## Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot Section 10

###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:1:1)

**בבוא עת זו"ן להתתקן אחר שנתקן או"א:** כבר ידעת מהחלקים הקודמים, שענין הזמן הרוחני, דהיינו "התחלה ואח"כ" האמור ביציאת האורות העליונים, פירושו, סבה ומסובב. כי כל סבה היא קודם אל המסובב שלה, להיותה הגורם אל המסובב שיסובב ממנה, וע"כ אין המסובב הזה יכול לצאת ולהגלות זולת אחר הסבה שלו וע"כ נבחן הסבה לקודם ולתחלה, והמסובב נבחן למאוחר ולאח"כ.
וזה אמרו "בבוא עת זו"ן להתקן אחר שנתקנו או"א" כי או"א הם הסבה אל הזו"ן, כי המה מתקנים ומאצילים אותם, על ידי הזווגים שלהם כמ"ש להלן, וכמ"ש בחלק העבר, אשר אח"פ דאו"א, שהם אחורים שלהם שנתבטלו מהם בעת שביה"כ, המה נפלו למקום זו"ן, שהפירוש הוא, שנתחברו ונעשו עם גו"ע דזו"ן למדרגה אחת, בלי הפרש והבדל ביניהם. ולפי שהמה דבוקים זה בזה, נמצא שאחר שנתקנו או"א בכל גדלותם, דהיינו אחר שהעלו את האחורים שלהם והחזירו אותם למדרגתם, הנה אז גם הגו"ע דזו"ן, עלו עם האח"פ הללו, אל מקום או"א, להיותם דבוקים עמהם כמבואר, וע"כ הזווגים דאו"א מועילים להגו"ע דזו"ן, ובאופן זה המה מתגדלים ומתתקנים ע"י או"א. הרי שמטרם שנתקנו או"א עצמם, לא היה העת לתיקון זו"ן.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:1:2)

**מעי אמו ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים:** מעי אמא, פירושו, בחינת מטבור ולמטה שלה, שהם ד' הספירות תנהי"מ דאמא, ועיקרם הוא קו האמצעי דאמא, שהוא ת"ת ויסוד, ומקום זה, דהיינו מטבור עד היסוד, מכונה מעי אמא או בטן שלה.
וענין עלית זו"ן לשם, כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך, כי בעת שהאחורים דאמא, שהם אח"פ הנפולים שלה, חזרו ונתחברו עמה למדרגתה, נמצאים גם גו"ע דזו"ן עולים עמהם יחד ומתחברים ג"כ אל אמא, ולהיותם בשעת נפילתם, במדרגה אחת דבוקים זה בזה, נמצאים גם עתה בעת שיבת האחורים האלו לאמא, דבוקים ג"כ זה בזה. וכבר ידעת שאח"פ אלו, הם בחינת ז"ת דבינה דאמא, וחוטם פה שלה, שמהם נעשו הנה"י החדשים שלה, שב"ש ת"ת תחתונים שמחזה ולמטה, הם בחינת ז"ת דבינה, כי הת"ת הוא בינה דחסדים, כנודע. ונה"י הם בחינת חו"פ, דהיינו זו"ן שלה. ובזה תבין, שמקום הדבקות של גו"ע דזו"ן באח"פ דאמא, הוא ממקום הטבור עד סיום הת"ת והיסוד, שהוא הקו האמצעי, ששם מקום הזווג, ושם מקום עצמותו של הפרצוף תנה"י הזה, כי הקצוות בכל מקום שהם אינם עיקרים בהפרצוף, כנודע. אמנם עיקר שורש הזו"ן דבוק רק ביסוד שלה, כי שם בחינת זו"ן דאמא עצמה כנ"ל, אכן בכח הזווגים דאו"א אשר שם, נמצא מקבל לתוכו מדרגת הבינה, עד שנעשה ירך אמו ממש, ואז, בהמשך ירחי עיבור, הולך ומתעלה מיסוד ומעלה עד נקודת החזה שלה, ולא יותר למעלה, כי שם כבר מסתיימים האח"פ הנפולים המוחזרים לה בגדלותה, כנ"ל, וע"כ עד שם יש להם להזו"ן חיבור ודבקות, ולא למעלה מחזה שלה, שהם כלים דפנים, שמעולם לא היה להם שום מגע ואיזה חיבור עם הזו"ן.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:3
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:1:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:1:3)

**הכלים הנשברים שירדו לבריאה ונתקנו שם:** כי הזווגים שנעשו על הרשימות דגו"ע דזו"ן הדבוקים ביסוד דאמא, כנ"ל, משיבים האורות השייכים להרשימות ההם, דהיינו בחינת האורות שהיה בהם מטרם שביה"כ, ואז אחר השלמתם של הרשימות, נמשכים גם הכלים ועולים מבי"ע, והרשימות המתוקנות חוזרים לכליהן ומתלבשים בהם כבתחילה, דהיינו כמו שהיו מלובשים בהם מטרם שביה"כ. וזה אמרו, "ושם נתבררו גם בחינת הכלים הנשברים שירדו לבריאה". כי תיקונם של הרשימות, הנכללות בזווגים דאו"א, מגיעים רק להכלים וניצוצים שנפלו לבי"ע, המתיחסים אל הרשימות ההם. כי הרשימות מבחינת עצמן, אינן צריכות לשום תיקון, להיותן שירים מאורות שנסתלקו מהכלים בזמן שבירתם, ואין אורות נפגמים, אלא רק מסתלקים אל שורשם, ורק המקבלים, שהם הכלים של הפרצוף, בהם שייך תיקון וקלקול. שבשעת קלקולם אינם יכולים לקבל האורות, ובשעת תיקונם המה מקבלים אותם. והבן וזכור זה. וענין הרשימות, הם חלק הנשאר, אחר הסתלקות האור, כדי לחזור ולהמשיך, אותו מדת האור שהיה בהכלים בתחלה. אמנם בהכרח גם הרשימו היא בחינת אור, כמו האור שנסתלק ועלה, כי אם לא כן, לא היה נקרא בשם רשימו ושירים מהאור.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:2:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:2:1)

**קשר אמיץ יחד שהוא ע"י היותם בדרך קוים:** כי ע"י צמצום ב' שנעשה ליציאת הנקודים, שעלתה ה"ת בנקבי העינים דס"ג דא"ק, ונתחברה ה"ת עם ה"ר, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, הנה אז נבהן, שה"ת שהיא המלכות, עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, הנקרא עינים, וגם החכמה נתקנה בנקבה, הנקראת נקבי עינים. והנה עלית המלכות הזאת, עשתה קו שמאל בכל ספירה וספירה עד החכמה, דהיינו ההתרשמות של ה"ת שקבלה כל ספירה, נחשב לקו שמאל של הספירה, ומהות הספירה עצמה נחשב לקו ימין שנשארה בה. ומתוך זה נמצאים כל הע"ס, שנתיחדו ונקשרו יחדיו בב' קוין ימין ושמאל, ואח"כ שנעשה הזווג על המסך והעביות, ויצאה שם הקומה החדשה, המכונה הסתכלות עינים באח"פ, נעשה קו האמצעי, והוא שהכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה, וחיבר אותם לאחד ממש, ובזה נעשה קשר אמיץ בהע"ס, שכל הע"ס קשורות ומחוברות ע"י ג' הקוים זה בזה.
ונודע, כי רק ג"ר דנקודים יצאו בשלימות הנ"ל מנקבי העינים, אבל ז"ת דנקודים, לא יכלו לקבל משם, וע"כ לא יצאו כי אם בקו אחד זה תחת זה בפירודא, כי המלכות היה מתחת כולם, ולא היה לה שום חיבור בהם, כמו בצמצום א'. ונודע שזה היה סבה אחת מסבות שביה"כ, כי ע"כ נשברו פנים ואחור, ואפילו בחינת הקטנות לא נשאר בהם כמו בהג"ר. לכן תיקון הראשון של הז"ת אלו, הוא תיקון הקוין בהם, דהיינו לשתף הה"ת בה"ר, שעי"ז תכלל המלכות בכל ספירה וספירה, ותקשר אותם בסוד ג' קוים כנזכר לעיל.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:4:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:4:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:4:1)

**עיבור זה, שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו':** כי ב' תיקונים יסודיים נעשו בעיבור, מכח עלית נה"י לחג"ת: א' הוא שנכללה מלכות ביסוד. וב' הוא, שנכללה מלכות בת"ת, שהוא בחינת בינה דחסדים. שע"י ההתכללות ביסוד, שהוא בחינת צר, כלומר, שנמשך בו הארת יסוד אבא שהוא צר ואריך, קבלה המלכות מיתוק גדול מאד, משום השלימות, של אריך הנמצא בו, שה"ס האור המחיה את המלכות, בסוד שאול הנחבא אל הכלים. (כנ"ל דף תתכ"ח תשובה כ"ח ד"ה וז"ל.) עש"ה. וע"י התכללותה בבינה שהיא ת"ת, הה"ת נקשרת ומתחברת בה"ר, שה"ס מדת הרחמים, שעל זה הוא עיקר כונת העיבור, להמתיק מדת הדין במדת הרחמים. כנ"ל.
וזהו דברי הרב, "שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו'. וגם כי אורות הבינה יאיר בהם". דהיינו להורות על ב' התיקונים היסודיים הנ"ל, א' מציאות בחינת הצר, שמקבלת מיסוד. ב' בחינת הארת הבינה, שמקבלת מת"ת. ובכח ב' הארות אלו, היא מקשרת ומיחדת כל הספירות זו בזו, בסוד ג' קוין, בקשר אמיץ יחד.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:5:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:5:1)

**עליתם בסוד מ"ן וגורמים זווג מאו"א וכו':** כלומר שהרשימות של הז"ת שהם בחינת גו"ע הדבוקים באח"פ דאו"א, כנ"ל, הם נכללים בהמ"ן דאו"א עצמם, ואו"א מזדווגים באמת על המ"ן של עצמם. אלא מתוך התכללות הרשימות דז"ת בהם, שהתכללות זו גורמת באו"א, שתתעורר בהם אותה בחינת מ"ן דקטנות, המותאם אל בחינת הרשימות ההן, דהיינו הראוי לקומת העיבור.
ונמצא כל הקומה של מ"ד ומ"ן, שיצאה על התכללות הזאת, שייך להרשימות האלו שהן הז"ת, כי המה היו הגורמים למדת הזווג הזה. ואו"א עצמם אין להם שום צורך אל מדת הקומה הזו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:7:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:7:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:7:1)

**העיבור אינו להאציל זו"ן מחדש, כי כבר היו נאצלים:** דהיינו מבחינת מה שיצאו בז"ת דנקודים. ואע"פ שהכלים האלו נפלו לבי"ע, מ"מ נשארו כל הרשימות שלהם באצילות כנודע, שענין הרשימות הוא לחזור ולהמשיך להכלים כל האורות שכבר היו להם בזמן הנקודים. ועל כן אין זה נחשב לאצילות חדש לגמרי, אלא רק לבחינת תיקון לזו"ן, שיצאו כבר בעולם הנקודים.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:7:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:7:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:7:2)

**הטפות של או"א וע"י שם מ"ה החדש:** כלומר, שתחלת התיקון נעשה להזו"ן ע"י טפות הזווג דאו"א, מכח התכללות הזו"ן בהם בסוד העיבור, כנ"ל. והמוחין שלהם דג"ר, המה באים להם בסוד מ"ה החדש, שה"ס טפת אבא המוריד הה"ת מעינים ומעלה האח"פ שלהם למדרגתם, כנודע. ובאמת כל הזווגים והקומות היוצאים בעולם האצילות נחשבים על שם מ"ה החדש, אלא עיקר שם מ"ה מורה על הוי"ה במילוי אלפין, שהוי"ה זו אינה מתגלה להם, רק בזמן הגדלות, כי המוחין דזווגים דאו"א דקטנות, המה בבחינת שמות אלהי"ם. כמ"ש במקומו. וע"כ מחלק הרב את מדת התיקון, לב' בחינות: לקטנות ע"י עיבור א' הנ"ל, ולגדלות ע"י מ"ה החדש.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:8:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:8:1)

**כלים חדשים על ידי הלבשה זו וכו' ומב' בחינות כלים אלו נעשה פרצוף ז"א:** שהם כלים דמ"ה וכלים דב"ן. כי כל הכלים החדשים היוצאים עם הזווגים הנעשים באצילות נקראים כלים דמ"ה. והכלים שנשארו בהז"ת מזמן הנקודים, הם נקראים כלים דב"ן. וב' מיני כלים אלו נמצאים בכל ה"פ אצילות.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:12:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:12:1)

**בכל בחינה ומדרגה חוזרים להתברר ש"ך אלו עד סוף העשיה וכו' כי הכל הוא בחשבון ש"ך ניצוצין:** כמו שמפרש, כי זה היו מספר הניצוצות שנפלו לתוך הכלים כשנשברו. ונודע שהע"ס נכללות זו מזו, וע"כ אין לך בחינה המתבררת ועולית מתוך בי"ע, שלא יהיה כלול בה כל הש"ך ניצוצין כי התכללות הזו היתה סבת שבירתם, כמו שיתבאר לקמן, וע"כ צריכים לזווגים דאו"א, שיבררו ויפרידו מהם הדינין והסיגים, הבאים מעירוב הל"ב ניצוצין האחרונים, שהם בחינת ה"ת בלי מיתוק דמדת הרחמים, ואז נעשים ראוים להתלבשות האורות בהם. כמ"ש לפנינו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:13:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:13:1)

**להאציל האצילות עם הארץ העליונה:** בינה נקראת ארץ העליונה. ומלכות נקראת ארץ התחתונה. וענין השיתוף של המלכות בבינה, נבחן שהאצילות נאצל עם הארץ העליונה כלומר, שהמסך והזווג נעשה במקום בינה, שאז נקראת בינה ארץ אדום.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:13:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:13:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:13:2)

**שורש הדינים כפטיש המכה בקורנס ויוצאין ניצוצות לכל צד, וכו' בסוד ל"ב נתיבות:** בוצינא דקורדינותא נקרא תמיד שורש הדינים, שפירושה בחינת ה"ת דצמצום א' ששמשה בפרצופי א"ק, שה"ס נקודה האמצעית, כמ"ש ענינה בחלק א' עש"ה. וענין ביטוש פירושו הכאה, כי המסך ששם העביות דה"ת המצומצמת, מכה באור העליון ומעלה או"ח, המכונה ניצוצין, כנודע, והנה בטישא זו יצאה מתחלה בז' מלכים דנקודים, שהוציא שם ד' מלכים ע"י ד' הקומות זו למטה מזו, בהזווגים דאו"א עלאין דנקודים. וד' מלכים תנהי"מ, ע"י ד' הקומות שיצאו בזווגים דישסו"ת. שמכל שמונת הקומות האלו נפלו ניצוצין לבי"ע. וזה אמרו כפטיש המכה בקורנס ויוצא ניצוצות לכל צד. ומספר הניצוצין האלה הם ש"ך ניצוצין כמו שמפרש והולך. והנה אח"כ בזמן התקון בעולם האצילות, חזר הזווג הנ"ל, ומברר מהם רק ט"ר שלהם, שהם ט' בחינות של ל"ב ניצוצין, שהם בגי' רפ"ח, והם נקראים ל"ב נתיבות חכמה המאירים בחמשים שערי בינה, כמ"ש לפנינו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:14:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:14:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:14:1)

**וכל אחד מתחלק לד' וכו', וכל אחד מאלו כלול מעשר:** ההתחלקות לד', היא, ע"פ ד' בחינות עביות שבמסך, שכל בחינה מהד' מוציאה קומה של עשר ספירות, כנודע. הרי שהד' בחי' כוללות ארבעים ספירות. וכל אחד ואחד מהשמנה מלכים כלול מארבעים ספירות הללו. הרי ש"ך בחינות בהם, ויש להבין כאן, למה אינו חושב ה' בחינות שבהמסך, שהרי ה' בחינות עביות יש בהמסך, אלא הענין הוא, כי אין כאן הבחי"ד, כי אחר שנתעלמה בהזדככות דגוף דכתר דא"ק, שוב לא נתחדשה, ואין כאן בנקודים אלא בחי"ד דהתלבשות, בלי עביות כלל, וע"כ אין כאן כי אם ד' בחי' של עביות לבד. וזה שמרמז לסוד ד' אותיות שם הוי"ה. כי גם בהוי"ה אין קומת כתר בהם, אלא ברמז של קוצו של יוד, כנודע. שהוא ג"כ מטעם האמור.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:15:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:15:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:15:1)

**הג"ר והו"ק שבכל נתיב ונתיב מהראשונים של הדינים, נברר לצד הקודש אמנם המלכות וכו':** כי ל"ב נתיבות הם בכללם, שכל אחד מהם כלול מעשר ספירות, כנ"ל. ורק ט' ספירות הראשונות שבכל נתיב ונתיב נבררו לצד הקדושה, אמנם המלכות שבכל נתיב ונתיב, נעשית פסולת למטה ולא יכלה להתברר, ונשארת בסוד תהו ובוהו. וצריך שתשכיל כאן, כי הל"ב נתיבות הם ל"ב בחינות דמסך ועביות, שכל אחת מהם יש בה כדי להוציא קומה של עשר ספירות. אמנם בל"ב נתיבות ההם, היתה הה"ת כלולה בכל נתיב ונתיב מהם, גם ידעת שבחינת המסך מבחינת הה"ת כבר נזדכך בסוד הסתלקות הא' דא"ק, ושוב לא נתחדש. וע"כ בכל מקום המצאה של העביות דה"ת, היתה בבחינת עביות בלי מסך, וזוהי סבה העיקרית של השבירה, אשר האורות לא יכלו להתלבש בהכלים ההם מחמת העירוב דה"ת בכל בחינה מהם. ולפיכך בירור הראשון של הז' מלכין, הוא בירור הל"ב נתיבות שיהיו נקיים מבחינת ה"ת הנ"ל. ובירור הזה נקרא ל"ב אלהי"ם שבבראשית, שפירושם ל"ב נתיבות בבחינת הט' ראשונות שבהם, כי המלכות נתבררה ונפרדה מהם, ונעשית פסולת למטה. דהיינו בחינת המלכות דמדת הדין הגלוי, שהיתה בלי מסך בעת הנקודים, ושגרמה לשבירת הכלים כנ"ל. ועי' היטב לעיל דף תפ"ו ד"ה הסיגים.
וצריך שתדע, כי כשם של"ב נתיבות אלו כוללים כל השמנה מלכים, דהיינו כל הבירורים שבעולמות עד ימות המשיח, כנ"ל. הנה יחד עם זה אין לך בחינה קטנה העולה לקבל תיקונה באצילות, שלא תהא צריכה להתחלק ולהתברר בכל ל"ב נתיבות האלו, דהיינו עד לברר ממנה את הט"ר שבכל נתיב ונתיב, ולהוריד ממנה את בחינת המלכות שבכל נתיב. והוא משום תחלת העירוב שהיה בזמן הנקודים, אשר העירוב הזה נבלע בכל פרט ופרט שאך אפשר להתחלק. וע"כ כל בחינה קטנה מהם שמתחילים לבררה ולהעלותה מן בי"ע לאצילות, צריכים להפריש ממנה העשר מלכיות שנתערבו בה, וע"כ מוכרחת להתחלק לל"ב נתיבות, כדי להוריד את בחינה האחרונה שבכל נתיב, שהם המלכיות הנ"ל. ולפיכך נבחן שבכל בחינה העולית למ"ן מבי"ע, יש בה ש"ך ניצוצין, שהם באים בהבירור של ל"ב נתיבות החכמה הנ"ל, המברר מהם הט"ר שבכל נתיב, ומוריד מהם בחינת המלכות שבכל נתיב. וע"כ נקרא כל עלית מ"ן בשם רפ"ח ניצוצין, דהיינו ע"ש הבירור, דהיינו ל"ב פעמים ט"ר, שמספרם רפ"ח. ול"ב ניצוצין שבעשר מלכיות יורדים מהם בסוד פסולת. והם מכונים ל"ב האבן. כמ"ש לפנינו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:19:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:19:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:19:1)

**שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, נדבקו בה ונאחזו בה בסוד כשושנה בין החוחים:** אין לפרש ניצוצותיה הראשונים שנפלו בחלקה של המלכות בעת הנקודים, כי א"כ מה הם הראשונים, הרי אין שום ניצוצין אחרונים אחריהם שיפלו ממנה, כי אין נפילת ניצוצין אלא בזמן שביה"כ, כנודע. אלא הכונה היא, שלא נשאר מבחינת המלכות הזאת, כי אם בחינת שורש העביות שלה, הנקרא כתר מלכות וגם שורש הזה שנשאר, לא נשאר מבחינת צורתה לפי עצמה, אלא ע"י התכללות ביסוד דז"א, בסוד עטרת יסוד, כלומר בסוד נקודה שתחת היסוד. ונמצא שבחינת ט"ר של קומתה נעלמות ממנה לגמרי, כי העביות מבחינת שורש, אינה מוציאה זולת קומת מלכות שבה לבד, דהיינו מלכות דמלכות, וכל הט"ר דמלכות נעלמו ממנה בכל המשך דשתא אלפי שני, עד לעתיד לבא, שתהיה נגלית מרדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וז"ש הרב, שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, דהיינו כל הט"ר שלה. ויתבאר במקומו, איך כל הט"ר האלו החסרות לה, היא נוטלת אותן מבחינת ז"א.
וזה אמרו "ומפני שניצוצותיה הראשונים לא נתקנו, נדבקו בה ונאחזו בה, בסוד כשושנה בין החוחים וכו"' כי כל אותם הניצוצות שלה שיצאו בזמן הנקודים בט"ר שלה, הנה כל אלו מונחים בקליפות בסוד ל"ב האבן, ומתוך שהמה חלקי המלכות ואבריה שנשרו ממנה, הנה היא מפרנסת ומקיימת אותם, בסוד נהירו דקיק, שהיא מאירה אליהם, כי ע"י כן היא עתידה לאסוף אותם אליה אח"כ בעת גמר התיקון. וכיון שהיא מפרנסת ומקיימת אותם מתוך ההכרח כנ"ל, ע"כ המה דבוקים בה ונאחזים בה, בשיעור כזה שיוכלו לקבל הספקתם ממנה, וז"ס ורגליה יורדות מות. אמנם ע"י חטאם של התחתונים מקבלים הקליפות כח, שיוכלו לינק ממלכות הרבה יותר משיעור קיומם, ואז היא נקראת כשושנה בין החוחים, שהחוחים חומסים ממנה את שפעה הנצרך לה לקיומה עצמה, מתוך שהם דבוקים בה. וזה נקרא גלות השכינה. וכל זה הוא מפני שחלקי המלכות היותר גדולים שלה, לא נבררו עדיין והמה מונחים בעירוב הקליפות. כמבואר.
וזה אמרו "וסוד ש"ך ניצוצות אלו עם שם אדנ"י העולה ס"ה, יהיה הכל שכינה, כי בה נכללים הכל" מורה לנו בזה, שאין השלימות של השכינה הקדושה מתגלית, מטרם שיתוקנו כל הש"ך ניצוצין במילואם, להיותם כולם חלקי בנין שלה, וגם החלקים היותר ראשונים, כמבואר.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:22:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:22:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:22:1)

**וע"י טפות אלו נתבררו ונתקנו השט"ו ניצוצין דז"א:** הנה הבירור הנ"ל שביאר הרב בסוד ל"ב נתיבות החכמה, הנה זה מתיחס לכחות החכמה, כי אבא הוא הפועל הראשון בזה, משום שעיקר כל הצמצום הוא רק כלפי אור החכמה, כנודע. וז"ס הכל במחשבה אתברירו, כי המחשבה עלאה שה"ס חכמה, היא המחלקת כל בחינה לש"ך ניצוצין הכלולים בה, והיא המפרישה את הבחינה האחרונה מכל נתיב ונתיב, שאחר בירוריו, נעשו בסוד ל"ב אלהי"ם שבעובדא דבראשית, כי כולם הם בסוד אלהי"ם. וכאשר נמשכים מן החכמה אל הבינה, נעשו אצלה חמשים שערי בינה, כי הם נכללים שם בסוד ה' גבורות שבה, שכל אחת כלולה מיוד, ונעשים חמשים שערים. שכל בחינה ובחינה מתיחסת לשער מיוחד של החמשים שערים. כמ"ש הרב (בפע"ח בברכת ספירת העומר) עש"ה. והנה זה השער ששם מצטיירים הזו"ן, יש לו אותו הצירוף של ז' פעמים אדם, שבגי' שט"ו. שהזו"ן ה"ס הוי"ה דאלפין שבגי' מ"ה ובגי' אדם, וע"כ הציור של בירורם בז"פ מ"ה, שהם בגי' שט"ו שהם בסוד אלפין.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:23:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:23:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:23:1)

**אם תחבר ה"ג דאמא וכו' נוקבא נקראת נער חסר ה' וכו'. ע"י ה"ח דטפת אבא וכו', נוקבא נקראת נערה עם ה':** וצריך שתזכור המתבאר לעיל בחלק ט' אות צ"ז בדברי הרב, בענין זמן הה' והו' של הנוקבא. כי בזמן הה' שהוא עם גמרם של המוחין דקטנות שלה, דהיינו עם תשלום י"ב שנה ויום א' היא מקבלת אז בחינת מנצפ"ך הא' מן הז"א, שפירושו ה"ג דקטנות, שהם בחינת דינין, ואז הנקבה נקראת נע"ר חסר ה', כי נער בגי' ש"ך דינין. ואחר י"ב שנים ויום א' שמתחילים ימי הנערות שבה, הנה אז מקבלת ה"ג ממותקות מאמא שלא ע"י ז"א, שהם בחינת מנצפ"ך שניים הבאים לה עם המוחין דבינות וגבורות שבעת הנסירה שמקבלת מאמא, ואז נקראת הנקבה נערה עם ה'. ונתבאר שם ענין המנצפ"ך הב' ודלת וציר הב', שפירושם: כי מקבלת אז טפת החסד דאבא, המורידה ה"ת מעינים שלה, ומחזירה אח"פ שלה למדרגה, אשר אחר זה כבר יש לה עשרה כלים, ואז היא ראויה לקבל המוחין דבינות, ובחי' עצמות דגבורות מאמא. כי מקודם זה שלא היה לה אלא בחינת גו"ע, שהיא עד י"ב שנים ויום א', לא יכלה לקבל רק הארות הגבורות ולא עצמות, שהם ה"ג הראשונות הנקראות מנצפ"ך א' מז"א. אבל אח"כ שע"י טפת ה"ח דאבא, שהשיגה ע"י אמא, שהורידה הה"ת מן העינים שלה, והחזירה האח"פ שלה אליה, שהם בנין האחורים שלה. הנה כבר אינה צריכה לקבל מאחורים דז"א. כי יש לה פרצוף שלם בפני עצמה, ואז היא מקבלת מאמא עצמות הגבורות, שהם מנצפ"ך הב', עם הבינות שהם בחינות הג"ר שלה.
והנה אותם הדברים מדבר הרב גם כאן, אלא מפני הקיצור כולל כאן הרב את הז"א ונוקבא יחדיו. אמנם אין זה אמור שהמה מקבלים אותם בזמן אחד, כי אין הנוקבא יכולה להמצא אפילו בבחינת מ"ן בלי ציור, מטרם שז"א השיג כבר את הגדלות שלו. כנ"ל בדברי הרב (חלק ט' אות ס' ובאו"פ שם בדיבור המתחיל ואחר) אלא לפי שב' בחינות המתקות של הגבורות האלו באים באותם הדרכים, בין לז"א ובין לנוקבא, ע"כ כולל אותם יחד.
וזה אמרו "אם תחבר ה"ג דאמא הנ"ל הנקראים מנצפ"ך וכו' אז נקרא הז"א נע"ר שהוא בגי' ש"ך, וגם הנוקבא נקראת נע"ר חסר ה'. והיינו המנצפ"ך הא' שהמה מקבלים עם תשלום הי"ב שנים ויום א' אל הנוקבא. ועם תשלום שני הקטנות אל הז"א, אשר ה"ג מנצפ"ך אלו אינם עצמות הגבורות, אלא הארת גבורות לבד. אשר ז"א מקבל אותם מאמא, אבל נוקבא מקבלת אותם מז"א, ולא מאמא, כמ"ש שם הרב, כי בשעה שאין להם אחורים שלימים, דהיינו בעת הקטנות, המה מוכרחים לקבל כל אחד, מאחורים דעליון שלהם, שעליון של ז"א היא אמא, ועליון של נוקבא הוא ז"א. ואז נקראים שניהם נע"ר, שמורה על בחינת דינין, כי מתוך שהם מקבלים את המנצפ"ך דאמא דרך אחורים דעליון, מכונים הגבורות בשם גבורות נקבות כנ"ל (חלק ט' דף תשנ"ט אות מ') וע"כ אין כחם יפה להמתיק את השט"ו דינין הנמצאים בבנין הקטנות שלהם. וע"כ הם נקראים נע"ר בחוסר ה'.
וזה אמרו "והנה ע"י ה"ח דטפת אבא נמתקים כולם וכו', ואז הנוקבא נקראת נערה בה"'. והיינו המנצפ"ך הב' שהמה מקבלים בזמן הגדלות, אחר שהעלו האח"פ שלהם למדרגתם, ויש להם אחורים שלמים משל עצמם, ואינם צריכים לאחורים דעליון, שהמה בחינת עצמותם של הגבורות, וע"כ המה מבסמים וממתקים את השט"ו דינים דבנינם עצמם, להיותם בחינת גבורות זכרים, שהם בחינת ג"ר. ואלו הגבורות אין הם יכולים לקבל מהעליון של כל אחד מהם, דהיינו ז"א מאמא, ונוקבא מז"א. והוא כי כל היחס שיש להעליון עם התחתון, הוא רק עם הכלים דפנים של התחתון, שהם גו"ע דתחתון, כי מתוך שהגלגלתא ועינים דתחתון דבוקים באחורים דעליון, דהיינו באח"פ שלו, בעת הקטנות דעליון, אשר אז אח"פ דעליון נמצאים דבוקים כאחד במדרגת התחתון, ע"כ גם בעת גדלות דעליון, שהעליון מחזיר את האח"פ האלו לבנין מדרגתו, נמצאים הגו"ע דתחתון הדבוקים שם, שגם הם מקבלים מקומת הזווג דעליון, שיש בזה ב' בחינות: א', עוד בעת שהם נמצאים בעלי עליון, שאז נבחנים הגו"ע דתחתון בבחינת זווג הא' שלהם, והם אינם יכולים לקבל בעצמם בחינת ציור שם, אלא העליון נוטל שם פי שנים, דהיינו חלקו עצמו מקומת הזווג שעל המ"ן דגדלות שלו, וגם חלק של גו"ע דתחתון הדבוקים באחורים שלו, שעל תוספות מ"ן הללו יוצאת רק קומת קטנות, הנקראת רוחא קדמאה, שהם בחינת נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח בלי ג"ר. כי ע"כ נקרא בשם רוחא, להורות שאין בקומה זו אלא בחינת נפש רוח לבד.
ובחינה ב' היא אח"כ, כשהעליון יוצא משם ובא למקומו עצמו, שאז מזדווג העליון מבחינת הקטנות שלו והולך ומודד לתחתון כל המדרגות בהאי רוחא קדמאה שקבל בעדו, שהם: נרנח"י דנפש, ונרנח"י דרוח. שהם נקראות בחינות העיבור ובחינות היניקה. שהתחתון מקבל אותם דרך האחורים של העליון, כי עדיין אין לו בחינת אחורים משלו. אמנם, רק ב' הבחינות עיבור יניקה הנ"ל, יכול העליון לתת לתחתון, משום שכבר נמצאים אצלו בפקדון, בסוד מ"ן ראשונים שקבל בביאה קדמאה, בעת היותם שניהם בעלי עליון כנ"ל. שה"ס הרוחא קדמאה. אמנם יותר מזה אין העליון יכול לתת אל התחתון, אלא ששניהם צריכים לעלות למ"ן מחדש לעלי עליון, ואז העלי עליון משפיע טפת הזווג המוריד הה"ת מעינים דתחתון, ואז משיג התחתון את אח"פ הנפולים שלו, וקונה אחורים משל עצמו, ואח"כ מקבל מהעלי עליון גם האורות דגדלות וע"כ הגבורות דגדלות ההם, נמצא הז"א, שאין הוא מקבל אותם ע"י אמא, כמו שקבל את הרוח נפש הכלולים ברוחא קדמאה, אלא שקבל אותם מעלי עליון שלו, דהיינו מאבא, כמ"ש הרב שאחר שמקבל הה"ח דאבא, אז נמתקים השט"ו דינים שלו בשלימות, ונעשים שכ"ה. אבל אמא אינה יכולה לתת לו כלום מבחינת גדלות, משום שאינם כלולים ברוחא קדמאה, כנ"ל. וכן הנוקבא אינה יכולה לקבל גבורות דגדלות על ידי ז"א, שהוא העליון שלה, משום שאינם כלולים ברוחא קדמאה, שז"א קבל בפקדון בשבילה. אלא שצריכים שניהם לעלות למ"ן מחדש לעלי עליון, לאמא, וגורמים זווג לאו"א, ואבא מוריד טפת חסד, המורידה הה"ת מעינים דנוקבא, ומעלה אח"פ שלה למדרגתה, שאז יש לה אחורים משלה, ואז מקבלת עצמות הגבורות אלו שהם מנצפ"ך השניים, הממתיקים לגמרי את השט"ו דינים שלה ונעשית בסוד שכ"ה ניצוצין כמנין נערה בה'.
והנה נתבאר היטב הטעם, שהמתקה ראשונה של ה"ג מבחינת הארתם, הן הז"א והן הנוקבא, מקבל כל אחד מעליון שלו: שז"א מקבל מאחורים דאמא, ונוקבא מאחורים דז"א. והמתקה זו אינה שלימה, להיות הגבורות אלו בבחינות נקבות, כנ"ל. והמתקה השניה, דהיינו ה"ג זכרים שהמה מקבלים, אינם יכולים לקבל מהעליון שלהם, אלא כל אחד מן עלי עליון שלו: שז"א מקבלם מאבא, ונוקבא מאמא. וזה הכלל, שאין כל תחתון יכול לקבל מעליון שלו מבלי זווג חדש, רק מה שכלול בהאי רוחא קדמאה, שהם בחינת עיבור ויניקה לבד כנ"ל. ויותר מזה, צריך גם העליון לעלות למ"ן לזווג חדש לעלי עליון. וכן העלי עליון למעלה ממנה, עד א"ס ב"ה, כי אין לך שום חידוש אור זולת מא"ס ב"ה.
ומה שלבחינת עיבור יניקה אין העליון נצרך לזווג חדש, אלא שנותן לו משל עצמו, אין הפירוש, שלמוחין דעיבור ויניקה, אינם צריכים לבא מא"ס ב"ה ח"ו. כי זה לא ניתן להאמר בשום פנים שבעולם. אלא הפירוש הוא, כי העליון כבר קבל ב' קומות הללו מא"ס ב"ה, בעוד היותו בסוד ביאה קדמאה, כנ"ל, וכשירד למקומו, הוא מודד אותם לאט לאט בדרך המדרגה ונותן אותם לתחתון, כנודע. ולכן נבחן זה, שהעליון נותן לתחתון, מבלי זווג חדש, כי אינו צריך לו, כי כבר קבל אותם ע"י ביאה קדמאה. וזכור זה היטב. גם תזכור עם המתבאר, שכל היחס והקשר של העליון עם התחתון, הוא רק עם הכלים דפנים של התחתון, שהיו עם אח"פ הנפולים שלו במדרגה אחת, אבל עם אח"פ של התחתון, אין אל העליון שום יחס וקשר עמהם, כי לא היו להם מעולם שום נגיעה עם העליון. כי בעת שאח"פ דעליון דבוקים בגו"ע דתחתון, נמצאים אח"פ של התחתון שהם דבוקים במדרגה שלאחריו דהיינו בתחת התחתון.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:26:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:26:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:26:1)

**תחת הבינה בסיומא תחת המלכות שבה עומדים ש"ך ניצוצין אלו שהם הז' מלכים:** דהיינו באחורים של המלכות דבינה, שם דבוקים הש"ך ניצוצין, שפירושם, הגו"ע של התחתון, שהארת אבא מחלק אותם שם לש"ך ניצוצין כנ"ל. אמנם צריך שתדע כאן ענין התחלקות או"א וישסו"ת לב'
פרצופין, שנהי"מ דאו"א, יצאו ונחלקו מאו"א, ונעשו לפרצוף מיוחד שנקרא ישסו"ת, והפרסא שבגוי מעוהי דא"א הבדיל ביניהם מבחינת מקום החזה, שאו"א עילאין שהם חב"ד חג"ת שבהם עד החזה שלעצמם, נמצאים למעלה מחזה דא"א, ששם ראש הפרסא שלו, ושש ספירות אלו נקראות בשם **ס'**. ונהי"מ שלהם, שהם הנקראים ישסו"ת, כבר נמצאים מתחת הפרסא שבחזה דא"א, וד' ספירות אלו נקראות בשם **ם'** סתומה. וישסו"ת אלו גם הם, נחלקים לב' בחינות חב"ד חג"ת, שהם גלגלתא ועינים שלהם, שבקטנות הם רוח נפש, דהיינו חג"ת נה"י, והגדלות הם נשמה ורוח, דהיינו חב"ד חג"ת. כי אז משיגים הכלים דאחורים שלהם שהם אח"פ, דהיינו בחינת נה"י החדשים שלהם, ומשיגים עמהם ג"ר דאורות הנשמה, כנודע. ואז יורד אור הנפש מתוך כלי דעינים ומתלבשת בנה"י החדשים, ויורד אור הרוח מכלי דגלגלתא ובא בכלי דעינים, ואור החדש דג"ר של הנשמה מתלבשת בכלי דגלגלתא, ונמצאו הגלגלתא שהיתה חג"ת, עלתה ונעשתה עתה לחב"ד, והעינים שהיו באור נפש ונה"י, נעשו עתה לחג"ת באור הרוח. ואור הנפש מתלבש באח"פ שחזרו להם, וע"כ נקראים נה"י חדשים, כי כלים דנפש נקראים נה"י. וגם נקראים אחורים כי הכלי דנפש נקרא בשם אחורים, כי שם מקום המסך והזווג של כללות הפרצוף.
ותדע, שבחינת הגלגלתא דיסו"ת מלביש על הנה"י דאו"א, אשר בקטנות משמשת הגלגלתא בבחינת חג"ת, כנ"ל. ובגדלות לבחינת חב"ד. והעינים של הישסו"ת מלבישים על המלכות דאו"א, אשר בקטנות הם משמשים לבחינת נה"י ובגדלות לבחינת חג"ת. ולפיכך נקרא בחינת העינים דישסו"ת בשם מלכות דאו"א עלאין, והגלגלתא דישסו"ת נקרא בשם נה"י דאו"א עלאין. שהוא מחמת הלבשת אותם במקומות אלו, ובערך או"א עלאין אין להם מעלה יתירה מאותו המקום שהישסו"ת מלביש אותם, וע"כ, אע"פ שגלגלתא דישסו"ת כלפי עצמה, כבר היא בבחינת חב"ד, מ"מ כלפי או"א אינה נחשבת יותר מנה"י שלהם, וכן העינים אע"פ שהם כבר בבחינת חג"ת, מ"מ כלפי או"א אינם נחשבים יותר מבחינת מלכות שלהם, כי שם הם מלבישים אותם.
ולפיכך אנו מבחינים, שהפרצוף דאו"א עלאין נחלק לד' בחינות, שהם: א', החב"ד שלהם, ב', הם החג"ת שלהם. וב' בחינות אלו הם למעלה מפרסא דא"א, דהיינו למעלה מחזה שלו. ג', הם נה"י שלהם, ששם מלביש גלגלתא דישסו"ת, דהיינו חב"ד של ישסו"ת. ד' היא המלכות דאו"א, ששם מלבישים עינים דישסו"ת, שהם חג"ת דישסו"ת. וב' בחינות אחרונות דאו"א, הם כבר למטה מפרסא דא"א. ועוד יש בחינה חמישית לאו"א, והיא בחינת האחורים של המלכות שלה, כי המלכות שלה מתלבשת בעינים דישסו"ת שהם בחינת חג"ת שלהם, אמנם כבר העלו להם הנה"י החדשים, ששם מתלבש הנפש דיסו"ת, אשר נה"י הללו הם נחשבים לאחורים דישסו"ת. כנ"ל.
אמנם בחינה חמישית זו שאמרנו ביחס או"א, הנה באמת אין לאבא ואמא שום יחס עמהם, כי כל היחס שבין העליון לתחתון, הוא רק בבחי' הכלים דפנים של התחתון, והוא להיות בחי' אח"פ דעליון בעת קטנותו, מונחים ודבוקים בכלים דפנים של התחתון, שהם גו"ע, שלו, כנ"ל בדיבור הסמוך, אבל אין להם שום נגיעה כל שהוא באח"פ של התחתון, כי בעת ההיא אשר אח"פ דעליון נמצאים דבוקים בגו"ע דתחתון, הרי נמצאים אח"פ דתחתון במדרגה של אחריו, דהיינו בתחת התחתון. ולפיכך, בחינה זו דנה"י החדשים של ישסו"ת, נבחן שהם תחת המלכות דאו"א עילאין כלומר, שהם לגמרי מחוץ לפרצוף או"א ואינם מלבישים אפילו למלכות דאו"א, כי אין המלכות דאו"א נוגעת רק עד סיום הכלי דעינים דישסו"ת, דהיינו הסיום דכלים דפנים שלהם, ואינה נוגעת כלום בכלים דאחורים דישסו"ת שהם הנה"י החדשים, כי מעולם לא היתה עמהם במקום אחד. כנ"ל.
וזה אמרו "והנה תחת הבינה בסיומא תחת המלכות שבה, עומדים ש"ך ניצוצין אלו שהם הז' מלכים" דהיינו כמבואר, שבחינת המ"ן דזו"ן. אין להם שום דבקות עם אחורים דאו"א, אלא שיש להם דבקות באחורים דישסו"ת, להיות האחורים דישסו"ת בשעת קטנותם מונחים ודבוקים בגו"ע דזו"ן. כנ"ל. אבל לא באחורים של או"א, שהם העלי עליון שלהם. אלא מתוך שגו"ע דישסו"ת מלבישים לנה"י דאו"א, כנ"ל, וגו"ע דזו"ן דבוקים בנה"י החדשים דישסו"ת, נמצא שגו"ע דזו"ן נמצאים סמוכים ממש מתחת המלכות דאו"א. כי החב"ד חג"ת שהם גו"ע דישסו"ת מלבישים לנהי"מ דאו"א, ונמצאת המלכות דאו"א שהיא מסתיימת במקום החזה דישסו"ת, כי היסוד דקטנות שהוא מבחינת עינים עולה בעת הגדלות לשליש עליון דת"ת מחזה ולמעלה, הרי שהמלכות דאו"א מתלבשת בו עד סיומו. דהיינו עד מקום החזה. והאח"פ המוחזרים ליש"ס ותבונה בעת הגדלות, שהם הנה"י החדשים, לוקחים מקומם מחזה דישסו"ת ולמטה. וגו"ע דזו"ן דבוקים שם בנה"י החדשים, הרי שגו"ע דזו"ן, דבוקים ממקום החזה ולמטה, שהוא ממש תחת הסיום של המלכות דאו"א אלא שאינם נוגעים בה עצמה, אלא רק בבחי' החזה דישסו"ת, שסיומא דמלכות דאו"א נמצאת שם.
אלא שיש כאן מקום שאלה, כי לפי המתבאר, אין להש"ך ניצוצין שום נגיעה עם או"א, אפילו במלכות שלהם, א"כ איך אומר הרב, שהז' מלכים שהם הש"ך ניצוצין העומדים בסיומא מתחת המלכות דאו"א, גורמים זווג לאו"א. ולהבין זה צריכים לדעת שאין ענין זווג זה אמור אלא בעת שאו"א וישסו"ת חוזרים לפרצוף אחד, כי ישסו"ת עצמם עם האח"פ החדשים שלהם נכללים באו"א, ואז נמצאים הגו"ע דזו"ן הדבוקים בנה"י החדשים דישסו"ת שדבוקים ג"כ בנה"י דאו"א, כי נתכללו זה בזה, כמ"ש לפנינו להלן. אמנם בעת שהם מתחלקים לב' פרצופין, אין לגו"ע דזו"ן שהם הש"ך ניצוצין שום חיבור ונגיעה עם המלכות דאו"א, שיוכלו לגרום להם בחינת זווג. וזכור היטב.
וז"ש "וע"י התעוררות דינים אלו אשר שם, היא מתחממת ומזדווגת עם אבא" דהיינו רק בעת שנעשים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, שאז יש להרשימות דגו"ע דזו"ן דבקות עם או"א, וע"כ אמא מרגשת בחינת החסרון שבהרשימות שלהם, שהם הדינים המכונים אש, וההרגש שלהם מכונה התחממות, שתובעים להם בחינת אור דחסדים, המכונה מים, הנמשכים ממימי החסד דאבא, וע"כ מפסקת בחינת האחורים שלה, ומזדווגת עם אבא פב"פ. כמ"ש בחלקים הקודמים.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:29:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:29:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:29:1)

**באמא עילאה יש ג' בחינות, א' נקרא ס' ונקרא בינה. והב' נקרא ם' סתומה, ונקרא תבונה. והג' נקרא ד' ונקרא ג"כ תבונה וכו':** ודע, כי יש כאן הבנה מקורית להבין ההפרש שבין ג' הפרצופים דאצילות: או"א, ישסו"ת, וזו"ן. ודבר זה מושרש עוד בעולם הנקודים. כי בעת צמצום ב', שעלה ה"ת בנקבי העינים, דהיינו עד החכמה שנקרא בע"ס דראש, בשם עינים, הנה אז נבחן שחכמה קבלה לה בחינת ה"ת לבחינת נוקבא אליה, שז"ס נקבי עינים, ובתיקון הזה נמצא שהוציא את הבינה לבר מראש, כדברי הרב לעיל (חלק ו' דף תל"ב אות מ"ד) שה"ת עלה בעינים, ונמצאו יה"ו של הבינה שיצאו למטה מה"ת באח"פ, וכיון שהבינה באה למטה ממסך דה"ת, ששם הצמצום ומקום הזווג, הנה יצאה מבחינת ראש, ונעשית לגוף ולחג"ת. עש"ה, ובאור פנימי. אמנם ג"ר של הבינה, אע"פ שיצאו לבחינת חג"ת, דהיינו אח"פ, מ"מ אינם סובלים כלום, מצמצום דה"ת שעלתה למעלה בנקבי עינים, והוא משום, שאין דבר הצמצום שולט כלום במקום ג"ר דבינה, כי שם בחינת אור דחסדים, וכל הצמצום הוא רק כלפי אור חכמה, וע"כ אין הבינה מקבלת שום מיעוט מחמת היציאה הזו. אמנם ז"ת דבינה, ומכ"ש זו"ן עצמם, עליהם רובץ כח הצמצום הזה שנתעלה לנקבי העינים, להיותם מבחינת עיקר אצילותם בע"ס דאו"י, בחינת הארת חכמה בחסדים, וכיון שהבינה יצאה לחוץ, דהיינו למטה מה"ת, הרי אינה יכולה להמשיך חכמה בשבילם.
ולפיכך נחלק הפרצוף דאו"א של אצילות על החזה שלהם. כי עד החזה הם בחינת ג"ר, כי אפילו החג"ת שלהם עד החזה, יש ג"כ תורת ג"ר בהם להיותם נקיים מה"ת שבנקבי העינים, כי ג"ר דבינה, שהמה יצאו בהפרצוף דאו"א לבחינת חג"ת, הנה הם אינם מתמעטים במשהו מחמתה, כנ"ל.
אמנם מחזה ולמטה, שמם עמידת ז"ת דבינה עד סיום הת"ת שלהם, וכ"ש לזו"ן הכוללים של הפרצוף ההוא, הרי כח הצמצום של ה"ת שבעינים שולט ורובץ עליהם, שאינם יכולים לקבל הארת חכמה שצריכים. וע"כ הופרס פרסא ביניהם, דהיינו לבין הג"ר שכוללים חב"ד חג"ת, דהיינו בחינת אבא עצמה שהוא הראש, שה"ת נתקנה מתחתיו, ובחי' אמא שהיא חג"ת, שאינה סובלת מה"ת. כנ"ל.ולבין המחזה ולמטה, שהם ז"ת דבינה דבינה הפרטית של הפרצוף, ונהי"מ הכוללים דהיינו זו"ן של הפרצוף, שהמה נעשו בבחינת מים תחתונים בוכים, שפירושו קטנות.
ומכאן הם השמות **ס' ם'** שהפרצוף דאו"א מתחלק על פיהם. כי החכמה עצמה שנתקנה בנקבי העינים, הם בחינת ראש הפרצוף, והם חב"ד. וכן הג"ר דבינה עד החזה, הם בחינת החג"ת של הפרצוף. ושש ספירות חב"ד חג"ת אלו הם מרומזים בשם **ס'**, שכל ספירה כוללת עשר והם ס' ספירות. ונקראים כן בסו"ה סומך ה' לכל הנופלים, כי אור הזה דג"ר דבינה, שלמעלה מחזה כיון שהם בסוד מים עליונים וג"ר, הרי האור הזה סומך את הזו"ן שלא יפלו לבי"ע גם בעת קטנות שלהם, בעת שחסרים מהארת חכמה. כמ"ש בחלקים הקודמים. וב"ש ת"ת תחתונים ונהי"מ דפרצוף או"א, העומדים מתחת לפרסא בסוד מים תחתונים, הם מכונים בשם **ם'** סתומה, כי הם ד' ספירות, וכל אחת מהם כוללת עשר, הרי ארבעים. ונקראים כן, ע"ש המסורה של **ם'** סתומה בהכתוב דל**ם**רבה המשרה וכו'. הרומז על ה**ם'** סתומה הנ"ל דלמטה מחזה דאו"א, להיותה המגלית כל מתן שכר לצדיקים, הכלול במחשבת הבריאה, שממנו מדבר הכתוב והנה **ס' ם'** הנ"ל, מלבד שפרצוף, דאו"א עצמו, מתחלק כן על החזה שלו, הנה גם נחלקו לגמרי לב' פרצופים נבדלים זה מזה. ועל ידי הבחן מקום החזה דא"א, וזהו בהבחן ב' הלבושים דע"ב ס"ג, הצריכים להלביש לא"א מן הגרון עד הטבור, ע"ד ע"ב ס"ג דא"ק, המלבישים לא"א דא"ק, מהפה עד הטבור שלו, בסוד מילוי, ומילוי המילוי. כי או"א עלאין המה בחינת ע"ב דאצילות, המלבישים לא"א מגרון עד החזה, וישסו"ת הם הוי"ה במילוי ס"ג, המלבישים לא"א מהחזה עד הטבור. וענין התחלקות זו יתבאר לפנינו בהרחבה.
וזה אמרו "באמא עילאה יש ג' בחינות: א' נקרא **ס'** ונקרא בינה, והב' נקרא **ם'** סתומה ונקרא תבונה" דהיינו כמבואר, שאו"א עלאין נחלקים על החזה, שמחזה ולמעלה שהם חב"ד חג"ת שלהם, נקראים **ס',** להיותם לגמרי מבחינת ג"ר, שאין כח הה"ת שולט שם כל עיקר. ומחזה ולמטה שהם הנהי"מ שלהם, העומדים למטה מפרסא דאו"א, הם נקראים **ם'** סתומה. וז"ש "והג' נקרא **ד'** ונקרא ג"כ תבונה, וזאת התבונה, שהיא תבונה הג', היא אשר מתלבשת נה"י שלה, תוך ז"א להעשות לו מוחין" וזה סובב על פרצוף ישסו"ת הנ"ל, שהוא מלביש על ה**ם'** סתומה דאו"א, שהיא נעשית למוחין לישסו"ת. ועל שמה נקרא ג"כ ישסו"ת כולו בשם **ד'**. הרומז על ד' הספירות נהי"מ דאו"א שהמה המוחין דישסו"ת. והיינו בעת הקטנות של ישסו"ת. שהם מקבלים המוחין אלו, רק דרך אחורים דאו"א עילאין, אז נקראו ישסו"ת בשם **ד'**, אבל בשעת הגדלות דישסו"ת, הם מתחלקים בעצמם ל**ס**' **ם'** כמו או"א עלאין, כי בחינת כלים שלהם, שהם גו"ע, שהיו בקטנותם בחינות חג"ת נה"י כנ"ל. הנה עתה בשעת הגדלות שהשיגו אח"פ שלהם. וה"ת ירדה מעינים שלהם. הרי חג"ת נעשו חב"ד, ונה"י נעשו לחג"ת, ואח"פ המוחזרים נעשו לנה"י חדשים, שלוקחים מקומם מחזה ולמטה דישסו"ת. ונמצא עתה ישסו"ת כמו או"א, שמתחלקים על החזה, שמחזה ולמעלה מקום חב"ד חג"ת שלהם, שהם הכלים דפנים, ונקראים **ס'.** ומחזה ולמטה שלהם, שהם נה"י החדשים, נקראים **ם'** סתומה, להיותם למטה מפרסא דישסו"ת, כנ"ל אצל או"א. עש"ה.
וז"ש, "וזאת התבונה שהיא תבונה הג' היא שמתלבשת נה"י שלה תוך ז"א להעשות לו מוחין" כלומר, שהיא בחינת העליון של הז"א, אשר גו"ע של ז"א דבוקים בנה"י החדשים שלה. וע"כ ז"א מלביש אותם הנה"י חדשים דישסו"ת הזה, להיותם דבוקים עמהם עוד משעת הקטנות דיסו"ת, וכן עולים עמהם בשעת הגדלות שלהם, בשעה שמחזירים אותם למדרגתם, ועולים לאו"א ומקבלים האורות דג"ר שלהם, ואז נבנים עמהם ביחד גם גו"ע של זו"ן, מתחילה בבחי' מ"ן בלי ציור ואח"כ בבואם למקומם, מקבלים הציור דעיבור, ואח"כ יניקה. כנודע.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:30:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:30:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:30:1)

**דהאי חכמתא אתגליף ואפיק וכו'. דגליפא היינו שעשה לו בית קבול כעין זכר ונקבה:** הוא סובב על ספרא דצניעותא. שאיתא שם לשון זה, ואומר, שאתגליף פירושו שנחקק, דהיינו, שחכמה עשתה לה בית קבול כעין זכר ונקבה. ופירוש הדברים, כנ"ל, בדיבור הסמוך, שענין זה, אשר החכמה נתקנה בדכר ונוקבא, התחיל עוד בנקודים, בעת עלית ה"ת לעינים, שנעשה בהם בחינת נקבי עינים, ונקבי עינים אלו הם סוד הבית קבול שחכמה עשתה לה, דהיינו בחינת תיקון של מסך ועביות הראוי לזווג עם אור העליון, כנודע. ועי' היטב בדיבור הסמוך בתחילתו. שהארכנו בענין זה.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:30:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:30:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:30:2)

**והוציא הבינה שהיא אמא, והיא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן:** דהיינו כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שמתוך זה שחכמה, שהיא נקראת עינים, קבלה אליה את הה"ת לנקבה שלה, הנה דחתה והוציאה את הבינה לבר מראש. עש"ה. וז"ש והוציא את הבינה. כי נעשית לבחינת גוף וחג"ת. ובזה פירש סוד הכתוב, ונהר יוצא מעדן, כי הבינה מכונה בשם נהר, ונהר ההוא היה מתחלה כלול בעדן, שחכמה נקרא עדן כנודע. ומטרם עלית ה"ת בעינים היה הבינה כלולה בראש יחד עם החכמה שנקרא עדן. אבל אחר צמצום ב' שעלתה ה"ת בנקבי עינים, יצא הנהר לחוץ מעדן, דהיינו לחוץ מראש, כנ"ל בדיבור הסמוך.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:31:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:31:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:31:1)

**לבינה שתי מציאויות, אם בדמות ס' עגולה, והיינו בהתעלמה למעלה עם החכמה:** כמ"ש לעיל, כי בחינות חב"ד חג"ת דאו"א עלאין הם מכונים **ס'** עד החזה שלהם, וה**ם**' סתומה שלהם מלובשת בפרצוף הב' הנקרא ישסו"ת. וכשישסו"ת הם בגדלות מתחלקים ג"כ על **ס**' ו**ם**', שמחזה ולמעלה שלהם, שה"ת ירדה משם, נקרא **ס'**, ומחזה ולמטה שלהם, ששם בחינת הנה"י החדשים, שלמטה מפרסא שלהם, נקרא **ם'** סתומה. עי' היטב בדיבור הסמוך שהארכנו בזה. וזה אמרו "אם בדמות **ס'** עגולה והיינו בהתעלמה למעלה עם החכמה" פירוש, שיש לישסו"ת אלו ב' מציאויות: א' היא בזמן הגדלות שלהם, שאז הם חשובים כמו או"א, כי גם הם, חב"ד חג"ת שלהם נקיים מה"ת, כי כבר ירדה הה"ת מנקבי העינים שלהם ע"י זווג עליון, וזה נבחן שישסו"ת שנקרא ג"כ בינה, עלתה למעלה ונתעלמה עם החכמה בקומה שוה, ואז נחשב הנהר שהוא כלול ונמצא בתוך העדן, שהוא חכמה. וע"כ נקרא גם הבינה, שהיא ישסו"ת בשם **ס'** עגולה כמו החכמה.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:31:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:31:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:31:2)

**ואם בדמות ם' סתומה, בשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין דלתתא לינקא לון:** פירוש, שבשעה שישסו"ת משפיעים מוחין דקטנות לז"א, הנה אז הם צריכים לעורר בעצמם בחינת הקטנות של עצמם, בהתאם למדת הקטנות שצריכים להשפיע לז"א, כנודע. וע"כ נבחן, שמעלים בחינת הה"ת לעינים שלהם, כדי להשפיע בחינה זו לז"א. ונמצא שוב, שאו"א עלאין שהם נקראים שניהם אבא, הנה מוציא עתה הבינה לחוץ בסוד **ם'** סתומה, כי ישסו"ת שהם הבינה חוזרים אז לקטנותם בבחינות גו"ע לבד. ואז המה משפיעים מבחינות הנה"י הישנים שלהם, שחזרו ונתמעטו לבחינת נפש רוח, ואז המה משפיעים מוחין דיניקה לז"א. ואלו נה"י דקטנות שבינה עוררה בעצמה, מכונים רביצה, בסוד האם הרובצת על הבנים בדוגמת העוף המצניעה את רגלים שלה, בעת שהיא מחממת את הבנים שלה, ולפי שבאמת כבר נמצאת הבינה כלפי עצמה, בנה"י דגדלות, שהם הנה"י החדשים, אלא שהוא מעוררת בחינת הנה"י ישנים שלה, מבחינת מסך דבחי"א, שהיה לה פעם, בעת קטנות, אשר עתה, הם כבר קבועים אצלה בבחינות חג"ת, הרי שהיא משפעת לזו"ן שהם הבנים שלה, מבחינת ת"ת שלה, ולא מבחינת הרגלים שלה, שהם נה"י דגדלות. וזה דומה כמ"ש אצל הנוקבא בקטנותה, שהיא מקבלת מבחינת היסוד הישן דז"א, אע"פ שכבר עלה לשליש עליון דת"ת דז"א, כי הוא עצמו כבר בגדלות, ועכ"ז הוא מעורר שם את הבוצד"ק ועושה נקב באחוריו דחזה ומשפיע להנוקבא דרך הת"ת ולא דרך יסוד דגדלות. עי' לעיל (תתכ"ו ד"ה ונמצא) כן הדבר כאן, שבינה משפעת לזו"ן מבחינת ת"ת שלה, שהוא בחינת גוף שלה, וע"כ מכונה זה בשם רובצת וז"ש, שחוזרת ויושבת ברביצה על הבנים שמתחתיה, לינקא לון. דהיינו כדי למדוד לזו"ן בחינת מוחין של יניקה, שהם בחינת נפש רוח.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:32:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:32:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:32:1)

**אבא נחקקה והוציאה לחוץ, הבינה, שלא תהיה סמך אלא מ"ם, להשקות את הגן ולינקא ליה:** סובב על פירוש הכתוב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומפרש אותו עם מה שביאר לעיל, כי ענין יציאת הנהר מן העדן נעשה, ע"י החזרת ישסו"ת לבחינת קטנותו, דהיינו, שחזר ועורר את ה"ת בעינים שלו, ונמצא אבא של הפרצוף, בבחינת ה"ת בנקבי עינים שלו, ונמצא כי אבא נחקק שוב בבחינת נוקבא בסוד נקבי עינים, ושוב הוציא את בינה לחוץ, אשר אז נמצאים ישסו"ת, שהם בינה שמבחינת הפרסא ולמטה, שהם מלבישים ב"ש תתאין דת"ת דא"א, אשר הם חוזרים להיות בבחינת **ם'** סתומה. כנ"ל. והבן היטב. וכל זה עשה אבא כדי שבינה תשקה את הגן, שהם הבנים שלה, דהיינו זו"ן.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:33:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:33:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:33:1)

**אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ בסוד מ"ם סתומה:** כי עיקר ז"א הוא מבחינת **ו'** ונקודה שיסוד דא"ק השפיע ליסודות דאו"א דנקודים, וכבר ידעת ש**ו'** ונקודה זו הם בחי' ב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, שעם האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה אותם אחר שנפלו לבי"ע ע"י צמצום ב'. אשר גם כאן באצילות יסוד דא"א חוזר ומחדש אותם ומשפיע אל היסודות דאו"א דאצילות, כנודע. ומתוך שהם מבחינת נה"י דא"ק ונה"י דאצילות, ע"כ אינם ראוים לקבלת מוחין וג"ר. כי כל עיקרם של ע"ס דנה"י, בכל מקום שהם, אינם אלא עשר ספירות דסיומא, כנודע. וא"כ איך יוכל ז"א לקבל מוחין דג"ר בשעה שאין לו כלי קבלה להם. ולפיכך צריכים ישסו"ת לצמצם את עצמם בחזרה בבחי' ה"ת בעינים, אשר אז הם משפיעים לו הכלים דס"ג שלהם, שהם מבחינת למעלה מטבור, ומכאן נעשה מוכשר שיוכל לקבל המוחין דג"ר אח"כ. וז"ש "אי אפשר להתהוות שום מוח עד שתצא הבינה לחוץ בסוד **ם'** סתומה" כי אז היא משפעת לז"א את הכלים דקטנות שלה, שכל המוחין שמקבל אח"כ בעת הגדלות שלו הוא מקבל בכלים האלו שהשיג מבינה בעת היניקה. וזכור זה, כי הוא היתד לכלהו מוחין דז"א.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:34:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:34:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:34:1)

**באות י' לבד שהוא חכמה שם יש בחינת בינה וכו' י' הוא חכמה, וב' אותיות ו' ד' וכו' בינה עצמה:** פי' כי יוד דהוי"ה היא בחינת ע"ב, וחכמה שהם או"א עלאין דאצילות, ואות י' בעצמה, היא בחינת אבא, שהוא חכמה. והמילוי של היוד, שהוא ו' ד' הם בחינת אמא עלאה, שהיא בינה. וה' ראשונה דהוי"ה היא בחינת ס"ג, שהם ישסו"ת דאצילות, שבחינת היוד שבקרן זוית דה' זו, היא בחינת ישראל סבא. והה' עצמה היא תבונה. כמו שמבאר והולך.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:36:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:36:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:36:1)

**ג' חלקי הבינה, שהם בינה, ותבונה הראשונה, ותבונה שניה, כולם הם פרצוף אחד:** כבר נתבאר לעיל שבינה ותבונה ראשונה ה"ס **ס' ם'**. וב' אלו ישנם באו"א עלאין, וכן בישסו"ת כי עיקר ההבחן שביניהם ה"ס הפרסא שבגוי מעוהי שבמקום החזה, אשר חב"ד חג"ת שלמעלה מפרסא, הם **ס'**. ותנהי"מ שלמטה מפרסא, הם **ם'**. ולפיכך הם נוהגים בכל פרצוף. אלא ב' בחינות ס' מ' דאו"א נבחנות שתיהן ל**ס'**. וב' הבחינות ס' ם' דישסו"ת, נבחנות שתיהן, בערך או"א, ל**ם'**. ויש ענין רב בהבחן זה. כי הגם שכל הפרצופים נחלקים על שש ראשונות ונהי"מ, הנה אצלם רק בבחינת ערך, דהיינו לפי ערך הפרטי דאותו פרצוף, אמנם התחלקות זו של או"א וישסו"ת, היא התחלקות הכללי של כל אצילות. כי עד או"א נחשבים כל הפרצופים לבחינות ג"ר, דהיינו שיש להם עשר ספירות שלימות, אמנם מאו"א ולמטה, שהם ישסו"ת וזו"ן, המה חסרי ג"ר משורשם, ואין בהם אלא ו"ק, ואפילו הגדלות שלהם אינם ג"ר גמורים, כי רק חג"ת שלהם נעשים לחב"ד.
וטעם הדבר, הוא מחמת הפרסא גו מעוהי שבא"א, שהוא כתר האצילות, והוא עיקר הכולל כל אצילות, וכיון שכלים דפנים שלו, שהם גו"ע, מסתיימים במקום החזה שלו למעלה מפרסא, ע"כ נגמר שם בחינת מים עליונים, זכרים, דכללות האצילות, ומשם ולמטה, דהיינו מחזה ולמטה, נחשבים למים תחתונים נקבות, שהוא ההבחן בין ה**ס'** ל**ם'** כנ"ל. וצריך שתבין היטב המרחק הגדול בין שש הראשונות דכל פרצוף, לתנהי"מ שלו. כי ידעת, שמצמצום ב' ולמטה, דהיינו מעת שעלה ה"ת לעינים, ואח"פ יצאו מחוץ לכל המדרגות, הנה החסרון הזה, הוא חסרון שלא יוכל להמנות עד גמר כל התיקון כולו. כי אע"פ שע"י הזווגים העליונים דע"ב ס"ג מוחזרים האח"פ ונעשים לנה"י חדשים בהפרצוף שע"י זה הוא קונה ג"ר דאורות, כנודע, אמנם אין עליתם זו דאח"פ, נחשבת לקביעות אמיתי בהפרצוף, כי המה נבחנים רק לתוספות טובה, גם כי המה בעובר ושב, ותלויים במעשי התחתונים. וזה מראה, שאין ירידת ה"ת מעינים נחשבת לירידה גמורה שאינה משארת אחריה שום פגם כל שהוא, כי אם היה כן, הרי היו צריכים להשאר בטהרתם במוחלט, והפרסאות שבין גו"ע לבין אח"פ, שהם נה"י החדשים, היו צריכים להתבטל לגמרי. אמנם אנו רואים שאע"פ שה"ת ירדה מעינים, ואח"פ הנפולים הוחזרו אל הפרצוף, מ"מ הופרס פרסא בין הגו"ע לבין האח"פ שחזרו לפרצוף, הרי שכח הדין השורה שמה בסופו של הנה"י הישנים, שהוא בפי החזה, כנ"ל, לא נתבטל עדיין כולו משם, אלא רק שמספיק להמשכת המוחין דג"ר, אשר אז הכלי דבחינת גלגלתא נעשה לחב"ד, והכלי דבחינת עינים שהם הנה"י הישנים נעשו לחג"ת, והאח"פ המוחזרים משמשים עתה לנה"י דסיומא. כי נטהרו מה"ת ועלו ממעל לפרסא, וע"כ שורה על נה"י חדשים אלו כחות הדין והצמצום של הפרסא הנשארת ממעל להם, וע"כ המה מכונים בשם **ם'** סתומה. והבן הענין היטב.
ומלבד האמור, יש עוד חסרון גדול ב**ם'** הסתומה דכל פרצוף. והוא, כי אין הארת העליון מגיע לשם, מבחינת עצמותו. כי הארת כל עליון מבחינת עצמותו, נמצא מסתיים תמיד למעלה מפרסא גוי מעוהי שבתחתון שלו. והוא מטעם, שכל הקשר והחיבור שיש לכל עליון עם התחתון שלו, שיוכל להאיר ולגדל אותו, הוא רק בכלים דפנים דתחתון, שהם גו"ע, אשר בחינות אח"פ דעליון, היו עמהם במדרגה אחת בזמן נפילתם, כנודע. ונמצא בעת גדלות התחתון, שכלים דגו"ע שלו עלו למעלה מפרסא, לבחינת חב"ד חג"ת כנ"ל, ומפרסא ולמטה עומדים עתה אח"פ שלו, שנעשו שמה לנה"י חדשים, וכיון שאח"פ דתחתון אלו, לא היו מעולם עם אחורים דעליון במדרגה אחת, כי בעת שאח"פ דעליון היו דבוקים בנפילתם במדרגת התחתון, הנה אז היו אח"פ דתחתון במדרגה שתחת התחתון, וע"כ אין אל העליון שום יחס אליהם, ואינו נוגע בהם בעת שמתחברים אל התחתון. ומשום זה מסתיימים תמיד נה"י דעליון במקום חזה דתחתון, ומשם ולמטה מתפשט רק בחינת הארה בעלמא מהעליון ולא בחינת עצמות נה"י דעליון. כמ"ש הרב לעיל (חלק ח' אות מ"ג) עש"ה.
ונמצא שנה"י דעתיק המאירים ומקיימים לפרצוף א"א, המה מסתיימים למעלה מחזה דא"א, ואינם מאירים למטה מפרסא דא"א, וע"כ נמצא בחינת **ם'** סתומה דא"א, שחסר הארת השורש. וזהו חסרון גדול מאוד. ומטעם זה אפילו ישסו"ת, שהוא בחינת ס"ג, נבחן ג"כ לבחינת ו"ק ואינו נחשב לג"ר כמו או"א עילאין הנמצאים למעלה מפרסא דא"א. ולפיכך עיקר השם של **ס'** ו**ם'** דכללות אצילות, נקרא רק או"א וישסו"ת, שאו"א נקראים **ס'** שבהם כל הפרצוף נבחן למעלה מפרסא דכללות אצילות. וישסו"ת נקראים בשם **ם'** סתומה, כי כל פרצופם נמצא למטה מפרסא דא"א. והנה נתבאר המרחק הגדול שבין או"א עילאין לישסו"ת.
ובזה תבין דברי הרב (בע"ח שי"ד פ"א) שאומר שם, שכל הגורם להתחלקות או"א וישסו"ת לב' פרצופים, הוא מסך דיסוד דעתיק. ע"ש. דהיינו כמבואר, כי נה"י דעתיק, נפסקים על החזה דא"א, ואינם מאירים למטה מפרסא דא"א, ונמצאים ישסו"ת חסרים מהארת השורש. אמנם יש להבין מה גרם לישסו"ת שילבישו למטה מפרסא דא"א, ולמה לא יצאו למעלה מפרסא, כמו או"א.
והענין, כי אחר שנתקן א"א בגדלות, הנה לא נתקן בבחינת הראש שלו, רק כתר חכמה לבד, ובינה יצאה לבר מראש שלו, ונעשית לבחינת גרון. וטעם הדבר, הוא כנ"ל, אשר בחינת ה"ת בעינים, אינה מתבטלת לגמרי. ואפילו בעת גדלות, אשר ע"י זווג העליון יורדת ה"ת מעינים, והפרצוף מעלה את אח"פ שלו מ"מ אותה בחינת ה"ת שהיתה המסיימת בנה"י הישנים שלו, בסוד עטרת יסוד, היא משאירה אחריה רושם גדול, גם אחר שנה"י אלו עלו ונעשו לחג"ת, שרושם הזה, נקרא פרסא בגוי מעוהי, כנ"ל.
ועד"ז בכל המדרגות של הפרצוף. ולפי שגם פרצוף א"א יצא בקטנותו בסוד ה"ת בעינים, כנודע, ע"כ אפילו אחר שנתקן הגדלות שלו, נשאר הרושם של ה"ת, הן בראש והן בתוך. וז"ס קרומא דאתחפיא על מוחא סתימאה, שהוא חכמה של ראש דא"א. כי ע"י הקרום הזה, נחלקה גם החכמה דא"א, לב' בחינות: כי חו"ב שבמוחא סתימאה הם בחינת או"א עלאין של בחינת ראש דא"א, ובחינת בינה שיצאה לחוץ היא בחינת ישסו"ת דא"א, שנעשית לבחינת הגרון שלו. והאי קרומא דאתחפיא על מוחא סתימאה, הוא בחינת הפרסא המבדלת ביניהם בסוד מים עליונים ומים התחתונים. ולפיכך רק ראש דא"א, נבחן לראש גמור בעצילות, משום, כי אחר שנתקן בגדלות שלו, נמצאת הה"ת שירדה לגמרי מבחינת הראש שלו, ולא השאירה אחריה שום רושם כלל, כי זה הקרומא דאתחפיא על מו"ס, הוא מתחת הראש שלו, והוא שולט רק על המדרגות שלמטה מראשו, אבל אין קרום ופרסא יכולים לגרום איזה מיעוט מהם ולמעלה כנודע. וע"כ נבחן הראש דא"א שהוא נקי מכל רושם של ה"ת בעינים. אמנם הגרון שלו, שהיא בינה שיצאה מראש, הנה הקרום של מו"ס נמצא ממעל לה, וע"כ אין עליה תורת ראש. וע"כ נבחן הגרון שהוא בבחינת מ' סתומה כמעט, שז"ס מיצר הגרון. כמ"ש במקומו.
אמנם גרון זה דא"א, שיצא מבחינת ראש שלו, מטעם המצאו למטה מקרומא דמו"ס, כנ"ל. מ"מ הוא נחשב עדיין לבחינת ראש גמור, בערך שהוא נקי לגמרי מבחינת הרושם דה"ת, אפילו אחר יציאתו למטה מקרום דמו"ס. כי זה הכלל, כל שהוא נקי מכל רושם של מסך ועביות, הוא נקרא ראש. ומאחר שנודע, כי אין כח הצמצום יכול לפגוע במשהו בג"ר דבינה, מטעם כי חפץ חסד הוא, ועל אור חסדים לא היה צמצום מעולם. כנודע. לכן הגרון של א"א, להיותו בחינת ג"ר דבינה דא"א, אינו סובל ואינו מרגיש כלום מהאי קרומא דאתחפיא על מו"ס. ונחשב אצלו, כמו שהקרום הזה היה מתחתיו. וע"כ כלפי עצמו, אין ענין היציאה מראש נבחן ליציאה, אלא כמו שהוא עדיין בראש נחשב לו. וכל ענין היציאה מראש הנאמר בבחינת הגרון דא"א, הוא רק בהבחן התחתונים ממנו, דהיינו ז"ת דבינה דא"א, כי להיותם שורש לזו"ן הכוללים, הרי המה צריכים להארת חכמה, וע"כ המה מרגישים את המיעוט הגדול של יציאה מהראש.
וזה אמרו כאן באות מ"א. "ב' כתרים הם בגרון דא"א, אשר שם הוא בחינת בינה דא"א" והיינו כנ"ל, כי הם בחינת ישסו"ת של ראש דא"א, אשר כלפי עצמם הם ראש גמור, וע"כ נעשו לב' כתרים דאו"א עלאין, אשר יש"ס שבו, נעשה כתר לאבא. והתבונה שבו, נעשה כתר לאמא עלאה. ובכללם הם בחינת בינה שיצאה מראש דא"א, אשר היא נתקנת לבחינת גרון דא"א, כי כלפי התחתונים, יש בה בהכרח ענין כח המיעוט על אור החכמה, משום האי קרומא דאתחפיא תחות מו"ס, שמאפיל על אור החכמה, ולתחתונים שצריכים להארת חכמה, כבר אינה בחינת ראש, כי מבחינה זו כבר כח הפרסא רכיב עליה. והבן הדבר היטב, שב' הבחנות יש בהגרון דא"א, דהיינו, שמבחינת אור החכמה, הרי הוא נחשב לבחינת גוף, ולא בחינת ראש כלל. ומבחינת אור החסדים, הוא נחשב לראש גמור ממש, בלי שום שינוי של משהו ממו"ס גופיה, כי ע"כ נעשה הגרון לב' כתרים דאו"א.
וזה אמרו "יש ב' מיני חסד, א' הוא חסד עליון אחר הבינה, אשר מקום זה הוא ברישי כתפין דא"א, קודם התפשטות והתחלקות הב' זרועות ושם הוא מקום החסד העליון הנקרא יומא דכלהו יומין" פירוש, כבר ידעת בסוד ע"ס דאו"י, כי חכמה ובינה בעת אצילותם יצאו אב"א, כי כל עיקר ספירת בינה דאו"י הוא בחינת המשכת חסדים שבתוכה, כי אחר שיצאה ספירת החכמה על כל שלימותה, הנה אז נתעוררה החכמה, והמשיכה אור החסדים (כנ"ל דף ה' ד"ה וטעם) אשר שינוי צורה זו, שקנתה החכמה בסופה, הבדיל אותה לבחינה חדשה, שנקראת ספירת הבינה. עש"ה. וזה נבחן, אשר ספירת בינה, פנתה אחוריה כלפי אור החכמה, ואינה רוצית לינק ממנו את הארותיו, אלא רוצית בחסדים, בס"ה כי חפץ חסד הוא, כנודע. שז"ס י' ונ' שבצדי, שהן הפוכות זו לזו. אלא אח"כ, בשעה שבינה האצילה את ז"א אז החזירה פניה לחכמה, וקבלה ממנו הארת חכמה בתוך אור החסד שלה, אשר זה נבחן שוב לבחינה חדשה, שהיא נקראת ז"א, עש"ה. באופן שיש כאן עתה ב' בחינות חסד: א' הוא, אור החסד של בינה עצמה כמות שהוא, בשעה שהמשיכה אותו. וזהו חלקה של בינה עצמה. ב' הוא, אותו החסד, שהמשיכה בו בחינת הארת חכמה מספירת החכמה, והוא נבחן שיצא לחוץ מן הבינה, כי כבר אינו ממדרגתה, כי מדרגתה עצמה נשארת כבתחילה, דהיינו דוקא באור החסד לבדו, ובהפכת פנים על חכמה. וזהו כל החילוק בין ג"ר דבינה לבין ז"ת דבינה. כי ג"ר דבינה היא בחינתה עצמה, דהיינו דוקא בחסד הנקי מכל הארת חכמה, המכונה הפכת אחורים לחכמה. וז"ת דבינה המה בחינת זו"ן שנשרשו בה, מכח אצילותה אותם, כנודע, ששורש של האור נשאר תמיד בהמאציל, והנאצל מקבל רק בחינת ענף ממנו. וע"כ ז"ת דבינה, כבר מוטבע בם הצורך להארת חכמה כמו לזו"ן האמיתים.
אמנם תבין, שיש כאן עוד בחינה ג' והיא בחינת בינה עצמה. כי זה החסד שהמשיכה בהפכת אחורים לחכמה, עדיין אינו נחשב לעצם בחינתה עצמה ממש, כי סוף סוף היא עצמות של חכמה, כי באמת החכמה עצמה המשיכה את אור החסד ההוא, אלא משום שכל בחינה חדשה עולה בשם לפי עצמו, ע"כ אנו קוראים החכמה הזו, שהמשיכה את אור החסד, בשם בינה, והבן זה היטב. ואע"פ שזה דומה כמו כלי לבד. כי את האור כבר המשיכה בהפכת אחורים לחכמה, מ"מ כיון שההפרש מן אור החכמה על אור הבינה הוא לאין קץ, ע"כ בחינת הכלי שבה, חשובה הרבה באין ערך, מן האור שבה, עד שאור החסד הזה שהמשיכה, אינו נבחן לבחינת עצמותה, אלא לבחינת בן שלה, או בחינת מ"ן שבה. כנ"ל בדברי הרב (דף שמ"ט אות נ"א) עש"ה.
עתה תבין דברי הרב "שיש ב' מיני חסד, חסד הא' הוא אחר הבינה בראשי כתפין דא"א קודם התפשטות הזרועות".
כונתו, לחסד שבתוך הבינה, מטרם שיצא לחוץ ממנה לבחינת חו"ג דגופא. שהחסד הזה, הוא בהפכת אחורים אל החכמה, כנ"ל. וע"כ בפרצוף א"א שהוא כולו חכמה, נמצא החסד הזה של הגרון שהוא הבינה דא"א, בבחינת אחורים של פרצופו, דהיינו באחורי הגרון, שהוא ראשי כתפין דא"א. ותדע שאו"א עלאין, שהם יצאו בקומת בינה, דהיינו בינה דמ"ה, הנה משום זה, גם המה נחלקים בהכרח לג"ר של בינה, ולז"ת דבינה, כי עיקר כל פרצוף, הוא בחינה עליונה שלו, וכיון שבחינה עליונה דאו"א הוא בינה, ע"כ תורת בינה עליהם, אשר בג"ר שלהם, הם בבחינת אור דחסדים, ובז"ת שלהם הם צריכים להארת חכמה. והם יוצאים מה' ראשונה דהוי"ה פנימאה דא"א, שהיא בינה שלו, הנקרא גרון, וע"כ נבחן הגרון לכתר שלהם כנ"ל. וע"כ נתחלקו או"א לב': או"א עלאין וישסו"ת. כי להיות ההבדל בין ג"ר וו"ק גדול כל כך, עד שג"ר דבינה אינם יוצאים מבחינת ראש, וז"ת כבר נמצאים מתחת לקרום דמו"ס, ונחשבים לבחינת גוף, כנ"ל, ע"כ, נתקן מתחלה פרצוף שלם מן ג"ר דבינה, והם נקראים או"א עלאין. ואחר שנתקנו או"א עלאין בכל השלימות שלהם, נתקנו אח"כ ז"ת דבינה, שהם ישסו"ת. שאינם נבחנים יותר בבחינת ראש אמיתי, אלא לבחינת ו"ק, ואפילו בגדלות שלהם, נבחן רק שחג"ת עלו ונעשו לחב"ד, אבל ג"ר אמיתיים אין להם, והוא מחמת היותם כבר בבחינת גוף, דהיינו למטה מהאי קרומא דמו"ס, אשר הקרום הזה, אינו פועל כלום, לא על הגרון דא"א, ולא על או"א, להיותם מבחינת ג"ר דבינה, אבל הוא נעשה לפרסא גמורה על הישסו"ת, דהיינו הפרסא דחזה דא"א שהוא מטעם היותם מבחינת התפשטות אור החסד מחוץ לבינה, שהוא בחינת ז"א, כנ"ל, וישסו"ת הם השורש אל זו"ן, כנ"ל. וע"כ עיקרם הם מהארת חכמה, וע"כ הפרסא מאפלת עליהם, מסבת הרושם דה"ת שנשאר שם גם לאחר ירידתה מעינים, כנ"ל.
והנה נתבאר היטב הטעם, למה נקבע מקומם של הפרצוף דישסו"ת למטה מחזה דא"א, שהוא למטה מפרסא גוי מעוהי שבו. כי רק או"א עלאין שהם מבחינת חסד הא', שהיא בחינת ג"ר דבינה, דהיינו החסד מטרם שנתפשט מבינה ולחוץ לבחינת ז"א. ע"כ יכולים להמצא ממעלה לפרסא דא"א, דהיינו על הכלים דפנים שלו, הנמצאים למעלה מפרסא. משא"כ ישסו"ת, שהם החסד ממין הב', שהוא צריך להארת חכמה, וע"כ המה סובלים מרושם דה"ת הנשאר גם לאחר ירידתה מעינים, וע"כ מקומם באחורים של א"א, דהיינו מחזה ולמטה, שגם עליהם רובץ הרושם דה"ת, אבל אינם יכולים להלביש למעלה מחזה דא"א, ששם אין שום רושם של ה"ת. והבן. ועם זה תבין דברי הרב (בע"ח הנ"ל שי"ד פ"א) שמבאר שם עיקר ההבחן בין או"א אל ישסו"ת, שהוא בבחינת חסדים מגולים שמקומם בישסו"ת לבד, אבל או"א עלאין הם בחינת חסדים מכוסים. ע"ש. והוא כנ"ל. שבהיותם בבחינת החסד ממין הב' דהיינו החסד המתפשט מחוץ לבינה, ע"כ עקרם הוא הארת חכמה. אבל או"א, שהם ג"ר דבינה, שהוא החסד דמין הא', דהיינו מטרם שיצא מכלי דבינה, ע"כ אין הארת חכמה יכולה להתגלות בחו"ג שלהם, והמה תמיד חסדים מכוסים. אע"פ שהמה משפיעים הארת חכמה לישסו"ת, ומגלים החו"ג דישסו"ת, מ"מ הם עצמם נשארים בחו"ג מכוסים. כדברי הרב שם. דהיינו כמו הג"ר דבינה. כנ"ל. ועיין שם גם בפרק ב'.
וזה אמרו "וכאשר יצא לחוץ אז אבא נעשה בבחינת החסד ההוא, והבינה מבחינת הגרון, לפי שהוא בינה דא"א וכו"' כלומר, כאשר יצא קומת בינה דמ"ה, שהם או"א, לחוץ מן ה' ראשונה דהוי"ה פנימאה, שהוא בינה דא"א. הנה אבא נעשה בבחינת החסד ההוא דמין הא', שהוא בחינת החסד דראשי כתפין דא"א, כלומר בחי' החסדים שבג"ר דבינה, מטרם שנתפשטו ויצאו לבחינת זו"ן. ובינה, דהיינו אמא עלאה, נעשה מבחינת אור הגרון דא"א, כלומר מבחינת הבינה בעצמותה שהיא מעצמות חכמה כנ"ל, שהיא בחינת הכלי עצמו דבינה, שהמשיכה את אור החסד כנ"ל, עש"ה. וזה אמרו "להיות הגרון גבוה מהחסד לכן מתלבש אור הגרון בחסד ההוא" דהיינו כמבואר שבחינת הכלי דבינה הוא בחינת חכמה וע"כ האור דבחינת הכלי הוא גבוה עד אין ערך, מבחינת החסד שהכלי ההוא המשיך. וע"כ הבינה, שהיא אמא עלאה, היא נעשית בעיקר מן זה האור דגרון עצמו דא"א, שהוא בחינת חכמה, וע"כ אמא עלאה חשובה מאבא, כי אבא הוא בחינת ג"ר דחסדים אשר הגרון המשיך. ואמא היא בחינת אור הגרון עצמו, דהיינו מבחינת הכלי, שהוא אור חכמה. אלא בערך ו"ק של חכמה, להיותה בבחינת אחורים על אור החכמה.
וזה אמרו "וזהו בחינת אות יוד שהחכמה נגלה בה, והבינה נעלמת בה ואינה נגלית" כי ה**י'** היא אבא עלאה, שהוא בחינת אור החסד שהמשיך הגרון, דא"א, וע"כ הוא הנגלה בשם הוי"ה, אבל ו"ד, דמילוי היוד, היא אמא עלאה, שהיא בחינת אור הגרון מבחינת החכמה אשר בה כנ"ל. וכיון שחכמה זו שבגרון עומדת בבחינת אחורים אל קבלת אור החכמה, אלא כולה עומדת להמשכת חסדים, ע"כ אמא עלאה נעלמת בתוך אבא בפנימיותו, ונרמזת ע"כ רק במילוי של ה**י'** ולא ניכרת בפני עצמה כלל. והבן היטב. כי אמא עלאה בעצמה אינה חפצה להיות ניכרת, אלא שהוא בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ מתלבשת באבא. ועם זה תבין ג"כ אשר אמא עלאה לקחה ו"ת דחכמה דב"ן. והוא מטעם הנ"ל, כי להיותה מבחינת אור החכמה אשר בגרון, שאור הזה הוא בחינת ו"ק דחכמה, משום כח האחורים שמחזקת, כנ"ל. וע"כ לקחה לה לתקן את הו"ק דחכמה דב"ן. אבל אבא עילאה הוא כתר חכמה דקומת בינה דמ"ה, כלומר ג"ר דבינה דהיינו החסד דמין הא'.
וזה אמרו "אבל כאשר התחילו ב' זרועות דא"א להגלות ולהתפשט, אז נתלבש חסד בגבורה, ומשם יצאו ישסו"ת. ואז היה הדבר להיפך" כלומר כאשר החסד דבינה נתגלה מבחינת ההתפשטות לז"ת, דהיינו החסד דמין הב' המתפשט מג"ר דבינה ולחוץ, שהוא צריך להארת חכמה, כנ"ל. "אז נתלבש חסד בגבורה. כי ע"כ מכנהו הרב מין הב' דחסד, כי חסד הא' אשר ברישי כתפין דא"א, הוא לא נתלבש בשום גבורה ומיעוט, אלא אדרבה, כי אור החכמה שבגרון נתפשט בפנימיותו, אלא שאינו מתגלה, מטעם כי חפץ חסד הוא אבל החסד הזה דמין הב' שהוא אחר שנתפשט ונתגלה מג"ר דבינה ולחוץ, בבחינות זרועות, שהם כבר צריכים להארת חכמה, וע"כ חסד ההוא נמצא מתלבש בגבורה, כלומר, שכח הפרסא חלה עליו. והוא חסר מן החסד דמין הא', שהוא בחינת ג"ר, אשר אמא נעלמת בו, בסוד כי חפץ חסד הוא, כטבע הבינה מבחינת ג"ר שלה. משא"כ החסד דמין הב', שהוא מטבע הבינה דבחינת ז"ת שלה, שטבע בינה זו להיות נגלית, כלומר לגלות את החסדים בהארת חכמה.
וזה אמרו "ואז היה הדבר להיפך כי אבא טמיר וגניז יתיר מן הבינה" כלומר, כמו שמטבע של הבינה דג"ר הוא לכסות חכמה, מכח כי חפץ חסד הוא, כן הפכי אליה בינה דז"ת אשר טבעה היא דוקא לגלות הארת חכמה בשביל זו"ן. להיותה שורש של זו"ן, כנ"ל. וטבע הגילוי הזה שבה, היא עצם התלבשותה בגבורה, כי היא אובדת משום זה, את בחינת ג"ר שבה. שהוא החסד דמין הא'. וע"כ באות ה' דהוי"ה אמא בגלוי.
וזה אמרו "לאחר דאתפשטו דרועוי דא"א אז נתגלו בחינת או"א" פירוש כי על כן נשתנו שמם של חו"ב לבחינות או"א, משום שחכמה הוציא את הבינה לחוץ, אודות תיקון זו"ן, וחכמה עצמה אתתקנת כעין דכר ונוקבא כנ"ל. שגילוי זו היא בעיקר בישסו"ת, שהם יצאו לחוץ, מפירושו למטה מפרסא דא"א, בשביל תיקון של זו"ן במוחין דיניקה, כנ"ל בדברי הרב. אבל או"א עלאין לא יצאו לחוץ כלל, וע"כ הם נשארו בשמם הא' חכמה ובינה. והנה גילוי זו לא נעשה אלא אחר שנשלם או"א עלאין, כנודע. וע"כ אומר לבתר אשתכחו שהם או"א, כלומר, מבחינות מה שמתקנים את הזו"ן, דהיינו אחר תיקון ישסו"ת. אבל או"א עלאין אינם מתקנים את זו"ן להיותם מדרגה ג' מהם. וז"ש לאחר דאתפשטו דרועוי דא"א, אז נתגלה בחינת או"א והבן, כי אין להאריך עוד.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:44:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:44:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:44:1)

**התחתון עולה למעלה במקום העליון להיותו נכלל שם עמו:** ענין עליה זו והתכללות זו כבר ביאר הרב היטב (בחלק ה' דף רצ"ו אות ז'. ודף שנ"ו אות ס"ב ובאו"פ שם, ודף שנ"ז ד"ה אמנם) ונתבאר שם, כי בעת שנזדכך המסך דגוף מכל עביותו, ונשתוה למסך דראש, הנה אז נבחן שהמסך עם הרשימות הנכללות בו, עלו ונכללו במסך דראש, בזווג התמידי שבו, אלא שהמסך דראש אינו מזדווג מבחינתו עצמו, אלא על המ"ן, כלומר על בחינות הרשימות הכלולות במסך דגוף שעלה לשם, למשל אם המסך דגוף הוא בחי"ג, נעשה הזווג בחוטם של ראש, ואם בחי"ב נעשה הזווג באזן וכו'. ובכח התכללות המסך והרשימות דגוף במסך של ראש בעת הזווג, הנעשה בהתאם לרשימות שלו, נמצאים העביות שברשימות מתחדשות שם, ומקבלות כל הקומה ההיא שיצאה שם על המ"ן שלהם, וכשהוכר עביות דגוף שברשימות, הרי ההכר הזה שוב מחזיר אותם לגוף, למקומם שבע"ס דגוף. ומלבישים שם אותו המקום. עש"ה. כי הכר העביות הזו הוא בחינת לידת הפרצוף ויציאתו למקומו. ובדרך הזו יצאו שמה כלהו פרצופי א"ק.
והגם שיש כאן בפרצופי אצילות ענינים נוספים, כי שם יצא כל תחתון ממסך דטבור דעליון בלבד, ולא היה שם רק זווג אחד, ותכף יצא בו כל הגדלות. משא"כ כאן באצילות, שיש בחינת עיבור ויניקה ומוחין בג' המדרגות דג"ר, שהם נר"ן דנשמה ונר"ן דחיה ונר"ן דיחידה. גם יש כאן השתתפות ג' פרצופים בזווג, כדי להאציל בחינה אחת מבחינות הנ"ל. וכן כל זווג כולל ב' בחינות, שהן זווג דנשיקין, וזווג דיסודות. ועוד הרבה הוספות, מ"מ, סדר אצילות שלהם הולך על אותם הדרכים שנתבארו בפרצופי א"ק, ע"ד שנתבאר בסדר סבה ומסובב הראשון, שבסוף חלק ו' עש"ה. כי כל אותם הדרכים נוהגים גם כאן בפרצופי אצילות.
אמנם יש כאן בענין עלית התחתון והתכללותו בעליון, עוד דברים נוספים, כי משום שביה"כ, שהיה בפרצוף העליון דאצילות, שהם ע"ס דנקודים, צריכים כאן לבחינת כלי המעלה מ"ן דתחתון לעליון, כמ"ש בחלק ט'. וגם בחינת רוחא ומ"ן ראשונים, כמ"ש בהסתכלות פנימית. ושורש כל אלו, הוא, שבהיות אח"פ דעליון, בעת קטנותו, נפולים ומונחים במקום גו"ע דתחתון, ע"כ בשעה שהעליון מחזיר אח"פ שלו בעת גדלותו, עולה עמו יחד גם גו"ע של התחתון הדבוקים באח"פ אלו, וע"כ ונבחנים אח"פ דכל עליון שנעשים לכלי המעלה מ"ן דתחתון שלו. ובזווג ראשון שעל המ"ן האלו, הנעשה בעת השלמת הגדלות דעליון עצמו, דהיינו בהפרצוף שלפני העליון, יוצא שם על המ"ן האלו דתחתון בחינת רוחא קדמאה, אבל המ"ן בעצמם אינם ראוים עוד לקבל ציור דעיבור, וע"כ העליון נוטל פי שנים, חלקו עצמו, וחלקם של המ"ן דתחתון. ואח"כ שהעליון יורד למקומו, אז מזדווג בעצמו על המ"ן דתחתון פעם ב', ובפעם הזו המ"ן מצטיירים בבחינת עיבור. וכן הולך ומודד לו העליון לתחתון ע"י זווגים שהעליון מעורר בעצמו מזמני הקטנות שלו, כל הבחינות נרנח"י דנפש ונרנח"י דרוח, דהיינו עד שמסלק להתחתון כל בחינות שיש ברוחא קדמאה שקבל בשבילו בעלי עליון. ואחר זה פוסק מלהוליד לגמרי, בסוד חדל להיות לשרה ארח כנשים. כי כבר נתן לו כל מה שקבל בשבילו בביאה קדמאה. ויותר מזה, הרי צריכים שוב לזווג העלי עליון, עד שמזדווגים כל הפרצופים העליונים ומקבלים אור חדש מא"ס ב"ה, ומשפיעים זה לזה, עד שמגיע אל התחתון, ואז טפת הזווג מורידה ה"ת מעינים שלו, ומעלה האח"פ הנפולים, שה"ס הנה"י החדשים ואז מקבל האורות דג"ר, ונעשה גם התחתון שלם בע"ס.
והנה עליה זו השניה של התחתון להשגת אח"פ ולמוחין דנשמה, הנ"ל, כבר אין התחתון צריך אל העליון שיעלה אותו למ"ן, אלא מאחר שיש להתחתון מציאות קומה של נפש רוח הרי הוא יכול לעלות מאליו למ"ן ולא עוד, אלא שנבחן כי התחתון מעלה עמו גם את העליון למ"ן אל עלי העליון. כי אין התחתון יכול לקבל את טפת הזווג שלו מן העלי עליון אם לא באמצעות העליון, וע"כ צריכים, שניהם לעלות למ"ן לעלי עליון, ע"ד שהיה בפעם הא' לצורך הקטנות של התחתון. ושם העליון מקבל טפת הזווג מעלי עליון, ונותן אותה אל התחתון. והיינו ג"כ בב' זווגים, שבהיות התחתון עוד בעלי עליון, אין המוחין דתחתון יכולים להצטייר שם, אלא רק אח"כ כשיורדים למקומם, נותן אותם העליון לתחתון על ידי זווג ב' פב"פ, ואז מקבלם התחתון בשלימות והטעם שהתחתון יכול להעלות את העליון למ"ן לצרכו, הוא כי מאחר שהתחתון דבוק בנה"י דעליון בכותל אחד, נמצא שבו בעת שנשלם כל האי רוחא קדמאה להתפשט בהתחתון, דהיינו שקבל כל המוחין דיניקה, בסו"ה ויגדל הילד ויגמל, ואין להעליון מה ליתן לו עוד, הנה חסרון ההשפעה שהתחתון מרגיש אז, מורגש באותו השיעור גם אל העליון, כי שניהם דבוקים זה בזה. וזהו המכריח אל העליון לעלות למ"ן לעלי עליון כדי לקבל השפעה חדשה לצורך התחתון. וע"כ נבחן זה שהתחתון מעלה לעליון למ"ן אל עלי עליון. והבן היטב.
וכבר נתבאר, כי כל זה הסדר: ביאה קדמאה, וכלי המעלה מ"ן, ומ"ן ראשונים, ועי"מ וכו', נוהג בכל בחינה ובחינה חדשה שהתחתון צריך להשיג. עיין לעיל בהסתכלות פנימית חלק ט' אות ה'. ונבארם בדרך כללות דהיינו בכללות נרנח"י של זו"ן. וכבר ידעת, שכל ה"פ אצילות מצד המוחין הקבועים שבהם, וביחס זו"ן, אין בהם יותר מבחינת קומת נשמה, בדרך כלל. שג' הפרצופין הראשונים הם בחינת ג"ר דנשמה הכוללת הנ"ל. ולפי זה אין ז"א נשלם עתה אחר גמר גדלותו, רק בקומה א' שלו. אשר בביאה קדמאה בהיותו בבחינת מ"ן בעלי עליון, שעלה לשם בשעה שהעליון שלו שהוא ישסו"ת, קבלו המוחין דגדלות לצרכם עצמם. כי מפאת היות גו"ע דז"א דבוקים באח"פ דישסו"ת, כנ"ל, הוא נמשך ועולה עמהם לעלי עליון. הנה אז היה זווג הא' שעל המ"ן דז"א, וכל הקומה החדשה שיצאה שם על התוספות מ"ן שלו, הדבוקים באח"פ דישסו"ת, הנקרא רוחא קדמאה. לא יכול אז הז"א לקבלם בעצמו, כי המ"ן שלו אינם מצטיירים שם לכלי קבלה, מחמת היותו בעלי עליון, ואין שום מדרגה יכולה לקבל משהו אלא רק מהעליון הסמוך לה. וע"כ נטלם העליון בשבילו. וכשהעליון, שהוא ישסו"ת ירד למקומו עם המ"ן דגו"ע דז"א הדבוקים באח"פ שלו, אז נעשה על המ"ן האלו זווג ב' מצד העליון, ואז המ"ן מצטיירים לכלי קבלה: מתחילה בבחינת נפש דעיבור, ואח"כ רוח, ואח"כ כל הג"ר יחד, ואז נולד ויוצא ומלביש על אח"פ ההם מחוצה להם, ודרך שם הוא מקבל נרנח"י דיניקה, ובזה נגמר הרוחא קדמאה אשר ישסו"ת קבלו בעדו באו"א עילאין, ואז בסוד ויגדל הילד ויגמל, אין לו עוד מה לקבל מישסו"ת. והנה החסרון הזה דז"א, נוגע ג"כ לישסו"ת וע"כ, מתעורר ישסו"ת ועולה למ"ן וממשיך לו טפת הזווג המעלה אח"פ הנפולים דז"א, ואז קונה השלמת ע"ס דכלים, שהם מוחין דו"ק. ואח"ז עולים שניהם למ"ן, ישסו"ת עם זו"ן, אל או"א עלאין, ומקבלים שם ג"ר דנשמה, וישסו"ת מקבלם ויורד למקומו, ומשפיע אותם לז"א. ואז נפרד ז"א מישסו"ת בקומה לפי עצמו. וזוהי המדרגה הראשונה של ז"א. כי קודם השגת נשמה, אינו נחשב עוד למדרגה לפי עצמו, שהרי הוא דבוק באחורים דישסו"ת, בבחינת גוף בלי ראש. וכל זמן שאין בחינת ראש לפרצוף אין לו עוד מדת קיומו. ונמצא, שכל זה הסדר המתבאר בז"א, מעת עלותו מבי"ע להזווג הא' שעל המ"ן, והב' וכו' עד שמשיג הראש שלו, הוא רק בחינת בירור של בחינה אחת דז"א, דהיינו אותה בחינת גו"ע השייך לנשמה לבד. ומזה מובן, אשר בכל אלו בירורים שנעשו עד כאן, אין בהם שום חלק קטן מאור החיה, שהרי הנקודה הראשונה שנתבררה ועלה מהקליפות שבבי"ע היתה מכח הרשימו דגו"ע דז"א הדבוקה באח"פ הנפולים דישסו"ת, וכיון שאח"פ הנפולים שגו"ע דז"א דבוקים בהם, הם רק מבחינת נשמה, ואין בהם עוד כלום מבחינת חיה, איך הם יכולים לעשות איזה תיקון כל שהוא בשביל גו"ע דז"א מבחינת חיה, שאינם דבוקים בהם, ואין להם שום יחס עמהם, כי הם דבוקים באח"פ דבחינת נשמה של הישסו"ת ולא באח"פ דחיה, והבן זה היטב.
ולפיכך, בעת שז"א הולך להשיג משהו מבחינת חיה, הוא צריך להתחלה חדשה לגמרי. וצריך שתזכור המתבאר לעיל דף תת"נ בתשובה קכ"א, כל הסדר של העלאת מ"ן מתתא לעילא, ומעילא לתתא. עש"ה. שמתבאר שם שכל מה שנברר בתחלת אצילות מן הפרצופים דנקודים שנתבטלו ונשברו, הוא חלק קטן מאד, כמו שנתבאר בסוף חלק ח', שהוא בערך רק בחינת נרנח"י דנפש, ע"ש והנה כל אותם החלקים שלא נבררו עוד, מן הכלים והניצוצים, מונחים שבוים בבי"ע בתוך הקליפות. והרשימות של אותם החלקים כולם, מונחים ביסוד דנוקבא דאצילות. באופן שכל מה שנתבטל מנה"י דא"ק, ומג' הפרצופים הראשונים דנקודים, וכל הפרצופים דז"ת דנקודים, כולם הם ברשות הנוקבא דאצילות, כל עוד שאינם נבררים ועולים כל אחד למקומו.
והנה כמו בתחלת תיקון עתיק דאצילות, נתבאר, אשר המסך שנזדכך דנקודים, העלה כל הרשימות כולן, עד לראש ס"ג דא"ק, אשר כולן הן נכללות בעתיק לבד, מחמת שהבחינה העליונה כוללת כל מה שמתחתיה, כנודע. ומתחלה נתקן שם רק בחינות גלגלתא ועינים דעתיק, וכל השאר ירד מעתיק בבחינת פסולת אל המדרגה שתחתיו, ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג, וקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים, והעלה האח"פ הנפולים שלו וכו', עד הגדלות נשמה דזו"ן, ע"ד שנתבאר לעיל. הנה עתה נעשה אותו הדבר על ידי המע"ט של הצדיקים. כי ע"י תפלה ומע"ט, המה מעלים מניצוצי נשמותיהם ליסוד דנוקבא דאצילות, והיא מעלית אז בהתאם לאותם המ"ן של הנר"ן דצדיקים, שיעור מ"ן אל ז"א, וז"א אל או"א, וכו', כל אחד לעליון שלו, עד ראש הס"ג וכו', עד שנמשך אור חדש מא"ס ב"ה, ונעשה הזווג על המ"ן שנתכללו במסך דראש הס"ג, ויוצאת שם קומת ע"ס על המ"ן שנכללו שם, וקומה זו שייכת לעתיק, ע"ד שנתבאר בתחלת התיקון דאצילות, ע"ש.
והנה לא כל המ"ן שעלו שם לראש הס"ג, נתקנו שמה, אלא כמו בתחלת אצילות כן כאן, לא נברר שם ממ"ן אלו, רק בחינת גו"ע המתיחס לעתיק, דהיינו כמה ששייך למילוי, לבנין של פרצופו עצמו מאותם המ"ן, והשאר הניח בבחינת פסולת, למדרגה שלאחריו, שהוא א"א. ואח"כ עלה למ"ן פעם ב' לע"ב ס"ג דא"ק, וקבל טפת ע"ב המורידה ה"ת מעינים מאותם גו"ע, שכבר קבל, ואז השיג גם ג"ר ואח"פ הנפולים שלהם. ונעשים המ"ן שקבל עתיק, קומה שלימה באורות וכלים, בבחינת נרנח"י דחיה. כלומר, אם שיעור המ"ן שהעלו נשמת צדיקים היה בהם שיעור הזה דבחינת חיה, נמצא ג"כ, שעתיק שהוא הפרצוף העליון המקבל המוחין לראשונה, שהמה קבלו אצלו נרנח"י שלימים מבחינת חיה, כי הכל תלוי בשיעור המ"ן שהעלו נשמת הצדיקים.
וכן עם החזרת האח"פ דמ"ן שקבל עתיק, הנה עלו עמהם יחד בחינות הגו"ע דמ"ן, מהמתיחס לא"א, ע"ד שנתבאר בהסדר הראשון דנרנח"י, דנשמה דכללות האצילות. וקבלו שמה בעתיק את הקטנות שלהם, וירדו לא"א למקומו. ואח"כ עלה בחינת הקטנות ההיא, פעם ב' למ"ן לעתיק, וקבלה טפת הזווג דע"ב, המעלה אח"פ הנפולים שלו, ומקבל שם מוחין דג"ר של המ"ן ובא עמהם למקומו. וכן עם החזרת אח"פ דמ"ן שקבל א"א, הנה העלה עמהם יחד לעתיק גם גו"ע דמ"ן המתיחסים לחלקם של או"א. ונתקנו שמה בעתיק וא"א, במוחין דקטנות, ובאו למקומם לאו"א. ואח"ז עלה הקטנות הזו, פעם ב' למ"ן, וקבלה שם טפת הזווג דע"ב, והעלה אח"פ הנפולים של המ"ן, וקבל שם מוחין דג"ר שלהם. וכן עם החזרת אח"פ של המ"ן המתיחסים לאו"א, שעלו לעליון לצורך הג"ר, עלו עמהם יחד גם המ"ן דגו"ע המתיחסים לישסו"ת, וקבלו הקטנות. ובפעם ב', החזירו אח"פ שלהם, וקבלו הגדלות. ונמצא שכל פרצופי אצילות, מן עתיק עד ישסו"ת, כבר קבלו כל חלקם, מן המ"ן שהעלו נשמות הצדיקים, דהיינו קטנות וגדלות של מוחין דחיה, הנקראים נרנח"י דחיה. אבל ז"א, עדיין לא הגיע העת שיקבל משהו ממוחין אלו, עד העת שישסו"ת קבלו טפת הזווג דע"ב בזמן התכללותם באו"א, שאז העלו אח"פ הנפולים דהמ"ן מחלקם, אשר אז, גם בחינת גו"ע מחלקו דז"א שיש לו בהמ"ן האלו, עלו יחד עם אח"פ דישסו"ת להיכל או"א, וקבלו שמה בחינת רוחא קדמאה, והמ"ן עצמם לא קבלו שמה שום ציור, כנ"ל. אלא אח"כ כשישסו"ת באו משם למקומם, אז נזדווגו על המ"ן דגו"ע ההם פעם ב', ואז מקבלים גו"ע דמ"ן ציור של עיבור, ולאט לאט מודדים לו ישסו"ת כל ה' בחיבות דעיבור ודיניקה, עד שנותנים לז"א, כל מה שכלול בהאי רוחא קדמאה שקבלו בשבילו, ובזה נגדל ז"א בבחינת נ"ר דחיה, ואח"ז עולה פעם שניה למ"ן, ומקבל טפת הזווג דע"ב, המעלה אח"פ הנפולים של המ"ן, ומקבל אורות דג"ר דחיה. ואז נשלם גם ז"א במוחין דחיה.
והנך רואה, איך כל אותו הסדר דביאה קדמאה, ורוחא קדמאה וכו', הנוהג בקומה הראשונה דנרנח"י דנשמה, נוהג גם כן בנרנח"י דחיה, לא יחסר מהם משהו. ועד"ז גם בנרנח"י דיחידה. והבן היטב.
והנה לכאורה ג' קומות אלו דז"א, שהם: נשמה, חיה, יחידה, הכוללים הנ"ל, אין להם שום חיבור זה עם זה, שהרי מתחלתם באו מבירורים אחרים, כנ"ל. וכן בדרכי הזווג והקשרים מתחתון לעליון, הנה כל אחד בא בסדר לפי עצמו כנ"ל. אמנם עכ"ז, המה מתלבשים זה תוך זה: אשר פרצוף החיה, מתלבש בפרצוף הקודם של נשמה, אלא לא כולו, רק הנה"י שלו לבד. ועד"ז פרצוף היחידה, מתלבש מחזה ולמטה שלו, בתוך פרצוף החיה. והמה שלשתם מלובשים זה תוך זה.
וטעם הדבר, כי נתבאר, שתחלת הבירור למ"ן דגו"ע דבחינת חיה של ז"א, נעשה ע"י הדבקות שלהם באח"פ דמ"ן דחיה דישסו"ת, וע"כ בעת שקבלו ישסו"ת את טפת הזווג דע"ב שהורידה את ה"ת מגו"ע דחיה שלהם, והעלו אח"פ הנפולים דבחינת חיה שלהם, עלה ג"כ עמהם יחד בחינת גו"ע דמ"ן דחיה דז"א, כנ"ל. ונמצא משום זה, כי נתאחז ז"א בבחינות נה"י דאו"א עלאין, שהם קומת חיה, ונודע שנה"י דקומת חיה, מתלבשים בכל קומת נשמה, שהיא מדתם דישסו"ת. ועד"ז כשז"א משיג את הקטנות של בחינת היחידה, שהם בחינת הגו"ע, כמ"ש לעיל, הרי הוא נתאחז בנה"י דא"א, המתלבשים בכל קומת או"א עלאין, וע"כ הם מתלבשים ג"כ בכל קומת פרצוף חיה של ז"א.
אכן כדי להסביר הדבר כהלכתו, צריכים להרחיב הדברים. ותחלה צריך שתבין היטב, את ג' בחינות נה"י דעליון המתחברים עם התחתון: א' הם נה"י דעליון, מחזה ולמטה, שהתחתון מלבישם מחיצוניותם, שהם בחינת הכלי המעלה מ"ן, וע"כ אין התחתון מתחבר ומתקשר בהעליון אלא בהם. ב' הם בחינת נה"י דעליון המתלבשים במוחין דתחתון, בפנימיות התחתון, שהם באים מבחינת המ"ן ומסך דתחתון הנכלל בעליון בהבחינה שכנגדו, שהעליון מזדווג עליהם. ומודד בו שיעור הקומה, שנותן אל התחתון, וכיון שכל בחינת המסך ועביות ואו"ח הזה אין לו מקום בעליון, להיותם קומה נמוכה הימנו, ע"כ מתקשרים עם התחתון, וכשהתחתון יוצא משם למקומו, נוטל עמו כל בחינות האחורים האלו, שהם נקראים נה"י, ונעשים אצלו בחינות לבושי מוחין. הג' הם נה"י דעליון, בחד פרצוף, כי כל פרצוף פרטי כלול מה' פרצופין: נרנח"י. וגם הם באים באותו הסדר, שנה"י דכל עליון מתלבש בתחתון שלו: כי נה"י דפרצוף יניקה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף העיבור. ונה"י דנשמה, מתלבש בכל קומתו של הפרצוף דיניקה. ונה"י דפרצוף חיה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף הנשמה. ונה"י דפרצוף היחידה, מתלבש בכל קומתו דפרצוף החיה.
ובחינת נה"י הללו דמין הג' הם ענין אחר לגמרי, כי הם בחינות ע"ס דסיומא של הפרצוף עצמו, מכל אחד מה' הפרצופין הפרטיים שבפרצוף אחד. והם נמדדים, ע"פ ה' הבחינות שבמסך, שהעליון מזדווג עליהם בשעה שנותן ה' הקומות נרנח"י אל התחתון: שבעיבור, שנותן לו מבחינת עביות דשורש, שהוא בחינת מסך דכתר, נמצא שאין לו אלא קומת מלכות לבד, הנקרא קומת הנה"י. שפירושו, ע"ס דסיומא, שאינו ראוי לקבל אלא ממטה למעלה, שהוא בחינת אור נקבה. וע"כ נבחן לבחינת ראש בלי גוף, מצד הכלים, וסוף, דהיינו רגלים בחוסר ראש תוך, מצד האורות, שז"ס ראשו בין ברכיו, שאמרו ז"ל. כי מצד האורות הוא רק ברכים, ומצד הכלים הוא ראש.
ואח"כ בזמן היניקה, העליון נותן לו בבחינת הזווג, אל מסך דעביות דבחי"א, שע"ס היוצאות על מסך זה, המה בקומת ז"א, שהיא רוח נפש, הנקרא חג"ת נה"י, שחג"ת נבחנים בחינת ראש מצד הכלים, ובחינת תוך מצד האורות. והנה בחינת נה"י דפרצוף היניקה זה, מתלבש בכל קומת העיבור שנקרא פרצוף נה"י, כי האחורים דבחי"א, שהם ע"ס דסיומא שלו, הם משתוים עם כל קומתו של העיבור. כי העיבור אין לו מבחינת חג"ת אפילו משהו.
ואח"ז בזמן הגדלות דנשמה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דעביות דבחי"ב, שהע"ס היוצאות על מסך זה, הן בקומת בינה, שהיא ג"ר דנשמה. הנה כבר יש להפרצוף הזה, ראש תוך סוף בשלימות, הן מצד האורות, והן מצד הכלים. ובחינת נה"י של הפרצוף הזה, דהיינו הע"ס דסיום שלו, המה מתלבשים בכל קומתו דפרצוף היניקה, משום שפרצוף היניקה אינו יכול לקבל משהו מבחינת הכלים דפנים של הפרצוף דגדלות, דהיינו מבחינת מטבור ולמעלה שלו, וע"כ הנה"י דפרצוף הגדלות בלבד, משתוה עם כל קומתו דפרצוף היניקה.
וכן בזמן הגדלות ב' דפרצוף חיה, שהעליון נותן לו בבחינת הזווג על מסך דבחי"ג, מתלבשים הנה"י שלו לבד, בכל קומתו דפרצוף הנשמה. וג"כ מטעם הנ"ל, כי הפרצוף נשמה אינו יכול לקבל מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה אפילו משהו. ועד"ז בזמן הגדלות דפרצוף הכתר, שהעליון נותן לו בבחינת זווג על בחי"ד דהתלבשות, אשר הפרצוף חיה אינו יכול לקבל משהו מהכלים דפנים שלו שמחזה ולמעלה, נבחן ג"כ שנה"י דפרצוף הזה דכתר, מתלבשים בכל קומתו דפרצוף חיה. הרי שה"פ הפרטים שבהפרצוף, מוכרחים להתחלק כל אחד, לבחי' כלים דפנים וכלים דאחורים, שה"ס **ס**' **ם**' כנ"ל, ובחינת ה**ם**' סתומה לבד מכל פרצוף, יכולה להתלבש בהתחתון ממנו, כי בבחינת ה**ס**' דכל פרצוף, אין התחתון יכול לנגוע בו, כלומר, שאינו יכול לינק ממנו, משום שאין לו אותו המסך, ואותו האו"ח, הראוים לקבל את האור הגדול דעליון. אמנם מחזה ולמטה דכל אחד, ששם בחינת ע"ס דסיום דכל אחד, שהם בחינת אור נקבה, שפירושו מקבל ואינו משפיע, הם יכולים להתלבש זה בזה, כי כל תחתון, יכול לקבל האורות הגדולים דעליון, מבחינה זו, דהיינו מבחינת ממטה למעלה, כי באופן זה נמצאים האורות למעלה מכל עביות ומסך, וקשר הזה של הממטה למעלה, שכל תחתון יונק מהעליון, מחבר את כל ה' פרצופים שבהפרצוף, ועושה אותם לאחד. והבן זה היטב.
ועתה נבא לעצם דברי הרב כאן, מאות מ"ד ואילך, כי כייל לנו שם, "כל מקום אשר התחתון עולה למעלה במקום העליון, להיותו נכלל שם עמו הוא, שהעליון עומד בבחינת פנים, והתחתון עומד שם בבחינת אחורים שלו" פירוש, כי ידעת, שכל מה שהתחתון מקבל מעליון, אינו מקבל זולת דרך זווג, כי המ"ן דתחתון עולים ונכללים במסך דעליון, ע"ד שנתבאר בפרצופי א"ק, כנ"ל (דף תתצ"א ד"ה התחתון) אלא שכאן נעשה זה, או ע"י הכלי המעלה מ"ן, שהוא לצורך הקטנות, או ע"י המ"ן הראשונים, שהתחתון יכול לעלות לעליון מכח עצמו, כנ"ל (דף תת"כ אות י"ז) וזהו לצורך המוחין דגדלות. והנה התכללות הזו פירושה שהעליון אינו מזדווג על המסך ועביות דבחינת עצמו אלא שמזדווג על בחינת מסך ועביות של בחינת התחתון שנכלל בו. כנ"ל (דף תתצ"א ד"ה התחתון) ותדע, שתמיד נמצא הפרש גדול בין העליון להתחתון בבחינת הקומה, כי אפילו בעת שהתחתון מקבל מעליון מוחין דגדלות, למשל, כשישסו"ת עולה ונכלל באו"א עלאין לקבל המוחין דג"ר דנשמה, שהם מבחינת עביות דבחי"ב, עדיין הוא רחוק מהמסך של או"א שהם מבחי"ג דהתלבשות, שהוא הוי"ה דע"ב באבא, ואהיה דיודין באמא עלאה, אשר ישסו"ת אינו ראוי לקבל משהו מבחינת קומה זו דע"ב שהיא אור החיה, שהרי עדיין לא קבל אפילו בחינת הקטנות ראשון של בחינת חיה, שהיא בחינה נבדלת מתחלתה מבחינת נשמה, כנ"ל (דף תתצ"ג ד"ה ולפיכך) ועתה אין לישסו"ת אלא קטנות של בחינת נשמה, ע"כ אינו ראוי לקבל רק מבחינת מסך דבחי"ב, שהוא נשמה, ובחינת הוי"ה דס"ג. ונמצא שאו"א, אינם יכולים להזדווג על המסך של עצמם, כדי ליתן קומת גדלות לישסו"ת, אלא שהם מזדווגים על בחינת המסך ועביות דישסו"ת שעלה ונכלל בהם. שהוא בחי"ב, וע"י זווג דאו"א על המסך הזה הם מוציאים עליו קומת נשמה, שהיא הוי"ה דס"ג.
וצריך שתדע, שההפרש הקומה, האמור לעיל בין העליון לתחתון, הוא נוהג תמיד, מפני שסולם המדרגות אינו מקבל שום שינוי לעולם. כי למשל, בשעה שישסו"ת נגמרים בקטנות דחיה, ובאים לאו"א לקבל ג"ר של חי"ה, שהיא בחינת ע"ב, הנה אז נבחן שאו"א עלו עוד למעלה מבחינת ע"ב, לבחינת א"א, וכן כשישסו"ת עלה ונכלל לאו"א בזמן שיש לו כבר קטנות דיחידה, הנה אז כבר או"א במדרגה יותר עליונה, ועד"ז בכל המדרגות דעליון ותחתון, כי זה הסדר שיצא בתחילת תיקון אצילות, דהיינו עתיק וא"א בבחינת הכתר, ואו"א בבחינת ע"ב, דהיינו בבחי"ג דהתלבשות, וישסו"ת בבחינת ס"ג, דהיינו בבחי"ב, וז"א בבחינת מ"ה, דהיינו בקומת ז"א: נפש רוח בחסר ראש. הנה כל זה, כיון שנאצל פעם, כבר אינו מקבל שינוי לעולם, מטעם המבואר לעיל (דף תרנ"ח ד"ה וצריכים ודף תרכ"ה ד"ה והמובחר) עש"ה. ולפיכך, אם יתוסף עוד איזו מדרגה לזו"ן, יותר מנפש רוח הקבועים, הנה בהכרח שנוסף מדרגה לכל הפרצופים העליונים מזו"ן. באופן שהסולם של עליון ותחתון אינו מקבל שינוי לעולם. וע"כ בשעה שהתחתון עולה ונכלל בעליון בבחינת מ"ן, נמצא תמיד המ"ן שלו במדרגה אחת נמוכה מהעליון, וע"כ אין העליון יכול ליתן לו ממדת עצמו, אלא ממדת המסך והמ"ן הכלול בהתחתון וזכור.
וזה אמרו "כל מקום שהתחתון עולה לעליון, להיותו נכלל שם עמו העליון עומד בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים" כי ידעת, (כנ"ל דף ש"ה ד"ה ואז הכלי הפך פניו) שכל בחינה תחתונה כלפי עליונה ממנה נבחנת לאחורים. כי הבחי"ג במקום הבחי"ד, היא בחינת אחורים לבחי"ד. וכן בחי' הב' היא אחוריים במקום הבחי"ג. וכו' עד"ז, עש"ה כל ההמשך. ונמצא ע"כ, שבחינת המסך והעביות וקומת נשמה שיוצא עליהם ע"י ההתכללות באו"א, שהם ע"ב ובחי"ג, המה נבחנים לאחורים למדת או"א. וז"ש שהעליון עומד שם בבחינת פנים והתחתון בבחינת אחורים. כי הקומה הזו דישסו"ת היא בחינת ס"ג, והגם שישסו"ת נמצא בהתכללות באו"א גופייהו מ"מ, ההבחן האמור אינו משתנה, אלא או"א נמצא בבחינתם בבחינת ע"ב, וקומת ג"ר דנשמה של ישסו"ת עומדים שם בבחינת אחורים, לבחינת פנים דאו"א עצמם.
וזה אמרו "כי זאת התבונה יוצאת מן האחורים דבינה עליונה, ואותם האחורים דבינה הם שמות דאלקים" כלומר, כיון שהקטנות דישסו"ת אלו שעלו, דהיינו קומת חג"ת נה"י שלהם היו נמשכים ומלבישים כל האחורים דבינה, שהם ק"ך צירופי אלהי"ם, שהיא בחינת קטנות דמסך דבחי"ב, ע"כ אינם ראוים לקבל גם בהתכללות הזווג באו"א, רק קומת נשמה בלבד. כנ"ל. קומת נשמה היא בחינת אחורים לקומת חיה דאו"א כנ"ל.
וצריך שתדע מ"ש הרב להלן, אשר יש הפרש גדול בין אחורים דבינה עלאה לאחורים דתבונה. כי אע"פ שכל אחורים הם בחי' אלקים ודינין, להיותם למטה מפרסא, ששורש הקטנות דהיינו בחינת הה"ת בעינים, אינו מסתלק משם לגמרי אפילו בעת הגדלות, כנ"ל (דף תתפ"ד ד"ה וטעם) כי ע"כ הוא מכונה **ם**' סתומה, עש"ה. אמנם כיון שכל המחזה ולמטה מתלבשים בישסו"ת, בכל קומת חג"ת נה"י שלהם, נמצא שאפילו חג"ת של ישסו"ת הם ג"כ בבחינת הצירופי אלקים. משא"כ אחורים דאו"א, רק ב"ש ת"ת ונה"י שלהם נכללים באחורים, שהם רק ד' ספירות בלבד. וכבר נתבאר לעיל שכל בחינת הדין האמורה נמדדת ומשוערת על החזה דא"א, ששם כללות הפרסא דאצילות. עש"ה. וז"ש הרב כאן כיון שהתבונה יוצאת מהאחורים דבינה עליונה, שמשום זה מתלבשים האחורים בכל הה' קצוות שלה, דהיינו מגבורה ולמטה, כי אור החסד אינו ניכר שם בעת ההיא. והוא בחינת הקביעות של המסך דבחי"ב, ע"כ אפילו קומת גדלות שלה אינה יכולה לקבל יותר מבחינת ג"ר דנשמה, בחי"ב, שהיא בחי' אחורים לאור החיה.
וזה אמרו "כאשר התבונה זאת היא למטה, אז יש להחיצונים אחיזה בה אמנם כאשר תעלה למעלה ותהיה שם בסוד אחור בינה עליונה אז אין אחיזה אל החיצונים בה" כלומר, בעת הקטנות של התבונה, שכל קומתה היא חג"ת לבד, וכולה נמצאת למטה מפרסא, כי אחורים דאמא מלובשים בה, הנה יש אחיזה לחיצונים בה, כי כח הדין רכיב ממעל לתבונה בסוד הפרסא, אמנם כאשר עולית ונכללת בסוד מ"ן למעלה באו"א, ומקבלת שם קומת ג"ר דבינה, שעומדת שם בסוד אחור על קומת חיה דאמא, כנ"ל, הרי היא כבר בבחינת ג"ר, ואין אחיזה אל החיצונים בה. כי אין אחיזה לחיצונים בבחינת ג"ר.
וזה אמרו "וזהו סומך ה' לכל הנופלים, כי כשזאת התבונה התחתונה תרד מאחורי בינה ולמטה, אז גם ז"א יורד ממקומו, וכן הנוקבא, ואז כל אלו נקראו נופלים" כי כאשר התבונה היא בקטנות וחג"ת נה"י שלה מלבישים למטה מפרסא דבינה, והם כולם אלקים ודינים כנ"ל, הנה זו"ן שמתחתיה נופלים עוד יותר ממנה. וע"כ יש בהם אחיזה לחיצונים. אמנם בשעה שמקבלת המוחין דנשמה, מאמא עילאה, שמוחין אלו הם בחי' **ס**', כי התבונה משגת אז בחינת חב"ד חג"ת שלמעלה מפרסא, ואז מתעלים גם ז"א ונוקבא, כי האורות דג"ר דבינה הם מתקנים לזו"ן גם בקטנותם, בסוד אב"א. עד שפניהם מגולים כלפי חוץ, ואין עוד לחיצונים אחיזה בהם, כמ"ש בחלק ו'. וז"ש שהיא סומכת אותם וכו', שיכללו זה בזה, כי ענין תיקון אב"א, עושה שיכללו ז"א ונוקבא זה בזה בכותל אחד. כנ"ל בחלק ו'.
וזה אמרו "מאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה ד' עליונות דתבונה, בבחינת פנים שלה. ומאחורים דו"ק דבינה עליונה, נעשה ו"ק דתבונה בבחינת פנים שלה". פירוש, כי נתבאר לעיל (דף תתצ"ו ד"ה אכן) שיש ג' בחינות נה"י דעליון, אשר כולם הם בחינת אחורים דעליון, עש"ה. והנה כאן מדבר הרב מנה"י דעליון דמין הב', אשר כל בחינת המסך והעביות של העליון, שבו נכללו המסך והמ"ן דתחתון, דהיינו אותו בחינת המסך ועביות שהעליון מעורר בתוכו, מעת קטנות שלו, הנה הם יורדים ונעשים ללבושי מוחין דתחתון ומתלבשים בכל פרצוף דתחתון, בתוך פנימיותו, ע"ש. וזה שאומר כאן הרב, אשר בחינת האחורים דו"ק, שהם ב' בחינות נה"י שישסו"ת קבלו מאו"א ללבושי מוחין שהם: נה"י דמוחין דעיבור, ונה"י דמוחין דיניקה, שהם היו באמא עלאה עצמה בבחינת אחורים דו"ק שלה, כי ו"ק שלה הם באמת בחינת ו"ק דחיה, וו"ק אלו דישסו"ת שנכללו בה בעת הזווג, הם ו"ק דנשמה, כנ"ל. הנה אחורים אלו שבערך אמא, המה כל בחינת הפנים של פרצוף העיבור ופרצוף היניקה דישסו"ת, כי המה הלבושי מוחין שלהם. ועד"ז האחורים דד' עליונות דבינה, דהיינו בחינת הנה"י דגדלות, שיצאו בשעת הזווג דמוחין דנשמה של ישסו"ת, שהם באו"א בחינת אחורים לבחינת חיה שלהם, אמנם בישסו"ת הם כל הפנים שלהם. כמבואר.
וזה אמרו "משה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך צירופים אלו וכו'. כי משה זכה לבינה, והוא בבחינה זו" כבר נתבאר ההפרש הגדול שבין האחורים דבינה עלאה, שק"ך צירופי אלקים הם רק מחזה ולמטה שלה, שאז נחלקים לד' פעמים ל', בסוד אורך היריעה שלשים באמה, ורוחב ארבעה באמה. אמנם אחורים דתבונה שק"ך צירופי אלקים מלובשים גם בקומת היניקה שלה, מגבורה ולמטה, שהם מתחלקים על ה' פעמים כ"ד צירופים, הנה הם בבחינת דינים. כנ"ל. וז"ש, שמשה רבינו ע"ה היה כלול ק"ך הצירופים מבחינת ד' פעמים ל', שהיא בחינת בינה עלאה, וע"כ בגדלות זכה לבינה עלאה.
כי זה הכלל, שהכל תלוי במדת הקטנות, כי אם הקטנות היא מבחינת התבונה, אין הוא יכול להשיג אפילו בכל גמר גדלותו אלא רק ג"ר דנשמה. אמנם כשהקטנות היא מבחינת בינה עלאה, דהיינו בחינת נפש רוח דחיה, יכול לזכות בגדלותו עד הג"ר דחיה. והנה משה זכה לבינה עלאה שהיא בחינת בינה דחיה. וזה משום שהיה לו מדת הקטנות המתיחסת לבינה עלאה, שהם הד"פ ל' צירופי אלקים כנ"ל.
וזה אמרו "כאשר האחורים דאו"א עלאין מתפשטים בהם נעשו ישסו"ת בבחינת אחורים דשמות הוי"ה ואהי"ה דיודין, בריבוע, שלהם" (באות נ"ב כאן) והיינו כנ"ל, כי קומת בינה אשר ישסו"ת מקבלים בהתכללותם באו"א עלאין, היא עומדת באחורים כלפי קומת חכמה דאו"א עצמם, כי קומה דבחי"ב נחשבת לאחורים לקומה של בחי"ג. ע"ש. והנה קומה דבחי"ג ה"ס הוי"ה במילוי ע"ב, ואמא שהיא בחינת נוקבא דקומה זו, היא בחינת אהי"ה במילוי יודין, ששניהם בגי' זכו"ר, והנה קומת ישסו"ת שיצאה בהתכללות שם, אשר אמא עלאה עוררה את בחי"ב שלה בשבילה, שהיה בה מעת קטנות, שהיא בחינות הנקודות וט"ת שלה, כי הם מבחינת התחלת הזדככות המסך, שנקרא נקודות, שהיא בחינת הרבוע והאחורים של בחינת הטעמים של המדרגה, כנ"ל (דף רכ"א ד"ה כי התפשטות) ע"כ נחשבת קומה זו בבחינת הריבוע דב' שמות הוי"ה אהי"ה דיודין שבאו"א. שהם דפ"ק קדמ"ת, ששניהם בגי' תשכ"ח. וזהו רמז חשוב לדברי חז"ל בסוד גם אל"ה תשכחנה. שיש שכחה במעשה העגל. והבן.
וזה אמרו "אמנם בחי' אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים" דהיינו כנ"ל, כי נה"י דעיבור יניקה המקבלים מאמא, הם כולם ממטה לפרסא דאמא, ונמצאים האחורים דאמא מבחינת הו"ק שהם הק"ך צירופי אלקים שמחזה ולמטה שלה, שהמה מתלבשים ללבושי מוחין בב' הקומות עיבור יניקה דישסו"ת, ונעשים שם פנימיות. ונמצא שאחורים דג"ר דאו"א, שהם בחינת הריבוע דהוי"ה אהי"ה דיודין, הם נעשים לפנים בג"ר דישסו"ת. ואחורים דו"ק, דהיינו נה"י דב' הפרצופים דעיבור יניקה, שהם הק"ך צרופי אלקים, הם נעשו פנים בו"ק דישסו"ת לבד, אבל לא בג"ר דישסו"ת, ששם דפ"ק קדמ"ת כנ"ל. וז"ש שבחינת אלקים אינם נגלים בפנים דפנימיות דישסו"ת, שהם ג"ר, שהם חב"ד, הנקרא פרצוף פנימי דישסו"ת, אלא הם נגלים רק באחורים דישסו"ת, שהם ב' פרצופי עיבור ויניקה, שנקראים פרצופים דאחורים של ישסו"ת.
והוצרך לדייק זה פעם שנית, הוא משום אמרו מקודם זה "כאשר האחורים דהיינו האלקים האלו מתפשטין מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה ושל יש"ס, הם ב' ריבועים של הוי"ה אהי"ה" שזה משמע לכאורה, אשר הפנים דישסו"ת נמשכים מאחורים דאלקים דאמא, שזה סותר מ"ש באות מ"ז כאן, אשר מאחורים דד' עליונות של הבינה, משם נעשו ד' עליונות דתבונה, בבחינת פנים שלה, ומאחורים של ו"ק דבינה עליונה, נעשו ו"ק בבחינת פנים של תבונה. שד' עליונות דתבונה, נעשו מאחורים דד' עליונות דבינה, שהם הרבועים של הוי"ה אהי"ה, שריבועים אלו נעשו פנים בד' עליונות דתבונה, ואיך אומר כאן שהפנים דד' עליונות דתבונה, שהם הריבוע דהוי"ה אהי"ה, נמשכים מאחורים דו"ק דאמא שהם אלקים. וכדי שלא לטעות בהבנת המאמר, ממשיך ואומר "אמנם בחינת אלקים עצמם אינם נגלים בפנים דפנימיות שלה רק בפנים דאחורים" (כאן אות נ"ד) וכמו שנתבאר לעיל, בדיבור הסמוך, שזה הכלל, שהפנים דישסו"ת שהם בחינת ה**ס**' שבהם, הם דפ"ק קדמ"ת, ואחורים דישסו"ת, שהם ב' הפרצופים עיבור יניקה שבו, שהם בחינת **ם'** הנה הפנים דאחורים אלו, הם מק"ך צירופי אלקים דאמא. כמו שהאריך לעיל.
אמנם דבריו אלו צריכים ביאור, כי זו ההתפשטות שאומר כאן הרב, היא ענין של ירידת הדינים, מהמ"ן של הישסו"ת, כי ידעת, שאחר שישסו"ת משיג היניקה שלו, הוא עולה למ"ן לאו"א, ומקבל שם טפת הזווג המורידה ה"ת מעינים ומחזיר האח"פ הנפולים למדרגתם, ואז מקבל ישסו"ת המוחין דג"ר ע"י זווג הב', כנ"ל. והנה כל בחינת הקטנות דישסו"ת, הוא מכח הה"ת בעינים, שהיא קומה דבחי"א, שהרוח מתלבש בגלגלתא, והנפש בעינים, כנודע. ואז הוא בבחינת הק"ך צירופי אלהי"ם, כי מוחין דיניקה, שהם בחי"א הם בחינת דינין ונקראים בשם אלקים. אבל הם כל בחינת הפנים שלו, כי כל המוחין דיניקה שמקבל מאמא, הם מבחינת ק"ך אלקים דאמא, כלומר ממה שאמא עלאה משפעת לישסו"ת מבחינת הקטנות שלה, דהיינו מבחי"א. ונמצא ע"כ עתה בשעה שעולה למ"ן לאו"א, למוחין דג"ר, הרי התכללותו בזווג דאו"א, גורם לו לקבל טפת הע"ב המורידה ה"ת מעינים שלו, ודוחה ממנו בחינת אלקים למטה, לבחינת סיומא דאח"פ החדשים, שאז חג"ת נעשו לחב"ד, ונה"י הישנים לחג"ת, למעלה מפרסא, כי ה"ת ירדה מהם ובאה לנה"י החדשים שהם אח"פ שעלו.
וזה שאומר "כאשר האחורים שהם האלקים האלו מתפשטים מהם לעשות הישסו"ת הפנים שלה" דהיינו שמבאר איך מתהוה שם באו"א בחינת הפנים של ישסו"ת, ואומר שזה נעשה "כאשר הק"ך צירופי אלקים, שהם בחינת ה"ת שבמקום העינים, מתפשטים מהם" כלומר, שיורדים לנה"י חדשים שהשיגו שם, ואז נעשים חג"ת הקודמים לחב"ד, שהם הפנים דישסו"ת הנקרא דפ"ק קדמ"ת, כנ"ל. וז"ש, שב' הריבועים דהוי"ה אהי"ה שהם הפנים דישסו"ת, דהיינו החב"ד שלהם, זה נעשה בירידת אלקים מהם, דהיינו ע"י הורדת ה"ת מעינים שאז מתפשטים האלקים מהם, ויורדים למטה באח"פ החדשים, ואז הם משיגים הכלים דחב"ד שלהם. כי אז נעשו הכלים דחג"ת לבחינת חב"ד. הן ביש"ס והן בהתבונה. וזה שרצה הרב להשמיענו כאן.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:64:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:64:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:64:1)

**התבונה היא בחינת מלכות של הבינה וכו' וזו התבונה נחלקת גם כן לב' וכו', בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות, והכל אחד:** ויש להבין זה, כיון שכל תנהי"מ דעליון מתלבשים בתחתון, דהיינו מחזה שלו ולמטה, א"כ למה אומר, שרק המלכות דעליון מתלבשת בכל התחתון. והענין הוא כי כבר נתבאר לעיל, שיש ג' בחינות נה"י (דף תתצ"ו ד"ה אכן) והנה מה שהתחתון מלביש על נה"י דעליון, היינו על הנה"י החדשים דעליון, שהם נה"י דגדלות דעליון, ומהם אין התחתון יכול לקבל, אלא שעל ידיהם הוא מקבל ממלכות שבחזה דעליון, דהיינו המלכות הדבוקה ביסוד הישן דעליון. ע"ד שנתבאר היטב בדברי הרב אצל הנוקבא. (לעיל דף תשנ"ט אות ל"ט) כי אע"פ שהיא מלבשת לז"א מחזה ולמטה, מ"מ היא מקבלת רק מהנקב שבאחורי החזה דז"א, דהיינו חלק המלכות דז"א, הדבוקה ביסוד הישן דקטנות דז"א שממנו נעשה שליש עליון דת"ת, כמ"ש (בדף תשע"ז אות ס"ז) הרי שהנוקבא אינה מקבלת מן תנה"י דז"א שהיא מלבשת אותם, אלא ממלכות העומדת במקום החזה, מעת הקטנות דז"א, וגם לא ממלכות עצמה, אלא מאחורים של המלכות הז"א.
וכן הענין בכל עליון ותחתון, שאע"פ, שהתחתון מלביש להעליון מחזה ולמטה, מ"מ אינו מקבל אלא מבחינת המלכות דעליון הדבוקה ביסוד דקטנות דעליון, שנעשה בגדלות לת"ת. ונמצא שישסו"ת המלבישים על או"א עלאין מחזה שלהם ולמטה, אינם מקבלים רק ממלכות הדבוקה על יסוד דקטנות של או"א עלאין שעתה נעשה לשליש עליון דת"ת, ומלכות זו עומדת במקום נקב החזה ממש. ואע"פ שאו"א כבר העלו אח"פ שלהם, מ"מ נשאר הרושם של ה"ת דבוק עדיין ביסוד דקטנות, מעת שהיו בבחינת ה"ת בעינים. גם נתבאר לעיל (דף תתצ"ח ד"ה וצריך. ובד"ה וזה) שבכל מקום שהתחתון נכלל בזווג של העליון אינו מקבל מבחינת פנים של העליון אלא מבחינת אחורים שלו. עש"ה. כי מלכות שבחזה דאו"א עילאין, היא מבחינת גו"ע דבחי"ג, שהיא בחינת ד"פ ל' צירופי אלקים, אשר ע"י זווג דגדלות, המוריד ה"ת מעינים, יוצאת שם קומת ע"ב. אבל בחינת גו"ע דישסו"ת, הדבוקים ומלבישים לאח"פ דאו"א, לנה"י החדשים שלהם, הנה הם בחינת גו"ע דבחי"ב, אשר אפילו אחר הורדת ה"ת מעינים, לא יקבלו רק קומה דבחי"ב, כנ"ל (דף תתצ"ג ד"ה ולפיכך) וע"כ בחינת הקטנות שלהם נבחן, בה"פ כ"ד צירופי אלקים (כנ"ל תתק"ב אות נ"ט ואות ס') שהיא בחינת אחורים לקטנות דאו"א, שהם בחינת ד"פ ל' צירופי אלקים. ועד"ז הגדלות, הם אחורים לגדלות דאו"א, כי הגדלות דאו"'א הם בחי"ג, והגדלות דישסו"ת הם בחי"ב. הרי אע"פ שישסו"ת מקבלים ממלכות דחזה דאו"א, מ"מ אינם ממלכות גופה, אלא מאחורים שלה. כי זה הכלל, שמאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה ד' עליונות דתבונה.
ומאחורים דו"ק דבינה, נעשה הפנים דו"ק דתבונה. (בדף תתצ"ה אות מ"ו מ"ז ע"ש).
ולפיכך, הוצרך להרב לפרט את או"א וישסו"ת, לבחינות המלכיות שלהם, המתפשטות בתחתון, כדי לציין בדיוק את בחינת נה"י דישסו"ת המתלבשת בז"א. הנחשבת בערך או"א עלאין לישסו"ת ד'. כי אחורים של מלכות דאו"א, המתלבשת בישסו"ת א', נחשב לבחינה שניה מאו"א, כי הן הקטנות והן הגדלות הם אחורים להם. ואח"כ מחלק את הישסו"ת ג"כ לב', דהיינו ג"כ, עד החזה שלה, נחשב לט"ר דישסו"ת, כלומר לבחינת ישסו"ת עצמם, אשר אחורים דג"ר וו"ק דאו"א, נעשו לפנים שלהם. ומחזה ולמטה שהיא מתלבשת בז"א, נחשב לב' בחינות: א' היא הפנים של זאת המלכות, שהיא אינה מתלבשת בז"א, כנ"ל. והב' היא אחורים של זאת המלכות, שהיא מתפשטת בז"א, ויש בה ג"ר וו"ק, אשר אחורים דו"ק מתלבשים בקטנות דז"א, ואחורים דג"ר מתלבשים בג"ר דז"א.
וזה אמרו "וזו התבונה נחלקת לב' ומחזה ולמטה היא נעשית פרצוף ג', והיא המלכות של זו התבונה, וזה הפרצוף הג' היא מתלבשת תוך ז"א" דהיינו כמבואר, שאף על פי שזעיר אנפין מלביש מחזה ולמטה דישראל סבא ותבונה, מכל מקום אינו מקבל רק ממלכות שלה, דהיינו מאחורים של מלכות זו, כנ"ל. וע"כ נחשבת המלכות הזו לישסו"ת ג', ואחורים שלה, המתפשטים בעצם בז"א, נחשב לפעמים לישסו"ת ד'. וכאן לא נחית להפרש הזה, וע"כ אינו חושב אלא לישסו"ת ג', שהיא המלכות העומדת ביסוד הישן דישסו"ת במקום החזה שלהם.
וזה אמרו "נמצא כל הג' אלו הם פרצוף אחד שלם, ונחלק לג' שהוא בינה, ומלכות, ומלכות דמלכות, והכל אחד, גם הם ב' בחינות לבד" מתרץ מה שנראה לכאורה לסתירה לדברי הזוהר, שאינו מחשב יותר מב' בחינות שהם בינה ותבונה, והוא חושב ג' בחינות בינה, או ד', ולכן אומר שבאמת אין כאן יותר מב' פרצופים או"א, וישסו"ת, דהיינו בינה ותבונה ולא יותר, אלא שמחלק כן, כדי לבאר בחינת הנה"י המתלבשים במוחין דז"א. וע"כ צריכים לחלק לכל אחת, על פנים ואחורים, כי בהכרח כל אחת היא בחינה מיוחדת, ורק האחורים הם מתלבשים, כנ"ל. אמנם פרצופים, אין יותר מב', דהיינו ב' הקומות: ע"ב ס"ג. שהם בינה ותבונה.
וזה אמרו "עיקר החילוק הזה הוא לשנים שהם בינה ומלכות שבה" דהיינו כנ"ל, כי כל הישסו"ת אינו אלא אחורים דבחינת מלכות דאו"א, שנעשו בחינת הפנים דישסו"ת הן בקטנות והן בגדלות, וא"כ המלכות דאו"א, וכל הפרצוף דישסו"ת הם אחד, וא"כ אין כאן רק ב' בחי': בינה ותבונה. ולא יותר.
וזה אמרו "אמנם כשחוזר להתחלק פעם אחרת המלכות של זו המלכות אינה עולה בשם והכל נקרא תבונה" כי זו המלכות דתבונה המתפשטת בבחינת אחורים דג"ר וו"ק שבז"א, אינה באמת בחינה מיוחדת, אלא הפנים שלה שייך לישסו"ת עצמם, ואחורים שלה שייך לז"א, וע"כ אינה נחשבת לבחינה מיוחדת בפני עצמה.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:68:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:68:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:68:1)

**ה' ראשונה של הויה הכוללת וכו', היא שם ס"ג א' שלם וכו':** מבאר כאן איך ישסו"ת, הנ"ל שהוא תבונה א', היוצא מאחורים של המלכות דבינה עלאה, ומלבשת מחזה ולמטה דאו"א עלאין שהם קומת ע"ב, שהם י' ראשונה דהוי"ה הכוללת, וישסו"ת הם הוי"ה דס"ג, והם ה' ראשונה דהוי"ה, והם קומת ס"ג. ומבאר כאן את הה"פ שבפרצוף זה, ואיך נה"י דכל פרצוף עליון מבחינת חיצוניותו, דהיינו מאחורים שלו כנ"ל, נמצא מתלבש בתחתון ונעשה לו פנים ופנימיות.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:69:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:69:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:69:1)

**ג"ר שבה הם דוגמת ג' פרצופין, והם כח"ב, ונרמזין בי"ה דס"ג הכולל:** כלומר, י"ה דס"ג, יש בהם ג' פרצופים: א"א, ואבא, ואמא, שא"א מרומז בקוצו של יוד, אבא בי' ואמא בה' ומא"א ואבא דפרצוף ס"ג, אינו רוצה לעסוק בהם, ומתחיל לבאר מאמא ואילך.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:69:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:69:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:69:2)

**ה"ר דס"ג, היא בינה דתבונה, שהוא פרצוף הג' דס"ג הכולל ויש בה ג' ההי"ן:** כנגד ג"ר, ו"ק, מלכות: פי' כי אבא עילאה, שהוא פרצוף ב' דס"ג שהוא יוד דהוי"ה הכוללת, כולל אבא ואמא עלאין, והם ע"ב דס"ג, ואמא זו היא אהי"ה דיודין. אמנם ה"ר דס"ג, היא בינה דתבונה, דהיינו ס"ג דס"ג, אשר היא מתחלקת בעצמה לרת"ס, שהם: חב"ד, חג"ת, נה"י. והנה ה"ר של הוי"ה דס"ג זו יש בה ג' ההין כי יש לה מילוי י' כזה, ה"י, והיוד של המילוי מתחלקת לב' ההין לפי החשבון כי י' בגימטריא ב' ההין. וחב"ד שלה הם ה' הפשוטה, וחג"ת נה"י שלה הם בב' ההין הכלולים ביוד דמילוי שלה. וכל אלו הג' בחינות: חב"ד, חג"ת, נה"י, דבינה דתבונה, הם כולם פנימיות שלה, כלומר מה ששייך לבנינה עצמה.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:70:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:70:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:70:1)

**וכנגדן יש ג' אחרות בחיצוניות:** כלומר, באחורים שלה, כמ"ש (לעיל בדף תתצ"ו אות מ"ז). שמאחורים דד' עליונות דבינה, נעשה הפנים דד' עליונות דתבונה. ומאחורים דו"ק דבינה, נעשה הפנים דו"ק דתבונה ע"ש. והנה כן הוא בכל הפרצופים שאין הפרצוף יוצא מבחינת הפנימיות של העליון, דהיינו מבחינת עביות שיש בהמסך דבנינו עצמו, אלא מבחינות החיצוניות דהיינו האחורים דבחינה ההיא, שפירושו, ממדרגה נמוכה מבחינת המסך דעליון. אם המסך דעליון הוא בחי"ג, אין העליון מזדווג לצורך התחתון, אלא במסך דבחי"ב. וכו' עד"ז, וזה נוהג בכל עליון ותחתון. כנ"ל (דף תתצ"ח ד"ה וצריך ע"ש) ומזה תקיש גם כאן בבינה דס"ג, אשר היא כוללת ג"כ ג' ההין מבחינת אחורים שלה, שה' הפשוטה החיצונה, היא בחינת אחורים דד' עליונות, וב' ההין החיצוניות שבמילוי דה' החיצונה, הם האחורים דו"ק שלה, שהם בבחינה נמוכה, מן ג' ההין דפנימיות שלה, שהם קטנות וגדלות דקומת ס"ג דס"ג. ותזכור, שכאן מכנה הרב השם אחורים בשם חיצוניות, אמנם הם ענין אחד, דהיינו להורות, שהם מבחינה נמוכה מעביות דמסך שבבנינה עצמה.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:71:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:71:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:71:1)

**ב' נקודים התחתונים מן יוד שיש ביו"ד דמילוי ה' דבינה בבחינת פנימיות עם חיצוניות שלהם וכו', מוחין אל ו"ק אלו שהם ו' דס"ג הכולל:** כלומר, כי מדבר כאן בג' ההין דחיצוניות הנ"ל בסמוך, דהיינו ה' הפשוטה, וב' ההין שבמילוי יוד שלה, שה' הפשוטה היא בחי' החיצוניות דד' עליונות שהם נעשה פנים לד' עליונות ד**ו**' דס"ג, וב' ההין הכלולים במילוי הי', הם בחינות חיצוניות דו"ק דה"ר, הנעשים פנימיות דו"ק ב**ו**' דס"ג. כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"ש. גם נודע, שגם המ"ן דתחתון נכללים בהמ"ן דעליון לצורך המוחין דתחתון, כי התחתון מעלה המ"ן שלו, והעליון מעורר בעצמו את המ"ן ממדת הקטנות שלו בהתאם להמ"ן דתחתון, הרי שב' בחי' מ"ן כלולים בכל זווג, הן לצורך ו"ק דתחתון, והן לצורך הג"ר דתחתון כמ"ש לעיל. וע"כ הוא מכנה אותם בשם ב' נקודות, כי בחינת מסך ועביות שהזווג נעשה עליהם נקראים תמיד בשם נקודה, כנודע, ומתוך שהזווג נעשה ע"י התכללות נקודת התחתון בנקודה דעליון נמצאים ב' נקודות בכל זווג.
וזה אמרו "שב' נקודים התחתונים דיוד דמילוי ה"י בבחינת פנימיות עם חיצוניות, יורדים להעשות מוחין אל הו"ק אלו שהם **ו**' דס"ג הכולל" כי בחינת המלכות החיצונה, של המלכות העומדת בחזה של הבינה דס"ג שהוא ה"ר דס"ג, שהיא בחינת ה"ת בעינים של בחינת ה**ו**' דס"ג, שהיא חיצוניות לבחינת ה"ת בעינים של הקטנות דבינה דס"ג העומדת בחזה, כנ"ל, הנה היא נכללת מב' נקודות: נקודה דגו"ע של ה**ו**' דס"ג שעלתה שם, ונקודה דגו"ע של ה"ר דס"ג, שהרושם דקטנות נשאר עומד שם בחזה. והם עתה באמת רק בחינת החיצוניות דו"ק דבינה, הנעשה פנים בו"ק דז"א שהוא ה**ו**', אמנם בחינת הפנימיות גם כן כלול בה, משום כי גם הפנימיות דהיינו בחינת החיצוניות דג"ר, הנעשה פנים אל הג"ר ד**ו**' דס"ג, כלול שם על ידי הורדתה ממקום עינים, אל אח"פ החדשים שיתעלו אל ה**ו**' בעת הגדלות, אלא שנעשה ע"י זווג חדש, וע"כ נחשב בחינת האחורים דו"ק, שגם האחורים דג"ר שנקרא פנימיות בערך הו"ק, גם הוא נכלל שמה. כי גם הזווג דגדלות נעשה עליה, דהיינו שאז היא יורדת ממקום עינים. והבן. וז"ש, בבחינת פנימיות עם החיצוניות דהיינו למוחין דג"ר הנקראים פנימיות ולמוחין דו"ק הנקראים חיצוניות.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:72:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:72:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:72:1)

**חיצוניות ב' חלקי היוד דמילוי ה"ר ירדו בתוך פנימיות י' חלקי תחתונים של זו הוא"ו, ופנימיות ב' חלקי יוד הנ"ל, יורדים תוך פנימיות ג' חלקים עליונים של זו הוא"ו:** דהיינו כנ"ל, שאותן ב' נקודות היורדות מהיוד דמילוי ה"י החיצונה, כלול בהם ג"כ המוחין של הג"ר, שהם נקראים פנימיות. כי אחר כך ע"י זווג המוריד הה"ת ממקום עינים יוצאים שם ג' החלקים עליונים של זו ה**ו**'. אמנם גם הקטנות אינה נעדרת, וע"כ נבחן, שגם בחינת ה"ת בעינים, ג"כ נשאר בה**ו**', באופן שחיצוניות דב' הנקודות, מתלבשות בע"ס דקטנות של ה**ו'**, דהיינו יוד חלקים תחתונים של זו הו'. ופנימיות דב' הנקודות, המתגלה ע"י הורדת הה"ת מעינים, שאז נמשך הה' הפשוטה החיצונית, ג"כ, כנ"ל, ונעשה הפנימיות הג"ר של ה**ו'** דהיינו ג' חלקים עליונים של זו הואו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:72:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:72:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:72:2)

**שיש י"ג פנימיות וי"ג בחיצוניות ואמנם י"ג הפנימיות נעשו בחי' חיצוניות אל בחי' ב' חלקים דמילוי יוד של ה"י ראשונה האחרונים לחיצוניותן ולפנימיותן:** ענין וא"ו שבגי' י"ג יתבאר במקומו, אמנם הם בחינת ע"ס לבד של הז"א, ומשמיענו כאן, שבע"ס דוא"ו זו הנ"ל, יש בה ג"כ בחינת חיצוניות, כמו שנתבאר לעיל בה"ר, כי בשעה שמזדווג כדי להשפיע מוחין לה"ת דהוי"ה הכוללת, אינו נותן לה מבחינת פנימיותו, אלא מבחינת חיצוניותו, כנ"ל אצל ה"ר, אמנם החיצוניות של הוא"ו, אינו נבחן לחצוניות אל הב' נקודות הנ"ל שביוד דמילוי ה' החיצונה דה"ר, כי ב' נקודות הנ"ל נעשים לבחינת מוחין דבנין ה**ו'** עצמו, שהם בחינת הפנימיות של ה**ו'** אבל לא כלל לחיצוניות כי החיצוניות שלו, אינו נחשב לבנינו עצמו, אלא רק מה שמצמצם בעצמו להתאם המ"ן של התחתון, כנ"ל. וע"כ אין לנה"י דבינה המתלבשים במוחין של הג"ר והו"ק שלו, שום יחס עם החיצוניות של ה**ו**'. וזה הכלל, שבחינת הנה"י שהעליון מלביש בהם המוחין בשביל התחתון, אינו מבנין פרצופו עצמו, אלא ממה שמתאים את עצמו, לצורך המדה של גו"ע דתחתון, העולים ומתכללים בהמ"ן שלו, וע"כ נקראים אחורים או חיצוניות, וע"כ אין ללבושי מוחין של בנינו עצמו שום יחס עמהם, להיותם תמיד מב' בחינות מסך מיוחדים, כנ"ל.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:75:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:75:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:75:1)

**ה' אחרונה דס"ג הכולל וכו' דוגמת ה"ר שהם ג' ההי"ן וכו' בסוד פנימיות, גם אחרת בסוד חיצוניות:** כי ה"ת זו היא בחינת נוקבא לז"א דס"ג, והיא ג"כ פרצוף שלם רת"ס, המרומזים בג' ההין, כמו ה"ר, שהם חב"ד חג"ת נה"י. וכן בהכרח נבחן בה פנימיות, דהיינו רת"ס דבנינה עצמה, וג' ההין דחיצוניות, שהם נה"י המתלבשים בחג"ת נה"י של התחתון ממנה, שהם ב' ההין האחרונות, וגם בחינת נה"י דמוחין דג"ר אל התחתון, שהם בחינת ה' הפשוטה. שהם ג' בחי' לבושי מוחין המתלבשים ברת"ס של התחתון, שהם בבחינה נמוכה מן המסך והעביות דה"ת דס"ג, להיותו תחתון ממנה, כי זה הכלל כל תחתון כלפי עליון ממנו הוא תמיד בבחינה נמוכה ממנו. כי סולם המדרגות אינו משתנה לעולם, כנ"ל דף תתצ"ח ד"ה וצריך. ונודע שהתחתון לה"ת דס"ג, הוא ז"א דאצילות הכולל.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:78:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:78:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:78:1)

**כלל העולה כי ה' ראשונה של השם היא שם ס"ג א', כולל י"ס פנימיות וחיצוניות, ונקרא תבונה:** כדי להבין היטב הכלל הזה, צריכים להבין ענין ההפרש של או"א וישסו"ת על בוריו. והנה מקור ההתחלקות של או"א וישסו"ת, מובא בדברי הרב לעיל (דף שצ"ו אות ו') שהשם ס"ג דא"ק, אשר לא נתפשט מטבור ולמטה, למ"ה וב"ן, הוא בחינת טעמים, והוא בערך או"א. וזה החלק של הס"ג, שנתפשט למ"ה וב"ן דא"ק, עד סיום רגליו, הוא בחינת נקודות, ובחינת ישסו"ת בערך הטעמים, עש"ה. ונתבאר שם כי התפ"א דס"ג, שהיה בו קומת ע"ב דהתלבשות, הוכרח להסתיים בשוה עם רגלי ע"ב, דהיינו למעלה מטבור דא"ק. אלא בחי' הנקודות דס"ג, שנזדכך לקומת בינה בלבד, בלי התלבשות הע"ב, היא אשר נתפשטה מטבור ולמטה דא"ק, ונתחברה שם עם הה"ת. ע"ש באו"פ. והנך רואה ההפרש הגדול מהטעמים, שהם קומת או"א עלאין, שהם לא נתחברו מעולם עם הה"ת, וצמצום ב' לא שלט בהם כלל. לבין הנקודות דס"ג, שהם קומת בינה בלבד, בלי התלבשות דע"ב, שבהם נעשה השרש להתחברות ה"ת בה"ר, דהיינו הצמצום הב'. והנה אח"כ כשעלה ה"ת, ונעשה הזווג בנקבי עינים דס"ג, נעשה מתחלה הזווג על הרשימות של הטעמים, שקומתם נתפשטה מפה דס"ג עד הטבור, והוא נבחן בשם עקודים, כי להיותם באים מרשימות וטעמים, הנה אין בהם שום רושם דצמצום ב', שנקרא נקודים, והם נחשבים לבחינת ג"ר של הבינה דא"ק, אלא מטבור דא"ק, שהוא ג"כ הטבור דס"ג, משם ולמטה יצאו ע"ס דנקודים, מבחינת ה"ת בעינים.
והנך מוצא כאן ג' חלוקות, בענין החיבור דה"ת בעינים: א' הם הטעמים דס"ג דא"ק, שהם בחינת או"א עלאין, שיש בהם קומת ע"ב מבחינת התלבשות. ב', הוא ב' חלקים שבקומת בינה דס"ג, כי עד הטבור, שהוא בחי' י"ה שלו, עדיין אין שם זכר לחיבור ה"ת. רק מטבור ולמטה, ששם בחינת ו"ה שלו, שם נעשה החיבור דה"ת בעינים. ומלבד האמור, כבר נתבאר, שבג"ר דבינה, בכל מקום שהם, אין בחינת ה"ת שולטת בהם כל עיקר.
ונודע, שכל בחינה באצילות, מקבלת מבחינה שכנגדה בא"ק. ונמצא או"א עלאין דאצילות, שהם בחינת בינה דעביות, ובחינת ע"ב דהתלבשות, אשר המה יונקים מאו"א עלאין דא"ק, שהם התפ"א דס"ג דא"ק, הנקרא טעמים כנ"ל, שהם לא ירדו מעולם למטה מטבור דא"ק. אבל ישסו"ת דאצילות, הם קומת בינה, בלי התלבשות דע"ב, וע"כ המה בחינת הוי"ה דס"ג, והם יונקים מבחינת בינה דא"ק, שכבר ירדה למטה מטבור, אלא מבחינת ג"ר דבינה, גם ישסו"ת נקיים מה"ת, כי הם יונקים מג"ר דבינה דא"ק, שלמעלה מטבור הנחשבים לעקודים. אכן בחי' ז"ת דישסו"ת, כבר הם בבחינת ה"ת בעינים, גם משורשם בא"ק, כי ז"ת דבינה דא"ק, כבר נמצאים למטה מטבור, דהיינו הע"ס דנקודים, שג"ר דנקודים נחשבים לחג"ת שלה, וז"ת דנקודים נחשבים לנהי"מ שלה.
ולפיכך יש כאן באצילות ב' בחינות התחלקות, של **ס**' ו**ם**' שורשים, שהם: או"א, שהם כולם בחינת **ס**'. וישסו"ת, שהם כולם בחינת **ם**'. שאו"א הם בחי' טעמים הנמשכים מטעמים דא"ק הנ"ל, שאין להם שום חיבור משורשם בה"ת, להיותם התפ"א דס"ג דא"ק, וע"כ בכל מקום שהם מאירים נמצאים מורידים שם הה"ת מעינים. אמנם ה**ם**' שהם ישסו"ת, אע"פ שגם הג"ר שלהם נקיים מה"ת, כנ"ל. אמנם משורשם בס"ג דא"ק, הנה הם אותו החלק של ס"ג שירד למטה מטבור ונתחבר עם ה"ת, כנ"ל, ע"כ אין הארתם מורידה הה"ת מעינים. וזהו החילוק השורשי בין או"א לישסו"ת.
אמנם הן או"א, והן ישסו"ת, מתחלקים לה"פ בפני עצמם, כמ"ש לעיל בהוי"ה דס"ג, שהוא ישסו"ת, וכן הוא באו"א כנודע, ואז נמצא כל אחד מהם מתחלק ל**ס**' ו**ם'** כי חב"ד חג"ת של כל אחד הוא בחינת ג"ר, והוא בחי' **ס**' כמ"ש לעיל. ונה"י של כל אחד, הוא בחינת ז"ת שלמטה מפרסא, שהם נמשכים מבחי' ז"ת דס"ג דא"ק, שהם הנקודים והם בחינת **ם**', אמנם יש חילוק בין או"א לישסו"ת, כי באו"א, רק ד' ספירות נכללים בה**ם**' ובישסו"ת ה' ספירות, כנ"ל. (דף תתק"ב אות נ"ט).
וזה אמרו "ויש בה ג"ר הנקרא בינה" והיינו חב"ד חג"ת שבה, שהם ב' ההין העליונות שבה, אבל ה' הג' שחיצוניות שלה כבר נתלבשה בז"א דס"ג, הנה הם בחינת **ם**' שבה עצמה. ואע"פ שכל הוי"ה דס"ג היא תבונה, מ"מ, כבר נתבאר, אשר בג"ר דקומת בינה, אין שום שליטה לה"ת, כמו באו"א עלאין שהם ע"ב, וגם החסדים מכוסים שמה, וגם זווגם לא פסיק לעלמין וכו', כי ג"ר דקומת בינה הם לגמרי כמו או"א עלאין, אע"פ שהם בחינת הוי"ה דס"ג. וכל ההפרש שביניהם הוא, כי או"א עלאין שהם קומת ע"ב דהתלבשות, המה נקיים מה"ת משורשם בא"ק, אבל ס"ג, שהיא רק קומת בינה, יש לה חיבור עם ה"ת משורשה בא"ק, כי היא שירדה למטה מטבור דא"ק, למ"ה וב"ן הפנימים. ונתחברה שם עם הה"ת. כנ"ל.
וזה אמרו "וו"ק הנקרא תבונה ומלכות שבה נקרא תבונה, וחיצוניות נה"י של המלכות זו נקרא ג"כ תבונה" וכבר נתבאר, שז"ת דקומת בינה, כבר יש שם חיבור ה"ת בעינים, כי הם נמשכים מבחינה שכנגדם מנקודים דא"ק, כנ"ל. וע"כ הג"ר דהוי"ה דס"ג, שהם י"ה שבה, הם במילוי יודין, שמילוי זה דיודין מרמז על בחי' עביות דצמצום א' (דף תס"ג תשובה א') אמנם הוא"ו דהוי"ה דס"ג כבר יש בה מילוי **א'**, אשר המילוי מורה, על מסך ועביות דצמצום ב', כמ"ש בתשובה שם. וע"כ הו"ק שבה נקרא תבונה.
וזה אמרו "ומלכות שבה נקרא תבונה, וחיצוניות נה"י של המלכות נקרא תבונה" ב' תבונות אלו, הם ב' בחינות נה"י דס"ג, המתפשטים במקום ז"א, שהם עיקרי בעלי השם של תבונה, כי השם תבונה פירשו בזוהר, על שם נוטריקון בן ובת. דהיינו בחינת ז"א. כי ז"א מלביש מתנה"י ולמטה דהוי"ה דס"ג, שהם מלכות שבה, ונה"י הפנימים שלה. וכן מתפשטים בו בחינת לבושי מוחין ממלכות דחיצוניות, שהיא חיצוניות ונה"י שלה כנ"ל באורך. והם נבחנים לב' תבונות התחתונות. א' המלכות שבה, דהיינו מטבור ולמטה, שהם נה"י הפנימים, שז"א מלביש אותם לבד, והם לא נעשו ללבושי מוחין, כי הם פנימים. וב' חיצוניות נה"י של מלכות זו, שהם נעשו ללבושי מוחין שבו כנ"ל.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:80:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:80:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:80:1)

**החיצוניות עליון נעשה פנים אל הפנימית תחתון הימנו, וחוזר, הפנימית התחתון ההוא בסוד חיצוניות ואז החיצוניות הא' וכו':** הכוונה, היא, על סדר ירידת מוחין מפרצוף לפרצוף, כי בשעה למשל, שאו"א משיג המוחין מא"א, שהם בחינת חיצוניות דא"א, כנ"ל, הנה אז נותן גם או"א המוחין לתחתון שלו. שהוא ישסו"ת, ונמצא חיצוניות או"א יורדים ונעשים פנימיות לישסו"ת, ונמצא שפנימיות ישסו"ת נעשה חיצוניות אל המוחין שהשיג מאו"א. ואז יורדין החיצוניות דישסו"ת ונעשו מוחין לז"א, ונמצא פנימיות דז"א שנעשה חיצוניות למוחין שקבל מישסו"ת, ואז שוב החיצוניות דז"א עצמו, יורד ונעשה פנימיות לנוקבא, וכו' עד"ז. באופן, שנבחן, שכל תחתון יש לו פנימיות וחיצוניות, דהיינו מה ששייך למדרגתו עצמו, וגם בחינת עביות ומסך הנמוכה ממדרגתו, ובעת שמשיג חיצוניות מעליון שלו, שהם המוחין שלו, הנה גם הוא עצמו מוריד חיצוניות עצמו למוחין אל התחתון שלו, וזה פשוט.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:81:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:81:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:81:1)

**אין העליון מתלבש בתחתון אלא חיצוניות וכו', ברדתו למטה יהיה שם במדרגת פנימיות:** כבר נתבאר זה לעיל באורך, שאין העליון מזדווג בעצמו, כדי לתת קומת המוחין דתחתון, אלא מחיצוניותו, דהיינו ממסך ועביות הנמוכה ממנו במדרגה. וכשמוחין אלו יורדים לתחתון, המה נעשים פנימיותו דהיינו עם לבושיהם, הנקראים נה"י דעליון.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:82:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:82:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:82:1)

**מכתר לחכמה, ומחכמה לבינה, ומבינה לת"ת, ומת"ת למלכות וכו':** כי אע"פ, שיש בכל פרצוף עשר ספירות, אמנם אין שם אלא ה' בחינות של זווג, שהם ה' הבחינות שבמסך, הנודעות. כי חג"ת נה"י, הם כולם רק בחינה אחת של עביות דהיינו בחי"א. כנודע.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:83:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:83:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:83:1)

**חיצוניות העליון שיורד אינו מכולו רק מלכות שבחיצוניות דמלכות שבו:** כמ"ש לעיל באורך, כי אע"פ, שהתחתון דבוק בנה"י דעליון, שהם הנה"י דגדלות שלו, מ"מ אינו מקבל, אלא ממלכות העומדת בחזה דעליון, כי היסוד דקטנות דעליון, נעשה לת"ת עד החזה. ומלכות דקטנות דעליון, היא בחינת נקודה תחת יסוד דקטנות. הרי שכל קומת הקטנות דתחתון, יוצאת ממלכות דעליון אמנם לא ממלכות דעליון עצמו, אלא מבחי' חיצוניות דאותה המלכות, דהיינו ממדרגה נמוכה מהמלכות הזאת, למשל אם הוא ישסו"ת העולה ונכלל בזווג דאו"א, דהיינו במלכות שבמקום החזה, אין הזווג נעשה על בחינת ה"ת דעינים דבחי"ג, שהיא בחינת פנימיות ועצמות דמלכות זו, אלא רק מבחינת ה"ת בעינים דבחי"ב, שהיא חיצוניות ואחורים לאותה המלכות, והקומה היוצאת על אותו הזווג, עם הלבושים שלהם, שהם נה"י דחיצוניות גם כן, הם יורדים למוחין דתחתון. ועד"ז גם במוחין דגדלות. אשר אותה ה"ת יורדת מעינים ומעלה את אח"פ, שאז יוצאת נשמה, ולא קומת חיה, כנ"ל, באורך. הרי שמוחין ונה"י היורדים מהעליון באים מחיצוניות מלכות דמלכות דעליון.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:83:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:83:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:83:2)

**שנה"י החיצוניות וכו' אינו רק י"ס של המלכות דפרצוף ההוא:** כי במלכות דעליון זו, העומדת במקום החזה, מבחינות החיצוניות שלה, נעשה עליה הן הזווג דקטנות והן הזווג דגדלות, אשר ע"כ נבחנת לג"ר ולו"ק, שהם י"ס דחיצוניות: שו"ק דחיצוניות שבה, כלומר קומת הקטנות, נעשה פנימיות לו"ק דתחתון. וג"ר דחיצוניות שבה, שהיא קומת הגדלות נעשה פנימיות לג"ר דתחתון. כנ"ל באורך ע"ש.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:84:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:84:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:84:1)

**א"א הוא עתה נגלה מן הטבור שלו ולמטה:** הנה כדי להבין ענין העליות של הפרצופים לסוד העיבור של הזו"ן, המובא כאן בדברי הרב, צריכים להבין מקודם מהות הז"א ונוקביה משורשם. כי צריכים להבין למה כל התיקונים. וכל הנהגת העולם תלוים דוקא בזו"ן, ולא בעליונים מהם. גם מאיזה זו"ן מדברים כאן, שהרי יש ז"ת בכל הספירות, שהם זו"ן דאותה ספירה כנודע. והנה הרב אומר, אשר בע"ס דנקודים נולדה הנקבה. (לעיל דף שצ"ו אות ו') ובעולם האצילות יצא הזכר, שהוא ז"א דאצילות הנקרא הדר, ושם מ"ה החדש דאלפין, כנודע. ונקרא ג"כ מלך השמיני (לעיל בדברי הרב דף תתע"ג אות כ'), שמצרף שם את ז' המלכים דנקודים, עם הדר ומהיטבאל, להמשך אחד בסוד ל"ב נתיבות החכמה. ע"ש. ויש להבין למה הוא מדלג על ג"ר דאצילות, אלא שמדבר מז"ת דנקודים, שהם זו"ן, וכן מז"ת דאצילות, שהם זו"ן, ומצרף אותם למספר אחד, שמונה מלכים.
ודע, כי עיקר המדובר, הוא מבחי' זו"ן דע"ס דנה"י דא"ק, שז"ת אלו הם זו"ן השרשיים אל זו"ן דאצילות כי אחר הסתלקות כל ההתפשטות הראשונה של פרצוף הכתר דא"ק, מפה ולמטה, חזר ונתמלא על ידי ב' הפרצופים ע"ב וס"ג עד הטבור שלו. ומטבור ולמטה נשאר מגולה, שפירושו בלי פרצוף חיצון, שיחזור וימלא אותו באורותיו את הכלים והרשימות אשר שם. גם ידעת, שקומת בינה דס"ג אשר נתפשטה למטה מטבור, והתחילה למלאות אותם בהארותיה, הנה קבלה מחמת זה מיעוט גדול, כי הה"ת אשר שם נתערבה ונתחברה בה, והיתה לסבה לצמצום ב' ופרסא. כי מחמת התחברות ה"ת בה"ר נתערבה המלכות בכלהו ע"ס עד נקבי עינים, ויצאו אח"פ לחוץ מכל המדרגות. והפרצופים שלמעלה מטבור, שהם ע"ב נסתיימו במקום החזה, והפרצופים שלמטה מטבור, נסתיימו בסיומא דת"ת, כי מפה עד החזה עמדו ע"ס דס"ג, דהיינו טעמים דס"ג, שיש בהם ע"ב דהתלבשות, ומכח הזווג החדש מהסתכלות עיינין באח"פ, שיצא על הרשימו דטעמים, הנה יצאו אח"פ לחוץ, ולא נשארו שם אלא ג"ע: שסיומא דה"ת בעינים מבחינת התוך, הם במקום החזה, ומחזה עד הטבור יצאו לחוץ מבחינת הטעמים, ושם יצא הראש הא' דנקודים, מטבור עד החזה, שהוא כבר בחינות נקודות. הרי שז' תחתונות דטעמים יצאו מהם לחוץ, והוא בחינת היציאה מע"ס דתוך.
ועד"ז היתה יציאה מע"ס דסוף כי גם שם לא נשארו אלא ג"ר שלהם, שהם גלגלתא ועינים ונקבי העינים. אבל ז"ת שלהם, יצאו לחוץ מע"ס דסיומא לגמרי, שפירושו שבאו מתחת הסיום דקו א"ס ב"ה, שנקרא מקום בי"ע, ותדע שכל המדובר הוא מקו האמצעי, שהוא מיוחס אל הזווג החדש שנעשה בנקבי עינים דס"ג. כי סוד הצמצום עצמו, שהעלה ה"ת לנקבי עינים, הנה עשה תכף בדרך עליתו ב' קוים, כי הה"ת שנתרשמה בכל ספירה נעשה שם לבחינת שמאל דאותה ספירה, ומהות הספירה והרשימה אשר בה, נעשה לקו ימין דאותה ספירה. וכן בכל ספירה וספירה בדרך עליתה. ואחר שנעשה הזווג בנקבי העינים, ירד האור ממעלה למטה, ועשה קו אמצעי בכל ספירה וספירה. ולפיכך יש להבין עם זה, שב' הקוים הראשונים ימין ושמאל, הנה עדיין ארכם כמו שהיו בצמצום א', דהיינו כבזמן שהם נתהוו. אמנם קו אמצעי, הנה ארכו כבר נמדד בצמצום ב', אשר אין בו אלא גו"ע, והוא בחסר אח"פ. הרי שיש הבדל גדול בשיעור מדת האורך בין קו אמצעי אל הקצוות ימין ושמאל.
ונודע, שגם ז"ת דנקודים, קבלו ג"כ בחינת הארה מהסתכלות עינים באח"פ, אלא שהיה הארה מועטת מאד, שהספיק רק בשביל הכלים שלהם, כי ע"י הארה זו שקבלו, יכלו הכלים דז"ת להתעלות למעלה מהסיום דצמצום ב'. כי הסיום דצמצום ב' הוא בשליש תחתון דנה"י דא"ק. כלומר, שהנה"י דא"ק מתחלקים לג"ש שהם חב"ד חג"ת נה"י, ומתוך שעיקר זו"ן הם בחינת הנצח הוד, כי חג"ת הם רק בחינת ג"ר דחסדים המתחברים להוציא את הנצח הוד, שהם זו"ן דחסדים, והנה הם בחינת שלישים תחתונים שלו, ועל כן, רק הם שיצאו לבי"ע. ואע"פ שגם ז"ת דבינה שהם שורש זו"ן יצאו גם כן לחוץ, אמנם הם אינם עולים בשם, להיותם רק שרשי הזו"ן, ועיקר היציאה הוא רק לזו"ן, שהם ז"ת דנה"י מצד כללותם עם החג"ת, והם רק נצח והוד מבחינת עיקרם ועצמותם. כנ"ל. הרי שסיום דצמצום ב' דא"ק, בעטרת יסוד שלו. גם נתבאר שז"ת דנקודים נתעלו ע"י הארה מועטת אשר קבלו מנקבי עינים, ועמדו למעלה מפרסא. והבן זה היטב. כי אם היו מקבלים אור העינים כמו הג"ר, היו נמשך גם בהם הקו האמצעי כמו בג"ר דנקודים, ואז לא היו נשברו. אלא קו אמצעי לא נתפשט בהם כלל, רק הארת כלים בלבד, כדברי הרב (דף ת"ב אות י"א ודף תי"ב אות כ"ב) שזה הספיק רק על ב' הקוים הראשונים שלהם בלבד, ולא על קו האמצעי.
והנך מוצא בע"ס דנה"י שהם ע"ס דנקודים, המלבישים למטה מטבור דא"ק, והם רק בחינת נה"י בערכו, כנודע. אשר ג"ר שלהם, שהם בחינת גו"ע דנה"י אלו, היו מתוקנים לגמרי בתיקון קוים, שהם החלק מטבור ולמטה עד סיום הת"ת, אמנם אח"פ שלהם, שהם ז"ת, לא נתקנו בקו אמצעי כלום, אלא בב' הקוין נצח והוד, שהם ימין ושמאל דקצוות, שהם קבלו הארה מועטת ונתעלו למעלה מפרסא דסיומא.
וע"כ באצילות, שהפרצופים חזרו ונתקנו מבחינת נקבי עינים כמו בנקודים, דהיינו בשעת הקטנות דכל אחד ואחד, כנודע.
נעשה בכל מדרגה ב' בחינות סיום: א' מבחינת הארת כלים דהסתכלות עינים באח"פ כנ"ל. שמכח הארה זו יצאו נצח והוד בג' שלישים, כי יש להם גם בחינת אח"פ דקטנות, שקבלו הז"ת דנקודים מאור עינים, שהספיק להגביה אח"פ שלהם לאצילות למעלה מפרסא. וב' מהארת הקו האמצעי, שהוא אור העינים שנמשך רק בג"ר, אשר הוא חסר שליש תחתון מתחילת אצילותו אפילו בנה"י דא"ק, כנ"ל. ובנקודים הם נבחנים גם לחג"ת נה"י, כי יסוד לא יצא שם, אלא רק שליש תחתון דת"ת לבד. כי הג"ר מסתיימים בשליש תחתון דת"ת. והענין הוא, כי פרצוף הנקודים מצד הקטנות, נבחן הכתר לראש, ואו"א לתוך עד הטבור, וז"ת למטבור ולמטה לע"ס דנה"י, בערך פרצוף הכללי של הנקודים עצמם. אלא מתוך החסרון אור שלהם, נבחנים רק לז"ת. ועוד שבערך או"א דגדלות, שהם חזרו לראש, נבחנים הז"ת, לבחינת תוך סוף דגופא שהם חג"ת נהי"מ. אמנם בערך הפרצוף מצד הקטנות, הם רק ע"ס דנהי"מ. אשר ב' הקוים שלהם, שהם חח"ן שבקו ימין שהוא נצח. ובג"ה שבקו שמאל שהוא הוד, הם שניהם קבלו הארת כלים. וקו האמצעי שהם דת"י, הוא חסר שם לגמרי, כי ע"כ כתב הרב שכל סבת השבירה היתה משום חסרון תיקון קוין. ולפיכך כל פרצופי הב"ן של אצילות שהם מהכלים הישנים של הנקודים, אין להם אלא ב' קוין שהם נו"ה בע"ס דסיום שלהם. כי עיקר בנין הפרצוף הוא מכח הקטנות, דהיינו מבחינת ה"ת בעינים, ומבחינה זו, חסר קו האמצעי לגמרי בע"ס דנה"י, וסיומו של קו האמצעי הוא עם סיום הטבור. כמבואר, דהיינו במקום סיומא דאו"א עלאין.
ועם זה תבין דברי הרב, שנולדה הנקבה תחלה, כי מבחינת הקטנות דהסתכלות עינים באח"פ שיצאו ע"ס דנהי"מ חסרי הקו האמצעי, משם נעשו כל בחינת הנוקבין דאצילות חסרי הקו האמצעי, כנ"ל. אמנם יש כאן עוד ענין יותר עמוק. כי בעת שנה"י דא"ק עלו למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, וקבלו האור החדש דבקע לפרסא, הנה חזר והעלה את אח"פ שנפלו מכל המדרגות, והשפיע האור הזה דרך הטבור, והשיב את או"א דנקודים אל בחינת הראש דכתר, וכן העלה את ב"ש תתאין דנצח והוד שלו, המכונים **ו'** ונקודה, והשפיע אותם לאו"א, שאז הזדווגו עליהם או"א, והולידו אותם בכל שלימותם, עד שנתפשטו לבי"ע, כנודע. הנה כל התיקון הזה, נבחן לתיקון הנקבה, כי כל הפרצוף הזה היה בסוד הנקבה, כנ"ל. אלא משום החסרון תיקון קוים, ע"כ לא יכלו להתקיים ונשברו. וחזרו אח"כ לתיקונם ע"י המ"ה החדש..
וזכור היטב ענין ב' הסיומים שיצא מכח ה"ת בעינים: א' הסיום של קו אמצעי דכל פרצוף, שבפרצופים שלמעלה מטבור, הוא מקום החזה. ולמטה מטבור הוא מקום היסוד. ואת הסיום דב' הקוין ימין ושמאל, שיש להם אח"פ שלהם מכח הארת כלים של נקבי עינים, שהם מסתיימים בפרצופים העליונים במקום הטבור. ובפרצופים שלמטה מטבור, הוא במקום אצבעות רגלים. וההפרש הזה ממקום סיום דקו אמצעי עד מקום הסיום דקצוות נקרא בשם עקבים. וז"ס עקבתא דמשיחא, הרומזים על ב"ש תחתונים דא"ק, שהם ממקום היסוד שלו, שהוא בפרסא דאצילות, עד מקום של צמצום א', שהוא בעולם הזה. וז"ס הכתוב, אשר חרפו עקבות משיחך, וכו'. וז"ס עקביים דלאה הנכנסים בכתר רחל, בסו"ה עקב ענוה יראת ה'. כמ"ש כל זה במקומו.
ועתה תבין סוד מ"ה החדש, שהוא הדר מלך השמיני. כי אחר שנשברו הכלים דז"ת דנקודים פנים ואחור, ובאו אח"כ בתיקון העיבור, אשר ע"י עלית נה"י לחג"ת נתערבה הה"ת בה"ר גם בבחינת הז"ת, וגם הם נתקנו בתיקון קוים, נמצא שנתקן בחינת קו אמצעי גם בע"ס דנה"י, והנה גם הם כמו הג"ר דנקודים. אמנם גם כאן אין האור דה"ת שבנקבי עינים נמשך יותר מבחינת ראש תוך, כמו בנקודים, וע"כ נמצא הקו האמצעי של הנה"י, שחסר שליש תחתון. כי ב' קוין ימין ושמאל, שהם נצח והוד, יש להם ג"ש שלימים, כי יש להם בחינת הארת כלים מעת הנקודים, כנ"ל. אבל הקו האמצעי שהוא היסוד, שאין לו שורש מצמצום א'. ותחלת אצילותו הוא מנקבי עינים, ע"כ הוא חסר שליש תחתון, כנ"ל באורך.
והנך מוצא שכאן באצילות יצא בחי' הזכר, דהיינו במ"ה החדש, כי נעשה תיקון קוים גם בקו אמצעי דנה"י, אמנם בעת הנקודים לא יצאה כי אם הנקבה, כי שם לא יצאו אלא רק ב' הקוין נצח הוד. כנ"ל. וזהו שנעשה רק עם יציאת הזו"ן, שהם בחינת ז"ת דנקודים, שהם בכללם רק ע"ס דנה"י כנ"ל. אמנם בהפרצופים העליונים, שהם א"א ואו"א וישסו"ת דאצילות, שהם מבחינת למעלה מטבור, הנה כבר היו להם תיקון קוים משורשם בג"ר דנקודים, וע"כ ענין תיקון קוים בבחינת ע"ס דנה"י, לא יכול להתגלות בהם. אלא רק בז"א, שהוא בחינת ז"ת דנקודים, ובחינת למטה מטבור, כנ"ל. הרי שבנקודים נולדה הנקבה ובאצילות עם יציאת ז"א נולד הזכר.
וע"כ מצרף הרב לעיל את ז"א של אצילות לבחינת מלך השמיני של ז"ת דנקודים, כי הם ענין אחד, דהיינו תיקון נה"י, אשר בז"ת לא עלה התיקון אלא אל הנקבה, וגם תיקון זה לא נתקיים שם, אלא רק אחר התחדשותם באצילות, בפרצופי הנוקבין דאצילות, אשר עיקר המתקן אותם הוא המ"ה, דהיינו ז"א. באופן שאותם ז' המלכים שלא נתקיימו בנקודים, חזרו ויצאו בבחינת ז"א ונוקבא דאצילות שנעשה עתה בהם תיקון קוים, שה"ס היסוד, כנ"ל. הרי שהם המשך אחד.
גם תבין עתה, למה עיקר התיקון והנהגת העולם הם על ידי ז"א ונוקביה. כי נתבאר שהם יצאו לחוץ מע"ס דנה"י דא"ק בעת צמצום ב', ונעשה שם לבחינת למטה מפרסא דאצילות כנ"ל. אשר תיקון ראשון הגיע להם ע"י נה"י דא"ק, שע"י האור חדש דבקע לפרסא, חזר והעלה אותם מבי"ע, והשפיע אותם בסוד הזווג, אל או"א דנקודים, ולא נתקיימו שם, וחזרו לבי"ע וע"י נה"י דא"א, הם שוב נתעלו מבי"ע, ויסוד דא"א שוב השפיע אותם לאו"א דאצילות, כמ"ש לפנינו, וכאן הם מתחילים לקבל התיקון שלהם, שהוא יגמר בביאת המשיח.
הרי שכל החסרון הראשון, היה מה שנה"י דא"ק היו מגולים בלי מילוי, וע"י הנקודים עצמם לא נתקן אלא בחינת נה"י אלו עד היסוד, כנ"ל, אמנם ב"ש תחתונים שלו, נפלו לבי"ע. והנה עליהם סובב כל התיקון עד גמירא, והם ז"א ונוקבא השורשיים, כנ"ל. הרי שאין יותר מה לתקן, אלא אלו הזו"ן השרשיים. וכל הג' עולמות בי"ע, שהם בסוד זה, לעומת זה, המה התפשטות של הנוקבא דז"א כנודע. וע"כ תלוים כל התיקונים וכל הנהגת העולם רק באלו הזו"ן.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:84:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:84:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:84:2)

**בתחלה אסף עתיק יומין את ב' פרקין האמצעים של נצח והוד שבו וכו' והעלם למעלה:** וצריכים להבין מאד, ענין העליות האלו. גם מה הפירוש שראה א"א עתה, שנה"י שלו מגולים ורצה להלביש אותם. ומה היה חסר לו, אם לא הלביש אותם. ובעיקר צריכים להבין, למה לא הלביש אותם עד עתה, ומי גרם עתה שירצה להלביש אותם.
אמנם דברי הרב מפוזרים מאד, וצריכים לקבצם למקום אחד, שאז יצא לנו ענין שלם בהבנה שלימה. ודע, כי עוד קודם זה, היו הקדמות חשובות מאד ללידת ז"א, שביאר אותם במקומות מפוזרות. כי תחלה היה כאן ענין עלית ישסו"ת למ"ן לאו"א עלאין, כדי לקבל נה"י, שהם אח"פ הנפולים שלהם, ומוחין דגדלות, מקומת נשמה, שזוהי בחינת זווג א' על המ"ן דז"א. כמו שידעת, שגדלות דעליון, דהיינו העלאת אח"פ הנפולים דעליון, הם ממשיכים עמהם את גו"ע דתחתון הדבוקים עמהם, כנ"ל בחלק ט'. וע"כ מקבלים גו"ע דתחתון, הזווג הראשון עוד בעלי עליון שלהם, דהיינו בשעה שהעליון העלה אח"פ הנפולים שלו, ונכלל בהזווג בעלי עליון, כנודע. באופן שבעת שישסו"ת עלו ונתכללו בזווג דאו"א עלאין, והמשיכו לשם את אח"פ הנפולים שלהם, שבהם דבוקים גם הגו"ע דזו"ן, ואו"א נזדווגו על ב' מיני מ"ן הללו, נמצא, כי כמו שישסו"ת קבלו על המ"ן שלהם, קומת מוחין דנשמה, כמו כן גם גו"ע דזו"ן הדבוקים באח"פ דישסו"ת, קבלו ג"כ את קומת הזווג על המ"ן שלהם דגו"ע. שזה מכונה זווג הא' שעל המ"ן, שעדיין אין המ"ן יכולים לקבל שם שום ציור דעובר, אלא שהעליון, שהם ישסו"ת, מקבל פי שנים, חלקו עצמו וחלק הז"א, ואח"כ אחר שישסו"ת יורדים למקומן, אז הם מזדווגים על המ"ן הללו דגו"ע דז"א, ונותנים לו את הציור דעיבור.
אמנם כאן בז"א, אע"פ שישסו"ת כבר ירדו למקומם, עדיין לא יכלו להזדווג על המ"ן דז"א ליתן לו את הציור דעיבור. כי כמו שבזו"ן דנקודים היו ג' שותפים בעת אצילותו, שהם: נה"י דא"ק, ואו"א דנקודים, הנה בהכרח, שהאורות והכלים והניצוצין של זו"ן אלו אחר שבירתם, נתחלקו ג"כ לג' בחינות של גו"ע, שהם: גו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דא"ק, וגו"ע הדבוקים באח"פ דאבא, וגו"ע הדבוקים באח"פ דאמא. והנה ישסו"ת בכללותם נבחנים רק לבחינת אמא, כנודע. וא"כ לא נתעלו עם אח"פ שלהם רק בחינת גו"ע הדבוקים באח"פ דאמא. ונמצא חסר כאן ב' החלקים דז"א, שהם גו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דא"ק, וגו"ע הדבוקים באח"פ דנה"י דאבא דנקודים. הרי שאע"פ שישסו"ת כבר ירדו למקומם, עדיין לא יכלו לתת לזו"ן את הציור דעיבור.
וכבר נתבאר בדבור הסמוך, שענין יציאת ז"א דנקודים, ויציאת זו"ן דאצילות, הם ענין אחד ממש. דהיינו להעלות את הב"ש תחתונים דנה"י דא"ק, שנפלו לבי"ע בעת צמצום הב'. שב"ש אלו, הם הבחינות דזו"ן הצריכים תיקון, ובלעדם נמצאים הנה"י דא"ק מגולים, שפירושו, שהם חסרים המילוי אורות שלהם, כנ"ל. ותחלה נתקנו ב"ש תחתונים אלו בסוד הנקבה שנולדה תחלה, כנ"ל, שמשם הגיע התיקון רק לבחינת ג"ר שלהם לבד, אבל לבחינת ז"ת שלהם, שהם עיקר זו"ן, לא נתקיים התיקון משם. וע"כ המה צריכים להתתקן עתה באצילות. הרי כי אותם ב"ש תחתונים שהתחיל תיקונם בנקודים שנתעלו שמה לאצילות, וחזרו ונפלו לבי"ע, הם עצמם צריכים כאן להתתקן פעם שנית בסוד מ"ה החדש, כדי שתיקון זה יתקיים בהם. ולפיכך כל אותם הסדרים שנתחברו בנקודים לאצילות ז' המלכים, הנה הם מחויבים לחזור ולהשנות כאן באצילות פעם שנית, בלי שינוי של משהו. וזכור זה היטב, כי על זה היתד מובנים כל דברי הרב בעי"מ דזו"ן.
ונודע, שעיקר כל התיקונים של ז"א, אינם אלא ע"י אמא, שהיא קומת בינה. כי האור ישר ואור חוזר, אינם זזים זה מזה אף משהו, וכל הענינים הנוהגים בע"ס דאו"י, מקובלים אותם הסדרים גם בע"ס דאו"ח בלי שינוי. וכיון שזו"ן דע"ס דאו"י נאצלו מן הבינה דאו"י, הנה כן בכל הפרצופים שבעולמות, נמצאת תמיד קומת הבינה שמתקנת את הז"א. וזכור זה.
ולפיכך אחר שישסו"ת נתקן כולו, וקבל את קומת הבינה, כנ"ל. נעשה המצב שוה להמצב דפרצופי א"ק בעת שנזדכך שם קומת הטעמים דס"ג, ויצאה קומת הנקודות דס"ג, שהיא קומת בינה דא"ק, כנודע. והנה נתבאר שם בדברי הרב (דף שצ"א אות ב') שהנקודות דס"ג דא"ק, ירדו ונתפשטו עד רגלי א"ק. (ועי' דף שצ"ו אות ו') ונתבאר שם, שע"י ירידה זו של הס"ג, היא נתחברה בה"ת, אשר אח"כ, אחר שנזדכך המסך שלה, העלתה הה"ת לנקבי העינים עם הרשימות דנה"י דא"ק, שמתחלה נעשה שם הזווג דקטנות, בסוד הסתכלות עינים באח"פ. ואח"כ נעשו הנה"י דא"ק למ"ן, לע"ב ס"ג דא"ק, ויצא אור חדש דבקע לפרסא, וירד למטה מטבור דא"ק, שמתחלה האיר דרך הטבור והשיב את או"א דנקודים לבחינת ראש, ואח"כ העלה מבי"ע את ב"ש תחתונים שלו שנפלו שמה, המכונים **ו**' ונקודה, והאיר אותם אל הפה דאו"א דנקודים, אחר שחזרו או"א להיות ראש, כנ"ל. ואז נזדווגו או"א על המ"ן האלו, שהם בחינת זו"ן, והולידו אותם בקומה שלימה דנרנח"י, כמו שנתבאר שם. עש"ה. כי אין המקום להכפיל הדברים.
והנה ממש אותו הסדר חזר ונשנה כאן. כי אחר שנשלם ישסו"ת עם קומת בינה, הנה דרכה לתקן ולהאציל את הז"א, ע"ד הבינה דאו"י, והנה תחלה האירה הארתה לנה"י דא"א דאצילות, בדומה לנקודות דס"ג שהאירו לנה"י דא"ק עד סיום רגליו. שע"י הארה זו עלו נה"י דא"א למ"ן לע"ב ס"ג העליונים שלו, גם נתעורר הבחינה שכנגדו בא"ק, שהם הנה"י דא"ק ששוב עלו למ"ן לע"ב ס"ג דא"ק, וחזרו ע"ב ס"ג פב"פ, ונזדווגו על המ"ן דנה"י דא"ק, כבתחלה בעת הנקודים. והולידו אור חדש דבקע לפרסא, כי הארת ע"ב, מורידה הה"ת מעינים, שהוא כל הכח דצמצום ב', וממילא נבקע הפרסא, כלומר שהצמצום הב' מתבטל לשעתו, כנודע. וטפת הזווג מן ע"ב, ה"ס מיין דוכרין, וה"ס המוחין הנמשכים משם מפרצוף לפרצוף עד לעתיק דאצילות, ואז מתבטל ג"כ הפרסא דעתיק, שהוא במקום סיום היסוד שלו, במקום החזה דא"א. כנ"ל בדיבור הסמוך, שהמסך דסיום דצמצום ב', עומד במקום היסוד דכל פרצוף. עש"ה, ותדע שז"ס הפרסא גו מעוהי שיש בכל פרצוף במקום החזה. כי שם מסתיים התלבשות העליון בתחתון, כי היסוד דעליון עומד במקום החזה דתחתון שלו, והנקודה דצמצום ב', שהיא נקודת הסיום דעליון, עושה שמה הפרסא דסיומא דקו אמצעי של העליון. באופן, שכמו שהפרסא שבין אצילות לבי"ע, הוא סיום רגלים של הפרצוף גופיה, כן הפרסא שבגוי מעוהי הוא סיום דקו אמצעי דעליון המתלבש בתחתון והבן. וכבר הארכנו בזה לעיל בסוד **ס**' ו**ם**' ע"ש.
והנה אחר שהשפיע טפת הזווג לעתיק דאצילות, ובקע לפרסא דסיום שלו, שה"ס היסוד שלו העומד במקום החזה, דא"א, נמצא א"א ועתיק שמתחברים לפרצוף אחד, כי נתבטל הגבול שביניהם המבדילם זה מזה, שה"ס היסוד דעתיק. ונמצא שכל המקום הזה אשר הנה"י דעתיק נתלבשו בא"א, שהם חג"ת נה"י דא"א, נעשו עתה לבחינת נה"י דא"א. כנודע. שחג"ת דעתיק מתלבשים בג"ר דא"א, ונה"י דעתיק בחג"ת דא"א, ועתה שא"א נעשה אחד עם עתיק, הרי נה"י דא"א עלו לבחי' חג"ת הקודמים, כמו נה"י דעתיק, וחג"ת דא"א עלו לבחי' ג"ר הקודמים כמו חג"ת דעתיק. והבן. וז"ש הרב שנה"י דא"א עלו לחג"ת שלו, כלומר, שקנו אותה מדרגה כמו נה"י דעתיק, העומדים בחג"ת שלו, ונעשו הנה"י לחג"ת.
וזה אמרו "אסף עתיק יומין את ב' פרקין האמצעים של נצח הוד שלו, שהיו מלובשים בנו"ה דאריך, והעלם למעלה, והלבישו את ב' פרקין הראשונים דנו"ה שלו, המלובשים בחסד וגבורה דאריך" דהיינו כמבואר, כי אחר שעתיק קבל טפת הזווג דע"ב עליון דבקע לפרסא, הנה נתבטלו ב' בחינות הסיום שלו דצמצום ב': הן בחינת הסיום דקו האמצעי, שהוא היסוד שלו והן בחינת הסיום דאצבעות רגלים, שהוא הפרסא שבין אצילות לבריאה. אשר ע"י בקיעת הפרסא דסיומא של קו האמצעי, העלה את בחינת נה"י דא"א לבחינת חג"ת הקודמים, כנ"ל, ונמצא בזה, שגם הב' שלישים האמצעים שהיו מלובשים בתוך הנה"י אלו דא"א, עלו ג"כ לשלישים עליונים דנו"ה דעתיק, שהיו מלובשים שם בחג"ת דא"א ועם הביטול דפרסא דבחינת הסיום של אצבעות רגלים, נמצא שהעלה את ב"ש נו"ה שלו שהיו בבי"ע, והביאם אל מקום ב"ש אמצעים לאצילות, כלומר, שהב"ש תחתונים דבי"ע, נעשו לב"ש תחתונים באצילות. וצריך שתזכור כאן סדר התלבשות דנה"י דעתיק בא"א דאצילות, אשר ג"ש העליונים דנה"י דעתיק, מלובשים בחג"ת דא"א, וג"ש אמצעים דנה"י דעתיק מלובשים בנה"י דא"א, וב"ש תחתונים דנה"י דעתיק מלובשים בבי"ע, בסוד דדי בהמה.
ותדע. שעם עלית ב"ש תחתונים דעתיק, מבי"ע, עלו בחינת זו"ן ג"כ, כי ידעת, שב"ש אלו הם בחינת זו"ן עצמם. אשר בנקודים העלה אותם נה"י דא"ק, אחר שקבל האור חדש דבקע לפרסא, והשפיע אותם לפה דאו"א, שנקראים **ו'** ונקודה, כנ"ל. וכאן, אחר שבה"כ ואחר תיקון דעתיק דאצילות, שהוא מלביש כל קומת נה"י דא"ק, ע"כ, הוא נבחן עתה כמו הנה"י דא"ק עצמו, כי ז"ס שב"ש תחתונים שלו אינם באצילות אלא בבי"ע, מה שלא יארע זה בשום פרצוף מפרצופי אצילות, והוא משום, שהוא קבל בחינת נה"י דא"ק עצמו, להיותו המלבוש הא' שלו. וע"כ אותן **ו'** ונקודה. שבזמן הנקודים היו דבוקים בנה"י דא"ק, כנ"ל. הנה עתה הם דבוקים בנה"י דעתיק, ואלו הם הב"ש תחתונים דנו"ה, שעלו לב"ש אמצעים דעתיק, והיו לבחינת אצילות.
וזה אמרו "היסוד דעתיק אין בו עליה כי הוא מסתיים בחזה דאריך" הנה להלן אומר, שנתבקע יסוד דעתיק, וכבר נתבאר, ענין בקיעת יסוד דעתיק, שהוא ביטול הפרסא דסיום של קו האמצעי, דעתיק. שע"י כן נעשה א"א ועתיק לפרצוף אחד, ונמצאים נה"י דעתיק, שנעשו לבחינת נה"י של א"א. וז"ש, שליסוד דעתיק אין בו עליה, כי הוא נעשה ליסוד דא"א. והבן.
וזה אמרו "א"א אסף את נה"י שלו המגולים והעלם למעלה בחג"ת שלו" כמו שנתבאר לעיל. ע"ש. וזה אמרו ענין "עליות והתכללות עתיק ואריך מהם ובהם" כי אע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ באים בחשבון גם הבחינות המובדלות שבכל אחד, והוא כי אין העדר ברוחני, וע"כ גם הבחינות הקודמות מאירות, גם בעת התיחדותם לאחד. ונבחן שגם חג"ת דא"א נמצאים במקומם, והם מלבישים לשלישים עליונים דעתיק, ונה"י דא"א על חג"ת שלו. כמ"ש הרב ע"ש. אמנם זה אינו סותר למ"ש הרב שחג"ת עלו למקום ג"ר, וכן שעתיק וא"א נעשו פרצוף אחד. כמבואר.
וזה אמרו "חג"ת דאריך עלו תחלה למעלה במקום תלת מוחין דאו"א ונעשו מוחין להם" כמ"ש לעיל שסולם המדרגות אינו משתנה לעולם, ואי אפשר לפרצוף אחד שיעלה למעלה ממקומו, בעת שאין עליה לכל הפרצופים עד א"ס ב"ה, מטעם שנתבאר לעיל.
וזה אמרו "נבקע ונסדק לארכו מלמטה למעלה ומתגלים החסדים שבתוכו" שמתחלה נבקע הפרסא שבין אצילות לבריאה, שבזה שבו ב"ש תחתונים דעתיק לבחינות ב"ש תחתונים דאצילות, ואח"ז נבקע גם הסיום דקו האמצעי שהוא יסוד דעתיק, ואז עלו ב"ש אמצעים דנו"ה דעתיק ביחד עם נה"י דא"א, לבחינת ב"ש עליונים דנו"ה דעתיק ולבחינת חג"ת דא"א. אמנם האמת הוא שכל אלו באים בבת אחת, אלא לשם הסברה, הוא מפרש כן. והבן.
ומ"ש הרב, שמכח העליות נתרבה שם האור מאד, ואין כח ביסוד דעתיק לסבול כ"כ אורות, ולכן נבקע ונסדק לארכו וכו', אין הפירוש, כי העליה גרמה לביטול המסך דיסוד דעתיק, כי אדרבה, שביטול דיסוד דעתיק גרם לעלית המדרגות, כנ"ל. אלא הכוונה היא לענין עמוק מאד, דהיינו על מה שאומר שנסדק לארכו מלמטה למעלה, שה"ס גילוי בחינת החכמה, המיוחד רק ליסוד דעתיק, בסוד שהוא צר ואריך. שזה נעשה, ע"י ריבוי האורות שעלו שם, שפירושו, עליות הרשימות של גו"ע הכלולות בב"ש תחתונים דנו"ה כנ"ל. שגו"ע אלו ה"ס **ו'** ונקודה, והם בחינת חג"ת נה"י דזו"ן כי גלגלתא היא חג"ת, ועינים הם נה"י, כנודע, והם נכללו בב"ש האמצעים ובנה"י דא"א, שעלו לחג"ת דא"א, כנ"ל, ומכחם נעשה הזווג ביסוד דעתיק מניה וביה, ונתגלה בחינת האורך שבו, שה"ס הארת חכמה, המכונה אורך. וזה אמרו שנסדק יסוד דעתיק לארכו מלמטה למעלה, שיורה על זווג דמסך עם אור העליון, שמעלה או"ח ממטה למעלה.
וזה אמרו ומתגלים החסדים שבתוכו ואז בין החסדים ובין הגבורות שבו הם בגילוי ואין ביניהם שינוי" דהיינו כמבואר, שע"י הזווג הנ"ל, שנסדק המסך לארכו, הנה האירה אור החכמה בהחסדים, והחסדים נתגלו עם הארת חכמה. וכבר ידעת שכיסוי החסדים פירושם, שנמנעים מגילוי חכמה, וגילוי החסדים, פירושו, שהארת חכמה נתגלה בחסדים.
וזה אמרו "ולכן עתה שכולם מגולים וכו' מאבא לבד ונכלל עמו יש"ס, וכו' מבינה לבד ונכללת עמה התבונה כי כל החסדים הם בהשואה" כי בעת שאו"א מלבישים לחג"ת דא"א עד החזה וישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה, הנה אז, כל החסדים שבאו"א עלאין הם מכוסים, כי אין גילוי לחסדים בחג"ת דא"א שלמעלה מחזה, משום אחורים של מסך דיסוד דעתיק המעכב על גילוי חכמה. מטעם שנתבאר לעיל (דף תרצ"ד אות יוד) וע"כ, גם או"א עלאין המלבישים לחג"ת דא"א, גם בהם אין הארת חכמה מתגלה בחסדים. וכל החסדים המגולים דאצילות מתגלים רק ע"י ישסו"ת, שהם מלבישים למטה מחזה דא"א, אחר שנפסק יסוד דעתיק. וזהו המחלק לאו"א וישסו"ת לב' פרצופים נבדלים זה מזה. אמנם עתה שנתבטל כל האחורים דיסוד דעתיק, ונה"י דא"א עלו למקום חג"ת, וחג"ת דא"א עלו לג"ר, הרי כל המקום שמפה דא"א עד הטבור הוא כולו מתחת החזה, ונחשב לנה"י דא"א, וע"כ יכולים החסדים להתגלות שם בהארת חכמה. וא"כ, אין עוד שום חילוק בין ישסו"ת לאו"א, ושניהם נעשים פרצוף אחד. ויש כאן עמקות יותר גדולה בענין חזרת או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. שיתבאר בע"ה להלן.
וזהו אמרו "שיעור או"א בכל בחינות שהם ישסו"ת וכו' לא הוצרכו גם הם לאסוף רגליהם כמו עתיק ואריך" פי' כי גם או"א קבלו טפת הזווג דאור חדש דבקע לפרסא, שהוא ע"י הזווג דחיך וגרון דא"א, כמ"ש לקמן, והנה אז נתבטל גם הפרסא דגוי מעוהי דאו"א, שהוא בחינת הסיום דצמצום ב' שביסוד דאו"א, המסתיים במקום החזה דישסו"ת, שמסך הזה מבדיל אותם זה מזה לב' פרצוצים מיוחדים, ואז נעשו גם ישסו"ת ואו"א עלאין לפרצוף אחד. ונמצא גם כאן כמו בא"א, אשר נה"י דישסו"ת עלו ונעשו עתה למעלה לנה"י דאו"א, דהיינו במקום חג"ת של עצמם, וחג"ת שלהם, עלו למעלה למקום ג"ר של או"א. דהיינו כמו שנתבאר בנה"י דא"א שעלו לחג"ת שלו. אלא שישסו"ת עלו למקום אמא עלאה, באופן שאבא ויש"ס נעשו פרצוף אחד, ואמא ותבונה נעשו ג"כ פרצוף אחד, (כנ"ל בדברי הרב אות פ"ח.) ונמצא משום זה שכל אותה המדה שתפסו או"א וישסו"ת בא"א מקודם זה, בעת שהיו ב' פרצופים, דהיינו מגרון שלו עד הטבור, נמצאים תופסים גם עתה, אחר שנעשו לפרצוף אחד. וז"ש שלא הוצרכו לאסוף רגליהם כמו עתיק ואריך ארוכי הקומה. כלומר שאו"א וישסו"ת נמצאים עומדים באותו המקום שעמדו מקודם, וכל השינוי שנעשו בהם, הוא ששבו או"א וישסו"ת פנים בפנים בקומה שוה.
והרב מדייק בזה להורות, כי ענין עליות נה"י לחג"ת דא"א, הוא גורם שם שינוי גדול וחשוב, כי מדת נה"י שלמטה מטבור עלו ונעשו לבחינת חג"ת שלמעלה מטבור, ועליה זו גרמה להתכללות נה"י דז"א בחג"ת שלו, שה"ס עלית ה"ת בה"ר. שהיא שורש כל התיקון הנרצה בעיבור ההוא. כנ"ל. אמנם עליות נה"י דישסו"ת לחג"ת דישסו"ת לא גרם כלל לשום שינוי חשוב, כי סוף סוף הן הנה"י והן החג"ת של ישסו"ת הם שניהם בחינת חג"ת שלמעלה מטבור, ושניהם הם בחי' ס"ג. וע"כ עיקר התיקון שנעשה שם הוא שע"י עלית ישסו"ת לאו"א חזרו שניהם לפרצוף אחד, ויכולים גם או"א להשפיע חסדים מגולים כמו הישסו"ת. כנ"ל בדברי הרב אות פ"ט ואות צ'.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:101:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:101:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:101:1)

**הזווג הא' של אריך הנקרא זווג עליון דנשיקין:** וצריך שתדע שסוד הזווג הזה דנשיקין, הם בחינת זווג של נצח הוד, כי סוד שפתים הם נו"ה, ששפה עלאה היא נצח, ושפה תתאה היא הוד. וכבר ידעת אשר שורש זו"ן הם נצח הוד, ועיקר בנינם הם זו"ן דאצילות. אכן כל פרצוף הוא נכלל מע"ס, וע"כ נבחן בחינות הזו"ן האלו בכל הפרצופים ובכל המדרגות. אלא שיש כאן הבחן גדול, כי בכל המדרגות נבחן הזווג הזה של נצח הוד, בבחינת השפעה מן עליון לתחתון, רק בזו"ן דאצילות יש ביניהם זווג של ב' פרצופים בקומה שוה פב"פ, שז"ס מ"ש בזוהר איהו בנצח ואיהי בהוד, שז"א מלביש לנצח דא"א, והנוקבא מלבשת להוד דא"א, והם פב"פ. וכבר ידעת שעיקר ההבחן של מקורות הספירות הם בא"א לבד, שהוא פרצוף הכתר של אצילות.
והנה הזווג דנשיקין דחיך וגרון דא"א, הם בבחינת ע"ב וס"ג עליון ותחתון, הם בבחינת ע"ב וס"ג עליון ותחתון, שע"ב משפיע מבחינת הנצח שלו, שהוא שפה עילאה, כנ"ל. וס"ג מקבלת בבחינת ההוד שלו, שהיא שפה תתאה, וע"כ המה זכר ונוקבא, וע"י נגיעה זו של שפה עלאה בשפה תתאה מקבלת הס"ג בחינת טפת דחסדים מן הע"ב, שע"י טפת זו מוריד הס"ג את הה"ת מהעינים שלו, ומעלה האח"פ שנפלו ממנו בסבת עלית ה"ת לעינים, כי עתה יורדת הה"ת למקומה לפה, כמו שהיה מטרם שביה"כ.
והנה המוחין האלו היוצאים ע"י זווג דחיך וגרון דא"א, מגיעים לאו"א, ע"י עליתם והתכללותם בבחי' מ"ן בסוד הגרון דא"א, כמ"ש לפנינו. שע"י זה הם משיגים נה"י חדשים, דכלים, שהם האח"פ המוחזרים למדרגתם כנ"ל, וגם משיגים ג"ר דאורות, כי זה תלוי בזה, כנודע.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:103:1)

**חכמה אריך בסוד נשיקין עם המלכות שלה שהיא בינה בערך כללות דאריך, והיא הגרון, כדי להוליד או"א וכו':** כי הראש דא"א, הוא ע"ב דהיינו חכמה, שהוא שורש החכמה של אצילות, שה"ס מוחא סתימאה שבו, ונקרא סתימאה, משום דאתחפיא בקרומא מתחתיו, דלא לאתפתחא. כלומר: שהמסך שמתחתיו אינו נבקע לעולם, דהיינו אפילו בזמן שמשפיע טפת הזווג שלו, שהיא מורידה ה"ת מעינים דס"ג, וכלהו פרסאות מתבקעין, כלומר שהגבול שבהם מתבטל לשעתם, עד שמספיקים להעלות את האח"פ הנפולים שלהם, ולחזור ולחברם כמתחלה, כנ"ל. הנה הבקיעות האלו נעשו רק ממוחא סתימאה ולמטה, אבל הקרום שלו עצמו, אינו נבקע ואינו מתפתח, ונשאר סתום כמו שהיה, בלי שום שינוי. וענין הטפה שמורידה לס"ג, אינו מבחינת אור חחכמה שלו, אלא רק מבחינת החסדים לבד. ומתוך שטפת חסד זו יוצאת מהחכמה המקורית דא"א, ע"כ די ומספיק לפתוח ולבקע הפרסאות של הפרצופים שלמטה ממנו. כנ"ל. כי הוא מוריד הה"ת מעינים והפרסאות מתבטלות לשעתן, ואו"א משיגים נה"י דכלים וג"ר דאורות, כי חסד דמו"ס נבחן כלפי התחתונים לבחינת חכמה.
וענין הגרון, כבר ידעת שהוא בחינת הבינה שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שיצאה לחוץ מהראש דא"א, שזה נמשך עוד מהבינה המקורית דע"ס דאו"י, שחכמה ובינה הם בבחי' אחורים זה לזה, כי הבינה עומדת שם בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ יצאה הבינה לבר מראש דא"א, כי היא בבחי' אחורים לחכמה סתימאה, והיא יונקת רק אורות דחסדים מעתיק, כנודע.
וזה אמרו "נזדווג חכמה דאריך בסוד הנשיקין עם המלכות שלה" כי הם נבחנים לב' פרצופים עליון ותחתון, שהתחתון מקבל ממלכות דעליון, כנ"ל בדרושים הקודמים, שהתחתון מקבל מחיצוניות של המלכות דעליון. גם תדע, שהם המקבלים מבחינתם שכנגדם בא"ק, שחכמה סתימאה מקבלת מע"ב דא"ק, והגרון מקבל מהס"ג דא"ק.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:103:2)

**טפת הזרע אינה נמשכת אלא משם:** היינו טפת הזרע להולדות נשמות ותולדות, שהמה צריכים להארת חכמה, ואין הארת חכמה נמשכת אלא ע"י טפת חסד דחכמה סתימאה, שהיא מורידה הה"ת ומבקעת לפרסא, ומשפעת הארת חכמה, כנ"ל. ומכאן יוצא הכלל הזה, שאין טפת זרע דהולדה נמשכת אלא מבחינה ע"ב.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:3
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:3](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:103:3)

**ונתלבשה אותה הטפה שם בסוד עיבור:** כל עלית התחתון לעליון והתכללותו שם בזווג דעליון, נקרא בשם עיבור, אלא לבחינות זווג של קטנות נקרא עיבור א'. ולבחינת זווג דגדלות נקרא עיבור ב'.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:4
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:103:4](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:103:4)

**יצאו שם או"א מן הגרון, כחדא נפקי כחדא שריין:** פירוש, שאו"א הם לעולם בקומה שוה. הן בשעה שהם בזווג דלא פסיק. כדי להחיות העולמות, והן בעת הזווג דגדלות להולדות נשמות. וטעם הדבר הוא משום שאו"א דאצילות הם שניהם מבחינת הוי"ה דס"ג, אלא שיש להם גם מבחינת ע"ב דהתלבשות, ע"ד הס"ג דא"ק, שהטעמים שבו יש להם קומת ע"ב דהתלבשות, כנ"ל, וע"כ נבחן אבא שהוא בחינת קומת ע"ב דהתלבשות, ואמא היא קומת הס"ג. וכיון שאין בחינת ההתלבשות דע"ב יוצאת אלא רק ע"י העביות דבחי"ב דאמא שמשתתפת עמו, כנודע, ע"כ שניהם נבחנים לקומה שוה. ע"ד שביאר הרב בתחלת חלק ה' ע"ש.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:104:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:104:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:104:1)

**הזווג של עתה לא שימש שם ס"ג אלא רק דרך מעבר לבד, ויצתה הטפה משם ע"ב:** פי' כי ידעת, שחכמה סתימאה דא"א היא ע"ב דאצילות, והגרון דאריך אנפין, היא הס"ג דאצילות. גם ידעת, שהגרון הוא בסוד אחורים על החכמה סתימאה, בסוד כי חפץ חסד הוא. וע"כ כיון שאו"א מקבלים את ג"ר שלהם מבחינת הוי"ה דס"ג עצמה שהוא הגרון, שחוקו להעלים על אור החכמה כנ"ל (דף תת"צ אות מ"ב ועי' באו"פ שם היטב) ע"כ נמצאים תמיד החסדים מכוסים באו"א עלאין, אע"פ שיש להם ע"ב דהתלבשות. וכל זה הוא מחמת התלבשות טפת הזווג דמו"ס בהוי"ה דס"ג, שהיא הגרון, מבחינת מה, שמעלים על אור החכמה.
אבל הזווג של עתה, שא"א העלה את נה"י שלו לחג"ת, שנבחן שעלה החזה דא"א למקום הגרון, ויסוד דא"א למקום החזה, כנ"ל. ונמצא שכל המקום הזה שמן הפה עד הטבור, שהיה מקודם בחינת חג"ת שהוא התפשטות הגרון מבחינת עתיק, הנה נעשה עתה לבחינת נה"י, דהיינו הבחינה שמחזה ולמטה, שאחר הפסק יסוד דעתיק. ונמצא שעם עלית החזה למקום הגרון נפסק בחינת האחורים של הס"ג אשר שם, כי כבר נבחן כמו המקום שלמטה מחזה שכבר נפסק המסך דעתיק. שז"ס שאומר הרב לעיל שיסוד דעתיק נבקע ונסדק לארכו ממטה למעלה. (דף תתק"כ אות פ"ט) כי כל אותו ההמשך שיסוד דעתיק מלובש בא"א, דהיינו מן הגרון עד החזה, שהיא כל כח הס"ג להעלים הארת החכמה, כנ"ל. הנה עתה מחמת עלית הנה"י דא"א לשם, שבחינת הגרון נעשה לחזה, נמצא מתבטל המסך דיסוד דעתיק לארכו של כל המקום הזה. וזה אמרו "בהזווג של עתה לא שימש שם ס"ג אלא בדרך מעבר לבד" דהיינו כמבואר, שהמסך דס"ג שהיה בכל המקום הזה נבקע ונסדק, ואין עוד שם המסך דס"ג שיהיה אל האורות במה להתלבש ולהתעלם בהם, שזה מכונה דרך מעבר, כלומר, שאינם מתלבשים בהמסך שבו. והבן.
וצריך שתזכור בכל ההמשך שבכאן כי ענין ההעלם חכמה שבגרון, וענין התלבשות במסך דס"ג, שהם ענין אחד. כי הוא סוד כי חפץ חסד הוא, כנ"ל. גם ענין התלבשות יסוד דעתיק מגרון עד החזה דא"א, הוא ג"כ אותו הדבר, כנ"ל. כי כ"ז נמשך מבינה המקורית דע"ס דאו"י, שיצאה מחכמה, ונתנה אחוריה לחכמה, ואת פניה לינק חסדים מאור הכתר, דע"כ יצאה מהראש, שלא יכלה לקבל מא"א, מחכמה דראש, הרי שכל ענין יציאתה מהראש היה כדי להדבק בעתיק, והיינו היסוד העתיק, שנמשך מכחה עד החזה. ועי' בהסת"פ בסוף חלק ח'.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:107:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:107:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:107:1)

**ס"ג נרמז בטפה זו דרך רמז לבד להורות כי עבר בו דרך מעבר:** פירוש, כמ"ש לעיל, (דף תתקכ"ב ד"ה וזה אמרו א"א) כי אע"פ שנה"י דא"א לקחו מקום החג"ת, מ"מ גם האורות דחג"ת עוד פועלים שם, כי אין העדר ברוחני. וע"כ אנו מבחינים שם: הן הנה"י דעתיק, והן הנה"י דא"א, וגם החג"ת הראשונים דא"א, כמ"ש בדברי הרב, בסוד הלבשתם והתכללותם זה בזה. וז"ש כאן ג"כ, כי אע"פ שחזה דא"א עלה במקום הגרון, ונתבטל שם האחורים והמסך דס"ג, עד שאינו חשוב עוד להעלמה ולהתלבשות, אלא שעובר בו דרך מעבר, כנ"ל. מ"מ גם הס"ג פועל בו באיזה שיעור של התלבשות, אלא שאינו נרגש, להיות עיקר השליטה לנה"י דא"א שמה. ואותו שיעור שהס"ג פועל בו בהכרח, מתבאר בדרך הרמז. אשר ג' פעמים יה"ו בגי' ס"ג.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:109:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:109:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:109:1)

**גם במילוים נרמז דרך רמז, וכו' ועם חק"ל הנזכר הוא מקום וכו' וזהו ג"כ סוד הנה מקום אתי:** מלכות נקראת שדה, שה"ס חק"ל, שהוא שדה בלשון הזוהר, וכבר נתבאר סוד זווג דנשיקין שהוא בשפתים אשר החכמה סתימאה משפיע מבחינת הנצח שבה, שהוא שורש ז"א. והגרון מקבל טפת הזווג בסוד ההוד שבה, שהוא בחינת שורש הנוקבא. עי' לעיל. והוד הזה ה"ס חק"ל הנ"ל. וכיון שהוא במקום הגרון, נמצאת הס"ג שנעשה מקום אל המלכות הנ"ל, שהיא המיתוק היותר גדול אל המלכות. ועל שם זה נרמז התלבשות הס"ג בטפת המוחין האלו. וז"ס הכתוב הנה מקום אתי וגו' הנאמר למשה. כי משה זכה לבינה עלאה, משום שזכה להתלבשות הס"ג בסוד המקום. והבן. (ועי' לעיל דף תתק"א ד"ה וזה אמרו משה) עש"ה. וז"ס את"י אות י': אהי"ה דיודין.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:110:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:110:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:110:1)

**גרון דאריך שהוא מלכות שבחכמה והיא בינה של כללות פרצוף דאריך:** כבר ידעת שאין העליון משפיע לתחתון אלא מבחינת המלכות החיצונית שלו, (כנ"ל דף תתקי"ג ד"ה חיצוניות) ומבחינה זו נבחן הגרון שהיא מלכות דחכמה סתימאה. אמנם מבחינת עצמו היא בינה וס"ג דכללות הפרצוף.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:115:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:115:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:115:1)

**מיין זכרים היורדים מלמעלה למטה לכן ירדו ב' יה"ו עליונים ונכללו ביה"ו התחתון:** כי ג' יה"ו הם: א' הוא ע"ב, ב' הוא מ"ה ג' הוא שם ב"ן, כנ"ל בדברי הרב. והנה כשחכמה סתימאה מזדווג על המ"ן, דאו"א שעלו אל הגרון, שה"ס ב' אהי"ה כנ"ל, הנה יוצאת על המ"ן קומה שלמה דחו"ב ותו"מ שהם עסמ"ב. אלא שהס"ג אינו בחשבון כנ"ל, ואין כאן אלא ג' בחינות ע"ב מ"ה ב"ן. וכשקומה הזו יורדת לגרון מלמעלה למטה, הרי כל הג יה"ו באים ביסוד דחכמה סתימאה, שהוא יה"ו דב"ן, שהוא החיך, כנ"ל בדברי הרב.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:115:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:115:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:115:2)

**מיין נקבות העולות ממטה למעלה הוא להיפך, כי נכללים ד' אהי"ה האמצעים ותחתונים, בב', אהי"ה העליונים דיודין:** כי גם הג' אהי"ה הם מבחי' ע"ב מ"ה ב"ן, שהם כל הקומה דאבא ואמא שמגרון דאריך אנפין עד החזה. כדברי הרב, ומתוך שהחזה דא"א עלה למקום הגרון, הרי העלה כל קומת או"א אל הגרון, אשר שם ב' אהי"ה דיודין העליונים, שז"ס התכללות ג' גו ג', הנקרא עלית מ"ן אשר בעיבור א' נכללים ג' דנה"י בג' דחג"ת, ובעיבור ב' לגדלות, נכללים גם הג' דחג"ת בג' דחב"ד. ועליה זו נקראת בשם עלית מ"ן, או התכללות בזווג דעליון, או עיבור, כנודע. וז"ש, מ"ן העולות ממטה למעלה וכו' נכללים כולם בב' אהיה העליונים.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:121:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:121:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:121:1)

**שרשי הטפה הנוקבית נמצא גם בזכר:** כי הזכר משפיע לנקבה מבחינת המלכות של עצמו, אלא שהמסך של הנקבה העולה לנגדו, נכלל ג"כ במלכות דזכר, כנ"ל בסדר השפעת המוחין מעליון לתחתון. ונמצא שורש המ"ן נמצאים בהכרח בזכר. כי ע"כ נבחן הגרון למלכות דחכמה סתימאה. כנ"ל.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:121:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:121:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:121:2)

**בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו וכו' שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה ואח"כ בגרון, וכו' המ"ב שלה בב' שמות דאהי"ה וכו' ושניהם מ"ב אחד:** הנה בדיבורים אלו, נתן הרב לנו, התמצית היוצא מכל הדרוש הארוך הנ"ל, בשם מ"ב דיה"ו, ושם מ"ב דאהי"ה. וע"כ נזכיר בקיצור את כל האמור עד הנה, בהזווג דנשיקין דחיך וגרון, ונבאר אותם בעמקות יתרה, ואז נבין דבריו שבכאן.
והנה כללות הדברים, כי העלה א"א את הנה"י שלו לחג"ת שלו, וגם העלה את ב' אהי"ה התחתונים שהם ב' אהי"ה דנה"י דאו"א, וב' אהי"ה דחג"ת דאו"א, שהם ב' אהי"ה: דנה"י דגרון דא"א ואהיה דחג"ת דגרון דא"א, והביאם לב' אהי"ה העליונים דיודין שבגרון, שהם חב"ד שבגרון, ושם נעשו ב' אהיה התחתונים דההין, שהם נה"י דאו"א, ונה"י דגרון, המה נעשו לב' טפין מ"ן למו"ס דא"א שהם יחד גי' מ"ב, כי ב"פ אהיה פשוט, עולות מ"ב. ואז נזדווג מו"ס על המ"ן האלו, והוריד טפת מ"ד, המתבארת בהשם יה"ו דההין שבגי' מ"ב. ונתחברו המ"ן והמ"ד וירדו ליסוד דא"א, המלובש ביסודות דאו"א, ואז נזדווגו גם או"א על המ"ן האלו, וממ"ן ומ"ד אלו נולד ז"א. ותדע שמ"ש הרב כאן, שב' אהיה העליונים דיודין נעשו לב' טפות מ"ן, הכוונה היא, שהב' טפות מ"ן נתלבשו בהם. כי ב' טפות מ"ן העיקרים דז"א, הם ב' אהי"ה דההין דוקא, שאין במילוי שלהם רק כ"ה אותיות, כמ"ש הרב להדיא בע"ח שט"ז פ"ג, בסו"ה כ"ה תאמר אליהם. ע"ש.
ועתה נבאר הדברים היטב. והנה ידעת סוד שם מ"ב, שהוראתו על ג' הפרצופים שלמעלה מטבור דא"ק, שהם פרצוף גלגלתא, שה"ס הוי"ה פשוטה, וע"ב, שהוא המילוי הא' ביודין, של הוי"ה הפשוטה. וס"ג, שהוא המילוי הב' בג' יודין וא' של הוי"ה זו. ולפיכך גם בפרצופי האצילות, נבחנים ג' הפרצופים: א"א, או"א, וישסו"ת, שהם בבחינת השם מ"ב, כלומר שהם מקבלים מבחינה שכנגדם בג' פרצופי א"ק העליונים מלמעלה מטבור שלו, שעם זה נבחנים גם הם בכל שלימותם. ותזכור, שבכ"מ שהרב עוסק בשלימות מבחינה זו דלמעלה מטבור דא"ק, הוא מרמז עליו בסוד השם דמ"ב. וכן בעלי הזוהר.
ובזה מובן לנו מה שבג' פרצופים העליונים דאצילות, שהם: א"א, או"א, וישסו"ת, לא הוצרך בהם זווג דנשיקין, שפירושו זווג דע"ב ס"ג המוריד ה"ת מעינים ומבטל לפרסא לשעתו, לתחלת אצילות שלהם. אלא רק לגדלות שלהם, דהיינו להמציא להם נה"י חדשים ע"י הורדת ה"ת, שאז יוכלו לקבל הג"ר דאורות כנ"ל. אמנם לזו"ן הוצרך זווג דנשיקין הגדול, גם לצורך הזווג דעיבור שלהם. ובהנ"ל תבין, כי בהיות הג"ר דנקודים, וכן הג"ר דאצילות בבחינות השם מ"ב, שהמה שלימים אגב שורשם, לפיכך הספיק הגדלות דעליון, לברר תכף עמו יחד גם גו"ע דתחתון, עוד בהיותו בעלי עליון, בסוד רוחא קדמאה, כנ"ל, ומה גם כי אפילו הכלים דאחורים שלהם לא נפלו לבר מאצילות. משא"כ ז"ת של הנקודים, שהם אינם מבחינת השם מ"ב, אלא מבחינת נה"י דא"ק שלמטה מטבורו, כנ"ל, אשר תכף עם צמצום ב' דא"ק, המה נפלו ויצאו לבר מאצילות, בסוד ב"ש תחתונים דנה"י אלו, כנ"ל, ואע"פ שבעת גדלות של ע"ס דנקודים, בעת שנה"י דא"ק קבלו האור חדש דבקע לפרסא, חזרו אז ב"ש תחתונים אלו מבי"ע לאצילות, שה"ס ה**ו'** ונקודה, שיסוד דא"ק השפיע אותם ליסודות דאו"א דנקודים, כנ"ל. אמנם לא נתקיימו כן, אלא חזרו ונפלו לבי"ע, והכלים שלהם נשברו פנים ואחור. ולפיכך אע"פ שישסו"ת העלה את אח"פ שלו, בעת גדלותו, אשר גו"ע דז"א דבוקים בהם, מ"מ עדיין אין הם יכולים לקבל תיקון ע"י אור חדש דבקע לפרסא שקבלו ישסו"ת, משום, שאור חדש הזה בא משם ע"ב דא"ק, ונודע שע"ב דא"ק מסתיים על הטבור. ונמצא גם באצילות אין הארת הע"ב יכולה להתפשט אלא בסוד השם מ"ב, דהיינו עד הטבור דא"א לבד. וכיון שגו"ע דז"א הם מבחינת ז"ת דנקודים, ששורשם הוא מלמטה מטבור דא"ק, ע"כ אין הם יכולים לקבל משהו אור מאור חדש דבקע לפרסא, שהמשיך הגדלות דאח"פ בישסו"ת. והבן זה היטב. כי כאן הוא כל ההפרש בין הזו"ן אל הג"ר.
והנה לפי זה יש לשאול, א"כ איך יכלו ג"ר דנקודים ונה"י דא"ק לקבל מאור חדש דע"ב ס"ג דבקע שם לפרסא שיצאה הגדלות שלהם. כנ"ל. כיון שגם הם מקומם למטה מטבור דא"ק, אשר הארת ע"ב ס"ג אינה מגיעה שם, כמבואר. אכן התשובה על זה, היא תיקון הקוים שנעשה שם, שפירושו העלאת נה"י לחג"ת. כי מתחלה יצא הקטנות דנקודים מבחינת ה"ת בעינים. ולא יצא מהם אלא בחינת ראש תוך, דהיינו גו"ע, שבחינת הרוח בגלגלתא, ובחינת הנפש בעינים, ועד"ז בנה"י דא"ק, להיותו הפנימיות של ע"ס דנקודים, בהכרח הוא נוטל מתחילה להחיצוניות, כי הוא המשפיע לחיצוניות כנודע. והנה הארה זו דגלגלתא ועינים, נמשכת מבחינת ממעלה מטבור דא"ק. כי זה הכלל, בכל מקום שתמצא ע"ס של פרצוף, ואפילו אם הוא כולו מבחינת למטה מטבור, מ"מ מקבלת כל בחינה מבחינה שכנגדה בעליונים, באופן, שחב"ד חג"ת שלו מקבלים מן חב"ד חג"ת שבכל העליונים, שהם בהם למעלה מטבור, ונה"י שבהם מקבלים מן נה"י שבכל העליונים, שהם בהם למטה מטבור. וע"כ גו"ע שיצאו בעת קטנות בג"ר דנקודים מבחינת ה"ת בעינים, כיון שהם מבחינת הכלים דגלגלתא ועינים, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים, כנודע, ע"כ המה מקבלים מבחינה שכנגדם בא"א, שהוא למעלה מטבור. והנה עם זה תבין בפשיטות איך יכלו ג"ר דנקודים, וע"ס דנה"י לקבל מן הזווג דע"ב ס"ג שהם בחינת השם מ"ב. כי באמת גם הם יצאו רק מבחינת למעלה מטבור בלבד, וגם הם שייכים מבחינת הכלים שלהם לבחינת השם מ"ב.
ובזה מתבהרים הדברים, מה שאנו אומרים תמיד. שאור חדש דבקע לפרסא הנמשך אל הפרצופים, אינו מספיק לבטל את הפרסא שבין אצילות לבי"ע, באופן שיתקנו הבי"ע במקומם, וישובו לבחי' אצילות. אלא רק להעלות את אח"פ הנפולים לבי"ע, אל למעלה מפרסא של האצילות. ובאמת יש לתמוה, ממה נפשך אם האור החדש דע"ב מבטל הפרסא, א"כ ישובו ג' עלמין דבי"ע להיות אצילות במקומם למטה. ואם אינו מספיק להאיר אותם במקומם, איך הוא מועיל להם להעלותם לאצילות. ובאמור מובן היטב מאד, כי ידעת, שענין הפרסא שנעשה בין אצילות לבי"ע, הוא ההפרש בין גו"ע דנה"י דא"ק, שקבלו מה"ת בעינים, ובין אח"פ שלו, שיצאו לבר מאצילות, ולמטה מסיום הקו, שהיא מכח הה"ת בעינים. ולפיכך גם האור החדש, שנה"י דא"ק אלו קבלו מע"ב ס"ג, דבקע לכלהו הפרסאות, הנה אור זה לא יכול להתמשך למטה מגו"ע דנה"י דא"ק, שהם בחינת חב"ד חג"ת שלו, כנ"ל, משום שבעינים הוא מקום סיום החג"ת שלו, דהיינו הטבור, ואין אור ע"ב יכול, להמשך למטה מטבור. כנ"ל. כי רק בחי' גו"ע, שהם בחינת חב"ד חג"ת דכלים, שהם מקבלים מכל העליונים מבחינת חב"ד חג"ת דעליונים, ע"כ המה יכולים לקבל אור ע"ב הנמשך בחב"ד חג"ת אלו. אמנם מטבורו דע"ס דנה"י, ולמטה, שהוא מפרסא שמתחת האצילות ולמטה, כיון שגם בעליונים אין אור ע"ב מגיע לשם, הרי גם בע"ס דנה"י דא"ק שקבלו אותו האור, הנה הוא מסתיים גם בהם על הטבור, ואינו מתפשט למטה מטבור אף משהו. וע"כ היו יכולים בכח האור החדש רק לבטל את הפרסא הדבוקה בהם על הטבור, אבל להמשיך אור דע"ב לבי"ע לא היו יכולים, וע"כ העלו את הב"ש תחתונים אל המקום שלמעלה מטבור שלהם ועד"ז כל פרצופי אצילות, המה יכולים ע"י האור דע"ב, רק לבטל הפרסא הדבוקה מתחת רגליהם, שבזה יכולים אח"פ שלהם לעלות למעלה מפרסא, אבל אינם יכולים להמשיך האור דע"ב עצמו למטה מפרסא, כיון שהוא בחינת למטה מטבור הכללי. דהיינו על פי ערך הנה"י דא"ק, שעליהם סובב כל התיקון. כנודע.
ובזה מתבאר לך היטב סוד השבירה, כי בשעה שיסוד דא"ק השפיע המ"ן ד**ו'** ונקודה אל הפה דאו"א, שהם בחינת גו"ע דכלים של ע"ס דנקודים, כנודע, הנה נזדווגו או"א עליהם בזווג דפב"פ, והמשיכו עליהם האור דע"ב ס"ג, ונתקיימו שם היטב כתיקונו. אמנם בשעה שנתפשטו הז"ת משם למקומם ונמשכו עד בי"ע, והאור דע"ב לא היה יכול להתפשט עמהם, כי אינו יכול לרדת ממטה לטבור, כנ"ל, נמצא, כי בשעה שבאו למטה מטבור, שהוא למטה מפרסא דאצילות, אשר האור החדש דבקע לפרסא, נעלם מהם לגמרי, ומאחר שהאור הזה נעלם, הנה תכף חזר כח הה"ת בהפרסא, ונחתכו גם מאצילות, כלומר, שלא היו יכולים אפילו לחזור ולעלות לאצילות, כי כבר הה"ת שולטת בהפרסא. והבן היטב. כי ע"כ נשברו פנים ואחור, כלומר אפילו בחינת גו"ע שבהם, שהיו ראוים לקבל את האור החדש דע"ב, מ"מ גם המה נשברו, משום שנתפשטו מתחת לטבור הכללי, שהוא הפרסא דאצילות, שמתחת היסוד דא"ק, וזכור היטב את ההבחן בין גו"ע שהם כלים דפנים, דהיינו חב"ד חג"ת, ובחינת אח"פ דכל מדרגה, שהם כלים דאחור, דהיינו בחינת נהי"מ.
ועם זה נתבאר היטב, איך שבכל העליונים, דהיינו מבחינת הג"ר של הנקודים, שהם ג' הפרצופים: עתיק, א"א, ואו"א וישסו"ת, הם לא נצרכו לזווג דנשיקין, רק למוחין ונה"י, כי הקטנות שלהם, שהם גו"ע, נתקנו ביחד עם הגדלות דעליון, להיותם דבוקים עמהם במדרגה אחת כנ"ל. אבל ז"ת דנקודים, שהם נתקנים בזו"ן דאצילות, אע"פ שהרשימות שלהם נשארו במלכות דאצילות, שהיא עתה מלכות דא"א, עכ"ז אינם נחשבים למדרגה אחת עם הג"ר, שהרי אפילו הג"ע שלהם נפלו ג"כ לבי"ע. וע"כ אפילו הגו"ע שלהם, אינם עולים עם גדלות דישסו"ת, שהם מבחינת השם מ"ב, ואין להם דבר, אפילו עם הפרסא דבי"ע, כי רגליהם מסתיימים למעלה מטבור של א"א דאצילות. כי רק עתיק וא"א, מסתיימים על הפרסא דאצילות. כנודע.
גם צריך שתזכור, שאותם ב' הפרצופין: הלמטה מטבור דא"ק הפנימי והע"ס דנקודים, שהרב עוסק בהם שם, הם בחינת תנה"י דפרצוף הכתר דא"ק, ובחינת תנה"י דפרצוף הס"ג דא"ק. שהם מלבישים זע"ז. כי ע"כ נזדווג יסוד דא"ק עם או"א דנקודים, והשפיע להם את ה**ו'** ונקודה שהם זו"ן. והבן זה היטב, כי מצד הקטנות דנקודים, שיצאו מבחינת הה"ת בעינים, המה נחשבים ודאי לפרצוף נפרד מן הס"ג דא"ק, אלא שהם מלבישים עליו. אמנם מצד הגדלות דנקודים, אחר שקבלו האור החדש דבקע לפרסא דרך הטבור דפרצוף הכתר דא"ק, ואו"א שבו לראש, הנה אז המה משתוים לגמרי עם פרצוף הס"ג דא"ק, כי אותו צמצום דה"ת בעינים, שעשה את ע"ס דנקודים לפרצוף נבדל מן הס"ג, הנה זה כבר נתבטל בהם, ואין עוד מה שיבדילם זה מזה. ובזה תבין ביותר, ענין הזווג דיסוד א"ק עם הפה דראש דאו"א דנקודים. כי עתה אין עוד הפה הזה דאו"א דנקודים, אלא רק בחינות יסוד דס"ג דא"ק, כי עתה כבר מחובר פרצוף הנקודים לפרצוף הס"ג, ונחשב לתנה"י דס"ג דא"ק, דהיינו למקום הלבשתו לס"ג. וכבר ידעת, שג"ר דנקודים מלבישים מטבור ולמטה דס"ג ומסתיימים בשוה עם סיום הת"ת של הס"ג דא"ק. ונמצא פה דראש דאו"א במקום הסיום דת"ת, שהוא פי יסוד, בערך הס"ג. באופן, שהיה כאן זווג של פרצוף הכתר דא"ק עם פרצוף הס"ג דא"ק. והבן היטב.
ובזה תבין, ששה השמות אהי"ה של או"א, מגרון עד הטבור. שהם אהיה דיודין ודאלפין, ודההין: שד' אהיה דיודין ודאלפין, הם חב"ד חג"ת דאבא ודאמא, המסתיימים בחזה דא"א, שהם בחינת גו"ע שלהם, שהם סוד **ס**' כנ"ל. וב' אהיה תחתונים הם בחינת נה"י דאבא ודאמא, שהם בחיבת **ם**' סתומה כנ"ל. וטעם המילויים אלו, כבר נתבאר לעיל (דף תס"ג תשובה א') כי המילוי עם יודין, מורה, ששורשו מן צמצום א' לבד, ואין בו מצמצום ב' כלום. ומילוי אלפין, מורה רק על בחינת מסך דצמצום ב', שיש בו בחינת ה"ת בעינים. עש"ה. וע"כ קומת ס"ג דאצילות, הנמשכת מס"ג דא"ק, אשר למטה מטבור שלו כבר נתחברה הה"ת בעינים, ע"כ בחינת הואו דס"ג כבר היא במילוי אלף, משא"כ למעלה מטבור דס"ג, שהם חב"ד חג"ת שלהם, ה"ס מילוי יודין, כי בהם עוד לא נתחברה ה"ת משורשם. אמנם בחינת נה"י דס"ג שהם ה"ת שלה, אין בהם מילוי אלף, כי הנה"י דס"ג הם בחינת כל ז"ת של הנקודים, שהמה יצאו מתחילתם מבחינת האור החדש דע"ב ס"ג דבקע לפרסא, דהיינו שביטל לצמצום ב', כי ע"כ נתפשטו לבי"ע. וע"כ הה"ת דס"ג נשארה כמו כל הפרצוף שלה, רק במסך דצמצום א', וע"כ גם הה"ת של הס"ג הוא במילוי יוד. משא"כ פרצוף ע"ב דאצילות, המקבל מבחינה שכנגדו מע"ב דא"ק, ע"כ כולו מילוי יודין. כי ע"ב דא"ק לא היה לו שום חיבור עם ה"ת כלל.
אמנם תדע כי ענין מילוי אלפין זו, נאמר בעיקר רק על בחינת הגדלות של הפרצופים האלו דהיינו אחר שהורידו הה"ת מעינים שלהם, כי זה הוראת אות ה**א**', שהמים העליונים המרומזים ב**י**' עלאה, מחוברים ע"י פרסא במים התחתונים המרומזים ביוד דלתתא. משא"כ בקטנות, עדיין המים התחתונים בוכים, שפירושו, שהם נמצאים במדרגה תחתונה נפרשים ונבדלים מהמקור שלהם, וזכור זה תמיד. כי רק לעתים רחוקות מאד מרמזים גם הקטנות דה"ת בעינים בשם מילוי אלפין, והוא משום הכרח. אכן בשעת קטנות, שעדיין המים התחתונים חסרים שם, המה נבחנים במילוי ההין כלומר, שעדיין הם חסרי כל מילוי, כי הוי"ה במילוי ההי"ן אינם אלא הוי"ה כפולה. כי ענין מילוי יורה על צורת המסך שבמדרגה, וכיון שה"ת בעינים, ואין לה ראש, הרי אין שם מקום זווג, וא"כ אין שם מסך, שיהיה מרומז במילוי, וע"כ אין בה אלא מה שהעליון נותן לה משל עצמו, לפיכך מרומז זה בהוי"ה כפולה, שהם: הוי"ה דעליון, והוי"ה דעצמו. כנודע.
וצריך לזכור היטב המתבאר לעיל, בההבחנות מבין או"א לישסו"ת, כי המקור של כל הבחנות הוא החזה דא"א, אשר או"א מסתיימים למעלה מחזה שלו, וישסו"ת מלבשים אותו מחזה ולמטה. עש"ה. גם ידעת ההפרש של ב' הסיומים שבכל פרצוף: א' הוא בהבחן סיום של האורות, אשר בהפרצוף שמטבור ולמעלה נקרא חזה, ובהפרצוף שמטבור ולמטה נקרא יסוד. דהיינו הסיום דקו האמצעי, שתחלת שורשו הוא מאור העינים, וע"כ הוא חסר שליש תחתון שהם בחינת אח"פ שאינם יוצאים עם המסך דה"ת בעינים, וב', הוא בהבחן סיום של הכלים, אשר בהפרצוף שלמעלה מטבור הוא מקום הטבור, ובפרצוף שלמטה מטבור הוא בחינת אצבעות רגלין, דהיינו הסיום דבחינת הקצוות שיש להם שורש מצמצום א', וע"כ מבחינת הכלים אינם חסרים השליש תחתון, כנ"ל באורך (דף תתקט"ז ד"ה וזכור) ע"ש, כי אין כאן המקום להאריך, ועם זה נמצא שאותו המקום שישסו"ת מלבישים שמה לא"א, שהוא מהחזה עד הטבור, הנה מצד האורות, הם כבר נחשבים לבחינת למטה מטבור, כי בחינת פרצוף העליון דא"א, נגמר שם במקום החזה, ומחזה ולמטה כבר נבחן לבחינת נה"י, ולבחינת למטה מפרסא. דהיינו כמו זו"ן ממש. אכן מצד הבחן הכלים של הפרצוף דלמעלה מטבור, הנה הוא עוד נמשך למטה מחזה, ומסתיים רק במקום הטבור ממש דא"א. כנ"ל.
ולפיכך נבחנים ישסו"ת בעת הלבשתם אל המקום הזה, שמחזה ולמטה שהם בחינת אהי"ה במילוי ההין, שאין במילוי שלהם בחינת מ"ב. כי ידעת שבחינת מילוי מ"ב מורה על בחינת השלימות שלמעלה מטבור, היונקים מג' פרצופים דא"ק שלמעלה מטבורו, שנגמרו על כל שלימותם בא"ק עצמו, ואינם צריכים עוד לתחתונים שימלאו שם מאורותיהם כנ"ל. אמנם ישסו"ת כיון שעמידתו הוא למטה מחזה, הרי הוא כבר למטה מסיום הפרצוף שלמעלה מטבור דא"א, ואינו נחשב עוד לבחינת מ"ב, אלא לבחינת כ"ה כמו זו"ן, כי זו"ן נקרא כ"ה, בסו"ה כה תאמר וכו' כנ"ל. אמנם כיון שמצד הארת כלים עדיין אינם נחשבים למטה מפרסא, כי עדיין נמשכים הרגלים עד מקום הטבור ממש, ע"כ מיחס הזה דכלים, הם נחשבים לבחינת השם דמ"ב, דהיינו לבחינת או"א, ולא לבחינת זו"ן.
וצריך שתדע דברי הרב, בע"ח שער י"ט פ"ג, וז"ל ודע כי לעולם כשהשם לבדו בלתי מילוי, אז הוא יותר גרוע מהמילוי עצמו שהוא לבדו אמנם בהיות שניהם יחד, השם והמילוי אז השם בעצמו בפשוטו יותר חשוב ומעולה מן מילוי שבו. ע"כ. פירוש, כי האותיות הפשוטות של השם, הם בחינת הכתר, של המדרגה, אשר הוא מתמלא בד' לבושיו עסמ"ב. וכן בד' מילוים אהי"ה.
והנה ודאי הפשוט שהוא הכתר, חשוב לאין ערך מן המילוי שלו. אמנם בשעה שאין שום מילוי בהשם, שזה מורה שאין בו אלא בחינת כתר לבד, אשר אז אין מתלבש בו אלא אור הנפש, כנודע שבכלים נבחן אשר העליון מתגלה בו בתחלה, ובאורות נבחן שהתחתון מתגלה בו מתחלה. הרי שהפשוט גרוע מן המילוי, כי כל מדרגת הפשוט הוא רק מהמילוי שלו. כי בקונה המילוי דבחי"א, יש לו קומת ז"א, שהוא אור הרוח. והרוח מתישב אז בכלי דכתר והנפש בהמילוי, שהוא כלי דחכמה. ובקונה המילוי דבחי"ב, אז משיג קומת נשמה, והנשמה מתלבשת בכלי דכתר, והרוח בהמילוי דבחי"א שהוא כלי דחכמה, והנפש בהמילוי דבחי"ב, שהוא הכלי דבינה. וכו' עד"ז. הרי שמדרגת הכתר עולה רק על ידי המילוים שהוא קונה.
ובזה תבין דברי הרב, שאומר כאן, שב' טפות המ"ן הם ב' אהי"ה פשוט, שעולים מ"ב. שלכאורה תמוה, למה אינו חושב את המילויים. אלא כנ"ל, כי אע"פ שב' אהי"ה התחתונים עולים בבחינת מ"ן, ומתלבשים בב' אהי"ה העליונים, שהם במילוי יודין, מ"מ עיקר המ"ן הם התחתונים, שהם ב' אהי"ה דמילוי ההי"ן, שהם בחינת נה"י, והם בחינת זו"ן. וכיון שב' אהי"ה אלו הם מבחינת מחזה ולמטה, ע"כ הם במילוי כ"ה כמו זו"ן. וא"כ יש לשאול איך הם עולים למ"ן לבחי' מו"ס, שהוא בחינת ע"ב דא"א, הלא הע"ב אינו מאיר כלום אל הבחינות שלמטה מפרסא, אלא אל הבחינות שלמעלה מפרסא, דהיינו לבחינת השם של מ"ב. וזה שאומר לנו הרב, שיש גם בב' אהי"ה התחתונים בחינת מ"ב, והיינו בבחינת האותיות הפשוט שבהם, שב' פעמים אהי"ה פשוט עולים מ"ב. כלומר כי אע"פ שהם כבר למטה מפרסא דבחי' החזה, דהיינו מבחינת האורות שהם מסתיימים עם קו האמצעי, מ"מ הם נחשבים עוד לבחינת מ"ב מבחינת הארת כלים, דהיינו מבחינת הסיום דקצוות שנמשכים עוד עד הטבור ממש, שמבחינה זו עדיין לא נגמר הפרסא, כנ"ל. והארת כלים ה"ס אור הנפש, כנודע. והוא מרומז בהפשוט שבשם בלי מילוי, כלומר שאין שם אלא בחי' אור הנפש בכלי דכתר. וזהו המרומז בב' שמות אהי"ה פשוט, שעולים מ"ב. וע"כ המה ראוים לקבל המ"ד מן חכמה סתימאה דא"א. והבן היטב, כי אם היה חסר להם גם בחינת מ"ב דכלים, לא היו ראוים כלל לקבלת מ"ד מן חכמה סתימאה, כי אין אור ע"ב מאיר משהו לבחינת למטה מטבור.
ובזה תבין מה שמ"ד דמו"ס נקרא בג' שמות יה"ו, ולא בשם יהו"ה, כי אע"פ שכלפי עצמו נבחן ודאי גם מו"ס דא"א ביהו"ה, כנודע. מ"מ כיון שהמדובר הוא כאן בערך כללות הפרצוף דא"א, אשר הע"ב הזה אינו יכול להאיר למטה מטבור, דא"א, כנ"ל. וע"כ בהבחן זה נמצא, שהארת חכמה סתימאה חסר ה"ת, כנודע, שבחינת הלמטה מטבור נבחן בערך כללות כל הפרצוף, לבחינת ה"ת שבו. ולפיכך נקראת הארת מו"ס בשם ג' יה"ו לבד, להורות על שם מ"ב הנ"ל, המסתיים עם הפרסא שבטבור. כמבואר.
וזה אמרו "טפת הזכר היא יה"ו דב"ן, שהיא מ"ב, ויש בה שורש ב' טפות לצורך או"א, אלא שלהיות כי בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הזכר והנקבה כל אחד בפני עצמו, ולכן עדיין שורש או"א כלולים יחד בשם יה"ו דמ"ב הזה" דהיינו כמבואר, שטפת המיין דוכרין הם חסרי ה"ת בערך א"א, כי אינם מאירים רק עד הטבור, כנ"ל. אמנם יש בהם שורש ב' טפות, כלומר, שגם בע"ב יש בהכרח דו"נ, שהם או"א דע"ב, המקבלים מן הבחינה שנכגדם, מאו"א דע"ב דא"ק. שהם בחינת הוי"ה דיודין, ואין בהם מבחינת ה"ת כל עיקר, וז"ש כי בעתיק ואריך עדיין לא נתחלקו ונתפרשו הדכר והנוקבא, כי כל ענין ההפרש הזה של דכר ונוקבא הנפרדת, הוא מכח הה"ת בעינים, כי ע"כ יצאה הבינה לחוץ מאבא, ונעשו ב' פרצופים נפרדין או"א בקומת ס"ג, שהיא קומת בינה דעביות ובחינת ע"ב דהתלבשות, שאז נבחן אבא עלאה לבחינת ע"ב דהתלבשות, שהוא מקבל מע"ב העליון וגם הוא נקי מה"ת. ואמא עלאה שהיא בקומת בינה דעביות, הנה כבר יש בואו שלה, בחינת אלף במילוי, שזה מורה על החיבור שלה עם הה"ת, כנ"ל. ובזה נבדלו ונתפרשו או"א דאצילות לב' פרצופים אלא שמחוברים פב"פ כנודע. והנה כל זה ההבדל בין אבא לאמא, הוא רק באו"א המלבישים לא"א מגרון ולמטה, שהם כבר בבחינת עביות דס"ג, והם כבר נמצאים מתחת הקרומא דחפיא על מוחא סתימאה כנ"ל באורך, לכן כבר יש לבינה בחינת ה"ת בז"א שלה. אמנם במוחא סתימאה גופיה, שה"ת, והמסך שהוא הקרום, המה למטה ממנו, הרי אינה יכולה לפגום משהו למעלה ממקור התחלתה, כנודע. וע"כ אין שום הפרש בין אבא דמו"ס לאמא דמו"ס, כי גם אמא דמו"ס נקיה לגמרי מה"ת בשוה עם אבא דמו"ס, וע"כ הארת הזווג היוצאת מאו"א דמו"ס, כחה יפה להוריד הה"ת בכל מקום שהארתם מגעת. והבן זה היטב.
ומה שאומר שהמילוי דיה"ו הזה דטפת הזכר דמו"ס הוא במילוי ב"ן, הנה זה ענין אחר, כי גם בא"א יש כל בחינת הקטנות מבחינת הרושם הנשאר גם לאחר גדלותו. ומבחינה זו אנו מבחינים ביה"ו שיש בו מילוי מ"ה וגם מילוי ב"ן. גם ידעת, שאין העליון משפיע אל התחתון אלא בהתאם למדת המ"ן שהתחתון העלה אליו. וע"כ כיון שהמ"ן האלו שעלו למו"ס, היו בחינת ב' אהי"ה דמילוי ההין, והמ"ב היא ב' אהי"ה פשוט לבד, כנ"ל שזה מורה שאין בהם אלא מבחינת עביות דכתר, שאינו מוציא אלא קומת מלכות, ע"כ גם העליון, שהוא מו"ס, אינו משפיע להם המיין דוכרין אלא מקומת מלכות שבו, שהוא הוי"ה דב"ן, כנודע. ולכן אומר, שטפת הזכר הוא יה"ו דב"ן. דהיינו מבחינת הקומה דמלכות לבד. כמבואר. אלא שהוא מבחינת מ"ב.
אמנם ענין ששה אהי"ה אלו, שכתב הרב שנכללו ב' התחתונים בעליונים, הנה המדובר הוא רק בבחינת הגרון וחג"ת דא"א עצמו, ומה שהרב פירש אותם גם באו"א, הוא רק להראות על מקום מוצאם, כלומר, שרצה להראות על בחינות הב' אהי"ה תחתונים שהם בחי' נה"י דאו"א, שמקומם מחזה לטבור, דהיינו באותו מקום, שמצד האורות הם כבר למטה מפרסא, ומצד הכלים הם עוד למעלה מפרסא, כי זה כל ההבחן שעליו נבנים כל הכלים והאורות דזו"ן, כמ"ש להלן במקומו.
והנה הסדר של העלאת המ"ן האמור, התחיל מעתיק, כמ"ש לעיל, כי אחר שקבלו נה"י דא"ק המוחין דע"ב ס"ג, קבלו ג"כ הע"ב ס"ג דעתיק המוחין האלו דאור דבקע לפרסא, כי הם מלבישים זה את זה כנ"ל. ואז העלה עתיק את הב"ש תחתונים דבי"ע לאצילות, שבהם נכללים הכלים דזו"ן, והמה עמדו במקום ב"ש תחתונים דנה"י דא"א. ואז העלה א"א את הנה"י לחג"ת שלו, ע"ד שנתבאר לעיל באורך, אשר עם העלאה הזו, נמצאים הרשימות דזו"ן, שהיו במקום מלכות דא"א, שנתעלו עתה למקום החזה דא"א, כי שם עומדים עתה היסוד והעטרה שלו, כנ"ל. והנה ידעת, ששם במקום החזה, נמצאים ב' אהי"ה התחתונים דההי"ן עד הטבור, כנ"ל, וע"כ נכללו הרשימות דזו"ן באותם ב' אהי"ה דההין, והם שהעלו אותם למ"ן לב' אהי"ה העליונים דמילוי יודין, העומדים במלכות דמו"ס שהוא הגרון בסוד אחה"ע, ואז נעשה הזווג דחיך וגרון, וירדה הטפה דמ"ד שה"ס יה"ו דמו"ס, אל הטפיים דמ"ן, העומדים שם בבחינת ב' אהי"ה פשוט העולים מ"ב, דהיינו בבחינת הכלים שלמעלה מטבור כנ"ל באורך, וע"כ יכלה הטפה דמ"ב של המ"ד, להתערב יחד בטפיים דב' אהיה דפשוט, כנ"ל. ואז ירדו משם ליסוד דא"א, העומד במקום החזה, שעליו מלביש הפה דישסו"ת, שהוא עתה בכללות בחינת היסוד דאו"א וישסו"ת שנעשו לפרצוף אחד, וקבלו או"א את ג' הטפות הנ"ל, ונזדווגו עליהם והוציאו לזו"ן בבחינת עיבור. כמ"ש עוד לפנינו.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:147:1
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:147:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:147:1)

**מה שהיה בתחילה ראש התבונה, הוא עתה הבנין והיסוד של כללות ב' הפרצופים, בהיותם פרצוף א' לבד:** צריכים לבאר מקודם, ההפרש מענין זווג דנשיקין, לזווג היסודות ולמה נתחדש ענין זה כאן, וגם בעולם הנקודים, מה שלא היה זה במציאות כלל בפרצופי א"ק. וכן ענין הזווג של פרצוף הכתר דאצילות, שהוא א"א עם קומת הס"ג דאצילות, שהם או"א. וכבר ביארנו שזווג הזה נמשך עוד מהנקודים, כי גם שם נזדווג פרצוף הכתר דא"ק, עם או"א דנקודים, אחר שנתחברו לקומת ס"ג דא"ק, כנ"ל (דף תקל"ו ד"ה גם) עש"ה. אמנם גם שם צריך ביאור, כי ענין ההשפעה הוא רק מעליון לתחתון שלו הסמוך אליו במדרגה, דהיינו מכתר לע"ב, ומע"ב לס"ג, אבל לא למדרגה שלישית ממנו, ואיך ישפיע כאן פרצוף הפנימי דא"ק, שהוא פרצוף הכתר, אל פרצוף ס"ג דא"ק, שהוא שלישי אליו. כי זה הוא דילוג מדרגה.
אכן יש כאן עמקות מקורית, עוד מע"ס דאור ישר בעצמם. כי ידעת, אשר חו"ב דאו"י עומדים מתחלת אצילותם אב"א, בסוד י' ונ' דצדי, שפירושו, שבינה בסוד כי חפץ חסד הוא, נתנה אחוריה לאור החכמה, ופנתה פניה לינק אור דחסדים מן כתר דאור ישר (כנ"ל בחלק א' דף ה' ד"ה וטעם. עש"ה) כי אין כאן המקום להאריך. ולפי"ז נמצא, כי כמו שהכתר השפיע אור חכמה לחכמה דאו"י, כן הוא משפיע אור חסדים לבינה דאו"י, כי חכמה דאו"י, נבחנת שכולה חכמה, ואין בה מבחינת החסדים, וע"כ בינה מחויבת לקבל אור החסדים מן הכתר וע"כ פנתה אחוריה לחכמה.
וכבר ידעת, ההפרש הגדול מן פרצופי א"ק עד הנקודים, אל הפרצופים שמנקודים ואילך, אשר פרצופי א"ק נמצאים ע"ס שבהם, מבחינת כח"ב זו"ן דאור חכמה. והם מסתיימים בטבור דא"ק. אבל מנקודים ואילך בכל אבי"ע דעולם התיקון, הנה ע"ס שבהם, נבחנים רק לבחינת כח"ב זו"ן דאור חסדים, ואע"פ שיש בכל פרצוף כתר חכמה גם כן, אמנם הם מתלוים בהפרצוף בבחינת שורשים, כדי להשפיע הארת חכמה בחסדים, דהיינו באותו הכמות ואיכות שהיו אל הזו"ן דפרצופי א"ק. באופן אשר קומת הכתר שבפרצופי נקודים ואצילות שוה לבחינת זו"ן דפרצוף הכתר אשר בא"ק, דהיינו מטרם הסתלקות א' שהיה בו. וכן קומת חכמה, שוה לזו"ן דחכמה שבפרצופי א"ק. וכו'. כמ"ש בחלק ז' ע"ש. וטעם הדבר, כי כל ענין השתלשלות הפרצופים באים בסבת חסרון, אשר כל תחתון ממלא ומשלים את העליון שלו, כנ"ל באורך, וכיון שא"ק נשלם בשלימות עד הטבור שלו, בסוד מילוי, ומילוי דמילוי, כנ"ל. כי ב' בחי' המילוים האלו, שהם הע"ב והס"ג שלו, חזרו ומלאו את הכלים שלו, אחר הסתלקות אורותיהם בזמן הסתלקות א', עד הטבור. אלא רק מטבור ולמטה, נשאר עוד בלי מילוי, שע"ב וס"ג אינם מגיעים לשם, כנ"ל. ולפיכך, נשתלשלו ויצאו ע"ס דנקודים, וכן כלהו פרצופי אבי"ע דעולם התיקון, כדי לחזור ולמלאות מקום זה דנה"י דא"ק.
והנה לפי המתבאר, תראה שאין כאן שום חסרון אלא רק בבחינת זו"ן דא"ק שמטבור ולמטה, וכבר ידעת אשר מדת זו"ן היא רק אור החסדים עם הארת חכמה, דהיינו במדת זו"ן דאו"י, כנודע. וע"כ מדת כל הפרצופים דאבי"ע הבאים להשלימם, אינם צריכים יותר רק חסדים בהארת חכמה. אמנם ודאי יש גם קומת כתר וחכמה בהם, כמו בפרצופי א"ק, אלא שאינם מאירים מבחינת אור החכמה בעצם, אלא בבחינת הארתם לבד. דהיינו באותו שיעור הצריך להשלמת הלמטה מטבור דא"ק, כנ"ל. והנה נתבאר כי כמו שהע"ס מתחלקות, לה' בחינות של אור החכמה, הנקראים כח"ב זו"ן, ולה' בחינות של אור החסדים הנקראים חג"ת נ"ה. כן מתחלקים הפרצופים בכללם: אשר ה"פ א"ק, הם מבחינת אור חכמה. וה"פ שמנקודים ואילך, הם מבחינת אור חסדים בהארת חכמה. ועד"ז ממש, מתחלקים ג"כ בפרטם: כי ג' פרצופים הראשונים דכל פרצוף וכל עולם, הם ביחס אור חכמה שבאותו עולם או באותו פרצוף. וב' פרצופים התחתונים שהם זו"ן דאותו עולם ופרצוף, הם ביחס דאור חסדים בהארת חכמה.
והנה כמו בע"ס דאו"י, הנה עיקר המשפיע הוא הכתר דאו"י, אשר משפיע אור החכמה לספירת חכמה דאו"י, ואור חסדים הוא משפיע לספירת בינה דאו"י, כנ"ל, הנה כן הוא גם בה' הפרצופים: כי פרצוף הכתר משפיע בחינת ע"ס דאור חכמה, לפרצופי הג"ר. והוא משפיע בחינת ע"ס לפרצופי הז"ת, מבחינת אור דחסדים בהארת חכמה. ולפיכך נבחן בכתר ב' מקומות, לב' מיני ההשפעות האלו, כי מבחינת חג"ת שלו, הוא משפיע אור החכמה. ומבחינת נה"י שלו, שמטבורו ולמטה, הוא משפיע חסדים. ונמצא בעת שמשפיע לפרצוף ע"ב, המיוחס לספירת חכמה דאו"י, הוא משפיע לו מבחי' חג"ת שלו. וכשמשפיע לפרצוף ס"ג, המיוחס לספירת בינה דאו"י, הוא משפיע לו מבחינת נה"י שבו. באופן שכמו שפרצוף ע"ב מקבל אור חכמה מחג"ת דפרצוף הכתר, כן פרצוף ס"ג מקבל אור החסדים מנה"י דפרצוף הכתר. ועם זה מיושב בפשיטות מה שעמדנו לעיל, על ענין הדילוג, אשר פרצוף הכתר דא"ק השפיע לס"ג שלו, כי שם היה עיקר ההשפעה לבחינת אור חסדים, כנ"ל. וע"כ השפעה זו שייכת לנה"י דפרצוף הכתר. כמבואר, ואין זה דילוג כלל, כי כן הוא עוד מהע"ס דאו"י, שהשפעה ראשונה מקבלת חכמה דאו"י, והשפעה שניה של חסדים מקבלת בינה דאו"י.
ועם זה יתבאר לך ההפרש מחג"ת דא"א דאצילות, אל הג"ר שלו. כי הג"ר דא"א, המה מלבישים לחג"ת דעתיק עד החזה, וע"כ נבחנים הג"ר דא"א לעצמות אור החכמה, שה"ס חכמה סתימאה. אמנם חג"ת דא"א, שהם מלבישים מחזה דעתיק ולמטה, דהיינו על נה"י שלו, ששם השפעת אור חסדים, ע"כ כבר נבחן שם א"א ג"כ לבחינת אור דחסדים, והבן. ובזה תבין ג"כ ענין הגרון שיצא לחוץ מראש שלו. כי הגרון הוא בחינת הבינה דא"א, שכל חפצה היא אור החסדים, וע"כ לא יכלה להלביש את חג"ת דעתיק, אשר שם השפעת אור חכמה, וע"כ יצאה לחוץ דהיינו למטה מחזה דעתיק, שהוא לבר מראש דעצמו, ואז יכלה לקבל חסדים מכתר, שהוא עתיק, כי מחזה ולמטה הוא מקום השפעת חסדים דעתיק. ולכן כל המקום הזה של חג"ת דא"א, שהוא מגרון עד הטבור בבחינת חסדים מכוסים, שאין מהם הארת חכמה. כי שם המקום המוכן להשפעת חסדים אל הבינה, וע"כ מכח שליטת הבינה, אשר נמצאת בבחינת אחורים אל הארת חכמה של ראש דא"א, ע"כ החסדים מכוסים, שפירושו, שאין הארת חכמה מתגלה בהם. שז"ס יסוד דעתיק המתלבש בחזה דא"א, שיסוד זה כולו רק להשפעת חסדים אל הבינה הוא עומד, ע"ד כתר דאו"י בהשפעה ב', שמשפיע רק חסדים בלי חכמה אל הבינה דאו"י. והבן וזכור היטב, ענין ב' מקומות השפעה, שנקבעו בפרצוף הכתר: חג"ת להשפעת חכמה. ומטבור ולמטה להשפעת חסדים.


###### Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:147:2
[Ohr Penimi on Talmud Eser HaSefirot 10:147:2](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Penimi%20on%20Talmud%20Eser%20HaSefirot/r/10:147:2)

**ועתה מובן ענין הב' זווגים:** זווג דנשיקין, וזווג דיסודות, שנתחדשו מעולם הנקודים ואילך. כי נתבאר לעיל, אשר עד עולם הנקודים, היו ה' פרצופי א"ק, מבחינת אור החכמה. אלא מנקודים ואילך, נבחנים העצמות של כלהו פרצופים, שהם מבחינת חסדים בהארת חכמה. גם נתבאר, שעם זה נמצא אותו ההפרש גם בה"פ אלו ג"כ, כי ג"ר שבהם נבחנים לבחינת חכמה, בערך הז"ת שהם מבחי' עצמותם חסדים כנ"ל (תתקמ"ו ד"ה והנה) ולפיכך אותו ההבחן הנ"ל דב' מקומות ההשפעה שנעשה בפרצוף הכתר: שחג"ת שלו משפיעים חכמה לע"ב. ונה"י שלו משפיעים חסדים לס"ג. מתחיל רק מעולם הנקודים ואילך, דהיינו אחר שהתחיל התיקון לבחינת למטה מטבור דא"ק, שכל תיקונו הוא מבחינת חסדים בהארת חכמה, כי בחינת הה"פ דאור חכמה כבר קנו שלימותם, ע"י המילוים דע"ב ס"ג עד הטבור, וע"כ נקבע אז בחינת נה"י דכתר להשפעת חסדים. אלא כיון שאי אפשר שיתגלה בהפרצוף חסדים בהארת חכמה, אם לא יהיה שם קומת כתר וחכמה בג"ר של הפרצוף, ע"כ בהכרח שצריכים גם להשפעת עצמות חכמה בהפרצוף, אשר מעצמות זה, יגיע הארת חכמה אל החסדים. וע"כ צריכים ג"כ להשפעת חג"ת דכתר. הרי שצריכים לב' זווגים: א' להשפעת חכמה, מבחי' חג"ת דכתר, והוא נקרא זווג דנשיקין, והוא שייך רק בשביל ג"ר עצמם. וב' הוא זווג דיסודות, שהוא בחי' השפעת חסדים, מנה"י דכתר, שזה שייך בעיקר בשביל ז"ת. כנ"ל.
והנה בשעה שהארת הזווג דמוחין דע"ב ס"ג דא"ק מגיעים לנה"י דא"ק, ולעתיק דאצילות המלביש עליו, שאז מתבטלים הפרסאות שבפרצופי אצילות, כנ"ל, וחזרו עתיק וא"א לפרצוף אחד, דהיינו ששב א"א להיות עתיק, הנה אז מתחלק א"א עצמו לב' מקומות ההשפעה הנ"ל, שמבחינת חג"ת שלו משפיע אור חכמה לאו"א, והיינו על ידי זווג דנשיקין. ומבחינת נה"י שלו משפיע לזו"ן אור חסדים. אלא שגם לבחינת זו"ן, שעיקרם הוא אור חסדים, מ"מ הוא צריך ג"כ להקדם זווג דנשיקין, משום שאין מציאות זו"ן, אלא בחינת הארת חכמה בחסדים, וע"כ אפילו בשעת קטנות של הזו"ן, צריך ג"כ עכ"פ להכלל מהארת חכמה, וע"כ גם לזווג דנשיקין צריך כנ"ל באורך.
והנך מוצא, שבחינת החזה דעתיק, ששם היה בחינת מקום החתך בין אור חכמה לאור חסדים, להיותו הסיום דבחינת חג"ת דכתר, כנ"ל. שהוא המבדיל בין הראש דא"א, ששם חכמה סתימאה עד החיך שבראש, ובין הגרון דא"א שהוא הבינה, שכבר היא באחורים על אור חכמה, והיא מקבלת רק חסדים מלמטה מחזה דעתיק, כנ"ל. הנה עתה נעשה לבחינת משפיע לאור חכמה, כי שם זווג דנשיקין דחיך וגרון דא"א, המשפיעים חכמה לאו"א, כנ"ל, הרי שנעשה שם מקום יסוד חדש, דהיינו ליסוד דראש, המשפיע חכמה. ומקום החתך דאור החכמה, נתהפך ונעשה למקום משפיע לאור החכמה. ומכאן המקור להבחן בנקודת החזה, שיש שם בחינת יסוד פנימי, כמ"ש הרב בכמה מקומות. כי בעת ביטול הפרסא, נהפך פי החזה מבחינת מבדיל על אור החכמה, לבחינת משפיע לאור החכמה. שה"ס זווג דנשיקין דפה דא"א, אחר שנעשה לאחד עם פרצוף עתיק. כמבואר.
והנה נתבאר לעיל, שבשעת השגת המוחין לאו"א, על ידי הנשיקין דא"א, גם או"א וישסו"ת חוזרים להיות פרצוף אחד, כי גם הפרסא דבגוי מעוהי דאו"א ג"כ מתבטלת. והנה אז, יש בהם ג"כ אותו ההבחן בפרטיותם, כמו שביארנו אצל פרצוף הכתר דכללות ה"פ אצילות. וע"כ גם הם משפיעים מבחינת חג"ת שלהם את אור החכמה, ומבחינת נה"י שלהם את אור החסדים. ונמצא גם הם צריכים ב' הזווגים: דנשיקין, ודיסודות, לצורך אצילות זו"ן, ע"ד הנ"ל בא"א. אמנם נבחן בזווג היסודות עצמו, שיש שם ג' בחינות זווגים, שהם: יסוד בינה עלאה, ויסוד תבונה, ומקום החתך, שבין ראש התבונה לרגלי הבינה, וכל אלו הג' נכללים ביסוד הכללי דאו"א, אחר שישסו"ת נכלל ונעשו לאחד עם או"א. כי לפי התאם הגידול של הולד, כן מתעלים בחינות הזווגים. וע"כ המה נבחנים בג' מדרגות, שהם ג' המדורים שבדחז"ל, שמתחלה נבחן הזווג לבחי' חיצוניות גמורה, שהיא במדת יסוד דתבונה, והיא לבחינת נפש דנפש, ומדה זו נקראת מדור א'. ואח"כ בג' חדשים השניים נבחן הזווג לבחינה פנימיות יותר מקודם, שהיא במדת מקום החתך, והוא המדור הב', וזהו לבחינת רוח דנפש. ולבסוף בג' חדשים אחרונים, נבחן הזווג לפנימיות גמורה, שהיא במדת יסוד דבינה עילאה, והיא המדור העליון, ששם מקבל תכלית שלימותו, דהיינו בחינת נשמה חיה יחידה דנפש. ואז הוא יכול לצאת משם למקומו עצמו.
אמנם תבין, שאין זה ג' מקומות של זווג ממש, בדומה לזווג דנשיקין וזווג דיסודות, אלא שהם כולם רק בבחינת היסוד דכללות הפרצוף, שהיא מקום הבטן של כללות הפרצוף, שבסיומו עומד היסוד, כנודע. אלא שיש שם ג' מדורים, כמבואר. וכבר נתבאר זה, שאין העליון מזדווג מבחי' המסך דעצמו לצורך התחתון, אלא מבחינת חיצוניותו, שמודד לו מבחינת מסך כזה, שהוא בהתאם להמ"ן של התחתון, כנ"ל באורך, ומבחינה זו נבחנים הג' מדורים והבן.
וזהו שהאריך כאן הרב, להורות לנו מתחלה את מקום יסוד הכללי, שבו נעשה הזווג וכל הבחינות דעיבור, מתחילתו עד סופו. וזה אמרו "כי מה שהיה בתחלה ראש התבונה, הוא עתה הבנין והיסוד של כללות ב' הפרצופים בהיותם פרצוף א"' כי ידעת שהחזה דא"א, הוא מקום החתך החוצה את ב' הפרצופים האלו, כי או"א להיותם בחינת ג"ר דבינה, שהגרון דא"א הוא הכתר שלהם, נמצאים בבחינת חסדים מכוסים מחזה ולמעלה דא"א. אבל ישסו"ת, להיותם בחינת ז"ת דבינה, שהם צריכים להארת חכמה, מוכרחים להמצא מתחת החזה דא"א, אחר שנפסק היסוד דעתיק, כי שם הוא המקום שאפשר להתגלות בחינת הארת חכמה, כנ"ל באורך. וכבר נתבאר לעיל אשר פי החזה דא"א, הוא בחינת הסיום של קו האמצעי, בערך הפרצופים דלמעלה מטבור, בדומה ליסוד שהוא בחי' הסיום על קו אמצעי בערך הפרצופים שלמטה מטבור. הרי שמקום החזה דא"א הוא מקום היסוד הכללי דאו"א וישסו"ת, בעת ששבו שניהם להיות פרצוף אחד. כי אז הם בחינת פרצוף שלמעלה מטבור, ובהכרח שבחינת הסיום של קו האמצעי שלהם, הוא בחזה דא"א. וע"כ נבחן החזה דא"א לבחינת מלכות דראש דישסו"ת, שהחזה דא"א מלובש בפה דראש זה, ומסיים שם בחינת ג"ר דאו"א, שגם ראש דישסו"ת הוא בכללם. אשר שם החסדים המה מכוסים מבחינת ג"ר דבינה, בסוד כי חפץ חסד הוא, ומשם ולמטה, דהיינו בז"ת שהם ישסו"ת, נמצאים החסדים מגולים. כנ"ל. הרי שהפה דישסו"ת מלביש על מקום החזה דא"א, ששם היסוד דאו"א דכללות, דהיינו בשעה שנעשים שניהם לאחד, ותופסים כל המקום שמגרון דא"א עד הטבור, אז נמצא שם היסוד של או"א. שמתחלה היה שם הפה דראש של ישסו"ת, והבן.
וזה אמרו "כי הנה ראש התבונה היה תחלה במה שהוא עתה שליש תחתון של הת"ת, אשר הוא מקום הבטן של הכללות עתה" דהיינו כמבואר, שפה דראש הישסו"ת מלביש במקום החזה דא"א, שהוא פי היסוד דאו"א, ומשם עד הטבור דאו"א נמשכים הע"ס דראש, הרי שהראש דישסו"ת הוא במקום שליש תחתון של או"א עילאין. שהם מלבישים עם הע"ס דראש שלהם מטבור דאו"א עד היסוד דאו"א. כמבואר.
וזה אמרו "ונמצא כי מקום זווג או"א עתה הוא בבטן של הכללות שהיה מתחילה נקרא ראש התבונה, וכמעט שמקום זה הוא בפי תבונה" כמבואר, שפה התבונה הוא במקום החזה דא"א, שהוא מקום היסוד דאו"א עלאין, אשר בשעה, שהם ב' פרצופים, הרי הם מלבישים על כל המקום הזה, והוא נעלם בתוך הראש דישסו"ת. וכשחוזרים לפרצוף אחד, נעשה שוב המקום הזה מגולה לבחינת שליש ת"ת התחתון, ופה דישסו"ת חוזר ונעשה ליסוד של או"א. ששם מקום הזווג עתה, ושם סוד הבטן, שהוא מקום העיבור.
וזה אמרו "ונמצאו עתה תלת בחינות שיש באמא א' הוא בחינת היסוד של הבינה העליונה. ב' בחינת יסוד התבונה בהיותה נפרדת מהבינה. ג' מקום החתך שבין רגלי הבינה לראש התבונה" כי בהיותם ב' פרצופים, שנמצא המקום שמטבור דאו"א עד סיום רגליהם, מלובשים כולם בתוך ישסו"ת, הנה אז יש לאו"א בחינת תנה"י מיוחדים לעצמם, שהם למעלה מראש התבונה. ועד"ז יש לישסו"ת בחי' תנה"י מיוחדים לעצמם. שהם ב' בחי' יסודות אמיתיים: דבינה עליונה, ושל התבונה התחתונה. ומלבד זה נבחן ג"כ המקום החתך שנמצא במקום הטבור דאו"א, ששם מסתיים ראש ישסו"ת, כנ"ל, ורגלי אמא עלאה הם בהכרח למעלה מראשם. והנה מקום זה הוא גם כן בחינת השפעה לתחתון, בדומה לבוצד"ק שבנקב החזה דז"א, המשפיע בחינת הקטנות אל הנוקבא, בעת היותה אב"א עם ז"א. כנ"ל בחלק ט'. ע"כ ג' מקומות אלו המה ג' בחי' מסכים, שמדת הזווג נמדדת על ידיהם. אשר או"א מודדים לזו"ן בעת עיבורם, על פי המסכים האלו, מתתא לעילא, בסוד ג' המדורים. כנ"ל.
וזה אמרו "וכנגדם יש גם בזו"ן תלת בחינות: א' הוא האורות וכו'. ב', בחינות הכלים וכו'. ג' בחינות הרפ"ח ניצוצין וכו'" כלומר שהכלים מקבלים בג' חדשים הראשונים, שאז הולד במדור התחתון בזווג דמסך מבחינת יסוד דתבונה, המודד לו בחי' נפש דנפש, שהוא הארת כלים. והניצוצין מקבלים תיקונם בג' חדשים האמצעים, שאז הולד במדור אמצעי, שהוא בחינת המסך דמקום החתך, המודד לו קומת רוח דנפש, שהוא מספיק לתיקון הניצוצין, וז"ש, שבמקום האמצעי של מקום החתך עלו שם הרפ"ח ניצוצין דאור. ועלו, פירושו שנתקנו. ובג' חדשים האחרונים, מקבל הולד תיקון האורות, שהם בחינת ג"ר של העיבור, שהיא בחי' נשמה חיה יחידה דנפש, והיינו מבחינת מסך דיסוד הבינה עלאה, שנקרא מדור העליון. אבל אין לפרש, שהניצוצין מתחילים לעלות רק במדור האמצעי, שהוא בג' חדשים האמצעים, וכו'. שהרי גם בג' חדשים הראשונים שהולד הוא במדור התחתון, הנה כבר יש שם, אורות ניצוצין כלים. כי אז נכנסים בו ק"ב ניצוצין, גם אור הנפש דנפש. אלא הכוונה היא כלפי מדת התיקון, כמבואר לעיל.
וכמו שבארנו ענין הנרנח"י דנפש בהתחלקותם בכלים ניצוצין ואורות בג' המדורים, כן נבחן עוד בכל אחד מהם בחינת נרנח"י פרטים. כי גם יש בכלים לבד בחינת נרנח"י, דהיינו בחינת נרנח"י בנפש דנפש. וכן בניצוצין יש בחינת נרנח"י, שהם נרנח"י דרוח דנפש. וכן באורות בחי' נרנח"י, שהם נרנח"י דג"ר. וזה אמרו "כל בחינה מאלו תלת בחינות העיבור וכו' בכל אחד ארבע זמנים, והם: תחלה ג' ימים ראשונים של קליטה. ב', הוא עד ארבעים יום, שבהם נגמר צורת הולד. ג', הוא עד סוף ג' חדשים ראשונים, שבהם ניכר העובר. ד', עד תשלום שאר חדשי העיבור וכו'" דהיינו כנ"ל, שג' ימי קליטה שבכל מדור, הוא בחינת נפש של המדרגה ההוא אשר שם. וארבעים יום הראשונים דבחינת הג' חדשים שבמדור ההוא, הוא בחינת רוח שבאותה המדרגה. ותשלום ג' חדשים שבכל מדור ומדור, הוא בחינת הנשמה חיה יחידה שבאותה מדרגה. וזמן הד' שהוא תשלום כללות העיבור עד שיהיה ראוי לצאת משם למקומו, שנקרא לידה, הוא בחינת נפש דרוח המתחיל להכנס בו כמ"ש במקומו. שגם בחינה זו נוהג בשעת ההעברה ממדור למדור.
והנה מה שכתב הרב אשר ישסו"ת מלבישים רק שליש תחתון של ת"ת דאו"א, אין מכאן סתירה למ"ש במ"א, שישסו"ת מלבישים מחזה ולמטה דא"א, שהוא ב"ש ת"ת דאו"א. כי עיקר ישסו"ת מתחילים מטבור ולמטה דאו"א, אלא הכתר שלהם מתחיל מחזה דאו"א, באופן, שאותו המקום מחזה עד הטבור, הוא שייך לכתר דישסו"ת. ונודע, שכתר אינו נכנס בחשבון הפרצוף, וע"כ מדייק כאן מקומם של ישסו"ת מטבור ולמטה דאו"א.
וטעם הדבר הוא, משום שישסו"ת הזה, שסוד הבטן לתיקון העיבור נתתקן בע"ס דראש שלו. הוא בחינת וא"ו של הוי"ה דס"ג, שיש בו לבד המילוי של ה**א**', כנודע, שכל אותיות הוי"ה דס"ג הם במילוי יודין, חוץ מ**ו**' שבו, שהיא במילוי **א**'. וכבר ידעת טיבה של הואו הזו דס"ג, שהיא השורש של הוי"ה שאותיות המילוי הם במילוי אלפין, שנקרא מ"ה החדש, שנקרא הדר ומהיטבאל, שהם זו"ן של אצילות כנ"ל (דף תתקי"ז ד"ה ועתה). עש"ה בכל ההמשך. כי מילוי אלפין פירושו, תיקון קוים הנעשה ע"י עלית ה"ת בעינים, שקו האמצעי שב**א**' מורה על הפרסא הנעשה מלמטה לגו"ע של המדרגה, שהוציא את אח"פ של המדרגה לחוץ ממנה, כנ"ל באורך. שעיקר תיקון הזה הוא רק לבחינת זו"ן, אמנם ג' הפרצופים הראשונים דאצילות, שנמשכים מסוד השם מ"ב, הם במילוי יודין, שפירושו ממסך דצמצום א', הנמשכים מהבחינה שכנגדם מג"ר של א"ק, המסתיימים למעלה מטבור, שאין בהם מצמצום ב' ולא כלום, כי עד הטבור דא"ק נבחן בשם עולם העקודים כנודע. והנה תיקון קוים הזה, מתחיל בעולם הנקודים, ששמה נתקנו רק בחי' ג"ר של הז"ת, שהם בדיוק אותו המקום שנקרא בטן דפרצוף ס"ג הכלול דא"ק, כי מקום הטבור דא"ק הפנימי הוא ג"כ מקום הטבור דס"ג דא"ק, כמ"ש בחלק ז'. אשר הטעמים דס"ג, שלא ירדו כלל למ"ה וב"ן דא"ק, הם נתפשטו עד הטבור דס"ג, שהוא משום שיש בהם התלבשות של ע"ב, וע"ב מוכרח להסתיים על הטבור, כי אין אור החכמה יכול להתפשט לעולם למטה מטבור של הפרצוף. אלא הנקודות דס"ג, שכבר אין בהם מבחינת ע"ב דהתלבשות, הם יכלו להתפשט למטה מטבור דס"ג, ולהתחבר עם המ"ה וב"ן דא"ק, כמ"ש שם באורך. וע"כ גם הג"ר דנקודים מתחילים רק מטבור דס"ג דא"ק ולמטה, ונמשכים עד סיום הת"ת, דהיינו בדיוק שליש התחתון של ת"ת דס"ג. וג"ר אלו דנקודים יצאו שם בתיקון קוים מה"ת בעינים בעת קטנותם, אבל לז"ת דנקודים לא נמשך תיקון זה, הרי שרק מקום הבטן דס"ג לבדו נתקן שם בתיקון קוין. והוא בחינת הואו דס"ג, אבל מבטן ולמטה, שהם הנהי"מ דס"ג לא נתקנו בתיקון קוין, וע"כ הה' אחרונה דס"ג אין בה מילוי **א**', אלא מילוי **י**', כנ"ל באורך.
ונתבאר שם, שראש הא' דנקודים יצא שם מטבור דס"ג ולמעלה, עד החזה דס"ג, אלא שאינו מצטרף לנקודים, משום שהמסך שלו נמצא למטה ממנו, ואין עביות המסך פועלת כלום ממטה למעלה. כנ"ל (דף ת"ט ד"ה ג"ר) ולכן גם הוא נחשב עוד לעקודים, דהיינו שאין בו עוד מתיקון קוין. וע"כ הוא נבחן לבחינת כתר עליון של הנקודים, שאינו כלל בחשבון הפרצוף נקודים. ומכאן המקור אשר הכתר דב"ן, אינו מצטרף לפרצוף.
ותדע, שערך ישסו"ת כלפי או"א באצילות, הם ממש, כערך פרצוף הנקודים, כלפי הס"ג דא"ק, לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי גם או"א אלו, הם קומת הס"ג באצילות, שיש בהם בחינת ע"ב דהתלבשות, בשוה לס"ג דא"ק, וע"כ גם הם, נמשכים הטעמים שבהם רק עד הטבור, מאותו הטעם הנ"ל, כי בחינת ע"ב אינה יכולה להתפשט למטה מטבור בשום פרצוף. וע"כ עד שם הוא בחינת י"ה דאו"א, שהם במילוי יודין, ומטבורם ולמטה עד סיום הת"ת, הם במילוי **א'**, דהיינו הוא"ו דהוי"ה דס"ג, כי זה המקום מקבל התיקון קוים מהבחינה שכנגדו בס"ג דא"ק, ששם עומדים ג"ר דנקודים, וע"כ מתחיל הלבשת ישסו"ת מטבורם של או"א ולמטה, שהוא הבטן דעיבור, הראוי לתקן את הזו"ן הנכללים שמה בבטן ההוא, עם התכללות נה"י בחג"ת, שפירושו, עלית ה"ת בעינים שלו, ותיקון קוים, העושה אותו בסוד רשות היחיד, כנ"ל באורך. הרי ברור שאין ישסו"ת יכולים להתחיל ממעלה מטבור דאו"א אף משהו, בדומה לג"ר דנקודים. ועם כל זה, בחינת ראש הא' של ישסו"ת, שנקרא כתר דישסו"ת, הוא מלביש מטבורם ולמעלה דאו"א עד החזה שלהם, דהיינו בדומה לראש הא' דנקודים, המלביש ג"כ מטבור דס"ג דא"ק ולמעלה עד החזה, אלא שה"ס הכתר ב"ן, שאינו מצטרף לפרצוף, משום שמסך שלו עומד בו מלמטה, ואין עביות המסך פועלת ממטה למעלה. וע"כ כתר דישסו"ת, נחשב עוד לבחי' י"ה דאו"א, שהם במילוי יודין, והוא אינו נכלל כלל בבטן דאו"א, שהוא במילוי **א**', כמבואר. והנה נתבאר היטב סוד הבטן דאו"א, שהוא ממש בחינת ג"ר דנקודים, כלומר, שהוא המקבל באצילות, אותו ערך דג"ר דנקודים בעולם הנקודים. והוא סוד המילוי **א**'
שבוא"ו דס"ג. וע"כ **א**', זו היא כל השורש של מ"ה החדש המתקן את הב"ן, והבן היטב.
ועם זה תבין היטב מה שכייל לן הרב, שאין שום מציאות זווג באו"א לצורך הזו"ן, אם לא יתחברו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. והטעם הוא כמבואר, אשר ערך ישסו"ת כלפי או"א דאצילות, הוא ממש אותו הערך דג"ר דקטנות הנקודים, כלפי ס"ג דא"ק. וזכור כאן, שענין תיקון הקוים שיצא בג"ר דנקודים, הוא מבחינת התכללות ה"ת בעינים, וזה יצא רק בזמן הקטנות דנקודים, כנודע. אמנם אחר שקבלו נה"י דא"ק את האור החדש דבקע לפרסא, והאיר אותו דרך הטבור דא"ק לג"ר דנקודים, שהוריד ה"ת מכתר דנקודים והשיב או"א לראש, הנה אז נתיחדו ג"ר דנקודים עם כללות הס"ג דא"ק לפרצוף אחד, כי כל ההבדל שביניהם היה מכח הה"ת שנכללה בעינים דג"ר דנקודים, מה שלא היה זה למעלה מטבור דס"ג דא"ק, כנ"ל בדברי הרב (דף שצ"ו אות ו') כי הלמעלה מטבור, לא נתחבר מעולם עם הה"ת שבמ"ה וב"ן דא"ק. ונמצא עתה אחר שירדה ה"ת מעינים גם מג"ר דנקודים, הנה אין עוד מה שיבדיל בין ג"ר דנקודים לס"ג דא"ק, וע"כ נעשו עתה לפרצוף אחד, כנ"ל (דף תתקל"ו ד"ה גם) והנה אז אחר שג"ר דנקודים נעשו עם ס"ג דא"ק לפרצוף אחד, דהיינו שג"ר דנקודים נעשו לבחינת שליש תחתון דת"ת דס"ג דא"ק, ופה דנקודים נעשה לבחינת יסוד לפרצוף הכללי דס"ג, הנה אז השפיע יסוד דא"ק הפנימי, את ה**ו**' ונקודה, אל יסוד הכללי דס"ג דא"ק, שהיה מקודם זה בחינת פה של ראש דנקודים, שהוא ג"ר, ואז נזדווגו בחינות או"א על המ"ן אלו ד**ו'** ונקודה, שהם טפת זו"ן השרשים כנודע. ותקנו אותם, והולידו ז"ת דנקודים. כמ"ש שם. הרי שלא נזדקק יסוד דא"ק הפנימי, לבחינת ג"ר של הקטנות נקודים, כי המה אינם ראוים כלל לזווג, להיותם בבחינת קטנות, ומה גם עם פרצוף כתר דא"ק, אלא "שיסוד דא"ק נזדקק רק לפרצוף ס"ג שלו, ורק למקום הבטן דס"ג, דהיינו שליש התחתון דת"ת, כמבואר, שהוא באותו מקום שהיה שם בתחלה הפה דאו"א דנקודים, ועתה הוא בחינת יסוד דס"ג דא"ק.
ועם זה מתבאר בפשטות גמורה, שאין ישסו"ת דאצילות, ראוים לקבל זווג מבחינת מ"ן דזו"ן, על ידי זווג מיסוד דא"א, בזמן היותם נפרדים מאו"א דאצילות, כי אז הם בבחינת קטנות, ואין יסוד דא"א מזדווג אלא בפרצוף הס"ג הכללי דאצילות שהם או"א. כמבואר לעיל, (דף תתקמ"ו ד"ה והנה כמו) שיש לפרצוף הכתר ב' מקומות השפעה, שהשפעת חכמה משפיע לע"ב. והוא מפה ולמטה שנקרא זווג דנשיקין. והשפעת חסדים, הוא משפיע לפרצוף ס"ג. שהוא מבחי' היסוד שלו עש"ה כל ההמשך. הרי שאין זווג ליסוד דכתר דאצילות עם או"א דאצילות, אלא אחר שישסו"ת ואו"א חוזרים לפרצוף אחד, שאז נה"י דא"א משפיעים לבחי' הבטן של פרצוף ס"ג, שיש שם התיקונים של המילוי **א**', כנ"ל. משא"כ בהיותם נפרדים, שעדיין יש הה"ת בעינים של ישסו"ת, הנה אינם ראוים לזווג כלל. והבן זה היטב.
המתבאר מכל האמור עד כאן, שבחי' העיבור דזו"ן בעולם דאצילות, דומה לגמרי, לבחי' השפעת יסוד דא"ק את ה**ו'** ונקודה אל הפה דאו"א דנקודים, לכל דקדוקיהם ופרטיהם: הן מבחינת המזדווגים, והן מבחינת המ"ן שורשים של התהוות הזו"ן, והן מבחינת ב' הזווגים של נשיקין ויסודות, וכו'. אלא, שיש כאן ב' ענינים נוספים: א' הוא, ענין התחלקות הכתר לב' פרצופים א"א ועתיק. ב' הוא, ענין הזווג שלא נעשה על עצם המסך דעליון, אלא מבחינת החיצוניות שלו, שבזה נמצא, שמודד אל העובר את בחינותיו לאט לאט על סדר המדרגה, מראשית קטנותו, עד גמר גדלותו, דהיינו בהתאם לפי מדת המ"ן דזו"ן, שגם המה עולים בסדר המדרגה, כמ"ש זה בחלקים הבאים בע"ה. ועיקר החידוש שנתוסף כאן, על בחינת הזווג דנקודים, הוא ענין תיקון קוים בבחינת ו"ק של הנה"י. כי בנקודים, שז"ת של פרצוף נה"י, שהם ה**ו**' ונקודה שהשפיע יסוד דא"ק לאו"א דנקודים, יצאו שם מבחי' עצם המסך דאו"א עצמם, ולא היה בהם בחינות קטנות כלל, אלא שיצאו תכף בכל גדלותם, מבחינת האור החדש דבקע לפרסא, דהיינו בלי תיקון קוים כלל כנ"ל, ע"כ היה בהם שביה"כ, כנודע. ולא נשאר שם, אלא בחינת ג"ר של פרצוף נה"י, שהם ג"ר דנקודים, מכח תיקון הקוים שלהם. ומהם נשאר שורש מספיק לתיקון המ"ה החדש, כי מהם נמשך סוד הבטן דאו"א, שה"ס וא"ו דהוי"ה דס"ג. כנ"ל. וכבר ידעת אשר בחינת היסוד, נתחדשה ע"י עיבור דזו"ן פעם שנית בבטן דאו"א דנקודים, כי אז יצאו גם בחינת ז"ת דפרצוף נה"י, בבחינת תיקון קוים, שע"י כך, יצא בחינת קו אמצעי, גם בנה"י עצמם, שנקרא יסוד. (כנ"ל דף תתקי"ז ד"ה והנך ע"ש כל ההמשך) וזהו עיקר החידוש שנתוסף כאן על הזווג דנקודים, כי שם לא נתקן בפרצוף נה"י אלא רק מדת הנקבה, שפירושו, שנתקן לה תיקון קוים בג"ר דנה"י, שה"ס הבטן, שמשם כל שורש הולדה דפרצופי אבי"ע, שתיקון זה נעשה בבחינת הס"ג דא"ק, כנ"ל, שה"ס ג"ר דנקודים, שבעת גדלותם נעשה בהם בטן אל הס"ג. כנ"ל. ובבחינה זו לא שלט שם שבירה וביטול אפילו במשהו, כי כל הקטנות דג"ר אלו, דהיינו כל הבחינות שהיו בהם תיקון קוים, כל זה נשאר להם בתכלית השלימות, כנודע. שז"ס שנולדה בת תחלה. וז"ס בת תחלה סימן יפה לבנים, כי אם לא היה תיקון זה בעולמות, הנה לא היה כלל בחינת הבטן, שהוא שורש כל הולדה שבעולמות, וע"כ נבחן לשורש הבנים שבעולמות, והבן זה. ובעולם אצילות, נעשה תיקון קוים גם בז"ת שהוא הקו אמצעי דנצח הוד יסוד עצמם, שנקרא יסוד, ונקרא מ"ה החדש, וה"ס זו"ן דאצילות, שנקרא מ"ה ומהיטבאל. והנה נתבאר ב' העקרים הנוספים כאן, על עולם הנקודים, שהם: א', התחלקות הכתר לב' פרצופים, וכן כל שאר פרצופי אצילות. וב', הוא ענין יסוד זכר שנתחדש כאן. אכן ביתר הענינים דומים זה לזה לגמרי.
כי תמצא שם, שאחר שהגיע אור החדש של הזווג דע"ב ס"ג העליונים דא"ק, הוריד ה"ת מעינים דנקודים, וביטל הפרסאות, שהוא הזווג דנשיקין שנעשה מתחלה, לתיקון ג"ר עצמם: שאור הזווג דע"ב ס"ג דא"ק, יצא דרך הטבור דא"ק, והאיר אל הג"ר דנקודים, והוריד ה"ת מעינים דשם, שעם זה נתחברו ג"ר דנקודים עם כללות הס"ג דא"ק לפרצוף אחד, כנ"ל ע"ש. והנך מוצא, ענין זה ממש גם כאן, כי ע"י זווג דנשיקין של חיך וגרון דא"א, יצאה טפת הזווג גם אל או"א, שע"י זה נתיחדו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד. וכבר ידעת, שערך או"א וישסו"ת הם כערך ג"ר דנקודים עם ס"ג דא"ק. ע"ש. אלא שיש שינוי, כי שם יצאה טפת הזווג דא"ק דרך הטבור, וכאן יצאה דרך הפה דא"א. אמנם כשתדייק היטב, תמצא גם בזה שיש השואה ביניהם. כי נתבאר לעיל אשר חזה דעתיק מלובש בפה דא"א בסוד מקום החתך בין אור החכמה אל אור החסדים, כי ע"כ נבחן חכמה סתימאה, לאו"א, והגרון לישסו"ת, כנ"ל בדברי הרב. (ועי' היטב לעיל דף תתקמ"ח ד"ה והנך מוצא) ונתבאר שם, שע"י טפת הזווג דע"ב, נתהפך פי החזה דעתיק, ממבדיל על אור החכמה, ונעשה למשפיע לאור דחכמה. ע"ש. הרי שגם כאן באצילות, אע"פ שנעשה הזווג דנשיקין בפה דא"א, מ"מ עקרו הוא מחזה דעתיק, המלובש שם, הרי שגם באצילות, יצא האור המוריד לה"ת, דרך החזה דכתר כמו בנקודים דרך הטבור דא"ק, אלא משום שיש כאן ב' פרצופים בכתר, נמצא זה המקום דחזה דעתיק, שהוא פה דא"א.
גם יש לדייק, כי החזה דעתיק וטבור דא"ק הם ג"כ בחינה אחת, כי גם הטבור דא"ק, הוא בחינת מקום החתך. בין אור חכמה שבפרצופי הג"ר דא"ק שלמעלה מטבור, ובין ג"ר דנקודים שהם בחי' אור החסדים. כנ"ל.(דף תתקמ"ה ד"ה וכבר) הרי שמבחינת עתיק שהוא עיקר הכתר דנקודים, דומה הזווג דנשיקין דאצילות, לבחינת האור החדש שיצא דרך הטבור, לתיקון הג"ר דנקודים. וכן כל יתר הבחינות כמ"ש לעיל. והנה נתבאר לך המפתח, להבין עמו כל בחי' העיבורים של זו"ן, כי תשוה אותם לזווג פרצוף הכתר דא"ק עם הס"ג דא"ק. ושים לבך לזה, ויהיה לך לפתח עינים.