## Prisha, Choshen Mishpat

###### Prisha, Choshen Mishpat 56:1:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:1:1)

שליש בזמן ששלישותו בידו כו' כן הוא בתוספתא דפרק י' יוחסין הובאה בפ' התקבל ובדרישה כתבתי ל' הגמרא דקאמר ר"ח דנאמן משום דהימנוהו וכתבו שם התוס' אפי' אומר המפקיד שנתנו לפני עדים מ"מ סמך עליו דזמנין דמתים העדים או אולי למדינת הים עכ"ל ומשמע ודאי מהתם דאי הוו עדים קמן ואמרי דלא אדעתא דהכי נתן בידו דאין השליש נאמן וכ"כ רבי' בשמו בסעיף ג' בשם הרמב"ם ואע"ג דסתם רבי' וכתב כאן דשליש נאמן כב' עדים ולקמן בר"ס ע"א כתב דהיכא דא"ל תהא נאמן כב' עדים אפילו הביא ק' עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה הא כתבתי שם דנ"ל טעמא דהתם דאל"כ למאי הימניה כבי תרי ולא הימניה סתם משא"כ הכא דלא קא"ל בהדיא שיהא נאמן כב' אלא לגבי נפשיה ולענין זה קאמר דמחשב כב' עדים להיות נאמן להכחיש המפקיד והנפקד והוה ליה כנאמנות סתם דהתם דנאמן נגד הלוה ואם הביא עדים כנגדו אינו נאמן וק"ל: אפילו אם הוא קרוב דהא הימנהו ותנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך א"י לחזור בו וכ"כ בעה"ת בשנ"ב וא"ל הא אמרינן לעיל סכ"ב דא"י לקבל קרוב או פסול במקום ב' דהא כבר כתבתי דכאן לא הימנוהו נגד ב' ושאני התם לענין דין דאסור לדון כ"א ע"פ ג' ויהא נחשב כב' ממש לדון עם עוד א' הוא דאסור: וא"צ לישבע פי' השליש הנזכר לפני זה א"צ לישבע שכדבריו כן הוא ועד"ר: שחזקה אין אדם חוטא ולא לו ולא חיישי' לקנוניא ושיאמר כן בשביל הנאתו אלא היכא דאיכא ריעותא דנפילה וכמש"ר בסס"ה ואפי' הקרוב נאמן מה"ט דאין אדם חוטא כו" דהא דקרוב פסול בעלמא אינו משום דלא האמינו התורה נגד שאר בשרו ואינו משום דמעיד לטובתו דא"כ היה כשר כשמעיד חובתו אלא משום דהו"ל גזירת הכתוב וכאן הא קבלוהו עלייהו והא דהוצרך לטעם דחוקה דאין אדם חוטא כו' ולא כתב הטעם דכיון דהימנוהו כדי של"ת כיון דתיקן רב נחמן היסת משום דחזקה הוא [אין] אדם תובע מחבירו כשאין לו בידו כלומר ה"נ ליצטרך שבועה מכח ההוא חזקה קמ"ל דלא תקנו אלא כנגד הנתבע די"ל דכפר בו להנאתו משא"כ בשליש דאדרבא יש חזקה נגד אותה חזקה דאין אדם חוטא כו' וגם צריכין להאי טעם דחזקה כו' להיכא דשניהם אומרים מדרך גזילה אתא לידך וכמ"ש בסמוך ס"ב וק"ל. ואפי' אם נראה כו' בפרק ז"ב (דף ל"א) בעובדא דסבתא איכא תרי לישני בלישנא בתרא הוא דאמרינן כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן ואיתותב האי לישנא (פי' במה שאמר לא הימנה ר"נ וכמ"ש בדרישה) ופרש"י דאתחזק בבי דינא שכ' בו הנפק לא אלימא איהי לאפקועי מעשה ב"ד וכתבו התוס' על פירושו ז"ל וק' דמ"מ נהימנה במיגו דאי בעי קלתיה וי"ל דאתחזק בב"ד שראוהו בידו כי האי דשלהי מי שמת משהוחזק כ"י בב"ד עכ"ל והנה רבי' נמשך אחר פי' התוס' ומש"ה כתב ואפי' אם נראה כבר בב"ד ולפ"ז מש"ר עד שיתקיים אינו ר"ל קיום בהנפק אלא ר"ל שהוחזק ונודע להם בביאור שיש בידו דהאי שליש שט"ח כתוב בו שראובן חייב לשמעון מיהו י"ל דמ"ש עד שנתקיים ר"ל בקיום הנפק ולאו משום דס"ל דההנפק מעלה או מוריד וכדפרש"י דא"כ לא הול"ל מתחלה אפי' אם נראה כבר בב"ד אלא אורחא דמילתא נקט שרגילין להראות שטר לב"ד לצורך הקיום כתיבת הנפק וק"ל: ומש"ר ושתק עד שנתקיים ר"ל השליש שתק אז בשעת ראיית ב"ד ולא אמר שפרעהו ואחר שנתחזק לפניהן אמר פרוע הוא נמצא דאין בידו לע"ע מיגו אפ"ה נחמן כיון דנתנו השט"ח מתחלה בידו האמינהו מסתמא על כל מה שיאמר וכמ"ש ל' החוס' בדרישה באריכות בריש הסימן ע"ש: אין שלישותו בידו כו' שם בתוס' פי' ריב"ש שהוציא הממון או השטרות מידו: ומיחייב שבועה דאורייתא לשכנגדו פי' למי שטוען כנגדו ומכחישו כדין כל עד המכחיש שמחייב ש"ד להמוכחש: ואין להם עליו שום תרעומת כלומר תרעומת ממון כגון שהוא אומר כך וכך השלשתם בידי והם או אח' מהם אומרים יותר מסך זה דאילו היה כן היה השליש חייב שבועה לא' מהם וחזר להיות בעל דבר ביניהם ותו לא מקרי שליש כ"כ בעה"ת שם שער נ"ב ועד"ר:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:2:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:2:1)

ובעה"ת כ' כו' שם בשער נ"ב והאריך לדחות דברי הי"א וכ"כ הריב"ש: אפי' טוען גזלת כו' עד או אפי' שניהן אמרו דרך גזילה תפסתו כו' אע"ג דכאן לפי דבריהן לא הימנוהו שום א' מהן ולא שייך טענה (דהימנוהו) מ"מ מכח חזקה דאין אדם חוטא כו' שומעין לו דאומר שליש אני ביניכן והא דמשמע מתשוב' הרא"ש הביא הב"י בסי"א דאין השליש נאמן כתבתי ישוב לזה בדרישה בס"ס זה ע"ש ובהגד"מ כתבתי עוד ישוב אחר ע"ש: והם אמרו או א' מהם יותר היה פי' ועכבת המותר לעצמך: כיון שהיא חייב שבועה הו"ל נוגע כו' ואע"ג דכבר כתב רבינו לעיל בסמוך בשם הרר"י ברצלוני י"ל דהתם כ"כ גבי היכא שאין השלישות בידו וקמ"ל רבותא דבכה"ג אפי' לע"א אינו נחשב והכא קמ"ל דאפי' אם השלישות עדיין בידו אפ"ה אין לו דין שליש וק"ל:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:3:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:3:1)

כתב הרמב"ן העדים נאמנים כ"כ בעה"ת שם בשמו: אנן טענינן ליה כן כדי שלא יהא מוכחש ודוקא הכא דסתם שליש יש לו נאמנות דהא הימנוהו לו מחחלה וכנ"ל ועדות הללו באים לאפקוהו מנאמנותו מתרצינן להו כדי שלא יהא מוכחש אבל עדים המכחישים זה אומר ר' הלוהו וז"א ק' דאין ע"א נאמנות לא מתרצינן אנן לדיבורייהו כדלעיל בסימן ל' בדברי רבי' בשם הרמב"ן:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:4:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:4:1)

שליש שמת כו' כ"כ בעה"ת בשער הנ"ל: ומ"ש או מכ"י אחר כו' נראה דר"ל אף דאין עליו חתימה כלל מ"מ הואיל ונמצא כתב זה ביד בני השליש על השט"ח ה"ז בחזקת פרוע ודומה לזה כתב רבי' בסס"ה ס"ט ז"ל ואם נמצא עמו שובר אפי' בלא עדים כו' וכתבתי שם דר"ל אפי' בלי חתימת מטה כלל ע"ש:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:5:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:5:1)

כתב בע"ה אמרי רבוותא אפי' עבר הזמן שהיה לו להחזיר כו' וכתב הוא ומסתברא כו' פשוט הוא דאין פלוגתא ביניהם וגם בבעה"ת שנ"ב ובסוף הגהות מרדכי דסנהדרין כ' להני ב' דינים שלא בל' פלוגתא ומש"ר וכתב הוא כו' הכי הצעת הדברים דמתחלה כתב דאף בעבר הזמן ל"ת שוב לא יהא נאמן כבי תרי דכבר כלתה הימנותו קמ"ל ומזה למד ב"ה דאפי' עבר הזמן אין לו ליתן אלא בפני ב"ד ור"ל דל"מ דאין עיכוב בדיעבד בדבר במה שאיחר ולא נתנה לשכנגדו מיד לזמנו אלא אפי' לכתחלה נמי אין לו ליתן לשכנגדו בלא ב"ד אף שיאוחר הדבר עי"ז. ומדהאריך בלשונו ולא כתב בקיצור וכתב הוא ומסתברא דלא ליתן השלישות אלא בפני ב"ד מזה נראה לומר דהאי עבר דב"ה הוא אינו כעבר הזמן דרבוותא דעבר הזמן דרבוותא איירי דהשליש עבר הזמן דהיינו דהאמינוהו עליהן עד ר"ח ניסן והוא המתין עד חצי ניסן ועבר הזמן דב"ה קאי אא' מהצדדים שמסרו לשליש השטר לקיים זה עד ר"ח ניסן ואם לא יקיימו ימסור השליש השטר לשכנגדו וקמ"ל הב"ה דאף דעבר זה זמנו ולא קיימו אפ"ה לא ימסור השליש השטר לשכנגדו בלא ב"ד אף שיאוחר הדבר כמה ימים בשביל זה וכ"ש שלא ימסרנו לו בלא ב"ד מיד ככלות הזמן והיה לו לקיים התנאי ובזה א"צ למ"ש הב"י ז"ל ועבר הזמן אין לו ליתן כו' לא עבר הזמן ממש אלא אפי' בסוף הזמן לא יתן כו' דלפי מ"ש אדרבא רבותא קאמר ודוק ועד"ר מ"ש עוד מזה:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:6:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:6:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:6:1)

ויפרש להם כו' ר"ל בעודו בידו יפרש להם הענין איך היה: כן יפול ביניהם מחלוקת פי' בין הלוה והמלוה אבל ביניהם להשליש בענין הכחשת ממון הוא נוגע בעדות ואינו נאמן כדלעיל: לא יהיה נאמן אלא בע"א אי גרס בעד בבי"ת ה"פ לא יהיה נאמן אלא עם ע"א שיצטרף הוא עם ע"א ויהיו ב' עדים ולספרים דגרסי כעד בכ"ף הוא כפשוטו ר"ל שיהיה נאמן כע"א לענין לחייבו שבועה:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:7:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:7:1)

יעתיקנו ויקיימנו בעדים פי' יעתיק הסופר השט"ח עם העדים החתומים בו ואח"כ יכתבו ב' עדים ששטר זה הועתק אות באות מגוף השטר והעדים ויחתמו עליו וזהו מקרי קיומו וא"צ ב"ד לזה כי אין זה שטר חדש וגם אינו דומה לקיום שטרות דעלמא דהיינו שמעידין לפניהם שזהו חתימתן דשם צריכין ב"ד דאל"כ הו"ל עד מפי עד משא"כ זה דמה שראו בעיניהן ששטר זה הועתק אות באות הן כותבין וחותמין ומה"ט נמי מה שמספר השליש לפניהם ענין השלישות סגי בב' עדים וגם זה שכותבין לו אינו עומד לגבות בו אלא לראיה נגד שטרו של זה שבא להוציא בו מידו ולראיה בב' עדים סגי וק"ל. והא דהצריך בעל העיטור הנ"ל שיבא לפני בית דין ויפרש לפניהם היינו היכא דאין רוצה לטפל להעתיק השטר ולהעיד עדים ולהשתדל העתקת הכתב וכל הענין ליד הבע"ד ואז מסתבר דצריך ב"ד דאילו בפני עדים דעלמא ישתכח הדבר שילכו להם משא"כ בפני ב"ד שהדבר קבוע ועומד קיים בפנקס הנשאר ביד הקהל וגם מעשה ב"ד יש לו קול ונראה דלא הצריך הרא"ש לעשות תקנה גדולה כזו דהיינו העתקה והשתדלות לידו כ"א בנדון זה שהתנה שבאם יעבור אחד מהזמנים כולי שהוא דומה לאסמכתא מש"ה הצריך ליתן העתקה ליד הלוה כדי לברר זכות באיזה ב"ד שיתבענו משא"כ בשאר שלישות שאין זכותו ברור כ"כ די בזה שיתנו לו לפני ב"ד ובזה מיושב מ"ש הרא"ש לשון פסוק יטעון כל זכותו כו' ואילו ב"ה כ' שמא יפול ביניהם מחלוקת וגם מיושב למה האריך רבינו בהבאת שאלת הרא"ש דהו"ל לקצר ולכתוב מיד אחר דברי ב"ה הנ"ל בלשון זה וא"א הרא"ש ז"ל כתב עוד תקנה אחרת והיינו שיעתיקנו ויקיימנו בעדים כו' וגם נתיישב למה תפש ב"ה בל' האי תקנה לחוד לפני ב"ד כו' והרא"ש תקנה דיעתיקנו כו' לחוד ואי פליגי אהדדי הו"ל לרבינו לכתבו בל' פלוגתא ולפי מ"ש ניחא דל"פ וב"ה ?הדרי בסתם שלישות דלית ביה זכותא מבוררת לזה הנתבע והרא"ש קאי אמעשה שבא לפניו שהיה כעין אסמכתא וכמו שהשיב הרא"ש בתשובה אחרת בכלל ע"ב ס"ה כתבתי ל' בדרישה ע"ש ודוק:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:8:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:8:1)

שטר שיוצא מתחת יד שליש כו' כ"כ בעה"ת שער הנ"ל וסיים ביה ז"ל מאי אמרת כיון דשליש הוא ודינו כב' והרי הוא מעיד שבפניו הודה הלוה ושלא נפרע כולו הא לאו מלתא היא חדא מי יימר דעשהו שליש כשהודה בפניו כך (והא לא הימנוהו לשליש אלא מכח כיון שהימנו בידו השטר מתחלה והרי אין תורת שטר עליו) ותו כי יוצא מתחת ידו מאי הוה וכי אית ליה כח לשליש למיעבד משטרא מזוייף שטר כשר ע"כ ויש ליתן עוד טעם לדבר (דהא) דנתנו חז"ל הנאמנות לשליש לא הוה (אלא) מטעם כיון דהימנוהו לו מתחלה ולא ירא שימסרהו למלוה לגבות כולו ובלי תנאי והאי טעם לא שייך בשטר שאינו מקוים דאף אם היה מוסרו ליד המלוה לא הוה מצי גבי ביה. ונראה דאפי' כע"א לחייב לשכנגדו ש"ד אינו מחייבו דהא זה העד אינו מעיד אגוף החוב אלא שכך הודה הלוה בפניו ולא אמר ליה אתה תהיה עד בדבר ומצי למימר שלא להשביע הודה לפניו כן ואנן טענינן ליה הכי אף שהוא טען מזויף ולא טען שלא להשביע אמר י"ל דמילתא דכדי לא דכירי וכמ"ש לעיל סל"א ופ"א ואף דכתב הרא"ש והביאו רביני בספ"א ובסרנ"ה דלא אמרינן שלא להשביע אלא בדיבור ולא בכותב הא כתבתי שם דהיינו דוקא כשיוצא הכתב מיד המלוה ע"ש גם מ"ו ר"ם נסתפק בהגהותיו אי פטור בזה אפילו מש"ד ונתן טעם אחר לפטרו ע"ש והנלע"ד בעיני כתבתי: שמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו פי' אף ע"פ שהלוה מודה ששט"ח גמור הוא אפ"ה צריך המלוה לקיום חתימת העדים וכ"ו שאינו יכול לקיימו נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו דמזויף וכמש"ר לקמן ר"ס פ"ב:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:9:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:9:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:9:1)

שליש שהושלש בידו שטר לזמן ידוע כו' הוא מדברי בעה"ת שם: או שמת הלוה פי' ואנן טענינן ליתמי כל מה שהיה יכול אביהם לטעון:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:10:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:10:1)

מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחבירו ג"ז מדברי בעה"ת שם ונקט בקנין משום דאז דוקא כותבים שטר ללוה אף ע"כ שאין מלוה עמו להרמב"ם ולהרי"ף ומש"ה קאמר בטעם הב' לא יחזירנו להמלוה גם יש בו צד רבותא אע"ג דבקנו מידו זכה בו המלוה אף שלא הגיע לידו אפ"ה לא יתננו לו לגבות בו. וגם אפשר דאם לא היה בו קנין היו טוענין ליורשי הלוה והיו מחזירין להן השטר מאחר שהלוה מסרו מידו להשליש: שמא לוה בו ופרע פי' והחזיר לו השטר: ה"ג לפיכך נמצא ביד החייב כו': שקנו מידו שיתנו השטר לידו פי' ליד לוה וכן עשו: שלא זכה המלוה לענין כו' פי' אף על גב דקי"ל דכשקנו מידו א"צ להגיע השטר ליד הזוכה וא"כ הו"א אע"פ שהתנה זה שיתנו השטר לידו מ"מ יעידו לזה שקנו מידו לו ויזכה מחמת הקנין קמ"ל דלא וק"ל: שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפ' וכתבו השטר ע"ל סל"ט מ"ש ב"י דכתבו השטר ל"ד קאמר ואני כתבתי שם דצריך לומר כתבו השטר כשאין המלוה בפני העדים בשעת הקנין עיין שם:


###### Prisha, Choshen Mishpat 56:11:1
[Prisha, Choshen Mishpat 56:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/56:11:1)

שליש הנעשה ע"י שליח ג"ז שם בבעה"ת בשם הרמב"ן ע"ש: כגון שבא הלוה עם האחר כו' דלרבותא כ"כ דל"ת מדבא עם השליש יש קנוניא ביניהם ולניחותא דהלוה אמר כן קמ"ל ועד"ר. בזה כתב הרמב"ם צ"ל רמב"ן בנו"ן: