## Prisha, Choshen Mishpat ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:1:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:1:1) מי שמת והניח כו' פי' מי שנוטה למות וז"ש צריך למנות עליהן כו' וכמעט כל סימן זה מפורש ממ"ש בגיטין דף נ"ב וממ"ש הרא"ש שם והרמב"ם פ"י ופי"א דה"נ: או שהניח כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"י דנחלות לשון צריך למנות ואע"ג שכתבתי בסמוך ר"ס רפ"ט שאם רוצים לעמוד בשיתוף יחד הרשות בידן וא"צ אפוטרופוס הכא מיירי כשאין הגדולים אנשים שיכולין להשביח הנכסים בטוב א"נ שכבר חלקו נכסיהן או שאינן סמוכין על שלחן אחד כ"כ המ"מ שם על הרמב"ם ע"ש ובלה"נ לא קש' מידי דה"ק כל אדם קודם שימות ישגיח על בניו הקטנים ויראה שיהיה אפוטרופוס עליהן להשגיח על שלהן ואם יודע אביו בבניו הגדולים שיתרצו ליטפל גם בנכסי הקטנים וראויין לכך מה טוב ואם לא יעמיד עליהן איש אחר וק"ל: ב"ד חייבין כו' לא שיהיה כח ביד כל ג' דעלמא שיעשו עצמן ב"ד על היתומים אלא ר"ל ב"ד הממונה בעיר או גדול בדורו וכן כתב בתשובת הרא"ש כלל פ"ה: למנות אפוטרופוס וכ"ש אם בעצמן רוצים להתעסק בצרכי יתומים דעושין: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:2:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:2:1) צוה המוריש כו' הרשות בידו דמצוה לקיים דברי המת ועוד ק"ו ממ"ש בפרק הניזקין שהרשות בידו למנות קטן לאפוטרופוס ואפילו מוטל בעריסה (וכמשר"ל בסימן רמ"ו) וכ"כ המ"מ: (ג) ואין ב"ד ממנין לא נשים כו' [עיין ב"ח]: ועם הארץ לפי שאין בור ירא חטא ומורי היתרא לנפשיה דאגר טרחא קא שקיל והרמב"ם והרי"ף מוקי לה בעם הארץ שאינו לא במצות ולא בדרך ארץ נמצא מה שכתב כאן שהן חשודין כו' קאי אעם הארץ לחוד אך קשה למה סיים רבינו יותר טעמיה דע"ה מטעמייהו דאחריני לכ"נ דצ"ל שהוא חשוד ור"ל בתנאי שיהיה ע"ה שהוא חשוד וכפי' הרי"ף והרמב"ם בש"ע וכב"י שהוא בחזקת חשוד על עבירות ע"ש ולפי מש"ר בסימן ל"ד סכ"ח בשם הרמב"ם ובלי פלוגתא ז"ל נמצא כל ע"ה בחזקת פסלות אם לא שיוחזק שהולך בדרכי הכשרים ע"ש א"ש הנוסח שלפנינו ללמדנו שמסתמא הם פסולים ובעבדים לא הוצרך לאמרו ופשוט הוא שהן נחשדין וק"ל: ואם מינם האב פי' הרשות ביד האב ולא חשבינן להו כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה ר"ן וכתב שם שר"י ורשב"א גרסו הרשות בידן וקאי אהב"ד פי' אם היה רגיל אביהן להאמין לאלו והיו עוסקים באמונה בחייו גם ב"ד ממנין אותו אחר מותו והביא ראיה לדבריהן ע"ש וב"י הביאו ומסיק וכתב דאף שגירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היא הרשות בידו מ"מ הדין דין אמת: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:4:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:4:1) וכתב הרמב"ם בודקין כו' פ' י' דנחלות כ"כ: וטוען טענותיהן ר"ל אם היתומים הן התובעים אבל כשהן נתבעין הא כ"ר בסימן זה סי"ח דאין לו לטעון בעדם וכן משמע לעיל סימן ק"י דרשאי כשהוא תובע אחרים וכן משמע מדברי המ"מ שהביא ב"י בסמוך סי"ח גם מבואר שם בסימן ק"י ס"ט דאם צוה מורישיהן [תנו שדה כו'] ממנין ב"ד אפטרופוס באולי יוכל לבטל הצוואה ע"ש: לא ירד לקרקעות כו' אבל למטלטלין ירד כמ"ש הטעם לעיל סימן רפ"ה סי"ד: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:5:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:5:1) צריכין ב"ד לחשוב עמו כו' שם פלוגתא דר' ורשב"ג והלכה כרשב"ג דאין מחשבין באחרונה וכתב הר"ן שם אבל לכתחלה מחשבין וזש"ר בסמוך סי"ו דא"צ ליתן חשבון היינו לבסוף אבל לכתחלה ודאי יקבלו ממנו חשבון לכל דבר שיתנו בידו שמאחר שכתבו ב"ד שטר ממה שהפקידו בידו אף אם באחרונה אין מחשבין עמהן מ"מ יראו הב"ד לפי השטר ההוא אם מחזיר להם את שלהם ואם ב"ד ימצאו ברשותן בעין מאותן מטלטלים הרי הן בחזקת היתומים וכן אם יחסר מן הנכסים כל כך שא"א שהוציא אותן בצרכי היתומים ויראה ב"ד בבירור גמור שהוא גזלם אין ספק שב"ד מסלקין אותו ומוציאין ממנו וכ"כ ריב"ש סימן שכ"ד: דהא על טענת ברי משביעינן ליה כו' ר"ל אע"פ דאין משביעין אפוטרופוס בטענת שמא מ"מ בטענת ברי כגון שאומר יודע אני שלקחת משלי כך משביעין אותו ר"ן וצ"ל שרבינו אמינהו אבי יתומים עצמו כ"כ דאי מינוהו ב"ד ס"ל דמשביעין ליה אפילו בשמא כמש"ר לקמן סכ"ב אך מש"ר וכאשר ימנו כו' משמע דקאי אמינוהו ב"ד וצריכין לדחוק ולומר דאף שמינהו אבי יתומים מ"מ אחר מותו כאשר הב"ד מטפלין עמו ונותנין לידו כל דבר ודבר בקצבה ובחשבון ע"ש זה כתב וכאשר ימנו שנקרא סוף המינוי על שם הב"ד (שוב מצאתי שכ"כ החכם בן לב בתשובתו) גם י"ל שמש"ה כתב וכאשר ימנו ל' רבים כדי שיהא נ"מ גם למינוהו ב"ד והיינו היכא דלא משביעינן בטענת שמא כגון דאין הכפירה ב' כסף לדעת הרמ"ה או שאין הודאה במקצת לדעת הראב"ד אפ"ה משביעינן ליה כשיש טענת ברי וע"י גלגול וכמ"ש לשונם סכ"ב להכי יקבלו הב"ד חשבון מיניה כדי שיהיו יכולין לטעון טענת ברי ולחייבו שבועה אפילו לא יהיה לו טענת ב' כסף וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:6:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:6:1) וכתב הראב"ד כו' שם הנ"י הביאו. ב' שטרות כו' כדי שיהא תמיד לוכרון לעיני האפוטרופוס מה שלקח מהן שיחזיר להן בסכומן: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:7:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:7:1) והאפוטרופוס רשאי כו' כל זה נלמד מעובדא דעמרם צבעא שם בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ב) וקאמר שם דאם אכל ושתה יותר אמרינן שמא מציאה מצא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:9:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:9:1) ומשביעין אותו פי' אע"פ שאין משביעים לשאר אפוטרופוס כיון שיש עדים שהפסיד צריך לישבע דכל כי האי לא איכפת לן במה שלא ירצה להיות עוד אפוטרופוס וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:10:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:10:1) וכתב הרמב"ם דוקא כו' שם בפ"י כ"כ וע"ש בהמ"מ טעמו וכ"כ ריב"ש סימן שכ"ד: וא"א ז"ל לא חילק גם הר"ן כתב בפ' הניזקין שהרי"ף חולק על הרמב"ם בזה גם הרשב"א כתב שלא ירד לסוף דעתו בזה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:11:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:11:1) בדרכי חשך ס"א בדרכי חשק ושם ברמב"ם ראיתי שכתב בדרכי החשד: שפורץ בגדרים ס"א שפורץ בנדרים ועיקר: שחייבים ב"ד לסלקו פי' המ"מ דכיון שנשתנה לגריעותא אחר מיתת האב מסלקין אותו ואומרים אילו היה כן בחיי האב היה האב מסלק אותו אבל אם היה כן בחיי האב ומינהו אין מסלקין אותו שהרי רצה בכך עכ"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:12:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:12:1) וכשמעמידין ב"ד כו' כלשון זה הוא לשון הרמב"ם שם בפי"א וכמו שסיים רבינו בסמוך וכתב עד כאן: ומש"ר ומטלטלין שלא נמכר שם כתוב ומטלטלים שלא נמכרו דלכתחלה הדין נותן שימכרו מטלטלין וירוויחו במעות במחצית שכר וכמ"ש הרמב"ם שם לפני זה בדין ב' בהדיא דמוכרין המטלטלים ויצטרפו המעות עם המעות של יתומים ע"ש ובודאי גם אחר שלא נמכרו ונתנו אותו לאפוטרופום אם יכול האפוטרופוס למכרן אח"כ מוכר אותן כי כן משמע ל' שלא נמכרו אבל ודאי אם יש קצת מטלטלין שאין מוכרין אותן משום שבת בית אביהן אותן הם ג"כ מונחין ביד האפוטרופוס ועמ"ש עוד מזה בסמ"ע אבל זה עיקר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:13:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:13:1) קרוב לשכר כו' שיתנה עמו שאם יהיה שם ריוח שיקבלו היתומים מחצית אותו ריוח ואם יהיה שם הפסד לא יקבלו היתומים כלום אלא הקרן קיימת וז"ל ב"י וכגון שהתנו שיעמדו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מהריוח הנמצא שם ממנו אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמור הוא עכ"ל בשם הרשב"ם וע' בי"ד סימן ק"ס: ונתן משכון זהב משובר וסיים הרמב"ם בזה ולמה לא יקחו משכון כלים של זהב ותירץ שמא של אחרים הוא ויתנו סימן ויטלוהו אחרי מותו אם ידע הדיין שאין זה אמיד עכ"ל ודברים אלו בב"מ דף ע' אך מ"ש הרמב"ם אחרי מותו כו' שאין זה אמיד כו' אינו בגמרא אלא ז"ל בודקין גברא דאית ליה דהבא פריכא כו' אבל דבר מסויים לא דילמא אתא מריה ויהיב ביה סימנא וכתבו התוס' והרא"ש ז"ל ותימה היכי שקיל האי ע"י סימנא הא מצי האי לומר לקוח הוא בידי ואי חיישינן שמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן לא יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד נאמן לומר לקוח הוא בידי דמימר אמר מציאה אשכח או מתנה נתנו לו וי"ל דילמא אחר מיתת המקבל יביא המפקיד עדים שהפקיד ביד אביהם כלי שיש בו סימן זה ומאחר שמביא עדים על כך אין להם לב"ד להעלים שלא להראות אותו חפץ לעדים ויכירו אם הוא זה דכיון דעדי הפקדון נתנו סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו והו"ל כעדים וראה לגבי יתמי דלגבי דידיה כל זמן שלא ראוהו בידו מצי למימר לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי לך אבל ליתמי לא טענינן מילתא דלא שכיחא וצריכין אנו להראותן לעדים ואם יכירוהו הו"ל עדים וראה אבל בדהבא פריכא (אין) סימן דמשקל לא הוי סימן כו' ע"ש שהאריכו ולפי דבריהם איירי אפילו באמיד וכמש"ר לקמן סימן רצ"ז ס"ה אלא שהרמב"ם ס"ל דבאינו אמיד אפילו אינו מביא אחרי מותו עדי פקדון אלא יהיב סימנא בגוויה נמי אין טענינן ליה דשלו הוא וכ"כ בהדיא המ"מ על דברי הרמב"ם ע"ש: וכמה יפסקו בשכר כו' או שליש השכר או חציו או רביע כו' מדקאמר וכמה יפסקו בשכר דמשמע יפסקו שכר להמקבל וגם מדלא קאמר כסדר או חציו או שליש או רביע כו' מוכח דמ"ש שליש או חציו קאי אהמקבל שיתנו לו שליש או חציו או אפילו ג' רביעיות ולא ישאר ליתומים אלא רביעית ולפי זה יהיה כסדר: ונראה שצריך כו' ז"ל ב"י אין בדברי רבינו הכרע ועד"ר: ואכלי זוזא ר"ל שהב"ד יתנו להן מעט מעט לצורך פרנסתם: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:14:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:14:1) ופירש"י הטעם מפני שיש לבית דין כח כו' ובהרא"ש כתב טעם אחר משום דתיהוי ללוה אימתא דב"ד ונראה דרבינו מש"ה כתב טעם דרש"י להחמיר דלטעמו אם לא נתנו בבית דין אסור ליקח הריוח כיון דלא הפקידו ממונא דהמקבל ביד ב"ד ואפשר דגם הרא"ש מודה בהאי טעמא ע"ש באשר"י ובב"י עוד בשם תלמידי רשב"א ע"ש: וכן במשכנתא בנכייתא אפילו לדברי האוסרין כו' עיין בי"ד סימן קע"ב: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:15:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:15:1) כתב הראב"ד כו' הנ"י פרק מי שמת הביאו גבי הניח בנים גדולים וקטנים כו': ונ"ל שגנאי כו' וב"י כתב דאין כאן בית מיחוש כיון שהודיע הדבר לב"ד וע"ל ס"ס רצ"ב סכ"א בשומר פקדון ואיתא שם בברייתא דכשמכרו בב"ד לא ימכרנו לעצמו והשמיטו רבינו שם והב"י תמה עליו שם וכאן (כמגיות) [תמה] בהיפך וגם קשה על הראב"ד ועל הב"י הבא לישבו ההיא ברייתא דשם מוכח דאפילו מכרו בב"ד לא ימכרנו לעצמו וי"ל דס"ל דדוקא במוכר פקדון שישאר בעין בידו אית ביה משום לזות שפתים דלא ידעו כל הרואים שהב"ד מכרוהו לו משא"כ במעות דיתמי דאין סימן במטבע ולא יכירם בידו ועוד דהכל יודעים דמעות רגילים ליתן לעסוק בהו וליתן ריוח מהעסק לבעל המעות משא"כ דמשתמש בכלי של חבירו דלא ידעו דברשות בית דין עושה ויסברו דמשתמש בשלהן בלא רשות מיהו אכתי קשה דהא בהדיא תנן פורטין מעות צדקה לאחרים ולא הגבאי לעצמו והביאו הטור לעיל ר"ס ע"ב ללמד מיניה דאם השכין פסל וקרדום דמשכירו לאחרים ולא לעצמו והרי פורטין מעות דבר שאינו בעין הוא וגם רגילים לפרוט ואפ"ה אסר לעצמו לכן צ"ל דהראב"ד והב"י ס"ל דדוקא הכא ביתומים מותר גם לו כיון דמודיע תחלה לב"ד שהן אביהן והו"ל כאילו התנה עמו מתחלה דגם במשכון מותר בהתנה עמו ושאני התם במשכון ולקמן בפקדון דאין שייך לומר הודיעו לב"ד דאין בית דין נזקקין לדברים כאלו ורבינו אינו מחלק וס"ל דבכולם שייך לזות שפתים וחשד וסמך לקמן בסימן רצ"א אמ"ש בסי' ע"ב וכאן בסימן ר"ץ וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:16:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:16:1) מי שיש בידו כו' עובדא דרבינא בס"פ אלמנה נזונת: לא יאמר אעשה בהן כר כ"פ הרי"ף והרא"ש ולאפוקי מהרמב"ם שם וע' בב"י ובש"ע: ונראה דזה לא איירי כו' כתב ב"י ויש לדחות דגם זה דינו כאפוטרופוס דאע"ג דלא נתמנה מ"מ כל שנכסי יתומים בידו דינו כאפוטרופוס דלא גרע מיתומים שסמכו אצל ב"ה שדין אותו ב"ה כדין אפוטרופוס (וכמש"ל סל"א) וכיון שזה אסור גם אפוטרופוס שנתמנה אסור כ"א ע"פ ב"ד ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:17:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:17:1) האפוטרופא רשאי למכור עבדים כו' נ"ל להגיה בהמה ועבדים וכן הוא שם פ' הנזקין דף נ"ב וכן הוא ברמב"ם פי"א דנחלות וכן מוכח כאן מהא דמסיק: אבל לא ימכור להניח כו' פירש"י שמא יגנבו המעות קודם שיתנם ליד איש מהימן למחצית שכר ואפוטרופוס פטור מגניבה ואבידה כדלקמן דאי לאחר שנתנו לאיש מהימן קרוב לשכר ורחוק להפסד ודאי הוא חייב בגניבה ואבידה דלא עדיף מש"ש וק"ל: ורשב"ג אוסר גם בזה שמא לא יצלחו או שמא יצא עליהן ערעור ויטרפו אותן מן היתומים: וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עד"ר: ולכ"ע כו' לוקח בדמיו שוורים דר' יוסי קרא לשור שדה על שם שהוא עיקר קיום השדה והיינו דוקא כשהוא צריך אותו עתה להשדה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:18:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:18:1) היה לאדם תביעה כו' ברייתא שם: שמא יתחייב בדין ז"ל המ"מ וא"א שיעמדו בדין ואם זכו זכו ואם נתחייבו לא עשו ולא כלום דא"כ לקתה מדת הדין שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח לפיכך אמרו שאין האפטרופוס כשאי ליזקק ואם עבר ונזקק ונתחייב לא עשה ולא כלום עכ"ל ודעת רבינו נראה ג"כ כן אבל דעת רש"י שאפילו לכתחילה יכול לדון בשבילם אלא שאם יזכה יזכה ואם יתחייב לא עשה ולא כלום: אבל אם ירד כו' וזכה כו' פי' האפוטרופוס: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:19:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:19:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:19:1) ואפי' ליקח מהעבד דמים כו' שם בברייתא ופירש"י לכי שאין גופן קנוי להן לשחררן אבל מוכרין אותן לאחרים לתקנת היורשים כגון להאכיל או ליקח שדות (וכנ"ל) ואותן האחרים שהיו רוצים לתת להם כסף לפדות עצמן הם יקחום ויהיו קנויים להם ואח"כ ישחררום ע"כ ודוק בלשונו שכתב ויהיו קנויים להם שר"ל שאותן הנותנים לו המעות כדי שיהיו משוחררים לא תהיה כוונתם בנתינת המעות שיהיו העבדי' משוחררים מיד שיצאו מרשות היתומים אלא יתנו המעות בתורת קנין ואחר שיהיו קנויים להם הם ישחררו אותן כפי רצונם ונראה שזהו מש"ר ולוקחין מהן המעות ע"מ שהם יוצאים לחירות דודאי אין כוונתן בע"מ שיתנה אפוטרופוס עם הלוקח שישתחררו דמאי איכפת ליה בשחרורו ואין עניינו לדין זה אלא כלומר שלא יקבל הדמים כ"א אדעת שיהא קנין גמור ושמיד הלוקח יצא לחירות ולא ממנו ולפ"ז גרסינן ברבינו ע"מ שהם יוציאום וכל' הגמרא הנ"ל וכ"כ בש"ע ולא יוצאים דמשמע שיוצאין מעצמן לחירות בקבלת המעות וק"ל ועמ"ש בסמ"ע מזה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:20:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:20:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:20:1) סוכה לולב כו' שם בברייתא ואף ע"פ שכל מצות הללו לא נצטוו אלא לחנכן: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:21:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:21:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:21:1) מיהו אם פסק עליהם צדקה כו' בפ"ק דב"ב: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:22:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:22:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:22:1) וכאשר יגדלו היתומים כו' פרק הניזקין (גיטין דף נ"ב) פלוגתא דרשב"ג ור' והלכה כרשב"ג: ונשבע בנקיטת חפץ כו' כד"א כו' שם במשנה והלכה כאבא שאול דאמר כן וטעמא מפורש שם ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:23:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:23:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:23:1) וא"א הרא"ש היה אומר כו' לא מצאתי להרא"ש ז"ל שכ"כ ובודאי ע"פ היה אומר כן ולכן כ"ר היה אומר ומדרכו של ב"י לכתוב כן אבל כאן לא כ"כ ולא ידעתי למה: שהוא תועלת יתומים כו' ושאין בו הפסד נראה דה"ק דאין להן הפסד במה שלא ישביעוהו לזה דהא אם יבקשו אחר לא ימצאו מי שרוצה לישבע: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:24:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:24:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:24:1) וכפר איהו בשתי כסף כו' ואפ"ה לא בעינן הודאה במקצת פי' אע"פ שלענין כסף משוינן ליה לשאר שבועות דאורייתא כדלעיל ר"ס פ"ח אבל לענין הודאה לא משוינן ליה ודע שבר"ס צ"ג כ"ר בשם הרמ"ה שאם יש גם הודאה במקצת אפילו במינהו האב משביעינן ליה ע"ש וע' מ"ש מזה בסמוך בדרישה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:25:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:25:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:25:1) ואם יש לאפוטרופוס חלק כו' נראה שזהו סיום דברי הרמ"ה הוא וטעמא דמסתבר הוא דכיון דיש לו חלק בריוח לא אתי לאמנועי אף כי רמית עליה שבועה ב"י: שתהא בטענה שתי כסף והודאה במקצת פי' טענה מיקרי החילוק שנשאר ביניהן אחר ההודאה ומתחלה טענוהו בשתי כסף ופרוטה והוא כפר בב' כסף ומודה בפרוטה והיינו דומיא דשאר שבועות אלא דבעלמא אין נשבעין אטענת שמא וכאן נשבעין אפילו בטוענו ע"ז שמא: או שתהא האפוטרופסת עדיין קיים בידו דקדק וכתב עדיין קיים בידו ר"ל שאינו מבקש ליתן מידו עתה אלא עדיין קיים מונח בידו וא"כ מה שבידו הוא ההודאה ממילא אבל אי הוה בעי ליתן לו הו"ל הילך: אבל אם אין כו' פי' אבל אם לא היתה טענה והודאה כשיעור הזה אז אין כאן שבועת המשנה דהיינו שבועת אפוטרופוס אלא אם טען אותה טענה אחרת ודאית או בענין עזבונו טען עליו טענה ודאית ונשבע היסת מגלגלין עליו שלא עיכב בידו כלום משלו דהיינו שבועת אפוטרופסים כו' וכן מבואר בש"ע: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:26:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:26:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:26:1) כגון דגדלי יתמי כו' הוצרך לומר כגון דגדלי יתמי ולא אמר שהב"ד טוענין עליו ברי לנו שיש לך עוד כך וכך בידך משל היתומים דא"כ אין כאן שבועה אלא היה צריך לשלם דאין לך עדות גדולה מזו דאף שהן אפוטרופסין ואביהן של יתומים מ"מ כשרים הן לדון ולהעיד כמ"ש הרא"ש והביאו רבינו בסמוך והיותר נראה משום דאיירי כאן באפוטרופוס הבא לסלק נפשו לאחר שגדלו היתומים ומוסר להם מה שבידו ואז רואין מה שנחסר להן וטוענין עליו ברי ואף שאין היתום יודע כ"א ע"פ ב"ד או איש אחר א"ל שזה מחזיק בשלו מיקרי טענת ברי ומשביעין ליה ע"ז אפילו ש"ד וכמש"ר בשם הרי"ף בס"ס ע"ה סל"ג ע"ש אבל היכא שבא האפוטרופוס לסלק נפשו אין בודקין אחריו בסתמא להשביעו דמהיכי תיתי לומר שמבקש לתפוס מה שבידו מש"ה נקט האי לישנא וק"ל: דמיחייב לישבע שבועת השומרין כו' פי' וכל שבועת שומרין שבועת שמא היא ואע"ג דהאפוטרופוס נאמן לומר מכרתי והאכלתיהו מ"מ לא האמינוהו בטענת נאנסתי כיון דאונס לא שכיח אבל לא איירי כאן מגילגול וק"ל: וכ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק ש"ד ק"ק דמשמע מדבריו דלא משכחת שישבע במינהו אבי יתומים כ"א שבועת התורה אבל לא שבועת האפוטרופוס ולעיל ר"ס צ"ג כ"ר בהדיא בשמו דכי איתא הודאה במקצת אפילו מינהו אבי יתומים ואפילו בטענת שמא משביעינן ליה ועוד שכתב כ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה כו' למה לן תו עסק שבועה כיון דאיכא טענת ברי דהא כבר כתב בשם הרי"ף דמשביעינן ליה על טענת ברי וא"ל דבא לאשמועינן דנשבע ש"ד או ש"ח דהא לא התחיל בזה הרמ"ה אלא כתב סתמא דמשביעינן ליה לכן נלע"ד לפרש דמ"ש ואיכא עסק שבועה כאילו אמר או עסק שבועה דמתחלה כתב הרמ"ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה כו' ואח"כ כתב וכ"ש היכא דליכא טענת שמא אלא טענת ברי ר"ל כמ"ש הרי"ף הנ"ל או איכא עסק ש"ד דעד א' או מודה מקצת וגם זה הלשון אכל שכן דהתחיל בו קאי דהוא יותר כל שכן מטוען טענת ברי שהרי כאן איכא תרתי טוען טענת ברי וגם איכא עסק שבועה דאורייתא דעד אחד או מודה מקצת והא דלא כתב נמי מודה מקצת בטענת שמא כמ"ש בסימן צ"ג משום דאינו נכנס בגדר הכ"ש וגם י"ל דמש"ה דקדק וכתב או איכא עסק ש"ד דעסק משמע דלא איירי בש"ד עצמו אלא מיירי בטוען טענת שמא ב' כסף ופרוטה והוא מודה לו בפרוטה או כופר הכל ויש לו עד אחד אפרוטה דזהו מיקרי עסק וצד ש"ד והיינו טעמא דהרמ"ה בסימן צ"ג דחייב לישבע בכה"ג כיון דיש בו צד ש"ד [והא] דלא כתב שם עד אחד י"ל דחדא מינייהו נקט וה"ה לאידך ומה שסיים כאן וכתב דאשתבע ש"ד ה"ק המודה מקצת ועד אחד גורמין בעלמא ש"ד ומ"ש זה לכ"ש ה"ט כיון דחשדינן ליה בשמא כשבועת שומרין שמא עדיין הוא בידו אע"ג דליכא ראיה לדבר כ"ש היכא דאיכא הודאת פיו במקצת או עד אחד וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:27:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:27:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:27:1) כתב ר"ח דאפוטרופוס שפשע כו' בפרק שור שנגח ד' וה' כתבו התוס' ראיה דחייב (וב"י הביאו מההוא דפ' המפקיד בההוא אפוטרופוס דזבין תורא דלא הו"ל ככי ושיני כו' ע"ש ובאשר"י פרק הניזקין גם בחידושי רשב"א פ' הנ"ל: כל כמה דלא כו' עד לגניבה ואבידה ל"ח פי' ודאי אם ידוע שנגנב מידו דבר חייב לישבע שמא פשע בה עד שנגנב ע"י פשיעתו דכבר נתבאר דאפוטרופוס חייב לישבע שבועת שומרין היכא דטוען דאיתנס מידו אבל היכא דלא ידעינן שנגנב מידו דבר והוא טוען שלא נגנב מידו דבר לא חיישינן שנגנב להשביעו על שלא פשע ועל הגניבה בעצמו ודאי פטור כדמסיק: והרמב"ן כתב דבמינוהו כו' כן הגיה ב"י כי הרמב"ם לא דיבר כלום מזה: דבמינוהו ב"ד כו' דס"ל דיש לו דין ש"ש בההוא הנאה דיצא עליו קול דמהימן הוא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:28:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:28:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:28:1) ההוא אפוטרופא דיתמי כו' עובדא בב"מ דף מ"ב ע"ש: ומש"ר משתלמין מן המוכר כו' מבואר לעיל סימן רל"ב סט"ו ורבינו סמך אמ"ש שם ומש"ה קיצר כאן ושם ביארתי בארוכה ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:30:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:30:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:30:1) לאחר שנמסרו כו' פי' והתחיל להתעסק בצרכיהן וכדמסיק: בין מינהו אבי יתומים דהכי איתא כו' כצ"ל וכן הוא בס"א: משהחזיק כו' והיינו דוקא כשנשאר כאן במדינה אבל אין חובשין אותו להיות מוכרח לדור דוקא כאן בשביל זה וכמש"ר בשם הרמב"ם סימן רצ"ג ס"ד לענין נפקד ע"ש ובד"מ כאן: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:31:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:31:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:31:1) יתומים קטנים שסמכו כו' משנה שם ריש דף נ"ב: וכתב הראב"ד כו' הרא"ש הביא שם דברי הראב"ד שכתב ז"ל ק"ו הדבר השתא באפוטרופוס דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא עביד אמרת לא ישבע משום דילמא ימנע כ"ש כשסמכו מאיליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה וכתב עליו הרא"ש ונ"ל דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך היתומים אצלו ויכלה ממונם מאחר שאין לו לישבע ולא שייך דאתי למימנע בשביל השבועה דמי בקש מידו ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין להם עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה עכ"ל: וכתב הא דיש לו דין אפוטרופא כו' בריב"ש סימן תצ"א הביא לדברי הרמ"ה ע"ש ולא הזכיר שם בדבריו קטן בן ט' אלא סתם פעוטות וגם תמוה דהא קיי"ל דזמן פעוטות מתחיל מבן ו' ולמעלה עד י' ולמעלה כל חד לפי חורפתו וכמ"ש בר"ס רל"ה וכתב שם שכן דעת הרמ"ה ואפשר לומר דס"ל כשהוא בן ט' שנים ועומד בעשירית תו א"צ בדיקה משא"כ לפני כן דצריך בדיקה וכמש"ר בשם הרמ"ה ריש סימן רל"ה ר"ל עד עשרה צריך בדיקה שהוא בחזקת שאינו חריף ולפ"ז צ"ל דעד י' דקאמר שם עד ולא עד בכלל קאמר וריב"ש דכתב שם ומבן עשר ולמעלה אין צריך בדיקה נ"ל מהתחלת עשר ולמעלה וק"ל: וא"א כתב דאין חילוק עד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:32:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:32:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:32:1) לשון הרמב"ם ז"ל אע"פ כו' עד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הכל מדברי הרמב"ם הן שכ"כ בסוף הלכות נחלות ע"ש: שהוא רוכב ערבות כו' נ"ל שהוא ע"ד כי אלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים ודרשו חז"ל אפילו חלש למעלה וגבור למטה אימת חלש על גבור ק"ו איפכא שהגבור מלמעלה וחלש מלמטה וכדפירש"י בפ' וזאת הברכה על רוכב שמים בעזרך וגו' ולכן נקט הרמב"ם בלישניה רוכב ערבות וגם מביא רישא דקרא סולו לרוכב בערבות כו' וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:33:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:33:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:33:1) אעפ"כ אין מונעין ממנו כו' אבל מוכיחים אותו ש"ע: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:35:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:35:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:35:1) שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' בכלל פ"ז סימן ג' כ"כ: שהאפוטרופוס מעיד כו' וכה"ג כ"ר לעיל סימן קכ"ו לענין הרשאה דמורשה יכול להעיד: ומילתא דפשיטא דמעיד כו' בתשובה לא כתב דמעיד אלא כך הוא שם ומילתא דפשיטא הוא כשאינו מקבל כרס שאינו נוגע (הוא) בדבר (ע"כ בסי"ב וי"ג) [ע"ש בס"ג] ור"ל הואיל ואינו נוגע בדבר יכול להיות דיין לכוף לראובן לפרוע אלא שמתחלה השיב לו שגם התוס' בשם ר"י כתבו שהאפוטרופוס יכול להעיד וכמ"ש בעל העיטור ע"ש וק"ל: ומ"ש ומילתא דפשיטא הוא כשאינו מקבל פרס דאינו נוגע בדבר ק"ק אף אם יקבל פרס אינו נוגע בדבר כשמקבל הפרס עכ"פ הן שיוציא ממון או לא וכמש"ל סימן קכ"ג בדין מורשה ע"ש ונראה דה"ק היכא דאינו מקבל כרס מילתא דפשיטא הוא בלי שום חילוק משא"כ כשמקבל פרס אז יש חילוקים בדבר אם עכ"פ נותנים לו הפרס או דוקא אחר שיוציא או לפי ערך דאז אינו דיין ועד וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:36:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:36:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:36:1) ראובן היה אפוטרופא דיתמי כו' סוף כלל ק"ג כ"כ: שאין להוציא מהיתומים כו' פי' אבל בעודו חי נאמן זה ע"י פנקסו כדלעיל סימן צ"א וכ"כ כאן מור"ם ז"ל ודוקא בדא"ל ליתן לפועל והוא לא ידע שלא נתן לו וה"ה לעצמו ואינו יודע כמה נתן לו אבל אם הב"ה מכחישו וא"ל לא כ"כ נתת לי ודאי שאין החנוני נאמן על פנקסו להוציא מידו וע"ל סימן צ"א: ###### Prisha, Choshen Mishpat 290:37:1 [Prisha, Choshen Mishpat 290:37:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/290:37:1) שמעון ולוי כר כלל פ"ב סימן ב': שמה שמסר ראובן ליהודא כו' פי' מפני שאינו אלא שליח ולא ניתן לו כח לעשות שליח במקומו וצריך הרשאה מקטנים או מב"ד וכן מסיק שם בתשובה ע"ש: