## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 5

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:1)

**משנה**
**הוציאו לו** – לאחר שהניח הכוהן הגדול את המחתה של הגחלים על הרובד שבעזרה (משנה לעיל ד,ג), הוציאו לו **את הכף** – של זהב ריקה מלשכת הכלים, **ואת המחתה** – מלאה קטורת מלשכת בית אבטינס**. חפן מלא חפניו** – קטורת מתוך המחתה של קטורת, **ונתן** – את הקטורת שבחופניו, **לתוך הכף, הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו** – לפי חופניו של הכוהן הגדול**, וכך היתה מידתה** – של הקטורת, לא פחות ולא יותר ממלוא חופניו של הכוהן הגדול**. נטל את המחתה** – של הגחלים מן הרובד שבעזרה, **בימינו ואת הכף** – של הקטורת, **בשמאלו** – ונכנס להיכל**.**
**מהלך בהיכל** – מן המזרח למערב**, עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות המבדילות בין הקודש** – ההיכל, **ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה** – בין פרוכת לפרוכת היה חלל של אמה**.**
**רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד** – כמו במשכן**, שנאמר: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים"** (שמות כו,לג) – "והבדילה" הוא לשון יחיד**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:2)

**תלמוד**
**הוציאו לו את הכף ואת הבזך**
במשנה שנינו: **"הוציאו לו את הכף** ואת המחתה. חפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף**".**
מקשים: **ולא כבר תנינתה:** – ולא כבר שנינו אותה (משנה לעיל ד,ג): **נטל** – הכוהן הגדול, **את המחתה** – בשביל הקטורת, **ועלה לראש המזבח** – שבעזרה, **וחתה** – נטל במחתה מן הגחלים שבפנים האש שעוכלו היטב, **וירד** – מן המזבח, **והניחה** – הניח את המחתה עם הגחלים הבוערות, **על הרובד שבעזרה?!** (בתמיהה) – המשנה לעיל אומרת שהכוהן הגדול חתה גחלים במחתה, והרי שכבר הביאו לו את המחתה לפני כן, ומדוע המשנה כאן אומרת שעתה הביאו לו את המחתה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת הגהה למשנה: **כיני מתניתא:** – כך היא המשנה (כך יש להגיה את המשנה): הוציאו לו **את הכף ואת הבזך** – יש להגיה את המשנה כאן: בזך, במקום מחתה (במשנה תמיד ה,ד שנינו, שמי שזכה בהקטרת הקטורת בהיכל היה נוטל את הכף ואת הבזך, והבזך היה מלא וגדוש קטורת. הכף והבזך של הקטורת נזכרו שם בנוסף למחתה של הגחלים. ההגהה במשנה כאן היא על פי המשנה שם)**.**

**בבלי יומא** מז,א: מחתה - הא תנא ליה: נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד! - התם מחתה דגחלים, והכא מחתה דקטורת. דתניא: הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס.

הקושיה על המשנה שווה בשני התלמודים. בבבלי הציעו פירוש למשנה, אבל בירושלמי הציעו הגהה למשנה.

ושואלים: **מהו** – מה פירוש: **כף** (צריך לומר: '**בזך**' ("מבוא לנוסח המשנה", עמוד 463. וראה עוד להלן)**?** – מה פירושה המילוני של מילה זו?
ומשיבים: **מָגֵיס** (קערה. מקור המילה מגיס ביוונית, ומשמעה: קערה ללישת בצק)**.**
מבדיקה מדוקדקת של סדרי עבודה ליום כיפור של כמה פייטנים באתר "מאגרים" נמצא שהם קוראים למחתה של הקטורת שבמשנה ולבזך שבירושלמי: מגס / מגיס.

"אז בדעת חקר" - מחבר לא ידוע (מיוחס ליוסי בן יוסי מִסָּפֵק): וימציאו אליו כף ומגיס קטורת.
"אתה כוננת עולם ברוב חסד" - יוסי בן יוסי: פניו הובילו כף זהב והמגס אשר בה קטורת הדקה.
"אספר גדולות, עושה גדולות" - יוסי בן יוסי: פסע וחפן ממגס לתוך כף.
"ים הציף עליהם ולא קמו" - מחבר לא ידוע: צעיריו המהירו כף ומגס קטורות.
"טבילות חמש ועשרה קדושין" - מחבר לא ידוע: חניכיו יריצו כף ומגיס קטורת.
"אשוחח פועל שוכן שמי ערץ" - יוסף בירבי ניסן: וכף ומגס קח.
"אאזרה גבורה לנאזר בגבורה" - שלמה סולימן: קידמו לו בחוזקה כף ומגיס בחוקה.
"א... במרומים ... מלא עולמים" - שלמה סולימן: קדמו לו פירחי מקוטרת וכף ומגיס קטורת.
"ביי יצדקו ויודוהו פנימי חכמה" - רב סעדיה גאון: בְּעַם יוֹצִיאוּ לוֹ בְּאַהַב כַּף וּמְגִיס בְּנועַם.
"א... זכים משאר חללה וזונה" - מחבר לא ידוע: ומגיס מלא דקה וכף לו יביאו.
"א... פתח לב אפוד זרת על זרת קרוע" - מחבר לא ידוע: ריעו הגיש כף ומגיס לפניו.
"אחלה לרוכב שמים ויוסד ארץ" - מחבר לא ידוע: וכף ומגס נטל.
א... מאורות נשתוו - מחבר לא ידוע: וקח מגיס עם כף.

מכאן נראה, שהפייטנים גרסו שמגיס הוא פירושו המילוני של בזך ולא של כף. ולכן יש להגיה בירושלמי: 'מהו בזך?', במקום 'מהו כף?'. וכן כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמודים 464-465.
• • •

**פיטום הקטורת בכלי חול, מותר הקטורת ומותרי קורבנות ציבור**
**משנה שקלים** ד,ה: מותר הקטורת (הנשאר מן הקטורת שהכינו בשביל כל השנה) מה היו עושין בה (כדי להכשיר אותה לשנה שלאחריה)? - מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות האומנין, ונותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה (מפרישים מן הקטורת שנותרה כסכום שיש לשלם לאומנים העובדים לצורכי המקדש, ופודים אותה על המעות של ההקדש שהוקצו כדי לשלם שכר לאומנים, ונעשות המעות קדושות כמותר הקטורת והיא יוצאת לחולין, ונותנים את הקטורת שחיללו לאומנים בשכרם, וחוזרים וקונים את הקטורת מהאומנים בשקלים החדשים שנתרמו, והיא ראויה להקטרה בשנה הנכנסת).
ומציעים היסק מן המשנה שקלים ד,ה: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק): **כלי חול הוא** – הבזך, שהכוהן הגדול חפן ממנו קטורת ונשאר בו מן הקטורת שלא חפן, הוא כלי חול, שאינו קודש**.** - ויש לנמק את ההיסק בדרך השלילה: **אין תימר:** – אם תאמר (שההיסק אינו נכון): **כלי קודש - דבר שקדש בכלי נפדה?!** – אילו הבזך היה כלי קודש, יש לתמוה על מה ששנינו במשנה שקלים ד,ה, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון?! אלא מכאן שהבזך הוא כלי חול, והקטורת שבו קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:3)

כאן התחלת מקבילה בירושלמי שקלים ד,ה.
ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: **דאיתפלגון:** – שנחלקו (אמוראים בעניין הכלי שמכינים בו את הקטורת): **פיטמה** – כתש וערבב את סממני הקטורת, **בחולין** – בכלי חול, **- רבי יוסה בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני) **אמר: פסולה** – להקטרה**; רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: כשירה** – להקטרה**.**
ומציעים את מקורם של דברי האמוראים.
**מה טעמא דרבי יוסי בר חנינה?** – מה הטעם של רבי יוסי בר חנינה? (מה מקורו בכתוב שהוא פוסל?) - נאמר (בקטורת): **"קֹדֶשׁ תִּהְיֶה"** (שמות ל,לז. כך יש לגרוס. ואין לגרוס כמו במסירה שלפנינו: "קֹדֶשׁ הִיא" (שמות לא,יד), שנאמר בשבת) – הקטורת היא דבר קדוש; ויש ללמוד ממילים אלו: **- שתהא הבאתה** (במקבילה: '**הוייתה**' - התהוותה. בכתיב הארץ ישראלי נכתב 'הבייתה' בבי"ת רפה במקום וי"ו ושובש ל'הבאתה' בשל אי הבנת המילה) **בקודש** – צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - פסולה**.**
**מה טעמא דרבי יהושע בן לוי?** – מה הטעם של רבי יהושע בן לוי? (מה מקורו בכתוב שהוא מכשיר?) - נאמר (בקטורת): **"קֹדֶשׁ תִּהְיֶה"** (כך יש לגרוס. ואין לגרוס כמו במסירה שלפנינו: "קֹדֶשׁ הִיא") **- שתהא באה מתרומת הלישכה** – יש לקנות את סממני הקטורת ממעות של תרומת הלשכה, שהן קודש, כמו כל קורבנות הציבור. אבל אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. ולכן, אם פיטמה בכלי חול - כשרה. - הרי שמה שהסיק רבי יוסה, שהבזך הוא כלי חול, הוא כרבי יהושע בן לוי**.**

ומציעים קשר בין שתי מחלוקות: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אתיא דרבי יוסי בן חנינה כשמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **ודרבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי יוסי בר חנינה כשמואל, ושל רבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן (דעת שמואל ודעת רבי יוחנן מוצעות להלן)**.**
ומציעים מראה מקום לדעת רבי יוחנן: **דתנינן:** – ששנינו (משנה שקלים ד,ו): **המקדיש נכסיו** – למקדש, וסתם הקדש לבדק הבית, **והיו בהן דברים ראויין לקרבנות ציבור** (עד כאן המשנה)**.** - מה הם דברים הראויים רק לקורבנות הציבור ולא לקורבנות היחיד? - **רבי יוחנן אמר: קטורת** – שהקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת שפוטמה, שאינה ראויה לקורבן יחיד אלא לקורבן ציבור (אין לפרש את המשנה שקלים ד,ו אלא במקדיש נכסיו והיתה בהם קטורת, כיוון שבשתי המשניות שלאחריה מדובר בפירוש במקדיש נכסיו והיו בהם בהמות ועופות ויינות ושמנים, ודברים אלה ראויים גם לקורבנות יחיד ולא רק לקורבנות ציבור). הרי שלפי רבי יוחנן, במשנה שקלים ד,ו מדובר בקטורת שנעשתה בכלי חול קודם שהקדיש אותה, שאילו נעשתה בכלי קודש, לא היה יכול להקדיש אותה, והיא כשרה להקטרה, כיוון שלדעתו אין צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יהושע בן לוי כדעת רבי יוחנן**.**
ומפסיקים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים פרשנות נוספת למשנה הנידונה: **אמר רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה שקלים ד,ו), **באומן משל בית אבטינס שהיה נוטל בשכרו קטורת** – במשנה מדובר, במקרה של אומן מהאנשים של בית אבטינס, שהיו בקיאים בעשיית הקטורת, שקיבל מההקדש בשכרו קטורת שחיללו אותה על מעות של ההקדש (כמו ששנינו במשנה שקלים ד,ה בעניין מותר הקטורת), ועדיין לא הספיקו לחזור ולקנות אותה ממנו, והקדיש נכסיו והיתה בהם הקטורת שקיבל בשכרו**.**
וממשיכים את דברי רבי יוסה בירבי בון ומציעים מראה מקום לדעת שמואל: **ודרבי יוסי בן חנינה כשמואל** – ו[שיטתו] של רבי יוסי בר חנינה (הולכת) כשמואל**,** - ומביאים מקור לדעת שמואל: **דאמר רבי חונה** (במקבילה: 'רב הונא' - גדול אמוראי בבל בדור השני) **בשם שמואל: מכתשת** – שכותשים בתוכה את סממני הקטורת, **עשו אותה** כ**כלי שרת לק**(**ו**)**דש** – היא נחשבת ככלי שרת לקדש את מה שבתוכה קדושת הגוף. הרי שלדעת שמואל צריך לפטם את הקטורת בכלי קודש. מכאן שדעתו של רבי יוסי בן חנינה כדעת שמואל**.**

'תיפתר' עשוי להציע פרשנות למקורות שעליהם הוא מוסב, בלי לדחות דעה אחרת ובלי שתקדם לו קושיה שהוא בא לתרץ (כמו בשקלים ד,ו [ויומא ה,א]). אולם גם במקרים אלה, המונח רגיל להציע פרשנות נוספת למקורות הנידונים, אחרי שהוצעה פרשנות אחרת למקורות אלה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 609).

רבי הושעיה שקדם לרבי יוסי בירבי בון אינו רב הושעיה השני ואינו בא לדחות דברי רבי יוסי בירבי בון כפירוש המפרשים, אלא הוא רבי הושעיה רובה, ואגב שהביאו את דברי רבי יוחנן הביאו אף את דברי רבו רבי הושעיה, והירושלמי שקלים ד,ו (שכפל שם את דברי רבי יוחנן ורבי הושעיה) מוכיח שכן הדבר (ולא כפירוש המפרשים שדברי רבי הושעיה נאמרו שם באשגרה מלעיל ד,ה), והם דברי רבי אושעיה שבבבלי.
שניהם פירשו את משנתנו בקטורת, אלא שרבי יוחנן פירשה בקטורת ממש מן החולין וכסתם הבבלי, ורבי הושעיה פירשה בקטורת שנטל אומן של בית אבטינס בשכרו ולא הספיקו לקנות אותה ממנו עד שהקדישה ("מבוא לנוסח המשנה", עמודים 323-324).

**בבלי כריתות** ו,א: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: "קודש תהיה לך" (שמות ל,לז) - כל מעשיה לא יהו אלא בקודש (בעזרה).
מיתיבי (משנה שקלים ד,ו): המקדיש נכסיו והיו בהם דברים הראויים לקורבנות ציבור - יינתנו לאומנים (העושים מלאכתם במקדש) בשכרם. הני דברים הראויים (לקורבנות ציבור) מאי נינהו? אי בהמה ועוף - תנא ליה (משנה שקלים ד,ז-ח), אי יינות שמנים וסלתות - תנא ליה (שם ד,ח), אלא לאו קטורת (שאדם הקדיש משלו, ואינה ראויה אלא לציבור)! (מכאן שעושים קטורת גם מחוץ למקדש ומן החולין, וקשה על רבי יוסי ברבי חנינא!)
אמר רבי אושעיה: באותה הניתנת לאומנים בשכרם (בקטורת שנעשתה בקודש, ואומנים אלו קיבלוה וחזרו והקדישוה מנכסיהם, שלא הספיקו ללוקחה מהם עד שהקדישוה), דתנן (משנה שקלים ד,ה): מותר הקטורת מה היו עושים בה? מפרישים ממנה שכר האומנים, ומחללים אותה על מעות האומנים, ונותנים אותה לאומנים בשכרם, וחוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה.
מתקיף לה רב יוסף: (כיצד אפשר להעמיד משנה זו באומן שהקדיש את מותר הקטורת שקיבל בשכרו?) והא בכולהו מותרות (במשנה שקלים ד,ה, במותר הקטורת הניתן לאומנים ("בכולהו" לאו דווקא)) תני רב יהודה: חוזרים ולוקחים אותה מתרומה חדשה, והכא (במשנה שקלים ד,ו, במקדיש נכסיו) לא תני (שנה "יינתנו לאומנים בשכרם", ולא שנה "וחוזרים ולוקחים...")! (ולכן אין מדובר בקטורת)
אלא אמר רב יוסף: באחד מסממני הקטורת (שאדם הקדיש, ולא בקטורת שכבר נרקחה, שהיא אינה נעשית אלא בקודש, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא). וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: באחד מסממני הקטורת.

בבבלי הקשו על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה שקלים ד,ו על פי הפירוש שמדובר בה בקטורת שנעשתה בחולין. בבבלי תירצו את הקושיה על רבי יוסי ברבי חנינא מהמשנה שקלים ד,ו על פי הפירוש של רבי אושעיה, שישנו גם בירושלמי.
בירושלמי פירש רבי יוחנן את המשנה שקלים ד,ו בקטורת ממש מן החולין, וכסתם הבבלי, ולא כמו שמסר רבין בשם רבי יוחנן בבבלי: באחד מסממני הקטורת.

ותמהים: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: אמרה** – אמר אותה (את הקושיה שלהלן על המימרה שאמר רב הונא בשם שמואל בעניין מכתשת) **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **קומי** – לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: דבר שקדש בכלי נפדה?!** – אם המכתשת שכותשים בתוכה את סממני הקטורת מקדשת את הקטורת קדושת הגוף, יש לתמוה על מה ששנינו במשנה שקלים ד,ה, שמחללים את הקטורת שנותרה ונותנים אותה לאומנים בשכרם: וכי הקטורת שהתקדשה קדושת הגוף בכלי קודש יש לה פדיון?! אלא מכאן שהמכתשת היא כלי חול, והקטורת קדושה קדושת דמים בלבד, ולכן יש לה פדיון.
ומתרצים את התמיהה: **אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוסה לרבי חונה): **ולאו שמואל הוא?!** (בתמיהה) – וכי לא של שמואל היא המימרה בעניין מכתשת?! **ושמואל אמר: קל** (הקלה) **הוא במותר** – הרי שמואל אמר, שחכמים הקלו במותרות שיהיה להם פדיון, אף על פי שהם קדושים קדושת הגוף. ולכן לדעתו יש למותר הקטורת פדיון, אף על פי שהתקדשה קדושת הגוף במכתשת**.**

ומציעים מראה מקום למחלוקת אמוראים: **דאיתפלגון:** – שנחלקו (אמוראים בעניין פדיון מותרות, כמובא להלן): **הותירו תמידין** – כבשים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות התמיד, ונותרו לשנה הבאה, שלא הוקרבו עד שהחלה השנה הבאה (המתחילה בראש חודש ניסן), כגון שנותרו כבשים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, **- שמואל אמר: נפדין כתמימין** (צריך לומר: 'נפדין תמימין'. וכן הוא במקבילה בתלמיד רשב"ש. הכ"ף יתירה, והיא אשגרה מלהלן "כפסולי המוקדשין") – רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים (בלי מום), שמוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות התמיד בשנה הנכנסת (אבל אין מחללים אותם באופן ישיר על המעות שנתרמו בשנה הנכנסת, מפני שאין ההקדש מתחלל על ההקדש). ואף על פי שאין קודשי מזבח (קודשים שהוקדשו לקורבנות) נפדים כשהם תמימים, לדעת שמואל הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים**; רבי יוחנן אמר: נפדין כפסולי המוקדשין** (קודשי מזבח שנפסלו במומים) – אין רשאים לחלל את התמידים שנותרו בעודם תמימים, אלא ממתינים להם עד שייפול בהם מום, שקודשי מזבח נפדים לאחר שנפל בהם מום, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם קונים קורבנות עולות לקיץ המזבח (מקריבים אותם כשהמזבח עומד בטל ואין קורבנות חובה או נדבה להקריב עליו. עולות אלו קרויות קיץ המזבח, שכן "קיץ" פירושו תאנים מיובשות, וכשם שרגילים בני אדם לאכול פירות אלו בגמר הסעודה, כך עולות אלו הן כקינוח סעודה למזבח). לדעת רבי יוחנן לא הקלו חכמים במותרות שיהיה להם פדיון כשהם תמימים**.**

'דאיתפלגון' מציע מראה מקום למחלוקת שנזכרה לעיל. לפעמים 'דאיתפלגון' בא כאשר רק צד אחד במחלוקת שייך לעניין - כנראה מפני שדעה זו נמסרה בבית המדרש עם הדעה החולקת עליה (כמו בשקלים ד,ו ומקבילה [יומא ה,א]) ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 112).

ומביאים מקרה מסוים הנתון במחלוקת בין האמוראים שנזכרו לפני כן, ומפרטים את הדין החל במקרה זה לפי שני בני המחלוקת: **הותירו שעירים** – שעירים שנקנו מהשקלים שנתרמו בשנה הקודמת לצורך קורבנות חטאות הציבור (שעירי מוספים של ראשי חודשים ושל מועדים ושעירי עבודה זרה ושעיר יום הכיפורים, והוא הדין פר העלם דבר של ציבור, ואמרו שעירים ולא אמרו חטאות הציבור, משום שרוב חטאות הציבור שעירים הן), ונותרו לשנה הבאה, כגון שנותרו שעירים המבוקרים ממומים מלפני ראש חודש ניסן שלא הוקרבו, או כגון שאבדו ולא נמצאו אלא לאחר שנכנסה השנה הבאה, **- על דעתיה דשמואל** – על דעתו של שמואל**, אם עולה נפדית** – אם, כשהותירו תמידים, שהם קורבנות עולה, הם נפדים בעודם תמימים**, לא כל שכן חטאת?!** – בוודאי ובוודאי שכשהותירו שעירים, שהם קורבנות חטאת, הם נפדים בעודם תמימים, שכן חטאת קלה מעולה. ולכן, כשהותירו שעירים, מוכרים אותם לאחרים, וקדושתם חלה על המעות שקיבלו מהם, והם יוצאים לחולין, ואחר כך קונים אותם מהם בשקלים שנתרמו בשנה הנכנסת, וכך הם ראויים לקורבנות חטאות הציבור בשנה הנכנסת. **על דעתיה דרבי יוחנן** – על דעתו של רבי יוחנן (שכשהותירו תמידים אינם נפדים בעודם תמימים), **- רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **אמר: ירעו** – כשהותירו שעירים, אינם נפדים בעודם תמימים, אלא משאירים אותם שירעו עד שייפול בהם מום, ולאחר שייפול בהם מום ייפדו, ובדמיהם שמחללים אותם עליהם יקנו קורבנות עולות לקיץ המזבח (כמו שאמר רבי יוחנן כשהותירו תמידים)**; אמר רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי)**: מקייצים** (מאכילים) **בה**ם **את המזבח** – כשהותירו שעירים, הם עצמם קרבים עולות לקיץ המזבח, ואין צריכים לפדות אותם. - שני האמוראים הללו נחלקו מה דעתו של רבי יוחנן כשהותירו שעירים (נראה שלפי רבי שמואל בר רב יצחק, דעתו של רבי יוחנן כשהותירו תמידים כדעתו כשהותירו שעירים, שאם חטאת קרבה עולה לקיץ המזבח, לא כל שכן עולה?!)**.**

ומציעים קושיה מסברה (על מה שאמר רבי שמואל בר רב יצחק): **וקשיא:** – ו[הדבר] קשה: **יש חטאת קריבה עולה?!** (בתמיהה) – הרי השעירים הללו הם קורבנות חטאת, וכיצד אפשר להקריב אותם לקיץ המזבח שהוא קורבנות עולה?
ומתרצים (תירוץ אחד): **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: שניא היא** – שונָה היא (שונה הוא הדבר, עניין קורבנות ציבור שונה מעניין קורבנות יחיד)**, שאין קרבנות ציבור נקבעין אלא בשחיטה** – שמם של קורבנות ציבור אינו נקבע עליהם כשקונים אותם אלא כששוחטים אותם, ולכן, אף שהשעירים נקנו לצורך קורבנות חטאות הציבור, אפשר להקריב אותם לקורבנות עולה, כיוון שעדיין לא נקבע עליהם שם קורבן חטאת**.**
ומתרצים עוד (תירוץ שני): **אמר רבי חנניה** (דציפורין, אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי) (**בן תרדיון**) (במקבילה אין מילים אלו ואין לגרוס אותן)**: תניי** (תנאי) **בית דין הוא על המותרות שיקרבו עולות** – תקנה היא שהתקינו חכמים הראשונים, ורואים אותה כאילו היא תנאי שמתנים בכל זמן שנקנים קורבנות, שאם נותרו קורבנות ולא הוצרכו לשם מה שנקנו, יקריבו אותם לשם קורבנות עולה לקיץ המזבח, ולכן השעירים שנותרו קריבים עולות**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שקלים.

המקבילה הועברה לשקלים מיומא (כך כתב ב"מבוא לנוסח המשנה", עמוד 323).
בתחילת הסוגיה כאן, רבי יוסה מקשר בין עניין מותר הקטורת שנשאר לאחר חפינת הכוהן הגדול ובין עניין מותר הקטורת במשנה שקלים ד,ה. המקבילה בשקלים מתחילה ב'דאיתפלגון: פיטמה בחולין...', שמציע מראה מקום לדברי רבי יוסה שנזכרו לפני כן, ואין שם מה שנזכר לפני כן בתחילת הסוגיה כאן. זה מוכיח שהמקבילה הועברה לשם מכאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:4)

**קמיצת מנחה וחפינת קטורת**
במשנה שנינו: "חפן מלא חפניו".
מביאים מדרש הלכה: נאמר במנחת נדבה: **"**וְקָמַץ מִשָּׁם **מְלֹא קֻמְצוֹ** מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ**"** (ויקרא ב,ב) – הכוהן ייקח מלוא כף ידו מן הסולת המעורבת עם השמן, **- יכול "מְלֹא קֻמְצוֹ" מבורץ** (כמו מפורץ, שפורץ חוץ מאצבעותיו)**!** – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "מלוא קומצו" מלמד שייקח הכוהן קומץ מלא וגדוש, שהוא מבצבץ מבין אצבעותיו! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "**וְהֵרִים מִמֶּנּוּ **בְּקֻמְצוֹ** מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ**"** (ויקרא ו,ח) – הרי שהכוהן צריך לקחת רק מה שנכנס בתוך קומצו ולא יותר**. אי** (צריך לומר: 'א**ו**') **"בְּקֻמְצוֹ", יכול יקמוץ בראשי אצבעתיו!** – אולי יעלה על דעתך שהכתוב "בקומצו" מלמד שייקח הכוהן בראשי אצבעותיו, ולא שיפשוט אותן על כל כף ידו וייקח מלוא ידו! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "מְלֹא קֻמְצוֹ"** – הרי שהכוהן צריך לקחת מלוא קומצו**. הא כיצד?** – איך מיישבים את הסתירה בין שני הכתובים "מלוא קומצו" ו"בקומצו"? **חופה את פס ידו** – הכוהן מכניס את ידו הימנית לכלי שבתוכה המנחה, ולוקח כל מה שיכול לקבל בתוך כף ידו וסוגר את אצבעותיו על כף ידו (-"מלוא קומצו")**; במחבת ובמרחשת ומוחק** (צריך לומר: 'מוחק' (מפרשי הירושלמי)) **באצבעו מלמעלן למטן** – במנחות הנאפות ונפתתות לפיתים (נשברות לפרוסות) לפני הקמיצה (כגון במנחת מחבת ובמנחת מרחשת), שפירוריהן קשים והיו עשויים להיות בולטים מחוץ לקומץ היד, הכוהן מסיר באגודלו מלמעלה למטה את מה שיוצא בין האצבעות ובין כף היד (-"בקומצו") (במנחת סולת לא היה הכוהן מוחק את הקומץ שהוא לוקח מן הסולת, שפירורי הסולת נופלים מאליהם) (הפיסוק וההגהה במשפט זה הם על פי הברייתא המקבילה בתוספתא ובבבלי)**.**

**ספרא** דיבורא דנדבה פרשה ט: "מלוא קומצו" - יכול "מלוא קומצו" מבורץ! תלמוד לומר: "בקומצו". או "בקומצו", יכול יקמוץ בראשי אצבעותיו! תלמוד לומר: "מלא קומצו". הא כיצד? חופה את פס ידו; במחבת ובמרחשת ומוחק (צריך לומר: מוחק) באצבעו מלמעלן למטן.

**תוספתא מנחות** א,יז: כיצד הוא עושה? פושט אצבעותיו על פיסת ידו (פסקה מהמשנה מנחות א,ב); ובפיתים ממחק ממעלה למטה.

**בבלי מנחות** יא,א: תניא: "מלוא קומצו" - יכול מבורץ? תלמוד לומר: "בקומצו". אי "בקומצו", יכול בראשי אצבעותיו? תלמוד לומר: "מלוא קומצו". הא כיצד? חופה שלוש אצבעותיו (האמצעיות) על פס ידו וקומץ, ובמחבת ובמרחשת מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה.

בבבלי: "חופה שלוש אצבעותיו על פס ידו" - חוץ מהאגודל ומהזרת. ובספרא ובירושלמי: "חופה את פס ידו" - בארבע אצבעותיו, חוץ מהאגודל.
בבבלי: "מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה", שהרי אינו חופה באגודל ובזרת. ובספרא ובירושלמי: "ומוחק באצבעו (באגודלו) מלמעלן למטן", שהרי אינו חופה באגודל בלבד.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:5)

**תמן את אמר: "מלא קמצו" "בקמצו", והכא את אמר: "מלא קומצו"?!** ('תמן את אמר... והכא את אמר...' מציע סתירות בין מקורות תנאיים או מקורות אמוראיים. בשום מקום אין המונח מציע סתירה בין כתובים. אפשר שמשפט זה הוא שיבוש של משפט שהשלמנו להלן במימרה בשם רבי יהושע בן לוי)

**רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) שאמר בשם **בשם רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: [**נראה שצריך להשלים כמו במקומות דומים אחרים: **נאמר כאן** – במנחת נדבה**: "**וְקָמַץ מִשָּׁם **מְלֹא קֻמְצוֹ** מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ**"** (ויקרא ב,ב)**, ונאמר להלן** – במנחת חוטא**: "**וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה **מְלוֹא קֻמְצוֹ"** (ויקרא ה,יב) – הכוהן ייקח מלוא כף ידו מן הסולת**.] מה להלן** – כשם שבמנחת חוטא, **- קומץ החסר פסול** – אם חסר הקומץ, שיש בקומץ שקמץ הכוהן פחות ממלוא קומצו של הכוהן - הקומץ פסול להקרבה**, והכא** – ו(גם) כאן (כך גם במנחת נדבה), **- קומץ החסר פסול** (בירושלמי שקלים ו,ו אמר רבי לא (ראה הגהתנו שם), שלמדו מלוא קומץ לבונה בלחם הפנים ממלוא קומץ סולת במנחת חוטא, וכשם שבמנחת חוטא קומץ החסר פסול, כך בלחם הפנים קומץ החסר פסול)**.**

ומציעים כמה שאלות.
**חפנים, מהו שייעשה ככלי שרת לקדש?** – מה הדין? האם החופניים של הכוהן הגדול שבהם הוא חופן את הקטורת ביום הכיפורים דינם ככלי שרת לקדש את מה שבתוכם קדושת הגוף?
**אחר, מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו?** – מה הדין? האם כוהן אחר רשאי לחפון את הקטורת ביום הכיפורים ולתת לתוך חופניו של הכוהן הגדול כשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול?
**מהו שיעשה מידה לחפניו?** – מה הדין? האם הכוהן הגדול רשאי לחפון את הקטורת ביום הכיפורים בכלי שהוא כמידת מלוא חופניו?
**בכל חפנים משערין, או אין משערין אלא בחפניו?** – האם משערים את המידה של מלוא חופניו בחפינה מחופניו של כל אדם שהוא, או שאין משערים אלא בחפינה מחופניו של הכוהן הגדול?

ומציעים שאלה נוספת: **רבי יהושע בן לוי שאל** (הסתפק)**: חפן ומת** – אם חפן הכוהן הגדול מלוא חופניו קטורת ונתן לתוך הכף ואחר כך הוא מת, **- אחר מהו שייכנס בחפניו?** – מה הדין? האם כוהן אחר, שבא במקום הכוהן הגדול שמת, רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולהקטיר שם מהקטורת שחפן הכוהן הגדול שמת, או שמא האחר צריך תחילה לחפון שוב מלוא חופניו קטורת, כיוון שמלוא חופניו של האחר אינם שווים למלוא חופניו של הכוהן הגדול שמת?

ומציעים השלכות של שני צדדי השאלה הראשונה: **אין תימר:** – אם תאמר: **חפנים עשו אותן ככלי שרת לק**(**ו**)**דש** – הרי שהחפינה נעשית כדי לקדש את הקטורת לפני הקטרתה, כמו שנתינת קומץ המנחה בכלי שרת נעשית כדי לקדש את הקומץ לפני הקטרתו, **- הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק): **חפן ומת - אין אחר נכנס בחפניו** – כי האחר המקטיר את הקטורת לא קידש אותה בעצמו לפני הקטרתה**; אין אחר חופן ונותן לתוך חפניו** – כי הכוהן הגדול המקטיר את הקטורת אינו מקדש אותה בעצמו לפני הקטרתה**; ועושין מידה לחפניו** – כי החפינה בכלי שרת מקדשת את הקטורת כמו החפינה בחופניו**; ואין משערין בכל חפנים** – כי החפינה מקדשת את הקטורת רק בשיעור מלוא חופניו של הכוהן הגדול המקטיר**.**
**אין תימר:** – [ו]אם תאמר: **חפנים לא עשו אותן ככלי שרת לק**(**ו**)**דש** – הרי שהחפינה היא עבודה שמצווה לעשותה לפני הקטרת הקטורת, כמו שקמיצת מנחה היא עבודה שמצווה לעשותה לפני הקטרת קומץ המנחה, **- הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק): **חפן ומת - אחר נכנס בחפניו** – כי נעשתה עבודת החפינה**; אחר חופן ונותן לתוך חפניו** – כי נעשית עבודת החפינה**; ואין עושין מידה לחפניו** – כי עבודת החפינה לא נעשית בחופניים**; ומשערין בכל חפנים** – כי עבודת החפינה נעשית בשיעור מלוא חופניים**.**

הרי שכל השאלות קשורות זו בזו.

**בבלי יומא** מח,א: בעי רב פפא: נתפזרה הקטורת (על הרצפה) ממלוא חופניו (לפני שנתן אותה לתוך הכף, ואסף אותה ונתן אותה לתוך הכף), מהו? (האם היא כשרה להקטרה?) ידו (שחפן בה) כצוואר בהמה דמי ומיפסלא (הקטורת, כדם שנשפך מצוואר הבהמה לפני שנתקבל בכלי), או דילמא ככלי שרת דמי ולא מיפסלא (כדם שנשפך אחרי שנתקבל בכלי)? - תיקו.
**בבלי יומא** מט,א: בעי רב פפא: חפן חבירו ונתן לתוך חופניו (של הכוהן הגדול), מהו? "מלוא חופניו" דכוהן גדול בעינן והא איכא, או דילמא "ולקח... ומלוא חופניו..." בעינן (אנו צריכים שהכוהן הגדול עצמו ייקח מלוא חופניו) והא ליכא? - תיקו.
**בבלי יומא** מז,א: תנו רבנן: "בקומצו" (ויקרא ו,ח) - שלא יעשה מידה לקומץ (כלי כמידת קומצו של הכוהן הקומץ ויקמוץ בו). - איבעיא להו: מהו שיעשה מידה לחפינה? התם הוא דכתיב "בקומצו", אבל הכא דלא כתיב 'בחופניו' - לא, או דילמא יליף "מלוא" "מלוא" מקומץ?

לשאלה בירושלמי: "חפנים, מהו שייעשה ככלי שרת לקדש?" יש שאלה בבבלי שמתקשרת אליה: "נתפזרה הקטורת ממלוא חופניו, מהו? ידו כצוואר בהמה דמי ומיפסלא, או דילמא ככלי שרת דמי ולא מיפסלא?".
לשתי השאלות בירושלמי: "אחר, מהו שיחפון ויתן לתוך חפניו?" ו-"מהו שיעשה מידה לחפניו?" יש שאלות זהות בבבלי.

**בבלי יומא** מט,א: בעי רבי יהושע בן לוי: חפן (הכוהן הגדול ונתן לתוך הכף) ומת, מהו שייכנס אחר (כוהן גדול שנתמנה במקומו) בחפינתו (של זה שמת)? מלוא חופניו דכוהן גדול בעינן והאיכא, או דילמא מלוא חופניו דידיה בעינן וליכא?

גם לשאלה בירושלמי ששאל רבי יהושע בן לוי: "חפן ומת - אחר מהו שייכנס בחפניו?" יש שאלה זהה בבבלי.
השאלות לא נפשטו בשני התלמודים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:6)

במשנה שנינו: **"הגדול לפי גודלו".**
**אפילו כבן קמחית** – אחד מהכוהנים הגדולים מבני משפחת קמחית בימי הבית השני, והיו ידיו גדולות ביותר**, שהיתה ידו מחזקת** (מכילה) **כארבעת קבין** – והוא דוגמה לכוהן גדול שהיה חופן במידה גדולה ביותר**.**

**בבלי יומא** מז,א: אמרו עליו, על ישמעאל בן קמחית, שהיה חופן ארבעת קבים במלוא חופניו.

לפי הבבלי, ארבעת קבים במלוא חופניו. ולפי הירושלמי, ארבעת קבים בידו אחת.

במשנה שנינו: **"והקטן לפי קוטנו".**
**אפילו כבן גמלא** – יהושע בן גמלא (כוהן גדול בימי הבית השני. מונה לכוהן גדול על ידי המלך אגריפס השני וכיהן בשנים 62-64 לספירה), והיו ידיו קטנות ביותר**, שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני ז**י**תים** – והוא דוגמה לכוהן גדול שהיה חופן במידה קטנה ביותר**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:7)

**הולכה בזר ובשמאל**
מציעים שאלה: **הילוך בזר** – הולכת דם הקורבנות אל המזבח על ידי מי שאינו כוהן**, מהו?** – מה הדין? האם ההולכה כשרה או פסולה? (קבלת דם הקורבנות וזריקתו נזכרו בתורה ונאמר בהן במפורש שהן נעשות על ידי כוהן, אבל הולכת דם הקורבנות לא נזכרה בתורה. - שאלה זו אינה מתייחסת ליום הכיפורים, שכן כל עבודות היום נעשות על ידי כוהן גדול בלבד, אלא היא מתייחסת לכל שאר ימי השנה)
ומביאים מחלוקת אמוראים בשאלה זו.
**חזקיה** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון, בנו של רבי חייא) **אמר: הילוך בזר - כשר** – ההולכה כשרה, והדם כשר להיזרק על המזבח**. רבי ינאי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: הילוך בזר - פסול** – ההולכה פסולה, והקורבן נפסל**.**

ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה חלוקה **על רבי ינאי: קיבל בימינו ונתן בשמאלו** – קיבל כוהן את הדם מצוואר הבהמה בכלי שרת בידו הימנית, כפי הדין, והעביר את הכלי עם הדם לידו השמאלית, **- יחזיר לימינו** – והדם כשר להיזרק על המזבח (משנה זבחים ג,ב)**. ושמאלו לא כזר היא?!** (בתמיהה) – הרי עבודה ביד השמאלית דינה כעבודה בזר, ששתיהן פוסלות את הקורבן (ראה משנה זבחים ב,א), ואם כוהן רשאי להחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, אף שבפעולה זו הוא מוליך את הדם בידו השמאלית, הרי שהולכה בשמאל אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: **תיפתר** – תתפרש (המשנה)**, שהיתה שמאלו כלפי לפנים** – קרה שידו השמאלית של הכוהן היתה בצד שקרוב למזבח, וכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הוא מרחיק את הדם מן המזבח ואינו מוליך אותו אל המזבח, ולכן אין זו הולכה בשמאל. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח**.**
ומציעים תירוץ חלופי: **אמר רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי)**: ואפילו תימר:** – ואפילו תאמר: **כלפי לחוץ** – אף אם קרה שידו השמאלית של הכוהן היתה בצד שרחוק מהמזבח, וכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הוא מקרב את הדם אל המזבח**, שנייא היא** – שונה הוא [הדבר] **הילוך בזר,** (**ו**)**שנייא היא** – שונה הוא [הדבר] הילוך **מאיליו** – המקרה של הולכה בזר שונה מהמקרה של הולכה מאליה, כמוסבר בסמוך. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח**.**
ומביאים הסבר להבדל בין המקרים: **אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: פשיטא** (צריך לומר: 'פשיטת') **יד לא עשו אותה כהילוך** – הושטת יד, שהכוהן מושיט את הדם מידו השמאלית לידו הימנית, אין דינה כמו הילוך, שכשהוא מחזיר את הדם לידו הימנית בידו השמאלית, הולכת הדם נעשית מעצמה ואינה נעשית ברגלי המוליך, ולכן אין זו הולכה**.**

ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה חלוקה **על רבי ינאי: נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו** – אם, לאחר שקיבל כוהן את הדם מצוואר הבהמה בכלי שרת, נשפך הדם מן הכלי על רצפת העזרה, ואסף אותו הכוהן מן הרצפה לתוך כלי, **- כשר** – הדם לזריקה על המזבח (משנה זבחים ג,ב)**!** – אם דם זה שנשפך מן הכלי על הרצפה - כשר, אף שבשפיכה זו הדם התגלגל על הרצפה, הרי שהולכה שלא בכוהן אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה!
ומתרצים את הקושיה בהצעת פרשנות למשנה המבוססת על אוקימתא: **אמר רבי ביבי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: תיפתר** – תתפרש (המשנה)**, שהיה מתגלגל כלפי לפנים** (לשון זה הוא אשגרה מהתירוץ הראשון לעיל, וצריך לומר: 'כלפי **לחוץ**' ("קורבן העדה")) – קרה שהדם התגלגל על הרצפה לצד שרחוק מהמזבח, שהדם התרחק מן המזבח, ולכן אין זו הולכה. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח**.**
ומציעים תירוץ חלופי: **אמר רבי בא: ואפילו תימר:** – ואפילו תאמר: **כלפי לחוץ** (לשון זה הוא אשגרה מהתירוץ החלופי לעיל, וצריך לומר: 'כלפי **לפנים**' ("קורבן העדה")) – אף אם קרה שהדם התגלגל על הרצפה לצד שקרוב למזבח, שהדם התקרב אל המזבח**, שנייה היא** – שונה הוא [הדבר] **הילוך בזר, שנייא היא** – שונה הוא [הדבר] **הילוך מאיליו** – המקרה של הולכה בזר שונה מהמקרה של הולכה מאליה, שכשהדם התגלגל על הרצפה, הולכת הדם נעשית מעצמה ואינה נעשית ברגלי המוליך, ולכן אין זו הולכה. הרי שלא קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי במקרה של הולכה בזר אל המזבח**.**
**אמר רבי זעורה: פשיטת יד עשו** (צריך לומר כמו לעיל: 'לא עשו') **אותה כהילוך** (משפט זה הוא הוכפל בטעות מלעיל ואין לגרוס אותו כאן ("שערי תורת ארץ ישראל"), כיוון שבמקרה של דם שנשפך על הרצפה אין פשיטת יד)**.**

ומציעים קושיה ממשנה על דעה אמוראית המובאת לפני כן: **מתניתא פליגא** – המשנה חלוקה **על רבי ינאי: נטל** – הכוהן הגדול, **את המחתה** – של הגחלים, **בימינו ואת הכף** – של הקטורת, **בשמאלו** – ומהלך מן העזרה אל קודש הקודשים להקטיר את הקטורת על הגחלים (משנה יומא ה,א)**!** – הרי עבודה ביד השמאלית דינה כעבודה בזר, ששתיהן פוסלות את הקורבן (ראה משנה זבחים ב,א בעניין קבלת הדם, והוא הדין הולכת הדם וזריקתו), ואם הכוהן הגדול מוליך את הכף של הקטורת בידו השמאלית, הרי שהולכה בשמאל אינה פסולה. ואם כן, קשה מהמשנה על דעת רבי ינאי שהולכה בזר פסולה! (הולכת הקטורת היא עבודה כמו הולכת הדם)
ומתרצים את הקושיה: **שנייא היא** – שונה היא (שונה הוא הדבר, שיש הבדל בין המקרה הנידון ובין המקרה שהושווה לו)**, שאינו יכול לעשותו** – במקרה של הולכת הכף אינו יכול לעשות את ההולכה בימין כדינה, שהרי הוא נוטל את המחתה בימינו. אבל במקרה שיכול לעשות את ההולכה כדינה, הולכה שלא כדינה פסולה**.**

ושואלים: **יתלה אותו בזרועו?** – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול תולה את הכף בזרועו הימנית, במקום שייטול אותה בידו השמאלית? (ייתכן שהיה לכף אוזן, ובה היה אפשר לתלות את הכף)
ומשיבים: **אינה דרך כבוד** – אין זה דרך כבוד כלפי ה' שייכנס הכוהן הגדול לקודש הקודשים כשהכף תלויה בזרועו**.**
ושואלים: **ויחליף!** – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול נוטל את הכף בימינו ואת המחתה בשמאלו?
ומשיבים בהצעת קביעה: **סברין מימר:** – סוברים לומר: **אם החליף** – הכוהן הגדול ונטל את הכף בימינו ואת המחתה בשמאלו, **- פסול.**
ושואלים: **ויחתי!** – מדוע לא אמרו שהכוהן הגדול מנחית (מוריד) את ידו השמאלית על ידו הימנית, כדי שתסייע ידו הימנית לידו השמאלית בנטילת הכף, וזה ייחשב כנוטל את הכף בימינו?
ומשיבים: **אם החתי מימינו לשמאלו** – אם הכוהן הגדול מנחית (מוריד) את ידו הימנית על ידו השמאלית, כדי שתסייע ידו השמאלית לידו הימנית בנטילת המחתה, **- כשר** – משום שמסייע אין בו ממש (בסדר עבודה ליום הכיפורים "אזכיר גבורות אלוה" של יוסי בן יוסי: רֹקַח מְלֹא חָפְנָיו נתן לתוך כף, נטלה בשמאל, ומחתה בימין, רִיכֵּב כּוֹבֶד ימין על שמאל (הרכיב משא יד ימינו על יד שמאלו). - אפשר שמקור דברי הפייטן הארץ ישראלי יוסי בן יוסי הוא הירושלמי כאן כפי שפירשנו. ב"תוספתא כפשוטה" (מועד ב, עמוד 768) כתב, שמקור דברי יוסי בן יוסי הוא הירושלמי לעיל ד,ד, שביום הכיפורים היתה ידית המחתה ארוכה כדי שתהא הזרוע של הכוהן הגדול מסייעת לו בנשיאת המחתה, והוא פירש שמניח את ידית המחתה על זרוע שמאל. ועיין "פיוטי יוסי בן יוסי", עמוד 166). - ומכאן שאם הוא מנחית את ידו השמאלית על ידו הימנית, כדי שתסייע ידו הימנית לידו השמאלית בנטילת הכף, אין זה נחשב כנוטל את הכף בימינו, משום שמסייע אין בו ממש**.**
ומציעים קושיה: **ואמר אוף תמן:** – ואמור גם שם: **ויחתי!** – מדוע לא נאמר בעניין הולכת הדם, כמו שנאמר לפני כן בעניין הולכת המחתה, שכוהן מנחית (מוריד) את ידו הימנית על ידו השמאלית, כדי שתסייע ידו השמאלית לידו הימנית בהולכת הדם?
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני העניינים: **תמן** – שם (בעניין הולכת הדם), **- אם החתי פסול** (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'אם החליף פסול', ואין לגרוס מילים אלו לפי פירושנו, כי דין זה אינו שייך בהולכת הדם אלא בהולכת המחתה והכף)**. ברם הכא** – אבל כאן (בעניין הולכת המחתה), **- אם החתי** – מימינו לשמאלו, **כשר, אם החליף פסול** – כאמור לעיל**.**

מפרשי הירושלמי התקשו מאוד בפירוש חלקה האחרון של הסוגיה (מ-'ויחתי!' ואילך), ואנו פירשנו לפי הנראה לנו.
אין שום מקור לגבי שמאל מסייעת את הימין בהולכת הדם. ברם יש מקור לגבי שמאל מסייעת את הימין בקבלת הדם: "קיבל בימינו ובשמאלו כאחד - פסול, ורבי שמעון מכשיר. אם היתה שמאל מסייעת את הימין - הכול מודים שהוא כשר" (תוספתא זבחים א,ה). כיוון שלא נראה שהירושלמי חלוק על התוספתא בדין זה, לכן פירשנו בקושיה ובתירוץ שבסוף הסוגיה ש"תמן" הוא הולכת הדם, ובה שמאל מסייעת את הימין - פסול, ואין הוא קבלת הדם, שבה שמאל מסייעת את הימין - כשר.

**בבלי זבחים** יד,א: אמר ליה אביי לאמוריה דרב חסדא: בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר, מהו? אמר ליה: כשרה.
**בבלי זבחים** יד,ב: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הולכה בזר - מחלוקת רבי שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר: עבודה שאפשר לבטלה לאו עבודה היא (הולכה אפשר לבטלה כששוחט בצד המזבח) - כשרה בזר, לרבנן (הסבורים שעבודה שאפשר לבטלה היא עבודה) - פסולה.
איתמר: אמר עולא אמר רבי אלעזר: הולכה בזר פסולה, אפילו לרבי שמעון.

**בבלי יומא** מח,ב: בעו מיניה מרב ששת: הולכה בשמאל מהו? אמר להו רב ששת: תניתוה: נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו (מכאן שהולכה בשמאל כשרה).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:8)

**הכנסה יתירה**
קובעים: **הכל מודין** – כל החכמים, שנחלקו להלן על איזה משתי ההכנסות הכוהן הגדול עובר, מסכימים ואינם חולקים, **שאם הכניסן אחת אחת** – אם הכוהן הגדול הכניס לקודש הקודשים את המחתה ויצא וחזר והכניס את הכף והקטיר את הקטורת, **- כיפר** – ויצא ידי חובת הקטרה**, אלא שהוא עובר משם הכנסה יתירה** – הוא עובר על האיסור להיכנס לקודש הקודשים שלא לצורך, שנאמר: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון" (ויקרא טז,ב), שהרי היה עליו להכניס לקודש הקודשים את המחתה ואת הכף בבת אחת**.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי שבועות ב,ג.
ושואלים: **על אי זה מהן** – משתי ההכנסות, **הוא** – הכוהן הגדול, **עובר** – אם הכניס את המחתה ואת הכף אחת אחת**?** – האם הוא עובר מיד על ההכנסה הראשונה, או שמא אינו עובר כלום עד ההכנסה האחרונה?
ומשיבים בהבאת מחלוקת: **חברייא אמרי**ן**:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: הוא עובר **על האחרונה** – שהרי היה עליו להכניס את המחתה ואת הכף בבת אחת בהכנסה הראשונה, ונמצא שההכנסה האחרונה היא היתירה**. אמר לו**ן – אמר להם **רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) – לחברים**: אומרים לו: היכנס** – הרי לאחר שהכניס הכוהן הגדול אחת מהן, אומרים לו שיכניס את השנייה כדי שיקטיר את הקטורת, ואם כן, הוא מוכרח להיכנס בשנייה, **ואת אמר הכין?!** (בתמיהה) – ואתה אומר כך (שהוא עובר על ההכנסה האחרונה)?! ולכן יש לפרוך את הדעה הזאת! **אלא** הוא עובר **על הראשונה** – כיוון שבהכנסה הראשונה לא היה יכול להקטיר את הקטורת**.**

ומציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם שנינו (משנה שבועות ב,ג בעניין מי שנטמא בעזרה): **השתחוה או ששהא כדי השתחויה,** או ש**בא לו בארוכה - חייב, בקצרה - פטור** – אם נטמא בפנים, אפילו נכנס כלפי פנים, אינו ענוש כרת במזיד אלא אם השתחווה כלפי פנים אף שלא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או ששהה בפנים כדי שיעור השתחוויה, או שהיה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה אף שלא שהה, אבל אם לא השתחווה ולא שהה בפנים כדי שיעור השתחוויה אלא יצא מיד בדרך קצרה - פטור**.**
ושואלים: **על אי זו מהן הוא** – הנטמא בעזרה, **עובר** (צריך לומר כמו במקבילה: '**מתחייב**') – אם היה יכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה**?** – האם הוא מתחייב על הראשונה (על תחילת היציאה בדרך הארוכה), או שמא הוא מתחייב על האחרונה (על סוף היציאה בדרך הארוכה, שבו הוסיף להלך בפנים יותר משיעור אורכה של הדרך הקצרה)? (כגון שהדרך הארוכה היא עשרים אמות והדרך הקצרה היא עשר אמות, האם כשיצא בדרך הארוכה הוא מתחייב על עשר האמות של תחילת הדרך הארוכה או על עשר האמות של סוף הדרך הארוכה?)
ומשיבים בהבאת מחלוקת: **חברייא אמרי**ן**:** – החברים אומרים: הוא מתחייב **על הראשונה** – על תחילת היציאה בדרך הארוכה, שהרי היה עליו לצאת בדרך הקצרה**. אמר לו**ן – אמר להם **רבי יוסי: אומרים לו: צא** – הרי אומרים למי שנטמא בעזרה שייצא בדרך הקצרה, ואם כן, אפילו היה יוצא בדרך הקצרה, היה מוכרח להלך בפנים כשיעור אורכה של הדרך הקצרה**, ואת אמר הכין?!** (בתמיהה) – ואתה אומר כך (שהוא מתחייב על תחילת היציאה בדרך הארוכה, שבה הילך בפנים כשיעור אורכה של הדרך הקצרה)?! ולכן יש לפרוך את הדעה הזאת! **אלא** הוא מתחייב **על האחרונה** – על סוף היציאה בדרך הארוכה, שבו הוסיף להלך בפנים יותר משיעור אורכה של הדרך הקצרה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי שבועות.
בירושלמי שם דנו תחילה במשנה שם ואחר כך במשנה כאן.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:1:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:1:9)

**שתי פרוכות וביניהן אמה**
במשנה שנינו: **"**מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, **וביניהן אמה**. רבי יוסה אומר: לא היה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים"**".**
**אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: זֵיכר לדבר** – יש אזכור לדבר זה, שבין הקודש ובין קודש הקודשים היה חלל של אמה**,** - ומפרטים את האזכור: **כהיא דתנינן תמן:** – כמו [המשנה] ההיא ששנינו שם (משנה מידות ד,ז בעניין אורכו של בית המקדש השני): **אמה טרקסין** – חלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים**, עשרים אמה לבית קודש הקדשים** – אורכו של קודש הקודשים ממזרח למערב היה עשרים אמה**.**

כאן התחלת מקבילה בירושלמי כלאיים ח,ה.
ושואלים: **מהו** – מה פירוש: **אמה טרקסין?**
ומשיבים: **רבי יונה בוצריא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי, מהעיר בצרה שבעבר הירדן) **אמר: טירקסון** (במקבילה: 'טריכסון') – צירוף של ארבע מילים ביוונית: מה הוא, איפוא, בחוץ? ("עשר מילין", "אשכולות" ג, עמוד 89 = "מחקרים בתורת ארץ ישראל", עמוד 456, סימן 10); או צירוף של שתי מילים ביוונית: בית שער (על פי "מבואות לספרות האמוראים", עמוד 196) - אמה טרקסין הוא חלל ברוחב אמה שהיה הכניסה לקודש הקודשים מן ההיכל ושימש מעבר בין הפרוכות**.**

ומציעים בעיה: **מה?** – מה דינו של אמה טרקסין? **מבפנים? מבחוץ?** – האם החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים נחשב כחלק מקודש הקודשים או שמא נחשב כחלק מההיכל?
ופושטים את הבעיה מפסוק: **אמר רבי יוסי** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מן מה דכתיב:** – ממה שכתוב (בבניין בית המקדש): **"וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת, הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי"** (מלכים א ו,יז) – ארבעים אמות היה אורך ההיכל שהיה לפני קודש הקודשים**, הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מן הפסוק): **מבפנים** – החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים, שאינו נכלל בארבעים אמות אלה, אינו נחשב כחלק מההיכל אלא מקודש הקודשים**.**
ומציעים קושיה מפסוק כדי לפרוך את פשיטת הבעיה: **אמר ליה** – אמר לו **רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) – לרבי יוסי**: והכתיב:** – והרי כתוב (בבניין בית המקדש): **"וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, אָרְכּוֹ עַל פְּנֵי רֹחַב הַבַּיִת אַמּוֹת עֶשְׂרִים"** (דברי הימים ב ג,ח) – אורך בית קודש הקודשים היה עשרים אמות**! הוי:** – הוֹוֶה (נמצא): (במקבילה: 'הדא אמרה:') **מבחוץ** – החלל של אמה בין ההיכל ובין קודש הקודשים, שאינו נכלל בעשרים אמות אלה, אינו נחשב כחלק מקודש הקודשים אלא כחלק מההיכל. - הרי שאין לפשוט את הבעיה מהכתובים**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי כלאיים.
בירושלמי שם רבי יוחנן מונה שישה ספיקות בהלכה, ורבי חמא בר עוקבא מוסיף אמה טרקסין.

**בבלי יומא** נב,א: אמר רבי נתן: אמה טרקסין לא הכריעו בו חכמים אם כלפנים או כלחוץ.

ומציעים את טעמם של החכמים: **מה טעמון דרבנ**י**ן?** – מה טעמם (מקורם) של החכמים (התנא של סתם המשנה, החלוק על התנא רבי יוסי, וסובר שהיו שתי פרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים)? נאמר בעניין הפרוכת במשכן: **"וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם** בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים**"** (שמות כו,לג) – בפסוק לא נאמר "והבדילה... בין.. ל..." כמו בכמה מקומות במקרא, אלא נאמר "והבדילה... בין.. ובין..", ומכאן שהיו שתי פרוכות בין הקודש (ההיכל) לקודש הקודשים, אחת בין הקודש לחלל של אמה, וזהו שנאמר: "בין הקודש", ואחת בין קודש הקודשים לחלל של אמה, וזהו שנאמר: "ובין קודש הקודשים". - החכמים סוברים, שבמשכן היו שתי פרוכות, וגם בבית המקדש הראשון וכן השני היו שתי פרוכות**.**
ושואלים: **מה עבד לה** – מה עושה אותה **רבי י**ו**סי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)**?** – כיצד רבי יוסי מתמודד עם הפסוק הזה המסייע לחכמים?
ומשיבים: **בין קודש קדשים שלמעלן לקדש קדשים שלמטן** – יש לדרוש את הלשון "בין.. ובין.." במשמעות 'גם... וגם...', שהיתה פרוכת גם בקודש שלמעלה וגם בקודש שלמטה, שלדעת רבי יוסי היתה פרוכת אחת בין ההיכל לקודש הקודשים והיתה פרוכת שנייה בעלייה של בית המקדש כנגד הפרוכת שלמטה שהיתה מבדילה בין החלק שהיה על גבי ההיכל לחלק שהיה על גבי קודש הקודשים**.**
ותמהים: **ולית לרבנ**י**ן כן?!** (בתמיהה) – ואין לחכמים כך?! (כלום אין החכמים סוברים כך, שהיתה הבדלה בעלייה בין החלק שהיה על גבי ההיכל ובין החלק שהיה על גבי קודש הקודשים?!)
ומתרצים את התמיהה: **אית לן** (צריך לומר כמו בקטע גניזה: '**לון**') **כהיא דתנינן:** – יש להם (החכמים סוברים) כמו [המשנה] ההיא ששנינו (משנה מידות ד,ה): **ורושם פסיפסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים** – היה ברצפת העלייה סימן של פסיפסים (אבנים קטנות מסותתות. מקור המילה פסיפס ביוונית), שהיה מבדיל בין החלק שהיה על גבי ההיכל לחלק שהיה על גבי קודש הקודשים, אבל לא היתה פרוכת בעלייה**.**

**תוספתא יומא** ב,יב: מהלך בהיכל, עד שמגיע לבין שתי הפרוכות המבדילות בין הקודש ובין קודש הקודשים, וביניהן אמה. וזה היה מקום הדביר שעשה שלמה. - רבי יוסי אומר: לא היתה שם אלא פרוכת אחת בלבד, שנאמר: "והבדילה הפרוכת לכם" וגו'. - אמרו לו: מה תלמוד לומר "בין הקודש ובין קודש הקודשים"? - אמר להם: בין קודש העליון לקודש התחתון.

שאלת החכמים לרבי יוסי ותשובתו להם בתוספתא עובדו בירושלמי לשאלה ותשובה תלמודיות.
**בבלי יומא** נא,ב: שפיר קאמר להו רבי יוסי לרבנן (שהרי בכתוב מפורש כדבריו)! - ורבנן אמרי לך: הני מילי - במשכן (שהיתה בו פרוכת אחת), אבל במקדש שני, כיוון דהוואי אמה טרקסין (קיר שעוביו אמה היה מפסיק בין הקודש ובין קודש הקודשים) במקדש ראשון, ומספקא להו לרבנן קדושתיה אי כלפנים אי כלחוץ, עבוד שתי פרוכות.

לפי הבבלי, מודים החכמים החולקים על רבי יוסי במשנה שבמשכן היתה רק פרוכת אחת. אבל מן התוספתא והירושלמי יוצא, שהחכמים סוברים שגם במשכן היו שתי פרוכות.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:1)

**משנה**

המשך דברי סתם המשנה לעיל, שהיו שם שתי פרוכות: **החיצונה** – הפרוכת שלצד ההיכל, **פרופה** – ראשה כפול לחוץ וקשור שם, כדי להניח פתח להיכנס, **מן הדרום** – מהקצה שבצד דרום**, והפנימית** – הפרוכת שלצד קודש הקודשים, פרופה **מן הצפון** – מהקצה שבצד צפון. נמצא שלא היו פרופות ופתוחות זו כנגד זו, כדי שהעומדים בהיכל לא יוכלו להסתכל לקודש הקודשים**. מהלך ביניהן** – הכוהן הגדול נכנס במקום הפריפה של הפרוכת החיצונה שמן הדרום והולך בין שתי הפרוכות**, עד שהוא מגיע לצפון** – למקום הפריפה של הפרוכת הפנימית שמן הצפון**. הגיע לצפון** – ונכנס דרך הפריפה לקודש הקודשים**, הפך פניו לדרום. מהלך לשמאלו עם הפרוכת** – כששמאלו לצד הפרוכת**, עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נתן את המחתה** – של הגחלים, **בין שני הבדים** – של הארון**. צבר את הקטרת** – עשה ציבור של קטורת, **על גבי הגחלים** – שבמחתה**, ונתמלא הבית עשן** (המשנה נקטה כאן בביטוי מנבואת ישעיהו פרק ו המתאר את מראה ה' היושב על כיסא רם ונישא ושרפים עומדים עליו: "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא **וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן**")**.**
**יצא** – אחרי שהקטיר את הקטורת, **ובא לו כדרך בית כניסתו** – הלך ביציאתו מקודש הקודשים להיכל כדרך שנכנס, שהלך אחורנית, פניו לדרום והפרוכת לשמאלו**, ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון** – בהיכל**, ולא היה מאריך** – בתפילתו**, שלא להבעית את ישראל** – הנמצאים בחוץ, שלא יהיו חוששים שמא מת בשעה שהיה בקודש הקודשים, שהרי הם עדיין לא ידעו שהוא יצא מכלל סכנה כי לא יכלו לראותו בהיכל**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:2)

**תלמוד**
**<b>הליכתו של הכוהן הגדול בהיכל וההקטרה בקודש הקודשים**
במשנה שנינו: "מהלך בהיכל, עד שהוא מגיע לבין שני הפרכות".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מן המנורה ולדרום היה נכנס** – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין המנורה ובין הכותל הדרומי של ההיכל, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שרבי מאיר סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי)**. רבי יוסי** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) **אומר: מן השולחן ולצפון היה נכנס** – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין השולחן ובין הכותל הצפוני של ההיכל, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שרבי יוסי סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת בין ההיכל ובין קודש הקודשים (משנתנו), והיה בה פתח בקצה שבצד צפון לשיטת רבי יוסי (לפי הבבלי יומא נא,ב; נט,א)**.**

ומציעים מקור חלופי לברייתא: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **ממזבח הזהב ולמנורה היה נכנס** – הכוהן הגדול היה מהלך בהיכל מן המזרח למערב ועובר בין מזבח הזהב שמימינו ובין המנורה שמשמאלו, והולך בדרומו של ההיכל לכיוון מערב, כדי להגיע אל הכניסה לקודש הקודשים, שתנא זה סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום**.**

**תוספתא יומא** ב,יב: נכנס ומהלך בהיכל עד שנמצא עומד בין מזבח הזהב למנורה.

**בבלי יומא** נא,ב: תנו רבנן: בין המזבח למנורה (בדרומו של ההיכל) היה מהלך; דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין שולחן למזבח (בצפונו של ההיכל היה מהלך). ויש אומרים: בין שולחן לכותל (הצפוני של ההיכל היה מהלך).
מאן יש אומרים? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דאמר: פיתחא בצפון קאי (פרוכת אחת בלבד היתה שם, ופתח הפרוכת שדרכו נכנסים לקודש הקודשים היה בצפון). - ורבי יהודה אמר לך: פיתחא בדרום קאי (שתי פרוכות היו שם, ופתח הפרוכת החיצונה היה בדרום).

דעת רבי יהודה בבבלי היא הדעה עלומת השם בתוספתא ובירושלמי. דעת רבי מאיר בשני התלמודים שונה. דעת יש אומרים בבבלי היא דעת רבי יוסי בירושלמי כדברי רב חסדא.

במשנה שנינו: **"מהלך ביניהן עד שהוא מגיע לצפון".**
**דוחק היה באצילי ידיו** (הזרועות העליונות שמן המרפק ועד השכם) – כשהיה הכוהן הגדול הולך בין שתי הפרוכות, היה דוחף את הפרוכות מכאן ומכאן בזרועות ידיו**, כדי שלא ישרפו הפרֹכות** – מהגחלים שהיו במחתה שבידו**.**

במשנה שנינו: **"הגיע לצפון והפך פניו לדרום**. מהלך לשמאלו עם הפרוכת, עד שהוא מגיע לארון. הגיע לארון, נתן את המחתה בין שני הבדים**".**
**חוזר היה לאחוריו** – כשהיה הכוהן הגדול מגיע לארון, היה הולך אחורנית ומתרחק מן הארון**, כדי שלא יהא נראה כמפסיע** (פוסע, צועד) **בין הבדים** – של הארון, שהיו יוצאים מן הארון ומגיעים לפרוכת, מפני שאין זה דרך כבוד כלפי ה'**.**

במשנה שנינו: "צבר את הקטרת על גבי הגחלים, ונתמלא הבית עשן".
שואלים: **כיצד הוא עושה?** – באיזה אופן היה הכוהן הגדול צובר את הקטורת על גבי הגחלים?
ומשיבים בהבאת שלוש דעות.
**אמר רבי חנינה** (בר חמא, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: מניח את הכף** (צריך לומר: '**המחתה**' ("קורבן העדה")) **בארץ וזורקה באויר וקולטה במחתה** (אין לגרוס מילה זו ("קורבן העדה")) – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ וזורק את הקטורת שבכף כלפי מעלה ומניח את הכף על הארץ ותופס בחופניו את הקטורת כשהיא נופלת למטה, והיה צריך להיזהר שלא ייפול מן הקטורת לארץ, שלא יהיה מלוא חופניו חסר. כך היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, כדי לתת אותה מתוך חופניו על גבי הגחלים (מהכתוב משמע שיש לתת את הקטורת על האש מתוך חופניו)**.**
**שמואל** (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון) **אמר: בודדה ברגלו** (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'בגודלו'. - וצריך לומר: '**מדדה בגודל[י]ו**' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ ואוחז את הכף בראשי אצבעותיו ומטה את הכף ודוחף את הקטורת בעזרת אגודליו מן הכף לתוך חופניו בזהירות רבה, שלא ייפול מן הקטורת לארץ. כך היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, כדי לתת אותה מתוך חופניו על גבי הגחלים (לשון דומה בירושלמי שבת יז,ז ועירובין י,יא: 'מדדהו בראשי אצבעתיו')**.**
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מערה מתוך הכף** – הוא מניח את המחתה של הגחלים על הארץ ואוחז את הכף בידו הימנית ושופך את הקטורת שבכף על גבי הגחלים, ולא היה מחזיר את הקטורת שבכף לתוך חופניו, **והיא מתמרת ועולה, ואחר כך היא פוסה ויורדת** – העשן של הקטורת היה עולה בכיוון מאונך ועומד זקוף כתמר, ואחר כך היה מתפשט לצדדים ויורד**.**

**בבלי יומא** מט,ב: כיצד הוא עושה?
(לאחר שהוא מניח את המחתה על הארץ) אוחז את הבזך (הכף של הקטורת) בראשי אצבעותיו (של שתי ידיו), ויש אומרים: בשיניו, ומערה (את הקטורת מן הכף) בגודלו (בעזרת שני אגודליו), עד שמגעת לבין אצילי ידיו, וחוזר ומחזירה לתוך חופניו, וצוברה (על הגחלים), כדי שיהא עשנה שוהה לבוא (בגלל צבירת הקטורת על הגחלים), ויש אומרים: מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהר לבוא.

דברי הבבלי הם כדברי שמואל בירושלמי, חוץ מהמילים "עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר".
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:3)

**יציאתו של הכוהן הגדול מקודש הקודשים**
במשנה שנינו: **"יצא ובא לו כדרך כניסתו".**
**כרבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי) – דברי המשנה שיצא כדרך כניסתו הם לפי רבי יוסי, שהכוהן הגדול חזר בקודש הקודשים לאחוריו בגבו לצפון ופניו לדרום, מפני כבוד הארון, עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת שבצד צפון, כי רבי יוסי סובר שלא היתה אלא פרוכת אחת בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והיה בה פתח בקצה שבצד צפון**, ברם** – אבל **כרבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **- אפילו בעי לא יכיל** – אפילו רוצה (לצאת כדרך כניסתו), לא יכול (אינו רשאי)**. למה?** כדי **שלא יתן אחוריו לקודש** – רבי מאיר סובר שהיו שתי פרוכות בין ההיכל ובין קודש הקודשים, והפרוכת הפנימית היה בה פתח בקצה שבצד צפון, והפרוכת החיצונה היה בה פתח בקצה שבצד דרום. לכן, לפי רבי מאיר, הכוהן הגדול חזר בקודש הקודשים לאחוריו בגבו לצפון ופניו לדרום, מפני כבוד הארון, עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת הפנימית שבצד צפון, וכשהגיע בין שתי הפרוכות לא הפך פניו לצפון והלך לאחוריו ופניו כלפי הצפון כדרך שנכנס, כדי שלא ייראה כשהוא הופך פניו כמפנה אחוריו לקודש הקודשים שמשם הוא יוצא, אלא הלך כשפניו כלפי הדרום עד שהגיע לפתח בקצה הפרוכת החיצונה שבצד דרום. הרי שלפי רבי מאיר הליכתו בין הפרוכות ביציאתו לא היתה כדרך כניסתו (על פי "שערי תורת ארץ ישראל")**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:4)

**כתוב** – בהליכת שלמה המלך לגבעון**: "וַיָּבֹא שְׁלֹמֹה לַבָּמָה אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן יְרוּשָׁלִַם"** (דברי הימים ב א,יג) – בגבעון היה באותה שעה המשכן ומזבח הנחושת**. מה נן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה יש להעמיד את הפסוק?) - ומציעים שתי אפשרויות שנדחות: **אם מירושלם היה בא** – אם המקרה שבו מדובר הוא ביאתו של שלמה מירושלים לבמה שבגבעון, **- נימר:** – נֹאמר: **'מירושלם לבמה'!** – הפסוק היה צריך להיות מנוסח באופן אחר: 'ויבוא שלמה לבמה אשר בגבעון **מ**ירושלים'! **אם מבמה היה בא** – אם המקרה שבו מדובר הוא חזרתו של שלמה מהבמה שבגבעון לירושלים, **- נימר:** – נֹאמר: **'מבמה לירושלם היה בא'!** – הפסוק היה צריך להיות מנוסח באופן אחר: 'ויבוא שלמה **מה**במה אשר בגבעון **ל**ירושלים'!
**אמר רבי שמואל בר אבודמא** (אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: לבמה** (צריך לומר '**מבמה**' ("קורבן העדה")) **היה בא, שלא ליתן אחוריו לקודש** – למעשה שלמה היה בא מן הבמה שבגבעון לירושלים (שכן פסוק זה נאמר בסיום הסיפור על הליכת שלמה לגבעון, ולכן פסוק זה מדבר בחזרתו מגבעון, ואילו הליכתו לגבעון נזכרה בתחילת הסיפור, שם פסוק ג), אבל כתוב "לבמה" ללמד שלא נתן אחוריו לקודש אלא הלך לאחוריו ופניו כלפי הבמה, וכאילו היה בא לבמה**.**

**בבלי יומא** נג,א: "יצא ובא לו דרך כניסתו". - מנא הני מילי? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אמר קרא: "ויבוא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים" (דברי הימים ב א,יג) - וכי מה עניין גבעון אצל ירושלים? (מהכתוב משמע שגבעון היא בירושלים, והרי שני מקומות הם?) אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלים לביאתו מירושלים לגבעון. מה ביאתו מירושלים לגבעון - פניו כלפי במה, אף יציאתו מגבעון לירושלים - פניו כלפי במה.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:5)

**תפילתו של הכוהן הגדול**
במשנה שנינו: **"ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון".**
**וכך היתה תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים** – בהיכל, **בצאתו בשלום מן הקודש** – מקודש הקודשים**:**
**יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא תצא עלינו גלות** – פסק של גלות על יחידים מצד המלכות הרשעה ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן), **לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצאה עלינו גלות ביום הזה או בשנה הזאת - תהא גלותינו למקום של תורה** – למקום שיש בו חכמים, כדי ללמוד מפיהם**.**
**יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא יצא עלינו חסרון** – פסק של הפסד ממון, **לא ביום הזה ולא בשנה הזאת, ואם יצא עלינו חסרון ביום הזה או בשנה הזאת - יהא חסרונינו בחסרון של מצוות** – הממון שנפסק עלינו להפסיד יינתן לצדקה לעניים, ולא יינטל בדרכים אחרות (ראה המעשה ברבי שמעון בן יוחי בויקרא רבה לד,יב. - בירושלמי ובמדרשי האגדה המילה "מצווה" משמשת במובן 'צדקה')**.**
**יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שתהא השנה הזאת שנת זול** (רמת מחירים נמוכה)**, שנת שובע, שנת משא ומתן** (מיקח וממכר, מסחר)**, שנת גשומה ושחונה** (חמה) **וטלולה** – בכל עונה יהיה מזג אוויר המתאים לה: גשמים בחורף וחום וטללים בקיץ (זקוקים לחום לשם הבשלת התבואה והפירות)**, ושלא יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו** (לפי ויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא יש להוסיף: 'ושלא יגביהו עמך ישראל שררה אלו על אלו')**, ואל תפנה לתפילת יוצאי דרכים** – שגשמים מפריעים להם והם מתפללים שלא יירדו גשמים (פסקה זו נוספה במסירה שלפנינו על ידי מגיה)**.**
**רבנ**י**ן דק**י**סרין אמרין:** – חכמי קיסריה אומרים: **ועל עמך ישראל שלא יגבהו שררה זו על גב זו** (לפי ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא לשון זו מקומה לעיל, וכאן יש לגרוס: 'על אחינו שבקיסרין שלא יגבהו שררה אלו על אלו') – קיסריה היתה מרכז השלטון הרומאי, והיו בה גם יהודים בעלי שררה, והתפלל שלא יגביהו שררה כלפי אלה הנתונים לשררתם (גם משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה)**.**
**ועל אנשי השרון** (מישור החוף המרכזי) **היה** – הכוהן הגדול, **אומר** – בתפילתו**: יהי רצון מלפניך, י'י אלהינו ואלהי אבותינו, שלא יֵעָשו בתיהן קבריהן** (הגרסה בויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא: 'רבנין דדרומא אמרין: על אחינו שבשרון שלא ייעשו בתיהם קבריהם') – בשרון היו הבתים בנויים לבינים או חומר, וגשמים מרובים היו עלולים למוטט את הבתים הללו ולקבור את היושבים בהם**.**

**ויקרא רבה** כ,ד ו**פסיקתא דרב כהנא** כו,ד: כיצד היתה תפילתו של כוהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מן הקודש? - יהי רצון מלפניך, י'י אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתהא השנה הזאת גשומה שחונה וטלולה, שנת רצון, שנת ברכה, שנת נדבה, שנת זול, שנת שובע, שנת משא ומתן, ואל יצטרכו עמך ישראל אלו לאלו, ואל יגביהו עמך ישראל שררה אלו על אלו, ואל תפנה אל תפילת עוברי דרכים. - רבנין דקיסרין אמרין: על אחינו שבקיסרין שלא יגביהו שררה אלו על אלו. - רבנין דדרומא (חכמי הדרום) אמרין: על אחינו שבשרון שלא ייעשו בתיהם קבריהם.

נראה שהשלמת המגיה במסירה שלפנינו בירושלמי היא על פי ויקרא רבה ופסיקתא דרב כהנא.

**בבלי יומא** נג,ב: "ומתפלל תפילה קצרה בבית החיצון". - מאי מצלי? - רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא, תרווייהו משמיה דרב יהודה אמרי: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, שתהא שנה זו גשומה ושחונה.
שחונה מעליותא היא? (לשם מה יבקש אדם שנה שחונה שהיא סימן קללה?) - אלא אימא: (יש כאן תפילה על תנאי:) אם שחונה - תהא גשומה.
רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: לא יעידי עביד שולטן מדבית יהודה (לא יסור מושל מבית יהודה), ולא יהיו עמך ישראל צריכים לפרנסה זה מזה, ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.

התפילה על הגשם והפרנסה וכן הבקשה שלא תתקבל תפילתם של עוברי דרכים משותפות לכל המסורות. שאר חלקי התפילה במסורות השונות הם נוסחי תפילה שהוכנסו לסדרי העבודה שנהגו לאומרם בבתי הכנסת.
אפשר שהתפילה שהובאה בשמו של רב יהודה בבבלי: ״לא יעידי עביד שולטן מדבית יהודה",
שהוא התרגום של אונקלוס לפסוק "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט,י), היא תפילה לשלומו של ראש הגולה שהיה מבית דוד, שהוכנסה לסדר העבודה בבתי הכנסת בבבל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:6)

**שמעון הצדיק**
במשנה שנינו: **"ולא היה מאריך, שלא להבעית את ישראל".**
מביאים ברייתא: **מעשה באחד** – בכוהן גדול, **שהאריך** – בתפילתו בהיכל ביום הכיפורים, **וגמרו** (החליטו) **להיכנס אחריו** – לחפש את גופתו, שחשבו שמת**.**
ומעירים: **אמרו** – החכמים**: שמעון הצדיק היה** – זה שהאריך, שהיה כוהן גדול בתקופת הבית השני**.**
וממשיכים את הברייתא: **אמרו לו** – לשמעון הצדיק הנכנסים אחריו**: למה הארכתה** – בתפילתך**? אמר להן: מתפלל הייתי על מקדש אלהיכם שלא ייחרב. אמרו לו: אף על פי כן, לא היית צריך להאריך** – שלא להבעית את ישראל**.**

**תוספתא יומא** ב,יג: "ולא היה מאריך, שלא להבעית את ישראל". - מעשה בכוהן גדול שהאריך. אמרו לו: מה ראית להאריך? אמר להם: מתפלל הייתי על מקדש אבותיכם שלא יחרב. אמרו לו: אף על פי כן אין אתה רשיי לשנות.

**בבלי יומא** נג,ב: תנו רבנן: מעשה בכוהן גדול אחד שהאריך בתפילתו ונמנו (עמדו למניין והחליטו) אחיו הכוהנים ליכנס אחריו. התחילו הם נכנסים והוא יוצא. אמר להם: מפני מה אתם נכנסים? אמרו לו: ומפני מה הארכת בתפילתך? אמר להם: קשה בעיניכם שהתפללתי עליכם ועל בית המקדש שלא יחרב? אמרו לו: אל תהי רגיל לעשות כן, שהרי אמרו: לא יאריך בתפילתו, שלא להבעית את העם.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:2:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:2:7)

ומביאים ברייתא נוספת: **ארבעים שנה שימש שמעון הצדיק את ישראל בכהונה גדולה, ובשנה האחרונה אמר להן** – למקורביו**: בשנה הזאת אני מת. אמרו לו: מאיכן אתה יודע? אמר להן: כל שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי** – וזה היה סימן ששנה זו היא שנתו האחרונה**.**

ומציעים קושיה: **בעון קומי** – שאלו (הקשו) לפני **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: והכתיב:** – והרי כתוב (בעבודה ביום הכיפורים): **"וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ"** (ויקרא טז,יז) – בשעה שהכוהן נכנס לקודש הקודשים לעשות את מעשה הכיפור, אסור לכל אדם להיות בתוך אוהל מועד, עד שייצא (על פי פשט המקרא הכתוב עוסק בכפרת הדמים (הזאות הדם), אבל החכמים דרשו שהכתוב עוסק בכפרת הקטורת (הקטרת הקטורת)); ויש לדרוש את הלשון "וכל אדם": **- אפילו אותן שכתוב בהן "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם"** (יחזקאל א,י) **לא יהיו באהל מועד** – כל מי שמכונה אדם, אפילו מלאכים, אינם רשאים להיות שם באותה שעה שהכוהן הגדול נכנס לקודש הקודשים להקטיר שם ביום הכיפורים**!** – ואם כן, כיצד היה זקן, שהיה מלאך, נכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים באותה שעה? (קושיה זהה יש בירושלמי לעיל א,ה)
ומתרצים: **אמר לון:** – אמר להם (רבי אבהו): **מה** ('מה' ו'מאן' מתחלפות בארמית הגלילית ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 894, הערה 43)) **אמר לי דהוה בר נש?** – מי אומר לי שהיה אדם (זה שנכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים, או אפילו מלאך)? **אני אוֹמַר** – יכול אני לומר**: הקב"ה היה** – זה שנכנס עם שמעון הצדיק לקודש הקודשים, שנראה הקב"ה כזקן לבוש לבנים (הזיהוי של הזקן לבוש הבגדים הלבנים עם הקב"ה מושתת כפי הנראה על התיאור של האל בחזון הכיסא בדניאל (פרק ז), שמתואר כזקן לבוש לבן ("חמודות אתה: דניאל וספרו באספקלריה של ספרות חז"ל", עמוד 73)**.**

**תוספתא סוטה** יג,ח: שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכיפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה לבנים נכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נכנס עימי ולא יצא.

**ויקרא רבה** כא,יב: "וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש" (ויקרא טז,יז) - רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי אבהו: אפילו אותם שכתוב בהם: "ודמות פניהם פני אדם" (יחזקאל א,י) לא יהיו באוהל מועד. - בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל שנה ושנה היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עימי ויוצא עימי. שנה זו נכנס עימי ולא יצא עימי. - אמר רבי אבהו: ומי יאמר שאדם היה? והלא הקב"ה בכבודו היה נכנס עימו ויוצא עימו.

**בבלי יומא** לט,ב: תנו רבנן: אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו הוא (כינוי במקום: אני) מת. אמרו לו: מניין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכיפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עימי ויצא עימי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עימי ולא יצא עימי.

לפי הבבלי, הסימן בשנה האחרונה היה גם שהזקן היה לבוש שחורים במקום לבנים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:3:1)

**משנה**
**משניטל הארון** – שבבית המקדש השני לא היה ארון**, אבן היתה שם** – בקודש הקודשים, **מימות הנביאים הראשונים, ושתייה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן** – הכוהן הגדול ביום הכיפורים את המחתה של הגחלים ומקטיר את הקטורת (לפי הירושלמי לעיל, שלדעת החכמים אף בבית ראשון היו שתי פרוכות, המשנה בהלכה א מדברת בזמן בית ראשון ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 772))**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:3:2)

**תלמוד**
**אבן שתייה**
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **עד שלא ניטל הארון** – בבית המקדש הראשון**, היה** – הכוהן הגדול ביום הכיפורים, **נכנס** – לקודש הקודשים, **ויוצא** – משם, **לאורו של** ה**ארון** – שהיה הארון מאיר את קודש הקודשים**. משניטל הארון** – בבית המקדש השני**, היה מגשש** (ממשש, מחפש על ידי מישוש) **ונכנס מגשש ויוצא** – שבהעדר הארון לא היה אור בקודש הקודשים**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:3:3)

במשנה שנינו: "אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים, ושתייה נקראת".
מביאים ברייתא: **אמר רבי יוחנן** (צריך לומר כמו בתוספתא ובמדרשי האגדה: '**רבי יוסה**' - בר חלפתא, תנא בדור הרביעי. וכן כתב ב"אהבת ציון וירושלים")**: למה נקרא שמה אבן שתייה? שממנה הושתה** – נארג, מלשון 'שתי', **העולם** – שהתחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתייה**.**

ומציעים ברייתא המיוחסת לחכם נקוב שֵׁם: **תני** – שונה **רבי חייה** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**: ולמה נקרא אבן שתייה? שממנה הושתה העולם.**
ומציעים מקור בכתוב לדבר זה: **כתוב** (נראה שצריך לומר: '**הדא היא דכתיב**' - זה הוא [הדבר] שכתוב)**: "מִזְמוֹר לְאָסָף; אֵל אֱלֹהִים י'י דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ** מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ**, מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ"** (תהילים נ,א-ב) – כתוב זה מדבר בבריאת הארץ, שנאמר: "י'י דיבר ויקרא ארץ", ומכתוב זה יש ראיה שמציון (מאבן השתייה) נברא העולם, שדורשים את הכתוב שמציון מוכלל יופיו של העולם - מציון היתה ראשית יצירתו שנתכללה בכל היופי (ראה בבלי המובא להלן)**, ואומר** – הפסוק**: "לָכֵן** כֹּה אָמַר אֲדֹנָי י'י: **הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן**, אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד**"** (ישעיהו כח,טז) – דורשים את הכתוב שאבן השתייה שבציון היתה היסוד שממנו ברא ה' את העולם**.**

**תוספתא יומא** ב,יד: "אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים, ושתייה נקראת, וגבוהה מן הארץ שלוש אצבעות", שמתחילה היה עליה ארון נתון. משניטל הארון, עליה היו מקטירים קטורת שלפני לפנים.
רבי יוסה אומר: ממנה נשתה העולם, שנאמר: "מציון מכלל יופי אלוהים הופיע" (תהילים נ,ב).

**ויקרא רבה** כ,ד; **פסיקתא דרב כהנא** כו,ד; **במדבר רבה** יב,ד ו**שיר השירים רבה** ג [ט-י] ד: ...ולמה נקרא שמה שתייה? - אמר רבי יוסי ברבי חלפתא: שממנה הושתה / הושתת העולם. - כתוב: / שנאמר: / הדא היא דכתיב: "מציון מכלל יופי" וגו' (תהילים נ,ב).

**בבלי יומא** נד,ב: "ושתייה היתה נקראת". - תנא: שממנה נשתת (נוסד) העולם.
תנן (שנינו במשנה) כמאן דאמר: עולם מציון נברא, דתניא: ...וחכמים אומרים: מציון נברא (העולם), שנאמר: "מזמור לאסף; אל אלוהים ה' דיבר ויקרא ארץ... מציון מכלל יופי" (תהילים נ,א-ב) - מציון מוכלל יופיו של עולם.

בירושלמי: שממנה הושת**ה** (נארג) העולם. ובבבלי: שממנה נשת**ת** (נוסד) העולם.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:1)

**משנה**
**נטל את הדם** – לאחר שהתפלל הכוהן הגדול, נטל את מזרק הדם של הפר, **ממי שהוא ממרס בו** – מידו של כוהן שהיה מנער ומערב אותו כדי שלא יקרש (משנה לעיל ד,ג)**, נכנס למקום שנכנס** – לקודש הקודשים**, ועמד במקום שעמד** – על יד הארון, בין הבדים**, והזה ממנו** – מן הדם באצבעו, **אחת למעלן** – הזאה אחת לצד התקרה, **ושבע למטן** – שבע הזאות לצד הרצפה**, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן** – לא כיוון להזות את הדם בדיוק למעלה או למטה, **אלא כמצליף** – כמי שמרים ידו להכות בשוט בחברו, שאינו מכוון מקום המכה בדיוק**. וכך היה מונה** – היה סופר את ההזאות בקול**: אחת** – היא ההזאה שלמעלה שנמנית לחוד**, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע** – בהזאות שלמטה מתחיל מניין חדש, וכל הזאה והזאה שלמטה היה מונה עימה תחילה את ההזאה שלמעלה, והטעם מבואר להלן**. יצא** – הכוהן הגדול מקודש הקודשים לאחר שגמר להזות, **והניחו** – את מזרק הדם של הפר, **על כן** (בסיס שעליו ניצב כלי) **הזהב שהיה בהיכל.**
**הביאו לו את השעיר** – לאחר שהניח הכוהן הגדול את מזרק דם הפר על כן הזהב שבהיכל, יצא לעזרה, ושם הביאו לו את השעיר שעלה עליו הגורל לשם**, שחטו וקיבל במזרק את דמו. נכנס למקום שנכנס** – לקודש הקודשים**, ועמד במקום שעמד** – בין בדי הארון**, והזה ממנו** – מדם השעיר, **אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. יצא** – מקודש הקודשים, **והניחו** – את המזרק עם דם השעיר, **על כן השיני שהיה בהיכל** – שהיו שם שני כנים, על אחד הניח מקודם את מזרק דם הפר, ועל השני הניח עכשיו את מזרק דם השעיר**. רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד.**
**נטל דם הפר** – מהכן, **והניח דם השעיר** – על הכן**, והזה ממנו** – מדם הפר, **על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ** – בהיכל, **אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. נטל דם השעיר** – מהכן, **והניח דם הפר** – על הכן**, והזה ממנו** – מדם השעיר, **על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלן ושבע למטן, ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף. וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע.**
**עירה דם הפר לתוך דם השעיר** – לתוך המזרק שבו דם השעיר**, ונתן את המלא בתוך הריקם** – חזר ועירה את כל הדם מן המזרק המלא בדם הפר ובדם השעיר לתוך המזרק הריק שהיה בו לפני כן דם הפר, כדי שיתערבו הדמים יפה**.**
**"וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י'י וְכִפֶּר עָלָיו"** (ויקרא טז,יח) – לאחר שגמר הכוהן הגדול להזות מדם הפר ומדם השעיר בקודש הקודשים ועל הפרוכת, הוא יצא אל המזבח שבהיכל לתת על קרנותיו מתערובת דם הפר ודם השעיר, **- זה מזבח הזהב** – שבהיכל, שהוא נקרא לפני ה'.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:2)

**תלמוד**
**הזאות דם הפר בקודש הקודשים**
במשנה שנינו: "ולא היה מתכוון להזות לא למעלן ולא למטן אלא כמצליף".
שואלים: **מהו** – מה פירוש: **כמצליף?**
ומשיבים: **רבי שמואל בר חנניה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי-הרביעי) אמר **בשם רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: כמטוורד** (צריך לומר: 'כמטוור**ר**', ובהבאת הירושלמי בר"ח ובתוספות: 'כמטברר') – כמצליף (השורש המרובע טברר בבניין פיעל נמצא בכמה פיוטים ארץ ישראלים ומשמעו: הצליף / הרים קול)**.**
**בבלי יומא** נד,ב: מאי כמצליף? - מחווי (מראה בידו) רב יהודה: כמנגדנא (כמכה בשוט).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:3)

במשנה שנינו: "וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע".
מביאים שני טעמים למניית ההזאות באופן הזה.
**אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: כדי שלא יטעה** – כל הזאה והזאה שלמטה היה מונה עימה תחילה את ההזאה שלמעלה, כדי שלא יטעה ויבוא לכלול את ההזאה שלמעלה במניין שבע ההזאות שלמטה**.**
**אמר רבי זעורא** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע** – הוא מונה את ההזאות באופן הזה, כדי שיגמור את ההזאות בהזכירו את המספר "שבע", שמספר זה הוא מקודש והוא חביב (ויקרא רבה כט,יא; פסיקתא דרב כהנא כג,י)**.**
ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: **והא קתני** (צריך לומר: 'והא **תני**')**:** – והרי [התנא] שונה: **שבע ואחת!** – לדעת רבי יהודה (בברייתא שבתוספתא ובבבלי), כך היה מונה: "אחת, אחת ואחת, שתיים ואחת, שלוש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת", שכל הזאה והזאה שלמטה היה מונה תחילה את ההזאה שלמטה ואחר כך היה מונה עימה את ההזאה שלמעלה. הרי שלדעה זו אינו גומר את ההזאות בהזכירו את המספר "שבע", ואם כן, יש לפרוך את טעמו של רבי זעורה! (אין מתרצים את הקושיה)

מביאים מדרש הלכה אמוראי כמקור למניית ההזאות באופן הזה.
**אמר רבי בון** (רבי אבון, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: כתוב** – בעבודה ביום הכיפורים**: "**וְלָקַח מִדַּם הַפָּר, וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה, **וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת** יַזֶּה **שֶׁבַע** פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ**"** (ויקרא טז,יד) – הכוהן הגדול לוקח את דם הפר שנאסף בתוך מזרק, ומזה מדם הפר בקודש הקודשים פעם אחת למעלה מן הכפורת בצד המזרחי שלה, ובנוסף מזה שבע פעמים למטה לפני הכפורת**. מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהמילה היתירה **"יַזֶּה"?** – שהרי כבר כתוב בתחילת הפסוק "וְהִזָּה"! **כדי שתהא הזייה ראשונה נמנית עמהן** – יש למנות את ההזאה הראשונה שלמעלה עם כל הזאה והזאה משבע ההזאות שלמטה**.**

**תוספתא יומא** ב,טז: וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. - רבי יהודה אמר משם רבי ליעזר: כך היה מונה: אחת, אחת ואחת, שתיים ואחת, שלוש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת.

**בבלי יומא** נה,א: תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע; דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אחת, אחת ואחת, שתיים ואחת, שלוש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת.
דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל אחת ואחת. מאי טעמא? - רבי אלעזר אמר: שלא יטעה בהזאות. - רבי יוחנן אמר: אמר קרא: "ולפני הכפורת יזה" (ויקרא טז,יד) - שאין תלמוד לומר "יזה", ומה תלמוד לומר "יזה"? לימד על הזאה ראשונה שצריכה מניין עם כל אחת ואחת.

הטעם שאמר רבי אלעזר בבבלי הוא הטעם שאמר רבי יוחנן בירושלמי. המקור בכתוב שאמר רבי יוחנן בבבלי הוא המקור בכתוב שאמר רבי בון בירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:4)

**הזאות דם הפר ודם השעיר בקודש הקודשים**
במשנה כאן שנינו בעניין דם הפר: "והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן".
ובמשנה להלן שנינו בעניין דם השעיר: "והזה ממנו אחת למעלן ושבע למטן".
בהזאות דם הפר נאמר: "וְלָקַח מִדַּם הַפָּר, וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ **עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת** קֵדְמָה, **וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת** יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ" (ויקרא טז,יד).
ובהזאות דם השעיר נאמר: "וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר, וְהִזָּה אֹתוֹ **עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת**" (ויקרא טז,טו).
מביאים מדרש הלכה אמוראי בעניין הזאות דם השעיר: **כתוב** – בדם השעיר**: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת"** (ויקרא טז,טו)**. יכול על גגה!** – אולי יעלה על דעתך שצריך להזות את ההזאה הראשונה שלמעלה על גגה (הצד העליון) של הכפורת משום שנאמר בה "על הכפורת"! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "לפני הכפורת"** (נראה שצריך לומר: "**עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת**" (ויקרא טז,יד)) – יש ללמוד דם השעיר מדם הפר. מה דם הפר - לא על גגה של הכפורת, כי כתוב בדם הפר "על פני הכפורת", ולא כתוב "על הכפורת", אף דם השעיר - לא על גגה של הכפורת**. יכול על מצחה!** – אם למדים מ"על פני הכפורת", אולי יעלה על דעתך שצריך להזות את ההזאה הראשונה שלמעלה על מצחה (הפנים, הצד הקדמי שעוביו טפח) של הכפורת! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "עַל** הַכַּפֹּרֶת**" "וְלִפְנֵי** הַכַּפֹּרֶת**"** (ויקרא טז,טו) – הכתוב בדם השעיר מקיש (משווה) את ההזאה הראשונה שלמעלה שנאמר בה "על" לשבע ההזאות שלמטה שנאמר בהן "לפני". מה "לפני" - לא על הכפורת, שכך משמעו של "לפני", אף "על" - לא על הכפורת**.**

**בבלי יומא** נה,א: תנא: כשהוא מזה, אינו מזה על הכפורת אלא כנגד עוביה / טפחה של הכפורת...
מנא הני מילי? - אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי זירא: אמר קרא: "והיזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת" (ויקרא טז,טו). ...לאקושי "על" ל"לפני". מה "לפני" - דלאו "על", אף "על" נמי - דלאו "על".

מביאים מחלוקת אמוראים בעניין הזאות דם השעיר.
**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **אמר: צריך שיהא נוגע** – נראה ש"צריך" כאן פירושו: רשאי, שכשהוא מזה מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת (אין לפרש "צריך" במשמעו הרגיל, שהרי למדים לעיל מן הכתוב שאינו מזה לא על גגה ולא על מצחה של הכפורת, ולכן ודאי שאינו צריך שיהיה הדם נוגע בכפורת)**.**
**רבי שמואל בר רב יצחק** (אמורא בדור השלישי) **אמר: אינו צריך שיהא נוגע** – נראה ש"אינו צריך" כאן פירושו: אינו רשאי, שכשהוא מזה אינו מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת (לפירושנו "צריך" ו"אינו צריך" כאן ראה "הירושלמי כפשוטו", עמוד 252 והערה בעמוד 557)**.**

הכול מודים בהזאות דם הפר שאינו צריך שיהא נוגע, ואין האמוראים חלוקים אלא בהזאות דם השעיר. כך עולה משתי המימרות הבאות המתייחסות לאמורא השני.

**אמר רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: טעמא דרבי שמואל בר רב יצחק** – הטעם (המקור בכתוב) של רבי שמואל בר רב יצחק**:** בהזאות דם השעיר נאמר: **"וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת"** (ויקרא טז,טו) **- מה 'כפורת' שנאמר להלן** – בהזאות דם הפר: "וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי **הַכַּפֹּרֶת** קֵדְמָה" (ויקרא טז,יד), **-** (צריך להוסיף: '**לא**', וכן הוא ב"שערי תורת ארץ ישראל") **על מצחה לא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע** – כשהוא מזה את ההזאה הראשונה שלמעלה של דם הפר אינו מזה על גגה או על מצחה של הכפורת, ואינו מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת, שהרי כתוב בדם הפר "לפני הכפורת"**, אף 'כפורת' שנאמר כאן** – בהזאות דם השעיר: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל **הַכַּפֹּרֶת**" (ויקרא טז,טו), **-** (צריך להוסיף: '**לא**', וכן הוא ב"שערי תורת ארץ ישראל") **על מצחה לא על גגה ואינו צריך שיהא נוגע** – כשהוא מזה את ההזאה הראשונה שלמעלה של דם השעיר אינו מזה על גגה או על מצחה של הכפורת, ואינו מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת**.**

**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מיסבור סבר** – סָבוֹר סובר **רבי בון בר חייה: הזיות שעיר של מעלה למידות מהזיות פר שלמעלן** – רבי בון בר חייה אמר, שטעמו של רבי שמואל בר רב יצחק שבהזאה הראשונה שלמעלה של דם השעיר אינו מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת, שההזאה הראשונה שלמעלה של דם השעיר למדה מההזאה הראשונה שלמעלה של דם הפר**, ואינה כן** – כמו שהוא סובר**, אלא הזיות שעיר שלמעלן למידות מהזיות פר** (צריך לומר: '**שעיר**' ("שערי תורת ארץ ישראל")) **שלמטן** – ההזאה הראשונה שלמעלה של דם השעיר למדה משבע ההזאות שלמטה של דם השעיר, שבשבע ההזאות שלמטה של דם השעיר אינו מותר שיהיה הדם נוגע בכפורת, שהרי כתוב בהן "לפני הכפורת"**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:5)

ומביאים מדרש הלכה: בהזאות דם השעיר נאמר: **"וְהִזָּה אֹתוֹ** עַל הַכַּפֹּרֶת**"** (ויקרא טז,טו) (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה בטעות '"לפני הכפורת"') **- מלמד** – כתוב זה מורה, **שהוא נותן אחת למעלן** – הכוהן הגדול נותן הזאה אחת מדם השעיר למעלה, ש"וְהִזָּה **אֹתוֹ**" משמע הזאה אחת**.**
**"**וְהִזָּה אֹתוֹ... **וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת"** (ויקרא טז,טו) **- איני יודע כמה** – שאין הכתוב מלמד כמה הזאות הוא נותן מדם השעיר למטה**. הרי אני דן** – על ידי השוואה לדבר דומה**: נאמר מתן דמים בפר למטן, ונאמר מתן דמים בשעיר למטן. מה מתן דמים** ה**אמורין בפר למטן - שבע** הזאות – שנאמר: "וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ" (ויקרא טז,יד)**, אף מתן דמים** ה**אמורין בשעיר למטן - שבע** הזאות**. או** (הסופר במסירה שלפנינו כתב כאן ולהלן 'הו' ומגיה הגיה 'או'. 'הו' היא צורה שבה הומרה אל"ף בה"א) **לְכָה** (ציווי מוארך של 'לֵךְ') **לָךְ לדרך הזו:** – תוכל לדון דבר זה גם באופן שונה מן האמור לפני כן: **נאמרו דמים** – מתן דמים בשעיר, **למעלן, ונאמרו דמים** – מתן דמים בשעיר, **למטן. מה דמים** ה**אמורין בו למעלן -** הזאה **אחת** – כמו שלמדים לעיל מהכתוב: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,טו)**. אף דמים** ה**אמורין בו למטן -** הזאה **אחת.**
**נראה למי דומה: דנין שלמטן משלמטן, ואין דנין שלמטן משלמעלן** – ולכן יש להשוות מתן דם השעיר למטה למתן דם הפר למטה (כמו שדנו באופן הראשון)**. או לכה לך לדרך הזו: דנין דם השעיר מדם השעיר, ואין דנין דם השעיר מדם הפר** – ולכן יש להשוות מתן דם השעיר למטה למתן דם השעיר למעלה (כמו שדנו באופן השני). - הרי שהדבר נשאר שקול, מפני שיש להשוות לזה ויש להשוות לזה**.**
**תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בשעיר: **"**וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, **וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר"** (ויקרא טז,טו) – ויש ללמוד מהכתוב הזה, שהזאות דם הפר ודם השעיר שוות, **- מה דם הפר למטן - שבע** הזאות**, אף דם השעיר למטה - שבע** הזאות**.**

המשך מדרש ההלכה: **ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן** – בהזאות דם הפר נאמר: "וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה" (ויקרא טז,יד), ואין הכתוב מלמד כמה הזאות הוא נותן מדם הפר למעלה**. נאמר מתן דמים בשעיר למעלן, ונאמר מתן דמים בפר למעלן. מה** מתן **דמים האמורין בשעיר למעלן -** הזאה **אחת** – כמו שלמדים לעיל מהכתוב: "וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז,טו)**, אף מתן דמים האמורין בפר למעלן -** הזאה **אחת. או לכה לך לדרך הזו:** – תוכל לדון דבר זה גם באופן שונה מן האמור לפני כן: **נאמרו דמים** – מתן דמים בפר, **למטן,** ו**נאמרו דמים** – מתן דמים בפר, **למעלן. מה דמים** ה**אמורין בו למטה - שבע** הזאות – שנאמר: "וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ" (ויקרא טז,יד)**, אף דמים** ה**אמורין בו למעלן - שבע** הזאות**.**
**נראה למי דומה: דנין שלמעלן משלמעלן, ואין דנין שלמעלן משלמטן** – ולכן יש להשוות מתן דם הפר למעלה למתן דם השעיר למעלה (כמו שדנו באופן הראשון)**. או לכה לך לדרך הזו: דנין דם הפר מדם הפר, ואין דנין דם הפר מדם השעיר** – ולכן יש להשוות מתן דם הפר למעלה למתן דם הפר למטה (כמו שדנו באופן השני). - הרי שהדבר נשאר שקול, מפני שיש להשוות לזה ויש להשוות לזה**.**
**תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בשעיר: **"וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר"** (ויקרא טז,טו) **- שיהיו כל מעשיו שוין** – יש ללמוד מהכתוב הזה, שהזאות דם הפר ודם השעיר שוות**. מה דם הפר למטן - שבע** הזאות**, אף דם השעיר למטן - שבע** הזאות – כמו שכבר אמור לעיל**. מה דם השעיר למעלן -** הזאה **אחת, אף דם הפר למעלן -** הזאה **אחת.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ג: "והיזה אותו על הכפורת" - מלמד שהוא נותן אחת למעלן.
"ולפני הכפורת" - איני יודע כמה. הרי אני דן: נאמר מתן דמים בפר למטן, ונאמר מתן דמים בשעיר למטן. מה מתן דמים האמורים בפר למטן - שבע, אף מתן דמים האמורים בשעיר למטן - שבע. הו לכה לך לדרך הזו: נאמרו בו דמים למעלן, ונאמרו בו דמים למטן. מה דמים האמורים בו למעלן - אחת, אף דמים האמורים בו למטן - אחת.
נראה למי דומה: דנים שלמטן משלמטן, ואין דנים שלמטן משלמעלן. הו לכה לך לדרך הזו: דנים דם השעיר מדם השעיר, ואין דנים דם השעיר מדם הפר.
תלמוד לומר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" - מה דם הפר למטן - שבע, אף דם השעיר למטן - שבע.
ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלן. נאמר מתן דמים בשעיר למעלן, ונאמר מתן דמים בפר למעלן. מה מתן דמים האמורים בשעיר למעלן - אחת, אף מתן דמים האמורים בפר למעלן - אחת. הו לכה לך לדרך זו: נאמרו בו דמים למטן, ונאמרו בו דמים למעלן. מה דמים האמורים בו למטן - שבע, אף דמים האמורים בו למעלן - שבע.
נראה למי דומה: דנים שלמעלן משלמעלן, ואין דנים שלמעלן משלמטן. הו לכה לך לדרך הזו: דנים דם הפר מדם הפר, ואין דנים דם הפר מדם השעיר.
תלמוד לומר: "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" - שיהיו כל מעשיו שווים. מה דם הפר למטן - שבע, אף דם השעיר למטן - שבע. מה דם השעיר למעלן - אחת, אף דם הפר למעלן - אחת.

מדרש ההלכה מובא גם בבבלי יומא נה,א.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:6)

**הזאות דם הפר ודם השעיר על הפרוכת**
במשנה להלן שנינו: "נטל דם הפר... והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן... נטל דם השעיר... והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ, אחת למעלן ושבע למטן".
בהזאת הדם על הפרוכת שווים פר ושעיר של יום הכיפורים לפר כוהן משיח ולפר העלם דבר של ציבור.
בפר כוהן משיח נאמר: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה', אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא ד,ו).
ובפר העלם דבר של ציבור נאמר: "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה', אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת" (ויקרא ד,יז).
מביאים מדרש הלכה: בפר כוהן משיח נאמר: **"**וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת **הַקֹּדֶשׁ"** (ויקרא ד,ו) – הכוהן הגדול יזה באצבעו מדם הפר שבע פעמים לפני הפרוכת; ויש ללמוד מהכתוב: **- צריך לכוין כנגד הקודש** – הכוהן הגדול צריך להזות מדם הפר בכיוון אל הפרוכת מבחוץ מול הארון (ובבית שני כנגד מקום הארון)**.**

"הקודש" הוא הכתוב בפר כוהן משיח המדבר בהזאות על הפרוכת, כפי שמוכח ממדרש ההלכה המקביל בספרא המובא להלן. "הקודש" אינו הכתוב ביום הכיפורים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,טז) כפי שפירשו מפרשי הירושלמי, כי הכתוב הזה מתייחס להזאות על הכפורת בקודש הקודשים (-"הקודש") שנזכרו בשני הפסוקים שלפניו, ואילו ההזאות על הפרוכת נלמדות מסופו של הכתוב הזה: "וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם".

**ספרא** דיבורא דחובה פרשה ג: "לפני ה'" (ויקרא ד,ו) - יכול על כל הבית! תלמוד לומר: "את פני הפרוכת" (שם). או "את פני הפרוכת" - יכול על פני הפרוכת כולה! תלמוד לומר: "הקודש" (שם) - מלמד שהוא מכוון כנגד הבדים.

בפר ושעיר של יום הכיפורים נאמר: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו, וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא טז,יח).
במשנה להלן שנינו: "'ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וכיפר עליו' (ויקרא טז,יח) - זה מזבח הזהב".
בפר כוהן משיח נאמר: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד,ז).
ובפר העלם דבר של ציבור נאמר: "וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד,יח).
ומביאים מדרש הלכה: **אמר רבי נחמיה** (תנא בדור הרביעי)**: לפי שמצאנו בפר הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה** – בפר העלם דבר של ציבור, הכוהן הגדול המזה מהדם על הפרוכת עומד בשעת ההזאות כשמזבח הקטורת (המזבח הפנימי) לפניו, שכן משמע מהכתובים שהוא מזה מהדם על הפרוכת ואחר כך מבלי לזוז ממקומו הוא נותן מהדם על קרנות מזבח הקטורת, ומכאן שהכוהן הגדול עומד כשהמזבח לפניו, והמזבח מפסיק בינו ובין הפרוכת, והוא מזה על הפרוכת מרחוק בכיוון אל הפרוכת**. יכול אף זה כן!** – אולי יעלה על דעתך, שגם ביום הכיפורים, הכוהן הגדול המזה מדם הפר ומדם השעיר על הפרוכת עומד בשעת ההזאות כשמזבח הקטורת לפניו! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** ביום הכיפורים נאמר: **"**וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ **אֲשֶׁר לִפְנֵי י'י** וְכִפֶּר עָלָיו**"** (ויקרא טז,יח) – הכוהן הגדול יוצא אל מזבח הקטורת שבהיכל ומטהר אותו**. ואיכן היה?** – היכן עמד הכוהן הגדול לפני שיצא אל המזבח ונתן מדם הפר והשעיר על קרנותיו? **לפנים מן המזבח** – הוא עמד לפנים ממזבח הקטורת, בין המזבח ובין הפרוכת, והיזה על הפרוכת, ולכן כתוב "ויצא אל המזבח"**.**
**או אינו מדבר אלא על מזבח החיצון!** – אולי הכתוב שנאמר ביום הכיפורים אינו מדבר במזבח הקטורת אלא במזבח החיצון, שהרי לא נאמר 'מזבח קטורת הסמים', ופירוש הכתוב "ויצא אל המזבח" הוא שיצא מן ההיכל אל מזבח החיצון שבעזרה, ואם כן, אפשר שבשעה שהוא מזה על הפרוכת הוא עומד חוץ למזבח הקטורת ומזה, כמו בפר העלם דבר של ציבור! **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**: "אֲשֶׁר לִפְנֵי י'י"** (ויקרא טז,יח) – המזבח שלפני ה' הוא מזבח הקטורת ולא מזבח החיצון**.** ויש להציע מסקנה: **הא** – הווי (נמצא), **אינו מדבר אלא על מזבח הפנימי** – הכתוב שנאמר ביום הכיפורים מדבר במזבח הקטורת**.**

**ספרא** דיבורא דחובה פרשה ג: "לפני ה'" (ויקרא ד,ו) - מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא ביום הכיפורים שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. יכול אף זה כן! (אף בפר כוהן משיח יעמוד לפנים מן המזבח ויזה על הפרוכת!) תלמוד לומר: "מזבח קטורת הסמים לפני ה'" (שם), ואין הכוהן לפני ה' (אלא הוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת).

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ג: "ויצא אל המזבח אשר לפני ה'" (ויקרא טז,יח) - מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר הבא על כל המצוות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. יכול אף זה כן! (אף ביום הכיפורים יעמוד חוץ למזבח ויזה על הפרוכת!) תלמוד לומר: "אשר לפני ה'" (שם), והיכן היה? לפנים מן המזבח. או אינו מדבר אלא במזבח החיצון? תלמוד לומר: "אשר לפני ה'" (שם) - הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי.

**בבלי יומא** נח,ב: תנו רבנן: "ויצא אל המזבח" (ויקרא טז,יח) - מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה, שכוהן עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. יכול אף זה כן! תלמוד לומר: "ויצא אל המזבח". היכן היה? לפנים מן המזבח. הא כיצד? עומד לפנים מן המזבח ומזה.
תניא אידך: "ונתן הכוהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה'" (ויקרא ד,ז) - מה תלמוד לומר? אמר רבי נחמיה: לפי שמצינו בפר ושעיר של יום הכיפורים, שכוהן עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה. יכול אף זה כן! תלמוד לומר: "מזבח קטורת הסמים לפני ה'" - מזבח לפני ה', ואין כוהן לפני ה'. הא כיצד? עומד חוץ למזבח ומזה.

**תוספתא זבחים** ו,ז: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (פר כוהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה), כיוון ששחטם וקיבל דמם, נכנס ועמד בין מזבח הזהב למנורה (בשטח ההיכל שכנגד בין מזבח הזהב והמנורה), מזבח היה לפנים ממנו (המזבח היה חוצץ בינו ובין הפרוכת), טבל והיזה שבע פעמים כנגד בית קודשי הקודשים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:7)

וקובעים: **הכל מודין** – כל החכמים שנחלקו להלן מסכימים ואינם חולקים, **בפר משיח ועדה שאינו צריך שיהא נוגע** – בפר כוהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור אינו מותר שיהיה דם הפר נוגע בפרוכת כשהכוהן הגדול מזה עליה**.**
ומציעים מחלוקת חדשה: **מה פליגין?** – [ב]מה חלוקים (החכמים)? **בפר ושעיר של יום הכיפורים.** ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **צריך שיהא נוגע** – מותר שיהיו דם הפר ודם השעיר נוגעים בפרוכת כשהכוהן הגדול מזה עליה**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **אינו צריך שיהא נוגע** – אינו מותר שיהיו דם הפר ודם השעיר נוגעים בפרוכת כשהכוהן הגדול מזה עליה (פירשנו כאן 'צריך / אינו צריך שיהא נוגע' כמו שפירשנו במחלוקת האמוראים לעיל בעניין הזאות דם השעיר על הכפורת)**.**

ומביאים ברייתא: **אמר רבי לעזר בירבי יוסי** (תנא בדור החמישי)**: אני ראיתיה** – את הפרוכת שהיתה במקדש, **ברומי** – שנטלוה הרומאים והביאוה לעירם לאחר חורבן בית שני, **מליאה טיפין של דם. אמרתי: אֵילּוּ** – טיפות דם שעל הפרוכת, **מן הדמים שהיו מזין עליה ביום הכיפורים.**
ומציעים היסק מן האמור בברייתא: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **צריך שיהא נוגע** – כדעת המקור התנאי הראשון בפר ושעיר של יום הכיפורים, שהרי היו על הפרוכת שראה רבי לעזר בירבי יוסי טיפות דם מהדמים שהיו מזים עליה ביום הכיפורים**.**
ומציעים דחיית ההיסק: **ואפילו תימר:** – ואפילו תאמר: **אין צריך שיהא נוגע** – כדעת המקור התנאי השני בפר ושעיר של יום הכיפורים, **- אם נגע נגע** – שאין מקפידים אם נגעו דם הפר ודם השעיר בפרוכת, וטיפות הדם שהיו על הפרוכת שראה רבי לעזר בירבי יוסי היו מהדמים שנגעו בה (אף על פי שגם בפר כוהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור אינו צריך שיהא נוגע, כמו בפר ושעיר של יום הכיפורים, טיפות הדם שהיו על הפרוכת היו מהדמים שהיו מזים ביום הכיפורים דווקא, משום שהדמים של יום הכיפורים היו בכל שנה ושנה, מה שאין כן הדמים של פר משיח ופר הציבור) (הסופר במסירה שלפנינו השמיט מ-'ואפילו תימר' עד 'שיהא נוגע' בשל שוויון סופות, ומגיה השלים)**.**

**תוספתא יומא** ב,טז: ולא היה מגיע (דם הפר ודם השעיר) לפרוכת, אם הגיע - הגיע. - אמר רבי לעזר ברבי יוסה: אני ראיתיה ברומי והיו עליה טיפי דמים, ואמרו לי: אלו מדמים של יום הכיפורים.

**בבלי יומא** נז,א: תנו רבנן: כשהוא מזה, אינו מזה על הפרוכת אלא כנגד הפרוכת. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכיפורים (הרי שהיו מזים מדמם על הפרוכת).
ודילמא דפר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה נינהו (שהיו מזים מדמם על הפרוכת)? - דחזנהו דהוו עבידי כסדרם (הטיפות היו מלמעלה למטה, וזה נעשה רק ביום הכיפורים).
ותניא נמי גבי פר העלם דבר של ציבור כי האי גוונא: כשהוא מזה - לא היו נוגעים בפרוכת, ואם נגעו - נגעו. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.
ודילמא דפר ושעיר של יום הכיפורים נינהו? - דחזנהו דהוו עבידי שלא כסדרם.

נראה שבמקור אמר רבי אלעזר ברבי יוסי רק שראה שהיו על הפרוכת כמה טיפי דמים, ולא יותר. כך הובא בבבלי מעילה יז,ב. והשאר הוא מברייתות מאוחרות שנחלקו בפירושו, זו אמרה שהטיפים היו מדמי הפר והשעיר של יום הכיפורים (ואותה ברייתא מביא הירושלמי), וזו אמרה שהטיפים היו מדמי פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.
בנוגע לפר העלם דבר יש לומר שהברייתות חלוקות במחלוקת רבי מאיר וחכמים בבבלי מגילה ט,ב ומקבילות. הפרוכת שראה רבי אלעזר ברבי יוסי ברומי במחצית השנייה של המאה השנייה היתה הפרוכת של הבית השני, כשכבר לא היו כוהנים משוחים בשמן. לשיטת החכמים (משנה מגילה א,ט) שכוהן מרובה בגדים (ואינו משוח בשמן) אינו מביא פר הבא על כל המצוות, לא יכלו הטיפים להיות מפר העלם דבר. ואילו לשיטת רבי מאיר הסובר שגם כוהן מרובה בגדים מביא פר הבא על כל המצוות, יכלו הטיפים להיות מפר העלם דבר ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד צט).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:8)

**עירה דם הפר לתוך דם השעיר**
במשנה שנינו: "עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ונתן את המלא בתוך הריקם".
**נתן מכלי קודש לתוך כלי חול** – אם כוהן נתן קודש מכלי שרת המקודש לעבודה לתוך כלי חול שאינו מקודש (כגון אם עירה דם שקיבל בכלי שרת לתוך כלי חול), **- פסל** – את הקודש שבתוך כלי חול (במשנה זבחים ג,ב שנינו: "קיבל (דם) בכלי קודש ונתן בכלי חול - יחזיר לכלי קודש" (והדם כשר לזריקה, שלא נפסל הדם בהיותו בכלי חול. אבל אם לא החזיר לכלי קודש - הדם פסול לזריקה))**.**
ומציעים דיוק: **הא** – אבל **מכלי קודש לתוך כלי קודש** – אם כוהן נתן קודש מכלי שרת לתוך כלי שרת אחר, **- לא פסל** – את הקודש (כגון אם עירה דם שקיבל בכלי שרת לתוך כלי שרת אחר - הדם כשר לזריקה, ואינו צריך לזרוק את הדם מהכלי שבו קיבל)**.**
ומציעים סיוע ממשנה: **אמר רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **קומי** – לפני **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה אומרת כך: **עירה דם הפר לתוך דם השעיר, ונתן את המלא בתוך הריקם** – יש ללמוד מסופה של המשנה: "ונתן את המלא בתוך הריקם", שאם נתן מכלי קודש לתוך כלי קודש - לא פסל**.**
**מה את שמע מינה? - אמר רבי מנא: נימר: מדם הפר שהוא מלא לתוך דם השעיר שהוא ריקם!**
נראה שמשפטים אלה נשתבשו וצריך לתקנם כלהלן. כסגנון המתוקן נמצא בירושלמי לעיל ב,א: 'אמר רבי תנחום בר יודן: מה את שמע מינה? נאמר: בראש המזבח וזר?!'.
ושואלים: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: מה את שמע מינה?** – מה אתה שומע (לומד) ממנה? (כיצד אפשר להסיק מהמשנה שאם נתן מכלי קודש לתוך כלי קודש - לא פסל?) **נימר:** – נֹאמַר: **מדם הפר** (נראה שצריך לומר: 'מדם **השעיר**') **שהוא מלא לתוך דם השעיר** (נראה שצריך לומר: 'לתוך דם **הפר**') **שהוא ריקם!** – הרי יש לפרש את סופה של המשנה, שלאחר שעירה דם הפר לתוך המזרק שבו דם השעיר, חזר ועירה את כל הדם מן המזרק המלא בדם הפר ובדם השעיר לתוך המזרק הריק שהיה בו לפני כן דם הפר. ואם כן, אין ללמוד מכאן שאם נתן מכלי קודש לתוך כלי קודש - לא פסל, שהרי כאן הכלי שנתן לתוכו הוא הכלי שהיה בו דם הפר בתחילה ואינו כלי אחר!
ומשיבים: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: עירה דם הפר לתוך דם השעיר מלא** (יש למחוק מילה זו ("ספר ניר"))**. מיכן והילך חוזר ובוללן לתוך כלי אחר, כדי שיבללו כל צורכן** – יש לפרש את המשנה, שתחילה עירה דם הפר לתוך המזרק שבו דם השעיר, ואחר כך חזר ועירה את כל הדם מן המזרק המלא בדם הפר ובדם השעיר לתוך מזרק ריק אחר, כדי שיתערבו הדמים יפה. ולכן יש ללמוד מכאן שאם נתן מכלי קודש לתוך כלי קודש - לא פסל**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:9)

ומביאים מדרש הלכה: **מניין שהוא זקוק להערות?** – מאיפה למדים שהכוהן הגדול צריך לערבב את דם הפר ודם השעיר לפני שהוא נותן מהדם על קרנות המזבח שבהיכל? **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בעבודת יום הכיפורים: **"**וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלָיו, **וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר**, וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב**"** (ויקרא טז,יח) – הכוהן הגדול יוצא אל מזבח הקטורת שבהיכל ומטהר אותו, ולוקח באצבעו מדם הפר ומדם השעיר ושם מעט דם על כל אחת מארבע קרנות המזבח; ויש ללמוד מן הכתוב המזכיר יחד את דם הפר ודם השעיר: **- בזמן שהן מעורבין** – הוא צריך לקחת מדם הפר ומדם השעיר כשהם מעורבים. ומכאן שהוא צריך לערבב אותם לפני שהוא נותן מהדם על קרנות המזבח**. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו!** – אולי יעלה על דעתך שהוא נותן על קרנות המזבח מכל אחד מהם בפני עצמו, ואינו נותן מהם כשהם מעורבים? **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר במזבח הקטורת: **"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה"** (שמות ל,י) – פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, יטהר הכוהן הגדול את מזבח הקטורת על ידי נתינת דם על קרנותיו; ויש ללמוד מן הכתוב: **- אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה** – הוא צריך לכפר על המזבח פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים בשנה. ומכאן שהוא נותן על קרנות המזבח מדם הפר ומדם השעיר כשהם מעורבים**.**
ומקשים: **או נימר:** – או נֹאמַר: **דם הפר אחת בשנה, לא שתים בשנה!** – אולי יש ללמוד מן הכתוב במזבח הקטורת בצורה שונה מזו שהוצעה לפני כן, שהוא צריך לכפר על המזבח פעם אחת בשנה מדם הפר, וכן פעם אחת בשנה מדם השעיר, ואין הוא נותן על קרנות המזבח מדם הפר ומדם השעיר כשהם מעורבים!
ומתרצים את הקושיה בהצעת ברייתא: **תני** – שונה **רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**:** נאמר במזבח הקטורת: **"מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם"** (שמות ל,י) – פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, יטהר הכוהן הגדול את מזבח הקטורת על ידי נתינת דם עליו מדם הפר ומדם השעיר של קורבנות החטאת של יום הכיפורים, בכל דור ודור; ויש ללמוד מן הכתוב: **- אחת בשנה הוא מכפר, ואינו מכפר שתים בשנה** – הוא צריך לכפר על המזבח מדם קורבנות החטאת של יום הכיפורים פעם אחת בשנה ולא שתי פעמים בשנה. ומכאן שהוא נותן על קרנות המזבח מדם הפר ומדם השעיר כשהם מעורבים**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ג: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" - בזמן שהם מעורבים. יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו! תלמוד לומר: "מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה". הא מה אני מקיים "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"? בזמן שהם מעורבים.

וקובעים: **הכל מודין** – כל התנאים שנחלקו (בברייתא בבבלי יומא המובא להלן) מסכימים ואינם חולקים, **בשבע הזאות שלמטן** (צריך לומר: '**שעל טיהרו**' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) **שהוא צריך להערות** – לאחר שנתן הכוהן הגדול מדם הפר ומדם השעיר על קרנות מזבח הקטורת, הוא מזה על מקום מגולה שבגגו של המזבח שבע פעמים, ובהזאות אלו שעל המזבח עצמו הכול מודים שהוא מזה מדם הפר ומדם השעיר כשהם מעורבים**, דכתיב** – שכתוב: **"**וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ **שֶׁבַע** פְּעָמִים**"** (ויקרא טז,יט) **ולא ארבע עשרה** – שכיוון שאינו מזה ארבע עשרה הזאות אלא שבע, על כורחך שהוא מזה על המזבח משני הדמים יחד. - אין התנאים חלוקים אלא במתנות הדם על קרנות המזבח, שלדעת רבי יאשיה הוא צריך לערבב את דם הפר ודם השעיר לפני שהוא נותן מהדם על קרנות המזבח, ולדעת רבי יונתן הוא נותן על קרנות המזבח מכל אחד מהם בפני עצמו (דברי הירושלמי לעיל הם כשיטת רבי יאשיה)**.**

**בבלי יומא** נז,ב-נח,א: תניא: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז,יח) - שיהו מעורבים; דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו. - אמר לו רבי יאשיה: והלא כבר נאמר: "אחת" (שמות ל,י)! - אמר לו רבי יונתן: והלא כבר נאמר: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר"! אם כן, למה נאמר: "אחת"? לומר לך: אחת ולא שתיים מדם הפר, אחת ולא שתיים מדם השעיר.
תניא אידך: "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" - שיהו דמים מעורבים זה בזה. אתה אומר שיהו מעורבים זה בזה, או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו! תלמוד לומר: "אחת". - וסתמא כרבי יאשיה. 
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:10)

ומפרטים את המחלוקת: **דאיתפלגון:** – שנחלקו (האמוראים):
**קיבל בשלושה כוסות ונתן מכל אחד מהם - איזה הוא זקוק להערות?**
מציעים בעיה: **קיבל** – הכוהן הגדול, **מדם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות, ליתן מאחד על הבדין** – שחשב בשעת קבלת הדם להזות בקודש הקודשים מדם הפר שבכוס אחד ומדם השעיר שבכוס אחד**, מאחד על הפרכות** – שחשב בשעת קבלת הדם להזות על הפרוכת מדם הפר שבכוס שני ומדם השעיר שבכוס שני**, מאחד על מזבח הזהב** – שחשב בשעת קבלת הדם לתת על קרנות מזבח הקטורת מדם הפר שבכוס שלישי ומדם השעיר שבכוס שלישי**, אי זה מהן זקוק להערות?** – איזה כוס משלושה כוסות דם הפר ואיזה כוס משלושה כוסות דם השעיר הוא צריך לערבב כדי להזות על המזבח עצמו משני הדמים יחד? (בעיה זו היא לפי השיטה שהוא נותן על קרנות המזבח מכל אחד מהם בפני עצמו)
ותמהים: **ויש אדם מחשב חצי כפרה?!** (בתמיהה) – וכי כוהן רשאי לחשב בשעת קבלת הדם שהדם יכפר רק על חלק ממה שהדם ראוי לכפר?! שהרי במקרה כפי שהוצע הוא חשב בשעת קבלת הדם שהדם שבכל אחד משלושה הכוסות ישמש לכפר רק על דבר אחד!
ומציעים גרסה שונה של הבעיה כדי לתרץ את התמיהה על הגרסה המקורית: **אלא כיני:** – אלא כך היא: **קיבל מדם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות** – וחשב בשעת קבלת הדם שדם הפר שבאחד מהכוסות ודם השעיר שבאחד מהכוסות ישמשו לכפר על הכול**, ליתן** (צריך לומר: '**ונתן**' ("קורבן העדה"; "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) **מאחד על הבדים, ומאחד על הפרכות, ומאחד על מזבח הזהב** – שהדם שבכל אחד משלושה הכוסות שימש לכפר רק על דבר אחד**, אי זה מהן הוא זקוק להערות** – כדי להזות על טיהרו של המזבח**?**
ופושטים את הבעיה בהצעת מחלוקת אמוראים: **תפלוגתא דרבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) **ודרבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) – מחלוקת רבי זעורה ורבי הילא (הדין במקרה שהוצע בבעיה נתון במחלוקת העוסקת בעניין דומה אך שונה, כמבואר להלן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:11)

**הגריל** – הכוהן הגדול, **שלשה זוגות** – של שעירים**, ליתן** (צריך לומר: '**ונתן**' ("קורבן העדה")) **מאחד על הבדים** – היזה בקודש הקודשים מדם שעיר אחד לשם**, מאחד על הפרכות** – היזה על הפרוכת מדם שעיר שני לשם**, מאחד על מזבח הזהב** – נתן על קרנות מזבח הקטורת והיזה על המזבח עצמו מדם שעיר שלישי לשם**, אי זה מהן משתלח?** – איזה שעיר משלושה השעירים לעזאזל משתלח לעזאזל? - **רבי זעורה אמר:** נאמר בשעיר המשתלח: **"**וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' **לְכַפֵּר עָלָיו**, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה**"** (ויקרא טז,י) **- את שהוא מכפר בו - חבירו משתלח, את שאינו מכפר** בו **- אין חבירו משתלח** – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ששילוח השעיר לעזאזל תלוי בכפרת הדם של השעיר לשם (כרבי יהודה בבבלי יומא מ,ב), ולכן השעיר לשם שבדמו נעשית הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל**. רבי הילא אמר:** נאמר בשעיר המשתלח: **"לְכַפֵּר עָלָיו"** (ויקרא טז,י) **- את שהוא גומר בו** את **כל הכפרה - חבירו משתלח, את שאינו גומר בו** את **כל הכפרה - אין חבירו משתלח** – יש לדרוש את המילים "לכפר עליו" שהכוונה לכפרה בדמו של השעיר לשם, ולכן השעיר לשם שבדמו נגמרת כל הכפרה קובע שחברו השעיר לעזאזל שהוגרל עימו הוא המשתלח לעזאזל**.**
ומפרטים את הדין לפי שני בני המחלוקת החל במקרה שהגריל שלושה זוגות של שעירים וכיפר בדמם של שלושה השעירים לשם: **על דעתיה דרבי זעורה** – על דעתו של רבי זעורה**, שלשתן משתלחין** – מכיוון שהכוהן הגדול כיפר בדמם של שלושה השעירים לשם, לכן שלושה השעירים לעזאזל שהוגרלו עימהם משתלחים לעזאזל**; על דעתיה דרבי הילא** – על דעתו של רבי הילא**, אינו משתלח אלא אחרון בלבד** – מכיוון שהכוהן הגדול גמר את כל הכפרה בדמו של השעיר השלישי לשם, לכן רק השעיר השלישי לעזאזל שהוגרל עימו משתלח לעזאזל (מחלוקת רבי זעורה ורבי הילא ישנה בירושלמי להלן ו,א)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:12
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:12](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:12)

ומציעים היסק המבוסס על השוואה כדי לפשוט את הבעיה: **והכא** – וכאן (במקרה שהוצע בבעיה לעיל, שקיבל מדם הפר בשלושה כוסות ומדם השעיר בשלושה כוסות וכיפר בדם שבכל הכוסות), **- על דעתיה דרבי זעורה** – על דעתו של רבי זעורה**, שלשתן הוא זקוק להערות** – כדי להזות על טיהרו של המזבח, הוא צריך לערבב יחד את שלושה הכוסות של דם הפר ושלושה הכוסות של דם השעיר, כיוון שכיפר בדם שבכל הכוסות**; על דעתיה דרבי הילא** – על דעתו של רבי הילא**, אינו זקוק להערות אלא אותו שהזה ממנו** – כדי להזות על טיהרו של המזבח, הוא צריך לערבב רק את הכוס השלישי של דם הפר והכוס השלישי של דם השעיר שנתן מהם על קרנות מזבח הזהב, כיוון שגמר את כל הכפרה בכוס השלישי של זה ושל זה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:13
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:13](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:13)

**קיבל בשלושה כוסות ונתן מאחד מהם - איזה נשפך ליסוד?**
מציעים בעיה: **קיבל** – הכוהן הגדול, מ**דם הפר בשלשה כוסות ומדם השעיר בשלשה כוסות, ליתן** (צריך לומר: **'ונתן**') **מאחד על הבדין** – היזה בקודש הקודשים מכוס אחד של דם הפר ומכוס אחד של דם השעיר, **ומאחד על הפרכות** (בקטע גניזה: 'הפרוכת') – היזה על הפרוכת מכוס שני של דם הפר ומכוס שני של דם השעיר, **ומאחד על מזבח הזהב** – נתן על קרנות מזבח הקטורת והיזה על טיהרו של המזבח מכוס שלישי של דם הפר ומכוס שלישי של דם השעיר, (צריך להוסיף: **'- כולן נשפכין על היסוד** – הדם שנשאר בכל הכוסות של הפר ושל השעיר נשפך ליסוד של מזבח החיצון כדין שיירי הדם (לדעת רבי הילא לעיל, שכדי להזות על טיהרו של המזבח, הוא צריך לערבב רק את הכוס השלישי של דם הפר והכוס השלישי של דם השעיר שנתן מהם על קרנות מזבח הזהב, נמצא שלאחר שהיזה על טיהרו של המזבח, הכוסות שנשאר בהם דם הם הכוס הראשון והכוס השני של דם הפר והכוס הראשון והכוס השני של דם השעיר והכוס שבו תערובת דם הפר ודם השעיר מהכוס השלישי שלהם, וכולם נשפכים ליסוד. ולדעת רבי זעורה לעיל, שכדי להזות על טיהרו של המזבח, הוא צריך לערבב יחד את שלושה הכוסות של דם הפר ושלושה הכוסות של דם השעיר, נמצא שלאחר שהיזה על טיהרו של המזבח, הכוס היחידה שנשאר בה דם היא הכוס שבו תערובת דם הפר ודם השעיר מכל הכוסות, והיא נשפכת ליסוד)**. נתן מאחד מהן על הבדין ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב**' – היזה את כל ההזאות מכוס אחד של דם הפר ומכוס אחד של דם השעיר (כך הגיה ב"שערי תורת ארץ ישראל". בירושלמי שלפנינו נשמט בשל הדמיון מ'מזבח הזהב' עד 'מזבח הזהב'. ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן הגיה רק: 'קיבל... **ונתן מאחד מהן על הבדין ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב**'))**, אי זה מהן נשפך על היסוד?** – איזה כוס משלושה כוסות דם הפר ואיזה כוס משלושה כוסות דם השעיר נשפכים ליסוד של מזבח החיצון? (במקרה זה, לדעת הכול, כדי להזות על טיהרו של המזבח, הוא צריך לערבב רק את הכוס של דם הפר והכוס של דם השעיר שמהם היזה את שאר ההזאות. - שפיכת שיירי הדם ליסוד המזבח לא נזכרה בפר ושעיר של יום הכיפורים, אבל דינם שווה לשאר החטאות שנזכרה בהן שפיכת שיריים ליסוד)
ופושטים את הבעיה בהצעת מחלוקת תנאים: **תפלוגתא דרבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **ודרבי אלעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) – מחלוקת רבי ורבי אלעזר בירבי שמעון (הדין במקרה שהוצע בבעיה נתון במחלוקת העוסקת בעניין דומה אך שונה, כמבואר להלן)**.**

ומפרטים את המחלוקת: **דאיתפלגון:** – שנחלקו (התנאים): **חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, נתן מזה אחד ומזה אחד ומזה אחד** – הכוהן נתן את ארבע מתנות הדם של קורבן חטאת על ארבע קרנות מזבח החיצון מכל הכוסות, מתנה אחת מכל כוס**, מניין שכולם נשפכין על היסוד?** – מאיפה למדים שהדם שנשאר בכל ארבעה הכוסות נשפך ליסוד של מזבח החיצון? **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בשיירי הדם של חטאת יחיד: **"וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ** אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא ד,ל) – משמע שיש צורך לשפוך את כל הדם**. יכול אפילו לא נתן** (צריך להוסיף כמו בספרא: '**אלא**') **מאחד מהן מתן ארבע - יהו כולם נשפכין** (צריך להוסיף כמו בקטע גניזה: '**על היסוד**')**!** – אולי יעלה על דעתך שגם אם נתן את כל ארבע המתנות מכוס אחת, הדם שנשאר בכל ארבעה הכוסות נשפך ליסוד המזבח? **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בשיירי הדם של חטאת נשיא: **"וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ** אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה**"** (ויקרא ד,כה) – משמע שאין צורך לשפוך את כל הדם**. הא כיצד?** – איך יתקיימו שני הכתובים הסותרים? **הוא נשפך על היסוד, והן נשפכין לאמה** – כשנתן את כל המתנות מכוס אחד, הדם שבאותו הכוס נשפך ליסוד המזבח, כיוון שהוא נחשב שיריים, אבל הדם שבשאר הכוסות נשפך לאמת המים שהיתה עוברת בעזרה ואינו נשפך ליסוד המזבח, כיוון שהדם שבשאר הכוסות נדחה ואינו נחשב שיריים, ובכך מתקיים: "ואת דמו ישפוך". וכשנתן מתנה אחת מכל כוס, הדם שבכל הכוסות נשפך ליסוד המזבח, כיוון שכל הדם נחשב שיריים, ובכך מתקיים: "ואת כל דמה ישפוך"**; דברי רבי.**
**רבי אלעזר בירבי שמעון** אומר**: מניין אפילו לא נתן מאחד מהן אלא** (צריך לומר כמו בספרא: 'לא נתן **אלא** מאחד מהן') **מתן ארבע - יהו כולן נשפכין על היסוד?** – מאיפה למדים שגם אם נתן את כל ארבע המתנות מכוס אחת, הדם שנשאר בכל ארבעה הכוסות נשפך ליסוד המזבח? **תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** נאמר בשיירי הדם של חטאת יחיד: **"וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ** אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא ד,ל) – יש ללמוד מהכתוב הזה, שגם כשנתן את כל המתנות מכוס אחד, הדם שבכל הכוסות נשפך ליסוד המזבח, כיוון שכל הדם נחשב שיריים (מהכתוב "ואת דמו ישפוך" לומד רבי אלעזר בירבי שמעון שהדם שנשאר בצוואר הבהמה ולא נתקבל בכלי אלא לאחר מתן הדם על הקרנות נשפך לאמה ולא ליסוד. - בירושלמי שלפנינו הוחלפו זה בזה בטעות שני הכתובים המובאים בדברי התנאים, ומפרשי הירושלמי הגיהו)**.**
ומפרטים את הדין לפי שני בני המחלוקת החל במקרה שהוצע בבעיה לעיל: **על דעתיה דרבי אלעזר בירבי שמעון** – על דעתו של רבי אלעזר בירבי שמעון**, כולהן נשפכין על היסוד** – במקרה שקיבל מדם הפר בשלושה כוסות ומדם השעיר בשלושה כוסות, והיזה את כל ההזאות מכוס אחד של דם הפר ומכוס אחד של דם השעיר, הדם שבכל הכוסות נשפך ליסוד המזבח, כיוון שכל הדם נחשב שיריים**; על דעתיה דרבי** – על דעתו של רבי**, אין לך נשפך על היסוד אלא אותו שהיזה ממנו** – במקרה הזה, רק הכוס האחד של דם הפר והכוס האחד של דם השעיר שהיזה מהם את כל ההזאות נשפך ליסוד המזבח, כיוון שהוא נחשב שיריים, אבל הדם שבשאר הכוסות נשפך לאמה**.**

**ספרא** דיבורא דחובה פרשה ז: "ואת כל דמה ישפוך" (ויקרא ד,ל), ולמעלן הוא אומר: "ואת דמו ישפוך" (ויקרא ד,כה). מיכן אמרו: חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, נתן מזה אחת ומזה אחת ומזה אחת, מניין שכולם נשפכים על היסוד: תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפוך". יכול אפילו לא נתן אלא מאחד מהם מתן ארבע - יהו כולם נשפכים על היסוד? תלמוד לומר: "ואת כל דמו ישפוך: הא כיצד? הוא נשפך על היסוד, והם נשפכים לאמה.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מניין אפילו לא נתן אלא מאחד מהם מתן ארבע - יהו כולם נשפכים על היסוד? תלמוד לומר: "ואת דמו ישפוך". הא כיצד? הוא נשפך על היסוד, והם נשפכים לאמה.

**תוספתא זבחים** ח,כט: חטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות, אם נתן מכולם על ארבע קרנות - כולם נשפכים ליסוד, ואם לא נתן אלא מאחד מהם מתן ארבע - הוא נשפך ליסוד והם נשפכים לאמה. - רבי אליעזר ברבי שמעון אומר: אפילו לא נתן אלא מאחד מהם מתן ארבע - כולם נשפכים ליסוד.

הברייתא של מחלוקת התנאים מובאת בבבלי יומא נז,ב וזבחים לד,ב.
דעת רבי בירושלמי מובאת בשאר המקבילות כדעה סתמית.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:14
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:4:14](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:4:14)

**מתנות מדם חטאות שנתערבו**
**חבריא אמרי**ן**:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) אומרים: **נתפגל זה -** (**ו**)**נתפגל זה** – שני קורבנות חטאת חיצונה שנתערבו הדמים של שני קורבנות החטאת האלו בכוס אחת, וקורבן אחד מהם נפסל משום פיגול, גם הקורבן השני נפסל, שהרי אין רשאים לתת מתנות מהדמים שנתערבו, משום שיש בהם דמים פסולים ("שערי תורת ארץ ישראל")**. אבדו אימוריו של זה - מזין על אימוריו של זה** – שני קורבנות חטאת חיצונה שנתערבו הדמים של שני קורבנות החטאת האלו בכוס אחת, וקורבן אחד מהם אבדו אימוריו הנקטרים על המזבח, נותן מתנות מהדמים שנתערבו בשביל הקורבן שלא אבדו אימוריו**.**

וקובעים: **הכל מודין** – רבי והחכמים, שנחלקו להלן בדם שתי חטאות שנתערבו, מסכימים ואינם חולקים, **בפר משיח ועדה** – בפר כוהן משיח ובפר העלם דבר של ציבור, שדמיהם ניתנים על קרנות המזבח הפנימי, שנתערבו הדמים של שני קורבנות החטאת האלו בכוס אחת, **- עד שיהא שם מתנה אחת משל שניהן** (אין מובן למשפט זה, שראשו סותר את סופו, והיה לו לומר: 'עד שיהא שם מתנה אחת מכל אחד מהן', או שהיה לו לומר: '**אפילו אין שם אלא מתנה אחת משל שניהן**'. ונראה שצריך לומר כמו האפשרות השנייה, וכן הגיהו ב"שערי תורת ארץ ישראל" ור"ח קנייבסקי, והלשון 'עד שיהא' הוא העתקה בטעות מהמימרה הבאה) – אפילו אין בדם אלא שיעור מתנה אחת לשני הקורבנות שנתערבו - כשר, ואין צריך שיהיה בדם שיעור מתנה אחת לכל אחד מהקורבנות שנתערבו (כמה ממפרשי הירושלמי הסכימו לפירוש זה)**.**

**חברייא אמרי**ן**:** – החברים אומרים: **אימורין** (אין לגרוס מילה זו ("ספר ניר"), או שצריך לגרוס במקומה: **'דמים**' ("נועם ירושלמי"). אפשר שהמילה 'אימורין' היא הכפלה בשיבוש של המילה 'אמרין' שלפניה) **כשירין שנתערבו בפסולין** – שנתערבו דמים כשרים ודמים פסולים של קורבנות חטאת בכוס אחת, **- עד שיהא מתנה אחת משל כשירין** – צריך שיהיה דם שלא נתערב בשיעור מתנה אחת לכל הקורבנות הכשרים, ואין רשאים לתת מתנות מהדמים שנתערבו, משום שיש בהם דמים פסולים**.**

ומציעים מחלוקת חדשה: **מה פליגין?** – [ב]מה חלוקים (רבי והחכמים)? **בדם שני חטאות שנתערבו** – בשני קורבנות חטאת חיצונה, שדמיהם ניתנים ארבע מתנות על ארבע הקרנות של מזבח החיצון, שנתערבו הדמים של שני קורבנות החטאת האלו בכוס אחת**. רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **אומר: אומר אני: רואין את הדם** – בודקים את שיעור הדם שנתערב**, אם יש בו כדי מתנה אחת מזה וכדי מתנה אחת מזה** – אם יש בדם שיעור מתנה אחת לפחות לכל אחד מהקורבנות שנתערבו, **- כשר, ואם לאו** – אם אין בדם שיעור מתנה אחת לכל אחד מהקורבנות שנתערבו, **- פסול. וחכמים אומרים: אפילו אין בו אלא מתנה אחת משל שניהן - כשר** – ואין צריך שיהיה בדם שיעור מתנה אחת לכל אחד מהקורבנות שנתערבו**.**
ומציעים הסבר לדברי רבי והחכמים: **על דעתיה דרבי** – על דעתו של רבי**, יש שיעור למתנות** – והשיעור הוא כדי מתנה אחת לפחות לקורבן**; על דעתהון דרבנ**י**ן** – על דעתם של החכמים**, אין שיעור למתנות.**

ומציעים היסק: **הדא אמרה:** – זאת אומרת: **נתפגל זה - נתפגל זה. אבדו אימוריו של זה - מזין על אימוריו של זה** (לא ברור ממה וכיצד מסיקים דינים אלה שכבר נאמרו לעיל. ואפשר שחל כאן שיבוש)**.**

מחלוקת רבי והחכמים מובאת בתוספתא זבחים ח,כב ובבבלי זבחים עה,א בשינויי לשון.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:5:1)

**משנה**
**התחיל מחטא** (מטהר) **ויורד** – נותן באצבעו את הדם על כל קרן מלמעלה למטה, כשהוא מקיף את המזבח והולך מקרן לקרן, שאילו היה נותן את הדם על כל קרן מלמטה למעלה, היה הדם זב על זרועו ומלכלך את בגדיו**. מאיכן הוא מתחיל?** – מאיזו קרן הוא מתחיל? **מקרן מזרחית צפונית,** אחריה הוא בא לקרן **צפונית מערבית,** אחריה הוא בא לקרן **מערבית דרומית,** והוא מסיים בקרן **דרומית מזרחית. מקום** – בקרן דרומית מזרחית, **שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון** – שבעזרה (כמפורש במשנה זבחים ה,ג)**, שם הוא גומר על מזבח הפנימי** – שבהיכל**.**
**רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **אומר: במקומו היה עומד ומחטא** – שלא היה הולך מקרן לקרן, אלא היה עומד בקרן מזרחית צפונית ונותן ממקומו על כל הקרנות לפי הסדר האמור לעיל, שהרי מזבח הזהב לא היה אלא אמה על אמה**. ועל כולן** – על כל הקרנות, **הוא נותן** – את הדם, **מלמטן למעלן, חוץ מזו** – מקרן מזרחית צפונית, **שהיתה לפניו** – שאצלה היה עומד**, שהיה נותן מלמעלן למטן** – שאילו היה נותן את הדם על קרן זו שהוא עומד לפניה מלמטה למעלה, היה הדם זב על זרועו ומלכלך את בגדיו, אבל בשאר שלוש הקרנות, כיוון שאינו עומד אצלן, אינו חושש לכך, ויכול לתת עליהן מלמטה למעלה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:5:2)

**תלמוד**
**מאיזו קרן של המזבח הוא מתחיל?**
במשנה שנינו: "מאיכן הוא מתחיל? מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית".
שואלים: **ויתחיל בקרן** (בקטע גניזה: 'מקרן') **מזרחית דרומית!** – מדוע אין הכוהן הגדול מתחיל מקרן מזרחית דרומית של המזבח הפנימי, שהוא המקום שהוא מתחיל בחטאת על המזבח החיצון?
ומשיבים: **אמר רבי הילא** (רבי אלעאי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ימנית, אין זו ימנית** – כיוון שהוא עומד לפני המזבח הפנימי ממזרחו ופניו למערב, הוא צריך להתחיל מהקרן הימנית, והיא קרן מזרחית צפונית שמימינו, מפני שיש לו לפנות לימין, ואילו קרן מזרחית דרומית שמשמאלו אינה הימנית. מה שאין כן בחטאת על המזבח החיצון, שהכוהן עולה בכבש שבדרומו של המזבח, וכשהוא פונה לימין הוא פוגע תחילה בקרן מזרחית דרומית**.**
ושואלים: **ויתחיל מקרן צפונית מערבית!** – מדוע אין הכוהן הגדול מתחיל מקרן צפונית מערבית שהיא מימינו, לאחר שגמר להזות מדם הפר ומדם השעיר על הפרוכת וחזר לאחוריו (הלך אחורנית) למערבו של המזבח?
ומשיבים: **אמר רבי אלעזר** (אמורא בדור השני)**: "וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ** אֲשֶׁר לִפְנֵי י'י וְכִפֶּר עָלָיו**"** (ויקרא טז,יח) – הכוהן הגדול חייב לצאת מהמקום שהיזה שם על הפרוכת, שהוא מן המזבח ולפנים, ממערבו, ולעמוד מן המזבח ולחוץ, ממזרחו, לפני שהוא מתחיל לכפר על המזבח. ולכן אינו מתחיל מקרן צפונית מערבית**.**
ושואלים: **ויתחיל מקרן מערבית דרומית!** – מדוע, לאחר שהוא יוצא ועומד לפני המזבח ממזרחו, אין הכוהן הגדול מסובב את מזבח הזהב מקרן מזרחית צפונית ימינה עד שהוא מגיע לקרן מערבית דרומית ומתחיל משם?
ומשיבים: **שלא יתן אחוריו לקודש** – אם יתחיל מקרן מערבית דרומית, הרי כשיפנה לימינו ויילך לקרן דרומית מזרחית, יפנה את אחוריו לקודש הקודשים, ואין זה דרך כבוד**.**
ושואלים: **ואֵין סופו ליתן אחוריו לקודש?!** (בתמיהה) – הרי גם כשהוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, עתיד הוא להפנות את אחוריו לקודש הקודשים כשיילך מקרן מערבית דרומית לקרן דרומית מזרחית!
ומשיבים: **חוזר היה לאחוריו** – כשהוא מגיע לקרן מערבית דרומית, לאחר שהוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית, הוא חוזר לאחוריו (הולך אחורנית) ומסובב את מזבח הזהב עד שהוא מגיע לקרן דרומית מזרחית, ולכן אין סופו ליתן אחוריו לקודש**.**
ושואלים: **ויעמד בדרום ויתחיל מקרן מזרחית צפונית** (צריך לומר: 'מזרחית **דרומית**' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן), שהרי באמת הוא מתחיל מקרן מזרחית צפונית)**!** – מדוע, לאחר שהוא יוצא אל המזבח הפנימי ממזרחו, אין הכוהן הגדול הולך ועומד לפני המזבח מדרומו ומתחיל מקרן מזרחית דרומית שמימינו, שהוא המקום שהוא מתחיל בחטאת על המזבח החיצון?
ומשיבים בהצעת מימרה אמוראית: **כיי דאמר** – כמו [המימרה] ההיא שאומר **רבי הילא: ימנית, אין זו ימנית** – כשהוא הולך ממזרחו של המזבח ועומד לפני המזבח מדרומו, הוא פונה לשמאל ולא לימין, והרי אם אפשר לפנות לימין או לשמאל, יש לפנות לימין ולא לשמאל, כמו שאומר רבי הילא לעיל בתשובה לשאלה דומה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:5:3)

**עומד ומחטא את המזבח או מהלך ומחטא**
במשנה שנינו: "רבי אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא. ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן, חוץ מזו שהיתה לפניו, שהיה נותן מלמעלן למטן".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי ליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) **אומר: ממקומו היה עומד ומחטא** – שלא היה הולך מקרן לקרן, אלא היה עומד בקרן מזרחית צפונית ונותן ממקומו על כל הקרנות לפי הסדר האמור במשנה, שהרי מזבח הזהב לא היה אלא אמה על אמה**. ועל כולן** – על כל הקרנות, **הוא נותן** – את הדם, **מלמעלן למטן** (בקטע גניזה: 'מלמטן למעלן')**, חוץ מזו** – מקרן מערבית דרומית, **שהי**ת**ה לפניו לוכסן שהיה נותן מלמטן למעלן** (בקטע גניזה: 'מלמעלן למטן') – בכל הקרנות שהוא אינו רחוק מהן, אינו משפיל את ידו וזורק כלפי מעלה, שמא יזוב הדם על זרועו ויתלכלכו בגדיו, ולפיכך הוא מגביה את ידו וזורק ממעלה למטה, אבל בקרן שכנגדו באלכסון, שהוא צריך למתוח את ידו לאורך אלכסון כל המזבח, ורק פס ידו יוצא מחוץ למזבח, יכול הוא להשפיל את ידו ולזרוק ממטה למעלה, שהרי אין כאן שום חשש שילכלך את בגדיו**.**

**תוספתא יומא** ג,א: ועל כולן הוא נותן ממטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו, שהיה נותן ממעלה למטה (בכל הקרנות הוא יכול להרים את פס ידו ולזרוק ממטה למעלה, חוץ מן הקרן הראשונה שהיה עומד סמוך לה, שהוא משפיל את ידו ונותן ממעלה למטה, שאם לא יעשה כן, יזוב הדם לתוך שרוולו וילכלך את בגדיו).
רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר: במקומו היה עומד ומחטא. ועל כולן הוא נותן ממטה למעלה (רבי יהודה סובר שהוא יכול להיזהר אף בקרן הסמוכה שלא ילכלך את בגדיו), חוץ מזו שהיתה לפניו שכנגדו אלכסון, שהיה נותן ממעלה למטה (שהרי הוא צריך למתוח את ידו כנגד כל אלכסון המזבח, עד שרק פס ידו יוצא מחוץ למזבח, ואין לו אפשרות לתת ממטה למעלה).

הדעה הראשונה בתוספתא היא דעת רבי אליעזר במשנה. ובעל "חסדי דוד" והגר"א הגיהו בדעה הראשנוה בתוספתא כמו דעת רבי אליעזר בברייתא שבירושלמי.
אבל לפי גרסת קטע גניזה בדעת רבי אליעזר בברייתא שבירושלמי, הברייתא שבירושלמי היא כרבי יהודה משם רבי אליעזר בתוספתא.

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ג: רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: במקומו היה עומד ומחטא. ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן, חוץ מזו שהיתה לפניו, שהיה נותן מלמעלן למטן.

**בבלי יומא** נט,א: "רבי אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא". - מתניתין מני? - רבי יהודה היא. - דתניא: רבי מאיר אומר: רבי אליעזר אומר: במקומו הוא עומד ומחטא. ועל כולן היה נותן מלמעלה למטה, חוץ מזו שהיתה לפניו באלכסון, שהיה נותן מלמטה למעלה. - רבי יהודה אומר: רבי אליעזר אומר: במקומו הוא עומד ומחטא. ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה, חוץ מזו שהיתה לפניו ממש, שהיה נותן מלמעלה למטה. - כדי שלא יתלכלכו בגדיו.

לפי הברייתא בבבלי, דעת רבי אליעזר במשנה היא בשיטת רבי יהודה, ודעת רבי אליעזר בברייתא שבירושלמי היא בשיטת רבי מאיר.

**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שניהן מקרא אחד** (פסוק אחד מסוים) **דורשין:** – החכמים (התנא הראשון במשנה) ורבי אליעזר, שנחלקו האם הכוהן הגדול עומד ומחטא את המזבח או שהוא מהלך ומחטא, לומדים את דבריהם מאותו הכתוב: **"**וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ **סָבִיב"** (ויקרא טז,יח) – הכוהן הגדול נותן מדם הפר ומדם השעיר על כל ארבע הקרנות**. רבנ**י**ן אמרין:** – החכמים (התנא הראשון במשנה) אומרים: **סביב להלוך** – משמעה של המילה "סביב", שהכוהן הגדול מהלך סביב המזבח הפנימי מקרן לקרן ונותן את הדם**, ורבי ליעזר אומר: סביב לקרנות** (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ'"סביב"' לעיל עד 'סביב' כאן בשל שוויון סופות ומגיה השלים) – משמעה של המילה "סביב", שהכוהן הגדול נותן את הדם סביב כל קרן (ולא צוינה דרך הנתינה, ולכן אינו צריך ללכת מקרן לקרן ולתת את הדם, אלא במקומו עומד ונותן)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:5:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:5:4)

ומביאים ברייתא: **שני כהנים** – גדולים, **ברחו** – מירושלים, **בפולמוסיות** (במלחמות (מקור המילה ביוונית)) – במלחמות הרומאים ביהודים בזמן חורבן הבית השני**. אחד אומר: עומד הייתי** – במקומי ליד המזבח, **ומחטא** – נותן דם על קרנות המזבח הפנימי ביום הכיפורים, כדעת רבי אליעזר**, ואחד אומר: מהלך הייתי** – סביב המזבח, **ומחטא** – כדעת החכמים (שני הכוהנים הגדולים שהצליחו לברוח מירושלים בזמן המרד הגדול ולהישאר בחיים סיפרו על סדרי המקדש)**.**
ומציעים היסק: **אמר רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי)**: הדא אמרה:** – זאת אומרת (יש להסיק מהברייתא): **מאן דעבד הכין לא חשש, ומאן דעבד הכין לא חשש** – מי שעושה כך (כדעת רבי אליעזר) לא חושש (אין לו לחשוש שמא הוא עושה שלא כדין), ומי שעושה כך (כדעת החכמים) לא חושש**.**

**בבלי יומא** נט,א: תניא: אמר רבי ישמעאל: שני כוהנים גדולים נשתיירו ממקדש ראשון (יש מגיהים: שני), אחד אומר: בידי הקפתי (עמדתי במקומי והקפתי בידי את המזבח), ואחד אומר: ברגלי הקפתי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:1)

**משנה**
**היזה על טהרו של** ה**מזבח שבע פעמים** – לאחר שגמר הכוהן הגדול את כל המתנות על קרנות המזבח הפנימי, חתה את הגחלים והאפר לצדדים והיזה על המזבח עצמו, על גגו למעלה**. שירי הדם** – מה שנשאר מדם הפר ומדם השעיר לאחר כל ההזאות, **היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון** – כמו שנאמר בפר כוהן משיח (ויקרא ד,ז)**, ושל מזבח החיצון** – שיירי הדם של החטאות החיצונות שהיו נותנים על קרנות מזבח החיצון, והוא הדין שיירי הדם של שאר הקורבנות, **היה שופך על יסוד דרומי** – של מזבח החיצון**. אֵילּוּ ואֵילּוּ** – שיירי הדם של יסוד מערבי ושל יסוד דרומי, **מתערבין באמה** – בתעלה שבעזרה, **ויוצאין לנחל קדרון** – שמחוץ לירושלים**, ונמכרין לגננין** (עובדי גינות) **לזבל** – כדי לדשן את גינותיהם**, ומועלין בהן** – הנהנים משיירי הדם בלא תשלום עליהם מועלים בהם, לפי שעדיין ברשות הקדש הם**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:2)

**תלמוד**
**ההזאות על המזבח הפנימי**
במשנה שנינו: "היזה על טהרו של מזבח שבע פעמים".
מביאים מדרש הלכה: בהזאות על המזבח הפנימי ביום הכיפורים נאמר: **"וְהִזָּה עָלָיו** מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים**"** (ויקרא טז,יט); יש ללמוד מהמילה "עליו": **- לא על אפר**(**י**)**ו** – הוא צריך להזות על המזבח עצמו, ולא על האפר שנשתייר שם לאחר הקטרת הקטורת**. "**וְהִזָּה **עָלָיו"** (שם) **- לא על גחליו** – הוא צריך להזות על המזבח עצמו, ולא על הגחלים שנשתיירו שם לאחר הקטרת הקטורת**.**

**תוספתא יומא** ג,ב: "היזה על טהרו של מזבח שבע פעמים". - לא היה מזה לא על האפר ולא על הגחלים, אלא על גגו של מזבח.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **צד צפוני** – הכוהן הגדול היזה את שבע ההזאות על צידו הצפוני של גג המזבח**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **צד דרומי** – הכוהן הגדול היזה את שבע ההזאות על צידו הדרומי של גג המזבח**.**
ומיישבים את הסתירה בין המקורות התנאיים על ידי העמדתם לפי תנאים שונים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **צד צפוני - רבי ליעזר** – לדעת רבי אליעזר (במשנה לעיל), הכוהן הגדול היה עומד בקרן מזרחית צפונית של המזבח ונותן ממקומו את הדם על הקרנות, וכשגמר את המתנות על הקרנות עדיין היה עומד שם, ולכן היזה על גג המזבח בצידו הצפוני, ששם היה עומד ומזה**, ומאן דאמר:** – ומי שאומר: **צד דרומי - רבנן** – לדעת החכמים (התנא הראשון במשנה לעיל), הכוהן הגדול היה מהלך סביב המזבח ונותן את הדם על הקרנות, וכשגמר את המתנות על הקרנות היה עומד אצל קרן דרומית מזרחית של המזבח, ולכן היזה על גג המזבח בצידו הדרומי, ששם היה עומד ומזה**.**

**בבלי יומא** נט,א: תניא: חנניה אומר: בצד דרומי (של גג המזבח) הוא נותן (את ההזאות). רבי יוסי אומר: בצד צפוני הוא נותן.
במאי קא מיפלגי? מר (חנניה) סבר: פיתחא בצפון קאי (הפתח של הפרוכת היה בצפונו של ההיכל, והיה יוצא למזרחו של המזבח מצידו הצפוני ומתחיל את מתן הדם על הקרנות בקרן מזרחית צפונית וגומר בקרן דרומית מזרחית, כשיטת רבי יוסי הגלילי (בבלי יומא נח,ב), ושם היה מזה על גג המזבח), ומר (רבי יוסי) סבר: פיתחא בדרום קאי (הפתח של הפרוכת היה בדרומו של ההיכל, והיה יוצא למזרחו של המזבח מצידו הדרומי ומתחיל את מתן הדם על הקרנות בקרן מזרחית דרומית וגומר בקרן צפונית מזרחית, כשיטת רבי עקיבא (בבלי יומא נח,ב), ושם היה מזה על גג המזבח).
דכולי עלמא (חנניה ורבי יוסי) מיהא, היכא דגמרן מתנות דקרנות, התם יהיב (את ההזאות על גג המזבח). - מאי טעמא? אמר קרא: "וטיהרו וקידשו" (ויקרא טז,יט) - מקום שקידשו (במתן הדם על קרנותיו) שם טיהרו (בהזאות עליו).

בבבלי יישבו את המחלוקת בין התנאים חנניה ורבי יוסי על ידי העמדתם לפי תנאים שונים מבירושלמי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:3)

**שפיכת שיירי הדם**
במשנה שנינו: "שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון".
מביאים ברייתא: **אמר רבי יוסה** (בר חלפתא, תנא בדור הרביעי)**: זה סימן** – סימן זה יהא בידך**:**
גרסת הסופר במסירה שלפנינו: **כל הניטל מבפנים להינתן בחוץ - ניתן מן** (צריך לומר: '**על**') **הסמוך לפנים** – שני בזיכי לבונה, שהם ניטלים בכל שבת מן השולחן שבפנים כדי להקטירם על מזבח החיצון, נקטרים על צד מערבי של מזבח החיצון (עיין משנה תמיד ב,ה), ונמצא שהם ניתנים במזבח החיצון על הסמוך לפנים
(גרסת מגיה במסירה שלפנינו: **כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים** – גחלים לקטורת, שהם ניטלים מן המזבח שבחוץ כדי להקטיר עליהם קטורת בקודש הקודשים ביום הכיפורים וכן על המזבח הפנימי בכל יום, ואש למנורה, שהיא ניטלת מן המזבח שבחוץ כדי להדליק בה את המנורה בכל יום, ניטלים ממערבו של מזבח החיצון, ונמצא שהם ניטלים מן הסמוך לפנים)**,**
**וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניתן** (צריך לומר: '**ניטל**') **מן הסמוך לפנים** – שיירי הדם של החטאות הפנימיות, שהם יוצאים מבפנים כדי ליתנם על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ניטלים מן ההזאות על המזבח הפנימי במזרחו בצידו הדרומי, ונמצא שהם ניטלים מן הסמוך ביותר בפנים ('לפנים' = בפנים) למזבח החיצון**.**

**תוספתא יומא** ג,ז: אמר רבי יוסה: זה סימן: / גרסה אחת: כל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך לפנים, / גרסה שנייה: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים, / וכל הניטל מבפנים להינתן בחוץ - ניתן על הסמוך בפנים.

מתוך הבלבול הגדול בנוסחאות שלפנינו (ברישא) כאן (בתוספתא), בתורת כוהנים (ספרא), בירושלמי ובבבלי (זבחים נח,ב), נראה קצת שהברייתא מקוצרת, והיו כאן (בתוספתא) שלוש בבות. בנוסחה אחת (גרסה אחת בתוספתא, ירושלמי כתב יד ליידן) נתקצרה הבבא האמצעית, דין הגחלים של מזבח החיצון לקטורת שניטלים מן המערב, כלומר: "כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים", ובנוסחה אחרת (גרסה שנייה בתוספתא) נתקצרה הבבא שברישא כאן (בתוספתא), דין שיירי הדמים של מזבח הפנימי (כלומר: "כל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך בפנים") ("תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 785).

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח" - יכול כולו! תלמוד לומר: "מלפני ה'". הא כיצד? הסמוך למערב.
אמר רבי יוסי: זה סימן: כל הניטל מבחוץ להינתן בפנים - ניטל מן הסמוך לפנים, וכל היוצא מבפנים להינתן בחוץ - ניטל מן הסמוך בפנים.

רבי יוסי בא לפרש, שכל הניטל מבחוץ, והיינו גחלים לקטורת, ניטל מן הסמוך לפנים, כלומר, ממערב המזבח, ואפילו גחלים לקטורת בכל יום ("תוספתא כפשוטה", שם).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:4)

**רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי פדת** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**: גחלים שבכל יום** – גחלים שניטלים מן המזבח שבחוץ כדי להקטיר עליהם קטורת על המזבח הפנימי בכל יום, **ונר המערבי** – אש שניטלת מן המזבח שבחוץ כדי להדליק בה את הנר המערבי (הנר המערבי ביותר, או השני לנר המזרחי, או הנר האמצעי) של המנורה, שממנו היה הכוהן מדליק את שאר הנרות של המנורה בכל יום בין הערביים (משנה תמיד ו,א), **למידין מגחלים של יום הכיפורים** – גחלים של יום הכיפורים נלמדים מן הכתוב שהם ניטלים ממערבו של מזבח החיצון: "וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה'" (ויקרא טז,יב), שהלשון "מלפני ה'" אומר, שהכוהן הגדול לוקח גחלים מן הצד המערבי של מזבח החיצון, הקרוב ביותר לקודש הקודשים. וגחלים שבכל יום ונר המערבי נלמדים מגחלים של יום הכיפורים שגם הם ניטלים ממערבו של מזבח החיצון**, ושני בזיכי לבונה** – שניטלים בכל שבת מן השולחן שבפנים ונקטרים על מזבח החיצון, **למידין משירי דמים** – שיירי הדם של החטאות הפנימיות נלמדים מן הכתוב שהם ניתנים על היסוד המערבי של מזבח החיצון: "וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד,ז), שהלשון "אשר פתח אוהל מועד" אומר, שהיסוד שעליו נשפכים שיירי הדם הוא היסוד המערבי שהוא כנגד פתחו של אוהל מועד (פתח ההיכל). ושני בזיכי לבונה נלמדים משיירי הדם שהם נקטרים על הצד המערבי של מזבח החיצון**.**

בירושלמי לעיל ד,ו למדו מהכתוב שיש להדליק את נרות המנורה באש שנוטלים ממזבח החיצון.

**בבלי זבחים** נח,ב: תניא: רבי יוסי אומר: זה סימן: כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - אינו ניתן אלא בסמוך שאין לפנים הימנו, וכל הניטל מבחוץ לינתן לפנים - אינו ניטל אלא בסמוך שאין לפנים הימנו.
כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - מאי ניהו? אילימא שיריים (שיירי דמים, והברייתא מלמדת שנותנים אותם על מערבו של מזבח החיצון) - בהדיא כתיב בהו: "אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד"! - ותו, כל הניטל מבחוץ לינתן בפנים - מאי ניהו? אילימא גחלים של יום הכיפורים (והברייתא מלמדת שנוטלים אותם ממערבו של מזבח החיצון) - בהדיא כתיב בהו: "ולקח מלוא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'"!
אלא כל הניטל מבפנים לינתן בחוץ - שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, דגמרי משיריים; כל הניטל מבחוץ לינתן בפנים - גחלים דכל יומא ויומא, דגמרן מגחלים של יום הכיפורים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:5)

ומביאים מדרש הלכה: בפר כוהן משיח נאמר: **"וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ** אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד**"** (ויקרא ד,ז) **- לרבות פר דם** (צריך לומר: '**דם פר**') **יום הכיפורים לשפיכה** – על היסוד המערבי של מזבח החיצון, שלא נאמרה ביום הכיפורים שפיכת שיירי הדם. כך יש לדרוש מהמילה "הפר", שהיה לַכָּתוּב לומר 'ואת כל דמו ישפוך' או 'ואת כל הדם ישפוך'**.**
ושואלים: **ולמה לא אמר** – החכם**: ושעיר?** – מדוע לא נאמר במדרש ההלכה שיש לרבות גם דם שעיר יום הכיפורים לשפיכה?
ומשיבים: **אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: בלא כך** – בלא שיאמר ששיירי דם השעיר נשפכים ליסוד של מזבח החיצון, אנו למדים דבר זה**, אינו זקוק להערות?!** (בתמיהה) – הרי הכוהן הגדול צריך לערבב את דם הפר ודם השעיר לפני ההזאות על המזבח הפנימי, וכשהוא שופך את שיירי הדם ליסוד של מזבח החיצון הוא שופך את שיירי דם הפר ודם השעיר המעורבים יחד, ולכן כשמדרש ההלכה אומר שיש לרבות דם פר יום הכיפורים לשפיכה, הוא מרבה ממילא גם דם השעיר.
ומציעים ברייתא המאשרת את ההצעה שהועלתה בשאלה לעיל: **אשכחת אמר** (צריך לומר: '**אשכח תני**' ("אוצר לשונות ירושלמיים"), כמו בפסקה מקבילה לעיל א,ג. - נראה שלפעמים כתוב 'אשכחת אמר' בטעות במקום 'אשכח תני', כגון כאן ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 84, הערה 406))**:** – נמצא [תנא ש]שונה: **"וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ"** (ויקרא ד,ז) **- לרבות דם פר יום הכיפורים ושעיר לשפיכה** – במדרש הלכה זה נאמר במפורש שיש לרבות גם דם שעיר יום הכיפורים**.**

הפסקה 'ולמה לא אמר: ושעיר?' וכול' עד 'אשכח תני:' נמצאת גם לעיל בפרק א הלכה ג.

**ספרא** דיבורא דחובה פרשה ג: "ואת כל דם הפר ישפוך" - לרבות דם פר יום הכיפורים לשפיכה.

**בבלי זבחים** נב,א: תניא: "ואת כל דם הפר ישפוך" - מה תלמוד לומר "הפר"? לימד על פר יום הכיפורים שטעון מתן דמים ליסוד.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:6)

**האם שפיכת שיירי הדם מעכבת?**
מציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **"וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ** וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא טז,כ) – הכוהן הגדול יגמור לטהר את קודש הקודשים ואת ההיכל ואת המזבח הפנימי; והמקורות התנאיים דורשים את הכתוב: **- אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **אם כילה - כיפר** – כך דעת רבי יהודה במקורות המקבילים**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **אם כיפר - כ**י**לה** – כך דעת רבי עקיבא במקורות המקבילים**.**

נחלקו אמוראים בהסבר המחלוקת בין המקורות התנאיים הסותרים.
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מחלוקת ביניהון** – מחלוקת ביניהם (בין המקורות התנאיים)**.** - ומפרטים את הדין שבמחלוקת לפי כל אחד מן המקורות התנאיים: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **אם כיפר כילה** (צריך לומר: 'אם **כילה כיפר**' (מפרשי הירושלמי)) **- השיריים מעכבין** – אם כילה את כל המתנות, שנתן את המתנות שבפנים, וגם נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - כיפר, אבל אם לא נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - לא כיפר**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אם כילה כ**י**פר** (צריך לומר: 'אם **כיפר כילה**' (מפרשי הירושלמי)) **- אין השיריים מעכבין** – אם כיפר, שנתן את המתנות שבפנים, אף על פי שלא נתן את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון - כילה**.**

**רבי יהושע בן לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון) **אמר: משמעות ביניהון** – משמעות ביניהם (בין המקורות התנאיים, שאין ביניהם מחלוקת בדין, אלא הם חלוקים באופן דרשת הכתוב בלבד)**.**
ומציעים שאלה: **מה?** – מה הדין (לדעת רבי יהושע בן לוי שמשמעות ביניהם)? ("אוצר לשונות ירושלמיים", עמוד 916, הערה 246) (איזו משתי האפשרויות המפורטות בהמשך נכונה?) **השיריים מעכבין? אין השיריים מעכבין?** – האם שני המקורות התנאיים סוברים שנתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, או שמא הם סוברים שאין היא מעכבת? (במסירה שלפנינו הגיה מגיה 'מן' במקום 'מה' ומחק את המילה 'מעכבין' הראשונה. והנכון כגרסת הסופר)
ומשיבים: **רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר **בשם רבי יהושע בן לוי: אין השיריים מעכבין** – שני המקורות התנאיים סוברים שאין נתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון מעכבת**.**
ומציעים פתרון בנוגע למקורות התנאיים הסותרים: **מאי כדון?** – מה היא עכשיו? (עכשיו שלדעת רבי יהושע בן לוי משמעות ביניהם, מה ההסבר למקורות התנאיים הסותרים?) **מאן דאמר:** – מי שאומר: **אם כ**י**לה כיפר - עושה אותן ארבע מתנות** – המקור התנאי הזה סובר, שהמתנות שניתנות בפנים, והן: ההזאות בקודש הקודשים וההזאות על הפרוכת ונתינת הדם על קרנות המזבח והזאות הדם על גג המזבח, נחשבות ארבע מתנות נפרדות, ולכן הוא דורש את הכתוב, שאם כילה את כל ארבע המתנות - כיפר**, מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אם כיפר כ**י**לה - אינו עושה אותן אלא מתנה אחת** – המקור התנאי הזה סובר, שהמתנות שניתנות בפנים נחשבות מתנה אחת כוללת, ולכן הוא דורש את הכתוב, שהואיל וכיפר בכל המתנות - כילה**.**

**תוספתא יומא** ג,ח: אף על פי שלא נתן כנגד היסוד - יצא, שנאמר: "וכילה מכפר", אם כיפר - כילה; דברי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר: אם כילה - כיפר.

בתוספתא מפורש שלמי שאומר: אם כיפר - כילה, אין השיריים מעכבים.

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: "וכלה מכפר את הקודש" - אם כיפר - כילה; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה: מפני מה הוא אומר: אם כילה - כיפר? אלא ללמד, שאם חיסר אחת מכל המתנות - כאילו לא כיפר. "וכילה מכפר את הקודש" - זה לפניי ולפנים, "ואת אוהל מועד" - זה ההיכל, "ואת המזבח" - זה המזבח. מלמד שכל אחד ואחד כפרה בפני עצמו.

**בבלי יומא** ס,ב: תניא: "וכילה מכפר את הקודש" - אם כיפר - כילה, ואם לא כיפר - לא כילה; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה: מפני מה לא נֹאמַר: אם כילה - כיפר, ואם לא כילה - לא כיפר? שאם חיסר אחת מכל המתנות - לא עשה ולא כלום.
מאי בינייהו? - רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. חד אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו (רבי עקיבא סובר שהואיל וכיפר בכל המתנות - כילה, שהרי שפיכת היסוד לא נזכרה כלל בפרשה זו, ורבי יהודה דורש שאם כילה את כל המתנות - כיפר, ושפיכת היסוד אינה בכלל המתנות. ושניהם סוברים שאין השיריים מעכבים), וחד אמר: שיריים מעכבים איכא בינייהו (רבי עקיבא סובר שאין שיריים מעכבים. ורבי יהודה סובר ששיריים מעכבים, ואם חיסר אחת מן המתנות כולל גם נתינה על היסוד).

בירושלמי עלומים שמות התנאים החלוקים, שלא כבשאר המקורות.
לפי הירושלמי, רבי יהושע בן לוי אמר: משמעות דורשים איכא בינייהו, ורבי יוחנן אמר: שיריים מעכבים איכא בינייהו. אבל בבבלי לא ידעו מי אמר כך ומי אמר כך.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:7)

מאיפה למדים שדמה של העולה טעון שתי מתנות שהן ארבע כנגד היסוד? (משנה זבחים ה,ו) -
ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אמר רבי ישמעאל** (מגדולי התנאים בדור השלישי)**: מה אם שירי חטאת** – שיירי הדם של קורבן חטאת, **שאינן מכפרין** – שהדמים האלה אינם מכפרים על האדם, **- ניתנין על היסוד** – נשפכים ליסוד של מזבח החיצון, ואין נשפכים לאמה**, תחילת עולה** – תחילת מתן הדם של קורבן עולה על המזבח, **שהיא מכפרת** – שהדם הזה הניתן על המזבח מכפר על האדם, **- אינו דין שתינתן על היסוד?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שעולה טעונה תחילת מתן דמיה כנגד היסוד של מזבח החיצון, שצריך לזרוק את הדם למטה מחוט הסיקרא שתי מתנות שהן ארבע, מתנה אחת בזווית מזרחית צפונית ומתנה שנייה בזווית מערבית דרומית, ששם יש יסוד למזבח החיצון, ולא בזווית מזרחית דרומית, ששם אין יסוד.
**אמר לו רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים)**: לא. אם אמרת בשירי חטאת** (הלשון 'לא. אם אמרת ב-' הוא פתיחה לדחיית קול וחומר, אך כאן רבי עקיבא אמר קול וחומר אחר, כמו שהוא במקורות המקבילים, ולא דחה קול וחומר שאמר רבי ישמעאל, ולכן צריך לומר: '**מה אם שיירי חטאת**', וכן הגיה ב"קורבן העדה") **שאינן מכפרין ואינן ראויין לכפר** – שאם לא שפך את שיירי הדם ליסוד של מזבח החיצון - אינם מעכבים את הכפרה בשום קורבן, **- ניתנין על היסוד** – נשפכים ליסוד של מזבח החיצון**, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר** – שאם לא זרק את הדם - העולה פסולה, **- אינו דין שתינתן על היסוד?!** (בתמיהה) – בוודאי ובוודאי שעולה טעונה תחילת מתן דמיה כנגד היסוד של מזבח החיצון.

ומציעים פרשנות לדברי התנאים שנזכרו לפני כן: **מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר (רבי ישמעאל): **אין מכפרין** – ואינו מוסיף ואומר: 'ואינן ראויים לכפר', **- אין מכפרין בשאר ימות השנה** – אם לא שפך ליסוד של מזבח החיצון את שיירי הדם של קורבן חטאת בשאר ימי השנה - אינו מעכב את כפרת הקורבן**, הא** – אבל **ביום הכיפורים - מכפרין** – אם לא שפך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים - מעכב את כפרת הקורבן**. מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר (רבי עקיבא): **אינן מכפרין ואינן ראויים לכפר - אין מכפרין לא בראש השנה** (צריך לומר: 'לא **בשאר ימות** השנה' (מפרשי הירושלמי). השיבוש נוצר כך: בשאר ימות השנה > בראש ימות השנה > בראש השנה) **ולא ביום הכיפורים** – אם לא שפך ליסוד של מזבח החיצון את שיירי הדם של קורבן חטאת - אינו מעכב את כפרת הקורבן, אפילו ביום הכיפורים (כך מתפרשת להלן מחלוקת התנאים)**.**

ומבררים את המקרה שבו נחלקו התנאים: **מה נן קיימין?** – [ב]מה אנחנו עומדים (עוסקים)? (באיזה מקרה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא?) - ומציעים אפשרות שנדחית: **אם למצוה** – אם נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא, האם יש לכתחילה לשפוך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים, שלדעת רבי ישמעאל - מצווה, ולדעת רבי עקיבא - אינו מצווה, **-** יש להקשות על כך: **מצוה ליתן על היסוד** – הרי למדנו לעיל מהכתוב "ואת כל דם הפר ישפוך" (ויקרא ד,ז), שמצווה לשפוך ליסוד את שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים**,** - ומציעים את הפירוש הנכון: **אלא אם אינו עניין למצוה - תניהו עניין לעיכוב** – רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו, האם שפיכת שיירי הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים ליסוד מעכבת את כפרת הקורבן, שלדעת רבי ישמעאל - מעכבת, ולדעת רבי עקיבא - אינה מעכבת (כמו שפירשנו לעיל)**.**

**ספרא** דיבורא דחובה פרשה ו: אמר רבי ישמעאל: ומה אם שיירי חטאת שאין מכפרים - ניתנים על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת - אינו דין שתינתן על היסוד?! - אמר רבי עקיבא: ומה אם שיירי חטאת שהם מכפרים ואין ראויים לכפר - ניתנים על היסוד, תחילת עולה שהיא מכפרת וראויה לכפר - אינו דין שתינתן על היסוד?!

**בבלי זבחים** נא,א: תנו רבנן:... אמר רבי ישמעאל: קול וחומר, מה שיריים שאין מכפרים טעונים יסוד, תחילת עולה שמכפרת - אינו דין שטעונה יסוד?! - אמר רבי עקיבא: מה שיריים שאין מכפרים ואין באים לכפרה - טעונים יסוד, תחילת עולה שמכפרת ובאה לכפרה - אינו דין שטעונה יסוד?!
**שם** נב,א: מאי בינייהו? (במה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא?) - אמר רב אדא בר אהבה: שיריים מעכבים איכא בינייהו, מר (רבי ישמעאל) סבר: מעכבי, ומר (רבי עקיבא) סבר: לא מעכבי.

לפי רב אדא בר אהבה בבבלי, נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא גם בשאר ימות השנה ולא רק ביום הכיפורים. ולפי רב פפא בבבלי שם, לדעת הכול שפיכת שיירים אינה מעכבת אף ביום הכיפורים, והביאו סיוע מברייתא שכך היא דעת רבי ישמעאל.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:8)

ומציעים מקור תנאי שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: **אמר רבי שַׁמַּי** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והחמישי)**: מתניתא אמרה** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) אומרת (מן המקור התנאי נובעת המסקנה), **שהשיריים מעכבין** – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית (כגון פר ושעיר של יום הכיפורים) על היסוד של מזבח החיצון מעכבת**. דתנינן:** – ששנינו (הירושלמי קיצר ולא הביא את תחילת הברייתא, וראה את תחילתה במקורות המקבילים שהבאנו להלן, שרצו ללמוד חטאת בהמה מחטאת העוף ולומר שחטאת בהמה שניתן דמה למטה אינה כשרה): **מה לתחתונים** – הדם של קורבן חטאת העוף שניתן על החלק התחתון של קיר המזבח, **- אם נתנן למעלן** – על החלק העליון של קיר המזבח, **לא הורצו** – נפסלו**,** מפני **שאין מהן קרב למעלן** – אין דבר מהדם של קורבן חטאת העוף שניתן על החלק העליון של המזבח**,** האם **תאמר בעליונים** – הדם של קורבן חטאת בהמה שניתן על קרנות המזבח, שהן בחלק העליון של המזבח, **- אם נתנן למטן** – על החלק התחתון של קירות המזבח, **הורצו** – הוכשרו**,** מפני **שיש מהן קרב למטן** – ששיירי הדם של קורבן חטאת ניתנים על יסוד המזבח, שהוא למטה מקירות המזבח**?!** – לכן אין ללמוד חטאת בהמה מחטאת העוף ולומר שחטאת בהמה שניתן דמה למטה אינה כשרה.
**הפנימיים** – הדם של קורבן חטאת פנימית שניתן על קרנות המזבח הפנימי, **יוכיחו** – שאין לומר שחטאת בהמה חיצונה שניתן דמה למטה כשרה מפני שיש מהדם שניתן למטה**, שיש מהם קרב בחוץ** – ששיירי הדם של קורבן חטאת פנימית ניתנים על היסוד של המזבח החיצון**, ואם נתנן בחוץ** – אם נתן את הדם של קורבן חטאת פנימית על קרנות מזבח החיצון, **לא הורצו** – נפסלו, שלמדים מהכתוב שנתינת הדם בפנים היא לעיכוב. וכמו כן, הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה, שיש מהדם שניתן למטה, אם ניתן דמה למטה אינה כשרה**.**
**מה לפנימיים** – הדם של קורבן חטאת פנימית, **- אם נתנן בחוץ לא הורצו,** מפני **שאין מזבח ממרקן** – נתינת הדם של קורבן חטאת פנימית על המזבח הפנימי אינה גומרת את כל מתנות הדם המעכבות, שכן נתינת שיירי הדם של קורבן זה על היסוד של מזבח החיצון מעכבת**,** האם **תאמר בעליונים** – הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה, **- אם נתנן למטן הורצו, שהרי הקרנות ממרקות אותן** – נתינת הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה על קרנות המזבח גומרת את כל מתנות הדם המעכבות, שכן נתינת שיירי הדם של קורבן זה על היסוד אינה מעכבת**?!** – לכן אין להוכיח מחטאת פנימית ולומר שחטאת בהמה חיצונה שניתן דמה למטה אינה כשרה. **הואיל והקרנות ממרקות אותן, אם נתנן למטן תהא כשירה! תלמוד לומר** (הכתוב מלמד לומר)**:** בקורבן החטאת נאמר: **"**הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא **אֹתָהּ** יֹאכְלֶנָּה**"** (ויקרא ו,יט) – לכוהן המקריב את קורבן החטאת יש זכות לאכול ממנה ראשון**,** ויש ללמוד מהמילים "המחטא אותה": **שיתן דמיה למעלן, לא שיתן דמיה למטן** – הכוהן רשאי לאכול חטאת שהקריב אותה כהלכתה, שנתן את דמה למעלה, ואינו רשאי לאכול חטאת שנתן את דמה למטה, מפני שאינה כשרה. - המסקנה הנובעת מן המקור התנאי הזה היא, שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, שכך הוא פירוש הלשון: "מה לפנימיים... שאין מזבח ממרקן")**.**

ודוחים את המסקנה על ידי מתן פרשנות אחרת למקור שלעיל.
**מהו** – מה פירוש: **אין המזבח הפנימי ממרקן? אמר רבי יוסי בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**:** (ר"ח קנייבסקי הגיה: '**אמר רבי יוסי בירבי בון: מהו אין המזבח הפנימי ממרקן?**') **שאינו ממרקן לעשותן שיריים, שעל ידי הבדין ועל ידי הפרכות הן נעשות שיריים** – נתינת הדם של פר ושעיר של יום הכיפורים על המזבח הפנימי בלבד אינה גומרת את כל מתנות הדם, כדי להחשיב את הדם שנשאר כשיריים, שכן רק על ידי נתינת הדם בקודש הקודשים ועל הפרוכת מלבד נתינתו על המזבח הפנימי נחשב הדם שנשאר כשיריים (אבל נתינת הדם של קורבן חטאת בהמה חיצונה על קרנות המזבח גומרת את כל מתנות הדם, כדי להחשיב את הדם שנשאר כשיריים). - אם כך הוא פירוש הלשון: "מה לפנימיים... שאין מזבח ממרקן", אין להסיק מן המקור התנאי הזה שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, שלא כדברי רבי שמיי (כך פירש גם ב"קורבן העדה")**.**

**ספרא** "צו" פרשה ג: "אותה" (ויקרא ו,יט) - שייתן דמה למעלן (חטאת שניתן דמה על ארבע הקרנות, אותה יאכל הכוהן), ולא שייתן דמה למטן.
וכי מניין באת (לומר שאם ייתן דמה למטה תהא כשרה, שצריך אתה ללמוד מהכתוב שאינה כשרה)?
מכלל שנאמר: "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל" (דברים יב,כז), שומע אני: חטאת שניתן דמה למטן תהא כשירה. ומה אני מקיים "על קרנות המזבח"? מצווה. שיכול כשם שהיא טעונה ארבע מתנות, ואם נתנם מתנה אחת כיפר (שנתינת ארבע מתנות אינה מעכבת), כך תהא טעונה דמים למעלן, ואם נתנם למטן תהא כשירה! (ולכן צריך אתה ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה)
והלא דין הוא (שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה, ולא צריך ללמוד מהכתוב שאינה כשרה)! דמים ניתנים למטן (בחטאת העוף, שדמה ניתן בחלק התחתון של קיר המזבח), ודמים ניתנים למעלן (בחטאת בהמה). מה דמים הניתנים למטן - אם נתנם למעלן לא הורצו, אף דמים הניתנים למעלן - אם נתנם למטן לא הורצו. 
 מה לתחתונים - אם נתנם למעלן לא הורצו, שאין מהם קרב למעלן, תאמר בעליונים - אם נתנם למטן הורצו, שיש מהם קרב למטן (ולכן צריך אתה ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה).
הפנימיים יוכיחו, שיש מהם קרב בחוץ, ואם נתנם בחוץ לא הורצו (ולא צריך ללמוד מהכתוב שאם ניתן דמה למטה אינה כשרה).
מה לפנימיים - אם נתנם בחוץ לא הורצו, שאין מזבח הפנימי ממרקם, תאמר בעליונים - אם נתנם למטן הורצו, שהרי הקרנות ממרקות אותם. הואיל והקרנות ממרקות אותם, אם נתנם למטן תהא כשירה! תלמוד לומר: "אותה" - שייתן דמה למעלן, ולא שייתן דמה למטן.

**בבלי זבחים** נב,ב: אמר רמי בר חמא: האי תנא סבר: שיריים מעכבי (בחטאות הפנימיות). דתניא: "הכוהן המחטא אותה יאכלנה" - אותה שניתן דמה למעלה, ולא אותה שניתן דמה למטה. וכי מאין באת? מכלל שנאמר: "ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך", למדנו לניתנים במתן ארבע שאם נתנם במתנה אחת כיפר. יכול אף הניתנין למעלה שנתנן למטה כיפר! והלא דין הוא: נאמרו דמים למעלן, ונאמרו דמים למטן. מה דמים האמורים למטן שנתנן למעלן לא כיפר, אף דמים האמורים למעלן אם נתנם למטן לא כיפר!
לא. אם אמרת בניתנים למטן, שאין סופם למעלן, תאמר בניתנים למעלן, שסופם למטן?!
דמים הפנימיים יוכיחו, שסופם לחוץ, ועשאם כתחילה בחוץ לא כיפר.
לא. אם אמרת בדמים הפנימיים, שאין מזבח הפנימי ממרקם, תאמר בניתנים למעלן, שכן קרנות ממרקות אותם?!
מאי "אין מזבח הפנימי ממרקם"? לאו (האם לא) אלו שיריים?! (הרי שלפי ברייתא זו, שיריים מעכבים בחטאות הפנימיות).
אמר ליה רבא: אי הכי... ואלא מאי "אין מזבח הפנימי ממרקם"? אין מזבח הפנימי בלבד ממרקם אלא פרוכת (דמי החטאות הפנימיות טעונים תחילה הזאות על הפרוכת. הרי שנדחית ראייתו של רמי בר חמא מהברייתא).

רבי שמיי בירושלמי הביא ראיה מהברייתא ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, כרמי בר חמא בבבלי. ורבי יוסי בירבי בון בירושלמי דחה את הראיה, כרבא בבבלי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:9
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:9](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:9)

ומציעים מקור תנאי נוסף שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: מתניתא אמרה** – המשנה אומרת (מן המשנה נובעת המסקנה), **שאין השיריים מעכבין** – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון אינה מעכבת**. דתנינן:** – ששנינו בעניין פר ושעיר של יום הכיפורים ובעניין פרים הנשרפים (פר כוהן משיח ופר העלם דבר של ציבור) ושעירים הנשרפים (שעירי חטאת של עבודה זרה) (משנה זבחים ה,א; ה,ב): **אם לא נתן** – אם לא שפך את שיירי הדם של החטאות הפנימיות על היסוד המערבי של מזבח החיצון, **- לא עיכב** – את הכפרה. - מכאן שאין השיריים של חטאות פנימיות מעכבים**.**

ומציעים מקור תנאי נוסף שיש להסיק ממנו בקשר לנושא שנידון לפני כן: **רבי בורקיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: מתניתא אמרה** – המשנה (המקור התנאי, והוא הברייתא שלהלן) אומרת (מן המקור התנאי נובעת המסקנה), **שהשיריים מעכבין** – נתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת**. דתנינן:** – ששנינו: **"וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ"** (ויקרא טז,לג) **- זה לפניי לפנים** – זה הזאות הדם בקודש הקודשים**, "וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד"** (שם) **- זה ההיכל** – זה הזאות הדם על הפרוכת שבהיכל**, "וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ"** (שם) **- זה מזבח** (במסירה שלפנינו הוסיף מגיה 'הזהב'. ההוספה נכונה, אך אין בה צורך, ראה במקורות המקבילים) – זה נתינת הדם על קרנות המזבח הפנימי וההזאות על גג המזבח**, "יְכַפֵּר"** (שם) **- אף על העזרות.** - ומציעים הסבר המבהיר את היסוד למסקנה העולה מן המקור: **מה אית לך** – מה יש לך, **כפרה בעזרות?** – איזו דוגמה יש לעניין הזה? איזו נתינת דם של קורבן חטאת פנימית יש בעזרה שבחוץ? **לא השיריים?!** (בתמיהה) – וכי הדוגמה לעניין הזה אינה שפיכת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון שהוא בעזרה?! (שאלה מליצית שמשמעה שזו הדוגמה לעניין הזה) - הרי שלמדים מהכתוב שהשיריים של חטאות פנימיות מעכבים.

'דתני' רגיל להציע ברייתות, ואילו 'דתנינן' משמש בעיקר להצעת משניות. אולם במקומות ספורים (כמו כאן פעמיים) 'דתנינן' מציע ברייתות, ואפשר כמובן שבמקומות אלה צריך לגרוס 'דתני' במקום 'דתנינן', והצורה שלפנינו נובעת מפתיחה מוטעית של קיצור כגון 'דתנ'', או מאשגרה ממקום אחר בסוגיה ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 145 והערה 171).

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ה: "וכיפר את מקדש הקודש" - זה לפניי לפנים, "אהל מועד" - זה ההיכל, "המזבח" - זה המזבח, "יכפר" - אף לעזרות.

**בבלי יומא** סא,א: תנו רבנן: "וכיפר את מקדש הקודש" - זה לפניי לפנים, "אוהל מועד" - זה היכל, "מזבח" - כמשמעו, "יכפר" - אלו עזרות.

ומציעים כמה בעיות.
**רבי בון בר חיא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: כמאן דמר:** – כמי שאומר: **השיריים מעכבין** – לפי הדעה שנתינת שיירי הדם של קורבן חטאת פנימית על היסוד של מזבח החיצון מעכבת, מתעוררות שלוש בעיות כמוצע להלן**, מקומן מעכב?** – האם נתינת שיירי הדם על היסוד המערבי של מזבח החיצון מעכבת, או שמא הוא רשאי לתת על היסוד הדרומי? **נותנן בלילה?** – האם הוא רשאי לתת את שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון בלילה, או שמא אינו רשאי לתת בלילה, כדין כל מתן דמים על המזבח שאין לעשותו בלילה? **שוחט עליהן כתחילה?** – כשנשפכו שיירי הדם אחרי נתינת הדמים בפנים ולפני נתינת שיירי הדם על היסוד של מזבח החיצון, ובשל כך הוא צריך לשחוט קורבן חטאת אחר, האם הוא רשאי לשחוט את הקורבן האחר כדי שתחילת נתינת דמו תהיה על היסוד, או שמא תחילת נתינת דמו תהיה בפנים ואחר כך על היסוד? (במסירה שלפנינו השמיט הסופר מ-'השיריים' במאמר לעיל עד 'השיריים' במאמר כאן בשל שוויון סופות, ומגיה השלים)

בבבלי זבחים נב,ב אמר רבי יהושע בן לוי, שלדברי האומר שיריים מעכבים, אחרי המתנות שבפנים ולפני נתינת השיריים על היסוד בחוץ, מביא פר אחר ושוחטו ומתחיל כתחילה במתנות שבפנים ולא בנתינת השיריים על היסוד בחוץ, שאם כן, אין הם שיריים.

**חברייא בעיי:** – החברים (קבוצת תלמידי החכמים בבית המדרש) שואלים (מסתפקים): **מחשב להן?** – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, האם מחשבה בשעת נתינת שיירי הדם על היסוד מועלת לפגל או לפסול את הקורבן? כגון שבשעת נתינת השיריים על היסוד חשב להקטיר את האימורים של הקורבן שלא בזמנם או שלא במקומם.

לפי בבלי זבחים לט,א, לדעה ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, מפגלים בהם בשעת נתינתם על היסוד.
'מחשב להן' אין הוא 'מחשב עליהן' - שבשעת אחת מעבודות הקורבן חשב לשפוך את שיירי הדם של הקורבן שלא בזמנם או שלא במקומם. מחשבה זו מועלת לפגל או לפסול את הקורבן.

**רבי יודן** (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מסתפק)**: אבדו?** – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, אם אבדו שיירי הדם, שנשפכו שיירי הדם לפני שנתן אותם על היסוד, האם הם מעכבים, וצריך לשחוט קורבן אחר כדי לתת את שיירי הדם על היסוד, או שמא אין הם מעכבים, כיוון שאין אומרים שהשיריים מעכבים אלא כשישנם ואין נותנים אותם על היסוד?
מהירושלמי בהמשך עולה שחסרה כאן בעיה נוספת, וצריך להשלים: **חסרו?** ("שערי תורת ארץ ישראל") – לפי הדעה ששיירי הדם של חטאות פנימיות מעכבים, אם חסרו שיירי הדם, שנשפך חלק מהדם ולא נשארו שיריים לאחר שנתן את מתנות הדם בפנים, האם הם מעכבים, או שמא אין הם מעכבים?
ומצמצמים את תחולת הבעיה האחרונה למקרה מסוים: **מה הן צריכה** (צריך לומר: '**מה צריכה**' ("שערי תורת ארץ ישראל"; "הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 414, הערה 274)) **ליה?** – מה [הדבר ש]נצרך לו? (מה הוא הדבר שהוא מסופק בו? באיזה מקרה מדובר בבעיה האחרונה?) **- כשהתחיל ליתן וחסרו** (צריך לומר: '**בשלא התחיל ליתן וחסרו**' ("שיירי קורבן", "שערי תורת ארץ ישראל")) – הבעיה היא במקרה שנשפך מהדם לפני שהתחיל לתת ממנו את המתנות שבפנים**. אבל אם לא התחיל ליתן** (צריך לומר: 'אם **התחיל ליתן**' ("שיירי קורבן", "שערי תורת ארץ ישראל")) – במקרה שנשפך מהדם אחרי שהתחיל לתת ממנו את המתנות שבפנים, **- כל עמא מודיי** – כל העם (כל החכמים) מודים**, משהוא משייר שהן שיריים** – רק אחרי שהוא מתחיל לתת מהדם בפנים, חל על הדם שהוא משאיר דין שיריים. ולכן במקרה שנשפך מהדם אחרי שהתחיל לתת ממנו בפנים, ולא נשארו שיריים לאחר שנתן את מתנות הדם בפנים, השיריים מעכבים, כיוון שכשנשפך מהדם כבר חל על הדם דין שיריים. אבל במקרה שנשפך מהדם לפני שהתחיל לתת ממנו בפנים, עדיין לא חל על הדם דין שיריים כשנשפך מהדם, ולכן יש להסתפק האם השיריים מעכבים (פירושנו לקטע זה שונה מפירושיהם של מפרשי הירושלמי, אך הוא דומה לפירושו של "אור שמח" הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה יא, אלא שלא הגיה את הירושלמי)**.**

אין פושטים את הבעיות.

בבבלי יומא סא,א אמרו, שאם גמר את כל מתנות הדם שבפנים ונשפך הדם לפני שנתן אותו על היסוד של מזבח החיצון, לדברי הכול אין השיריים מעכבים.
בבבלי זבחים פא,ב אמרו, שאולי אפילו לדעה ששיריים של חטאות פנימיות מעכבים, אם חסרו דמים מהשיריים לפני שנתן מהם על היסוד ונשאר חלק מהם כדי ליתן על היסוד - אינם מעכבים. המקרה בבבלי שונה מהמקרה בירושלמי לפי פירושנו.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:10
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:10](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:10)

**מעילה בדמים**
במשנה שנינו: "שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אילו ואילו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **מועלין היו בדמים** – שיצאו לנחל קדרון (קודם שנמכרו לגננים), שעדיין ברשות הקדש הם, והנהנים מהם מועלים**; דברי רבי מאיר** (גדול התנאים בדור הרביעי) **ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי)**. וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים** – שיצאו לנחל קדרון, אבל אין נהנים מהם**.**

משנתנו היא כדעת רבי מאיר ורבי שמעון.

**תוספתא יומא** ג,ב ו**זבחים** ו,ט: אלו ואלו מתערבים באמה ויוצאים לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלים בהם; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים.

**משנה מעילה** ג,ג: רבי שמעון אומר: הדם קל בתחילתו וחמור בסופו... הדם בתחילה (קודם זריקתו) - אין מועלים בו. יצא לנחל קדרון - מועלים בו.
**תוספתא מעילה** א,טז: "רבי שמעון אומר: הדם קל בתחילתו וחמור בסופו" (פסקה מהמשנה). - מתערב באמה, מתגלגל ויורד לנחל קדרון, ונמכרים לגננים לזבל, ומועלים בהם; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מעילה בדמים. וכן היה רבי שמעון אומר: המקדיש דמים לבדק הבית - מועלים בהם.

**בבלי יומא** נט,א ומעילה יא,א: תנו רבנן: מועלים בדמים; דברי רבי מאיר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלים בהם.

מניין שאין מעילה בדמים לדעת החכמים? -
**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** נאמר באיסור אכילת דם: **"כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר"** (ויקרא יז,יא) – הדם מכפר על נפש האדם; ויש ללמוד מהכתוב: **- אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד** – הדם של בעלי חיים שנזרק על המזבח מיועד לכפרה בלבד. ומכאן שאין בו מעילה לנהנה מדם קודשים**.**
**רבי חייה** (בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן:** נאמר במצוות כיסוי הדם: **"כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת"** (ויקרא יז,יד) – כל אדם מישראל שיאכל דם ייענש בעונש כרת; ויש ללמוד מהכתוב: **- אין לך בו אלא כרת נפש בלבד** – אין באכילת דם אלא עונש כרת משום דם בלבד, ולא עונש אחר משום מעילה. ומכאן שאין בו מעילה לנהנה מדם קודשים**.**

מהמשך הסוגיה להלן נראה שיש להחליף את שמות המוסרים של מאמרים אלה ולגרוס במאמר הראשון '**רבי חייה** בשם רבי יוחנן' ובמאמר השני '**רבי אבהו** בשם רבי יוחנן'.

ומציעים מקרה נפקות בין שתי הדעות בשם רבי יוחנן: **אמר רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי)**: הקדיש דם** – של שחיטת חולין לבדק הבית (לתיקון בנייני בית המקדש), **ביניהון** – ביניהם (במקרה זה יש נפקות בין שתי הדעות)**.** - ומפרטים את הדין שבמחלוקת לפי כל אחת מן הדעות: **מאן דאמר:** – מי (**רבי חייה** בשם רבי יוחנן) שאומר (שלומד מהכתוב בעניין דם): **אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד** – ולכן אין מעילה בדם קודשים, **- וזה** – הקדיש דם לבדק הבית, **הואיל ואין בו כפרה** – שאין כפרה אלא בדם קודשים, **אין** (צריך לומר: '**יש**' ("קורבן העדה", "פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 99)) **בו מעילה** – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל, שאינו כמו דם קודשים שיש בו כפרה**. מאן דאמר:** – [ו]מי (**רבי אבהו** בשם רבי יוחנן) שאומר (שלומד מהכתוב בעניין דם): **אין לך בו אלא כרת נפש בלבד** – ולכן אין מעילה בדם קודשים, **- וזה** – הקדיש דם לבדק הבית, **הואיל ויש בו כרת** – שיש עונש כרת גם באכילת דם שהוקדש לבדק הבית, **יש** (צריך לומר: '**אין**') **בו מעילה** – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - לא מעל, שהוא כמו דם קודשים שיש בו כרת**.**

ומציעים מסורת העוסקת בעניין שנידון לפני כן: **אתא** – בא **רבי בא** (רבי אבא, אמורא בדור השלישי) ואמר בשם **רבי חייה** שאמר **בשם רבי יוחנן: הקדיש דם ובדק הבית** (צריך לומר: '**ל**בדק הבית' ("קורבן העדה", "פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 101)) **ביניהון** (צריך לומר: '**מועלין בו**' ("שערי תורת ארץ ישראל", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן). המילה 'ביניהון' היא אשגרה בטעות מלעיל ואין לגרוס אותה) – אם נהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל**.**
**והוה רבי זעורה חדי בה** – והיה רבי זעורה שמח בה (במסורת שמסר רבי בא)**. סבר** (צריך להוסיף: '**מימר**' ("פירושים וחידושים בירושלמי" ד, עמוד 101))**:** – סבר (רבי זעורה) לומר: **על דרבנ**י**ן איתאמרת** – על [דעתם] של החכמים נאמרה (רבי חייה שאמר בשם רבי יוחנן, שהקדיש דם לבדק הבית - מועלים בו, אמר את דבריו לשיטת החכמים בברייתא לעיל, ולכן שמח רבי זעורה, כיוון שהוּכח ואוּמת על ידי המסורת שמסר רבי בא מה שהוא אמר מסברה, שלדעת רבי חייה בשם רבי יוחנן בטעמם של החכמים שאין מעילה בדמים, הנהנה מדם שהוקדש לבדק הבית - מעל)**. אמר ליה:** – אמר לו (רבי בא לרבי זעורה): **ומה בידך?** – ומה העלית בידך? לא הרווחת כלום. **ועל דרבי שמעון אתאמרת** – על [דעתו] של רבי שמעון נאמרה (רבי חייה שאמר בשם רבי יוחנן, שהקדיש דם לבדק הבית - מועלים בו, לא אמר את דבריו לשיטת החכמים אלא לשיטת רבי שמעון בברייתא לעיל, שרבי שמעון אומר שהמקדיש דמים לבדק הבית מועלים בהם (תוספתא מעילה א,טז), אבל חכמים אומרים שהמקדיש דמים לבדק הבית אין מועלים בהם)**.**

המקדיש דמים לבדק הבית, אם מועלים בו או אין מועלים בו - לפי רבי זעורה, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים במקור הלימוד של חכמים שסוברים שאין מועלים בדם קודשים: לדעת הסובר שלמדים אין לך בו אלא כרת נפש בלבד, אף דם זה מכיוון שיש בו כרת אין מועלים בו, ולדעת הסובר שלמדים אין לך בו אלא כפרת נפש בלבד, דם זה מכיוון שאין בו כפרה מועלים בו, אבל לרבי שמעון שסובר שמועלים בדם קודשים, גם המקדיש דמים לבדק הבית מועלים בו. ולפי רבי בא, הדבר תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים, שלרבי שמעון מועלים בדם שהוקדש לבדק הבית, ולחכמים אין מועלים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:11
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:6:11](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:6:11)

**רבי בא בריה ד-** – בנו של **רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) (נשמט 'אמר' לפני שם האמורא או שנשמט 'בשם רבי יוחנן' אחרי שם האמורא)**: כך משיבין חכמים לרבי שמעון** (צריך לומר: 'כך **משיב רבי שמעון לחכמים**', כמו שהגיה ב"קורבן העדה") – רבי שמעון, שסובר שמועלים בדמים שיצאו לנחל קדרון, מקשה לחכמים, שסוברים שאין מועלים בהם**: אִילּוּ מכרן, שמא אינו תופס דמיהן?!** (בתמיהה) – אם מכר הגזבר של ההקדש את הדמים שיצאו לנחל קדרון, הרי בוודאי שהקדושה של הדמים תופסת את דמיהם של הדמים (הקדושה חלה על הכסף שקיבל הגזבר)! ואם כן, **מה ביניהן ומה בין דמיהן?** – מה ההבדל שבין הדמים ובין דמיהם של הדמים? אם הקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, בוודאי שמועלים בדמים!

**ופליג על ההיא דאמר** – וחלוק (בעל המימרה הקודמת) על [המימרה] ההיא שאומר **רבי לעזר** (אמורא בדור השני)**: יש מהן שאמרו: לא נהנין ולא מועלין, לפיכך אם מכרן - אינו תופש את דמיהן** – יש מהמקרים שבהם אמרו חכמים, שאסור לכתחילה ליהנות מקודשים, ואם נהנו מהם, אין חייבים להביא קורבן מעילה, ולפי שלא מועלים, לכן אם מכר הגזבר את הקודש - אין הקדושה של הקודש תופסת את הדמים**. ויש מהן שאמרו: לא נהנין ולא מועלין, לפיכך אם מכרן - תופש את דמיהן** – יש מהמקרים שבהם אמרו חכמים, שאסור לכתחילה ליהנות מקודשים, ואם נהנו מהם, אין חייבים להביא קורבן מעילה, ולפי שלא נהנים, לכן אם מכר הגזבר את הקודש - הקדושה של הקודש תופסת את הדמים**.** - רבי לעזר מפרש באילו מקרים אמרו כך ובאילו מקרים אמרו כך: **דישון המזבח הפנימי והמנורה** – הדשן שהוציא הכוהן ממזבח הקטורת ומפתילות המנורה והניחו אצל מזבח החיצון, **לא נהנין ולא מועלין** (משנה מעילה ג,ד)**, לפיכך אם מכרן - אינו תופש את דמיהן. הדמים** – דמים שיצאו לנחל קדרון, **לא נהנין ולא מועלין בהן** – כשיטת החכמים, שאין מעילה בדמים שיצאו לנחל קדרון, אבל אין נהנים מהם**, לפיכך אם מכרן - תופש את דמיהן** – הרי שלפי רבי לעזר, אף שהקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, אין מועלים בדמים. וזה שלא כמימרה הקודמת, שכיוון שהקדושה של הדמים שיצאו לנחל קדרון תופסת את דמיהם, מועלים בדמים**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:7:1)

**משנה**
**כל מעשה יום הכיפורים האמור** – כל העבודות של יום הכיפורים האמורות בתורה, **על סדר** – צריך שיהיה על פי הסדר שבתורה**. הקדים מעשה לחבירו** – אם שינה את הסדר, **- לא עשה כלום** – והוא צריך לחזור ולעשות על פי הסדר**. הקדים דם השעיר לדם הפר** – אם שינה את הסדר והיזה תחילה מדם השעיר ואחר כך מדם הפר, **- יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר.**
**אם עד שלא גמר** – קודם שגמר, **את המתנות שבפנים** – מתן הדמים שבקודש הקודשים, **נשפך הדם** – של הפר או של השעיר, ואינו יכול לגמור את המתנות, **- יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים** – ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה את כל המתנות מההתחלה**. וכן בהיכל** – אם נשפך הדם קודם שגמר להזות על הפרוכת שבהיכל - ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה על הפרוכת מההתחלה, ואין צורך לחזור ולהזות בקודש הקודשים**, וכן במזבח הזהב** – אם נשפך הדם קודם שגמר להזות על מזבח הזהב - ישחט בהמה אחרת ויביא את דמה ויחזור ויזה על המזבח מההתחלה**, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן** – כל שלוש ההזאות הן כפרה, אבל ההזאה שבפנים היא כפרה בפני עצמה וההזאה שבהיכל היא כפרה בפני עצמה וההזאה שבמזבח היא כפרה בפני עצמה. לפיכך, אם נשפך הדם לאחר שנגמרה כפרה אחת, בפנים או בהיכל - אין צורך לחזור ולעשותה, אבל אם נשפך הדם קודם שנגמרה הכפרה - צריך לחזור ולעשותה מההתחלה**.**
**רבי לעזר** (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי) **ורבי שמעון** (בן יוחאי, תנא בדור הרביעי) **אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל** – אפילו נשפך הדם קודם שגמר את המתנות בפנים או בהיכל או במזבח הזהב - אינו צריך לחזור ולהזות מה שכבר היזה, לפי שכל הזאה והזאה היא מצווה בפני עצמה, אלא מביא דם אחר וממשיך את המתנות מהמקום שהפסיק**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:7:2)

**תלמוד**
**הקדים מעשה לחברו**
במשנה שנינו: "כל מעשה יום הכיפורים האמור על סדר. הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום".
מציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: במה דברים אמורים** – שאם הקדים מעשה לחברו - לא עשה כלום**? בעבודות הנעשות בפנים** – בקודש הקודשים ובהיכל ובמזבח הזהב, **בבגדי לבן. אבל בעבודות הנעשות בחוץ** – בעזרה, **בבגדי זהב, אם הקדים מעשה לחבירו** – אם שינה את הסדר, **- מה שעשה עשוי** – ואינו צריך לחזור ולעשות על פי הסדר**. וחכמים אומרים: אף הנעשות בחוץ בבגדי זהב** – בכל עבודות היום, אפילו בבגדי זהב בחוץ**, אם הקדים מעשה לחבירו** – אם שינה את הסדר, **- לא עשה כלום** – והוא צריך לחזור ולעשות על פי הסדר (סתם משנתנו, שכל מעשי יום הכיפורים, בין בבגדי זהב בין בבגדי לבן, סדרם מעכב, כחכמים)**.**

**רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שניהן מקרא אחד** (פסוק אחד מסוים) **הן דורשין:** – רבי יהודה והחכמים, שנחלקו בעבודות הנעשות בחוץ בבגדי זהב, לומדים את דבריהם מאותו הכתוב: **"מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת** בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו**"** (שמות ל,י) - כתוב זה נאמר במזבח הקטורת, והוא מדבר בכפרה של מזבח הקטורת בלבד, ולכן נראה שכתוב זה החליף בטעות בשל הדמיון כתוב אחר שנאמר בעבודה ביום הכיפורים, וזה הכתוב שיש לגרוס כאן: **"וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה"** (ויקרא טז,לד) – כל העבודות הנאמרות בפרשה יהיו דין קבוע לעולם שיתקיים פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, כדי לכפר על עם ישראל (כתוב זה מובא במקבילה לדברי רבי יוחנן הללו בבבלי)**. רבנ**י**ן אמרי**ן**:** – החכמים אומרים: **עבודות שהוא נכנס אחת בשנה** – הכתוב מדבר בכל העבודות שהכוהן הגדול עושה ביום שהוא נכנס לקודש הקודשים ולהיכל פעם אחת בשנה, ומכאן שסדרן של כל העבודות מעכב**. רבי יהודה אומר: מקום שהוא נכנס בו אחת בשנה** – הכתוב מדבר בכל העבודות שהכוהן הגדול עושה כשהוא נכנס לקודש הקודשים ולהיכל פעם אחת בשנה, ומכאן שרק סדרן של העבודות הנעשות בקודש הקודשים ובהיכל בבגדי לבן מעכב**.**

**תוספתא יומא** ג,ג-ד: כל מעשה יום הכיפורים האמור על סדר. הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום. - אמר רבי יהודה: במי דברים אמורים? בדברים הנעשים בפנים בבגדי לבן. אבל בדברים הנעשים בחוץ בבגדי זהב, אף על פי שהקדים מעשה לחבירו, מה שעשה עשוי.

**בבלי יומא** ס,א-ב: תנו רבנן: כל מעשה יום הכיפורים האמור - על הסדר. אם הקדים מעשה לחבירו - לא עשה כלום.
אמר רבי יהודה: אימתי? בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים; אבל בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו - מה שעשה עשוי.
אמר רבי נחמיה: אימתי? בדברים הנעשים בבגדי לבן, בין בפנים בין בחוץ; אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב בחוץ, אם הקדים מעשה לחבירו - מה שעשה עשוי.
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטואתם אחת בשנה" (ויקרא טז,לד) - רבי יהודה סבר: מקום שמתכפרים בו פעם אחת בשנה (מכאן שהסדר מעכב רק בעבודות הנעשות בפנים). ורבי נחמיה סבר: דברים שמתכפרים בהם פעם אחת בשנה (מכאן שהסדר מעכב בכל העבודות הנעשות בבגדי לבן).

רבי יהודה ורבי נחמיה חולקים על משנתנו, וסתם משנתנו סוברת שכל מעשי יום הכיפורים סדרם מעכב, אפילו בבגדי זהב בחוץ.
יש הבדל בין מה שנמסר בבבלי בשם רבי יהודה ובין מה שנמסר בירושלמי ובתוספתא בשמו.
בבבלי ובתוספתא אין דברי חכמים.
בירושלמי ובתוספתא אין דברי רבי נחמיה.
לפי מה שנמסר בירושלמי ובתוספתא בשם רבי יהודה, אין ברור מה דעתו בדברים הנעשים בבגדי לבן בחוץ.
אפשר שבירושלמי ובתוספתא נשמט מחמת הדומות מ'אבל בדברים הנעשים בבגדי' שבדברי רבי יהודה עד 'אבל בדברים הנעשים בבגדי' שבדברי רבי נחמיה, ויש להשלים בירושלמי ובתוספתא כמו בבבלי. אם כן, יש לתקן בירושלמי בדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן ולגרוס 'רבי נחמיה אומר' במקום 'רבנן אמרי', ומעתה יש לפרש את לשון הירושלמי "עבודות שהוא נכנס אחת בשנה" כמו לשון הבבלי "דברים שמתכפרים בהם פעם אחת בשנה", ונמצא שדברי רבי יוחנן בשני התלמודים שווים.
נראה שלפני סופרי הירושלמי היה כתוב בדברי רבי אבהו בשם רבי יוחנן: "רב' נ' אומר..." (רבי נחמיה אומר), וכיוון שנשמטו דברי רבי נחמיה, תיקנו "רבנן אמרי" (שיבוש דומה אך בכיוון הפוך יש בירושלמי סנהדרין א,ו).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:7:3)

**הקדים דם השעיר לדם הפר**
במשנה שנינו: "הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר".
מצמצמים את תחולת הקביעה: **רבי הושעיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון) אמר **בשם רבי פס** (רבי אפס, אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון)**: במתנות הבדים** (צריך לומר: '**במתנות הפרכות**') – דברי המשנה אמורים רק במתן הדם על הפרוכת בהיכל, שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם השעיר על הפרוכת למתן דם הפר על הפרוכת**, אבל במתנות הפרכות** (צריך לומר: '**במתנות הבדים**') – במתן הדם על הכפורת בין בדי הארון בקודש הקודשים, שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם השעיר על הכפורת למתן דם הפר על הכפורת, **- שעיר** (צריך לומר: '**פר**') **מעכב את הפר** (צריך לומר: '**השעיר**') – במקרה זה אינו יכול לתקן את הקדמת דם השעיר לדם הפר, כיוון שכבר שחט את השעיר קודם מתן דם הפר על הכפורת, לכן, לאחר שייתן מדם הפר על הכפורת, יחזור וישחוט שעיר אחר וייתן מדמו על הכפורת (ההגהות הן כמו ב"גליון אפרים" וב"שערי תורת ארץ ישראל". הגרסה שלפנינו היא העתקה של מימרה שאמר רבי שמואל בר אבדימי בירושלמי לעיל ד,א)**.**

**בבלי יומא** סא,א: אמר עולא: שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר - לא עשה כלום.
תנן: הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר. ואם איתא (לדברי עולא), יחזור וישחוט מיבעי ליה!
תרגמא עולא: במתנות שבהיכל (במשה מדובר שהקדים במתנות שבהיכל, אבל המתנות שבקודש הקודשים כבר נעשו כדינן ולא הקדים את שחיטת השעיר). וכן אמר רבי אפס: במתנות שבהיכל.

דברי רבי פס (רבי אפס) שווים בשני התלמודים (לאחר ההגהה בירושלמי).

סדר עבודות הפר והשעיר: שחיטת הפר, מתן דם הפר על הכפורת, שחיטת השעיר לשם, מתן דם השעיר על הכפורת, מתן דם הפר על הפרוכת, מתן דם השעיר על הפרוכת.
**אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני)**:** (נראה שצריך להוסיף: '**שחט את הפר**') **ונתן מדם הפר על בין הבדים ועל** (**בין**) **הפרכות, ואחר כך שחט את השעיר** – שהקדים הכוהן הגדול את מתן דם הפר על הפרוכת לשחיטת השעיר, **- הנעשה בתחילה כשר** (צריך לומר: '**יעשה כתחילה וכשר**' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – יעשה מההתחלה, שייתן מדם השעיר על הכפורת ויחזור וייתן מדם הפר על הפרוכת**.** [צריך להשלים: **שחט את השעיר, ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים** – שהקדים הכוהן הגדול את שחיטת השעיר למתן דם הפר על הכפורת, **- לא עשה ולא כלום** – אלא יחזור וישחוט שעיר אחר] (ההשלמה על פי "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. השלמה זו מסייעת להבין את השגת רבי יוסה להלן).

רבי יוסה בא לחלוק על דברי רבי לעזר: 'שחט את השעיר, ואחר כך נתן מדם הפר על בין הבדים - לא עשה ולא כלום'.
**אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: אִילּוּ נשפך מדם הפר ומדם השעיר המונח בכוס** (צריך לומר: '**ודם השעיר מונח בכוס**' ("גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן))**, שמא אינו מביא פר אחר וכשר?!** (בתמיהה) – הרי במקרה זה קדמה שחיטת השעיר לשחיטת הפר השני ולמתן דמו של הפר השני על הכפורת. הווי אומר, לא השחיטה קובעת אלא מתן הדמים. מעתה, **מה בין שחט עד שלא נתן, מה בין שחט משנתן?** – מה ההבדל בין שחט את השעיר אחרי שנתן מדם הפר על הכפורת (ואפילו על הפרוכת לשיטת רבי לעזר), שהוא כהלכתו וכשר, ובין שחט את השעיר לפני שנתן מדם הפר על הכפורת, שרבי לעזר טוען שלא עשה ולא כלום? **אִילּוּ אמר: 'ונתן' - יאות** – יפה! (זה המשך ההשגה של רבי יוסה על רבי לעזר: אילו אמר רבי לעזר: 'נתן מדם השעיר ואחר כך נתן מדם הפר - לא עשה ולא כלום' - יאות, שהרי כך מפורש במשנתנו: "הקדים דם השעיר לדם הפר - יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר". אבל אם שחט את השעיר לפני מתן דמו של הפר, ונתן מדמו של השעיר אחרי שנתן מדמו של הפר כדינו - אין בכך כלום וכשר, שלא כרבי לעזר)**.**

פירוש המימרה של רבי יוסה הוא כמו שנכתב בהערות ל"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן, כרך ב, עמודים 1714-1715.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:7:4)

**נשפך הדם לפני שגמר את המתנות**
במשנה שנינו: "אם עד שלא גמר את המתנות שבפנים נשפך הדם - יביא דם אחר ויחזור ויזה כתחילה מבפנים. וכן בהיכל, וכן במזבח הזהב, שכולן כפרה וכפרה בפני עצמן. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק משם הוא מתחיל".
מבארים את מחלוקת התנאים במשנה.
**רבנ**י**ן אמרי**ן**:** – החכמים (התנא הסתמי במשנה) אומרים: **שלש לכושר ושלש לפסול** – יש שלוש קבוצות של הזאות, וכל קבוצה - אם גמר אותה - כשרה, ואם לא גמר אותה - פסולה: בקודש הקודשים יש קבוצה אחת של הזאות מדם הפר וכן מדם השעיר, על הפרוכת יש קבוצה שנייה של הזאות מדם הפר וכן מדם השעיר, ועל המזבח יש קבוצה שלישית של הזאות מתערובת דם הפר ודם השעיר**. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ארבעים ושלש לכושר וארבעים ושלש לפסול** – יש ארבעים ושלוש הזאות, וכל הזאה - אם גמר אותה - כשרה, ואם לא גמר אותה - פסולה: בקודש הקודשים יש שבע הזאות ועוד אחת מדם הפר וכן מדם השעיר, על הפרוכת יש שבע הזאות ועוד אחת מדם הפר וכן מדם השעיר, על קרנות המזבח יש ארבע הזאות מתערובת דם הפר ודם השעיר, ועל גג המזבח יש שבע הזאות, וסך הכול ארבעים ושלוש הזאות**.**
**ורבנ**י**ן אמרי**ן**:** – והחכמים (התנא הסתמי במשנה) אומרים: **כל שבע ושבע כפרה בפני עצמה** – כל קבוצה משלוש קבוצות ההזאות היא מצווה בפני עצמה (נקט שבע ושבע, כי הקבוצה הראשונה היא שבע ועוד אחת, וכן הקבוצה השנייה, והקבוצה השלישית היא ארבע ועוד שבע), ולכן אם נשפך הדם קודם שנגמרו ההזאות של קבוצה משלוש קבוצות ההזאות - צריך לחזור ולעשות את ההזאות של אותה קבוצה מההתחלה**. רבי אלעזר ורבי שמעון אמרי**ן – אומרים**: כל אחד ואחד כפרה בפני עצמו** – כל הזאה מארבעים ושלוש ההזאות היא מצווה בפני עצמה, ולכן אף אם נשפך הדם קודם שנגמרו ההזאות של קבוצה משלוש קבוצות ההזאות - אינו צריך לחזור ולעשות את ההזאות של אותה קבוצה מההתחלה, אלא ממשיך את ההזאות מהמקום שהפסיק (במסירה שלפנינו השמיט הסופר בשל שוויון סופות מ-'כפרה בפני עצמה' עד 'כפרה בפני עצמו', ומגיה השלים)**.**

**רבי זעורה** (רבי זירא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי) אמר **בשם רבי לעזר** (רבי אלעזר, אמורא בדור השני)**: טעמא דרבי לעזר בירבי** (צריך לומר: '**ו**רבי') **שמעון:** – הטעם (המקור בכתוב) של רבי לעזר ורבי שמעון (שכל הזאה היא כפרה בפני עצמה): נאמר בעבודה ביום הכיפורים: **"וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ** וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ**"** (ויקרא טז,כ) – הכוהן הגדול יגמור לטהר את קודש הקודשים ואת ההיכל ואת המזבח הפנימי; ויש לדרוש את הכתוב: **- אפילו אין שם אלא מתנה אחת, אמרה התורה: "**וְ**כִלָּה"** – אף אם יש צורך רק בהזאה אחת מדם אחר שיביא כדי לגמור את ההזאות בקודש הקודשים או בהיכל או במזבח, אם עשה אותה - גמר את ההזאות, ואינו צריך לחזור ולהזות מה שכבר היזה ("וכילה **מ**כפר" משמע שכילה בהזאה אחת מתוך קבוצה של הזאות)**.**

בבבלי יומא סא,א אמר רבי יוחנן שהחכמים ורבי אלעזר ורבי שמעון שנחלקו דרשו מקרא אחד (כתוב אחר מהכתוב שבירושלמי).
• • •

**שריפת הפרים והשעירים כשנשפך הדם לפני שגמר את המתנות**
**משנה זבחים** יב,ה ו**תוספתא זבחים** יא,יח: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, בזמן שהם נשרפים כמצוותם (שלא נפסלו) - נשרפים בבית הדשן ומטמאים בגדים (השורפים אותם מטמאים בגדים שנוגעים בהם כשעוסקים בשריפתם), ואם אינם נשרפים כמצוותם (שנפסלו, וטעונים שריפה כשאר פסולי המוקדשים) - נשרפים בבית הבירה (בבית המקדש) ואינם מטמאים בגדים.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 5:7:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/5:7:5)

מביאים ברייתא: **אמר רבי לעזר** (רבי אלעזר בן שמוע, תנא בדור הרביעי)**: נתן מקצת מתנות** – בקודש הקודשים או בהיכל או במזבח, **ונשפך הדם** – של הפר או של השעיר, ואינו יכול לגמור את המתנות, **- מביא אחרים תחתיהן** – מביא דם של פר אחר או של שעיר אחר וממשיך את המתנות מהמקום שהפסיק (כך דעת רבי לעזר במשנתנו)**. אֵילּוּ ואֵ**י**לּוּ** – הפר והשעיר שנתן מקצת מתנות מדמם ונשפך הדם, והפר השעיר האחרים שהמשיך את המתנות בדמם, **נשפכין כמצותן** (צריך לומר: '**נשרפין** כמצותן' ("קורבן העדה"; "נועם ירושלמי"; "תוספתא כפשוטה"), כמו במקורות המקבילים בתוספתא ובספרא שלהלן. גם הלשון 'כמצותן' מוכיח שצריך לומר 'נשרפין', כלשון המשנה והתוספתא שלעיל) – נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים, כדין חטאות פנימיות, שהואיל והכפרה נעשתה גם באלו וגם באלו, לפיכך כולם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים**.**

**תוספתא יומא** ג,ה-ו: נתן מקצת המתנות שבפנים ונשפך הדם - יביא אחר ויתחיל כתחילה מבפנים. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות שבפנים ונתן מקצת המתנות שבחוץ ונשפך הדם - יביא אחר ויתחיל כתחילה מבחוץ. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק. גמר את המתנות שעל גבי הפרכות שבחוץ ונתן מקצת המתנות שעל גבי המזבח ונשפך הדם - יביא דם אחר ויתחיל כתחילה על גבי המזבח. רבי לעזר ורבי שמעון אומרים: ממקום שפסק...
וכולם מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן; דברי רבי לעזר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מטמאים בגדים ואין נשרפים בבית הדשן אלא האחרון הגומר את המלאכה (הכפרה) בלבד (אבל הראשונים נשרפים בבית הבירה ואינם מטמאים בגדים, כמשנת זבחים יב,ה).

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: נתן מקצת מתנות שבפנים / שבחוץ / שבמזבח ונשפך הדם - יביא דם אחר ויתחיל כתחילה במתנות שבפנים / שבחוץ / שבמזבח. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: אינו מתחיל אלא ממקום שפסק...
וכולם מטמאים בגדים ונשרפים בבית הדשן; דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. רבי מאיר אומר: אינם מטמאים בגדים ולא נשרפים בבית הדשן אלא האחרון, שהוא גומר את הכפרה.

**בבלי יומא** סא,ב: תנו רבנן: וכולם מטמאים בגדים, ונשרפים אבית הדשן; דברי רבי אלעזר ורבי שמעון. וחכמים אומרים: אין מטמאים בגדים ואין נשרפים אבית הדשן אלא האחרון, הואיל וגמר כפרה בו.

בירושלמי הובאה רק דעת רבי אלעזר ולא דעת החכמים.

ומציעים להעמיד את הברייתא במקרה שלפיו יהיה חידוש בברייתא: **לכן צריכה** – לכך נצרכה [הברייתא לומר] (הברייתא נצרכה ללמד את ההלכה), **בשנקרא עליהן לשם פסול** (הלשון 'לשם פסול' הוא אשגרה מלהלן, וכאן צריך לומר: 'שֵׁם פסול') – אלו ואלו נשרפים כמצוותם בבית הדשן שמחוץ לירושלים, אפילו במקרה שאירע פסול בדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות והוא מביא אחרים תחתיהם, ולא רק במקרה שנשפכו הדמים של הפר והשעיר הראשונים**.**

ומציעים סיוע לאמור לפני כן: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: ויאות** – ויפה (נכונה ההלכה, שבמקרה שנקרא על הראשונים שם פסול - אף הם נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים)**.** - ומציעים הנמקה המבוססת על השוואה: **אִילּוּ נתן מקצת מתנות ונשפך הדם - שמא אינו מביא אחרים תחתיהן ומועלין בראשונים?!** (בתמיהה) – הרי במקרה שנשפכו הדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות, הוא מביא אחרים תחתיהם כדי להמשיך את המתנות בדמם, ומכל מקום יש גם בפר ובשעיר הראשונים דין מעילה, שאם נהנו מהם, חייבים להביא קורבן מעילה. הרי שיש גם בפר ובשעיר הראשונים קדושה, ולכן אף הראשונים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים. והוא הדין גם במקרה שאירע פסול בדמים של הפר והשעיר הראשונים לאחר שנתן מקצת מתנות והוא מביא אחרים תחתיהם (פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלים בהם משהוקדשו ועד שיותך הבשר בבית הדשן (משנה מעילה ב,ג)).

ומציעים שאלה: **רבי חגיי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) **בעא קומי** – שאל לפני **רבי יוסה: עד כדון** – עד עכשיו, **בששחט את הראשונים לשם כושר והשניים לשם פסול** – במקרה ששחט את הפר והשעיר הראשונים במחשבת כושר (כשרות) ואת הפר והשעיר השניים במחשבת פסול, הדין פשוט, שהראשונים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים, והשניים נשרפים בבית המקדש כשאר פסולי המוקדשים**. שחט את הראשונים לשם פסול ואת השניים לשם כושר?** – מה הדין במקרה ששחט את הפר והשעיר הראשונים במחשבת פסול ואת הפר והשעיר השניים במחשבת כושר? האם השניים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים כמצוותם, או שמא הם נשרפים בבית המקדש כמו הראשונים, כיוון שהשניים באים תחת הראשונים?
ופושטים את השאלה: **אמר רבי יוסה: מצינו פסול מוציא** (מפקיע) **מיד פיגול** – מחשבת פיגול אינה חלה כשיש בקורבן פסול אחר, שאם יש פסול אחר בקורבן, כגון שחשב מחשבת "חוץ למקומו" באחת מעבודות הקורבן, חוץ ממחשבת "חוץ לזמנו" שחשב באחת מעבודות הקורבן, מחשבת הפסול מוציא את הקורבן מידי פיגול, והקורבן פסול ואינו פיגול (משנה זבחים ב,ג-ד)**.** וכי **מצינו פסול מוציא מיד כושר?!** (בתמיהה) – הרי לא מצאנו שמחשבת פסול של קורבן אחד מוציאה מידי מחשבת כושר של קורבן אחר שבא תחתיו! וכיוון שמחשבת הפסול של הראשונים אינה מוציאה את השניים מידי מחשבת הכושר, לכן השניים נשרפים בבית הדשן שמחוץ לירושלים.
• • •