## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 1

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:5:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/1:5:1)

**וכן פרצה דחוקה מותר.**
**נ"ב** מעשה רב ירושלמי פרק הי' קורא.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:8:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/1:8:1)

**כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת וכו' נתכוין לעשות דבר המותר כו'.**
**הנה** רבנן בתוספות בכמה מקומות ביארו הלכות מתעסק שאם נתכוין לגוף זה ועשה המלאכה בגוף אחר בזה אתמעוט ממלאכת מחשבת וכמו דנתכוין לחתוך זה וחתך את זה דמטעם מתעסק אין לפוטרו דאף אם עשה כמו שנתכוין הואי מלאכה האסורה, ופטור זה אינו אלא בשבת ולא בשאר אסורים, אבל במתכוין לאופן המותר ונמצא שהי' אסור בזה אתמעוט מאשר חטא בה פרט למתעסק דכתיב בכל האיסורים לבד מעריות וחלבים שכן נהנה. ובזה פליגי אביי ורבא, דלאביי דוקא שלא נתכוין לפעולה כלל כמו נתכוין להגביה את התלוש וחתך ונמצא שהוא מחובר, אבל נתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר חייב דאין זה מתעסק ומטעם מלאכת מחשבת אין לפוטרו שהרי באותו גוף הוא שנתכוין לו רק שסבור שהוא תלוש, ורבא סבר דפטור כיון שנתכוין לדבר המותר אתמעוט מדין מתעסק. וגוף פלוגתייהו בפרק כלל גדול דף ע"ג ורבינו פסק כרבא.
**וכן** פליגי בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, היינו שנמצא שאותו מקום שנתכוין לזרוק בו הוא ארבע אמות ויעוי' תוספות סו"פ כיצד הרגל ולרבא אתי' שפיר גירסת תוספתא פרק י"ב "כתב אות אחת ובא אחר וכתב אות אחת אפילו כל השם כולו אפילו כל הספר כולו פטור" כיון דכל אחד לא נתכוין לכתוב רק אות אחת ולא כיון להשלים את הספר הרי לא נתכוין אלא לחצי שיעור שלא ידע שבכתיבתו נשלם הספר הלכך פטור זה שנמצא שבכתיבתו נשלם הספר "כתב אות אחת והשלים את הספר" שכיון להשלים חייב, וזהו כרבא. ולאביי צריך לדחוק ברישא דפטור שכתבו בבת אחת ונשלם הספר מכולן ודו"ק.
**ומצאנו** עוד אמוראי דפליגי בזה בפרק כל שעה דף ל"ג דמר ברי' דרבינא מוקי שאר מצות שלא עשה בהן שאין מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שפטור משא"כ במעילה שאם נתכוון להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגיזי עולה חייב, ורב נחמן בר יצחק מוקי שבשאר מצות אם נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו שפטור וזהו בפלוגתת אביי ורבא אם נתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר אם חייב או פטור.
**והנה** בכריתות פרק ספק אכל דף י"ט פריך הגמרא מתינוקות דהי' לו למול אחד בשבת ואחד למול לאחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת ואמאי ליפטור מטעם מלאכת מחשבת וע"כ לרבנן דתוספות היינו שנתכוין לחתוך את ערלתו של מי שנולד בשבת וחתך ומל את שנולד אחר השבת דרק בזה הוא פטור מטעם מלאכת מחשבת, ומשני הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק חייב דלא בעי מלאכת מחשבת. ויש להתבונן, נהי דלא מיפטר משום מלאכת מחשבת דנתכוין לעשות מלאכה בגוף זה ועשה בגוף אחר כיון דאפילו מקלקל חייב מ"מ ליפטור כמו בכל האיסורים שבתורה היכי דאינו נהנה והוא באופן דנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר דפטור לרבא, וכאן הרי קא סבור שהוא נולד בשבת ומותר לחתוך ערלתו א"כ נתכוין לאופן המותר וליפטר אף למאן דמחייב במקלקל בחבורה ויעוין פ"ק דכתובות תוד"ה אתייל הלכה כר"י מקלקל בחבורה הוא. ואין לומר דשאני חתיכה בתלוש דאינה מלאכה כלל וכלל ואין עליה שם מלאכה מה שא"כ בחותך ערלת תינוק שנולד בשבת אין החתיכה יוצאה משם מלאכה אלא שהותרה משום מצות מילה בזמנה להכי אינו בגדר מתעסק, דזה אינו דהא בגמרא מפרש לרבא דחייב בחלבים ועריות שכן נהנה דסבור דשומן הוא ואכלו הרי אע"ג דאכילה זו הוי ג"כ אכילה אלא כיון שהיא באופן המותר מ"מ חייב דוקא מפני שכן נהנה הא בלא זה הי' פטור וטעמא משום דנתכוין לאכילה המותרת א"כ הכא נמי ליפטור מפני שנתכוין למלאכה המותרת וצריך לחלק בין אכילת שומן שהוא מותר מצד עצמותו למילה שאינה מותרת רק מצד מצוה והיינו טעמא דבנתכוין לשומן אילו היתה החתיכה שומן כפי כונתו אין בו כלל דררא דאיסור אכילה ולא הו"ל למירמי אנפשי' ולאזדהורי בי' משא"כ במילה דאטו אין על התינוק דררא דאיסורא של מלאכת איסור, הרי דאם יחבול בו יותר מכפי מה שהוא צריך למצות מילה הרי הוא חייב א"כ יש כאן בתינוק חיובא דחובל בשבת והו"ל לאזדהורי ולמרמי אנפשי' ולכן הוי בגדר שגגה ולא בגדר מתעסק כיון דאף לפי כוונתו אינו היתר גמור רק מצד מצוה ואף לפי שגגתו הו"ל לאזדהר שלא יבא לידי חיוב חטאת בחבלה בתינוק שישנו בתינוק אלא שמותר באופן שמקיים המצוה א"ז מתעסק, רק משום מלאכת מחשבת קא מקשה שנתכוין לתינוק אחר ולא אתעבידא מחשבתו. וזה ברור.
**אמנם** אחר העיון בתו' נראה דסברתם הפוכה מסברא הפשוטה. דבעסוק בדבר זה וכסבור שהוא דבר המותר כגון שהוא שומן ונמצא שהוא חלב בזה לולא טעמא דנהנה דלא הוה לי' להתבונן שעושה איסור כאן שלא ידע בי' הוי פטור אבל בנתכוין לאכול זית מבהמה זו ואכל חלב מבהמה אחרת חייב אף בלא טעמא דנהנה דהא הו"ל להתבונן שמה שנוטל ואוכל אין זה דבר העסוק בו ובזה מקרי דאינו מתעסק רק שוגג. ולכן בנתכוין למול תינוק שזמנו בשבת ומל תינוק שזמנו בע"ש חייב משום שאף כי נתכוין הוא לדבר המותר בכל זה הו"ל לעיוני הואיל ותינוק אחרינא הוי ולא היה לו לשעול ולמול את התינוק האחר שזמנו מע"ש או אחר השבת. ואף אם נשקיף על העדר הכוונה במלאכה זו הנה כשכיון לחפץ אחר המותר ועשה מלאכתו בנושא אחר האסור הרי הוא מחוסר כוונה טפי ואפילו מן דבר זה האסור לדבר זה האסור ג"כ לא מקרי מלאכת מחשבת זהו באופן ההבטה על הכוונה במלאכה שהוא עושה, אבל במקום דלא בעי כוונה במלאכה כמו למ"ד מקלקל בחבורה חייב אע"ג דאינה מלאכת מחשבת, בזה אם נתכוין והיה עסוק כסבור בדעתו שהוא דבר המותר אז אם המלאכה נעשית בדבר שהוא עסוק בו שפיר לא הו"ל לעיוני ולא הוי רק כאנוס בדעתו ואינו בגדר שוגג, אבל בנתכוין למול תינוק אחר שזמנו בשבת ולא הי' עסוק ומוטעה שהתינוק הזה דבר המותר הוא רק שנתחלף לו תינוק זה בזה שנולד בשבת בזה הוי קצת פושע ושוגג ואינו דומה לאנוס וחייב וזה מתבאר מדברי התוספות בשבת וסנהדרין שהקשו דנוקמא להך דתני' סיפא שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת כגון שהיה צריך לשחוט בהמה של חולין ונתכוין לשוחטה ונמצאת של קדשים ששחטה בחוץ דבשאר מצוות חייב וזה פליאה עצומה. דהא יפטור משום דנתכוין לדבר המותר דהוי מתעסק כל היכא דלא נהנה ויעוין הרש"א ומהר"מ ולפי מה שביארנו א"ש דבכה"ג דנתכוין לבהמת חולין ושחט בהמת קדשים אחרת הוי פושע ויצא מגדר אנוס ומתעסק דמפטר בכל האיסורים כל היכא דלא נהנה ודו"ק.
**ודע** דבעיקר דברי התו' יש להתבונן כיון דקיימא לן בסוף פרק בית שמאי בזבחים דמשם חולין פסולה דהוי מתעסק בקדשים דפסול בסבור שהן חולין אם כן כאן דכסבור שהן חולין נמצא דבתחלת שחיטה הוי פסול (לבד משום שחיטתו בחוץ דע"ז חייבי' רחמנא) משום מתעסק ותו אינו ראוי לפתח אהל מועד מצד פסול אחר ואינו חייב משום שחוטי חוץ וכמו דפריך בסוף פרק ב' דחולין בשוחט חטאת בחוץ לעו"ג דכיון דשחט בה פורתא אסרה כו' ופירשו התו' ב"ק דף ע"א דהקושי' היא משום דאינה ראויה לפתח אהל מועד יעו"ש אולם זה תלוי אם פסול מתעסק בקדשים הוי בדין דאם עלו לא ירדו דאם לא ירדו אז מקרי ראוי לפתח אהל מועד ויעוי' זבחים ק"ח שחיטת לילה יעו"ש ובתו' אכן מסתברא דמתעסק בקדשים דכתיב לרצונכם תזבחוהו גם גבי במה פסול מתעסק אם עלה ירד דכמאן דחנקינהו דמי יעו"ש ריש מעילה גבי שחטן בדרום (אע"ג דבקדשים קלים כשרים) ואין כאן מקום להאריך בענין אחר עמוק.
**ויש** להתבונן במאי דפטור מטעם מתעסק ואמעוט מאשר חטא בה אפי"ה מחייבינן לי' בנהנה היינו בחלבים ועריות, ואילו בטעה בדבר מצוה דהפטור הוא רק משום שלא למדיה אלא מעו"ג דהתם לא טריד בדבר מצוה והוא מדהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת עו"ג דאין זה פטור מפורש ואפ"ה פטור אף במקום שכן נהנה וכדאשכחן פרק אלו דברים דף ע"ג בנתחלף לו שפוד נותר בשפוד של צלי ואכלו דלחד לישנא פטור וכן ביבמתו נדה בעל פטור אע"ג שכן נהנה ומאי שנא אולם דא טעותא דהאיך נאמר דמה שנהנה יהי' סברא לחייבו אף בנתכוין לדבר מצוה דמאי חזית דשקלת מעלה דהוא נהנה לחייבו שקול הך סברא דנהנה לפוטרו דהא איהו נתכוין למצוה שהי' מצוה שיהנה ממנה וכמו דסבור דהוא צלי ומצוה לאכלו וכן כי הוי סבור שהיא אינה נדה ומצוה לבעול אותה ולכן שפיר פטור דהוי טרוד במצוה ליהנות ולאכול או לבעול ולכן שגג ונהנה במה שאכל או בעל באיסור.
**אך** זה קשה. דהגמרא בפסחים ל"ג אמר דבמעילה חייב אף במתעסק וכמו בנתכוין ליטול שמן של חולין וסך ידו בשמן של קודש שמעל ופירש"י משום דלא כתיב גבי מעילה אשר חטא בה פרט למתעסק ואפילו הכי גבי טעה בדבר מצוה פטרינן אפילו במעילה משום דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ולא אמרינן דוקא עבודה זרה ודומה לה חייבי כריתות חייבין דוקא בלא טריד במצוה משא"כ מעילה חייב אף בטריד במצוה, ועוד דענין מתעסק ליתא כלל גבי עבודה זרה כמו דאמר בגמרא אי דסבור ביהכ"נ הוא כו' הרי לבו לשמים א"כ אמאי צריך קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק נילוף מדאיתקש לע"ז ובעבודה זרה ליכא מתעסק דיתחייב כלל. ודבר זה הקשה לי חכם אחד. והיכן אשכחן דפטור בטעה בדבר מצוה אף במעילה הוא בפרק לולב הגזול דף מ"ב אומר הי' רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וסבור חטאת העוף הוא ואכלה פטור משום דטעה בדבר מצוה פטור הרי אף במעילה פטור ומ"ט מחייבין במתעסק ולא מדמינן לי' לחייבי חטאות. וכפי הנראה הך סוגיא דפרק כל שעה מוסכמת ואין בה חולק וזה דחוק לאמר דמשום דמייתר קרא דאשר חטא בה דהוי ידעינן לפטור מתעסק מדאיתקוש לעבודה זרה דבעבודה זרה ליכא גוונא דמתעסק וכמו דידעינן מהיקשא זה לפטור טעה בדבר מצוה בשבת יעו"ש וע"כ דקרא מורה לחייב בהנך כמו מעילה דחייב אשם אף מתעסק ורק בחטאת דכתיב אשר חטא בה פטורין במתעסק דזה דחוק טובא דקרא נכתב לפטורא ואין צריך אלא לחייב בשאר חיובים במתעסק.
**לכן** נראה משום דאמרו בחגיגה סוף פ"ק מעילות כהררים התלוין בשערה דתנן נזכר בעה"ב ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קא עביד כו' ודקא קשיא לך מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין התם מודע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי' לי' לעיוני. הכא מי ידע כו'. הרי דהשליח שהוציא מעות של המשלח וסבור הוא שהן שלו אין לך מתעסק גדול מזה ולא הוי לי' לעיוני כלל ואפי"ה חייב קרבן מעילה לכן סד"א דבכל מקום חייב מתעסק להכי אצטריך קרא לאשמעינן דפטור. ובמעילה חייב מתעסק. וזהו תירוץ ברור. וגם לסברת אביי דנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר חייב כיון דנתכוין לחתיכה ודוקא בנתכוין להגביה את התלוש פטור דלא איכוין לחתיכה כלל זהו דוקא תמן דאיבעי לי' לעיוני והוי ידע שהוא תלוש וכי"ב שם כל מילי אבל בשליח דלא הו"ל לעיוני כלל ודאי דומה למתעסק שאינו מכוין לחתיכה כלל ולא הו"ל לעיוני דאיהו בהגבהה מתעסק ודמי' לזה מה דסבור השליח שהן מעותיו של המשלח ומצווהו ליתן לחנוני דסמיך על המשלח שכבר עיין מאי דהו"ל לעיוני.
**(אולם** לא אשכחן מתעסק בעבודה זרה כדאמרו שגג בלא מתכוין דעבודה זרה היכי דמי אילימא כסבור בית הכנסת הוא כו' הרי לבו לשמים ופירש"י אפילו ידע שהוא בית עו"ג והשתחוה בו לשמים פטור ועיי"ש א"כ מוכח מדלא אמר כגון שסבור שהוא עבודה זרה פלונית ופוער עצמו בה לבזותה ובאמת טעה שהיא עבודה זרה של פעור שכן דרך עבודתה וחייב חטאת ע"כ דאי כסבור לבזות אותה ולא לעובדה דרך בזוי פטור אפילו ידע שהיא של פעור. ואין לומר משום דכה"ג פסיקא לי' דפטור משום מתעסק דהא בפרק ד' מיתות דף ס"א לא משכח לאוקמי שגגת מעשה אם לא באומר מותר ולא שקיל וטרי משום מתעסק יעו"ש. ובאמת כן כתבו רבוותא בתוספות דף ס"ד שם דוקא במכוין לעובדה דרך בזוי יעו"ש הא במתכוין לבזותה פטור רק לרב מנשה אמרו הואיל ועובדין אותה דרך בזוי תו כי מכוין לבזותה לחוד ג"כ אסור דמי מפיס אם אינו מכוין לעובדה. אמנם מהרש"א כתב להיפוך דחייב אפילו מכוין לבזויי. וזה אינו. דא"כ משכחת שגגת מעשה במתעסק בע"ז. ומה שהביא מדברי הר"מ והכ"מ אינו מוכרח כלל וכלל יעו"ש. ועיין בתו' פרק כלל גדול ע"ב סוד"ה רבא אמר פטור יעו"ש היטב. וקצ"ע).
**עוד** יש לומר בזה דלכאורה הא דאמרו שהקדש חלוק משאר מצוות לענין מתעסק שאפילו נתכוין להושיט ידו ליטול חפץ וסך שמן דחייב הנה הא הוי נהנה וחייב אפילו בשאר מצוות שכן נהנה כמו חלבים ועריות. וליכא למימר דוקא בהנאה דאכילה ודכותה אמרו דחייב ולא בהנאה דסיכה או כגון שנתכוין לחמם בגיזי עולה כו' דהרי בחולין פרק כל הבשר קט"ו ורבי בהנאה מנ"ל כו' כי עם קדוש אתה ונאמר להלן לא יהיה קדש מבני ישראל מה להלן הנאה אף כאן בהנאה. ובעילה הנאה היא. הרי נהנה דעריות הוי בסוג אחד עם הנאה דאיסורים. ועיין בתוספות חולין דף קל"ו ד"ה אי מה דבראשית הגז לא שייך אכילה. הנאתה היא אכילתה. יעו"ש - וצריך לומר כמו שפירשתי בפרק ט"ו מהלכות מאא"ס הלכה י"ד במאי דקיי"ל בפ"ה דמעילה דלא מעל בדבר שיש בו פגם עד שיפגום בפרוטה ויהנה בפרוטה יעו"ש דיליף מקראי א"כ כאן בהושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו דאיכא הנאה ופגימה שוה פרוטה אם תאמר דחייב משום שנהנה אכתי לא תוכל לחייבו רק בדבר שאין דרכו ליפגום הא בדבר שדרכו ליפגם הרי הוי כמו נהנה ולא פגם ואינו מועל עד שיפגום בשוה פרוטה ולכן אם מחייבין מתעסק תו חלוק משאר מצוות דגם על פגמו דרך מתעסק תחייבו קרבן מעילה וכיון שכן תו אתי שפיר מה דחייב מעילה במתעסק דפגמא כיון שבהדיוט חייב לשלם ממון באדם המזיק. אע"ג דמזיק את ההקדש פטור מקרבן וחומש [ובקרן מן התורה פליגי רבוותא] היינו בלא נהנה, אבל בנהנה אלא שלא פגם בשוה פרוטה כדיון דבהדיוט חייב בתשלומין אין לך פגם גדול מזה דנהנה אשכחן דחייב בכל איסורים שבתורה. אע"ג דהממון שלו הוא לא כן פגם דינו הוא מפני שצריך שיפסיד ממון הקדש וכיון דגבי הדיוט חייב בתשלומין דקרנא אע"ג דאינו מתכוין כלל וכמו הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן של פלוני תו גבי הקדש חייב ע"ז קרבן וחומש. כיון דעל מה שנהנה חייב במתעסק ואם כן איכא נהנה ופגם לחייבו. משא"כ בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה דפטור אף בקרבן מעילה בפרק לולב הגזול, אע"ג דמצד פגם ודאי חייב דבהדיוט חייב בתשלומי קרן אף בעשה מצוה אם הזיק בכוונה ורק בהוזקו זה בזה אמר דפטור אם רץ בערב שבת בפרק המניח דף ל"ב וכמו שפי' התו' שם וגדולה מזו אמרו בשיבר הרודף אחר הרודף להצילו כלים חייב מן הדין רק מצד התקנה פטור יעוין פרק הגוזל ומאכיל, אמנם משום נהנה פטור וכמו שפירשתי דליכא לחייבו כאן משום נהנה כיון דהוי סלקא אדעתי' שהיא חטאת העוף דעל הנאתו איכא מצוה וכמו שפטור בבא על יבמתו נדה ולא מחייבינן משום נהנה א"כ הוי כפגם ולא נהנה דפטור וזה לא שייך במתעסק, דמצד נהנה חייב, א"כ איכא פגם ונהנה כמו שנתברר לעיל.
**ובזה** נראה לפרש מה דקשה לי טובא בשמעתא דהתוקע בשופר של עולה פרק ראוהו ב"ד דשקיל וטרי הגמרא אם יצא משום דכיון דתקע מעל ובאיסור קא תקע בהו והלא טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור והכא נתכוין לעשות מצות תקיעה ואם כן ליפטור גם ממעילה וכמו אכל עולת העוף בשסבור שחטאת היא דפטור ממעילה וראיתי שנתעורר בזה בספר טעה"מ [וכן קשה בשבועות כ"ו דאמר שבועה שלא אוכל פת חיטין וקסבור שאוכל קאמר דהוי טעה בד"מ ואולי משום דאפשר בשאלה לא חשיבא טעה בדבר מצוה שהי' יכול לשאול] אולם לפי מה שביארנו דמשום הכי פטור בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה אף בנהנה משום דאין ההנאה מחייבת על חסרון הכונה כמו דחייב מתעסק בנהנה משום שכוונתו למצוה הי' במצוה המוטלת עליו ליהנות וא"כ לפי טעותו היה מחויב ליהנות מן העוף ולאכלו ולכן בבעל יבמתו נדה פטור. ונתבונן האיך מעל התוקע בשופר של עולה הלא אין מעילה בקול. דקול ומראה וריח אין בהן מעילה כמבואר פרק כל שעה וצ"ל דאימת אמרו קול מראה וריח אין בהם מעילה דוקא כמו שומע קול שיר משל הקדש ומסתכל בהקדש כמו דאשה בוררת חטים לאור של בית השואבה דדייק בירושלמי דמראה אין בה משום מעילה [כן הביאו התו' בפסחים ובפרק במה מדליקין אמנם בירושלמי איתא יכולה אשה לבור חיטים לאור המערכה ועל זה דייק שפיר אבל של בית השואבה לב ב"ד מתנה ע"ז כמו שפי' התו' וזה יותר נכון יעו"ש ולכן לתלמודא דידן דאמר איסורא איכא מביא בסוכה אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה ובתנחומא פ' תצוה איתא לאור המנורה וקרוב להירושלמי] וברור אי מדליק פתילה של הקדש לצרכו ודאי מעל רק היכא שכבר דולקת לצורך הקדש מותר להסתכל בה. וכן כתב המל"מ הלכות כלי המקדש פ"ח וכן הוא בקול אע"ג דאינו מכלה הדבר של הקדש כיון שהוא נוטל דבר של הקדש ותוקע או מנגן בו ודאי מעל. ופוק חזי דאשכחן בפרק כיצד הרגל דאמר דזה נהנה וזה לא חסר פטור ומייתי מהא דבנאה לתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיו בשוה פרוטה, ומשני כיון דבהדיוט אם ירצה אדם לדור בתוך ביתו אף באופן דלא חסר מ"מ אם אינו רוצה אינו יכול ליכנס לתוך ביתו בע"כ שלא בשכר כמו כן בהקדש דדעת שכינה איכא מעל. אם כן אם ירצה אדם ליקח שופר של חבירו ולתקוע בו הרי ודאי דיכול לעכבו שלא לתקוע לכן כי נטל השופר ותוקע בו מעל וכן כשלוקח כלי שיר של הקדש ומנגן בו ודאי מעל אלא אם הכלי שיר מנגן לצורך הקדש והוא שומע ומכוין ליהנות אין בו משום מעילה. דכיוצא בזה לא שמענו שיעכבנו האדם שלא לשמוע מכלי שיר שלו ולכן בהקדש ליכא מעילה. דוגמא לזה מצינו גבי הדיוט ג"כ באופן אחר כמו שאם נפלה בהמת חבירו לגינתו שקיל וטרי הגמרא משום מבריח ארי שהשדה מצילה מהיזק החבטא וכן פורע חובו של חבירו ואפי"ה אמרו בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר לי' דקא מהני פרוטה דרב יוסף אע"ג דבמה שאינו נותן לעני ונפטר מחיוב הצדקה אין לך מבריח ארי גדול מזה, ופירשו בתו' דכיון דאיהו נוטל חפצו של חבירו ומבריח בזה ארי מנכסיו אסור יעו"ש כמו כן הוא הכא כיון שהוא נוטל שופר של הקדש ותוקע בו מעל ואם יתקע אחר במזיד בשופר ואיהו ישמע ודאי אף אם יכוין לצאת והוא שוגג ליכא בי' דין מעילה אף אם נאמר מצוות ליהנות ניתנו דקול אין בו משום מעילה. כן נראה ברור. (ובשעה"מ הלכות יו"ט סוף פרק ד' ראיתי דברים אינם צודקים יעו"ש היטב).
**וכיון** שכן תו ליכא לפוטרו משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה דהא נהנה וכמו דמחייבינן מתעסק היכא דנהנה כן מחייבין אע"ג דנתכוין לדבר מצוה ואין בכונה כדי לחייבו. כיון שנהנה זה הוי כונה (רש"י בסנהדרין) ואי משום דהכונה היתה למצוה ליהנות זהו דוקא בטועה בדבר מצוה שהוא ביאה או אכילה כמו שעושה בשוגג באיסור. אבל כאן גבי מעילה בשופר של עולה הלא הטעות הי' בדבר מצוה שאין המצוה רק בשמיעת הקול בלבד לא ע"י נטילה ותקיעה אלא אפילו אם תהי' התקיעה ממילא ע"י אחר שתקע במזיד ודאי דיצא בו (וכמו שהסביר ההמ"ג גבי שופר הגזול דאין גזל בקול יעו"ש) ואם כן הכונה למצוה שהיא בקול היינו בשמיעת הקול שאין זה הנאה חשובה למעול ולכן כי שגג ותקע היינו שנטלו ותקע בו מעל משום דנטלו לתקוע בו דזה ודאי מעל כיון דהדיוט יכול לעכבו איכא בזה דין מעילה וכיון דתמיד איכא דעת שכינה הלא כנוטל ונהנה מדעת גבוה הוי שזה חשיב הנאה למעול תו חייב מדין נהנה אע"ג דנתכוין לדבר מצוה כיון שטעותו שהי' לדבר מצוה אין צריך מעשה ועכשיו שגג בה נתחייב בה שהמצוה היתה יכולה להתקיים ע"י שמיעה שאין בזה חיוב מעילה. ודוקא ביבמתו או בעולת העוף שלפי טעותו להמצוה צריך ביאה או אכילה כמו שצריך עכשיו להחיוב ודו"ק היטב.
**ונראה** באמת דלא אשכחן דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה ופטור רק היכא שהמצוה והעבירה שאתה בא לחייבו עליו המה בסוג אחד היינו אם המצוה והעבירה המה על הדבר או שניהן המה על האדם כמו נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו שהנותר אסור באכילה והצלי מצוה להיות נאכל, וכן יבמתו נדה שהיבום והנדות שניהם מתיחסים אל האשה שבזה הגוף מצוה ליבם ובזה הגוף אסור לבעול כשהיא נדה וכן כשסבור שזו חטאת העוף והיא עולת העוף שחטאת העוף מצוה להיות נאכלת ועולה אסורה באכילה שמצותה להיות נקטרת בזה הדין הוא דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור וכ"ש היכא שהמצוה שהי' טועה לעשות היא מתיחסת אל גוף הדבר והאיסור מתייחס אל האדם לעצמו כמו שלמים ששחטן לשם פסח שכסבור שהוא פסח ומצוה להיות נשחט בשבת שמתייחס אל גוף הדבר דהלא משנה דאלו דברים מיירי אף ששחט אחר שאינו נמנה על הפסח ג"כ מיפטר משום דהמצוה היא על הפסח שיהא נשחט ומתייחס אל גוף הדבר והאיסור שחילל שבת הוא מתייחס אל האדם שאסור לעשות מלאכה בשבת ומצוה לנוח בשבת ואין האיסור מתייחס בעצם אל הדבר כ"ש שפטור, וכן גבי תינוק שסבור שנולד בשבת והמצוה היא על התינוק למולו מתיחס אל עצם התינוק בלבד והאיסור אל האדם פטור, וכן מי ששכח והוציא לולב לרשות הרבים ששניהם אינם מתיחסים אל הלולב רק אל האדם שאם עלה בדעתו שזהו לולב ומצוה ליטלו הלא אין המצוה מתיחסת אל הלולב הזה דוקא אלא שעל האדם יש מצוה ליטול לולב ויכול הוא ליטול איזה שירצה וכן כשהוציאו לר"ה יעשה מלאכה האיסור ג"כ מתיחס אל האדם שעשה מלאכה בשבת מה שאין כן בתקע בשופר של עולה שכסבור שהוא של חולין הלא המצוה אינה מתיחסת אל השופר אלא שהאדם מצוה לתקוע בשופר יהי' איזה שיהי' אבל לא שיתקע בשופר זה דוקא, וכשנמצא שהשופר הוא של עולה האיסור מתייחס אל השופר שהאדם אסור לתקוע בזה דשופר שפיר חייב ולא מיפטר משום טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. וטעמא רבה איכא דמשום דטריד במצות לולב שמצווה עלי' טעה ועשה איסור מלאכה בגופו בלולב זה אבל לא משום שטרוד במצוה המוטלת עליו יטול שופר האסור וזה נכון קצת והוי כמו שאין זמנו בהול והו"ל לשאולי ולעיוני אם איכא מצוה או לא.
**וקצת** יש לדקדק על זה מהא דפרק אלו דברים מ"ש יבמתו נדה אשתו נדה נמי ומשני במעוברת אלמא דהוה מדמה המקשן מצות פרי' ורבי' להך מצות יבום אע"ג דמצות פו"ר היא על האדם ויכול לקיים באחרת משא"כ מצות יבום דהמצוה מתיחסת אל היבמה ויש לחלק דזה אינו אלא דוקא במצוה שכיון שקיימה פעם אחת אין שוב מצוה בפעם אחרת כמו אם תקע שופר פעם אחת אין מצוה כלל לתקוע בשופר אחר משא"כ פו"ר דינסוב כי אלפא לקיים מצות פו"ר ולא איכפת לן מה שמתייחס אל האדם עוד יש ליישב ואין להאריך, אך צ"ע קצת במכבה את הנר בשביל חולה שאין בו סכנה דחייב הא טעה בדבר מצוה של ביקור חולים, ויש לחלק במצוה שבין אדם לחבירו כמו צדקה דריש שבת עיין תוי"ט דכי"ב משכחת בע"ז דמצוה כזו מצאנו גם בע"ז לרפאות חבירו כו' וכל דינו של טעה בדבר מצוה הילפותא היא מעכו"ם כמפורש שבת קל"ז ור' יהושע התם לא טריד מצוה. יעו"ש ודו"ק.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:12:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/1:12:1)

**כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר כו' חייב וכו' אבל אם נתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור וכו'.**
**בגמרא** דף צ"ב מ"ש לפניו ובא לו לאחריו דפטור דלא איתעביד מחשבתו וכו' אמר ר"א תברא. אמר רבא ומאי קושיא דילמא כו' דנתכוין לשמירה מעולה כו' שמירה פחותה כו' דיוקא דמתניתין קשיא המתכוין להוציא כו' אמר ר"א תברא אמר רב אשי מאי קושיא דילמא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דאיתעבידא מחשבתו כו' וכן פסק רבינו כרב אשי - וכן מסיק שם אלא לאחריו בא לו לאחריו ד"ה חייב כי פליגי כו' וכן חשיב רבינו לקמן פרק י"ב הלכה י"ג לדאחר ידו ופי' למטה פטור. הא לאחריו חייב ע"ש ובדברי הלח"מ כאן יש ט"ס עיין ותבין. והנה להבין דברי ר' אלעזר עיין בירושלמי פירושא דמילתא דתליא אם פלוגתא דר"א ורבי יהושע היא בשם אחד או בשני שמות דלר' יהודא דסובר תמן דנתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים דהוי שם אחד בזה פוטר ר' יושע וא"כ הכא ג"כ פטור ולר"ש ורש"ז דסברי דבנתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים גם ר' יושע מחייב רק בנתכוין למלאכה זו כמו קצירה ועשה מלאכה אחרת בזה פטור לר"י. וא"כ הכא במשנתינו הוי כמו נתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים. ועיין בפני משה שהגיה ופירש היטב. ופירוש זה של המשנה בכריתות הוא דלא כתלמודא דילן שמה דמסיק דנתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים לכו"ע פטור יעו"ש ופליגי כגון שאבד מלקט מליבו והדברים ארוכים, אין כאן מקומם - ולמאי דמסיק הגמרא דעל דיוקא דלאחריו ובא לו לאחריו פליגי תנאי (ומה דנתכוין להוציא לאחריו ובא לפניו הוי כנתכוין לחתוך התלוש וחתך את המחובר דפליגי בזה אביי ורבא בפרק כלל גדול דלרבא דאמר פטור צריך לפרש כרב אשי דלא מיבעיא אמר ודו"ק) נראה דהיינו תנאי כדאמר בירושלמי ריש שבת ואפשר שלא יעשה בינו ובין הכותל כרמלית, פירוש, דאם הוא יוצא מן הבית ומשאו לאחוריו קודם שרחוק ד' טפחים מכותל הבית הוי הך חלל שבינו לבין הכותל ככרמלית וא"כ אחר שמתרחק מן הבית ד' טפחים הוי מוציא מרשות היחיד לרה"ר דרך כרמלית, דתליא אם מהלך כעומד דמי ופטור או לאו כעומד דמי וחייב יעו"ש היטב בירושלמי דריו"ח מוכיח מכאן דהמוציא מרשות היחיד לרה"ר דרך כרמלית חייב ודו"ק כי ז"ב בס"ד, וזה כוונת הירושלמי פרק המצניע הלכה ב' אין לך מיטלטל בר"ה ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד פירוש דגבי אדם אמרינן דהאויר שבינו לכותל נעשה כרמלית אם אין בו ארבעה טפחים אבל כל מילי לא מבטל תורת רשות הרבים אף אם אין בין דופן הכלי לכותל הבית ארבעה טפחים. מש"ה קאמר לעיל הירושלמי אר"ז ברחוק מן הכותל ד' אבל אם אינו רחוק מן הכותל ד' פירוש שאין בין העני לכותל ד' טפחים הוי כרמלית מקום שבין העני ולכותל והוי כמושיט לכרמלית - וכפי הנראה דבבלי לא מזכיר כלל הך מילתא מסתמא פליג וסובר דאף אדם לא מבטל תורת רשות הרבים מהפסק האויר שבינו ולכותל. וטעמא דהוא ארעי לכן לא נזכר כלל בתלמודין אבל לר' אלעזר דמוקי כתנאי מסתברא דכוונתו כשיטת הירושלמי ודו"ק.


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:14:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sabbath 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sabbath/r/1:14:1)

**במ"מ.** ומהם פ' המצניע בגמ' (שם צ"ב).
**נ"ב** עיין דף ק"ג. ודלא כר' שמעון.