## Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma Chapter 7

###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:1)

**משנה**
**בא לו כהן גדול** – לעזרת נשים, לאחר שהודיעו לו שהגיע השעיר המשתלח למדבר, **לקרות** – בתורה את פרשות היום המפורטות להלן**. אם רוצה בבגדי בוץ** – בבגדי לבן משל הקדש, שעבד בהם עד עתה, **- קורא** – רשאי לקרוא בהם**, ואם לאו** – שאינו רוצה לקרוא בבגדי לבן משל הקדש, **- באסטלית** (מקור המילה ביוונית ובלטינית, ומשמעה: חלוק, גלימה) **לבן משלו** – קורא בבגדי לבן מכספו**.**
**חזן הכנסת** – שניהל את העבודה והסדיר את הקריאה והתפילה בבית הכנסת שהיה בהר הבית, **נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת** – שעמד בראשו של בית הכנסת שהיה בהר הבית**, וראש הכנסת נותנו לסגן** – המשמש את הכוהן הגדול**, והסגן נותנו לכהן גדול. וכהן גדול עומד ומקבל** – את ספר התורה מידי הסגן, **וקורא עומד** – קורא בעמידה**, וקורא** – בספר התורה, **"אחרי מות"** – פרשת העבודה של יום הכיפורים - ויקרא טז,א-לד, **ו"אך בעשור"** – שבפרשת המועדים - ויקרא כג,כו-לב**. וגולל את התורה** – לאחר קריאת שתי הפרשות, **ומניחה בחיקו** – תחת זרועו**, ואומר** – לעם**: יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב** – בספר התורה הזה כתוב בעניינו של היום יותר משתי הפרשות שקראתי לפניכם, אלא שאיני קורא בו את כולן**. "ובעשור" שבחומש הפיקודים** – במדבר כט,ז-יא. והוא נקרא חומש הפיקודים על שם שהוא פותח במנייתם של ישראל, **קורא על פה** – שלא להטריח את הציבור להמתין עד שיגלול את הספר מפרשת "אך בעשור" עד פרשת "ובעשור" הרחוקה ממנה**.**
**ומברך עליה** – על קריאת התורה, **שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ועל שאר התפילה.**
**הרואה כהן גדול כשהוא קורא** – את פרשות היום**, אינו רואה פר ושעיר הנשרפין**– חוץ לירושלים**. הרואה פר ושעיר הנשרפין, אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. לא מפני שאינו רשאי** – להניח ראיית עבודה אחת וללכת לראות עבודה אחרת**, אלא שהיתה דרך רחוקה** – ביניהם, שפר ושעיר נשרפו מחוץ לירושלים**, ומלאכת שניהן היתה כאחת** – נעשתה באותו הזמן, ולכן אי אפשר היה לראות את שתי העבודות**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:2)

**תלמוד**
**קריאת הפרשה**
במשנה שנינו: **"בא לו כהן גדול** לקרות**".**
שואלים: **מניין לקריאת הפרשה?** – מאיפה למדים שכוהן גדול קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים?
ומשיבים: **רבי אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי יצחק** (במסירה שלפנינו כתב הסופר 'יוחנן' ומחק וכתב 'יצחק'. ובהבאת הירושלמי בראשונים: 'רבי יוחנן')**:** כתוב בפרשת העבודה ביום הכיפורים: **"וַיַּעַשׂ** כַּאֲשֶׁר צִוָּה י'י אֶת מֹשֶׁה**"** (ויקרא טז,לד) – אהרן, הכוהן הגדול, עשה את העבודה ביום הכיפורים כפי שציווה ה' למשה, **- מה תלמוד לומר** – מה יש ללמוד מהכתוב: **"כַּאֲשֶׁר צִוָּה י'י אֶת מֹשֶׁה"? מיכן** (מכאן) **לקריאת הפרשה** – כמו שה' ציווה בדיבור למשה את פרשת העבודה ביום הכיפורים, כך גם אהרן עשה, שקרא בדיבור את הפרשה. מכאן למדים שכוהן גדול קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים (מכיוון שדבר זה כתוב בסיום פרשת העבודה ביום הכיפורים, לכן הכוהן הגדול קורא את הפרשה בסיום עיקר העבודה של יום הכיפורים)**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:3)

במשנה שנינו: "אם רוצה בבגדי בוץ - קורא, ואם לאו - באסטלית לבן משלו".
**רבי אמי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: שירי עבודות** – עבודות שמסיימות סדרת עבודות, כגון הקטרת חלבים ואיברים של פר ושעיר של יום הכיפורים (ראה "תוספתא כפשוטה", מועד ב, עמוד 752), או קריאת הפרשה ביום הכיפורים (הביטוי שיירי עבודות נזכר בירושלמי לעיל ב,א), **עובדן בבגדי לבן** (צריך להוסיף: '**משלו**' ("שערי תורת ארץ ישראל", "גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן)) – הכוהן הגדול רשאי לעשות שיירי עבודות בבגדי לבן שנקנים מכספו, ואינו חייב לעשותם בבגדי לבן משל הקדש, אבל אינו רשאי לעשותם בבגדי זהב**.**
ומציעים סיוע ממשנה לקביעה האמוראית: **אמר רבי מתנא** (נראה שצריך לומר: 'רבי מתניה' - אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי)**: מתניתא אמרה כן:** – המשנה (משנה יומא ז,א) אומרת כך: **ואם לאו** – שאינו רוצה לקרוא בבגדי לבן משל הקדש, **- באיסטלית לבן משלו** – קורא בבגדי לבן מכספו. הרי שהמשנה מסייעת לדברי רבי אמי בשם רבי יוחנן**.**
ומציעים קושיה כדי לפרוך את הקביעה האמוראית: **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מקשה)**: למה?** – מפני מה מותר לעבוד שיירי עבודות בבגדי לבן משלו? **שהן בחוץ?!** – וכי מפני ששיירי העבודות נעשים בעזרה, מחוץ להיכל ולקודש הקודשים שבפנים?! (הקטרת חלבים ואיברים של פר ושעיר של יום הכיפורים וכן קריאת הפרשה נעשות בעזרה) - ויש להציע מקרה שממנו מקשים: **הרי שחיטה** – שאינה חמורה כשאר העבודות, שכן היא כשרה בזר, ולכן אפשר להשוות שיירי עבודות לשחיטה**, הרי אינה אלא בחוץ** – השחיטה נעשית בעזרה**, והוא עובדה בבגדי זהב** – השחיטה של קורבנות התמיד ושל אילו של הכוהן הגדול ושל איל העם ושל קורבנות המוסף נעשית ביום הכיפורים על ידי הכוהן הגדול בבגדי זהב, ואינו רשאי לעשותה בבגדי לבן שנקנים מכספו**!** – והוא הדין שיירי עבודות שהן בחוץ, שאינו רשאי לעשותם בבגדי לבן שנקנים מכספו, ולכן יש לפרוך את דברי רבי אמי בשם רבי יוחנן!

ומביאים דעה חולקת בשם רבי יוחנן.
**רבי יסא** (רבי אסי, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) אמר **בשם רבי יוחנן: רצה - עובדה** (נראה שצריך לומר: '**עובדן**') **בבגדי זהב, רצה - עובדה** (נראה שצריך לומר: '**עובדן**') **בבגדי לבן** (צריך להוסיף: '**משלו**' ("שערי תורת ארץ ישראל")) – הכוהן הגדול רשאי לעשות שיירי עבודות בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (שלא כדעת רבי אמי בשם רבי יוחנן, שאינו רשאי לעשותם בבגדי זהב)**.** - ויש להציע מקרה שממנו לומדים: **מצינו שחיטה, רצה - עובדה בבגדי זהב, רצה - עובדה בבגדי לבן** (נראה שצריך להוסיף: '**משלו**') – מצאנו שהשחיטה של פרה אדומה, שהיא כשרה בזר (לשיטת רבי יוחנן בירושלמי לעיל ג,ח), נעשית על ידי הכוהן הגדול בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (אבל שאר עבודותיה של פרה אדומה אינם נעשים אלא בבגדי לבן, ואם עשאם בבגדי זהב או בבגדי לבן משלו - פסולה. ראה "תוספת ראשונים" ג, עמוד 225). והוא הדין שיירי עבודות, שרשאי לעשותם בבגדי זהב או בבגדי לבן שנקנים מכספו (שחיטה של פרה אדומה בסוגיה זו נזכרת ב"ספר ניר" וב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן. שלא כדבריהם, לנו נראה שרק שחיטה הנזכרת במימרה זו היא שחיטה של פרה אדומה, אבל לא שחיטה הנזכרת לעיל, וגם חלקה הראשון של מימרה זו אינו מדבר בשחיטה של פרה אדומה)**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:4)

**הולכת התורה אצל כוהן גדול**
**משנה סוטה** ז,ז: ברכות כוהן גדול (בסיום העבודה ביום הכיפורים) כיצד? חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול. וכוהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד, וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". וגולל את התורה ומניחה בחיקו, ואומר: יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב. "ובעשור" שבחומש הפיקודים קורא על פה. ומברך עליה שמונה ברכות: על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
כאן התחלת מקבילה בירושלמי סוטה ז,ז.
מציעים קושיה: **בכל אתר את אמר:** – בכל מקום (בכל מקרה) אתה אומר: **הולכין אחר** (במקבילה ובהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'אצל') **התורה** – העיקרון ההלכתי המקובל הוא שהולכים אצל ספר התורה במקומו כדי לקרוא בו, ואין מביאים את ספר התורה ממקומו אצל הקורא בו, משום כבודה של התורה**, והכא את אמר:** – וכאן (במשנה ביומא ובסוטה) אתה אומר: **מוליכין את התורה אצלן** (בהבאת הירושלמי בראשונים: 'אצלו') – מביאים את ספר התורה ממקומו אצל הכוהן הגדול ביום הכיפורים כדי לקרוא בו, וכן מביאים את ספר התורה ממקומו אצל המלך במעמד "הקהל" כדי לקרוא בו (משנה סוטה ז,ח)**?!** – הרי שהמקרה של כוהן גדול וכן של מלך סותר את העיקרון ההלכתי המקובל! (הביטוי 'בכל אתר את אמר' מציע עיקרון הלכתי מקובל, ולא מקור ספרותי מסוים ("הטרמינולוגיה של הירושלמי", עמוד 580))
ומתרצים את הקושיה: **אלא על ידי שהן** – כוהן גדול וכן מלך, **בני אדם גדולים** – חשובים**, התורה מתעלה בהן** – כבודה של התורה מתגדל כשמביאים את ספר התורה אצלם, ואין זה ביזיון**.**
ומקשים: **והא תמן מייבלין אוריתא גבי ריש גלותא!** – והרי שם (בבבל) מובילים (מביאים) את ספר התורה אצל ראש הגולה (במקום מושבו בבית הכנסת לשם קריאה)! (והרי אינו לא כוהן גדול ולא מלך!)
ומתרצים: **אמר רבי יוסה בירבי בון** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי)**: תמן** – שם (בבבל)**, על ידי שזרעו של דוד** (בהבאת הירושלמי בכמה מהראשונים: 'של בית דוד') **משוקע** (נמצא בתוך) **שם** – שראשי הגולה בבבל היו מצאצאיו של דוד המלך**, אינון עבדין לו** (צריך לומר כמו במקבילה בכתב יד רומי: '**לון**'. בהבאת הירושלמי בראשונים: 'ליה' / 'להון') **כמנהג אבהתהון** – הם עושים להם (לראשי הגולה) כמנהג אבותיהם (בשל ייחוסם על דוד המלך היו נוהגים בהם בכבוד שהיו נוהגים לפנים כלפי מלכי בית דוד, שהיו מביאים את ספר התורה אצלם, ולכן בבבל מביאים את ספר התורה אצל ראש הגולה)**.**

ראש הגולה לא עלה לקרוא בתורה אלא הורידו את ספר התורה אליו והיה קורא בו בישיבה, כדין מלך ישראל.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:5)

**מדלגים בנביא ואין מדלגים בתורה**
כאן המשך המקבילה בירושלמי סוטה ז,ז.
מציעים משנה ממקום אחר: **תמן תנינן:** – שם (משנה מגילה ד,ד) שנינו (בעניין הקריאה בציבור בתורה ובספרי הנביאים): **מדלגין בנביא** – מותר לדלג על פרשה אחת ולקרוא פרשה אחרת, ואין חייבים לקרוא לפי הסדר**, ואין מדלגין בתורה** – אלא חייבים לקרוא לפי הסדר**.**
כאן התחלת מקבילה בירושלמי מגילה ד,ד.
מביאים ברייתא: **מדלגין בנביא** – מפרשה לפרשה**, ואין מדלגין מנביא לנביא** – מספר לספר**, ובנביא של שנים עשר** – בספרי תרי עשר, **- מותר** – לדלג מנביא לנביא, כיוון שהם נחשבים כספר אחד**.**
במשנה שם שנינו: **אין מדלגין בתורה. -** מציעים הסבר: **רבי ירמיה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי) אמר **בשם רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** (במקבילה בסוטה נוסף 'לפי') **שאין גלין** (במקבילה בסוטה: 'גוללין', ובמקבילה במגילה: 'גולים') **ספר תורה ברבים** – אין מדלגים בתורה משום הביזיון שנגרם לספר תורה כשגוללים אותו בפני הרבים. אבל מדלגים בנביא, לפי שגוללים ספר נביאים ברבים (מסכת סופרים יא,ג)**.**
ומציעים קושיה (בהצעת מקרה שממנו מקשים על הדעה שלפני כן כדי לפרוך אותה): **רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי) **בעי** – שואל (מקשה)**: הגע עצמך** – שער בנפשך**, שהיתה פרשה קטנה** – במקרה שהפרשה שמדלגים עליה היא פרשה קטנה, ואין צורך בגלילת הספר כדי להגיע לפרשה שמבקשים לקרוא**!** – לפי ההסבר שהוצע, היה מותר לדלג בתורה במקרה זה, והרי מהמשנה משמע שלעולם אין מדלגים בתורה!
וחוזרים מן ההסבר שנאמר קודם לכן ומציעים הסבר אחר: **אלא כדי שישמעו ישראל** ה**תורה על סדר** – אין מדלגים בתורה משום שכשקוראים בתורה בציבור ראוי שהציבור ישמעו את התורה לפי הסדר שהיא כתובה ולא בדילוגים, ולכן אין לדלג אף על פרשה קטנה (ההקפדה לשמוע על הסדר היא רק בתורה אבל לא בנביאים, ולכן מדלגים בנביא)**.**
ומציעים קושיה ממשנה: **והא תנינן:** – והרי שנינו (משנה יומא ז,א וסוטה ז,ז בעניין הקריאה בתורה שהכוהן הגדול קורא ביום הכיפורים במקדש): **קורא "אחרי מות"** (ויקרא טז,א-לד) – פרשת העבודה של יום הכיפורים, **ו"אך בעשור"** (ויקרא כג,כו-לב) – עניין יום הכיפורים שבפרשת המועדות**!** – והרי שתי הפרשות האלו אינן סמוכות וצריך לדלג מפרשה לפרשה, ונמצא שאין מקפידים לשמוע את התורה על הסדר, שלא כמו שאמרו לפני כן!
ומתרצים את הקושיה (בהצעת הבחנה עקרונית בין העניינים שהושוו): **שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר)**, שהיא סדרו של** ה**יום** – הפרשה "אך בעשור" היא הסדר שחייבים לקרוא באותו היום, כיוון שהיא מעניינו של יום הכיפורים, ולכן במקרה זה מותר לדלג מפרשה לפרשה. אבל במקרים אחרים אסור לדלג מפרשה לפרשה, לפי שיש לשמוע את התורה על הסדר**.**
ומציעים סיוע ממקור אמוראי לאמור לפני כן: **תדע לך** – מכאן תוכל להוכיח**, דאמר** – שאומר **רבי שמעון בן לקיש: בכל מקום** (בכל מקרה) **אינו קורא על פה** – הקורא בתורה אסור לקרוא על פה (ירושלמי מגילה ד,א)**, והכא** – וכאן, **קורא** (צריך להוסיף כמו במקבילות ובהבאת הירושלמי בראשונים: '**על פה**') – ביום הכיפורים, לאחר שהכוהן הגדול קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור", הוא קורא על פה את פרשת המוסף של יום הכיפורים "ובעשור לחודש השביעי" (במדבר כט,ז-יא), כמו ששנינו במשנה ביומא ובסוטה, אף שאסור לקרוא על פה דברים שבכתב. הרי שמותר לקרוא על פה אם הוא סדרו של היום, והוא הדין שמותר לדלג מפרשה לפרשה אם הוא סדרו של היום (בדילוג מ"אחרי מות" ל"אך בעשור" צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה מעט בשל קרבתן של שתי הפרשות זו לזו, ולכן הוא קורא "אך בעשור" מן הכתב. אבל בדילוג מ"אך בעשור" ל"ובעשור", אילו היה קורא "ובעשור" מן הכתב, היה צריך הכוהן הגדול לגלול את ספר התורה הרבה בשל ריחוקן של שתי הפרשות זו מזו, אך שלא להטריח את הציבור להמתין עד שיגלול את הספר מפרשת "אך בעשור" עד פרשת "ובעשור" הרחוקה ממנה, הוא קורא "ובעשור" על פה)**.**

ומספרים: **רבי יוסה מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלאי** – (היה) מצַווה את בר עולא החזן של בית הכנסת של הבבליים (של היהודים מבבל שעלו לארץ ישראל. בתי כנסת של הבבליים היו בטבריה ובציפורי. כאן מדובר בבית הכנסת שהיה בטבריה, כי מקומו של רבי יוסה היה בטבריה)**: כד דהיא חדא אוריא, תהא גייל לה להדי** (צריך לומר: '**לוחרי**'. במקבילה בסוטה: 'לחורי', ובמקבילה במגילה: 'אחורי'. - 'להדי' אינה בארמית גלילית אלא בארמית בבלית ופירושה 'לפני', והיא שיבוש של 'לוחרי' שנגרם בשל הדמיון בצורת האותיות 'חר' > 'הד') **פרוכתא** – כאשר היא תורה אחת (כשיש לכם ספר תורה אחד בלבד ביום שקוראים בו שתי פרשות, ואתם צריכים לגלול את הספר בשעת הקריאה מפרשה אחת לפרשה אחרת), תהיה גולל אותה אחורי הפרוכת (ולא במקום שבו קוראים בתורה באמצע אולם בית הכנסת, לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים, כדברי רבי שמעון בן לקיש לעיל, מפני כבוד ספר התורה)**. כד אינון** (צריך לומר: 'אינ**י**ן' (לשון נקבה). במקבילה במגילה: 'כד דאינון', ושם בקטע בולוניה: 'כד דאינין') **תרתיי, תי** (=תהי) **מייבל חדא ומייתי חדא** – (ו)כאשר הן שתיים (כשיש לכם שני ספרי תורה ביום שקוראים בו שתי פרשות), תהיה מוביל (לוקח למקום אחר) אחת ומביא אחת (תחילה מביאים לאולם בית הכנסת ספר תורה אחד וקוראים בו פרשה אחת, ואחר כך מחזירים אותו למקומו ומביאים ספר תורה שני וקוראים בו פרשה אחרת, כדי לחלוק כבוד לכל ספר בפני עצמו (שמהלכים אחר ספר התורה מפני כבודו), אבל אין מביאים ומחזירים את שניהם יחד)**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי מגילה.

הסוגיה 'תמן תנינן: מדלגין בנביא' - 'ומייתי חדא' מקורה במגילה, שהיא מפרשת את המשנה שם. והועתקה ליומא ולסוטה אגב משנתנו ביומא ובסוטה שמצוטטת בה: 'והא תנינן: וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור"' ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 127).

הפרוכת היתה על פני קיתון קטון שהיה בבית הכנסת והיה מיועד לתיבה עם הספרים, או שהפרוכת היתה פרושה בתוך בית הכנסת וייחדה פינה לתיבה ("בשלהי הבית השני ובתקופת המשנה", עמוד 160).

בשבתות שבהן היו קריאות מיוחדות בתורה, כגון ארבע השבתות שלפני חודש ניסן או ראש חודש או חנוכה, היה חילוק במנהג הקריאה בתורה בין ארץ ישראל ובין בבל. בארץ ישראל היו מוציאים ספר תורה אחד ובו קראו את הקריאה המיוחדת, ובבבל היו מוציאים שני ספרי תורה, באחד קראו את פרשת השבוע ובאחר קראו את הקריאה המיוחדת. בבית הכנסת של הבבליים נהגו כמנהג בבל, והפקודה שנתן רבי יוסה לחזן בית הכנסת של הבבליים היתה בשל מנהג בבל שבו נהגו שם. שני חלקי הפקודה הם מפני כבוד ספר התורה.

הבבלים שהשתכנו בארץ נטו להתבדל בבתי הכנסת שלהם והוסיפו לקיים את מנהגיהם הקודמים ("מעמד החכמים בארץ ישראל בתקופת התלמוד", עמוד 62).

**תוספתא מגילה** ג,יט: "מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה" (משנתנו). - מדלגים בנביא, ואין מדלגים מנביא לנביא, ובנביא של שנים עשר מדלגים, ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לראשו (לצד ראשו, למפרע).

**בבלי מגילה** כד,א; **יומא** סט,ב ו**סוטה** מא,א: "מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה". - ורמינהי: קורא "אחרי מות" ו"אך בעשור". והא קא מדלג (בתורה)! - לא קשיא. כאן (שאמרו שלא ידלג) - בכדי שיפסיק התורגמן, כאן (שהתירו לדלג) - בכדי שלא יפסיק התורגמן. - והא עלה קתני: מדלגים בנביא, ואין מדלגים בתורה. ועד כמה הוא מדלג? עד כדי שלא יפסיק התורגמן. מכלל דבתורה כלל כלל לא ידלג! - אמר אביי: לא קשיא. כאן (שהתירו לדלג) - בעניין אחד, כאן (שאמרו שלא ידלג) - בשני עניינים. והתניא (בניחותא): מדלגים בתורה בעניין אחד, ובנביא אפילו בשני עניינים. וכאן וכאן (שהתירו לדלג) - בכדי שלא יפסיק התורגמן.

לפי הבבלי, מדלגים בתורה בעניין אחד. ולפי הירושלמי, מדלגים בתורה אם הוא סדרו של היום.

**בבלי יומא** ע,א ו**סוטה** מא,א: "'ובעשור' של חומש הפקודים קורא על פה". - ולכרכיה לספר תורה ולקרי! / ואמאי (קורא על פה)? לגלול (את הספר עד שיגיע לפרשה זו) ולקרי! - אמר רב הונא בר יהודה / בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים / בציבור.

בשני התלמודים אמרו, שאין גוללים ספר תורה ברבים. והטעם מפני כבוד התורה כפי שפירשנו, אך אין הטעם מפני כבוד הציבור (שאין ראוי שהציבור יחכה עד שיסיים הגולל לגלול) כמו שיש שגרסו בבבלי.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:1:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:1:6)

**ברכות כוהן גדול על הקריאה**
כאן המשך המקבילה בירושלמי סוטה ז,ז.
במשנה שנינו: **"ומברך עליה שמונה ברכות".**
מפרטים את חתימותיהן של שמונה הברכות שנאמרו על ידי הכוהן הגדול ביום הכיפורים לאחר הקריאה בתורה.
**"על התורה" -** "ברוך אתה י'י **הבוחר בתורה**" – זו חתימת ברכת התורה לפי נוסח ארץ ישראל**.**
**"על העבודה" -** "ברוך אתה י'י **שאותך נירא ונעבוד**" (במקבילה: 'שאותך לבדך ביראה נעבוד') – זו חתימת ברכת העבודה שבתפילת העמידה לפי נוסח ארץ ישראל**.**
**"על ההודייה" -** "ברוך אתה י'י **הטוב לך להודות**" – זו חתימת ברכת ההודאה שבתפילת העמידה לפי נוסח ארץ ישראל**.**
**"על מחילת העון" -** "ברוך אתה י'י **מוחל עונות עמו ישראל ברחמים**" – זה קטע מחתימת ברכת קדושת היום שבתפילת העמידה ביום הכיפורים לפי נוסח ארץ ישראל**.**
**"על המקדש" -** "ברוך אתה י'י **הבוחר במקדש**"**. ואמר רבי אידי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי)**:** "**השוכן בציון**" – אפשר שרבי אידי מתכוון להציע נוסח אחר במקום "הבוחר במקדש", ואפשר שהוא מתכוון שיש להוסיף "השוכן בציון" ל"הבוחר במקדש" מפני שאף ירושלים היתה כלולה בברכה זו**.**
**"על ישראל" -** "ברוך אתה י'י **הבוחר בישראל**"**.**
**"על הכהנים" -** "ברוך אתה י'י **הבוחר בכהנים**"**.**
**"**ו**על שאר** ה**תפילה" - ותחינה** (במקבילה: 'תחינה') **ובקשה** – הברכה השמינית כללה תחינה ובקשה על צורכי עם ישראל**,** "**שעמך ישראל צריכין להיוושע לפניך**" – אלה כמה מילים מגוף הברכה**,** "**ברוך אתה י'י שומע תפילה**" – זו חתימת הברכה**.**

עד כאן המקבילה בירושלמי סוטה.

לכאורה, קביעת מקור הסוגיה נמנעת, שכן משנתנו כפולה ביומא ובסוטה. ברם, אם נפרש: 'מוליכין את התורה אצלן'', בלשון רבים, אצל הכוהן הגדול והמלך, ושעליהם נאמר בהמשך: 'בני אדם גדולים', יוצא שמקורה בסוטה, והיא מתייחסת גם למשנה הבאה בסוטה שדנה במלך. סמך לדבר, מה שבא בהמשך: 'על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לון כמנהג אבהתהון', רוצה לומר מלכי בית דוד. אם כן, גם במלך אנחנו עסוקים ("סוגיות מקבילות בירושלמי" (עבודה), עמוד 127).


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:2:1)

**משנה**
**אם בבגדי בוץ קרא** – הכוהן הגדול את פרשות היום, **- קידש ידיו ורגליו** – לאחר הקריאה, **ופשט** – את בגדי הלבן**, ירד וטבל** – טבילה שלישית במקווה שבלשכת בית הפרווה**, עלה ונסתפג** – ניגב את גופו. אבל אם באצטלית לבן משלו קרא - כבר קידש ידיו ורגליו קודם שפשט את בגדי הבוץ, ולאחר הקריאה פשט את אצטליתו וטבל**. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. יצא ועשה את אֵילוֹ ואת איל העם** – שהם קורבנות עולה (המשנה נקטה את לשון הכתוב בויקרא טז,כד: "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם")**.**
**ואת שבעת כבשים תמימים** – שהם מקורבנות המוסף המפורשים בבמדבר כט,ח**; דברי רבי אליעזר** (בן הורקנוס, תנא בדור השני) – רבי אליעזר סובר שהקריב את שבעת הכבשים אחרי אילו ואיל העם**. רבי עקיבה** (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) **אומר: עם תמיד של** ה**שחר היו קריבין** – רבי עקיבה סובר ששבעת הכבשים היו קרבים בשחר אחרי קורבן התמיד של השחר, לפני עבודת היום**.**
**פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של בין הערבים** – המשך דברי סתם המשנה, שפר העולה ושעיר החטאת של קורבנות המוסף (במדבר כט,ח; יא) היו קרבים בין הערביים לפני קורבן התמיד של בין הערביים**.**

נראה שהמשנה כאן אינה מוסרת את סדר הקורבנות של רבי אליעזר ורבי עקיבא (בברייתות שבתוספתא ובבבלי), והדיבור "פר העולה" וכו' אינו מהם אלא מבעל המשנה. דבריהם הם רק בעניין שבעת הכבשים (החל מ"ואת שבעת כבשים" עד "תמיד של שחר היו קריבין"). השאר הוא הכול מבעל המשנה. הוא הכריע נגד סדר הקורבנות שלהם חוץ מעניין שבעת הכבשים. שם לא היתה לו הכרעה והוכרח להביא את דעותיהם.
דברי רבי אליעזר ודברי רבי עקיבא הם מעין מאמר מוסגר במשנה כאן ("מקורות ומסורות", מועד ג, עמוד קכא).

מהמשנה כאן יוצא, שביום הכיפורים היה התמיד של בין הערביים קרב בבגדי זהב בטבילה השלישית שבמשנה כאן, לפני הוצאת הכף והמחתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית שבמשנה הבאה. כך גם אמר רבי יוחנן בירושלמי בהלכה הבאה. בבגדי זהב בטבילה החמישית שבמשנה הבאה לא נשנה שהקריב תמיד של בין הערביים, אלא נשנה שהקטיר את הקטורת של בין הערביים והטיב את הנרות.
**קידש ידיו ורגליו ופשט** – את בגדי הזהב**, ירד וטבל** – טבילה רביעית**, עלה ונסתפג** – ניגב את גופו**. הביאו לו בגדי לבן, ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס** – לקודש הקודשים, **והוציא את הכף ואת המחתה** – שהניח שם עד שיתאכלו כל סממני הקטורת (משנה לעיל ה,א)**.**
**קידש ידיו ורגליו ופשט** – את בגדי הלבן**, ירד וטבל** – טבילה חמישית**, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב, ולבש וקידש ידיו ורגליו. נכנס** – להיכל, **והקטיר את הקטורת של בין הערבים** – את על המזבח הפנימי שבהיכל**, והטיב** – הדליק, **את הנירות.**
**קידש ידיו ורגליו ופשט** – את בגדי הזהב**. הביאו לו בגדי עצמו, ולבש** – ויצא מן העזרה והלך לביתו**. ומלווין אותו** – כל העם, **עד ביתו. ויום טוב** – משתה, **היה עושה** – במוצאי יום הכיפורים, **לכל אוהביו שיצא בשלום** – הצליח להשלים את עבודת יום הכיפורים, ולא אירע לו פסול מחמת טומאה**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:2:2)

**תלמוד**
**סדר הקרבתם של שאר הקורבנות ביום הכיפורים**
מציעים קביעה הלכתית: **אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: זו דברי רבי אליעזר ורבי עקיבה** – המשנה היא דברי רבי אליעזר ורבי עקיבא שנחלקו בשבעת הכבשים, שלדעת רבי אליעזר קרבו אחרי אילו ואיל העם, ולדעת רבי עקיבא קרבו אחרי קורבן התמיד של השחר**, אבל דברי חכמים:** – פסיקת ההלכה היא: **כולהן** (כולם) – כל הדברים שנפרטו במשנה, אילו ואיל העם ופר העולה ושבעת הכבשים ושעיר החטאת הנעשה בחוץ, **היו קריבין עם תמיד של בין הערבים** – בבגדי זהב בטבילה השלישית**.**

בסדר העבודה ליום הכיפורים "אתה כוננת עולם מראש" של רב סעדיה גאון פייט שכולם היו קרבים עם תמיד של בין הערבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, כפסיקת ההלכה בירושלמי כאן. אבל בסדרי העבודה ליום הכיפורים "אזכיר גבורות אלוה" ו"אתה כוננת עולם ברב חסד" ו"אספר גדולות" של הפייטן הארץ ישראלי יוסי בן יוסי פייט שכולם היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית ותמיד של בין הערבים היה קרב בבגדי זהב בטבילה החמישית, **שלא** כפסיקת ההלכה בירושלמי כאן.

ומציעים קשר בין שתי מסורות המבוססות על עיקרון משותף: **רבי חונה** (רבי הונא, אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי) אמר **בשם רב יוסף** (גדול אמוראי בבל בדור השלישי)**: אתיא דרבי ליעזר כבית שמי** – באה (הולכת) [שיטתו] של רבי אליעזר כבית שמאי**. כמה דבית שמי אמרי**ן**:** – כמו שבית שמאי אומרים: **תדיר** ו**מקודש - מקודש קודם** – דבר המקודש יותר קודם לדבר השכיח יותר (אפשר שהיתה ידועה לירושלמי ברייתא שחלקו בה בית שמאי ובית הלל בעניין תדיר ומקודש, שלבית שמאי מקודש קודם ולבית הלל תדיר קודם ("תוספתא כפשוטה", זרעים, עמוד 91))**, כן רבי ליעזר אומר** (צריך לומר: '**אמר**')**:** – כך רבי אליעזר אומר: **תדיר** ו**מקודש - מקודש קודם** – כמבואר להלן (מימרה זו ישנה בירושלמי נזיר ז,א)**.**
וממחישים את הדברים שלפני כן: **היך עבידה?** – איך עשוי [הדבר]? (כיצד?) **עבודת היום מקודשת, ומוספי היום תדירין - עבודת היום קודמת למוספי היום** – אילו ואיל העם הם קורבן המקודש יותר, כי הם מעבודת היום המקודשת, ושבעת הכבשים הם קורבן השכיח יותר, כי הם מקורבנות המוספים שקרבים בכל המועדים, ולכן רבי אליעזר סובר ששבעת הכבשים קרבים אחרי אילו ואיל העם**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:2:3)

ומביאים ברייתא: **פר ואיל** (צריך להוסיף את המילים: '**ואֵילוֹ ואיל העם**') **ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר** – פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים, שהם קורבנות המוסף, וגם אילו ואיל העם היו קרבים אחרי קורבן התמיד של השחר**, והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים** – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים ושעיר הנעשה בחוץ היו קרבים לפני קורבן התמיד של בין הערביים**.**
ומציעים את טעמו של התנא בברייתא: **רבי שמעון בן לקיש** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני) **אמר: טעמיה דהן תנייא** – טעמו של התנא הזה (בברייתא)**, כדי לסמוך חטאת לחטאת ועולה לעולה** – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים שהם קורבנות חטאת ושעיר הנעשה בחוץ שהוא קורבן חטאת היו קרבים בסמיכות בין הערביים, וכן פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים שהם קורבנות עולה ואילו ואיל העם שהם קורבנות עולה היו קרבים בסמיכות בשחר, כדי לסמוך (לגרום שיהיה קרוב בזמן) קורבן חטאת אחד לקורבן חטאת שני וקורבן עולה אחד לקורבן עולה שני**.**

ומציעים דעה תנאית חלופית עלומת שֵׁם: **ואית דבעי מימר:** – ויש [מי] שרוצה לומר: **הפר והאיל ואֵילוֹ ואיל העם** (צריך למחוק את המילים: 'ואילו ואיל העם') **ושבעת כבשים תמימים היו קריבין עם תמיד של שחר** – פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים, שהם קורבנות המוסף, היו קרבים אחרי קורבן התמיד של השחר**, והשאר היו קריבין עם תמיד של בין הערבים** – אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים ושעיר הנעשה בחוץ ואילו ואיל העם היו קרבים לפני קורבן התמיד של בין הערביים**.**
ומציעים את טעמו של בעל הדעה החלופית: **והדין תנייא** – והתנא הזה (בעל הדעה החלופית), **תולה** (צריך לומר: '**חולק**' ("נועם ירושלמי", "שערי תורת ארץ ישראל")) **עבודות** (נראה שצריך לומר: '**עולות**') – מחלק את קורבנות העולה של יום הכיפורים, שפר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים היו קרבים בשחר, ואילו ואיל העם היו קרבים בין הערביים**. מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה שיש לחלק את העולות?) - נאמר בסיום העבודה ביום הכיפורים: **"וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם"** (ויקרא טז,כד) **- כאמור** (צריך לומר כמו הלשון הזהה שבירושלמי לעיל א,א: '**ב**אמור') **בעניין** – הכוהן הגדול יקריב את העולות שנאמרות בפרשת העבודה ביום הכיפורים**. מה אמור בעניין?** – מה העולות שנאמרות באותה פרשה? **אֵילוֹ ואיל העם** – אילו של הכוהן הגדול שנזכר בויקרא טז,ג: "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת **וְאַיִל לְעֹלָה**", ואיל העם שנזכר בויקרא טז,ה: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת **וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה**". לכן אילו ואל העם היו קרבים בין הערביים בסיום עבודת היום. אבל פר העולה ואיל העולה ושבעת הכבשים האמורים בחומש הפקודים היו קרבים בשחר**.**

**אמר רבי בון בר חייה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: ושעיר מה טעמא?** – מה הטעם? (מה המקור בכתוב לדבר זה, ששעיר הנעשה בחוץ קרב בין הערביים ולא בשחר?) - נאמר במוסף של יום הכיפורים: **"**שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת**, מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים"** (במדבר כט,יא) – שעיר החטאת הנעשה בחוץ הוא בנוסף לאימורי פר החטאת ושעיר החטאת הנעשים בפנים; ויש ללמוד מהכתוב: **- כבר קדמה חטאת הכ**י**פורים** – שעיר הנעשה בחוץ קרב אחרי שכבר קרבו אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים, ולכן שעיר הנעשה בחוץ קרב בין הערביים, ולא בשחר לפני שקרבו אימורי פר ושעיר הנעשים בפנים (במסירה שלפנינו מובא כאן בטעות הכתוב "מדם חטאת הכיפורים" (שמות ל,י), ויש לגרוס את הכתוב "מלבד חטאת הכיפורים" כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי)**.**

שני התנאים נחלקו באילו ואיל העם, שלדעת תנא אחד קרבו אחרי קורבן התמיד של השחר, ולדעת התנא השני קרבו לפני קורבן התמיד של בין הערביים.

דברי שני התנאים המובאים בירושלמי נתחלפו זה בזה ולכן היגהנו את דבריהם. ב"שערי תורת ארץ ישראל" הגיה באופן דומה. ואילו ב"נועם ירושלמי" לא הגיה את דברי שני התנאים, אבל העביר את דברי התנא השני בסמוך אחרי דברי התנא הראשון, ופירש שמאמר רבי שמעון בן לקיש מוסב על דברי התנא השני, והקטע 'והדין תנייא...' מוסב על דברי התנא הראשון. והיא היא.
ב"גליונות הירושלמי" של ר"ש ליברמן תיקן כמו ב"נועם ירושלמי".
גם ב"חידושי הריצ"ד" לא הגיה את דברי שני התנאים, אבל החליף את הסדר של מאמר רבי שמעון בן לקיש ושל הקטע 'והדין תנייא...', וגרס את מאמר רבי שמעון בן לקיש על דברי התנא השני, ואת הקטע 'והדין תנייא...' על דברי התנא הראשון. והיא היא.

שני התנאים המובאים בירושלמי סוברים כרבי אלעזר ברבי שמעון בספרא ובבבלי שהאיל של המוספים שבבמדבר פרק כט אינו איל העם שבויקרא פרק טז, ששני אילים הם.

**תוספתא יומא** ג,יט: רבי ליעזר אומר: כסדר קורבנות היו קריבים: פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ (שנזכרו בפרשת המוספים) היו קריבים עם תמיד של שחר, ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך שבעת כבשים תמימים.
רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים תמימים היו קריבים עם תמיד של שחר, שנאמר: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" (במדבר כח,כג), ואחר כך פר ושעיר הנעשה בפנים, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר (בשעיר הנעשה בחוץ): "מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם" (במדבר כט,יא) (ומשמע שכבר קרב השעיר הנעשה בפנים), ואחר כך אילו ואיל העם (לרבי עקיבא מסמיכים את המוספים לתמיד של שחר, חוץ משעיר הנעשה בחוץ שכתוב בו "מלבד", וחוץ מאיל העם שעושה אותו עם אילו כמפורש בכתוב).

כל התנאים שבמשנה ובתוספתא כאן סוברים כרבי בספרא ובבבלי שהאיל של המוספים שבבמדבר פרק כט הוא איל העם שבויקרא פרק טז, ולפיכך לא הזכירו במשנתנו כאן ובתוספתא אלא איל אחד.

**בבלי יומא** ע,א: תנא דבי שמואל: רבי אליעזר אומר: יצא ועשה את אילו ואת איל העם, ואימורי חטאת ופר העולה ושבעת כבשים תמימים ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערביים.
תניא: רבי עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים תמימים עם תמיד של שחר היו קרבים, שנאמר: "מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד", ואחר כך עבודת היום, ואחר כך שעיר הנעשה בחוץ, שנאמר: "שעיר עיזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים", ואחר כך אילו ואיל העם, ואחר כך אימורי חטאת, ואחר כך תמיד של בין הערביים.

"דברי חכמים" בירושלמי הם כדעת רבי אליעזר לפי תנא דבי שמואל בבבלי. אלא שלא ברור מתי קרבו אימורי חטאת (פר ושעיר הנעשים בפנים) לפי "דברי חכמים", ולפי המשנה והירושלמי לעיל ו,ז הם קרבו קודם לכן.

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ב: "ואיל אחד לעולה" - רבי אומר: איל אחד הוא, הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפיקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם, אחד האמור כאן ואחד אמור בחומש הפיקודים.

**בבלי יומא** ע,ב: תניא: רבי אומר: איל אחד הוא, הוא האמור כאן, הוא האמור בחומש הפקודים. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: שני אילים הם, אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:2:4)

**הוצאת כף ומחתה**
בתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית באה סוגיה זו בהלכה ג.

נראה שכאן מתחיל התלמוד על משנה ד (הוצאת כף ומחתה) ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 589, הערה 118, אות ג).

נאמר בסיום העבודה ביום הכיפורים: **"וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד"** (ויקרא טז,כג) – לא נאמר בפסוק זה לשם מה הכוהן הגדול חוזר לאוהל מועד אחרי הווידוי על ראש השעיר המשתלח ושילוחו ביד המשלח, ולכן יש לשאול: **- מאיכן בא?** ויש להשיב: **מקריית הפרשה** – הכוהן גדול בא מן העזרה שבה הוא קורא את פרשת העבודה ביום הכיפורים (הקריאה היתה לאחר שהגיע השעיר המשתלח למדבר)**.** ויש לשאול עוד: **ולהיכן הוא הולך?** ויש להשיב: **להוציא כף ומחתה** – הכוהן גדול נכנס לקודש הקודשים כדי להוציא משם את הכף ואת המחתה שהניח שם כשהקטיר את הקטורת**.**

ומציעים תמיהה כדי לפרוך את האמור לפני כן: **כתוב** – בסיום העבודה ביום הכיפורים**: "וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם"** (ויקרא טז,כד) – הרי שלפי סדר הפסוקים, לאחר שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד, הוא יוצא מאוהל מועד ומקריב את שאר הקורבנות**, ואת אמר הכין?!** (בתמיהה) – ואתה אומר כך?! (כיצד אתה אומר שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד להוציא כף ומחתה?) - ומחזקים את התמיהה בהצעת היסוד ההלכתי של התמיהה: **ולא כן אמר רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**:** – ו(כי) לא כך אומר רבי יוחנן: **הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהוא לאחר תמיד של בין הערבים** – שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, והוצאת הכף והמחתה היתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית**?!** (בתמיהה) – הרי שיש לפרוך את האמור לפני כן שהכוהן הגדול בא אל אוהל מועד להוציא כף ומחתה, שהרי לפי זה הוצאת הכף והמחתה היא לפני הקרבת שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים, שלא כמו שאמר רבי יוחנן!
ומתרצים את התמיהה: **אמר רבי יוסה בן חנינה** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני)**: כל הפרשה כתובה על סדר** – סדר הפסוקים בפרשת העבודה ביום הכיפורים הוא על פי סדר העבודות שעובד הכוהן הגדול, **חוץ מזו** – חוץ מפסוק זה: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא טז,כג), המדבר בהוצאת כף ומחתה, ומקומו אחרי הפסוק: "וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא טז,כה), שהוא סיום עבודת הכוהן הגדול, ונמצא שהוצאת הכף והמחתה היא אחרי הקרבת שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: "ובא אהרן אל אוהל מועד" - כל הפרשה כולה אמורה על הסדר חוץ מן הפסוק הזה: "ובא אהרן אל אוהל מועד", ולמה הוא בא? כדי להוציא את הכף ואת המחתה.

**בבלי יומא** ע,ב-עא,א: תנו רבנן: "ובא אהרן אל אוהל מועד" - למה הוא בא? להוציא את הכף ואת המחתה, שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה.

ומביאים דעה חולקת: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: עוד היא אמורה על סדר: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד"** (ויקרא טז,כג) – גם הפסוק הזה נאמר על הסדר, אלא שאינו מדבר בעבודות אלא בקידושי ידיים ורגליים, וכך יש לפרש את הפסוק: **- מאיכן בא? מקידוש הראשון שהיה בידו** – הכוהן הגדול בא מהקידוש הראשון מעשר הקידושים שהוא מקדש לפני הטבילה הראשונה בהחלפת בגדים מחול לקודש, אחר שכבר פשט את בגדי החול**. ולאיין הוא הולך? לקידוש האחרון** – הכוהן הגדול הולך לקידוש האחד עשר והאחרון שהוא מקדש בהחלפת בגדים מקודש לחול, כשהוא עדיין לבוש בבגדי הקודש (כך משמעם של הקידוש הראשון והקידוש האחרון בירושלמי לעיל ג,ו, ראה פירושנו שם. - משמעות הדברים "בא" ו"הולך" היא שהכוהן הגדול הולך אחרי סוף העבודות למקום שבא ממנו לפני תחילת העבודות)**.**

**אמר רבי מנא** (השני, מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) **קומי** – לפני **רבי יוסה: למה לי נן אמרין:** – למה אין אנחנו אומרים: **חוץ מקידוש האחרון?** – המשנה היתה צריכה לומר שהקידוש האחרון היה בחול ולא בקודש, כמו שהמשנה (לעיל ג,ג) אומרת שהטבילה הראשונה היתה בחול, וממילא גם הקידוש הראשון (וכן הקידוש השני) היה בחול?
**אמר ליה:** – אמר לו (רבי יוסה לרבי מנא): **שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר, שיש להבחין בין הקידוש האחרון ובין הקידוש הראשון שרבי מנא השווה ביניהם)**, דכתיב:** – שכתוב: **"וּבָא** אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד**"** (ויקרא טז,כג) **"**וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ... **וְיָצָא"** (ויקרא טז,כד) – מכאן שהקידוש האחרון האמור בכתוב הזה הוא במקום קדוש ולא בחול ("ורחץ" הוא עניין לקידוש ידיים ורגליים, כמו בירושלמי לעיל ג,ו: 'מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר: "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ"' (ויקרא טז,כג-כד))**.**

ומביאים מדרש הלכה: **"וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד** אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ**"** (ויקרא טז,כג) **- שאין תלמוד לומר:** – שלא בא הכתוב ללמד דבר במילים: **"אֲשֶׁר לָבַשׁ". וכי עלת** (עלתה) **על דעתינו** (באה מחשבה בליבנו)**, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?!** – וכי הוא פושט שלא מה שהוא לובש?! הרי הוא פושט רק מה שהוא לובש! **אם כן, למה נאמר "אֲשֶׁר לָבַשׁ"? הקיש** (השווה) **פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידים ורגלים** – כמו שכוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים על לבישת הבגדים, שנאמר: "ורחץ" "ולבש" (לפי לימוד זה, "ורחץ" הוא קידוש, ואינו מוסב אלא על "ולבש")**, אף פשיטה - בקידוש ידים ורגלים** – כך כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים גם על פשיטת הבגדים. מכאן למדים שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים (קטע זה ישנו בירושלמי לעיל ג,ו, ושם למדים ממנו בדרך אחרת שעל כל טבילה היה כוהן גדול טעון קידוש ידיים ורגליים שתי פעמים. קטע זה הועתק מהירושלמי שם לירושלמי כאן לאחר תשובת רבי יוסה מן הכתובים בויקרא טז,כג-כד, כיוון שקטע זה מובא בירושלמי שם לאחר דרשת הכתובים האלה: 'מניין ששני קידושי ידים ורגלים על כל טבילה וטבילה? תלמוד לומר: "וּפָשַׁט" "וְרָחַץ" "וְרָחַץ" "וְלָבַשׁ"' (ויקרא טז,כג-כד), היא הדרשה שהבאנו בשולי תשובת רבי יוסה)**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: "ופשט את בגדי הבד" - שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". וכי עלת על דעתנו, כלום הוא פושט אלא מה שהוא לובש?! אם כן, למה נאמר: "אשר לבש"? הקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - בקידוש ידיים ורגליים, אף פשיטה - בקידוש ידיים ורגליים.

**בבלי יומא** לב,א: "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש" - שאין תלמוד לומר: "אשר לבש". כלום אדם פושט אלא מה שלבש?! אלא להקיש פשיטה ללבישה. מה לבישה - טעון קידוש, אף פשיטה - טעון קידוש.

**אמר רבי אלעזר** (אמורא בדור השני)**: יש לך עבודה אחרת שהוא עובדה בבגדי לבן, ואי זו זו? זו הוצאת כף ומחתה** – המילים "אשר לבש בבואו אל הקודש" (ויקרא טז,כג) מיותרות, כמו שאמור לעיל, והן באות ללמד, שיש לבישה שנייה של בגדי לבן בנוסף ללבישה ראשונה של בגדי לבן שהיא לצורך עבודת היום, והלבישה השנייה של בגדי לבן היא לצורך הוצאת כף ומחתה (ולפי זה, כוונת הכתוב הזה היא, שהוא פושט את בגדי הלבן שלבש לפני שנכנס לקודש הקודשים להוציא את הכף ואת המחתה)**.**

**אמר רבי יוחנן: הכל מודין בהוצאת כף ומחתה שהיא לאחר תמיד של בין הערבים** – שאר הקורבנות והתמיד של בין הערביים היו קרבים בבגדי זהב בטבילה השלישית, והוצאת הכף והמחתה היתה בבגדי לבן בטבילה הרביעית**.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:2:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:2:5)

**תלמוד**
**למה בבגדי לבן?**
שואלים: **ולמה בבגדי לבן?** – מדוע ביום הכיפורים כוהן גדול משמש בפנים בבגדי בד ולא בבגדי זהב?
ומשיבים: **אמר רבי חייה בר בא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: כשירות שלמעלן, כך שירות שלמטן. מה למעלן - "וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים"** (יחזקאל ט,ב) – כמו שלמעלה בשמי מרום משרת מלאך אחד לבוש בגדי בד (כתוב זה נאמר במראה הנבואה של יחזקאל, שראה שישה אנשים, ובהם איש לבוש בדים, שהיה חשוב לעומת חבריו, שתפקידם להשחית את העיר והמקדש. - האיש לבוש הבדים הוא המלאך גבריאל שמשמש כוהן גדול למעלה. עיין איכה רבה (בובר) פרשה ב, ועיין עוד בבלי שבת נה,א ובראשית רבה כא,ה)**, אף למטן - "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ"** (ויקרא טז,ד) – גם למטה בבית המקדש משרת כוהן גדול בלבוש בד**.**

בתלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית באה סוגיה זו בהלכה ד.

קשה לומר שהסוגיה באה כאן בגלל האזכור של בגדי לבן במשנה ד (הרי אלה נזכרים כבר בפרק ג), וסביר יותר שהיא שייכת למשנה ה ('כהן גדול משמש בשמונה כלים' וכו') ("תלמוד ירושלמי במהדורת האקדמיה ללשון העברית", "תרביץ" עא, עמוד 589, הערה 118, אות ד).

לסוגיה הזו ולסוגיה הבאה יש מקבילות בויקרא רבה כא,י-יב, ומכאן שמקומן של שתי הסוגיות הללו בירושלמי הוא באותה ההלכה.

**ויקרא רבה** כא,יא: רבי ברכיה ורבי ירמיה בשם רבי חייה בר אבא: כשירות שלמעלן כך שירות שלמטן. מה שירות שלמעלן - "איש אחד בתוכם לבוש בדים" (יחזקאל ט,ב), כך שירות שלמטן - "כתונת בד קודש ילבש" (ויקרא טז,ד).

בויקרא רבה אין השאלה "ולמה בבגדי לבן?".
בירושלמי נתקצרה שלשלת השמות של בעלי המאמר.
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:1
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:1)

**משנה**
**כהן גדול משמש** – כל ימי השנה, **בשמונה כלים** – בגדים**, וההדיוט** – כוהן פשוט, שאינו כוהן גדול, משמש **בארבעה** – בגדים**: בכתונת ובמכנסים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כהן גדול** – עוד ארבעה בגדים הנקראים בגדי זהב, והם**: חושן ואפוד ומעיל וציץ. באֵילּוּ נשאלין באורים ותומים** – בשמונה בגדים אלה היה הכוהן הגדול לבוש בשעה שהיה נשאל באורים ותומים**, ואין נשאלין בהן להדיוט** – בשביל אדם פשוט, **אלא למלך ולבית דין** – בשביל מלך, או בשביל בית דין הגדול (הסנהדרין), **ולמי** – או בשביל מי **שצורך הציבור בו.**
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:2
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:2)

**בגדי כוהן גדול**
במשנה שנינו: "כהן גדול משמש בשמונה כלים".
שואלים: **מפני מה כהן גדול משמש בשמונה כלים** – בחוץ כל ימי השנה**?**
ומשיבים: **רבי חנניה חברון דרבנ**י**ן** – חברם של החכמים (אמורא בדור השלישי) **אמר: כנגד** (בהקבלה ל-) **המילה** – כדי להזכיר זכות מצוות המילה, **שהיא לשמונה ימים** – ביום השמיני ללידת הבן**,** - ומציעים פסוק המשמש כמקור לדבר זה: **על שם "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ** הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם**"** (מלאכי ב,ה) – ה' כרת ברית עם הכוהנים שהיתה ברית חיים ושלום. - ויש לדרוש כתוב זה על ברית המילה, שבזכות מצוות המילה הכוהן הגדול מכפר על ישראל (חז"ל דרשו את הפסוקים במלאכי ב,ה-ז כמוסבים על אהרן או על הכוהן הגדול)**.**
ושואלים עוד: **מפני מה אינו משמש בבגדי זהב** – בפנים ביום הכיפורים**?**
ומשיבים: **מפני הגאוה** – כדי שלא יתגאה בבגדים הדורים ומפוארים כשהוא משמש לפני ה'**.**
ומציעים פסוק המשמש כמקור לאמור לפני כן: **אמר רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: על שם "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ"** (משלי כה,ו) – אל תַּראה את עצמך הדור ומפואר כשאתה עומד לפני מלך**.**
ומשיבים עוד: **אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שאין קטיגור** (המלמד חובה על אדם בדין, הטוען להרשעת הנידון בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) **נעשה** (נהפך ל-) **סניגור** (המלמד זכות על אדם בדין, הטוען לטובת הנידון בפני בית הדין (מקור המילה ביוונית)) – הואיל והזהב מזכיר את חטא העגל שהיה עשוי זהב, והרי הוא בבחינת קטיגור, לפיכך אי אפשר להשתמש בזהב לשם בגדי כוהן גדול, שהוא בבחינת סניגור, בזמן שהוא נכנס לפנים ביום הכיפורים לבקש סליחה מאת הקב"ה על חטאי עם ישראל**. אתמול** (בימים שעברו) **כתוב בהם: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב"** (שמות לב,לא) – בני ישראל עשו עגל זהב ועברו על האיסור לעשות פסל מזהב**, ועכשיו הוא** – כוהן גדול, **עומד ומשמש בבגדי זהב?!** (בתמיהה) – כך היה אפשר לתמוה אילו היה כוהן גדול משמש בבגדי זהב בפנים ביום הכיפורים.

**בבלי ראש השנה** כו,א: אמר רב חסדא: מפני מה אין כוהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה - לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

**ויקרא רבה** כא,י: רבי חנניה חברון דרבנין אמר: מפני מה כוהן גדול משמש בשמונה בגדים? כנגד מילה שהיא לשמונה ימים, הדא היא דכתיב: "בריתי היתה איתו" (מלאכי ב,ה).
רבי סימון בשם רבי יהושע: מפני מה אין כוהן גדול משמש בבגדי זהב? שאין קטיגור נעשה סניגור, כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר: אתמול עשו להם אלוהי זהב, והיום הם מבקשים לשמש בבגדי זהב?! - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: בשביל לחוס על ממונם של ישראל (שבגדי עבודת יום הכיפורים טעונים גניזה ואינם כשרים ליום כיפורים אחר, ובגדי זהב דמיהם מרובים). - רבי לוי אמר: מפני הגאווה, "אל תתהדר לפני מלך" (משלי כה,ו).

שמות האמוראים בירושלמי ובויקרא רבה מוחלפים.
בויקרא רבה השאלות "מפני מה...?" הן מדברי האמוראים, מה שאין כן בירושלמי.
הטעם "בשביל לחוס על ממונם של ישראל" אינו בירושלמי, אך טעם זה מקשר את האמור בירושלמי כאן עם האמור להלן, ואפשר שנשמט טעם זה בירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:3
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:3)

ומציעים ברייתא: **תני** – שונה **רבי חייה** (בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים)**:** נאמר בעבודה ביום הכיפורים: **"וּלְבֵשָׁם"** (ויקרא טז,ד) – הכוהן הגדול לובש את בגדי הלבן; ויש לדרוש מילה זו: **- ובלו שם** – בגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים אינו משתמש בהם עוד, אלא גונזם במקדש עד שיבלו (המילה "ולבשם" יתירה, כי כבר הזכיר הכתוב לבישה בכל אחד מהבגדים בלשון המתאימה לו, ולכן דורש מילה זו בדרך נוטריקון ושיכול אותיות: לבשם - בל שם)**. שם היו גנוזין. שם היו מרקיבין, ולא היו כשירים ליום הכיפורים הבא** – ובכל שנה היו חייבים להכין בגדי לבן חדשים לכוהן הגדול לעבודת יום הכיפורים הבא, משום כבוד היום**.**

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי דוסא** (תנא בדור הרביעי) **אומר: כשרים הם לכהן הדיוט** (משפט זה נוסף במסירה שלפנינו על ידי מגיה) – כוהן הדיוט רשאי לשמש בבגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים, שבגדי לבן של כוהן גדול שמשמש בהם ביום הכיפורים הם ארבעה הבגדים שמשמש בהם כוהן הדיוט (בספרא ובבבלי (ראה להלן) רבי דוסא לומד מן הכתוב שבגדי כוהן גדול של יום הכיפורים כשרים לכוהן הדיוט)**.**

**ספרא** "אחרי מות" פרשה ד: "והניחם שם" (ויקרא טז,כג) - מלמד שהם טעונים גניזה, ואינם כשירים ליום הכיפורים הבא. רבי דוסה אומר: כשירים הם לכוהן הדיוט.

**ויקרא רבה** כא,יב: "ולבשם" (ויקרא טז,ד) - יבלו שם. - תני רבי חייא: מלמד שטעונים גניזה, ואינם כשירים ליום הכיפורים אחר. רבי דוסא אמר: כשירים הם לכוהן הדיוט.

בירושלמי ובויקרא רבה דורשים מן "ולבשם", ובספרא ובבבלי (ראה להלן) דורשים מן "והניחם שם".

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **רבי** (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) **אומר: שתי תשובות בדבר** – שתי קושיות יש להקשות על רבי דוסא שאומר שבגדי לבן ששימש בהם כוהן גדול ביום הכיפורים כשרים לכוהן הדיוט**, אחת בבגדי כהן גדול** – קושיה אחת מצד בגדי כוהן גדול**, ואחת בבגדי כהן הדיוט** – קושיה שנייה מצד בגדי כוהן הדיוט. - בספרא ובבבלי (ראה להלן) פירשו את שתי הקושיות. **קושיה אחת**: וכי אבנט של כוהן גדול הוא אבנט של כוהן הדיוט?! שכן אבנט של כוהן גדול ביום הכיפורים הוא של בוץ (פשתן בלבד), ואבנט של כוהן הדיוט הוא של כלאיים (עשוי צמר ופשתן רקומים יחד), כמו אבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה (כך דעת רבי בברייתא להלן). **קושיה שנייה**: וכי בגדים ששימשו בקדושה חמורה של כוהן גדול יחזרו וישמשו בקדושה קלה של כוהן הדיוט?! הרי מעלים בקודש ואין מורידים! (הקושיה הראשונה היא ביחס לאבנט בלבד, והקושיה השנייה היא ביחס לכל הבגדים)**.**

ומציעים ברייתא: **תני:** – שונה [התנא]: **לא נחלקו רבי ורבי אלעזר בירבי שמעון** (תנא בדור החמישי) **על אבניטו של כהן גדול ביום הכיפורים שהוא של בוץ** – שנאמר בעבודה ביום הכיפורים: "וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר" (ויקרא טז,ד), **ועל שאר ימות השנה שיש בו כלאים** – שנאמר בבגדי אהרן (כוהן גדול): "וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם" - תכלת וארגמן ותולעת שני ושש מושזר (שמות כח,לט)**. ועל מה נחלקו** – שני התנאים הללו**? על אבניטו של כהן הדיוט** – שלא נאמר בבגדי בני אהרן (כוהנים הדיוטות) אלא: "וְלִבְנֵי אַהֲרֹן... וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים" (שמות כח,מ)**, שרבי אומר: יש בו כלאים** – כמו אבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה**, ורבי אלעזר בירבי שמעון אומר: אין בו כלאים** – כמו אבנט של כוהן גדול ביום הכיפורים**.**

ומציעים את טעמו של אחד מהתנאים החולקים: **רבי יעקב בר אחא** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי) אמר בשם **רבי אבהו** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי) שאמר **בשם רבי יוחנן** (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני)**: טעמא דרבי:** – הטעם (המקור בכתוב) של רבי: נאמר בסיום סדר המילואים: **"וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה"** (שמות כט,לה) – יש ללמוד מהכתוב הזה המשווה את אהרן ואת בניו: **- מה בגדי אהרן - יש בו** – באבנט של כוהן גדול בשאר ימי השנה, **כלאים, אף בגדי בניו - יש בהן** – באבנטים של כוהנים הדיוטות, **כלאים.**

ושואלים: **מה עבד לה** – מה עושה אותה **רבי אלעזר בירבי שמעון?** – כיצד הוא מתמודד עם המקור בכתוב המסייע לרבי החולק עליו?
ומשיבים: **מה אהרן - בראוי לו, אף בניו - בראוי להן** – יש ללמוד מהכתוב הזה שאהרן ובניו היו שווים בכך שלאהרן היה האבנט הראוי לו (של כלאיים) ולבניו היו האבנטים הראויים להם (של בוץ)**.**

**ספרא** "צו" פרשה א: "ומכנסי בד ילבש על בשרו" (ויקרא ו,ג) - מה תלמוד לומר "ילבש"? (והרי כבר נאמר "ולבש"!) ...רבי דוסא אומר: להביא בגדי כוהן גדול של יום הכיפורים שיהו כשירים לכוהן הדיוט. - רבי אומר: שתי תשובות בדבר: וכי אבנט של כוהן גדול הוא אבנט של כוהן הדיוט?! דבר אחר: מששימשו בקדושה חמורה, יחזרו וישמשו בקדושה קלה?!

**בבלי יומא** יב,ב: כי אתא רבין אמר: אבנטו של כוהן גדול ביום הכיפורים - דברי הכול של בוץ, בשאר ימות השנה - דברי הכול של כלאיים. לא נחלקו אלא באבנטו של כוהן הדיוט, בין ביום הכיפורים בין בשאר ימות השנה. שרבי אומר: של כלאיים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ.
אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: "על בשרו" (ויקרא ו,ג) - מה תלמוד לומר "ילבש"? ...רבי דוסא אומר: להביא בגדי כוהן גדול של יום הכיפורים שהם כשירים לכוהן הדיוט. - רבי אומר: שתי תשובות בדבר: וכי אבנטו של כוהן גדול ביום הכיפורים לא זהו אבנטו של כוהן הדיוט?! ועוד: בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה?!...
ואזדא רבי דוסא לטעמיה, דתניא: "והניחם שם" - מלמד שטעונים גניזה. רבי דוסא אומר: שלא ישתמש בהם ביום הכיפורים אחר (אבל ראויים הם לכוהן הדיוט, שאינם טעונים גניזה).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:4
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:4)

**בגדי כהונה מכפרים**
**אמר רבי סימון** (רבי שמעון בן פזי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי)**: כשם שהקרבנות מכפרין, כך הבגדים** – שמונה בגדי הכהונה של כוהן גדול, **מכפרין** – כמפורט להלן**.**

במשנה שנינו: **"**כהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: **בכתונת ו**ב**מכנסים** וב**מצנפת ו**ב**אבנט**. מוסיף עליו כהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ**".**
מפרטים על מה בגדי כהונה מכפרים.
**כתונת היתה מכפרת** על **לובשי כלאים** – בגדים שעשויים צמר ופשתן, שכיוון שהכתונת היתה עשויה פשתן ולא היה בה צמר, לכן כיפרה הכתונת, שלא היתה עשויה כלאיים, על לובשי כלאיים**.** - ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: **אית דבעי מימר:** – יש [מי] שרוצה לומר: כתונת היתה מכפרת **על שופכי דמים** – הורגי בני אדם**,** ומציעים פסוק כסימוכין: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (במעשה מכירת יוסף): **"וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם"** (בראשית לז,לא) – האחים של יוסף שיקעו את כתונתו בדם השעיר ששחטו, כדי שתוכיח שיוסף נהרג. - הסמיכות שבין כתונת ודם ביוסף מלמדת על הסמיכות שבין כתונת ודם בכוהן גדול, ומכאן שהכתונת מכפרת על שופכי דמים (המילים 'לובשי כלאים אית דבעי מימר' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה על פי המקבילות במדרשי האגדה, ראה להלן. מילים אלו לא היו בירושלמי במקורו, והמגיה שהוסיפן שכח להוסיף 'על' לפניהן, וגם לא הביא את הפסוק המוצע במדרשי האגדה כסימוכין)**.**

**מכנסיים היה מכפר** (צריך לומר: 'היו מכפרין') **על גילוי עריות,** ומציעים פסוק כסימוכין: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (בעניין בגדי כהונה): **"וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה"** (שמות כח,מב) – אתה חייב לעשות לכוהנים מכנסי פשתים שיכסו את הערווה. - ויש לדרוש את הכתוב, שהמכנסיים מחפים ומכפרים על עוון גילוי ערווה**.**

**מצנפת היתה מכפרת על גסי הרוח** – המתגאים, המתהלכים בקומה זקופה וראש מורם**,** ומציעים פסוק כסימוכין: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (בימי המילואים): **"וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ"** (ויקרא ח,ט) – משה שם את המצנפת על ראש אהרן. - המצנפת שבגובה הראש מכפרת על המתגאים המתהלכים בראש מורם**.**

**אבנט היה מכפר על הגנבים.** - ומציעים דעה חלופית עלומת שֵׁם: **ואית דבעי מימר:** – ויש [מי] שרוצה לומר: אבנט היה מכפר **על העוקמנים** – אנשים שאין ליבם ישר, רמאים המהלכים בדרכי עורמה ועקמומיות (המילים 'הגנבים ואית דבעי מימר על' נוספו במסירה שלפנינו על ידי מגיה על פי המקבילות במדרשי האגדה, ראה להלן)**.**
**אמר רבי לוי** (אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי)**: שלשים ושתים אמה היה בו** – באבנט, בגימטריה: לב, רמז שמכפר על עקמומיות שבלב**, והיה מעקמו לכאן ולכאן** – מסבבו וכורכו סביב ליבו. ולכן היה האבנט מכפר על העוקמנים שאין ליבם ישר**.**

**חושן היה מכפר על מטי הדין** – המעוותים את הדין ושופטים שלא בצדק**,** ומציעים פסוק כסימוכין: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר (בעניין בגדי כהונה): **"וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט"** (שמות כח,טו) – אתה חייב לעשות חושן המגלה את משפט ה' (לשואל באורים ותומים ששמו בחושן). ולכן היה החושן מכפר על מטי המשפט**.**

**אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה,** ומציעים פסוק כסימוכין: **כמה דאת אמר:** – כמו שאתה אומר: **"**וְ**אֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים"** (הושע ג,ד) – יש לדרוש את הכתוב, שכשאין אפוד יש עוון תרפים של עבודה זרה, שהאפוד שכוהן גדול לובש מכפר על עוון עבודה זרה**.**

**מעיל - רבי סימון** אמר **בשם רבי יונתן דבית גוברין** (אמורא ארץ ישראלי בדור השני, מהיישוב בית גוברין בשפלה לרגלי הרי יהודה)**: שני דברים לא היתה בהן** (צריך לומר: '**ל**הן') **כפרה** – לא מצאנו להם כפרה בקורבנות**, וקבעה להן התורה כפרה** – ממקום אחר**, ואֵילּוּ הן: האומר לשון הרע, וההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זוגי המעיל** – הפעמונים שבשולי המעיל**:** - נאמר בעניין בגדי כהונה: **"וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ"** (שמות כח,לה) – כשאהרן משרת לפני ה' הוא חייב ללבוש את המעיל, ויישמע קול הפעמונים שבשולי המעיל; ויש לדרוש: **- יב**ו**א קול ויכפר על קול** – קול הפעמונים מכפר על קולו של האומר לשון הרע. - הרי שהמעיל היה מכפר על לשון הרע**. ההורג נפש לא היתה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - מיתת כהן גדול:** - נאמר בעניין הרוצח בשגגה: **"וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל"** (במדבר לה,כה) – הרוצח בשגגה יישב בעיר המקלט עד שימות הכוהן הגדול (ורק אחרי מות הכוהן הגדול רשאי הרוצח לצאת מעיר המקלט). מכאן שמיתת כוהן גדול מכפרת על ההורג נפש בשגגה**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:5
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:5](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:5)

ומציעים קושיה מברייתא על האמור לפני כן: **תני** (נראה שצריך לומר: '**והא תני**')**:** – והרי [התנא] שונה: **רבי אליעזר בן יעקב** (השני, תנא בדור הרביעי) **אומר: נאמרה כפרה בפנים** – הכפרה של פר יום הכיפורים שנעשית בקודש הקודשים ובהיכל, שנאמר בעבודה ביום הכיפרים: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז,טז)**, ונאמרה כפרה בחוץ** – הכפרה של עגלה ערופה שנעשית מחוץ למקדש, שנאמר בפרשת עגלה ערופה: "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא,ח) - על ידי עריפת העגלה יכופר לעם ישראל על הדם שנשפך**. מה כפרה האמורה בפנים** (צריך לומר: '**בחוץ**' ("קורבן העדה", "פני משה")) **- בן הבקר** – העגלה הערופה, **מכפר על שופכי דמים, אף כפרה** ה**אמורה בחוץ** (צריך לומר: '**בפנים**' ("קורבן העדה", "פני משה")) **- בן הבקר** – פר יום הכיפורים, **מכפר על שופכי דמים** – הרי שההורג נפש יש לו כפרה בעגלה הערופה ובפר יום הכיפורים, שלא כאמור לעיל שההורג נפש בשגגה לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה במיתת כוהן גדול!**.**
ומתרצים את הקושיה בהצעת הבחנה בין שני מקרים: **כאן** – הכפרה במיתת כוהן גדול, **- בשוגג** – במקרה של הורג נפש בשגגה**, כאן** – הכפרה בעגלה ערופה ובפר יום הכיפורים, **- במזיד** – במקרה של הורג נפש במזיד**.**
ומציעים קושיה על התירוץ הקודם: **שנייא היא** – שונָה היא (שונֶה הוא הדבר) **עגלה ערופה בין שוגג בין מזיד?!** (בתמיהה) – וכי יש הבדל בעגלה ערופה בין שני המקרים הנידונים?! הרי עגלה ערופה מכפרת גם על ההורג נפש בשגגה וגם על ההורג נפש במזיד, שכן אין ידוע מי ההורג והאם הרג בשגגה או במזיד, ולכן יש לדחות את התירוץ הקודם!
ומתרצים את הקושיה הקודמת בהצעת הבחנה אחרת בין שני מקרים: **אמר רבי יוסה** (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי)**: כאן** – הכפרה במיתת כוהן גדול, **- על חט** (חטא) **ידוע** – על מקרה שההורג בשגגה ידוע**, וכאן** – הכפרה בעגלה ערופה ובפר יום הכיפורים, **- על חט** (חטא) **שאינו ידוע** – על מקרה שההורג אינו ידוע**.**


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:6
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:6](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:6)

**ציץ -** מציעים שתי דעות עלומות שֵׁם: **אית דבעי מימר:** – יש [מי] שרוצה לומר: ציץ היה מכפר **על הגודפנים** – המחרפים ומגדפים את שם ה'**. אית דבעי מימר:** – [ו]יש [מי] שרוצה לומר: ציץ היה מכפר **על עזי פנים** – חצופים, בעלי חוצפה**.**
ומציעים קושיה על אחת מהדעות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **על הגודפנין - ניחא** – [הדבר] נוח (מובן שהציץ מכפר על הגודפנים)**,** ומסבירים: **דכתיב:** – שכתוב (בסיפור על דוד שמכה את גולית הפלשתי): **"וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ"** (שמואל א יז,מט) – האבן שקלע דוד חדרה לתוך מצחו של גולית**, וכתיב:** – וכתוב (בעניין בגדי כהונה): **"וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד"** (שמות כח,לח) – הציץ חייב להיות על מצחו של הכוהן הגדול תמיד. - הסמיכות שבין מצח וגידוף בגולית (גולית חירף וגידף את אלוהי ישראל) מלמדת על הסמיכות שבין מצח וגידוף בכוהן גדול, ומכאן שהציץ שמקומו על המצח מכפר על הגודפנים**.** - אבל **מאן דאמר:** – מי שאומר: **על עזי פנים?** – מניין שהציץ מכפר על עזי פנים?
ומתרצים את הקושיה: נאמר בנבואת תוכחה: **"וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ"** (ירמיהו ג,ג) – פניה של כנסת ישראל היו כפניה של זונה, שהיו עזי פנים. - הרי שעזות פנים מקומה במצח, ולכן הציץ שמקומו על המצח מכפר על עזי פנים**.**

**בבלי זבחים** פח,ב ו**ערכין** טז,א: אמר רבי עינייני בר ששון (רבי אינייני בר סיסיי, אמורא ארץ ישראלי בדור השני): למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קורבנות? לומר לך: מה קורבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים.
כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא).
מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, שנאמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב).
מצנפת מכפרת על גסי הרוח. דאמר רבי חנינא: יבוא דבר שבגובה (המצנפת שעל הראש) ויכפר על גובה / על מעשה גובה (חטא של גובה הלב וגאווה).
אבנט מכפר על הרהור הלב, אהיכא דאיתיה (מכפר על המקום שישנו, כי האבנט היה חגור כנגד הלב).
חושן מכפר על הדינים (שעוותו), שנאמר: "ועשית חושן משפט" (שמות כח,טו).
אפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר: "אין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד).
מעיל מכפר על לשון הרע. דאמר רבי חנינא: יבוא דבר שבקול (פעמוני המעיל) ויכפר על קול / על מעשה קול (חטא של לשון הרע).
ציץ מכפר על עזות פנים. בציץ כתיב: / כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ובעזות פנים כתיב: / וכתיב התם: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג).

**ויקרא רבה** י,ו: אמר רבי סימון: כשם שהקורבנות מכפרים, כך הבגדים מכפרים.
דתנינן: כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ובמכנסיים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כוהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ.
כתונת - לכפר על לובשי כלאיים, כמה דאת אמר: "ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז,ג) (רמז לכלאיים, שהכתונת של פשתן והפסים של צמר, או פס של צמר ופס של פשתן) / לכפר על שפיכות דמים, כמה דאת אמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא).
מכנסיים - לכפר על גילוי עריות, כמה דאת אמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב).
מצנפת - לכפר על גסי הרוח, כמה דאת אמר: "ושמת המצנפת על ראשו" (שמות כט,ו).
אבנט - מאן דאמר: על העקמנים, ומאן דאמר: על הגנבים. - אמר רבי לוי: אבנט - שלושים ושתיים אמה היה, והיה עוקמו לפניו ולאחריו.
חושן מכפר על מטי דינים, כמה דאת אמר: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים" (שמות כח,ל).
אפוד מכפר על עבודה זרה, כמה דאת אמר: "ואין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד).
מעיל - רבי סימון בשם רבי נתן אמר: שני דברים אין להם כפרה, ונתנה להם תורה כפרה, ואלו הם: לשון הרע, והורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע אין לו כפרה, ונתנה לו תורה כפרה. במה מתכפר לו? בזוגי המעיל, הדא היא דכתיב: "פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון, על שולי המעיל סביב" (שמות כח,לד), "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו" (שמות כח,לה). אמר הקב"ה: יבוא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה אין לו כפרה, ונתנה לו תורה כפרה. במה מתכפר לו? במיתת כוהן גדול, הדא היא דכתיב: "ואחרי מות הכוהן הגדול ישוב הרוצח" (במדבר לה,כח).
ציץ - מאן דאמר: / אית דאמרין: על עזי פנים. מאן דאמר: / ואית דאמרין: על המגדפים. מאן דאמר: על עזי פנים - מבנות ציון (שהיו עזות פנים), כאן כתוב: / כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ולהלן כתוב: / וכתיב התם: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). מאן דאמר: על המגדפים - מגולית, כאן כתוב: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח,לח), ולהלן כתוב: "ותטבע האבן במצחו" (שמואל א יז,מט).

**שיר השירים רבה** ד [ד] ה: דתנינן: כוהן גדול משמש בשמונה כלים, וההדיוט בארבעה: בכתונת ובמכנסיים ובמצנפת ובאבנט. מוסיף עליו כוהן גדול: חושן ואפוד ומעיל וציץ.
כתונת היתה מכפרת על שופכי דמים, היך מה דאת אמר: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית לז,לא), ויש אומרים: על לובשי כלאיים, היך מה דאת אמר: "ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז,ג).
מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, היך מה דאת אמר: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערווה" (שמות כח,מב).
מצנפת מכפרת על גסי הרוח, היך מה דאת אמר: "ושמת את המצנפת על ראשו" (שמות כט,ו).
אבנט היה מכפר, מאן דאמר: על הגנבים, ומאן דאמר: על העוקמנים. אמר רבי לוי: שלושים ושתיים אמות היה בו, והיה מעקמו לכאן ולכאן.
חושן היה מכפר על מטי דין, היך מה דאת אמר: "ונתת אל חושן המשפט" (שמות כח,ל).
אפוד היה מכפר על עובדי עבודה זרה, היך מה דאת אמר: "ואין אפוד ותרפים" (הושע ג,ד).
מעיל היה מכפר על לשון הרע. - רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גוברין: שני דברים לא היה להם כפרה, וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הם: לשון הרע, וההורג נפש בשגגה. לשון הרע לא היה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זוגי המעיל, שנאמר: "והיה על אהרן לשרת, ונשמע קולו" (שמות כח,לה), יבוא קול ויכפר על קול לשון הרע. וההורג בשגגה לא היה לו כפרה, וקבעה לו התורה כפרה - זו מיתת כוהן גדול, שנאמר: "וישב בה עד מות הכוהן הגדול" (במדבר לה,כה).
ציץ היה מכפר על עזי פנים, ומאן דאמר: על הגודפנים. מאן דאמר: על עזי פנים - היך מה דאת אמר: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח,לח), ולהלן הוא אומר: "ומצח אישה זונה היה לך" (ירמיהו ג,ג). ומאן דאמר: על הגודפנים - "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח,לח), ולהלן הוא אומר: "ותטבע האבן במצחו" (שמואל א יז,מט).
• • •


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:7
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:7](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:7)

**אורים ותומים והשאלה בהם**
במשנה שנינו: "באילו נשאלין באורים ותומים".
מביאים ברייתא: **ולמה נקרא שמם אורים? שהן מאירין לישראל** – דורש 'אוּרים' מלשון אוֹר**. ותומים** – למה נקרא שמם כך**? שהן מתימין** (מיישרים) **לפניהם** – לפני ישראל, **את הדרך, שבשעה שהיו ישראל תמימין היו** – התומים, **מכוונין להן את הדרך, שכן מצאנו** – שבשעה שלא היו ישראל תמימים, לא היו התומים מכוונים להם את הדרך, **שוִודוּ** (מגיה תיקן כאן ולהלן 'וודו' ל-'בידו', והיא היא, שיש כאן חילוף של בי"ת רפה ו-וי"ו) **להן בגבע בנימן** – במלחמה שהיתה בין בני ישראל ובין בני בנימין בגבעה שבנחלת בנימין כיזבו ושיקרו האורים ותומים לישראל, כמסופר בשופטים כ,יז-כה, שבשני הימים הראשונים של המלחמה ניגפו בני ישראל פעמיים אף על פי ששאלו באורים ותומים ונענו שיעלו למלחמה**.**
**אמר רבי יהודה** (בר אלעאי, מגדולי התנאים בדור הרביעי)**: חס ושלום** – לא יעלה על הדעת**, לא וִודוּ להם בגבע בנימן** – לא כיזבו ושיקרו האורים ותומים לישראל בשני הימים הראשונים של המלחמה**, שבראשונה אמר 'עלה', ולא אמר 'נתתיו'** – ביום השני של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בַה' לֵאמֹר: הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי? וַיֹּאמֶר ה': **עֲלוּ** אֵלָיו" (שופטים כ,כג) (וכן ביום הראשון של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן? וַיֹּאמֶר ה': יְהוּדָה בַתְּחִלָּה" (שופטים כ,יח)). ולכן בשני הימים הראשונים של המלחמה ניגפו בני ישראל, כיוון שלא נענו שינצחו**, ובשנייה אמר 'עלה' ואמר 'נתתיו'** – ביום השלישי של המלחמה נאמר: "וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה'... לֵאמֹר: הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי, אִם אֶחְדָּל? וַיֹּאמֶר ה': **עֲלוּ**, כִּי מָחָר **אֶתְּנֶנּוּ** בְיָדֶךָ" (שופטים כ,כז-כח). ולכן ביום השלישי של המלחמה ניצחו בני ישראל, כיוון שנענו שינצחו**.**

**ספרי זוטא** כז,כא: למה נקרא שמו אורים ותומים? אורים - שהם מאירים דבריהם. תומים - שהיו שלמים בהם (נראה שצריך לומר כמו בבבלי: משלימים דבריהם) ולא היו מבדים. ומה שכבר בידו בגבעת בנימין, מפני שלא בחנו כל צורכם. בראשונה אמר "עלו", ולא אמר "אתננו בידך", בשנייה אמר "עלו, כי מחר אתננו בידך".

**בבלי יומא** עג,ב: למה נקרא שמם אורים ותומים? אורים - שמאירים את דבריהם, תומים - שמשלימים (ממלאים, מקיימים) את דבריהם. ואם תאמר: בגבעת בנימין מפני מה לא השלימו דבריהם? - הם שלא ביחנו אם לנצח אם להינצח (הם עצמם אשמים שלא ביררו את דברי האורים ותומים, ששאלו האם לעלות למלחמה, ולא שאלו האם ינצחו בה), ובאחרונה שביחנו - הסכימו / השלימו להם, שנאמר: "...לאמור: האוסיף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימין אחי, אם אחדל? ויאמר ה': עלו, כי מחר אתננו בידך" (שופטים כ,כח).

דברי ספרי זוטא והבבלי על מה שאירע בגבע בנימין הם כדברי רבי יהודה בברייתא שבירושלמי.


###### Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:8
[Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Yoma 7:3:8](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20LaYesharim%20on%20Jerusalem%20Talmud%20Yoma/r/7:3:8)

ומביאים ברייתא: **ואין נשאלין שתי שאילות כאחת** – אין שואלים באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, אלא שואלים שאלה אחת ולאחר שהם משיבים חוזרים ושואלים שאלה שנייה**.**
ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אם נשאלו** – אם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, על מה הם משיבים? **- אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **משיבו על הראשונה ואין משיבו על השנייה** – האורים ותומים משיבים לשואל רק על השאלה הראשונה**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה** – האורים ותומים משיבים לשואל רק על השאלה השנייה**, ואית תניי תני:** – ויש תנא [ש]שונה: **אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה** – האורים ותומים אינם משיבים לשואל כלום**.**

**מאן דאמר:** – מי שאומר: **משיבו על הראשונה ואינו משיבו על השנייה -** יש להציע מקור לדעה הזו: **מן הדא:** – מזאת (מהפסוקים שלהלן): **"וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל**, שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי**"** (שמואל א כג,י) **"הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל** כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר י'י: יֵרֵד**"** (שמואל א כג,יא) – כשדוד ברח לקעילה ונודע לו ששאול המלך שרדף אחריו מתכוון לבוא לקעילה, דוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, השאלה הראשונה: "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ (ביד שאול)?", והשאלה השנייה: "הֲיֵרֵד שָׁאוּל?", והשיבו לו רק על השאלה השנייה, מדוע? **- דוד לא שאל כהוגן** – שהרי השאלה הראשונה מתאימה רק אם התשובה לשאלה השנייה חיובית**. לא צורכא דילה** – אין צורך [לומר] אלא: **"הֲיֵרֵד שָׁאוּל** כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ?**", ואם ירד "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ?"** – לפי הסדר ההגיוני היה דוד צריך לשאול שאלה ראשונה: האם יירד שאול לקעילה למלחמה עליה?, ושאלה שנייה: אם יירד שאול ויבקש מאנשי קעילה שימסרו לו את דוד, האם ימסרו אותו?. אבל כיוון שדוד שאל שלא כסדר ההגיוני, השיבו לו רק על שאלתו השנייה, שהיתה ראויה מבחינת הסדר להיות ראשונה. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - הם משיבים לשואל רק על השאלה הראשונה**.**

**מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה -** יש להציע מקור לדעה הזו: **מן הדא:** – מזאת (מהפסוקים שלהלן): **"וַיֹּאמֶר דָּוִד: הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי** וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל? וַיֹּאמֶר י'י: יַסְגִּירוּ**"** (שמואל א כג,יב) – לאחר שהשיבו לדוד רק על שאלתו השנייה, הוא חזר על שאלתו הראשונה והשיבו לו עליה. - נראה שמקומו של הפסוק הזה לעיל בסוף הקטע הדן בדעה הראשונה, והפסוק הזה מובא כדי לומר שכיוון שידע דוד ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, כמו שהוא בבבלי, ראה להלן. וכאן יש לגרוס שוב את הפסוקים בשמואל א כג,י-יא שמובאים לעיל, שדוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת והשיבו לו רק על השאלה השנייה. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - הם משיבים לשואל רק על השאלה השנייה**.**

יש להציע לגרוס את הקטע הזה כך: **מאן דאמר: משיבו על השנייה ואינו משיבו על הראשונה - מן הדא: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל** כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ? ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר י'י: יֵרֵד**"** (שמואל א כג,י-יא).

**מאן דאמר:** – [ו]מי שאומר: **אינו משיבו לא על הראשונה ולא על האחרונה -** יש להציע מקור לדעה הזו: (נראה שצריך להוסיף כמו לעיל: '**מן הדא:**' – מזאת (מהפסוק שלהלן):) **"וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי'י לֵאמֹר: אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?** וַיֹּאמֶר לוֹ: רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל**"** (שמואל א ל,ח) – דוד שאל באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת, השאלה הראשונה: "[ה]אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה (של העמלקים)?", והשאלה השנייה: "הַאַשִּׂגֶנּוּ?", והשיבו לו על שתי השאלות, מדוע? **- דוד ביקש עליה רחמים: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ"** (שמואל א כג,יא) – דוד ביקש רחמים מה' שישיבו לו על כל שאלותיו, בשל הצרה הגדולה שהיתה לו, כמו שמפורש בכתוב בעניין שמובא לעיל, שכששאל דוד שתי שאלות בבת אחת: "הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל?", הוא ביקש מה' שישיבו לו על שתי שאלותיו, שאמר: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ". אבל אם לא היה דוד מבקש רחמים, לא היו משיבים לו כלום. ומכאן שאם שאלו באורים ותומים שתי שאלות בבת אחת - אינם משיבים לשואל כלום**.** - ויש להציע סיוע לאמור לפני כן: **תדע לך** – מכאן תוכל להוכיח (שדוד ביקש רחמים גם בעניין כאן)**, שהרי שתים שאל** – השאלה הראשונה: "[ה]אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה?", והשאלה השנייה: "הַאַשִּׂגֶנּוּ?", **והשיבו** (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'והשיבוהו') **שלש: "וַיֹּאמֶר לוֹ: רְדֹף, כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל"** (שמואל א ל,ח) – השיבו לו על השאלה הראשונה: "רְדֹף", ועל השאלה השנייה השיבו לו: "הַשֵּׂג תַּשִּׂיג", ואף השיבו לו על מה שלא שאל: "וְהַצֵּל תַּצִּיל (מיד העמלקים את השבויים)". מכאן שדוד ביקש רחמים שישיבו לו**.**

ב"שערי תורת ארץ ישראל" הציע לגרוס את הקטע הזה כך: **מאן דאמר: אינו משיבו לא על הראשונה ולא על השנייה -** (קושיה:) **והכתיב: "וַיֹּאמֶר דָּוִד: י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ? הֲיֵרֵד שָׁאוּל...?"** (שמואל א כג,י-יא)**!** - (תירוץ:) **דוד ביקש עליה רחמים: "י'י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד נָא לְעַבְדֶּךָ"** (שמואל א כג,יא)**.** - (קושיה:) **והכתיב: "וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּי'י לֵאמֹר: אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה? הַאַשִּׂגֶנּוּ?"** (שמואל א ל,ח)**!** - (תירוץ:) **עוד** (גם) **היא דוד ביקש עליה רחמים** (כך היה מעשה אבל אין זה מפורש בכתוב**).** - **תדע לך**...

אפשר לקבל את הצעת "שערי תורת ארץ ישראל", אך לא בדרך של קושיות ותירוצים, אלא בדרך של ניחותא כמו שפירשנו אנו את הקטע הזה.

**בבלי יומא** עג,א-ב: תנו רבנן: ...אין שואלים שני דברים כאחד, ואם שאל - אין מחזירים לו אלא אחד, ואין מחזירים לו אלא ראשון, שנאמר: "ויאמר דוד:... היסגירוני בעלי קעילה בידו? הירד שאול כאשר שמע עבדך?... ויאמר ה': ירד" (שמואל א כג,י-יא).
והא אמרת: אין מחזירים לו אלא ראשון! - דוד שאל שלא כסדר, והחזירו לו כסדר, וכיוון שידע ששאל שלא כסדר, חזר ושאל כסדר, שנאמר: "ויאמר דוד: היסגירו בעלי קעילה אותי ואת אנשיי ביד שאול? ויאמר ה': יסגירו" (שמואל א כג,יב).
ואם הוצרך הדבר לשניים (לשאול שני דברים כאחד) - מחזירים לו שניים, שנאמר: "וישאל דוד בה' לאמור: ארדוף אחרי הגדוד הזה? האשיגנו? ויאמר לו: רדוף, כי השג תשיג והצל תציל" (שמואל א ל,ח).

בבבלי מובאת רק הדעה שאם שואלים שתי שאלות כאחת - אין משיבים אלא על השאלה הראשונה.

ומציעים גרסאות חלופיות עלומות שֵׁם של מקורות תנאיים: **אית תניי תני:** – יש תנא [ש]שונה: **הקול היה שומע** – הכוהן שהיה נשאל באורים ותומים היה שומע בנבואה קול שהגיע לאוזניו, וכך היה יודע להשיב את התשובה**. אית תניי תני:** – [ו]יש תנא [ש]שונה: **הכתב** היה **בולט** – אותיות מסוימות בשמות השבטים שהיו חקוקים על אבני החושן היו בולטות מן החושן, והכוהן שהיה נשאל באורים ותומים היה מצרף ברוח הקודש את האותיות הבולטות למילים, וכך היה יודע להשיב את התשובה**.**
ומציעים קושיה על אחת מהדעות: **מאן דאמר:** – מי שאומר: **הקול היה שומע - ניחא** – [הדבר] נוח (מובן שהיה שומע את הקול)**,** ומסבירים: **דכתיב:** – שכתוב: **"וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל** מִדַּבֵּר אֵלָיו**"** (במדבר ז,פט) – כשמשה בא אל אוהל מועד לדבר עם ה', משה לבדו שמע את קול ה' מדבר אליו. - וכך גם היה הכוהן הנשאל שומע את הקול**.** - אבל **מאן דאמר:** – מי שאומר: **הכתב היה בולט - והא לית** – והרי אין **חי'ת בשבטים ולא צד'י ולא קו'ף בשבטים!** – הרי אותיות אלו חסרות בשמות השבטים שהיו חקוקים על אבני החושן, וכיצד היה אפשר להשיב תשובה שיש בה אותיות אלו!
ומתרצים את הקושיה: **אברהם יצחק יעקב** היה **כתוב עליהן** – גם שמות שלושת האבות היו חקוקים על אבני החושן, שבהם יש אותיות אלו החסרות בשמות השבטים**.**
ומציעים קושיה נוספת: **והא לית** – והרי אין **טי'ת בשבטים!** – וגם אינה בשמות שלושת האבות, וכיצד היה אפשר להשיב תשובה שיש בה האות טי'ת!
ומתרצים את הקושיה: **"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"** (בראשית מט,כח) (בהבאת הירושלמי בר"ח: 'כל אלה שבטי ישורון', והוא שיבוש על פי הבבלי) **היה חקוק עליהן** – גם ארבע מילים אלו היו חקוקות על אבני החושן, שבהן יש האות טי'ת**.**

**בבלי יומא** עג,ב: כיצד נעשות (האותיות באבני החושן שעל פיהן השיב הכוהן הנשאל)? - רבי יוחנן אומר: בולטות (האותיות של מילות התשובה היו בולטות מבין האותיות החקוקת בחושן); וריש לקיש אומר: מצטרפות (האותיות של מילות התשובה היו זזות ונעקרות ממקומן ומצטרפות למילים) .
והא לא כתיב צד'י! - אמר רב שמואל בר רב יצחק: אברהם יצחק ויעקב כתוב שם. - והא לא כתיב טי'ת! - אמר רב אחא בר יעקב: שבטי ישורון כתוב שם.

דעת רבי יוחנן בבבלי היא כדעת אחד מהמקורות התנאיים בירושלמי.
• • •