## Peninei Halakhah, Zemanim Chapter 1

###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:1:1)

**ראש חודש / החודש העברי**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Jewish Month**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:1:2)

ברא הקב"ה מאורות – שמש וירח, ותלאם בשמים, ולפיהם נקבעים סדרי הזמנים. ביום החמה מאירה ובלילה הלבנה. השנה נקבעת לפי מחזור החמה והחודש לפי מחזור הלבנה. כמו שנאמר (בראשית א, יד): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
God created the sun and the moon and placed them in the heavens, and time is marked by them. The sun shines during the day, the moon at night. Years are determined by the solar cycle, and months by the lunar cycle. Indeed, the Torah states: “God said, ‘Let there be luminaries in the heavenly firmament, to separate day from night; they shall serve as signs for the seasons, days, and years’” (Bereishit 1:14).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:1:3)

בכל חודש מקיפה הלבנה את כדור הארץ הקפה אחת. מחזור זה ניכר לעין במראה הלבנה. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש, שאז היא נראית במילואה, עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, וזה הסימן לתחילת החודש.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Each month, the moon makes one revolution around the earth. One can perceive this cycle by following the appearance of the moon. At the beginning of each month, the moon looks very small to us, like a thin sliver. Its apparent size gradually increases until the middle of the month, when it appears as a complete circle. During the second half of the month, the moon wanes, until it completely disappears at the end of the month for approximately 24 hours. Afterward, it reappears as a thin sliver once more, indicating that a new month has begun.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:1:4)

המחזור השלם של הלבנה אורך עשרים ותשעה ימים וחצי ועוד כשלושת רבעי שעה.¹ כיוון שמחזור הלבנה אינו תואם את מחזור היממה, אלא הוא כעשרים ותשעה ימים ומחצה, נמצא שפעמים החודש נמשך עשרים ותשעה ימים ופעמים שלושים יום. כאשר הוא נמשך עשרים ותשעה ימים הוא נקרא 'חודש חסר', וכאשר הוא נמשך שלושים יום הוא נקרא 'חודש מלא'.

footnotes:
¹ משך מחזור הלבנה המדויק הוא עשרים ותשעה ימים, ועוד שתים עשרה שעות, ועוד תשצ"ג מתוך תתר"ף חלקים של שעה (793 מתוך 1080). חלוקת השעה ל-1080, נועדה להקל על עריכת חשבונות מורכבים. כל זה מבואר ברמב"ם הל' קידוש החודש ו, א-ג.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
A full lunar cycle lasts approximately 29.5 days.¹” of an hour is 3.3 seconds). The division of an hour into 1080 portions facilitates complex computations, as explained in MT, Laws of Sanctifying the Month 6:1-3. Since this cycle does not coincide with the earth’s daily rotation around its axis, due to the extra half-day, a Jewish month lasts either 29 or thirty days. A 29-day month is called an “incomplete month,” while a thirty-day month is called a “full month.”

footnotes:
¹ The precise duration of the lunar cycle is 29 days, 12 hours, and 793/1080ths of an hour (each portion or “ḥelek


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:1:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:1:5)

לקביעת החודש ישנה חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' בתשרי, סוכות בט"ו בתשרי. וכל כך חשובה קביעת החודש, עד שהתירה התורה לעדים שראו את הלבנה בחידושה לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד על כך בפני בית הדין (רמב"ם הל' קידוש החודש ג, ב). על סמך עדותם היה בית הדין מקדש את החודש, ולאחר מכן היו יוצאים שליחים מבית הדין להודיע לכל ישראל אימתי נקבע ראש חודש.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Establishing the beginning of a month is extremely important, as all of our festivals depend on the Hebrew date: Pesaḥ commences on the fifteenth of Nisan, Yom Kippur falls out on the tenth of Tishrei, Sukkot begins on the fifteenth of Tishrei, etc. In fact, it is so important that the Torah permits witnesses who have seen the new moon to desecrate Shabbat in order to travel to Jerusalem and testify before the *beit din* (rabbinical court; MT, Laws of Sanctifying the Month 3:2). The court would sanctify the new month based on their testimony and then dispatch messengers to inform all of Israel when the new month began.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:2:1)

**ראש חודש / הסמכות לקביעת החודשים ניתנה לישראל**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Authority to Set the Months Was Entrusted to Israel**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:2:2)

עצם היראות הלבנה בחידושה אינה מתחילה עדיין את החודש, אלא בית הדין הוא שמקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כלומר, צריכים לבוא בפניכם עדים, ולהעיד כי ראו את הלבנה בחידושה, ועל סמך עדותם תקדשו את החודש.²

footnotes:
² אם היו באים לפניהם עדים שראו את הלבנה בליל השלושים, היה בית הדין מקדש את החודש ביום השלושים, ואותו יום היה נעשה ראש חודש, ומיד היו מקריבים את הקרבנות המיוחדים לראש חודש, ונמצא החודש הקודם חודש חסר, שהיו בו עשרים ותשעה ימים בלבד, שהרי יום השלושים הוא כבר א' של החודש הבא. ואם לא באו עדים בכל אותו יום, כבר ברור שראש חודש יחול ביום הבא, היום השלושים ואחד, והחודש הקודם היה חודש מלא – בן שלושים יום. ולא היה צורך לקבל על כך עדים ולא היה צורך שבית הדין יכריז על תחילת החודש, כי ממילא יש רק שתי אפשרויות מתי יהיה ראש חודש, ואם לא באו עדים על היום הראשון, נמצא שראש חודש יחול ביום השני (רמב"ם הל' קידוש החודש ב, ח).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
A new month does not automatically begin when the moon reappears. Rather, the *beit din* sanctifies the month, as it says, “This month shall mark *for you*” (Shemot 12:2). God showed Moshe the configuration of the moon in its renewed state and said, “This testimony shall be given over to you” (RH 22a). That is, witnesses must come before you and testify that they saw the new moon, and you shall sanctify the month based on their testimony.² the next day, the court sanctifies the month on that day, transforming the thirtieth day of the previous month into the first day of the new month: Rosh Ḥodesh. They then immediately offer the special Rosh Ḥodesh sacrifices. Consequently, the previous month is rendered an “incomplete month,” as it had only 29 days. If, however, no witnesses arrive on the thirtieth, Rosh Ḥodesh is the next day – the 31st – and the previous month is rendered a “full month,” consisting of a full thirty days. In such a case, the *beit din* does not need to hear witnesses’ testimony or declare the beginning of the new month, as in any case there are only two days on which Rosh Ḥodesh can possibly occur; if no witnesses come on the first day, Rosh Ḥodesh automatically falls out on the next day (MT, Laws of Sanctifying the Month 2:8).

footnotes:
² If witnesses who saw the new moon on the night of the thirtieth day of the month come before the beit din


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:2:3)

לאחר מיתת משה רבנו הועברה הסמכות לקדש את החודש לבית הדין הגדול שבכל דור, ובתנאי שדייניו יהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. ואין סומכים חכמים אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' סנהדרין פרק ד). והלכה היא, שאם יגיע זמן שלא יוכלו לקדש חודשים בבית הדין, יתקדשו החודשים על פי החשבון של ישראל.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
After Moshe’s death, the authority to establish the Jewish calendar was conferred upon the *Beit Din Ha-gadol* of every generation (the high Jewish court that functioned in earlier times; the Sanhedrin), on condition that its judges received *semikha*(rabbinic ordination) from another who has received *semikha*in an unbroken chain that originates with Moshe himself. Such ordination can only be transmitted in the Land of Israel (MT, Laws of Courts 4). If a time comes when the Jews are unable to set the months by way of a *beit din*, the *halakha* states that they must do so using mathematical calculations.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:2:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:2:4)

נמצא אם כן, שאף כי סדר מחזור הלבנה הוא דבר טבעי, אין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החודש אלא ישראל הם שמקדשים את החודשים, ומכוחם מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכת המוסף של ראש חודש: "מקדש ישראל וראשי חודשים" (ברכות מט, א). זו אולי הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל בתורה היא מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב), שעל ידה מתגלית קדושתם המיוחדת של ישראל שמכוחם מתגלה הקדושה בזמן.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Thus, even though the lunar cycle is a natural phenomenon, the renewal of the moon does not, by itself, sanctify the month. Rather, the Jewish people sanctify the months, and by doing so enable the holiness of time to reveal itself. This explains why the Sages decided to end the middle *berakha* of the *Musaf* prayer on Rosh Ḥodesh with the words “Blessed are You, Lord, Who sanctifies Israel and the New Moons” (*Ber*. 49a). Perhaps this is also why the first mitzva the Torah commanded the Jewish people was the mitzva of sanctifying the new month (Shemot 12:2), as this mitzva showcases Israel’s unique sanctity – that the holiness of time reveals itself through them.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:3:1)

**ראש חודש / תולדות קידוש החודשים**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The History of the Sanctification of the Moon**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:3:2)

בתקופת האמוראים, בעקבות גזירות הרומאים, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה מכל הבחינות. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה". ומארץ ישראל היו יוצאים שליחים בכל חודש להודיע לכל בני הגולה אימתי נתקדש החודש. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת מרד ביתר, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים לחוץ לארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קבעו את החודשים והשנים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
As a result of Roman persecution, Jewish settlement in the Holy Land dwindled during the talmudic period, while the larger community of Jews in Babylonia advanced in all areas. Nonetheless, the Sages of Eretz Yisrael retained the authority to sanctify months and intercalate years, as it says, “For**Torah shall come forth from Zion” (Yeshayahu 2:3). They would dispatch messengers every month to inform the Jews residing in the Diaspora when the new month began. Only on rare occasions, like during the Beitar revolt, when the situation in the Holy Land was unbearable and the Sages were unable to sanctify the months, did they deviate from this procedure. During such times, judges ordained in Eretz Yisrael would leave the Land and travel to places that were free of such persecution and establish the order of the months and the years there.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:3:3)

במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ובהשפעת הנוצרים הגזירות כוונו כנגד החכמים, שלא יקדשו חודשים, עד שלפעמים היו צריכים לקדש את החודשים בסתר ולהודיע על כך במכתב מוצפן לחכמי בבל (עי' סנהדרין יב, א).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Eventually, the Roman decrees intensified, and, as a result of Christian influence, targeted the Sages in an attempt to stop them from sanctifying the months. During this period, the rabbis sometimes would have to sanctify the month while in hiding and inform the Sages of Babylonia by sending them a secret letter (see *San*. 12a).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:3:4)

לקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הלל השני למסקנה כי לא ניתן יהיה עוד להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל. גם היה חשש שבעקבות הצרות והגזירות סמיכת החכמים תתבטל. וכיוון שהסמכות לקדש חודשים היתה בידי הלל השני, שירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמד הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים מאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא. ואנו מתפללים שנזכה במהרה לגאולה שלימה, ונחזור לקדש חודשים בבית הדין שבירושלים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Toward the end of the talmudic period, Hillel II came to the conclusion that the *batei din*of Eretz Yisrael would no longer be able to sanctify the months. In addition, there were fears that hardships and evil decrees would lead to the termination of the institution of *semikha*. Since Hillel II, as the *nasi*(president) of the *Beit Din Ha-gadol* – having inherited the position in a generational chain from R. Yehuda Ha-Nasi – had the authority to set the calendar, he and his fellow judges took the initiative and calculated the months and years until the end of time and consecrated them. Thus, in the year 4119 of the Hebrew calendar (359 CE), the Jewish people began to count the months according to the Jewish calendar that Hillel II established. We pray that we will soon be privileged to witness the final redemption, when the *beit din* in Jerusalem will once again sanctify the months.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:3:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:3:5)

וחידוש גדול כתב הרמב"ם, שגם אחר ביטול הסמיכה, התקדשות החודשים תלויה בבני ארץ ישראל, שכאשר הם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע שבלוח, אזי החודשים מתקדשים, אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, החודשים יתבטלו ועמם כל החגים. אולם חלילה לה' מעשות זאת, מפני שהבטיחנו בתורה שלא ימחה אותות האומה.³

footnotes:
³ עיקר הדברים על פי רמב"ם הלכות קידוש החודש ה, א-ג. ובספר המצוות קנג כתב שקידוש החודשים מסור לבית הדין הגדול. והרמב"ן שם כתב שמספיק בית דין של שלושה. ואפשר שאין ביניהם מחלוקת, כי כוונת הרמב"ם שמכוחו של בית הדין החשוב שבדור מקדשים את החודשים. ועיקר קידוש החודשים בארץ ישראל, ורק במצבים דחוקים, גדולי הדור שנסמכו בארץ ישראל, יצאו לחוץ לארץ כדי לקדש את החודשים בלא הפרעת המלכות. כמבואר בברכות סג, א: "כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה (בתקופה שלאחר מרד ביתר) היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו לו: ללמוד תורה באנו. הכריז עליהם: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש… התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ? אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוהי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר (ישעיהו ב, ג): כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם".לרמב"ם, זו הלכה למשה מסיני, שכאשר לא יהיו חכמים סמוכים, החודשים יתקדשו על פי החשבון, ולכן לא הזכיר בדבריו את רבי הלל הנשיא. והרמב"ן כתב שאין מקור להלכה למשה מסיני בזה, ובאמת גם החודשים שלנו כיום התקדשו על פי סמוכים, היינו על פי חשבון רבי הלל. וממילא הרמב"ן חולק על הצורך שיהיו יהודים בארץ ישראל כדי שיחול החשבון עליהם, שכן לדעתו החודשים אינם נקבעים על פי חשבונם של החיים כיום בארץ ישראל, אלא על פי החשבון הקדום של רבי הלל. ועי' בערוה"ש תיז, ז.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Rambam postulates the very novel idea that the sanctification of the months depends on the inhabitants of Eretz Yisrael, even after *semikha* was abolished. That is, when the Jews of the Holy Land calculate the order of the months based on the fixed formula used to establish the calendar, then the months are considered sanctified. If, however, no Jews lived in Eretz Yisrael, God forbid, the order of the months, along with all the festivals, would cease to exist. But far be it from God to act thus, for He has promised us in the Torah that the remnants of our nation will never be destroyed.³, Positive Commandment 153, Rambam writes that the sanctification of the months is entrusted to the *Beit Din Ha-gadol*. Ramban, however, claims that a *beit din* of three will suffice. It may be that there is no argument here, as Rambam means to say that the months are sanctified merely by virtue of the foremost *beit din*of the generation, not that they actually must sanctify the months in practice.
As stated above, the months were sanctified primarily in Eretz Yisrael, and only in dire circumstances did the greatest rabbis of the generation, who were ordained in Eretz Yisrael, leave the Land in order to sanctify the months without interference from the kingdom. This is derived from a passage in *Berakhot* 63a:
When Ḥanina, R. Yehoshua’s nephew, went down to the Diaspora (after the Beitar revolt), he intercalated years and established months outside Eretz Yisrael. The rabbis of Eretz Yisrael sent two Torah scholars after him: R. Yossi b. Kipar and the grandson of Zekharia b. Kevutal. When he saw them, he said, “Why have you come?” They replied, “We have come to learn Torah.” He proclaimed, “These men are among the greatest rabbis of the generation, and their forefathers served in the Holy Temple.” He began declaring things impure while they declared them pure. He forbade certain acts and they permitted them. So he announced, “These men are worthless; they are empty.” They said to him, “You already built us up; you can no longer knock us down. You already built a fence; you can no longer breach it.” He responded, “Why is it that whenever I declare something impure you declare it pure; whenever I forbid something you permit it?” They answered, “Because you are intercalating years and establishing months outside Eretz Yisrael.” He said, “Didn’t Akiva b. Yosef intercalate years and establish months outside Eretz Yisrael?” They replied, “Leave aside the case of R. Akiva, for he did not leave behind anyone like him in Eretz Yisrael.” He said to them, “I, too, left no one behind like me in Eretz Yisrael.” They answered, “The kids you left behind have become goats with horns (i.e., the young students you left behind have become great Torah scholars in their own right), and they sent us to you, and this is what they told us: Go, tell him in our names to desist. If he listens – fine. But if he does not – excommunicate him. And tell our brethren in the Diaspora to desist as well. If they listen – fine. But if not – let them go up to the mountain, where Aḥiya will build an altar and Ḥanania will play the harp, and everyone will deny God, saying, ‘We have no portion in the God of Israel.’” Upon hearing this, the entire congregation immediately burst into tears and said, “God forbid! We do have a portion in the God of Israel.” And why all the fuss [not to establish the calendar outside Eretz Yisrael]? Because it says, “For Torah shall come forth from Zion, the word of the Lord from Jerusalem” (Yeshayahu 2:3).
We stated above that when *semikha*does not exist, the months are sanctified by way of mathematical calculations. According to Rambam, this is a *halakha le-Moshe mi-Sinai* (a law that God taught Moshe at Mount Sinai). This is why he does not mention Hillel II in his discussion on the topic. Ramban, on the other hand, writes that there is no source indicating that this is a *halakha le-Moshe mi-Sinai*. Rather, the truth is that in our times as well, the months are considered sanctified by rabbis who have undergone *semikha*– that is, based on Hillel II’s calculations. Consequently, Ramban does not require the existence of Jews living in Eretz Yisrael for the calculations to apply to them, as he maintains that the months are not established based on the calculations of those currently living in Eretz Yisrael, but rather upon Hillel II’s ancient calculations (see AHS 417:7).

footnotes:
³ The main ideas presented here are taken from MT, Laws of Sanctifying the Month 5:1-3. In Sefer Ha-mitzvot


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:4:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:4:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:4:1)

**ראש חודש / אימתי ראש חודש יום אחד ואימתי יומיים**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / Rosh Ḥodesh – One Day or Two?**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:4:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:4:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:4:2)

כאשר החודש חסר (29 ימים), ראש החודש הבא הוא יום אחד. אולם כאשר החודש מלא (30 ימים), ראש החודש הבא נמשך יומיים, היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם, והשני א' לחודש הבא. ולמרות שעיקר ראש חודש הוא ביום השני, שכן הוא הראשון לחודש הבא, וממנו סופרים את ימי החודש, מכל מקום גם ביום הראשון משני ימי ראש חודש, שהוא יום השלושים לחודש שעבר, נוהגים בכל דיני ראש חודש – מתפללים בו מוסף, אומרים הלל, ואומרים 'יעלה ויבוא' בתפילות וברכת המזון. ומי ששכח לומר בו 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית או מנחה, צריך לחזור ולהתפלל. כמה טעמים נאמרו לקיום ראש חודש במשך יומיים, והובאו בהערה.⁴

footnotes:
⁴ לכאורה יש לשאול, הרי ר"ח הוא היום הראשון של החודש, ומדוע כשהחודש מלא גם יום השלושים לחודש הקודם נחשב לר"ח? באר בשבולי הלקט קסח, בשם רבנו שלמה והרי"ד (רבי ישעיה הראשון), וכך מובא בברכ"י תכז, שכאשר החודש מלא, חידושה של הלבנה חל באמצע היום השלושים (לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי), לפיכך, אף שא' לחודש חל למחרת (כדי לאזן את החודשים, כמבואר בהלכה א), ראוי לעשות ר"ח גם ביום חידוש הלבנה, לפיכך עושים יומיים ר"ח. והתשב"ץ ג, רמד, כתב, שהיו נוהגים להימנע ממלאכה בר"ח ולערוך סעודות, וכבר מתחילת יום שלושים היו נוהגים כן, שאולי יבואו עדים ואותו יום יתקדש כר"ח, ואם לא היו באים עדים, ממילא נהגו גם ביום שלמחרת ר"ח. נמצא שכאשר החודש מלא נהגו ר"ח יומיים (בדומה לר"ה). ואף שקרבנות מוסף הקריבו רק בא' לחודש, מתוך הטעמים הללו יוצא שבחודש מלא יש קדושה בשני הימים, ולכן אומרים בשניהם הלל ומוסף ויעלה ויבוא. וכתב בספר לאור ההלכה לרב זוין, במאמר על ר"ח, שלשיטת רש"י ושלטי גיבורים (ר"ה פ"א), בעבר נהגו בחודש מלא לקיים יום אחד ר"ח, ולדעת אור זרוע ח"ב הל' ר"ח, ומהרש"א ב"מ נט, ב, קיימו ר"ח יומיים. ונחלקו גם בביאור הפסוק משמואל א, כ, כז: "וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי". לתשב"ץ ורבנו ישעיה הכוונה ליום שני של ר"ח, ולרש"י והרד"ק הכוונה ליום שאחר ר"ח שהיה יום חול. וי"א שנוהגים יומיים מפני הספק, ונדחו דבריהם, ולכן השוכח לומר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה – חוזר בשני הימים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
When a month is incomplete (29 days), the following Rosh Ḥodesh is observed for one day. When it is full (thirty days), the following Rosh Ḥodesh lasts two days: the thirtieth day of the previous month and the first day of the next month. Even though the second day is the main part of Rosh Ḥodesh – as it is the first day of the month, from which we count the subsequent days of the month – nevertheless, all the laws of Rosh Ḥodesh apply to the first day as well. We recite the *Hallel*and *Musaf* prayers and we insert *Ya’aleh Ve-yavo* into the *Amida*(the silent standing prayer, i.e., *Shemoneh Esrei*)**and *Birkat Ha-mazon*(Grace after Meals). One who forgot to recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Shaḥarit* or *Minḥa* must repeat the *Amida*. Several explanations have been given for the practice of observing two days of Rosh Ḥodesh; see the footnote.⁴ 168, quoting Rabbeinu Shlomo and Rid, as well as *Birkei Yosef* 427, explain that on a full month, the new moon appears in the middle of the thirtieth day (after 29½ days). Therefore, even though the next day will be the first of the month (in order to balance out the months, as explained above, in section 1), nonetheless, it is fitting to treat the day on which the moon reappears as Rosh Ḥodesh as well. This is why we observe two days of Rosh Ḥodesh.
*Tashbetz* 3:244 states that the Jews in ancient times would refrain from working and prepare festive meals in honor of Rosh Ḥodesh, already beginning to do so on the thirtieth day of the month, in case witnesses arrive and the *beit din* declares that day the first of the month. And if no one came to testify, they would treat the next day as Rosh Ḥodesh as well. Thus, whenever a month was full, they observed two days of Rosh Ḥodesh (similar to Rosh Ha-shana).
Even though the *musaf* sacrifices were offered exclusively on the first of the month, these two explanations indicate that both days are holy, and we therefore recite *Hallel*, *Musaf*, and *Ya’aleh Ve-yavo* on both days.
R. Shlomo Yosef Zevin writes in *Le-or Ha-halakha* (in an essay on Rosh Ḥodesh) that according to Rashi and *Shiltei Giborim* (*Rosh Ha-shana*, ch. 1), Jews used to observe only one day of Rosh Ḥodesh for a full month, while *Or Zaru’a* (vol. 2, *Hilkhot Rosh Ḥodesh*) and Maharsha (BM 59b) maintain that they observed two days.
These authorities also disagree how to interpret the verse, “But on the day after the new moon, the second day” (1 Shmuel 20:27). *Tashbetz* and Rabbeinu Yeshaya understand it as a reference to the second day of Rosh Ḥodesh, while Rashi and Radak maintain that it refers to the day after Rosh Ḥodesh – a regular day.
Some explain that we observe two days because we are uncertain which day is truly Rosh Ḥodesh. This opinion, however, has been rejected. Therefore, one who forgets to recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Shaḥarit* or *Minḥa* on either day must repeat the *Amida*.

footnotes:
⁴ Rosh Ḥodesh means the first day of month; why then is the thirtieth day of a full month also considered Rosh Ḥodesh? Shibolei Ha-leket


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:5:1)

**ראש חודש / מעמדו של ראש חודש בתורה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Status of Rosh Ḥodesh in the Torah**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:5:2)

ראש חודש נמנה בתורה יחד עם שאר המועדים שמקריבים בהם קרבנות מוסף לכבוד קדושת היום. ולמדו חכמים שגם ראש חודש נקרא מועד (פסחים עז, א). והיו תוקעים בו בחצוצרות, שנאמר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם".

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Torah lists Rosh Ḥodesh together with all the other festivals on which we bring *musafim* (additional offerings) in honor of the day’s sanctity. The Sages derive from Eikha 1:15 that Rosh Ḥodesh is also called a *mo’ed* (fixed time) like all the other festivals (*Pesaḥim* 77a). In Temple times, trumpets would be sounded on Rosh Ḥodesh, as it says, “And on your joyous occasions – your fixed times and new moon days, you shall sound the trumpets over your burnt offerings and your sacrifices of well-being” (Bamidbar 10:10).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:5:3)

מפני קדושתו של ראש חודש, היו רגילים להקביל בו את פני הרב, כפי שנוהגים בשבת לומר לרב 'שבת שלום' (מלכים ב, ד, כג, ר"ה טז, ב, באו"ה שא, ד). וכן היו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א' כ).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Because of the sanctity of Rosh Ḥodesh, a custom developed to go out and greet one’s rabbi, similar to the custom on Shabbat to say “*Shabbat shalom*” to the rabbi (2 Melakhim 4:23, RH 16b, BHL 301:4). There is also a custom to prepare festive meals on Rosh Ḥodesh (*cf*. 1 Shmuel 20).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:5:4)

ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, אלא שבאה הלבנה וטענה לפני רבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו).⁵

footnotes:
⁵ בכל המועדים מביאים שעיר לחטאת, אולם באחרים לא נאמר "לְחַטָּאת לַה'". שאר המוספים שהביאו בר"ח הם: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים לעולה (במדבר כח, יא).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Torah uses a marvelous expression when describing the goat that would be sacrificed on Rosh Ḥodesh, calling it “a sin offering for the Lord” (Bamidbar 28:15). The Talmud (*Ḥullin* 60b) explains the essence of this matter. In the beginning, God created two great luminaries in the sky, the sun and the moon. The moon, in hopes that God would diminish the sun so that it alone could reign supreme, appealed to the Master of the World: “How can two kings share the same crown?” God, however, said to the moon, “Go and reduce yourself.” The moon replied, asking, “Because I made a justified claim before You, I should reduce myself?” God consoled the moon, telling it that the Jews would reckon the months according to its cycle, and that righteous people would be called by its name (i.e., they would use the epithet “the Small” in reference to the moon following its diminution). But the moon was not consoled, so God said, “Bring atonement for Me for making the moon smaller.” This is why it says, “And there shall be one goat as a sin offering for the Lord.”⁵ (additional) sacrifices offered on Rosh Ḥodesh were: two bullocks, one ram, and seven sheep as a wholly-burnt offering (Bamidbar 28:11).

footnotes:
⁵ A goat was brought as a sin offering on all the holidays, but nowhere else does it say, “a sin offering for the Lord.” The other musaf


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:5:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:5:5)

עניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלימות (ע"ע להלן טו-טז).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
This is a very profound concept, but on a simple level, the moon’s reduction symbolizes the deficiencies that exist in creation – the descent of the soul when it arrives in this world and all the failures that man experiences during his lifetime. All these failures and deficiencies are prerequisites for subsequent growth, because coping with hardships helps one reach higher heights in the end, as R. Abahu says, “The wholly righteous cannot stand where penitents stand” (*Ber*. 34b). In the meantime, though, people commit sins that cause great pain in the world. In order to relieve this pain and repair the flaws, God commanded us to sacrifice a goat as a sin offering. This is the purpose of Rosh Ḥodesh: to show us how a new beginning sprouts from the moon’s reduction, which happened as a result of its sinful indictment of God. Therefore, Rosh Ḥodesh is a good time for new beginnings and repentance; indeed, it is a time of profound joy. However, until the world is redeemed from all its deficiencies, the joy of Rosh Ḥodesh is slightly hidden and is not completely revealed (see also below, sections 15-16).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:1)

**ראש חודש / שמחה וסעודת ראש חודש ואיסור תענית וצער**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / Festive Meals on Rosh Ḥodesh and the Prohibition to Fast or Grieve**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:2)

ראש חודש הוא בכלל הימים הטובים שראוי לשמוח בהם ואסור לעשות בהם דברים מצערים, אולם אין מצווה מפורשת לשמוח בו בסעודה ומשתה. לפיכך, מצווה להרבות בסעודת ראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Rosh Ḥodesh is one of the holidays on which it is appropriate to rejoice. However, there is no explicit commandment to rejoice on Rosh Ḥodesh by conducting festive meals. Therefore, while it is meritorious to enjoy special meals on Rosh Ḥodesh, one is not obligated to do so (SA**419:1).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:3)

כיוון שאסור להצטער בראש חודש, אסור להתענות בו (שו"ע או"ח תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש איסור (באו"ה תיח ד"ה 'ר"ח אסור'; כה"ח ג). ומצד הדין אפילו אם אכל פירות בלבד, כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Nevertheless, one may not grieve on Rosh Ḥodesh, and therefore one may not fast on the day (*ibid*. 418:1). Anyone who refrains from eating on Rosh Ḥodesh, even for a short period of time, with the intention of fasting, transgresses this prohibition. But if, by chance, one neglected to eat for several hours, there is no reason for concern (BHL 418, s.v. “Rosh Ḥodesh assur”; *Kaf Ha-ḥayim* 418:3). Technically, one who ate only fruits on Rosh Ḥodesh is not considered one who has fasted and thus transgressed; rather, he simply failed to fulfill the mitzva of enjoying festive meals on Rosh Ḥodesh.⁶ 15b, “Even though it is called *mo’ed*, the Torah does not call it a day of feasting and joy.” Rosh (*Ber.* 7:23) concurs, stating that we do not insert the word *simḥa* (joy) into the corrective *berakha* for *Birkat Ha-mazon* on Rosh Ḥodesh (see below n. 14). In contrast, *Yerei’im* 227 states, “One is obligated to rejoice on Rosh Ḥodesh,” though there is no obligation to eat bread at the meal, because one can satisfy the requirement of joy by eating meat and drinking wine. The final *halakha* remains as stated above.
Rambam maintains that fasting on Rosh Ḥodesh is prohibited by Torah law, while *Beit Yosef* 418 maintains that it is rabbinically prohibited. There was a custom among the *ḥasidim rishonim*(pious people of yore) to fast on two particular Rosh Ḥodesh days –**the first of Nisan, because Aharon’s sons died on that date, and the first of**Av, because Aharon himself died on that date (SA**580:2). Rema 580:1 comments that one should not fast on Rosh Ḥodesh for the entire day; rather he should eat before nightfall. A regular person should not accept upon himself to fast on these days of Rosh Ḥodesh.

footnotes:
⁶ Rashi states in Ta’anit


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:4)

עיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש דבר מאכל מיוחד. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (משנה ברורה תיח, ב, תיט, א-ב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The main way to fulfill this mitzva is by adding a special dish to one’s regular menu in honor of Rosh Ḥodesh. This mitzva applies even when Rosh Ḥodesh coincides with Shabbat (MB 418:2, 419:1-2).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:5)

אף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א).⁶

footnotes:
⁶ . ברש"י תענית טו, ב: "דאע"ג דאיקרי מועד, לא כתיב ביה יום משתה ושמחה". וכ"כ הרא"ש ברכות פ"ז סי' כג, שאין אומרים בו "שמחה" (בברכת ההשלמה בברהמ"ז, להלן הערה 14). לעומתם בס' יראים רכז (קכז) כתב "שחייב אדם לשמוח בו", ואמנם אין חובה לערוך בו סעודה על לחם, מפני שיכול לצאת ידי שמחה בבשר ויין. וההלכה כמבואר למעלה.לרמב"ם איסור תענית בר"ח מהתורה, והב"י בסי' תיח סובר שהוא מדרבנן. בשני ראשי חודשים נהגו חסידים ראשונים לצום, בר"ח ניסן כי מתו בו בני אהרן, ובר"ח אב כי מת בו אהרן (שו"ע או"ח תקפ, ב). וכתב הרמ"א שם סעיף א' שמ"מ אין להשלים בר"ח את הצום עד צאת הכוכבים. וסתם אדם לא יקבל על עצמו לצום בר"ח אלו.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Even though one is not obligated to eat bread at a Rosh Ḥodesh meal, it is a mitzva to do so (SHT 419:1).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:6)

טוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד. ויש מהדרים לאכול בשר ולשתות יין בסעודת ראש חודש. ויש שאף נהגו להדר וללבוש בראש חודש בגדים חגיגיים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
It is proper to set the table respectfully for a Rosh Ḥodesh meal. Some are meticulous about eating meat and drinking wine at a Rosh Ḥodesh meal.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:7
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:7](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:7)

כאשר ראש חודש שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים. עיקר המצווה ביום, אולם גם בלילה יש אומרים שמצווה להרבות בסעודה לכבוד ראש חודש.⁷

footnotes:
⁷ . ההידור לערוך השולחן בכבוד מובא בבא"ח ש"ב ויקרא י, וכה"ח תיט, ה. ההידור לאכול בשר ויין הוא גם משום כבוד ר"ח. לס' יראים הוא מצווה ממש כמובא בהערה הקודמת. מסיבה זו נהגו רוב הספרדים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק מיום ב' בחודש אב, כדי לקיים את ההידור בר"ח. והאשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב (כמבואר להלן ח, יג).כתב במ"ב תיט, ב, שאין צריך להרבות בסעודה בלילה. אבל הרמ"ע מפאנו עט, ואשל אברהם בוטשאטש, כתבו שיש מצווה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
When Rosh Ḥodesh lasts two days, there is a mitzva to prepare festive meals on both days. The primary mitzva is to conduct these meals during the day, but some say that there is a mitzva to conduct festive meals at night as well, in honor of Rosh Ḥodesh.⁷, Year 2, Vayikra 10 and *Kaf Ha-ḥayim* 419:5. Eating meat and drinking wine are also ways to beautify the mitzva in honor of Rosh Ḥodesh. According to *Yerei’im*, however, it is an actual mitzva, as mentioned in the previous note. This is why most Sephardic Jews only begin to refrain from eating meat and drinking wine from the second of Av, in order to uphold the honor of Rosh Ḥodesh. The Ashkenazic custom is to refrain from meat and wine on Rosh Ḥodesh Av as well (see below 8:13).
MB 419:2 states that there is no need to conduct a festive meal on Rosh Ḥodesh night, but *Responsa Rema* *Mi-Fano* §79 and *Eshel Avraham* (Buczacz) maintain that there is a mitzva to do so.

footnotes:
⁷ The custom to beautify the mitzva by setting the table respectfully is cited in Ben Ish Ḥai


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:8
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:8](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:8)

אסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער, לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומשנה ברורה א; שו"ע יו"ד תא, ה).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One may not do things on Rosh Ḥodesh that evoke sorrow. Therefore, one may not deliver a eulogy on Rosh Ḥodesh. If, however, the deceased was a Torah scholar, one may deliver a eulogy, but only in the presence of the body (SA 420:1, MB *ad loc*.**1; YD 401:5).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:9
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:9](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:9)

וכן נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, ואם חל יום השנה או השלושים בראש חודש, יקדימו לילך בערב ראש חודש. כשאינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, ילכו לאחר ראש חודש. לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בזה צער.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Similarly, it is customary to refrain from visiting cemeteries on Rosh Ḥodesh. Therefore, if the *yahrzeit*(anniversary of death) or the end of *shloshim* (the first thirty days after death) coincides with Rosh Ḥodesh, the friends and relatives of the deceased should visit the grave on the day before Rosh Ḥodesh. If that is impossible, they should go after Rosh Ḥodesh. One may visit *kivrei tzadikim*(graves of righteous people) on Rosh Ḥodesh because this does not evoke sorrow.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:10
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:6:10](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:6:10)

חתן וכלה שנוהגים להתענות ביום חופתם (כמנהג אשכנזים וחלק מספרדים), אם חל יום חופתם בראש חודש אל יתענו (משנה ברורה תקעג, א).⁸

footnotes:
⁸ בר"ח ניסן, לרמ"א תקעג, א, ומ"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו. ולפמ"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר"ח ניסן, אל יתענה ביום חופתו.אם החתונה בליל ר"ח, לערוה"ש אה"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע"פ שנכנסים לליל ר"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
A bride and groom who follow the custom of fasting on their wedding day (an Ashkenazic custom that some Sephardim also follow) should not fast if their wedding takes place on Rosh Ḥodesh (SA 573:1).⁸Nisan, because there is a *minhag ḥasidim*(practice of the pious) to fast on that day anyway. *Pri Megadim* maintains that one who does not usually fast on Rosh Ḥodesh**Nisan should not do so on his or her wedding day. See *Sefer Rosh Ḥodesh* 14:19 and n. 39, where the author discusses the case of a wedding that takes place on the first night of Rosh Ḥodesh when the bride and groom surely fast during the day prior to the wedding. He explains that according to AHS EH 61:21, who maintains that brides and grooms fast in order to ensure that they are not drunk at their wedding, they should continue fasting until after they exit the *ḥupa* (ritual wedding canopy), even though this will mean that they are entering Rosh Ḥodesh in an afflicted state. *Kitzur*SA 146:1, on the other hand, maintains that brides and grooms always fast only until nightfall even if this occurs before the *ḥupa*, because the purpose of the fast is atonement.

footnotes:
⁸ According to Rema 573:1 and MB 573:9, they should fast on Rosh Ḥodesh


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:7:1)

**ראש חודש / מנהג נשים בהימנעות ממלאכה בראש חודש**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Custom for Women to Refrain from Working on Rosh Ḥodesh**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:7:2)

מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי שלא לעשות מלאכה בראש חודש כדין חול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. לכן שבת שהיא המקודשת ביותר – כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת – יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת. דרגה למטה מזה – חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי החודשים של השנה. אבל הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה, "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר (תהלים קג, ה): "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.⁹

footnotes:
⁹ . כך מתבאר מפרקי דרבי אליעזר מה, ומדברי הטור או"ח תיז, והפרישה שם א', ודרכי משה א' בשם אור זרוע. ועי' בס' ראש חודש ריש פרק יא, שהביא בפירוט כל הטעמים. ובשער הכוונות (עו, ב) באר שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (במלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: "עטרת בעלה").

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One may work on Rosh Ḥodesh. Ideally, though, one should not do so, as is the law on *Ḥol Ha-mo’ed*. The rule is that the holier the day, the more it is designated for holy endeavors, and the more one should limit his involvement in work. Thus, all work is forbidden on Shabbat, because it is the holiest of all our special days. Work is also forbidden on Yom Tov (festival), which is a level below Shabbat in sanctity, but one may perform activities that are necessary for food preparation. A level below Yom Tov is *Ḥol Ha-mo’ed*, when only certain acts are forbidden. Rosh Ḥodesh should rightfully be on par with *Ḥol Ha-mo’ed*. However, since the twelve tribes of Israel sinned in the episode of the Golden Calf, they correspondingly lost the special quality of the twelve Rashei Ḥodashim of the year. Women, however, did not participate in the sin of the Golden Calf, refusing to give their jewelry in order to help create it. Therefore, God rewarded them in this world and in the World to Come. In this world, God instituted that “they observe Rosh Ḥodesh more than the men do.” God also promised that in the World to Come, they will regain their youthfulness, like the moon that renews itself every month, as it says, “He satisfies you with good things in the prime of life, so that your youth is renewed like the eagle’s” (Tehilim 103:5;*Pirkei De-Rabbi Eliezer* 45). As a result, women absorb more of the sanctity of Rosh Ḥodesh, and they have thus adopted the custom to refrain from working then. ⁹ 45, *Tur* 417, *Perisha* 417:1, and *Darkhei Moshe* 417:1 (quoting *Or Zaru’a*) explain the issue. R. Ḥayim Vital explains in *Sha’ar Ha-kavanot* 76b that women correspond to the *sefira* (kabbalistic “emanation”) of *malkhut* (kingship) and the moon, both of which renew themselves, while men correspond to *tiferet* (beauty), which does not renew itself. (Furthermore, *malkhut* involves a decline, from which it can reach even higher than *tiferet*. This is alluded to in the verse, “A capable wife is a crown for her husband” [Mishlei 12:4].)

footnotes:
⁹ This follows the explanation of Pirkei De-Rabbi Eliezer


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:7:3)

אמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע מעשיית מלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל נשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
In truth, in the time of the Temple, when the Kohanim (priests) brought *musaf* offerings, some men also would refrain from doing major work on Rosh Ḥodesh. But their practice is no longer binding, because they participated in the sin of the Golden Calf. Women, on the other hand, did not sin, and thus have more of a connection to the sanctity of Rosh Ḥodesh. As a result, their practice remains valid.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:7:4)

לפיכך, צריכה כל אשה למנוע את עצמה מקצת מלאכות בראש חודש, למשל, תקפיד שלא לסרוג בו, כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Therefore, every woman should refrain from doing certain types of work on Rosh Ḥodesh – knitting, for example – in order to differentiate between Rosh Ḥodesh and ordinary days. It goes without saying that she should not plan to do any big jobs on Rosh Ḥodesh.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:7:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:7:5)

והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ, מותר כמו בחול המועד. לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. מלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש, תאבד את פרנסתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד.¹⁰

footnotes:
¹⁰ מקור המנהג מבואר בטור וב"י או"ח תיז, ועיקרו מהירושלמי תענית פ"א ה"ו: "הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא – מנהגא". לרבנו ירוחם, אשה שלא נהגה להימנע ממלאכה אינה חייבת בזה. אולם כתב בבאו"ה תיז 'והנשים', שלדעת רוב הראשונים, כל הנשים חייבות במנהג זה, אלא שבהימנעות ממלאכה כל שהיא כבר קיימו מנהגן. ואם נהגו להחמיר ביותר מלאכות, מנהגן מחייב. ע"כ. אכן יש שנהגו להחמיר יותר, וכתבתי זאת כמנהג המהדרות. כתב באשל אברהם בוטשאטש, שגם המהדרות לא יחמירו בר"ח יותר מחול המועד. לפי זה כביסה ביד לצורך לבישה בר"ח מותרת, כי האיסור בחול המועד הוא רק כדי שיכבסו לקראת החג (עי' פנה"ל מועדים יא, יא). בכביסה במכונה אין צד איסור בר"ח הואיל ואין בזה מאמץ.לצורך פרנסה, כתב בערוה"ש תיז, י, שמותר, וכן המנהג, וכ"כ בהל' חגים א, ה. מפני שאם היא עלולה לאבד את פרנסתה, או שהיא נזקקת מאוד למשכורת של אותו היום, מותר בק"ו מדין חול המועד. ואם היא יכולה בקלות לוותר על עבודתה בר"ח, אזי המהדרות יחמירו. לגבי כתיבה שאינה לפרנסתה, כמדומה שאף למהדרות אין מנהג להחמיר.כאשר ר"ח שני ימים, לשבולי הלקט המנהג חל רק ביום השני שהוא א' לחודש, ולרוקח בשני הימים. למור וקציעה המנהג חל רק ביום ולא בליל ר"ח, וכמדומה שנהגו בזה גם בליל ר"ח. עי' במ"ב תיז, ד, ובסוף באו"ה על הסימן.עי' בבאו"ה 'מנהג טוב', שלפי הב"ח אסור לבעל לדרוש מאשתו לעשות מלאכה בר"ח, אבל היא רשאית לעשות כשתרצה. וכאמור דעת רוה"פ שבכל אופן עליה להימנע מאיזה מלאכה. וברור שהואיל ויש לה מצווה להימנע ממלאכה, אף שאינה חובה, מ"מ אסור לבעלה לדרוש ממנה לעשות מלאכה בר"ח, זולת מלאכות הבית, כבישול וכדומה.החיד"א ביוסף אומץ כ' הביא דעות ראשונים שסוברים שגם גברים נהגו שלא לעשות מלאכה, ותלה מנהגם בכך שהיו באים להשתחוות בבית המקדש. והטורי אבן למגילה תלה מנהגם בקרבן מוסף. ומ"מ לדעת רוה"פ אין למנהגם תוקף כמובא במ"ב תיז, ב.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Some women go above and beyond and refrain from doing any type of work that is forbidden on *Ḥol Ha-mo’ed*. This includes sewing, knitting, and fixing things in the house. Cooking, baking, and ironing, however, are permitted, as they are permitted on *Ḥol Ha-mo’ed* as well. Washing clothing in a washing machine is also permitted, because it entails almost no effort. If the clothes are needed for Rosh Ḥodesh itself, one may wash them even by hand. An employed woman may work on Rosh Ḥodesh, even if she generally follows the practice of those who go above and beyond, because if she misses work regularly on Rosh Ḥodesh, she might lose her job. And even if there is no concern that she will be fired, she may go to work if she needs the money or if her absence will cause her employer to lose money.¹⁰ and *Beit Yosef* OḤ 417 explain that the main source for this custom is *y. Ta’anit* 1:6: “Those women who are accustomed not to work on Rosh Ḥodesh – it is a custom.” According to Rabbeinu Yeruḥam, a woman who never followed such a custom need not take it on. However, BHL 417, s.v. “ve-hanashim,” states that according to most Rishonim, all women must keep this custom, but they can fulfill their obligation by refraining from any minimal type of work. If, however, they have a more stringent custom that forbids additional types of work, their custom is binding. Indeed, some act more stringently, and I wrote that this is considered going above and beyond. *Eshel Avraham* (Buczacz) states that even those who go above and beyond should not treat Rosh Ḥodesh**more stringently than they do *Ḥol Ha-mo’ed*. Therefore, they may wash clothes for the sake of Rosh Ḥodesh, because the reason for the prohibition on *Ḥol Ha-mo’ed*is only to ensure that people wash their clothes in anticipation of the holiday. Regarding washing machines: *Sefer Rosh Ḥodesh* 11:7 states that some are stringent, but that R. Shlomo Zalman Auerbach permits it, because it involves no effort.
AHS 417:10 states that a woman may work on Rosh Ḥodesh in order to make a living, and that this is the prevalent custom. *Hilkhot Ḥagim* 1:5 agrees. This can be derived from a *kal va-ḥomer* (*a fortiori* argument): If she is liable to lose her job, or if she needs that day’s wages desperately, she may work even on *Ḥol Ha-mo’ed*. Thus, it is all the more so on Rosh Ḥodesh, which is a lesser holiday. Some women go above and beyond and forgo working that day if they can do so easily. It seems to me that even women who go above and beyond are lenient when it comes to writing for purposes that are not related to work.
According to *Shibolei Ha-leket*, when Rosh Ḥodesh is two days long, the custom for women to refrain from working applies only on the second day, the first of the new month. *Roke’aḥ* maintains that it applies on both days. *Mor U-ketzi’a* maintains that the custom applies only during the day on Rosh Ḥodesh, not at night. It seems to me that women follow this custom at night as well. See MB 417:4, BHL (end of 417).
BHL 417, s.v. “minhag tov,” states in the name of *Baḥ* that a husband may not demand that his wife work on Rosh Ḥodesh, but she may work if she desires. As stated above, most *poskim* agree that a woman should refrain from doing some form of work. Since it is a mitzva for a woman to refrain from working, even though it is not obligatory, it is clear that her husband cannot demand that she work on Rosh Ḥodesh, except for housework, like cooking.
Ḥida (*Responsa Yosef Ometz* §20) cites Rishonim who maintain that men had a custom as well to refrain from working on Rosh Ḥodesh. He explains that this custom developed because they would bow before God in the Holy Temple. *Turei Even* (on Tractate *Megilla*) claims that the custom was based on the *musaf* sacrifices that were offered in the Temple on Rosh Ḥodesh. Either way, most *poskim* believe that this custom is not binding (MB 417:2).

footnotes:
¹⁰ Tur


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:8:1)

**ראש חודש / שבת מברכים**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / *Shabbat Mevarkhim***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:8:2)

נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. ורק לפני ראש חודש תשרי אין מברכים את החודש, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה. ¹¹

footnotes:
¹¹ . מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב, ספר ראש חודש א, א-ט. ושם בהערות ד-ח, הביא בשם היראים ושבולי הלקט ואו"ז, שמברכין כדי להודיע על ר"ח וזמנו, והראבי"ה כתב שהוא זכר לקידוש החודש. ויש מקומות שמשום כך מכבדים את הרב לברך את החודש (ס' ר"ח א, ז). ומה שכתבתי על חודש תשרי הוא בשעה"צ תיז, ב.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
On the Shabbat preceding Rosh Ḥodesh (known as *Shabbat Mevarkhim*), it is customary to announce when Rosh Ḥodesh will take place and recite *Birkat Ha-ḥodesh*(“blessing the new month”),**a prayer that God “renew this month for us and for all His people, the house of Israel, for good and blessing.” In a certain way, this prayer also commemorates the sanctification of the new moon by the *beit din* of old. Therefore, it is customary to announce the exact time at which the new moon will appear. This event is known as the *molad*, signifying the moon’s “rebirth.” This is also why we stand during the ceremony, as people used to stand before the *beit din* when it would perform the mitzva of sanctifying the new moon. The only month before which we do not recite *Birkat Ha-ḥodesh* is Tishrei. The reason for this is that everyone knows when Rosh Ḥodesh**Tishrei is coming, as it is also the holiday of Rosh Ha-shana.¹¹OḤ 1:142. *Sefer Rosh Ḥodesh*ch. 1 nn. 4-8 quotes *Yerei’im*, *Shibolei Ha-leket*, and *Or Zaru’a*, which state that we recite *Birkat Ha-ḥodesh* to let people know when Rosh Ḥodesh is going to take place. Raavya writes that it is in commemoration of the sanctification of the new moon. For this reason, some communities give the rabbi the honor of blessing the new moon (*Sefer Rosh Ḥodesh* 1:7). What I wrote concerning our omission of *Birkat Ha-ḥodesh*before Tishrei is found in SHT 417:2.).

footnotes:
¹¹ MB 417:1 and Igrot Moshe,


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:8:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:8:3)

מכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.¹²

footnotes:
¹² על כן נהגו אשכנזים (רמ"א או"ח רפד, ז, משנה ברורה יז) שאין מזכירים ב'שבת מברכים' נשמות הנפטרים, ואפילו תפילת 'אב הרחמים' שנוהגים לומר לזכר הנהרגים על קידוש ה' – אין אומרים בשבת מברכים. ורק לפני ר"ח אייר וסיוון אומרים 'אב הרחמים', מפני שבחודשים אלו נהרגו הקדושים. ומו"ר הרצי"ה היה נוהג לומר 'אב הרחמים' גם 'בשבת מברכים', כי אמר שאחר השואה ראוי לאומרה בכל השבתות כמו שאומרים לפני ר"ח אייר וסיון. יש שאין מזכירים את ראש חודש אב, מפני הפורענות שבו, אבל המנהג לברך, וכן מבואר בעולת ראיה ח"ב עמ' קכא.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
We announce the coming of the new month specifically on Shabbat because that is when the entire congregation is gathered in the synagogue, and everyone will hear when Rosh Ḥodesh is set to take place. Furthermore, all the days of the week receive blessing from Shabbat, and even the sanctity of Rosh Ḥodesh flows from the Shabbat that precedes it. Therefore, we bless the new month on that day. Because of this, on *Shabbat Mevarkhim*we already begin to feel the festiveness of the forthcoming Rosh Ḥodesh.¹² (Rema 284:7, MB 284:17). They even omit the *Av Ha-raḥamim* prayer, which is said in memory of those killed in sanctification of God’s name. The only exceptions are the *Shabbatot* prior to Rosh Ḥodesh Iyar and Rosh Ḥodesh Sivan, because the holy martyrs were killed mainly during these two months. My teacher and master, Rav Zvi Yehuda Kook, would recite *Av Ha-raḥamim* even on an ordinary *Shabbat Mevarkhim*. He maintained that after the Holocaust it should be said on every Shabbat, just like it is said on *Shabbat Mevarkhim*before Rosh Ḥodesh Iyar and Rosh Ḥodesh Sivan.

footnotes:
¹² This is why Ashkenazim refrain from reciting memorial prayers for the dead on Shabbat Mevarkhim


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:9:1)

**ראש חודש / זמן כפרה ויום כיפור קטן**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / *Yom Kippur Katan*:**A Time of Atonement**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:9:2)

ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: "זמן כפרה לכל תולדותם", והיו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Rosh Ḥodesh**is a time of atonement, as we recite in the *Musaf* prayer, “a time of atonement for all their offspring.” In addition, in the time of the Temple, a male goat would be brought as a sin offering.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:9:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:9:3)

כדי שהכפרה של ראש חודש תהיה שלימה, נהגו ותיקין לחזור בתשובה לקראת ראש חודש. ויש נוהגים לצום בערב ראש חודש, ולומר סדר תפילות 'יום כיפור קטן' סמוך לתפילת מנחה. וקראו לערב ראש חודש 'יום כיפור קטן', מפני שיום כיפור הוא זמן כפרה על כל השנה, ואילו ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר (ועי' במשנה ברורה תיז, ד, וכה"ח י-כא). כיום מנהג הצומות אינו רווח, וטוב להרבות במקום זה בלימוד תורה וצדקה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
In order to make this atonement complete, pious Jews customarily repent in for the time leading up to Rosh Ḥodesh. Some people fast on the day before Rosh Ḥodesh and recite special *Yom Kippur Katan* prayers prior to the *Minḥa* service. The day before Rosh Ḥodesh is called *Yom Kippur Katan* (“the minor Yom Kippur”) because it is a time to atone for the sins of the previous month, just as Yom Kippur is a time to atone for the sins of the previous year (see MB**417:4, *Kaf Ha-ḥayim* 417:10-21). Nowadays, few people follow the custom of fasting; instead of fasting, one can study more Torah and give extra charity.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:10:1)

**ראש חודש / יעלה ויבוא בתפילה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / *Ya’aleh Ve-yavo* in the *Amida***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:10:2)

עניינו של ראש חודש מוכרח לבוא לידי ביטוי בתפילה, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ובראש חודש נצטווינו להקריב קרבן מוסף, ועל כן צריכים להוסיף בתפילה את עניינו של ראש חודש. לשם כך תקנו חכמים לומר תפילת 'יעלה ויבוא', בה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום ראש החודש. ותקנו לאומרה בברכת 'רצה', מפני שבה אנו מבקשים מה' שישיב את העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את ראש חודש, כי מתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי ראש חודש. השוכח לומר 'יעלה ויבוא' בתפילת שחרית ומנחה, צריך לחזור להתפלל (שבת כד, א).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The unique nature of Rosh Ḥodesh must find expression in our prayers. After all, the Sages instituted our prayers in place of the offerings, and the Torah commands us to bring a *musaf* offering on Rosh Ḥodesh. Therefore, the Sages prescribed that we recite the *Ya’aleh Ve-yavo* prayer, in which we beseech God to remember us for good on Rosh Ḥodesh. They inserted it in the *berakha* of *Retzei* because that is where we ask God to restore the divine service to the Holy Temple, making it an appropriate place to mention Rosh Ḥodesh; once the divine service is restored we will be able to offer the *musaf* of Rosh Ḥodesh. One who forgets to recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Shaḥarit* or *Minḥa* must repeat the *Amida* (*Shabbat* 24a).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:10:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:10:3)

אם נזכר מיד לאחר סיום ברכת 'רצה', יאמר שם 'יעלה ויבוא', וימשיך לברכת 'מודים'. אם התחיל 'מודים' אך נזכר לפני שעמד לעקור את רגליו לקראת סיום תפילתו, יחזור לתחילת ברכת 'רצה', ומשם ימשיך עד הסוף. וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בערבית, כיוון שאמר שם ה' של סיום ברכת 'רצה' – לא יחזור, מפני שלא היו מקדשים ראש חודש בלילה. ואמנם לכתחילה יש לומר 'יעלה ויבוא' בלילה, אבל בדיעבד אין לחזור על התפילה או אפילו על ברכה אחת כדי לאומרו (ברכות כט, ב; ל, ב; שו"ע או"ח תכב, א).¹³

footnotes:
¹³ בשחרית ומנחה אם הסתפק אם הזכיר 'יעלה ויבוא', מן הסתם לא הזכיר, ויחזור. אבל אם בעת תפילתו היה בדעתו לומר 'יעלה ויבוא', ורק לאחר זמן התעורר לו ספק אם הזכיר, כיוון שמן הסתם הזכיר, אינו חוזר (משנה ברורה תכב, י). השוכח לומר 'יעלה ויבוא' במנחה של ר"ח ובערב הוא חול, יתפלל ערבית שתים, ויתנה שאם אינו חייב בשנייה לתשלומים הרי היא בנדבה (שו"ע או"ח קח, יא, פנה"ל תפילה יח, י).נוהגים שהגבאי מכריז לפני עמידה של ערבית 'ראש חודש' או 'יעלה ויבוא' (שו"ע או"ח רלו, ב). אבל בין גאולה לתפילה בשחרית אסור להפסיק, ונוהגים לדפוק על הבמה פעמיים, והציבור מבין שהכוונה להזכיר לומר 'יעלה ויבוא'. בנוסף לזה, יש נוהגים להגביה מעט את קולם כשיגיעו בתפילתם למילים 'יעלה ויבוא' (שכנה"ג). עוד אפשר שהחזן יסיים 'גאל ישראל' במנגינה של ר"ח כדי להזכיר אמירת 'יעלה ויבוא'.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
If one realizes that he forgot to recite *Ya’aleh Ve-yavo*immediately after completing the *berakha* of *Retzei*, he should insert *Ya’aleh Ve-yavo* there, and then continue with *Modim*. If one already began *Modim*, but remembered before starting to take three steps back at the end of the *Amida*, he should return to the beginning of *Retzei* and continue from there until the end, inserting *Ya’aleh Ve-yavo* in its proper place. This is true only regarding *Shaḥarit* and *Minḥa*; if one forgot to recite *Ya’aleh Ve-yavo* at *Ma’ariv*, he should not repeat any part of the *Amida*, unless he remembers before reciting God’s name at the conclusion of *Retzei*. *Ma’ariv* is different from the other prayers because the *beit din* did not sanctify the new month at night. Thus, even though one should recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Ma’ariv*, he should not repeat the *Amida*, or even one *berakha*, in order to recite it (*Ber*. 29b, 30b; SA 422:1).¹³ in *Shaḥarit* or *Minḥa*, he should assume that he did not, and thus he must repeat the *Amida* in order to do so. However, if, earlier in the course of his prayers, he intended to add *Ya’aleh Ve-yavo*, but he is later uncertain whether he actually did so, he should assume that he did recite it, and thus he need not repeat the *Amida* (MB 422:10). One who forgot to recite *Ya’aleh Ve-yavo* in the final *Minḥa* service of Rosh Ḥodesh should recite the *Amida* twice in *Ma’ariv*, stipulating beforehand that if he is not obligated to recite the *Amida* twice, his second *Amida*should be considered a voluntary prayer (SA 108:11; *Peninei Halakha*: *Prayer* 18:10).
Customarily, the *gabbai* (sexton) calls out, “Rosh Ḥodesh” or “*Ya’aleh Ve-yavo*” prior to the *Amida* of *Ma’ariv* (SA 236:2). In *Shaḥarit*, however, one may not interrupt between the *berakha* of *Ga’al Yisrael* and the *Amida*. Therefore, it is customary to bang on the podium twice, wordlessly reminding the congregants to insert *Ya’aleh Ve-yavo*. In addition, some have a custom to raise their voices slightly upon reaching the words *Ya’aleh Ve-yavo* in the silent *Amida* to remind others to recite it (*Sheyarei Knesset Ha-gedola*). Another suggestion is for the *ḥazan* to end the *berakha* of *Ga’al Yisrael*using the unique Rosh Ḥodesh tune, in order to remind the people to recite *Ya’aleh Ve-yavo*.

footnotes:
¹³ If one is unsure whether he recited Ya’aleh Ve-yavo


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:11:1)

**ראש חודש / יעלה ויבוא בברכת המזון**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / *Ya’aleh Ve-yavo* in *Birkat Ha-mazon***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:11:2)

גם בברכת המזון צריכים לומר 'יעלה ויבוא', ואף שאין חובה לאכול סעודה בראש חודש, מפני חשיבות היום, שמקריבים בו קרבן מוסף, צריכים להזכיר ראש חודש בברכת המזון (שבת כד, א, ותוס' שם). ואומרים 'יעלה ויבוא' בברכת 'רחם', מפני שברכת 'רחם' היא תפילה ותחנונים, וכן 'יעלה ויבוא'.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One must recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Birkat Ha-mazon* as well. Even though one is not obligated to eat a festive meal on Rosh Ḥodesh, one must mention Rosh Ḥodesh when reciting *Birkat Ha-mazon* because of the importance of the day, on which the *musaf*offering was brought (*Shabbat* 24a; *Tosafot* *ad loc*.). *Ya’aleh Ve-yavo* is inserted in the *berakha* of *Raḥem*, because both are prayers of supplication.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:11:3)

אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול סעודה על לחם, כמו שבת ויום טוב, אם לא הזכיר את קדושת היום בברכת המזון – חוזר. אבל בראש חודש וחול המועד אין חובה לאכול סעודה על לחם, וממילא אין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון – אינו חוזר (שו"ע או"ח תכד, א).¹⁴

footnotes:
¹⁴ . אם עוד לא התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו חכמים שיאמר: "ברוך שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזיכרון" (שו"ע או"ח קפח, ז). לבאו"ה יאמר בשם ומלכות, כשם שאומרים בשבת ויו"ט, ולכה"ח לא, בלא שם ומלכות.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
If one forgot to recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Birkat Ha-mazon*, he need not repeat the prayer. This is because one who forgets to mention the sanctity of a particular day must repeat *Birkat Ha-mazon* only on days when there is an obligation to eat a meal with bread, like Shabbat and Yom Tov. On Rosh Ḥodesh and *Ḥol Ha-mo’ed*, however, one is not obligated to eat such a meal. Therefore, from the perspective of the sanctity of the day, one need not recite *Birkat Ha-mazon* at all. Consequently, one need not repeat it if he accidentally omitted *Ya’aleh Ve-yavo* (SA 424:1).¹⁴ before beginning the *berakha* of *Ha-tov Ve-hametiv*, the Sage*s* decreed that he should say, “Blessed are You, Lord our God, King of the Universe, Who gave New Moons to His people Israel as a remembrance” (SA 188:7). According to BHL, one should recite the full *berakha*, invoking God’s name and kingship (*shem u-malkhut*), just as one does on Shabbat and Yom Tov. *Kaf Ha-ḥayim* 188:31, however, maintains that one should omit God’s name and kingship.

footnotes:
¹⁴ If one realizes that he forgot Ya’aleh Ve-yavo


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:11:4)

מי שהתחיל בסעודתו בראש חודש, והספיק לאכול לפני השקיעה כזית פת, והמשיך בסעודתו זמן רב אחר צאת הכוכבים, כיוון שתחילת סעודתו היתה בראש חודש, אומר בברכת המזון 'יעלה ויבוא' (שו"ע או"ח קפח, י, ויש חולקים עי' כה"ח מג).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One who began a meal on Rosh Ḥodesh, and managed to eat a *kezayit* (olive’s bulk) of bread before sunset, must recite *Ya’aleh Ve-yavo* in *Birkat Ha-mazon*, even if he continued eating long after *tzeit ha-kokhavim* (also called “*tzeit*”; meaning,**“the emergence of stars,” i.e., nightfall), because the meal began on Rosh Ḥodesh (SA 188:10; see *Kaf Ha-ḥayim* 188:43 for the opposing view).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:11:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:11:5)

אם התחיל לאכול בערב ראש חודש וסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, ואכל כזית פת לאחר שנכנס ראש חודש, אומר 'יעלה ויבוא' (שו"ע או"ח רעא, ו; משנה ברורה רעא, כט).¹⁵

footnotes:
¹⁵ אם לא אכל כזית פת אחר צאת הכוכבים, לדעת השו"ע יאמר 'יעלה ויבוא' כדין שבת המבואר שם, ולדעת הרמ"א לא יאמר. עוד נחלקו האחרונים בדין המתחיל סעודה שלישית בשבת והמשיכה במוצ"ש שהוא ר"ח, וראו בפנה"ל שבת ז, ו, 7.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
If one began to eat on the eve of Rosh Ḥodesh, and finished his meal after *tzeit*, he must recite *Ya’aleh Ve-yavo*, provided that he ate a *kezayit* of bread after Rosh Ḥodesh began (SA 271:6, MB 271:29).¹⁵ of bread after *tzeit*, SA rules that he must, nonetheless, recite *Ya’aleh Ve-yavo*, as is the law on Shabbat, as explained there. According to Rema, however, he should not recite it. The Aḥaronim also dispute the case of one who began *se’uda shlishit* on Shabbat and finished his meal on *Motza’ei Shabbat* (Saturday night), which is also the beginning of Rosh Ḥodesh. See *Peninei Halakha*:*Laws of Shabbat*, ch. 7 n. 7.

footnotes:
¹⁵ If one did not eat a kezayit


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:12:1)

**ראש חודש / הלל בראש חודש**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / *Hallel* on Rosh Ḥodesh**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:12:2)

מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל השלם הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
There is a widespread custom to recite *Hallel* on Rosh Ḥodesh. Technically there is no obligation to do so, because *Hallel* is required only on days: a) that are called *mo’ed*; and b) on which work is prohibited. While Rosh Ḥodesh is indeed called a *mo’ed*, work is permitted on Rosh Ḥodesh. Still, the Jewish people have accepted the practice of reciting *Hallel* on Rosh Ḥodesh, in order to give expression to the sanctity of the day, which can elevate one to the level of singing God’s praises. To make it clear that reciting *Hallel* on Rosh Ḥodesh is merely a custom and not obligatory, we omit two paragraphs that are included when reciting the complete *Hallel*. (The complete *Hallel* consists of chapters 113-118 of Tehilim; on Rosh Ḥodesh we omit 115:1-11 and 116:1-11).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:12:3)

נחלקו הראשונים בעניין הברכה. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בראש חודש ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג יוצאי אשכנז שאפילו יחיד מברך על ההלל. ומנהג יוצאי ספרד שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג רוב קהילות צפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה ובסוף בקול רם ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד אינו מברך. וכל אדם ימשיך במנהגו.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Rishonim disagree regarding the *berakha*. Rambam and Rashi maintain that one should not recite a *berakha* upon reciting *Hallel*on Rosh Ḥodesh, since it is only based on a custom, and we do not recite *berakhot* upon fulfilling customs. Rabbeinu Tam, Rosh, and Ran, however, maintain that we do recite *berakhot* over important customs such as reciting *Hallel*. In practice, the Ashkenazic custom is to recite a *berakha*, even if one recites *Hallel* without a *minyan*. The custom of Sephardim hailing from Eretz Yisrael and its surroundings is to recite *Hallel*on Rosh Ḥodesh without a *berakha*. The custom of most North African Sephardim is that the *ḥazan*(prayer leader) recites the *berakha* – both before and after *Hallel* – aloud, in order to fulfill the obligation on behalf of the congregation. However, one who prays without a *minyan* does not recite a *berakha*. Every person should continue to follow his or her custom.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:12:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:12:4)

יש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (משנה ברורה תכב, טז, ילקוט יוסף תכב, ח).¹⁶

footnotes:
¹⁶ עניין הלל בר"ח נתבאר בערכין י, ב, ותענית כח, ב; ותוס' שם ובברכות יד, א. (יש עוד סוג חיוב אמירת הלל שאינו על קדושת היום אלא על ישועה, כמו בחנוכה, וראו להלן ד, ו; יא, ח). למעשה, רוב הראשונים סוברים שמברכים על ההלל, שכך דעת בה"ג, רי"ץ גיאת, ראב"ד, ר"ת, רא"ש, ר"ן. ולדעת רב האי גאון, ר"ח ותר"י, בציבור מברכים אבל לא ביחיד. ועי' ב"י ושו"ע תכב, ב. וכפי שכתב בשו"ע אכן נהגו בסביבות א"י שלא לברך, אולם בספרד נהגו לברך (ר"ן ומגיד משנה). והרמ"א תכב, ב, כתב שנהגו לברך אפילו ביחיד, אלא שעדיף לאומרו בציבור לצאת ידי הסוברים שמברכים רק בציבור.בכמה קהילות ספרדיות, כמו מרוקו, טוניס, טורקיה, נהגו עד לאחרונה שהחזן מברך בתחילה "לקרוא את ההלל", ובסוף "יהללוך", והקהל עונה אמן ויוצא בזה ידי חובתו, והמתפלל ביחידות אינו מברך. וכ"כ למעשה הרב משאש בתבואות שמש או"ח סח. והוא עצמו נהג לברך בלחש עם החזן. וכ"כ הרב משה כלפון הכהן אב"ד ג'רבא בברית כהונה או"ח ר, ה, ובשואל ונשאל ב, ס. וכ"כ הרב פלאג'י בכף החיים סו"ס לג, שלמי חגיגה דף רכד, חסד לאלפים תכב, ב, שער המפקד, ובשו"ת מקוה המים ג, כד. וכל עדה תמשיך במנהגה. כאשר בני עדות שונות מתפללים יחד, טוב שגם כאשר החזן אינו נוהג לברך על ההלל, אחד מהנוהגים לברך יאמר את ברכותיו בקול רם ויכוון להוציא בברכותיו את אלו שאינם נוהגים לברך. שכך יצאו ידי כל הפוסקים הרבים שסוברים שצריך לברך, ומאידך לא יכנסו לחשש ברכה לבטלה. (ועי' ביחו"ד ד, לא, שחושש גם לעניית אמן זו, שהוא לבטלה. אבל לדעת רבים אין שום חשש בעניית אמן אחר מי שמברך כמנהג אבותיו שהוא מבוסס על פוסקים חשובים, וכך שמעתי מהרב אליהו).לכל המנהגים צריך להשתדל לאומרו בציבור, ולכן עדיף לאומרו בציבור לפני התפילה מאשר ביחיד אחר התפילה, כמובא בב"י תכב, ב, בשם רבנו פרץ, והביאוהו הרבה אחרונים, וכ"כ מ"ב תכב, טז; ילקוט יוסף תכב, ח, ולכה"ח לח, עפ"י האר"י, אין לשנות את סדר התפילה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One should try to recite *Hallel* with a *minyan* (a quorum of ten adult men). According to many *poskim*, one who comes late to services and finds the congregation reciting *Hallel* should recite it with them and only afterward begin *Pesukei De-zimra* (MB 422:16 and *Yalkut Yosef* 422:8; *Kaf Ha-ḥayim* 422:38, however, cites Arizal as saying that one should not pray out of order).¹⁶ on Rosh Ḥodesh is elucidated in *Arakhin* 10b, *Ta’anit* 28b, *Tosafot ad loc*., and *Tosafot* *Berakhot* 14a. (There is another type of obligatory *Hallel* that is not recited due to the sanctity of a day, but rather in response to a salvation, like the *Hallel*that we recite on Ḥanuka. See below 4:6 and 11:8.)
Most Rishonim – including *Behag*, Ritz Gi’at, Raavad, Rabbeinu Tam, Rosh, and Ran – maintain that one should recite a *berakha*on this *Hallel*. Rav Hai Gaon, Rabbeinu Ḥananel, and *Talmidei Rabbeinu Yona* maintain that one should recite a *berakha* when reciting it with the congregation, but not in private. See *Beit Yosef* and SA 422:2. Indeed, as SA states, those living around Eretz Yisrael were accustomed to reciting it without a *berakha*, while those living in Spain would recite the *berakha* (Ran*, Magid Mishneh*). Rema 422:2 writes that it is customary to recite a *berakha* even when reciting *Hallel* alone, but that it is preferable to recite it with a *minyan*, in order to account for the opinion that one should only recite the *berakha* with the congregation.
Until recently, several Sephardic communities, including Moroccan, Tunisian, and Turkish Jews, followed the custom that the *ḥazan* recites the *berakhot* before and after *Hallel* aloud. The congregation answers, “Amen,” thus fulfilling their obligation, while those praying privately omit the *berakhot*. This is also the opinion of R. Moshe Khalfon Ha-Kohen, *av beit din* of Djerba, in *Brit Kehuna* OḤ 200:5 and *Sho’el Ve-nish’al* 2:60; R. Ḥayim Palachi in *Kaf Ha-ḥayim* §33; *Shalmei Ḥagiga*, p. 224, *Ḥesed La-alafim* 422:2, *Sha’ar Ha-mifkad*, and *Responsa Mikveh Ha-mayim* 3:24. In his *Tevu’ot Shemesh*, OḤ 68, R. Shalom Messas determined that this is the *halakha* in practice, although he himself would recite the *berakha* in an undertone, along with the *ḥazan*. Every community should continue following its own custom.
When people from different ethnic groups pray together, even if the *ḥazan*’s custom is to omit the *berakha*, it is proper for one of the participants who usually recite the *berakha* to recite the *berakha* out loud on behalf of those who do not recite a *berakha*. This way, the congregants will satisfy the opinion of the many *poskim* who maintain that one must recite a *berakha*, and at the same time avoid the concern of reciting a *berakha* *le-vatala*(*berakha*in vain). (See *Yeḥaveh Da’at* 4:31, which expresses apprehension regarding answering “Amen” to this *berakha*, as it may be a *berakha le-vatala*. However, many authorities maintain that one need not worry about answering “Amen” to one who recites a *berakha* in accordance with his community’s custom, which is based on the opinion of prominent *poskim*. I also heard this from R. Mordechai Eliyahu.)
According to all opinions, one should try to recite *Hallel* with the congregation. Hence, it is better to recite it with a *minyan* before prayers than to say it alone afterward. This is the opinion of Rabbeinu Peretz, as cited in *Beit Yosef* 422:2. Many Aḥaronim quote this as well, as we stated above. According to *Kaf Ha-ḥayim* 422:38, one should not change the order of the prayers.

footnotes:
¹⁶ The issue of Hallel


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:1)

**ראש חודש / מנהגי אמירת ההלל**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / Customs Related to Reciting *Hallel***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:2)

קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או שכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד, לכתחילה יאמר את ההלל בישיבה או שכיבה (שו"ע או"ח תכב, ז; משנה ברורה תכב, כח).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One must stand while reciting *Hallel*, because *Hallel* is a testimony to God’s glory, and witnesses must stand while testifying. *Be-di’avad*, if one recited *Hallel* sitting or lying down, he has nonetheless fulfilled his obligation. One who is ill and cannot stand may recite it sitting or lying down *le-khatḥila* (SA 422:7, MB *ad loc.*28).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:3)

אין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון – מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. יש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע או"ח תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One should not interrupt one’s recitation of *Hallel*, even just by remaining silent. In the case of an important need, however, like preventing an insult, one may interrupt his recitation. One may also interrupt *Hallel* in order to recite *devarim she-bikdusha*(“sacred words”; e.g., *Kedusha*, *Kaddish*, *Barkhu*, or *Modim*). One should recite *Hallel* in order, from beginning to end. One who recited it out of order has not fulfilled his obligation and must return to the place where he deviated from the proper order and read it in order (SA 422:4-6). It is proper to read *Hallel* slowly and pleasantly, and many congregations have a custom to sing parts of it.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:4)

תקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת 'יעלה ויבוא', נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Sages ordained that it is proper that one recite *Hallel* immediately following the *Amida*of *Shaḥarit*. Since we mention the uniqueness of Rosh Ḥodesh in the *Amida*, in *Ya’aleh Ve-yavo*, it is appropriate to continue praising God immediately and continue thanking Him for sanctifying Israel and the New Moons. *Be-di’avad*, one may recite it later in the day, because the entire day is suitable for reciting *Hallel* (*Megilla* 20b).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:5)

ישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל – איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע או"ח תכב, ג).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
There are various customs regarding how to recite *Hallel*: which verses are repeated, which verses are recited responsively, etc. All the customs are legitimate and every community should continue following its custom (*Sukka* 38a-39a, SA 422:3).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:6)

נוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח): "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג יוצאי אשכנז הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג יוצא ספרד הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן.¹⁷

footnotes:
¹⁷ . בסידור רב עמרם גאון מובאים שני המנהגים, הראשון כמנהג ספרד והשני כמנהג אשכנז. מנהג אשכנז מובא גם בתוס' ור"ן סוכה לח, ב, וכ"כ הטור וב"י תכב, ג. בשמיעת הקהל את הפסוק מהחזן יוצאים ידי חובת אמירתו, ולכן הקהל יכול לענות "הוֹדוּ לַה'" וכו'. והרבה אחרונים כתבו, שהואיל ויש חשש שיהיו מתפללים שלא ישמעו כראוי את החזן, טוב שגם הקהל יאמר עם החזן את הפסוק ויסיים קצת לפניו, ואח"כ יענה אחר החזן "הוֹדוּ לַה'" וכו', וכ"כ מ"א תכב, ח, א"ר יג, מחה"ש ומ"ב כ.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Customarily, the *ḥazan*reads four verses aloud:
1. Thank the Lord, for He is good, His loving-kindness is forever.
2. Let Israel say His loving-kindness is forever.
3. Let the house of Aharon say His loving-kindness is forever.
4. Let those who fear the Lord say His loving-kindness is forever. (Tehilim 118:1-4)
According to Ashkenazic custom, the congregation responds, “Thank the Lord, for He is good, His loving-kindness is forever” to each of these verses. According to the Sephardic custom, however, the congregation repeats each verse after the *ḥazan*.¹⁷, recording the Sephardic custom first and the Ashkenazic custom second. *Tosafot* and Ran (*Sukka* 38b) also cite the Ashkenazic custom as described above, as do *Tur* and *Beit Yosef* 422:3. The congregation fulfills their obligation to recite the other three verses by hearing the *ḥazan* chant them out loud. Therefore, they can simply answer, “Thank the Lord, for He is good, His loving-kindness is for ever.” Many Aḥaronim write that since there is reason for concern that some congregants may not hear the *ḥazan* properly, it is best for the congregation to recite the verses along with the *ḥazan*, finish shortly before him, and then answer, “Thank the Lord, for He is good, His loving-kindness is for ever.” This is the opinion of MA 422:8, *Eliya Rabba* 422:13, *Maḥatzit Ha-shekel* and MB 422:20.

footnotes:
¹⁷ Rav Amram Gaon mentions both customs in his siddur


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:7
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:7](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:7)

במנהג כפילת הפסוקים, התקבל בדורות האחרונים המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אוֹדְךָ" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). והטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אוֹדְךָ" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד ואחיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Regarding the repetition of verses, it has become the accepted custom in the last few generations to repeat each verse from *Odekha*(“I will thank You”) until the end of *Hallel* (Tehilim 118:21-29). The reason we repeat these verses is to continue the pattern of the beginning of Tehilim 118, in which every idea is repeated. This pattern ends at “I will thank You,” but we continue the pattern in *Hallel*by repeating the rest of the verses of that chapter as well. Furthermore, according to the Talmud (*Pesaḥim*119a), these verses were composed by David, his father Yishai, and his brothers. Thus, because of the importance of these verses, the Sages instructed us to repeat them.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:8
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:13:8](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:13:8)

את הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים.¹⁸

footnotes:
¹⁸ מנהג יוצאי ספרד שהחזן אומר את חציו הראשון פעמיים והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ומנהג יוצאי אשכנז שהחזן אומר את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, ושוב אומר החזן את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ושאלו, הרי אמרו במגילה כב, א, שאין מפסיקים באמצע פסוק מלבד לתינוקות בלימודם. ותרצו התוס' בסוכה לח, ב, שפסוק זה אמרוהו שניים, אחי דוד ודוד. ולדעת הכלבו רק פסוק מהתורה אסור לחצות (מ"א תכב, ח). והמהרש"ם בדעת תורה באר שבדרך תפילה מותר לחצות פסוק.מנהג אשכנז שכולם אומרים פעמיים את ארבעת הפסוקים: "אוֹדְךָ", "אֶבֶן", "מֵאֵת", "זֶה". ומנהג רבים מצפון אפריקה, שהחזן אומר פעם אחת כל פסוק, ואח"כ הקהל חוזר אחריו פעם אחת, ושומע כעונה, כך שנחשב להם כל פסוק פעמיים.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
We repeat the verse, “Lord, please, save us. Lord, please, grant us success” (Tehilim 118:25), in a unique manner, reciting the first part twice and then the second part twice.¹⁸ recites the first part of the verse twice, and the congregation then does the same. The *ḥazan*and congregation then follow this pattern for the second part of the verse as well. The**Ashkenazic custom** is that the *ḥazan* recites the first part of the verse one time, and the congregation repeats after him. Then the *ḥazan*recites the first part again, and the congregation repeats after him again.**They then follow this pattern for the second part of the verse as well. This raises a question. The Talmud states in *Megilla* 22a that one may not interrupt a verse in the middle, except for the purpose of teaching young children. *Tosafot* (*Sukka* 38b) answer that it is not a true interruption in this case, since this verse was composed by two distinct parties: David and his brothers. *Kol Bo* suggests that the prohibition of splitting a verse in two only applies to verses from the Torah (MA 422:8). Maharsham explains in *Da’at Torah* that one may divide a verse in two if it is in the context of prayer.
Ashkenazim repeat the four verses beginning with “I will thank you”; “The stone the builders rejected”; “This is the Lord’s doing”; and “This is the day.” The custom of many North African Jews is that the *ḥazan* recites each verse once, after which the congregation responds likewise; because of the principle that “hearing is like answering,” it is considered as if they repeated each verse.

footnotes:
¹⁸ The Sephardic custom is that the ḥazan


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:1)

**ראש חודש / קריאת התורה ומוסף**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / Torah Reading and *Musaf***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:2)

לכבוד ראש חודש מעלים לתורה ארבעה עולים, ומתחילים לקרוא בקרבן התמיד ומסיימים בקרבנות ראש חודש (במדבר כח, א-טו). ויש בזה רמז, שמתוך הקדושה הקבועה והתמידית שבאה לידי ביטוי בקרבן התמיד שהיו מקריבים בכל יום בבוקר ובערב, אפשר להמשיך את הקדושה המיוחדת של ראש חודש, שיש בה התחדשות, כפרה ותשובה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
In honor of Rosh Ḥodesh we call up four people to the Torah. The passage that we read first describes the daily burnt offering, followed by the special Rosh Ḥodesh offerings (Bamidbar 28:1-15). This alludes to the fact that one can extend the fixed and continuous sanctity of the twice-daily burnt offering into the special sanctity of Rosh Ḥodesh, which represents renewal, atonement, and repentance.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:3)

לאחר הקריאה בתורה ואמירת 'אשרי' 'ובא לציון' (ולחלק מיוצאי ספרד גם בית יעקב ושיר של יום) מתפללים תפילת עמידה של מוסף. שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כמו בכל התפילות, והברכה האמצעית היא מעניין ראש חודש, וחותמים בה: "מקדש ישראל וראשי חודשים".

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
After we read the Torah and recite *Ashrei* and *U-va Le-Tziyon* (and according to some Sephardim, *Beit Yaakov* and *Shir shel Yom*[The Psalm of the Day] as well), we recite the *Amida* of *Musaf*. This prayer is comprised of the usual three opening *berakhot*and three closing *berakhot*, with one middle *berakha* about Rosh Ḥodesh, which concludes, “Blessed are You, God, Who sanctifies Israel and the New Moons.”


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:4)

תקנו להתפלל מוסף כנגד קרבנות המוסף שהיו מקריבים בראש חודש, וכן זמן התפילה כנגד זמן קרבנות המוסף, לפיכך צריך להתפלל מוסף עד סוף שבע שעות זמניות של היום. המתאחר ולא התפלל עד סוף שבע שעות נקרא פושע, ואע"פ כן יתפלל אח"כ, כי בדיעבד אפשר להקריב מוסף כל היום (שו"ע או"ח רפו, א).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Sages instituted the *Musaf* service in place of the *musaf* offerings that were brought in the Holy Temple on Rosh Ḥodesh. The time frame for this prayer also corresponds to that of the *musaf*offerings. Thus, one must pray *Musaf* by the end of the seventh seasonal hour of the day, where each seasonal hour is calculated as one-twelfth of the duration of daylight on a given day. One who procrastinates and fails to pray by this time is considered a sinner. Nevertheless, he should pray afterward, because, *be-di’avad*, one may bring the *musaf* offering all day long (SA 286:1).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:5)

נוהגים לחלוץ תפילין לפני תפילת מוסף. וכמו שביום טוב אין מניחים תפילין, מפני שיום טוב עצמו הוא 'אות' בין ה' לישראל, ואין צורך להוסיף עליו עוד 'אות' של תפילין, כך גם תפילת מוסף של ראש חודש נחשבת כ'אות', ואין צורך בעוד 'אות' של תפילין (שו"ע או"ח תכג, ד; משנה ברורה תכג, י). נוהגים לחלוץ את התפילין אחר הקדיש שלפני מוסף. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק, שאם לא כן יהיו מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף.¹⁹

footnotes:
¹⁹ . כתב בב"י כה, יג, שהטעם מפני שאומרים בקדושה של מוסף 'כתר', ואין נכון שיהיה באותה שעה גם כתר של תפילין. אולם גם לנוסח אשכנז שאינם אומרים 'כתר' נוהגים לחלוץ, ולכן כתבתי את טעם ה'לבוש', שתפילת מוסף נחשבת כ'אות', בדומה ליום טוב שאין מניחים בו תפילין (שו"ע או"ח לא, א). המנהג הרווח לחלוץ אחר קדיש (לפי סידור הרב בעל התניא חולצים לפני הקדיש).יש שנוהגים להניח תפילין בברית המילה של בנם, כדי שיהיו בשני אותות, וקשה שלמדנו מדין שבת ויו"ט שאין להראות שני אותות ביחד, כי האחד מראה כאילו השני אינו מספיק ונמצא מזלזל בו (שו"ע או"ח לא, א). תרץ בא"ר סי' כט בשם הרוקח, שאות מילה אינו זכר ליציאת מצרים, ולכן טוב לצרף אליו עוד אות, אבל התפילין ושבת ויו"ט הם זכר ליציאת מצרים, ולכן אין לקיימם ביחד.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
It is customary to remove one’s *tefilin* before *Musaf*. On Yom Tov we do not wear *tefilin* at all; since the day itself is a sign of the covenant between God and Israel, we do not need the additional sign of *tefilin* as we do on a regular day. Since the *Musaf* prayer on Rosh Ḥodesh is considered a sign as well, we likewise do not need the additional sign of *tefilin* (SA 423:4, MB *ad loc.*10). It is customary to remove the *tefilin* after the *Kaddish* that precedes *Musaf*. It is proper to begin the *Amida* only after the *tefilin* are completely wrapped in their straps and stored away in their containers, as it is disrespectful to leave one’s *tefilin*in a state of disarray throughout the *Musaf* service.¹⁹ 25:13 gives a different reason: It is inappropriate to be without the ‘crown’ of *tefilin* when reciting the stanza that describes the angels crowning God in the *Kedusha* of *Musaf*. However, even Ashkenazim, who omit this stanza, are accustomed to removing their *tefilin* before *Musaf*. Therefore, I cited *Levush*’s explanation that *Musaf* is considered a sign of the covenant, similar to Yom Tov, when we do not wear *tefilin* (SA**31:1). The prevalent custom is to remove the *tefilin* after *Kaddish* (according to Ba’al Ha-Tanya’s *siddur*, they are removed before *Kaddish*).
This raises a question regarding the common practice to don *tefilin* at the *brit mila* of one’s son, in order to be surrounded by two signs. Do we not learn from the fact that we do not wear *tefilin* on Shabbat and Yom Tov that one should not display two signs together, as each one implies that the other is insufficient, thus degrading both (SA 31:1)? *Eliya Rabba* 29:1 answers in the name of *Roke’aḥ* that the sign of *brit mila* does not commemorate the Exodus from Egypt; therefore, one may combine it with another sign. *Tefilin*, Shabbat, and Yom Tov, however, commemorate the Exodus and should not be combined.

footnotes:
¹⁹ Beit Yosef


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:14:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:14:6)

נוהגים לומר בשחרית מזמור 'בָּרֲכִי נַפְשִׁי' (תהילים ק״ד:י״ט), מפני שכתוב בו: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". ויש סוברים שמזמור זה היו אומרים הלוויים בבית המקדש בראש חודש (ערוה"ש תכג, ה).²⁰

footnotes:
²⁰ על סדר הקריאה בתורה עי' טור בית יוסף ושו"ע תכג, ב, ומ"ב שם; ילקוט יוסף תכג, ד; ס' ר"ח ז, ט. אם התפלל מוסף לפני שחרית יצא, אבל לכתחילה צריך להקדים שחרית, כשם שצריך להקדים את קרבן התמיד לשאר הקרבנות (רמ"א רפו, א).בקהילות רבות מעדות ספרדים ואשכנזים אומרים בסוף התפילה אחר מוסף רק 'ברכי נפשי', כי הוא שיר היום. וכ"כ שבולי הלקט, אבודרהם, טור ושו"ע תכג, ג, עולת ראיה. וכן נהגו ספרדים בירושלים וצפת, צפון אפריקה, טורקיה, ארם צובא ועוד. מנהג חסידים אשכנז, לומר שיר של יום ואחריו 'ברכי נפשי'. למנהג ספרדים שנוסד בימי האחרונים עפ"י שכנה"ג ובא"ח (כי תשא יז) והגרע"י, אומרים שיר של יום אחר ובא לציון, ואחר מוסף 'ברכי נפשי'.מנהג אשכנז להחזיר ס"ת מיד אחר קריאתו (משנה ברורה תכג, ה). והשו"ע תכג, ג, כתב להחזירו אחר ו'וּבָא לְצִיּוֹן'. וכך מנהג ספרדים וחסידים. (אמנם בכה"ח קלה, ב, תכג, יא, כתב כמנהג אשכנז, וכך נוהג הגרע"י עפ"י הקבלה להחזיר ס"ת בר"ח ובשני וחמישי מיד אחר קריאתו, ילקוט יוסף תכג, ו, ובהערה).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Another prevalent custom is to recite *Barkhi Nafshi* (Tehilim 104) during *Shaḥarit*, because it contains the verse “He made the moon to mark the seasons (*le-mo’adim*),” alluding to the festivals. Some believe that the Levites recited this psalm in the Temple on Rosh Ḥodesh (AHS 423:5).²⁰SA, and MB 423:2; *Yalkut Yosef* 423:4; *Sefer Rosh Ḥodesh* 7:9. If one prayed *Musaf* before *Shaḥarit*, he has discharged his obligation, but ideally one should pray *Shaḥarit* first, just as one should bring the daily burnt offering before all other offerings (Rema 286:1).
According to both Ashkenazic and hasidic customs, one recites *Barkhi Nafshi* after the regular *Shir shel Yom*; those who follow *Nusaḥ Sepharad*(prayer rite developed by Ḥasidim) recite both songs after *Hallel*, while those who follow *Nusaḥ Ashkenaz*do so after *Musaf*. Some Sephardim have the custom of reciting the *Shir shel Yom* after *U-va Le-Tzyion*, before the *Kaddish* that precedes *Musaf*, and *Barkhi Nafshi* after *Musaf*. Others recite *Barkhi Nafshi* after *Musaf* and omit the *Shir shel Yom* altogether.
The Ashkenazic custom is to return the Torah scroll to the ark immediately after reading from it (MB 423:5). SA 423:3 states that it should be returned after *U-va Le-Tziyon*, and the Sephardic and hasidic custom follows this practice. (However, *Kaf Ha-ḥayim* 135:2 and 423:11 advocates following the Ashkenazic custom. In addition, for kabbalistic reasons, it is R. Ovadia Yosef’s practice to return the Torah scroll to the ark immediately after the Torah reading on Rosh Ḥodesh, as well as on Mondays and Thursdays [*Yalkut Yosef* 423:6 with notes].)

footnotes:
²⁰ For the order of the Torah reading, see Tur, Beit Yosef,


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:1)

**ראש חודש / משמעות ברכת הלבנה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Meaning of *Birkat Ha-levana***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:2)

בברכת הלבנה אנו מודים לה' על שברא את הלבנה שאנו נהנים בלילה מאורה. ברכה זו זכתה ליחס מיוחד של כבוד וחיבה מהמוני בית ישראל, מפני שרמוזים בה עניינים עמוקים אודות עם ישראל. נבאר מעט:

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
In *Birkat Ha-levana*(the *Berakha* of the Moon), we thank God for creating the moon, from whose light we benefit at night. Many Jews have attached special honor and affection to this *berakha*, as it alludes to deep concepts concerning the Jewish people. We will explain some of these concepts here.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:3)

מכל גרמי השמיים, הלבנה היא הדומה לנו ביותר. כמו האדם שחייו רצופים עליות וירידות, כך גם ללבנה יש עליות וירידות. באמצע החודש היא נראית מלאה ולקראת סופו מתמעטת ונעלמת. וכמו האדם שהתגאה והתאווה ואכל מעץ הדעת ונענש, כך גם הלבנה לא הסתפקה בכך שאורה היה שווה לאור השמש, וביקשה למלוך על השמש (כמובא לעיל ה). כעונש על גאוותה החליש הקב"ה את אורה, ואף יצר את מחזור הלבנה שבו בכל חודש היא מתמעטת ונעלמת למשך יממה. אולם שלא כמו האדם שמתמעט ומת, הלבנה שייכת לצבא השמים, והיא קבועה ותמידית, ועל כן תמיד היא חוזרת לחיים. וכך ממש הוא טבע האומה הישראלית, שמצד אחד חיה חיים אנושיים הכוללים מורדות ועליות, יצר טוב ויצר רע, ומאידך, הקשר שלה לאמונה ולה' הוא נצחי. ועל כן שלא כמו שאר העמים, עם ישראל חי וקיים. אל הרעיון הזה, אודות נצח ישראל, הננו מתקשרים בברכת הלבנה, בעת שאנו רואים אותה חוזרת וגדלה בכל חודש.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Of all the heavenly bodies, the moon is most similar to us. Just as a person’s life is filled with ups and downs, the moon waxes and wanes through the course of each month. In the middle of the month, the moon appears full, but as it nears the end of the month it dwindles and disappears. And just as Adam, the first man, gave in to his pride and desires and ate from the Tree of Knowledge and was punished, the moon was not satisfied being equally luminous as the sun, asking instead to rule over it (see above, section 5). In retribution for the moon’s arrogance, God reduced its light and even created the lunar cycle in which it wanes every month, eventually disappearing for an entire day. However, unlike man, who eventually fades away and dies, the moon remains part of the heavenly hosts and is fixed and everlasting, always regenerating itself. The Jewish people have the exact same qualities. On the one hand, they lead normal human lives, which include ups and downs, a good inclination as well as an evil inclination. On the other hand, their connection to faith and God is everlasting. Therefore, unlike other nations, the Jewish people will endure forever. We connect to this idea of Israel’s immortality through *Birkat Ha-levana*, which we recite upon seeing the moon reappear and begin to grow anew every month.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:4)

יתר על כן, לא רק שהננו מצליחים לשרוד למרות כל המשברים, אלא שמכל משבר ונפילה אנו מתעלים למדרגה גבוהה יותר. דוד מלך ישראל הוא זה שלימד אותנו, איך להפוך את כל הנפילות והמשברים למנוף לעלייה. חז"ל מספרים כי דוד היה הבזוי שבאחיו, וגדל בשדה בין החיות, ומכל דבר השכיל להתפתח ולהתעלות. ואף לאחר נפילתו הקשה בחטא בת שבע, לא התייאש וחזר בתשובה שלימה, עד שאמרו עליו חז"ל (מו"ק טז, ב): "שהקים עולה של תשובה". דוד הפך את המשבר הנורא להתעלות עצומה, ומאז ועד היום כוחה ודרכה של התשובה נלמדים ממנו. בזכות התשובה מלכותו נמשכת לנצח, כמו הלבנה שתמיד אחר שהיא מתמעטת היא חוזרת ומתמלאת.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Moreover, not only do we manage to survive despite all the hardships that we experience, we actually advance to a higher level as a result of each crisis and setback. King David taught us how to transform each setback into an impetus for greater growth. The Sages relate that David was the lowliest of his brothers, growing up in the fields among the animals, but he succeeded in maturing and improving from every experience. Even after his difficult fall in the sin of Bat-Sheva, he did not despair. Rather, he repented completely, to the point where the Sages say that “he established the yoke of repentance” (*Mo’ed Katan* 16b). David transformed his awful failure into tremendous self-improvement, and ever since then we learn from him the ways of repentance and the true extent of its power. By virtue of his repentance, David’s kingdom is everlasting, just as the moon always rejuvenates after its decline.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:5)

לכן מלכותו של דוד נמשלה ללבנה, ולכן אנו אומרים בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים". וכך עם-ישראל, ממשבר למשבר הולך ומתעלה, ומתקן את כל החטאים והפגמים, עד שלבסוף יזכה לתקן את העולם במלכות ש-די. ואז גם הלבנה שמסמלת את מצבנו בעולם תחזור למצבה השלם, ואור הלבנה יהיה כאור החמה. וכך אנו מבקשים בברכת הלבנה: "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם (ישראל) עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
This is why David’s kingdom is compared to the moon, and it is also why we recite in the *Kiddush Levana* ceremony, “David, King of Israel, lives and endures.” The Jewish people grow from every setback as well, rectifying all their sins and blemishes, until they will eventually be privileged to perfect the world under the sovereignty of God. At that time, the moon, which symbolizes our situation in the world, will also return to its perfected state, when its light will be as bright as the sun’s. Thus, we beseech God in *Birkat Ha-levana*, “It [the moon] should renew itself as a crown of glory for those He carried from the womb, for they [Israel] are destined to be renewed like it, and to praise their Creator for the sake of His glorious majesty.”


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:15:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:15:6)

ויש נוהגים להוסיף בקשה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה בה שום מיעוט. ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, שנאמר (בראשית א, טז): 'אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים'. ויתקיים בנו מקרא שכתוב (הושע ג, ה): 'וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם'. אמן".²¹

footnotes:
²¹ מצאנו במדרש במקומות רבים שהגויים מונים לחמה, וכך הנוצרים. ויש לבאר שהרצון למנות לשמש הוא הרצון לשלימות המוחלטת, אולם דבר זה אינו בהשגתו של האדם. ומתוך שאינם משיגים שלימות מוחלטת הם מאבדים גם את מה שיכלו להשיג בגילוי שם שמים בעולם. לעומתם ישראל יודעים לפעול בתוך העולם הזה בדבקות בה' שבאה לידי ביטוי בהשתלמות תמידית. מניין החודשים ללבנה מרמז על עבודתנו בתוך העוה"ז, ומניין השנים לחמה מרמז על שאיפתנו התמידית לשלימות. המוסלמים למדו מישראל למנות ללבנה, אולם רק ללבנה. וזה מבטא את חוסר השאיפה להשתלמות תמידית, אלא שקיעה בתוך העוה"ז, עד שאפילו השכר בעוה"ב נתפש אצלם כגשמי.יש להוסיף, כי גם כאשר הלבנה נעלמת מעינינו, הרי שבמסתרים היא נשארת שלימה, אלא שכל האור שהיא קולטת מהשמש מופנה כלפי השמש ואינו ניכר בעולם. וכך עם ישראל, גם בעת נפילתו, בפנימיותו אינו נפגם, "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Some have a custom to add the following request:
May it be Your will, Lord my God and God of my ancestors, to make good the deficiency of the moon, so that it is no longer in its diminished state. May the light of the moon be like the light of the sun and like the light of the seven days of creation as it was before it was diminished, as it says, “The two great luminaries” (Bereishit 1:16). And may there be fulfilled for us the verse: “They shall seek the Lord their God, and David their king” (Hoshe’a 3:5). Amen.²¹ indicate that the non-Jews at the time followed the solar calendar. The reason for this is tied to man’s desire to utilize the sun, which stems from a desire for absolute perfection. However, the truth is that this is beyond man’s reach. And since the non-Jews fail to attain absolute perfection, they forfeit what they could have achieved by revealing God’s name in the world. By contrast, the Jews know how to operate within this world while clinging to God, which manifests itself through constant self-perfection. Calculating the months according to the lunar cycle alludes to our efforts in this world, while calculating the years according to the solar calendar alludes to our constant aspiration for perfection. The Islamic calendar’s use of lunar months is based on the Hebrew calendar, but theirs is a purely lunar calendar that does not account for the solar year. This signifies a lack of aspiration for continuous self-perfection and an entrenchment in this world. It also explains why Islam perceives reward, even in the hereafter, in predominantly physical terms.
It is important to add that even when the moon is invisible to us, it is not actually gone; it is merely hidden from view. When this occurs, none of the light it absorbs from the sun is reflected toward the earth, thus making it indiscernible to us. The same is true of the nation of Israel: Even when it is in a period of descent, its inner essence remains unblemished; “Every part of you is fair, my darling, there is no blemish in you” (Shir Ha-shirim 4:7).

footnotes:
²¹ Numerous midrashim


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:1)

**ראש חודש / דיני אמירתה בשמחה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Laws of Reciting *Birkat Ha-levana*Joyously**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:2)

מפני הרעיון הגדול שמבטא חידוש הלבנה, נתקדשה ברכת הלבנה עד שהיא נחשבת למעין קבלת פני שכינה. וזהו שאמר תנא דבי רבי ישמעאל על ברכת הלבנה: "אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמיים פעם אחת בחודש (בברכת הלבנה) דים". ומאחר שכן, אמר אביי שיש לכבד את ברכת הלבנה ולאומרה בעמידה (סנהדרין מב, א). מי שקשה לו לעמוד, ישען על מקלו או על חבירו ויברך. ואם גם להישען קשה לו, יברך בישיבה.²²

footnotes:
²² שו"ע תכו, ב, רע"א שם, באו"ה שם סד"ה 'ומברך מעומד', וילקוט יוסף תכו, יא. (כתב בא"ח ש"ב ויקרא כג, שנכון לעמוד ברגליים צמודות, והמנהג הרווח אינו כך). והיא כקבלת שכינה, כי השכינה רומזת לכנסת ישראל, ושניהם במידת המלכות. וע"ע במהר"ל חידושי אגדות ח"ג קנ"ח, שיש בכל חידוש ראשוני קבלת שכינה. ובבאו"ה תכו, ב, 'ומברך מעומד', שעל ידי הלבנה וצבא השמים אנו רואים גדולתו של הקב"ה, ולכן היא כקבלת פני שכינה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Because of the lofty idea that the moon’s renewal represents, *Birkat Ha-levana* has been hallowed to the point that one who recites it is viewed as if he is greeting the *Shekhina* (Divine Presence). Thus, in the academy of Rabbi Yishmael it was taught: “Were the people of Israel privileged to greet the presence of their heavenly Father only once a month (when reciting *Birkat Ha-levana*), it would have been sufficient for them” (*San*. 42a). Therefore, Abaye concluded that one must honor the *berakha* and recite it while standing (*San*. 42a.). One who finds it difficult to stand should lean on his cane or a friend and recite the *berakha*. And if leaning is too difficult, he may recite it while sitting.²².; BHL, *ad loc.*,**end of s.v. “u-mevarekh me’umad”; *Yalkut Yosef* 426:11. (*Ben Ish Ḥai*, Year 2, Vayikra 23 states that it is proper to recite the *berakha* with one’s feet together, but the prevalent custom is not to do so.)
Reciting this *berakha* is like greeting the *Shekhina* because the *Shekhina* alludes to *Knesset Yisrael* (the Assembly of Israel), both of which are related to the attribute of God’s kingship. See also Maharal’s *Ḥidushei Aggadot* 3:158, which states that every initial renewal contains an aspect of greeting the *Shekhina*. BHL *loc. cit.* states that we recognize God’s greatness through the moon and stars; therefore, reciting this *berakha* is similar to greeting the *Shekhina*.

footnotes:
²² SA 426:2; R. Akiva Eger, ad loc


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:3)

נהגו לכבד את הברכה ולאומרה במניין, וכשאין מניין טוב לאומרה בשלושה, אולם מצד הדין אפשר לאומרה גם ביחיד. כאשר יש חשש שאם ימתין ליום שיוכל לברך במניין ישכח בסופו של דבר לברך, עדיף שיברך ביחיד (באו"ה תכו, ב, ד"ה 'אלא').

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
It is customary to honor the *berakha* by reciting it with a *minyan*. In the absence of a *minyan*, it is best to recite it in a group of three, but technically one may recite it alone. If one is concerned that if he puts off reciting the *berakha*until a *minyan* can be gathered he will forget to recite the *berakha* altogether, it is preferable not to wait, but to recite it alone (BHL 426:2, s.v. “ela”).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:4)

נוהגים לצאת מחוץ לבית כדי לאומרה תחת כיפת השמים. שהרי למדנו שיש בברכת הלבנה מעין קבלת פני שכינה, וכשם שיוצאים לקבל את פני המלך, כך יש לצאת לקראת ברכת הלבנה. אבל חולה או מי שחושש שיתקרר אם יצא מהבית, יכול לראות את הלבנה דרך החלון ולברך (משנה ברורה תכו, כא).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
It is customary to go outside and recite the *berakha* under the open sky. After all, we learned above that *Birkat Ha-levana* is compared to greeting the *Shekhina*. Therefore, one should approach reciting this *berakha*as if one is going out to greet a king. One who is sick or concerned that he might catch a cold if he ventures outside may view the moon through a window and recite the *berakha* indoors (MB 426:21).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:5)

כדי לכבד את הברכה שיש בה קבלת פני שכינה, נוהגים לאומרה במוצאי שבת, שאז שמחים ולבושים בבגדים נאים. אולם כשיש חשש שמא על ידי ההמתנה למוצאי שבת יפסידו את הברכה, עדיף לברך ביום חול (רמ"א שו"ע או"ח תכו, ב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
In order to honor the *berakha*, which entails an aspect of greeting the *Shekhina*, we are accustomed to reciting it immediately after Shabbat, when we are joyful and dressed nicely. However, if there is reason to be concerned that waiting until *Motza’ei Shabbat* will cause us to miss the opportunity to recite the *berakha* altogether, it is preferable to recite it on a weeknight (SA*,*Rema 426:2).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:6)

בליל שבת נוהגים שלא לברך את ברכת הלבנה, כדי שלא לערב את שמחת השבת בשמחת ברכת הלבנה. אולם כאשר יש חשש שאם לא יברכו בליל שבת יפסידו את הברכה, יש לברך בליל שבת (רמ"א תכו, ב, משנה ברורה יב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
It is customary not to recite *Birkat Ha-levana* on Friday night, in order to avoid mingling the joy of Shabbat with that of *Birkat Ha-levana*. However, if there is reason to be concerned that one might not recite the *berakha* on time, he should recite it on Friday night (Rema 426:2, MB 426:12).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:7
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:7](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:7)

כפי שלמדנו, הלבנה רומזת לכנסת ישראל, וכנסת ישראל נחשבת ככלה לפני הקב"ה, ובכל חודש כנסת ישראל מתחדשת ומיטהרת ככלה לפני בעלה, ועל ידי כך מתווספת דבקות בין כנסת ישראל לקב"ה. וכשהעולם יתוקן מכל חסרונותיו, יתגלה לעיני כל הקשר שבין ישראל לקב"ה, וכמו שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". ולכן נוהגים לרקוד ולשיר אחר קידוש הלבנה. כרמז לזה יש נוהגים להתרומם מעט בעת שאומרים "כשם שאני רוקד" (רמ"א תכו, ב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
As we already learned, the moon alludes to *Knesset Yisrael* (the Assembly of Israel). Like a bride before God, *Knesset Yisrael* renews and purifies itself every month, just as a bride does for her husband. This strengthens the bond between *Knesset Yisrael* and God. And when all of the world’s flaws are remedied, everyone will recognize the special relationship that exists between Israel and God, as it says, “As a bridegroom rejoices over his bride, so will your God rejoice over you” (Yeshayahu 62:5). Therefore, a custom developed to dance and sing after *Birkat Ha-levana*. Along the same lines, there is a custom to rise on one’s toes slightly when saying, “Just as I leap toward You…” (Rema 426:2).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:8
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:8](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:8)

כיוון שצריכים לאומרה בשמחה, נהגו שלא לאומרה לפני תשעה באב, מפני האבל על החורבן, ולא לפני יום הכיפורים, מפני המתח מיום הדין המתקרב. במוצאי יום כיפור, למרות שעדיין לא אכלו, נוהגים לאומרה, כי בעת סיום הצום שמחים, על שזכו לעמוד לפניו בתשובה. אבל במוצאי תשעה באב נכון לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר שישתו ויאכלו ויצאו מאבילותם (רמ"א תכו, ב). אמנם אם יקשה להשיג מניין לאחר מכן, יכולים לקדש את הלבנה מיד לאחר סיום הצום (משנה ברורה תכו, יא, שעה"צ ט, ועי' להלן י, יט).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Since we must recite the *berakha* joyously, we do not recite it before Tisha Be-Av, when we are mourning the Temple’s destruction, or before Yom Kippur, due to the anxiety of the upcoming Day of Judgment. We do recite it, however, immediately after Yom Kippur, even though we have not yet eaten, because we are overjoyed to have had the privilege to stand before God in penitence. It is proper to postpone *Kiddush Levana* until the night after Tisha Be-Av, or until people have had a chance to eat and drink and leave their state of mourning (Rema 426:2). However, if it will be difficult to gather a *minyan* later on, a congregation may recite *Birkat Ha-levana*immediately after the fast is over (MB 426:11, SHT 426:9; see also below 10:19).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:9
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:16:9](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:16:9)

וכן מי שיושב שבעה, כיוון שהוא בצער, אם יוכל לדחות את הברכה, יאמר אותה אחר שיקום מהשבעה, ואפילו ביחיד. ואם לא יוכל לדחותה, כי ימי השבעה יסתיימו אחר סוף זמנה, יאמר אותה כשהוא אבל (משנה ברורה תכו, יא, כה"ח ה. סוף זמנה יבואר להלן יח).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Similarly, one who is sitting *shiva* should postpone reciting *Birkat Ha-levana* until after the *shiva* period is over, if possible, even if he will have to recite it alone, because he is grieving. If, however, he cannot postpone it, because *shiva* will end after the permissible time to recite the *berakha*, he should recite it even during his mourning period (MB 426:11, *Kaf Ha-ḥayim* 426:5; the latest time to recite the *berakha* will be elucidated below, section 18).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:17:1)

**ראש חודש / ראיית הלבנה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / Seeing the New Moon**


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:17:2)

מברכים על הלבנה בלילה, מפני שאז אורה נראה היטב ונהנים ממנו, אבל אם יראו את הלבנה בין השמשות, אין מברכים עליה, מפני שעדיין אור השמש מאיר, ואין נהנים באותה השעה מאור הלבנה (רמ"א תכו, א). לפני הברכה מסתכלים מעט בלבנה כדי ליהנות מאורה, אבל בעת הברכה אין נוהגים להסתכל בלבנה (משנה ברורה תכו, יג, כה"ח לד). ברך על הלבנה בשעה שהיא מכוסה בעננים – לא יצא, מפני שאינו יכול ליהנות מאורה. אבל אם היא מכוסה בענן קל בלבד, כך שאפשר לראות לאורה את מה שבדרך כלל רואים לאור הלבנה, אפשר לברך עליה. אמנם לכתחילה עדיף לברך כאשר הלבנה נראית בבהירות בלא שום הסתר, ויש שכתבו שעדיף לשם כך לדחות את ברכת הלבנה ללילה אחר, אולם מצד הדין אפשר לברך עליה גם כאשר ענן קל עובר תחתיה, הואיל ואפשר ליהנות מאורה. ונראה שכל זמן שניתן לראות את הקו התוחם את גבולה מותר לברך עליה.²³

footnotes:
²³ הרדב"ז ח"א שמא, כתב שהעיקר תלוי באפשרות ליהנות מאורה, והביאוהו אחרונים רבים, ומהם מ"א ומ"ב תכו, ג. ואמנם החיד"א במורה באצבע קפ"ד, כתב שאפילו אם היא מכוסה בענן דק וקלוש אין לברך עליה, וכ"כ בבא"ח ש"ב ויקרא כג. אולם משמע שמדינא, מוסכם שכל שנהנה ממנה יכול לברך. וכ"כ בילקוט יוסף תכו, ה. וכך עולה מדברי לקט יושר, שכתב בשם בעל תה"ד: "ופעם אחת לא ראה רק מקצת מן הלבנה, משום שהיה מקצת תחת הענן, ואפילו הכי היה מקדש". באשל אברהם בוטשאטש באר שמותר לברך כאשר אפשר לראות לאורה את רוב הדברים הנראים בלא הסתר עננים. ומשערים לפי האור שבליל ז', ובשעת הדחק אפשר לשער לפי האור שלאחר ג' ימים. ולדעתו, קרוב לאמצע החודש גם כשהענן יותר עב אפשר לברך, וסמוך לתחילתו רק כשהוא קלוש. אמנם מלשון פוסקים רבים משמע שהחילוק תלוי בעובי הענן ולא ביום הברכה. וכ"כ בס' קידוש לבנה ב, ג, ובהערות. לכן נלענ"ד, שאם רואים את קו הגבול של הלבנה, הרי שהיא נראית ואפשר לברך. ואם אין רואים את הקו אבל אפשר ליהנות לאורה, בשעת הדחק אפשר לברך, שכך היא דעת רוב הפוסקים.     ←יש שכתבו להסתכל בלבנה מעט בלבד, עי' במ"ב תכו, יג; כה"ח לד.אם ברך בלי שהסתכל בלבנה, אם בפועל יכל לראותה, כתבו רבים שיצא. ולמדו ק"ו מסומא, שלדעת רוב הפוסקים צריך לברך, כי ברכה זו נתקנה על חידוש הלבנה, וגם מפני שהסומא נהנה מהלבנה על ידי אחרים שמוליכים אותו לאורה. וכ"כ רש"ל, מ"א, א"ר ופר"ח. אמנם למהריק"ש לא יברך, כי אינו נהנה. ולמעשה, מספק הסומא לא יברך וטוב שישמע מאחר (עי' משנה ברורה תכו, א, באו"ה 'נהנין', כה"ח ב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
We recite *Birkat Ha-levana*over the new moon at night, because that is when it is clearly visible and one can benefit from its light. One may not recite the *berakha* if he sees the moon at twilight, because the sun’s light is still visible then and thus one does not benefit purely from the light of the moon at that time (Rema 426:1). Before reciting the *berakha*, one must look at the moon for a moment in order to derive pleasure from its light, but it is customary not to look at the moon when actually reciting the *berakha* (MB 426:13, *Kaf Ha-ḥayim* 426:34). If one recites the *berakha* when the moon is covered by clouds he has not fulfilled his obligation, because he cannot benefit from its light. However, if it is covered only by a thin layer of clouds, and one can see things that are usually visible by the light of the moon, he may recite the *berakha*. Nevertheless, it is best to recite *Birkat Ha-levana*when the moon is clearly visible, with no obstruction. Some authorities write that it is preferable to postpone *Birkat Ha-levana* in such a situation, but technically one may recite the *berakha* even if a thin cloud passes underneath the moon, since one can still derive benefit from its light. It seems to me that as long as one can discern the outline of the moon through the cloud, one may recite the *berakha*.²³ §184 that one may not recite the *berakha* if the moon is covered by even a very thin cloud, and *Ben Ish Ḥai*, Year 2*,*Vayikra 23 concurs. Nevertheless, it seems that all agree that technically one may recite the *berakha* as long as one benefits from the moon’s light. This is the conclusion of *Yalkut Yosef* 426:5.
*Eshel Avraham* (Buczacz) explains that one may recite the *berakha* if the light of the moon allows one to see most of the things that are usually visible when the moon is unobstructed. This is assessed based on the amount of moonlight on the seventh night of the month, or in pressing circumstances, on the fourth of the month. According to this opinion, one may recite the *berakha* toward the middle of the month (when there is more moonlight) even if the moon is covered by a thicker cloud, and one may recite it toward the beginning of the month (when there is less moonlight) only if the cloud is very thin. The *poskim*, however, seem to indicate that the distinction depends only on the thickness of the cloud, irrespective of the day on which the *berakha* is recited. So writes *Sefer Kiddush Levana* 2:3 (with notes). Therefore, in my humble opinion, it seems that if one can see the outline of the moon, it is considered “visible”, and one may recite the *berakha*.
Technically, though, the *halakha* follows the opinion of Radbaz and *Eshel Avraham*. This is apparent from the words of *Terumat Ha-deshen* quoted in *Leket Yosher*: “Once, he saw only a small portion of the moon, because it was partially covered by a cloud, and he nevertheless sanctified it.”
Some wrote that one should look at the moon only briefly. See MB 426:13 and *Kaf Ha-ḥayim* 426:34.
Many authorities write that one who recited the *berakha* without looking at the moon has fulfilled his obligation, as long as he could have seen it had he looked. They derive this, by logical inference, from the law of a blind person. Most *poskim* maintain that a blind person must recite *Birkat Ha-levana*, because the *berakha* was instituted in recognition of the moon’s renewal and thus applies whether or not one can see it. In addition, even blind people benefit from the moon, as others use its light to escort them. This is the viewpoint of Maharshal, MA, *Eliya Rabba*, and *Pri Ḥadash*. However, Maharikash maintains that a blind person should not recite the *berakha*, as he does not derive pleasure from the moon. In practice, a blind person should not recite the *berakha*, because of the uncertainty surrounding the matter. Nevertheless, it is preferable that he hear the *berakha* from someone else (see MB 426:1; BHL 426, s.v. “nehenin”; *Kaf Ha-ḥayim* 426:2).

footnotes:
²³ Radbaz 1:341 writes that it primarily depends on one’s ability to derive benefit from the moon’s light, and many Aḥaronim cite this position, including MA and MB 426:3. However, Ḥida writes in Moreh Be-etzba


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:17:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:17:3)

אם תוך כדי הברכה נתכסתה הלבנה לגמרי – ממשיכים לברך. אולם אם מראש ניתן לשער שתוך כדי הברכה יבוא ענן גדול ויכסה את הלבנה לגמרי, אין מתחילים בברכה, משום שלכתחילה צריך שכל הברכה תאמר בעת שהלבנה נראית (רדב"ז ח"א שמו; משנה ברורה תכו, ב, באו"ה 'ונהנין').

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
If, while reciting the *berakha*, the moon becomes completely obscured by clouds, one should continue reciting the *berakha*. However, if one estimates that while reciting the *berakha* a large cloud will obscure the moon completely, he should not begin reciting the *berakha*, because *le-khatḥila*, the entire *berakha* should be recited when the moon is in view (Radbaz 1:341; MB 426:2; BHL *ad loc.*,**s.v. “nehenin”).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:1
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:1](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:1)

**ראש חודש / זמן ברכת הלבנה**

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
**Rosh Ḥodesh / The Proper Time for *Birkat Ha-levana***


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:2
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:2](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:2)

לדעת הרבה ראשונים, זמן ברכת הלבנה מתחיל מהיום הראשון לראייתה, וככל שיקדים לברך מוטב (רמב"ם ברכות י, יז, רא"ש ועוד). אולם לדעת כמה פוסקים, מן הראוי להמתין עד שתגדל מעט וניתן יהיה ליהנות מאורה. יש אומרים שיש להמתין עד שיעברו עליה שלושה ימים שלמים, שאז אפשר להתחיל ליהנות מאורה (רס"ג, תר"י). ויש אומרים עד שיעברו עליה שבעה ימים, שאז כבר ממש אפשר ליהנות מאורה (שו"ת רמ"ע מפאנו ע"ח). וכן דעת כמה מגדולי המקובלים, ובראשם רבי יוסף ג'יקטיליא, שעל פי הקבלה יש להמתין שבעה ימים, וביארו שאור הלבנה המתחדש רומז להתחדשות האדם, ובכל עת שיש התפתחות חדשה יש חשש שמידת הדין תקטרג ותפגע בצמיחה החדשה, לכן ראוי להמתין שבעה ימים, כשבעת ימי בראשית, שאז כבר יתייצב האור, ושוב לא ניתן יהיה לקטרג על ההתחלה החדשה.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Many Rishonim maintain that the time for reciting *Birkat Ha-levana* begins on the first day the moon is visible, and that the earlier one recites the *berakha* the better (MT, Laws of *Berakhot* 10:17; Rosh; and others). Several *poskim*, however, posit that it is preferable to wait until the moon grows somewhat, when it is possible to benefit from its light. Some say that one should wait until three whole days pass, as that is when the moon’s light begins to be usable (R. Saadia Gaon, *Talmidei Rabbeinu Yona*), while others say that seven days must pass, because that is when one can begin to truly benefit from its light (*Responsa Rema* *Mi-Fano* §78). According to some of the greatest kabbalists – most notably, R. Yosef Gikatilla – one should wait seven days, for kabbalistic reasons. They explain that the renewal of the moon’s light alludes to man’s renewal, and whenever there is a new development there is concern that God’s attribute of justice might prosecute and hinder the new growth. Therefore, it is proper to wait seven days, like the seven days of creation, since by then the moon’s light will have stabilized and the attribute of justice can no longer prosecute against the new beginning.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:3
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:3](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:3)

למעשה, נוהגים לומר את ברכת הלבנה במוצאי שבת, כדי לאומרה בשמחה ובבגדים נאים. כאשר למנהג אשכנז ומרוקו, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שלאחר עבור שלושה ימים שלמים מעת המולד (ב"ח, משנה ברורה תכו, כ). ולמנהג ספרדים וחסידים, מברכים על הלבנה במוצאי שבת שחל אחר יום השביעי לחודש (שו"ע או"ח תכו, ד).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
The Sephardic and Hasidic custom is to wait until the seventh of the month to recite the *berakha* (SA 426:4), while the Ashkenazic custom is to recite it after three days have passed (*Baḥ*, MB 426:20). In practice, though, it is customary to recite *Birkat Ha-levana*on *Motza’ei Shabbat*, so that the *berakha* can be recited joyously, while wearing nice clothing. Thus, practically speaking, Ashkenazim and Moroccan Jews recite *Birkat Ha-levana* on the *Motza’ei Shabbat*that follows three whole days after the *molad*, while Sephardim and Ḥasidim recite it on the first *Motza’ei Shabbat* after the seventh of the month.


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:4
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:4](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:4)

כאשר מוצאי שבת חל ביום השביעי לחודש ועדיין לא עברו שבעה ימים שלמים מרגע המולד, יש אומרים שיש לדחות את הברכה ללילה הבא או למוצאי שבת הבא שיחול בליל י"ד (רש"ש, הגר"ז, כה"ח תכו, סא). ויש אומרים שאף אם חסרות כמה שעות עד לסוף היממה השביעית מעת המולד, אפשר לומר את ברכת הלבנה (כנה"ג, יחו"ד ב, כד). ובמקום שמתפללים ביחד בני עדות שונות, אם חל מוצאי שבת בשביעי לחודש, נכון שכולם יאמרו את ברכת הלבנה, שכך היא דעת רוב הפוסקים.²⁴

footnotes:
²⁴ עי' בב"י ושו"ע תכו, ד, ב"ח ומ"ב שם, כה"ח סא, ספר קידוש לבנה ג, א-ב. ולדעת הרבה ראשונים זמן הברכה מיד בחידושה, וכפי שכתב בשולחן לחם הפנים לרב יעקב רקח, שכך משמע שדעת רב עמרם גאון, בה"ג, רי"ף, רמב"ם, רא"ש, ועוד. וכתב הב"ח שמשמע מהגמרא שאין לאחר את קידוש הלבנה אחר שבעה ימים, וכן משמע מהרמב"ם שעדיף להקדים עד כמה שאפשר. לעומת זאת יש שלמדו ממסכת סופרים (כ, א) שאין לברך על הלבנה עד שיוכלו ליהנות מאורה, וכך דעת תר"י, ר' דוד אבודרהם, כלבו ועוד, וכך עולה למעשה מהדיון המובא לעיל בהערה 23. ועפ"י הקבלה כתבו לברך אחר שבעה ימים. למעשה מנהג נוסח אשכנז לברך אחר שלושה ימים. וכך מנהג מרוקו ועוד עדות מצפון אפריקה (כ"כ הרב משאש ועוד רבים). ומנהג רוב הספרדים עפ"י הקבלה, וכן מנהג חסידים, לברך אחר שבעה ימים. וגם בין הנוהגים כנוסח אשכנז יש שנהגו כך לכתחילה, וכ"כ חת"ס או"ח קב, וערוה"ש תכו, יג. ומ"מ כאשר היום השביעי חל במוצ"ש, אף שפעמים רבות עוד לא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד, נראה שעדיף לברך על הלבנה, מפני שלפי הפשט כבר אורה רב, ותחילת היום ככולו, ובמיוחד כאשר מדובר במוצ"ש, שאז הוא זמן שמחה שראוי לברכת הלבנה. ומנגד, לדעת כמה פוסקים יש להקדים את הברכה עד כמה שאפשר (רמב"ם ודעימיה), ויש אומרים שאין לאחרה יותר משבעה ימים (ב"ח). לפיכך, נכון לאומרה בליל שביעי, אף שלא עברו שבעה ימים שלמים מהמולד. וכ"כ כנה"ג, רמ"ע מפאנו סי' עח, נהר מצרים, א"ר, אשל אברהם בוטשאטש, מהרש"ם ועוד (עי' בס' קידוש לבנה ג, ח, ובהערות כז, וט, ויחו"ד ב, כד).נשים בברכת לבנה: כיוון שהברכה תלויה בזמן, נשים פטורות ממנה. ואמנם לפי מנהג אשכנז, נשים רשאיות לברך ברכות שתלויות בזמן, מכל מקום המנהג הרווח שאינן מברכות (משנה ברורה תכו, א). ועי' בפנה"ל תפילת נשים כג, א, 1.

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
There is a dispute regarding how to act when the seventh of the month begins on a *Motza’ei Shabbat*, but seven complete days from the time of the *molad* (168 hours) have not yet passed. Some authorities maintain that we postpone the *berakha* until the next night or the next *Motza’ei Shabbat*, which will fall out on the fourteenth of the month (Rashash, R. Shneur Zalman of Liadi, *Kaf Ha-ḥayim* 426:61). Others contend that even if a few hours remain until the end of the seventh day after the *molad*, one may recite *Birkat Ha-levana* (*Knesset Ha-gedola*, *Yeḥaveh Da’at* 2:24). If people from different ethnic backgrounds pray together and the seventh of the month falls out on a *Motza’ei Shabbat*, it is proper for everyone to recite *Birkat Ha-levana*, as that is the position of the majority of *poskim*.²⁵ and SA 426:4, *Baḥ* and MB *ad loc*., *Kaf Ha-ḥayim* 426:61, *Sefer Kiddush Levana* 3:1-2. Many Rishonim maintain that the *berakha* should be recited immediately upon the moon’s reappearance at the beginning of the month. R. Yaakov Rakaḥ writes in *Shulḥan Leḥem Ha-panim* that this seems to be the opinion of R. Amram Gaon, *Behag*, Rif, Rambam, Rosh, and others. *Baḥ* points out that the Talmud implies that one should not recite *Kiddush Levana* after the seventh day. Rambam, as well, indicates that it is preferable to recite it as early as possible. On the other hand, some *poskim* infer from *Sofrim* 20:1 that one should not recite *Birkat Ha-levana* until it is possible to benefit from its light. *Talmidei Rabbeinu Yona*, R. David Abudraham, *Kol Bo*, and others espouse this viewpoint. This is also the practical implication of the discussion cited above in n. 22. According to Kabbala, one should recite the *berakha* after seven days. In practice, the Ashkenazic custom is to recite *Birkat Ha-levana*after three days have passed. This is also the custom of North African Jews (R. Shalom Messas and many others). Most Sephardim and Ḥasidim, based on Kabbala, are accustomed to reciting the *berakha* after seven days. Moreover, some Ashkenazim follow this custom *le-khatḥila*, as Ḥatam Sofer OḤ 102 and AHS 426:13 state. Nonetheless, when the seventh day falls out on a *Motza’ei Shabbat*, it seems preferable to recite *Birkat Ha-levana* then, even if seven complete days from the *molad* have not yet passed. After all, there is already abundant moonlight and part of a day is often regarded in *halakha* as an entire day. Moreover, *Motza’ei Shabbat* is a joyous time, which makes it particularly suited for *Birkat Ha-levana*. In addition, several *poskim* maintain that one should recite the *berakha* as early as possible (Ramban and his adherents), while others assert that one should not recite it after the seventh of the month (*Baḥ*). Therefore, it is proper to recite it on the night of the seventh day, even if seven complete days have not passed since the *molad*. This is how *Knesset Ha-gedola*, *Responsa Rema* *Mi-Fano* §78, *Nahar Mitzrayim*, *Eliya Rabba*, *Eshel Avraham* (Buczacz), Maharsham, and others conclude.
**Women and Birkat Ha-levana**: Since this *berakha* is time-dependent, women are exempt from reciting it. And even though according to Ashkenazic custom, women may recite time-bound *berakhot*, the prevalent custom is that women do not to recite *Birkat Ha-levana*(MB 426:1). See *Peninei Halakha*:*Women’s Prayer* ch. 23 n. 1.

footnotes:
²⁵ See Beit Yosef


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:5
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:5](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:5)

מי שלא הספיק לומר את ברכת הלבנה סמוך לשבעה לחודש, יכול לאומרה עד סוף ליל ט"ו, שעד אז הלבנה עדיין במילואה, אבל אח"כ היא מתחילה להתמעט, ולכן אין לברך על הלבנה מליל ט"ז ואילך (שו"ע או"ח תכו, ג).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
One who failed to recite *Birkat Ha-levana* by the seventh of the month may recite it until the end of the night of the fifteenth, because the moon is still waxing until then. Afterward, however, the moon begins to wane; therefore, the *berakha* cannot be said from the night of the sixteenth and onward (SA 426:3).


###### Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:6
[Peninei Halakhah, Zemanim 1:18:6](https://torahapp.org/share/book/Peninei%20Halakhah%2C%20Zemanim/r/1:18:6)

אמנם לכתחילה נכון לחוש לדעת מהרי"ל, שסובר שאסור לברך על הלבנה לאחר שעבר מחצית ממחזור הלבנה (ארבע עשרה יממות שמונה-עשרה שעות וכעשרים דקות מזמן המולד). בתחילת ליל י"ד כמעט תמיד לא עבר מחצית המחזור, ובליל ט"ו פעמים שכבר עבר מחצית המחזור ופעמים שלא עבר (רמ"א תכו, ג, כה"ח נג). ומכל מקום למעשה, מי שאיחר ולא אמר את הברכה בליל י"ד, יברך עד תום ליל ט"ו (באו"ה תכו, ג; יבי"א ח, מב).

**Peninei Halakhah, English ed. Yeshivat Har Bracha:**
Preferably, one should take into account the opinion of Maharil, who maintains that one may not recite *Birkat Ha-levana* after half of the lunar cycle has elapsed (fourteen days, eighteen hours, and approximately twenty minutes, from the time of the *molad*). This time rarely elapses by the beginning of the night of the fourteenth. By the night of the fifteenth, the lunar cycle sometimes reaches the halfway mark and sometimes does not (Rema 426:3, *Kaf Ha-ḥayim* 426:53). Nevertheless, in practice, one who did not recite the *berakha* by the night of the fourteenth may recite it until the end of the night of the fifteenth (BHL 426:3, *Yabi’a Omer* 8:42).