## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 4

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:1)

**משנה**
**טרף בקלפי** (תיבה שמטילים בה גורלות. מקור המילה ביוונית, ומשמעה: גביע למשיכת גורלות) – לאחר שהתוודה הכוהן הגדול על פרו ובא למזרח העזרה, לצפון המזבח, ששם עמדו שני שעירים ושם היתה קלפי ובה שני גורלות (משנה לעיל ג,ט), נענע וערבב את שני הגורלות שבקלפי, **והעלה שני גורלות** (חפצים שלפיהם קובעים דבר) – הכניס את שתי ידיו לקלפי והעלה גורל אחד בימינו וגורל שני בשמאלו**. אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל. אם של שם עלה בימינו - הסגן** – שבימינו של הכוהן הגדול, **אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה ימינך** – שיידעו הכול שהגורל שבימין הוא "לשם"**. ואם בשמאלו עלה - ראש בית אב** – שבשמאלו של הכוהן הגדול, **אומר לו: אישי כהן גדול, הגבה שמאלך** – שיידעו הכול שהגורל שבשמאל הוא "לשם"**.**
**נתנם על שני שעירים** – הכוהן הגדול נתן את הגורל שהעלה בימינו על השעיר שעמד לימינו ואת הגורל שהעלה בשמאלו על השעיר שעמד לשמאלו, **ואומר** – כשנותן על השעיר את הגורל "לשם"**: "לי'י חטאת"** – והיה מזכיר את השם המפורש**. רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי) **אומר: לא היה צריך לומר "חטאת" אלא "לי'י"** – בלבד**. והן** – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כשהם שומעים את השם המפורש, **עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:2)

**תלמוד**
**טרף בקלפי והעלה שני גורלות**
במשנה שנינו: **"טרף בקלפי** והעלה שני גורלות. אחד כתוב עליו: לשם, ואחד כתוב עליו: לעזאזל**".**
מרחיבים את תחולת הקביעה: **לא סוף דבר קלפי** – לא דבר זה בלבד שאמור במשנה, שהגורלות נתונים בקלפי של עץ או של זהב**, אלא אפילו קלתות** – הגורלות יכולים להיות נתונים גם בסל קלוע מקנים או מנצרים**.**
ושואלים: **ולמה אמרו: קלפי?** – אם הגורלות יכולים להיות נתונים גם בסל, למה אמרו במשנה: טרף בקלפי?
ומשיבים: **כדי לעשות פומבי** (בקטע גניזה: 'פומפי'. מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: פאר, הדר) **לדבר** – בשביל לפאר ולהדר את הדבר, היו הגורלות נתונים בקלפי (כך אמרו לגבי כמה דברים גם לעיל ב,ב; ב,ו; ב,ז)**.**

ומביאים מדרש הלכה: יש לשאול: **ויביא שני חוטין, אחד שחור ואחד לבן, ויקשור עליהם ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל!** – מדוע הכוהן הגדול מביא שני גורלות שאחד חקוק עליו "לשם" ואחד חקוק עליו "לעזאזל", ואינו מביא שני חוטים וקושר אותם על הגורלות, חוט שצבעו שחור על גורל אחד וחוט שצבעו לבן על הגורל השני, וקובע שהגורל שעליו קשור החוט השחור הוא הגורל לעזאזל והגורל שעליו קשור החוט הלבן הוא הגורל לשם! - ויש להשיב: **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז,ח), ויש לדרוש: **"גּוֹרָל אֶחָד לַי'י", שיהא ניכר שהוא לי'י, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא ניכר שהוא לעזאזל** – אבל גורלות שחוטים קשורים עליהם, כיוון שהחוטים דקים ואינם נראים כל כך, אין ניכר איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל**.**
ויש לשאול עוד: **ויביא שני צרורות, אחד שחור ואחד לבן,** (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה: 'ויתן עליהם', ואין לגרוס מילים אלו) **ויאמר: זה לשם וזה לעזאזל!** – מדוע אין הכוהן הגדול מביא שתי אבנים קטנות שישמשו גורלות, אבן שצבעה שחור ואבן שצבעה לבן, וקובע שהאבן השחורה היא הגורל לעזאזל והאבן הלבנה היא הגורל לשם, שאבנים נראות יותר מחוטים? - ויש להשיב: **תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י"** (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'גורל אחד לי'י' כאן עד 'גורל אחד לי'י' להלן בשל הדומות ומגיה השלים)**, שיהא ניכר שהוא לי'י, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא ניכר שהוא לעזאזל** – אבל אבנים שמשמשים גורלות אין ניכר על פי צבען איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל**.**
ויש לשאול עוד: **ויכתוב עליהם ויאמר** (מילה זו היא אשגרה מלעיל, וכן כתב ב"שערי תורת ארץ ישראל", ואינה בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני") **זה לי'י וזה לעזאזל!** – מדוע הכוהן הגדול מביא שני גורלות שאחד חקוק עליו "לשם" ואחד חקוק עליו "לעזאזל", ואינו מביא שתי גורלות וכותב בדיו או בצבע על גורל אחד "לשם" ועל הגורל השני "לעזאזל", שניכר על פי הכתב שעל הגורלות איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל? - ויש להשיב: **תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י", שיהא מוכיח על עצמו שהוא לי'י לעולם, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל", שיהא מוכיח על עצמו שהוא לעזאזל לעולם** – אבל גורלות שכתוב עליהם, הן גורלות של עץ והן גורלות של זהב, כיוון שכתב דרכו להימחק ואינו מתקיים לעולם, אין ניכר לעולם איזה גורל הוא לשם ואיזה גורל הוא לעזאזל**.**

ומביאים היסק מן האמור לפני כן: **הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מדברי מדרש ההלכה): **חקוקים היו** – הכתב שעל הגורלות היה חקוק עליהם ולא היה כתוב עליהם, שכתב חקוק מתקיים לעולם**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:3)

**חלוקת ארץ ישראל לשבטים**
מציעים ברייתא: **ותני כן** (לשון זה בא באשגרה מלהלן, וצריך לומר: '**תני**', וכן הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל")**:** – שונה [התנא]: **בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל** – לשבטים בימי יהושע**, אחת שהגורלות נתונין בתוכה** – ועל הגורלות כתובים החלקים של הארץ**, ואחת ששמות השבטים בתוכה** – על הגורלות שבתוכה כתובים שמות השבטים**. ושני פירחי כהונה** – צעירי כוהנים (כוהנים קטנים), **עומדים** – ליד הקלפיות, וכל פעם כוהן אחד מוציא גורל מהקלפי שבה שמות השבטים והכוהן השני מוציא גורל מהקלפי שבה החלקים של הארץ**. מה שזה מעלה וזה מעלה - זכה** – השבט שמעלה כוהן אחד זוכה בחלק של הארץ שמעלה הכוהן השני**.**

לפעמים קשה להבין כיצד ברייתא המוצעת בלשון 'ותני כן' מסייעת לאמור לפניו. ייתכן שהגרסה 'ותני כן' מוטעית, ובמקומה צריך לומר רק 'תני', והגרסה שלפנינו באה באשגרה מהיקרות אחרת של 'ותני כן' המצויה בקרבת מקום (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמודים 596-597 והערה 197).

**בשלשה דברים נתחלקה ארץ ישראל: בגורלות** – חלוקת הארץ נעשתה בגורלות, כמתואר בברייתא לעיל**, באורים ותומים** – חלוקת הארץ נעשתה על פי אורים ותומים**, ובכספים** – חלוקת הארץ נעשתה לפי השווי הכספי של החלקים של הארץ**.**
ומביאים פסוקים המסייעים לדבר זה: **הדא הוא** (צריך לומר: 'ה**י**א') **דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב (בחלוקת הארץ לשבטים): **"וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי י'י**, וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם**"** (יהושע יח,י) – יהושע השליך גורלות בפתח אוהל מועד, וחילק את הארץ לבני ישראל לפי חלוקתם לשבטים**, "גּוֹרָל" - אֵילּוּ הגורלות** – חלוקת הארץ נעשתה בגורלות**, "לִפְנֵי י'י" - אֵילּוּ אורים ותומים** – חלוקת הארץ נעשתה על פי אורים ותומים שניתנו בחושן המשפט שלבש אלעזר הכוהן הגדול, שהוא אמר ברוח הקודש על פי אורים ותומים את שם השבט ואת החלק של הארץ שהשבט זכה בו בדיוק כפי שעלו מהקלפי באותה שעה**,** - וכתוב עוד בחלוקת הארץ לשבטים: **"**עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ, **בֵּין רַב לִמְעָט"** (במדבר כו,נו) **- אֵילּוּ הכספים** – חלוקת הארץ נעשתה (לא רק לפי הגורל אלא גם) לפי השווי הכספי של החלקים של הארץ, שהיה חלק שאדמתו יפה (-"רב") והיה חלק שאדמתו כחושה (-"מעט"), ועשו שומה כספית לכל חלק וחלק של הארץ כדי להשוות בין החלקים (-"בין רב למעט"), וכל שבט קיבל חלק שהיה שווה בערכו לחלק שקיבל שבט אחר, ושבט אחד קיבל חלק שאדמתו יפה ושטחו קטן, ושבט אחר קיבל חלק שאדמתו כחושה ושטחו גדול**.**

**ספרי** פסקה קלב: "על פי הגורל תיחלק נחלתו, בין רב למעט"- מגיד שלא נתחלקה ארץ ישראל אלא בשומא, בית כור (שטח גדול אך כחוש) כנגד (בהשוואה אל) בית סאה (שטח קטן אך יפה), ובית סאה כנגד בית כור.

**בבלי בבא בתרא** קכב,א: תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלושה עשר שבטים (לשלושה עשר חלקים שווים). שבתחילה (כשבאו לארץ) לא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים, ולא נתחלקה אלא בכספים, שנאמר: "בין רב למעט". - אמר רבי יהודה: סאה (שטח של בית סאה) ביהודה שווה חמש סאים (שטח של חמישה בתי סאה) בגליל. - ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר: "אך בגורל ייחלק את הארץ" (במדבר כו,נה), ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: "על פי הגורל" (במדבר כו,נו) (אולי צריך לומר כמו בספרי פסקה קלב: "על פי ה" (יהושע יט,נ)). הא כיצד? (כיצד נתחלקה גם בגורל וגם באורים ותומים?) אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומים מונחים לפניו, והיה מכוון ברוח הקודש ואומר (על פי האורים והתומים): "אם זבולון עולה (מקלפי של שבטים) - תחום עכו עולה (מקלפי של תחומים)", טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולון, טרף בקלפי של תחומים ועלה בידו תחום עכו, וחוזר ומכוון ברוח הקודש ואומר: "אם נפתלי עולה - תחום גינוסר עולה", טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומים ועלה בידו תחום גינוסר, וכן לכל שבט ושבט.

**אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אילמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם** – אילו לא הביא הקב"ה לכך שכל חלק של הארץ נמצא טוב ורצוי אצל השבט שקיבל אותו בשעת חלוקת הארץ, על אף החסרונות שמצא בחלק שקיבל, לא היה ניתן לחלק את הארץ לשבטים, לפי שכל שבט היה רוצה לקבל את החלק היפה ולא היה רוצה את החלק שקיבל**.**
ומציעים ברייתא המסייעת לאמור לפני כן: **ותני כֵן:** – ושונה [התנא] כך: **שלשה חינים הן: חן אשה בעיני בעלה** – כל אישה מוצאת חן בעיני בעלה, על אף החסרונות שהוא מוצא בה, שאלמלא כן, לא היה אדם נושא אישה ולא היה קיום לעולם**, חן מקום בעיני יושביו** – כל מקום מוצא חן בעיני יושביו, על אף החסרונות שהם מוצאים בו, שאלמלא כן, לא היה אדם יושב במקום ולא היה קיום לעולם**, חן מקח בעיני לוקחיו** – כל דבר קנוי מוצא חן בעיני קוניו, על אף החסרונות שהם מוצאים בו, שאלמלא כן, לא היה אדם קונה דבר ולא היה קיום לעולם**.**

בבבלי בבא בתרא קכב,א מסופר על זבולון ונפתלי והחלקים שקיבלו בחלוקת הארץ. ובספרי דברים פסקה שנד ובבבלי מגילה ו,א מסופר, שזבולון התרעם לפני הקב"ה שנפתלי קיבל חלק טוב והוא קיבל חלק רע, והקב"ה אמר לו שבחלקו טמונים דברים שאין בחלק של שבט אחר, וכך נתן הקב"ה את חן חלקו של זבולון בעיניו.

'ותני כן' מסייע בדרכים שונות לדברים שלפניו. לפעמים מדובר בסיוע ישיר, אולם במקומות אחרים מדובר בסיוע עקיף וחלקי, ובכלל זה סיוע להנחת היסוד של המשפט שעליו הוא מוסב, כמו כאן, שהרי הברייתא שהוצעה בלשון 'ותני כן' אינה מוכיחה את האמור לפניו (שאלמלא שנתן הקב"ה חן כל מקום בעיני יושביו, לא היתה ארץ ישראל מתחלקת לעולם), אלא רק שיש חן למקום בעיני יושביו ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 596 והערה 192).

**בבלי** סוטה מז,א: אמר רבי חנינא: שלושה חינות הם: חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מיקח על לוקחיו.

**רבי אבא בריה דרבי פפי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר בשם **רבי יהושע דסיכנין** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי, מהיישוב סיכנין בגליל התחתון המערבי) שאמר **בשם [רבי]** (מילה זו הושלמה על פי קטע גניזה) **לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: אף לעתיד לבוא הקב"ה עושה כן** – גם באחרית הימים יביא הקב"ה לכך שכל דבר יימצא טוב ורצוי אצל האדם שהדבר הוא שלו**.**
ומביאים פסוק המסייע לדבר זה: **הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב (על גאולת ישראל בעתיד): **"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ**, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם **וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר"** (יחזקאל לו,כו) **-** יש לדרוש את המילים "לב בשר": (בקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני" נוסף: 'לב') **שהוא בושֵׂר** (בקטע גניזה ובקונטרס אחרון של "ילקוט שמעוני": 'בוסֵר' - בוזה ומזלזל) **בחלקו של חבירו** – לעתיד לבוא ייתן ה' לכל אחד מישראל לב שאינו מתאווה לחלק של חברו אלא שמח בחלקו**.**

**בראשית רבה** לד,טו: ...אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו. - אף לעתיד כן: "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו,כו) - לב בוסר בחלקו של חבירו.

לפעמים, עניין משני או שולי שנזכר בסוגיה הראשית הופך לנושא הראשי של דיון אגדי בהמשך, ועניין זה נדון בהקשרו האגדי החדש מנקודת ראות השונה באופן מהותי מזו המשתקפת בסוגיה הראשית. כך למשל ביומא ד,א:
**א.** ויביא שני חוטין... הדא אמרה: חקוקים היו.
**ב.** ותני כן: בשתי קלפיות נתחלקה ארץ ישראל...
**ג.** נגע בהן (בגורלות) כשהן למטה ונתערבו... (הקטע שלהלן)
בעוד שקטעים א ו-ג מתייחסים למשנה המקומית, הדנה בהגרלה על שעירי יום הכיפורים, קטע ב עוסק בנושא אחר לחלוטין, חלוקת ארץ ישראל, אולם נראה שנושא זה נדון כאן מפני שגם חלוקה זו נעשתה באמצעות קלפי וגורלות, בדומה להגרלה המתוארת במשנה. נמצא, כי הקישור העומד ביסוד הבאת דברי האגדה כאן הוא רופף מאוד, והוא נראה כקישור מילולי יותר מאשר קישור ענייני ("לדרכי שילובן של האגדות בירושלמי", "אסופות" יא, עמודים רה-רו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:4)

**העלאת הגורלות וקידוש השעירים**
מביאים ברייתא: **נגע בהן** – בגורלות, **כשהן למטה ונתערבו** – אם הכוהן הגדול נתן את ידיו בתוך הקלפי ולקח בידו האחת גורל אחד ובידו השנייה את הגורל השני, ולפני שהעלה את הגורלות מן הקלפי נתערבו שוב בקלפי, וחזר ולקחם והעלם מן הקלפי ונתנם על השעירים, ואין ידוע האם לקח בכל אחת מידיו אותו גורל שלקח בתחילה או שמא נתחלפו הגורלות בפעם השניייה, **- אין** (אין לגרוס מילה זו) **השעירים כמצותן** – מפני שכל זמן שהגורלות עדיין בתוך הקלפי, מותר לכתחילה להחליפם מיד אחת ליד השנייה, מאחר ולא העלם מן הקלפי, ולכן השעירים כשרים**, ומשהעלה אותן נגע בהן ונתערבו** – אם הכוהן הגדול לקח את הגורלות בידיו והעלם מן הקלפי ונתערבו שוב בקלפי, וחזר ולקחם והעלם מן הקלפי ונתנם על השעירים, **-** (צריך לגרוס: '**אין**') **השעירים כמצותן** – מפני שאחרי שהעלם מן הקלפי אסור להחליפם, ולכן השעירים פסולים, ויש להביא שעירים אחרים ולחזור ולהעלות את הגורלות מן הקלפי ולתת אותם על השעירים האחרים (כך הגיה ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל")**.**
**ובעלייתו נגע בהן ונתערבו.** (אין לגרוס מילים אלו ("קורבן העדה"). - נראה שמילים אלו הן גרסה חלופית למילים 'ומשהעלה אותן נגע בהן ונתערבו', שנכתבה על הגיליון ונכנסה לפנים)

נראה שיש לנקד בברייתא: **נִגַּע** - ניגף, הוכה. והכוונה שידיו של הכוהן הגדול ניגפו והוכו על ידי הגורלות, ובשל כך נשמטו הגורלות מידיו ונפלו לקלפי.

ומביאים ברייתא נוספת: **אמר** – הכוהן הגדול**:** "**אם של שם יעלה בימיני** - **יקדש** – יתקדש לשעיר לשם, **זה שעל ימיני**" – ועלה הגורל של השם בימינו, **- קדש** – השעיר שבימינו התקדש לשעיר לשם**,** או שאמר: "**אם של שם יעלה בשמאלי** - **יקדש** – יתקדש לשעיר לשם, **זה שעל שמאלי**" – ועלה הגורל של השם בשמאלו, **- קדש** – השעיר שבשמאלו התקדש לשעיר לשם**. ואפילו אם** (מילה זו יתירה, ואינה בקטע גניזה) **אמר:** "**אם של שם יעלה בימיני** - **יקדש** – יתקדש לשעיר לשם, **זה שעל שמאלי**" – ועלה הגורל של השם בימינו, **- קדש** – השעיר שבשמאלו התקדש לשעיר לשם**,** או שאמר: "**אם של שם יעלה בשמאלי** - **יקדש** – יתקדש לשעיר לשם, **זה שעל ימיני**" – ועלה הגורל של השם בשמאלו, **- קדש** – השעיר שבימינו התקדש לשעיר לשם. - הטעם שקדש בכל המקרים הללו הוא, שהשעיר לשם נקבע על פי הגורל של שם**. אבל אם אמר:** "**בין של שם יעלה בימיני בין של שם יעלה בשמאלי** - **לא יקדש** – לשעיר לשם, **אלא זה שעל ימיני**"**,** או שאמר: "**לא יקדש** – לשעיר לשם, **אלא זה שעל שמאלי**" **- לא קדש** – השעיר שבימינו או שבשמאלו לא התקדש לשעיר לשם**, מפני שהוא קובען בפה** – במקרה זה הכוהן הגדול קובע את השעיר לשם בפיו ולא על פי הגורל של שם, והדין הוא שאין השעיר לשם נקבע אלא על פי הגורל של שם**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:5)

ומביאים מדרש הלכה: **אמרה התורה: "**וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם **גֹּרָלוֹת"** (ויקרא טז,ח) **- גורלות של כל דבר** – רשאים לעשות גורלות מכל חומר שהוא**.** - ויש לשאול: **יכול יתן שני גורלות על זה ושני גורלות על זה!** – אולי יעלה על דעתך שצריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים, שכך משמע הכתוב: "ונתן... על שני השעירים גורלות" - על כל אחד משני השעירים שני גורלות! - ויש להשיב: **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "גֹּרָלוֹת, גּוֹרָל אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל"** – הרי שאין כאן ארבע גורלות אלא רק שני גורלות, גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל, ולכן צריך לתת רק גורל אחד על כל אחד משני השעירים**.** - ויש לשאול: **יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה!** – אולי יעלה על דעתך שצריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים! - ויש להשיב: **תלמוד לומר: "גּוֹרָל** אֶחָד לַי'י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל**"** – הרי שאין כאן אלא גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל, ולכן צריך לתת רק גורל אחד על כל אחד משני השעירים**.**
ומקשים: **ולא דא** (צריך להוסיף: '**היא**') **קדמייתא?!** (בתמיהה) – ואין [הסיפא] הזאת [של הברייתא] היא [ההלכה] הראשונה (הרישא)?! (ומדוע התנא כופל את דבריו ברישא ובסיפא?)
ומתרצים את הקושיה בהצעת גרסה חדשה של הדברים שמופיעים לפני כן: **כיני:** – כך היא (הסיפא): יש לשאול: **יכול משהוא** – אולי יעלה על דעתך שאחרי שהכוהן הגדול **נותן של שם על של שם ושל עזאזל על של עזאזל** – כדי שיקבע הגורל איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל**, יחזור ויחליף** – את שני הגורלות, וייתן גורל של שם על השעיר לעזאזל וגורל של עזאזל על השעיר לשם, שאף שאין כאן אלא שני גורלות (כמו שהשיבו ברישא), צריך לתת גורל אחד לשם וגורל אחד לעזאזל על כל אחד משני השעירים, אלא שאינו נותן על כל אחד משני השעירים שני גורלות בפעם אחת (כמו ששאלו ברישא) אלא בשתי פעמים**!** - ויש להשיב: **תלמוד לומר: "גּוֹרָל אֶחָד לַי'י" - אין כאן לשם אלא אחד** – יש ללמוד מהמילה "אחד" המיותרת ,שאין צריך לתת על השעיר לשם אלא גורל אחד**, "וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" - ואין כאן לעזאזל אלא אחד** – יש ללמוד מהמילה "אחד" המיותרת, שאין צריך לתת על השעיר לעזאזל אלא גורל אחד. - נמצא שהשאלה והתשובה בסיפא של הברייתא אינן זהות לשאלה ולתשובה ברישא**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" - של כל דבר. - יכול שניים על זה ושניים על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". - יכול של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין כאן לה' אלא אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. - אם כן, למה נאמר "גורלות"? - שיהיו שווים, שלא יעשה אחד גדול ואחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב, אחד של שייש ואחד של אשכרוע.

**בבלי יומא** לז,א: תנו רבנן: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" - גורלות של כל דבר. - יכול ייתן שניים על זה ושניים על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין כאן לשם אלא גורל אחד, ואין כאן לעזאזל אלא אחד. - יכול ייתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה! - תלמוד לומר: "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" - אין לה' אלא אחד, ואין לעזאזל אלא אחד. - אם כן, מה תלמוד לומר "גורלות"? - שיהיו שניהם שווים, שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב.

בבבלי הביאו את הברייתא כלשונה ולא שאלו והשיבו כמו בירושלמי. הסיום של הברייתא "אם כן, מה תלמוד לומר "גורלות"? - שיהיו שניהם שווים..." אינו מובא בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:6)

**השם שחקוק על הציץ ועל הגורל של השם**
מביאים ברייתא: **ציץ** (כינוי לתכשיט שהיה נתון על מצחו של הכוהן הגדול) **היה כתוב עליו "קֹדֶשׁ לַי'י"** (שמות כח,לו)**, "קֹדֶשׁ"** (צריך להוסיף כמו בירושלמי מגילה א,ח: '**למ'ד**') **מלמטן ושֵׁם מלמעלן** – המילים "קודש לי'י" לא היו חקוקות על הציץ בשורה אחת אלא בשתי שורות: "קודש ל" בשורה התחתונה ושם ה' בשורה העליונה**, כמלך שהוא יושב על קתדרין** (כיסא (מקור המילה ביוונית)) **שלו** – האות ל דומה לקתדרה - מושב לאדם נכבד, והכוונה שארבע אותיות שם ה' היו כתובות מעל הגג של האות ל, שהגג שלה היה ארוך כדי ארבע אותיות השם, וכך הקב"ה הוא כמלך היושב על קתדרה**.**

ומציעים השוואה: **ודכוותה:** – ושכמותה: **אחד** (צריך לומר: '**למ'ד**') **מלמטן ושֵׁם מלמעלן** – כמו שבציץ היה האות למ"ד מלמטה ושם ה' מלמעלה, כך בגורל שהיה חקוק עליו "לשם״ היה האות למ"ד מלמטה ושם ה' מלמעלה, שארבע אותיות שם ה' היו כתובות מעל הגג של האות ל, כמו בציץ, וכך הקב"ה הוא כמלך היושב על קתדרה (כך הגיה ופירש ב"שערי תורת ארץ ישראל") (המילה "אחד" לא נכתבה על הגורל, שכן שנינו במשנה: "אחד כתוב עליו לשם". והאחד שכתוב עליו לעזאזל, ודאי שהיה כתוב עליו בשורה אחת)**.**

במקרים רבים לא לגמרי ברור אם 'ודכוותה' מציע קביעה או בעיה או קושיה, בעיקר כשאין תגובה למשפט שמציע המונח (כמו כאן) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 130 והערה 57).

וממשיכים את הברייתא: **אמר רבי אלעזר בירבי יוסי** (תנא בדור החמישי)**: אני ראיתיו** – את הציץ, **ברומי** – שנלקח לשם עם שאר כלי המקדש בחורבן בית שני, **ולא היה כתוב עליו אלא שיטה** (שורה של כתב) **אחת "קודש לי'י"** – שלא כדעה הראשונה שהיה כתוב עליו בשתי שורות**.**

**בבלי שבת** סג,ב ו**סוכה** ה,א: תניא: ציץ דומה כמין טס (חתיכה שטוחה) של זהב, ורחב שתי אצבעות, ומקיף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו שתי שיטים: יו"ד ה"א (שם ה') מלמעלה, ו"קדש" למ"ד מלמטה. ואמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו "קדש לה'" בשיטה אחת.
• • •

דוגמא מפליאה של קטע משובש מאוד אנו מוצאים בירושלמי יומא ד,א: 'ונתן אהרן - אם נתן זר כשר' וכו' עד סוף ההלכה, עיין שם במפרשי הירושלמי ותמצא שצריכים להפך שם כמעט כל מאמר ומאמר ("על הירושלמי", עמוד 11).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:7)

**העלאת הגורלות ונתינתם**
נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"וְנָתַן אַהֲרֹן** עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת**"** (ויקרא טז,ח) **- אם נתן זר** – אם מי שאינו כוהן נתן על שני השעירים את הגורלות שהעלה הכוהן הגדול מתוך הקלפי, **- כשר** – הנתינה כשרה, אף על פי שהכתוב אומר שהכוהן הגדול נותן את הגורלות על שני השעירים**.**
ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: **ודכוותה:** – ושכמותה: **אם העלה זר - פסול** (כך המסקנה להלן, אך כאן נראה שצריך לומר: '**כשר**') – אם העלה זר את הגורלות מתוך הקלפי - ההעלאה כשרה, שהעלאה דינה כמו נתינה**.**
ומנמקים את הקביעה: **קול וחומר: מה אם נתינה שכתוב בה "בני** (יש למחוק מילה זו) **אהרן"** – בנתינת הגורלות כתוב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" (ויקרא טז,ח), **- אם נתן זר כשר, הַעֲלָיָיה** (העלאה) **שאין כתוב בה 'בני** (יש למחוק מילה זו) **אהרן'** – בהעלאת הגורלות כתוב: "...השעיר אשר עלה עליו (ספרא "אחרי מות" פרשה ב: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לה'" (ויקרא טז,ט), וכן כתוב: "והשעיר אשר עלה עליו (ספרא שם: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לעזאזל" (ויקרא טז,י), ולא נאמר מי העלה מתוך הקלפי, **- לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאם העלה זר - כשר!
ומציעים קביעה חלופית: **לא צורכה דלא:** – אין צורך [לומר] אלא: (לא היה צריך לומר את הקביעה כפי שהוצעה לעיל אלא היה צריך לומר:) **נתינה שהיא** (צריך לומר: '**שאינה**') **מעכבת** – אם לא הניחו על שני השעירים את הגורלות שהועלו מתוך הקלפי - אין הדבר מעכב את המשך העבודה, **- אם נתן זר** - **כשר** – שכיוון שנתינת הגורלות אינה מעכבת, לכן נתינתם על ידי זר אינה פסולה, ורק לכתחילה נתינתם צריכה להיעשות על ידי כוהן גדול**, העלייה** (העלאה) **שאינה** (צריך לומר: '**שהיא**') **מעכבת** – אם לא הועלו הגורלות מתוך הקלפי - הדבר מעכב את המשך העבודה, כיוון שהשעירים נקבעים, זה לשם וזה לעזאזל, על פי הגורלות שמועלים מתוך הקלפי, **- אם העלה זר** - **פסול** – שכיוון שהעלאת הגורלות מעכבת, לכן העלאתם על ידי זר פסולה (כך הגיהו משפט זה ב"קורבן העדה" וב"פני משה")**.**

(**ו**)**אמר רבי יצחק בר חקולא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) **בשם רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: העלייה** (העלאה) **מתוך קילפי מעכבת, אין נתינה מעכבת** – מימרה זו מתאימה לאמור לפני כן, שנתינת הגורלות אינה מעכבת והעלאתם מתוך הקלפי מעכבת**.**
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: קובען אפילו בפה** – הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי אמירה בפיו ולא רק על פי הגורלות. - רבי יוחנן חולק על רבי ינאי וסובר שגם העלאת הגורלות מתוך הקלפי אינה מעכבת**.**
ומציעים קביעה: **סברין מימר:** – סוברים לומר: **אפילו אחד היום ואחד למחר** – לדעת רבי יוחנן, הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים בפה אפילו שלא באותו היום, אלא אחד ביום אחד והשני ביום אחר, כלומר, רשאי לקבוע אותם מראש ושלא באותו זמן (במקומות אחדים נראה ש'סברין מימר' מציע קביעה שאינה נסתרת בהמשך ושאין חולק עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 502))**.**

ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: **על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי ינאי**' – על דעתו של רבי ינאי) **- ניחא** – [הדבר] נוח (מובן למה אמרה התורה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כי לדעתו הם נקבעים רק על ידי גורלות)**. על דעתיה דרבי ינאי** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר:** – על דעתו של רבי יוחנן שהוא אומר: **קובען אפילו בפה**') **- לאי זה דבר נאמר "גורלות"?** – כיוון שלדעתו השעירים נקבעים אפילו בפה, למה אמרה התורה שהם נקבעים על ידי גורלות? (ההגהות על פי מפרשי הירושלמי, אלא שמפרשי הירושלמי הגיהו בהחלפת החלקים הראשונים של שני המשפטים, ואנו היגהנו גם את דבריו של רבי יוחנן. - לשון הקושיה כאן לפי הגרסה שלפנינו הושווה בטעות ללשון הקושיה הדומה להלן, וראה מה שכתבנו להלן)
ומתרצים את הקושיה: **למצוה** – ולא לעיכוב, שלדעת רבי יוחנן, התורה אמרה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כדי לומר שלכתחילה יש לקבוע אותם על ידי גורלות ולא בפה, אבל אין קביעה על ידי גורלות מעכבת**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על רבי יוחנן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי יוחנן: **הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת** – אם נקבע באמירה בלבד שאחד מהשעירים הוא חטאת לשם - אינו נקבע על ידי כך**!** – הרי שהשעיר לשם נקבע רק על ידי הגרלה ולא על ידי אמירה בפה, שלא כדברי רבי יוחנן!
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: **פתר לַהּ** – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא), **במצליח בגורל** (צריך לומר: '**ברוצה להגריל**' ("נועם ירושלמי")) – הברייתא שאמרה ש"הגורל עושהו חטאת" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול רוצה להגריל ולקבוע את השעירים על ידי גורלות ואינו רוצה לקבוע בפה, שבמקרה זה רק הגורל קובע את השעיר לשם, אבל אם אינו רוצה להגריל כלל - רשאי לקבוע את השעירים אפילו בפה, שאין ההגרלה מעכבת**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם אחר שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על רבי יניי:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי ינאי: **לא הגריל** – אם הכוהן הגדול לא קבע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי גורלות, **ולא נתוודה** – או אם הכוהן הגדול לא התוודה על השעיר לעזאזל, **- כשר** – שאין ההגרלה או הווידוי מעכבים**, אלא שחיסר מצוה אחת** – הפסיד מצוות הגרלה או מצוות וידוי**!** – הרי שהשעירים נקבעים גם שלא על ידי הגרלה, שלא כדברי רבי ינאי שאומר שהעלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת!
[נראה שצריך להשלים: ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: '**פתר לה במעלה הגורל**' – הברייתא שאמרה ש"לא הגריל - כשר" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול העלה את הגורלות מתוך הקלפי אבל לא נתן אותם על שני השעירים, שנתינת הגורלות אינה מעכבת, אבל העלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת] (נראה שכאן היה מקומו של התירוץ שלעיל 'פתר לה במצליח בגורל', כשהלשון 'במצליח בגורל' הוא שיבוש של 'במעלה הגורל', אלא שנשמט מכאן והוכנס לעיל במקום הלשון 'ברוצה להגריל'. שיבוש הלשון נוצר כך: במ**ע**ל**ה ה**גורל > במ**צ**ל**יח ב**גורל)

ב"שערי תורת ארץ ישראל" השלים: 'פתר לה בנתינה' - הברייתא שאמרה שלא הגריל כוונתה שלא נתן את הגורלות על השעירים, שבזה אף רבי ינאי מודה שאין נתינה מעכבת.
לעצם העניין אין הבדל בין הגהה זו להגהתנו, אלא שהגהה זו היא השלמה שאינה נמצאת בסוגיה, ואילו הגהתנו היא העברה ממקום אחר בסוגיה בתוספת תיקון לשון שהשתבש.

**בבלי יומא** לט,ב: אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי - מעכבת, הנחה (של הגורלות על השעירים לאחר העלאתם מן הקלפי) - אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה - אינה מעכבת.
**בבלי יומא** מ,א: מצוה להגריל ולהתוודות. לא הגריל ולא התוודה - כשר.
**בבלי יומא** מ,ב: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.

מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן שווה בשני התלמודים.
בירושלמי: "נתינה", ובבבלי: "הנחה", כמו שהוא בעניין תפילין.
גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אם לא הגריל - כשר" על מי שאומר שהגרלה מעכבת, ותירצו שיש לפרש את הברייתא שאם לא הניח את הגורלות - כשר, שהנחת הגורלות אינה מעכבת אבל הגרלה מעכבת, כמו התירוץ שהשלמנו בירושלמי.
גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אין השם עושה חטאת" על מי שאומר שהגרלה אינה מעכבת. בבבלי לא תירצו קושיה זו.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:8)

**העלאת הגורלות ונתינתם**
נאמר בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"וְנָתַן אַהֲרֹן** עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת**"** (ויקרא טז,ח) **- אם נתן זר** – אם מי שאינו כוהן נתן על שני השעירים את הגורלות שהעלה הכוהן הגדול מתוך הקלפי, **- כשר** – הנתינה כשרה, אף על פי שהכתוב אומר שהכוהן הגדול נותן את הגורלות על שני השעירים**.**
ומציעים קביעה העולה מתוך השוואה: **ודכוותה:** – ושכמותה: **אם העלה זר - פסול** (כך המסקנה להלן, אך כאן נראה שצריך לומר: '**כשר**') – אם העלה זר את הגורלות מתוך הקלפי - ההעלאה כשרה, שהעלאה דינה כמו נתינה**.**
ומנמקים את הקביעה: **קול וחומר: מה אם נתינה שכתוב בה "בני** (יש למחוק מילה זו) **אהרן"** – בנתינת הגורלות כתוב: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" (ויקרא טז,ח), **- אם נתן זר כשר, הַעֲלָיָיה** (העלאה) **שאין כתוב בה 'בני** (יש למחוק מילה זו) **אהרן'** – בהעלאת הגורלות כתוב: "...השעיר אשר עלה עליו (ספרא "אחרי מות" פרשה ב: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לה'" (ויקרא טז,ט), וכן כתוב: "והשעיר אשר עלה עליו (ספרא שם: עלה לשמו מתוך הקלפי) הגורל לעזאזל" (ויקרא טז,י), ולא נאמר מי העלה מתוך הקלפי, **- לא כל שכן?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שאם העלה זר - כשר!
ומציעים קביעה חלופית: **לא צורכה דלא:** – אין צורך [לומר] אלא: (לא היה צריך לומר את הקביעה כפי שהוצעה לעיל אלא היה צריך לומר:) **נתינה שהיא** (צריך לומר: '**שאינה**') **מעכבת** – אם לא הניחו על שני השעירים את הגורלות שהועלו מתוך הקלפי - אין הדבר מעכב את המשך העבודה, **- אם נתן זר** - **כשר** – שכיוון שנתינת הגורלות אינה מעכבת, לכן נתינתם על ידי זר אינה פסולה, ורק לכתחילה נתינתם צריכה להיעשות על ידי כוהן גדול**, העלייה** (העלאה) **שאינה** (צריך לומר: '**שהיא**') **מעכבת** – אם לא הועלו הגורלות מתוך הקלפי - הדבר מעכב את המשך העבודה, כיוון שהשעירים נקבעים, זה לשם וזה לעזאזל, על פי הגורלות שמועלים מתוך הקלפי, **- אם העלה זר** - **פסול** – שכיוון שהעלאת הגורלות מעכבת, לכן העלאתם על ידי זר פסולה (כך הגיהו משפט זה ב"קורבן העדה" וב"פני משה")**.**

(**ו**)**אמר רבי יצחק בר חקולא** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון והשני) **בשם רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: העלייה** (העלאה) **מתוך קילפי מעכבת, אין נתינה מעכבת** – מימרה זו מתאימה לאמור לפני כן, שנתינת הגורלות אינה מעכבת והעלאתם מתוך הקלפי מעכבת**.**
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: קובען אפילו בפה** – הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי אמירה בפיו ולא רק על פי הגורלות. - רבי יוחנן חולק על רבי ינאי וסובר שגם העלאת הגורלות מתוך הקלפי אינה מעכבת**.**
ומציעים קביעה: **סברין מימר:** – סוברים לומר: **אפילו אחד היום ואחד למחר** – לדעת רבי יוחנן, הכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים בפה אפילו שלא באותו היום, אלא אחד ביום אחד והשני ביום אחר, כלומר, רשאי לקבוע אותם מראש ושלא באותו זמן (במקומות אחדים נראה ש'סברין מימר' מציע קביעה שאינה נסתרת בהמשך ושאין חולק עליה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 502))**.**

ומציעים קושיה לפי חכם מסוים: **על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי ינאי**' – על דעתו של רבי ינאי) **- ניחא** – [הדבר] נוח (מובן למה אמרה התורה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כי לדעתו הם נקבעים רק על ידי גורלות)**. על דעתיה דרבי ינאי** (צריך לומר: '**על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר:** – על דעתו של רבי יוחנן שהוא אומר: **קובען אפילו בפה**') **- לאי זה דבר נאמר "גורלות"?** – כיוון שלדעתו השעירים נקבעים אפילו בפה, למה אמרה התורה שהם נקבעים על ידי גורלות? (ההגהות על פי מפרשי הירושלמי, אלא שמפרשי הירושלמי הגיהו בהחלפת החלקים הראשונים של שני המשפטים, ואנו היגהנו גם את דבריו של רבי יוחנן. - לשון הקושיה כאן לפי הגרסה שלפנינו הושווה בטעות ללשון הקושיה הדומה להלן, וראה מה שכתבנו להלן)
ומתרצים את הקושיה: **למצוה** – ולא לעיכוב, שלדעת רבי יוחנן, התורה אמרה שהשעירים נקבעים על ידי גורלות, כדי לומר שלכתחילה יש לקבוע אותם על ידי גורלות ולא בפה, אבל אין קביעה על ידי גורלות מעכבת**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על רבי יוחנן:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי יוחנן: **הגורל עושהו חטאת, ואין השם עושהו חטאת** – אם נקבע באמירה בלבד שאחד מהשעירים הוא חטאת לשם - אינו נקבע על ידי כך**!** – הרי שהשעיר לשם נקבע רק על ידי הגרלה ולא על ידי אמירה בפה, שלא כדברי רבי יוחנן!
ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: **פתר לַהּ** – פותר אותה (רבי יוחנן מפרש את הברייתא), **במצליח בגורל** (צריך לומר: '**ברוצה להגריל**' ("נועם ירושלמי")) – הברייתא שאמרה ש"הגורל עושהו חטאת" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול רוצה להגריל ולקבוע את השעירים על ידי גורלות ואינו רוצה לקבוע בפה, שבמקרה זה רק הגורל קובע את השעיר לשם, אבל אם אינו רוצה להגריל כלל - רשאי לקבוע את השעירים אפילו בפה, שאין ההגרלה מעכבת**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם אחר שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא על רבי יניי:** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) חלוקה על רבי ינאי: **לא הגריל** – אם הכוהן הגדול לא קבע את השעיר לשם ואת השעיר לעזאזל על ידי גורלות, **ולא נתוודה** – או אם הכוהן הגדול לא התוודה על השעיר לעזאזל, **- כשר** – שאין ההגרלה או הווידוי מעכבים**, אלא שחיסר מצוה אחת** – הפסיד מצוות הגרלה או מצוות וידוי**!** – הרי שהשעירים נקבעים גם שלא על ידי הגרלה, שלא כדברי רבי ינאי שאומר שהעלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת!
[נראה שצריך להשלים: ומתרצים את הקושיה בהצעת אוקימתא למקור שממנו הקשו: '**פתר לה במעלה הגורל**' – הברייתא שאמרה ש"לא הגריל - כשר" עוסקת במקרה שהכוהן הגדול העלה את הגורלות מתוך הקלפי אבל לא נתן אותם על שני השעירים, שנתינת הגורלות אינה מעכבת, אבל העלאת הגורלות מתוך הקלפי מעכבת] (נראה שכאן היה מקומו של התירוץ שלעיל 'פתר לה במצליח בגורל', כשהלשון 'במצליח בגורל' הוא שיבוש של 'במעלה הגורל', אלא שנשמט מכאן והוכנס לעיל במקום הלשון 'ברוצה להגריל'. שיבוש הלשון נוצר כך: במ**ע**ל**ה ה**גורל > במ**צ**ל**יח ב**גורל)

ב"שערי תורת ארץ ישראל" השלים: 'פתר לה בנתינה' - הברייתא שאמרה שלא הגריל כוונתה שלא נתן את הגורלות על השעירים, שבזה אף רבי ינאי מודה שאין נתינה מעכבת.
לעצם העניין אין הבדל בין הגהה זו להגהתנו, אלא שהגהה זו היא השלמה שאינה נמצאת בסוגיה, ואילו הגהתנו היא העברה ממקום אחר בסוגיה בתוספת תיקון לשון שהשתבש.

**בבלי יומא** לט,ב: אמר רבי ינאי: עליית גורל מתוך קלפי - מעכבת, הנחה (של הגורלות על השעירים לאחר העלאתם מן הקלפי) - אינה מעכבת. ורבי יוחנן אמר: אף עלייה - אינה מעכבת.
**בבלי יומא** מ,א: מצוה להגריל ולהתוודות. לא הגריל ולא התוודה - כשר.
**בבלי יומא** מ,ב: "ועשהו חטאת" - הגורל עושה חטאת, ואין השם עושה חטאת.

מחלוקת רבי ינאי ורבי יוחנן שווה בשני התלמודים.
בירושלמי: "נתינה", ובבבלי: "הנחה", כמו שהוא בעניין תפילין.
גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אם לא הגריל - כשר" על מי שאומר שהגרלה מעכבת, ותירצו שיש לפרש את הברייתא שאם לא הניח את הגורלות - כשר, שהנחת הגורלות אינה מעכבת אבל הגרלה מעכבת, כמו התירוץ שהשלמנו בירושלמי.
גם בבבלי הקשו מהברייתא האומרת ש"אין השם עושה חטאת" על מי שאומר שהגרלה אינה מעכבת. בבבלי לא תירצו קושיה זו.

ומביאים מדרש הלכה: נאמר באיסור מחוסר זמן בקורבנות: **"**שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה **לַי'י"** (ויקרא כב,כז) – מותר להקריב בהמה רק אם היא בת שמונה ימים או יותר; ויש ללמוד מהמילה "לי'י": **- לרבות שעיר המשתלח שיהא פסול משום מחוסר זמן** – שעיר בתוך שבעת ימים ללידתו אינו ראוי להיות שעיר המשתלח לעזאזל, שפסול מחוסר זמן חל גם על שעיר המשתלח, כיוון ששעיר המשתלח מובא לשם ה', אף שאינו קרב לקורבן, ולכן הוא בכלל איסור מחוסר זמן**.**
[נראה שצריך להשלים: ומציעים קושיה: '**וחש לומר: שמא יעלה לשם!**' – אם אחד מהשעירים שמגרילים עליהם הוא מחוסר זמן, הרי יש מקום לחשוש לאפשרות שהגורל יקבע אותו לשם ואינו ראוי להיקרב, ואם כן, מדוע יש צורך בלימוד מיוחד שמחוסר זמן אינו ראוי להיות שעיר לעזאזל!] (נראה שכאן היה מקומה של הקושיה הזו שלהלן אלא שנשמטה מכאן והוכנסה להלן)
ומתרצים את הקושיה בהצעת קשר בין דעותיהם של חכמים: (**ו**)**אתיא כיי דמר רבי יוחנן:** – ובאה (הולכת) [הברייתא של מדרש ההלכה] כמו [המימרה] ההיא שאומר רבי יוחנן: **קובען אפילו בפה** – הברייתא הולכת כדעת רבי יוחנן, שהכוהן הגדול רשאי לקבוע את השעירים אפילו על ידי אמירה בפה, ולכן יש צורך בלימוד מן הכתוב שמחוסר זמן אינו ראוי להיות שעיר לעזאזל, כדי ללמד שהכוהן הגדול לא יקבע מחוסר זמן לשעיר לעזאזל על ידי אמירה בפה (יש ש'אתייא' בא לתרץ קושיות ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 105))**.**

**ספרא** "אמור" פרשה ח: "לה'" (ויקרא כב,כז) - לרבות שעיר המשתלח.

**בבלי יומא** סג,ב: "לה'" (ויקרא כב,כז) - לרבות שעיר המשתלח (שהוא פסול במחוסר זמן).
טעמא דרבי רחמנא, הא לאו הכי הווה אמינא: שעיר המשתלח קדוש במחוסר זמן. והא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם! (הרי שעיר מחוסר זמן אינו ראוי לשם, וכיוון שאין ידוע איזה משני השעירים ייקבע לשם על ידי הגורל, מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד משני השעירים יהיה מחוסר זמן, ומדוע הוצרך הכתוב לפסול מחוסר זמן לשעיר המשתלח?)

גם בבבלי הקשו על הברייתא את הקושיה שהקשו בירושלמי. בבבלי תירץ רב יוסף, שהברייתא היא כחנן המצרי, שלדבריו יש מקרה ששעיר המשתלח נקבע בפני עצמו בלא הגרלה.

(**סברין מימר: אפילו אחד היום ואחד למחר.**
**על דעתיה דרבי יוחנן דו אמר: אפילו אחד היום ואחד למחר - ניחא. על דעתיה דרבי ינאי - לאי זה דבר נאמר "גורלות"?**
**וחש לומר: שמא יעלה לשם!**
**פתר לה ברוצה להגריל.**)
משפטים אלה אין להם מובן כאן. ונראה שהמשפט 'סברין מימר...' והמשפטים 'על דעתיה... על דעתיה...' הועתקו בטעות מלעיל בשל דברי רבי יוחנן שהובאו כאן שוב, והמשפט 'וחש לומר' והמשפט 'פתר לה' השתרבבו בטעות מלעיל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:9)

**שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ**
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **שני שעירי יום הכיפורים** – שעדיין לא הגרילו עליהם כדי לקבוע איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל, **ששחטן בחוץ** – אם שחט אדם אחד מהם מחוץ לבית המקדש, **- אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **חייב** – כרת, כדין כל מי ששחט קורבן בחוץ**, אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **פטור** – מכרת**.**
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים באמצעות אוקימתות: **אמר רב חסדא** (מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי)**: מאן דאמר:** – מי שאומר: **חייב** (צריך לומר: '**פטור**') **- בשקרב השעיר הנעשה בפנים** (צריך לומר: '**בחוץ**') – יש להעמיד מקור זה במקרה ששחט אחד משני השעירים לאחר שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שהוא אחד מקורבנות המוסף של יום הכיפורים והוא קרב על מזבח החיצון, שכיוון שאין אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון (כי שעיר לשם ושעיר לעזאזל אינם קרבים על מזבח החיצון, ולקורבן מוסף אין כבר צורך בהם), לכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **פטור** (צריך לומר: '**חייב**') **- בשלא קרב השעיר הנעשה בחוץ** – יש להעמיד מקור זה במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שכיוון שכל אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון (כי לקורבן מוסף יש עדיין צורך באחד מהם, אם לא יגרילו עליו אלא יקריבו אותו לקורבן מוסף), לכן חייב על שחיטתו מחוץ למקדש (כך הגיה ופירש ב"פני משה". ב"קורבן העדה" הגיה בדרך אחרת, ולעצם העניין אין הבדל בין שתי ההגהות)**.**

**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: רב חסדא בעי מדמתה** – רוצה לדמות אותה **לפסח ולא דמיא** – ולא דומָה (רב חסדא שאמר, שבמקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, חייב על שחיטתו מחוץ למקדש, כיוון שכל אחד משני השעירים הללו ראוי להיקרב על מזבח החיצון כקורבן מוסף, מדמה מקרה זה למקרה ששחט קורבן פסח בשאר ימות השנה מחוץ למקדש, שהוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש, כיוון שקורבן זה ראוי להיקרב על מזבח החיצון כקורבן שלמים. אבל אין שני המקרים דומים, כמבואר להלן)**.**
**אמר רבי מנא בר תנחום** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: רבי לעזר** (אמורא בדור השני) **ורבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **תריהון אמרין:** – שניהם אומרים: **פסח שעיבר זמנו** – קורבן פסח בשאר ימות השנה, שעבר זמן הקרבתו בארבעה עשר בניסן (ערב פסח), **- מאיליו היה משתנה** – הקורבן משתנה מעצמו לקורבן שלמים, ולכן הוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש**, ברם הכא** – אבל כאן (במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ), **- בשחיטה הוא משתנה** – אין אחד משני השעירים משתנה מעצמו לקורבן מוסף, אלא רק אם יקריבו אותו לשם מוסף הוא משתנה לקורבן מוסף, ומשום כך אינו נחשב ראוי להיקרב על מזבח החיצון, ולכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש. - רבי יוסה דוחה את יישוב הסתירה בין המקורות התנאיים שאמר רב חסדא**.**

ומציעים הסבר למקורות התנאיים החולקים, עקב דחיית יישוב הסתירה ביניהם: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו (שנדחה יישוב הסתירה בין המקורות)? **מאן דאמר:** – מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ - **חייב** (צריך לומר: '**פטור**') **- סברין** (צריך לומר: '**סבר**'. - טעם ההגהה הוא שמדובר כאן בלשון יחיד: 'מאן דאמר' ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 903, הערה 112)) **מימר:** – סובר לומר: **הגרלה מעכבת** – את העבודה, ומשום כך לפני שהגרילו על השעירים אין אחד משני השעירים נחשב כראוי להיות שעיר לשם שהוא קורבן, ולכן אינו חייב על שחיטתו מחוץ למקדש**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ - **פטור** (צריך לומר: '**חייב**') **- סברין** (צריך לומר: '**סבר**') **מימר:** – סובר לומר: **אין הגרלה מעכבת** – את העבודה, ומשום כך לפני שהגרילו על השעירים כל אחד משני השעירים נחשב כראוי להיות שעיר לשם שהוא קורבן, ולכן הוא חייב על שחיטתו מחוץ למקדש (ב"פני משה" וב"קורבן העדה" הגיהו בדרך אחרת, ולעצם העניין אין הבדל בין הגהתנו להגהתם)**.**

ותמהים: **כלום יש כאן לשם אלא אחד?!** – לדעת מי שאומר: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ לפני שהגרילו עליהם - חייב, הרי רק אחד משני השעירים יהיה שעיר לשם שהוא קורבן, וכיוון שאין ידוע איזה מהם יהיה קורבן, מדוע הוא חייב אם שחט אחד משניהם בחוץ?
ומתרצים את התמיהה: **אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: או זה או זה** – אומנם אין ידוע איזה משני השעירים יהיה קורבן, אבל אחד מהם, או זה או זה, יהיה קורבן ודאי, ומשום כך כל אחד מהם נחשב כראוי להיות קורבן, ולכן הוא חייב אם שחט אחד משניהם בחוץ**.**

ומביאים ברייתא: **משהגריל** – אם שחט את השעירים בחוץ אחרי שהגרילו עליהם וקבעו איזה שעיר לשם ואיזה שעיר לעזאזל, **- חייב** – כרת, **על של שם** – שהרי הוא קורבן, **ופטור** – מכרת, **על של עזאזל** – שהרי אינו קורבן (ברייתא זו היא סופה של הברייתא שהוצעה לעיל בשתי גרסאות חלופיות)**.**
ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: והוא שנתן מתנת הפר** – אם שחט את השעיר לשם בחוץ - חייב, רק אם כבר היזה הכוהן הגדול מדם הפר של יום הכיפורים בקודש הקודשים**, אבל אם לא נתן מתנת הפר - פטור** – אם שחט את השעיר לשם בחוץ, ועדיין לא היזה הכוהן הגדול מדם הפר בקודש הקודשים - פטור**, ששחיטתו של** ה**שעיר מעכבת מתן דמו של** ה**פר** (צריך לומר: '**שמתן דמו של פר מעכב שחיטתו של שעיר**' ("חידושי הריצ"ד", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, ר"ח קנייבסקי)) – לפני מתן דם הפר בקודש הקודשים אין לשחוט את השעיר לשם כדי לתת את דמו בקודש הקודשים, ומשום כך רק אחרי מתן דם הפר נחשב השעיר לשם כראוי להיות קורבן, ולכן רק אחרי מתן דם הפר הוא חייב אם שחט את השעיר לשם בחוץ**.**

**בבלי יומא** סב,ב-סג,א: תנו רבנן: שני שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ, עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם, משהגריל עליהם - חייב על של שם, ופטור על של עזאזל.
עד שלא הגריל עליהם - חייב על שניהם. - למאי חזו? (הרי לפני ההגרלה אינם ראויים לקורבן, ומדוע יתחייב עליהם?) - אמר רב חסדא: הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ (שני שעירים אלה ראויים לקורבן לצורך שעיר המוספים של יום הכיפורים, ולכן דינם כקורבנות לכל דבר).
ומי אית ליה לרב חסדא "הואיל", והאמר רב חסדא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, לשמו - פטור (שהרי בשאר ימות השנה אינו ראוי להיקרב לשם פסח בפנים), שלא לשמו (אלא לשם שלמים) - חייב (שקורבן פסח שנשחט בשאר ימות השנה שלא לשמו אלא לשם שלמים, הריהו נחשב כקורבן שלמים, וכיון שהוא ראוי להיקרב כשלמים בפנים, אם שחטו בחוץ - חייב). טעמא דשלא לשמו, הא סתמא - לשמו הוא ופטור. אמאי? נימא: הואיל וראוי שלא לשמו בפנים (לכן אם שחטו בחוץ סתם - יהא חייב)! - הכי השתא? (כיצד אתה משווה?) התם (בקורבן פסח) - בעי עקירה (כששוחטו שלא בזמנו בפנים צריך לעקור בשעת השחיטה את שמו של הקורבן מפסח לשלמים, וכל זמן שלא שחטו בפירוש לשם שלמים הריהו עדיין קורבן פסח, ולכן פסח ששחטו שלא בזמנו בחוץ סתם - פטור, שהרי אינו ראוי להיקרב בפנים), הכא (בשעירי יום הכיפורים) - לא בעי עקירה (כששוחט שעיר יום הכיפורים בפנים לפני ההגרלה אין צריך לעקור בשעת השחיטה את שמו של הקורבן לקורבן המוספים, ולכן השוחט שעירי יום הכיפורים בחוץ לפני ההגרלה - חייב עליהם, שהרי הם ראויים להיקרב בפנים).
כי אתא רבין אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, ואמרי לה: אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, בין לשמו בין שלא לשמו - חייב.

דברי רב חסדא בבבלי, ששעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ חייב עליהם, הואיל וראויים לשעיר הנעשה בחוץ, מתאימים לדבריו בירושלמי, שהעמיד את המקור התנאי שאומר שהשוחט חייב במקרה ששחט אחד משני השעירים לפני שקרב השעיר הנעשה בחוץ, שבמקרה זה כל אחד משני השעירים הללו ראוי לשעיר הנעשה בחוץ.
בבבלי הביאו את שיטתו של רב חסדא בפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ, ששונה משיטתם של רבי אלעזר ורבי יוחנן בפסח, ושאלו על רב חסדא שדבריו בפסח אינם מתאימים לדבריו בשעירי יום הכיפורים, והשיבו שאין לדמות זה לזה, שפסח לשיטת רב חסדא צריך עקירה ושעירי יום הכיפורים לא צריכים עקירה. אבל בירושלמי אמרו שרב חסדא מדמה שעירי יום הכיפורים ששחטם בחוץ לפסח ששחטו בשאר ימות השנה בחוץ לפי שיטתם של רבי אלעזר ורבי יוחנן בפסח, ודחו את דברי רב חסדא שאין לדמות זה לזה, שפסח לשיטת רבי אלעזר ורבי יוחנן לא צריך עקירה ושעירי יום הכיפורים צריכים עקירה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:1:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:1:10)

**פר יום הכיפורים ששחטו בחוץ**
**רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: שחט את הפר עד שלא יגריל** – אם שחט את הפר של יום הכיפורים מחוץ לבית המקדש לפני שהגרילו על שני השעירים של יום הכיפורים**, מהו שיהא חייב** – כרת, אם שחטו בחוץ**?** – האם הוא חייב, כדין כל מי ששחט קורבן בחוץ, או שמא הוא פטור, כיוון שהכוהן הגדול שוחט את הפר אחרי שהוא מגריל על השעירים, ולפני שהוא מגריל אין הפר ראוי להקרבה במקדש?
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה לרבי בון בר חייה): **נישמעינה מן הדא:** – נשמע (נלמד) אותה (את פשיטת השאלה) מזאת (מהברייתא שלהלן): **פר מעכב את השעיר** – אם הקדים הכוהן הגדול אחת מהעבודות של השעיר ועשה אותה לפני אחת מהעבודות של הפר שקודמת לאותה העבודה של השעיר - שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות**,** (צריך להוסיף: '**אין**') **השעיר מעכב את הפר** – אם הקדים הכוהן הגדול אחת מהעבודות של הפר ועשה אותה לפני אחת מהעבודות של השעיר שקודמת לאותה העבודה של הפר - אין שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות (סדר עבודות הפר והשעיר: וידוי ראשון על הפר, הגרלת השעירים, וידוי שני על הפר ושחיטתו, מתן דם הפר על הכפורת, שחיטת השעיר לשם, מתן דם השעיר על הכפורת, מתן דם הפר על הפרוכת, מתן דם השעיר על הפרוכת)**.** - ויש להציע היסק מן הברייתא: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **שחט את הפר עד שלא הגריל - חייב** – מכיוון שהגרלת השעירים אינה מעכבת את שחיטת הפר, ואם שינה את סדר העבודות ושחט את הפר לפני שהגרילו על השעירים - אינו מעכב ואינו צריך להביא פר אחר ולהתוודות עליו אלא מגריל על השעירים, לכן השוחט את הפר בחוץ לפני שהגרילו על השעירים - חייב**.** - ויש לנמק את ההיסק בדרך השלילה: **אין תימר:** – אם תאמר (שההיסק אינו נכון): **פטור - ניתני:** – נשְׁנה (בברייתא): **אין** (צריך למחוק מילה זו) **השעיר מעכב את הפר!** – אילו השוחט את הפר בחוץ לפני שהגרילו על השעירים - היה פטור, הרי שהגרלת השעירים מעכבת את שחיטת הפר, ולכן היתה הברייתא צריכה להיות מנוסחת באופן אחר ולשְׁנות שהשעיר מעכב את הפר! - מכאן שיש לדחות את ההצעה לומר שפטור (כך הגיהו "ספר ניר", "נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל", "חידושי הריצ"ד", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, ר"ח קנייבסקי).

ומצמצמים את תחולת הקביעה: **אמר רבי שמואל בר אבדימי** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: הדא דתימר:** – זאת שאתה אומר (דבר זה שאתה אומר): **אין השעיר מעכב את הפר - במתנות הבדים** – הדבר אמור רק במתן הדם של הפר על הכפורת בין בדי הארון בקודש הקודשים, שאם הקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הכפורת להגרלת השעירים - אין שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות**, אבל במתנות הפרוכת** – במתן הדם של הפר על הפרוכת בהיכל, **- שעיר מעכב את הפר** – כמבואר להלן**.**
ומדגימים את הקביעה שלפני כן: **היך עבידא?** – איך עשוי [הדבר]? (כיצד השעיר מעכב את הפר במתנות הפרוכת?) **שאינו יכול ליתן מדם הפר על הפרוכת עד שיתן מדם השעיר על בין הבדים** – ואם הקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הפרוכת למתן דם השעיר על הכפורת - שינוי הסדר מעכב את המשך העבודות**.**

**תוספתא מנחות** ו,י: פר אין מעכב את השעיר, והשעיר אין מעכב את הפר.

גרסת התוספתא משובשת.

**בבלי יומא** מ,א: פר מעכב את השעיר, ושעיר אין מעכב את הפר במתנות שבפנים.

בבבלי אמרו, שאם הקדים מתנות הפר בהיכל לפני מתנות השעיר בפנים - מעכב, כמו שאמרו בירושלמי, אבל אם הקדים מתנות הפר בפנים לפני ההגרלה, או אם הקדים מתנות הפר במזבח הפנימי לפני מתנות השעיר בהיכל - אינו מעכב.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:2:1)

**משנה**
**קשר** – הכוהן הגדול, לאחר שנתן את הגורלות על שני השעירים, **לשון של זהורית** – רצועה של צמר סרוק וצבוע בצבע שָׁנִי (אדום-כתום) המופק מתולעת השני, **בראש השעיר המשתלח** – לעזאזל**. העמידו כנגד בית שילוחו** – השער שיוציאוהו בו לשלחו למדבר, והוא שער המזרח**, ולנשחט** – את השעיר שעלה עליו הגורל לה' ועומד להישחט העמידו **כנגד בית שחיטתו** – מקום שחיטתו**.**
**בא לו אצל פרו שנייה** – בפעם שנייה, שהרי כבר התוודה עליו פעם אחת על עוונותיו ועוונות ביתו (משנה לעיל ג,ח), ועכשיו חזר להתוודות עליו פעם שנייה על עוונותיו ועוונות ביתו ועוונות כל הכוהנים**, וסמך שתי ידיו עליו** – על הפר בין קרניו, **ונתוודה. וכך היה אומר** – בווידויו**: אנא השם** – הכוהן הגדול היה אומר את השם המפורש ככתבו**, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך. אנא בשם** (בשני כתבי יד של המשנה: 'השם', ובכתב יד שלישי: 'בשם', וראה ירושלמי לעיל ג,ח)**, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי שפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי י'י תִּטְהָרוּ"** (ויקרא טז,ל)**. והן** – הכוהנים והעם העומדים בעזרה, כששמעו את השם המפורש, **עונין אחריו: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.**

הכוהן הגדול התוודה פעם שנייה, שכן בויקרא טז,יא נאמר שוב: "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכיפר בעדו ובעד ביתו" לאחר שנאמר כבר כיוצא בזה בויקרא טז,ו. כדי ליצור הבחנה בין שני הווידויים, הוסיפו בשני "ובני אהרן עם קדושיך".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:2:2)

**תלמוד**
**לשון של זהורית**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,ב.
**רבי שמואל בר נחמן** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: שלשה לשונות** – של תולעת השני, **הן** – הנזכרות במשנה (במשנת רבי)**: של שעיר בסלע** – לשון שהיה הכוהן הגדול קושר בראשו של השעיר המשתלח, וכן לשון שהיה המוליך את השעיר המשתלח חולק וקושר חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו, הנזכרים במשנה יומא (כאן ולהלן ו,ו) ושקלים (ד,ב), היה משקלם סלע**, ושל מצורע בשקל** – לשון שהיה הכוהן לוקח בשביל המצורע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,ד) ובשביל הבית המנוגע הנטהר מצרעתו (ויקרא יד,מט), הנזכרת במשנה נגעים (יד,א), היה משקלו שקל (חצי סלע)**, ושל פרה בשתי סלעים** – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה (במדבר יט,ו), הנזכרת במשנה פרה (ג,יא), היה משקלו שתי סלעים**.**
**אמר** (מילה זו יתירה) **רבי בא בר זבדא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי שמעון בן חלפתא** (תנא בדור החמישי)**: של פרה בשתי סלעים ומחצה** – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלו שתי סלעים וחצי**.**

בירושלמי שקלים הגרסה: 'רבי חונייה דברת חוורן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, מהיישוב ברת חוורן בהרי חוורן בעבר הירדן המזרחי), רבי בא בר זבדא בשם רבי שמעון בן חלפותא', וכן מובא בפירוש רבנו חננאל ליומא מב,א. ובשני קטעים מן הגניזה בשקלים הגרסה: 'רבי חונייה דברת חוורן בשם רבי שמעון בר חלפותא'. ונראה שרבי חוניה דברת חוורן אמר את המאמר, ורבי אבא בר זבדא אמר שאמר אותו בשם רבי שמעון בן חלפותא ("מבוא לתלמודים", עמוד 212, הערה 123)).

ומציעים ניסוח אחר של הלשון שמופיע לפני כן: ו**אית דמפקין לישנא:** – ויש שמוציאים את הלשון (אומרים את המסורת בשם רבי שמעון בן חלפותא בלשון אחר): **בעשרה זין** – לשון שהיה הכוהן משליך אל תוך שריפת הפרה האדומה היה משקלה עשרה זין (עשרה זוז), שהם שתי סלעים ומחצה (סלע הוא ארבעה זוזים)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

סלע, שקל וזוז היו משמשים מטבעות וגם משקלות.
במשנה תרומות י,ח נזכר "משקל עשרה זוז", אך הנוסח בכמה כתבי יד של המשנה: "משקל עשרה זין", וכן הוא באותו עניין בתוספתא תרומות ט,א. "זין" נזכר גם באותו עניין בירושלמי תרומות י,ח.

**בבלי יומא** מא,ב-מב,א: כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: שלוש לשונות (של תולעת השני) שמעתי, אחת של פרה, ואחת של שעיר המשתלח, ואחת של מצורע. אחת משקל עשרה זוז, ואחת משקל שני סלעים (שמונה זוז), ואחת משקל שקל (שני זוזים), ואין לי לפרש (איזו מהן הקטנה ואיזו הגדולה). - כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן: של פרה - משקל עשרה זוז, ושל שעיר המשתלח - משקל שני סלעים, ושל מצורע - משקל שקל.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה רבי שמעון בן חלפתא ורבנן בפרה (בלשון של פרה); חד אמר: משקל עשרה זוז, וחד אמר: משקל שקל. - אמר רבינא: אמר לי רבי ירמיה מדיפתי: לא בפרה פליגי, אלא בשעיר המשתלח (בלשון של שעיר המשתלח) פליגי.

בבבלי אמרו משמו של רבי יונתן שלא כמו שאמרו בשמו בירושלמי. של פרה - לפי הבבלי עשרה זוז, ולפי הירושלמי שני סלעים (שמונה זוז), ושל שעיר המשתלח - לפי הבבלי שני סלעים, ולפי הירושלמי סלע. אבל של מצורע - גם לפי הבבלי וגם לפי הירושלמי שקל.
בבבלי לא ידעו מה אמר רבי שמעון בן חלפתא בשל פרה. אבל לפי הירושלמי, רבי שמעון בן חלפתא הוא שאמר, ששל פרה - עשרה זוז (שני סלעים ומחצה).

במשנה יומא ד,ב שנינו: "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. העמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו". בבבלי יומא מא,ב שאלו לפירוש דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו", האם הוא עולה על הקשירה, שהכוהן הגדול קשר לשון של זהורית כנגד צווארו של השעיר הנשחט, או שהוא עולה על ההעמדה, שהעמיד את השעיר הנשחט כנגד מקום שחיטתו, ולא קשרו בשעיר הנשחט לשון של זהורית. בבבלי הסיקו, שהוא עולה על הקשירה, שקשר בו את הלשון כנגד הצוואר.
בסדרי עבודה ארץ ישראליים ליום הכיפורים של הפייטן יוסי בן יוסי ושל פייטנים אחרים לא נתפרשה המשנה כבבלי. הפייטנים הזכירו לשון של זהורית רק אצל שעיר המשתלח, ופירשו את דיבור המשנה "ולנשחט כנגד בית שחיטתו" שהוא עולה על ההעמדה. ונראה שזה פירוש ממסורת ארץ ישראל. מכיוון שקשירת לשון של זהורית בצווארו של השעיר הנשחט אינה נזכרת במקום אחר, לכן נראה כמו שהבינו הפייטנים ש"ולנשחט" מוסב על "והעמידו" ולא על "קשר לשון של זהורית". גם רבי יוחנן בבבלי, שאמר ששלוש לשונות הן, מונה את הלשון של שעיר המשתלח, ואינו מזכיר את הלשון של השעיר הנשחט.
(ראה "ששה סדרי משנה", מועד, עמוד 468; "פיוטי יוסי בן יוסי", עמודים 34, 87-88, 165, 235-236)
קשירת לשון של זהורית בראש השעיר ביום הכיפורים אינה מופיעה במקרא.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:3:1)

**משנה**
**שחטו** – הכוהן הגדול את הפר, לאחר שהתוודה עליו פעם שנייה, **וקיבל במזרק את דמו. נתנו** – את המזרק, **למי שהוא ממרס בו** – לכוהן שהיה מנער ומערב במזרק, **על הרובד הרביעי שבהיכל, כדי שלא יקרש** – הדם עד זריקתו, שלאחר קבלת דם הפר היה הכוהן הגדול מקטיר את הקטורת, ולאחר הקטרת הקטורת היה זורק את הדם**.**
**נטל** – הכוהן הגדול, **את המחתה** – בשביל הקטורת, **ועלה לראש המזבח** – שבעזרה, ופינה גחלים לכאן ולכאן**, וחתה** – נטל במחתה מן הגחלים שבפנים האש שעוכלו היטב, **וירד** – מן המזבח**, והניחה על הרובד שבעזרה** – הניח את המחתה עם הגחלים הבוערות עד שיחפון את הקטורת וייתן לתוך כף, ואחר כך הכניס את הכף והמחתה לפנים כדי להקטיר את הקטורת (כמתואר במשנה להלן ה,א)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:3:2)

**תלמוד**
**הרובד הרביעי שבעזרה**
במשנה שנינו: "נטל את המחתה ועלה לראש המזבח, וחתה וירד, והניחה על הרובד שבעזרה".
מציעים הגהה למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): **על הרובד הרביעי שבעזרה** – הרובד שבעזרה שעליו הניח הכוהן הגדול את המחתה הוא הרובד הרביעי**.**

הגרסה בסיפא של המשנה בשלושת כתבי היד העיקריים של המשנה ובקטע גניזה של המשנה: 'והניחה על הרובד שבעזרה'. לכן פירשנו ש'כיני מתניתא' הוא הגהה לסיפא של המשנה שלא נזכר בה 'הרביעי'. וכן פירש ב"אהבת ציון וירושלים", יומא, עמוד 50.
אבל מפרשי הירושלמי, שגרסו בסיפא של המשנה: 'והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה', פירשו על פי הבבלי ש'כיני מתניתא' הוא הגהה לרישא של המשנה: 'ממרס בו על הרובד הרביעי שבעזרה' במקום 'הרובד הרביעי שבהיכל'. לפי זה אין בין רישא לסיפא של משנתנו כל הבדל.

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: נותנו לאחר למרס את דמו על הרובד הרביעי שבהיכל, כדי שלא יקרש.

**בבלי יומא** מג,ב: "שחטו וקיבל במזרק את דמו. נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל". - והכתיב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד (בהיכל)" (ויקרא טז,יז)! (הרי אסור לכל אדם להיות בהיכל בשעת עבודת הכוהן הגדול בקטורת בקודש הקודשים!) - אמר רב יהודה: תני: של היכל.

הרובד הרביעי **שבהיכל** הוא שורה רביעית של אבני הרצפה שמפתח ההיכל ולפנים.
אבל הרובד הרביעי **של ההיכל** הוא הרובד הרביעי של מעלות האולם (ההיכל כולל את האולם, עיין משנה מידות ד,ו-ז) שבין האולם והמזבח שבהן עולים לאולם ולהיכל. מכיוון שהיה ממרס בין האולם והמזבח, לא היה צריך לפרוש בשעת הקטרת הקטורת בקודש הקודשים.
הגרסה בכתב יד מינכן של הבבלי: 'תני: של עזרה' (=שבעזרה).

ראה "מבוא לנוסח המשנה", עמודים 328-330; "ששה סדרי משנה", מועד, עמוד 468; "פיוטי יוסי בן יוסי", עמודים 86-87, 165-166, 197-198, 236, שכתבו שאף פייטני ארץ ישראל בסדרי העבודה פירשו כמו מפרשי הירושלמי.

אולם מבדיקה מדוקדקת של סדרי עבודה ליום כיפור של פייטנים ארץ ישראלים באתר "מאגרים" נמצאו שישה פיוטים שנאמר בהם שמירוס הדם היה על הרובד שבהיכל והנחת המחתה היתה על הרובד שבעזרה. ואלה הפיוטים:
"אז בדעת חקר" - מחבר לא ידוע (מיוחס ליוסי בן יוסי מִסָּפֵק)
"אתה כוננת עולם ברוב חסד" - יוסי בן יוסי
"אקרא בגרון ובלשוני ארון" - פינחס הכוהן בן יעקב מכפרא
"א... זכים משאר חללה וזונה" - מחבר לא ידוע
"א... פתח לב אפוד זרת על זרת קרוע" - מחבר לא ידוע
"א... מאורות נשתוו" - מחבר לא ידוע

בפיוט "אזכיר גבורות אלוה" - יוסי בן יוסי נאמר שהמירוס היה במעלות אולם והנחת המחתה היתה ברובד המרצפת.

מכאן נראה, שהפייטנים הארץ ישראלים לא פירשו את הירושלמי שהוא מגיה את הרישא של המשנה, שלא כמו שנכתב בשלושת המקורות שצוינו לעיל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:3:3)

**חתה והקטיר ונשפך הדם**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **שחט** (צריך לומר: '**הקטיר**') **בחוץ** – אם הקטיר הכוהן הגדול את הקטורת בהיכל, ולא הקטיר בקודש הקודשים, **- חייב** – מיתה, שכתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה', וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת, וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,יג), אבל אם הקטיר שלא בקודש הקודשים - חייב מיתה**. חפן בפנים** – אם חפן הכוהן הגדול מלוא חופניו קטורת מתוך המחתה בקודש הקודשים ונתן לתוך הכף, ולא חפן בעזרה, **- פטור** – ממיתה (כך הגיה ופירש ב**"**אור שמח" הלכות עבודת יום הכיפורים ה,כו. - נראה שהמילה 'שחט' באה באשגרה בטעות מלעיל הלכה א: 'שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ - חייב'. - בירושלמי להלן ד,ד: 'תני: הקטיר כזית (קטורת) בחוץ - חייב') (חפינת הקטורת בעזרה וההקטרה בקודש הקודשים מתוארות במשנה להלן ה,א)**.**
**חתה** – אם הכוהן הגדול נטל במחתה מן הגחלים שבמזבח בשביל הקטורת, **והקטיר** – את הקטורת בקודש הקודשים, **ונשפך הדם** – של הפר שקיבל במזרק, ואין דם בשביל מתנות הדם של הפר, **- יביא פר אחר** – וישחוט אותו ויקבל את דמו, **ונכנס בדמו** – ייכנס לקודש הקודשים וייתן שם מדמו של הפר האחר, ואינו צריך לחתות ולהקטיר שוב אחרי שחיטת הפר האחר וקבלת דמו ולפני מתן הדם של הפר האחר, אף שסדר העבודות מעכב, מכל מקום, במקרה זה, כיוון שהקטיר לפני שנשפך הדם, ההקטרה היתה כתקנה**. עד שלא הקטיר נשפך הדם** – אם חתה גחלים ונשפך הדם לפני שהקטיר, **- חתייה פסולה היא** – שבמקרה זה אינו רשאי להקטיר כיוון שנשפך הדם, ולכן נפסלה החתייה שהיתה לצורך ההקטרה שלא נעשתה, **והוא צריך לחות כתחילה** – הוא צריך לחתות שוב ולהקטיר אחרי שחיטת הפר האחר וקבלת דמו ולפני מתן הדם של הפר האחר**.**

לפי בבלי יומא ס,ב-סא,א, אפילו נשפך דם הפר אחרי שהקטיר, הוא צריך לחפון ולהקטיר שוב אחרי שחיטת הפר האחר וקבלת דמו ולפני מתן הדם של הפר האחר, שקטורת שחפנה קודם שחיטת הפר פסולה.

**ספק עד שלא הקטיר נשפך הדם וספק משהקטיר נשפך הדם** – אם יש ספק האם נשפך הדם לפני שהקטיר או שהקטיר לפני שנשפך הדם, **-** אם תאמר: **להביא פר אחר ולהיכנס בדמו** – כמו במקרה שהקטיר לפני שנשפך הדם, **אין את** (אתה) **יכול** – יש לדחות את האפשרות שהוצעה**, שאני אוֹמַר** – יכול אני לומר**: עד שלא הקטיר נשפך הדם והיא חתייה פסולה והוא צריך לחות** (לחתות) **כתחילה** – שמא נשפך הדם לפני שהקטיר ונפסלה החתייה, והוא צריך לחתות שוב ולהקטיר**; [**צריך להשלים: ואם תאמר: '**לחות כתחילה**' ("קורבן העדה") – כמו במקרה שנשפך הדם לפני שהקטיר (שתי מילים אלו נשמטו בטעות משום שהן זהות לשתי המילים שלפניהן),**] אין את** (אתה) **יכול** – יש לדחות את האפשרות שהוצעה**, שאני אוֹמַר** – יכול אני לומר**: משהקטיר נשפך הדם והיא חתייה כשירה והוא עובר משם הכנסה יתירה** – שמא הקטיר לפני שנשפך הדם ולא נפסלה החתייה, ואם יחתה שוב ויקטיר - יעבור על האיסור להיכנס לקודש הקודשים שלא לצורך**.**

ותמהים: **ובטלו העבודות?** – האם במקרה שיש ספק האם נשפך הדם לפני שהקטיר או שהקטיר לפני שנשפך הדם, בטלו העבודות של יום הכיפורים שטרם נעשו, כיוון שאין להכריע את הספק?
ומציעים ברייתא בתגובה לתמיהה: **אשכחת אמר** (נראה שצריך לומר: '**אשכח תני**')**:** – נמצא [תנא ש]שונה: **בטלו עבודות של אותו היום** – הברייתא המוצעת בקיצור מכריעה שבמקרה הנידון בטלו העבודות של יום הכיפורים (נראה שלפעמים כתוב 'אשכחת אמר' בטעות במקום 'אשכח תני' ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 84, הערה 406). - 'אשכח תני' מציע ברייתא המכריעה בנוגע לעניין שלגביו שורר חוסר ודאות (שם, עמוד 85). 'אשכחת אמר' מציע מסקנה העולה מתוך העיון באמור לפניו (שם, עמוד 87))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:3:4)

**שחט ומת; חפן ומת**
מציעים שאלה: **שחט ומת** – אם שחט הכוהן הגדול את הפר ואחר כך הכוהן הגדול מת**, אַחֵר מהו שייכנס בדמו?** – האם כוהן אחר, שבא במקום הכוהן הגדול שמת, יכול להמשיך ולעשות את מה שעשה הכוהן הגדול שמת, והוא רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולתת שם מדמו של הפר ששחט הכוהן הגדול שמת?
ומביאים מחלוקת אמוראים בשאלה זו: **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: בפר, אבל לא בדם** – יש ללמוד מהכתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, **בְּפַר** בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת" (ויקרא טז,ג), שכוהן גדול רשאי להיכנס לקודש הקודשים בפר של כוהן גדול שמת, שאם מת לפני ששחט את הפר, הכוהן האחר נכנס בדמו של הפר הזה, אבל אין כוהן גדול רשאי להיכנס לקודש הקודשים בדם של פר של כוהן גדול שמת, שאם מת אחרי ששחט את הפר, אין הכוהן האחר נכנס בדמו של הפר הזה**.**
**רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **ורבי יונתן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **תריהון אמרין:** – שניהם אומרים: **אפילו בדם** – יש ללמוד מהכתוב "**בפר**", שכוהן גדול רשאי להיכנס לקודש הקודשים אפילו בדם של פר של כוהן גדול שמת, שאף אם מת אחרי ששחט את הפר, הכוהן האחר נכנס בדמו של הפר הזה**.**

ומציעים היסק ממקור אמוראי: **מילתיה דרבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמרה:** – דבריו של רבי יהושע בן לוי אומרים: **אפילו בדם** (דבריו שעליהם מבוסס ההיסק הזה מובאים להלן)**.**

**דאמר רבי חנינה, רבי בא בשם רבי יוחנן: אפילו בדם.**
נראה לנו שמשפט זה מורכב משני משפטים נפרדים שנתחברו בטעות:
**דאמר רבי חנינה** - לא מצאנו שאמורא בשם זה או בשם דומה לזה מסר בשם רבי בא שאמר בשם רבי יוחנן. ונראה שרבי חנינה זה הוא רבי חנינה בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, והמימרה שאמר רבי חנינה קשורה לשאלתו של רבי יהושע בן לוי, בן דורו, המוצעת להלן שעליה מבוסס ההיסק שלעיל, אלא שנשמטה המימרה. ייתכן שהמימרה שאמר רבי חנינה היא מימרתו שמובאת בבבלי (ראה להלן) ששיבח את שאלתו של רבי יהושע בן לוי.
נראה שלפני המימרה שאמר רבי חנינה הוצעה שאלתו של רבי יהושע בן לוי שעליה מבוסס ההיסק שלעיל בסגנון זה: '**ד**רבי יהושע בן לוי שאל...'. דל"ת הזיקה במילה '**ד**אמר' שנראית מיותרת מקורה בדל"ת הזיקה בתחילת המשפט '**ד**רבי יהושע בן לוי שאל...', ותחילת המימרה שאמר רבי חנינה (המילים 'אמר רבי חנינה') נשתרבבה לכאן בטעות בין דל"ת זו ובין 'רבי יהושע בן לוי שאל...'.
**רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: אפילו בדם** - מקומה של מימרה זו לעיל במחלוקת האמוראים בשאלה 'שחט ומת', ונשתרבבה המימרה לכאן בטעות. ב"שערי תורת ארץ ישראל" העביר למעלה את כל המשפט.

ומציעים את דבריו של רבי יהושע בן לוי שעליהם מבוסס ההיסק שלעיל: **רבי יהושע בן לוי שאל** (הסתפק)**: חפן ומת** – אם חפן הכוהן הגדול מלוא חופניו קטורת ונתן לתוך הכף ואחר כך הוא מת**,** [צריך להשלים כמו בירושלמי להלן ה,א: '**אַחֵר**'] **מהו שיכנס בחפניו?** – האם כוהן אחר, שבא במקום הכוהן הגדול שמת, רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולהקטיר שם מהקטורת שחפן הכוהן הגדול שמת, או שמא האחר צריך תחילה לחפון שוב מלוא חופניו קטורת, כיוון שמלוא חופניו של האחר אינם שווים למלוא חופניו של הכוהן הגדול שמת? - ומציעים פרשנות לבעיה במסגרת דיוק בבעיה: **מה צריכה ליה** – מה [ש]נצרך לו (הדבר שרבי יהושע בן לוי מסופק בו), **- בחפניו** – במקרה שחפן הכוהן הגדול מלוא חופניו קטורת ומת, שכיוון שמלוא חופניו של האחר אינם שווים למלוא חופניו של הכוהן הגדול שמת, לא יהיה האחר רשאי להיכנס לקודש הקודשים במלוא חופניו קטורת של כוהן גדול שמת**, דכתיב:** – שכתוב (בפרשת העבודה ביום הכיפורים): **"**וְלָקַח... **וּמְלֹא חָפְנָיו** קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת**"** (ויקרא טז,יב) – ויש ללמוד מהמילה 'חופניו', שאין כוהן רשאי להיכנס לקודש הקודשים להקטיר קטורת אלא במלוא חופניו שלו ולא של חברו**, ברם הכא** – אבל כאן (במקרה ששחט הכוהן הגדול את הפר ואחר כך הוא מת), **- לית כתיב** – לא כתוב **'בדמו'** (לפי האמור לעיל, נכון יותר לגרוס: 'לית כתיב: בפרו') – ללמוד ממנו, שאין כוהן רשאי להיכנס לקודש הקודשים לתת דם אלא בדם של פר שלו ולא בדם של פר של חברו**,** ולכן **פשיטא ליה** – פשוט לו (לרבי יהושע בן לוי), **- אפילו בדם** – במקרה ששחט הכוהן הגדול את הפר ואחר כך הוא מת, כוהן אחר רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולתת שם מדמו של הפר ששחט הכוהן הגדול שמת. - כך יש להסיק משאלתו של רבי יהושע בן לוי**.**

**בבלי יומא** מט,ב: איבעיא להו: שחט ומת, מה הוא שייכנס אחר בדמו / בשחיטתו? מי אמרינן: "בפר" - ולא בדמו של פר, או דילמא: "בפר" - ואפילו בדמו של פר?
רבי חנינא אומר: "בפר" - ולא בדמו של פר. ריש לקיש אמר: "בפר" - ואפילו בדמו של פר.

מחלוקת רבי חנינא וריש לקיש מוחלפת בתלמודים.

**בבלי יומא** מט,א: בעי רבי יהושע בן לוי: חפן ומת, מהו שייכנס אחר בחפינתו?
אמר רבי חנינא (על שאלתו של רבי יהושע בן לוי): בוא וראה שאלתם של ראשונים (שאלתו כשאלתם של ראשונים).
...מדקא מיבעיא ליה הא (מכיוון שרבי יהושע בן לוי מסופק בשאלה זו), מכלל דקסבר (הרי מכלל הדברים אתה לומד שהוא סובר): "בפר" - ואפילו בדמו של פר.

ההיסק משאלתו של רבי יהושע בן לוי שווה בשני התלמודים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:1)

**משנה**
**בכל יום חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב** – הכוהן שזכה בעבודת הקטורת נוטל גחלים במחתה של כסף בשביל הקטורת שהוא מקטיר על המזבח הפנימי שבהיכל, ואחר כך שופך את הגחלים לתוך מחתה של זהב**, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס** – ביום הכיפורים הכוהן הגדול חותה במחתה של זהב ומכניס אותה לקודש הקודשים כשהוא מקטיר שם את הקטורת**.**
**בכל יום חותה בשל ארבעת קבין** – מחתה של כסף שמחזיקה ארבעה קבים, **ומערה לתוך של שלשת קבין** – מחתה של זהב שמחזיקה שלושה קבים, שבשעת העירוי מתפזר קב של גחלים**, והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס. - רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: בכל יום חותה בשל סאה** – מחתה של שישה קבים, **ומערה לתוך של שלשת קבין** – שלדעתו בשעת העירוי מתפזרים שלושה קבים של גחלים**, והיום חותה בשל שלשת קבין ובה היה מכניס.**
**בכל יום היתה כבידה** – שדופן המחתה היתה עבה**, והיום קלה** – שדופן המחתה היתה דקה**. בכל יום היתה ידה קצרה** – ידית המחתה היתה קצרה**, והיום ארוכה** – הידית היתה ארוכה**. בכל יום היה זהבה ירוק** – המחתה שמערה לתוכה היתה של זהב ירוק (צהוב)**, והיום אדום** – המחתה היתה של זהב אדום, שחשיבותו מרובה משל ירוק, מפני כבוד היום**; דברי רבי מנחם** (כנראה הוא רבי מנחם בירבי יוסי, תנא בדור החמישי)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:2)

**תלמוד**
**המחתה בכל יום וביום הכיפורים**
במשנה שנינו: "בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך של שלשת קבין".
מציעים משנה ממקום אחר המסייעת למשנה כאן: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה תמיד ה,ה, בתיאור ההכנות להקטרת הקטורת בכל יום): **מי שזכה במחתה** (להביא גחלים במחתה למזבח הפנימי שבהיכל בשביל הקטורת)**, נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח** (החיצון) **ופינה את הגחלים הילך והילך** (לכאן ולכאן) **וחתה מן המאוכלות הפנימיות, וירד ועירן** (שפכן) **לתוך של זהב. נתפזר ממנה כקב גחלים** – שהמחתה של כסף שחתה בה גחלים מחזיקה ארבעה קבים, והמחתה של זהב שעירה את הגחלים לתוכה מחזיקה שלושה קבים, ונמצא קב של גחלים מתפזר בשעת העירוי**, היה מכבדן** – מטאטא אותן, **לאמה** – לתעלת המים שבעזרה**, ובשבת** – שאסור לכבות את הגחלים, ואף לא לטלטלן, **כופין** (בנוסח המשנה: 'כופה') **עליו פסכתר** – סיר גדול (מקור המילה פסכתר ביוונית, ומשמעה: כלי לקירור יין). - משנה זו מסייעת למשנה ששנינו כאן, שבכל יום חותה בשל ארבעת קבים ומערה לתוך של שלושת קבים, ונמצא שבשעת העירוי מתפזר קב של גחלים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:3)

במשנה שנינו: **"בכל יום היתה כבידה, והיום קלה".**
ומסבירים: **שלא לייגעו** – ביום הכיפורים היתה המחתה קלה ולא כבדה, כדי שלא יתעייף הכוהן הגדול בנשיאתה, והרי כל עבודות היום אינן כשרות אלא בו**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:4)

במשנה שנינו: **"בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה".**
ומסבירים: **שלא לייגעו** – כמוסבר בברייתא שלהלן**.**

ומביאים ברייתא: **בכל יום לא היה בה אמה גמודה** (צריך לומר: 'לא היה בה **אלא** אמה גדומה' ("שערי תורת ארץ ישראל"), וכן הוא בהבאת הירושלמי בפסקי רי"ד) – הידית היתה קצרה, שהיה אורכה אמה מצומצמת וחסרה מעט משיעורה הרגיל**, והיום** – ביום הכיפורים, **היה בה אמה ומחצה** – הידית היתה ארוכה, שהיה אורכה אמה וחצי**, כדי שתהא הזרוע** – זרועו של הכוהן הגדול, **מסייעת** – לו בנשיאת המחתה, שהיה מכניס את קצה ידית המחתה תחת בית שחיו, ותומך בזרועו בשאר ידית המחתה ומחזיק בכף ידו בידית בסמוך למחתה, כדי שלא תכביד על ידו**.**
**בכל יום לא היה בה נרתיק** (תיק. מקור המילה נרתיק ביוונית ובלטינית, ומשמעה: קופסה, סל) – לא היה נרתיק של עור סביב ידית המחתה לאחוז בה**, והיום** – ביום הכיפורים, **היה בה נרתיק, כדי שלא תכבֶה** (בהבאת הירושלמי בתוספות, בתוספות ישנים וברא"ש: 'כדי שלא יכווה'. - בכתיב הארץ ישראלי נכתבת בי"ת רפה במקום וי"ו) – משום שביום הכיפורים הגחלים הלוחשות שוהות במחתה זמן מרובה ומרתיחות את הידית, ויש לחשוש שידו של הכוהן הגדול תיכווה, שכן היה מקטיר את הקטורת בקודש הקודשים על גבי הגחלים שבמחתה ומניח אותה שם עד שיתאכלו כל סממני הקטורת, ובסיום עבודות היום היה מוציא אותה משם, ולכן בשעת הוצאתה היתה הידית חמה**.**

ותמהים: **ואינו חוצץ?!** (בתמיהה) – הרי הנרתיק מפסיק בין ידו של הכוהן הגדול ובין ידית המחתה, והתורה מצריכה שלא יהא הפסק בין הכוהן ובין הכלי שהוא עובד בו!
ומשיבים: **אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: קובעו במסמר** – הנרתיק היה קבוע לידית על ידי מסמר, ולכן נחשב הנרתיק כחלק מן המחתה, ואינו חוצץ**.**

**תוספתא יומא** ב,יא: בכל יום היתה כבידה, והיום קלה. בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה, כדי שתהא זרוע מסייעתו. בכל יום ויום לא היה לה נשתיק (נרתיק), והיום היה לה נשתיק; דברי בן הסגן (רבי שמעון בן הסגן, תנא בדור השלישי).

**בבלי יומא** מד,ב: "בכל יום היתה קצרה, והיום ארוכה". - מאי טעמא? - כדי שתהא זרועו של כוהן גדול מסייעתו.
תנא: בכל יום לא היה לה נישתיק (נרתיק, כיסוי), והיום היה לה נישתיק; דברי בן הסגן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:5)

**שבעה סוגי זהב**
מביאים מדרש אמוראי: **שבעה זהבים הן** – שבעה סוגי זהב נזכרים במקרא בהקשר לבניין בית המקדש הראשון ולעשיית כליו על ידי שלמה המלך**: זהב טוב** – משובח**, זהב טהור, זהב סגור** – מותך ומזוקק**, זהב מופז** – מזוקק ומטוהר (משורש פזז, בבניין הופעל)**, זהב מזוקק** – מנוקה ומטוהר**, זהב שחוט** – מלוטש ומרוקע**, זהב פרויים** – שם מקום (פירשנו את שמות סוגי הזהב בדרך הפשט)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:6)

מפרשים ודורשים את שמות שבעה סוגי הזהב.
**זהב טוב** – "וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים וַיְחַפֵּהוּ **זָהָב טוֹב**" (דברי הימים ב ג,ה) - שלמה ציפה את ההיכל שבבית המקדש בקורות עשויות עצי ברושים, וציפה את קורות העצים בזהב טוב; "וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... וַיְחַפֵּהוּ **זָהָב טוֹב**" (דברי הימים ב ג,ח); ויש לפרש את השם "זהב טוב": **- כמשמעו** – הזהב טוב, כמשמעותה הפשוטה של המילה "טוב"**.**
כתוב בעניין הגן בעדן: **"וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב"** (בראשית ב,יב) – הזהב של ארץ חווילה הוא מסוג מעולה ומובחר; ויש לדרוש את המילה "טוב": **- אמר רבי יצחק** (נפחא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: טובוי די** (צריך לומר: '**דו**') **בבייתיה** – אשרי (מאושר מי) שהוא (הזהב) בביתו**, טובוי דו בלווי**(**י**)**תיה** – אשרי (מאושר מי) שהוא (הזהב) בשיירתו (הזהב טוב יותר לשימושו של האדם מכל שאר הכספים. גוש קטן של זהב ערכו רב ונוח להצפינו, וכשיוצא אדם בשיירה לדרך אין הוא צריך להעמיס עליו הרבה ודי לו לכמה הוצאות בזהוב אחד שפורט אותו)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:7)

**זהב טהור** – "וְהַמִּזְלָגוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַקְּשָׂוֹת **זָהָב טָהוֹר**" (דברי הימים א כח,יז) - דוד נתן לשלמה זהב טהור במשקל הדרוש לעשיית הכלים האלה; "וְהָאוּלָם... וַיְצַפֵּהוּ מִפְּנִימָה **זָהָב טָהוֹר**" (דברי הימים ב ג,ד) - שלמה ציפה את כותלי האולם שלפני ההיכל, שהיו בנויים אבן, בזהב טהור; "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ **זָהָב טָהוֹר**" (דברי הימים ב פרק ט,יז) - שלמה עשה כיסא מלכות שהיה עשוי שן הפיל, וציפה אותו בזהב טהור (זהב טהור מוזכר פעמים רבות גם בספר שמות בעניין כלי המשכן ובגדי הכוהן הגדול); ויש לפרש את השם "זהב טהור": **- שמכניסין אותו לאור** (לאש) – כשצורפים אותו, **ואינו חסר כלום** – משום שהזהב מזוקק לגמרי ולא נשארו בו שום סיגים, כאמור להלן**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ו,ד.
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: (במסירה שלפנינו כתב הסופר: 'והא תני', ומחק את התיבה 'והא'. ומגיה הגיה: 'ואתייא כד תני'. וצריך לומר: 'ואתייא כיי דתני' - ובאה [המימרה] כמו [הברייתא] ההיא, או: 'ואתייא כהדא דתני' - ובאה [המימרה] כמו [הברייתא] הזאת ששונה [התנא]. - במקבילה שבשקלים: 'תני', וכן עיקר. ונראה שמשקלים הועתקה הברייתא ליומא, והוגה אחר כך: 'ואתייא כד תני', כדי להתאימה ליומא. והעירו בשקלים בהמשך הסוגיה: 'ויאות. עד דלא יקום על ברריה...'. ומשקלים הועבר מאמר זה ליומא, כהמשך לברייתא שלפניו ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 474, הערה 274)) **מעשה במנורת זהב שעשה משה במדבר, והיתה יתירה דינר זהב** – היתה יתירה על משקל כיכר זהב טהור בדינר זהב**, והכניסוה לכור שמונים פעם** – כדי להעמיד אותה על משקל כיכר זהב טהור**, ולא חסרה כלום.**
ומקשים: **ויאות?!** (בתמיהה) – ו(האם) יפה?! (והאם נכון אמרה הברייתא, שהכניסו את המנורה לכור פעמים רבות ולא חסרה כלום? והרי כשמכניסים זהב לכור פעמים רבות, הוא חסר!)
ומתרצים: **עד דלא יקום על ברריה, הוא חסר סגין** – עד שלא יעמוד על טוהרו (לפני שהזהב מגיע למצבו הטהור בתהליך הצריפה, כשהזהב אינו מזוקק לגמרי והוא מרובה בסיגים), הוא חסר (מאבד, מפחית) הרבה (כשמכניסים אותו לכור ומזקקים אותו)**. מן דו קיים על ברריה, לא חסר כלום** – משיעמוד על טוהרו (אחרי שהזהב מגיע למצבו הטהור, כשהזהב מזוקק לגמרי), אינו חסר (מאבד, מפחית) דבר (כשמכניסים אותו לכור. ולכן המנורה של משה שהיתה מזוקקת לגמרי ולא נשארו בה שום סיגים לא חסרה כלום)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:8)

**זהב סגור** – "וְלִפְנֵי הַדְּבִיר... וַיְצַפֵּהוּ **זָהָב סָגוּר**" (מלכים א ו,כ), "וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה **זָהָב סָגוּר**" (מלכים א ו,כא) - שלמה ציפה את קודש הקודשים בזהב סגור; "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת... **זָהָב סָגוּר**" (מלכים א ז,מט); "וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת **זָהָב סָגוּר**" (מלכים א ז,נ; דברי הימים ב ד,כב); "וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן **זָהָב סָגוּר**" (מלכים א י,כא; דברי הימים ב ט,כ); "וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם... **זָהָב סָגוּר**" (דברי הימים ב ד,כ) (סגירה שמובנה 'היתוך': פלוני סגר, כלומר, התיך, זיקק, את הזהב קודם לכן, וכעת עם הפסק הפעולה הזהב סגור, נקי, מזוקק ("לתולדותיו וגלגוליו של הבינוני סגור", "לשוננו" עט, עמוד 428)); ויש לדרוש את השם "זהב סגור": **- שהיה מכסיף** (מילה זו היא אשגרה מהמשפט הדומה להלן, וכאן צריך לומר כמו במקבילות שבמדרשי האגדה: '**סוגר**') **בעד כל הזהבים** (העושים תכשיטי זהב וכל מלאכת זהב) **שהיו שם** – הזהב הזה שהיה בחנות אחת היה גורם סגירת כל שאר החנויות של הזהבים שהיו שם שלא היה בידם הזהב הזה, כיוון שכל הקונים ביקשו לקנות את הזהב הזה. ומשום כך נקרא הזהב הזה זהב סגור**.**
**אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: כתוב: "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים"** (דברי הימים א כט,ד) – דוד נדב אלפי כיכרי זהב מטיב מעולה שהובא מאופיר ואלפי כיכרי כסף צרוף היטב מכל סיג וסיג, לצפות את קירות בית המקדש**, "וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב"** (מלכים א ו,כב) – שלמה ציפה את קירות בית המקדש זהב**, ואת אמר אכן?!** – ואתה אומר כך?! (איך הכתוב הראשון אומר שדוד נדב כסף לצפות את קירות הבית, והרי הכתוב השני אומר שציפו את קירות הבית בזהב ולא בכסף?) **אלא שהיה מכסיף** (מבייש) **בעד כל הזהבים שהיו שם** – הזהב שציפו בו את קירות הבית נקרא בכתוב הראשון כסף, משום שהזהב הזה היה גורם בושה לזהבים שהיו שם שלא היה בידם הזהב הזה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:9)

**זהב מופז** – "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּסֵּא שֵׁן גָּדוֹל וַיְצַפֵּהוּ **זָהָב מוּפָז**" (מלכים א י,יח) - שלמה עשה כיסא מלכות שהיה עשוי שן הפיל, וציפה אותו בזהב מופז; ויש לפרש את השם "זהב מופז": **- רבי פטרוקי אחוה ד-** – אחיו של **רבי דרוסא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) אמר **בשם רבי בא בר בינה** (רבי אבא בר אבינא, אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: דומה לאש מֻצֶּתֶת בגפרית** – צבעו של זהב זה הוא כצבעה של גופרית שהובערה באש, שבתחילת הבעירה הופכים גרגירי הגופרית הצהובים לטיפות כתומות-אדומות כהות (הנוסח במקבילות שבמדרשי האגדה: 'דומה לגפרית הזו שהיא מצתת באש')**.**
**אמר רבי אבין** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: לשם** (על שם) **מקומו הוא נקרא: "וְזָהָב מֵאוּפָז"** (ירמיהו י,ט) – צורף מצפה את הפסל העשוי עץ בזהב שמובא מארץ ששמה אופז. - זהב מופז נקרא כך משום שהוא מובא מאופז (מופז = מאופז בהשמטת האל"ף)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:10)

**זהב מזוקק** – "וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת **זָהָב מְזֻקָּק** בַּמִּשְׁקָל" (דברי הימים א כח,יח) - דוד נתן לשלמה זהב מזוקק במשקל הדרוש לצורך עשיית מזבח הקטורת; ויש לתאר את אופן הכנת "זהב מזוקק": **- שהיו מחתכין אותו** – את הזהב, **כז**י**תים וטחים** (מורחים) **אותו בצק ומאכילין אותו לנעמיות** (יענים) – שהן בולעות את הכול ומעכלות דברים קשים ביותר**, והן מסננות** (מזקקות) **אותו** – במעיהן, וכך הזהב יוצא ממעיהן מזוקק מסיגים כל שהם**. ויש אומרים, שהיו טומנין אותו** – את הזהב, **בזבל שבע שנים** – וכך הזהב יוצא מזוקק בלי סיגים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:11)

**זהב שחוט** – "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה **זָהָב שָׁחוּט**" (מלכים א י,טז; דברי הימים ב ט,טו) - שלמה עשה מגינים מצופים זהב שחוט; "וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים **זָהָב שָׁחוּט**" (מלכים א י,יז; דברי הימים ב ט,טז); ויש לפרש את השם "זהב שחוט": **- שהיה נמשך כשעוה** – בשל גמישותו, ונוח לריקוע ולחיתוך לרצועות דקות (שחוט = משוך. ראה בבלי חולין ל,ב; ספרא "צו" פרשה ד)**.**
ומספרים: **אדריינוס** – קיסר רומי, **היה לו משקל ביצה** – היה לו זהב שחוט במשקל ביצה**. דוקלטינוס** – קיסר רומי, **היה לו משקל דינר גורדינון** – היה לו זהב שחוט במשקל דינר זהב גורדינון (מטבע שהוטבע על ידי גורדיאנוס קיסר רומי)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:4:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:4:12)

**זהב פרויים** – "וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת, וְהַזָּהָב **זְהַב פַּרְוָיִם**" - שלמה המלך שיבץ אבנים יקרות בתוך הזהב שציפה את בית המקדש, והזהב בא ממקום ששמו פרוויים (אולי בצפון מערב מדבר ערב) (דברי הימים ב ג,ו); ויש לדרוש את השם "זהב פרוויים": **- רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: אדום** – צבעו של זהב פרוויים הוא אדום**, דומה לדמו של פר** – שקרב במקדש, שצבעו אדום, ומכאן שמו פרוויים, מלשון פר**. ויש אומרים: זהב שהוא עושה פירות** – במקדש, ומכאן שמו פרוויים, מלשון פרי**.**
ומציעים משנה המסייעת לאמור לפני כן: **כיי דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ג,ח): **וגפן של זהב היתה עומדת** – באולם, **על פתחו של היכל** – גפן זו היתה עושה פירות של זהב, ומכאן שהזהב שהיה בבית המקדש היה עושה פירות, כדברי יש אומרים (גפן של זהב היתה בבית שני, וגם בבית ראשון שבנה שלמה היו אילנות של זהב, כאמור להלן)**.**
**אמר רבי אחא בר יצחק** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, צר** – עשה צורות של **כל מיני אילנות לתוכו. ובשעה שהיו אֵילּוּ שבחוץ** – אילנות שבשדה, **עושין פירות, היו אֵילּוּ שבפנים** – אילנות של זהב שבבית המקדש, **עושין פירות** – של זהב בדרך נס**. הדא היא דכתיב:** – זה הוא [הדבר] שכתוב: **"פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל, אַף גִּילַת וְרַנֵּן,** כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ**"** (ישעיהו לה,ב) – הארץ השוממה תפרח, וגם תגל ותרנן, ויהיה לה יופי כמו היופי שבלבנון. - ויש לדרוש את הכתוב על פריחת האילנות שבבית המקדש, שכן לבנון הוא כינוי לבית המקדש**.**
ושואלים: **אימתי יבשו** – כל האילנות של זהב שבבית המקדש**?**
ומשיבים: **אמר רבי** (**יצחק**) **חיננא בר יצחק** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו** – האילנות שבבית המקדש**, דכתיב:** – שכתוב: **"וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל"** (נחום א,ד) – הצמחים שבלבנון יקמלו. - ויש לדרוש את הכתוב על קמילת האילנות שבבית המקדש, שכן לבנון הוא כינוי לבית המקדש (הקשר של כתוב זה להעמדת צלם בהיכל על ידי מנשה הוא אולי בשל הכתוב שלפניו: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם ה', נֹקֵם ה' וּבַעַל חֵמָה, נֹקֵם ה' לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו" (נחום א,ב). קנאה הכתובה לגבי ה' יש לשייכה על פי רוב לעבירה של עבודה זרה. ואף שעניינו של אותו פרק בנחום הוא בנינווה ולא בישראל, הרי לא מצאנו את ה' מקנא על עבודה זרה אלא לגבי ישראל בלבד. בסדר עולם רבה פרק כ נאמר, שנחום נתנבא בימי מנשה)**.**
לסוגיה זו שבירושלמי יש מקבילות בשמות רבה לה,א; בבמדבר רבה יב,ד; ובשיר השירים רבה ג [י] ג.
**בבלי יומא** מד,ב: אמר רב חסדא: שבעה זהבים הם: זהב (סתם), וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוויים.
זהב וזהב טוב - דכתיב: "וזהב הארץ ההיא טוב" (מכאן שיש זהב סתם ויש זהב טוב), זהב אופיר - דאתי מאופיר, זהב מופז - שדומה לפז, זהב שחוט - שנטווה כחוט, זהב סגור - בשעה שנפתח (חנות למכירת זהב זה) כל החנויות (האחרות למכירת זהב) נסגרות (מחוסר קונים), זהב פרוויים - שדומה לדם הפרים.
בבבלי לא נזכרו זהב טהור וזהב מזוקק שנזכרו בירושלמי. בירושלמי לא נזכרו זהב סתם וזהב אופיר שנזכרו בבבלי.
**בבלי יומא** לט,ב: אמר רבי הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש, נטע בו כל מיני מגדים (עצי פרי) של זהב, והיו מוציאים פירות (של זהב) בזמנם. וכיוון שהרוח מנשבת בהם היו משירים פירותיהם, שנאמר: "ירעש כלבנון פריו", ומהם (מפירותיהם) היתה פרנסה לכהונה. וכיוון שנכנסו גויים להיכל יבשו, שנאמר: "ופרח לבנון אומלל" (נחום א,ד). ועתיד הקב"ה להחזירם לנו, שנאמר: "פרוח תפרח ותגל, אף גילת ורנן, כבוד הלבנון ניתן לה" (ישעיהו לה,ב).
התלמודים חלוקים אימתי יבשו האילנות שבבית המקדש. במקבילות בבמדבר רבה ובשיר השירים רבה אמרו כמו בירושלמי.
בבבלי ובמקבילות בבמדבר רבה ובשיר השירים רבה אמרו, שעתיד הקב"ה להחזיר את האילנות, שנאמר: "פרוח תפרח...". אבל בירושלמי הובא הכתוב "פרוח תפרח..." בהקשר לאילנות שעשה שלמה, אף שהכתוב הזה מדבר על העתיד לבוא. נראה שהירושלמי השתבש, ויש להעביר את הכתוב הזה אל סוף הסוגיה, לאחר השלמה בסוף הסוגיה שעתיד הקב"ה להחזיר את האילנות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:1)

**משנה**
**בכל יום מקריב פרס** – הכוהן מקטיר על המזבח שבהיכל קטורת במשקל חצי מנה, חמישים דינר, **בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא חפניו** – קטורת, שביום הכיפורים הכוהן הגדול מקטיר על המזבח שבהיכל פרס בשחרית ופרס בין הערביים כמו בכל יום, ומקטיר מלוא חופניו בקודש הקודשים**.**
**בכל יום היתה** – הקטורת, **דקה, והיום** – ביום הכיפורים היתה הקטורת שהכוהן הגדול מכניס לקודש הקודשים, **דקה מן הדקה.**
**בכל יום הכהנים עולין במזרחו של** ה**כבש ויורדין במערבו** – שהכבש היה בדרומו של המזבח שבעזרה, והעולה למזבח היה עולה בצד המזרחי של הכבש והיה מקיף את המזבח לצורך עבודתו, שהיה הולך בצידו המזרחי, וממנו לצידו הצפוני, וממנו לצידו המערבי, והיה יורד בצד המערבי של הכבש**, והיום** – ביום הכיפורים, הכוהן הגדול והכוהנים המלווים אותו, **עולין באמצע ויורדין באמצע** – הכבש**. רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: לעולם** – אף בכל ימי השנה, כשהכוהן הגדול עולה למזבח לעבודה, **כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע** – הכבש**.**
**בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום** – ביום הכיפורים, בכל עשרת הקידושים (משנה לעיל ג,ג), **מן הקיתון** – כד (מקור המילה קיתון ביוונית), **של זהב. רבי יהודה אומר: לעולם** – אף בכל ימי השנה, **כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:2)

**תלמוד**
**פיטום הקטורת**
מביאים ברייתא: **פיטום הקטורת** – מלאכת הכנת הקטורת הכוללת: ניקוי הסממנים, שחיקתם וכתישתם על ידי פַּטָּמֵי הקטורת; אלה אחד עשר סממני הקטורת: **- הצרי** – "נָטָף" (שמות ל,לד) - עץ האפרסמון, צמח שממנו הפיקו בושם נוזלי שנוטף לאחר פציעתו, **והצפורן** – "שְׁחֵלֶת" (שמות ל,לד) - המכסה הקרני של מיני חלזונות מסוימים, שנראים כטפרים, והם מכילים חומרים ריחניים, **החלבנה** (שמות ל,לד) – שרף לבן חלבי המופק מצמח, שעם התקשותו הוא מקבל גוון צהוב או ירקרק, **והלבונה** (שמות ל,לד) – שרף לבן המופק מעץ הלבונה ונקרש לגרגרים בגוון צהבהב, **משקל שבעים שבעים מנה** – כל אחד מהמינים האלה היה במשקל שבעים מנה (מנה הוא מאה דינרים)**. מור** – בושם המופק מעץ המור, **וקציעה** – קליפת עץ הקינמון מסוג מסוים, **שיבולת נרד** – צמח נמוך שנודף ריח חריף, וחלקו התחתון של גבעול הצמח מכוסה בשערות דקות וצפופות המקנות לו צורה של שיבולית, **וכרכום** – צמח שמעמוד העלי ומהצלקות של פרחיו הפיקו בושם, **משקל ששה עשר ששה עשר מנה** – כל אחד מהמינים האלה היה במשקל שישה עשר מנה**. קושט** – בושם המופק מקנה השורש של צמח הקושט, **שנים עשר** – מנה**. קילופה** – בושם המופק מקליפת אחד ממיני הקינמון, **שלשה** – מנים**. קינמון** – קליפת עץ הקינמון, **תשעה** – מנים**. נמצאת אומר: שלש מאות וששים וחמש מנים היו** (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: '**שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, שלש מאות וששים וחמש**') **כנגד ימות השנה** – בשנת החמה, מנה אחד לכל יום, שהיו מקטירים בכל יום קטורת על המזבח שבהיכל חצי מנה בשחרית וחצי מנה בין הערביים**, ושלשה של אותו היום** – של יום הכיפורים, שהכוהן הגדול היה חופן מלוא חופניו קטורת מתוך מחתה שהיו בה שלושה מנים ומקטיר אותה בקודש הקודשים**.**
ומציעים משנה המסייעת לברייתא: **הדא היא דתנינן:** – זאת היא [המשנה] ששנינו (משנה יומא ד,ד): **והיום מוסיף מלא חופניו** – קטורת, שביום הכיפורים הכוהן הגדול מקטיר על המזבח שבהיכל חצי מנה בשחרית וחצי מנה בין הערביים כמו בכל יום, ומקטיר מלוא חופניו בקודש הקודשים**.**
וממשיכים את הברייתא: אלה הסממנים הנלווים: (צריך להוסיף: 'בורית') **כרשינה** – צמח שהפיקו ממנו חומר כביסה וניקוי, **תשעת קבין. יין קפריסין** – משקה המיוצר מניצני צמח הצלף, ששמו הלועזי קפריס, **שלש סאין ושלש קבין** – שלוש סאים ועוד שלושה קבים (חצי סאה)**. אם אין לו יין קפריסין - מביא חמר חיוורין עתיק** – יין לבן ישן, או יין שבא מחוורן שבעבר הירדן המזרחי**. מלח סדומית** – מלח מאזור ים המלח, **רובע** (בקטע הורוויץ: 'רובע הקב') – רבע קב**. מעלה עשן** – מין עשב לא ידוע, שהוסיפו אותו לסממני הקטורת, כדי שהעשן יעלה בכיוון מאונך, **כל שהוא.**
**רבי נתן** (הבבלי, תנא בדור הרביעי) **אומר: אף כיפת** (הסופר במסירה שלפנינו כתב 'קפרת' ומגיה הגיה 'כיפת'. ואולי צריך לתקן את מה שכתב הסופר: 'רקפת') **הירדן** – סממן קטורת צמחי, שגדל באזור יריחו, **כל שהוא.**
**נתן בה** – בקטורת, **דבש - פסלה** – מפני שאסור להקטיר על המזבח דבש או דבר שמעורב בו דבש (ויקרא ב,יא)**.**
**חסר בה אחת מסממניה** – ונכנס לפנים והקטיר, **- חייב מיתה.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:3)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבן שמעון בן גמליאל** (השני, נשיא ותנא בדור הרביעי) **אומר: הצרי אינו אלא סרף** (שׂרף - נוזל צמיג הנפרש מתוך צמחים שונים במקום היפצעם) **של עצי קטף** – עצי האפרסמון**.**
**בורית כרשינה למה היתה באה? שבה שפין** (משפשפים) **את הצפורן, מפני שהיא נאה** (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'כדי שתהא נאה')**.**
**יין קפריסין למה היא באה** (צריך לומר: 'למה היה בא')**? שבו שורין את הצפורן, מפני שהיא עזה** (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'כדי שתהא עזה')**.**
**והלא מי רגלים** (שתן) **יפין לה** – לציפורן יותר מן הכול**!** (בקטע הורוויץ: יפין לכל') **אלא שאין מכניסין ריח רע לעזרה, מפני הכבוד** – מפני כבודו של בית המקדש, שאף על פי שמי רגליים יפים לציפורן בשל חריפותם, אין זה כבוד למקדש שישרו במי רגליים את הציפורן שמפטמים בה את הקטורת**.**
**וכשהיה מֵידֵק** (שוחק) – את הסממנים**, היה אומר:** "**הדק היטב, הדק היטב**"**, שהקול יפה לבשמים.**
**חיסר בה אחת מסממניה** (צריך לומר: '**לא נתן בה מלח**')**, או שנתן בה מעט דבש - היתה פסולה** – מלח - מפני שיש לתת מלח בתוך הקטורת בעת הכנתה, שנאמר בה: "מְמֻלָּח" (שמות ל,לה), ודבש - מפני שאסור להקטיר על המזבח דבש או דבר שמעורב בו דבש (ויקרא ב,יא)**.**
**לא נתן לתוכה מלח** (צריך לומר: '**חיסר בה אחת מסממניה**' – והקטיר אותה כשהיא חסירה)**, או שנתן לתוכה** (צריך לומר: 'או **שלא** נתן בה') **מעלה עשן** – והקטיר אותה בלא מעלה עשן, **- נתחייב מיתה** – שלמדים מן הכתוב "וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז,יג) שצריך לתת בקטורת מעלה עשן כדי לכסות את הכפורת בענן של עשן, ואם לא נתן - חייב מיתה (החלקים הראשונים של שני המשפטים הוחלפו בטעות זה בזה. המשפט השני תוקן כמו בקטע הורוויץ, וכן הוא בירושלמי לעיל א,ה, וגם המשפט הראשון תוקן כמו בקטע הורוויץ)**.**

**אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: ועובר משום הכנסה יתירה** – כוהן גדול שנכנס ביום הכפורים לקודש הקודשים עם קטורת שלא נתן בה מעלה עשן או שחיסר בה אחד מסממניה והקטיר אותה, כיוון שעבודה פסולה היא, הרי זו כניסה מיותרת לקודש הקודשים, שעובר עליה משום "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון" (ויקרא טז,ב)**.**

**תוספתא יומא** א,ח: "וכיסה ענן הקטורת" - מלמד שנותן בה מעלה עשן. הא אם לא נתן בה מעלה עשן - חייב מיתה.

**בבלי כריתות** ו,א: תנו רבנן: פיטום הקטורת, הצרי והציפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל שישה עשר שישה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלושה, קינמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבים, יין קפריסין סאין תלת וקבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין - מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא.
רבי נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא.
נתן בה דבש - פסלה. חיסר אחת מכל סממניה - חייב מיתה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף.
בורית כרשינה - ששפים בה את הציפורן, כדי שתהא נאה. יין קפריסין - ששורים בו את הציפורן, כדי שתהא עזה. והלא מי רגליים יפים לה? אלא שאין מכניסים מי רגליים במקדש מפני הכבוד.
תנו רבנן: קטורת היתה נעשית שלוש מאות ושישים ושמונה מנה, שלוש מאות ושישים וחמישה כנגד ימות החמה, ושלושה מנים יתירים שמהם כוהן גדול מכניס מלוא חופניו ביום הכיפורים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:4)

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **בר קפרא** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: הפטמין** (המכינים תערובת בשמים) **שבירושלם היו אומרים: אִילּוּ היה** (בקטע הורוויץ נוסף 'אדם') **נותן לתוכה** – לתוך הקטורת, **מעט דבש, לא היה כל העולם כולו יכול לעמוד בריחה** – להחזיק מעמד בפני ריחה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:5)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **פיטמה חֲצָיִים** – אם הכין קטורת בשיעור מחצית הכמות לשנה (הכמות לשנה היא 368 מנים, כאמור לעיל), **- כשירה. שילשים ורבעים** (צריך לומר כמו בקטע הורוויץ: 'שלישים ורביעים') – אם הכין קטורת בשיעור שליש או בשיעור רבע הכמות לשנה, **- לא שמענו** – האם כשירה או פסולה**. רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **אומר: כמידתה היתה כשירה** – אם הכין קטורת לפי המידה היחסית הראויה של כל הסממנים - כשירה בכל כמות שהכין אותה**.**
ומצמצמים את תחולת הקביעה שנאמרה לפני כן: **ודא דאת מר:** – וזה שאתה אומר: (בקטע הורוויץ: 'והדה דתני:' - ו[הברייתא] הזאת ששונה [התנא]:) **פיטמה חציים כשירה - חצי כל סממן וסממן** – קטורת שפיטמה חצאים כשירה רק במקרה שהכין אותה לפי מחצית המידה הראויה של כל אחד מהסממנים, אבל במקרה שהכין אותה ממחצית הסממנים ולא מכולם - פסולה**.**
ומביאים ברייתא: **אחת לששים לשבעים שנה היא היתה באה חציים מן השיריים** – שיירי הקטורת, שנשארו בכל שנה ביום הכיפורים במחתת הקטורת לאחר שהיה הכוהן הגדול חופן מתוכה מלוא חופניו, הצטברו במשך כשישים שנה או כשבעים שנה כדי שיעור מחצית הכמות לשנה (במחתת הקטורת היו שלושה מנים, וכל שנה נשארו בה לאחר החפינה כשני מנים וחצי בהתאם לשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול החופן. - בהבאת הירושלמי בראשונים יש גרסאות שונות: 'אחת לשתיים ושבעים שנה', 'אחת לשלוש ושבעים שנה', 'אחת לשבעים שנה', 'פעמים לשבעים ושלוש ופעמים לשבעים ושתיים')**.**
ומציעים משנה המסייעת לברייתא: **הדא היא:** – זאת היא: (בקטע הורוויץ: 'הדא היא דתנינן:' - זאת היא [המשנה] ששנינו:) **מותר הקטורת** – הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה**, מה היו עושין בה** – כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה**? מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה** (משנה שקלים ד,ה) – מפרישים מן הקטורת שנותרה כסכום שיש לשלם לאומנים העובדים לצורכי המקדש, ופודים אותה על המעות שהוקצו כדי לשלם שכר לאומנים, ונעשו המעות קדושות כמותר הקטורת והיא יוצאת לחולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים וקונים את הקטורת מהאומנים בשקלים החדשים שנתרמו, והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת. - הרי שבכל שנה היה נשאר מן הקטורת וצירפו אותו לקטורת בשיעור הכמות לשנה שהכינו בשביל השנה הנכנסת.

**בבלי כריתות** ו,ב: תנו רבנן: מותר הקטורת (שבכל שנה, שהצטבר במשך השנים), אחת לשישים ו/או שבעים שנה / אחת לשתיים ושבעים שנה היו מפטמים אותה לחצאים (היו צריכים לפטם קטורת לשנה החדשה רק מחצית הכמות).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:6)

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **הקטיר כזית בחוץ** – אם הקטיר אדם מחוץ לבית המקדש כשיעור זית מן הקטורת שמקטירים במקדש, **- חייב** – מיתת כרת, ואף על פי ששיעור הקטורת שמקטירים במקדש הוא פרס, שהוא יותר מכזית, מכל מקום, שיעור זה הוא מדברי חכמים, אבל מן התורה אין שיעור, ולכן דינו כדין כל מי שהקטיר קורבן בחוץ, שהוא חייב על כשיעור כזית, שהוא שיעור הקטרה (בירושלמי לעיל ב,א אמרו, שאין הקטרה פחותה מכזית)**, פחות מכזית בפנים - פטור** – להלן נחלקו אמוראים בפירוש דין זה**.**
**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רב ירמיה** (בר אבא, אמורא בבלי בדור השני)**: נפטרו הציבור ידי חובתן** – "פחות מכזית בפנים - פטור" פירושו, שאם הקטיר כוהן קטורת בבית המקדש פחות מכשיעור זית - יצאו הציבור ידי חובת הקטרת הקטורת, שאין אומרים שאין הציבור יוצאים ידי חובה אלא בשיעור פרס, כיוון ששיעור זה הוא מדברי חכמים, ומן התורה אין שיעור**.**
**רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) אמר **בשם רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי)**:** יש להציע היסק מן הברייתא: **מן מה דתני:** – ממה ששונה [התנא]: **הקטיר כזית בחוץ - חייב, מינה את שמע:** – ממנו אתה שומע (לומד): **פחות מכזית בפנים** (צריך להוסיף: '**בזר**' ("נועם ירושלמי")) **- פטור** – יש להסיק מראשה של הברייתא על סופה של הברייתא, שאם המקטיר כזית בחוץ - חייב מיתת כרת, אבל המקטיר פחות מכזית בחוץ - פטור ממיתה, שאין הקטרה פחות מכזית, הרי שאם כוהן הקטיר פחות מכזית בפנים - לא יצאו הציבור ידי חובתם, ואם זר הקטיר פחות מכזית בפנים - פטור ממיתה בידי שמיים, כי הקטרה שאדם מתחייב עליה מיתה בחוץ, זר מתחייב עליה מיתה בפנים. לכן "פחות מכזית בפנים - פטור" פירושו, שזר שהקטיר קטורת במקדש פחות מכשיעור זית - פטור ממיתה בידי שמיים (בירושלמי לעיל ב,א אמר רבי יוסי בירבי בון בשם רב, שארבע עבודות שהכוהן מתחייב עליהן מבחוץ, זר מתחייב עליהן מבפנים, ואחת מהן זו הקטרה של קטורת על המזבח הפנימי)**.**

**בבלי זבחים** קט,ב: תנו רבנן: המקטיר קטורת כזית בחוץ - חייב (אף ששיעור הקטרתה בפנים הוא פרס), חצי פרס בפנים - פטור (ולאו דווקא חצי פרס, אלא שהקטיר פחות משיעור הקטרתה, ואפילו כזית).
קא סלקא דעתין: מאי פטור? פטור זר (שאם זר הקטיר במקדש כזית - פטור, משום שלא עשה עבודה כראוי). ואמאי? הקטרה היא (שהרי המקטיר כזית בחוץ - חייב)!
אמר רבי זירא אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי פטור? פטור ציבור (שהציבור נפטרו בהקטרה זו ויצאו ידי חובתם, כיוון שכזית הוא שיעור הקטרה).

בבבלי גרסו בסופה של הברייתא "חצי פרס" (שמשמעו כזית), שלא כמו בירושלמי, ולכן בבבלי לא יכלו לפרש ש"פטור" הוא פטור זר, כמו שפירש רבי יוסי בירבי בון בשם רבי ירמיה בירושלמי.
הפירוש של רבי זירא בשם רב ירמיה בר אבא ש"פטור" הוא פטור ציבור מובא בשני התלמודים, אלא שהתלמודים חלוקים בפירוש זה האם יצאו הציבור ידי חובתם בפחות מכזית.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:7)

**היום דקה מן הדקה**
במשנה שנינו: "בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה".
מביאים מדרש הלכה: כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"**וְלָקַח... וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים **דַּקָּה**, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת**"** (ויקרא טז,יב) **- מה תלמוד לומר?** – מה יש ללמוד מהמילה היתירה "דקה"? **לפי שנאמר** – בקטורת**: "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק"** (שמות ל,לו) – יש לטחון את הקטורת עד שתהיה דקה**. אם כן** – שהקטורת שהיו מכינים לכל ימי השנה היתה דקה**, למה נאמר** – בעניין יום הכיפורים, **"דַּקָּה"? שתהא דקה מן הדקה** – יש ללמוד מהמילה המיותרת "דקה", שביום הכיפורים הקטורת צריכה להיות דקה יותר מהקטורת של כל ימי השנה**. כיצד הוא עושה** – שתהיה הקטורת דקה מן הדקה**? מפריש שלשת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירן למכתשת** – וחוזר ושוחק אותה, שתהיה נוחה להידלק, **כדי למלאות ממנה חפניו** – ולהקטיר בקודש הקודשים**, כדי לקיים בה דקה מן הדקה.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: "דקה" - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "ושחקת ממנה הדק", ואם כן, למה נאמר "דקה"? שתהא דקה מן הדקה. כיצד היה עושה? מפריש כשלושת מנים מערב יום הכיפורים ומחזירם למכתשת כדי למלאות חופניו, לקיים בה דקה מן הדקה.

**בבלי יומא** מה,א ו**כריתות** ו,ב: תניא: "דקה" (ויקרא טז,יב) - מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר: "ושחקת ממנו הדק" (שמות ל,לו), ומה תלמוד לומר "דקה"? שתהא דקה מן הדקה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:5:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:5:8)

**כוהן גדול מקדש היום מן הקיתון**
במשנה שנינו: "בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב".
מביאים מחלוקת אמוראים.
**אמר רבי יונה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: חוץ מקידוש הראשון** – ביום הכיפורים כוהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב בכל הקידושים, חוץ מהקידוש הראשון שהוא מקדש מן הכיור, כיוון שקידוש זה הוא ככל קידוש שכוהן מקדש בכל יום לפני כניסה לעבודה שהוא מן הכיור**.**
**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ואפילו מקידוש הראשון** – הוא מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב בכל הקידושים, וגם בקידוש הראשון, ואינו מקדש מן הכיור**.**

ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה **על רבי יונה: כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים!** – הרי שכוהן גדול רשאי לקדש ידיו ורגליו שלא מן הכיור ואפילו בקידוש הראשון, שלא כרבי יונה!
ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו: **פתר לַהּ:** – פותר אותה (רבי יונה מפרש את הברייתא): **חוץ מקידוש הראשון** – הברייתא מדברת בשאר הקידושים של הכוהן הגדול, חוץ מהקידוש הראשון**.**
ומציעים מקור תנאי החולק על דברי חכם שהובאו לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה (המקור התנאי, והוא ברייתא) חלוקה **על רבי יוסה: הכיור והכן** – בסיס הכיור, שעליו עומד הכיור, **מעכבין** – את העבודה**!** – ומשמע שדבר זה נאמר לעניין קידוש, שקידוש מן הכיור מעכב את העבודה. הרי שכוהן גדול אינו רשאי לקדש שלא מן הכיור בקידוש הראשון, שלא כרבי יוסה! (הברייתא שמקשים ממנה על רבי יוסה היא דברי חכמים בברייתא בירושלמי שקלים ד,ב)
ומתרצים את הקושיה על ידי מתן פרשנות חדשה למקור שממנו הקשו: **פתר לַהּ:** – פותר אותה (רבי יוסה מפרש את הברייתא): **מקומן מעכב** – אם הכיור והכן אינם במקומם הקבוע בין האולם למזבח החיצון או שחסר אחד מהם - הם מעכבים את העבודה, שאסור להקריב קורבן או לעבוד עבודה במקדש, ואם הקריב או עבד - הקורבן או העבודה פסולים. אבל אם הם במקומם, כוהן רשאי לקדש ידיו ורגליו שלא מן הכיור**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:1)

**משנה**
**בכל יום היו שם** – על המזבח שבעזרה, **ארבע מערכות** – של עצים הבוערים: מערכה גדולה, מערכה לקטורת, מערכה לקיום האש, ומערכה לאיכול איברים ופדרים**, והיום חמש** – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום, שהכוהן הגדול נטל ממנה גחלים לקטורת שהקטיר בקודש הקודשים**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**.**
**רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: בכל יום** היו שם **שלש** – שלוש מערכות: מערכה גדולה, מערכה לקטורת ומערכה לקיום האש**, והיום ארבע** – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום**.**
**רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) **אומר: בכל יום** היו שם **שתים** – שתי מערכות: מערכה גדולה ומערכה לקטורת**, והיום שלש** – ביום הכיפורים נוספה עליהן מערכה לקטורת המיוחדת ליום**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:2)

**תלמוד**
**כמה מערכות עצים היו על המזבח?**
מציעים את טעמו של רבי מאיר: **מה טעמא דרבי מאיר?** – מה הטעם (המקור בכתוב) של רבי מאיר (שבכל יום היו ארבע מערכות)? - **"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה"** (ויקרא ו,ה) – האש שעל המזבח תבער כל הזמן; ויש לדרוש את הכתוב: **- זו מערכת קיומי אש** – מערכה לקיום אש תמיד, שתבער על המזבח ולא תכבה**, "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן** עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר**"** (שם) – בכל בוקר ישים הכוהן עצים נוספים על המזבח, שימשיכו לבעור עד למחרת בבוקר; ויש לדרוש את הכתוב: **- זו מערכת איכול איברין ופדרים** – מערכה ששורפים עליה את האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל הלילה**, "וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה** וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים**"** (שם) – הכוהן יסדר על האש את נתחי קורבנות העולה ואת חלבי קורבנות השלמים; ויש לדרוש את הכתוב: **- זו מערכה גדולה** – מערכה שמקריבים עליה את איברי התמיד ואת אימורי שאר הקורבנות**, "וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים"** (שם); ויש לדרוש מהמילים "והקטיר עליה": **- זו קטורת** – מערכה שנוטלים ממנה במחתה גחלים למזבח שבהיכל להקטיר עליו קטורת**.**

**ולית לרבי יוסה** – ואין לרבי יוסי, **מערכת איכול איברין** – רבי יוסי אינו סובר שהיתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נשרפו כל הלילה, אלא היו שורפים אותם בצידי המערכה הגדולה, ולכן לדעתו בכל יום היו שלוש מערכות: מערכה גדולה, מערכה לקטורת ומערכה לקיום האש**.**
**ולית לרבי יהודה** – ואין לרבי יהודה, **מערכת קיומי אש** – רבי יהודה גם אינו סובר שהיתה מערכה לקיום האש, ולכן לדעתו בכל יום היו שתי מערכות: מערכה גדולה ומערכה לקטורת**.**

ושואלים: **מה מקיים רבי יהודה** – כיצד רבי יהודה מיישב ומפרש את הכתוב: **"אֵשׁ תָּמִיד** תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה**"** (ויקרא ו,ו) – האש שעל המזבח תבער תמיד ולא תכבה**?** – הרי הכתוב הזה לכאורה סותר את דעתו, שכן יש ללמוד ממנו שצריכים מערכה לקיום האש! (אין שואלים מה מקיים רבי יהודה את הכתוב: "וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה", שרבי מאיר לומד ממנו שצריכים מערכה לקיום האש, כי רבי יהודה לומד ממנו בירושלמי לעיל ב,א שהצתת האש תהיה בראשו של המזבח)
ומשיבים: **אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא על מזבח החיצון** (צריך לומר כמו בספרא: 'לא תהא אלא **מ**מזבח החיצון') – יש לדרוש את הכתוב "אש תמיד...", שהאש שהתורה אמרה שיש להדליק אותה תמיד במקדש, והיא האש של נרות המנורה שנאמר בה "לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז,כ; ויקרא כד,ב), תהיה מהאש שעל מזבח החיצון, שיש להדליק את נרות המנורה באש שנוטלים ממזבח החיצון**.**

**ספרא** "צו" פרשה א: ..."אש תמיד תוקד על המזבח" - אש שאמרתי לך תהא תמיד, לא תהא אלא ממזבח החיצון.

**בבלי יומא** מה,א: תנו רבנן: בכל יום היו שם שתיים מערכות, והיום שלוש: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת שמוסיפים בו ביום (ביום הכיפורים); דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: בכל יום שלוש, והיום ארבע: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת שמוסיפים בו ביום.
רבי מאיר אומר: בכל יום ארבע, והיום חמש: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה שנייה של קטורת, ואחת של קיום האש, ואחת של איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפים בו ביום.
דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו (בכל יום היו שתי מערכות). מנא לן? - אמר קרא: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ויקרא ו,ב) - זו מערכה גדולה, "ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ב) - זו מערכה שנייה של קטורת.
ורבי יוסי, קיום האש מנא ליה? - נפקא ליה מ"והאש על המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ה).
ורבי יהודה? - ההוא להצתת אליתא הוא דאתא. דתניא: רבי יהודה אומר: מניין להצתת אליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח? תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו"...
ורבי מאיר, איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה? - נפקא ליה מ"ואש" (ויקרא ו,ב) (וי"ו שבראש המילה באה לרבות עוד מערכה)...

בשני התלמודים למדו מאותו כתוב את המערכה של קיום האש. אבל שאר המערכות נלמדו בשני התלמודים מכתובים שונים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:3)

**אמר רבי אלעזר** (אמורא בדור השני)**: האיברין והפדרין שלא נתאכלו מבערב** – האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל הלילה, **- עושה אותן מדורה** – עושה להם בבוקר מערכה מיוחדת על המזבח, **ושורפן בפני עצמן, ודוחין עליהן את השבת** – אף בשבת שורפים את האיברים והחלבים שלא הספיקו להישרף כל ליל השבת**.**
ומציעים סיוע לדברי רבי אלעזר ממשנה: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי שמואל בר אבא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה אומרת כך: **בכל יום היו שם ארבע מערכות** – מדברי המשנה משמע שאפילו בשבת היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו ("כל יום" כולל גם שבת), כדברי רבי אלעזר שדוחים עליהם את השבת**.**
ושואלים: **מה את שמע מינה?** – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר לסייע לדברי רבי אלעזר מהמשנה, והרי ייתכן שדווקא בחול היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו, שכן המשנה לא הזכירה שבת במפורש? (אפשר לפרש "כל יום" חוץ משבת))
ומשיבים: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: והיום חמש** – ביום הכיפורים נוספה מערכה אחת על ארבע המערכות שבכל יום. הרי שגם ביום הכיפורים היתה מערכה מיוחדת לאיברים שלא נתאכלו, וכמו שדוחים עליהם את יום הכיפורים, כך דוחים עליהם גם את השבת, שכן דינו של יום הכיפורים לכל דבר כשבת, ולכן המשנה מסייעת לדברי רבי אלעזר**.**

ב**משנה תמיד** ב,א שנינו: "האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב - סונקים (דוחקים, מסלקים) אותם לצדדי המזבח (לפני שהיו מתחילים לגרוף את האפר שעל גבי המזבח). אם אין הצדדים מחזיקים (אותם, שאין שם מקום לכל האיברים) - סודרים אותם בסובב (של המזבח או) על הכבש". ו**שם** ב,ה שנינו: "האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב (והיו ניתנים בצדדי המזבח) - מחזירים אותם למערכה (לאחר שהיו גומרים לגרוף את האפר שעל גבי המזבח). הציתו שתי המערכות באש".
נראה שדברי רבי אלעזר נאמרו במקורם על המשנה תמיד ב,ה בעניין האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב שמחזירים אותם למערכה. המשנה שם מזכירה שתי מערכות, והכוונה למערכה הגדולה ולמערכה לקטורת, ולא אמרה לאיזו מערכה מחזירים את האיברים והפדרים שלא נתאכלו מבערב, ורבי אלעזר שנוקט את לשון המשנה שם אומר שעושים להם מערכה מיוחדת כדעת רבי מאיר במשנה כאן.

**בבלי יומא** מו,א: אמר רבי אלעזר משום בר קפרא: אומר היה רבי מאיר: איברי עולה שניתותרו (שנשארו על המזבח ולא הספיקו להתאכל) - עושה להם מערכה בפני עצמה וסודרם (עליה לשורפם), ואפילו בשבת.
מאי קא משמע לן? תנינא: בכל יום היו שם ארבע מערכות (ואחת מהן לשריפת איברים שנשארו)!...
"ואפילו בשבת". - תנינא: והיום חמש! (ואם ביום הכיפורים היתה מערכה לשריפת איברים שנשארו, גם בשבת היתה)...

בבבלי הקשו על רבי אלעזר "מאי קא משמע לן? תנינא...", ואילו בירושלמי הביאו לו ראיה מן המשנה.
לפי מה שכתבנו לעיל, שדברי רבי אלעזר נאמרו במקורם על המשנה בתמיד ולא על המשנה כאן, אין מקום כלל לקושיית הבבלי עליו.

**רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעא קומי** – שאל (הקשה) לפני **רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: דבר שאינו מעכב דוחה?** – מדוע דוחים את השבת על איברים שלא נתאכלו, והרי אינם מעכבים את הקורבנות אם אין שורפים אותם על המזבח?
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי זעורה): **הרי עידי החודש, הרי אינן מעכבין ודוחין** – העדים שראו את הירח החדש מותר להם לחלל את השבת כדי ללכת ולהעיד לפני בית דין, אף שאינם מעכבים את החודש מלהתקדש, שהחודש מתקדש אף בלא עדותם, שבית דין רשאים לקבוע את החודש שלא על פי ראיית העדים**,** - ומציעים משנה המוכיחה את הקביעה שעידי החודש דוחים את השבת: **דתנינן תמן:** – ששנינו שם (משנה ראש השנה א,ט): **שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעידות החודש** – אם אין העדים רחוקים ממקום בית הדין אלא מהלך לילה ויום ויגיעו לבית הדין בשבת - מחללים את השבת, כדי שיקדשו את החודש על פיהם. - המסקנה הנובעת מהמקרה של עידי החודש היא שדבר שאינו מעכב דוחה את השבת, ולכן דוחים את השבת על איברים שלא נתאכלו**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:4)

ושואלים: **מניין למערכת יום הכיפורים?** – מאיפה למדים שביום הכיפורים היתה מערכה אחת על המזבח שבעזרה שנוספה על המערכות שבכל יום?
ומשיבים בהבאת מדרש אמוראי: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי פדת** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**:** כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"**וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה **גַּחֲלֵי** אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה', וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה, וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת**"** (ויקרא טז,יב) **- מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהמילה היתירה **"אֵשׁ"? שהיא בטילה על גבי גחליה** – האש שעל המזבח, שנוטלים ממנה גחלים לקטורת שהכוהן הגדול מכניס לקודש הקודשים, פוסקת להתקיים עם גחליה, שהיא קיימת כדי ליטול ממנה גחלים, ולאחר שנטלו ממנה גחלים אין בה צורך עוד. מכאן למדים, שעושים ביום הכיפורים מערכה בפני עצמה כדי ליטול ממנה גחלים לקטורת שמקטירים בקודש הקודשים, ומערכה זו לא תשמש לדבר אחר אלא רק בשביל הגחלים הללו, ואין נוטלים גחלים מהמערכה של הקטורת של כל יום, שהרי לאחר שנטלו ממנה יש עדיין צורך במערכה זו לקטורת של בין הערביים (מקורו של מדרש זה הוא תנאי, והוא בספרא, ראה להלן, ובא גם בסוף מדרש ההלכה שלהלן)**.**

ומביאים מדרש הלכה: **"**וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה **גַּחֲלֵי** אֵשׁ**"** (ויקרא טז,יב) **- יכול עוממות!** – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "גחלי אש" מלמד שלוקחים בשביל הקטורת גחלים שקרובות לדעוך! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "**וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָ**אֵשׁ** לִפְנֵי ה'**"** (ויקרא טז,יג) – הרי שנותנים את הקטורת על אש ולא על גחלים**. אי** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: 'א**ו**') **"אֵשׁ"** (ויקרא טז,יג)**, יכול שלהבת!** – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "אש" מלמד שנותנים את הקטורת על להבת אש! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "גַּחֲלֵי אֵשׁ"** (ויקרא טז,יב) – הרי שלוקחים בשביל הקטורת גחלים ולא אש**. הא כיצד?** – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים "גחלי אש" ו"אש"? **מן הלוחשות הללו** – יש לקחת גחלים שבוערות באש קטנה**.**
**ומניין שתהא האש בטילה על גבי גחלים? תלמוד לומר: "גַּחֲלֵי אֵשׁ"** (ויקרא טז,יב) – מבואר לעיל בדברי רבי ירמיה בשם רבי פדת**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: "גחלי" - יכול עוממות! תלמוד לומר: "אש". או "אש", יכול שלהבת! תלמוד לומר: "גחלי אש". הא כיצד? מן הלוחשות הללו.
ומניין שתהא האש בטילה על גבי הגחלים? תלמוד לומר: "גחלי אש".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:5)

**לחם הפנים וקודשים ואש המזבח בשעת מסעות**
מביאים מחלוקת אמוראים.
**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: אין לחם הפנים נפסל בשעת מסעות** – כשהיו בני ישראל נוסעים ממקום למקום במדבר, והיו מפרקים את המשכן ונושאים את השולחן עם לחם הפנים שעליו, לא נפסל הלחם באכילה, אף על פי שהוא יוצא חוץ למחיצה הראויה לו**.**
**רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: לחם הפנים נפסל בשעת מסעות** – ככל קודש שיצא חוץ למחיצה הראויה לו, שנפסל**.**
ומסבירים את טעמו של רבי יהושע בן לוי.
**רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי:** כתוב בסדר חנייתם ונסיעתם של בני ישראל במדבר: **"כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ"** (במדבר ב,יז) – נסיעתם של המחנות היא באותו סדר כפי חנייתם; ויש לדרוש את הכתוב: **- מה בחנייתם אינו נפסל, אף בנסיעתם אינו נפסל** – כמו שלחם הפנים אינו נפסל כשהיו בני ישראל חונים והלחם היה על השולחן במשכן, כך לחם הפנים אינו נפסל כשהיו בני ישראל נוסעים והלחם היה על השולחן חוץ למשכן**.**
**רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת"** (במדבר ב,יז) – בני גרשון ובני מררי ממחנה הלוויים שנשאו את המשכן נסעו אחרי מחנה יהודה, ובני קהת שנשאו את כלי המשכן נסעו אחרי מחנה ראובן ולפני מחנה אפרים ומחנה דן; ויש לדרוש את הכתוב: **- כבתוך המחנות** – גם כשהמשכן היה נוסע ממקום למקום, הוא נחשב כאילו הוא בתוך המחנות החונים, ולכן גם בשעת המסעות לא נפסל לחם הפנים**.**

**בבלי מנחות** צה,א: איבעיא להו: לחם הפנים נפסל במסעות, או אינו נפסל במסעות?
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: נפסל, וחד אמר: אינו נפסל.
מאן דאמר: נפסל, דכתיב: "כאשר יחנו כן ייסעו" (במדבר ב,יז) - מה בחנייתם נפסל ביוצא, אף בנסיעתם נפסל ביוצא. מאן דאמר: אינו נפסל, דכתיב: "ולחם התמיד עליו יהיה" (במדבר ד,ז).

בבבלי לא ידעו מי אמר נפסל ומי אמר אינו נפסל, שלא כבירושלמי.
הירושלמי כפי שהוא לפנינו תמוה, שהוא מביא שני טעמים בהסבר דעתו של רבי יהושע בן לוי האומר שאינו נפסל, ואינו מביא שום טעם בהסבר דעתו של רבי יוחנן האומר שנפסל. נראה שיש להגיה את הירושלמי על פי הבבלי ולגרוס בהסבר הראשון כך:
**רבי חייה בשם רבי יוחנן: "כאשר יחנו כן יסעו" - מה בחנייתם נפסל** (ביוצא)**, אף בנסיעתם נפסל** (ביוצא).
רבי חייא בר אבא רגיל למסור בשם רבי יוחנן ולא בשם רבי יהושע בן לוי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 4:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/4:6:6)

**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי אלעזר** (אמורא בדור השני)**: השורף קדשים בחוץ בשעת מסעות** – המקטיר קורבנות מחוץ למשכן בשעת מסעות בני ישראל במדבר, **- לוקה** – אם התרו בו למלקות, שחייבי כרת שהתרו בהם למלקות - לוקים, ואף בשעת המסעות כשהמשכן מפורק, נאסר להקריב קורבן מחוץ למשכן**.**

ומביאים מחלוקת חכמים.
**אמר רבי יוחנן: קדשים נדחין בשעת מסעות** – כשמפרקים את המשכן בשעת המסעות, קודשי קודשים שנאכלים לפנים מן הקלעים (הוא מחנה שכינה שבמדבר) נפסלים באכילה, שמחנה שכינה בטל בשעת המסעות (אבל קודשים קלים שנאכלים בכל מחנה ישראל אינם נפסלים באכילה, שמחנה ישראל לא בטל בשעת המסעות)**,** ו**טמאים פרושים** (בקטע גניזה: 'פרישים' - בדילים) **כל אחד ואחד במחיצתו** – גם בשעת המסעות, מצורעים משתלחים מחוץ למחנה ישראל וזבים משתלחים מחוץ למחנה לווייה, שמחנה ישראל ומחנה לווויה לא בטלו בשעת המסעות**.**
**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: תדירא הא** (צריך לומר: 'הדא') **מילתא בפומהון דרבנ**י**ן:** – דבר זה תדיר בפיהם של החכמים (משפט זה רגיל ושגור בפיהם של החכמים): **נסתלקו הפָּרֹכוֹת** – כשסולקו הפרוכות שבמשכן בשעה שפירקו אותו**, הותרו המחיצות לזבין ולמצורעין** – שאין הזבים והמצורעים משתלחים מחוץ למחנה בשעת המסעות, שלא כרבי יוחנן (כסגנון זה שאמר רבי יוסה יש בירושלמי קידושין ד,ד: "אמר רבי אידי: שכיחא הא מילתא בפומהון דרבנן")**.**

נמצא ששלוש מחלוקות בדבר: דעת רבי יהושע בן לוי, שאף קודשי קודשים אינם נפסלים משום יוצא, וכל שכן שלא הותרו המחיצות לטמאים. דעת רבי יוחנן, שקודשי קודשים נפסלים משום יוצא, אבל לא הותרו המחיצות לזבים ולמצורעים. דעת רבי יוסה, שאף הותרו המחיצות לטמאים, וכל שכן שקודשי קודשים נפסלים משום יוצא ("עלי תמר").

**תוספתא זבחים** יג,ג: בשעת מסעות, קודשים נפסלים וטמאים פורשים כל אחד ואחד חוץ למחיצתו.
**תוספתא כלים** א,יב: ובשעת מסעות, אין בהם (בשלוש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לווייה ומחנה ישראל) משום קדושה ואין חייבים עליהם משום טומאה.

שתי הברייתות שבתוספתא חולקות. דעת רבי יוחנן היא כדברי הברייתא הראשונה, ודעת החכמים החולקים על רבי יוחנן היא כדברי הברייתא השנייה.

**בבלי זבחים** ס,ב ו**מנחות** צה,א: תניא: בשעת סילוק מסעות, קודשים נפסלים וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצתם.
**בבלי מנחות** צה,א: הוגללו הפרוכות, הותרו זבים ומצורעים ליכנס לשם.

בבבלי הובאו ברייתות חולקות.

ומציעים מקורות תנאיים המסייעים לשני בעלי המחלוקת לעיל בעניין לחם הפנים.
**מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין** – המשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה, והמשנה (המקור התנאי) מסייעת ל[חכם] זה**.**
**מתניתא מסייעא** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת **לרבי יהושע בן לוי: "**אֵשׁ **תָּמִיד** תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא ו,ו) **- "תָּמִיד" אפילו** (בקטע גניזה: 'אף') **בשבת** – יש להבעיר אש על המזבח גם בשבת**, "תָּמִיד" אף בטומאה** – יש להבעיר אש על המזבח גם כשהכוהנים טמאים**.** (**מתניתא מסייעא לרבי יוחנן:**) (מילים אלו מפסיקות באמצע דברי רבי יהודה ואין לגרוס אותן כאן ויש להעבירן להלן) **"לֹא תִכְבֶּה"** (ויקרא ו,ו) **- אף במסעות** – האש שעל המזבח לא תכבה גם בשעת המסעות במדבר (הכוונה לאש של המערכה הגדולה)**. מה היו עושין לה** – לאש שעל המזבח בשעת המסעות שלא תכבה**? היו כופין** (הופכים) **עליה פסקתיר** (פסכתר - סיר גדול) – שמים אותו על האש כשפיהו כלפי מטה ותחתיתו כלפי מעלה, והוא שומר על האש שלא תכבה בשעת טלטולי המסעות**; דברי רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי) – מדברי רבי יהודה יש סיוע לדעת רבי יהושע בן לוי, שכמו שיש להבעיר את האש, שנאמר בה "תמיד", על המזבח בשעת המסעות, כך גם יש לשים את לחם הפנים, שנאמר בו "תמיד", על השולחן בשעת המסעות, שאינו נפסל (בלחם הפנים נאמר: "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה,ל), וכעין זה בויקרא כד,ח)**.**
[**מתניתא מסייעא** – [ו]המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) מסייעת **לרבי יוחנן:**] (מילים אלו הועברו לכאן מלעיל, וכן גרס ב"קורבן העדה") **רבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנין אותה** – מסירים ומפנים את האש שעל המזבח**, שנאמר** – בעבודתם של בני קהת**: "וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן"** (במדבר ד,יג) – כשמתכונן המחנה לנסוע, הכוהנים יסירו את הדשן (אפר שריפה) ממזבח החיצון ויפרשו על המזבח בגד ארגמן**.** והברייתא מציעה מסקנה ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 336, הערה 9): **הא** (הרי, נמצא) **אִילּוּ היה המזבח דָלֵיק** (דולק)**, לא היה בגד ארגמן נשרף?!** – הרי ודאי שכיבו את האש שעל המזבח כדי שלא תשרוף את הבגד שכיסו בו את המזבח! - מדברי רבי שמעון יש סיוע לדעת רבי יוחנן, שכמו שאין להבעיר את האש, אף שנאמר בה "תמיד", על המזבח בשעת המסעות, כך גם אין לשים את לחם הפנים, אף שנאמר בו "תמיד", על השולחן בשעת המסעות, שהוא נפסל.

**ספרא** "צו" פרשה א: "אש תמיד" - "תמיד" אף בשבת, "תמיד אף בטומאה". "לא תכבה" - אף במסעות. ומה היו עושים לה? כופים עליה פסכתר; דברי רבי יהודה. - רבי שמעון אומר: אף בשעת מסעות היו מדשנים אותה, שנאמר: "ודישנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".

ושואלים: **מה עבד לה רבי יודה?** – מה עושה אותה רבי יהודה? (כיצד רבי יהודה מתמודד עם הסברה של רבי שמעון, שכיבו את האש שעל המזבח כדי שלא תשרוף את הבגד שכיסו בו את המזבח?)
ומשיבים: **פסקתר** (פסכתר - סיר גדול) **היו כופין עליה מלמעלה** – שמים אותו על האש, כדברי רבי יהודה לעיל, ועל ידי כך לא היה נשרף בגד ארגמן שהיו פורסים על המזבח בשעת המסעות, שהבגד היה פרוס על הפסכתר**.**
ושואלים עוד: **מה מקיים רבי יודה** – כיצד רבי יהודה מיישב ומפרש את הכתוב: **"וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ"** (במדבר ד,יג)**?** – הרי הכתוב הזה לכאורה סותר את דעתו, שכן יש ללמוד ממנו שכיבו את האש שעל המזבח בשעת המסעות!
ומשיבים: **וירוון** – כך יש לתרגם את המילה "ודשנו" לפי רבי יהודה, ולפי זה יש לפרש "ודישנו" - ירוו וישׂביעו וישמינו את המזבח בקורבנות שיאכל, שלא יכבו את האש שעליו וישאירו עליו את הקורבנות שהקטירו על האש**,** - ומציעים מימרה המסייעת לפירוש זה: **כיי דאמר** – כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי יודה בן פזי** (רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: "**כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, **וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן"** (דברים לא,כ) – ה' יקיים את הבטחתו ויביא את עם ישראל אל הארץ, והוא יאכל וישבע וישמין. - רבי יודה בן פזי פירש את המילה "ודשן" שבפסוק הזה - ירווה וישמן (אפשר שרבי יודה בן פזי דרש את הפסוק הזה ומדרשתו משתמע הפירוש שפירש את המילה "ודשן", אלא שנשמטה הדרשה שדרש)**.**

כאן כתוב 'כיי דאמר רבי...' ואחר כך פסוק, אולם מסתבר שצריך להגיה 'כמה דתימר' (לציטוט פסוק) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 265, הערה 103). - אין הדברים מוכרחים ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 708, הערה 276).
• • •