## Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sales Chapter 9

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sales 9:2:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, Sales 9:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20Sales/r/9:2:1)

**כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות כו' ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח [ה]הקדש:**
**תמהו** בזה כולהו רבנן, דהא בפודה מן ההקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שהוקר אין הגזבר יכול לחזור, דבהדיוט איכא ג"כ מי שפרע ואין בזה עדיפות כח להדיוט מלהקדש, וא"כ גם הכא שבהדיוט איכא מי שפרע אמאי חוזר בהקדש אם הוזלו הפירות ועיין הרב המגיד, ומכבר אמרתי בזה, דהא קיי"ל כשמואל דאמר שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אולם זהו דוקא במתכוין להוציא שוה מנה על פרוטה, אבל כי מתכוין ליתן כפי שויו והאי גברא טעי וסבור ששוה כך אז אינו מחולל וצריך להשלים עיין ב"מ נ"ז בתוספות ד"ה ומר סבר ואיכא דסבר גם בהא אין צריך להשלים יעו"ש. וניחזי אם היה מעיקרא שוה מאתים ופדאו במנה מן התורה פדוי [ואין צריך להשלים רק מדרבנן] א"כ אם היה ההקדש מעיקרא שוה מנה ולא משכו עד שעמד במאתים אמרינן דבהא גם אם היה של הדיוט אי חזר הלא במי שפרע קאי, רק דאי מקבל מי שפרע מצי לחזור אבל דינא דצריך ליתנו ללוקח במנה א"כ גזבר בהקדש נמי אין לו לחזור וכי קנה קודם אז נתכוין לקנות אף לכשיתיקר ג"כ יהא נפדה בסך מנה שנתן לגזבר, כיון דאם הוזלו אינו יכול לחזור, וכמו דלענין זולא הוי ברשותיה כן בעי דאם אייקר ג"כ יהא פדוי, ולא עדיף מאילו היה קודם שוה מאתים ג"כ היה נפדה, אבל בגזבר שנתן דמים להדיוט וההדיוט אינו מתכוין לפדיה כלל [ועוד דשוה מנה שחללו קאמר לא דמים קצובים מטבעות] רק למכור חפציו או פירותיו להקדש, א"כ לא שייך כאן גדר פדיה כלל, וא"כ אלו היה מעיקרא לא שוה רק מנה והגזבר נתן מאתים ודאי דלא נתחללו וצריך להחזיר מנה מן התורה, א"כ השתא נמי מאי תאמר הלוקח נתכוין על אופן שיוזלו הפירות ג"כ יהיו מתחללים מעות אלו, זה אינו, דאנו לא משתעינן כלל בהדיה רק במקח ואילו נתן לו הגזבר מעות של הדיוט ג"כ לא היה חושש ואף אם נתן אחר בשביל הקדש קנוי להקדש [מדין עבד כנעני תוס' ב"מ נ"ז] ועוד ששמאן בדמים ולא שייך בזה אונאה כלל שהטעות אינו בהדמים רק שהפירות הוזלו ואינם שוים מאתים בשעה שנתן א"כ טעות מיקרי לא אונאה, ומצד הגזבר דהוא הקונה מן הדיוט ודאי דלא שייך לומר דנתכוין לחללם ולהיות קנוי להקדש אף אם יוזלו, על כן כי הוזלו אח"כ אמרינן כמו דבהדיוט חוזר דלא נגמר הקנין עדיין עד שהוזלו כן חוזר בהקדש דלא נגמר הקנין עדיין עד שהוזלו, והקדש לאו בר קבולי מי שפרע הוי והמעות הוי של הקדש, אבל בפודה מן ההקדש שעיקרו לפדיה קא מכוון להוציא זה מקדש לחולין שפיר אמרינן כיון דמצי לחלל שוה מנה בפרוטה, רק היכי שטעה בשווי לא אמרינן כן דאילו ידע דהוא שוה מנה לא היה פודהו בפרוטה, א"כ כיון דעוסק בפדיה ורוצה בהחפץ מתכוין שאם יוקרו הפירות של הקדש ג"כ יהא פדוי על מנה שנתן ולא עדיף מאילו היו שוים יותר ונתכוין לחללם בפחות, דג"כ מחוללין, בינה זה:
**ובזה** מסולק קושית רבנן בתוס' ד"ה מה שהקשו מיתמי דאמרו בהו שאם יהבי מעות ליתמי והוקרו הפירות של יתומים דמצי לחזור דלא גרעי מהדיוט אע"ג דצריך לקבל מי שפרע, ולפ"ז א"ש, דשם אמרינן דלא נגמר המקח עד דמשיך הפירות מיתמי וא"כ הוי כנתייקרו קודם שנתן המעות והיו שוים מאתים ולא נתן רק מנה ובטל מקח, משא"כ בשל הקדש דאם היה ביוקר קודם ופדאן בפחות אם נתכוין לזה מחולל ויצא החפץ מרשות הקדש, וכאן דנתייקרו אחרי מתן המעות הלא נתכוין לזה שלא יוכל ההקדש לחזור ויהיה פדוי החפץ בכל אופן, וזה סברא ישרה. אמנם זה תלוי באשלי רברבי, דבתוספות מנחות (ע"א) ותמורה (דף כז) כתבו דאחר אין יכול לפדות של הקדש בפחות משויא רק המקדיש עצמו, ובזה אכמ"ל:
**אולם** כעת ראיתי, דלדעתי אין לנטות מדרך רבינו ודברי רבינו מוכרחים בסברא. דנחזי, דאם נאמר דהיכי דקא מפסדי לגמרי ליתא למי שפרע ורק בתרי תרעי אמרינן דקאי במי שפרע, וכמו שייחס סברא זו לרבינו ההגהות מיימוני פרק ג' אות ח', משום דשם בהלכה ו' לא הזכיר רבינו דין דמי שפרע אם נאבד באונס, א"כ אם יאבדו הפירות של הדיוט ודאי דמצי הגזבר לחזור בו, משום דלא יהא כח הקדש גרע מכח הדיוט, דבהדיוט כה"ג לא בעי לקבל מי שפרע א"כ לא נגמר הקנין, ותו לא פלוג רבנן ואף בזולא ג"כ דינו כהדיוט ומצי לחזור בו, אבל אף אם נאמר דתמיד בעי לקבל מי שפרע בהדיוט אף אם נאבדו לגמרי כמו שהביא המשל"מ בשם מי שרצה ליחס סברא זו לרבינו, א"ש טובא. דנחזי דהא דביטלו חכמים קנין הכסף המועיל מן התורה, לטובת מי תקנו זה הלא לא חששו רק לטובת הלוקח שלא יאמר לו המוכר נשרפו חיטיך בעליה שלא יטרח ויציל כיון שכבר קיבל המעות כמו שביאר זה רבינו בפ"ג, וא"כ בגזבר שנתן דמים להקדש והוזלו הפירות במאי תאמר לגרע כח ההקדש שלא יהא יכול הגזבר לחזור אם משום שכסף מועיל בהקדש דבר תורה הלא מדברי תורה מועיל גם בהדיוט, ואפילו כן חששו רבנן לטובת הלוקח שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, כאן בהקדש אם תאמר דקנוי אפשר שלא יטרח ויציל אע"פ שהוא של הקדש לא יחוש לטובת ההקדש כמו שיחוש לטובת עצמו שיחשוב שההקדש יחזור בו, מאי תאמר דשאני הקדש שאם הוקרו לא יכול המוכר לחזור בו, אטו מפני זה תחלוק בין הדיוט להקדש, וכי בשביל שיפה כחו יפסיד ויחושו חכמים לטובת לוקח הדיוט ולא ללוקח הקדש זה בדותא, משא"כ בקנה מן ההקדש אמרינן דכמו דאם הוזלו אין הלוקח חוזר בו משום דחז"ל לא חששו לטובת הלוקח להפסיד הקדש ולהפקיע קנין של הקדש דבר תורה לרעת ההקדש, כן אם הוקרו אין הקדש חוזר בו, דאיהו המוכר, ולטובת המוכר לא חששו בשום מקום אף בהדיוט רק משום דחששו לטובת הלוקח ואוקמי ברשותו לענין שאם יחזור בו הלוקח תו לא מצי לפלוגי הקנין לחצאין לומר דהמוכר לא יוכל לחזור בו, וכאן שהלוקח לא מצי לחזור בו ותו בטל הטעם שפקעו החכמים קנין הכסף בשל הדיוט, לכן בשל הקדש ג"כ הגזבר אינו חוזר בו ולא שייך דיפה כח ההדיוט משום דבעי לקבל מי שפרע ובלא קבלת מי שפרע אינו חוזר גם בהדיוט, אבל בהלוקח הקדש זה פליאה למימר שחז"ל חששו לטובת הלוקח בהדיוט ולא בהקדש, ובהדיוט עקרו קנין המועיל מן התורה ובהקדש לא, וזה פשוט בעיני עד כי נעלמה ממני דעת קדושים שחלקו בזה על רבינו. ולענ"ד ברור הדין כרבינו בלא פקפוק, ודוק היטב: