## Penei Yehoshua on Bava Kamma Daf 20a

###### Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:1
[Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:1](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:1)

**בפרש"י** בד"ה בקופצת וכו' שאין דרכה בכך וחייבת חצי נזק קאמר משום תולדה דקרן עכ"ל ואע"ג דבסמוך אמרי' כיון דאורחא למיכל אורחא נמי למיסרך היינו בברחא דוקא והכא איירי בבהמה גסה שאין דרכה בקפיצה ועיין ברא"ש וספר מלחמות להרמב"ן שפי' כל הסוגיא בע"א:


###### Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:2
[Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:2](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:2)

**ברש"י** בד"ה כגון דקיימי עמיר ברשות הניזק ובהמה בר"ה ומגלגל ואתי וכו' ובדיבור שאחריו מאי בתר אכילה אזלינן וכו' עכ"ל. נ"ל דא"א לפ' דאיירי דשקלה הבהמה והוציאה כל העמיר מרשות הניזק לר"ה דבכה"ג אין מקום להסתפק בו דהוי ליה כר"ה ופטורה כמ"ש התוספות ועוד דמ"ש מהתיזה בר"ה והזיקה ברשות היחיד דמסקינן לעיל לחיוב והיינו משום דבתר גמר הנזק אזלינן וא"כ ה"ה כאן דהא שן ורגל כחדא נפקי משדה אחר ולא בר"ה ועוד דלשון מתגלגל ואתי לא משמע כן א"ו דאיירי שלא הוציאה הבהמה כל העמיר בפעם א' אלא שהעמיר עדיין בפנים אלא שמגלגל והולך מעט מעט ע"י אכילת הבהמה שבדרך אכילתה בכל פעם מתקרב ראש העמיר אצלה ומנתקה ממנו כדי אכילה כי כן דרך הבהמות וא"כ יש להסתפק שפיר כיון שאפי' בשעת אכילתה נשאר צד השני ברשות הניזק אלא שמה שאכלת' היה בר"ה וא"כ לא דמי לכלב שנטל חררה ואכלו בגדיש דעלמא דהתם נסתלקה החררה לגמרי מרשות הניזק בשעת אכילה משא"כ הכא וכן משמע לשון מתגלגל ואתי וכ"נ להדיא מל' רש"י סוף ד"ה ואי בעית אימא וז"ל כי קא מיבעי' לן כגון שעורים דכוליה גרעין קאי בפנים וכי אכלה האי אזיל האי בתרה הרי להדיא כמה שכתבתי דעיקר הספק אי מדמינן עמיר לאספסתא לענין זה לומר שמה שבפנים נמשך אחר מה שהוציאה לחוץ ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:


###### Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:3
[Penei Yehoshua on Bava Kamma 20a:3](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Bava%20Kamma/r/20a:3)

**בתוספות** בד"ה זה אינו נהנה וזה לא חסר אפי' בחצר דקיימ' לאגרא וכו' המ"ל דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד וכו' עכ"ל. פי' דמ"ש תחילה שאינו נהנה אין מספיק לפוטרו דרוב המזיקים גם כן אינם נהנים ואפ"ה חייבים כיון שהלה מפסיד לכך כתבו דלא חשיב הפסד כ"כ כיון דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא אבל קשה דא"כ דחשבינן ליה גרמא א"כ אמאי פשוט ליה להש"ס בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דחייב דזה נהנה וזה חסר כיון דלא חשוב לחייבו ע"י שחסרו כיון דגרמא הוא וא"ל דפשיטא להש"ס לחייבו משום דנהנה דהא בזה נהנה וזה אינו חסר קא מיבעיא ליה משמע דהחיוב במה שנהנה לחוד אינו פשוט לו ודוחק לומר דכיון שנהנה זה מסייעו לחייבו בשביל כן על החסרון אף על גב שהוא גרמא מצטרפין שני הסברות לחייבו אף ע"ג דבכל חדא לא מחייב אבל הוא דוחק ועוד דכל היכא דמיפטר משום גרמא לא מצינו לחלק בין היכא דנהנה או לא כגון גבי המקבל שדה מחבירו והובירה דפטור משום גרמא אי לאו משום דדרשינן לשון הדיוט וכתב הרא"ש שמשם הוציאו התוספות כאן דין זה והתם אפשר דנהנה המקבל במה שהובירה שע"י כך עוסק במלאכה אחרת ואפ"ה פטור וכן בכמה דינים של גרמא המובאים בטור ח"מ סי' שפ"ו מצינן בהו כמה דברים שנהנה המזיק ואפ"ה פטור ועוד דמצד הסברא אדרבה יותר יש לחייב בזה חסר וזה לא נהנה מבזה נהנה וזה לא חסר דעיקר חיוב ניזקין בחסרון בלא הנאה אבל הנאה בלא חסרון מיחזי כמידת סדום. ונראה דלק"מ דסברת התוספ' היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בע"כ בחצר דלא קיימ' לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד וכן נראה מלשון הש"ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו א"ו שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום כנ"ל לפרש דעת תוספות ועיין בהרי"ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו"ק:

**Sefaria Community Translation:**
On Tosafot Bava Kamma 20a, "It is a case of one benefitting while the other does not lose"--...But it is difficult--If it is so [that the squatter who indirectly causes loss should still be exempt], why does the Talmud take it for granted that a squatter who would have otherwise paid rent and the courtyard was meant to be rented out should be obligated to pay just because they benefitted [from living there]? The Talmud itself debates regarding the case of one who benefits without causing the other a loss, suggesting that it is not obvious that merely benefitting should be enough to render them liable. It is difficult to suggest that the person benefitting should help make them liable since they also caused a loss even if it was indirect and we combine the two factors to make them liable even though each factor alone would not be enough to create liability--but this is difficult. Furthermore, when we exempt for indirect damage, we do not distinguish between whether or not the person indirectly causing the damage benefitted from their actions. Furthermore, the opposite should be the case. It should be more logical to render someone liable when they cause loss without benefitting than if they benefitted without causing a loss, since liability for damages is primarily when one causes loss without benefitting. But benefitting without causing the other to lose appears like the trait of Sodom. It seems that there is no real difficulty. The reasoning of Tosafot seems to be that causing loss should not be enough to make one liable since the loss is merely indirect. Rather, Since [the squatter] benefitted from their fellow's property by living in their house, this should be enough by itself to make them liable [to pay rent]. The cause for uncertainty in the Talmud is that, in such a case, we use legal force against the character trait of Sodom since the owner does not lose anything. Further, Rabbi Mordechai b. Hillel writes in the name of Rabbi Eliezer ben Yosef HaLevi that [the squatter] can even force the homeowner ab initio to let them stay in a courtyard meant to be rented out. Even though most rabbinical authorities disagree with him, nonetheless, if it already happened that someone lived [in the courtyard] without the owner's consent, it is certainly justified for the Talmud to be uncertain about the law in such a case. However, in the case in which one person benefits while causing the other a loss, like in the case where the [squatter] would have otherwise rented and the courtyard was meant to be rented out, since there is no need to mention the principle of the trait of Sodom, as they caused damage, it is obvious to the Talmud that they should be liable merely for the fact that they benefitted.