## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage Chapter 14

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:6:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/14:6:1)

**המדיר את אשתו כו' אמר לה תשמישי אסור עליך וכו' לא נדר כלום:**
**עיין** לעיל פי"ב בלח"מ שעמד לשיטת רבינו דשעבודא דאשה לא אלמוה רבנן וכמוש"כ הר"ן דלא צריך לאלומי דאו יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה ואם בעי למיתן לה כתובה ולהוציאה הלא בידו בכ"ז להוציאה בעל כרחה, ולמה יאלמו רבנן לשעבודה יעו"ש, א"כ קשה למה אלמוה לשעבודא דאשה כאן, ותירץ המשל"מ משום דכאן גבי תשמיש שניהם משועבדים זה לזה והואיל דאלמוה לשעבודא דבעל בזה אלמוה לשעבודא דאשה, וק"ל טובא למה יאלמו השעבודים ומה התועליות, אם לא תועיל איסורו הנאתו עליה, יועיל מה שיאסור הנאת תשמישה על עצמו, וכן גבה למה יאלמו ומה התועליות, א"כ תאמר הנאת תשמישך עלי ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ואפשר היה לומר דזה יאסור הנאת תשמישו עליה משום שאף אם יבוא עליה לא יהא עובר איסור כלל. אבל לאסור הנאת תשמישה עליו אם לא יהא זהיר בנדרו ויתקפנו יצרו ויבא עליה אז יעבור על לאו דבל יחל. אבל לשיטת רבינו בהלכות נדרים לא יתכן, דהוא כתב שם בפ"ה דהמדיר שמהנה למודר אין המודר לוקה, ובפ"י הלכה י"ב כתב דהמדיר לוקה משום בל יחל, ואם יאמר קונם תשמישי עליך ויבא עליה אז הוא לוקה משום בל יחל, ואפ"ה לא איכפת ליה שמא יעבור על נדרו דמידע ידע דמיזהר זהיר, וכיון דדעתו לאסור תשמישה הדק"ל מה התועליות באלמות השיעבוד יאמר קונם תשמישך עלי, ולמה יעמידו חכמים דבריהם נגד דין תורה, דמה"ת קונמות מפקיעין מידי שעבוד במקום שאין תועלת מזה, וכש"כ לשיטת רבינו דבמזונות לא אלמוה משום דאין תועליות וכמוש"כ הר"ן בשיטתו וצ"ע. וצ"ל כמוש"כ הלח"מ דבעונה דצערא דגופא דאפילו תנאי לא מהני ודאי דלא אלים לאפוקי השיעבוד בקונם ומה"ת לא מהני, ורבינו נסים בנדרים פ' ואלו מותרין (דף ט"ו) שכתב דמשום דאלמוה לשעבודא לכן כופה ומשמשתו, אזיל לטעמיה שם בפרק אין בין המודר (דף ל"ה) דהמדיר לחבירו והאכילו המודר לוקה ולא המדיר, א"כ זה עלול טפי שהוא יאמר קונם תשמישי עליך משיאמר תשמישך עלי, דכה"ג דתשמישי עליך אף אם יעבור לא יהא עובר בלא יחל ושפיר מהני מה דאלמוהו ודוק, ועיין במוהרי"ט ח"א סימן נ"ה ובט"ז סוף סימן רל"ד:
**אולם** לקמן פכ"א הלכה י"ג נדרה שלא להניק בנה כופין אותה ומניקתו, הא קונמות מפקיעין מידי שעבוד, ואין לומר דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל, דמה התועלת, תאמר הנאת יניקה עלי כמו שפירשו רבנן בתוספות פרק אע"פ (דף נ"ט:) ד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה, ולומר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל גבי מעש"י, תו אלמוה לכל מילי, דחוק. ואפשר דכיון דמה"ת הלא אף אם אסרה הנאת הנקתה עליו לא שייך עליו איסור, דהנאה דממילא היא, וכמו דתנן גבי מודר הנאה וזן את בנו ואת אשתו אעפ"י שהוא חייב במזונותן, רק האיסור על הקטן שאסרה דדה עליו להניק, וקטן להאכילו בידים אין אסור מה"ת, לכן לא חלקו חכמים והשוו דבריהם כיון שמשועבדת לו לא תוכל להפקיע והקטן מותר להניקה. אולם לשיטת רבינו דהמדיר לוקה קשה, דהא מה"ת עבדא היא איסורא, ויש להאריך וצ"ע כעת:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:13:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/14:13:1)

**אם תפסה אין מוציאים מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו כו':**
**הכסף משנה** הביא בשם הריב"ש שרבינו לא דק בלשונו, שכל שלא תפסה לא יהבינן לה, ונראה, דבגמרא מייתי עובדא דכלתיה דרב זביד אימרדה והוה תפסה חד שירא יתבי ואמרי לא הפסידה בלאותיה כו' משום דר"ז כו' אפכיתו לה כו' לא תפסה לא יהבינן לה, וקשה דא"כ מאי הוי מהפכי לדינא דהא תפסה ולא מפקינן מינה וכבר עמדו בזה בתוספות, וברור לדעתי דאף אם תפס הבע"ד קודם שנולד הספק וחזר השני ותפס ממנו אחר זה ג"כ לא מפקינן מיניה. ובדבר זה נסתפק בקונטרס הספיקות לקצות החושן כלל ג' אות ז', וזה שאמר על הא דיתבי ואמרי מרדה לא הפסידה בלאותיה הקיימין, דאפילו אם יחזור הבעל ויתפוס לא מהני תפיסתו. ובאמת הפסידה בלאותיה רק מתורת תפיסה א"כ כי יחזור ויתפוס תיהני תפיסה אף ע"ג דכלתיה דרב זביד היתה תפוסה בהן קודם דאימרדא וקודם שנולד הספק וז"ב. וזה דייק רבינו אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם תפסן הבעל לאחר שהיתה תפוסה בהן ג"כ אין מוציאין מידו, ומשום זה אמר על הך דאמרו דכלתיה דרב זביד לא הפסידה בלאותיה דמהפכי לדינא, ורק משום תפיסה הוי, ומועיל כי יחזור ויתפוס שנית, נמצא דרבינו דייק בלשונו ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:16:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:16:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/14:16:1)

**בהשגות** הל' ט"ז ובהגדה אמרו.
**נ"ב** תוספתא סוטה פ"ה:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:18:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Marriage 14:18:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Marriage/r/14:18:1)

**היה בעלה ישראל כו' מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אחר כך מגרשה כו':**
**נראה** לי מדברי רבינו דדייק הא דבתנאי כתובה אפרקינך ואותבינך לאינתו למאי מבעי לומר ואותבינך לאינתו אם לא לגרע כחה דאם לא יהא מותר בה כמו מדיר אינו חייב לפדותה, וזה דחוק. דחיובי דמחייב נפשיה לאינתתיה חשיב תנא ואזיל, ולכן מפרש דחששו חכמים לתקנות בנות ישראל שמא ימצא גברא קפדנא ולא ירצה להיות עמה אחרי שנשבית ונתעללו בה השבאים ויגרשנה, ותו יהא עליה לעז שיאמרו הבריות אין אדם מוציא הוצאות לבטלה, וכיון דפדה אותה וגירשה בטח ידע דנתרצה לשבאים דאמרה הני נמי לן גוברי וכעובדא דהנך שבויות דגיטין (דף מ"ה) יעו"ש ואסירא ליה, לכן לא החזירה וגירשה ויצא עליה קלא דזנות לכן עשו חכמים בתקנות ובחיובי הבעל שכשיפדנה יהא מחוייב להיות עמה כאיש עם אשתו, וכיון שהוא יתיחד עמה וידור עמה כדרך איש ואשתו אחרי זה יכול לגרשה ולשלחה לנפשה אחרי פרעון כתובה, דתו לא נפיק עלה לעז ולזות שפתים, ולכן אמרו ואותבינך לאינתו, וזה שדייק רבינו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה לגרשה אחר כך, היינו אחר שהחזירה לו לאשה כמו שהיתה, מגרשה אח"ז ונותן לה כתובתה, וזה הלשון הועתק בשו"ע (סימן ע"ח) והחלקת מחוקק נדחק בזה יעו"ש, וידעתי כי זה חדש, אבל מוכרח הוא בלשון רבינו:
**ודע** דרבינו לא הביא השמועה דשבויי מלכות כו' וגנובי ליסטות והמסקנא דבן נצר ומלכות אחשורוש, וכבר הרגיש בזה הרב המגיד לקמן פכ"ד, ונראה דרבינו מפרש דבסוגיא אמר אבוה דשמואל דאנוסה אסירא דחיישינן שמא נתרצתה בסוף ביאה, ורק בשבויה הקילו דהיא אינה בחזקת בעולה וכמו דאמרו משום דמנוולה נפשה גבי שבאי, וע"ז מייתי הך דשבויי מלכות כו' גנובי ליסטות כו' דאינן כשבויין, פירוש דהרי הם בחזקת בעולות באונס ואזלי הך ברייתות להני תנאי דסברי דשבויה בקדושתה קאי ולר' יהודה יש לה קנס וכתובתה מאתים, ולר' דוסא אוכלת בתרומה, ע"ז שקלו וטרו בברייתות אימתי הן בחזקת שבויות ואימתי אינן כשבויות, רק הן בחזקת בעולות ודאי, ולכן באחשורוש שלא היה צריך רק לאחת אימור לא מצאה חן בעיניו, שהוא לא ראה אותה קודם רק משרתי המלך ולכן אינה בחזקת בעולה רק כשבויה. אבל בן נצר שהוא בעצמו ראה אותה ונשבית רק לשם אישות ולא לעשות עמה מסחר וקנין עבור ממון שממון רב היה לו, רק אחר שנתעלל בה, שנאה, ונתנה עבור ממון, היא בחזקת בעולה באונס, ולסטים דעלמא אימור למסחר גנבו אותה ומיגו דמנוולא נפשה לא נטמאה והיא כשבויה ופשוט, ולכך לפי הדין לא זכר אותה רבינו, ואיהו סובר אף בנחבשה מחמת נפשות מותרת לבעלה ישראל וזה ברור, ואם כה נוכל לומר דהא דמחוייב להחזירה לו לאשה כשהיא רק שבויה ולא ידענו שנטמאה והיא אומרת טהורה אני. אבל כשנבעלה יכול לפדותה ולגרשה תיכף משום דנטמאה בביאת ערל מאוסה היא לו, וא"כ יתכן לפ"ז הגירסא בתוספתא כמו שהיא בתוספתא כת"י ערפורט, וז"ל, נשבית חייב לפדותה, במה ד"א בשבויי מלכות, אבל בשבויי ליסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו נותן כתובה, ופירושה כך, דזה ציון על המשנה וקאי על סוף דברי המשנה ואותבינך לי לאנתו וכדפרישית שחייב להחזירה לו לאשה שלא יאמרו מסתמא ידע בעל שנטמאה וילעיזו עליה וע"ז אמר בד"א בשבויי מלכות אבל בשבויי ליסטות [כגון בן נצר] דבחזקת בעולה הואי, פודה ואם רצה לקיים יקיים [שלא חייש שמא נתרצתה] ואם לאו נותן לה כתובה שברצונו תלוי אם לא רצה להחזירה לאשה רשאי ודוק. וזה העיר ההמ"ג שאם עבדו מעשה שמורה על רצונם או שפשעו בזה, שייך לומר דאינו חייב לפדותה, אבל באופן שפירש בזה רש"י שבבן נצר חייש שמא נתרצתה להנשא למי שהוא גדול כמוהו, אינו מובן מפני מה אינו חייב לפדותה כיון שהיא אומרת שאנוסה היא, הוי אינו יודע אם פרעתיך דהא חזינן האונס, רק חיישינן שמא נתרצית, ויעוין בדברי הרמ"א וכבר עמדו עליו ואכמ"ל. וזה נכון מה שפרשתי לרבינו דהברייתות אמרו דאינן כשבויות, פירוש, דאין בהם קולות שהקילו בשבויה, רק ודאי דנבעלה ולכך גם לר' דוסא לא אכלה בתרומה דלאו בקדושתה קיימא, וכן לאבוה דשמואל אסורה לבעלה ישראל שמא נתרצתה בסוף, אבל לדידן לא נפק"מ רק כפי מה שפירשתי בתוספתא נפ"מ להחיוב להחזיר ולא רשאי לגרש אחר שנפדית וכמוש"ב, ועיין ר"ן ורא"ה בזה: