## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 138:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:1:1)

שנים המוחזקים כו' אחר שישבע שאין לו כו' שבועה זו תקנת חכמים היא דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו והלך ותקף בטליתו של חבירו ואמר אני מצאתיה ורוצה להחזיק בה עד שיודע לו בדעתו האם חייב לו או לא להכי רמו רבנן שבועה עליה דאע"ג דלא פרשי אינשי מספק ממונא מספק שבועה פרשי ועד"ר: שאין כו' פחות מחציה לא רצו חכמים לתקן שישבע שחציה שלו משום דמרע לדיבוריה שאמר מתחילה כולה שלי אבל השתא ה"ק כולה שלי ולדבריכם שאינכם מאמינים בכולה שבועה שאין לי בה פחות מחציה ועד"ר: ופרש"י דוקא כו' כ"כ בפירושו שם דף ב' בד"ה סיפא במקח וממכר ע"ש ועד"ר: וכ"כ הרמב"ן כצ"ל הרמב"ן בנו"ן. דהרמב"ם פ"ט מטוען לא חילק וכ"כ המ"מ שם והב"י דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין חולקים ושכן עיקר ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:2:1)

ומש"ר ור"י כתב כו' שם ע"ב בתוס' בד"ה אי תנא מציאה: כיון שידוע לנפקד כו' אפי' קודם שבאו לפני ב"ד לחלוק עליו האי לפני ב"ד ל"ד הוא גם באשר"י בר"פ ליתא וע"ש באשר"י תמצא מבואר דה"פ דמשעה הראשונה שהפקידו בידו ידע הנפקד דשל א' הוא מנה ושל השני מאתיים מה שא"כ כשהפקידו יחד אצלו (כבר) [בגד] דסבר הנפקד דשל שניהן הוא דשניהן מצאוהו או קנוהו או ארגוהו יחד עד שתבעו אותו אח"כ וכל אחד אומר כולה שלי. והכלל הוא דכל היכא דמשעה ראשונה אף שאין שומעין דעתן ידוע להשליש שהוא נאמן שלהן וידו כידם שאינו של שניהן אין להוציא המלה מידו דדמיא לארבא דשנים מינצו עליה דלאחר שבא ליד ב"ד אסור ליתנו לשום אחד מהן בלי ראיה וכמש"ר בר"ם שאח"ז והרא"ש כתבו שם בשמעתין אבל כשאינו ידוע מתחילה דשל א' מהן הוא אזי הו"ל כאילו מוחזקין בו מתחילה ודינו כשנים המוחזקין בטלית דחולקין אף שלפי טענותיהן אחד בודאי רמאי הוא ודוק וע"ש באשר"י וכ"כ דבריו בסימן שאח"ז בדין ארבא ובסימן ש' בשנים שהפקידו זה מנה וזה ר' ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:3:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:3:1)

זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי כו' משנה שם ר"פ: ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים ז"ל הרא"ש שם מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה בה בלא שבועה אלא כדי שלא יכלול שום רמאות בשבועתו הזקיקוהו לכלול ג' חלקים בשבועתו אע"פ שנשבע על דעת ב"ד מאי דאפשר לתקוני תיקנו שלא לבוא לידי רמאות. מכאן ראיה שאם יראה לדיין כו' יכול להחמיר ולפרש בשבועתו כו'. וכ"כ הנ"י שם ר"פ במשנה. וכתב המ"מ פ"ט דטוען בשם הרשב"א דאם הוא דבר הראוי לחלוק לשליש ולרביע אילו רוצה נוטל ממנו החצי ונשבע על השאר שאין לו פחות מחציה עכ"ל. ומ"ש אולו רוצה כו' דלפעמים אינו רוצה מפני שלדעתו לא ישבע חבירו על הרביעית וישאר בידו כולה שלם ואז צריך לישבע שבועה שאין לו בה פחות מג' חלקים מפני הרמאות שאם ישבע שרביעית הוא שלו שמא יכוין על הרביעית מן החצי שחבירו מודה לו כו' אבל אם אינו רוצה להמתין אלא רוצה ליקח החצי שמודה לו בו ג"כ הרשות בידו דתו ליכא למיחש שהרי ישבע על החצי השני שבועה שאין לו בה פחות מחציה: והאומר חציה שלי ישבע כו' לשון תוס' אמאי ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי היה אומר כולה שלי ותירצו דמגו להוציא לא אמרינן כו'. ועמ"ש לעיל סי' פ"ב. ועיין בהגד"מ: כשאוחזין בשפתה שאין ביד שום אחד ממנה ג' כו'. פירוש ג' אצבעות והוא מגמרא שם דף ז'. ואע"פ שיש ביד אחד ג' פחות מעט והשני דבר מועט אפ"ה חולקים בשוה דפחות מג' לאו מידי חשיבי ולא שייך ביה תפיסה: אבל כל שיש ביד אחד מהן ג' נוטל בראש מה שבידו כיון דתפיס ביה והשאר חולקים:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:4:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:4:1)

ומ"ש אפילו שהטלית מוזהבת כו' והזהב לצד אחד כו'. שם בגמרא אמר רבא אם היתה טלית מוזהבת חולקים פשיטא (דקס"ד דכל הטלית הוא מוזהב) ל"צ דקאי דהבא בי מיצעי. הא נמי פשיטא. ל"צ דמקרב לגבי חד (ר"ל האי בי מצעי דקאמינא אינו ר"ל מיצעי ממש דאז לאיזה צד שיחתוך למחצה יבא לכ"א שוה אלא שעומד בי מצעי לשניהם כשיחלוק לארכה אבל לצד רחבה מקרב לגבי חד) מ"ד דא"ל פלוג הכי (לרוחב) קמל"ן דא"ל מאי חזית דפלגית הכי פלוג הכי ורבינו לא הזכיר דקאי הזהב באמצע דס"ל דל"ד קאמר דהא לפי מה דמסיק דקאמרינן ליה פלוג לאורכ' אפילו הזהוב עומד בצד אחד מהן בכל משך רוחבו גם כן חולקין לאורכה ויבא לכל אחד חלק ולא קאמר בי מצעי אלא לאפוקי כולה וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:5:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:5:1)

כ"א נוטל מה שבידו ובשבועה והשאר כו'. ז"ל הגמרא שם תני רב תחליפא בי מערבא קמיה דר' אבהו ב' אדוקים בטלית כ"א נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקים בשוה. מחוי רבי אבא ובשבועה עכ"ל וכתבו הרמב"ם בפ"ט דטוען ז"ל השאר חולקים בשבועה. ופי' המ"מ שם דבריו דמה שיש לכ"א בידו א"צ שבועה אבל יכול לגלגל אותו בשעה שנשבע על חצי הנשאר. וכ"כ רבי' האי אבל הרא"ש כתב שם שגם על מה שבידו נשבע מטעם שלא יהא כ"א תוקף בטליתו של חבירו ובשיטתו אזל רבינו וכן משמע לי מדברי רבי אבהו דעל הא דתפיס כל אחד אמר ובשבועה דאי על השאר מאי קמל"ן הא כבר נשמע ממשנתינו דקתני חולקים בשבועה גם הראב"ד ורמב"ן והרשב"א ס"ל כרבינו:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:6:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:6:1)

היה האחד אוחז בכולה והשני כו' כצ"ל וכ"כ מיימוני אוחז בכולה. וכן משמע בגמרא דקתני שם היתה טלית יוצאה מתח"י של אחד מהם המע"ה ואוקימנא לה שם דאתי לקמן כי תפיס לה חד מינייהו ואידך מסריך בה סירוכא עכ"ל הגמרא וגם בלא הגהות תיבת בכולה א"א לפרש בע"א דאם כן קשה למה מסריך בה מעט ולא יותר כיון שיש בבגד מה שלא תופס בו השני וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:8:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:8:1)

באו לפני ב"ד כששניהם אדוקים כו'. עד אבל אם טען כו'. שם דף ו' וכתב הרא"ש שם דנאמן לומר שזה חטפה ממנו ויחלוקו כיון דעד האידנא היו נידונים עליה וכשאמר השכרתיה לו אינו נאמן מפורש הטעם בגמרא דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא קא מוגרת ליה בלא סהדי ואפילו במיגו דתקפה לא מהימנינא דאנן סהדי דשקורי קא משקר וכמיגו במקום עדים דמי ועד"ר. והרמב"ם ז"ל כתב שגם כו' עד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:9:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:9:1)

שנים שחלוקים על בהמה כו' משנה שם ר"פ וגמרא דף ח' ע"ב ע"ש ובאשר"י שכתב דקמ"ל דלא אמרינן דהראשון עיקר והשני טפל לו שכן דרך עבדים לנוח מעט אחורי אדוניהם וגם אשמועינן דרכוב ומנהיג כאחד (והשני מנהיג לבד) קנו שניהם עכ"ל: וימכרוה כו' כן הוא שם דף ח' וקאמר ז"ל בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טריפה אי חלקית לה הא אפסדוה ומשום דסתם בהמה שרוכבים עליה אינה עומדת לאכילה מש"ה כ"ר האי דינא הכא בדין היו חלוקים על בהמה שרוכבים עליה:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:10:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:10:1)

ומש"ר וכן בכל דבר אין בו כדי חלוקה ויפסיד אם יחלקוה נראה דתרתי קאמר שאין בו כדי חלוקה או יפסיד אם יחלקוה וכן פירש"י ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:12:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:12:1)

ואם אחד רוכב ומנהיג ברגליו כו' ברייתא ואוקימתא דרב אשי דף ט' ע"ש: אותה ובית פגיה פי' מה שמן המוסירה בתוך פיה ועל לחיה של בהמה ומשום דבטל לגבי הבהמה: והשאר לא קנה לא זה ולא זה והטעם מפורש שם בגמרא:


###### Prisha, Choshen Mishpat 138:13:1
[Prisha, Choshen Mishpat 138:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/138:13:1)

כגון ב' שטרות של מתנה כו' לכאורה היה נראה דדוקא במתנה שייך לומר שודא דדייני לזה היה אוהב ולא לזה אבל במכר לא שייך שודא וכן משמע קצת מפי' רשב"ם שם בגמ' דף ל"ה אבל לקמן סי' ר"מ ס"ג כ"ר ב' שטרות שיוצאים על שדה אחת של מכירה או של מתנה כו' וכן פירש"י בפרק מי שהיה נשוי ואפשר דמש"ה כ"ר כאן ב' שטרות מתנה משום דבשטרי מכר כיון דדרכו למכור באחריות ופעמים נותנין העדים לבם וכותבין מאיזה שעה הקנה לו לידע לטרוף מאותו שעה נוכל לעמוד ע"י זה ולשאול למי הקנה תחילה משא"כ בשטר מתנה דגם כי איכא עדים דמסר לפניהם אכתי מסתמא אינן נותנים לב לכתוב שעת המסירה כיון שאין כותבין אחריות לסתם מתנה וכש"ר לקמן סימן ר"מ האי חילוק דכשיש בשטר קנין אזי ודאי ידעו העדים מאימת נקנה ע"י לו ע"ש ודוק: שודא דדייני פי' שתלוי בדעת הדיין ע"ל סי' ר"מ ולעיל בסי' קי"ט ס"ד: