## Penei Yehoshua on Berakhot Daf 4a

###### Penei Yehoshua on Berakhot 4a:1
[Penei Yehoshua on Berakhot 4a:1](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Berakhot/r/4a:1)

**בגמ'** רבי זירא אמר משה לעולם הוי ידע ודוד נמי הוי ידע וכיון דדוד הוה ידע כנור ל"ל לאתעורי משינתו. ונראה דלא ניחא ליה לר"ז לפרש דוד הוי ידע ע"י הכינור שמנגן בחצי הלילה משום דא"כ בציר ליה שיעורא שהרי הרוח צפון אינו מתחיל אלא לאחר חצות לילה ממש ועד שהיה מנגן ומעורר דוד משינתו עד שהכין עצמו וקם ממטתו להודות א"כ כבר עבר זמן החצי הלילה ממש ובאמת משמע בפשיטות שכל עיקרו של דוד היה מתכוין להודות בחצי הלילה ממש שהוא עת רצון כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף ע') ובספר הזוהר בכמה דוכתי ועוד דרוח צפונית לא פסיקא ליה לר"ז שיהא בו כח לנשף תמיד בכינור בחצי הלילה דזימנין שהיה מנשף עמו רוח אחר שאינו מצוי שמבטל כח הרוח צפוני אלא ע"כ משמע ליה לר"ז דדוד מעצמו הוי ידע כי היכי דמשה הוי ידע ובלא"ה נראה דהא דקאמר ר"ז כינור ל"ל לאתעורי משינתו אין הכוונה שבאותו השעה דחצי הלילה היה הכינור מעוררו משינתו וקם ממיטתו דהא ר"ז גופא אמר לעיל ודוד מאורתא הוי קאי ועד חצות הלילה היה מתנמנם כסוס כו' אע"כ דמעשה הכינור לאו ע"י רוח צפונית היה אלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל שמעשה הכינור היה כמו כלי השעות שקורין פנאגי"ן וא"כ י"ל ג"כ שע"י אותו כינור היה מתנמנם ולא בא לידי שינת קבע והיה יודע ג"כ שיוכל לכוין אמצע הלילה ע"י סימנים שהיה לו בכינור והמדקדק היטב בפירוש רה"ג ז"ל יראה שהוא כמו שכתבתי:


###### Penei Yehoshua on Berakhot 4a:2
[Penei Yehoshua on Berakhot 4a:2](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Berakhot/r/4a:2)

**שם** משה סבר שמא יטעו איצטגניני פרעה כו' לכאורה כמו זר נחשב שבאותו שעה שהיו נתונים בצרה והיתה צעקה גדולה במצרים כמוה לא היתה ואין בית אשר אין שם מת ואיך ישימו לבם להביט אחר משה ולדקדק אחריו ולרגעים יבחנוהו לתופסו בשקרן ברגע כמימרא בדבר שאינו מעיקר האות והמופת והנראה לע"ד דאדרבה באמת היה למשה מופת גדול בזה נגד החרטומים שבתחילה אמרו שכל מעשיו מעשה כשפים ואף לאחר מכת כנים שאמרו אצבע אלקים היא פי' אלקים האמור בזה הענין היינו על מלאך ולא רצו להאמין שמשה עשה בשליחות של הקב"ה בעצמו והטעם כתבתי לפי שסברו שעדיין לא הגיע זמן הגאולה שאמר הקב"ה לגאלם כמו שדרשו חכמינו ז"ל בענין בלק שאמר הנה עם יצא ממצרים ובכך נתקשה ג"כ לב פרעה ועבדיו ולא רצו להאמין שמאת ה' בעצמו היתה זאת. משא"כ במכת בכורות שהיתה בחצי הלילה ממש יש בזה אות ומופת שיד הקב"ה בעצמו עשתה זאת לפי שבחצות הלילה ממש עת רצון היא ואין רשות למחבלים לחבל ואדרבה אותו העת מזומן לרפאות החולים כדאיתא להדיא בגמרא פרק הערל (יבמות דף ע') גבי מה שלא מלו ישראל במדבר כו' ע"ש בלשון רש"י ומהרש"א ומהר"י פינטו נמצא דלפ"ז מהאי טעמא גופא היה למשה לומר בחצות כדי לאמת דבריו אלא לפי שאין הכל בקיאין בזו הרגע ועבידי דטעי לכך לא רצה משה ליתן להם אצבע בין שיניהם לעשות מופת מזה הענין ממש דשמא יטעו ויכחישוהו כדי להקשות לב פרעה שיחזור לסורו לומר כי לא מאת הקב"ה היתה זאת אלא ג"כ מן המלאך המחבל כיון שהיתה קודם חצי הלילה ומשום כך אמר משה כחצות כדי שלא לעשות עיקר המופת מחמת זמן המכה אלא שאף אם יהיה כחצות אעפ"כ יש מופת בזה מצד המכה בעצמותה שפסח הקב"ה על בתי מצרים ואת בתינו הציל שבזה ניכר שנתאמתו דברי משה שאמר בשם הקב"ה ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך שאם היתה ע"י מלאך לא היה מבחין בין טוב לרע ולהבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור כן נ"ל נכון:


###### Penei Yehoshua on Berakhot 4a:3
[Penei Yehoshua on Berakhot 4a:3](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Berakhot/r/4a:3)

**שם** לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני לוי ורבי יצחק חד אמר כו' שכל מלכי מזרח כו' עד סוף הענין. נראה שמה שהכריחם להנך אמוראי לפרש חסידותו של דוד בענינים פרטים כאלה ולא ניחא להו לפרש כפשטיה שהיה חסיד בכל מעשיו כדאשכחן במקרא שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו ומצינו ג"כ בהרבה מקראות שהיה מסגף עצמו בתשובה בתענית ובתפלה ובבכי ובכך ודאי נקרא חסיד גמור כדאשכחן בגמרא פרק עושין פסין בענין אדם הראשון ע"ש אלא דלא ניחא להו להנך אמוראי לומר שהיה דוד מתפאר עצמו בכך לקרוא חסיד נגד כל ישראל שבודאי מחזי כיוהרא ואין זה מדרך החסידים משום הכי הוצרכו לפרש שההתפארות שלו בזה לא היה שייך בשום אדם מישראל רק ההתפארות שלו שקרא עצמו חסיד הוא נגד שארי מלכי מזרח ומערב ויש בזה הענין התפארות גדולה לפי שידוע שלשון חסיד היינו למה שאדם עושה לפנים משורת הדין וא"כ לכאורה אין זה שייך בענין שהוא מצד משפט המלוכה עצמה כמו שאמרו חכמינו ז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכמה דברים הותרו משום כבוד המלכות מכ"ש שאין לו לפגום בכבודו בעצמו שבודאי ע"י כך שלא התנהג בעצמו כשאר המלכים היה נראה נבזה ושפל בעיני המלכים וכמו כן בעיני קצת ליצני הדור מישראל שאמרו מה יושיענו זה ומכ"ש במה שהיה ידיו מלוכלכים תמיד בדם השפיר ובשליא ואף שלא היה צריך לזה מצד החיוב שהרי אחר כל זה היה נמלך במפיבושת רבו וא"כ בנקל היה יכול להטיל דבר זה על מפיבושת בלבד ולא לפגום בכבודו בענינים כאלה רק שדוד אפילו בזה היה עושה לפנים משורת הדין לאהבתו את ה'. ובזה יצדק במה שאמר שמרה נפשי ונגד המלעיגים עליו אמר כן. ועוד נראה בזה שדוד היה מתירא שלא יתפס בעון הדור מצד ענין המלכות עצמו ששאלו ישראל שלא כהוגן וכמו שהוכיח אותם שמואל ואמר להם דעו וראו כי רעתכם רבה אשר עשיתם בעיני ה' ומסיים שם בסוף ואם הרע תרעו גם אתם גם מלככם תספו וכבר ידוע מה שאמרו חז"ל דזקנים שבאותו דור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטינו. אבל עמי הארצים שבדור קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו וגו' ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו ולפ"ז לזה הענין בעצמו נתכוין דוד באמרו שמרה נפשי שלא יתפס באותו עון מצד המלוכה בעצמו מצד שקלקלו עמי הארץ שאמרו והיינו גם אנחנו וגו' והוא לא עשה כן אלא אדרבה היה מראה בעצמו ההיפך שלא התנהג עצמו כשאר מלכי עכו"ם אלא התנהג עצמו במלכותו בעצת זקנים שהיו באותו דור שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו בלבד וכן עשה דוד שהיה משכים חצי הלילה לומר שירות ותשבחות והיה משכים לעסוק בתורה והיו ידיו מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא שכל זה נראה בעליל שכל עניני מלכות של דוד היה בעצת זקנים שבדור ששאלו כהוגן ואמרו לשפטינו ודו"ק:

**[fr]:**
« Psaume de David : Garde mon âme, car je suis pieux (חסיד אני) » – [il est enseigné :] Lévi et Rabbi Yitzhak, l’un a dit… [et l'autre a dit…], que tous les rois de l’Orient… jusqu’à la fin de l’enseignement. Il semble que ce qui a poussé ces Amoraïm (sages du Talmud) à interpréter la piété (חסידות) de David dans des aspects particuliers, et non selon le sens simple du verset – à savoir qu’il était pieux dans l’ensemble de ses actions, comme nous le trouvons dans les Écritures où il est dit qu’il rendait justice et équité à tout son peuple – et comme nous trouvons aussi dans plusieurs versets qu’il se mortifiait par la repentance, par le jeûne, la prière, les pleurs, etc., et qu’ainsi, il méritait assurément d’être qualifié de « véritable ‘hassid », comme on le trouve dans la Guémara (traité Erouvin, chapitre Osin Passin) à propos d’Adam HaRishon – malgré tout cela, ces Amoraïm ne se sont pas satisfaits d’une telle explication simple. Car ils ne voulaient pas dire que David se vantait ainsi de sa propre piété face à tout Israël, car cela aurait certainement semblé prétentieux, et ce n’est pas la voie des pieux de se glorifier ainsi. C’est pourquoi ils se sont sentis obligés d’expliquer que cette glorification de soi qu’exprimait David ne concernait aucun autre homme d’Israël, mais visait uniquement à se comparer aux autres rois de l’Orient et de l’Occident. Et en cela, il y avait effectivement matière à fierté. En effet, il est bien connu que le terme 'hassid désigne celui qui agit « au-delà de la lettre de la loi » (lifnim mishourat hadin). Et à première vue, cela ne s’appliquerait pas aux aspects relevant du droit royal, car nos Sages ont dit : « Un roi qui renonce à son honneur, son honneur n’est pas annulé. » Et plusieurs choses ont été permises pour l’honneur de la royauté. A fortiori un roi n’a-t-il pas à diminuer lui-même son propre honneur. Ainsi, du fait que David ne se comportait pas comme les autres rois, il paraissait méprisable et insignifiant aux yeux des autres rois, et même aux yeux de certains moqueurs du peuple d’Israël, qui disaient : « Que pourra nous sauver cet homme ? » D’autant plus que ses mains étaient sans cesse souillées par le sang du placenta et des enveloppes fœtales (du fait qu’il tranchait lui-même les lois de pureté). Et bien qu’il n’eût pas été obligé d’agir ainsi – car après tout, il consultait toujours Méphibosheth, son maître, et il aurait facilement pu déléguer ces tâches à ce dernier, sans entacher sa dignité par de telles occupations –, malgré tout, David agissait même là au-delà de ce qui était requis, par amour pour Dieu. Et c’est en cela qu’il disait : « Garde mon âme », s’adressant aux moqueurs qui se riaient de lui. On peut encore dire que David craignait d’être tenu pour responsable de la faute de la génération, à cause du statut même de la royauté qu’il occupait – car les enfants d’Israël avaient demandé un roi de manière inappropriée, comme les avait réprimandés le prophète Samuel en leur disant : « Sachez et voyez combien grande est votre faute que vous avez commise aux yeux de l’Éternel », et il conclut : « Si vous agissez mal, vous et votre roi périrez. » Or, il est connu que les anciens (les érudits) de cette génération avaient demandé un roi de manière appropriée, comme il est dit : « Donne-nous un roi pour qu’il nous juge. » Mais les ignorants de cette génération ont perverti la demande, comme il est dit : « Et nous aussi, nous voulons être comme toutes les nations… que notre roi sorte devant nous et mène nos guerres. » Et ainsi, David visait précisément cette idée lorsqu’il dit : « Garde mon âme », afin de ne pas être saisi par cette faute liée à la royauté, en raison de la perversion des ignorants du peuple qui avaient dit : « Et nous aussi, comme les nations… » – alors que lui, David, n’agissait pas ainsi. Bien au contraire : il montrait l’inverse, en ne se comportant pas comme les rois des nations idolâtres, mais en se conduisant selon les conseils des anciens de cette génération, qui avaient dit : « Donne-nous un roi pour qu’il nous juge. » Et c’est ainsi que David se levait au milieu de la nuit pour dire des louanges et des chants, il se levait tôt pour étudier la Torah, et ses mains étaient souillées par le sang, le placenta et les enveloppes fœtales. Tout cela montre clairement que toute sa royauté était menée selon les conseils des anciens de la génération, qui avaient demandé un roi de manière correcte, « pour nous juger ». Médite bien cela.


###### Penei Yehoshua on Berakhot 4a:4
[Penei Yehoshua on Berakhot 4a:4](https://torahapp.org/share/book/Penei%20Yehoshua%20on%20Berakhot/r/4a:4)

**שם** חכמים כמאן סבירא להו כו' פרש"י ד"ה נימא כר"א כו' דודאי כל מי שדעתו לישן כבר שכב וישן עד כאן לשונו. יש לדקדק דלקמן דף ט' ע"א גבי הא דאמר ר"ז ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש"י שם משום דסמוך לעמוד השחר שאין עוד זמן תחילת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה. ובתוס' שם הקשו על פירושו וכתבו דנראה להם דאפילו אחר עמוד השחר הוה זמן שכיבה. א"כ מדברי כולם נלמד מיהא דאפי' קודם זמן עלות השחר מיקרי זמן תחילת שכיבה א"כ אמאי פשיטא ליה לתלמודא הכא דאפילו קודם חצות לא מיקרי זמן תחילת שכיבה כלל. ותו קשיא לי אהא דפשיטא ליה לתלמודא הכא שאין שום סברא כלל לומר דטעמא דחכמים משום דעד זמן חצות הוה תחילת שכיבה ולקמן בפיסקא דמעשה ובאו בניו של ר"ג מסיק הש"ס דמספקא להו בטעמייהו דחכמים אי הוה משום דתו לא מיקרי זמן תחילת שכיבה דדרשי בשכבך כר"א או דלמא דטעמייהו משום הרחקה א"כ משמע להדיא דאף למאן דריש כר"א דהאי בשכבך הוה זמן תחילת שכיבה אפ"ה שייך הך שיעורא דחצות לחכמים כמו שפירש"י שם להדיא. ונלע"ד בזה דודאי מיקרי זמן תחילת שכיבה כל הלילה למיעוטא דמיעוטא ומש"ה מצי שפיר למימר השכיבנו משא"כ לענין ק"ש דאיירי בהו חכמים דמתני' שפיר מקשה הש"ס דהא ע"כ חכמים דמתני' לא חיישי למיעוטא כי האי אלא בתר רובא דאינשי אזלי דאלת"ה ליפלגו ברישא דמתני' דקתני משעה שהכהנים כו' משמע דמקמי הכי לא הוה זמן שכיבה כלל אע"ג דודאי הוה זמן שכיבה למיעוטא דאינשי תדע לקמן איכא תנאי דהתחלת עיקר זמן ק"ש הוה משעה שקידש היום בערבי שבתות או משעה שבני אדם נכנסין לאכול פיתן כו' אלא ע"כ דלא חיישי למיעוטא וכ"ש דא"ש טפי להך שנויא דקאמר הש"ס לעיל דרישא דמתני' גופא לאו ר"א היא אלא סתמא דהיינו חכמים. ומיהו לקמן דמעשה ובאו בניו של ר"ג איכא למימר דהא גופא נמי מספקא להו אי הוה טעמא דחכמים משום דהוה זמן תחילת שכיבה למיעוטא דאינשי ולפ"ז אפשר דאה"נ דלית להו שיעורא דצאת הכוכבים אלא אפילו קודם לכן ודו"ק כן נ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן בזה: