## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter Chapter 4

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:1:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:1:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ritual%20Slaughter/r/4:1:1)

**ישראל שאינו יודע כו' והרי זו קרובה לספק נבילה כו'.**
**פירוש** ולא מטמאה אפילו מספק רק לאסור באכילה גזרו כמו דאמרו אסור לאכול משחיטתו, ולכן דייק רבינו קרובה לספק וכו' ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:13:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:13:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ritual%20Slaughter/r/4:13:1)

**התחיל העו"ג לשחוט כו' ישנה לשחיטתו מתחלה ועד סוף.**
**רש"י** סובר דמוזבחת איתמעיט כל מי דלא הוי בר זביחה, ולכך הוי כנקובת הקוץ וכי שחיט עו"ג מיעוט ושט נעשה נבילה דהוי כמו דנקיב קוץ ולא מצטרף אל השחיטה, אולם רבינו לטעמו דסבר דמוזבחת לא איתמעיט רק היכי דלאו מכח אדם כמוש"כ בפרק י"ב עד שיהיה הזובח אדם, ובעו"ג אסור משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו, וא"כ היכי דשחט מיעוט סימנים אם אין לשחיטה אלא לבסוף לא מקריא זבחו ולא הוי אסור, אם לא משום דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, וז"ב, ועיין ספר האשכול סימן י"א בזה ודוק:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:16:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:16:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ritual%20Slaughter/r/4:16:1)

**אלו הצדוקים והבייתוסין כו' שחיטתן אסורה.**
**בכותים** לא זכר רבינו דעשאום כעו"ג גמורים ואף להקל לפי שיטת רבינו בפירוש המשנה בפרק דם הנדה שאם הכותי עצמו מת לא יטמא באוהל לפי שהן נכרים יעו"ש, לכן אחרי שחיטתן אין משום אותו וא"ב, ועיין בש"ך יו"ד סימן קנ"ט ס"ק ה' שהעלה ג"כ דאף להקל הוי כעו"ג גמור. ובגמרא, ר"ג ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה, ומפרש הגמרא משום שדמות יונה מצאו להן כו' ור"מ חייש למיעוטא וגזר רובא אטו מיעוטא ור"ג וב"ד כר"מ סבירא להו, וההכרח מזה דר"ג זה הוא האחרון בנו של ר' יהודה נשיאה, אבל רבנן בתוספות תמהו ע"ז דר"מ יגזור על יין שלהם היינו סתם יינם דהוא מדרבנן ולא יגזור על שחיטה דהוא איסור דאורייתא יעו"ש. ונראה ע"פ מה ששנינו בירושלמי פ"ג דדמאי ומייתי לה בשילהי פ"ק דכתובות, לא כן תני סרקית שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו יום הוכיח לכל הימים [ואסור לקנות או לאכול מה שקנו ממנה כל הימים], ומשני סרקית אפשר לה שלא להסתפק וכאן אני אומר לא הוחזק ע"ה להיות טוחן שם באותו היום, פירוש, דבסרקית אם תתיר לאכול מה שקנו ממנה הלא יפול הספק על כל יום ויום, ומחמת הספק שנסתפקנו ויש רוב ימים של היתר הלא תתיר מה שקנו ממנה כל הימים, ונמצא כי תתיר גם את מה שנמכר ביום שהיתה מסתפקת מן האיסור כמו שפרשתי לעיל בהלכות מאכלות אסורות פ"ח הי"א עיי"ש כל לשון הירושלמי, וכיון שכן לק"מ, דיין אם תתיר יין של כותי הלא יפול הספק גם על מיעוט העובדים ואז תאמר שיין [אשר הוא שלהם] זה הוא מהרוב שאינם עובדים ע"ז, ונמצאת שתתיר אם תלך אחרי הרוב גם יין של הרוב גם יין של המיעוט ונמצאים אנו מתירין סתם יינם של עו"ג לכן גזר על יינם, אבל בשחיטה הלא מי ראוי לשחוט דוקא מומחה ומוחזק שהוא מיעוטא דמיעוטא מאינשי דעלמא, א"כ אם תתיר שחיטת כותי ותאמר שהוא מן הרוב דאינם עובדים עו"ג אע"ג דהספק יפול גם על כל הכותים השוחטים ותתיר שחיט כולמו, בכ"ז לא תתיר שחיטת כותי העו"ג בודאי, שמי יורע אם במיעוט דמיעוטא השוחטים יהיה אחד מן המיעוט העובדים ע"ז בהר גרזים, לא כן גבי יין שזה הספק מהיין יפול על כל הכותים בין הרוב בין המיעוט העובדים ע"ז בכולם ותתיר יין הכותי העובד ע"ז בודאי, לכן לא גזרו רק על יין ולא על שחיטה עד שבאו ר"ג וב"ד וגזרו, והבן כי הוא ישר:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:17:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Ritual Slaughter 4:17:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Ritual%20Slaughter/r/4:17:1)

**כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין כו' ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים כו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר.**
**סברת** רבינו נראה דלא פליגי ר' ישמעאל ורע"ק, דרע"ק סבר דבשר נחירה הותרה במדבר דפשטיה דקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מוכח כן דדוקא אז צריך שחיטה ואסור לנחור, אבל במדבר הותר נחירה, ור' ישמעאל מלמד לנו דפשטיה דקרא דכי ירחיב ד' אלהיך את גבולך כו' בכל אות נפשך תאכל בשר מורה לנו דהותרה בשר תאוה דמעיקרא היה אסור לאכול בשר, והמה שני קראי, קרא דכי ירחיב מורה להתיר בשר תאוה וקרא דכי ירחק מורה לאסור בשר נחירה, ויצא מזה שבשר נחירה היה מותר אבל שחוטה היה אסור אם לא שיביאנו לעזרה לשחוט, ולכן לא כתב רק שלמים בפרשה דשחוטי חוץ, משום דהרוצה לאכול בשר שחוטה היה מביאו לעזרה ושוחט שלמים שהן לבעלים, ולכן לא כתב עוף בפרשה רק שור וכשב ועז משום דעוף אינו קרב שלמים רק חטאת או עולה ולא אסרה רחמנא לאכול עופות במדבר כיון שאינו יכול לעשות מהן שלמים, וזה ברור:
**ובזה** א"ש מה דכתוב בקרא גבי כסוי אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו כו' דמזה יליף ריש פרק השוחט דאין שחיטה לעוף מן התורה דבשפיכה סגי, ולרע"ק א"ש, כיון דהותרה בשר נחירה א"כ גם אם נחרו חיה או עוף הוי בעי כסוי ולזה כתיב ושפך את דמו, [ולכן גבי היתר אכילת בשר כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך אף ע"ג דגם חיה ועוף בכלל שחיטה, כיון דלא נאסרו במדבר קודם רק מלאכול בשר בהמה שראוי להקריבה לשלמים במשכן בשחיטה, לכן בקרא זה שכתוב גם היתר לאכול בשר תאוה שחוטה לא נזכר רק הנך שנאסרו קודם וכמו שכתב זה בספר האשכול]:
**אבל** צריך ביאור דהגמרא אמר מעיקרא מ"ט איתסור משום דהוי מקרבי למשכן והיינו אף דלא מפרשינן טעמא דקראי, וכמו דלא נחתינן בטעמא מה דנאסר לר"ע בשר נחירה, דזה מצאנו מצות שנצטוו אחר כך כשיכנסו לארץ אבל להתיר איסור הקודם לא מצאנו, לכן כיון דקרא גופיה תלה בכי ירחיב את גבולך שמעינן דטעמא משום דהוי מקרבי למשכן היה רצון השם שיזונו משולחנו ולא יהיו להוטים אחר תאות גרונם, אבל כי ירחק המשכן ויהיה טורח גדול וכמעט שימנעו העם מלאכול בשר, התירה להם התורה בשר תאוה, אבל לפי מה שפירש רבינו קשה טובא טעמא, כיון דזה אינו מונע אותם מאכילת בשר בלא הכנה, שיכלו לנחור במחנה או חוץ למחנה ולאכול בשר בכל אות נפשם, מה הגדר שגדרה תורה כי הוי מקרבי למשכן שלא ישחטו בהמות חולין במחנה לאכילה בעוד שיוכלו לנחור ומה פרישות יש בדבר הזה יפלא:
**אולם** כאשר נתבונן מפורש הטעם בכתוב, וזה לשון המקרא, למען אשר יביאו בנ"י את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' כו' וזבחו זבחי שלמים כו' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים וכו'. ובתורת כהנים, אשר הם זונים לרבות שאר עו"ג, ובויקרא רבה, ר' פנחס בשם ר' לוי משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו יהיה גדור, כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עו"ג במצרים והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים כו' אמר הקב"ה יהיו מקריבין לפני בכל עת באוה"מ והן נפרשין מעו"ג והן ניצולים, נמצא דאז היו ישראל מותרים בבשר נחירה, ואפילו כן הצריכה תורה שלא ישחוט בהמת חולין בחוץ רק יקדישנה לשלמים ויביאנה לפתח אוה"מ, משום דעבודת ע"ז שלהם היה בזביחה ולכן לא מחייב רק כעין פנים ועיין ירושלמי ריש ע"ז ובבלי (דף ה') אינהו דמחוסר אבר אית להו בתלתא יומא סגי דא"ר אלעזר מנין למחוסר אבר דפסול לב"נ, ופרש"י להקריב לגבוה ודומיא דקרבנות שנהגו אבותיהן לשמים הן נוהגין לע"ז שלהן, וא"כ כל שחיטתן לע"ז היה ע"י זביחה, ולכן קפדה רחמנא שלא ישחטו חוץ לשולחנם שלא יהיו להוטים אחרי ע"ז ולא יזבחו וכו', אבל לנחור חולין התירה התורה להן, רק כשבאו לארץ דנאסר להם בשר נחירה ואין להם בשר לאכול התירה תורה בשר תאוה, וזה עומק הדבר למעין:
**ולפ"ז** יתכן לומר דזה גופא טעמא דהתירה תורה בשר נחירה במדבר משום דאמרו בפרק הערל דישראל לא מהלי במדבר וכמו שכתוב בקרא ביהושע וכל העם הילודים במדבר לא מלו כו' א"כ כיון דאיתסרו לאכול קדשים דערל אסור לאכול בקדשים [ועיין בתוספות שם שהרגישו בזה יעו"ש שכתבו דרך אחר] שרינהו רחמנא לאכול בשר נחירה, וכיון דהנך שרו בנחירה תו גם כל ישראל הנימולים שרינהו רחמנא ע"י נחירה בסימנים, אבל מכי נכנסו לארץ הרי איתסרו בנחירה ואיתרחקו ממשכן ולא יהיו יכולים לאכול בשר לכן התירה תורה בשר תאוה וזה נכון:
**וא"ש** לפ"ז מה דאמר בגמרא דפליגי ר' ישמעאל ורע"ק, דלר"ע בשר תאוה לא איתסר כלל ואפילו בשחיטה, משום דאם נאמר דלא פליגי א"כ התורה תלה חדא בחברתה איסור דבשר נחירה כשיכנסו לארץ, בהיתר דבשר תאוה וכמו דפרישית משום שהערלים לא יוכלו לאכול בשר קדשים, א"כ בזמן הזה שליכא בית המקדש ואין מקום להקריב א"כ ע"כ יהיו מותרים בבשר תאוה, משום דכיון דגלו איתרחקא טפי, וכיון דיהיו מותרים בבשר תאוה א"כ ודאי דבשר נחירה אסור להן, דכל היתר נחירה לא היה רק משום שהיו אסורים בבשר תאוה, וכיון דמותר בבשר תאוה עד שפריך רב יוסף דמאי תני לעולם שוחטין פשיטא דבשר תאוה מותר לעולם, א"כ ה"ה פשיטא דלעולם אסור בבשר נחירה והיכי דגלו ודאי אסורים בנחירה כיון דמצו לאכול בשר תאוה ומאי קמ"ל לעולם שוחטין פשיטא, ולכן רק יוסף דמשני לעולם שוחטין ע"כ סבר דפליגי, והיתר הנחירה הוא אף שהותר לשחוט חולין בחוץ ולאכול, א"כ אין סיבת היתר הנחירה במדבר מפני שלא היה להן מה לאכול, שהיו יכולים לשחוט חולין בחוץ ולאכול אף דהוי אסירי בקדשים, לכן קמ"ל לעולם שוחטין דלא נימא כיון שגלו הותרו, ובפרט לפי מה דפליג ר' עקיבא על ר' ישמעאל ומוקי גם קרא דכי ירחיב ה' גבולך באיסור בשר נחירה, הוה אמינא דבזמן גלות מותר נחירה דלא כתיב רק כי ירחיב וכו', אבל לפי מה דמסיק לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה אית לן למימר דלא פליגי אהדדי, וקרא דכי ירחיב מלמד היתר בשר תאוה ואידך קרא דכי ירחק מלמד איסור בשר נחירה ולא נזכר כלל בקרא דכי ירחק היינו קרא דאיסור בשר נחירה התלות בכניסה לארץ רק במרחק המקום וכש"כ השתא דאיתרחקו טפי וז"ב, וטעם היתר הנחירה ואיסור בשר תאוה כדפרישית דהא בהא תליא, וליכא למיפרך דא"כ היא הפכא והיא מתהפכא, דאמרנו שלכן התירה תורה כשנכנסו לארץ בשר תאוה משום דמרחקי ממשכן ולא היו יכולים לבוא לשחוט במשכן ולא היו אוכלים בשר, ואמרנו שלכן הותרה נחירה במדבר מפני שלא מלו והיו אסורים בקדשים ובבשר תאוה, א"כ תו כי נכנסו לארץ ג"כ יותר להן בשר נחירה ויאסר בשר תאוה, זה אין קושיא, דכבר הקדמנו דעל המצות שנהגו מכי נכנסו לארץ לא חקרינן בהו, רק להיפך בטעם אמאי הוי שרי להו במדבר, ע"ז הטעם מושכל, אבל על האיסור שאחר כך הנה כל ענין המצות הוא סוד אלהי ומי ישאל למה צוה להקריב נסכים דוקא בביאת הארץ וכיו"ב [קצת טעם י"ל דבמדבר היו מוכרחין לאכול בשר שלמים והיה רבוי מופלג ומהיכן היה להם יין במדבר לכן צוה ליחיד במדבר על נסכים] ועוד אולי היה בחקר אלהי כי אם יהיו אסורים בבשר תאוה הלא כל ב"י רחוקים מירושלים ויאכלו רק בשר נחירה, זה לא רצה השם להתיר לכל ההמון ולהרגילם בנחירה, רק במדבר דהוי כולהו מקרבי למשכן והלוים והכהנים היו מולים כן כל העם היוצאים ממצרים והיו רובם אוכלים קדשים במשכן שזה היה עיקר כוונת התורה, אבל לא שיוכרחו כולם לאכול בשר נחירה. כנ"ל בסברת רבינו ז"ל ודוק היטב:
**והנה** בריש פרק השוחט והמעלה אמר, דר' עקיבא יליף מהך דכתיב דם שפך לרבות שחיטת העוף, פירוש, משום דבעוף כתיב ושפך את דמו, לכן מרמז בדם שפך לעוף, ור' ישמעאל ידע לעוף מדכתיב תרי זימני אשר ישחט, ובמדרש מפרש, שני דקדוקי שחיטה הן רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף כו', ויתכן דלר"ע דסבר דהותרה בשר נחירה במדבר, א"כ הא דכתיב הצאן ובקר ישחט להם הלא בנחירה סגי וינחר להם מבעי, ע"כ כדמשני בתלמודין נחירתן זו היא שחיטתן כיון שנחירה בסימנים התירה התורה שפיר מקריא שחיטה, א"כ איפוא מרומז בקרא דשחוטי חוץ דאם נוחר קדשים בחוץ פטור ובשוחט חייב אי משום דכתיב איש מב"י אשר ישחט שור וכו' במחנה, הלא גם נחירה מטהרת מידי נבילה ובחולין מוציאתן מאיסורי נבילה כשחיטה, על כרחך משום דכתיב ואל פתח אוה"מ לא הביאו להקריב כו', הוא דוקא באופן שבפתח אוהל מועד מקרי שחיטה והוא דרך שחיטה לא נחירה, א"כ איך כתב אשר ישחט לרבות שחיטת העוף כיון דמדבר בהך שחיטה שבפתח אוהל מועד הויא שחיטה, ובעוף הלא אינו חייב רק בשחיטה בחוץ כרת אבל לא במליקה, והכשרו בפנים הוי במליקה דוקא ושחיטה אינה מכשירתו, ואי משום דהכשרו בחוץ בשחיטה הלא גם נחירה הכשרו בחוץ ואטו חייב הנוחר קדשים בחוץ אטו זה בכלל שחיטה דשחוטי חוץ ולא הוי סליק אדעתא לרע"ק לחייב הנוחר בחוץ אף במדבר כשהיה בשר נחירה מותר, ולכך מרבה מקרא דדם שפך לעוף, ולפ"ז יהא מוכרח דרי"ש פליג על ר"ע וסבר דבשר נחירה לא הותר ולא קרי לנחירה שחיטה ולכן מרבה מאשר ישחט עוף דזה דרך הכשרו בחוץ, ורק רע"ק מצי סבר כרי"ש ולא רי"ש סבר כר' עקיבא ודוק:
**והנה** בתוספות ריש פרק כסוי הדם דפריך הגמרא מ"ט במוקדשין אינו נוהג כסוי ופירשו רבוותא בקדשי מזבח נמי בעי כדמוכח בסוגיא, ואע"ג דנוחר ומעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה, אבל הכא משתרי באכילה במליקה, וגבי כסוי הדם לא כתיבא שחיטה אלא שפיכה. ושטחיות דבריהם קשה להלום, דהא אפילו אי הוי כתוב שחיטה הלא אמרו נחירתן זו היא שחיטתן, וגדולה מזו אמרו ביומא פרק שני שעירים גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק זו היא שחיטתו וחייב משום אותו וא"ב דכתיב ביה לא תשחטו וצ"ע. וצריך לומר בסברתם כך, דדוקא תמן דהיו מותרים גם בשחיטה גם בנחירה לכן כתב בהרחבה הצאן ובקר ישחט, וכן דחייה לצוק כיון דאי שחיט ליה חייב משום או"ב למאן דמחייב בשחיטה שאינה ראויה תו גם כי דחי ליה לצוק חייב משום או"ב דשם שחיטה חייל עלה, אבל כאן בכסוי הדם אי הוה שחיט ליה לקדשים בפנים הלא לא הוי טעונים כסוי דאשר יאכל כתיב, ואם הוי כתיב שחיטה בכסוי אז לא הייתי אומר כיון דמליקתו מכשירתו כשחיטה תו קרינא ביה אשר ישחט לחייב כסוי, דזה אינו, דעל דבר שאין שחיטה נכללת בו תו גם מליקה אינה נכללת בו, ובחיה הלא מליקה נבילה ובעוף הלא בשחיטה בקדשים לא מיירי קראי, תו גם על מליקה בקדשים אינה בכלל שחיטה להצריכו כסוי, ולכן פירשו בתוספות משום דשפיכה כתיב ולא כתיב שחיטה וזה פשוט, אמנם לפי מה שבארנו לשיטת רבינו דבשר נחירה הותר במדבר והוי אסור לאכול בשר תאוה ע"י שחיטה ואפ"ה קרי קרא לנחירה שחיטה דכתיב הצאן ובקר ישחט אף ע"ג דע"י שחיטה הוי אסור לאכול משום דשחיטה מכשירתן בקדשים בפנים, הוה"ד בעוף להיפך ויש לחלק לאחר הישוב ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:
**הנוב"י** מהד"ק סימן ד' בד"ה עוד נלע"ד כו' כתב, וה"ט שמה שספק טומאה ברה"ר טהור לא עדיף מדבר שיש לו חזקת היתר כו' אין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר כו', במחכתה"ג, זה גמרא ערוכה בפרק אין מעמידין (דף ל"ז) גבי ספק טומאה ברה"ר הא איכא מיא בנהרא זילו טבולו, ובספיקא דרבנן כתבו תוספות בעירובין (דף ל"ו) דלא אמרינן ליה זיל טבול יעו"ש. ולפ"ז יש לדון אם נטמא ע"י חיבת הקודש ואם חיבת הקודש לאו דאורייתא אין צריך לברר, אבל ג"ז אינו ודוק:
**עוד** כתב במהד"ת סימן א' מי שידיו מרתתין כו' ואעפ"י שאמרו שברי להן שלא דרסו אינם נאמנים, ונראה קצת ראיה מהא דפריך בזבחים על הא דתני כל הפסולים ששחטו אמאי תני דיעבד, ולא משני משום דבכל הפסולים כייל בעלי מומין דפסולין לכל עבודות ומחללי עבודה ונכלל גם זקן וחולה שכתב רבינו דבאדם מחללי עבודה, וזה שהגיע להיות רותת ורועד הן מזקנה או מחולי פשיטא דפסול לעבודה וזה מפורש בפרק המדיר דעל זקן חולה ומזוהם מייתי ותנן מומין אלו פוסלין באדם ובבהמה, וא"כ שפיר תני דאם שחטו שחיטתן כשירה, אבל לכתחלה לא ישחטו אם הן רותתין, וע"כ דגם אם שחטו ואמרו ברי לנו שלא דרסו פסולה שחיטתן, וזה קצת ראיה. אולם א"כ לימא דכייל סומא דהוי בעל מום ובדיעבד כשר, אבל א"כ אין זה פסול סומא משום מום, דאפילו תבלול בעינו ג"כ הוה מומא ואין זה מצד העדר ראייתו ואין זה בכלל הפסולים דמה שאינו שוחט לכתחלה אין זה מצד פסלות מומו, דיכול להיות בע"מ בעינו גם אם רואה. אמנם לפ"ז יש לומר דמי שידיו רותתין אם לא מטעם חולי רק משום סיבה טבעית אין זה מום כמו שכתב רבינו וכן החולה כשהוא רועד מפני חליו וכשלון כחו הא מסיבה טבעית אין זה מום, ולענין שחיטה לא ישחוט לכתחלה ולכן לא שייך למימר דזה הוי בכלל הפסולים ששחטו דאין זה מצד הפסול של מום, אולם נראה מסברא דאם ידיו רותתין מחמת טבעית הוי מום שאינו שוה בזרעו של אהרן ואם כי אינו מחלל עבודה פסול לעבודה הוי ודוק: