## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings Chapter 11

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:2:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Blessings/r/11:2:1)

**מברך עליה קודם לעשייתה.**
**הנה** בירושלמי פרק הרואה הלכה ג' מצוות אימת מברך עליהן, ר"י אמר עובר לעשייתן ר' הונא אמר בשעת עשייתן כו' טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה וי"א קדושין בבעילה. ופירושו דכמו דאמר בירושלמי פרק כיצד מברכין אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס, משום דחיישינן שמא לא יבוא לידו הך ככר ואם יבא אח"כ יהא צריך לברך וכמו שכתב הרמב"ם אין מברכין לא על אוכל ולא על המשקה עד שיבוא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך כן סובר הירושלמי בכל המצוות שצריך לברך בשעת עשייתן שמא לא יבואו לידו, לבד טבילה צריך לברך קודם שבשעת הטבילה פיו במים, או לאח"כ כתלמודין, וכן תקיעת שופר שבפיו תוקע וכו' - וע"ז אמר שם עוד אמר ר' יונה אית לך חורי תפילין ש"י עד שלא יחלוץ תפילין של ראש עד שלא ייבה. פירושו, דבני מערבא מברכי אקב"ו לשמור חוקיו כשמסלקין התפילין דסברי דושמרת החוקה אחוקת תפילין מדבר וא"כ מברך הברכה טרם שמסלק וחולץ מאתו השל יד, ורק עובר לעשייתן היינו קודם שמסלק השל יד בשעה שסילק השל ראש, וכן של ראש עד שלא ייבה, פירש קודם הנחתו על הראש בשעה שהניח את של יד מברך אקב"ו להניח תפילין, וטעמא משום דאף אם לא יבוא לידו השל ראש להניח, לא יהיה ברכתו לבטלה, דהא הניח את של יד [וכן אם לא יחלוץ השל יד, אינה לבטלה שהלא סילק את הש"ר, רק זה בידו לחלוץ] ותפילין אינן מעכבין זה את זה, ואם יבוא השל ראש ודאי טוב, וע"ז קאמר מן דייבא הוא. לא ייבה הא פירוש כיון ששל יד כבר בא על ידו והניחה, אף אם לא יבוא השל ראש ג"כ מהני ברכתו על של יד, ומאי איכפת לן כיון דלא הוי ברכתו לבטלה, נמצא דברכת להניח תפילין מברך בשעה שמניח את של יד, אע"ג דפוטר את של ראש והוי לשל ראש עובר לעשייתן, וכן כשחולץ את השל ראש מברך לשמור חוקיו, אע"ג דלשל יד דפוטר הוי עובר לחליצתו ועיין ירושלמי לעיל פ"ב ה"ג ודו"ק היטב וברור.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:8:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Blessings/r/11:8:1)

**אבל אם עשה מעקה.**
**פי'** אף ע"ג דעשייתה כשירה ע"י עו"ג מכל מקום מברך. עיין מנחות דף מ"ב.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:9:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Blessings/r/11:9:1)

**כל מצוה כו' שהחיינו.**
**יעוי'** פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הלכה י"ח בדברי רבינו מן החדש.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:11:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Blessings 11:11:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Blessings/r/11:11:1)

**עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה.**
**כדברי** רבינו, היא שיטה המחוורת ויצא לו מסוגיא דגמרא הנך חילוקים, החילוק בין עושה מצוה לאחריני לעושה לעצמו, הוא מדאמר לא סגי דלאו איהו מהיל, אבי הבן מאי איכא למימר, והמובן שהמצוה על האב למולו, והחילוק בין מצוה שהיא רשות למצוה שהיא חובה, הוא מדאמר לא סגי דלאו איהו שחיט, פסח וקדשים מא"ל, פירוש דמוכרח לשחוט וחובה עליו, דאין לפרש המובן דמצי אחר לשחוט לא האי גברא, ואם כן קדשים ע"כ שחיטה מצוה בבעלים, והירושלמי אמר ריש פרק ב' דקדושין דאדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ועיין מנחות דף י"ט אי מה סמיכה בבעלים אף שחיטה בבעלים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בפלפול. ולכן ע"כ הפירוש כרבינו, דבחולין עיקר השחיטה רשות משא"כ בקדשים, ומה שכתב המגדול עוז ליישב הך דמגילה ופסח ומצה נכון מאד. משום דלא דמי למה שכתב רבינו בעשה המצוה לו ולאחרים בדבר שהוא חובה, דתקיעת שופר מצותה ביחיד כמו ברבים, לא כן הנך דעיקר מצותן הוא בחבורה, ולכן תקנו בעל להורות שהעשייה בצירוף אחרים היא עיקר, ובפרט דאין שוחטין את הפסח על היחיד לכן מברך בעל שהוראה זו היא על עשייה לאחרים שזה עיקר בזה, אבל מצוה שלא נתקן עיקר מצותה לעשות עם אחרים מברך כשעשה לעצמו ולאחרים בלעשות וז"ב ונכון. אולם מעל אכילת פסח לא קשה בל"ז כיון שעיקר המצוה שחיטה וזריקה דמעכבי כבר נעשו מבעוד יום, לכן על אכילת פסחים דלא מעכבא מברך בעל וכמו בנטילת לולב שכבר הגביהו, ולכן תקנו כן במצה ומרור שנאכלין עם הפסח מצוה להיאכל עם הפסח, וגם זה פשוט. וממה שלא הזכיר רבינו מצוות דאכילה, נ"ל דבאכילה שהברכה מורה על המצוה אבל לא על הפעולה דאכילה אוכל אדם אותן מרשות בלא מצוה ג"כ, מסתברא לברך בעל שעל אכילה פרטית זו מצווים אנו מהשי"ת, וכי חשיב רבינו מילי דאין להן ענין מרצון האדם רק מצווי השם יתברך, וכן מקרא מגילה יתכן דבלא המצוה הוא כמו תלמוד תורה. והבן ורשות חשיב שחיטה ונטילת ידים שמתירין אותו לאכילה. אבל ציצית מעקה וכיו"ב חשיב לאינם חובה עיי"ש. אמנם מתוספתא מוכח דכל זבחים מברך לאכול זבחים עיי"ש וזה דלא כמוש"כ בתירוץ הב' ועיין מש"כ רבינו בהלכות בכורים פרק י"א גבי פדה"ב ודו"ק.