## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 3

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:1:1)

**משנה**
**אמר להן הממונה** – המסדיר את עבודת הכוהנים במקדש אמר לכוהנים בכל יום לאחר הפייס השני, וכן ביום הכיפורים**: צאו וראו** – ממקום גבוה במקדש, **אם הגיע זמן השחיטה** – של קורבן התמיד של השחר הנשחט בעלות השחר**. אם הגיע** – זמן השחיטה**, הרואה** – שעלה לגג, **אומר: בּוּרְקַי** – מילה בארמית, שמשמעה: הארת השחר**.**
**מתיה בן שמואל** – היה ממונה על הפייסות (משנה שקלים ה,א), **אומר:** הממונה היה שואל את הרואה שעלה לגג: **האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון?** – האם האיר האור את כל שמי המזרח עד שהתפשט האור והגיע לשמי חברון שהיא מדרום לירושלים? **הוא** – הרואה, **אומר: הין** – כן**.**

משנה זו נשנית גם בתמיד ג,ב בתיאור הקרבת קורבן התמיד של השחר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:1:2)

**תלמוד**
**הרואה אומר: בורקי**
במשנה שנינו: **"אמר להן הממונה**: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: בורקי**".**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי ראש השנה ב,א.
שואלים: **מהו** – מה פירוש, **בורקי?**
ומשיבים: **ברקת** – בורקי פירושו זוהר, וכוונת הרואה היא שהאיר האור של השחר**.**
ומציעים מימרה המיוחסת לחכמי בבל עלומי שֵׁם: **תמן אמרין:** – שם (בבבל) אומרים: הרואה אומר (בארמית ארץ ישראלית): **ברוק בורקה** (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: 'ברק ברקה'. וצריך לומר: 'ברק בורקה') – האיר כוכב הבוקר**,** ופירוש הדברים (בארמית): **אנהר מנהרא** – האיר המאיר (בארמית ארץ ישראלית: ברק, וביידוע: בורקה ("תורת ההגה של לשון חכמים", עמוד 383))**.**

**תוספתא יומא** א,טו: אבא יוסי בן חנן אומר: ברק בורקי.
**בבלי יומא** כח,ב: תניא: רבי ישמעאל אומר: ברק ברקאי. רבי עקיבא אומר: עלה ברקאי.

המימרה הבבלית שבירושלמי מובאת בבבלי כברייתא.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:1:3)

**נאמנות עד אחד ואישה**
מקשים על דברי המשנה: **ועד אחד נאמן?** – וכי עד אחד נאמן להעיד על הגעת זמן שחיטת קורבן התמיד? (והרי מן התורה אין עד אחד נאמן, וצריכים שני עדים!)
ומתרצים: **שנייא היא הכא** – שונה הוא [הדבר] כאן (עדות זו על הגעת זמן שחיטת קורבן התמיד שונה משאר העדויות), **שאין** (צריך לומר: '**שאף**' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 48, הערה 415) **את** (אתה) **יכול לעמוד עליו** – גם אתה יכול לחקור ולבדוק את דבריו של העד (כל אחד יכול לצאת ולראות האם כדבריו של העד כן הוא, ולכן הוא נאמן, שדבר העשוי להתגלות אינו משקר בו)**.**
ומציעים קושיה: **וחש לומר:** – וחשוש לומר: **עד דו עליל ונפק היא מנהרה!** – עד שהוא נכנס ויוצא היא מאירה! (כיצד אפשר לומר שעד אחד נאמן כאן מפני שאף אתה יכול לעמוד עליו, והרי יש מקום לחשוש לאפשרות שכשהעד אומר שהאיר האור עדיין אין האור מאיר והוא משקר, ואין הדבר עשוי להתגלות, משום שעד שייצאו ויראו האם כדבריו של העד כן הוא, יאיר האור, ולכן לא יהיה העד נאמן!)
ומתרצים: **חכימא היא מילתא** – ידוע הוא הדבר (אף שיעמדו עליו לאחר זמן, ייוודע האם האיר האור כשאמר העד שהאיר האור, וכיוון שהוא דבר העשוי להתגלות אינו משקר בו, ולכן הוא נאמן)**.**

ומביאים ברייתא: **אמר עד אחד: נולד איש** (בהבאת הירושלמי בר"ח וב"אור זרוע": 'לאיש') **פלוני בשבת** – אם ספק הוא האם בן שנולד לאיש פלוני נולד בשבת, כגון שנולד בערב שבת בין השמשות, ואין ידוע אם הוא ערב שבת או שבת, והעיד עד אחד עליו שהוא נולד בשבת, **- מלין אותו על פיו** – סומכים על העד הזה שהעיד כך, ומלים את אותו בן בשבת הבאה (שכשיום מילתו בשבת - מלים אותו בשבת, שמילה בזמנה דוחה שבת, אבל אם ספק הוא האם יום מילתו בשבת - אין מלים אותו בשבת)**.** אמר עד אחד: **חשיכה מוצאי שבת** – אם ספק הוא האם התחיל ליל מוצאי שבת, והעיד עד אחד שהתחיל ליל מוצאי שבת, **- מטלטלין אותו** (המילה 'אותו' יתירה, ואינה במקבילה בקטע גניזה, וכן אינה בהבאת הירושלמי בר"ח יומא וב"אור זרוע" וב"שיבולי הלקט", וכן הגיה ב"ספר ניר" וב"שערי תורת ארץ ישראל") **על פיו** – סומכים על העד הזה שהעיד כך, ומותר לטלטל (להעביר ממקום למקום דבר האסור בטלטול בשבת או במקום האסור בטלטול בשבת)**.**

ומספרים: **רבי אימי** (רבי אמי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מטלטל על פום מלויתא** (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: '**ד**מלויתא', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ח) – היה מטלטל (בערב שבת) על פי הנשים השואבות מים (אם הנשים היוצאות לשאוב מים מן המעיין לפני שקיעת השמש העידו שעדיין יום הוא, טלטל רבי אמי על פי עדותן, כיוון שעדיין לא נכנסה שבת ומותר לטלטל)**.**

ומספרים עוד: **רבי מתניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) **מטלטל על פום** (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה אין מילה זו, וכן אינה בר"ח וב"אור זרוע") **איביריתא** (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: 'אבריתה'. ואולי צריך לומר: 'אכרותא') **דזהרא** – היה מטלטל (בערב שבת) על פי ההכרה של הירח (שעל פי המראה של הירח ידע שעדיין יום הוא ולא נכנסה שבת ומותר לטלטל, שכל זמן שלא שקעה השמש אין הירח מאיר. - ואולי צריך לומר: 'עכרותא דזהרא' - העכירות של הירח, שכל זמן שלא שקעה השמש הירח עכור (אינו בהיר))**.**

ומספרים עוד: **רבי אמי מטלטל** (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: '**מל**', וכן הוא בהבאת הירושלמי בר"ח וב"אור זרוע" וב"שיבולי הלקט" ובתשב"ץ) **על פום נשייא דאמרן: שמשא הוות על** (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה בקטע גניזה נוסף: 'הדה') **סוסיתה** (יישוב בשולי הגולן וסמוך לחוף הכינרת) – על פי הנשים שאומרות: השמש היתה על סוסיתא (אם נולד ילד בשבת לפנות ערב, והנשים בטבריה העידו שבאותה שעה עדיין ראו את השמש על סוסיתא, מל רבי אמי את הילד בשבת הבאה על פי עדותן, שנולד כשעדיין היה שבת)**.**

אישה פסולה לעדות. אבל בדבר שעשוי להתגלות ואפשר לדעת את אמיתות הדבר שלא על פי העד, אישה נאמנת. כיוון שדיברו לעיל בעניין נאמנות של עד אחד, סיפרו כאן בסיפור השלישי בעניין נאמנות של אישה.

רבי אמי ורבי מתניה היו בטבריה. כיוון שטבריה היא בעמק, היום מעריב בה מוקדם יותר, אך עדיין יום הוא.
סוסיתה וטבריה שוכנות על חופי הכינרת, זו במזרח וזו במערב. בבוא הערב מחשיכה טבריה לפני סוסיתה השוכנת למולה, כי השמש השוקעת במערב מפילה צל על פני טבריה הבנויה לרגלי הר תלול ומאירה את סוסיתה הבנויה על ראש הר.

עד כאן המקבילה בירושלמי ראש השנה.

הסוגיה כאן היא חלק מסוגיה ארוכה בראש השנה בעניין נאמנות עד אחד, שבאה על דברי המשנה שם שעד אחד נאמן להעיד על העד שמעיד על ראיית הירח החדש שהוא איש נאמן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:1:4)

במשנה שנינו: "מתיה בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? הוא אומר: הין".
שואלים: **ולמה 'עד שהוא בחברון? הוא אומר: הין'?** – מדוע הממונה מזכיר בשאלתו את חברון?
ומשיבים: **בא להזכיר זכות אבות** – הממונה רצה להזכיר את זכותם של שלושת אבות האומה הקבורים בחברון**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:1)

**משנה**
**ולמה צרכו לכך?** – מדוע הוצרכו לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר? **פעם אחת עלה מְאוֹר הלבנה** – סמוך לעלות השחר, **ודימו** (חשבו, שיערו) **שהאיר המזרח, ושחטו את התמיד והוציאוהו לבית השריפה** – כשעמדו על טעותם, לפי שנשחט בעוד לילה ונפסל, ושחטו קורבן תמיד אחר ביום. מאותה שעה התקינו שיהיו עולים למקום גבוה ומבררים בדיוק האם כבר האיר השחר**.**

המשנה חוזרת לתאר את עבודת יום הכיפורים.
**והורידו כהן גדול לבית הטבילה** – ביום הכיפורים, לאחר שראו שהאיר המזרח, מפני שהוא טעון טבילה לפני שישחט את קורבן התמיד, כמפורש בהלכה ג**.**
**זה הכלל היה במקדש: כל** – כוהן, **המסך את רגליו** – העושה צרכיו הגדולים ('המסך את רגליו' - צירוף בהשפעת צירוף מקראי), **טעון טבילה** – במקווה של ארבעים סאה, כדי לעבוד במקדש**, וכל המטיל את המים** – המשתין, **טעון קידוש ידים ורגלים** – רחיצת ידיים ורגליים מן הכיור (בבבלי אמרו שהמטיל מים חייב בקידוש ידיים ורגליים משום נקיות. אבל בירושלמי לא נזכרה נקיות)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:2)

**תלמוד**
**האיר המזרח ואיילת השחר**
במשנה שנינו: "ולמה צרכו לכך? פעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח".
מביאים ברייתא: **מאור הלבנה מתמר** (עולה זקוף) **ועולה** – אור הירח לפני זריחתו מאיר רק כלפי מעלה**. מאור החמה פוסה** (מתפשט) **על פני כל המזרח** – אור השמש לפני זריחתה מאיר את כל שמי המזרח. ולכן בדרך כלל כשעולה אור הירח סמוך לעלות השחר אין לדמות שהוא אור השמש**.**

**תוספתא יומא** א,טו: פעמים שתימור חמה עולה כדרכו, תימור לבנה פוסה על פני כל המזרח.

**בבלי יומא** כח,ב: ומי מיחלף? (האם מוחלף אור החמה באור הלבנה?) והתניא: רבי אומר: אינו דומה תימור (עלייה) של לבנה לתימור של חמה. תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל, תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן! - תנא דבי שמואל: יום המעונן היה, והיה מפציע (אור הלבנה) לכאן ולכאן (ומשום כך חשבו שהוא אור החמה).

ומציעים שאלה: **עד כדון דהוה סופיה דירחא** – עד עכשיו שהיה סופו של החודש (במקרה של סוף החודש, שהירח זורח סמוך לעלות השחר, ברור שהם צריכים לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר)**. הוה רישיה** – היה ראשו (של החודש)**?** – במקרה של תחילת החודש, שאין הירח זורח סמוך לעלות השחר, מדוע הם צריכים לעלות למקום גבוה ולראות האם האיר השחר, והרי אין מקום לטעות כפי שסיפרו במשנה? (אין משיבים לשאלה)


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי ברכות א,א.
קרני האור הראשונים שעולים במזרח בסוף הלילה נקראים "איילת השחר". הם הולכים ומתרחבים לאחר שעה עד שנראים כעמוד אור שקוראים לו "עמוד השחר", והוא כשיעור שעה לפני הנץ החמה. עמוד זה נקרא "הארת המזרח".
**אמר רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מאילת השחר** (כינוי פיוטי לקרני האור הראשונים העולים במזרח לפני הזריחה ומשולים לקרני איילה) **עד שיאיר המזרח** (הזמן של הארת המזרח הוא הזמן של עליית עמוד השחר, שהוא סוף הלילה ותחילת היום) **אדם מהלך** מרחק של **ארבעת מיל** (מקור המילה 'מיל' ביוונית ובלטינית. מיל רומי הוא מידת אורך כדי אלף צעדים כפולים)**, ומשיאיר המזרח עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעת מיל.**

ושואלים: **ומניין מאילת השחר עד שיאיר המזרח** (צריך לומר כמו במקבילה: 'ומניין **משיאיר המזרח עד שתנץ החמה**') **אדם מהלך ארבעת מילין?**
ומשיבים: כתוב במהפכת סדום: **"וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:** קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר. וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר**"** (בראשית יט,טו-טז) – כשעלה השחר, הוציאו המלאכים את לוט מחוץ לתחומה של העיר סדום; **"הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה"** (בראשית יט,כג) – כשאור השמש זרח על הארץ, בא לוט לתחומה של העיר צוער, **- מן סדום** – שממנה יצא לוט כשעלה השחר, **לזוער** (במקבילה: 'לצוער') – שאליה בא לוט כשזרחה השמש, **ארבעה מילין** – ומכאן שמיאיר המזרח (משיעלה עמוד השחר) עד שתנץ החמה אדם מהלך ארבעה מילין (מקומה של סדום לפי המסורת העממית היהודית העתיקה הוא מתחת לפני ים המלח לרגלי הר סדום. מקומה של צוער בדרום מזרח לים המלח)**.**
ושואלים: **יתיר הוון!** – יותר היו! (הרי מסדום לצוער יש מרחק גדול יותר מארבעה מילין!)
ומשיבים: **אמר רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: המלאך היה מקדד** (מנקב, חודר בקו ישר) **לפניהן את הדרך** – המלאך שהציל את לוט ניקב את ההרים שבדרך מסדום לצוער, כדי שלוט ואשתו ובנותיו לא יעלו וירדו במדרונות ההרים אלא ילכו בדרך ישרה וקצרה וימהרו להגיע לצוער ולהינצל. לכן הדרך מסדום לצוער שהלך לוט היתה ארבעה מילין בלבד ולא יותר**.**

ושואלים: **ומניין משיאיר המזרח עד הנץ החמה** (צריך לומר כמו במקבילה: 'ומניין **מאילת השחר עד שיאיר המזרח**') **אדם מהלך ארבעת מיל?**
ומשיבים: **'כמו', "וּכְמוֹ"** – הכתוב היה צריך לומר: 'כמו השחר עלה", ואמר: "וכמו השחר עלה", ויש לדרוש את האות 'ו' שבתחילת המילה לריבוי: **- מילא דמיא לחבירתה** – דבר דומה לחברו (יש זמן אחר שהוא דומה לזמן שמשיאיר המזרח עד שתנץ החמה, והוא הזמן שמאיילת השחר עד שיאיר המזרח, ומכאן שמאיילת השחר עד שיאיר המזרח ארבעה מילין)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:4)

**אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: הדא אילתא דשחרא** – איילת השחר הזאת (שהוזכרה בדברי רבי חנינא לעיל)**, מאן דאמר:** – מי שאומר: **כוכבתא היא** – הכוכבת היא (אדם שאומר, שאיילת השחר היא כינוי לכוכב הלכת "נוגה" בעת שהוא עולה במזרח באשמורת הבוקר לפני זריחת השמש ושולח קרני אור המשולים לקרני איילה), **- טעי** – טועה**, זימנין דהיא מקדמה וזימנין דהיא מאחרה** – לפעמים שהיא מקדימה ולפעמים שהיא מאחרת (אין זמן קבוע לעליית כוכב "נוגה" לפני זריחת השמש, שכן לפעמים הוא מקדים ועולה זמן רב לפני זריחת השמש ולפעמים הוא מאחר ועולה זמן מועט לפני הזריחה, כדרך הכוכבים שזמני הופעתם משתנים, וכיוון שיש זמן קבוע לאיילת השחר לפני זריחת השמש, כמו שאמר רבי חנינא לעיל, לכן איילת השחר אינה כינוי לכוכב "נוגה" אלא היא כינוי לשחר ממש)**.**
ומציעים פתרון לשאלה בעניין זהות איילת השחר: **מאי** (בקטע מתוך כריכה: 'מיי') **כדון?** – מה היא עכשיו? (עכשיו שאיילת השחר אין היא הכוכבת, מהי איילת השחר? - פירוש "מאי" - מהי, בחילוף אל"ף/ה"א, כלומר, מה היא. "מאי" במונח זה אינה לשון בבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 891, הערה 15)) **כמין תרין דקרנין** (בקטע מתוך כריכה: 'דיקרנין', ובמקבילה: 'דוקרנין') **דנהור דסלקין מן מדינחא ומנהרין** – כמו שני קלשונים של אור שעולים מן המזרח ומאירים (קרני האור הראשונים מתפצלים לכאן ולכאן כמו קלשונים המתפצלים בסופם למעין שיניים, ותמיד אותו זמן להם מיציאתם עד זריחת השמש. - מקור המילה 'דיקרנין' ביוונית)**.**

לסוגיה מ"אמר רבי חנינה" עד כאן יש מקבילה בבראשית רבה נ,י.

**בבלי יומא** כט,א: כתיב: "למנצח על איילת השחר" (תהילים כב,א) - מה איילת זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן, אף שחר זה מפציל לכאן ולכאן.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:5)

כיוון שהזכירו את איילת השחר, מביאים מעשה העוסק בעניין אגדה המתקשר לאיילת השחר.
מציעים סיפור: **דלמא** (מקור המילה במילה היוונית 'דרמה')**:** – מעשה: **רבי חייא רובא** – הגדול (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים), **ורבי שמעון בן חלפתא** (תנא בדור החמישי) **הוו**ן **מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה** – היו מהלכים בבקעת ארבל הזאת (בגליל התחתון המזרחי, בקרבת טבריה וחוף הכינרת) בשחר**,** ו**ראו אילת השחר שבקע אורה** – ראו את קרני האור הראשונים שפרצו והופיעו והתחילו להאיר**. אמר רבי חי**י**א רובה לרבי שמעון בן חלפתא: ברבי** (=ביר רבי) – בר רבי (בנו של רבי, כלומר, בנו של חכם, תואר כבוד למי שאביו חכם או לאדם חשוב)**, כך** (דיבור הצעה לנמשל) **היא גאולתן של ישראל** – יש דמיון בין איילת השחר לגאולה העתידה**. בתחילה** (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: '**כ**תחילה', שהוא לשון ארץ ישראלי, ובירושלמי נשתבש לפעמים 'בתחילה' במקום 'כתחילה') **קימעא קימעא** – בתחילה הגאולה באה מעט מעט ולא בבת אחת**, כל** (בקטע מתוך כריכה ובמקבילה נוסף 'מה') **שהיא הולכת היא הולכת ומאיר** (צריך לומר כמו בקטע מתוך כריכה ובמקבילה: 'היא **רבה והולכת**') – במידה שהגאולה מתקדמת, היא גדלה יותר ויותר**.**
**מאי טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה?) - כתוב (בנבואת נחמה על גאולתה של כנסת ישראל): **"כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ י'י אוֹר לִי"** (מיכה ז,ח) – כאשר אני יושבת בחושך (נמצאת במצוקה), אני בטוחה שה' עתיד להאיר לי (לגאול אותי מהצרה). הרי שהגאולה נמשלה לאור המופיע בחושך**.**
**כך** – גם הגאולה בימי מרדכי ואסתר היתה כך**, בתחילה** (צריך לומר כמו במקבילה: '**כ**תחילה') כתוב (כשמרדכי מציל את המלך אחשוורוש מידי הקושרים עליו)**: "וּמָרְדְּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ"** (אסתר ב,כא)**, ואחר כך** כתוב (כשהמן הצטווה לכבד את מרדכי)**: "וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס** וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדְּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר**"** (אסתר ו,יא)**, ואחר כך** כתוב**: "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ"** (אסתר ו,יב) (סדר שני הפסוקים באסתר ו תוקן על פי המקבילה)**, ואחר כך** כתוב (כשבטלה הסכנה שבגזירת המן)**: "וּמָרְדְּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת"** (אסתר ח,טו)**, ואחר כך** כתוב**: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה"** (אסתר ח,טז) – ליהודים שבשושן היתה רווחה ותשועה, שהצרה משולה לחשיכה, והנושע מהצרה משול כיוצא מאפילה לאורה. הפסוקים ממגילת אסתר מובאים כהוכחה לכך, שהגאולה באה בהדרגה ולא בבת אחת (כל הפסוקים, למעט הפסוק האחרון, עוסקים במרדכי, ללמדנו שהשלבים בגאולת ישראל חופפים את תהפוכותיו האישיות של מרדכי)**.**

בירושלמי יומא כל הקטע 'דלמא...' בא במסירה שלפנינו בהוספת מגיה. הקטע הזה ישנו כאן גם בקטע מתוך כריכה, וכן ישנו בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" בקטעים מירושלמי יומא.

עד כאן המקבילה בירושלמי ברכות.

נראה שהסוגיה הזו מקורה בירושלמי ברכות, והיא המשך לסוגיה שם לעיל על מהלך השמש בזריחתה מעלות השחר עד הנץ החמה. גם בסוגיה שם לעיל וגם בסוגיה הזו הובא הכתוב "הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא עַל הָאָרֶץ וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה". הסוגיה הזו הועתקה מהירושלמי ברכות ליומא, מפני שבמשנה יומא ג,ב הוזכר "האיר המזרח".

לסיפור הזה בירושלמי יש מקבילה בשיר השירים רבה פרשה ו [י], באסתר רבה י,יד ובמדרש תהילים כב,יג.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:6)

**טבילה וקידוש ידיים ורגליים במקדש**
במשנה שנינו: "זה הכלל היה במקדש: כל המסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **כהן שיצא** – מן העזרה שבמקדש, **לדבר עם חבירו, אם להפליג** – אם יצא לזמן רב, ששהה בדיבור עם חברו, **- טעון טבילה** – כשייכנס שוב לעזרה כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו מן המקדש, ודינו כאילו בא מתחילה למקדש, וכל הטעון טבילה צריך קידוש ידיים ורגליים ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, תיקונים והשלמות, עמוד 6)**, אם לשעה** – אם יצא לזמן קצר, שלא שהה בדיבור עם חברו, **- טעון קידוש ידים ורגלים** – כשייכנס שוב לעזרה כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו משמירת ידיו ורגליו**.**

בירושלמי לעיל ב,א מסתפקים האם קידוש ידיים ורגליים נפסל משום פסול יוצא, וצריך הוא לחזור ולקדש את ידיו ואת רגליו? בירושלמי לעיל אין פושטים את הספק מהברייתא בירושלמי כאן, כי הספק הוא ביציאה שאין בה היסח הדעת ומדין יוצא בלבד, אבל הברייתא כאן עוסקת ביציאה שיש בה היסח הדעת.

**תוספתא יומא** א,טז: כוהן גדול שיצא מן העזרה לדבר עם חבירו והפליג - טעון טבילה.

בברייתא שבירושלמי כאן וכלאיים ט,ב: "כוהן שיצא", ובתוספתא: "כוהן גדול שיצא". בירושלמי כלאיים העמידו את הברייתא בבגדי לבן (בבגדי בוץ) של כוהן גדול ביום הכיפורים, שאין בהם כלאיים, שאם לא כן, הרי אסור לצאת בבגדי כלאיים מחוץ למקדש. ואם יצא בבגדי חול, הרי טעון קידוש ידיים ורגליים בלאו הכי. וכנראה שהתוספתא שגורסת "כוהן גדול" נשנית על פי פתרון הירושלמי שם ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 743).

**בבלי זבחים** כ,ב: יצא חוץ לחומת העזרה, אם לשהות - טעון טבילה, אם לפי שעה - טעון קידוש ידיים ורגליים.

ומקשים: **וסיכה** (במסירה שלפנינו הגיה מגיה כאן ולהלן: 'סמיכה', והיה צריך להגיה: 'מסיכה', וכן הגיה ב"קורבן העדה") – עשיית צרכים, **- לא שעה קלה היא?!** (בתמיהה) – הרי המסך את רגליו שוהה זמן קצר, ולמה אמרו במשנתנו שכל המסך את רגליו טעון טבילה?
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני מקרים שהושוו: **שנייא היא** – שונה היא **סיכה, שעשו אותה כהפלג** – דימו סיכת רגליים ליציאה לזמן רב מבחינה הלכתית, וכל מי שיצא מן המקדש לזמן רב דינו כאילו בא מתחילה למקדש וצריך טבילה, ולכן המסך את רגליו טעון טבילה**.**

בבבלי לא נזכר במפורש בשום מקום למה הצריכו טבילה במסך רגליו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:2:7)

ומציעים ברייתא נוספת: **תני:** – שונה [התנא]: **ישן** – כוהן שישן שנת קבע במקדש, **- טעון טבילה** – כשיתעורר משנתו, כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו מן המקדש**, נתנמנם** – כוהן שישן שנת ארעי במקדש, **- טעון קידוש ידים ורגלים** – כשיתעורר משנתו, כדי לעבוד, משום שהסיח את דעתו משמירת ידיו ורגליו**.**

ומציעים קושיה על האמור לפני כן: **וישן טעון טבילה?!** – איך ייתכן שאדם ישן במקדש והוא טעון טבילה, והרי אסור לשבת או לשכב במקדש? - ומציעים מקור תנאי המחזק את הקושיה: **לא כן תני** – (וכי) לא כך שונה **רבי חייה** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; ואמר רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה?!** (בתמיהה) – הרי שאסור לשבת או לשכב במקדש!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות לברייתא המבוססת על אוקימתא: **תיפתר** – תתפרש (הברייתא)**, שסמך עצמו לכותל וישן לו** – ישן כשהוא עומד ונשען על כותל במקדש, ולא ישן כשהוא שוכב או יושב**.**
ומציעים פסוק שממנו מקשים על האמור לפני כן: **והא כתיב:** – והרי כתוב (לפני תפילת דוד לה', לאחר שהובטח לו שבנו יבנה את הבית לה' ושושלתו תהיה לעולם): **"וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי י'י"** (שמואל ב ז,יח) – דוד המלך בא אל האוהל שנטה לארון ה' וישב לפני הארון**!** – הרי שיש לפרוך את הקביעה בשם רבי שמעון בן לקיש שאף למלכי בית דוד אסור לשבת במקדש!
ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי אייבו בר נגרי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: יישב עצמו בתפילה** – דורש "וישב" מלשון רגיעה, שיישב דוד את דעתו קודם שהתפלל לפני ה' כדי לכוון את ליבו בתפילתו**.**

לקטע 'לא כן תני רבי חייה' עד סופו יש מקבילה בירושלמי פסחים ה,י וסוטה ז,ח בעניין ישיבת המלך בעזרה במעמד "הקהל". לקטע זה יש מקבילה גם במדרש שמואל כז,א.

מקורה של הסוגיה המקבילה ביומא, על הברייתא שנשנתה כאן: 'תני: ישן - טעון טבילה'. והמעתיקים העתיקו סוגיה זו לסוטה ולפסחים ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמודים 127-128).

**תוספתא סנהדרין** ד,ד: לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.

**יישב עצמו בתפילה**
**ילקוט שמעוני** שמואל ב רמז קמו: אמר דוד: לא הייתי מתפלל לפני האלוהים עד שהייתי מיישב דעתי ומתקן עצמי ואחר כך הייתי עומד ומסדר תפילתי, שנאמר: "ויבוא המלך דוד ויישב לפני ה'" - שיישב עצמו וכיוון את דעתו, ואחר כך: "מי אנוכי ה' אלוהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום".
**ילקוט שמעוני** תהילים רמז תתסז: "ויבוא המלך דוד ויישב לפני ה'" - וכי יש אדם יושב ומתפלל?! והלא אין אדם מתפלל אלא מעומד! אלא שיישב דעתו עליו וכיוון ליבו בתפילתו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:3:1)

**משנה**
**אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה** – נכנס לעזרת ישראל אפילו שלא לשם עבודה, או נכנס לעבודה אפילו הוא כבר בעזרה, **אפילו טהור, עד שהוא טובל** – במקווה**.**
**חמש טבילות טובל** – כוהן גדול, **בו ביום** – ביום הכיפורים, שחמש פעמים היה הכוהן הגדול מחליף את בגדיו בעבודת יום הכיפורים מבגדי עצמו לבגדי זהב ומבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך, ועל כל החלפת בגדים היה טובל במקווה**, וכולם** – כל הטבילות, **בקודש** – בעזרה, **בבית הפרווה** – לשכה שכך היה שמה, ועל גגה היה בית הטבילה לכוהן הגדול (משנה מידות ה,ג)**, חוץ מזו בלבד** – מן הטבילה הראשונה שלפני התחלת העבודה שהיתה בחול ולא בקודש**.**

חלוקת המשנה למשנה ב ומשנה ג אינה נכונה. שכן ״אין אדם״ וכו׳ של משנה ג שייך ל״כלל״ של משנה ב: "הורידו כהן גדול לבית הטבילה. זה הכלל היה במקדש: כל המסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים. אין אדם" וכו'. וכל טעמה של טבילה זו של כוהן גדול הוא "אין אדם״ וכו' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 462).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:3:2)

**תלמוד**
**הנכנס לעזרה טעון טבילה**
מציעים פירוש למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה: **לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפילו טהור, עד שהוא טובל. לא סוף דבר לעבודה** – לא רק אדם הנכנס לעבודה אפילו הוא כבר בעזרה - טעון טבילה**, אלא אפילו שלא לעבודה** – גם אדם הנכנס לעזרה אפילו שלא לשם עבודה - טעון טבילה. - הרי שהפירוש של "לעזרה ולעבודה" הוא: לעזרה או לעבודה**.**

אין ״כיני״ זה אלא פתיחה, ו״לא סוף דבר״ הוא המשכו, זאת אומרת ש״כיני מתניתא״ זה הוא מעין פסקה לפירוש שאחריו ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 462).

קטע בסגנון דומה יש בירושלמי קידושין א,א על המשנה שם "האשה נקנית בשלש דרכים... בכסף ובשטר ובביאה": 'כיני מתניתא: או בכסף או בשטר או בביאה. ותני רבי חייה כן: לא סוף דבר בשלשתן, אלא אפילו באחד מהן'.
אפשר שגם בירושלמי כאן יש לגרוס כמו שם: 'כיני מתניתא: לא היה אדם נכנס לעזרה **או** לעבודה...', ואם כן, 'כיני' זה מציע פירוש, ו'לא סוף דבר' מוסב על הפירוש.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:3:3)

ומביאים ברייתא: **שאלו את בן זומא** (שמעון בן זומא, תנא בדור השלישי)**: מה מקום לטבילה זו?** – איזה צורך בטבילה זו שטובל כל אדם הנכנס לעזרה? לשם מה טבילה זו? **אמר להם: מה אם בשעה שהוא נכנס מקודש לקודש** – כוהן גדול ביום הכיפורים כשהוא נכנס מהעזרה, שהיא קודש, להיכל או לקודש הקודשים, שגם הם קודש, לעבודות יום הכיפורים, **- טעון טבילה** – צריך טבילה (כמו ששנינו במשנתנו שחמש טבילות הוא טובל בו ביום, וכמפורט בהמשך המסכת)**, מחול לקודש** – אדם כשהוא נכנס מחוץ לעזרה, שהוא חול, אל העזרה, שהיא קודש, **-** (צריך להוסיף כמו בקטע מתוך כריכה: '**לא**') **כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שצריך טבילה, ואפילו נכנס שלא לעבודה, ואפילו הוא טהור.

ומקשים על הברייתא: **לא צורכא דלא** – אין צורך [לומר] אלא (לא היתה צריכה הברייתא לומר אלא): **מקודש לקודש** (במסירה שלפנינו השמיט הסופר על ידי הדומות מ'לקודש' לעיל עד 'לקודש' כאן, ומגיה השלים כמו שהוא בקטע מתוך כריכה) **לא יהא טעון טבילה** (צריך לומר: '**יהא טעון טבילה**', כהגהת "גליון אפרים" ו"עלי תמר")**, מחול לקודש יהא טעון טבילה** (צריך לומר: '**לא יהא טעון טבילה**', כהגהת "גליון אפרים" ו"עלי תמר")**!** – לפי הברייתא שלמדים כניסה מחול לקודש מכניסה מקודש לקודש בדרך של קול וחומר, כניסה מקודש לקודש קלה מכניסה מחול לקודש, אבל ההיפך הוא שמסתבר, שכניסה מקודש לקודש חמורה מכניסה מחול לקודש, ולכן אף שהנכנס מקודש לקודש טעון טבילה, אין הנכנס מחול לקודש טעון טבילה! (לפעמים 'לא צורכא דלא' מוסב על קביעה, והוא מציין שקביעה זו היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, או שתוכנה היה צריך להיות שונה. לפעמים 'לא צורכא דלא' בהוראה זו מתפרש במובן 'איפכא מסתברא', ראה יומא ג,ג (כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 334-335 והערה 254))
ומציעים תירוץ לקושיה בהצעת גרסה חדשה של הדברים האמורים בברייתא: **אמר רבי שמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי)**: וכיני** (אפשר שבמקומות אחדים 'וכיני' הוא שיבוש של 'כיני'. וכן כנראה יומא ג,ג (כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 274 והערה 171))**:** – כך היא (כך הגרסה החדשה שיש להציע בדברי הברייתא): **מה אם מקודש לקודש** – כוהן גדול ביום הכיפורים כשהוא נכנס מהעזרה, שהיא קודש, להיכל או לקודש הקודשים, שגם הם קודש, לעבודות יום הכיפורים**, שאינו ענוש כרת** – שמי שנטמא בעזרה ונכנס מקודש לקודש, ואפילו כלפי פנים, להיכל או לקודש הקודשים, אינו ענוש כרת במזיד, אם יצא בדרך קצרה (דרך גגים ועליות), **- טעון טבילה** – כוהן גדול שנכנס מקודש לקודש צריך טבילה**, מחול לקודש** – אדם כשהוא נכנס מחוץ לעזרה, שהוא חול, אל העזרה, שהיא קודש**, שהוא ענוש כרת** – שמי שנטמא חוץ לעזרה ונכנס לעזרה ענוש כרת במזיד מיד כשהכניס ראשו ורובו, אפילו כשלא שהה כלל, **- לא כל שכן** ש**יהא טעון טבילה?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאדם שנכנס מחול לקודש צריך טבילה, ואפילו נכנס שלא לעבודה, ואפילו הוא טהור. - לפי הגרסה החדשה, כניסה מקודש לקודש, שאין בה כרת במקרה של טומאה, קלה מכניסה מחול לקודש, שיש בה כרת במקרה של טומאה.

הירושלמי ('לא צורכא דלא...') שואל: אם תשובת בן זומא היא פשוטה כמשמעה, שאם הנכנס מקודש לקודש טעון טבילה משום מעלת הקודש, כל שכן הנכנס מחול לקודש טעון טבילה משום מעלת הקודש, אם כן הוא, אף שסברה זו טובה, מכל מקום אינה הכרחית ויש לפקפק בה, כמו שכתבו מפרשי הירושלמי. ועל זה באה התשובה: 'אמר רבי שמי: וכיני: מה אם מקודש לקודש, שאינו ענוש כרת - טעון טבילה, מחול לקודש, שהוא ענוש כרת - לא כל שכן שיהא טעון טבילה?!'. ולפי פירושו של רבי שמי, תשובת בן זומא היא תשובה מכריחה מבחינת ההלכה, ולא רק סברה בעלמא ("עלי תמר").

ומקשים (על עיקר הדין): **ואפילו מקודש לקודש יהא ענוש כרת?** – מי שנטמא בעזרה ואינו פונה לחוץ, אלא הולך כלפי פנים ונכנס מקודש לקודש, יתחייב בכרת במזיד, כדין הנכנס מחול לקודש, ואפילו יצא בדרך קצרה! ומדוע אמרו שאינו ענוש כרת?
ומתרצים את הקושיה בהצעת משנה ממקום אחר: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה שבועות ב,ג בעניין מי שנטמא בעזרה): **השתחוה או ששהא כדי השתחויה,** או ש**בא לו בארוכה - חייב, בקצרה פטור** – אם נטמא בפנים, אפילו נכנס כלפי פנים, אינו ענוש כרת במזיד אלא אם השתחווה כלפי פנים אף שלא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או ששהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או שהיה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה אף שלא שהה, אבל אם לא השתחווה ולא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה אלא יצא מיד בדרך קצרה - פטור (הירושלמי קיצר וסמך על הסוגיה בירושלמי שבועות ב,ג. לפירוש הסוגיה שם ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 744)**.**

**תוספתא יומא** א,טז: שאלו את בן זומא: מה טעם לטבילה זו (שטובל כל אדם הנכנס לעזרה)? - אמר להם: אם הנכנס מקודש לקודש, מקום שאין ענוש כרת - טעון טבילה, הנכנס מחול לקודש, מקום שענוש כרת - אינו דין שיטען טבילה?!

דברי הברייתא בתוספתא מנוסחים לפי הגרסה החדשה בירושלמי שהציע רבי שמי.

**בבלי יומא** ל,א: שאלו את בן זומא: טבילה זו למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש (כוהן גדול ביום הכיפורים הנכנס לעבודה מן העזרה להיכל או לקודש הקודשים) וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת (אם נכנס בטומאה מן העזרה להיכל או לקודש הקודשים) - טעון טבילה (כוהן גדול ביום הכיפורים), המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת - אינו דין שטעון טבילה?!

ושואלים: **עד כמה היא שיעור השתחויה?**
ומביאים מחלוקת אמוראים.
כתוב בירידת האש מן השמים בחנוכת המקדש בימי שלמה המלך: "וְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רֹאִים בְּרֶדֶת הָאֵשׁ וּכְבוֹד ה' עַל הַבָּיִת, וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְהוֹדוֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (דברי הימים ב ז,ג).
**רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: "וַיִּכְרְעוּ אַפַּיִם אַרְצָה עַל הָרִצְפָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ"** (דברי הימים ב ז,ג) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "וישתחוו"**.**
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **מוסיף: עד "וְהוֹדוֹת לַי'י כִּי טוֹב"** (שם) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "כי טוב"**.**
**רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **מוסיף: עד "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ"** (שם) – שיעור השתחוויה הוא כדי שיקרא אדם את הפסוק הזה מן "ויכרעו..." עד "כי לעולם חסדו"**.**

לקטע 'עד כמה היא שיעור השתחויה?...' יש מקבילה בירושלמי שבועות ב,ג, אלא שיש שם חילוף שאינו אלא טעות סופרים (ראה "סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמוד 25, הערה 54).
שלוש הדעות בעניין שיעור השתחוויה ישנן גם בירושלמי עבודה זרה ד,א.

**בבלי שבועות** טז,ב: וכמה שיעור שהייה? - פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה, ומנו? רבי שמעון בן פזי, ואמרי לה: רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה, ומנו? רבי יצחק בר נחמני, ואמרי לה: רבי שמואל בר נחמני. חד אמר: מכריעה ואילך (כמשך זמן האמירה מ"ויכרעו" שבאמצע הפסוק עד סופו), וחד אמר: כנגד כל הפסוק כולו (כמשך זמן האמירה של כל הפסוק): "וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית, ויכרעו אפיים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב ז,ג).

בסוגיה שבבבלי נזכרו שלושה אמוראים ארץ ישראלים, ומהם רק רבי שמעון בן פזי (רבי סימון) נזכר בסוגיה שבירושלמי. רבי שמעון בן פזי (רבי סימון) ורבי יצחק בר נחמני היו תלמידיו של רבי יהושע בן לוי, ובסוגיה שבירושלמי מסר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי.
רק דעה אחת בסוגיה שבבבלי ישנה גם בסוגיה שבירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:3:4)

**טבילת סרך**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: כל עצמן** (עיקרם ויסודם של חכמים) **לא התקינו** (לא הנהיגו, לא קבעו תקנה) – חכמים, **טבילה זו** – שטובל כל אדם הנכנס לעזרה, אפילו טהור, **אלא מפני טבילת סרך** – טבילה זו אינה חובה מעיקר הדין, אלא היא רק גזירה משום מקרה שבו חייבים לטבול מעיקר הדין**, שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שיש בידו וחוזר ובא לו** – כשהוא הולך לטבול לפני שהוא נכנס לעזרה, הוא נזכר אגב כך בקרי שאירע לו ביום שלפני כן ולא נטהר ממנו, וחוזר וטובל לקריו ונמנע מלהיכנס לעזרה עד שיעריב שמשו, שהרי הוא טבול יום. הרי שלרבי יהודה חייבים לטבול לפני הכניסה לעזרה משום חשש שנטמא לפני כן בטומאה אחרת, ולא משום עצם הכניסה**.**

**תוספתא יומא** א,טז: רבי יהודה אומר: לא היתה טבילה זו אלא מפני הצורך (מפני הסרך, מפני סרך טבילה). פעמים שטומאה ישנה בידו, מתוך שהולך לטבול נזכר שהוא טמא וחוזר ובא לו. 
ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה ברכות ג,ו): **...המשמשת שראת** (שראתה) **נדה - צריכין טבילה. רבי יודה פוטר.** (נראה שצריך לומר כהגהת "שערי תורת ארץ ישראל": **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה נגעים יד,ח, בעניין הכנותיו של המצורע לפני הקרבת קורבנותיו ביום השמיני לטהרתו): **ומצורע** – אחרי שטבל ביום השביעי, **טבל** – פעם נוספת ביום השמיני, **בלשכת המצורעים** – שבעזרת הנשים**. בא ועמד** – לאחר הטבילה, **בשערי ניקנור** – שנכנסים בהם מעזרת נשים לעזרת ישראל (לעזרה), כדי שיכניס ראשו, ידו ורגלו לעזרה והכוהן ייתן מדם האשם ומלוג השמן על תנוך אוזנו ועל בהונותיו**. רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה** – נוספת ביום השמיני)
ומציעים שאלה: **מה?** – מה הטעם של רבי יהודה שפוטר מצורע מטבילה נוספת ביום השמיני? (איזה משני הטעמים האפשריים המפורטים בהמשך הוא הנכון?) **חלק** (צריך לומר: '**חלוק**') **רבי יודה על טבילת סרך?** – האם הטעם של רבי יהודה הוא שהוא חולק על כך שאדם הנכנס לעזרה טובל מפני טבילת סרך והוא סבור שכל טהור מותר להיכנס לעזרה בלא טבילה? **או משֵּׁם אפילו טובל מהו מועיל?** – או שמא הטעם של רבי יהודה הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, שכן המצורע המכניס בהונותיו לעזרה עדיין הוא מחוסר כיפורים והוא אסור להיכנס לעזרה ומה תועיל לו הטבילה?
ומציעים מקרה נפקות בין הטעמים: **מה נפק מינה?** – מה יוצא ממנה? (מה הנפקות בין שני הטעמים האפשריים?) (הסגנון הרגיל בירושלמי: 'מה נפק מביניהון'. ונראה שהשגיר הסופר לכאן את סופו של המונח הבבלי ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 963, הערה 644)) **ראה קרי** – יש נפקות ביניהן במקרה של מצורע שראה קרי ביום השמיני לטהרתו (שחל להיות בערב פסח) וטבל לקריו, שהוא מותר להכניס בהונותיו לעזרה (כדי שייטהר מצרעתו ויוכל לאכול קורבן פסח לערב), שהואיל והותר בהיותו מצורע אף שהוא מחוסר כיפורים שאסור להיכנס לעזרה, הותר גם בהיותו בעל קרי אף שהוא טבול יום שאסור להיכנס אף להר הבית (עיין בבלי יבמות ז,ב וזבחים לב,ב)**. אין תימר:** – אם תאמר: **חלוק רבי יודה על טבילת סרך** – אם טעמו של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה הוא שהוא חולק על כך שאדם הנכנס לעזרה טובל מפני טבילת סרך, **- דבר תורה הוא** – הוא חייב לטבול במקרה שראה קרי ביום השמיני לטהרתו, כיוון שטבילת בעל קרי היא טבילה מן התורה ואינה טבילת סרך**. אין תימר:** – [ו]אם תאמר: **אפילו טובל מהו מועיל** – אם טעמו של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו, **- מועיל הוא שהוא טובל** – יש תועלת בטבילה שהוא טובל במקרה שראה קרי ביום השמיני לטהרתו. - הרי שלפי הטעם הראשון מצורע שראה קרי בשמיני טובל אך לא משום שבמקרה זה רבי יהודה מודה בעניין טבילת סרך, אבל לפי הטעם השני מצורע שראה קרי בשמיני טובל משום שבמקרה זה רבי יהודה מודה שהטבילה מועילה (ב"שערי תורת ארץ ישראל" כתב שיש למחוק את הקטע 'מה נפק...', אך לפי פירושנו אין צורך למחוק קטע זה)**.**
ומציעים את פשיטת השאלה: **כהדא דתני:** – כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]: **אמר רבי יהודה: כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך, שפעמים שאדם הולך לרחוץ והוא נזכר קרי ישן שבידו וחוזר ובא לו.** - ויש להסיק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **לא חלק רבי יהודה על טבילת סרך, אלא משֵּׁם אפילו טובל מה הוא מועיל** – מן הברייתא נובע, שרבי יהודה מודה בעניין טבילת סרך, ומכאן שטעמו של רבי יהודה שפוטר מצורע מטבילה נוספת ביום השמיני הוא משום 'מה הוא מועיל' (הברייתא שממנה פשטו את השאלה כבר הוצעה לעיל)**.**

הסוגיה כפי שהיא לפנינו: 'תמן תנינן: המשמשת שראת נדה - צריכין טבילה. רבי יודה פוטר...' נראית כמוסבת על המשנה ברכות ג,ו. לסוגיה כאן יש (לפי מפרשי הירושלמי) סוגיה מקבילה בירושלמי ברכות שם, ויש חילופים ביניהן.

המפרשים התקשו מאוד בפירושן של סוגיות אלו (ברכות ג,ו ויומא ג,ג)...
אשר לסוגיית יומא, ברור שהיא מקבילה לברכות, אלא שאף כאן אין היא מובנת...
סוגיות אלו, על אף ההקבלה הברורה ביניהן, חלוקות כמעט מכל בחינה אפשרית - מצד האפשרויות השונות להסביר את המשנה, דרך פשיטת הבעיה, ואף מצד מסקנותיהן להלכה. אין כאן עיבוד שונה של חומר מקביל או חילופי חוליות, אלא דיונים שונים ומוחלפים לגמרי ("סוגיות מוחלפות בירושלמי", "תרביץ" ס, עמודים 52-56).

עקב הקשיים בהקבלה של הסוגיה כאן לסוגיה בברכות, נראה שסוגיה זו אינה מוסבת על המשנה ברכות ג,ו אלא על המשנה נגעים יד,ח, כהגהת "שערי תורת ארץ ישראל" וכפי שפירשנו. בבבלי יומא ל,ב, בסוגיה הדנה בדברי רבי יהודה בעניין טבילת סרך, הובאו המשנה בנגעים והתוספתא על המשנה. וכשם שהבבלי דן ביחס שבין דברי רבי יהודה בעניין הנכנס לעזרה שטעון טבילת סרך ובין דבריו בעניין מצורע המכניס חלקים מגופו לעזרה שפטור מטבילה, כך נראה שגם הירושלמי כאן.
נראה, שהדמיון בין הסוגיה כאן לסוגיה בברכות, וחסרונו של הירושלמי נגעים, שאם היה, היתה בו קרוב לוודאי סוגיה מקבילה לסוגיה כאן, הם שגרמו לשיבוש בהצעת המשנה המתאימה ממקום אחר בראש הסוגיה כאן.

**בבלי יומא** ל,א: רבי יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש.
**בבלי יומא** ל,ב: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא (ההלכה הזו שאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול)? והתניא: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור. רבי יהודה אומר: אינו צריך לטבול, שכבר טבל מבערב (ביום השביעי)! (הרי שלא הצריך רבי יהודה טבילה מיוחדת כדי לפרוש מטומאה!)
ההוא כדקתני טעמא: שכבר טבל מבערב (ובאותה טבילה אף נזכר לפרוש מטומאה, ואין שייכות בין דין זה לעניין סרך טבילה של הנכנס לעזרה).

נראה שהמקשה שהקשה ממצורע טובל לא הקשה מן הברייתא (תוספתא נגעים ח,ט בשינויים) ששם נאמר מפורש שכבר טבל מבערב, אלא מן המשנה נגעים יד,ח ששם נאמר רק "רבי יהודה אומר: לא היה צריך טבילה" ולא יותר, וחשב המקשה שהוא משום שלרבי יהודה אין אדם טובל כשנכנס לעזרה, והשיב לו המשיב "ההוא כדקתני טעמא" (בברייתא שהמקשה לא ידע) "שכבר טבל מבערב". במרוצת הזמן, ואולי משום שהברייתא היתה ידועה יותר, נכנס הדיבור "שכבר טבל מבערב" מן הברייתא לקושיית המקשה מן המשנה ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד נח).

למסקנת הירושלמי, הטעם של רבי יהודה הפוטר מצורע מטבילה ביום השמיני הוא משום שמה הוא מועיל בטבילה זו. והוא מה שאמרו בברייתא שבתוספתא נגעים ובבבלי, שהטעם של רבי יהודה הוא שכבר טבל מבערב, שמשום כך מה הוא מועיל שהוא טובל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:4:1)

**משנה**
**פרסו סדין של בּוּץ** – שש, פשתן, **בינו** – בין הכוהן הגדול כשטבל את טבילתו הראשונה, **לבין העם. קידש ידיו ורגליו** (כך הגרסה בשני כתבי יד של המשנה. כתב יד שלישי של המשנה אינו גורס כאן שלוש מילים אלו) **ופשט** – את בגדי עצמו**, ירד** – למקווה, **וטבל, עלה** – מן המקווה, **ונסתפג** – ניגב את גופו**. הביאו לו בגדי זהב** – שהכוהן הגדול עובד בהם בכל השנה, והם: חושן ואפוד ומעיל וכתונת ומצנפת ואבנט וציץ ומכנסיים, ובארבעה מהם היה זהב: בחושן ובאפוד ובמעיל (בפעמוני הזהב שעל שוליו) ובציץ שהיה כולו של זהב**, ולבש וקידש ידיו ורגליו.**
**הביאו לו** – לכוהן הגדול, **את התמיד** – את הכבש לקורבן התמיד של השחר**. קרצו** – חתכו ברוב שני הסימנים (הקנה והוושט) בלבד, משום שהיה צריך למהר ולקבל את הדם היוצא מצוואר הכבש בעת השחיטה, שהרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בכוהן גדול**, ומירק אחר** – גמר כוהן אחר, **שחיטה** – את חיתוך הסימנים, **על ידו** – בשביל הכוהן הגדול**, וקיבל** – הכוהן הגדול, **את הדם וזרקו** – על המזבח**. נכנס** – להיכל, **להקטיר את הקטורת** – של השחר על המזבח הפנימי**, ולהטיב את הנירות** – של המנורה**, ולהקריב** – על מזבח החיצון, לאחר שיצא מן ההיכל, **את הראש ואת האיברים** – של קורבן התמיד, **ואת החביתים** – מנחת כוהן גדול, **ואת היין** – לנסך את היין, וכן להקריב את מנחת התמיד**.**

נוסח המשנה כאן בשני כתבי יד: 'קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג'. אבל לפי הפירוש של סוגיית הירושלמי להלן ג,ו, הנוסח במשנה כאן: '**פשט וקידש ידיו ורגליו**'. נוסח המשנה הבבלית אינו גורס את הקידוש הראשון על פשיטת בגדי החול כשיטת הגמרא הבבלית.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:4:2)

**תלמוד**
**הביאו לו את התמיד, קרצו**
במשנה שנינו: "הביאו לו את התמיד. קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו".
**רבי לעזר** (אמורא בדור השני) אמר **בשם רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: עד שישחוט בו שנים או רוב שנים** – לכתחילה צריך הכוהן הגדול לשחוט בקורבן התמיד את שני הסימנים (הקנה והוושט), אבל אם שחט בו את רובם של שני הסימנים - דיו**.**
ומציעים סיוע ממשנה לדברים המופיעים לפני כן: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה אומרת כך (שאם הכוהן הגדול שחט בו את רובם של שני הסימנים - דיו): **קרצו, ומירק אחר שחיטה על ידו** – מכיוון שכוהן אחר גמר את חיתוך הסימנים בשביל הכוהן הגדול, הרי שהכוהן הגדול שחטו ברוב שני הסימנים בלבד**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:4:3)

ומציעים מחלוקת אמוראים: **כתוב** – בנבואה על בואו של נבוכדנאצר מלך בבל למלחמה במצרים**: "קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא"** (ירמיהו מו,כ. - הנוסח לפי כמה תרגומים ובדפוסים ראשונים: 'בָּא בָ**הּ**') **- רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **ורבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) – נחלקו שני החכמים (בפירוש המילה "קרץ")**.** - ומציעים את דבריהם של שני החכמים: **חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **נכוסה** – שוחט, הורג (פירוש הכתוב: יבואו שוחטים מן הצפון (מבבל) לשחוט את מצרים)**, וחורנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **נסוחה** – עוקר (פירוש הכתוב: יבואו עוקרים מן הצפון (מבבל) לעקור את מצרים ממקומם)**.**
ומציעים מקורות לדעות החלוקות של האמוראים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **נכוסא** – שוחט, הורג, **-** יש להציע מקור תנאי: **מן הדא:** – מזאת (המשנה): **הביאו לו את התמיד, קרצו** – הלשון "קרצו" שבמשנה מוכיח ש"קרץ" הוא שוחט**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **נסוחה** – עוקר, **- מגליינא** – המַּגְלֶה (עוקר הוא המוציא צו הגלייה ומגלה עמים מארצם וממקומם) **-** יש להציע פסוק (במענה אליהוא לאיוב): **"מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי"** (איוב לג,ו) – מחומר נתלשתי ונעקרתי (חומר הוא אדמה המשמשת ליצירת קדרות, כלים ולבֵנים). - הלשון "קורצתי" שבפסוק מוכיח ש"קרץ" הוא עוקר**.**

**בבלי יומא** לב,ב: "הביאו לו את התמיד, קרצו". - מאי "קרצו"? - אמר עולא: לישנא דקטלא. - אמר רב נחמן בר יצחק: מאי קראה? "עגלה יפה פייה מצרים, קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מו,כ). - מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: מלכו יאיא מצרים, עממין קטולין מציפונא ייתון עלה (מלכות יפה מצרים, עמים רצחנים מצפון יבואו עליה).
קרצו בכמה? - אמר עולא: ברוב שניים (ברוב הקנה והוושט). וכן אמר רבי יוחנן: ברוב שניים.

**דברים רבה** (ליברמן) פרשת "דברים": "קרץ מצפון בא בא" (ירמיהו מו,כ) - מהו "קרץ"? - רבי אלעזר אמר: נכוסה (שוחט, הורג). דבר אחר: "קרץ" - כסוחה (חותך), הכמה דתנינן (משנה טהרות א,ז): מקרצות (חתיכות בצק) נושכות זו לזו.

בירושלמי: נכוסה / **נ**סוחה. ובדברים רבה: נכוסה / **כ**סוחה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:5:1)

**משנה**
**קטורת של** ה**שחר** – שהיו מקטירים בכל יום בבוקר, **היתה קריבה בין דם לאיברים** – בין זריקת הדם של קורבן התמיד של השחר לבין הקרבת איבריו**, ושל בין הערבים** – הקטורת שהיו מקטירים בכל יום בין הערביים, **היתה קריבה בין איברים לנסכים** – בין הקרבת איברי התמיד של בין הערביים לבין הקרבת מנחת התמיד ונסך היין**.**
**אם היה כהן גדול זקן או אסטנס** (חלש, מועד לחלות. מקור המילה אסטנס ביוונית) – ואינו סובל את קרירות מי המקווה שטובל בהם, **- מחמין לו חמין** – מחממים לו מים חמים בערב יום הכיפורים, **ומטילין** – את המים החמים ביום הכיפורים, **לתוך הצונין** – המים הצוננים שבמקווה**, כדי שתפוג צינתן** – שתסור קרירותם של מי המקווה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:5:2)

**תלמוד**
**בשחר - דם התמיד קודם לקטורת, וקטורת קודמת לאיברים**
במשנה שנינו: "קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאיברים".
מביאים מדרש הלכה: **כתוב בתמיד "בבוקר"** – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה **בַבֹּקֶר**" (שמות כט,לט) - כבש אחד משני כבשים בכל יום מקריבים על המזבח בבוקר**, וכתוב בעצים "בבוקר"** (צריך לומר: '**וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר"**') – "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים **בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר**" (שמות ל,ז) - בכל יום בתחילת הבוקר כוהן מקטיר על מזבח הקטורת קטורת המורכבת מסמים שונים**. יקדום דבר** – הקטורת, **שנאמר בו "בבוקר בבוקר"** – שתי פעמים, **לדבר** – התמיד, **שלא נאמר בו אלא "בבוקר"** – פעם אחת. מכאן למדים שהקטרת הקטורת של השחר קודמת להקרבת האיברים של קורבן התמיד של השחר**.**

ומציעים קושיה: **מעתה** – אם הדברים נכונים, שמכאן למדים שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת איברי התמיד בבוקר, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אפילו לדמו!** – היה לנו ללמוד מכאן שהקטרת הקטורת קודמת אפילו לזריקת דם התמיד, והרי במשנה שנינו שזריקת דם התמיד קודמת להקטרת הקטורת!
ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "**אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד **תַּעֲשֶׂה** בַבֹּקֶר**"** (שמות כט,לט) **- הקדים בו מעשה** – הכתוב מלמד שיש להקדים מעשה אחד של קורבן התמיד, ומעשה זה הוא זריקת הדם. - המילה "תעשה" מיותרת, והיא מלמדת, שאף על פי שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת איברי התמיד, מכל מקום זריקת דם התמיד קודמת להקטרת הקטורת**.**

**ספרי זוטא** כח,ד: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", ונאמר להלן: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר" (שמות ל,ז), אבל איני יודע איזה יקדים (תמיד של השחר או הקטורת). כשהוא אומר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", הוא יקדים (הכתוב "תעשה" מלמד שעשיית התמיד קודמת). יכול שחיטתו, מניין אף זריקת דמו (שתקדום לקטורת)? תלמוד לומר: "תעשה בבוקר". אי אפשר לומר שיקדים הקטר קטורת לזריקת דמו של כבש, שכבר נאמר: "את הכבש אחד תעשה בבוקר", ואי אפשר לומר שיקדים הקטר חלביו של כבש להקטר קטורת, שכבר נאמר: "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר". הא מה הדבר מלמד? שהקטר קטורת בין זריקת דמו של כבש להקטר חלביו.

**בבלי יומא** לג,ב: קטורת קודמת לאיברים - דתניא: יוקדם דבר שנאמר בו "בבוקר בבוקר" לדבר שלא נאמר בו אלא בוקר אחד.

וממשיכים את מדרש ההלכה: **כתוב "בבוקר"** (שמות כט,לט) **בתמיד** – "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה **בַבֹּקֶר**" (שמות כט,לט)**, וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר"** (צריך לומר: '**וכתוב בעצים "בבוקר בבוקר"**') – "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים **בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר**" (ויקרא ו,ה) - בכל בוקר כוהן ישים עצים שיבערו על המזבח**. יקדום דבר** – העצים, **שנאמר בו "בבוקר בבוקר"** – שתי פעמים, **לדבר** – התמיד, **שלא נאמר בו אלא "בבוקר"** – פעם אחת. מכאן למדים שסידור העצים על המזבח קודם לקורבן התמיד של השחר**.**

ומציעים פרשנות למדרש ההלכה: **מה נן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (במה מדבר מדרש ההלכה שמלמד שסידור העצים קודם לקורבן התמיד?) - ומציעים אפשרות שנדחית: **אם לאיברין** – אם למדים מכאן שסידור העצים על המזבח קודם להקרבת איברי התמיד, **- והלא כעצים הן!** – הרי האיברים נשרפים על המזבח כמו שהעצים נשרפים, ומאחר שהאיברים נשרפים על העצים, לכן פשוט הדבר שהעצים קודמים לאיברים, ואין צורך ללמוד דין זה מן הכתובים, - ומציעים פיתרון: **אלא כי** (כן) **נן קיימין** – [ב]כך אנחנו עומדים (עוסקים)**, אפילו לדמו** – למדים מכאן שסידור העצים על המזבח קודם אפילו לזריקת דם התמיד**.**

וממשיכים את מדרש ההלכה: **כתוב בעצים "בבוקר בבוקר"** – "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים **בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר**" (ויקרא ו,ה)**, וכתוב בקטורת "בבוקר בבוקר"** – "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים **בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר**" (שמות כט,לט)**, ואיני יודע אי זה מהן יקדום** – האם עצים קודמים לקטורת או שמא קטורת קודמת לעצים**.** ויש לשאול: **מי מכשיר** (עושה לראוי ולאפשרי) **את מי?** ויש להשיב: **עצים מכשירין את הקטורת** – מפני שמסדרים מערכה של עצים על מזבח החיצון שלוקחים ממנה גחלים למזבח הקטורת כדי להקטיר עליהם קטורת**.** לכן **אף הם יקדמו את הקטורת** – סידור העצים על המזבח קודם גם להקטרת הקטורת**.**

**ספרא** "צו" פרשה א: "וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר" - נאמר כאן "בבוקר בבוקר", ונאמר בתמיד "בבוקר". איני יודע אי זה יקדים. יקדים דבר שנאמר בו "בבוקר בבוקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בבוקר" אחד. - נאמר בעצים "בבוקר בבוקר", ונאמר בקטורת "בבוקר בבוקר". איני יודע מי יקדים את מי. מי מכשיר את מי? עצים מכשירים את הקטורת. הם יקדימו את הקטורת.

ומציעים תמיהה: **איתא חמי:** – בוא [ו]ראה: **עצים קודמין את הדם, והדם קודם לקטורת, ותימר** (ואת אמר) **הכין?!** – ואתה אומר כך?! (מאחר שכבר למדו לעיל מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת, מובן מאליו שעצים קודמים לקטורת, ולמה לי ללמוד דין זה מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת"?)
ומתרצים את התמיהה: **אמר רבי הילא: לא** – לא כמו שסברו בהצעת התמיהה, שקודם למדו שעצים קודמים לקטורת על סמך הלימוד מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת, ואחר כך למדו שעצים קודמים לקטורת מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת"; אלא קודם למדו שעצים קודמים לקטורת מן הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת", ואחר כך למדו שעצים קודמים לקטורת על סמך הלימוד מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת**, על שלא זכיתי בו מן הדין** (הטיעון) **שהעצים מכשירין את הקטורת, ואצרכת** (צריך לומר: 'אצרכת'. - ההגהה על פי גליונות ר"ש ליברמן, וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל" ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 1214, הערה 385)) **הדא מתניתא** – נצרכה המשנה הזאת (הטיעון "עצים מכשירים את הקטורת" אין בו כדי ללמד שעצים קודמים לקטורת, שהגחלים הם המכשירים את הקטורת (שם, הערה 384) או מעלה עשן, כאמור להלן, ולא עצים. ולפיכך נצרכה הברייתא של מדרש ההלכה הלומדת מן הכתובים שעצים קודמים לדם והדם קודם לקטורת כדי ללמד שעצים קודמים לקטורת)**.**

הלשון "לא זכיתי מן הדין..." או "לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו" מופיע בירושלמי פסחים ב,א ובמכילתא דרבי ישמעאל ובספרי במדבר, ומשמעו: לא זכיתי ללמוד מקול וחומר, ולפיכך צריך ללמוד מן הכתוב בדרך אחרת. הלשון בירושלמי כאן "על שלא זכיתי בו מן הדין..., אצרכת הדא מתניתא" מקביל ללשון "לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו".

ומציעים הצעה עלומת שֵׁם שנדחית בהמשך: **הוון בעיי מימר:** – היו רוצים לומר: **מי מכשיר את הקטורת? גחלים** – גחלים נחשבים מכשירי קטורת ולא עצים, מפני שאין נותנים את הקטורת על עצים אלא על גחלים שנוטלים במחתה ממזבח החיצון ונותנים על המזבח הפנימי**.**
ודוחים את ההצעה על ידי הצעת דעה חולקת: **אמר רבי אלעזר** (אמורא בדור השני)**: מעלה עשן** (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך) – הוא מכשיר את הקטורת**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:5:3)

**בין הערביים - איברים קודמים לקטורת, וקטורת קודמת לנסכים**
במשנה שנינו: "ושל בין הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים".
מביאים מדרש הלכה: **נאמר בתמיד "בין הערבים"** – "וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה **בֵּין הָעַרְבָּיִם**" (שמות כט,לט) - כבש שני משני כבשים בכל יום מקריבים על המזבח בין הערביים**, ונאמר בקטורת "בין הערבים" סמך** (סמוך) **לנרות** – "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת **בֵּין הָעַרְבַּיִם** יַקְטִירֶנָּה" (שמות ל,ח) - כשכוהן מדליק את הנרות בערב, יקטיר את הקטורת (הכתוב הזה הסמיך את הקטורת אל הנרות)**, ונאמר בנרות "מערב ועד בוקר"** – "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו **מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר** לִפְנֵי ה'" (שמות כז,כא) - כוהנים יערכו את הנרות של המנורה, שיהיו דולקים בכל יום במשך כל הלילה מן הערב עד הבוקר (מהכתוב הזה למדים שהדלקת הנרות בערב צריכה להיות העבודה האחרונה בהיכל עד הבוקר, וכיוון שהכתוב שלפני כן הסמיך את הקטורת אל הנרות, לכן הקטרת הקטורת בערב היא מהעבודות האחרונות)**. יואחר דבר** – הקטורת, **שנאמר בו "בין הערבים" סמך** (סמוך) **לנירות לדבר** – התמיד, **שלא נאמר בו אלא "בין הערבים"** – מכאן למדים שהקטרת הקטורת של בין הערביים מאוחרת להקרבת האיברים של קורבן התמיד של בין הערביים**.**

ומציעים קושיה: **מעתה** – אם הדברים נכונים, שמכאן למדים שהקטרת הקטורת מאוחרת להקרבת איברי התמיד בין הערביים, מתעורר קושי כמוצע בהמשך**, אפילו לנסכין!** – היה לנו ללמוד מכאן שהקטרת הקטורת מאוחרת אפילו להקרבת נסכי התמיד, והרי במשנה שנינו שהקטרת הקטורת קודמת להקרבת נסכי התמיד!
ומתרצים את הקושיה: **אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: "**וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי **תַּעֲשֶׂה** בֵּין הָעַרְבָּיִם**"** (שמות כט,מא) **- איחר בו מעשה** – הכתוב מלמד שיש לאחר מעשה אחד של קורבן התמיד, ומעשה זה הוא הקרבת הנסכים. - המילה "תעשה" מיותרת, והיא מלמדת, שאף על פי שהקטרת הקטורת מאוחרת להקרבת איברי התמיד, מכל מקום הקרבת הנסכים מאוחרת להקטרת הקטורת**.**

**רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רבי הילא: הכא את אמר:** – כאן אתה אומר: **"תַּעֲשֶׂה"** (שמות כט,לט) **- הקדים בו מעשה** – בתירוץ הקושיה על מדרש ההלכה לעיל בעניין הקדמת הקטורת לאיברים בבוקר, אמר רבי הילא שהמילה "תעשה" מלמדת שיש להקדים מעשה אחד של התמיד לקטורת**, וכא את אמר:** – וכאן אתה אומר: **"תַּעֲשֶׂה"** (שמות כט,מא) **- איחר בו מעשה** – בתירוץ הקושיה על מדרש ההלכה כאן בעניין איחור הקטורת לאיברים בין הערביים, אמר רבי הילא שהמילה "תעשה" מלמדת שיש לאחר מעשה אחד של התמיד לקטורת**?!** – הרי שיש סתירה בין דברי רבי הילא לעיל וכאן!
**אמר רבי הילא: כל מדרש ומדרש כעניינו** (הלשון הזה שגור בפי רבי אילא בכמה מקומות בירושלמי) – כל דרשה ודרשה נדרשת לפי עניינה**. תמיד של שחר בכלל מאוחר היה** – היה בגדר של דבר שיש לאחר אותו, כי דבר (הקטורת) שנאמר בו "בבוקר בבוקר" קודם לדבר (התמיד) שנאמר בו "בבוקר"**. מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: **"תַּעֲשֶׂה"** (שמות כט,לט)**? הקדים בו מעשה** – המילה "תעשה" המיותרת מורה על שינוי בסדר הדברים ומלמדת שיש להקדים מעשה אחד של התמיד לקטורת**. תמיד של בין הערבים בכלל מוקדם היה** – היה בגדר של דבר שיש להקדים אותו, כי דבר (הקטורת) שנאמר בו "בין הערביים" סמוך לנרות מאוחר לדבר (התמיד) שלא נאמר בו אלא "בין הערביים"**. מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהמילה היתירה: **"תַּעֲשֶׂה"** (שמות כט,מא)**? איחר בו מעשה** – המילה "תעשה" המיותרת מורה על שינוי בסדר הדברים ומלמדת שיש לאחר מעשה אחד של התמיד לקטורת (רבי אילא היה בקי גדול במדרש)**.**
**והוה רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **מקלס ליה וצווח ליה:** – והיה רבי זעורה מקלס (משבח) אותו (את רבי הילא על הדברים הנכוחים שהשיב לרבי בון בר חייה) וקורא לו (בשם): **בניה דאוריתא** – הבונה של התורה (בכמה מקומות בירושלמי קילס רבי זעורה את רבי הילא על דבריו וקרא לו בשם הזה)**.**

ספק אם נאמרו הדברים של רבי זעורה מתחילתם בנוכחותו של רבי אילא, או בתגובה על דבריו של רבי אילא ששמע רבי זעורה אולי מתלמידיו שלו. דרך אגב, סגנון זה שגור בפי רבי זעורה גם כלפי רבי אמי, וישנו גם בפי רבי יניי כלפי רבי יוחנן ("עוד לבעיית עריכתה של מסכת נזיקין ירושלמי", "תרביץ" פא, עמוד 220, הערה 221).

**בבלי יומא** לד,א: "ושל בין הערביים היתה קריבה בין איברים לנסכים". - מנא הני מילי? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ואת הכבש השני תעשה בין הערביים, כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה" (במדבר כח,ח) - מה מנחת הבוקר - קטורת קודמת לנסכים, אף כאן (בערב) - קטורת קודמת לנסכים. - אי מה להלן (בבוקר) - קטורת קודמת לאיברים, אף כאן (בערב) - קטורת קודמת לאיברים! - מי כתיב 'כאיברי הבוקר'? "כמנחת הבוקר" כתיב, כמנחת הבוקר ולא כאיברי הבוקר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:5:4)

**עשתות של ברזל היו מרתיחים מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונים**
במשנה שנינו: "אם היה כהן גדול זקן או אסטנס - מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונין, כדי שתפוג צינתן".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: עשתות** (מטילים, חתיכות) **של ברזל היו מרתיחין אותן מערב יום הכיפורים** – אם היה הכוהן גדול זקן או אסטנס ואינו יכול לטבול במים צוננים, **ומטילין** – את העשתות הרותחים ביום הכיפורים, **לתוך הצונין** – המים הצוננים שבמקווה**, כדי שתפוג צינתן** – שתסור קרירותם של מי המקווה**.**

**תוספתא יומא** א,כ: רבי יהודה אומר: עששית של ברזל היו מרתיחים מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונין, בשביל שתפוג צינתם.

ותמהים: **ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים?!** (בתמיהה) – הרי המטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים נחשב כמכבה אש ביום הכיפורים, שכן על ידי ההטלה למים העשתות מתקררים, וכיבוי הוא מלאכה האסורה ביום הכיפורים! **אלא מסבור סבר רבי יודה** – סָבוֹר סובר רבי יהודה, **שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים?!** (בתמיהה) – האם יעלה על הדעת (מבחינה הגיונית) שרבי יהודה אכן יסבור שלא כל אבות מלאכות האסורות בשבת אסורות ביום הכיפורים?
ומתרצים את התמיהה בחזרה מן הדברים שנאמרו קודם לכן: **אלא רבי יודה ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אמרו דבר אחד** – רבי יהודה, המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים, סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, וכיבוי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה**.**
ומציעים קושיה על ידי הצעת מקור הסותר את האמור לפני כן: **לא כן סבר** (צריך לומר: '**סברנן**'. - השיבוש נובע מאשגרה מלהלן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 316, הערה 105)) **מימ**(**ו**)**ר:** – (וכי) לא כך סברנו לומר: אמר רבי יוחנן: **רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **ורבי שמעון שניהם אמרו דבר אחד** (ירושלמי שבת ב,ה) – רבי יוסי אומר, שאם כיבה את הנר בשבת מפני שחס על הנר (על הכלי) שלא יפקע לפי שכלה השמן או שחס על השמן ורוצה להניחו לשעה אחרת - פטור (משנה שבת ב,ה), שהוא סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה, שאין לו צורך בגוף הכיבוי ולא כיבה אלא מפני שצריך לנר או לשמן**?!** (בתמיהה) - ויש להציע קושיה: **נימר:** – נֹאמר: **רבי יוסי ורבי יודה ורבי שמעון שלשתן אמרו דבר אחד!** – המימרה של רבי יוחנן היתה צריכה להיות מנוסחת באופן אחר, ששלושת התנאים האלה אמרו דבר אחד, כיוון שגם רבי יהודה סובר כרבי שמעון, שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה! ומאחר שרבי יוחנן לא צירף גם את רבי יהודה לשיטת הסוברים כך, ראיה שרבי יהודה אינו פוטר על מלאכה שאינה צריכה לגופה. הרי שיש לפרוך את התירוץ של התמיהה שלעיל!
ומתרצים את התמיהה שלעיל בחזרה מן הדברים שנאמרו קודם לכן: **אלא מיסבור סבר רבי יודה** – סָבוֹר סובר רבי יהודה (המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים), **שאין תולדת האש כאש** – עשתות רותחים הם תולדת האש, משום שהתחממו על ידי האש, ואין תולדת האש כאש, ולכן כיבוי עשתות רותחים אינו ככיבוי האש, **/ אלא כיני:** – אלא כך היא: **רבי יודה סבר מימר** – רבי יהודה סובר לומר, **שאין תולדת אש כאש** (יש כאן כפל לשון: 'אלא מיסבור סבר רבי יודה שאין תולדת האש כאש' / 'אלא כיני: רבי יודה סבר מימר שאין תולדת אש כאש' (ראה "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 437 והערה 444))**, ורבנ**י**ן סברין מימר:** – והחכמים (התנא במשנה, המתיר להטיל למקווה ביום הכיפורים מים חמים, ואוסר להטיל למקווה ביום הכיפורים עשתות רותחים) סוברים לומר: **תולדת אש כאש.**

ושואלים: **ויחם לו חמין?** – מדוע רבי יהודה אוסר לחמם מים כדי להטיל אותם למקווה ביום הכיפורים?
ומשיבים: **רבי יהושע בר אבי**(**ו**)**ן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר **בשם רבי אנייני בן סוסיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: טעמיה דהדין תנייא** – טעמו של התנא הזה (של רבי יהודה, שחולק על התנא במשנה ואוסר לחמם מים כדי להטיל אותם למקווה ביום הכיפורים)**, שלא יהו אומרים** – שמא יאמרו הרואים דבר שאינו נכון**: ראינו כהן גדול טובל במים שאובין ביום הכיפורים** – כיוון שהם רואים שמחממים מים שהם שאובים לצורך טבילה, יאמרו שהכוהן הגדול טובל בהם ביום הכיפורים (מים שאובים הם מים שנשאבו על ידי אדם בכלי, והם פסולים לטבילה) (גזירה זו נועדה למנוע חשד, או שביסודה עומד החשש שהרואים עלולים להתיר את האסור ("לחקר ה'גזרה שמא' בירושלמי", "סידרא" כד-כה, עמוד 220, הערה 24))**.**

**בבלי יומא** לד,ב: תניא: אמר רבי יהודה: עששיות (גושים, חתיכות) של ברזל היו מחמים (מחממים) מערב יום הכיפורים ומטילים לתוך הצונים, כדי שתפיג צינתם.
והלא מצרף (מחסם ומחזק אותו על ידי כך, ונמצא עושה מלאכה ביום הכיפורים)! - אמר רב ביבי: שלא הגיע לצירוף. - אביי אמר: אפילו תימא שהגיע לצירוף, דבר שאין מתכוון מותר (שאין לו שום צורך בצירוף, שהרי כוונתו לחמם את המים בלבד). - ומי אמר אביי הכי?... ואמר אביי: לרבי יהודה, דאמר: דבר שאין מתכוון אסור! - הני מילי (שאמר אביי שרבי יהודה אוסר כשאינו מתכוון) - בכל התורה כולה (כשהאיסור הוא מן התורה), אבל הכא (בעששיות של ברזל) - צירוף דרבנן הוא / שבות היא ואין שבות במקדש.

בבבלי הקשו: 'והלא מצרף?', ובירושלמי תמהו: 'ולא נמצא כמכבה?!'.
בבבלי לא התבארו דברי התנא במשנה ולא אמרו שרבי יהודה חולק על התנא במשנה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:1)

**משנה**
**הביאוהו** – את הכוהן הגדול לאחר שהקריב את קורבן התמיד של השחר, **לבית הפרווה** – לשכה שכך היה שמה, ועל גגה היה בית הטבילה לכוהן הגדול (משנה מידות ה,ג)**, ובקודש** – בעזרה, **היתה. פרסו סדין של בּוּץ** – שש, פשתן, **בינו** – בין הכוהן הגדול כשטבל, **לבין העם. קידש ידיו ורגליו ופשט** – את בגדי הזהב**. רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו.**
**ירד** – למקווה, **וטבל** – טבילה שנייה של היום**, עלה** – מן המקווה, **ונסתפג** – ניגב את גופו בסדין**. הביאו לו בגדי לבן** – ארבעה בגדי הלבן של בּוּץ לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים**, ולבש וקידש ידיו ורגליו.**
**בשחר** – לעבודת היום בבוקר (הווידויים, ההגרלה, הקטרת הקטורת בקודש הקודשים, מתן דם הפר והשעיר, שילוח השעיר לעזאזל), **היה** – הכוהן הגדול, **לבוש פילוסין** – בגדי בוץ הבאים מן העיר פילוסין בארץ מצרים, **של שנים עשר מנה** – ששווים שנים עשר מנה (המנה הוא מאה זוז)**, ובין הערבים** – לעבודת היום של בין הערביים (הוצאת כף ומחתה), **הנדווין** – בגדי בוץ הבאים מארץ הודו, **של שמונה מאות זוז** – שהם שמונה מנים**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**.**
**וחכמים אומרים: בשחר היה לבוש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה, הכל שלשים מנה** – שווי הבגדים שהכוהן הגדול לובש בשחרית ובין הערבים הוא שלושים מנה**.**
**אֵילּוּ נוטל מן ההקדש** – שלושים מנה לחכמים או עשרים מנה לרבי מאיר היה הכוהן הגדול מקבל מן ההקדש, כדי לקנות את הבגדים**. אם רצה** – הכוהן הגדול, **להוסיף** – ולקנות בגדים יקרים יותר, **- מוסיף משלו** – מכספו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:2)

**תלמוד**
**מחלוקת התנאים בקידוש ידיים ורגליים**
במשנה שנינו: "קידש ידיו ורגליו ופשט. רבי מאיר אומר: פשט, קידש ידיו ורגליו. ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן, ולבש וקידש ידיו ורגליו".
כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד **וּפָשַׁט** אֶת בִּגְדֵי הַבָּד (בגדי הלבן) אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. **וְרָחַץ** אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ **וְלָבַשׁ** אֶת בְּגָדָיו (בגדי הזהב), וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כג-כד).
מציעים את טעמיהם של התנאים החולקים במשנה.
**מה טעמא דרבי מאיר?** – מה הטעם של רבי מאיר (שתחילה פשט את בגדיו, ואחר כך קידש ידיו ורגליו)? **"**וּ**פָשַׁט"** (ויקרא טז,כג) **וקידש "וְרָחַץ**... וְלָבַשׁ**"** (ויקרא טז,כד) **וקידש** – הקיש (השווה) פשיטה ללבישה. מה לבישה - לובש ואחר כך מקדש, אף פשיטה - פושט ואחר כך מקדש. ולכן תחילה פשט את בגדיו, ואחר כך קידש ידיו ורגליו**.**
**מה טעמון דרבנ**י**ן?** – מה טעמם של החכמים (התנא הראשון במשנה, שתחילה קידש ידיו ורגליו, ואחר כך פשט את בגדיו)? **"וּפָשַׁט"** (ויקרא טז,כג) **"וְלָבַשׁ"** (ויקרא טז,כד) **- הקיש** (השווה) **פשיטה ללבישה. מה לבישה - מקדש** – ידיו ורגליו כשהוא לבוש**, אף פשיטה - מקדש** – ידיו ורגליו כשהוא לבוש. ולכן תחילה קידש ידיו ורגליו, ואחר כך פשט את בגדיו**.**

**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **קומי** – לפני **רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: על דעתיה דרבי מאיר** – על דעתו של רבי מאיר**, רחיצה חוצצת** – לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול פשט וקידש וטבל וקידש ולבש, ורק הטבילה חוצצת (מפסקת) בין קידוש לקידוש, ולפי זה רבי מאיר חולק על החכמים גם לגבי זמן הקידוש השני משני הקידושים בכל החלפת בגדים**.**
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יודן לרבי מנא): **מסבור את סבור** (צריך לומר: '**סבר**') **על דרבי מאיר** – סָבוֹר אתה סובר על [דעתו] של רבי מאיר**, "וּפָשַׁט" וקידש "וְרָחַץ" וקידש. אינה כן** – כמו שאתה סובר**, אלא "וּפָשַׁט" וקידש "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ" וקידש** – לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול פשט וקידש וטבל ולבש וקידש, שרבי מאיר אינו חולק על החכמים לגבי זמן הקידוש השני**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:3)

מביאים דברי אמוראים שמסבירים את מחלוקת רבי מאיר והחכמים.
**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: אחת פשוט ואחת לבוש, שתיהן לבא** – לדעת רבי מאיר, שני הקידושים בכל החלפת בגדים הם להבא (לעתיד) - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון אחר שכבר פשט את הבגדים הקודמים, ומקדש קידוש שני כשהוא לבוש בבגדים החדשים**.**
**בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים) **אמר: אחת לבא ואחת לשעבר, שתיהן לבוש** – לדעת החכמים, הקידוש הראשון בכל החלפת בגדים הוא לשעבר - לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון כשהוא עדיין לבוש בהם, והקידוש השני בכל החלפת בגדים הוא להבא (לעתיד) - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש שני כשהוא לבוש בהם**.**

**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: הכל מודין בקידוש הראשון שהוא לבא** – הקידוש הראשון שאמר רבי יוחנן הוא הקידוש הראשון מעשר הקידושים, שהוא מקדש לפני הטבילה הראשונה בהחלפת בגדים מחול לקודש, ובו מודים החכמים לרבי מאיר שהוא מקדש אחר שכבר פשט את בגדי החול, משום שהקידוש הזה הוא להבא - לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש**.**
**אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידוש הראשון שהוא מעכב** – אם אינו מקדש קידוש ראשון - אינו נכנס לעבודה, ואם עבד בלא קידוש ראשון - עבודתו פסולה**.**
ומציעים את מקורה של הקביעה: **מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, שקידוש ראשון מעכב?) - כתוב בעניין הכיור: **"**וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וְהָיְתָה לָהֶם **חָק עוֹלָם** לוֹ וּלְזַרְעוֹ **לְדֹרֹתָם"** (שמות ל,כא) – הכוהנים חייבים לרחוץ ידיהם ורגליהם במים מן הכיור לפני כניסתם למקדש לעבודה, שלא יהיו חייבים מיתה בידי שמים, והחובה לרחוץ ידיים ורגליים חלה על הכוהנים תמיד בכל הדורות. - מהמילה "חוק" למדים שקידוש ראשון לפני כניסה לעבודה מעכב (במסירה שלפנינו צוטט הכתוב הזה שלא במדויק)**.**

**אמר רבי יוחנן: הכל מודין בקידוש האחרון שהוא לשעבר** – הקידוש האחרון שאמר רבי יוחנן הוא הקידוש האחד עשר, שהוא מקדש בהחלפת בגדים מקודש לחול, ובו מודה רבי מאיר לחכמים שהוא מקדש כשהוא עדיין לבוש בבגדי הקודש, משום שהקידוש הזה הוא לשעבר - לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט**.**
ומציעים סיוע לדברים שלפני כן ממשנה: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (משנה יומא ז,ד) אומרת כך: **קידש ידיו ורגליו ופשט** – את בגדי הזהב בגמר כל העבודות**. הביאו לו בגדי עצמו ולבש.** - ויש לדייק במשנה: **ויש אדם מקדש ידיו ורגליו ללבוש בגדי חול?!** (בתמיהה) – הרי ודאי שאין לומר שהקידוש האחרון הוא להבא - לכבוד בגדי החול שהוא לובש! ולכן בקידוש האחרון הכול מודים שהוא מקדש ואחר כך פושט את בגדיו.

**רבי יוחנן אמר:** כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"**כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ **וּלְבֵשָׁם"** (ויקרא טז,ד) – הכוהן הגדול חייב לטבול במקווה וללבוש את בגדי הלבן המיוחדים ליום הכיפורים; ויש ללמוד מהחזרה של הכתוב בסופו על לבישת הבגדים (-"ולבשם") לאחר הזכרתה בתחילתו: **- לבישה מעכבת** – לבישת הבגדים מעכבת את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים**, ואין קידוש ידים ורגלים מעכב** (צריך לומר: 'ואין **טבילה** מעכבת' (וכן הגיה ר"ח קנייבסקי)) – טבילה במקווה אינה מעכבת את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, משום שהכתוב חזר על לבישת הבגדים לומר שהיא מעכבת, ולא חזר על הטבילה**.** - ויש להציע מסקנה העולה מתוך השוואה: **ודכוותה:** – ושכמותה: **לבישה מעכבת, ואין קידוש ידים ורגלים מעכב** – גם קידוש ידיים ורגליים אינו מעכב את עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים (חוץ מהקידוש הראשון שהוא מעכב, כמו שאמר רבי יוחנן לעיל)**.**

**בבלי יומא** לא,ב: ...אמר להו רב פפא: בין לרבנן בין לרבי מאיר, חד אפשיטה וחד אלבישה (קידוש אחד משני קידושים על פשיטת בגדי קודש וקידוש שני על לבישת בגדי קודש אחרים). והכא בהא קא מיפלגי: "ופשט... ורחץ... ולבש..." (ויקרא טז,כג-כד) - רבי מאיר סבר: מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה - לובש ואחר כך מקדש, אף פשיטה - פושט ואחר כך מקדש. ורבנן סברי: מקיש פשיטה ללבישה, מה לבישה - כשהוא לבוש מקדש, אף פשיטה - כשהוא לבוש מקדש.
אמרו ליה רבנן לרב פפא: ומי מצית אמרת הכי (שלדעת הכול קידוש אחד על פשיטת בגדי קודש וקידוש שני על לבישת בגדי קודש אחרים)? והתניא: פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם, פשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו. רבי מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו, ירד וטבל, עלה ונסתפג, הביאו לו בגדי זהב ולבש, וקידש ידיו ורגליו (הרי שלדעת רבי מאיר שני הקידושים על לבישת בגדי קודש).
אמר להו: אי תניא - תניא.
בשלמא לרבי מאיר, היינו דמשכחת לה עשרה קידושים (שלשיטתו על כל טבילה מחמש טבילות שני קידושים). אלא לרבנן (שלשיטתם בטבילה הראשונה רק קידוש אחד), תשעה הוו! - אמרי לך רבנן: קידוש בתרא - כי פשיט בגדי קודש ולביש בגדי חול עביד ליה התם (שלדעתם מקדש קידוש עשירי כשהוא פושט בגדי קודש בגמר עבודות היום אף על פי שאינו טובל, ואילו לרבי מאיר אינו מקדש אלא לפני לבישת בגדי קודש).

**שיטת הבבלי בקידושים**
רבי מאיר והחכמים נחלקו במטרתם של הקידושים. לדעת החכמים, הקידוש הראשון בכל החלפת בגדים הוא לכבוד הבגדים הקודמים שהוא פושט, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון כשהוא עדיין לבוש בהם, והקידוש השני בכל החלפת בגדים הוא לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש שני כשהוא לבוש בהם. ולדעת רבי מאיר, שני הקידושים בכל החלפת בגדים הם לכבוד הבגדים החדשים שהוא לובש, ולכן הוא מקדש קידוש ראשון אחר שכבר פשט את הבגדים הקודמים, ומקדש קידוש שני כשהוא לבוש בבגדים החדשים.
לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול לא היה מקדש ידיו ורגליו כשפשט את בגדי הקודש בסוף היום, לאחר שגמר את כל עבודות יום הכיפורים, כדי ללבוש בגדי חול, משום שלפי דעתו שני הקידושים הם על הלבישה, ולבישה של בגדי חול אינה טעונה קידוש. אבל לפי החכמים, הוא היה מקדש ידיו ורגליו כשפשט את בגדי הקודש בסוף היום, שלפי דעתם הוא טעון קידוש על פשיטת בגדי קודש.
נמצא שבין לרבי מאיר ובין לחכמים היו ביום הכיפורים עשרה קידושים.
דעת רבי מאיר שחלוק על החכמים מובאת במשנה בענין החלפת הבגדים השנייה, משום שאילו הובאה דעת רבי מאיר בענין החלפת הבגדים הראשונה, היינו סבורים שלרבי מאיר רק כשמחליף מבגדי חול לקודש פושט ואחר כך מקדש מפני שלא יקדש בבגדי חול, ולכן משמיעה לנו המשנה שאף כשמחליף מבגדי קודש לקודש פושט ואחר כך מקדש וכל שכן כשמחליף מבגדי חול לקודש.

**שיטת הירושלמי בקידושים**
להלן נוסח המשנה לפי שיטת הירושלמי:
**יומא ג,ד:** פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. פשט **וקידש ידיו ורגליו** (קידוש ראשון), ירד וטבל (טבילה ראשונה), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שני). הביאו לו את התמיד.
**יומא ג,ו:** הביאוהו לבית הפרוה, ובקודש היתה. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם. קידש ידיו ורגליו (קידוש שלישי) ופשט. רבי מאיר אומר: פשט וקידש ידיו ורגליו. ירד וטבל (טבילה שנייה), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש רביעי).
**יומא ז,ג:** ...קידש ידיו ורגליו (קידוש חמישי) ופשט, ירד וטבל (טבילה שלישית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שישי). יצא ועשה את אילו ואת איל העם...
**יומא ז,ד:** קידש ידיו ורגליו (קידוש שביעי) ופשט, ירד וטבל (טבילה רביעית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש שמיני). נכנס והוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו (קידוש תשיעי) ופשט, ירד וטבל (טבילה חמישית), עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקידש ידיו ורגליו (קידוש עשירי). נכנס והקטיר את הקטורת והטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו (קידוש אחד עשר ואחרון) ופשט. הביאו לו בגדי עצמו ולבש.

נוסח המשנה יומא ג,ד בכתבי היד העיקריים של המשנה: 'קידש ידיו ורגליו ופשט, ירד וטבל, עלה ונסתפג'. אבל לפי הפירוש לעיל של סוגיית הירושלמי, הנוסח במשנה: 'פשט וקידש ידיו ורגליו'. נוסח המשנה הבבלית אינו גורס את הקידוש הראשון על פשיטת בגדי החול כשיטת הגמרא הבבלית.

לפי הירושלמי, שלא כמו לפי הבבלי, לא נחלקו רבי מאיר והחכמים בסדר הקידושים, וסדר עשר הקידושים לפי הירושלמי הוא כסדרם לרבי מאיר לפי הבבלי. לפי הירושלמי, לדעת הכול הכוהן הגדול מקדש שני קידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש, ומקדש שמונה קידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש, ומקדש קידוש אחד בהחלפת בגדים מקודש לחול לאחר גמר העבודות, ולא נחלקו רבי מאיר והחכמים אלא על זמן הקידוש הראשון משני הקידושים בכל החלפת בגדים מקודש לקודש (הקידושים השלישי, החמישי, השביעי והתשיעי), האם הוא לפני פשיטת הבגדים הקודמים או לאחריה. שמואל ובר קפרא דיברו על הקידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש שבהם נחלקו רבי מאיר והחכמים, ואילו רבי יוחנן דיבר על הקידוש הראשון משני הקידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש ועל הקידוש בהחלפת בגדים מקודש לחול שבהם לא נחלקו רבי מאיר החכמים, אף על פי שנחלקו בקידושים המקבילים להם בהחלפות בגדים מקודש לקודש. מכיוון שבקידוש הראשון בהחלפת הבגדים הראשונה (מבגדי חול לזהב) לא נחלקו רבי מאיר והחכמים, לכן מחלוקת רבי מאיר והחכמים מובאת במשנה בענין החלפת הבגדים השנייה (מבגדי זהב ללבן).
כך נראה לנו לפרש את הירושלמי. מפרשי הירושלמי פירשו את הירושלמי על פי הבבלי, שרבי מאיר וחכמים נחלקו בסדר הקידושים.

בירושלמי אמרו, שרבי מאיר והחכמים נחלקו בדרשת הכתוב (ויקרא טז,כג-כד). טעמם של החכמים הוא כטעמם לפי רב פפא בבבלי (לא,ב). פירשנו את טעמו של רבי מאיר כטעמו לפי רב פפא בבבלי. ואף דברים אלה בירושלמי נאמרו על הקידושים בארבע החלפות בגדים מקודש לקודש שבהם נחלקו רבי מאיר והחכמים (שכן הכתוב שנחלקו בו מדבר בהחלפת בגדים מקודש לקודש), ולא נאמרו על הקידוש הראשון משני הקידושים בהחלפת בגדים מחול לקודש ועל הקידוש בהחלפת בגדים מקודש לחול שבהם לא נחלקו רבי מאיר והחכמים.
גם לפי רב פפא בבבלי, לא נחלקו רבי מאיר והחכמים בסדר הקידושים, אלא שלפיו, הכוהן הגדול מקדש קידוש אחד בלבד בהחלפת בגדים מחול לקודש (לאחר טבילה ראשונה), וזה הקידוש הראשון. בבבלי חזר בו רב פפא מדבריו, משום שהיתה להם ברייתא בבלית ששנו בה בפירוש שרבי מאיר נחלק על החכמים בהחלפת הבגדים הראשונה (מבגדי חול לזהב) שמקדש שני קידושים, ומכאן שנחלקו רבי מאיר והחכמים גם בסדר הקידושים. דעת רבי מאיר בברייתא זו היא סתם משנה לפי נוסח הירושלמי.

**בבלי זבחים** יט,ב: תנו רבנן: כוהן גדול שלא טבל ושלא קידש (ידיו ורגליו ביום הכיפורים) בין בגד לבגד (כשהוא מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן ולהיפך) ובין עבודה לעבודה ועבד - עבודתו כשרה. ואחד כוהן גדול ואחד כוהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו שחרית ועבד - עבודתו פסולה.
אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן: מכדי חמש טבילות ועשרה קידושים (שעושה כוהן גדול ביום הכיפורים) דאורייתא, ו'חוקה' כתיבא בהו (ויקרא טז,לד), ליעכבן (ויפסלו את העבודה אם לא עשאם)! - אמר ליה: אמר קרא. "ולבשם" (ויקרא טז,ד) - לבישה מעכבת, ואין דבר אחר מעכב.
צהבו (האירו) פניו (של רבי אסי, ששמח בתשובה הזו).
אמר ליה: וי"ו אאופתא כתבי לך (על גזר עץ כתבתי לך. כלומר, לא אמרתי לך הסבר שיש בו ממש). אי הכי (שרק לבישת בגדים מעכבת), דצפרא נמי! (קידוש של שחרית של יום הכיפורים גם כן לא היה צריך לעכב, ובברייתא נאמר שהוא מעכב!)
אמר חזקיה: אמר קרא: "והיתה להם חוק עולם לו ולזרעו לדורותם" (שמות ל,כא) - דבר (קידוש של שחרית) המעכב בזרעו (בשאר הכוהנים) - מעכב בו (בכוהן הגדול בעבודת יום הכיפורים), דבר (קידוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה, שאין בו צורך בשאר הכוהנים) שאין מעכב בזרעו - אין מעכב בו.

בשני התלמודים אמר רבי יוחנן שהכתוב "ולבשם" מלמד שלבישה מעכבת וטבילה וקידוש אינם מעכבים. דברי חזקיה בבבלי שהמילה "חוק" מלמדת שקידוש ראשון מעכב הם דברי רבי יוחנן בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:4)

**בגדים כפולים וחדשים**
כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"**כְּתֹנֶת **בַּד** קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי **בַד** יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט **בַּד** יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת **בַּד** יִצְנֹף, בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם" (ויקרא טז,ד).
מביאים מדרש הלכה: **(כדי) ["בַּד"** (ויקרא טז,ד) **-] שיהו כפולים** – יש ללמוד מכפל המילה "בד" שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות כפולים, שיהיו לו בגדי לבן לעבודת היום בשחר ובגדי לבן אחרים לעבודת היום בין הערביים (כמו ששנינו במשנה להלן ג,ז)**.**
ומעירים: **וקיימינה** (צריך לומר: 'וקיימ**ו**נה') **דלא כרבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – וקיימו (תירצו, יישבו) אותה (את מדרש ההלכה) שלא כרבי יוסי (שדעתו מובאת בברייתא שלהלן, שעשו רק כותונת אחת לכל אחד מבני אהרן הכוהנים, והוא הדין הכוהן הגדול, שלא היו לו בגדים כפולים)**.**

ומספרים: **רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) **לא נחת לבית וועדא** – לא ירד לבית הוועד (של החכמים, לבית המדרש)**. קם** – עמד **עם רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) – רבי שמואל בר רב יצחק ניגש אל רבי זעורא כדי לשאול אותו**, אמר ליה:** – אמר לו: **מה חַדתוּן** (מגיה הוסיף במסירה שלפנינו: 'הוה לכון בבי מדרשא') **יומא דין?** – מה חידשתם (בבית המדרש) היום? (הלשון 'מה חדתון יומא דין' ישנו גם בירושלמי גיטין ה,ד. הוספת המגיה היא על פי הלשון 'מה חידות (חידוש) הוה לכון בבי מדרשא יומא דין' בירושלמי בבא קמא ט,ב) **אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורא): **"בַּד"** (ויקרא טז,ד) **- שיהו כפולים. וקיימינה** (צריך לומר: 'וקיימ**ו**נה') **דלא כרבי יוסי** – וקיימו (תירצו, יישבו) אותה שלא כרבי יוסי**.**

ומציעים ברייתא המשמשת כמקור לאמור לפני כן: **דתני:** – ששונה [התנא]: כתוב בעניין בגדי כהונה: **"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת"** (שמות כח,מ) **- רבנ**י**ן אמרי** (צריך לומר: 'אמרי**ן**')**:** – החכמים אומרים: **שתי כתנות לכל אחד ואחד** – משה נצטווה לעשות שתי כותונות לכל אחד מבני אהרן הכוהנים (ולאו דווקא שתיים אלא אפילו יותר, ותפס מספר רבים המועט)**. רבי יוסי אומר: אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד** – משה נצטווה לעשות רק כותונת אחת לכל אחד מבני אהרן הכוהנים (כאן מושגר לשון ארמי ('רבנין אמרין') בתוך הברייתא)**.**
ומציעים את מקורם של דברי התנאים.
**מה טעמון דרבנ**י**ן?** – מה טעמם של החכמים? **"וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת"** (שמות כח,מ) – כוונת הכתוב שלכל אחד מבני אהרן צריך לעשות כותונות**.**
**מה טעמא דרבי יוסי?** – מה הטעם של רבי יוסי? **למאה בני אהרן תעשה כתונת** (צריך לומר כמו בירושלמי חגיגה: 'כתנות') – כוונת הכתוב שלבני אהרן הרבים צריך לעשות כותונות רבות, כותונת אחת לכל אחד (המספר מאה הוא לאו דווקא, והכוונה: אנשים רבים. - מחלוקת רבי יוסי והחכמים מובאת בירושלמי חגיגה א,א)**.**

וממשיכים את מדרש ההלכה: **"בַּד"** (ויקרא טז,ד) **- שיהו חדשים** – יש ללמוד מכפל המילה "בד" שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים. - בגדים חדשים אין פירושם חדשים ממש אלא שנעשו לשמם, ואם נעשו לשמם - כשרים אפילו ישנים ("תשלום תוספתא", עמוד 34)**.**
ומציעים הוכחה בדרך השלילה: **אם אומר את** (אתה) **שלא ילבש שחקים** (בגדים בלים וממורטים) – אם תאמר שכוונת מדרש ההלכה שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים ממש, ואסור לו ללבוש בגדים בלויים**, והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **"וּלְבֵשָׁם"** (ויקרא טז,ד) **- אפילו שחקים** – יש ללמוד מן המילה המיותרת "ולבשם", שמותר לכוהן הגדול ללבוש אפילו בגדים בלויים**!** – ולכן אין כוונת מדרש ההלכה שבגדי הלבן של הכוהן הגדול צריכים להיות חדשים ממש.
ומציינים: **רבי חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כמחלוקת** (צריך לומר: '**ב**מחלוקת') – דין זה, שבגדי הכוהן הגדול צריכים להיעשות לשמם, תופס רק לפי חכם מסוים, ואינו תופס לפי דברי הכול (מחלוקת תנאים בעניין זה מובאת להלן)**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה א: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהיו חדשים, "בד" - שיהיו כפולים, "בד" - שלא ילבש עימהם בגדים אחרים.
**ספרא** "צו" פרשה א: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהו חדשים, "בד" - שיהו כפולים, "בד" - שלא ילבש עימהם בגדים אחרים... מה תלמוד לומר: "ילבש"? אפילו הם שחקים.

**תוספתא מנחות** א,ח: היו משוחקים ועבד - עבודתו כשרה.

**בבלי יומא** יב,ב ו-כג,ב: מה תלמוד לומר "ילבש"? - לרבות את השחקים.
**בבלי זבחים** יח,א: תנו רבנן: היו משוחקים ועבד - עבודתו כשירה.
**בבלי זבחים** יח,ב: תנו רבנן: "בד" - שיהו של בוץ, "בד" - שיהו חדשים, "בד" - שיהו שזורים, "בד" - שיהא חוטם כפול שישה, "בד" - שלא ילבש חול עימהם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:5)

**האם שימוש בדבר לצורך גבוה מחייב עשייתו לשם גבוה?**
מביאים ברייתא: **עור שעיבדו לשם קמיע** (נרתיק המכיל כתב השבעות, או עצמים כגון שורשים ואבנים, ואותו קושרים על הגוף מתוך אמונה שירחיק רע, ירפא מחלה, יביא הצלחה, יגן מפני שדים ומזיקים) **- מותר לכתוב עליו מזוזה** – אף על פי שעיבדו אותו מתחילה שלא לשם שימוש למזוזה**. רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אוסר** – לכתוב עליו מזוזה, משום שלדעתו עור לכתיבת מזוזה צריך עיבוד לשם שימוש למזוזה**.**
**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הוינן סברין מימר:** – היינו סוברים (חושבים) לומר (להציע צמצום של תחולת המחלוקת): **מה פליגין** – מה [שהם (התנאים בברייתא, התנא הראשון ורבן שמעון בן גמליאל)] חלוקים, **- להדיוט** (אדם פשוט) – במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו שלא לצורך המקדש, כגון המקרה שבו הם חלוקים (קורא "הדיוט" לדברים שבקדושה או של מצווה שנועדו לשימוש הדיוט ("תוספתא כפשוטה", מועד ג, עמוד 1153, הערה 24))**, הא** – אבל **לגבוה** (כינוי כבוד לאלוהים או לבית המקדש) – במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו לצורך המקדש, **- לא** – אין התנאים בברייתא חלוקים (והכול מודים שצריך עשייה לשם שימוש קודש)**.** - ויש לשלול את ההצעה שהוצעה (בהצעת היסק ממקור תנאי בצירוף דברי אמורא): **מן מה דתני:** – ממה ששונה [התנא]: **אבני קודש** – כגון אבנים למזבח, **צריך שתהא חציבתן בקודש** (בהבאת הירושלמי ברמב"ן: 'לשם קודש') **ובקודש יחצבו** – צריך לחצוב את האבנים לשם קודש ולהקדיש אותן קודם חציבתן ("חזון איש", "אורח חיים", הלכות תפילין, סימן ו,יב)**, בגדי קודש** – כגון בגדי כהונה, **צריך שתהא אריגתן בקודש** (בהבאת הירושלמי ברמב"ן: 'לשם קודש') **ובקודש יארגו** (עד כאן המקור התנאי)**, ואמר רבי חנינה בשם רבי יסא: במחלוקת היא** – דין זה, שאבני קודש ובגדי קודש צריכים להיעשות מתחילתם לשם שימוש קודש, ואם נעשו מתחילתם לשם שימוש הדיוט - אין משתמשים בהם, תופס רק לפי חכם מסוים, ואינו תופס לפי דברי הכול, **-** יש להסיק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **אף לגבוה פליגין** – חלוקים (התנאים בברייתא, התנא הראשון ורבן שמעון בן גמליאל, חלוקים גם במקרה של דבר שנעשה להשתמש בו לצורך המקדש, שלא כפי שהיינו סוברים לומר, והברייתא בעניין אבני קודש ובגדי קודש היא כדעת רבן שמעון בן גמליאל)**.**

**מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי** כ,כב: "מזבח אבנים תעשה לי" - שתהא חציבתן והבאתן ובנייתן לשמי.
• • •

**האם הזמנת דבר לגבוה אוסרת שימוש בו להדיוט?**
מציעים ברייתא: **דתני** (צריך לומר: '**תני**' ("שערי תורת ארץ ישראל"), שכן אין קשר בין הברייתא ובין האמור לפני כן. 'דתני' כאן הוא אשגרה מלעיל ששם המונח 'דתני' מופיע)**:** – שונה [התנא]: **העושה כלי לגבוה** – לצורך המקדש, כגון כלי שרת**, עד שלא נשתמש בו גבוה - מותר להשתמש בו הדיוט, משנשתמש בו גבוה - אסור להשתמש בו הדיוט.**
ומציעים קושיה מברייתא: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה (בברייתא אחרת): **העושה כלי לגבוה - אל ישתמש בו הדיוט** – אף עד שלא נשתמש בו גבוה**!** – הרי שיש סתירה בין הברייתא הזאת ובין הברייתא שלפני כן!
ומתרצים את הקושיה: **רבי חנניה** אמר **בשם רבי יסא: כמחלוקת** (צריך לומר: '**ב**מחלוקת') – התנאים של הברייתות חלוקים בדין זה**.**

ומציעים ברייתא נוספת: **דתני:** (צריך לומר: '**תני**' ("שערי תורת ארץ ישראל"). 'דתני' נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה)**:** – שונה [התנא]: **העושה כלי להדיוט** – לשם שימוש חול**, עד שלא נשתמש בו הדיוט - מותר להשתמש בו גבוה** – המקדש**, משנשתמש בו הדיוט - אסור להשתמש בו גבוה.**
ומציעים קושיה מברייתא: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **העושה כלי להדיוט - אל ישתמש בו גבוה!**

ומתרצים את הקושיה שלעיל בהצעת פרשנות המבוססת על אוקימתא: **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רבנ**י**ן דתמן** – החכמים של שָׁם (חכמי בבל)**: תיפתר** – תתפרש (הברייתא השנייה, שהעושה כלי לגבוה - אל ישתמש בו הדיוט), **שבא** – קרה שנעשה הכלי לגבוה, **מתרומת הלישכה** – ולכן כבר בעשייתו הוא של ההקדש ואסור להשתמש בו הדיוט (תרומת הלשכה היא מילוי קופות גדולות מן השקלים שהיו נותנים כל ישראל ומניחים אותם במקדש בלשכה מיוחדת, ומהשקלים האלה היו מביאים קורבנות ציבור. נחלקו תנאים בעניין כלי שרת, האם הם באים מתרומת הלשכה או ממותר נסכים)**. ולית** (=ולית את) **שמע מינה כלום** – ואין אתה שומע (לומד) ממנה כלום (יש לדחות את הקושיה על הברייתא לעיל מהברייתא השנייה. - ברגיל 'לית שמע מינה כלום' בא במסגרת דחיית קביעות מסוגים שונים. לפחות במקום אחד (כאן) הוא בא כדי לתרץ קושיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 361 והערה 426))**.**

ייתכן שהקטע 'העושה כלי להדיוט... והא תני...', שהוא תמונת ראי של הקטע הקודם, הוא הכפלה בטעות של הקטע הקודם, כמוכח מהתירוץ של רבי חונה בשם רבנין דתמן שמוסב בוודאות על הקטע הקודם.
ב"קורבן העדה" כתב שאין לגרוס מ'רבי חנניה בשם רבי יסא' עד 'רבי חונה'.
אבל ר"ח קנייבסקי מציע לגרוס את התירוץ של רבי חונה בשם רבנין דתמן לאחר הקושיה מהברייתא 'העושה כלי לגבוה' ולגרוס את התירוץ של רבי חנניה בשם רבי יסא לאחר הקושיה מהברייתא 'העושה כלי להדיוט'.

**תוספתא מגילה** ב,טז ו**מנחות** ט,כא: כלי גבוה / כלי שרת, עד שלא נשתמש בהם גבוה - רשיי להשתמש בהם הדיוט, משנשתמש בהם גבוה - אין רשיי להשתמש בהם הדיוט. וכלים שנעשו מתחילתם להדיוט - אין עושים אותם (אין משתמשים בהם) לגבוה / כלי שרת.
• • •

**חלות קדושה בהזמנת כלי שרת וחלות איסור הנאה בהזמנה למת**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ג,א.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:6)

שואלים: **כלי שרת** – כלים שמשרתים בהם לה' במקדש**, מאימתי הן קְדֵישין?** – ממתי הם נהיים קדושים? (ממתי חלה עליהם קדושת כלי שרת לקדש דברים הניתנים בהם?) **מיד או בשעת התשמיש?** – האם חלה עליהם הקדושה מיד כשהוקדשו לשם כלי שרת (וזהו בשעת עשייתם, שכלי שרת צריך להקדישם בעשייתם ולעשותם לשם כלי שרת (תוספתא מנחות ט,כא; ירושלמי לעיל)), או שמא לא חלה הקדושה עליהם אלא בשעה שמשתמשים בהם במקדש בפעם הראשונה?
ומשיבים (בהצעת ההשלכות של שתי האפשרויות שהוצעו בשאלה): **אין תימר:** – אם תאמר: **מיד** – הקדושה חלה על כלי שרת מיד כשהוקדשו, **- ניחא** – [הדבר] נוח (שכיוון שחלה הקדושה עליהם כשהוקדשו, הם מקדשים אחרים בשעה שמשתמשים בהם)**. אין תימר:** – [ו]אם תאמר: **בשעת התשמיש** – הקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם, **-** יש לשאול: **כאחת** (ביחד) **הן קדושין** (במקבילה כמו להלן: 'קדישין ומתקדשין'. וצריך לומר כאן ולהלן: 'קדישין **ומקדשין**')**?** – וכי בשעה שמשתמשים בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?! והרי מסתבר, שקודם הכלי נהיה קודש ואחר כך הוא מקדש! ולכן אין לך לומר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעה שמשתמשים בהם.
ומעירים: **ניחא** – [הדבר] נוח, **של משה** – המקרה של כלי השרת שעשה משה והשתמשו בהם במשכן מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, אין לשאול במקרה זה: "כאחת הם קדישים ומקדשים?"**, שנתקדשו בשמן המשחה** – משה קידש את כלי השרת שעשה על ידי משיחתם בשמן המשחה לפני שהשתמשו בהם**. ברם** – אבל **של שלמה** – המקרה של כלי השרת שעשה שלמה והשתמשו בהם במקדש ראשון, שלא נתקדשו בשמן המשחה, אינו מובן, שאם תאמר שהקדושה חלה על כלי שרת בשעת התשמיש, **-** יש לשאול במקרה זה: **כאחת הן קדישין ומתקדשין?** – וכי בשעה שהשתמשו בהם, גם חלה הקדושה עליהם וגם הם מקדשים דברים הניתנים בהם?!

ומביאים ברייתא: **בכניסתן לארץ** – כשנבנה הבית הראשון לאחר שנכנסו ישראל לארץ, **היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה** – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה משה במשכן דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשה שלמה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם**. לא היה שם של משה** – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה משה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשה שלמה, **- כאחת הן קדישין ומתקדשין** – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשה שלמה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם**. ובעלייתן מן הגולה** – כשנבנה הבית השני לאחר שעלו ישראל מבבל, **היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם** – היו מוציאים מתוך כלים של קודש שעשה שלמה במקדש ראשון דברים שניתנו בהם והתקדשו והיו מכניסים אותם לתוך כלים של חול שעשו עולי הגולה, ובאופן זה היו הכלים של חול מתקדשים. ולאחר שנהיו הכלים קדושים, הם קידשו דברים שניתנו בהם (משמע שכלי השרת שהיו במקדש ראשון לא נתחללו בגלות בבל, אבל אולי חזרו וקידשום)**. לא היה שם של שלמה** – אם אבדו או שנשברו כלי השרת שעשה שלמה, ואי אפשר לקדש באופן זה את כלי השרת שעשו עולי הגולה, **- כאחת הן קדישין ומתקדשין** – על כורחך יש לומר, שבשעה שהשתמשו בכלי השרת שעשו עולי הגולה, גם חלה הקדושה עליהם וגם קידשו דברים הניתנים בהם**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:7)

ומביאים ברייתא (בעניין הזמנה למת): **אבנים שחצבן לשם מת** – כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם מת מסוים, **- אסורין בהנייה** – שכיוון שהכין אותן לשם מת, הרי זה כאילו השתמש בהן עבור מת, ודבר שמשמש למת נאסר בהנאה**, לשם חי ולשם מת** – שחצב אבנים כדי לבנות בהן מצבה לשמו של אדם שיצטרך להם, הן לאדם שמכין לו בחייו והן לאדם שכבר מת, **- מותרין בהנייה** – כיוון שלא הכין אותן לשם מת מסוים, ורק כשישתמשו בהן עבור מת ייאסרו בהנאה**.**

ומביאים ברייתא נוספת (בעניין מת): **הזורק כלי** – בגד, הראוי לתכריך למת, **לפני מיטתו של מת** – מחמת צערו על המת**, לתוך ארבע אמות** – של המת, **- אסור בהנייה** – שדבר שהוא בתוך ארבע אמותיו של המת נתפס על ידו להיאסר בהנאה**, כל** (מילה זו מיותרת ואינה במקבילה) **חוץ לארבע אמות** – של המת, **- מותר בהנייה.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

המקבילה מקורה כאן, ומכאן הועתקה למגילה.
בירושלמי כאן הסוגיות לעיל עוסקות בנושא "הזמנה מילתא היא או לאו מילתא היא" (כלשון הבבלי). עניין כלי שרת מובא בירושלמי כאן משום שייכותו לנושא "הזמנה מילתא היא". גם שתי הברייתות "אבנים שחצבן לשם מת" ו"הזורק כלי לפני מיטתו של מת" מובאות בירושלמי כאן משום שייכותן לנושא "הזמנה מילתא היא". ברייתות דומות לשתי הברייתות הללו מובאות בבבלי סנהדרין מז,ב-מח,ב בסוגיה שגם היא עוסקת בנושא "הזמנה מילתא היא".
"הזמנה מילתא היא" - הזמנת חפץ לתשמיש האוסרו בהנאה או המתפיסו בקדושה אוסרת את החפץ בהנאה או מתפיסה אותו בקדושה כבר משעת ההזמנה.

על הסוגיות בירושלמי כאן 'עור שעיבדו לשם קמיע' ו'העושה כלי לגבוה' ו'כלי שרת מאימתי הן קדישין?' ראה "Designation Is Significant", 27 "AJS Review", עמודים 228-230.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:8)

**שני קידושי ידיים ורגליים על כל טבילה**
כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד **וּפָשַׁט** אֶת בִּגְדֵי הַבָּד (בגדי הלבן) אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. **וְרָחַץ** אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ **וְלָבַשׁ** אֶת בְּגָדָיו (בגדי הזהב), וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם" (ויקרא טז,כג-כד).
מביאים מדרש הלכה: **נמצאת אומר:** – מהאמור לפני כן (במדרש ההלכה שלא מובא כאן) תסיק: **חמש טבילות ועשרה קידושין טובל ומקדש בו ביום** – שחמש פעמים היה הכוהן הגדול מחליף את בגדיו בעבודת יום הכיפורים, ועל כל החלפת בגדים היה טעון טבילה, ועל כל טבילה היה טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים**.**
**מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ"** (ויקרא טז,כג-כד) – "ורחץ" מוסב על "ופשט" שלפניו ועל "ולבש" שלאחריו, כאילו היה כתוב "ורחץ" פעמיים. ואם "ורחץ" אינו עניין לטבילה, שכבר נלמדה מהכתוב "בגדי קודש הם, ורחץ את בשרו במים ולבשם" (ויקרא טז,ד), תנהו עניין לקידוש ידיים ורגליים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים**.**
**אמר רבי אלעזר ברבי שמעון** (תנא בדור החמישי)**: ודין** (קול וחומר) **הוא** – יש ללמוד בקול וחומר שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על כל טבילה (לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, "ורחץ" הוא טבילה)**. מה אם במקום שאינו טעון טבילה** – כוהן הנכנס לעבוד במקדש כל השנה אינו טעון טבילה מן התורה לפני כניסתו לעבודה (שאין הטבילה אלא מדברי חכמים משום סרך טומאה, כדעת רבי יהודה לעיל), **- טעון קידוש ידים ורגלים** – לפני כניסתו לעבודה**, כאן שהוא טעון טבילה** – כוהן גדול העובד במקדש ביום הכיפורים טעון חמש טבילות מן התורה, **- לא כל שכן** ש**יהא טעון קידוש ידים ורגלים?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שהוא טעון קידוש ידיים ורגליים על כל טבילה!
ויש לפרוך את הלימוד בקול וחומר: **טול לך מה שהבאתה** – חזור בך מהלימוד שהבאת, שאין לך ללמוד שכוהן גדול טעון קידוש על כל טבילה**. אי** (צריך לומר: 'א**ו**') – אולי יש ללמוד, **מה להלן** – כוהן הנכנס לעבוד במקדש, **- אחת כל היום** – טעון קידוש פעם אחת לעבודתו במשך כל אותו היום**, אף כאן** – כוהן גדול העובד במקדש ביום הכיפורים, **- אחת כל היום!** – שכן לא ייתכן שיהיה דינו של הדבר שנלמד בקול וחומר חמור מן הדבר שמלמד, אלא לכל היותר יהיה דינו כדין הדבר שמלמד.
ויש ללמוד בדרך אחרת שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים: **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד** אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ**"** (ויקרא טז,כג)**, שאין תלמוד לומר:** – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: **"אֲשֶׁר לָבַשׁ". וכי עלת** (עלתה) **על דעתינו** (באה מחשבה בליבנו)**, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?!** – וכי הוא פושט שלא מה שהוא לובש?! הרי הוא פושט רק מה שהוא לובש! **אם כן, למה נאמר: "אֲשֶׁר לָבַשׁ"? הקיש** (השווה) **פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידים ורגלים** – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על לבישת הבגדים, שנאמר: "ורחץ" "ולבש" (לפי לימוד זה, "ורחץ" הוא קידוש, ואינו מוסב אלא על "ולבש")**, אף פשיטה - בקידוש ידים ורגלים** – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על פשיטת הבגדים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים (לימוד זה אינו מדברי רבי אלעזר ברבי שמעון)**.**
ומציעים תמיהה (על הלימוד האחרון שבמדרש ההלכה): **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לא מסתברא דלא חילופין:** – לא מסתבר [דבר] זה אלא חילופים (מסתבר לומר היפוכו של האמור לפני כן): **הקיש לבישה לפשיטה. מה פשיטה - בקידוש ידים ורגלים** – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על פשיטת הבגדים, שנאמר: "ופשט" "ורחץ"**, אף לבישה - בקידוש ידים ורגלים** – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על לבישת הבגדים**!** (לפי רבי מנא, מסתבר שיש להקיש לבישה לפשיטה משום ש"ורחץ" מוסב על "ופשט" שלפניו ולא על "ולבש" שלאחריו)

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: ומניין ששני קידושי ידיים ורגליים על כל טבילה וטבילה? - תלמוד לומר: "ופשט" "ורחץ" "ורחץ" "ולבש".
אמר רבי אלעזר בירבי שמעון: ודין הוא. ומה אם במקום שאינו טעון טבילה - טעון קידוש ידיים ורגליים, כאן שהוא טעון טבילה - אינו דין שייטען קידוש ידיים ורגליים?! - טול לך מה שהבאתה. או מה להלן - אחת כל היום, אף כאן - אחת כל היום!
אם כן, למה נאמר: "ופשט את בגדי הבד"? שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". וכי עלת על דעתנו, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! אם כן, למה נאמר: "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידיים ורגליים, אף פשיטה - בקידוש ידיים ורגליים.

**בבלי יומא** לב,א: ומניין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושים? - תלמוד לומר: "ופשט" "ורחץ" "ורחץ" "ולבש".
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: קל וחומר. ומה במקום שאין טעון טבילה - טעון קידוש, מקום שטעון טבילה - אינו דין שטעון קידוש?! - אי מה להלן - קידוש אחד, אף כאן - קידוש אחד!
תלמוד לומר: "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש", שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". כלום אדם פושט אלא מה שלבש?! אלא להקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - טעון קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:9)

**בשחר היה לבוש פילוסין ובין הערביים הנדווין**
במשנה שנינו: "בשחר היה לבוש פילוסין של שנים עשר מנה, ובין הערבים הנדווין של שמונה מאות זוז".
שואלים: **ואֵין שיני של פילוסין יפה מן הראשון של הנדוין?!** (בתמיהה) – האם אין בגד שני במעלה של פילוסין (הסוג המעולה) יפה מבגד ראשון במעלה של הנדווין (הסוג הפחוּת יותר)?! ומפני מה לבש הכוהן הגדול בין הערביים הנדווין ראשון במעלה במקום פילוסין שני במעלה? (פילוסין הוא בד מהסוג המעולה, והנדווין הוא בד מהסוג הפחוּת יותר)
ומשיבים: **משם** (משום) **מילה דשמעה** (צריך לומר: 'דשמ**י**עה') **פרוטי** – משום דבר שתוארו הוא ראשון במעלה (משום שהסוג הפחוּת יותר נודע בתורת ראשון במעלה, לכן החכמים מעדיפים את הראשון במעלה של הנדווין (הסוג הפחוּת יותר) על השני במעלה של פילוסין (הסוג המעולה). - מקור המילה פרוטי ביוונית ומשמעה: ראשון ("יוונית ויוונות בארץ ישראל", עמודים 112-113))**.**

ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה מנחות ח,ה בעניין שמן למנורה ולמנחות): **הראשון שבראשון** – השמן הראשון של סוג הזית הראשון, **- אין למעלה ממנו** – הוא המשובח ביותר**. השני שבראשון** – השמן השני של סוג הזית הראשון, **והראשון שבשני** – השמן הראשון של סוג הזית השני, **שוין** – בטיבם למנחות, שאם מביא מנחה ויש לו שמן משני המינים הללו - יכול להביא מאיזה מין שירצה. ברם למנורה אין כשר אלא השמן הראשון שבכל סוג זית (יש שלושה סוגי זיתים: הזיתים הנכתשים מיד הם הסוג הראשון, והזיתים המושהים בגג הם הסוג השני, והזיתים המושהים בבית ואחר כך בגג הם הסוג השלישי. ובכל אחד משלושת סוגי הזיתים שלושה שלבים בהפקת השמן)**.**
ושואלים: **ואֵין שיני שבראשון יפה מן הראשון שבשיני?!** (בתמיהה) – האם אין שמן שני במעלה של הסוג הראשון (הסוג המעולה) יפה משמן ראשון במעלה של הסוג השני (הסוג הפחוּת יותר)?! ולמה השוותה המשנה את שניהם?
ומשיבים: **משם** (משום) **מילה דשמעה** (צריך לומר: 'דשמ**י**עה') **פרוטי** – משום דבר שתוארו הוא ראשון במעלה (לכן בעניין שמן החכמים רואים את הראשון במעלה של הסוג השני (הסוג הפחוּת יותר) כשווה לשני במעלה של הסוג הראשון (הסוג המעולה))**.**

ומסבירים את טעמה של הקביעה במשנה: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (מה המקור בכתוב לקביעה, שבשחר הכוהן הגדול לובש בגדים מעולים מן הבגדים שהוא לובש בין הערביים?) **רבי נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר **בשם רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: בשחר** – בלבישת בגדי הבד לפני תחילת עבודת היום בבוקר, **כתוב "בד" "בד" ארבע**(**ה**) **פעמים** – "כְּתֹנֶת **בַּד** קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ, וּמִכְנְסֵי **בַד** יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ, וּבְאַבְנֵט **בַּד** יַחְגֹּר, וּבְמִצְנֶפֶת **בַּד** יִצְנֹף" (ויקרא טז,ד)**, ובמנחה** – בפשיטת בגדי הבד לאחר גמר עבודת היום של בין הערביים, **כתוב "בד"** – פעם אחת - "וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַ**בָּד** אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז,כג), וכיוון שבכתוב שבעבודת היום בשחר נאמר "בד" ארבע פעמים ובכתוב שבעבודת היום שבין הערביים נאמר "בד" פעם אחת, למדים שבשחר הכוהן הגדול לובש בגדים מעולים מן הבגדים שהוא לובש בין הערביים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:6:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:6:10)

במשנה שנינו: "אילו נוטל מן ההקדש. אם רצה להוסיף - מוסיף משלו".
מביאים ברייתא: **מעשה ב**(**י**)**רבי ישמעאל בן פיאבי** – שהיה כוהן גדול בימי הבית השני (ראה בבלי יומא ט,א), **שלבש כתנות** (צריך לומר: 'כתונת') **במאה מנה ועלה והקריב על גבי המזבח** – ביום הכיפורים (היו שני כוהנים גדולים בשם זה. ישמעאל בן פיאבי הראשון מונה לכוהן גדול על ידי הנציב הרומי וכיהן בשנים 15-16 לספירה. ישמעאל בן פיאבי השני מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 59-61 לספירה)**.**
**מעשה ברבי אלעזר בן חרסום** – שהיה כוהן גדול בימי הבית השני (ראה בבלי יומא ט,א), **שלבש כותנות** (צריך לומר: 'כתונת') **בשתי ריבוא** – עשרים אלף זוז, שהם מאתיים מנה, **ועלה והקריב על גבי המזבח** – ביום הכיפורים**, והורידו אותו אחיו הכהנים, שהיה נראה מתוכה ערום** – שהבד של הכותונת היה שקוף**. מה עשה** – רבי אלעזר בן חרסום**? מילא אותה מים** – כדי שהבד לא יהיה שקוף, **וסבב את המזבח שבע פעמים** – כדי שחום אש המערכה שעל המזבח ייבש את המים שבכותונת**.**

**תוספתא יומא** א,כא-כב: מעשה בישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אימו כותונת ממאה מנה והיה עומד ומקריב על גבי המזבח.
שוב מעשה ברבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אימו כותונת משתי ריבוא והיה עומד ומקריב על גבי המזבח, והורידוהו אחיו הכהנים, מפני שנראה מתוכה ערום.

לפי גרסת התוספתא והירושלמי נסמכה ברייתא זו למשנתנו, ללמדנו שאם רצה לעשות כולו משלו הרשות בידו, אבל אין לו רשות ליטול משל ציבור יותר משלושים מנה.
בירושלמי לא נזכר שהכותונת נעשתה על ידי אימם, והביאו את הברייתות לדוגמה שכוהנים שימשו בכותונת ששווייה היה יותר משלושים מנה. והואיל ובמשנתנו אמרו שאין לו רשות ליטול מן ההקדש יותר משלושים מנה, הרי בהכרח שהוסיפו משלהם את הנותר.
לפי מסורת התוספתא והירושלמי מדברים כאן בעבודת יום הכיפורים בשחרית בבגדי לבן, שהקריבו את האימורים של הפר והשעיר (משנה להלן ו,ז) ("תוספתא כפשוטה").

**בבלי יומא** לה,א: דכולי עלמא מיהת דשחר עדיפי טפי. מנא לן? - אמר רב עולא בריה דרב עילאי: אמר קרא (בבגדי הלבן שהכוהן הגדול לובש בשחר): "בד" "בד" "בד" "בד" - מובחר מ"בד" (פעם אחת שנאמר בבגדי הלבן שהכוהן הגדול לובש בין הערביים).
המקור שאמרו בבבלי (לפי הגרסה בבבלי "מובחר מ'בד'" וכפי שפירשנו אותה) הוא המקור שאמרו בירושלמי.

**בבלי יומא** לה,ב: אמרו עליו על רבי ישמעאל בן פיאבי שעשתה לו אימו כותונת ממאה מנה ולבשה ועבד בה עבודת יחיד ומסרה לציבור.
אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שעשתה לו אימו כותונת משתי ריבוא, ולא הניחוהו אחיו הכוהנים, מפני שנראה כערום.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:1)

**משנה**
**בא לו** – הכוהן הגדול ('בא לו' - צירוף המביע זירוז), **אצל פרו** – פר החטאת שלו**, ופר היה עומד** – בצפון העזרה, **בין האולם ולמזבח** – שהוא מקום שחיטתם של קודשי קודשים**, ראשו** – של הפר, **לדרום ופניו למערב** – שעיקמו את פניו למערב, לצד ההיכל**. והכהן** – הגדול, **עומד במזרח** – אחוריו למזרח, לצד המזבח, **ופניו למערב** – לצד ההיכל**, וסמך שתי ידיו עליו** – על הפר בין קרניו, **ונתוודה. וכך היה אומר** – בווידויו**: אנא השם** – הכוהן הגדול היה אומר את השם המפורש ככתבו, אלא שהמשנה כינתה את השם המפורש, לפי שאסור לבטאו**, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא בשם** (בשני כתבי יד של המשנה: 'השם', ובכתב יד שלישי: 'בשם', וראה ירושלמי להלן)**, כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ"** (ויקרא טז,ל)**. והן** – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, **עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:2)

**תלמוד**
**שחיטת קודשי קודשים בצפון**
במשנה שנינו: "בא לו אצל פרו, ופר היה עומד בין האולם ולמזבח".
ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו".
מביאים ברייתא: **אי זהו צפונו של** ה**מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים?** – מה השטח של צפונו של מזבח החיצון הנמצא בעזרה שניתן לשחוט שם קודשי קודשים? (בעולה נאמר: "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" (ויקרא א,יא), ובחטאת נאמר: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת" (ויקרא ו,יח), ובאשם נאמר: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם" (ויקרא ז,ב))
**מקירו של** ה**מזבח** ה**צפוני ועד כותל העזרה** ה**צפוני עד** (מילה זו היא נשתרבבה בטעות ואין לגרוס אותה, ואינה בספרא בכתב יד אחד) **כנגד כל המזבח** – צפונו של המזבח שהוא כשר לשחיטת קודשי קודשים הוא חלק העזרה מצפון למזבח שהוא מול המזבח, בין הקיר הצפוני של המזבח ובין הכותל הצפוני של העזרה**, ישנן כשלשים ושתים אמה** – יש ברוחבו של השטח הזה שלושים ושתיים אמות כרוחבו של המזבח. אבל חלקי העזרה הנמצאים מצפון למזבח מצד מזרח ומצד מערב שאינם מול המזבח אינם כשרים לשחיטת קודשי קודשים**; דברי רבי** (דעת רבי מובאת להלן, וצריך לומר כמו בתוספתא: 'דברי **רבי מאיר**' - גדול התנאים בדור הרביעי, או כמו בספרא ובבבלי: 'דברי **רבי יוסי בירבי יהודה**' - תנא בדור החמישי) – תנא זה סובר שהנאמר "עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה" יש לבארו על ירך הצפון ממש, ולא מן הצדדים**.**
**רבי אלעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) **אומר** (צריך לומר כמו במקבילות: '**מוסיף**' – על דברי התנא הקודם)**: מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה המזרחי** (צריך לומר כמו בספרא: '**הצפוני**') – גם חלק העזרה הנמצא מצפון למזבח מצד מערב שאינו מול המזבח עד הכותל הצפוני של העזרה כשר לשחיטת קודשי קודשים, והוא השטח שמן מול בית החילפות (ממזרח ללשכה הצפונית של בית החילפות) ועד מול בין האולם ולמזבח (בין האולם שממערב לעזרה ובין מערבו של המזבח) (יש ברוחבו של השטח שתנא זה מוסיף עשרים ושתיים אמות. - בכל אחד משני צידי האולם, בצפונו ובדרומו, היתה לשכה שנקראה בית החילפות, ושם היו מונחים הסכינים לשחיטת הקורבנות. החילפות הן סכינים). - תנא זה סובר שקדושתו של השטח שהוא מוסיף היא כקדושת חלק העזרה שכנגד המזבח (אפשר שיש לגרוס בירושלמי כמו בתוספתא: '**מכנגד בית החילפות עד כנגד בין האולם ולמזבח**' ולמחוק את השאר, ואפשר שיש לגרוס בירושלמי כמו בספרא ובבבלי: '**מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני**' ולמחוק את השאר. ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן מחק את המילים 'ועד כותל העזרה המזרחי')**.**
**רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **מוסיף** – על דברי התנאים הקודמים, **מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה** – גם חלק מעזרת ישראל, ששם נכנסים כל האנשים הבאים למקדש, הנמצאת במזרח העזרה ממזרח למזבח, ורוחבה אחת עשרה אמות, כשר לשחיטת קודשי קודשים**,** ו**מקום דריסת רגלי הכהנים אחת עשרה אמה** – גם חלק מעזרת כוהנים, ששם נכנסים הכוהנים, הנמצאת במזרח העזרה ממזרח למזבח וממערב לעזרת ישראל, ורוחבה אחת עשרה אמות, כשר לשחיטת קודשי קודשים**, מקירו של** ה**מזבח הצפוני** (נראה שצריך לומר: '**המזרחי**') **ועד כותל העזרה המזרחי** (צריך לומר כמו בספרא: '**הצפוני**') – החלקים של עזרת ישראל ושל עזרת כוהנים הכשרים לשחיטת קודשי קודשים נמצאים מצפון למזבח מצד מזרח, והוא השטח שמן מול קצהו הצפוני של הקיר המזרחי של המזבח ועד הכותל הצפוני של העזרה. - בכמה מקומות רבי מבאר את המילה "על" - בסמוך**.**

**תוספתא זבחים** ו,א: אי זהו צפון המזבח שכשר לשחיטת קודשי קודשים?
מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני על פני כל המזבח, וישנן שלושים ושתיים אמה; דברי רבי מאיר.
רבי לעזר בירבי שמעון מוסיף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כנגד בית החלפות, וישנן עשרים ושתיים אמה.
רבי מוסיף מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה רוחב ומקום דריסת רגלי הכוהנים אחת עשרה אמה רוחב, מקיר הכותל (צריך לומר: המזבח) הצפוני (נראה שצריך לומר: המזרחי) ועד כותל העזרה המזרחי (צריך לומר: הצפוני).

**ספרא** דיבורא דנדבה פרשה ה: אי זהו צפון (שכשר לשחיטת קודשי קודשים)?
מקירו של המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני עד (מילה זו היא אשגרה בטעות ואין לגרוס אותה, ואינה בכתב יד אחד) כנגד המזבח; דברי רבי יוסי בירבי יהודה.
רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני.
רבי מוסיף: אף מכנגד מקום דריסת רגלי ישראל ואף מכנגד מקום דריסת רגלי הכוהנים, (בכמה כתבי יד נוסף: מקירו של המזבח הצפוני) ועד כותל העזרה הצפוני (נראה שהמילה 'מכנגד' המופיעה בדברי תנא זה פעמיים היא אשגרה מדברי התנא הקודם, ואינה בתוספתא ובתלמודים).
אבל מכנגד בית החלפות (השטח שמול בית החלפות מצפון לו) ולפנים (לצד מערב) - הכל מודים שהוא פסול (לשחיטת קודשי קודשים).

**בבלי יומא** לו,א ו**זבחים** כ,א: מאן שמעת ליה דאמר: בין האולם ולמזבח צפון (שכשר לשחיטת קודשי קודשים)? - רבי אלעזר ברבי שמעון היא.
דתניא: איזהו צפון? - מקיר המזבח הצפוני ועד כותל העזרה הצפוני כנגד כל המזבח כולו צפון; דברי רבי יוסי ברבי יהודה.
רבי אלעזר ברבי שמעון מוסיף: גרסה אחת: אף בין האולם ולמזבח / גרסה שנייה: אף מכנגד בין האולם ולמזבח ועד כותל העזרה הצפוני.
רבי מוסיף: גרסה אחת: אף מקום דריסת רגלי הכוהנים ומקום דריסת רגלי ישראל / גרסה שנייה: אף מכנגד דריסת רגלי הכוהנים ועד כותל העזרה הצפוני.
אבל מן בית החלפות ולפנים / מכנגד בית החלפות ולפנים - הכל מודים שפסול.

לפי הגרסה בדברי רבי אלעזר ברבי שמעון "כנגד בין האולם ולמזבח", הכול מודים שבין האולם ולמזבח אינו כשר לשחיטת קודשי קודשים, ואם כן, צריך לומר שהמשנה שאמרה בעניין פרו של כוהן גדול "בין האולם ולמזבח" התכוונה לכנגד בין האולם ולמזבח, או שהמשנה חולקת על הדעות שבברייתא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:3)

**שחיטת פר כוהן גדול ופרה אדומה בזר**
במשנה שנינו: "בא לו אצל פרו".
ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו".
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: לא מצאנו שחיטה כשירה** (צריך לומר: '**פסולה**' ("פני משה")) **בזר** – ששחיטת הקורבנות כשרה במי שאינו כוהן (כמו ששנינו במשנה זבחים ג,א) (ב"קורבן העדה" מחק מימרה זו משום שנכפלה להלן)**.**

**רב** (אמורא בבלי בדור הראשון, מגדולי האמוראים) **מפקד לתלמידוי:** – רב (היה) מצַווה לתלמידיו: **בכל אתר הוון תניי** – בכל מקום הֱיו שונים, **שוחט** (צריך לומר: '**זורק**' ("קורבן העדה"))**, חוץ מפרה הוון תניי** – הֱיו שונים, **זורק** (צריך לומר: '**שוחט**' ("קורבן העדה")) – בכל מקום ששונים בעניין הקורבנות שכוהן שוחט יש לשנות 'זורק' ולא 'שוחט', כי בקורבנות שחיטה כשרה בזר וזריקת הדם פסולה בזר, חוץ מפרה אדומה שבה יש לשנות 'שוחט', כי בפרה אדומה גם שחיטה פסולה בזר**.**

רב חולק על משנת יומא ד,ב-ג: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו", וכן על יומא ה,ד: "הביאו לו את השעיר, שחטו". אבל בפרה הוא מצריך שחיטה בכוהן, כפשוטה של משנתנו פרה ד,א: "שלא בכוהן גדול - פסולה. רבי יהודה מכשיר" בין בכוהן גדול ובין בכוהן הדיוט, ובתוספתא פרה שנינו: "שריפת פרה והזאותיה בכוהן גדול, ושאר כל מעשיה בכוהן הדיוט", ורבי שמעון הוא שאומר שם ״אפילו בכוהן הדיוט", אם כן, לא נחלקו אלא בשריפתה והזאתה, אבל כולם סוברים שכל מעשיה צריכים כוהן.
רב שנה כברייתא ד"תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה" (בבלי יומא מג,ב), וכרבי שמעון בן יוחי בבבלי (שם). ״הוון תניי״ פירושו בברייתות שאתם שונים, ואין זה נוגע לנוסח המשנה ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 210).

**ואמר רבי יוחנן: לא מצאנו שחיטה פסולה** (במסירה שלפנינו כתב הסופר בטעות 'כשירה' ומגיה תיקן 'פסולה') **בזר** – גם שחיטת הפרה האדומה כשרה במי שאינו כוהן (רבי יוחנן חולק על רב)**.**
**התיב** – השיב (הקשה על דעת רבי יוחנן) **רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: והא כתיב:** – והרי כתוב (בפרה אדומה): **"וְשָׁחַט" "וְהִזָּה"** – "וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, **וְשָׁחַט** אֹתָהּ לְפָנָיו, וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, **וְהִזָּה** אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר יט,ג-ד); ויש להקיש (להשוות) שחיטה להזאת הדם: **- מה הזייה לא הוכשרה באשה כאיש, אף שחיטה לא הוכשרה באשה כאיש** – כמו שהזאת דם הפרה פסולה בזר ובאישה, כך גם שחיטת הפרה פסולה בזר ובאישה (בהזאה כתוב שהכוהן מזה, אבל בשחיטה לא כתוב שהכוהן שוחט)**!** – הרי שיש לפרוך את דעת רבי יוחנן ששחיטת הפרה כשרה בזר!
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא בר בא): **הרי הזייה מֵיימֶיהָ, הרי היא כשירה בזר ופסולה באשה** – הרי הזאת מי אפר פרה אדומה על הטמא כשרה בזר ופסולה באישה (משנה פרה יב,י), והוא הדין שחיטת הפרה כשרה בזר ופסולה באישה**.**
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי חייא בר בא לרבי יוחנן): יש להבחין בין הזאת המים ובין הזאת הדם: **תמן** – שם (בהזאת מי אפר פרה אדומה על הטמא), **- לית כתיב** – לא כתוב **'כהן', וליידא מילתא** (צריך לומר: '**מילה**') **כתיב** – ולאיזה דבר כתוב **"אִישׁ"** – "וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם **אִישׁ** טָהוֹר, וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר" (במדבר יט,יח)**? להכשיר את הזר, היא איש היא אשה** (נראה שהמילים 'להכשיר את הזר' הן אשגרה ממקומות אחרים שבהם דרשו: "איש" - להכשיר את הזר, ובהם הסוגיה המקבילה בבבלי יומא מג,א על הכתוב הזה, והמילים 'היא איש היא אשה' אין להן מובן כאן, ואולי הן נוסח חלופי למילים שלהלן 'היא זר היא אשה' שנשתרבב לכאן. וצריך לומר במקום שבע המילים הללו כהגהת ר"ח קנייבסקי: **להוציא את האישה** – הזאת מי אפר פרה אדומה כשרה בזר משום שלא כתוב 'כוהן', וממילא הכתוב "איש", שאין בו צורך לרבות זר, בא למעט אישה, ומכאן שהזאת מי אפר פרה אדומה פסולה באישה)**. ברם הכא** – אבל כאן (בהזאת דם הפרה), **- כתיב** – כתוב **'כהן'** – "וְלָקַח אֶלְעָזָר הַ**כֹּהֵן** מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ, וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים" (במדבר יט,ד)**, היא זר היא אשה** – זר ואישה שווים, וכמו שהכתוב "כוהן" ממעט זר, כך הוא גם ממעט אישה, ולכן הזאת דם הפרה פסולה בזר ובאישה, והוא הדין שחיטת הפרה שהושוותה להזאת הדם פסולה בזר ובאישה**.** - ויש להוכיח את הטיעון הזה בדרך השלילה: **אין תימר** – אם תאמר, **שהיא כשירה בזר, תוכשר באשה** – אם תטען ששחיטת הפרה כשרה בזר, כי בשחיטה לא כתוב שהכוהן שוחט, תצטרך לומר ששחיטת הפרה כשרה גם באישה, כיוון שהכתוב הזה משווה זר ואישה, והרי וודאי ששחיטת הפרה אינה כשרה באישה. - כך דחה רבי חייא בר בא את דברי רבי יוחנן**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:4)

**רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) אמר בשם **רבי יוחנן** שאמר **בשם רבי שמעון בן יוחי** (תנא בדור הרביעי)**: פר של יום הכיפורים צריך כהן** – שחיטת פר החטאת של הכוהן הגדול ביום הכיפורים כשרה רק בכוהן הגדול**.**
ושואלים: **ולמה לא אמר ושעיר?** – מדוע רבי שמעון בן יוחי לא אמר שגם שחיטת שעיר החטאת של העם ביום הכיפורים כשרה רק בכוהן הגדול?
ומשיבים: **דו קרייא** – ש[הרי] הוא הפסוק (שהרי הדבר מפורש בפסוק) **"וְשָׁחַט" "וְהֵבִיא"** – "**וְשָׁחַט** אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם **וְהֵבִיא** אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,טו); ויש להקיש (להשוות) שחיטה להזאת הדם: **- מה הבאה בכהן, אף שחיטה בכהן** – כמו שהבאת דם השעיר אל קודש הקודשים כדי להזותו שם כשרה רק בכוהן הגדול, כך גם שחיטת השעיר כשרה רק בכוהן הגדול, והרי זה כאילו שהדבר מפורש בפסוק, ולכן לא היה רבי שמעון בן יוחי צריך לומר דבר זה. אבל בשחיטת הפר, שנאמר בה: "וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ" (ויקרא טז,יא), לא הקיש הכתוב את שחיטת הפר לעבודה אחרת שכשרה רק בכוהן הגדול, ולכן רבי שמעון בן יוחי צריך לומר ששחיטת הפר כשרה רק בכוהן הגדול**.**

כסגנון כאן, ששואלים "ולמה...?" / "ולמה לא...?" ומשיבים: "דו...", נמצא בכמה מקומות בירושלמי (שביעית ו,ד; תעניות ג,ה; בבא קמא ה,ו).

**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר בשם **רבי יוחנן** שאמר **בשם רבי שמעון בן יוחי: פר ושעיר של יום הכיפורים צריכין כהן** – לפי מסורת זו, רבי שמעון בן יוחי אמר שגם שחיטת השעיר כשרה רק בכוהן הגדול**.**

**בבלי יומא** מב,א: איתמר: שחיטת פרה (אדומה) ופרו (של כוהן גדול של יום הכיפורים) בזר - רב ושמואל. חד אמר: פרה - פסולה, פרו - כשירה. וחד אמר: פרו - פסולה, פרה - כשירה.
תסתיים דרב הוא דאמר: פרה - פסולה, דאמר רבי זירא אמר רב: שחיטת פרה בזר - פסולה.
**בבלי יומא** מב,ב: איתמר: שחיטת פרה בזר - רבי אמי אמר: כשירה. רבי יצחק נפחא אמר: פסולה. עולא אמר: כשירה, ואמרי לה: פסולה.
**בבלי יומא** מג,ב: תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל השחיטות כשירות בזר, חוץ משל פרה. - אמר ליה (רבי יוחנן): פוק תני לברא (לך וּשְׁנֵה בחוץ)! לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.
ורבי יוחנן, לא מיבעיא דתנא (שונה הברייתות) דלא ציית, אלא אפילו דרביה נמי לא ציית. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: שחיטת פרה בזר - פסולה. ואני (רבי יוחנן) אומר: כשירה. לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.

בשני התלמודים אמר רב ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה ורבי יוחנן אמר כשרה.
בשני התלמודים אמר רב ששחיטת פרו של כוהן גדול בזר כשרה.
בבבלי אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ששחיטת פרה אדומה בזר פסולה, ובירושלמי אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ששחיטת פרו של כוהן גדול בזר פסולה.
בשני התלמודים לא נאמרה במפורש דעת רבי יוחנן עצמו בשחיטת פרו של כוהן גדול בזר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:5)

**כיצד כוהן גדול מתוודה?**
במשנה שנינו: "ונתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא בשם, כפר נא לעוונות לפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי...".
**אמר רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: בראשונה** – בפסקה הראשונה של הווידוי, בסיפור החטא, **הוא** – הכוהן הגדול, **אומר: אנא השם** – הוא הוגה את השם המפורש באותיותיו בלא בי"ת לפני תחילת השם**, ובשנייה** – בפסקה השנייה של הווידוי, בבקשת המחילה, **הוא אומר: אנא בשם** – הוא הוגה את השם המפורש באותיותיו בבי"ת לפני תחילת השם. - דברי רבי חגיי אמורים בשלושה הווידויים של הכוהן הגדול ביום הכיפורים: הווידוי הראשון על הפר (משנה כאן), הווידוי השני על הפר (משנה להלן ד,ב) והווידוי על השעיר המשתלח (משנה להלן ו,ב)**.**

'אנא' הוא לשון פתיחת בקשה, ובא כאן בפתיחת דברי הווידוי הקודמים לגוף בקשת המחילה וגם בפתיחת גוף הבקשה (השווה שמות לב,לא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: **אָנָּא** חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם...").
האומר 'בשם' הרי זו שבועה (תוספתא נדרים א,א), כאילו הוא אומר: אני נשבע בשם ה'. לכן "אנא בשם, כפר..." הוא שבועה בשם ה' שה' יכפר. וראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 755.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:6)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **כיצד מתוודה** – הכוהן הגדול ביום הכיפורים**? עויתי פשעתי חטאתי** – 'עוויתי' תחילה, ואחר כך 'פשעתי', ואחר כך 'חטאתי'**. ואומר** – הכתוב המזכיר את המידות המתארות את מעשי ה'**: "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה"** (שמות לד,ז) – ה' סובל את העוונות והפשעים והחטאים של בני האדם (הסופר במסירה שלפנינו השמיט את תחילת הברייתא, ומגיה השלים, כנראה על פי המקבילות)**. ואומר** – הכתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים**: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל** וְאֶת כָּל **פִּשְׁעֵיהֶם** לְכָל **חַטֹּאתָם"** (ויקרא טז,כא) – הכוהן הגדול מתוודה, בשעה שהוא סומך ידיו על ראש השעיר המשתלח, את העוונות והפשעים והחטאים שעשו בני ישראל**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) – עוון ופשע וחטא הם סוגים שונים של עבירות. רבי מאיר סובר, שעוון היא עבירה קלה, פשע היא עבירה חמורה, וחטא היא עבירה חמורה מאוד, והם נזכרים בכתובים הללו מן הקל אל החמור: פשע חמור מעוון, וחטא חמור מפשע, ובסדר זה הם נזכרים גם בווידוי של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. - הסדר לפי סתם משנתנו (יומא ג,ח; ד,ב; ו,ב), שהוא עוון ופשע וחטא, הוא כרבי מאיר**.**
**וחכמים אומרים: "עֲוֹנֹת"** (ויקרא טז,כא) **- אֵילּוּ הזדונות, "פִּשְׁעֵיהֶם"** (שם) **- אֵילּוּ המרדים, "חַטֹּאתָם"** (שם) **- אֵילּוּ השגגות** – החכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים, שעוון היא עבירה חמורה במזיד, פשע היא עבירה חמורה מאוד מתוך מרד בה', וחטא היא עבירה קלה בשוגג**.** ויש לתמוה על דעת רבי מאיר לפי דרשת החכמים לפסוק הזה: **מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, הוא חוזר ומתודה על השגגות?!** – כשהוא מתוודה בתחילה על העבירות החמורות שעשה, הן נמחלות לו, ואם כן, למה הוא חוזר ומתוודה בסוף גם על העבירות הקלות שעשה? והרי הן נמחלות אגב העבירות החמורות ואין צריך להתוודות עליהן! לכן אין להביא ראיה מן הפסוק הזה לסדר הזכרת הסוגים השונים של העבירות בווידוי. **אלא כך היה מתודה** – הכוהן הגדול לדעת החכמים**: אנא השם, חטאתי עויתי פשעתי** – 'חטאתי' (השגגות) תחילה, ואחר כך 'עוויתי' (הזדונות), ואחר כך 'פשעתי' (המרדים), **לפניך אני וביתי ובני אהרן, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה** יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ**"** (ויקרא טז,ל)**. והן** – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, **עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד** – גם לדעת החכמים, הסוגים השונים של העבירות נזכרים בווידוי של הכוהן הגדול ביום הכיפורים מן הקל אל החמור: עוון חמור מחטא, ופשע חמור מעוון (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'אני וביתי כול'' ומגיה השלים 'ובני אהרן, ככתוב...'. - 'אני וביתי ובני אהרן' הוא לשון הווידוי השני על הפר (משנה להלן ד,ב))**.**
ויש להביא ראיה לדעת החכמים: **וכן מצינו** (מצאנו) **דרך כל המתודים** – המודים בחטאיהם, **מתודים** – בסדר הזה של חטא ועוון ופשע, כדעת החכמים**. דוד אמר** – בווידוי**: "חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ, הִרְשָׁעְנוּ"** (תהילים קו,ו) – חטאנו ועשינו עוונות ומעשי רשע כמו שחטאו ועשו אבותינו**. שלמה בנו אמר** – בתפילתו בחנוכת המקדש**: "**וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם, וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר: **חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ, רָשָׁעְנוּ"** (מלכים א ח,מז) – עם ישראל יתוודו בגלות שחטאו ועשו עוונות ומעשי רשע**. דניאל אמר** – בווידוי**: "חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ"** (דניאל ט,ה) – חטאנו ועשינו עוונות ומעשי רשע ומרדנו בה'. - הרי שדרך המתוודים שהם מסדרים את העבירות מן הקל אל החמור**. אף הוא** – הכוהן הגדול, **כך היה מתודה: חטאתי עויתי פשעתי לפניך.**
ויש לשאול על דעת החכמים: **מהו שמשה אמר: "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה"** (שמות לד,ז)**, ואומר: "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל** וְאֶת כָּל **פִּשְׁעֵיהֶם** לְכָל **חַטֹּאתָם"** (ויקרא טז,כא)**?** – איך אפשר להסביר את הסדר הזה שלדעת החכמים הוא מן החמור (עוון ופשע) אל הקל (חטא)? - ויש להשיב: **אלא מכיון שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים, כאִילּוּ הן שגגות לפניו** – כשהכוהן הגדול מתוודה על העבירות החמורות שעשו ישראל, הן נהפכות לעבירות קלות לפני ה', וכך יש לדרוש את הכתוב: "עוונות בני ישראל" (הזדונות) ו"כל פשעיהם" (המרדים) נהפכים על ידי הווידוי "לכל חטאתם" (שגגות), וזהו שכתוב "לכל חטאתם" ולא "וכל חטאתם". וכך יש לדרוש גם את מה שמשה אמר, שה' נושא עוון ופשע כאילו הם חטא לפניו**.**

**תוספתא יומא** ב,א: כיצד מתוודה? אנא השם, עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם / בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"; דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: "עוונות" - אילו הזדונות, "פשעיהם" - אילו המרדים, "חטאתם" - אילו השגגות. מאחר שמתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא כך היה מתוודה: אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך וגו'. והם עונים אחריו: ברוך שם וגו'.
וכן מצינו דרך כל המתוודים מתוודים. דוד אמר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו". שלמה אמר: "חטאנו והעווינו, רשענו". דניאל אמר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו".
מהו שמשה אמר: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אלא [?].

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: כיצד היה מתוודה? אנא השם, עוויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעוויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"; דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: "עוונות" - אילו הזדונות, "פשעיהם" - אילו המרדים, "חטאתם" - אילו השגגות. מאחר שהוא מתוודה על הזדונות ועל המרדים, הוא חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא כך היה מתוודה: אנא השם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך לאמור: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" וגו'. והם עונים אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
וכן מצינו דרך כל המתוודים מתוודים. דוד אמר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו". שלמה בנו אמר: "חטאנו והעווינו, רשענו". דניאל אמר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו". אף הוא כך היה מתוודה: חטאתי ועוויתי ופשעתי לפניך.
מהו שמשה אמר: "נושא עוון ופשע וחטאה", ואומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"? אלא כיוון שהיה מתוודה על הזדונות ועל המרדים, כאילו הם שגגות לפניו.

**בבלי יומא** לו,ב: תנו רבנן: כיצד מתוודה? אומר: עוויתי פשעתי וחטאתי. וכן בשעיר המשתלח הוא אומר: "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז,כא), וכן במשה הוא אומר: "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות לד,ז); דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: עוונות - אלו זדונות, וכן הוא אומר: "היכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר טו,לא), פשעים - אלו מרדים, וכן הוא אומר: "מלך מואב פשע (מרד) בי" (מלכים ב ג,ז), ואומר: "אז תפשע לבנה (יושבי לבנה מרדו במלך יהודה) בעת ההיא" (שם ח,כב), חטאים - אלו שגגות, וכן הוא אומר: "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד,ב). אחר שהתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?! אלא אומר: חטאתי עוויתי ופשעתי.
וכן בדוד הוא אומר: "חטאנו עם אבותינו, העווינו והרשענו" (תהילים קו,ו). וכן בשלמה הוא אומר: "חטאנו והעווינו, רשענו" (מלכים א ח,מז). וכן בדניאל הוא אומר: "חטאנו ועווינו, הרשענו ומרדנו" (דניאל ט,ה).
אלא מהו שאמר משה: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאים ועושים תשובה, עשה להם זדונות כשגגות.

גרסאות שונות בבבלי וירושלמי וספרא ותוספתא בקשר להבאת הפסוקים "והתוודה עליו" וגו' ו"נושא עוון" וגו' בברייתא בדברי רבי מאיר ובסוף דברי חכמים.
לגרסת הירושלמי לא נוח כל כך שהחכמים בסוף דבריהם מזכירים רק וידוי ("מכיון שהוא מתוודה") שאינו מתאים לפסוק "נושא עוון" וגו'.
הגרסה בירושלמי אינה בטוחה. בגוף כתב יד ליידן חסר קטע (הברייתא מתחילה "ואומר: והתוודה...") ונשלם על הצד. וספק גדול האם לא נשלם על פי הבבלי אלא שהקדימו ל"נושא עוון" וגו'. וכן הוא הסדר בירושלמי גם בסוף דברי חכמים. וראיה שבספרא ובתוספתא בדברי רבי מאיר וחכמים ובירושלמי בדברי חכמים נאמר "אנא השם" ובהשלמה חסר. וכן אינו בבבלי. ואם השלמה היא מן הבבלי, ייתכן שבמקור גרסת הירושלמי לא היתה שונה מגרסת ספרא, בלא הפסוק "נושא עוון" וגו' בדברי רבי מאיר.
בנוגע לחכמים גרסת הבבלי נראית נכונה יותר. הראשונים והאחרונים מקשים על גרסת הבבלי, למה לא השיבו החכמים גם על הראיה מן הפסוק "והתוודה" וגו'. ונראים דברי רמב"ם בפירוש המשנה שלחכמים הפסוק "והתוודה" וגו' אינו מוסר את הווידוי לפי הסדר. וזה כלול בדבריהם: "עוונות - אלו זדונות, פשעים - אלו מרדים, חטאים - אלו שגגות. אחר שהתוודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתוודה על השגגות?!". על כן שלא כסדרם הם. אבל הפסוק "נושא עוון" וגו' כסדר הוא. "אלא מהו שאמר משה: "נושא עוון ופשע וחטאה"? אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בשעה שישראל חוטאים ועושים תשובה (חכמים אינם מזכירים וידוי מפני שהפסוק "נושא עוון" וגו' אינו מדבר בווידוי), עשה להם זדונות כשגגות".
פירוש זה אפשר לקיים אם בדברי רבי מאיר לא היה הפסוק "נושא עוון" וגו', כשם שאינו בספרא ובתוספתא. רבי מאיר הביא ראיה רק מן הפסוק "והתוודה" וגו', מווידוי לווידוי, וחכמים השיבו ששם הפסוק אינו לפי סדר הווידוי.
אם דברינו נכונים שבמקור היה סוף דברי חכמים כמו שהוא בגרסת הבבלי, יש לומר שהגרסה בספרא ובתוספתא נתעוררה על ידי מי שהתקשה בקושיה שלעיל, למה לא השיבו החכמים על הראיה מן הפסוק "והתוודה" וגו', וחשב שחלה טעות והוסיף את הפסוק "והתוודה" וגו' גם בדברי חכמים והזכיר וידוי ("מכיון שהוא מתוודה") כדי להתאימו לפסוק ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים ע-עא).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:7)

**הזכרת השם המפורש ומסירתו**
מביאים ברייתא: **עשר**(**ה**) **פעמים היה כהן גדול מזכיר את השם** – המפורש, **ביום הכיפורים: ששה בפר** – שלוש פעמים בווידוי הראשון על הפר ושלוש פעמים בווידוי השני על הפר, **ושלשה בשעיר** – שלוש פעמים בווידוי על השעיר המשתלח (בכל וידוי היה מזכיר את השם המפורש כשהיה אומר 'אנא השם', 'אנא בשם' ו'לפני השם תטהרו'), **ואחד בגורלות** – פעם בנתינת הגורלות על שני השעירים (כשהיה אומר 'לשם חטאת', ראה משנה להלן ד,א)**. הקרובים** – שהיו סמוכים לכוהן הגדול, **היו נופלין על פניהן** – כשהיה הכוהן הגדול מזכיר את השם המפורש**. הרחוקים היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד** – ולא היו נופלים על פניהם. וגם הקרובים היו אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד**. אֵילּוּ ואֵילּוּ** – הקרובים והרחוקים, אף על פי שהיו שומעים את השם המפורש מפי הכוהן הגדול, **לא היו זזים משם עד שהוא** – השם המפורש, **מתעלם** (נשכח) **מהן** – שכחה זו התרחשה בדרך נס**.** שנאמר בדברי ה' למשה כשגילה לו את שם הוויה: **"זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם"** (שמות ג,טו); ויש לדרוש את הכתוב "לעלם" שהוא חסר בלא וי"ו: **- זה שמי לְעַלֵּם** – צריך להעלים ולהסתיר את השם המפורש מבני אדם**.**

**תוספתא יומא** ב,ב: עשרה פעמים מזכיר את השם בו ביום: שישה לפר, שלושה לשעיר ואחד לגורלות.

**בבלי יומא** לט,ב: תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כוהן גדול את השם בו ביום: שלוש בווידוי ראשון (על הפר), ושלוש בווידוי שני, ושלוש בשעיר המשתלח (בווידוי עליו), ואחת בגורלות.

ומביאים ברייתא נוספת: **בראשונה** (בתחילה, בימים שעברו) **היה** – הכוהן הגדול, **אומרו** – את השם המפורש, **בקול גבוה. משרבו הפרוצין** (פורצי גדר המקובל, מושחתים במוסריותם) – מזמן שהיו מרובים בני אדם שהיו משתמשים בשם המפורש שלא בכבוד הראוי או שהיו משתמשים בו לצורך מעשי כישוף, **היה** – הכוהן הגדול, **אומרו** – את השם המפורש, **בקול נמוך** – כדי שלא ישמעו אותו הפרוצים**.**
**אמר רבי טרפון** (תנא בדור השני)**: עומד הייתי בין אחי הכהנים בשורה** – בשעת נשיאת כפיים של הכוהנים במקדש, **והטיתי אזני כלפי כהן גדול ושמעתיו מבליעו** – את השם המפורש שבברכת הכוהנים, כדי שלא ישמעו אותו הפרוצים, **בנעימת הכהנים** – בקולם של הכוהנים שבירכו את ברכת הכוהנים עם הכוהן הגדול, שהיו אומרים את השם בכינויו (בתוספתא סוטה יג,ח ובבבלי יומא לט,ב נמסר, שמלאחר מותו של שמעון הצדיק נמנעו אחיו הכוהנים מלברך בשם. לפי מסורת זו, עד לימי שמעון הצדיק כל הכוהנים בירכו ברכת כוהנים בשם המפורש, ומלאחר מותו רק הכוהן הגדול בירך בשם המפורש)**.**
**בראשונה היה** – השם המפורש, **נמסר לכל אדם. משרבו הפרוצים** (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'הפריצים') **לא היה נמסר אלא לכשירים.**

**ספרי זוטא** ו,כז: משרבו הפרוצים חזרו להיות מוסרים אותו לצנועים שבכהונה. אמר רבי טרפון: מעשה והייתי עומד עם אחיי הכוהנים בשורה והיטיתי אוזני כלפי כוהן גדול ושמעתיו שאמרו בתוך נעימת אחיו הכוהנים.

**בבלי קידושין** עא,א: תנו רבנן: בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרים אותו לכל אדם. משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו (בברכת כוהנים) בנעימת אחיהם הכוהנים.
תניא: אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי אחר אחי אימא לדוכן והיטיתי אוזני אצל כוהן גדול ושמעתי שהבליעו לשם בנעימת אחיו הכוהנים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:7:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:7:8)

ומספרים: **שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **הוה עבר** – היה עובר**. שמע פרסייא מקלל לבריה ביה ומית** – שמע פרסי (יהודי מארץ פרס) מקלל את בנו בו (בשם המפורש) והוא (הבן) מת (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'שמע איתא פרסייא מקלה לברה ביה ומית' - שמע אישה פרסייה מקללת את בנה בו ומת)**. אמר** – הפרסי**: אזל גברא ומאן דשמע שמע** – הלך (מת) האיש (הבן), ומי (שמואל) ששמע (את השם המפורש) שמע (ולא היה ראוי שמי שהוא ישמע אותו. בכך ביטא הפרסי את צערו על שתי התקלות שבאו על ידו, שמת בנו ושאמר את השם המפורש בקול רם)**.**

ומספרים עוד: **רבי אינייני בר סוסיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **סלק גבי** – עלה אצל **רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **לציפורין** (ציפורי, עיר בגליל התחתון)**. אמר** – רבי אינייני בר סוסיי לרבי חנינה**: איתא ואנא מסר יתיה לך** – בוא ואני מוסר אותו (את השם המפורש) לך**. עאל ליה בריה** (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'רבי חייה בריה'. וצריך לומר: 'רבי חמה בריה') **תחותי ערסא** – נכנס לו בנו (של רבי חנינה) תחת המיטה (שרצה גם הוא לשמוע את השם המפורש)**. עטש ושמע קליה** – התעטש (הבן כשהיה תחת המיטה) ושמע (רבי אינייני בר סוסיי) את קולו**. אמר** – רבי אינייני בר סוסיי לרבי חנינה**: מה?!** (בתמיהה) **אתון נהיגין גביכון ב(ד)[ר]מיו?** – אתם נוהגים אצלכם ברמאות? **אזל** – לֵךְ!**. לא לך ולא ליה** – (אינני מוסר את השם) לא לְךָ ולא לו (לבנך, שאין אתם ראויים שיימסר לכם השם)**.**

ומספרים עוד: **חד אסי** – רופא אחד **בציפורין אמר לרבי פינחס בר חמא** (רבי פינחס, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: איתא ואנא מסר לי** (צריך לומר: 'ליה') **לך** – בוא ואני מוסר אותו (את השם המפורש) לך (אולי השתמש הרופא מציפורי בשם המפורש לצורכי רפואה)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי פינחס): **לית אנא יכיל** – אין אני יכול (שתמסור לי את השם המפורש)**. אמר ליה:** – אמר לו (הרופא): **למה? אמר ליה:** – אמר לו (רבי פינחס): **דאנא אכיל מעשר** – שאני אוכל מעשר (אני רגיל לאכול מעשר ראשון משל אחרים. - רבי פינחס היה כוהן, והיו נותנים לו מעשר ראשון, שמן התורה ניתן ללוויים)**, ומאן דרגיל ליה** (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'ביה') **לא יכיל מיכול מבר נש כלום** – ומי שרגיל לו (לשם המפורש) לא יכול לאכול מבן אדם כלום (אם יידע רבי פינחס את השם המפורש לא יוכל לאכול משל אחרים, שהיודע את השם המפורש צריך שלא ייהנה משל אחרים. הטעם מפורש בקוהלת רבה (ראה להלן), שכיוון שפרנסתו תלויה באחרים, יש לחשוש שמא יתקוטט עימם ויבוא לקלל אותם בשם המפורש)**.**

**קוהלת רבה** ג [יא] ג: עובדא הוה בחד אתתא פרסאה דאקלה ברה בחדא מילא מן שמא מפרשא. שמעה שמואל ואמר: אזיל ואתקין ליה תכריכין (מעשה היה באישה אחת פרסייה שקיללה את בנה במילה אחת מן השם המפורש. שמע אותה שמואל ואמר: לך והכן לו תכריכים).
רבי חנינא היה בידו (ברשותו) שם המפורש. כד אתי מדמך, אמר: אית הכא בר נש דנימסר ליה? הווה רבי ענייני בר ששון. שלח בריה בתריה ואתא. ועל בריה ואיטמר תחות ערסא. כד אתי ממסור, עטיש ההוא מינוקא. אמר אבוי: פוק לך מן תמן. את לא זכית למישמע, ודין לא זכה למקבלה (רבי חנינא היה בידו שם המפורש. כאשר בא למות, אמר: יש כאן בן אדם שאמסור לו? היה רבי ענייני בר ששון. שלח את בנו אחריו ובא. ונכנס בנו והתחבא תחת המיטה. כאשר בא למסור, התעטש הילד ההוא. אמר אביו: צא לך משם. אתה לא זכית לשמוע, וזה לא זכה לקבל).
חד אסיא בציפורין היה בידו שם המפורש. כד בעא למדמך, אמר: אית הכא בר נש דנמסור ליה? אמרון: אית הכא רבי פינחס בר חמא. שלח בתריה ואתא. שאל יתיה ואמר ליה: נסיבת מן יהודאי כלום מן יומיך? אמר ליה: נסבית מעשר. ולא קביל עלוי ממסור ליה. אמר: דילמא תבע הוא גבי בר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עלוי וקטיל ליה (רופא אחד בציפורי היה בידו שם המפורש. כאשר נצרך למות, אמר: יש כאן בן אדם שאמסור לו? אמרו: יש כאן רבי פינחס בר חמא. שלח אחריו ובא. שאל אותו ואמר לו: האם לקחת מן היהודים כלום מימיך? אמר לו: לקחתי מעשר. ולא קיבל עליו למסור לו. אמר: שמא תובע הוא אצל בן אדם כלום ולא נותן לו וכועס עליו והורג אותו).
תני: ...בראשונה היו מוסרים אותו לכל אדם, וכשרבו הפושעים התקינו שלא יהו מוסרים אותו אלא לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בתוך נעימת הכוהנים. אמר רבי טרפון: פעם אחת עליתי עם שמעון אחי אימא על הדוכן והיטיתי אוזני כלפי כוהן גדול והבליעו בתוך נעימת הכוהנים. ...הקרובים שהם שומעים אותו נופלים על פניהם ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אלו ואלו לא היו זזים משם עד שנתעלם מהם, שנאמר: "זה שמי לעולם" (שמות ג,טו) - 'לעלם' כתוב.

לפי קוהלת רבה, רבי חנינא רצה למסור את השם המפורש לרבי ענייני. ולפי הירושלמי, רבי אינייני רצה למסור לרבי חנינא. אבל ניתן גם בירושלמי לפרש כמו בקוהלת רבה.
לפי קוהלת רבה, הרופא לא קיבל עליו למסור את השם המפורש לרבי פינחס. ולפי הירושלמי, רבי פינחס לא רצה לקבל את השם המפורש מהרופא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:1)

**משנה**
**בא לו** – הכוהן הגדול, לאחר שהתוודה על פרו, **למזרח העזרה, לצפון המזבח** – יצא מבין האולם ולמזבח והלך למזרח העזרה לצד צפוני של המזבח**, הסגן** – המשמש את הכוהן הגדול, **מימינו**, **וראש בית אב** – הכוהנים היו נחלקים לעשרים וארבעה משמרות ובכל שבוע היה עובד משמר אחד, וכל משמר נחלק לכמה בתי אב. ראש בית אב שעבודתו היתה ביום הכיפורים ליווה את הכוהן הגדול בעבודתו, **משמאלו. ושם** – במזרח העזרה, לצפון המזבח, **שני שעירים, וקלפי** (תיבה שמטילים בה גורלות. מקור המילה ביוונית, ומשמעה: גביע למשיכת גורלות) **היתה שם ובה שני גורלות** – המשך התיאור של העבודה בא בפרק ד. ומכאן עד סוף הפרק נזכרים בדרך אגב האנשים שחידשו איזה דבר במקדש ושנשתבחו או שנתגנו על מעשיהם**.**
**של אשכרוע** – מין עץ, **היו** – הגורלות**. עשאן בן גמלא** – יהושע בן גמלא (כוהן גדול בימי הבית השני. מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 62-64 לספירה), **של זהב, ומזכירין אותו לשבח** – על מעשהו זה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:2)

**תלמוד**
**שחיטת קודשי קודשים בצפון**
במשנה לעיל ג,ח שנינו: "בא לו אצל פרו, ופר היה עומד בין האולם ולמזבח".
ובמשנה כאן שנינו: "בא לו למזרח העזרה, לצפון המזבח".
ובמשנה להלן ד,ב-ג שנינו: "בא לו אצל פרו שנייה... שחטו".
מביאים ברייתא: **אי זהו צפונו של מזבח שהוא כשר בשחיטת קדשי קדשים? מקירו של מזבח צפוני {גרש כהילכתא עיליתא עד} מקירו של מזבח הצפוני ועד כותל העזרה המזרחי.**

הסופר במסירה שלפנינו קיצר את הברייתא שמובאת לעיל ג,ח על ידי סימן הקיצור "גרש" והביא רק את תחילת הברייתא ואת סופה.

בגרש כאן נרמזת ברייתא מהתוספתא בזבחים ו,א. ניתן לומר שהיא קשורה יותר דווקא להלכה כאן שבה נמצא הגרש, מפני ששם מופיע במפורש צפונו של מזבח, אבל היא קשורה גם להלכה ח שמזכירה בין האולם ולמזבח ("תופעת הגרשים בתלמוד הירושלמי", עמוד 51, הערה 211).
הצורה הנפוצה בירושלמי היא "גרש ב", ולצידה קיימות הופעות רבות של גרש ללא מילת יחס כגון גרש עד, וגו' גרש, וכן סתם גרש. במקרים אלו נוח יותר לדעתי לפרש כציווי 'משוך!' (שם, עמוד 64).
סביר להניח שהצורה הייחודית "גרש כ" (כאן) היא שיבוש של הצורה "גרש ב" (שם, עמוד 64, הערה 285).

פירושו של לשון הקיצור של הסופר כאן 'גרש **ב**הילכתא עיליתא עד' - מְשׁוֹךְ בהלכה הקודמת עד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:3)

**מה היה הסגן משמש?**
במשנה שנינו: "סגן מימינו".
מביאים ברייתא: **חמשה דברים** – המנויים להלן, **היה הסגן משמש** – את הכוהן הגדול**:**
א. **הסגן אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך** (משנה יומא ד,א) – לאחר שהעלה הכוהן הגדול את הגורלות שבקלפי, אחד בימינו ואחד בשמאלו, אם הגורל שכתוב עליו "לשם" עלה בימינו, הסגן שמימינו אומר לו להגביה את ימינו, שיידעו הכול שהגורל שבימין הוא "לשם"**.**
ב. **סגן מימינו וראש בית אב משמאלו** (משנה יומא ג,ט) – הסגן היה מלווה ביום הכיפורים את הכוהן הגדול מימינו, וראש בית אב היה מלווה אותו משמאלו**.**
ג. **הניף הסגן בסודרין** (משנה תמיד ז,ג) – בשעה שקיבל הכוהן הגדול יין לנסך, הסגן עמד אצל הכוהן הגדול, וסודרים בידו של הסגן, וכשהכוהן הגדול התכופף לנסך את היין, הניף הסגן בסודרים, כדי שיידעו הלוויים לפתוח באותה שעה בשיר**.**
ד. **אחז הסגן בימינו והעלהו** (משנה תמיד ז,ג) – בזמן שהכוהן הגדול רוצה להקריב את איברי התמיד ומנחתו על גבי המזבח, היה עולה בכבש, והסגן בימינו, וכשהגיע הכוהן הגדול למחצית הכבש, אחז הסגן בימינו והעלהו לראש הכבש**.**
ה. **לא היה כהן גדול מתמנה להיות כהן גדול עד שהוא נעשה סגן** – שתחילה היה משמש סגן, ורק אחר כך היה יכול להתמנות לכוהן גדול**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:4)

**אשכרוע**
במשנה שנינו: **"וקלפי היה שם ובה שני גורלות. ושל אשכרוע היו".**
שואלים: **מהו אשכרוע?** – איזה מין עץ הוא אשכרוע?
ומשיבים: **פסקינון** (צריך לומר: '**פקסינון**') – בשם היווני הזה מזהים בירושלמי כתובות ז,י ובבראשית רבה טו,א את העץ תאשור הנזכר בישעיהו מא,יט עם העצים מפריחי השממה (עץ האשכרוע (Buxus) הוא עץ נמוך בעל צמרת עבותה. גדל בהרי הלבנון, בצפון סוריה ובאנטוליה. יובא לארץ. העצה שלו קשה וצבעה בהיר. עשו ממנו רהיטים וכלים יקרי ערך)**.**
• • •

**בן גמלא עשה גורלות של זהב**
במשנה שנינו: "עשאן בן גמלא של זהב".
מציעים בעיה: **רבי שמואל אחוי דרב** (צריך לומר: 'אחוי דרבי **ברכיה**' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – אחיו של רבי ברכיה (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי. - המילה 'דרב' נוצרה בטעות מצירוף של שני קיצורים: דר' ב' = דרבי ברכיה, וכן כתב ב"אהבת ציון וירושלים") **בעי** – שואל (מסתפק)**: אבדו, מהו לעשות תחתיהן של זהב?** – אם אבדו הגורלות של זהב שעשאם בן גמלא, האם מותר לעשות במקומם גורלות של אשכרוע כמו שהיה בתחילה או שצריך לעשות גורלות של זהב?
ומציעים את פשיטת הבעיה על סמך מקור תנאי (המציע כלל הלכתי, שממנו עולה התשובה לבעיה): **ייבא כהדא** – יהא [הדין] בה כמו זאת (משנה שקלים ו,ד)**, שמעלין בקודש ולא מורידין** – צריך לעשות גורלות של זהב, ואסור לעשות גורלות של אשכרוע, מפני שלאחר שעשו אותם של זהב, אינו מן הראוי להוריד אותם ממעלתם ולעשות אותם של אשכרוע, שכן מעלים בקודש ולא מורידים (ניתן להעלות חפץ או אדם לדרגת קדושה גבוהה מזו שהוא נמצא בה עכשיו, אבל אסור להוריד חפץ או אדם לדרגת קדושה נמוכה יותר מזו שהוא נמצא בה עכשיו)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:5)

**משנה**
**בן קטין** – שהיה בימי הבית השני, **עשה שנים עשר דד** – ברזים, **לכיור** – שבמקדש, שהיו הכוהנים רוחצים ממנו את ידיהם ואת רגליהם**, שלא היו בו אלא שנים** – שני ברזים בלבד**.**
**אף הוא** – בן קטין, **עשה מכני לכיור** – מתקן שהיה לו גלגל של עץ (משנה תמיד א,ד; ג,ח), ובעזרת הגלגל שיקעו את הכיור בבור של מים (מקור המילה 'מכני' ביוונית, ומשמעה: מתקן להעלאת חפצים כבדים)**, שלא יהו מימיו נפסלין בלינה** – שכל דבר המקודש בכלי שרת שבמקדש נפסל בלינה, ואף מי הכיור היו נפסלים בלינה והיו צריכים לשופכם בכל בוקר ולמלא את הכיור במים אחרים, ועל ידי המכני נתחברו מי הכיור למי הבור ולא נפסלו**.**
**מונבז המלך** – של חדייב, שהתגייר עם אימו הלני כמה עשרות שנים לפני חורבן הבית השני, **עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב.**
**הלני אמו עשתה נברשת** (מילה שאולה כנראה מפרסית) **של זהב על פתחו של** ה**היכל** – תלויה על הפתח**.**
**אף היא** – הלני המלכה, **עשתה טבלה** (לוח) **של זהב** – שהיתה קבועה בכותלו של ההיכל והיתה נראית מהאולם (תוספתא סוטה ב,א), **שפרשת סוטה כתובה עליה** – כדי שיעתיק כוהן ממנה את מגילת הסוטה בשעה שישקה את הסוטה את מי המרים**.**
**ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו** – שעשה לשער שבמזרח העזרה, כמסופר בברייתא שלהלן**, ומזכירין אותו לשבח** – על הדלתות שעשה**.**
• • •

**תלמוד**
**בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור**
במשנה שנינו: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור".
שואלים: **ויעשו דדין זה על גבי זה?** – מדוע עשה בן קטין שנים עשר ברזים זה לצד זה, ולא עשה אותם זה על גבי זה, העליון בראש הכיור והתחתון בתחתית הכיור? (ב"ספר ניר" כתב, שהשאלה היא שיעשו זה על גבי זה אבל לא יהיו מכוונים זה על גבי זה כדי שיוכלו כוהנים לקדש מהכיור בבת אחת. - משיבים לשאלה להלן)

**אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: כיום מרובה של תמיד** – בן קטין עשה שנים עשר ברזים לכיור כדי שיוכלו שנים עשר הכוהנים העסוקים בהעלאת איברי התמיד של השחר ונסכיו ואילך ביום המרובה, שהוא יום טוב ראשון של חג הסוכות שחל בשבת (תשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו, שניים מקטירים שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, ואחד מעלה מים לניסוך (ראה משנה יומא ב,ה)), לקדש את ידיהם ורגליהם מהכיור בבת אחת, ולא יצטרך אחד להמתין לחברו ולא תתאחר העבודה**.**

**בבלי יומא** לז,א: "בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור". - תנא: כדי שיהיו שנים עשר אחיו הכוהנים העסוקים בתמיד (אחד זורק את דמו, אחד מדשן את המזבח הפנימי, אחד מדשן את המנורה, ותשעה מעלים את איברי התמיד ונסכיו (ראה משנה יומא ב,ג)) מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת (השוחט את התמיד אינו במניין זה, מפני שאינו צריך להיות כוהן ואינו טעון קידוש ידיים ורגליים).

שני התלמודים חלוקים בטעם הדבר שבן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור.

ומשיבים (לשאלה שלעיל): **העליון משם כלי פחות ברובו, והתחתון אֵין בו משם אוירו של כלי** – בן קטין לא עשה שנים עשר ברזים זה על גבי זה, מפני שאילו עשה כך, הברז העליון שבראש הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיו בכיור נקבים הרבה למטה ממנו שממנו יוצאים הברזים האחרים והיה נראה כאילו הכיור הוא כלי פחות (נקוב) ברובו שאינו נחשב כלי, וגם הברז התחתון שבתחתית הכיור היה פסול מלקדש בו כיוון שהיה סמוך לתחתיתו והיה נראה כאילו אין המים שיוצאים דרך הברז באים מאווירו (מתוכו) של כלי, ולכן לא עשו את הברזים זה על גבי זה, מפני שקידוש ידיים ורגליים צריך להיות מכלי (כך פירש הרב אפרים זלמן מרגליות בשו"ת "בית אפרים" "יורה דעה" סימן נג, ופירושו נראה לנו יותר משאר הפירושים של מפרשי הירושלמי)**.**
• • •

**הים של שלמה**
שלמה המלך עשה בבית המקדש כלי קיבול גדול של מים עשוי נחושת שנקרא הים של שלמה. הים עמד על שנים עשר בקר (שוורים) יצוקים מנחושת.
**אמר רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אמת המים היתה מושכת לו מעיטם** – תעלת מים היתה מזרימה מים מעיטם (עיר בנחלת שבט יהודה, מדרום לבית לחם, ובקרבתה נובע מעיין - עין עיטם, הנמצא למרגלות התחתונה שבבריכות שלמה) להר הבית, והמים היו מגיעים לים של שלמה שבמקדש**, והיו רגלי שבדרום** (צריך לומר: 'רגלי **שוורים**', כמו בהבאת הירושלמי בריטב"א, ברשב"א, ברד"ק (דברי הימים ב ד,ו), ברא"ש, בר"מ המאירי, בראב"ד, בתוספות, ברמב"ן, בראבי"ה, ברי"ד, בר"ח, ב"אגודה", ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול", ב"ספר המנהיג", בתוספות ישנים ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **פחותין כרימונים** – רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון (נקב שדרכו יכול לצאת רימון) וחלולות, והמים שהיו באים מעיטם היו נכנסים ועולים דרך רגלי השוורים אל הים**.**

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאף בבית השני היה ים של שלמה. יש הכרח לומר כך, כי אמת המים שהיתה מושכת לו מים הותקנה בימי הבית השני.

**רבי שמעון בר כרסנא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי או החמישי) אמר **בשם רבי אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: הים** – של שלמה, **- בית טבילה לכהנים הוא** – שהיו כוהנים טובלים מטומאתם בתוכו כמו במקווה**,** שנאמר בים של שלמה: **"וְהַיָּם לְרָחְצָה לַכֹּהֲנִים בּוֹ"** (דברי הימים ב ד,ו)**.**
ותמהים: **ולא כלי הוא?!** (בתמיהה) – הרי אין טבילה בתוך כלי, כי מים שבכלי הם שאובים, ואיך היה הים כשר לטבילת כוהנים בתוכו? (מים שאובים פוסלים את המקווה לטבילה)
ומתרצים את התמיהה: (בהבאת הירושלמי ברא"ש, בריטב"א, בראב"ד, בר"ח, ב"ספר הרוקח", ב"ספר מצוות גדול" ובתוספות ישנים נוסף: '**כההיא דאמר רבי יהושע בן לוי:**') **אמת המים מושכת לו מעיטם, והיו רגלי שבדרום** (צריך לומר: 'רגלי **שוורים**') **פחותים כרימונים** – אף על פי שהים שעשה שלמה היה כלי, אין המים שבו כשאובים שפסולים למקווה, כי רגליהם של השוורים, שהים היה עומד עליהם, היו נקובות תחת הקרקע כמוציא רמון (נקב שדרכו יכול לצאת רימון), וכלי שנקוב כמוציא רמון יצא מתורת כלי**.**

הקטע על הים של שלמה בא בעקבות הקטע הקודם על הכיור, שכן שניהם שימשו לרחצה לכוהנים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:6)

**מעשה מונבז המלך**
במשנה שנינו: "מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב".
**כתוב** – בהחזרת כלי בית ה' בידי ששבצר**: "וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם: אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים"** (עזרא א,ט) **- רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **אמר: מקום שאוגרין בו דמו של טלה** – אגרטל הוא כלי לקבלת דם הקורבנות. והמילה 'אגרטל' נדרשת כצירוף של שתי מילים: אוגר טלה (מקור המילה 'אגרטל' במילה היוונית 'קְרָטֵר'. ראה "לגיזרונה ולפירושה של אֲגַרְטְלֵי", "לשוננו" פב, עמודים 240-250)**.**
**"אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף"** (שם) **- רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: מקום שאוגרין** בו **דמו של פר.**
**"מַחֲלָפִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים"** (שם) **- אמר רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: אֵילּוּ הסכינין** – מחלפים הם סכינים לשחיטה**.**
ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ד,ז): **הוא היה נקרא בית החילפות, ששם היו גונזין את הסכינין** – בכל אחד משני צידי האולם, מצפונו ומדרומו, היתה לשכה שנקראה בית החילפות, שהיו הכוהנים מניחים שם את הסכינים לשחיטת הקורבנות הנקראות חילפות. מכאן סיוע לדברי רבי סימון ש"מחלפים" הם סכינים**.**

קטע זה בתלמוד נראה כ'גוף זר', שאינו מתקשר עם האמור לפניו או לאחריו, ואף לא עם המשנה. והנה, בתוספתא הסמוכה למשנתנו שנינו: 'מולבז המלך עשה כל ידות **הסכינים** של יום הכיפורים זהב' (תוספתא יומא ב,ג). מסתבר שהתלמוד הביא את הקטע הזה כאן אגב תוספתא זו (שלא הובאה במפורש כאן בירושלמי), ואגב האזכור של סכינים בתוספתא הובא קטע אגדה, הלוא היא מימרתו של רבי סימון שבסוף קטע זה, המציע אסמכתא מקראית לקביעת התוספתא שהשתמשו בסכינים בבית המקדש. לפי זה, צריך לומר שהדרשה על עזרא א,ט הובאה בשלמותה אגב סופה, אף על פי שניתן היה להסתפק במימרתו של רבי סימון לבדה ("עוד על 'הברייתות החסרות' בירושלמי", 61 "PAAJR", עמודים 6-7).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:7)

**מעשי הלני המלכה**
במשנה שנינו: **"הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל".**
מציעים מחלוקת חכמים: **תרין אמורין** – שני אמוראים (נחלקו בפירוש המילה נברשת)**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **מנרתא** – מנורה**, וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **קונכיתא** – מנורה בצורת קונכייה ('קונכיתא' היא המילה היוונית 'קונכי' בסיומת ארמית)**.**
**תרגם עקילס** (גר שהתגייר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים, וחיבר תרגום של המקרא ליוונית)**: "לָקֳבֵל נֶבְרַשְׁתָּא"** (דניאל ה,ה) **- לקבל למפרס** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'לוספרס' ומגיה הגיה 'למפרס') – מול למנורה (המילה 'מַפְּרַס' משמשת בארמית גלילית ונוצרית) (ב"תוספתא כפשוטה" כתב שצריך לומר: 'למפדס' (מקור המילה 'לַמְפַּדס' ביוונית)) (על 'מפרס' ראה DJPA, עמוד 324. על 'למפדס' ראה DJPA, עמוד 284)**.**

לא הביאו כאן מתרגומו של עקילס שתרגם את המקרא ליוונית אלא את המילה היוונית ל'נברשתא'.

'למפדס' הוא בית קיבול לחומרי בעירה עם ידית ארוכה שהוחזקה ביד, דוגמת הלפיד, שמתורגם במילה זו בתרגום השבעים (בראשית טו,יז; שמות כ,יח ועוד) ובתרגום ניאופיטי (שמות כ,ב; כ,ג; כ,יח; דברים ה,ו; ה,ז) (ראה "כלי החרס בתקופת התלמוד", עמודים רסא-רסב). ברם ה'נברשתא' שבארמון בלשאצר (דניאל ה,ה) היתה מנורה תלויה או עומדת ועליה ספל גדול שהכיל חומרי בעירה. לכן נראה שהגרסה הנכונה בתרגום עקילס המובא בירושלמי כאן היא 'למפרס' - למנורה (האות ל' היא אות שימוש), ולא 'למפדס' - לפיד.

בתרגום היווני לספר דניאל המיוחס לתיאודוטיון תרגם "נברשתא" - למפדוס.

משמעות המילה 'מפרס' - מנורה. מילה זו נמצאת פעם אחת בירושלמי: 'תרגם עקילס: לקבל נברשתא - לקבל למפרס'. בדרך כלל ראו במילה זו שיבוש מ'למפדס'. השווה את התרגום היווני (תיאודוטיון) לדניאל ה,ה. תרגומו של עקילס מצוטט כראיה למשמעות המילה "נברשת" כמנורה ("הערות אפיגראפיות לירושלמי", "בר אילן" יח-יט, עמוד 219).

**פנקס הלכה ארץ ישראלי**: נברשת - יש אומרין: מנורה. יש אומרין: כיפה, מה שהיא נקראת קוכין ("הלכות ארץ ישראל מן הגניזה", עמוד מה).
הקטע שלפנינו מפרש פירוש חדש בירושלמי, שכן לדברי הקטע שלפנינו מפרש האמורא השני שנברשת היא כיפה, כלומר, טבלת זהב קמורה. בכך מובן לנו באופן מדוייק המשך הדברים (בירושלמי): "שבשעה שהיתה החמה זורחת, היו הניצוצות מנתזין ממנה". כפירוש זה מצאתי רק בפירוש המשנה לרמב"ם ביומא (שם, נספח, עמודים נד-נה).

נראה שהמילה 'קוכין' היא שיבוש של המילה היוונית 'קונכיון'.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:8)

במשנה שנינו: **"אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה".**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ב,ב.
מביאים ברייתא: **שבשעה שהיתה החמה זורחת, היו הניצוצות מנתזין ממנה** – מהנברשת של זהב שעשתה הלני המלכה (ראה "מבואות לספרות התנאים", עמודים 249-250; "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 800-801; "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 760). **פירוש אחר:** מהטבלה של זהב שעשתה הלני המלכה (ראה "תוספתא עתיקתא - מסכת פסח ראשון", עמודים 23-25), **והיו יודעין שזרחה החמה.**

**תוספתא יומא** ב,ג: הילני אימו עשתה נברשת של זהב שעל פתח ההיכל. אף היא עשתה טבלה של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. - שבשעה שהחמה זורחת, היו ניצוצות יוצאים ממנה, והיו יודעים שזרחה החמה (חוזר לרישא, כלומר, שהחמה זורחת על הנברשת ("תוספתא כפשוטה")).

מדברי אפשטיין (ראה ההפניות לעיל) יוצא בפשטות, שהדיבור "שבשעה" וכו' שבתוספתא מוסב על הנברשת. אולם לפי זה, אומר המחבר, היינו מצפים ש"היתה התוספתא שונה 'שבשעה שהחמה' וכו' לפני 'אף היא עשתה טבלה של זהב'". ומה גרם לה לתוספתא לסדר אמרה זו שלא במקומה? "על כורחך עליך לומר, שהתוספתא העתיקה תחילה את המשנה כולה בלשונה בתור ציטוט, והסמיכה לה את פירושה שבשעה וכו', אף על פי שהוא שייך באמת לחלק הראשון".
אפשטיין אומר, שבירושלמי (סוטה ויומא) "שילבו את התוספתא במשנה שאינה שייכת לה", וזו טעות, ואילו דיברה התוספתא בסגנון טבעי והסמיכה פירוש למתפרש, "לא היה כל מקום לירושלמי לטעות". לדברי אפשטיין, התוספתא מביאה קודם פסקה מן המשנה ו"זהו שגרם לטעותו של הירושלמי, שהמשיך את התוספתא לחלק האחרון של הציטוט, לפרשת סוטה" ("תוספתא עתיקתא - מסכת פסח ראשון", עמודים 23-24).
נראה פשוט שסדר התוספתא מדויק, והניצוצות יצאו דווקא מן הטבלה בשעה שהחמה זורחת עליה. בוודאי טבלה של זהב עשויה להחזיר את האור בצורה חזקה יותר מאשר נברשת. ולא טעה הירושלמי כאן בדבר. וכן תיאר יוסף בן מתתיהו ("מלחמות היהודים") את המקדש: "ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצופה לוחות זהב כבדים, ולעת עלות השמש היה זורח נוגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אילץ אותו הנוגה להסב את עיניו מנגדו, כאלו עיוורו אותו קרני השמש" (שם, עמוד 25, הערה 43).

**בבלי יומא** לז,ב: "הילני אימו עשתה נברשת של זהב" וכו'. - תנא: בשעה שהחמה זורחת, ניצוצות יוצאים ממנה (מהנברשת / מהטבלה), ויודעים שהגיע זמן קרית "שמע".

בנוסח זה ("ויודעים שהגיע זמן קריאת שמע") מובאת הברייתא רק בבבלי. ואילו בתוספתא ובירושלמי הנוסח אחר: "והיו יודעים שזרחה החמה", כלומר, היו יודעים ש"זרחה החמה" לגבי כל אותם העניינים שמצוותם מהנץ החמה (למשל הדברים הנמנים במשנה מגילה ב,ד). אבל כלל וכלל לא לגבי קריאת שמע, שמצוותה היתה באותם הימים, לפני החורבן, בין עלות השחר והנץ החמה. רק משנקבע שקריאת שמע זמנה משתנץ החמה, הוסיפו בבבלי את הפסקה "שהגיע זמן קריאת שמע" במקום "שזרחה חמה" ("פרקים בהשתלשלות ההלכה", עמוד 300).

ושואלים: **ומה היה כתוב עליה?** – באיזו צורה היתה כתובה פרשת סוטה על הטבלה שעשתה הלני?
ומשיבים: **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר **בשם רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: אל"ף בי"ת היה כתוב עליה** – לא היתה כתובה על הטבלה פרשת סוטה בשלמותה אלא רק אותיות אל"ף בי"ת (אפשר שהכוונה לראשי התיבות של המילים בפרשת סוטה, ואפשר שהכוונה לאותיות אל"ף בי"ת ממש - כל האותיות שבלשון)**.**
ומציעים קושיה מברייתא על המימרה האמוראית: **והא תני:** – והרי [התנא] שונה: **ככתב שכאן כֵּן כתב שכאן** – כשכוהן כותב מגילת סוטה, הוא כותב כמו מה שכתוב על הטבלה**. לא מעובה ולא מידק אלא בינוני** – הוא כותב אותיות שהן לא עבות ולא דקות אלא בינוניות**!** – מכאן שכל פרשת סוטה היתה כתובה על הטבלה! הרי שיש לפרוך את הדברים האמורים לפני כן!
ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה לברייתא שממנה הקשו: **פתר לַהּ:** – פותר אותה (רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי מפרש את הברייתא): **כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן, כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן** – כשכוהן כותב מגילת סוטה, הוא כותב את האותיות כצורתן של האותיות שכתובות על הטבלה, אבל לא היתה כתובה על הטבלה פרשת סוטה בשלמותה אלא רק אותיות אל"ף בי"ת**.**

ומציעים ברייתא חולקת: **תני** – שונה **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: כל פרשת סוטה הי**ת**ה כתוב**ה **עליה** – על הטבלה, ולא רק אותיות אל"ף בי"ת**, שממנה היה קורא ומתרגם כל דקדוקי הפרשה** – הכוהן שהיה כותב את מגילת הסוטה היה קורא את הפרשה הכתובה על הטבלה ומבאר לסוטה בארמית את כל דקדוקי הפרשה (פרטים שאינם מפורשים בתורה, אלא שמוצאים אותם אחרי עיון וחיפוש, והם דברים הנלמדים מן הכתוב בתורה, בין על פי ההיגיון ובין על פי מדרש הכתובים)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.

נראה שכאן מקור הסוגיה, והועתקה לסוטה אגב מה שבא במשנה שם (ב,ב): "כשם שהוא ממעט **בכתב**...". והיה מתאים יותר להעתיקה להלן על המשנה ב,ג: "בא לו לכתוב את המגילה..." ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 121).

**בבלי יומא** לז,ב: "אף היא עשתה טבלה" וכו'. - שמעת מינה: כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה!
אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: באל"ף בי"ת (בטבלה שעשתה הלני נכתבו רק האותיות הראשונות של המילים, ולכן אין להוכיח מכאן שכותבים מגילה לתינוק).
מיתיבי: כשהוא (כוהן) כותב (מגילת סוטה), רואה וכותב מה שכתוב בטבלה! (משמע שבטבלה כתובה כל הפרשה!)
אימא: כמה שכתוב בטבלה (הכוהן כותב על פי האותיות הראשונות של המילים שכתובות בטבלה).
מיתיבי: כשהוא כותב, רואה וכותב מה שכתוב בטבלה. ומה כתוב בטבלה? אם שכב איש אותך, אם לא שכב, אם שטית, אם לא שטית! (משמע שבטבלה כתובה כל הפרשה!)
התם בסירוגין (ראשי הפסוקים היו כתובים במלואם, והמילים שלאחריהם עד סופי הפסוקים היו כתובות בראשי תיבות).

נראה מן הירושלמי שריש לקיש משום רבי ינאי אמר באל"ף בי"ת, לא משום שסובר שאסור לכתוב את כל הפרשה כולה, שכן כל העניין על הכתיבה לתינוק להתלמד בה אינו נזכר בירושלמי בקשר למשנתנו, אלא משום שלדעתו, בניגוד לרבי הושעיה, מטרת הטבלה היתה להורות לסופרי מגילות סוטה איך לכתוב את האותיות, "לא מעובה ולא מידק אלא בינוני".
ושמא צריכים לסרס את הלשון בירושלמי וכך צריך לומר: ומה היה כתוב עליה? - רבי שמעון בן לקיש בשם רבי ינאי: אל"ף בי"ת היה כתוב עליה. - והא תני: ככתב שכאן כן כתב שכאן! - פתר לה: כאל"ף שכאן כן אל"ף שכאן, כבי"ת שכאן כן בי"ת שכאן. **לא מעובה ולא מידק אלא בינוני**.
לפי זה, הפירוש של באל"ף בי"ת הוא לא ראשי תיבות אלא אותיות אל"ף בי"ת ממש. על הטבלה היו כתובות האותיות של פרשת סוטה וממנה היו סופרי מגילות סוטה מעתיקים את צורות אותיותיהם ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמודים עב-עג והערה 7).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:8:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:8:9)

**ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו**
במשנה שנינו: **"ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו, ומזכירין אותו לשבח".**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מעשה שהיו** – שתי דלתותיו של ניקנור עבור השער שבמזרח העזרה, **באין בספינה** – מאלכסנדריה של מצרים, שהיתה מפורסמת באומניה, **ועמד עליהן סער גדול בים** – והספינה עמדה לטבוע**. ונטלו** – אנשי הספינה, **אחד מהם** – אחת מן הדלתות, **והטילוהו בים** – שהיו הדלתות מכבידות על הספינה, וחשבו להקל את משא הספינה על ידי הטלתן לים**, וביקשו להטיל עוד שיני** – גם את הדלת השנייה, **ועמד** – ניקנור, **וגיפפו** – חיבק את הדלת**. אמר להן** – ניקנור לאנשי הספינה**: אם מטילין אתם אותו לים, הטילוני עמו. והיה בוכה ומתאבל ובא** – היה ניקנור מצטער בלא הפסק על הדלת שהוטלה לים, **עד שהגיע ללמינה** (לנמל) **של יפו. כיון שהגיע ללמינה של יפו, התחיל** – הדלת שהוטלה לים, **מבעבע** (מבצבץ, יוצא, מופיע) **מתחת הספינה** – אף על פי שהיתה כבדה. - זה סיפור הניסים שנעשו לדלתותיו של ניקנור**.**

ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ב,ג): **כל השערים שהיו שם** – במקדש, **נשתנו להיות של זהב** – כשהעשירו ישראל, ציפו את דלתות השערים זהב**, חוץ משערי ניקנור** – שבמזרח העזרה, שהיו דלתותיהם מצופות נחושת, שלא שינו אותם**, מפני שנעשה בהן נס** – כמסופר לעיל**. ויש אומרים: מפני שנחושתן מצהיב** – הנחושת של הדלתות של שערי ניקנור היה צבעו כעין הזהב ודומה במראה לזהב, ולכן לא הוצרכו לשנות את הדלתות ולצפותן זהב**.**

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה [התנא] **בשם רבי ליעזר** (במקורות המקבילים: 'רבי ליעזר בן יעקב' - הראשון, תנא בדור השני)**: נחושתן** – של דלתותיו של ניקנור, **היה קרונתיון** – נחושת הבאה מקורינתוס (עיר בדרום יוון), שהיתה מפורסמת בטיבה היקר**, יפה** – יקרה יותר, **משל זהב.**

המגיה (בכתב יד ליידן) מחק את המילה "קרונתיון" והשלים בגליון: מצהיב ויותר. אבל כגרסת כתב יד ליידן כן הם דברי יוסיפוס ("מלחמות היהודים"): "תשעה מן השערים היו מצופים כליל זהב וכסף, וכמוהם גם המזוזות והמשקופים, אך שער אחד, הוא השער החיצון של המקדש (שער ניקנור) היה עשוי נחושת קורינתית, ועלה בערכו בשיעור רב על השערים המצופים כסף וזהב" ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמודים 760-761).

יש שלושה סוגים של נחושת קורינתית: סוג לבן הדומה מאוד לכסף, סוג שני שיש בו מעין איכות של זהב, והוא בצבע זהבהב. וככל הנראה לסוג זה הכוונה כאן ("הירושלמי כפשוטו", הוספות ותיקונים, עמוד 538, הערה 9).

**תוספתא יומא** ב,ד: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשה בהם נס. ויש אומרים: מפני שנחושתם מצהיב.
רבי ליעזר בן יעקב אומר: נחושתם קלנתיא (נחושת הבאה מקורינתוס), והיה יפה כזהב.
מהו נס שנעשה בהם? - אמרו: כשהיה ניקנור מביאם מאלכסנדריא של מצרים, עמד עליהם נחשול שבים לטבעם, ונטלו אחד מהם והטילוהו לים, וביקשו להטיל את השני ולא הניחם ניקנור. אמר להם: אם אתם מטילים אותו, הטילוני עימו. והיה מצטער ובא עד שהגיע ללמנה של יפו. כיוון שהגיעו ללמנה של יפו, היה מבעבע ועולה מתחת הספינה.

**בבלי יומא** לח,א: "ניקנור נעשו ניסים לדלתותיו". - תנו רבנן: מה ניסים נעשו לדלתותיו? אמרו: כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזירתו עמד נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהן והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וכרכה. אמר להם: הטילוני עימה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיוון שהגיע לנמילה של עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה.
לפיכך, כל השערים שבמקדש נשתנו לשל זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בהם ניסים. ויש אומרים: מפני שנחושתם מצהבת.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: נחושת קלניתא היתה, והיתה מצהבת / מאירה כשל זהב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:1)

**משנה**
**ואֵילּוּ לגניי** – האנשים הנמנים להלן היו מזכירים אותם לגנאי על מעשיהם**:**
**בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים** – אנשי משפחת גרמו, שבידיהם היתה מסורה עשיית לחם הפנים, היו יודעים כיצד לאפותו ולרדותו מן התנור שלא יישבר ושלא יתעפש, ולא רצו ללמד את האומנות הזאת לאחרים**.**
**בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת** – אנשי משפחת אבטינס, שבידיהם היתה מסורה עשיית סממני הקטורת, היו יודעים מין עשב היפה להעלאת עשן הקטורת, ולא רצו לגלות דבר זה לאחרים**.**
**הוגדס בן לוי** – שהיה ממונה על השיר במקדש (משנה שקלים ה,א), **היה יודע פרק בשיר** – כללים בחוכמת השיר, **ולא רצה ללמד.**
**בן קמצר** – נראה שהיה מומחה באומנות הכתיבה, **לא רצה ללמד על מעשה הכתב.**
**על הראשונים** – הנזכרים בהלכות ט-י: בן גמלא, בן קטין, מונבז והלני אימו, וניקנור, **נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"** (משלי י,ז)**, ועל אֵילּוּ** – הנזכרים בהלכה זו: בית גרמו, בית אבטינס, הוגדס ובן קמצר נאמר**: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"** (שם)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:2)

**תלמוד**
**בית גרמו**
במשנה שנינו: **"ואילו לגניי: בית גרמו** לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים**".**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ה,א.
מביאים ברייתא: **בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים** – היו מומחים באופן עשייתו, שלחם הפנים היה עשוי בצורה מיוחדת, **וברדייתו** – היו מומחים גם באופן הוצאתו מן התנור לאחר שנאפה, שלא יישבר, **ולא רצו ללמד** – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם**. שלחו והביאו אומנים** (מומחים) **מאלכסנדריאה** – שיעשו את לחם הפנים במקומם של בית גרמו**, והיו** – אותם אומנים, **בקיאים במעשה לחם הפנים, וברדייתו לא היו בקיאין. בית גרמו היו מסיקין מבפנים** – היו מכניסים את הבצק לתוך התנור לאפייה כשהוא בתוך תבניות ששומרות על צורת הלחם בזמן האפייה, **ורודין מבחוץ** – היו רודים את הלחם כשהוא מבחוץ, שאחרי האפייה היו תחילה מוציאים את התבניות מן התנור ואחר כך מוציאים מהן את הלחם, וכך לא היה הלחם נשבר ברדייתו**, ולא היתה מתעפשת** – שהיו מקררים ומשמרים את הלחם לאחר רדייתו, וכך לא היה הלחם מתעפש (לא העלה עובש) במשך השבוע שהיה מונח על השולחן במקדש**, ואֵילּוּ** – אותם אומנים, **היו מסיקין מבפנים** – היו מכינים ואופים את הבצק כמו בית גרמו, **ורודין מבפנים** – היו רודים את הלחם כשהוא מבפנים, שאחרי האפייה היו מוציאים את הלחם מן התבניות כשהן בתוך התנור, וכך היה הלחם נשבר ברדייתו, שלא ידעו לרדות את הלחם שלא יישבר**, והיתה מתעפשת** – שגם לא ידעו לקרר ולשמר את הלחם לאחר רדייתו שלא יתעפש**.**
**וכיון שידעו חכמים בדבר** – שלחם הפנים שעשו אומנים אלו אינו יפה כפי שעשו בית גרמו**, אמרו: כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא** – הקב"ה ברא את כולם כדי לגלות את כבודו בעולם, **-** שנאמר: **"כֹּל פָּעַל י'י לַמַּעֲנֵהוּ"** (משלי טז,ד) – כל מה שעשה ה' הוא לטובתו ובשבילו. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית גרמו, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית גרמו לתפקידם**. שלחו** – חכמים, **אחריהם** – אחרי בית גרמו שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם, **ולא רצו לבוא עד שכפלו להן שכרן** – הם הסכימו לחזור לתפקידם רק לאחר שהכפילו להם את שכרם, כלהלן**. שנים עשר מנה** (מנה הוא מאה דינרי כסף) **היו נוטלין** – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם (נראה שמדובר בשכר לשנה), **ונתנו להן עשרים וארבע**ה – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: עשרים וארבע**ה – מנה, **היו נוטלין** – בשכרם לפני שסולקו מתפקידם, **ונתנו להן ארבעים ושמונה** – מנה בשכרם לאחר שחזרו לתפקידם, וזה היה כפל שכרם**.**
**אמרו להן** – חכמים לבית גרמו**: מפני מה אין אתם רוצין ללמד** – לאחרים את סוד עשיית לחם הפנים ורדייתו**? אמרו להן** – בית גרמו לחכמים**: מסורת** (דברים שנמסרו מדור לדור) **היא בידינו מאבותינו שהבית הזה** – בית המקדש, **עתיד ליחרב,** ולא רצינו ללמד כדי **שלא ילמדו אחרים ויהיו עושין כן** – כמו שעושים בבית המקדש, **לפני עבודה זרה שלהן.**
**בדברים הללו מזכירין אותן לשבח** – אף על פי שהיו מזכירים את בית גרמו לגנאי על שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, מכל מקום, היו מזכירים את בית גרמו לשבח על הדברים שלהלן**, שלא יצא ביד בניהם** – של בית גרמו, **פת נקייה** – לחם טוב ומשובח של סולת, **מעולם,** כדי **שלא יהו** (יהיו) **אומרים** – בני אדם עליהם**: ממעשה לחם הפנים הן אוכלין** – ולכן היו אוכלים רק פת שאינה נקייה, המעורבת בסובין**.**

**תוספתא יומא** ב,ה: של בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו אופים כיוצא בהם, אלא שלא היו בקיאים לרדותה. של בית גרמו היו מסיקים את התנור מבחוץ והיא נרדית מבפנים. של אלכסנדריא לא היו עושים כן. ויש אומרים: זו (של אומני אלכסנדריה) היתה מתעפשת.
וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא הקב"ה את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג,ז). שלחו אחריהם ולא רצו לבוא עד שכפלו להם שכרם. שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום (הכוונה לכל הימים לפני שהביאו את האלכסנדריים (ואין הכוונה לכל יום ממש, מפני ששכר יומי כזה הוא סכום רב ועצום)), חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה.
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום. - ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא נמצאת פת נקייה ביד בניהם וביד בנותיהם מעולם, כדי שלא יהו ישראל אומרים: מלחם הפנים הם ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).

נראה שצריך לגרוס בתוספתא כמו בירושלמי: 'של בית גרמו היו מסיקים את התנור **מבפנים** והיא נרדית **מבחוץ**'.

**בבלי יומא** לח,א: תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאים במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לאפות כמותם ולא היו יודעים לרדות כמותם, שהללו מסיקים מבחוץ / מבפנים ואופים מבפנים / מבחוץ, והללו מסיקים מבפנים / מבחוץ ואופים מבחוץ / מבפנים, והללו (אומני אלכסנדריה) פיתם מתעפשת, והללו (בית גרמו) אין פיתם מתעפשת.
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקב"ה לכבודו ברא, שנאמר: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" (ישעיהו מג,ז), יחזרו בית גרמו למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום (בימים אחרי שחזרו למקומם) עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה.
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו הגון ויילך ויעבוד עבודה זרה בכך. - ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא נמצאת פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו: מלחם הפנים הם ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).

נראה שצריך לגרוס בבבלי: 'שהללו (בית גרמו) **אופים מבפנים ורודים מבחוץ**, והללו (אומני אלכסנדריה) **אופים מבפנים ורודים מבפנים**'.

הברייתא על בית גרמו מובאת בשיר השירים רבה ג,ח. שם נאמר: וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: כל שפעל הקב"ה לא פעל אלא לכבודו / למענו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו".

ייתכן שניתן להבין את הסיפור על בית גרמו ואת הסיפור להלן על בית אבטינס על רקע הופעתן של אגודות מקצועיות ביהודה בתקופת בית שני, מהעידן היווני ואילך, ובמיוחד בימי השלטון הרומאי. אנו מכירים במקורות חז"ל אגודות רבות: ספנים, דייגים, צבעים, צמרים, בנאים ונחתומים, וכן בעלי מקצועות אחרים. חברי האגודה היו קשורים בעבותות משפחתיות ושמרו את סודות הייצור שעברו אצלם מדור לדור.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:3)

**בית אבטינס**
במשנה שנינו: "בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת".
כאן המשך המקבילה בירושלמי שקלים ה,א.
מביאים ברייתא: **של בית אבטינס היו בקיין** (בקיאים) **במעשה הקטורת ובמעלה עשן** – היו מומחים בעשיית הקטורת, והיו מכירים את העשב הנקרא מעלה עשן (מין עשב, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך), **ולא רצו ללמד** – לאחרים שאינם ממשפחתם את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. ובשל כך סילקו חכמים אותם מתפקידם**. שלחו והביאו אומנים** (מומחים) **מאלכס[נ]דריאה, והיו** – אותם אומנים, **בקיין במעשה הקטורת, ובמעלה עשן לא היו בקיאין. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה ופוסה ויורדת** – העשן של הקטורת שפיטמו בית אבטינס היה עולה בכיוון מאונך ועומד זקוף כתמר, ואחר כך היה מתפשט לצדדים ויורד**, ושל אֵילּוּ היתה פוסה מיד** – העשן של הקטורת שפיטמו אומנים אלו היה פוסה ויורד מיד, ולא היה מתמר ועולה תחילה**.**
**וכיון שידעו חכמים בדבר** – שהקטורת שעשו אומנים אלו אינה יפה כפי שעשו בית אבטינס**, אמרו: כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא, שנאמר: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו"** (ישעיהו מג,ז) – לפי מה שדרשו חכמים, הכתוב מדבר בבריאת העולם; ולפי זה, כך פירושו של הכתוב: בראתי ויצרתי וגם עשיתי את כל מעשי ידיי הנקראים בשמי (שהם שלי), כדי לגלות את כבודי בעולם. ואף כל מיני אומנויות שבעולם, ובכללן אומנותם של בית אבטינס, הן לכבודו של הקב"ה. ולכן אמרו חכמים, שיחזרו בית אבטינס לתפקידם**. שלחו אחריהן** – אחרי בית אבטינס שליחים, כדי להחזיר אותם לתפקידם, **ולא רצו לבוא {כול' עד}** (הסופר במסירה שלפנינו קיצר את הברייתא מפני שהמשכה זהה לברייתא לעיל) **לפני עבודה זרה שלהן.**
**בדברים הללו מזכירין אותן לשבח** – אף על פי שהיו מזכירים את בית אבטינס לגנאי על שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת, מכל מקום, היו מזכירים את בית אבטינס לשבח על הדברים שלהלן**, שלא יצאת** (יצאה) – למקום ציבורי, **אשה של אחד מהן** – מבית אבטינס, כשהיא **מבושמת** – מתוקנת בבשמים, **מעולם, ולא עוד אלא** – ולא רק זה אלא **כשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר** – ממשפחה אחרת, שלא ידעו את מנהגם של בית אבטינס, **היה פוסק עמה שלא תתבשם** – היה מתנה עם האישה, שהוא נושא אותה בתנאי שלא תתקין עצמה בבשמים, כדי שלא יהיו אומרים בני אדם עליהן: ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות**.**

**תוספתא יומא** ב,ו: של בית אבטינס היו בקיאים בפיטום הקטורת ובמעלה עשן ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, שהיו מפטמים כיוצא בהם, אלא שלא היו בקיאים במעלה עשן. של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת למטה. של אלכסנדריים היתה פוסה ויורדת מיד.
וכשידעו חכמים בדבר, אמרו: לא ברא המקום את העולם אלא לכבודו, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז,ד). שלחו חכמים אליהם ולא באו עד שכפלו להם שכרם. שנים עשר מנה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים עשרים וארבעה; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: עשרים וארבעה היו נוטלים בכל יום, חזרו להיות נוטלים ארבעים ושמונה מנה.
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום.
ובדבר הזה מזכירים אותם לשבח, שלא יצאת מהם אישה מבושמת מעולם, ולא עוד אלא כשהיו נושאים אישה ממקום אחר היו פוסקים עימה על מנת שלא תתבשמי, כדי שלא יהו ישראל אומרים: מפיטום הקטורת הן מתבשמות, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).

**בבלי יומא** לח,א: תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאים במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעים לפטם / לעשות כמותם, ולא היו יודעים להעלות עשן כמותם. של הללו (בית אבטינס) מתמר ועולה כמקל, ושל הללו (אומני אלכסנדריה) מפציע לכאן ולכאן (מתפצל ומתפזר לצדדים).
וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: כל שברא הקב"ה לכבודו / למענו ברא, שנאמר: "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז,ד), יחזרו בית אבטינס למקומם. שלחו להם חכמים ולא באו. כפלו להם שכרם ובאו. בכל יום היו נוטלים שנים עשר מנה, והיום עשרים וארבעה. רבי יהודה אומר: בכל יום עשרים וארבעה, והיום ארבעים ושמונה.
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? - אמרו להם: יודעים היו בית אבא / אבותינו שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד אדם שאינו הגון ויילך ויעבוד עבודה זרה בכך.
ועל דבר זה מזכירים אותם לשבח, שמעולם לא יצתה כלה מבוסמת מבתיהם, וכשנושאים אישה ממקום אחר מתנים עימה שלא תתבסם, שמא יאמרו: ממעשה הקטורת הן מתבסמות, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב,כב).

הברייתא על בית אבטינס מובאת בשיר השירים רבה ג,ז.
בירושלמי ובשיר השירים רבה מובא בסיפור בית גרמו הפסוק ממשלי ("כל פעל ה'...") ובסיפור בית אבטינס הפסוק מישעיהו ("כל הנקרא בשמי..."). ואילו בתוספתא ובבבלי מובא בסיפור בית גרמו הפסוק מישעיהו ובסיפור בית אבטינס הפסוק ממשלי.

השם "מעלה עשן" הוא שם תואר שניתן לצמח בשל תכונתו להעלות עשן רב. גם האומנים מאלכסנדריה הכירו צמח מעלה עשן, אלא שהוא היה צמח אחר, שעשנו אינו מתמר ועולה ישר למעלה.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:4)

**אמר רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)**: מצאתי תינוק** (ילד) **אחד מבית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאי זו משפחה אתה? אמר לי: ממשפחת פלוני** – ממשפחת בית אבטינס**. אמרתי לו: בני, אבותיך** – שעשו את הקטורת בבית המקדש, **לפי שנתכוונו לרבות כבודם ולמעט כבוד שמים** (כינוי לאלוהים) – שכיוון שלא רצו לגלות לאחרים את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן, היו רק הם יודעים להכין קטורת לשמים, ובשל כך התרבה כבודם, ואילו אחרים לא היו יודעים להכין קטורת לשמים, ובשל כך התמעט כבוד שמים**, לפיכך** – אחרי שחרב בית המקדש, **נתמעט כבודם** – כיוון שלא עשו עוד קטורת, **וכבוד שמים נתרבה** – כיוון שלא גרמו עוד שיתמעט כבוד שמים**.**

**אמר רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)**: שח** (סיפר) **לי שמעון בן לגה: מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד של בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה** – בצער, **וראיתי אותו ששׂחק** – בשמחה**. אמרתי לו: בני, למה בכיתה** (בכית)**? אמר לי: על כבוד בית אבא** (משפחתי) **שנתמעט** – אחרי שחרב הבית, מפני שלא עבדו עוד בבית המקדש**.** אמרתי לו: **ולמה שׂחקתה** (שחקת)**? אמר לי: על הכבוד המתוקן** (המוכן) **לצדיקים לעתיד לבוא** (באחרית הימים) – שכשייבנה בית המקדש, יחזרו בית אבטינס לתפקידם ושוב יתרבה כבודם ("לצדיקים" הכוונה לבית אבטינס)**.** ועוד אמר לי: **הרי מעלה עשן לנגדי** – הנה העשב הנקרא מעלה עשן מצוי כאן מולי**. נומיתי לו** – אמרתי (נום - מן נאם) לו**: בני, הראהו לי** – את העשב הזה**. אמר לי: מסורת בידי מאבותיי שלא להראותו לבירייה** – לשום אדם, אלא לבני משפחתנו בלבד**.**

**אמר רבי יוחנן בן נורי** (תנא בדור השלישי)**: פגע** (פגש) **בי זקן אחד משל בית אבטינס. אמר לי: רבי, לשעבר** (בזמן שעבר, לפנים) **היו בית אבא צנועין** – היו שומרי סוד, **והיו מוסרין את המגילה הזאת** – את מגילת הסממנים של הקטורת, שכתובים בה שמות מיני הסמים ושימושם והוראות להכנת הקטורת, **אֵילּוּ לאֵילּוּ** – כיוון שלא חששו שיגלו את הסוד לאחרים שאינם ממשפחתם**, ועכשיו שאינן נאמנין** – ויש לחשוש שיגלו את הסוד לאחרים, **הילך** (הא לך, קח לך) **את המגילה** הזאת – מפני שאתה נאמן, **והיזהר בה** – תהיה נזהר שלא תמסור אותה לכל אדם**.** וסיים רבי יוחנן בן נורי ואמר: **וכשבאתי והרציתי** (סיפרתי) **את הדברים לפני רבי עקיבה, זלגו דמעיו** (נזלו דמעותיו) **ואמר: מעתה** (אם כן)**, אין אנו צריכין להזכירן** – את בית אבטינס, **לגנאי** – שהרי היו מזכירים את בית אבטינס לגנאי, משום שלא רצו ללמד לאחרים על מעשה הקטורת, ועכשיו, שמסרו את המגילה לרבי יוחנן בן נורי, אין עוד צורך להזכירם לגנאי**.**
עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

**תוספתא יומא** ב,ז: אמר רבי עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: אני ותינוק אחד מבני בניהם (של בית אבטינס) היינו מלקטים עשבים בשדה, ראיתיו ששחק ובכה. אמרתי לו: על מה בכית? - אמר לי: על כבוד בית אבא שגלה. - אמרתי לו: ועל מה שחקת? - אמר לי: לסוף (לעתיד לבוא) עתיד הקב"ה לשמח את בניו. - אמרתי לו: מה ראית (שנזכרת בכבוד אבותיך)? - אמר לי: הרי מעלה עשן לנגדי. - אמרתי לו: הראהו לי. - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין מראים אותו לשום אדם.
אמר רבי יוחנן בן נורי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך. מצאני זקן אחד ואמר לי: משל בית אבטינס אני. כתחילה שהיו בית אבא צנועים, היו מוסרים מגילותיהם זה לזה. עכשיו הילך מגילה זו והיזהר בה, שמגילת סמנים היא. - וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי עקיבא, זלגו דמעיו, אמר לי: מעתה, אין אנו רשאים לספר בגנותם של אלו.

**בבלי יומא** לח,א: תניא: אמר רבי ישמעאל: פעם אחת מצאתי אחד מבני בניהם (של בית אבטינס). אמרתי לו: אבותיך ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד המקום, ועכשיו כבוד המקום במקומו והקב"ה מיעט כבודם.
אמר רבי עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם לשדה ללקט עשבים. ראיתיו שבכה ושחק. אמרתי לו: מפני מה בכית? - אמר לי: כבוד אבותיי נזכרתי. - אמרתי לו: ומפני מה שחקת? - אמר לי: שעתיד הקב"ה להחזירו (את הכבוד) לנו. - אמרתי לו: ומה ראית ונזכרת? - אמר לי: מעלה עשן כנגדי ראיתי. - אמרתי לו: הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו, שאין אנו מראים אותו לכל אדם.
אמר רבי יוחנן בן נורי: מצאתי זקן אחד ומגילת סממנים בידו. אמרתי לו: מאין אתה? - אמר לי: מבית אבטינס אני. - אמרתי לו: ומה בידך? - אמר לי: מגילת סממנים. - אמרתי לו: הראה לי! - אמר לי: כל זמן שבית אבא היו צנועים, לא היו מוסרים אותה לכל אדם. עכשיו הרי היא לך והיזהר בה. - וכשבאתי וסחתי דברים לפני רבי עקיבא, אמר לי: מעתה, אסור לספר בגנותם של אלו.

המאמרים של רבי עקיבא ושל רבי יוחנן בן נורי מובאים בשיר השירים רבה ג,ז.
אפשר ללמוד מסיפורי התנאים האלה, שאף לאחר חורבן בית שני המשיכו בני בית אבטינס לשמור את סוד פיטום הקטורת ואת זיהוי העשב מעלה עשן. מהמסופר על בני בית אבטינס עולה, שהם עסקו הן בליקוט סממני הקטורת והן בפיטומם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:5)

**על מי נאמר "זכר צדיק לברכה" ועל מי נאמר "ושם רשעים ירקב"?**
במשנה שנינו: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה', ועל אילו: 'ושם רשעים ירקב'".
מביאים ברייתא: **וכולהן** (וכולן) – כל האישים שנפרטו במשנה, **מצאו מתלא** (אמתלה - טעם) **לדבריהן** – בית גרמו, בית אבטינס והוגדס בן לוי נתנו טעם לכך שלא רצו ללמד לאחרים את סודם, שהיו יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, כדי שלא יהיו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום (טעמם זה של בית גרמו ובית אבטינס מובא לעיל, וטעמו זה של הוגדס מובא בתוספתא)**, חוץ מבן קמצר** – בן קמצר לא נתן טעם לכך שלא רצה ללמד לאחרים את סודו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:6)

מציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה שקלים ה,א): **אֵילּוּ הן הממונין שהיו במקדש** – המשנה שם מונה חמישה עשר שמות של ממונים על תפקידים שונים שהיו בבית המקדש, ובהם: בית גרמו על מעשה לחם הפנים, בית אבטינס על מעשה הקטורת והוגדס בן לוי על השיר (השירה בפה של הלוויים)**.**
כאן התחלת מקבילה נוספת בירושלמי שקלים ה,א.
מציעים מחלוקת: **רבי חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **אמר: רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) **ורבנ**י**ן** – נחלקו רבי סימון והחכמים בעניין הממונים המנויים במשנת שקלים**. חד אמר:** – [חכם] אחד אומר: **כשירי כל דור ודור בא למנות** – התנא של משנת שקלים מנה את הממונים הכשרים והצדיקים שבכל הדורות, שלא היו כולם באותו דור אלא היו בדורות שונים של בית המקדש השני, ונקב התנא בשמותיהם של הממונים שהיו כשרים וצדיקים יותר משאר הממונים שבכל הדורות שלפניהם ולאחריהם**, וחרנה אמר:** – ו[החכם] האחר אומר: **מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו** – התנא של משנת שקלים מנה את הממונים שבדורו (כנראה הדור האחרון של ימי הבית השני או דור אחד לפני כן)**.**
ומפרטים את עמדותיהם של בעלי הדעות שנזכרו לפני כן בקשר למשפט האחרון במשנה כאן: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **כשירי כל דור ודור בא למנות - על כולם** (נראה ש'על כולם' הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: '**עליהם**') **הוא** – הכתוב, **אומר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"** (משלי י,ז) – לפי מי שאומר, שהתנא של משנת שקלים מנה את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, יש לפרש את דברי המשנה כאן: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי, שנזכרו במשנה כאן לפני בן קמצר, שהרי בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי נמנו במשנת שקלים עם הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ולכן אין לומר שעל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב", ואף על פי שאלו הוזכרו לגנאי במשנה כאן משום שלא רצו ללמד, מכל מקום צדיקים היו, שכן מצאו תשובה לדבריהם שלא רצו ללמד, ומשום כך אין עוד להזכיר אותם לגנאי, ולכן עליהם נאמר "זכר צדיק לברכה". ויש לפרש את דברי המשנה כאן: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בן קמצר, שהוא האחרון שנזכר במשנה כאן, שהוא אינו מן הממונים שנמנו במשנת שקלים, ולא מצא תשובה לדבריו שלא רצה ללמד (אפשר שנשמט בירושלמי כאן משפט מקביל לנאמר להלן: "על מי נאמר: 'ושם רשעים ירקב'? - על בן קמצר"). - דעה זו מסייעת לברייתא לעיל, שכולם מצאו תשובה לדבריהם חוץ מבן קמצר**.**
**מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **מי שהיה באותו הדור מנה מה שבדורו - על כולם הוא** – הכתוב, **אומר: "וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב"** (שם) – לפי מי שאומר, שהתנא של משנת שקלים מנה את הממונים שבדורו, ולא את הממונים הצדיקים שבכל הדורות, ונמצא שיש מהממונים שהיו רשעים, יש לפרש את דברי המשנה כאן: "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'", שכתוב זה נאמר על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הוגדס בן לוי ועל בן קמצר, שאלו כולם הוזכרו במשנה כאן לגנאי משום שלא רצו ללמד, ולכן היו רשעים (לדעה זו, כולם לא מצאו תשובה לדבריהם)**. על מי נאמר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה"?** – כיצד יש לפרש את דברי המשנה כאן: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'"? **על בן קטין וחביריו** – כתוב זה נאמר על בן קטין והדומים לו (בן גמלא, מונבז והלני אימו, וניקנור) המוזכרים במשנה כאן (ג,ט-י), שחידשו דברים במקדש, והזכירו אותם לשבח על הדברים שעשו**.**

לעיתים הסיוע מ'כיי דתנינן תמן' אינו מבוסס רק על המשנה שמציע המונח, אלא על מימרה אמוראית או סוגיה קצרה המובאת בסוגיה אחרי משנה זו. אפשר שכך יש לפרש גם ביומא כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 270 והערה 138).

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

**תוספתא יומא** ב,ח: אוגדס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד. אמרו לו חכמים: מה ראית שלא ללמד? אמר להם: יודעים היו בית אבא שבית המקדש עתיד ליחרב, ולא רצו ללמד, שלא יהו עושים לפני עבודה זרה כדרך שעושים לפני המקום.
בן קמצר היה יודע את הכתב ולא רצה ללמד. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? דמם (שתק ולא השיב תשובה).
אלו (בית גרמו ובית אבטינס והוגדס בן לוי) מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.
הם ביקשו להרבות כבודם ולמעט כבוד שמים (לפני שמצאו תשובה לדבריהם), לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה, ולא נמצא להם שם טוב וזכר טוב בעולם, ועליהם נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י,ז).

**בבלי יומא** לח,ב: תנו רבנן: בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד? דמם.
כולם מצאו תשובה לדבריהם, בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.
על הראשונים נאמר: "זכר צדיק לברכה", ועל בן קמצר / ועל בן קמצר וחבריו נאמר: "ושם רשעים ירקב".

הברייתא מובאת בשיר השירים רבה ג,ח.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 3:9:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/3:9:7)

ומביאים ברייתא: **ועל כולן** – על המעשים על בית גרמו ובית אבטינס שחכמים סילקו אותם מתפקידם והוצרכו להחזיר אותם, **היה בן זומא** (במקורות המקבילים: 'בן עזאי') **אומר: משלך** – מה שמגיע לך בזכותך לפי מעשיך, **יתנו לך, ובשמך קורין אותך** – בשם שקנית לעצמך יקראו אותך בני אדם**, ובשבחך** (צריך לומר: 'ובשב**ת**ך') **מושיבין אותך** – במקומך הראוי לך יושיבו אותך**, ואין שכחה לפני המקום** (כינוי לאלוהים)**, ואין אדם נוגע במוכן לך** – מן השמים משגיחים שלא יוכל אדם לפגוע במה שמיועד לך**.**

**תוספתא יומא** ב,ז: מיכן אמר בן עזאי: משלך ייתנו לך, ובשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ואין שכחה לפני המקום, ואין אדם נוגע במוכן לחברו.

**בבלי יומא** לח,א: מכאן אמר בן עזאי: בשמך יקראוך, ובמקומך יושיבוך, ומשלך ייתנו לך, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא.

המאמר של בן עזאי מובא בשיר השירים רבה ג,ח.
• • •