לדוד) שאכל דוד - ברעבון אכלן (שאחזו בולמוס והיה מסוכן והותר לו לאוכלן).

דוד כשאמר "חמישה לחם" רמז לאחימלך שהוא מסוכן ומותר לו לאכול קודש, ולא אמר לו חמישה אלא משום שסבור היה שאין לאחימלך אלא חמישה. אחימלך, שהיה לו כל לחם הפנים בשעת הסרתו, נתן לדוד הכל, משום שאם מסוכן הוא, ודאי שיצטרך יותר ממה שביקש, ובאמת אכל דוד את הכל. ואין סתירה בין הירושלמי יומא ובין הירושלמי סוכה, שבסוכה על תחילת הדברים של דוד מוסב הירושלמי, וביומא על סוף העניין מוסבים הדברים שנתן לו אחימלך לחם קודש ("לפירוש הירושלמי סוף סוכה וסוף יומא", "סיני" סג, עמוד קצו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:5)

במשנה שנינו: **"הנכנסין חולקין בצפון, ויוצאין בדרום".** 
מנמקים את טעם ההלכה: **אמר רבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **בריה ד-** – בנו של **רבי הלל: כדי לחלוק כבוד** (לתת כבוד, לכבד) **לנכנסין** – שכן צד צפון מקודש יותר, שבו שוחטים קודשי קודשים**.** 
ונותנים טעם אחר: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא מטעם זה** – של רבי חנניה בנו של רבי הלל**, אלא בגין דתנינן:** – בשביל ששנינו (משנה מידות ב,ב): **כל הנכנסין להר הבית** – באיזה שער שהוא, **נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל** – כגון הנכנסים בשער המזרח, הולכים לצד צפון, ומקיפים לצד מערב, ויוצאים בשערי הדרום. הרי שצפון הוא הצד שדרכו נכנסים להר הבית, ודרום הוא הצד שדרכו יוצאים מהר הבית. כמו כן, צפון הוא הצד שדרכו נכנסים לעבודה בעזרה, ודרום הוא הצד שדרכו יוצאים מעבודה בעזרה. משום כך תיקנו כאן, שהנכנסים חולקים בצפון, כדי שייראו שהם נכנסים לעבודה, והיוצאים חולקים בדרום, כדי שייראו שהם יוצאים מהעבודה**.**

ב**תוספתא סוכה** ד,כה שנו: מפני מה משמר הנכנס חולק בצפון? - מפני שהוא (הצפון) קרוב לעבודה.

ב**בבלי סוכה** נו,ב אמרו: תנו רבנן: הנכנסים חולקים בצפון - כדי שייראו שהם נכנסים, והיוצאים חולקים בדרום - כדי שייראו שהם יוצאים.

כנראה שאף בתוספתא הכוונה כמו בירושלמי (הטעם השני) ובבבלי ("תוספתא כפשוטה").
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:6)

במשנה שנינו: **"בלגה לעולם חולקת בדרום".** 
מפני מה קנסו את משמר בלגה? - 
מביאים ברייתא: **מפני מרים בת בלגה** – אחת מבנות הכוהנים של אותו משמר**, שנשתמדה** (המירה את דתה היהודית) **והלכה ונישאת לסרדיוט** (חייל (מילה שמקורה ביוונית)) – שר צבא, **אחד משל מלכות בית יון, ובאה וטפחה** (היכתה, חבטה) **על גגו של** ה**מזבח** – והוא עונש של ביזיון**, אמרה לו: לוקוס, לוקוס** (זאב, זאב (מילה שמקורה ביוונית)) – שהמזבח נמשל לזאב, שכמו שהזאב חוטף את הטרף, כך היה המזבח חוטף את הקורבנות**, אתה החרבתה נכסיהן** (רכושם) **של ישראל** – שישראל הקריבו על המזבח קורבנות רבים מממונם, **ולא עמדת להן** (לא הגנת עליהם) **בשעת דוחקן** (מחסורם) – ומשום מעשה זה קנסו את אותו משמר**.** 
**ויש אומרים:** מפני מה קנסו את משמר בלגה? - **על ידי שהגיע זמנה לעלות** – לבוא לעבודתם במקדש, **ולא עלת** (עלתה) – והראו לכול שאין העבודה חביבה עליהם**, ונכנס יֶשֶׁבְאָב** – משמר ששמו כך (דברי הימים א כד,יג), והוא משמש לפני המשמר של בלגה, **ושימש תחתיה בכהונה גדולה** (שתי המילים האחרונות יתירות ואינן בתוספתא ובבבלי, והן אשגרה ממקומות אחרים שבהם נאמר: 'ונכנס פלוני ושימש תחתיו בכהונה גדולה')**. לפיכך בלגה לעולם ביוצא** – חולקת בדרום, כמו היוצאים, כדי שייראו כיוצאים אף בכניסתם, **וישבאב בנכנס** – חולקת בצפון, כמו הנכנסים, כדי שייראו כנכנסים אף ביציאתם**.**
 
ומקשים: **ויעקרו אותה ממקומה!** – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בשינוי מקומו של המשמר בסדר המשמרות? 
ומציעים תירוץ לקושיה: **לית יכיל** – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לשנות את סדר המשמרות ולהקדים את המשמר המאוחר ולאחר את המשמר המוקדם)**,** ויש להציע מקור כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: **דאמר רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: קשה לפני המקום** (כינוי לאלוהים) **לעקור שלשלת יוחסין** (הסתעפות משפחה לדורותיה) **ממקומן** – מכיוון שסדר המשמרות הוא לפי שלשלת היוחסים, ואם יעקרו את בלגה ממקומה בסדר המשמרות, יש לעקור אותה גם ממקומה בשלשלת היוחסים, וקשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה לעקור אותה ממקומה**.** 
כאן התחלת מקבילה בירושלמי תעניות ד,ב. 
ומקשים: **ויעשו אותן עשרים ושלש!** – מדוע לא קנסו את משמר בלגה בהכללת המשמר במשמר שלפניו או במשמר שלאחריו (ובכך לא תיעקר שלשלת יוחסים ממקומה) ועשיית המשמרות עשרים ושלושה במקום עשרים וארבעה? 
ומציעים תירוץ לקושיה: **לית יכיל** – אין אתה יכול (אין אתה רשאי לעשות את המשמרות עשרים ושלושה, אלא יש להשאירם עשרים וארבעה)**,** ויש להציע פסוק כיסוד לדחיית הטענה שהועלתה בקושיה: **דכתיב:** (מילה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – שכתוב (בעניין משמרות הלוויים השוערים, והוא אמור גם לעניין חלוקת הכהונה והלווייה למחלקות בימי דויד): **"הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם"** (דברי הימים א ט,כב) – דויד ושמואל הנביא קבעו ותיקנו את חלוקת המשמרות שמילאו את תפקידם בנאמנות; ויש לדרוש את המילה 'באמונתם' כאילו נכתב: **- באומנותם** – דויד ושמואל הנביא התקינו את המשמרות במעשה אומנות, כמבואר להלן**. אומנות גדולה היתה שם** – מלאכת מחשבת גדולה (חישוב חשבונות רבים) היתה שם כשהעמידו דויד ושמואל את מספר המשמרות על עשרים וארבעה**, שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו** – אם הקדיש אדם את שדה אחוזתו (שדהו שבאה לו בירושה) וגאלה (פדה את השדה מיד ההקדש) איש אחר, השדה יוצאת מידי הפודה ביובל ומתחלקת לכוהנים שבמשמר העובד בראש השנה (תוספתא מנחות יג,יז, או ביום הכיפורים) של שנת היובל, שהיובל נכנס בתוך משמרם, וכן אם לא נגאלה השדה מידי ההקדש לא על ידי הבעלים ולא על ידי אחר, השדה יוצאת מידי ההקדש ביובל לכוהנים. וכשהתקינו דויד ושמואל את משמרות הכהונה, חישבו על פי חשבון מולדות הלבנה ותקופות החמה את השנים הרגילות והמעוברות שיבואו, וחישבו על פי מספר המשמרות את סדר המשמרות שישמשו כל שבוע במקדש באותן שנים שיבואו, ומצאו שאם יחלקו את משמרות הכוהנים לעשרים וארבעה (ולא לכל מספר אחר), הרי שבכל אחד מראשי השנים של היובלות שיבואו ישמש משמר כהונה אחר מעשרים וארבעה המשמרות, ונמצא שבכל יובל ייטול משמר כהונה אחר את שדות האחוזה שיוקדשו וייצאו ביובל לכוהנים, ולא יהא משמר אחד נוטל פעם אחת שדות אחוזה שייצאו ביובל אחד וחוזר ונוטל פעם שנייה שדות אחוזה שייצאו ביובל אחר, עד שייטלו כל שאר המשמרות שדות אחוזה שייצאו ביובלות. ולכן אין לעשות את המשמרות מספר אחר, משום שבאופן זה יהא משמר נוטל פעם אחת שדה אחוזה וחוזר ונוטל פעם שנייה שדה אחוזה לפני שמשמר חבירו נוטל פעם אחת שדה אחוזה**.** 
**אמר רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: (ה)[ח]ישבתים** – חישבתי את אותן החשבונות שחישבו דויד ושמואל כשהתקינו את משמרות הכהונה, ומצאתי, **שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו.**

עד כאן המקבילה בירושלמי תעניות.

ב**תוספתא סוכה** ד,כח שנו: בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה, וחלונה סתומה, מפני מרים בת בלגה שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוון, וכשנכנסו גויים / יוונים להיכל באתה וטפחה על גגו של המזבח, אמרה לו: לוקוס, לוקוס, אתה החרבת ממונם / נכסיהם של ישראל ולא עמדת להם בעת צרתם / בשעת צערם. - ויש אומרים: מפני עיכוב משמרות, ונכנס ישבאב ושימש תחתיו, לפיכך בלגה נראית יוצאה לעולם, וישבאב נראית נכנסת לעולם. כל השכנים הרעים לא קיבלו שכר, חוץ מישבאב שהיה שכינו של בלגה וקיבל שכר.

ב**בבלי סוכה** נו,ב אמרו: תנו רבנן: מעשה במרים בת בילגה, שנשתמדה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת / הלכה וטפחה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס, לוקוס, עד מתיי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת דוחקם! וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה (של משמר בלגה) וסתמו את חלונה. - ויש אומרים: משמרתה שהתה לבוא (בני המשמר התעצלו ולא הגיעו), ונכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו. אף על פי שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו (הרוויחו), שכיני בילגה נשתכרו, שבילגה לעולם חולקת בדרום וישבב אחיו בצפון.

במסכת **אבות דרבי נתן** נוסח א פרק א נאמר: טיטוס הרשע היה מורה בידו והיה מכה על גבי המזבח ואומר: לוקוס, לוקוס, אתה מלך ואני מלך, בוא ועשה עימי מלחמה. כמה שוורים נשחטו עליך? כמה עופות נמלקו עליך? כמה יינות נסכו עליך? כמה בשמים קיטרו עליך? אתה הוא שמחריב את כל העולם כולו.

מה שסיפרו על טיטוס קרוב למעשה המסופר על מרים בת בלגה.

**נשתמדה**
נראה שהלשון 'משומד', שהשתמשו בו לא כלפי עבריין סתם, אלא ככינוי למי שבכלל התנהגותו סטה ממסורת ודרכי ישראל, נטבעה בראשונה בימי המתיוונים ("ספרא דבי רב" א, עמוד 195).

**אמרה לו: לוקוס, לוקוס**
ב**בראשית רבה** צט,ג נאמר: "בנימין זאב יטרף" - רבי פינחס פתר קרייא במזבח (חלק מהמזבח היה בנחלתו של בנימין): מה הזאב הזה חוטף (את הטרף), כך היה המזבח חוטף את הקורבנות, "בבוקר יאכל עד" - "את הכבש אחד תעשה בבוקר" (במדבר כח,ד), "ולערב יחלק שלל" - "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שם).

**אמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: קשה לפני המקום לעקור שלשלת יוחסין ממקומן**
ב**בראשית רבה** פב,יא נאמר: אמר רבי סימון: קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסים ממקומם.
וב**שיר השירים רבה** ה [ה] א נאמר: אמר רבי סימון: קשה היא שלשלת יוחסים לפני הקב"ה להיעקר ממקומה.

**חישבתים**
ב**מדרש תהילים** עח,כא נאמר: "וַיִּרְעֵם (דויד) כְּתֹם לְבָבוֹ וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" - רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר: ישב (דויד) וחישב לו שלא יהיה משמר נוטל עם חבירו בשדה אחוזה ('בתבונות כפיו' פירושו: בחשבונות שחישב דויד באצבעות ידיו. המילה 'תבונות' רומזת, שהיה דויד בקי בחישוב תקופות החמה ומולדות הלבנה והיה יודע לקבוע ולעבר שנים וחודשים, כמו שדרשו חכמינו את המילים "כי היא חכמתכם ובינתכם" ואת המילים "יודעי בינה לעיתים").

לפי המדרש, אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן, שדויד חישב. ולפי הירושלמי, אמר רבי אבהו, שהוא חישב (כמו בירושלמי תרומות י,ח: "אמר רבי אבהו: חשבית יתה קרוב למאתים". ובירושלמי תרומות ה,ג: "אמר רבי אבהו: כל ימינו היינו טועין בה כמקל הזה של סומא עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא...". - הרי שמדע החשבון סייע לרבי אבהו לפתור בעיות הלכתיות).

וב**מדרש תהילים** מט,ג נאמר: "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת" - כמה שנאמר: "כי היא חוכמתכם ובינתכם" (דברים ד,ו). "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" - במשמרות של בית המקדש (דויד פתר את חידת קביעת משמרות הכהונה בחוכמות ובתבונות שהיו לו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:7)

במשנה שנינו: **"וטבעתה קבועה".** 
**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רב יהודה** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני)**: טבעות עשו** (צריך לומר כמו בירושלמי מעשר שני וסוטה: '**עשה**') **להן** – יוחנן כוהן גדול התקין לשוחטי הקודשים במקדש טבעות מתכת מיוחדות, להכניס בהן את צוואר הבהמה כשהיא עומדת להישחט**, רחבות מלמעלן וצרות מלמטן** (צריך לומר כמו בירושלמי מעשר שני וסוטה: '**רחבות מלמטן וצרות מלמעלן**') – שהיו מכניסים את ראש הבהמה בטבעת מלמטה בצד הרחב, וכשהיו הופכים את הבהמה לשוחטה, היו הופכים גם את הטבעת, וצווארה נכנס לצד הצר, ולא היתה יכולה הבהמה להזיז את הראש לצדדים, ונשחטה בלי חשש שתתנבל ("תוספתא כפשוטה")**.**

ב**משנה מעשר שני** ה,טו ו**סוטה** ט,י שנינו: יוחנן כוהן גדול... ביטל את הנוקפים.
וב**ירושלמי מעשר שני** ה,טו ו**סוטה** ט,י אמרו: "את הנוקפים". - אותן שהיו מכין על גבי העגל (לקורבן) בין קרניו (כדי להפילו לארץ, ויהא נוח לכפות ולשחוט אותו). אמר להן יוחנן כהן גדול: עד מתי אתם מאכילין את המזבח טריפות (שמא ניקב קרום של מוח) / (במסירה שלפנינו בסוטה:) נבילות (שפעמים שהבהמה מתה לפני שמספיקים לשחוט אותה)? ועמד ועשה להן טבעות. - רבי בא בשם רב יהודה: טבעות עשה להן, רחבות מלמטן וצרות מלמעלן.

טבעתה של בלגה היתה קבועה ברצפה ולא היתה מתהפכת ("תוספתא כפשוטה" על פי רש"י).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Sukkah 5:8:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Sukkah/r/5:8:8)

במשנה שנינו: **"וחלונה סתומה".** 
מפרשים: **שלא העמידו אותה על סכיניהן** – משמר בלגה לא יכלו להשתמש בחלון בשביל להניח בו את סכיניהם**.** 
ומציעים סיוע ממשנה לאמור לפני כן: **כהיא דתנינן תמן:** – כמו (המשנה) ההיא ששנינו שם (מידות ד,ז): **הוא היה נקרא בית החילפות** (כך בכתב יד אחד של המשנה. ובכתב יד שני: 'החֲלָפוֹת') – בכל אחד משני צידי האולם בצפונו ובדרומו היתה לשכה שנקראה כך**, ששם היו גונזין את הסכינין** – היו שם חלונות, שבהם היו הכוהנים מצניעים את הסכינים לשחיטת הקורבנות הנקראות "חלפות" (כמו שמצינו בעזרא א,ט: "מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים")**.**
• • •