## Ohr Sameach on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction Chapter 18

###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 18:2:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 18:2:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20The%20Sanhedrin%20and%20the%20Penalties%20within%20their%20Jurisdiction/r/18:2:1)

**וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף ל"ת מלאכה בשבת אין לוקין עליו:**
**פסק** רבינו דאפילו אתרו ביה למלקיות אין לוקין עליו, וטעמא דהלאו לא ניתן למלקות רק לאזהרה, והא דחייבי כריתות לא בעו אזהרה משום דבזדונן לא שייך לאו דאין צריך התראה לכרת, וקרבן קאמר דגם כן אינו צריך לאו רק משו"ה ליכא קרבן בפסח ומילה משום שהם בקום ועשה, וא"כ קשה שרבינו בפירוש המשנה ריש כריתות ופ"ב דהוריות כתב הטעם שפסח ומילה אין בהן קרבן משום שאין בהן לאו ומצאנו שחייב הכתוב קרבן בלא תעשה כמו דכתיב אשר לא תעשינה, וכן בספר המצות בשורש הי"ד, וכבר עמד ע"ז הלח"מ. אולם כבר כתבו רבנן בתוספות בזבחים (דף קו) ד"ה אזהרה מנלן, דלתירוץ רבינא ליכא הכרח דאפשר דקרבן בעי אזהרה, ותירצו בזה שיטת רש"י דפירש, אזהרה מנלן שאינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו לאו וכרת, והיינו דאפשר לומר דקרבן בעי אזהרה, וכיון דניתן לאזהרה אין בו מלקות רק בכרת גלתה רחמנא דלקי מהך דקרא דיליף לעיני מלעינך מקרא דונכרתו לעיני בני עמם. אך א"כ נילף גם הך גז"ש מעיני מלעיניך וכמו דלגתה רחמנא דלקי בכרת אף דניתן לאזהרת קרבן כן ילקה ג"כ על ח"מ אף שניתן לאזהרת מיתת ב"ד
¹ . ומה שכתב הרב בלח"מ דרבינא מיירי היכא דאתרו בו למיתה ולכרת ובכ"ז לקי בכרת משום גז"ש, ובמיתה לא דרשינן משום כדי רשעתו, איני מבין דאם לא התרו בו משום הלאו רק משום כרת שהוא לשמים ודאי דלא לקי, דאטו מי הוי התראה בדבר שמסור לשמים ומתכפר ע"י תשובה, הן בהתרו בו למיתה שקיל וטרי בפרק אלו נערות אם הוי מותרה למלקות הקל, ובכה"ג דבר זה תמוה, ובודאי דבעי שיתרו בו למלקות וכרת אין נפ"מ אם יודע מזה או לא, ואפ"ה גלתה רחמנא דלוקה, וטעמא דאין כאן שתי רשעיות דכרת מצי לסלק מעליו ע"י תשובה ויוה"כ, ובכ"ז איכא כאן טעמא דניתן הלאו לא למלקות רק לאזהרה לקרבן, ובלא לאו ודאי אם יתרו בו בכרת בלבד אין כאן מלקות כלל. ואולי כן נאמר דמגז"ש לא מרבינן רק דבר שיהיה בו תמיד מלקות באתרו ביה אפילו כל חיובו, וא"כ בחייבי כריתות אם מרבינן אפילו באופן שהוא מזיד בכרת אין זה שתי רשעיות דלא פסיקא שאפשר בתשובה אבל בחייבי מיתות לא מצינן למרבי הגז"ש למלקיות, דבאופן שיתרו בו גם על מיתה הא כתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו וא"א מחייבו משום שתי רשעיות, ורק באופן שהתרו בו למלקות ולא למיתה כיון דעיקר חיובו הוא בלא מלקות לא גמרינן מגז"ש דלעיניך דשם על עיקר החיוב דמלקות קאי, לכן תו כי אתרו ביה למלקות ולא למיתה דלא שייך למיפטריה משום כדי רשעתו כו', וכר' יוחנן בפרק אותו ואת בנו שהשוחט אותו ואת בנו לע"ז והתרו בו משום או"ב דלוקה, דחייבי מיתות שוגגין לא פטרי ממלקות [ועיין ירושלמי פרק אלו נערות סוף ה"א דקא פריך על רשב"י דאמר מה כרת שנאמר בשבת אין מכות אצל כרת, הא לר' יוחנן הוא לוקה, ומשני כיון דהחיוב משום דבר אחד ודאי דפטר חיוב מיתה את המלקות, ולא נראה מהירושלמי שיסבור משום דמיתה בעי אזהרה והוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין כדמסיק בבבלי ודוק] אמרינן דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין, דמן הגז"ש לא תוכל למילף כיון דלא דמי לתמן דהחיוב במלקיות תמיד, אבל בחייבי כריתות גמרינן מגז"ש דאף ע"ג דניתן לאזהרת קרבן לקי ותמיד הוא במלקות אף שמזיד בכרת שאין זה מכדי רשעתו לפוטרו:
**הגהה**

**ואם** כה כוונו רבנן בתוספות, א"ש גם לפום שנויא קמא, דר' ישמעאל סבר דאין זה למעט מכדי רשעתו דמיתה אריכתא הוי, ואם משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, ה"נ בכרת ניתן לאזהרת שוגג לקרבן ועל כרחין דגמרינן גז"ש לעיני מן לעיניך, ה"נ סבר ר' ישמעאל דגמרינן מגז"ש דמעיני מלעיניך שחייבי מיתות ב"ד ילקו, אבל ר' עקיבא סבר דסברא למעט חייבי מיתות מכדי רשעתו שאין עושה בו שתי רשעיות, א"כ בכרת שמסור לשמים לא שייך כדי רשעתו, ולכך גמרינן גז"ש דלעיניך על חייבי כריתות שילקו תמיד אפילו מזיד בכרת ולא על חייבי מיתות שאין יכול להיות בעיקר חיובם מלקות, כ"א באתרו בו למלקות לבד, ע"ז לא שייך למילף מגז"ש, וא"כ לשנויא קמא סבר ג"כ דלר"ע אף באתרו ביה למלקות אין לוקין וכמש"פ, כיון דלא מצי למילף גז"ש על חייבי מיתות תו קם הסברא דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד, וא"ש מה שהקשה ריטב"א להך שנויא ליתני במשנה דואלו הן הלוקין כל חייבי מיתות ב"ד ובאתרו ביה למלקות בלבד, וכן קושיית תוס' שם ד"ה ברשעה משבת יעו"ש, ונכון
² :
**הגה"ה**

**ולפ"ז** א"ש הא דאמר בפרק ידיעות הטומאה אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מנין כו' ל"ת מנלן, ופירשו בתוס' דלא מחייב חטאת אלא א"כ יש בה לאו מידי דהוי אפסח ומילה, והיינו כמו שבארנו שיטת רבינו דלהנך שנויי בעי לאו לקרבן ודלא כרבא, אולם תמן אפשר משום דבתו"כ על קרא דועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה קאמר דבנדה במשמש עם הטהורה יש בה ל"ת עי"ש, לכן קאמר ל"ת מנין. אולם הא דבעינן לאו לקרבן הוא דוקא בחטאת דילפינן מע"ז ומקרא דאחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה כמבואר בתו"כ, אבל בקרבנות עולה ויורד או אשמות לא שייך כלל זה דתמן ליכא קרא כלל דבעינן לאו. ופוק חזי דבעינן שיהא מעשה בהנך דחייב עליהן חטאת וכמו דיליף בתו"כ מן ועשה כו' ובשבועת הפקדון ושבועת העדות ליכא בהו במושבע מפי אחרים מעשה בשאוכל ולא אכל וחייב קרבן, עיין סנהדרין ס"ה ופשוט:
**ובזה** יתפרש משנה דריש פ"ב דשבועות דאמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש, ולא נקטי ולא על העלם קודש, דבאמת פירש ר"ת בתוס' דאינו חייב קרבן עולה ויורד אבל חייב חטאת דזדונו כרת, א"כ רק במקדש יתכן באופנים דפירשה משנתנו דנטמא בעזרה ושהה כדי השתחואה דלפ"ז בהעלם מקדש פטור לגמרי משום דשהיה פירשו בתוס' שם דלא הוי כמעשה, והא דבעי למלקות הוא אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו"ש, וא"כ בזה האופן דשהה דלית ביה מעשה פטור לגמרי דלחיוב חטאת בעינן מעשה רק לחיובא קרבן עולה ויורד הוי בלא מעשה ופשוט ודוק. ולפ"ז צ"ע על דברי התוספות ב"ק (דף קה) סד"ה מאי לאו כו' בשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אף ע"ג דאיכא כרת. ונפלאתי הא כאן לא מיירי רק להתחייב באשם כדין שבועת הפקדון ומאי שייך הכא לא ענש אלא א"כ הזהיר ומה ענין הפסח ומילה לכאן וצ"ע. ודוקא במיתה ומלקות אמרינן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר, לא כן בקרבן דעל שוגג קאתי א"כ איך שייך כאן לא ענש אלא א"כ הזהיר, ודוקא בחטאת דגמרינן מקרא דועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה בעי לאו לחטאת, לא כן בהנך דקרבן כתיב בגופייהו:
**ושיטת** הירושלמי ג"כ דבעינן לחייבו חטאת שתהא בלאו, וז"ל בפרק המניח ה"ד, הא מתניתא זימנין כו' יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ, ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בשבת כו' זימנין דמותבין ומסייעין לריש לקיש, הוציאו ביוה"כ יהא פטור. ופירושו, דהיו מקשין רבנן מינה אהא דגרסינן פרק אלו נערות גבי השוחט או"ב לע"ז והתרו בו משום או"ב אם לוקה דרשב"ל סבר אינו לוקה לפי שאלו התרו משום ע"ז היה נסקל, ור' יוחנן סבר דלוקה, וטעמו לפי שחייבי מיתות שוגגין לא פטרי ממלקות, וע"ז קאמר דמכאן סייעתא לריש לקיש דאמר אינו לוקה דחזינא דדוקא משום שבת מחייבו הא משום יוה"כ לא חייב חטאת, והיינו משום דהוציאו בשבת וחייב מיתה אם התרו בו משום שבת, ותו פטר חיוב מיתה דשבת את המלקות דיום הכפורים אם התרו בו משום יוה"כ, וכיון דאם התרו בו אינו במלקות הוי כאין בו לאו, וכיון דלאו ליכא תו משום כרת לחודא לא שייך לחייבו בשוגג בחטאת דהוי כמו חייבי כריתות שאין בהן לאו, והפירוש זימנין דמותבין לר"ל היינו כיון דאם חטאת אחד הוי מחייבו, הרי בהוציאו ביוה"כ ג"כ הוי חייב, וע"כ דנקיט שבת משום דבשבת חייב שתים, [ועיין ירושלמי שבועות פרק ג' הלכה ד' הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכפורים, ובפ"מ שם] דחייב משום שבת ומשום יוה"כ, והא יוה"כ חייבי מיתות פוטר המלקות דידיה והוי כאין בו לאו והוי כמו כרת בלא לאו דלא מחייב על שגגתו קרבן, אמר ריב"ב אתיא דר"מ כרע"ק דתניא מנין לשבת ויה"כ ששגג ועשה מלאכה מנין שחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפ"ע ת"ל שבת היא יוה"כ היא, הרי גילתה לנו התורה דאף ע"ג דעל יוה"כ אם התרו בו היה פטור ממלקות, בכ"ז חייב על שגגתו קרבן:
**אולם** אם נאמר כה יקשה לנו אמאי חייב חטאת משום חלב הא לא לקי על הלאו דיליה והוי כרת בלא לאו ואין כאן חיוב חטאת על שגגתו. ואולי אפשר לומר דהנך חייב על אכילתן ובליעתו בגרונו, והנך חייב משום הוצאה וכשמניח, ועיין ירושלמי פ"ק דשבת ה"א תיפתר שהיה מוטל על האסקופה ופיו לחוץ כו' שהחיוב דאכילה בא מקודם שמונח בתוך מעיו רק בשעת בליעה וחיובי דהוצאה אינו רק עד שינוח [ועיין ק"ע בשבת שם] בתוך מעיו וא"כ אינן באין כאחת, [ואף למה שרצה בשירי קרבן לומר דר"מ סבר דבליעתו זהו הנחתו וכמש"כ תוספות סוף פ' הזורק אפשר ג"כ דהנך דשיעורין בכזית מכי אכיל כזית לחודא נתחייב, ועל הוצאה דשבת לא נתחייב רק על גרוגרות, ולפ"ז אפשר דפריך דעל אכילה דיוה"כ ג"כ יפטר שהרי שיעורו בככותבת וא"כ כבר נתחייב מיתה משום הוצאה ודוק], ולפ"ז א"ש דשייך האי סוגיא להך דלעיל דבעי אם בן סו"מ חייב בתשלומין על גניבה הראשונה, דלר"ל מוכח מהך דר"מ דאע"ג דנתחייב מיתה בכ"ז כיון שלא נגמר החיוב מיתה רק אח"כ כשנתחייב מלקות אין החיוב מיתה של שבת פוטרו ממלקות, ה"נ לדידן בתשלומין, ולכן גונב כיס חבירו והוציאו בשבת חייב, כיון שנתחייב בהגבהה והחיוב מיתה דוקא בהנחה ודלא כמשני דמהלך כעומד דמי, וא"כ החיוב גניבה בא מן ההגבהה, וההוצאה הוא ביציאתו מן הבית דאינו צריך הגבהה ראשונה אל החיוב מיתה, וכבר פריך לה מהך אמרו לו אינו מן השם יעו"ש בפני משה שפירושו נכון [ואין לחוש מה דמקשה כאן ובשבת מתרץ לה]:
**ולפי** מה שפרשתי א"כ הא דאמר בפרק גיד הנשה שלא כו' משום דר' יוחנן לדברי ריה"ג למאי דאפכן, [וזהו כמו דגרסינן בירושלמי והמראה"פ לא הביט כרגע דהבבלי מייתי דבארץ ישראל הוי מהפכי לה] שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור, ופריך מאי טעמא כו', ולפי הירושלמי ניחא, דאם הוי מתרו בה על יוה"כ הוי פטור ממלקות דחיוב מיתה פוטרתו ממלקות, וא"כ אין כאן לאו, ובכרת לחודא בלא לאו ליכא קרבן על שגגתו, רק תמן ר' יוחנן אמר לה, ור"י סבר דשגגת מיתה אינו פוטרו ממלקות, ואם תאמר דבהתרו בו על שבת קאי דבכה"ג גם ר"י מודה דחיוב מיתה מזיד פוטרו ממלקות ואין אדם מת ולוקה, ושמא משום זה אינו נחשב כמו שאין כאן לאו, כיון דאם לא נענש משום שבת נענש במלקות, רק היכי שנענש בחמורה אינו במלקות דמלקות במקום מיתה ונכללת במיתה החמורה, ודמי קצת לבא על חמותו והיא אשת איש דהזיד באיסורא דחמותו ושגג בא"א, מי מצינן למיפטריה מקרבן דא"א דלאו ליכא בא"א כיון דאם יתרו בו משום א"א לא יתחייב רק בשריפה [ויש לעיין בזה דמיפטר דלא שב מידיעתו], דזה הבל, כיון דמיתדן רק שדינו בחמורה, ויש לדחות דתמן ליכא למיקטליה בשתי מיתות, משא"כ כאן שאפשר להלקותו ולהמיתו ובכ"ז מיפטר ממלקות, א"כ אין כאן לאו להתחייב על שגגתו קרבן, בכ"ז העיקר דאין זה דומה כלל וכמש"ב, ועוד דא"כ מאי שלח דוקא לריה"ג למאי דאפכן, לר"ע נמי כן הוא חיוב מיתה דמזיד פוטרו מקרבן ודוק:
**אולם** נראה דהירושלמי אזיל בזה לטעמיה דסבר כיון דלאו ליכא, ליכא קרבן על כרת לחודא, וזהו, דבפרק לולב הגזול הלכה י"א, ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור, ואמר ע"ז חברייא אמרין דברי ר"י שמצות עשה דוחה ל"ת, פירוש דל"ת לחודא דחי אף ע"ג דל"ת שיש בו כרת לא דחי דהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת, מ"מ הוי כמו כרת בלא לאו ואין כאן קרבן על שגגתו, הרי שיטת הירושלמי אף שבכללות הלאו איכא גבי הך מצוה, רק במקום אחד או משום דמ"ע דוחה הל"ת לבדו, או משום דהחיוב מיתה פוטרו אין כאן לאו, אינו מביא קרבן על שגגתו. ובזה גם הבבלי מודה דלאו בעינן וכרת בלא לאו לא חייב קרבן, וכן מורה מה דאמר בסנהדרין (דף סה) דחלוקה דמיתות לא שמה חלוקה וחלוקה דלאוין הוי חלוקה ועיין תוס' שם, דמשום דבלא לאו ליכא קרבן ובלא מיתה איכא קרבן, לכן חלוקה דמיתה אינו לחטאת, הרי נתברר לנו כשיטת רבינו בספר המצות דאין חייב קרבן אלא בשיש לאו במזיד, וכפי מה שבארנו דוקא בחטאות, וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:
**מעודי** לפלא בעיני איך לא אשתמיט תנא ותני אליבא דר' יוסי דהבערה ללאו יצאתה דהמבעיר בשבת לוקה וכמו דאמרו כיו"ב פ"ק דפסחים לא לשתמיט תנא כו' רביעי בתרומה, ובכריתות לא לישתמיט תנא כו' עגלה בשחיטה כשירה וכיו"ב בכ"מ. לכן שומה בלבבי מאז, דיתכן, דר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת סבר ג"כ דחייב מיתה על הבערה, רק שבכלל מלאכה אינה מדהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה ויצאה, לימדתך תורה דאינה בכלל מלאכה, אבל מכל מקום המבעיר בשבת חייב מיתה דחלול מקריא ובקרא כתיב מחלליה מות יומת לכן המבעיר בשבת חייב מיתה רק שאינה בכלל מלאכה, ובכרת לא נזכר רק מלאכה כל העושה מלאכה ונכרתה לכן אין חייבין קרבן עליה, וכן מצאנו בפרק ד' מיתות דף ס"ב הא דא"ר זכאי מחלוקת דר"י כו' למ"ד הבערה ללאו יצאת השתחואה נמי ללאו יצאת, ובהשתחואה כתיב מיתה דהא גבי סקילה כתיב וישתחו להם, מיהו מכרת ומחטאת אפקיה כו' עכ"ל רש"י אלמא דמקריא ללאו יצאת אף עפ"י שמחויב מיתה, והא דתני בתו"כ ויקרא שע"ח הדלקת נרות בשבת ככו"ע אתי דחיוב מיתה איכא וכן במשנה דפרק המניח יעו"ש:
**ונראה** נא ונתבונן במקומות הנראות כסותרות זה, בפרק ד' מיתות דף ס"ו מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת מאי היא תחומין כו' הבערה ואליבא דר"י, ומזה אין סתירה דהכי קאמר, דתחומין אין חייבין על זדונו כו' ולא מיתה, והבערה אליבא דר"י אע"ג דאין חייבין לא כרת ולא חטאת מ"מ נסקל לר' יוסי ומשנתנו סברה דלא כר' יוסי דאם הוא מחלל שבת בדבר שאין חייבין כרת אינו חייב מיתה, ולתנא דמשנתנו גם הבערה חייבין עליה כרת וחטאת והוי כללא מעליא, ומשנתנו דלא כר' יוסי, ועיין בסוף שבת (דף קנג) הגירסא שם סקילה וכבר הוגה שם, ואף אם נאמר דזה לשון הגמרא משום דתני ליה בסנהדרין עם נסקלין אין ראיה כמו שפרשנו, דהכוונה דבזה משנתנו דלא כר' יוסי קמ"ל דליכא דבר דמתחייב מיתה ויהא פטור מכרת ומחטאת. אך לכאורה סתירה לזה מהך דפרק כלל גדול דף ע' דשמואל יליף חילוק מלאכות ממחלליה מות יומת אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת תנהו ענין לשוגג, ותיפוק ליה חלוק מלאכות מהיכא דנפק"ל לר' נתן, שמואל סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת. הרי דלר' יוסי דריש דמיותר קרא, והא איצטריך להבערה לחייב עליה מיתה. ובאמת לאו מידי, דלפום המסקנא אין הילפותא מאם אינו ענין רק מפשטיה דקרא דכתיב מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה, והרי חומר מיתת ב"ד חמורה מכרת, ואיך תלי לה חמורה בקלה, אטו הכרת הוא סיבה למיתה או טעם לה ורוב חייבי כריתות אין בהתראתן מיתה בידי אדם, וצ"ל דבשוגג מיירי דאינו חייב על שגגתה קרבן חטאת קבועה מקום שאין זדונו כרת והוי שפיר טעם כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה לכן מחלליה מות יומת ולק"מ:
**אמנם** מפ"ק דיבמות (דף ו) יש לעיין דמייתי דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מאי לאו ר' נתן היא דאמר לחלק יצאת וטעמא דכתב רחמנא לא תבערו הא לא"ה דחי לא ר' יוסי אלמא דלר"י אין בה מיתה דאל"ה אכתי אשכחן שדוחה ל"ת שיש בה מיתה, ודוחק לומר כיון דעשה מקיים בדחייתה א"כ דל הכוונה שמכוון רק להאהב לאבינו שבשמים, א"כ אין נחשב חומר רק מה שבשגגתה חטאת, דגם בלא כוונה וזדון צריך כפרה עליה, אבל כיון שאין חיוב חטאת רק מיתה וזה דוקא בזדון לא בשוגג, א"כ ביש מצוה והוא עושה בשביל המצוה שפיר דחי והוי כשוגג ואינו מתכוין וכיו"ב, זה דחוק. אולם יש פירוקא מרווחא טפי, דבירושלמי סוכה אמר דהמוציא לולב בר"ה פטור מחטאת מפני שעשה דוחה ל"ת, ופרשתי טעמו דאין ה"נ דעשה לא דחי ל"ת שיש בו כרת, רק כאן מפני שהלאו נדחה תו פטור מחטאת, דהירושלמי יסבור דקרבן בעי אזהרה כמו שאמרו ריש אלו הן הלוקין, וכיון דהלאו נדחה תו ליכא אזהרה ואינו חייב קרבן, כן פירושו הכא דכרת לא בעי אזהרה כדאמר בלאו הן הלוקין שם דהא פסח ומילה לית בהו אזהרה וחייב בהו כרת, אבל מיתה בעי אזהרה, וא"כ עשה דוחה ל"ת שיש בו מיתת ב"ד, משום דכיון דדוחה הלאו תו ליכא אזהרה ותו ליכא חיוב דמיתה דאין עונשין אלא א"כ מזהירין, וזה נתבאר לן מהירושלמי דבכה"ג חשיבא דליכא אזהרה עד דפטר משום זה מקרבן ולכן שפיר אתי עשה ודחי ל"ת, אבל כרת דלא בעי אזהרה אף אם תאמר דדחי הלאו מכל מקום נשאר חיובא דכרת דלא בעי אזהרה. ויש עוד לעיין בסוגיא דיבמות ל"ג זר ששמש בשבת יעו"ש בתוספות ובריטב"א, ודוק. ואף כי חדש הוא כתבתי אשר בלבבי:

footnotes:
¹ הן דצריך מובן למה ליה לדחוקי הא גז"ש דלעיני מלעיניך הוא בהא דכתיב ונכרתו לעיני בני עמם, אבל גז"ש דמעיני דמיירי בשגגת ב"ד, איך אפשר תמן לאשכוחי מלקות, ובשלמא לפום מה דאמר באתרו בה למלקות א"ש קצת דמיירי דשגגו בכרת והזידו בלאו דקיי"ל לר' יוחנן דבשגגת כרת מתחייב בקרבן. אולם לפום שנויא קמא דאתרו בה למיתה, קשה טובא, ובפרט דכבר העלה המל"מ פי"ב משגגות דכ"ז שלא אמרו ב"ד מותרין לגמרי אין מביאין קרבן על שגגתן:
² ** ומכבר בארתי הא דיליף רחב"ג מן ונקלה אחיך לעיניך כיון שנקלה כו' דנפטר במלקות מכרת דמנ"ל דקרא מיירי בחייבי כריתות דליכא למימר דמיותר דמבע"ל לכמה דרשות לנתקלקל ברעי וכו' ועוד, רק דסמיך על גז"ש דלעיני מן לעיניך שאפילו בהנך דונכרתו ג"כ ונקלה איך. ובזה יש לסתור דברי המלחמות בסוף מכות יעו"ש והלכה כר"ח בן גמליאל:


###### Ohr Sameach on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 18:3:1
[Ohr Sameach on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 18:3:1](https://torahapp.org/share/book/Ohr%20Sameach%20on%20Mishneh%20Torah%2C%20The%20Sanhedrin%20and%20the%20Penalties%20within%20their%20Jurisdiction/r/18:3:1)

**ואע"פ שכלל כו' הרי חלק אותם כו':**
**נ"ב** ירושלמי שבת פרק כלל גדול וסנהדרין פרק ד' מיתות ה"ה בשם תני ר' ישמעאל עיין שם, וצע"ק דהא רבו החולקים: