## Prisha, Choshen Mishpat ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:1:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:1:1) המלוה את חבירו בעדים כו' משנה בפרק ג"פ וכתבתי לשונה בדרישה ע"ש: ואינו גובה מנכסים משועבדים נכסים משועבדים היינו קרקעות שמכר הלוה שאז לא בא עליהן לטרפן כי אם מצד שנשתעבדו לו תחלה דהיינו שהיו ביד הלוה בשעת ההלואה או שכ' לו דאקני אבל בעוד שאינן מכורין אינו בא עליהן מכח שם שיעבוד אלא חובו על הלוה וכשאין לו מגבין לו הב"ד מנכסיו דנכסי דאינש אינון ערבין ליה אף אם לא היה בידו תחילה ואפי' לא כתב לו דאקני ואפי' מגלימא דעל כתפיה וק"ל ועד"ר: ולקמן ית' כו' בסימן ס"ט בדין כתיבת יד ובסימן ע' לענין המלוה בעדים: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:2:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:2:1) ואם מלוה את חבירו בשטר גובה מן כו' שם בגמרא דף קע"ה ע"ב אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה בע"פ גובה מנכסים משועבדים מ"ט דמדאורייתא משתעבדי נכסי לוה למלוה שנאמר יוציא לך את העבוט וה"ה למקרקעי ומ"ט אמרו ע"פ אינו גובה אלא מבני חורין משום פסידא דלקוחות שלא ידעי שזה חייב לו כלום אבל כשהוא בשטר כיון דאיכא שטר ועדים מפקי לקלא ולקוחות שקנו מיניה אינהו דאפסדי אנפשייהו משא"כ בכ"י שאין שם עדים וליכא קלא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:3:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:3:1) אפילו לא כתב בו אחריות כו' פי' אחריות שכותב בו איך ששיעבד לו נכסיו ועמ"ש בסמ"ע ר"ס ס"א תוכן ל' אחריות: דקיי"ל אחריות ט"ס הוא בפ"ק דב"מ דף כ"ד אמרינן הכי ור"ל הסופר שכח לכתבו והטעם משום דחזקה הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי ואפי' בכל הלואה בלא שטר הול"ל הכי אלא שכיון דלית להלואה קלא אין בידינו להפסיד הלקוחות: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:4:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:4:1) לפיכך אף ע"פ שראו העדים כו' לא יכתבו כו' י"מ דאסמוך ליה קאי וה"ק כיון דשטר עדיף כחו דטורף בו ממשועבדים ואפי' לא נכתב לו אחריות לפיכך אין לעדים לכתוב לו שטר ואפי' לא יזכירו בו אחריות בלא רשות הלוה שאולי אינורוצה לשעבד לו אחריות וז"א חדא דא"כ לא הו"ל לסתום ולכתוב שאולי אינו רוצה שיהא שטר עליו אלא הול"ל שאולי אינו רוצה שיטרוף ממשועבדים ועוד דא"כ היה משמע שאם יאמר המלוה כתבו לי שטר ופרשו בו שלא באחריות רשאין לכתוב לו וז"א חדא דס"ס לא ניחא ליה ללוה דליפוש שטרי עליו ויתזלו נכסיו וכן הוכיחו בהדיא בתוס' וכ"כ הרא"ש כתבתי ל' בסמוך בס"ו ועוד איכא נפקותא אחרינא דשמא יפרע לו ולא ידע שיש ביד המלוה שטר עליו וזה יחזור ויתבענו ולא יהיה נאמן לומר פרעתי משא"כ במלוה בעדים דהלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים וכ"מ להדיא מל' הרמב"ם פי"א דמלוה דמה"ט לא יכתבו העדים שטר בלא ידיעת הלוה לכ"נ דאריש הסימן קאי שכתב המלוה את חבירו בעדים זהו נקרא מלוה ע"פ והוא מל' המשנה וכמ"ש שם ע"ז כ' לפיכך כו' כלומר כיון שאמרו חכמים שהלואה בעדים נקרא ג"כ הלואה ומלוה ע"פ הוא לפיכך א"י לומר לעדים שהלוה לו בפניהם לא הלויתי לו כ"א אדעתא שיכתוב לו שטר וכמ"ש באם הקנה לו בקנין דמה"ט מסתמא כותבין לו וקמ"ל דבזה לא ישמעו לו כיון דלא יפה כחו בקנין ואולי אינו רוצה שיהא לו שטר עליו מכל הני טעמים הנ"ל וזהו שסיים וכתב ז"ל אם לקח לו בקנין כותבין לו מסתמא ודוק: ומ"ש אע"פ שראו העדים כו' פי' ר"ל העדים שייחד לזה להלוות לו בפניהן והן הן שנקראו עדים ומש"ה ג"כ כ' העדים בה"א הידיעה שקאי אריש הסימן שכתב המלוה לחבירו בעדים וקמ"ל דל"מ כשהודה בפניהן שח"ל דלא יכתבו לו שטר דדילמא שלא להשביע קאמר כן אלא אפילו אם ראו שהלוה לו אפ"ה לא יכתבו לו אבל אין לפרש דמיירי בעדים שלא ייחד להלואתו אלא שראו מעצמם ההלואה דכה"ג אפי' קנה בק"ס לפני עדים לא יכתבו אחרים שראו ההלואה והקנין שטר אלא עדי קנין עצמן וכמ"ש רשב"א בתשובותיו סימן אלף ע"ג הביאו הב"י והד"מ בסימן ל"ו ובסימן זה ס"ה ע"ש וק"ל: ה"ג עד שיאמר להם הלוה כתבו כו': ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:5:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:5:1) אבל אם לקח בקנין כו' דסתם קנין לכתיבה עומד בפרק חזקת (דמ"ו) ופירש"י דכיון שהקנהו אין לך יפוי כח גדול מזה ומסתמא רוצה שיכתבו לו ע"כ והיינו דוקא כשהקנה לו בפני המלוה וכמ"ש בסמוך סכ"א גבי אין כותבין שטר למלוה בלא לוה גם לפני זה בסי"ח אמש"ר אפילו כתבו סתם ע"ש. ועמ"ש בהגד"מ ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:6:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:6:1) שחייב לו מנה ולקח בקנין כו' ואז אצ"ל אתם עדים כיון שלקח בקנין כמש"ר בסימן פ"א: אפילו שנשתהה זמן מרובה כו' למדו מהא דת"ר בפ"ב דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים וכפי' הגאון ע' באשר"י שם ובבה"ת שכ"ה שהביאו ואע"פ שיש פירושים אחרים להאי ברייתא וכמש"ל סימן כ"ח בפרישה מ"מ גם פי' זה עולה לדינא ועד"ר: וא"צ לחוש שמא פרע כ"כ הרא"ש ויהיב טעמא דהא ידע שקנאה בק"ס ממנו וסתם קנין לכתיבה עומד ואילו פרע הו"ל לאודועי לסהדי שפרע ואיהו דאפסיד אנפשיה: ואפילו אם מת הלוה כו' וכן אם מת המלוה כו' נראה דה"ה אם תרוייהו מתו דכותבין ורבינו כ' דמת א' מהן משום רבותא וה"ק אפילו אם מת הלוה ומלוה חי דסד"א דיפה כח היתומים לגבי המלוה החי ולא ליכתבו שטר עליהן קמ"ל וכן אם מת המלוה והלוה חי קמ"ל דאע"ג דאין היתומים יכולין לטעון ברי שלא פרע דאיכא למימר דמסתמא פרע ולפחות הו"א דלא נכתוב להו עד דנשייליה ללוה תחילה דדילמא יברר שפרע קמ"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:7:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:7:1) אבל אם הלוה כו' בב"ב (דע"ז) מימרא דרב חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכ' הרא"ש שם כן לענין קנין דמכירה ובפרק זה בורר גבי הא דאמרינן הודה בפני ב' וקנה מידו כו' כתב הרא"ש ג"כ לענין שטר הלואה וכ' דאף ע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד היינו כל כמה דלא הדר ביה לא בעי לאימלוכי בי' ואע"ג דלא אמר כתבו אבל אם מיחה ודאי לא יכתבו חובתו בע"כ וטעמא דשטר אית ליה קלא טפי מקנין וזיילי נכסיה וגם בתשובת הרא"ש כלל נ"ז וכלל ס"ו סימן ב' השוה הלואה למכירה וכ"כ ג"כ הב"י וע"ש שהאריך לפני זה בזה ללא צורך: לפיכך אם יאמר המלוה כו' ל' הרא"ש שם ואע"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו כו' ורבינו שכתב תיבת לפיכך ה"ק הואיל דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד א"כ מסתמא היה דעת המלוה בשעת הקנין ע"מ שיכתוב לו שטר וזה בא למחות מלכתוב לפיכך יכול הוא לומר תחזיר לי מעותי וק"ל: תחזיר לי מעותי שומעין לו ואם יטעון הלוה פרעתי אינו נאמן ואע"ג דהמלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים שאני הכא דלקח בקנין וכמש"ל ר"ס ע': ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:8:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:8:1) אפילו הודה בפני ג' כו' בפרק ז"ב ועד"ר שם כתבתי ל' הגמרא ומדכתב רבינו אין כותבין משמע אבל הודאה מעלייתא מיהא הוה בין תובעו בין לא תובעו אפי' לא אמר א"ע וכ"כ נ"י ולא יכול לטעון תו טענת השטאה או השבעה (אבל טענת פרעתי יכול לטעון כמ"ש אח"כ) והיינו דמחלקינן בסמוך בין מטלטלי למקרקעי דכיון דעכ"פ הקרקע שלו שהרי הודה ולא יכול למיהדר ביה א"כ שטר אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ואמאי נכתביה משא"כ מטלטלין דמחוסר גוביינא וכמ"ש שם והאי אין כותבין דקאמר היינו אחר שיצאו אם חוזר ובא המלוה ובקש לכתוב לו הודאתו אבל בעודן בב"ד כותבין וכ"כ הרמב"ם בפ"ד דטוען דין ג' והנ"י וכמ"ש ג"כ בסמוך סי"א עס"ז: ואפילו אם אמר הוו עלי דייני כצ"ל וכן הוא ל' הגמרא שם וכן הוא ברמב"ם ובש"ע ובדרישה כתבתי ל' הגמרא דאיתא שם דאפילו כנפינהו איהו יחד והושיבם לב"ד ואמר הוו עלי דיינים בהודאתי זו אפ"ה אמרינן שלא נתכוין אלא להעדים בעלמא על הודאתו ולא שיהיה עליהם תורת ב"ד למכתב עליו שטרא (שם כתבתי דרבינו קיצר במה שלא כ' רבותא זו וסמך אמ"ש בסוף אא"כ קבעו הג' מקום דמשמע דוקא בכה"ג) משא"כ כשקבעו מקום להתקבץ כדי לדון דהיינו שבעל דינו תבעו ושלחו אחריו כדי לדון על תביעתו שאז ודאי הוא יודע שהודאתו בפניהם עשה מעשה ב"ד ותיפוק ליה קלא ואדעתא דהכי הודה מש"ה כותבין אותו בשטר ול' רש"י שכתבתי בדרישה משמע דהדין נותן שכל כה"ג כותבין שטר אף שהוא אינו רוצה ולא דמי להא דקיי"ל דהלוה יכול למחות מלכתוב השטר דהא גם שם כשמוחה בעי להחזיר דמי הלואה למלוה וכמש"ר בסמוך ואם לא יחזיר כתבינן בע"כ וה"נ בהודאה אין בידו למחות לכתוב ההודאה עד שיתן לו הדמים כפי ההודאה כנ"ל ביאור הדברים וכ"מ ברמב"ם ור"י ודוק בדרישה: אפילו לא אמר א"ע כל' זה כ' גם מור"ם בהג"ה ואפשר דהוא נקט שפיר עדים לרבותא דאפילו אם גם א"ע לא קאמר אפ"ה כותבין וק"ל: וכתב הרמב"ם והוא שיכירו כו' בפ"ז מטוען כ"כ ושם קאי ג"כ אהודאה (וצ"ע אי מיירי בהודאה שהודה א' לחבירו ובלא קנין אבל אי ראו עדים שהלוה לו מעות ואמר כתבו שטר א"צ שיכירו אותן וע"ל סי' מ"ט כ' דין זה סתם): ומ"ש שלא יערימו לחייב את איש אחר מה"ט פשוט דצריכין להכיר הלוה דאל"כ יש לחוש דיעשה קנוניא עם המלוה להעלות לו שם אחר כדי להוציא מאותו אחר שהעלה שמו כשמו וכמש"ר בסימן מ"ט וגם להמלוה צריכין להכיר לדעת הרמב"ם משום שמא הביא א' מן השוק לפני עדים במקום המלוה כדי שיכתבו ויחתמו לו שט"ח ולא לוה עד לאחר זמן מהמלוה ששמו כך ואז ימסור לו השטר ונמצא הוא שטר מוקדם ויטרוף מלקוחות שלא כדין וגם זה הוא בכלל במ"ש שיערימו לחייב את איש אחר והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כ' רבינו בסמוך סכ"ג בשם הרמב"ם דהיינו דוקא בשטר הקנאה דקנה המלוה מיד בשפת הקנאה ואע"פ שלא הלוה לו ומש"ה לא כתב רבינו כן בשם הרמב"ם אאם הודה בפני עדים וקנו מידו דצריך שיכירו את שניהם דהתם כיון שקנו מידו אע"פ שאין מכירין המלוה אלא הלוה כותבין וכתב המ"מ על דברי הרמב"ם בפכ"ד ממלוה וב"י הביאו לקמן סי' מ"ט ע"ש ואף לדעת רבינו דלא ס"ל בהא כהרמב"ם אלא ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו ובדין טריף וכמ"ש בס"ס זה מ"מ לענין שיכירו המלוה ס"ל כוותיה דרמב"ם ולא מטעמו אלא משום דשמא האי מלוה מעלה שמו בשם אחר ושמא לא ניחא לההוא אחר דליפקא עליה קלא דיש לו חוב אצל פלוני וכמש"ר בשם הרמ"ה לקמן בסימן רל"ח מש"ה גבי מכירה דהיכא דמשמע מתוך השטר שהמקח היה מדעת שניהם אין כותבין שהם מעידין איך שהלוקח חפץ במקח שפעמים לא ניחא ליה בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דלמא גרים ליה האי קלא הפסד מאנפי אחריני ע"ש וה"ה לענין הלואה משא"כ כשכותבין להלוה לחוד דאז אין כותבין בל' נוכח להמלוה ולא נפיק עליה קלא שמעות הלואה הוא שלו גם יש לחוש שהמלוה יעלה לנפשו שם אחר כדי לאפקועי מלוה זו ממי שנתחייב לו הוא ולכך צריכין להכיר להמלוה וכמש"ר בסימן מ"ט ע"ש ושם בסימן מ"ט כתבתי עוד טעם אחר לדברי רבינו למה צריכין להכיר ג"כ שם המלוה ובו נתיישב טפי ל' חיוב לאיש אחר לדברי רבינו ע"ש ועמ"ש בסמוך סי"ז עוד מזה: שהודה לו במטלטלין אפילו כו' פי' ל"מ כשהודה לו בדמים שהוא דבר הניתן להוציא ואינו בעין דפשיטא שאין כותבין משום דכ"ז שלא נכתב שטרא מצי לאשתמוטי זימנא בתר זימנא אלא אפילו במטלטלין שהן תמיד בעין כגון במטלטלין של פקדון דאסור ליגע בהן ולא שייך בהו טעמא דאישתמוטי אפ"ה אין כותבין דלא ניחא ליה דליהוי עליה שטרא דתו לא מהימן לטעון החזרתי לך וכ"כ הרמב"ם ומש"ר טעם במטלטלין משום דמחוסרי גוביינא הוא מל' הגמרא וע"כ צ"ל להרמב"ם דגם זה דיכול לומר החזרתי הוא בכלל זה דאמר דמחוסרים גוביינא וכמ"ש בדרישה וכן נפרש ג"כ ל' רבינו ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:9:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:9:1) אבל הודה במקרקעי כותבין שהרי לא שייך בי' טענת חזרה: ובמטלטלי נמי אם המודה חייב באחריות כו' דין זה לא מצאתי לא בגמרא ולא בתוס' ולא בשום פוסק אך לפי הטעם שכתבנו הוא ממילא (כדמוכח לקמן בס"ס זה) דכיון דהטעם שאין כותבין הודאתו במטלטלין היינו משום טענת חזרה א"כ כשהודה אומר בב"ד הריני מודה שיש לפלוני בידי כך וכך מטלטלין ועלי להחזירם לידו ונכסי משועבדים ליה לגבות מטלטלין אלו או ודאי אף בלא כתיבה לא שייך טענת חזרה דהוי כאדם המתפיס את חבירו דבר ואמר ה"ז לך אם לא אחזיר לך דבר זה דודאי לא מצי להוציא המשכון מידו ולמימר החזרתי לך כ"ז שיש בידו של זה מה שהתפיס וה"נ דכוותיה וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:10:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:10:1) ופי' התוס' הא דהודאה כו' דוקא לטרוף לקוחות כו' דברים הללו לא מ"כ בתוס' בשום מקום רק בדברי הרא"ש פ"ק דב"מ (סוף דק"ל) מ"כ דברים הללו (ואפשר שבתוס' שהיו ביד רבינו היה כ"כ שם) אהא דאמרינן שם בגמרא (די"ז) פלוגתא דר"י ורב זביד אליבא דר"נ דר"י אמר א"ל צא תן לו ואמר פרעתי נאמן ור"ז אמר אפילו בחייב אתה ליתן לו (ר"ל אף שאין במשמעותיה שיתן לו מיד אלא שנראה לב"ד שיתחייב שיעיינו עוד בדינו) אפ"ה נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' ז"ל הרא"ש ואע"ג דאמרינן לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימרא פרעתי דאפילו במלוה בשטר הומ"ל הכי אי לאו דא"ל שטרך בידי מאי בעי והיכא דידוע לן שלא פרע או שהוא מודה (ולא חיישינן בזה לקנוניא דלקוחות אפסידו אנפשייהו כיון דידעי דהודה לו) גובה מהלקוחות עכ"ל והן הן הדברים שכתב רבינו כאן בשם התוס' ובזה נתיישב הל' מה שהביא רבינו בשם התוס' שכתבו הא דהודאה בב"ד כו' וזה לא נזכר לפני זה אלא שהעתיק מ"ש התוס' אדברי ר"ז וכדברי הרא"ש הנ"ל וקאי רבינו אהודאה בלא קנין ובלא שלחו לו ג' אחר שנתקבצו יחד לדון שקאמר לפני זה דלא מיחשב הודאה זו לכתוב עליו שטר כ"א כשהודה בקרקעי וע"ז שייך נמי קושיית התוס' והרא"ש הנ"ל דאמאי הא קיי"ל דהודאה בפני ב"ד אפילו בלא קנין מיחשב כמלוה בשטר וכתב רבינו בישוב זה כמ"ש התוס' התם בישוב דר"ז הנ"ל דדוקא לענין טירוף מלקוחות מיחשב כשטר ולא לענין נאמנות באומר פרעתי וזהו שסיים וכתב לפיכך אין כותבין כו' אבל בהודאה בקנין או שנתקבצו ג' יחד לדון ושלחו לו לבא ובא והודה לפנוהן אז א"צ לומר פרעתי ומש"ה כתב רבינו לעיל ס"ח דכותבין אפילו לא אמר א"ע וכאשר פירשתי דברי רבינו כן מוכח מדברי הרמב"ם בהדיא בפ"ז דטוען בדין גד"ה גם הרי"ף כתב האי שינויא אהאי קושיא גופה וכתב לפני זה עוד שינויא אחרינא וחילק בו בין ציית דין ללא ציית ואותו תי' תפס הרמב"ם בלשונו ופי' לא ציית היינו שג' קבעו עצמן לדין ישלחו אחריו וכמ"ש בדרישה ע"ש גם בשם בעה"ת וחילוק זה כתב רבינו ג"כ וכמ"ש הכל בדרישה וע"ש ובזה דברי רבינו מבוארים: ואמש"ר בין א"ל חייב אתה ליתן כתב הרא"ש שם טעמו משום דאין המון העם מפרישין ומבדילין בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והכל נחשב להם פסק דין ועבידי דפרעי אבל כשהכחישוהו עדים אחר שאמר פרעתי להיות מוחזק כפרן ע"י העדים בזה חילק שם ר"ז בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו וכמש"ר לקמן ס"ס ע"ט ובאשר"י דב"מ שם (ד"ד) וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:11:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:11:1) ומש"ר לפיכך אין ב"ד כותבין כו' פי' לפיכך אין ב"ד כותבין שטר הודאה לאחר שיצא מב"ד דשמא פרעו בנתיים אבל קודם שיצא ודאי כותבין וכ"כ נ"י וכן דייק דברי הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך שכ' ויצא כו' גם אדין אם לא היו ג' קבועין אלא שקבצן המלוה והודה הלוה לפניהם כ' שם הרמב"ם ובא אח"כ התובע ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו משמע דוקא אח"כ וכן צריך לפרש דברי רבינו כמ"ש בדין זה לפני זה בס"ח אלא שהפסיק לכתוב רבותא דס"ל לראבי"ה דל"מ בא"ל הב"ד בע"פ צא תן לו דנאמן אלא אפילו כתבו עליו פסק דין נאמן לומר פרעתי וטעמיה דראבי"ה כ' המרדכי פ"ק דב"מ ז"ל ואינו דומה לש"ח שנכתב לגבות בו ואילו פרע לא היה מניחו בידו דמלוה משא"כ בפסק דין דאינו נכתב אלא משום דאין הדיינים נאמנים לומר לזה חייבנו אחר שיצאו מב"ד ועד"ר מ"ש מזה וממשמעות ל' רבינו והרמב"ם דכתבו ז"ל אבל אם טוען שפרעו נאמן כו' עד לפיכך אין ב"ד כותבין לו אע"פ שהודה בפניהם כו' משמע דמש"ה אין כותבין משום דאחר שיהיה כתב ההודאה בידו לא יהיה נאמן ובפסק דין יכול להיות דמודה לראבי"ה דנאמן עליו לומר פרעתי דאין שייך בו הטעם הנ"ל שכ' ראבי"ה והא דכתב רבינו ס"ס ע"ט סי"ג דבאמרו הב"ד צא תן לו דנאמן הנתבע לומר פרעתי לפיכך אין כותבין לו פס"ד שמא פרעו ויבא לגבות בו אינו ר"ל דלא יהא נאמן לומר פרעתי אלא ר"ל אולי יתיישן הדבר ויאמר להד"ם ויוחזק כפרן ע"י פס"ד זה וכמ"ש בדרישה וגם ראבי"ה נראה דמודה בשטר הודאה שבידו שא"צ וא"ש כפשוטו מש"ר אח"ז וכ"כ הרמב"ם ואע"ג דבתשו' מיימוני סימן ס"ו בשם מהר"ם השוה פס"ד וכתב הודאה להדדי גם במרדכי פ"ק דב"מ בשם ר"מ אין ראיה משם דהא הן כ"כ שם בשמם דס"ל דאפילו אפס"ד א"נ לומר פרעתי מש"ה השווהו לכתב הודאה והביא תשובת מיימוני ראיה ממנו משא"כ לראבי"ה דס"ל דנאמן לומר פרעתי אפס"ד נ"ל דמודה דבכתב הודאה א"נ דזיל בתר טעמו וכנ"ל ואף דכתב המרדכי שם אחר דברי ראבי"ה הנ"ל ז"ל אבל הרב רבינו משה כ' וז"ל אין הנתבע נאמן לומר פרעתי כשהפס"ד ביד התובע ע"ש נ"ל דט"ס הוא וצ"ל רבינו מאיר שכ"כ תשו' מיימוני הנ"ל בשמו ואע"ג דבמרדכי שם הביא לדבריו ראיה מטירפא ובתשובת מיימוני בשמו ראיה מכתב הודאה הנ"ל מדאין כותבין לו איכא למימר דהא והא אמר מהר"ם אבל בדברי הרמב"ם לא מצינו שכ"כ וגם הב"י כ' בשם מהר"ם שכן כתב בהדיא ודוק ועיין מה שכתבתי עוד מזה בדרישה לשיטת הב"י כו' גם מ"ש הד"מ בזה בס"ח ומ"ש שם עליו. ועוד אני אומר דאף אם נאמר דהרמב"ם ורבינו ס"ל דגם בפס"ד א"נ לומר פרעתי וכפשטא דלישנא דרבינו דס"ס ע"ט הנ"ל מ"מ אין כאן קושיא דרבינו לא כ' דברי ראבי"ה משום דס"ל כוותיה אלא להגדיל הרבותא דאל תתמה במ"ש דנאמן לומר פרעתי אכשב"ד א"ל צא תן לו וחייב אתה ליתן לו דהא ראבי"ה כ' דאפילו אפס"ד נאמן לומר פרעתי. ומ"ש אח"ז וכ"כ הרמב"ם קאי אדברי עצמו הנ"ל ודוק ולכל א' מב' דרכים הנ"ל נסתלקה קושיית ותמיהת הב"י אדברי רבינו ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:13:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:13:1) וכ"כ הרמב"ם שנים שבאו כו' משום דבגמרא היא פלוגתא בחייב אתה ליתן לו אם נאמן לומר פרעתי ושהן כותבין לו מש"ה כתב רבינו שכן כתב הרמב"ם דקיי"ל כר"ז דאין חילוק ביניהן עוד קמ"ל דצריך לישבע היסת כשטוען שפרעו והיותר נראה דקמ"ל בהאי וכ"כ הרמב"ם לאפוקי מפירש"י שפי' מ"ש בגמרא ואם בא ואמר כתבו לו כו' דר"ל כתבו לו אדרכתא וכמש"ל בסמוך וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:14:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:14:1) שטר הודאה שחתמו בו שנים כו' ז"ל הגמרא פז"ב (דכ"ט) ההיא אודיתא דהוי כתיב בה בדוכרן פתגמא וכל לישנא דבי דינא (כלומר דלא הוי כתוב בה זכרון עדות אלא ל' זכרון דברים שהוא ל' דיינים וכל שאר דברים ג"כ היו כתובין בל' ב"ד ולא היו חתומין עליו אלא ב') ולא היה כתוב בה במותב בי תלתא הוינא וחד ליתוהי ואר"נ כל כה"ג חיישינן לב"ד טועין ארנב"י אי כתב בי דינא תו לא צריך למיחש ופרש"י דהכל יודעין שאין ב' קרוים ב"ד והקשו ע"ז ודלמא ב"ד חצוף היה וכדשמואל כו' ובזה דברי רבינו מבוארים במ"ש בד"א כו' כגון זכרון עדות ור"ל דאז ליכא ריעותא במה שאין חתומים עליו אלא ב' מש"ה אמרינן מסתמא ידעו וכ"ש אי הוי חתומין עליו ג' דכשר בין דכתב בל' עדות בין בל' ב"ד כיון דליכא ריעותא אבל אי לא כתב בל' עדות בתחלה אלא זכרון דברים וגם אח"כ כתב ובפנינו ב"ד הודה וכו' דאילו נזכר אח"כ בשטר ל' עדות סופו מוכיח על תחלתו ולא היו נחשבין לטועין גם י"ל דלרבותא כ"כ דאע"ג דכתוב בו ובפנינו ב"ד הודה פסול ולאפוקי מרנב"י הנ"ל אבל הראשון נ"ל עיקר: ומ"ש ולא כתוב וחד ליתוהי כך הוא דרכן לכתוב כשמת א' מהן נמצא דאיכא ריעותא מש"ה חיישי' שמא טעו וא"ת הא קשה דיוקא דדברי רבינו אהדדי דמתחלה משמע דבעינן שיהיה כתוב דוקא בל' עדות הא סתמא פסול ואח"כ כתב דפסול משום דכתוב בל' דיינים הא סתמא כשר וי"ל מפני דנהגו דכותבין בהודאה בל' עדות או בל' דיינים וק"ל ע"ל סימן מ"ו סכ"ג דכתב רבינו כעין דין זה לענין קיום שטרות שצ"ל כן: ולא הוי חתימו בה אלא ב' הוא מפ"ב דכתובות (דכ"ב) וכתבתי שם דאם היה כתוב בו במותב תלתא הוינא כו' אע"ג דלא כתוב בו בי דינא וגם לא וחד ליתוהי דמכשירין הקיום דאמרינן שחד מת או הלך לו ונראה דה"ה כאן הדין כן אלא משום דאין רגילין לכתוב כן כי אם בנוסח דקיום שטרות מש"ה כתבוהו שם ולא כאן: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:15:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:15:1) אא"כ מוכיח כו' וי"מ כו' שם אהך דר"נ הנ"ל שהקשה ודלמא ב"ד חצוף הוי השיב הגמרא דכתב ביה ב"ד דרב אשי ודלמא בי ר"א כשמואל ס"ל דכתיב בה ואמר לנא רבנא אשי ע"כ וכן הוא בכתובות (דכ"ב) וז"ל רש"י שם בכתובות ב"ד דרבנא אשי אורחא דמלתא קאמר שהוא היה ראש בימי ר"נ ב"י בעל המימרא (כלומר וה"ה לכל גדול בדורו מומחה מקרי לענין זה) וא"ל רבנא אשי לאזקוקי לו ולקיימו (שם בכתובות אקיום שטרות קאי וכמ"ש ג"כ בסימן מ"ו סכ"ב לענין קיום שטרות ע"ש) דכיון דר"א גופיה הזקיקו איהו ודאי לג' אמר. וי"מ ואמר לנו ר"א תלתא נינהו ול"נ לי דאי ר"א חד מנהון מאי וא"צ דכתוב ביה עכ"ל רש"י. נראה מל' שהוא הבין דעת המפרשים שפי' דואמר לנו הוא דא"צ לכתוב ולחתום לו מש"ה הקשה עליהן דא"כ כיון שגם הוא היה אחד מאלו שנתוועדו לזה ל"ל לומר להם שיכתבו ורבינו שכתב לפי' די"מ ולא חשש לקושיית רש"י הנ"ל וגם מדהאריך רבינו בהבאת דברי הי"מ שכתב אם יש בו ל' שמוכיח כו' כגון כו' הול"ל בקיצור כגון כו' וכל' רש"י הנ"ל נראה דה"ט שס"ל שדעת רבינו שהי"מ ס"ל דאפילו לא נזכר בשטר שא"ל כתבו לו אלא נזכר בו סתם וא"ל איזה ענין שיהיה ג"כ כשר דסוף סוף נשמע מיניה שהיה שם עוד אחד עמהם שא"ל מה שאמר להן וכיון שהיה שם עוד אחר מסתמא נכתבה ההודאה בדעת שלשתן ובדין כתבוהו ולא חיישינן לטועין ולפ"ז א"ש שלא הזכירו בגמרא מה היתה האמירה אלא א"ל סתם ונראה דזה הכריח הי"מ לפרש פי' אחר ולהוציא משמעות הגמרא מפשוטו דקאמר א"ל ר"א ולדידיה הוי ר"א ל"ד כלל דהא לא בעינן מומחה כלל אלא סבירא ליה דאיידי דנקט בשינויא קמא דכתב בו בי דינא דר"א נקט נמי בשינויא בתרא ר"א והוא קצת דוחק) וסבלו דוחק מפני דלפרש"י קיצר תלמודא במובן שהו"ל לפרש וא"ל כתבו ורמב"ם ג"כ ס"ל כוותייהו וכמש"ר בסימן מ"ו סכ"ג: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:16:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:16:1) כותבין שטר ללוה כו' משנה פרק ג"פ (דקס"ז ע"ב): ובלבד שיכירו הלוה ל' ב"י נראה שסובר כדברי המ"מ שכתבתי בסימן מ"ט (וכתבתי ל' באריכות שם בדרישה ר"ס מ"ט ע"ש) אך ק' בסימן הנזכר כתב רבינו שצריך שיכירו שם הלוה והמלוה עכ"ל וצ"ע הא כאן מיירי בקנו מידו כדמסיק וכתב כיצד כו' ובקנין אין לחוש למוקדם וכמש"ל ס"ח וגם בלא קנין יש ליישב לפי מש"ל בסמוך דכשאין הלוה לפנינו שכותבין בל' נסתר פי' הודה שחייב לפלוני כך וכך לא בעינן היכירא דמלוה ואפילו אמר הלוה כתבו ותנו למלוה אין צריך שיכירוהו בשעת כתיבה וחתימה מה"ט ולקמן סימן מ"ט דמיירי בששניהם היו לפני העדים שאז כותבין פ' הלוה לפ' כו' שמשמע שההלואה היתה מדעת שניהם לכך בעינן שיכירו גם המלוה ומטעם הנ"ל גם לפי מ"ש שם בסימן מ"ט טעם אחרינא ע"ש א"ש ודוק. ואף שמל' הרמב"ם פכ"ד ממלוה ד"ג משמע בכל ענין צריך שיכירו שניהם שהרי כתב שם ז"ל אחד השטרות הנכתבים לא' שלא בפני חבירו (שם לפני זה כתוב דהיינו שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו כו' ע"ש) וא' השטרות שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם ושניהן עומדין בכולן צריכין העדים שיכירו השמות שבשטר שזהו פב"פ וזהו פב"פ שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם כשמות אחרים ויודו זה לזה עכ"ל. ע"כ צריך לומר דלא בכל ענין צריך שיכירו שניהם לפי מה שמסיק המ"מ וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם דמיירי דוקא בשטרות שאין בהן קנין דבשטרות שיש בהן קנין דכותבין ללוה בלא המלוה וא"צ שיכירו שם [מלוה] אפילו לדעת הרב רבינו משה בר מיימוני עכ"ל עיין שם: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:17:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:17:1) כיצד אמר קנו ממני כו' וצ"ע לפי מה שס"ל להרא"ש ורבינו שעדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש אח"כ בסעיף כ"ג א"כ בלא קנין נמי כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו וצ"ל דקמ"ל דאפילו קנו מידו וגם אמר כתבו וחתמו אפ"ה אין נותנין ליד המלוה: ולא יזכה בו המלוה עד שיצא מתחת יד הלוה פירוש ואף שבא ליד המלוה לא יזכה בו כיון שלא בא לידו מיד הלוה ב"י אבל כשנתנו הלוה מידו להמלוה קנהו למפרע משעת קנין וכשמצוה לעדים לכתוב למלוה אפילו מסירה לידו דמלוה א"צ וכמ"ש בסמוך ונראה דמש"ה סיים רבינו וכתב ואינן רשאין ליתנו למלוה דל"ת דמש"ה אמר הלוה כתבו ותנוהו לידי לאפוקי שיקנה מיד בשעת קנין אבל אם יכתבוהו ויתנוהו למלוה ושיחול הקנין אז לא יהא קפידא קמ"ל א"נ אתא לאשמועינן דאפילו אם יאמר המלוה תנו אותו לידי ואני לא אגבה עד שיאמר הלוה שיפה עשיתם שנתתם ליה הש"ח וקאמר דאפ"ה אינן רשאי ליתן לידו: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:18:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:18:1) אבל כשיצוה שיתנוהו למלוה ל"ד שמצוה בפי' שיתנוהו לידו דה"פ סתם וכמ"ש ואזיל ואם אמר קנו כו' ולא בא אלא לאפוקי שלא אמר בפירוש ותנו לידי: ומ"ש נשתעבדו לו כו' משעת הקנין פי' אפילו לא מטא שטרו לידו מעולם משא"כ בשטר דלאו הקנאה דלא זכי ליה עד דמט' שטרא לידו וכמש"ר בס"ס זה: או אפילו כתבו סתם ז"ל ב"י כלומר שאומר קנו ממני שאני חייב לפלוני כך וכך וכתבו שטר אע"פ שלא פירש כתבו לו הרי אלו כותבין ונותנין למלוה דלעולם אין נותנין ללוה אא"כ א"ל בשעת הקנין שלא יתנוהו אלא בידו וטעמא משום דסתם קנין לכתיבה ונתינה ביד המלוה עומד ומש"ר או אפילו כתבו סתם ל"ד דה"ה אפילו לא אמר כתבו כלל כיון שקנו ממנו כותבין ונותנין ביד המלוה עכ"ל וצ"ע הא כתב רבינו לקמן סי' רל"ח בשם הרמב"ן גבי שטר מכירה דלא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא דוקא בפניו אבל אם קנו שלא בפניו אלא בפני ב' עדים לא משמע שה"ה לשטר הלואה וכ"כ נ"י בהדיא שהרמב"ן הכי ס"ל וב"י עצמו הביאו בריש הסימן ולכן כתב רבינו לשון שאמר כתבו אז דיינינן ליה כסתם קנין שעומד לכתיבה ונתינה וכותבין לו. ועיין בב"י סימן כ"ה ס"י בד"ה מי שחייב עצמו בשטר כו' שכתב ז"ל כ"כ בעה"ת שנ"ב כו' עד וכן ה"ה עדים שקנו משמעון בסתם שחייב עצמו לראובן במנה ולא פירש להם למי ימסרו השטר כו' ע"ש דמשמע מדברי הב"י עצמו דסתם קנין לא מהני ליתנו למי שהתחייב לו אבל לק"מ דלא כ"כ הבעה"ת שם סימן י"ד אלא להתחלת הדברים במה מדבר אותו כלל הדברים אבל מסיק שם דהיינו דוקא כשמת זה שקנאו מידו והשטר נמצא בידו או ביד שליש ולמד זה מדייתיקי קשורה על יריכו כו' ע"ש ובעה"ת עצמו מסיק שם בסוף אות ט"ו וכ' דבקנו מידו סתם א"י לחזור בו ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:19:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:19:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:19:1) כתב הרמב"ן ראובן שהתנדב כו' בעה"ת כ"כ בשמו בשמ"ח ע"ש: אם ראובן מודה שמדעתו כו' דוקא מדעתו אבל נכתב שלא מדעתו אין כתיבת השטר מחייב המלוה ללוות וכ"כ בעה"ת בהדיא בשם הרמב"ן שמ"ח וב"י הביאו בס"ס זה בסכ"ה מחודשים ומיירי שם שלא נכתב השטר מדעתו ולאפוקי מי"א שכתיבת השטר מחייב אותו להלוות בע"כ אע"ג שנכתב שלא מדעתו ע"ש וכ"כ רבינו בשם הרמב"ן סי' רל"ח סס"ה שכתיבת השטר אין חייב הלוקח ליתן מעות שלא מדעתו ע"ש: הואיל ונשתעבדו לו נכסי שמעון כלומר כיון שנשתעבדו לו נכסיו בחליפי סודר שנתן לו הוא או עדים בשביל מלוה ולא בחנם הקנוהו לו נכסיו בשביל מעט סודר אלא כדי להלוותו וק"ל: אז ישבע ראובן היסת כו' ז"ל מור"ש גם תימה איך ישבע הלא ליכא דררא דממונא כלל ודוק ע"כ ואפשר משום דמסתמא הגיע לזה נזק במה שסמכו והבטיחו: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:20:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:20:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:20:1) חייב עצמו לב' בקנין בעה"ת בשנ"ב כ"כ בשם רבי נתן ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:21:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:21:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:21:1) ואין כותבין כו' והלוה נותן שכרו כו' ג"ז שם במשנה פג"פ (דק"ד ע"ב) ופריך בגמרא פשיטא דהלוה שכל הנאה שלו נותן השכר ומשני לא צריכא בעיסקא פי' שנותן לו למחצית שכר ההנאה לשניהן וכתב ה' המגיד פרק כ"ג ממלוה ולוה יש מקשין פשיטא כו' ונ"ל דאיירי אפילו כו' (הד"מ שם הביא ל' ועמ"ש שם עליו) ויותר נ"ל לפרש דמש"ר ואין כותבין שער למלוה כו' אמש"ל כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו קאי וה"ק ודוקא ללוה כותבין אבל למלוה אין כותבין אפילו אם קנו כבר מיד הלוה שלא בפניו וכמש"ל בסמוך ושכן כתב רבינו לקמן סימן רל"ח בשם הרמב"ן גבי מכירה שכל הנקנה שלא בפניו לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא שצריך שיאמר הלוה כתובו כו' ובזה נתיישב ג"כ תמיהת ב"י שתמה לעיל בר"ס על רבינו אמאי לא הזכיר מ"ש הרמב"ן גבי מכר דלפ"ז כבר הזכירו והזכירו ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:22:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:22:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:22:1) ואפילו הוא שטר עסקא כו' וכן הוא ג"כ בי"ד סי' קע"ז במלוה למחצית שכר ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:23:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:23:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:23:1) כתב הרמב"ם בד"א בשטר כו' בפ"ב דמלוה ולוה כ"כ ור"ל בד"א דכותבין ללוה אפי' בלא מלוה בשטר שיש בו קנין כו' ועד"ר: אין כותבין עד שיהא המלוה עמו ויתן השטר למלוה לפניהם משמע דס"ל דלא סגי בהיות המלוה עמו אלא בעינן שיראו העדים שמסר הלוה השטר בפניהם ליד המלוה אבל התוס' לא ס"ל הכי וכתבו בפ"ב דגיטין (די"ז) דכיון שהמלוה עמו בפנינו מסתמא ימסרנו לו מיד כו' ע"ש: טורף עתה מלקוחות כו' מ"ש טורף עתה ר"ל טורף עי"ז שלא כדין מהלקוחות שקנו מהלוה בין ניסן לתשרי: עדיו בחותמיו זכין לו כו' כלומר מיום שחתמו לו השטר זכין לו השיעבוד ואפילו לא הלוה לו המעות עד לאחר זמן וע"ל סי' רל"ח: אבל ר"י פסק הלכה כאביי כו' ומדבריו הכריע הרא"ש ספ"ק דב"מ ודע דהיינו דוקא כשהלוה או המוכר והנותן עומדין עתה ומודים בדבר. אבל אם הלוה עומד וצווח לעולם לא כוונתי לזכות לו ע"י שטר זה ואיני חייב לו כלום היינו דין שטר אמנה שנזכר בגמרא ויתבאר לקמן סי' מ"ז ע"ש: בין שהוא שטר מכר כו' לאפוקי מדעת הרי"ף עד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:24:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:24:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:24:1) שנמסר לו תחילה כצ"ל: דוקא שבא לידו לבסוף כך אמרו בגמרא דב"מ ומיהו היינו דוקא כשאין קנין בשטר בעינן דלימטי שטרו לידו אבל אם היה בקנין אפי' לא הגיע שטרו לידו לעולם נמי זכי ליה מיד ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 39:25:1 [Prisha, Choshen Mishpat 39:25:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/39:25:1) אבל כשזוכה ע"י דבר שהיה כבר בידו כצ"ל: כגון שמחל כו' פי' כגון שכתב בשטר איך שמחל לו כו' עתה בפי' דאל"כ לא היה צריך רבי' לכתוב הטעם דזכה למפרע משעת החתימה דבלאו ה"נ הא קיי"ל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכמש"ר בסי' ס"ו סכ"ג אלא איירי דהמלוה לפנינו מודה שכתב מתחילה ברצונו ללוה השטר מחילה אף שנתחרט עתה על המחילה וגם לא מטא עדיין השטר מחילה לידו מ"מ אמרינן זוכה הוא למפרע במה שבידו ע"י עדי החתימה וה"ה אם המלוה לפנינו ויש עדים ע"ז דברצונו נכתב ליה שובר וגם אשובר כתובה כתבה הרי"ף וכמ"ש בדרישה ע"ש ודוק: