## Prisha, Choshen Mishpat ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:1:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:1:1) אסור לאדם שיכה לחבירו כו' עד קטע ידו הוא ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' חובל: ומ"ש עובר בלאו שנאמר פן יוסיף כן כתוב בש"ע ונראה דר"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת אבל במיימוני כתב שם שנאמר לא יוסיף ותרווייהו ל' הפסוק הוא בסוף פ' תצא והיה אם בן הכות הרשע וגומר ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה וגו' וגם רש"י פירש שם בפירוש החומש ז"ל פן יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו ע"ש ועיין בלשון הרמב"ם: ומש"ר ואם הקפידה תורה בהכאת רשע כלומר שלא להכותו יותר על רשעו דהכתוב בהכאת רשע מיירי ונ"ל שרבי' ניחא ליה למילף מיתורא דקרא פן יוסיף דאי לאו יתורא דקרא הו"א דילמא לא הקפידה התורה כ"כ כ"א בהכאה יתירה על המלקות דכבר נלקה דאז יש בו סכנת מיתה משא"כ בהכאה גרידתא ואע"פ שהוא קרא יתירה מ"מ כיון דכתיב ברשע הוצרך רבי' לסיים ולכתוב ואם הקפידה בהכאת רשע כו' וק"ל והרמב"ם ניחא ליה ללמוד מדכתיב ולא יוסיף שהוא לאו גמור וגם רבי' לא למד הלאו מפן יוסיף אלא משום דכתיב עכ"פ לא יוסיף ארשע דמזה למד דגם פן יוסיף דקאי אעלמא לאו הוא וכדי של"ת איך נלמד מלא יוסיף דכתיב ברשע לפן תוסיף דקאי אצדיק מש"ה כתב דצד ק"ו יש בו וכיון דגלי גלי ודוק: ומכיצד קטע ידו כו' והלאה הוא ל' הרמב"ם בהל' חובל ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:2:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:2:1) אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בפרק ד' מיתות מייתי לה מדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:3:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:3:1) והחובל בו חייב בה' דברים כו' משנה ר"פ החובל ובגמרא ילפינן כולהו מקראי ע"ש: צער וריפוי ובכלל ריפוי תוס' מזונות בימי חליו וכ' ר"ן בשם ירושלמי ריש החובל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:4:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:4:1) לוקה כיון שאין בו חיוב ממון אבל אם יש בו חיוב ממון אינו לוקה בגמרא פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ה) ושם פריך מ"ש חובל מכל התורה כולה דקיי"ל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרי ביה מילקי לקי ואינו משלם ומשני שאני הכא דרבי קרא לתשלומין דכתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון עכ"ל וע"ל ריש סימן תכ"ד שם קאמר דתרתי ממון ומלקות לא עבדינן ביה דכתיב כדי רשעתו כדי רשעה אחת אתה מחייבו ולא בשתי רשעיות: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:5:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:5:1) ואפילו הכה עבד כנעני של חבירו כו' כן הוא ג"כ בכל דפוסי הרמב"ם בפ"ה דחובל ועד"ר. ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:6:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:6:1) כיצד קטע ידו או רגלו כו' והא דלא אמרי' דיקטע ידו ממש כמשמעות הקרא יליף שם בגמרא מכמה קראי: הכהו על ידו וצבתה כו' ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק החובל ורמב"ם פ"ב מחובל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:7:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:7:1) הכהו על ראשו כו' עד וכתב וא"א הרא"ש ז"ל כ"כ הרמב"ם שם והוא מגמרא דפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו:) ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:8:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:8:1) הכהו במקום שאין נראה כגון על ברכיו ולא ראוהו שום אדם כו' כ"כ הראב"ד שם ופי' בש"ע דההכאה לא ראוהו בני אדם העומדים שם וגם לאחר זמן לא תוודע ההכאה כיון שחבלתו היא בין ברכיו מקום שאין נראה והצריך שני תנאים לשלא יתחייב בבושת מפני שהבושת תלוי בידיעת בני אדם ממנה בשעת הכאה או בהתוודע אח"כ המכה וכבר כתבתי מזה לעיל ס"ס פ"ז ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:9:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:9:1) אין כאן אלא בושת פי' הראב"ד שם ודוקא במקום שרואין: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:10:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:10:1) אינו נותן לו אלא צער כו' ודוקא כשאין רואין דאילו יש רואין חייב גם בושת וכ"כ המ"מ ונקטינהו רבינו והרמב"ם שם בכה"ג כדי להמציא מקום דחייב זה ולא חייב זה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:12:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:12:1) וכתב א"א דוקא כו' כ"כ שם בפסקיו: הוה גרמא בניזקין וכיוצא בזה כתב לעיל בסגירת בית חבירו ולא דר בו בסימן שס"ג בשם הרא"ש: (יג) ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:14:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:14:1) גילח שער ראשו כו' סכו בסם כו' נותן לו כל ה' דברים כו' בב"ק דף פ"ו סכו נשיא דלא הדר נותן לו כל ה' דברים צער דאית ליה קרטופני ברישיה מצווחי מהני קרטופני ריפוי דבעי אסוותא שבת דהוי מרקד כי כוביא דבעי מחוי גווני רישא ולא מחוי מהנהו קרטופני בושת אין לך בושת גדול מזה ופי' רש"י נשיא סם המשיר את השער ואינו חוזר ואיכא נזק דהא אפחתיה מכספיה דמום הוא קרטופני ביקעי ביקעי חטטין מצווחי ליה מכאיבי ליה מחמת חוזק הסם דבעי לאסויי צערא דהנך קרטופני דבעי אחוי מראה נענוע בראשו להראות מיני שחוק כדרך הליצנים דהשתא עד שירפא הנך קרטופי לא מצי אחוויי ואע"פ שלא בטלו משאר מלאכה נותן לו שבת זו הואיל ומלאכתו בכך עכ"ל והנה מלשונו משמע שהנזק הוא חסרון השער והוא שייך אפילו בגילוח שער ראשו והשבת נותן לו מחמת שאינו יכול לעשות מלאכתו דהיינו נדנוד ראשו בשביל הבקעים והחטטים שבאו לו מחמת הסם ולא מחמת שאין לו שערות בראשו לנדנד בהן שהרי לא הזכיר רש"י שעושה בשערות שבראשו וכן מוכח לשון הגמרא דקאמר ולא מחוי מחמת הני קרטופני ולא קאמר מחמת שאין לו שערות גם צריך לומר כן כיון שנותן לו נזקו על שנפחתו דמיו בשביל חסרון השער שלא יחזרו לגדל לעולם וכדפירש"י אם כן איך שייך ליתן עליה שבת ורבינו והרמב"ם שכתבו לרקד בראשו ולנדנד שער ראשו בריקודו צ"ל דל"ד קאמרי אלא ה"ק שגם בהיות השער בראשו רגיל לעשות מלאכתו בו שאין השערות מעכבין עליו מביעשות מלאכה זו בגווני דרישא דיכול ג"כ לעשות זה בשערות ראשו ומש"ה צריך ליתן לו נזק. וגם שבת ולא כ"ר דנותן לו נזק משום דזה פשוט ולא כתב אלא שאר ד' דברים הבאים מכח זה הסם דאף שאין כוונתו כ"א להשיר השער דהיינו נזק מ"מ נמשכים על ידו גם חיוב שאר ד' דברים והשתא א"ש דלא כתב שבת ברישא בגילח לו השער דודאי ע"י גילוח שערו אין לו שבת וביטול מלאכת נענוע דראשו כנ"ל מוכרח ע"פ מ"ש לפרש דברי הרמב"ם ורבינו אם לא שנאמר שהיה לו גירסא אחרת בגמרא והוא יותר דוחק ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:15:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:15:1) ואפילו הפיל את שינו כו' כ"כ הרמב"ם שם: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:16:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:16:1) החובל בחבירו וקרע העור כו' רצה לומר בקריעת העור חבל בחבירו וסיים הרמב"ם כו' [עיין בבית חדש שהביא לשון הרמב"ם ותמיהת הרב המגיד עליו] ואפשר לומר דבבת עם אביה דוקא קאמרי שאינו מקפדת עמו בשאר מקומות ומה שכתב רבינו לפיכך החובל כו' ה"ק ולפיכך אפי' לא חסר עורו אלא קריעה ג"כ חייב: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:17:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:17:1) וכיצד משערין הה' דברים כו' שם דף פ"ג ע"ש: כאילו היה עבד נמכר ר"ל כאילו היה נמכר להיותו עבד עברי (כן פירש"י ונ"י ר"פ החובל אבל הרא"ש כתב דשיימינן ליה כעבד כנעני דנמכר לעבד עולם כן חסרון אברו הוא לעולם משא"כ בעבד עברי דאינו נמכר אלא לו' שנים ואם באנו לשומו לכל ו' שנים פעם אחר פעם יעלה לערך יותר מכדי שעולה הערך כששמים אותו בפעם א' ע"ש) ואפי' אם הוא אדם חשוב שיימינן נזקו כעבד ואשר נגע בכבוד חשיבותו זה משלם בכלל בושת שהרי שיימינן הכל לפי המתבייש אבל לענין נזק הכל שווין וק"ל: כמה היה יפה קודם שחבל בו כו' ושומא זו להקל טפי ממה שהיו שמין דמי שיווי היד לחוד לקטוע היד עבדו דודאי הרואה עבדו שנם אין קוטע ידו אלא בדמים מרובים ולהקל בכל השומות אנו למדין מוביער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה כ"כ הרא"ש ר"פ החובל וע"ל סימן שצ"ד: וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' שמין עבד נוקב כו' בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט י"מ דהוה כאילו כתב ולכאורה נראה דאם הי' עבד נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין כו' אבל מיהו יראה דשומא זו ששמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא כו' אבל יותר נראה דמ"ש והוא דבר מועט ר"ל דמחשב מועט כנגד קטיעת ידו אבל מ"מ צריך לשלם לו כאילו קטע רגל דעבד דעלמא וכדמסיק הרא"ש דאל"כ הו"ל מיד דמ"ה הוה דבר מועט מפני שמחמתו יהיה יותר קבוע במלאכתו וכמ"ש אח"כ אלא ודאי לא כיוון הרא"ש לזה אלא כוונתו לומר בתחלה דבקטיעת יד עבד נוקב מרגליות צריך ליתן לו הרבה מפני שמלאכתו בידו ולא ברגלו ואח"כ חזר ופי' דבריו דלאו דבר מועט ממש קאמר גם נראה לדקדק כן מל' הרא"ש ורבינו שכתבו ז"ל אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד שלם כו' מדכתבו והיתה ולא כתבו ואז שומתו פחותה כו' ש"מ לאו בכל ענין שומתו פחותה דיש אדון דיש לו עבד נוקב מרגליות ומדקדק ג"כ ברגל עבדו טובא כדי שיהא ראוי לכל מה שיצווהו וא"כ ק' למה סתם וכתב תחלה דשומתו מעט אלא מאי נגד שומת ידו קאמר ודוק: צער אם קטע ידו וכו' אומדין מי שנכתבה ידו כו' ז"ל המשנה ר"פ החובל אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול כו' ופירש"י כיוצא בזה לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב דחובל בהדיא ע"ש דין י' ובגמרא דף פ"ה צער במקום נזק היכי שיימינן (פירש"י היכי שקטע ידו ונתן לו דמים היכי שיימינן את הצער הלא יש לקצצה בשביל הדמים שנטל) כו' עד אלא אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם עכ"ל הגמרא ובזה דברי רבינו מבוארים שדימה זה למי שידו מוכתבת למלכות שמוכרח לקצצה כמו כאן שזה קטע יד חבירו בסייף וכתב יד תחת יד אלא שדרשינן ליתן דמים כנגד הקציצה ודמי היד כבר נתן ועליו ליתן עוד דמי צער וכיון שזה המוכה צערו כבר נעשה שכבר נקצצה ידו לא מחמירינן על המזיק לשלם מה שאדם רוצה ליטול ולהצטער כך: והיכא שכואו בשפוד כו' נראה מדברי הרמב"ם כו' עד"ר: פירש ר"י כששמין הצער שמין כו' בפרק נערה כ"כ ע"ש והביאו הרא"ש בפרק הכונס: ורבינו משולם כתב שמשלם הכל צ"ל ר' שמשון כי כן כתב שם באשר"י בשמו בפרק הכונס וגם בתשובותיו ומפני שכתב שם דברי ר"י וראיותיו וכתב עליו דברי ר' שמשון שדחה ראיותיו משמע דהסכים לר"ש ומש"ה כתב וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ועד"ר: כיצד משערין השבת אם לא חסרו אבר כו' שם דף פ"ו פלוגתא דאביי ורבא והלכה כרבא דאמר כן: ומ"ש ואם חסרו אבר כו' כל זה שם והרא"ש כתב עליו כדברי רבי': ומ"ש שמין אותו לאותה מלאכה כו' פי' לענין תשלומי שבת דכתב דינו דמשלם לו כשומר קישואין ע"ז קאמר דאם בעל מלאכה הוא מוסיפין בשבתו ולעיל סי"ז איירי רבי' בנזק שנותן לו כל דמי ידו ורגלו ועליו כתב בשם הרא"ש דלפעמים אין שמין אותו מה שמיוחד למלאכתו אלא כשאר בני אדם וק"ל: כיצד משערינן הריפוי אומדין כו' ברייתא שם דף פ"ה ע"א: כתב הרמב"ם כו' בפ"ג מהל' חובל כ"כ וכתב שם המ"מ דהוא דבר פשוט דהרי לא חייבתו התורה אלא ליתן דמי רפואתו ושבתו והרי הוא נותן וגם מוכרח דין זה מדין עלו בו צמחים שכתב אח"כ דאם צריך ליתן תיכף בע"כ היה נפטר מהצמחים דעלו בו אח"כ ע"ש: עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו בגמרא פריך ע"ז שלא מחמת מכה צריכה למימר מאי שלא מחמת מכה שעבר על דברי הרופא ואכל מה שלא היה לו לאכול ורבי' שכתב בסמוך עבר על דברי הרופא כו' תני והדר מפרש כ"כ ב"י: והרמב"ם כתב חייב כו' והראב"ד השיג כו' שם בפ"ב ועבד"ר: וצריך לשכור לו רופא כו' שם דף ע"ב וז"ל הגמרא שם ואי אמר ליה אסייך אנא א"ל דמית עלי כאריא ארבא ורבי' לא כתב ה"ט מפני שהטעם דאומן שאינו מקבל שכר כו' מספיק לזה ולאומר יש לו רופא שירפאך בחנם ב"י. ואי אמר תן לי שכר הרופא כו' פי' אף אם יאמר קוץ עמי קצבה כמו שנותנין לרופא וכ"ש אם יאמר תן לי מה שצריך לרפואה מידי יום ביומו דשייך ה"ט ועוד טעם אחרינא דשמא פושע בנפשו כדי ליטול מהחובל טפי וכ"כ שם בגמרא ורבי' קיצר וק"ל: בושת הכל לפי המבייש והמתבייש כו' ר"פ החובל: ומש"ר שיותר הוא בושת המבוייש מהמזולזל כו' כן פרש"י בפ' החובל וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל וכ"כ בש"ע וכ"כ ר' עובדיה בפ' המשניות שפי' זה עיקר אבל רש"י פי' בפ' אלו נערות (כתובות דף מ') דבינוני שבייש בשתו מרובה מאדם מזולזל שבייש וכתב ר"ן שם דפירושו מוסכם במילי אחריני אבל לא באונס ומפתה ע"ש וע' בא"ע ר"ס קע"ז: וגם המתבייש לפי מה שכבודו שם דף פ"ו ע"א דלפי גדולת המתבייש שיימינן ג"כ: הכה את חבירו באזנו וחרשו או אחזו ותקע לו כו' אבל תקע באזנו בלא אחיזה ונתחרש ע"י כך פטור מד"א ברייתא דף צ"א וככ"ר בסמוך בצעק לו באזנו: אבל אם הוא בעל אומנות כו' כ"כ גם התוס' בדף פ"א אמימרא דרבא והביאו ראיה מהא דתנן בערכין דחרש נודר ונערך אלמא דיש דמים דהתם בבעל מלאכה איירי: קטע ידו ולא אמדוהו ושבר רגלו כו' מפני שיש במימרא זו חילופי גירסאות ולהן צורך לביאור מש"ה אכתוב בהן בקצרה ז"ל הגמרא שם בעי רבא קטע ידו ולא אמדוהו כו' עד ולבסוף חרשו מהו מי אמרינן כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי ליה ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי א"ד אדא חדא אמדינן ויהבונן ליה נ"מ דבעי למיתב לה צער ובושת דכל חדא וחדא נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חד וחד לא יהבינן דכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי והא יהיב ליה כוליה צער ובושת מיהא דכל חד וחד בעי למיתב ליה ואת"ל כיון דלא אמדוהו קיהיב ליה דמי כולו בהדי הדדי אמדוהו מהו כו' עד תיקו והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו תימא בשלמא נזק ושבת דין הוא שלא יתן שכל זה הוא בכלל דמי כולו אלא דריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ואכתי ק' דמאי קמיבעיא ליה למה יפטור מריפוי צער ובושת בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ"ש מקוטע ידו דאע"פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ג"כ ריפוי צער ובושת כו' עד ונראה לר"י דפשיטא ליה דמשלם צער ריפוי ובושת דכל חדא אלא דקמיבעיא ליה אם הקטעת יד ורגל וסימת עינו וחרשת אזנו היו בד' ימים זא"ז מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל פעם אחת ואומדין הכל ביחד א"ד שמין כל אחד בפני עצמו ונ"מ שעולה השומא טפי כששמין כל אחד בפני עצמו עכ"ל התוס' וגירסת התוס' תפס הרא"ש לעיקר ע"ש דף קל"ט ע"ד והן הן ג"כ דברי רבינו ומסיק הרא"ש וכתב ז"ל ואת"ל כיון דלא אמדוה יהיב ליה דמי כולו פי' ואומדין הכל ביחד והכי הלכתא (ור"ל דהלכתא כאת"ל דגמרא) אמדוהו מהו כיון דאמדוהו כגבוי דמי א"ד כיון דמיחסרא גוביינא לא תיקו ומסתברא דכמאן כגבוי דמי לפי מאי דפרישות דאין נפקיתא אלא לפי עילוי שומת פרטים לכללים למה יעשו שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה עכ"ל והנה רבינו כתב הדינין ע"פ פסקי הרא"ש דבלא אמדוהו ביני וביני פסק דנותן לו דמי כולו כפי מה שאומדין אותו בפעם אחת והאי דמי כולו לאו דווקא דמי שוויו קאמר דהא לענין שוויו דהיינו נזק וגם שבת אין נ"מ בין שומא אחת לשומות הרבה אלא לשון הגמרא הנ"ל נקט דמי כולו ור"ל גם הריפוי והצער והבושת אומדין הכל ביחד בשעה ששמין דמי נזקו ושבתו וסתם רבינו תחלה ואח"כ פירשו כמ"ש בשם הרא"ש ואח"כ כתב בפשיטות באמדוהו בין מכה למכה דנותן לו כפי מה שאמדוהו כמסקנת הרא"ש וכתב עליו דברי הרא"ש כדי ללמדנו למה פסק בספיקא דאיבעיא להוציא וליתן לו דמי כל אבר דה"ט כיון דאין כ"כ נ"מ מש"ה מסתברא לומר שלא לעשות שומא חדשה גם מבואר במ"ש מתחלה דנותן לו דמי כולו כו' וכמ"ש אבל הרמב"ם ס"ל דהו"ל ככל איבעיות דלא נפשטו דלכתחלה אין מוציאין ואם תפס תפס וכמש"ר בשמו בסמוך ומדלא הביא רבינו דברי הרמב"ם במ"ש שם (בלא [ברישא] לפלוג אדברי הרא"ש שהביא רבינו ש"מ דס"ל דגם הרמב"ם ס"ל כפי' הרא"ש בזה והמ"מ נסתפק בדברי הרמב"ם בזה ועד"ר שם כתבתי ביאור לדברי הרמב"ם במ"ש ואם תפש הניזק נזק כל אבר ואבר ודמי כולו דר"ל בדמי כולו מותר דמים שהיה שוה אחר שנקטעו איבריו ובזה א"ש דכתב דאין מוציאין מידו אבל אינו ר"ל דמי כולו כמו שהיה שוה בריא דא"כ איך יניחו בידו כל תפיסתו שתפס דמי איבריו בפרט ובכלל. ומה שכתב רבינו בשם הרא"ש דבכל שומא שמין כמה נחסרו דמיו בשביל אותו אבר פי' אינו ר"ל דאף שיאמדוהו אחר שנתחרש כל הניזקין בשומא אחת ביחד כמה היה שוה קודם שנתחרש וכמה שוה עתה דיעלה זה לשומת כל אבר ואבר בפני עצמו דז"א מן הסברא וגם המ"מ כתבתי לשונו בדרישה כתב בפשיטות דאין דומה דמי שומת נזק דכל אבר ואבר בפני עצמו לשומתן יחד אלא ה"ק אף לאחר שנתחרש ל"מ להגמרא אי ישומו גם נזק ושבת דכל איבריו יחד אלא על נזק ושבת לא קמיבעיא להגמרא כמו אריפוי וצער ולא כהרמב"ם דס"ל דכשאומדין אחר שנתחרש קמיבעיא להגמרא אי שמין גם הנזק דאיבריו כל אחד בפני עצמו וז"ש בסוף ז"ל ואם תפס הניזק נזק דכל אבר כו' משמע דבלא תפיסה אין נותנין לו אפילו הנזק כ"א בשומת הכל יחד ועד"ר שהארכתי בביאור דברי המ"מ ע"ש: אין מוציאין מידו הרמב"ם לטעמיה דס"ל בכל ספיקא דתלמודא דמהני תפיסה ומה שלא גילה רבינו כאן דעת הרא"ש דלא ס"ל כוותיה ולא מהני תפיסה כמש"ר לעיל בשמו בסימן שפ"ח ושפ"ט לפי שלהרא"ש אפילו בלא תפיסה גובה הכל מדין וכנ"ל ואע"פ שהרמב"ם מיירי כשכבר חזרו ואמדו ג"כ דמי כולן מ"מ כיון דאומד שחזרו ואמדו דמי כולן יחד ללא צורך היה ושלא כדין אנו הולכין אחר הערך שאמדו על כל מכה ומכה וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:18:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:18:1) כשב"ד מגבין כו' אבל אם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' שם דף צ"א אהא דתנן שם מעשה באחד שפרע ראש האשה ובאה לפני ר"ע וחייביה ת' זהובים ויהיב ליה זמן ופריך הגמרא ע"ז והאמר ר' חנינא כו' [עב"ח שהביאו] ומדקאמר כי לא יהבינן זמן לחבלות כו' ולא חלק בחבלות גופא דעל ג' דברים ממנו דהיינו נזק ריפוי ושבת אין נותנין זמן משום דחסריה ממונא ולא על צער ובושת וגם מדמסיים על בושת לחוד ולא כתב נמי צער דג"כ לא חסר לנחבל בממונא ש"מ דס"ל דבחבלה הואיל דמ"מ יש חסרון לנחבל אין נותנין זמן לכל החיוב שבו ודוקא בבושת הבאה מחמת ענין דאין בה חסרון ממון כלל כההיא דפרע ראש האשה נותנין זמן וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב בספ"ב דחובל ז"ל כשפוסקין ב"ד על המזיק ומחייבין אותו לשלם גובין ממנו הכל מיד ואין קובעין לו זמן כלל ואם נתחייב בבושת בלבד קובעין לו זמן לשלם שהרי לא חסרו ממון עכ"ל וכן משמעות סוף לשון רבינו שכתב ואם לא עשה בו דבר אלא שביישו כו' וא"כ ע"כ צ"ל גם ריש דבריו עד"ז שלא יסתרו דבריו זא"ז: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:19:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:19:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:19:1) וכאשר ידונו צריכין לשער כו' שם דף צ"א איבעיא דאיפשיטא הוא דדינא כמו דאמרינן למיתה שנאמר באבן יד או באגרוף אשר ימות בו ואם אין בו כדי היזק כזה אמרינן מכה בידי שמים היא: אבל בבושת א"צ אומד שהרי כו' ר"ל כוונתו דעל חבלה גדולה הנעשית ע"י עץ קטן חייב בבושת כאילו ועשתה אותה חבלה ע"י עץ גדול (וכ"כ בש"ע בסכ"ה) וראיה מרקיקה שחייב בבושת גדול אע"פ שהבושת באה לו על ידי (קנין) [ענין] קטן שעשה בו הרקק וכ"כ הרמב"ם בפ"א דחובל ע"ש ולא כי"מ דדוקא בושת הבאה ע"י מעשה דאין בו ד' דברים חייב בכל דהו ולא בבושת שבאה ע"י חבלה ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:20:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:20:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:20:1) כתב הרמב"ם אבד כו' שם בפ"א כ"כ: ישבע הנחבל ויטול כו' כתב הראב"ד ע"ז בהשגותיו ז"ל יפה כתב ומה אם במקום שאין העדים יודעים אם חבל בו בע"ה או שחבל הוא בעצמו אמרו נשבע ונוטל לפי שאין דרך שיחבול אדם בעצמו והולכין אחר החזקה כאן שראו עדים שחבל בו ואין האבן קטנה יכולה לחבול כזאת לא כ"ש שיהא נאמן בשבועתו: דאפילו מחט קטן כו' כן מפורש בפרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) אפילו לענין מיתה וכתב המ"מ דוקא שהיא חדה והמית בחידודה אבל לא כשהמית מחמת משקלה ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:21:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:21:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:21:1) החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי אחרים שחבלו בו חייבים כן הוא הגירסא ברוב הספרים ומשנה הוא שם דף ל' וכבר כתבתי מזה לעיל סימן שכ"ב דאף דבמשנה כתב שם אע"פ שאינו רשאי פטור מ"מ בדברי רבינו ל"ג פטור והוכחתי כן ע"ש ור"ל אף שרגיל לחבול עצמו שאינו רשאי ועבר על דעת קונו גם לא חס על כבוד עצמו והו"א שגם לאחרים אין לחוס על כבודו דומה להמבייש ערום דפטור מטעם דלאו בר בושת הוא קמ"ל דאפילו הכי אחרים שחבלו בו חייבים ושם בגמרא דף צ"א מייתי תנאי דאיכא תנא דקאמר דאינו רשאי לחבול בעצמו דקל וחומר הוא מהמצער עצמו מן היין דנקרא חוטא דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש כ"ש המצער עצמו בחבלות: כתב הרמ"ה שאינה הלכה כו' שם בגמרא איכא מ"ד דס"ל דמותר לחבול בעצמו וכתב על המשנה הנ"ל דקתני בה אינו רשאי דאינה הלכה אבל גם הרמ"ה מודה דהלכה כאותה משנה במה דקתני בה גם כן דאינו רשאי לקצוץ אילנותיו דהוא נילף מואותו לא תכרות ומש"ה לא מייתי ליה רבינו להרמ"ה לעיל ריש סימן שפ"ב ע"ש מ"ש ואע"ג דרבינו [הביא כל המשנה] לא הביא המשנה אלא ללמדנו דרישא דהמשנה שהבאתי ס"ל להרמ"ה דאינה הלכה אבל באחרים שחבלוהו פשיטא שחייבים במכ"ש לסברת רמ"ה וק"ל ובגמרא שם מחלק דאע"ג דאסור לאדם לקרוע בגדיו על מת יותר מדאי משום אל תשחית לכ"ע חבלה בגופו שרי טפי מפני שזה מעלה ארוכה [וזה אינו מעלה ארוכה] ופסידא דלא הדר הוא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:22:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:22:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:22:1) המבעית את חבירו כו' שם דף צ"א: אחזו ותקע לו באזנו כו' חייב בתשלומין כבר כתב רבינו לעיל בסמוך וכאן חזר וכתבו לחלק בין אחזו בו או לא ומש"ה סתם וכתב כאן דאפילו אחז בו כו' חייב בתשלומין ולא כתב כמה משום דסמך אמ"ש לפני זה דנותן לו דמי כולו: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:23:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:23:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:23:1) כתב הרמב"ם אם הנחבל אומר כו' בפ"ב דחובל כ"כ: (כד) ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:25:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:25:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:25:1) המבייש את הערום [כו'] נשבה בו הרוח כו' ז"ל המשנה כו' [עב"ח שהביא ל' הגמרא עם פרש"י] בבית המרחץ חייב בית המרחץ בר בושת הוא (פירש"י כולן עומדים שם ערומים) אמר רב פפא שביישו על גב הנהר ע"כ ובתו' הקשה על פירש"י ז"ל וק' לפי מ"ש דפריך אברייתא הו"ל למפרך אמתני' דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש כו' [עיין ב"ח שהביאו] ודע דמש"ר המבייש את הערום כו' עד ור"י פי' כו' כ"כ הרמב"ם ריש פ"ג דחובל ותראה שרבי' לא הזכיר הרמב"ם לכתוב זה בשמו משום דגם דין שלפני זה כתבו בשם הרמב"ם (אע"פ שאינם בפ"א) מדקאמר המבייש את הערום כו' ול"ק ביישו ערום וכל הברייתא יש לדקדק מינה כמו שכתבו התוס' על לשון המשנה דלא איירי שמביישו במה שמערימו לחוד אלא אפי' רקק בו או סטרו אפ"ה פטור וכדעת רש"י הנ"ל ובלה"נ מוכח כן דהא בגמרא הנ"ל אמרו דבערום ובבית המרחץ אין שייך בו בושת דערום וכ"כ המ"מ שם שדעת הרמב"ם כדעת רש"י ולא כדעת ר"י וכן דייק ל' רבי' שכתב על העתקת דברי הרמב"ם ור"י פי' כו' לפלוגתא: ומש"ר ז"ל ולא קאמר בגמרא המבייש את הערום כו' פטור נ"ל דמלת את ג"כ דייק דאף דהגמרא קאמר ערום בר בושת הוא בתמיה וס"ל דפטור בערום הגמרא לא קאמר את הערום דפטור משמע אף שביישו ברקיקה או בשאר עניינים ומש"ה לא קאמר את משום דמיירי בהפשטת בגדים וק"ל ומכל זה תימה על הב"י שכתב על דברי המ"מ הנ"ל שאין מוכרח שהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י ושכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן כדעת ר"י עכ"ל בית יוסף וכבר הוכחתי דהרמב"ם כרש"י ס"ל וגם מ"ש וכיון דאפוקי ממונא הוא כו' תימה הלא אדרבה לדעת ר"י מפקינן ממונא במבייש לערום ברקיקה או בהכאה ואם נאמר שהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י לא היה חייב עליהן לכן נלע"ד להגיה וצ"ל לא נקטינן כר"י וקאי אמ"ש לפני זה שהרמב"ם הוא כדעת רש"י אזה כתב דקיי"ל כוותייהו ולא כר"י כיון דאליביה דר"י אפוקי ממונא הוא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:26:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:26:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:26:1) ביישו כשהוא ישן כו' שם דף כ"ו ע"ב איבעיא בגמרא וס"ל להרמב"ם דלא איפשיטא והרא"ש ס"ל דאיפשיטא לפטור וכתבתי לשונו בדרישה ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:27:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:27:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:27:1) ישן שבייש פטור משנה שם: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:28:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:28:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:28:1) המבייש את השוטה כו' ברייתא שם: המבייש את הגר ואת העבד כו' רמב"ם שם פ"ג והוא מגמרא דלשם: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:29:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:29:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:29:1) רקק בחבירו חייב משנה שם דף צ' ובגמרא דף צ"א: וכתב הרמב"ם ויש לב"ד בכל מקום כו' בפ"ג מהלכות חובל כ"כ ונראה דגם ארקק בבגדיו שהזכיר רבי' לפני זה קאי קצת ראיה לזה ששם במיימוני כתב להיפך המבייש אח חבירו או שרקק על בגדיו פטור מן המשלימין ויש לב"ד לגדור כו': ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:30:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:30:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:30:1) משקל ל"ה דינרי זהב בי"ד סי' של"ד כתבתי בדרישה בשם מהר"מ מ"ן שהוא משקל ל"ו זהובים ע"ש: ויש שתובעין הקנס ועושין פשרה כו' ר"ל ויש נוהגין בקצת מקומות לעשות פשרה אחר התביעה אבל הדיינים כו': ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:32:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:32:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:32:1) שאלה לא"א ז"ל על ת"ח שביישוהו כו' בתשובותיו כלל ט"ו דין י' כ"כ: ומסרו גופו פי' לאותו תלמיד מסרו: ותבע ליטרא זהובים ונסתפקת במ"ש הרמב"ם קונסין אותו ליטרא זהב דעלך כו' כן הוא שם בתשובה: יותר גרוע הוא מעם הארץ ומסיק שם תמהתי שלא תבעת עלבון התלמיד על שמסרוהו למלכות וההוצאה שגרמה לו להפסידו במסירה דיני דגרמי הוא (פי' ולא גרמא בנזקין דפטור) וחייבין לשלם עכ"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:33:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:33:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:33:1) מנדין אותו עד שיפייס כו' ע' מזה במרדכי פרק החובל חי' פ"א וק"ה וק"י וע"ל סי' א' סעיף ז': כ"כ א"א הרא"ש ז"ל שם בפ' החובל וכתב עליו ומסתבר דיותר בשת דברים מבושת של חבלה דאין לך דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו וכתבו רבי' בשמו לעיל ס"ש א' ע"ש: (ל"ד) כתב הרמב"ם יש הכאות רבות כו' פ"ג מהל' חובל כ"כ וע' במ"מ שם: סטרו על פניו פי' הכהו על הלחי: צרם באזנו ניקב באזנו והוא מל' פוגם: והסלע יש בו חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת והיינו סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי יש בו ד' דינרין של פסף וכן מבואר בדברי הר"ן אלא שק"ל מ"ש בסוף דבריו שנותן לו י"ב סלעים ומחצה כסף נקי הלא אף שיוצא בו ידי כסף שיש בק' סלעים לא יוצא בו ידי נחושת וצ"ל שהכסף שבשמינית מחלק צורי הוא קצת יותר מכסף שבסלע מדינה באופן שכשתחלק סלע צורי לת' חלקים כל חלק ישנו סלע מדינה משום שהנחושת אינו חשוב ולכך לא נתנו קצב בכסף ערוב שוב ראיתי בפ"ג דחובל דין י' שכתב הרמב"ם אחר שכתב דין תשלומי המכות הנ"ל ז"ל כל אלו הסלעים הן מכסף א"י באותו הזמן שהיה בכל סלע חצי דינר כסף וג' דינרין ומחצה נחושת: לפיכך מי שנתחייב כו' לפי זה י"ל שבימי חכמי משנה וגמרא היה המטבע הנמצא ביניהם של סלע מדינה ומש"ה שיערו בהן ואילו היו אז מטבע של צורי שהן של כסף היו משערין בהן בשיעור כספו שבשל סלע מדינה כי לא היה דעתו מתחלה אנחושת ומש"ה קאמר שבמקום שיש מטבע כסף נקי ישערו לפי הכסף לחוד: ורי"ף כתב שאלו דמים הקצובים כו' כ"כ הרא"ש בשמו פ' המניח אבל גירסת הרי"ף שבידינו אינו כן ומשמע שם בהדיא שדעתו כדעת הרמב"ם ומיהו נראה ה"מ כשלא היה באותה מכה כדי לעשות נזק גדול כזה אבל מודה (הרי"ף להרמב"ם) [הרמב"ם עי' בב"י] אם הכהו מכה בחוזק עד שיהיה בה כדי לעשות נזק גדול שישלם ריפוי ושבת עכ"ל ב"י: ###### Prisha, Choshen Mishpat 420:35:1 [Prisha, Choshen Mishpat 420:35:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/420:35:1) ואני כתבתי למעלה בתחילת הספר דעת א"א הרא"ש ז"ל בסימן א' בסוף הסי' גם לפני זה בס"ד דכתב בשמו דאפי' ריפוי ושבת אין גובין בזמן הזה: