## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 2

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 2:15:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 2:15:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/2:15:1)

**בצק שבסדקי העריבה כו' ואם לאו חייב לבער.**
**נראה** דמיירי שיש כזית בצק אלא שאינו במקום אחד והוא מעורב בין הסדקין כו' ואפ"ה כתב בחצי זית בבית כו' הואיל ואלו החצאי זיתים דבוקין בכתלים היינו מפני שאם אינם דבוקין לכותל הרי הוא כמו במקום שאינו עשוי לחזק בעריבה דחייב לבער, הא פחות מכזית לבדו לא מצאנו מפורש שיהא חייב לבערו. ונראה שסובר שאין חייב לבער פחות מזית לחודא ודלא כמשמע מהרב המגיד והכסף משנה ולכן אמר סמי קילתא מקמי חמירתא גם לפחות מזית אף דאין איסור מן התורה בחצי זית מ"מ אם יש זית בעריבה אלא שהוא בשני מקומות הלא להחמיר מה"ת ולכן צריך להחמיר בהני תרי לישני. ונראה שכן מוכרח לשיטת רבינו דפסק דבל יראה לא הוי לאו הניתק לעשה ולוקין עליו א"כ איך יוקים הא דאמרינן בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד רב אשי אמר דכו"ע אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודכו"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא כו' מ"ד מעל סבר כריה"ג דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה. ותקשה איך יפדנו הא כיון שיפדה יעבור בבל יראה וע"כ דיפדנו לאנשים הרבה בפחות מכזית ויהי' שוה פרוטה וע"כ דפחות מכזית א"צ לבער אף מדרבנן דאל"ה כיון דמדרבנן לא חזי לפדיה תו לא מעל וכמו שכתבו רבנן בתוספות דהא דאין פודין להאכיל לכלבים בקדשי בה"ב לא הוי אלא מדרבנן יעו"ש ואפ"ה לא מעל וכן כתב בשאגת אריה.
**אמנם** יתכן דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה באכילה איתרבי נמי כמו כן לענין בל יראה בחצי שעור והתם כיון דסבר כריה"ג וטעמי' דמפיק מלך דמותר בהנאה ואידך לך מוקי לשלך אי אתה רואה הא של אחרים אתה רואה ואידך כו' חד בשאור וחד בחמץ וריה"ג לא סבר כן ולא סבר הך צריכותא והיינו דיאמר בשאור ואנא אמינא מה שאור שחימוצו קשה את רואה של אחרים וזהו כבית שמאי דסברי מהאי טעמא דשאור בכזית וחמץ בככותבת דלכתוב בחמץ ולא בעי שאור כו' ולא סברי הך דחמץ ראוי לאכילה גרע [וכן כתב מוהר"ם ברבי] וא"כ לריה"ג דחמץ אכילתו בככותבת ושיעור בעורו בכזית חזינא דלא דמי אכילה לביעור א"כ הוה"ד דאיסור חצי שיעור לא ידענא בביעור דלא מצית יליף מאכילה אבל לדידן ילפינן ביעור מאכילה כמו דבאכילה אסור חצי שיעור כן לענין ביעור כמו"ש המהר"ם חלאווה, אמנם זה רחוק. אולם באמת ע"כ כן הוא, דפירוש הגמרא תמוה דאף אם נימא דלריה"ג מותר בהנאה וחזיא לפדיה דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר כמוש"פ ר"י הזקן מ"מ הואיל ואין פודין להאכיל לכלבים הלא עיקרו מקרא דואכלת ולא לכלביך א"כ הוה"ד להסיק תחת תבשילו אסור דכל מה דלא קרינא ואכלת מיתסר ותו אכתי לא חזי למידי וכן ממעט בספרי מוזבחת שלמים ואכלת פרט לעולות שאינן נאכלין ולא אידכר בשום מקום דאין פודין להאכיל רק לכלבים הא להיסק ותבשיל מותר ואיך לא זכר רב אשי במפורש וסתם דבריו כולי האי ועוד דבשור שנגח את הפרה אמר דשור פסולי המוקדשין שנפל לבור איתמעט מוהמת יהי' לו והא חזי להנאת היסק וכי"ב ועיין תוספות שם שהרגישו בזה ומה שחילקו בין קדשי בה"ב לקדשי מזבח דחוק. לכן אמינא דלא עלה על דעתו של רב אשי דיפדנו להיסק תחת תבשילו דרק לכלב אסור דהא תנן אם מתו יקברו וע"כ דלא חזי למידי. אלא כוונתו כדפרישית שיפדו באופן שמותר להשהות בפחות מכשיעור וא"ש דהנה רבנן בתוספות העלו בבכורות דף ל"ב ובריש כל התערובות וכאן דהא דאין פודין קדשים להאכיל לכלבים דוקא מידי דלא חזי' רק להאכיל לכלבים הא מידי דחזי לאדם תו שרי גם להאכיל לכלבים ומותר להאכיל בשר בכור אף לכותי ודוקא טריפה בקבורה א"כ שפיר אמר רב אשי דיפדו כל אחד להאכיל לכלבים פחות מכשיעור היינו שיהא פחות מכזית ויש בו שוה פרוטה, ואי דאין פודין להאכיל לכלבים זה דוקא במידי דלא חזיא רק לכלבים הא כאן הרי שרי להשהותו עד אחר הפסח ולאכלו אח"פ וחזי כשהוא נאכל לכלב אף לאכילת אדם לר' שמעון דחמץ שעבר עליו הפסח מותר תו שרי להאכיל לכלבים ותו הוי ממון גמור, דבתוך הפסח רשאי להאכיל לכלבים הואיל ויכול להשהותו אחר הפסח וליכא למימר הא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ואם יפדה חמץ בפסח מצד שיכול להשהותו אחר הפסח מסתברא דאין הפדיה נתפסת בו דהא לא הוי בי' להקדש רק גורם לממון לבד [כן נראה] ולא מצינו פדי' רק בממון גמור וע"כ הא דנתפסת בו הפדיה היא מחמת שיכול להאכיל לכלב ואין פודין קדשים להאכיל לכלב מאי תאמר הא יכול להשהותו אחר הפסח זה אינו דמצד שחזי לאה"פ לא נתפס' בו הפדייה דלא הוי בי' להקדש רק גורם לממון וע"כ דנפדה מצד שראוי לכלב תו אין פודין להאכיל לכלבים ונמצאת אוחז החבל בשני ראשין דאם תאמר דאין פודין להאכיל לכלבים תאמר שיפדנו להשהות אחר הפסח וא"ת הא אין פדי' בדבר דלא הוי אלא גורם לממון ע"ז באה התשובה דהא מצי להאכיל לכלבים וכיון דחזי רק אחר הפסח תו שייך אין פודין להאכיל לכלבים כיון דעיקרו של פדי' הוא מצד שיאכיל לכלב. דע נא בזה היה ניחא אם לא היתה הקפידא רק על הפדי' שלא יפדה להאכיל לכלבים אולם באמת אין זה בדיני הפדיה דהא אם נפדה כשהוא חי ומת אין המת שלו אע"ג דבשעת פדייה היה ראוי למאכל אדם מ"מ אם בעת שמאכילו לכלב אינו ראוי רק לכלב אסור להאכיל לכלב וכמו שמפורש בב"ק שם, וכמו תזבח ולא גיזה הוא דהגוזז בפסוה"מ שנפדו לוקה כן ואכלת ולא לכלביך הוא לאחר הפדיה אם נעשה טריפה או מת אסור להאכיל לכלב וא"כ אם הוא מת או טריפה תו לא מהני בי' פדיה דלא חזי למידי דלמאכל אדם הוא אסור ולמאכל כלבים אסור להאכילו ותו אתי שפיר כאן דאע"ג דמשום דלאחר הפסח הוא שרי באכילה לא הוי רק גורם לממון ולא נתפסה בו הפדיה מ"מ הא ממון גמור הוא דשרי להאכילו לכלבים, מאי תאמר אין פודין קדשים להאכיל לכלבים זה אינו דבאמת פודין רק דאסור להאכיל לכלבים היכא דלא חזי רק לכלב וכיון דאינו ראוי רק לכלב ואסור להאכיל תו לא חזי למידי ולא נתפסה הפדיה אבל כאן אינו כן דבעת אכילת כלב הרי כדין עביד כיון דיכול לאכול מאכל אדם אחר הפסח [דאטו יהא אסור להאכיל בכור שחוט לגוי או לכלב ביום הכפורים] ותו השתא כיון דרשאי להאכיל לכלב הוי לי' ממון גמור ונתפס' הפדי' בי' וכיון דראוי לפדי' בתוך הפסח תו הוי ממון גמור ושפיר מעל האוכל. ולפ"ז א"ש דהא דמוקי רב יוסף הך דאמר לא מעל כמ"ד אין פודין קדשים להאכיל לכלבים הוא כר' יהודא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור ולכן לא חזיי' לפדיה ולא הוי ממון ולא מעל וז"ב ופשוט בס"ד ומוכרח מתוך עומק הסוגיא דחצי שיעור לבדו אין בו איסור מן התורה וכפי סברת הארי החי דלא שייך חזי לאצטרופי וגם מדרבנן אינו חייב לבערו ודו"ק בכ"ז.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 2:18:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread 2:18:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Leavened%20and%20Unleavened%20Bread/r/2:18:1)

**המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו המפתח כו' ואם משמסר המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק.**
**ירושלמי** פ"ב הלכה ב' אר"ש אימתי בזמן שמסר לו המפתח כו' אר"י בן פזי בעי מסר לו המפתח מהו אר"ז חתני' דר"ל מחלוקת ר"ש ורבנן דתנינן מסר לו המפתח דתנינן תמן המוסר מפתיחו לע"ה הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת המפתח תני ר"ש מטמא ותמוה מאד דמאי בעי אם בגברא דעלמא שמסר לו המפתח נימא דבדק זה דמיון זר ומבהיל שיבדוק האיש הזר הבית להתם שחיישינן שנכנס לבית ועוד דאין לשון הירושלמי סובל זה ונראה לענ"ד דט"ס נפל בירושלמי וקאי אדלקמיה עכו"ם שבא אצל ישראל וחמצו בידו כו' הפקיד אצלו צריך לבער יחד לו בית א"צ לבער וע"ז קאי מסר לו המפתח היינו לעו"ג מהו ופשיט שפיר מהתם דלרבנן דאמרו לא מסר לו אלא שמירת המפתח א"כ הוי כהפקיד אצלו החמץ וצריך לבער אבל לר"ש דמטמא וסבר שגם הבית מסר לו להיות ברשותו לכל מה שירצה א"כ הוי כיחד לו בית בפ"ע וא"צ לבער וזה דין חדש ודו"ק.