## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 40:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 40:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/40:1:1)

האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר חייב ופי' כו' ור"ת פי' כו' בר"פ הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רי"א חייב ור"ל אמר פטור ה"ד אי דא"ל אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר ואי דלא א"ל א"ע מ"ט דר"י דקמחייב (הומ"ל שלא להשביע הודיתי כמש"ל סי' ל"ב) לעולם דלא קא"ל א"ע והב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר רי"א חייב אלימא מלתא דשטרא כמאן דא"ל א"ע ר"ל אמר פטור לא אלימא מלתא דשטרא ע"כ והילכתא כר"י לגבי ר"ל ובפי' דהך מימרא יש ג' שיטות שיטת רש"י ושיטת ר"ת ושיטת הרמ"ה והרמב"ם עוד יש נ"מ לדין היוצא מהסוגיא מדברי המקשן על פי פי' דהרמב"ם וכתב הרמב"ם בפי"א דמכירה ורבי' השמיטו וכתבתי בדרישה. ושם כתבתי טעם למה השמיטו רבי'. והנה אציגה לפניך א' לא'. דעת רש"י ז"ל דבין לפי מאי דס"ד דמקשן בין לפי המסקנא איירי ר"י ור"ל בהודאה שהוא חייב מחמת הלואה או ענין אחר ומש"ה כתב דגרסינן לעולם דלא אמר א"ע ור"ל וכדס"ד דידך והב"ע כו' בשטרא פירש"י בהודאה בשטר בפני עדים שמסר לו בפ"ע כ"י ואינו נזכר בו שם המודה כלל דאל"כ לכ"ע היה גובה מנכסים בנ"ח דהיינו כ"י (אע"פ דלא חתם שמו לבסוף אלא כתב בו אני ראובן חייב לשמעון מנה ג"כ מקרי כ"י) אלא מיירי שכתב בו סתם אני חייב לך מנה ולא אמר א"ע וזה טוען דשלא להשביע כ"כ בהא פליגי ר"י סבר דאע"פ דבהודאה ע"פ בעינן שיאמר א"ע כשמסר לו ההודאה בשטר ובפני עדים אלימא מילתא וכאילו אמר א"ע דמי ור"ל דפטר דלא אלימא אותה הודאה בשטר מהודאה ע"פ ובעינן א"ע זו שיטת רש"י. ור"ת כתב דלפי המסקנא לא איירי בהודאת הלואה כדס"ד דמקשן אלא מיירי שלא היה חייב לו כלום והשתא הוא דבעי לחיובי נפשיה ול"ג לעולם כולי אלא ה"ג הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשטר שמסר לו אפי' בינו לבינו שטר גמור כתוב בכ"י וחתום שמו עליה שכתוב בו אני פב"ב חייב לפלוני כך ר"ל אמר פטור דמטלטלים אינן נקנין בשטר אלא במשיכה או בק"ס שהקנה לו בעדים ורי"א חייב הואיל וטרח למיכתב שטר גמר ומשעבד נפשיה שהרי יש דברים שאפילו באמירה בעלמא נקנין (וכדאיתא בשמעתין שם) והיינו דקאמר תלמודא אלימא מילתא דשטרא כו' ואע"פ דר"ת מיירי במחייב עצמו מ"מ שפיר קאמר כמאן דאמר להו א"ע על צד הדמיון כלומר כשם שבהודאה בע"פ ע"י אמירת א"ע (מהני ה"נ) אלימא מילתא דמשמסר לו שטר חזינן דגמר נפשיה להתחייב ובודאי טפי הוי (ניחא) לומר דכקנו מידו דמי דמה ענין הודאה לחיוב אלא משום דמעיקרא מדכרינן א"ע אהודאה נקט נמי הכי גם בתוס' כתב דלשון שאינו מדוקדק הוא וכן המ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א. ושיטת הרמ"ה ג"כ כשיטת ר"ת דלפי מה שהשיב התרצן לא איירי בהודאה אלא במחייבי אך ס"ל כיון דדייק תלמודא וקאמר הב"ע דא"ל חייב כו' ש"מ דמיירי דלא כתב לו שום שטר אלא א"ל בע"פ לפני עדים חייב אני לך מנה בשטר והשתא א"ש ל' כמ"ד להו א"ע דמי ובזה דברי רבינו מבוארים דרך כלל. ועתה אכתוב פרטי דבריו דמש"ר בשם (רש"י) שכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה או אני חייב כו' עד ואינו כת"י אע"פ שרש"י לא כ"כ אלא חדא דמיירי בלא נזכר שמו בו והוא כ"י וכנ"ל רש"י לרבותא דר"ל כ"כ וקמ"ל דאפי' הוא כ"י ס"ל דפטור כיון דלא כתב בו שמו ורבינו שלא כתב אלא הדין אליבא דהלכתא שינה לשונו וכתב בדרך לא זו אף זו ל"מ דאם נזכר שם המחייב בו דחייב אלא אפילו לא נזכר בו שמו וגם אינו כ"י מ"מ כיון שמסרו לידו בפ"ע והם מכירין הנותן חייב לשלם לו כר"י הנ"ל דהלכתא כוותיה וק"ל אלא דב"י כתב דמש"ר ואינו כ"י דר"ל ואינו חתימת ידו דאין שמו נזכר בתוכו כו' ע"ש והיינו כל' רש"י הנ"ל והיותר נראה כמ"ש דאינו כ"י כפשוטו קאמר וס"ל לרבי' דאם הוי כ"י א"צ למסרו לידו בפני עדים דמסתמא היא ניכרת והו"ל כאילו כתב שמו שם וכמש"ר לקמן בר"ס ס"ט בשם הרמב"ן ע"ש שכתב לפיכך הפיתקות שהשותפין מוציאין זע"ז כו' וק"ל: ואמש"ר או אני חייב לך מנה בשטר כתב הב"י ז"ל נ"ל דאין לגרוס בשטר וט"ס וכ"כ מור"ש ז"ל וטעמייהו דהא לרש"י בשטר שהזכיר ר"י היינו שכותב לו בשטר הריני חייב לך מנה וזה כבר הזכיר רבי' בתחילת דבריו ואין זה כדאי למחוק אלא משום דרבי' התחיל בל' הגמרא וכתב האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר וכתב ע"ז ב' פי' מש"ה כתב ג"כ בכל פי' ל' השטר כפירוש קמא בראשו שמסר לו שטר וכפי' הב' בסופו או אני חייב לך מנה בשטר ור"ל וזהו פי' דתיבת בשטר האמור בגמרא שכתב לו בשטר כן וק"ל: הוי הודאה וחייב כו' אבל לחייב מה שאינו חייב לא מצי מחייב נפשיה אפילו בכ"י לדעת רש"י ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 40:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 40:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/40:2:1)

או שהודה לו מלוה כו' היינו דוקא לדעת רש"י הנ"ל אבל לר"ת אף שמודה לו שאינו חייב מ"מ יכול לומר להמתחייב גם אתה ידעת שאינך ח"ל ונתחייבת נפשך ליתן לי וס"ל דיכול לשעבד נפשיה בכ"י אף בלא קנין (וכ"כ בעה"ת בהדיא בשם ר"י בשס"ד דין ד' אם לא שנתברר בעדים דהודאתו הוי בטעות וכעובדא דהנהו גינאי וגם דהמודה לחבירו בחזקת שהוא ח"ל ואח"כ נודע שטעה ונתברר הדבר בעדים יש בו חילוק ביניהן דלר"ת ור"י בעי' שיתברר בעדים שהודאתו מתחלה היה בטעות דברור לעדים שלא כדי לחייב נפשו הודה לו דאל"כ אמרינן דבא לחייב נפשו בכ"י זה ולרש"י א"צ להיות ידוע לעדים זה אלא סגי כאשר ידוע להן שאינו חייב לו ואז אמרינן דהודאתו הוי בטעות וק"ל ועד"ר) ומש"ה הקדים רבינו להאי דינא וכתבו קודם שהזכיר דברי ר"ת לומר לך דלרש"י לחוד הוי דינא דשאם הודה לו מלוה מהני ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 40:4:1
[Prisha, Choshen Mishpat 40:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/40:4:1)

אם מסרו לו בפני כו' עד"ר: שא"ל זה הל' כו' גם הוא ס"ל כר"ת דמצי לחייב נפשו במה שאינו חייב והוסיף דאפי' לא כתב לו כלום רק א"ל כן בפני עדים גם כן חייב דכיון שהזכירו ל' שטר ר"ל תהיה בטוח בחוב זה כאילו היה לך עלי שטר (כתוב וחתום) בעדים כשרים ועד"ר: ומש"ר וכ"כ הרמב"ם כו' בפ"א דהל' מכירה כ"כ ומדברי הרמב"ם הללו דמשמע דס"ל כדברי הרמ"ה וכדברי ר"ת הנ"ל ואף שכתב הרמב"ם דכתב בשטר הריני ח"ל כו' ולא כתב שהזכיר בו שמו כמ"ש ר"ת י"ל דהרמב"ם לשון הגמ' נקט וכתב ובגמ' קאמר האומר חייב אני לך כו' וכאשר מפרש ר"ת ל' הגמרא כן אפשר לפרש נמי דברי הרמב"ם ומפני שאינו מוכרח מש"ה לא כתב רבינו דכן כתב הרמב"ם אדברי ר"ת אלא אדברי הרמ"ה וק"ל: ואמש"ר לשון הרמב"ם אע"פ שאין שם עדים המ"מ כתב שם דהרמב"ם כלל בזה תרתי או שאין חתום עליה עדים אבל מסרו בפני עדים אז גובה בו ממשעבדי מטעם עדי מסירה קונים אי נמי שליכא עדים כלל לא בחתימה ולא במסירה אלא שהוא כ" אז גובה מב"ח עכ"ל ומדברי רבינו שהעתיק אח"ז ג"כ דברי הרמב"ם שכתב בפי"א דמלוה וכתב ז"ל וכתב עוד לוה שכתב כולי ונותנו למלוה בפני עדים כו' ש"מ דס"ל דמ"ש לפני זה בשם הרמב"ם מיירי דליכא שם עדים כלל וכן משמע שם מדברי הרמב"ם שלפני בבא זו ושלאחריה דבלא עדים כלל מיירי ע"ש ודו"ק: ומ"ש כמו שמשתעבד הערב כלומר כשם שהערב היוצא קודם חיתום שטרות אע"פ שאינו חייב כלום ואף על פי שלא קנו מיניה (וגם אינה בשעת מתן מעות אימא בההיא הנאה דהימנה משתעבד וכמש"ר סימן קכ"ט) כיון דכתב ליה בשטרא ה"נ דכוותא ולשון הגמרא נקט הרמב"ם דמדמי התם הך דינא דר"י לערב היוצא קודם חיתום שטרות ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 40:5:1
[Prisha, Choshen Mishpat 40:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/40:5:1)

ומש"ר וכתב עוד לוה שכתב שטר כו' בפי"א דהל' מלוה ולוה כ"כ ופי' שם המ"מ דטעמא משום דפסק כר"א דאמר בפרק המגרש עדי מסירה כרתי ועושין גט גמור וס"ל דהלכתא כוותייהו גם בשאר שטרות ע"כ (וכתב רבינו בס"ס נ"א וס"ס ס"ט סי"ט ע"ש) ומבואר שם דאפילו לא היה כ"י וגם לא חתום שמו עליה כיון שמסרו בפ"ע גבי ממשעבדי ומשמע לכאורה דהיינו דוקא בהודאה שהודה במה שהיה ח"ל באמת אבל במחייב עצמו לא שהרי סידרו בהל' מלוה ולוה וגם נקט ל' לוה שכתב כו' אבל ממה שהביאו דברי רבי' בהדיא הנך דברים שם בפי"ז דמכירה דמיירי במחייב עצמו משמע דס"ל דהא נמי אפי' במחייב עצמו קאמר הרמב"ם וכ"נ דעת המ"מ בפרק כ"א דמכירה וכתבתי לעיל בסמוך: שצ"ל לעדים שמסרו בפניהם כו' דאז דוקא מוציאין קול כיון שיכולין לעשותו שטר כ"כ המ"מ: והעידו שנמסר בפניכם ז"ל ב"י כתבי הרשב"ץ נראה לפרש חתמו או העידו והכוונה לומר שאם יודעים לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב"ד והב"ד יכתבו עדות של העדים ויגבה בו עכ"ל ול"נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר שיכתבו בתוך השטר שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו ע"ז וה"ק חתמו על עדותן כן שנמסר בפניכם שטר זה עכ"ל ב"י: