## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts Chapter 9

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:6:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:6:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:6:1)

**מי שא"ל כו' נכסיך למי הן כו' נוטלן משום ירושה כו':**
**ובהשגות** א"א פירוש[ה וירושה] אין לה הפסק ואפילו אמר בלשון מתנה כו'. רואה אנכי שהראב"ד חשב בדעת רבינו שכוון לענין אחר, דאע"ג דרבינו לקמן פרק י"ב כתב דאף לשון מתנה הוי כלשון ירושה ואין לה הפסק ואינו זוכה אחריו אחר, דלא מצי להפסיק ירושתו נגד דין תורה, בכ"ז סברתו כמו שפירש המהרימ"ט דמשום הכי במקום דאיכא בכור מהני לשון מתנה משום דארכביה אתרי רכשי דנגד הבכור זכי משום מתנה יעוין בסימן ע"ד באורך, ולפ"ז כאן שאמרו לו נכסיך למי כו' ואמר להם אלא למאן דבראוי ליורשו הוי לשון ירושה ובאינו ראוי ליורשו הוי לשון מתנה איכא נפק"מ לשאר דברים היינו דאם ראוי ליורשו הוי לשון ירושה וגובה מלוה בעל פה ממנו בדין שגובה מהיורשין, אבל באינו ראוי ליורשו אז אינו גובה מלוה ע"פ ממנו, ואף לשיטת רבו דבמלוה ע"פ גובה ממתנת שכ"מ נפק"מ דאם המתנה הוה בינונית ואיכא בני חרי זיבורית שנפלו אח"כ ליורשיו אין גובין מנכסי המקבל המתנה במקום שיש בני חורין יעוין בההמ"ג, אבל להלן בפרק י"ב דמיירי רבינו דהזכיר לשון מתנה אף ע"ג שראוי ליורשו וזכי בהנכסים מדין ירושה דשכ"מ מצי להנחיל בניו בכל אופן שירצה מכל מקום יפה כחו גם מתורת מתנה, ולהעדיף כח המקבל גם תורת מתנה לא נפקע ממנו ואינו גובה ממנו מלוה ע"פ או במקום דליכא ב"ח רק זיבורית אינו גובה מהך מקבל דגם דין מתנה אית ליה ודינו לא גרע משאר מקבל במתנת שכ"מ, ובאמת כן משמע מסדור דברי רבינו, לכן בא הראב"ד ופליג דגם לגרע כח המקבל ליכא נפק"מ בין לשון מתנה ללשון ירושה, דכיון דמזכהו בנכסים זכי מדין תורה ולא עדיף כחו בנכסים משאר יורשים וחשוב כאילו מזכהו בלשון ירושה ותו ליכא נפק"מ בינו לשאר יורשים, וגם כאן דא"ל נכסים למי הוי כנתן לו בלשון מתנה דלגבי דידיה לשון מתנה ולשון ירושה חדא נינהו ויעוין בסוגיא ותבין (נ"ב. וכאשר תעיין היטב בדברי רא"ש באות ל"ה תראה כי זו סברת הגאונים לפי גירסתם אטו יורש מיגרע גרע דלגרע כחו לא אמרו דהוי רק יורש יעו"ש וזה משש כסברת רבינו שביארתי עפ"י המוהרי"ט יעו"ש ודו"ק), וכפי הנראה דרבינו לטעמו אזיל דיכול לזכותו בתורת מתנה היכי דפירש לא משום ירושה אני נותן לך לכן בידו גם ליפות כחו מתרי רכשי ודין מתנה ג"כ אית ליה בנכסים, אבל הראב"ד פליג לכן סבר דבמקום דמצי זכי מתורת ירושה תו לא שייך דין מקבל מתנה גביה אף אם ארכביה אתרי רכשי, ורק במקום בכור דלא מצי זכי מתורת ירושה זכי מדין מתנה ואז לשון מתנה מועיל, ויצא מזה עוד נפק"מ היכי דבמקום בכור אמר נכסי נותנין לבני ואחריו לפלוני אם זכי האחר ועיין במש"כ בהלכות נחלות בשם המהרי"ט ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:8:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:8:1)

**לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים כו':**
**לא** נתברר לן מדברי רבינו איך הדין בגר תושב אם תקנו רבנן שיהא מתנת שכ"מ מועיל, ובהלכה י' שזה כמו שצוה לעבור כו' וגר תושב מצוה להחיותו יעוין פרק ג' הלכה י"א בזה, ובפרק הגוזל קמא (דף צו) ותקנתא לעו"ג ניקום ונעביד יעו"ש:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:9:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:9:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:9:1)

**שכ"מ שהודה שיש [לו] לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו כו' חצר פלונית של פלוני הוא כו':**
**דייק** רבינו תנוהו לו הא לא"ה אמרינן דשלא להשביע עצמו אמר כן, כיון דהוא תפוס ביה אינו רוצה שיעשירו את בניו, אבל בחצר פלוני של פלוני הוא, בזה לא בעי תנו לו, דבלא זה ג"כ אמרינן דלא שייך ע"ז שלא להשביע דחייש כיון דבחצר ליכא חזקה דהשתא רק חזקה דמעיקרא אימור יבוא פלוני ויקחנו ואין משחק במילי בכדי בשביל שלא להשביע, וכן בחוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי אלא של פלוני הוא, בזה לא בעי ג"כ שיאמר תנו לו דכיון שאינו בידו חייש שפיר דילמא נותן לאחר כמו שאמר בעת שהוא שכ"מ, לכן אינו אומר שלא להשביע, וזה דלא כמש"כ הכס"מ לקמן פרק י"א דבההוא דאיסר גיורא לא היה שלא להשביע שהרי לא היו לו יורשים, דאין זה לשיטת רבינו דכיון דהמנה ביד אחר תו לא שייך טענה שלא להשביע רק טענה דהשטאה, ובשכ"מ שאין אדם משטה בשעת מיתה ליכא שום חשש מידי והודאתו הודאה, ודעת רשב"ם דפקדון אם הודה אף שהוא תחת ידו לא שייך שלא להשביע, ובזה חלוק רבינו דלא מסתברא כמש"כ בתוס' דאדרבא אם לעשות עצמו עבד לוה עביד נפשיה שלא להשביע פקדון לא כש"כ, ובהגהות אשר"י הלשון הודה בפקדון תחת יד פלוני יעו"ש, ובש"ך סי' פ"א סוף ס"ק ל"ה הביא דברי רבינו ולא הרגיש דבמה שהוא ביד אחרינא סבר רבינו דלא בעי תננו לו, דרק השטאה בבריא שייך לא שלא להשביע, וראיתי בתומים שם הביא בשם שו"ת מהריב"ל בס"ק ל"א שכתב כזה מסברא יעו"ש, וגבי חצר לא ראיתי מוזכר באחרונים, ולפלא דדברי רבינו מפורשים ומבוררים ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:13:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:13:1)

**שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחד ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה שתק וכו' וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן:**
**לפלא** הא מתנת שכ"מ לא קניא רק לאחר מיתה ועיין לקמן פרק י"ב הלכה י' דמשום הכי קדים אחריך למקבל במתנת שכ"מ, א"כ צריך להיות כל שצווח קודם גמר מיתה של הנותן שבטלה מתנתו, ומדברי רבינו מפורש שכל ששתק אע"פ שהנותן חי אינו יכול לחזור בהן, ועיין בנמוק"י פרק יש נוחלין שמביא תוספתא הכותב דייתיקי עד שלא זכה כו' יכול לחזור בו משזכה בו אין יכול לחזור בהן, ומסתברא דדוקא בשתק לאחר מיתה אבל מחיים דאינה חלה מתנת שכ"מ אפילו שתק יכול לחזור בו כו', ולקמן פרק י' הלכה י"ב שכ"מ שנתן מנה לאחד ואמר לו הולך מנה לפלוני והלך ומצאו שמת אם קיים היה בשעה שנתן לו השכ"מ ינתנו ליורשי מי שנשלחו לו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן, ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קנין למת, מוכח מלשון רבינו דאפילו אם הנותן חי עדיין בשעה שמת האיש שנשתלחו לו אפ"ה חל הקנין מעת הנתינה שדברים לבד מהני בשכ"מ, וזה ג"כ קשה דהא הנתינה לא חל רק עד לאחר גמר מיתה ואז כבר מת מי שנשתלח לו ואין קנין למת, ולכן באומרת תנו כבינתי לבתי בסוף פ"ק דערכין אמר דמשום גלוי דעתא לחודא דקנין לא מהני דאינה נקנית רק לאחר מיתה וכבר נאסרה בהניה, ודלא כהירושלמי בגיטין. והנה בזה עמדו כבר רבוותא, ומה שהסכימו דהיכי דמזכה להוליך לפלוני ויחזיק פלוני במתנה זו מחיים בזה ודאי קנה מחיים, וכ"ז שלא עמד אינו יכול הנותן לחזור בו וכמו שפסקו בסימן קכ"ה בשם הרמ"ה, שכיון שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שקנה מיד, והא דאמרינן דכתב וזיכה מצי לחזור הוא בזיכה לקנות כדרכי הקניה ולא בזיכה שמסר לידו לגמרי שיזכה בה מיד ויקחנו לביתו דבכה"ג לא מצי לחזור ואפילו אם נולדו יורשי המקבל אחרי מות הנותן מהני, ואולי כוון לזה ג"כ רבינו, ועיין סמ"ע סימן ר"ן ס"ק ט"ו וס"ק מ"א, אבל הך דשתק ולבסוף צוח ודאי בעי עיונא:
**והנה** מה שחידש הרב בקצות סימן קכ"ה דמה"ט מהני בשכ"מ במת מקבל בחיי נותן דהואיל ואיתא בירושה להוריש ע"י משמוש, הוא הדין דיורש המקבל בקבר וזוכה במתנת שכ"מ דכל דאיתא בירושה איתא במתנה, כבר השגתי עליו במק"א שנעלם מעין בהיר שמועה שלימה דפרק מי שמת דשם שקיל וטרי אף אם נימא דעובר בר ירושה הוי וכר' יוסי דעובר זכי בירושה דממילא, ואפ"ה לא מהני מדין מתנת שכ"מ, רק לר' יוחנן בן ברוקא דמצי להנחיל לבנו בעודנו שכ"מ, חזינן דכל היכי דהחסרון הוא מצד המקבל שאינו בר זכיה לא אמרינן דמהני הואיל ואיתא בירושה ובארתי עפ"ז דברי התוס' שם:
**שוב** מצאתי בקצות בסימן רמ"ה שעמד ע"ז אמאי לא יהיה יכול לחזור קודם מיתת הנותן, ופירש עפ"י דברי הרא"ש בגיטין בהך סוגיא דמת מקבל בחיי נותן, ז"ל שם, ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היה ראוי לקנות כו' אפ"ה קנה משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה למפרע משעת המתנה, והא דאמרינן דאחריך קדים הוא כיון שיכול הנותן לחזור ושייר זכותא לנפשיה לכן אחריך קדים, יעו"ש סימן רמ"ח וסימן ר"ן סק"א שהאריך הרב בזה:
**אולם** לדעתי, הוא גמרא ערוכה בירושלמי פאה פרק ג' הלכה ז', כתב לזה וחזר וכתב לזה רב אמר אינו יכול לחזור בו ר' אבא ב"ח ור"י יכול לחזור בו היאך עבידא, היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דר"א ב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, וצריך מובן למה לר' אבא ב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, הלא כל זמן שהוא חי עדיין הוא שלו דמתנת שכ"מ אינה חלה רק לאחר מיתה, וא"כ הוא אוכל בתרומה כדין, וכן הא דאמר אם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, מוכח הא אם הוי קים לן דלא יבריא היה מותר לאכול בתרומה כדין ואמאי הא אינה חלה רק לאחר מיתה, וכ"ז שהנותן בחיים הוא עדיין של רבו ישראל ואיך יהא רשאי לאכול בתרומה, אלא ע"כ דמתנת שכ"מ חלה למפרע וכמש"ב הטור סימן ר"ן, ולמפרע קם ברשות המקבל מעת שכתב לזה, ולכן אינו יכול לאכול בתרומה לר"א, דכיון דיכול לחזור בו והוא חזר ונתנו לישראל ושמא ימות מחולי זה וישתכח שיהא של הישראל למפרע מעת הנתינה שכתב לו ונמצא זר אוכל בתרומה, וזו ראיה ברורה לשיטת הרא"ש ושיטת רבינו דאזיל בשיטתו, הן דמהך דאמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא אין הוכחה כלום, דמצינן לומר אין ה"נ לרב דאמר דאינו יכול לחזור בו בחליו ליתן לאחר, ורק לנפשו מצי לחזור דשייר הך זכותא לנפשיה דעד מיתתו יהיה שליט בנכסיו, אבל לא לחזור וליתן לאחר [ואולי סבר דגם לנפשיה לא מצי הדר רק אם עמד] א"כ מסתברא דבכה"ג ודאי קנוי לראשון מעת הכתיבה למפרע, לכן אם הוי קים לן דלא יבריא ודאי היה אוכל בתרומה, אבל מהא דאמר ברבו ראשון ושני כהן והשלישי ישראל שע"ד ראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, והלא לפי שיטתם דיכול לחזור א"כ ודאי דאינה חלה רק עד לאחר מיתה וכמו דקיי"ל בתלמודין כל שאם עמד חוזר, חוזר במתנתו ואפ"ה אינו אוכל בתרומה אף ע"פ שרבו ראשון בחיים עדיין, ומוכח כדברי הרא"ש ורבינו שהזכיה נגמר למפרע אם מת בלא חזרה ודוק:
**ושם** בירושלמי אמרו עוד, ריב"ב בשם ר' חונה מתניתא מסייע לר' אבא בר חונה ור' יוחנן, בריא שכתב דייתיקי ושכ"מ שכתב מתנה חוזר בו, בריא שכתב דייתיקי חוזר בו ולא עוד הוא בריא, פי' הלא הוא בריא בשעה שחוזר בו כמו שהיה בעת הכתיבה, כן ודכוותיה שכ"מ שכתב מתנה חוזר בו ולא עוד הוא שכ"מ, פי' כן מיירי סיפא שהוא שכ"מ בשעת החזרה כמו בעת הכתיבה, ולאו דוקא אם עמד והבריא הא בחליו אינו יכול לחזור בו כדרב, דא"כ לא הוי דומיא דרישא, וכוונתו כמו דרישא האם לא מיירי שעדיין הוא בריא, כן סיפא נמי הוא עדיין שכ"מ ואפ"ה יכול לחזור בו ומוכח דלא כרב. אולם כפי הנראה מזה דרב דפליג ואמר דאינו יכול לחזור בו הוא בשטר שכתוב בלשון מתנה כמו שדי נתונה לך, דמסירת השטר הוה כמו קנין [ומיירי ע"י יפוי כח או סבר ארכביה אתרי ריכשי עיין מה דאמר ר' יוסי לעיל משמועה דא] בהא סבר רב דאינו חוזר בו, וכן מוכח דאל"כ איך אמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, והלא אף אם הוי קים לן דלא יבריא ג"כ אינו רשאי לאכול בתרומה דמתנת שכ"מ לא קניא בדברים רק מדברי סופרים ואיך מהני קנין דרבנן להאכילו דבר תורה וכמש"כ רבינו בהלכות לולב פרק ח' הלכה י"א גבי קטן, ועיין מחנ"א בקנין משיכה סימן ב', ודחוק לומר דבתרומה דרבנן קאמר דאפ"ה אינו אוכל שמא יבריא דרוב חולין לחיים, ועוד דהיכי דעומד להתברר אפילו בד"ס אזלינן להחמיר ודוק, ולפי מה שפרשנו דבשטר מתנה ומסר לידו מיירי א"ש, וכיון שכן הוא, תו לא מוכח מידי מהירושלמי דאף בדברים דעלמא קני המקבל למפרע אם מת הנותן מחולי זה ולא חזר בו, דאפשר דבדברים בלבד ודאי דלא חל הקנין רק מעת המיתה ואילך, ודוקא בשטר מתנה ומסר לידו אז קני למפרע מעת המסירה, ועיין בספר פתח הבית סימן ל"ד ענף ו' ושם ענף ג' שהאריך בשיטה זו. ולפי מה שהביא שם מהריב"ש ז"ל שפירש שיטת הרשב"א דבכל מקום במתנת שכ"מ לא אמרינן דחלה למפרע ובענין שיהא המקבל קיים בעת מיתתו של נותן, רק כאן דהולך כזכי דמי אע"ג דיכול לחזור אף בעת חליו, מ"מ זכה למפרע אם מת בלא חזרה, וזה ברור כמו שפרשנו, דזה מוכח ודאי מן הירושלמי דהולך אם כזכי דמי הלא הוי ממש כמתנת שכ"מ ע"י שטר ומסר שטר שכתוב בלשון מתנה ליד המקבל ועדיפא מיניה, ואעפ"כ הוכחנו דהוי שלו למפרע מהירושלמי הנ"ל, ותה"ל שכוונתי לדברי הראשונים:
**אולם** באמת לא זכיתי להבין שיטת הרא"ש והתוספות והיא גם שיטת רבינו לדברי הרב בקצות, דדבריו ככתובים ומסורים למפרע דמי, דא"כ איך אמרינן בשטר שכתוב בה קנין דשמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, שמא להכי כתיב בה קנין דלא גמר להקנותו מתנה זו ע"י דברי שכ"מ שהן ככתובים וכמסורים דמי אלא ע"י קנין וכתיבה כבריא כו' ושטר שכ"מ אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה כו', וכיון דמית לא מצי לאקנוי מידי דהא ליתא דלקני ניהליה, ונפלאת ממני, כיון דאף מה שהוא נותן בתורת שכ"מ ג"כ אף ע"ג דכבר מת המקבל בחיי הנותן וליכא מאן דזכי אמרינן דזכי למפרע מעת הנתינה שהיה המקבל עדיין בחיים, א"כ אף דמכוון להקנותו ע"י שטר או קנין כמו ע"י תורת שכ"מ ג"כ מועיל דחל הקנין למפרע והרי אז היה עדיין בחיים הנותן עם המקבל, אלא ע"כ דמתנת שכ"מ אינה חלה רק אחר מיתה של נותן, וכיון שכתוב בה קנין אמרינן דרוצה שיקנה דוקא ע"י השטר או הקנין ולאחר מיתה ככל שכ"מ ולכן לא מהני דאין שטר לאחר מיתה, ולפ"ז היכי שמת המקבל בחיי הנותן ודאי דלא מהני דליכא מאן דזכי אף בשכ"מ וצ"ע:
**שוב** ראיתי במהרי"ט חו"מ סימן ע"ד שביאר כן הסבר דברי הרא"ש והתוס' דליפוי כחה של מתנת שכ"מ עשאוה כמתנה מהיום ולאח"מ דשעבודא חייל מהיום וזכות לאחר מיתה, ובע"ח גובין מהם דשעבודא דילהו קודם יעו"ש, וגם זה אינו מובן כ"כ, דמשום שעבוד לבד יזכו יורשי המקבל בהך מתנה ויהיה שלהם כיון דליתא רק שעבוד, וצ"ל דמ"מ השליח צריך ליתן ליורשי המקבל ואינו יכול להחזיר ליורשין כיון דשעבודא רמי מחיים של מקבל, וכמו דאמרן משום מצוה לקיים דברי המת עיי"ש אף דאינו עושה קנין כמו שהביא הרמ"א בשם המרדכי סימן רנ"ב שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו יעו"ש, וכן הוא בפסקי תוס' סוף פ' מציאת האשה ודוק:
**והנה** לפי מה שהוכחנו שיטת הירושלמי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למפרע מחיים, א"ש מה דמצאנו בירושלמי שטה אחרת בהך דאם קדם ונתן במתנת שכ"מ אחריך זכה, דלא כבבלי, משום דמתנת שכ"מ אינה חלה עד לאחר גמר מיתה ואחריך קדים, דכיון דכמסורים מחיים דמי וא"כ המקבל קודם לאחריך, וז"ל בפרק יש נוחלין הלכה ח', א"ר ינאי מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ ר' יוחנן אמר ולא במתנת בריא, פירוש טעמו דר' יוחנן דדוקא למכור לא קפיד אבל ליתן במתנה קפיד שלא יתן ולא יפסיד הנכסים להאחריך, כיון שאין להראשון הנאה מנכסים אלו, כהדא איתת כתבת נכסה לחד בר נש [פי' הנכסים שהיו לה במתנה לה ולאחריה לפלוני] צרכת וזבנת לבעלה רחב"מ אעיל עובדא קומי ר' יוסי לא כן א"ר ינאי מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ ור"י אמר ולא במתנת בריא, הדא איתא מכיון דבעלה זקוק מספקא לה מזוני ולא כמתנת שכ"מ הוא, א"ל עד כדון זקוק מספקא לה פיתא וקטני דילמא ביעי דילמא תרנגולין כו', ובפרק הכותב אמר מזונותיה על בעלה כראוי לה מאכל משח ומלח והיא בעיא מזבנה ומיכל תרנגולין הדא אמרה שאם ביקש הראשון מזבנה ומיכל תרנגולין וזבן, חזינא דטעמו דבמתנת בריא הוא הנאה שפלוני מחזיקה במתנה וכמו דאמר בירושלמי פרק הניזקין הלכה ג' יכיל הוא מימר ליה בעי הוינא מיתן לי וישלם לי טובו, אבל בשכ"מ הלא מה יחזיק לו טובה עבור זה לאחר מיתתו, וכיון שאינו נהנה כלום על אופן זה לא רצה הנותן שלא יהיה לו הנאה מזו כלום, ולכן באשה ס"ד כיון דיש לה מזונות א"כ אין לה הנאה כלל הוי כמתנת שכ"מ ומסיק דתרנגולין אית לה ממה שמכרה קרקע זו א"כ הנאתה מחיים, ולכן בעי תמן בכתובות אם מוכרת הנכסים ולוקח קבורה דאין זה הנאה מחיים ומסיק דהוי כמזונות, א"כ לפי הירושלמי טעמיה דר' ינאי דהנותן קפיד שלא יפסיד הנכסים רק לדברים שיש לו הנאה מזו בחייו ואדעת זה נתן לו, וכיו"ב אמר בבבלי (דף קלז) מה"ד למעבד איסורא לא יהבינן לך כו', ועיין בדברי רבינו פרק י"ב הלכה י' ובההמ"ג קרוב לזה דליתן במתנה ליורשיו אינו רשאי, וברור דהך דאמר בפרק הכותב הדא אשה כו' הוא ג"כ על אשה שהיה לה במתנה נכסים באופן שלאחריה יהיו לפלוני, והיא היא העובדא דיש נוחלין והירושלמי קטוע תמן, ומשני המקומות תברר הגירסא הישרה. והארכתי בזה לברר, דלכן מוכרח הירושלמי לומר טעמא אחרינא, משום דאזיל לטעמיה בפרק ג' דפאה דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין למפרע וא"כ הא קדים לאחריך, ושיטת תלמודין כמו שפרשנו לעיל דלא חלה רק לאחר מיתה, א"כ נתברר לנו מן הירושלמי אף ע"ג דהשכ"מ חוזר כל זמן שהוא בחליו, בכ"ז כיון דמת ולא חזר בו והוי דבריו ככתובים וכמסורים למפרע א"כ לא הוי קדים אחריך, מטעמים שבארנו בשיטתו, א"כ לשיטת הש"ס דילן במתנת בריא במהיום ולאחר מיתה באופן שפירש ר"ת מהיום אם לא אחזור בי עד מיתה כיון שאם מת חיילא למפרע, תו לא אתי אחריך ומפקע, ודלא כמו שהעלה בקצות סי' רמ"ח סעיף ד' ודוק:
**ולפ"ז** א"ש נמי הסוגיא דירושלמי בפרק התקבל הלכה ה', דמשום זה לא חל איסור נויי המת על כבינתי שמחיים הוא שייך לבתה, דדברי שכ"מ כו"מ למפרע עיי"ש, ונקט לשון תנו כבינתי לבתי, דזה לשון המשנה בפרק מי שמת, ולא שייך למיפרך אלו אמרה תנו ידי כדפריך בתלמודין, משום דבזה סבר כרנב"י דאין גמר דינה אוסרתה ושער המת לא מיתסר משום מת גופא דשיער לא מיית כפירוש רש"י רק משום נוי המת, וכיון דבתה קניא למפרע לא הוי נוי של מתה דזכיא בהו בתה למפרע, ויעוין שו"ת הרשב"א סימן ש"ל בזה ואכמ"ל, אבל המתבונן ימצא:
**ונראה** עוד לדעתי, דאם כוונת רבינו ששתק כששמע הוא אף ע"פ שעודנו בחיים, כיון שדברי שכ"מ ככתובין ומסורין המה למפרע מעת הכו"מ, אע"פ שיכול לחזור הנותן כ"ז שהוא חי אפילו בעודו בחליו ואפילו לאחר כמו דקיי"ל משמיה דשמואל פרק מי שמת (דף קנא), בכ"ז אם לא חזר ומת הוא קנוי להמקבל למפרע, א"כ לפ"ז נראה ברור, דבכה"ג אע"ג דבמתנת בריא קיי"ל דזה שאומר אי אפשי בה הוי הפקר וכל הקודם זכה, כאן דכ"ז שהנותן בחיים עוד בידו לחזור ולכך אחריך קדים, א"כ אינו ברשותו, ועדיפא טפי מגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, וכן אמרו בפרק מרובה (דף סט) בכל שלקטו הוי הפקר דאם אינו ברשותו אינו יכול להפקיר, רק לצנועין דפליגי על ר' יוחנן וא"כ לא הוי הפקר כלל, ולכן א"ש מה שסתם רבינו וכתב כאן בקצרה קנה ולא ביאר דהוי הפקר, משום שאיך מצי להפקיר בעוד הנותן בחיים, ורק לעיל פרק ד' ביאר רבינו גבי מתנת בריא דהוי הפקר, אולם נ"ל דאף במתנת בריא בכה"ג דמהיום אם לא אחזור בו עד מיתה, אם מצי להפקיר מחיים, נראה ברור דלא מצי להפקיר בכה"ג ואם שתק ואח"כ צוח קנה והיא שלו, ואכמ"ל עוד, ודוק בכ"ז היטב:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:14:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:14:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:14:1)

**שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחד ואמר הלה איני רוצה בהן לא קנה שתק וכו' וכיון ששתק אינו יכול לחזור בהן:**
**לפלא** הא מתנת שכ"מ לא קניא רק לאחר מיתה ועיין לקמן פרק י"ב הלכה י' דמשום הכי קדים אחריך למקבל במתנת שכ"מ, א"כ צריך להיות כל שצווח קודם גמר מיתה של הנותן שבטלה מתנתו, ומדברי רבינו מפורש שכל ששתק אע"פ שהנותן חי אינו יכול לחזור בהן, ועיין בנמוק"י פרק יש נוחלין שמביא תוספתא הכותב דייתיקי עד שלא זכה כו' יכול לחזור בו משזכה בו אין יכול לחזור בהן, ומסתברא דדוקא בשתק לאחר מיתה אבל מחיים דאינה חלה מתנת שכ"מ אפילו שתק יכול לחזור בו כו', ולקמן פרק י' הלכה י"ב שכ"מ שנתן מנה לאחד ואמר לו הולך מנה לפלוני והלך ומצאו שמת אם קיים היה בשעה שנתן לו השכ"מ ינתנו ליורשי מי שנשלחו לו שדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין הן, ואם לא היה קיים יחזרו ליורשי משלח שאין קנין למת, מוכח מלשון רבינו דאפילו אם הנותן חי עדיין בשעה שמת האיש שנשתלחו לו אפ"ה חל הקנין מעת הנתינה שדברים לבד מהני בשכ"מ, וזה ג"כ קשה דהא הנתינה לא חל רק עד לאחר גמר מיתה ואז כבר מת מי שנשתלח לו ואין קנין למת, ולכן באומרת תנו כבינתי לבתי בסוף פ"ק דערכין אמר דמשום גלוי דעתא לחודא דקנין לא מהני דאינה נקנית רק לאחר מיתה וכבר נאסרה בהניה, ודלא כהירושלמי בגיטין. והנה בזה עמדו כבר רבוותא, ומה שהסכימו דהיכי דמזכה להוליך לפלוני ויחזיק פלוני במתנה זו מחיים בזה ודאי קנה מחיים, וכ"ז שלא עמד אינו יכול הנותן לחזור בו וכמו שפסקו בסימן קכ"ה בשם הרמ"ה, שכיון שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שקנה מיד, והא דאמרינן דכתב וזיכה מצי לחזור הוא בזיכה לקנות כדרכי הקניה ולא בזיכה שמסר לידו לגמרי שיזכה בה מיד ויקחנו לביתו דבכה"ג לא מצי לחזור ואפילו אם נולדו יורשי המקבל אחרי מות הנותן מהני, ואולי כוון לזה ג"כ רבינו, ועיין סמ"ע סימן ר"ן ס"ק ט"ו וס"ק מ"א, אבל הך דשתק ולבסוף צוח ודאי בעי עיונא:
**והנה** מה שחידש הרב בקצות סימן קכ"ה דמה"ט מהני בשכ"מ במת מקבל בחיי נותן דהואיל ואיתא בירושה להוריש ע"י משמוש, הוא הדין דיורש המקבל בקבר וזוכה במתנת שכ"מ דכל דאיתא בירושה איתא במתנה, כבר השגתי עליו במק"א שנעלם מעין בהיר שמועה שלימה דפרק מי שמת דשם שקיל וטרי אף אם נימא דעובר בר ירושה הוי וכר' יוסי דעובר זכי בירושה דממילא, ואפ"ה לא מהני מדין מתנת שכ"מ, רק לר' יוחנן בן ברוקא דמצי להנחיל לבנו בעודנו שכ"מ, חזינן דכל היכי דהחסרון הוא מצד המקבל שאינו בר זכיה לא אמרינן דמהני הואיל ואיתא בירושה ובארתי עפ"ז דברי התוס' שם:
**שוב** מצאתי בקצות בסימן רמ"ה שעמד ע"ז אמאי לא יהיה יכול לחזור קודם מיתת הנותן, ופירש עפ"י דברי הרא"ש בגיטין בהך סוגיא דמת מקבל בחיי נותן, ז"ל שם, ואע"ג דבשעת מיתת הנותן לא היה ראוי לקנות כו' אפ"ה קנה משום דדברי שכ"מ לענין לקנות לאחר מיתה חשובין ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינתו הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה למפרע משעת המתנה, והא דאמרינן דאחריך קדים הוא כיון שיכול הנותן לחזור ושייר זכותא לנפשיה לכן אחריך קדים, יעו"ש סימן רמ"ח וסימן ר"ן סק"א שהאריך הרב בזה:
**אולם** לדעתי, הוא גמרא ערוכה בירושלמי פאה פרק ג' הלכה ז', כתב לזה וחזר וכתב לזה רב אמר אינו יכול לחזור בו ר' אבא ב"ח ור"י יכול לחזור בו היאך עבידא, היה רבו ראשון והשני כהן והשלישי ישראל ע"ד דרב יכול לאכול בתרומה ע"ד דר"א ב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, וצריך מובן למה לר' אבא ב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, הלא כל זמן שהוא חי עדיין הוא שלו דמתנת שכ"מ אינה חלה רק לאחר מיתה, וא"כ הוא אוכל בתרומה כדין, וכן הא דאמר אם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, מוכח הא אם הוי קים לן דלא יבריא היה מותר לאכול בתרומה כדין ואמאי הא אינה חלה רק לאחר מיתה, וכ"ז שהנותן בחיים הוא עדיין של רבו ישראל ואיך יהא רשאי לאכול בתרומה, אלא ע"כ דמתנת שכ"מ חלה למפרע וכמש"ב הטור סימן ר"ן, ולמפרע קם ברשות המקבל מעת שכתב לזה, ולכן אינו יכול לאכול בתרומה לר"א, דכיון דיכול לחזור בו והוא חזר ונתנו לישראל ושמא ימות מחולי זה וישתכח שיהא של הישראל למפרע מעת הנתינה שכתב לו ונמצא זר אוכל בתרומה, וזו ראיה ברורה לשיטת הרא"ש ושיטת רבינו דאזיל בשיטתו, הן דמהך דאמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא אין הוכחה כלום, דמצינן לומר אין ה"נ לרב דאמר דאינו יכול לחזור בו בחליו ליתן לאחר, ורק לנפשו מצי לחזור דשייר הך זכותא לנפשיה דעד מיתתו יהיה שליט בנכסיו, אבל לא לחזור וליתן לאחר [ואולי סבר דגם לנפשיה לא מצי הדר רק אם עמד] א"כ מסתברא דבכה"ג ודאי קנוי לראשון מעת הכתיבה למפרע, לכן אם הוי קים לן דלא יבריא ודאי היה אוכל בתרומה, אבל מהא דאמר ברבו ראשון ושני כהן והשלישי ישראל שע"ד ראב"ח ור"י אינו יכול לאכול בתרומה, והלא לפי שיטתם דיכול לחזור א"כ ודאי דאינה חלה רק עד לאחר מיתה וכמו דקיי"ל בתלמודין כל שאם עמד חוזר, חוזר במתנתו ואפ"ה אינו אוכל בתרומה אף ע"פ שרבו ראשון בחיים עדיין, ומוכח כדברי הרא"ש ורבינו שהזכיה נגמר למפרע אם מת בלא חזרה ודוק:
**ושם** בירושלמי אמרו עוד, ריב"ב בשם ר' חונה מתניתא מסייע לר' אבא בר חונה ור' יוחנן, בריא שכתב דייתיקי ושכ"מ שכתב מתנה חוזר בו, בריא שכתב דייתיקי חוזר בו ולא עוד הוא בריא, פי' הלא הוא בריא בשעה שחוזר בו כמו שהיה בעת הכתיבה, כן ודכוותיה שכ"מ שכתב מתנה חוזר בו ולא עוד הוא שכ"מ, פי' כן מיירי סיפא שהוא שכ"מ בשעת החזרה כמו בעת הכתיבה, ולאו דוקא אם עמד והבריא הא בחליו אינו יכול לחזור בו כדרב, דא"כ לא הוי דומיא דרישא, וכוונתו כמו דרישא האם לא מיירי שעדיין הוא בריא, כן סיפא נמי הוא עדיין שכ"מ ואפ"ה יכול לחזור בו ומוכח דלא כרב. אולם כפי הנראה מזה דרב דפליג ואמר דאינו יכול לחזור בו הוא בשטר שכתוב בלשון מתנה כמו שדי נתונה לך, דמסירת השטר הוה כמו קנין [ומיירי ע"י יפוי כח או סבר ארכביה אתרי ריכשי עיין מה דאמר ר' יוסי לעיל משמועה דא] בהא סבר רב דאינו חוזר בו, וכן מוכח דאל"כ איך אמר הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל אינו אוכל בתרומה שמא יבריא, והלא אף אם הוי קים לן דלא יבריא ג"כ אינו רשאי לאכול בתרומה דמתנת שכ"מ לא קניא בדברים רק מדברי סופרים ואיך מהני קנין דרבנן להאכילו דבר תורה וכמש"כ רבינו בהלכות לולב פרק ח' הלכה י"א גבי קטן, ועיין מחנ"א בקנין משיכה סימן ב', ודחוק לומר דבתרומה דרבנן קאמר דאפ"ה אינו אוכל שמא יבריא דרוב חולין לחיים, ועוד דהיכי דעומד להתברר אפילו בד"ס אזלינן להחמיר ודוק, ולפי מה שפרשנו דבשטר מתנה ומסר לידו מיירי א"ש, וכיון שכן הוא, תו לא מוכח מידי מהירושלמי דאף בדברים דעלמא קני המקבל למפרע אם מת הנותן מחולי זה ולא חזר בו, דאפשר דבדברים בלבד ודאי דלא חל הקנין רק מעת המיתה ואילך, ודוקא בשטר מתנה ומסר לידו אז קני למפרע מעת המסירה, ועיין בספר פתח הבית סימן ל"ד ענף ו' ושם ענף ג' שהאריך בשיטה זו. ולפי מה שהביא שם מהריב"ש ז"ל שפירש שיטת הרשב"א דבכל מקום במתנת שכ"מ לא אמרינן דחלה למפרע ובענין שיהא המקבל קיים בעת מיתתו של נותן, רק כאן דהולך כזכי דמי אע"ג דיכול לחזור אף בעת חליו, מ"מ זכה למפרע אם מת בלא חזרה, וזה ברור כמו שפרשנו, דזה מוכח ודאי מן הירושלמי דהולך אם כזכי דמי הלא הוי ממש כמתנת שכ"מ ע"י שטר ומסר שטר שכתוב בלשון מתנה ליד המקבל ועדיפא מיניה, ואעפ"כ הוכחנו דהוי שלו למפרע מהירושלמי הנ"ל, ותה"ל שכוונתי לדברי הראשונים:
**אולם** באמת לא זכיתי להבין שיטת הרא"ש והתוספות והיא גם שיטת רבינו לדברי הרב בקצות, דדבריו ככתובים ומסורים למפרע דמי, דא"כ איך אמרינן בשטר שכתוב בה קנין דשמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, שמא להכי כתיב בה קנין דלא גמר להקנותו מתנה זו ע"י דברי שכ"מ שהן ככתובים וכמסורים דמי אלא ע"י קנין וכתיבה כבריא כו' ושטר שכ"מ אינו קונה מחיים שהרי אין דעתו ליתן כלום אלא לאחר מיתה כו', וכיון דמית לא מצי לאקנוי מידי דהא ליתא דלקני ניהליה, ונפלאת ממני, כיון דאף מה שהוא נותן בתורת שכ"מ ג"כ אף ע"ג דכבר מת המקבל בחיי הנותן וליכא מאן דזכי אמרינן דזכי למפרע מעת הנתינה שהיה המקבל עדיין בחיים, א"כ אף דמכוון להקנותו ע"י שטר או קנין כמו ע"י תורת שכ"מ ג"כ מועיל דחל הקנין למפרע והרי אז היה עדיין בחיים הנותן עם המקבל, אלא ע"כ דמתנת שכ"מ אינה חלה רק אחר מיתה של נותן, וכיון שכתוב בה קנין אמרינן דרוצה שיקנה דוקא ע"י השטר או הקנין ולאחר מיתה ככל שכ"מ ולכן לא מהני דאין שטר לאחר מיתה, ולפ"ז היכי שמת המקבל בחיי הנותן ודאי דלא מהני דליכא מאן דזכי אף בשכ"מ וצ"ע:
**שוב** ראיתי במהרי"ט חו"מ סימן ע"ד שביאר כן הסבר דברי הרא"ש והתוס' דליפוי כחה של מתנת שכ"מ עשאוה כמתנה מהיום ולאח"מ דשעבודא חייל מהיום וזכות לאחר מיתה, ובע"ח גובין מהם דשעבודא דילהו קודם יעו"ש, וגם זה אינו מובן כ"כ, דמשום שעבוד לבד יזכו יורשי המקבל בהך מתנה ויהיה שלהם כיון דליתא רק שעבוד, וצ"ל דמ"מ השליח צריך ליתן ליורשי המקבל ואינו יכול להחזיר ליורשין כיון דשעבודא רמי מחיים של מקבל, וכמו דאמרן משום מצוה לקיים דברי המת עיי"ש אף דאינו עושה קנין כמו שהביא הרמ"א בשם המרדכי סימן רנ"ב שאם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו יעו"ש, וכן הוא בפסקי תוס' סוף פ' מציאת האשה ודוק:
**והנה** לפי מה שהוכחנו שיטת הירושלמי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למפרע מחיים, א"ש מה דמצאנו בירושלמי שטה אחרת בהך דאם קדם ונתן במתנת שכ"מ אחריך זכה, דלא כבבלי, משום דמתנת שכ"מ אינה חלה עד לאחר גמר מיתה ואחריך קדים, דכיון דכמסורים מחיים דמי וא"כ המקבל קודם לאחריך, וז"ל בפרק יש נוחלין הלכה ח', א"ר ינאי מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ ר' יוחנן אמר ולא במתנת בריא, פירוש טעמו דר' יוחנן דדוקא למכור לא קפיד אבל ליתן במתנה קפיד שלא יתן ולא יפסיד הנכסים להאחריך, כיון שאין להראשון הנאה מנכסים אלו, כהדא איתת כתבת נכסה לחד בר נש [פי' הנכסים שהיו לה במתנה לה ולאחריה לפלוני] צרכת וזבנת לבעלה רחב"מ אעיל עובדא קומי ר' יוסי לא כן א"ר ינאי מודה רבי שאינו נותנה במתנת שכ"מ ור"י אמר ולא במתנת בריא, הדא איתא מכיון דבעלה זקוק מספקא לה מזוני ולא כמתנת שכ"מ הוא, א"ל עד כדון זקוק מספקא לה פיתא וקטני דילמא ביעי דילמא תרנגולין כו', ובפרק הכותב אמר מזונותיה על בעלה כראוי לה מאכל משח ומלח והיא בעיא מזבנה ומיכל תרנגולין הדא אמרה שאם ביקש הראשון מזבנה ומיכל תרנגולין וזבן, חזינא דטעמו דבמתנת בריא הוא הנאה שפלוני מחזיקה במתנה וכמו דאמר בירושלמי פרק הניזקין הלכה ג' יכיל הוא מימר ליה בעי הוינא מיתן לי וישלם לי טובו, אבל בשכ"מ הלא מה יחזיק לו טובה עבור זה לאחר מיתתו, וכיון שאינו נהנה כלום על אופן זה לא רצה הנותן שלא יהיה לו הנאה מזו כלום, ולכן באשה ס"ד כיון דיש לה מזונות א"כ אין לה הנאה כלל הוי כמתנת שכ"מ ומסיק דתרנגולין אית לה ממה שמכרה קרקע זו א"כ הנאתה מחיים, ולכן בעי תמן בכתובות אם מוכרת הנכסים ולוקח קבורה דאין זה הנאה מחיים ומסיק דהוי כמזונות, א"כ לפי הירושלמי טעמיה דר' ינאי דהנותן קפיד שלא יפסיד הנכסים רק לדברים שיש לו הנאה מזו בחייו ואדעת זה נתן לו, וכיו"ב אמר בבבלי (דף קלז) מה"ד למעבד איסורא לא יהבינן לך כו', ועיין בדברי רבינו פרק י"ב הלכה י' ובההמ"ג קרוב לזה דליתן במתנה ליורשיו אינו רשאי, וברור דהך דאמר בפרק הכותב הדא אשה כו' הוא ג"כ על אשה שהיה לה במתנה נכסים באופן שלאחריה יהיו לפלוני, והיא היא העובדא דיש נוחלין והירושלמי קטוע תמן, ומשני המקומות תברר הגירסא הישרה. והארכתי בזה לברר, דלכן מוכרח הירושלמי לומר טעמא אחרינא, משום דאזיל לטעמיה בפרק ג' דפאה דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין למפרע וא"כ הא קדים לאחריך, ושיטת תלמודין כמו שפרשנו לעיל דלא חלה רק לאחר מיתה, א"כ נתברר לנו מן הירושלמי אף ע"ג דהשכ"מ חוזר כל זמן שהוא בחליו, בכ"ז כיון דמת ולא חזר בו והוי דבריו ככתובים וכמסורים למפרע א"כ לא הוי קדים אחריך, מטעמים שבארנו בשיטתו, א"כ לשיטת הש"ס דילן במתנת בריא במהיום ולאחר מיתה באופן שפירש ר"ת מהיום אם לא אחזור בי עד מיתה כיון שאם מת חיילא למפרע, תו לא אתי אחריך ומפקע, ודלא כמו שהעלה בקצות סי' רמ"ח סעיף ד' ודוק:
**ולפ"ז** א"ש נמי הסוגיא דירושלמי בפרק התקבל הלכה ה', דמשום זה לא חל איסור נויי המת על כבינתי שמחיים הוא שייך לבתה, דדברי שכ"מ כו"מ למפרע עיי"ש, ונקט לשון תנו כבינתי לבתי, דזה לשון המשנה בפרק מי שמת, ולא שייך למיפרך אלו אמרה תנו ידי כדפריך בתלמודין, משום דבזה סבר כרנב"י דאין גמר דינה אוסרתה ושער המת לא מיתסר משום מת גופא דשיער לא מיית כפירוש רש"י רק משום נוי המת, וכיון דבתה קניא למפרע לא הוי נוי של מתה דזכיא בהו בתה למפרע, ויעוין שו"ת הרשב"א סימן ש"ל בזה ואכמ"ל, אבל המתבונן ימצא:
**ונראה** עוד לדעתי, דאם כוונת רבינו ששתק כששמע הוא אף ע"פ שעודנו בחיים, כיון שדברי שכ"מ ככתובין ומסורין המה למפרע מעת הכו"מ, אע"פ שיכול לחזור הנותן כ"ז שהוא חי אפילו בעודו בחליו ואפילו לאחר כמו דקיי"ל משמיה דשמואל פרק מי שמת (דף קנא), בכ"ז אם לא חזר ומת הוא קנוי להמקבל למפרע, א"כ לפ"ז נראה ברור, דבכה"ג אע"ג דבמתנת בריא קיי"ל דזה שאומר אי אפשי בה הוי הפקר וכל הקודם זכה, כאן דכ"ז שהנותן בחיים עוד בידו לחזור ולכך אחריך קדים, א"כ אינו ברשותו, ועדיפא טפי מגזל ולא נתייאשו הבעלים דאינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, וכן אמרו בפרק מרובה (דף סט) בכל שלקטו הוי הפקר דאם אינו ברשותו אינו יכול להפקיר, רק לצנועין דפליגי על ר' יוחנן וא"כ לא הוי הפקר כלל, ולכן א"ש מה שסתם רבינו וכתב כאן בקצרה קנה ולא ביאר דהוי הפקר, משום שאיך מצי להפקיר בעוד הנותן בחיים, ורק לעיל פרק ד' ביאר רבינו גבי מתנת בריא דהוי הפקר, אולם נ"ל דאף במתנת בריא בכה"ג דמהיום אם לא אחזור בו עד מיתה, אם מצי להפקיר מחיים, נראה ברור דלא מצי להפקיר בכה"ג ואם שתק ואח"כ צוח קנה והיא שלו, ואכמ"ל עוד, ודוק בכ"ז היטב:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:15:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:15:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:15:1)

**שכ"מ שכתב לזה כו' ואפילו כתב וזכה כו':**
**מה** שכתב רבינו בין בכל בין במקצת צריך ביאור, דהא מתנת שכ"מ במקצת דינה כבריא ואינו יכול לחזור בו, ומש"כ הכס"מ שבשעה שנתן לו אותה מקצת אמר שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכ"מ וכמש"כ לעיל פרק ח', אבל אם נתן לו המקצת בפירוש במתנת שכ"מ שאינו אלא לאחר מיתה כו', צריך מובן דא"כ מאי מסיק דאם כתב וזכה וקנו מידו כו' בין שנתן הכל בין שנתן מקצת הא באופן זה הוי כמצוה מחמת מיתה ובזה כתב הר"י אבן מיגש דאע"פ שזכה וקנו מידו חוזר וכן כתב ההמ"ג, אם לא דנימא דרבינו פליג על רבו ולא מפליג בין מצוה מחמת מיתה לסתם מתנת שכ"מ דבכולהו אין לאחר זכוי וקנין כלום. ולפלא על ההמ"ג שלא העיר בזה, ומדברי השו"ע והרמ"א מוכח דמצוה מחמת מיתה גרע ממתנת שכ"מ בפירוש, ולענ"ד אינו מובן זה דהיכי דאמר בפירוש שאינו נותן רק במתנת שכ"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה גרע, דפירוש שנותן בדין כל מתנת שכ"מ ואפ"ה אם זיכה וקנו מידו אינו חוזר אם עמד כש"כ במצוה מחמת מיתה, ועיין היטב דברי הר"י בן מיגש בחידושיו ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:17:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:17:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:17:1)

**שכ"מ שחזר במקצת כו' כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו:**
**דבמתנת** שכ"מ בכולה ע"י קנין לא קנה אם מת דאין קנין לאחר מיתה רק במיפה כחו, וכתב עוד רבינו, וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו (כדי ליפות את כחו) השני קנה אבל הראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת, והני שלש תיבות המוקפות הוא ט"ס דכאן אין צריך לכתוב כדי ליפות את כחו דכיון דקנה בין שעמד בין שמת הוא מתנת שכ"מ במקצת והוא כמתנת בריא ואין צריך יפוי כח, ואולי לרבותא נקטיה אע"ג דעל ידי יפוי כח ואי אמרת דלא הדר ביה מכולא ג"כ מתנת השני קנוי לכשמת ואפ"ה אמרינן דהדר מכולא, וכש"כ בלא יפוי כח דהשני אינו קונה אי אמרת דלא הדר לגמרי כש"כ דאמרינן דהדר ביה לגמרי כדי שיהיה מתנת השני מתנה במקצת וקיימת כשמת ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:18:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:18:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:18:1)

**נתן מקצת נכסיו וקנו מידו ואח"כ נתן כולן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו כו':**
**בגמרא** הנ"מ מדקתני סיפא מקצתן לראשון כולן לשני ראשון קנה שני לא קנה כו' אא"א בשמת תרווייהו ליקני, ופירש הרשב"ם מקצתן לראשון וחזר בו ונתן כולן לשני כו', ומזה תמה אנכי על הרב במחנה אפרים הלכות זכיה סימן א' בשו"ת שהאריך לחקור בשכ"מ שנתן בית לאחד במתנה ונמצא שלא היה כל הבית שלו, אם אמרינן דהואיל דבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו קני את וחמור יעו"ש, והלא לפירוש רשב"ם גמרא ערוכה היא דאע"ג דחזר בו ונתן גם הנכסים הראשונים לשני אפ"ה בשמת בעי למיקני, דבמה דמצי להקנות מתנתו קיים, ואעפ"י דהנמוק"י פירש ז"ל וסיפא דקתני וכולן לשני שפירושו מקצת נכסים הנשארים ואפשר שכוון לכך דאל"ה הוי סברא דבטלה כל מתנתו הואיל ובטלה במקצת, מ"מ סוגיין מכרעא דהמתנה במה שהוא שלו הוא קיים דאל"ה לא הוה קאמר ה"נ מסתברא, דאפשר לומר דנתן כל הנכסים בין מה שנתן לראשון בין מה שנשארו לו לשני ולכך בטלה מתנתו, ואיך קאמר סיפא לא משכחת אלא בשעמד, לכן נראה ברור דהמתנה במה שהוא שלו קיים, וזה ראיה עצומה, ועיין שו"ת מהרי"ט חלק חו"מ סימן נ"ב נ"ג, ועיין נוב"י מהד"ת חלק חו"מ סימן מ"ה מה שהביא בשם בנו ובסימן מ"ז שם, ובשו"ת מוהרח"ש ח"א סי' צ"ז בזה ודוק:
**ולכאורה** יש להעיר משמועה דא כסברת הטור בשם מוהר"ם מרוטנבורג בסימן ר"ן ס"כ, דאם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב לשני והקנה לו דהשני קונה אף בלא יפוי כח כו' דקנין לשני לאו לגרועי אתא אלא שהוא סבור שלא יקנה אם פיחת לו מן הראשון, דאל"כ דילמא מיירי בקנין בלא יפוי כח, וכולן לראשון הראשון לא קנה דלא נתכוין להקנות אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה, ושני שנתן לו מקצת קנה דהראשון מתנתו בטילה וא"כ הוי מתנה במקצת ובקנין דהוי ככל מתנות בריא ולעולם חזרה במקצת לא הוי חזרה בכולה, רק כאן ראשון לא קנה דבלא יפוי כח הוי, ושני קנה דקיימת כמתנת בריא, וסיפא דמקצתן לראשון הראשון קנה ככל מתנות בריא והשני שנתן לו כולן לא קנה, וע"כ משום דא"כ הוי בסיפא שני קנה לאחר מיתה, דלאו לגרע כחו דשני הקנה בקנין רק שהיה סבור שיהא הקנין כמו שהיה בראשון ואמאי קתני בסיפא דשני לא קנה, אך ז"א, דמשמע דהמתנה השניה ביטלה את הראשונה, הא בלא שניה היתה הראשונה קיים, ואי בלא יפוי כח בלא זה הראשון לא קנה וע"כ משום דחזר וביפוי כח ודוק. ועיקר דברי מהר"מ מרוטנבורג נאמרו ליישב הקושיא דרמי מימרא דרב ושמואל והא איפלגו בה חדא זימנא, ולא פריך דשמואל אמר דכתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דהשני קיים, והא לעיל אמר במתנה שכתובה בה קנין דאף לאחר מיתה לא קנה, משום דכיון דנתן לראשון בכתב וזכוי, לכן אמרינן דלא כוון לגרע כחו דשני כמש"כ בתוספות הרא"ש בשם הר"מ ז"ל, וזה דלא כמש"כ הט"ז להשיג על הסמ"ע עיי"ש ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:24:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts 9:24:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ownerless%20Property%20and%20Gifts/r/9:24:1)

**מי שמת ונמצא(ת) מתנה קשורה על יריכו אף ע"פ שהיא בעדים כו' שאני אומר כתבה ונמלך:**
**יש** להסתפק במי שנתן במתנת שכ"מ נכסיו לאחד, ואח"כ נמצא שטר מתנה קשורה על יריכו שכתבה אחר שנתן המתנה לאחר, הנה השני ודאי לא זכה דדינא הנוכחי הוא, אבל הראשון מי זכה, מי נאמר דהא מיהו גילוי דעתא הוי דהדר ביה מהמתנה הראשונה ורצה ליתנה לאחר ורק דאימור הדר ביה גם מהשני אבל מיהא חזינא דמראשון הדר ביה, או דאימור אימת הדר ביה מהראשון באופן שהשני יקנה המתנה, אבל כיון דלא יהבינן לשני יהיה מאיזה טעם שיהיה תו לא הדר ביה מראשון וניחא ליה דלתקיים מתנה הראשונה ולכשימות יהיה לראשון, ודבר זה צ"ע לדינא:
**ואין** להוכיח מדברי השולחן ערוך סעיף י"ב לפיכך אם נתן כל נכסיו לראשון וחזר ונתן מקצתן לשני הראשון לא קנה כו' שהרי חזר בו והשני יש לו דין ש"מ במקצת כו' ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה, הרי דאף ע"פ שהוא נתכוין שהשני יקנה רק דאין מועיל במקצת ולא קנה השני ותו יתקיים המתנה לראשון, דאדעתא דאם לא יקנה שני לא הדר ביה מראשון, דזה בדותא דתמן הלא חזרתו במקצת חזרה בכולה וחזר בו גם ממה שלא נתן לשני ונשתייר לעצמו לכן גם הנכסים דלא קנה השני לפי שלא היה המתנה באופן המועיל ולא נתקיים מכוון שלו בזה שהיה רוצה שהשני יקנה, ג"כ החזרה מהראשון לא נתבטל דלא גרע מהנכסים שלא נתן להשני וחזר מהם, אבל באופן שנסתפקנו צ"ע דאימא לא הדר ביה רק אם השני לא יקנה, אמנם באומדנא כזו קשה להוציא ממון מחזקת יורשים, וכיון דחזר בו אע"פ שבזה לא נתקיים שיהא לשני, מכל מקום ראינו דהוי הדר מראשון וכל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו, כן היה נראה:
**אמנם** דברי רבותינו בתוספות מפורש להיפוך בשילהי שנים אוחזין דמוקי הך דאיתא בברייתא אף ע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה דילמא כתבה אבוה להאי ואימלוך והדר יהיב בריה לאינש אחרינא כו', והקשו בתוספות דנאמר דילמא נתנה האב תחילה במתנת שכ"מ ואח"ז האב עצמו כתבה להאי ולא יהיב ומת האב ונתקיימה המתנה לראשון, והבן רוצה שתהיה לשני יעו"ש, וא"כ סברו רבוותא דכיון דהאב לא יהבה האי דייתיקי להאי תו נשארה המתנה לראשון, וע"כ טעמא כמו שפרשנו דאימת הדר ביה מראשון באופן שיזכה שני, אבל באופן שהשני לא זכה תו ניחא ליה דלהוי דראשון וזה מוכרח מדבריהם, ואמנם באמת צריכים דברי רבותינו בתוספת ראיה, דמנא פסיקא להו סברא זו:
**והנראה** לדעתנו דיצא להם ממה ששנינו בירושלמי ריש פרק ג' דקדושין וכן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני, ואמר בירושלמי לפיכך אם מת השני בתוך שלשים יום או גרשה חלו עליה קדושי ראשון לאחר שלשים יום [ויתר דבריו פרשתי בהלכות אישות פרק ז' הלכה י"א עיי"ש], הרי למדנו מזה אף דקבלה קדושין מאחרינא באופן דנסתלק ממנה הבחירה לחזור לראשון דאינה מתגרשת לרצונה וברצון המקדש תלוי, ואפילו כן כי מת או גירשה אמרינן דלא חזרה רק כל זמן שיהא חל קדושי שני הא באופן שקדושי שני יהיו נפקעין היינו שיגרשנה או ימות יהא חל קדושין הראשונים לזמן שלשים יום, א"כ כש"כ כאן דברצונו תלוי ובמה שכותב להשני לא הדר ביה לגמרי מראשון דבידו לחזור בו גם מהשני כ"ז שהוא בחיים לא כש"כ דנאמר דאין זה גלוי דעת רק שכל זמן שיהיה של שני, אבל אם השני לא יזכה תו ניחא ליה דליזכי ראשון במתנתו ודוק. ואם כי זו ראיה נכונה יש לדחות, דאימת אמרו בקדושי אשה דאמרו סוף יש נוחלין סתם אשה לאינסובי קיימא לכן אמרינן דכיון דשני גירשה תו ניחא לה בקדושי ראשון. ונראה דאף לפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל שם הירושלמי במה דאמר תיפתר שמת השני והוי ליה אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי ראשון דאם קדושין תופסין בשומרת יבם תו כי מת שני והניח אח והיא זקוקה להיבם להתייבם תו חלו עליה קדושי ראשון אף דיש לה יבם, אפשר דתמן שאני משום דאשה סניא ליבם עד דהגמרא חושבת דמועיל אם מזכה גט במקום יבם משום דכיון דעל כרחה נופלת לפניו לא ניחא לה בהאי קדושין, ועוד דהוא נתן לה לקדושין כסף ושטר ועדיין בידה ואי לא הוי ניחא לה הוי לה לאהדורי, אבל כאן דיהיב ליה השכ"מ השטר מתנה ותו הדר ביה מאי גלוי דעתא איכא דלא הדר ביה, ועוד דהרא"ש ורשב"א גם שם חולקים על הירושלמי, לכן לדינא קשה להוציא מן היורשים וכן כתב השיטה, ודוק בכ"ז: