## Prisha, Choshen Mishpat ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:1:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:1:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:1:1) הלכתא אותיות אין נקנין כו' בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ו) תניא אותיות נקנין במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ופי' ר"ש אותיות נקנין כו' לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שמסר לו המלוה את השטר ולא מצי טען לוה לצור ע"פ צלוחיתך מסרו לך. בין כתב לו מוכר ללוקח שטר מסירה על שטר זה ומסר לו אותו שטר מכירה אבל לא מסר לו עדיין שטר המלוה ל"ק עד שיכתוב וימסור דבמסירה לחוד ל"ק דמצי למימר ליה נייר בעלמא זבינא לך ובשטר מסירה לבד ל"ק דאין נקנה בשטר אלא קרקע ועבדים עכ"ל ור"ל דוקא קרקע ועבדים שהן גופן ממון נקנין בשטר שכותב לו שדי או עבדי פלוני מכור או נתון לך משא"כ שטרות אע"ג דיש בהן שיעבוד קרקעות מ"מ אין גופן ממון ואינן אלא לראייה וזהו שקרי שם בגמרא בסמוך מילי פי' ולא ממון ועמ"ש עוד מזה בסמוך בשם בעה"ת והנ"י ומה שהתחיל הר"ש בלוה וסיים במלוה נראה דלרבותא כ"כ דבדברי רבי פי' דאפילו הלוה אינו יכול לדחותו במסירה לחוד ומכ"ש המלוה ובדברי חכמים פי' דאפילו המלוה יכול לומר נייר בעלמא זבינא לך וכ"ש הלוה וק"ל. ותו גרסינן שם בגמרא אמר ר"פ האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למכתב ליה קני לך הוא וכל שיעבודא דאית ביה (דס"ל לר"פ כרבנן הנ"ל דאין אותיות נקנין אלא בכתיבה ומסירה) אמר ר"א אמריתא לשמעתא קמיה דר"כ ואמרית ליה טעמא דכתב ליה הכי הא ל"ה ל"ק וכי לצור ע"פ צלוחיתו הוא צריך (פי' ר"ש ר"א כרבי הנ"ל ס"ל מש"ה א"ל לר"כ הא סברא הוא דלגבות בו החוב הכתוב בו זבניה והלכך במסירה לחוד לקנהו וכרבי) א"ל אין לצור ולצור (פי' ומקח טעות הוא והדמים חוזרין כ"כ הרא"ש שם (דף כ"ב) אמר אמימר הלכתא אין אותיות נקנין במסירה (כך גירסת הרי"ף ור"ח ורא"ש ובעה"ת בשנ"א אין אותיות נקנין כו' עד אר"א סברא נמי הוא דאותיות מילי נינהו ומילי במילי לא נקנין (כלומר דאותיות שט"ח זה שהוא מוכר לו אינן אלא לראיה ולמילי דאית ביה קנויין ליה ולא לגופו ואיך יהיו נקנין במילי) וז"ל התוס' והרא"ש שם (דף ר"ב ע"ד) האי דק"ל בע"פ קני לך שטר זה וכל שיעבודו היינו במילי דעלמא ואע"ג דמסר לידו השטר לא חשיב המסירה מעשה אלא לגוף הנייר אבל לא לקניית השיעבוד אבל כשכותב לו שטר בשמו על השיעבוד אין לך מעשה גדול מזה ע"כ ורשב"ם ואחרים גרסו שם אמר אמימר הלכתא אותיות נקנין במסירה כו' והרא"ש האריך שם להביא ראיה שגי' הרי"ף הנ"ל היא עיקר והוא דעת רבינו וסוגיא זו איתא בהרבה מקומות וע"ל ס"ס רמ"ח ועל הא דאמרינן מילי במילי לא נקנין כתב בה"ת ז"ל אע"ג דסתם שטר שיעבוד קרקעות הוא והקרקעות אינן מילי ס"ל דאין אדם יכול להקנות לחבירו קרקעות המשועבדים לו דעכשיו אינם שלו דקי"ל כרבא דב"ח מכאן ולהכא הוא גובה כו' וכה"ג כתב נמי נ"י ובזה דברי רבינו מבוארים מ"ש הלכתא אותיות אין נקנין כו' ל' הגמרא הנ"ל נקט ואליבא דהסכמת הרא"ש דגרס אין נקנין וכמ"ש ומ"ש צריך למכתב ליה קני כו' הוא ל' ר"פ הנ"ל ור"ל דלא סגי באמירה לחוד עם מסירת השטר לידו אלא צריך שיכתוב לו כו' ונראה שאין כוונתו דסגי בכתיבת אלו ה' תיבות קני לך איהו וכל שיעבודא אלא כותב לו שטר קנין או שטר מתנה ובתוכו כותב אלו ה' תיבות כגון שכותב לו אתה פ' ב"פ קנה מידי בכתיבה ומסירה זו שטר שהוא שלי על פלוני שח"ל סך פלוני וכל שיעבודיה דאית ביה וכיוצא בל' זה ושטר זה הוא עיקר הקנין וכמו שאמרו דכוותיה דשדה נקנה בשטר שכותב לו שדי קנויה לך שדי נתונה לך ושם נמי אינו כותב להנך תיבות לחוד בהשטר וכן אם אמר לעדים שיכתבו לו שטר קנין באופן זה ושיכתבו בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ומוסר לו אותו שטר קנין עם השט"ח הוא עצמו או העדים קנו בו וכן משמע להדיא מל' בה"ת העתקתי ל' בדרישה וכן מוכח מדברי רבינו לקמן סעיף כ"ב ע"ש. אפי' הנייר לצור כו' ל' הגמרא והרא"ש הנ"ל נקט כלומר אם קנה השט"ח בטל ובא המוכר להחזיר לו דמיו והלוקח אינו רוצה להחזירו בדמי קנייתו ואומר כבר הוא שלי לעשות בו מה שארצה ואם תרצה בו תוסיף לי בדמיו קמ"ל דצריך להחזירו להמוכר כשמחזיר לו דמיו דמקח טעות הוא שסבר לקנות השיעבוד בהאי מסירה שמסר השטר לידו והרי לא קנהו בו וכל מקח טעות שניהן חוזרין וכמש"ר לקמן סרכ"ז והדמים חוזרים מיהו כ"ז שלא החזיר לו דמיו יכול להחזיקו בידו בתורת משכון ועד"ר וע' מ"ש עוד מזה לקמן בסעיף ט"ו. וכ"כ הרמב"ן כו' בחידושיו פרק הספינה כתב האי לישנא דכתב רבינו כאן בשמו ומבואר שם דהיינו דוקא אם לא כתב ליה כלל אבל כתב ליה שטר קנין קני לך איהו אף דלא כתב וכל שיעבודו נהי דלא קנה השיעבוד אבל גוף השטר קנה לצור ע"פ צלוחיתו והא דלא כתבו רבינו כתבתי טעמו בדרישה עם מה שיש לדקדק עוד בזה ע"ש: ומ"ש מפני שעיקר מקחו לראיה כו' כבר נתבאר ממ"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:2:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:2:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:2:1) אע"ג דסתם קנין כו' וכתבו לו כו' המשך ל' הוא כאילו כתב אע"ג דבסתם קנין שהאדם משעבד נכסיו לכתיבה עומד וכי כתבו אח"כ שטרא זכה בהאי שטרא הכא אין הכתיבה שכתבו עדים אח"כ מועלת כלום וטעמא דבשלמא בעלמא שעיקר השיעבוד ע"י הקנין והכתיבה אינה אלא לראיה להכי אין נפקותא מתי יכתבו השטר אבל אותיות דאינן נקנות בקנין בעלמא כ"א בקנין דכתיבה נמצא דכתיבת שטר מכר הוא עצמו הקנין שקונה בו ואיך תועיל לו מה שיכתבו העדים איך שקנו מיניה ואמר לפניהם שמקנה לו שיעבוד על ש"ח פלוני שאותו קנין ואמירה עדיין מילי במילי נינהו והכתיבה דאח"כ לראיה הוא וכן דייק ל' בעה"ת שנ"א ע"ש: ומש"ר לפיכך כיון שלא כתב לו השטר כו' ואפי' אם כתבו לו העדים כו' כבר נתבאר דגם כשציוה לעדים לכתוב לו בשטר קני לך איהו וכו' דמהני אע"ג דמסר לו השטר מקודם לכן אלא דלא מיירי רבינו מזה אלא מסתם כתיבת עדים שאינן כותבין אלא שטר ראיה וגם סתמא דמילתא כשכותב הוא כותב מיד בשעת מסירת השטר כיון דאין קנין להשטר זולתו אבל ה"ה אם מסר לו שטר תחלה ואח"כ כתב לו וה"ק לפיכך אם לא כתב לו הוא השטר שרגיל לכתוב להקנות לו בו אין כותבין העדים אח"כ אף שקנו מידו וסתם קנין לכתיבה עומד ול"מ זה אלא אפי' אם כתבו שטר ראייתם מיד אחר שקנו מידו ומסר לו המקנה השטר עם שטר ראיה יחד להלוקח ל"מ וזה שחזר רבינו וכתב ואפילו אם כתבו לו העדים כו' ר"ל מיד ובא לידו בשעת מסירה וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:3:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:3:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:3:1) וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' כלל ע"ז סימן ב' כ"כ וחזר וכתבה רבינו לקמן ס"ס רמ"ח ע"ש: ויש כאן כתיבה ופי' שכתב לו שטר מתנה על כל נכסיו: כיון שלא כתב לו קני לך איהו כו' והיינו כמש"ר בסמוך וק"ל: כיון שלא כתב לו קני לך כו' ע' בחידושים: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:4:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:4:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:4:1) ואם כתב לו שטר מכירה כו' עד ס"ח הכל מדברי בעה"ת שנ"א. ומ"ש אא"כ ימסור לו גופו של שטר ובכתיבה ל' זה דייק כמ"ש נ"י בשם הרשב"א דבעינן מסירת השטר מקמי כתיבת השיעבוד דאל"כ כיון דלא קנה בשעה שמסר לו שטר הכתיבה השתא במה יקנה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:5:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:5:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:5:1) אם עשוי כתיקונו ר"ל ע"ד שיתבאר בסס"ח: גובין בו מבנ"ח אע"פ דגם במלוה ע"פ גובה מבנ"ח מ"מ עדיף כ"י דאם כתב בו נאמנות גובה בו בכל ענין מבנ"ח ואינו נאמן לומר פרעתי וי"מ דיש בו נפקא מיניה אליביה דהרמב"ם ורבי' האי (דלקמן סק"ד ופסק ב"י כוותייהו) דס"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודם לגבות מבנ"ח למלוה בשטר מאוחרת לזה וזה יודע ע"י כ"י שכתוב בו הזמן שהוא מוקדם אבל זה אינו דלא כ"כ אלא כשיש עדים שהמלוה ע"פ היא קודמת ואז א"צ לכ"י ואי אין עדים אינו נאמן בכ"י דהמלוה בשטר יכול לומר קנוניא עשיתם עלי להקדים זמנו בכ"י: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:7:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:7:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:7:1) אבל שט"ח על המשכון של מטלטלין פי' שלוה לו ונתן לו מטלטלין למשכון: אע"פ שלא מסר לו השטר וגם לא כתב לו שום דבר קנה וכ"כ בעה"ת: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:8:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:8:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:8:1) (ט) והאי מסירה דשטרות מפרשים התוס' כו' בפרק הספינה (בבא בתרא דף ע"ו) בד"ה אי כרבי וכו' כ"כ וכן דעת הרא"ש שם דף ר"ב וסיים שם ז"ל א"נ אפילו לא בעינן מסירה מיד ליד כו' עד כמו שאר מסירה שחבירו מוסר לו לאפוקי המפקיר שטרותיו וכו' ור"ל כמו שבעינן דעת אחרת מקנה היכא דקני במסירה לחוד כמו בעל חי וספינה כן בקנין זה אע"פ שיש בו הגבהה או משיכה בעינן דעת אחרת מקנה עמה ג"כ ולאפוקי מהמפקיר כו' משא"כ במפקיר שאר מטלטלין דכל אדם המקדים ועושה בהן משיכה או הגבהה לקנותן זוכה בהן מההפקר וזהו שכתב רבינו נמי לפיכך הזוכה בשטר הפקר כו' והאי לפיכך לא דקדק לאמר דלפי' ראשון מסירה זכי בשטרות של הפקר דכ"ש הוא דלא זכי כיון דאין כאן מסירה מיד ליד ולא הוצרך לכותבו ברישא מפני שיש נ"מ אחרינא בדין זה בלא הפקר משא"כ להאי פי' בתרא לא מצינו נ"מ כ"א האי וכן דייק לשון הרא"ש הנ"ל דכתב לאפוקי כו' וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:10:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:10:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:10:1) ובכתיבה איכא פלוגתא כו' כ"כ הרא"ש בפרק ג"פ (דף רי"ז): אבל ר"י כתב כיון שדרך לעשות כו' ז"ל ר"י בפרק האשה שלום (דף ק"ו) כיון דאין אותיות נקנות במסירה וצריך שטר ואין לו שטר חיישינן דאינן שלו ע"כ ורבינו שכתב כיון שדרך כו' הוא מלשון הרא"ש שם בפרק ג"פ ומבואר שם דר"ל כיון שדרך לעשות שטר על קנין אותיות צריך להביא ראיה ואינו נאמן לומר קניתיו אגב קרקע לרי"ף דשטר נקנה באגב או במעמד שלשתן כיון שעל הרוב אין קונין שטר אלא בשטר וכ"ש דאינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד במיגו דהוה יכול לומר קניתיו באגב או במעמד ג' ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:11:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:11:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:11:1) ואין נקנין נמי אגב כו' עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן. היינו דוקא שטר שכתב מוכר ללוקח פי' דוקא שם שנכתב השטר ע"ש הלוקח שנכתב בו בפי' איך שמכר שמעון שדה זה ללוי ואילו מסרו המוכר מידו ליד הלוקח ודאי היה זוכה בו הלוקח בלא כתיבת קני לך כיון שנכתב על שמו דהלוקח בזה נמי מהני אגב דהוי ליה כמסירה או משיכה אבל קנין אותיות של שטר שלא נכתב על שמו דלוקח אלא על שמו דמלוה כשם דל"מ ביה מסירה ומשיכה כן ג"כ ל"מ אגב כן מפורש שם בתוס' והרא"ש ועד"ר: ואפילו לפי דבריו פי' א"א הרא"ש ו"ל בתשובה בכלל ע"ד דין ג' כ"כ וכתבה רבינו בסרמ"ח ע"ש: ולא מהני אגב אלא שא"צ כתיבה גם מסירה א"צ כמ"ש הרא"ש לעיל דחצירו חשוב כמו מסירה וכן מוכח מראייתו של הרי"ף שהביא מהא דתנן כיון שהחזיק בקרקע נקנה לו השטר בכ"מ שהוא ולא הוצרך הרא"ש לכתוב שהוא במקום מכירה שהוא פשוט וגם הרא"ש מודה בזה כן מוכח בגמ' וכמ"ש בדרישה ולא כתב אלא דברי הרי"ף שס"ל שאגב עומדת ג"כ במקום כתיבת קני לך וק"ל: וכ"כ הרמב"ם שנקנה אגב קרקע כ"כ בפ"ו דהל' מכירה ואדלעיל קאי שגם הוא כתב שנקנה באגב אבל אי צריך לומר בע"פ כשמקנהו לו אגב קרקע קני לך מזה לא איירי: ומ"ש ואין צריך עדים כו' כלומר ועוד כתב וא"צ עדים מור"ש: לענין הקנייה פי' נגד המוכר שבא לומר לא מכרתיהו לך נאמן נגדו בלא עדים אם הלוה רוצה לפרוע לו ואף אם א"ר לפרוע לו מ"מ גם המוכר א"י להוציא השטר מידו: אבל צריך עדים לענין התביעה פי' לענין הנתבע: שבע"ד דידי את שמסרו לך כלומר שמסרו לך במכר שמא בפקדון נתנו מור"ש ולפ"ז אם הלוה יודע שאינו בידו בתורת פקדון הוי נאמן גם גבי נתבע לומר שטר היה לי ואבדתיהו ואינו מוכרע וגם הל' שמסרו לך לא משמע כן אלא נ"ל דר"ל מאן יימר שמסרו לך בדין מכירה או נתינת שטרות דהיינו בכומ"ס דאע"ג דס"ל להרמב"ם דא"צ ראיה לגבי המוכר שבא להוציא השטר מידו מ"מ גבי הנתבע שבא זה להוציא מידו צריך ראיה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:12:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:12:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:12:1) לפיכך ראובן שהוציא שט"ח כו' דברים הללו כתבם הרמב"ם פי"ו מהל' מלוה ותיבת לפיכך אינה שם ותיבה נוספת היא שהוסיף רבינו על דברי הרמב"ם לקשר דבריו שכתב תחלה שהם בפ"ז מהלכות מכירה בדבריו אלו שהם בפי"ו מהל' מלוה כ"כ ב"י ומ"ו ר"ש: או שהקנה לו אג"ק הרמב"ם לטעמיה וכמ"ש: ה"ז גובה בו כו' ר"ל אם הלוה רוצה לפרוע לו ואפילו אם המלוה טוען שלא מכרו אין חוששין לדבריו אבל אם הלוה טוען ואומר מי לימא לי שבע"ד דידי כתב ומסר לך ודאי צריך עדים כמ"ש לפני זה וכ"כ המ"מ שם: ישבע לוי ואח"כ כו' ואע"ג דהרמב"ם כתב בפי"ד ממלוה בשם רבותיו דכשאין השט"ח יוצא מת"י דשכנגדו נשבע ונפטר התם מיירי דאותו האחר שהשטר יוצא מת"י אומר שמצאו בשוק והלוה טוען ממני נפל דאיכא ריעותא דנפילה וכ"כ המ"מ שם בהדיא וכתבתי ל' לעיל סמ"א ס"י ע"ש אלא שהכ"מ ביאר שם בע"א ועמ"ש בסמוך על מ"ש נשבע היסת ונפטר: ומ"ש הרמב"ם הודה לוי שפרע ישלם כו' ה"ה אם לא הודה ואינו רוצה לישבע נמי מביא זה עדי מסירה וחייב לשלם לו וכמש"ר בסמוך בסי"ד והודה לרבותא נקט דאף שיש לראובן עדי קנין נאמן לוי להודות שהוא פרוע ולפטור לשמעון מהשבועה שפרע לו ולא אמרינן דילמא ניחא ליה לראובן לגבות מהלוה ולא ממנו ואיך יחוב בהודאתו לראובן קמ"ל דאפ"ה נאמן והטעם שהרי לוי היה יכול למחול החוב ונאמן לומר פרוע הוא במגו דמחיל ועוד דכי אמר שטר פרוע הוא הרי הוא כמוחל עכשיו דאין לך מחילה גדולה מזו (משא"כ אם לא הודה ואינו רוצה לישבע דצריך שמעון לישבע תחלה שפרעו ואח"כ יפרע לוי אם אינו רוצה לישבע) וכ"כ המ"מ שם ומ"ש דבאומר שפרעו אין לך מחילה גדולה מזו הוינו דוקא בזה שהשט"ח אינו בידו משא"כ כשהשטרות בידו היכא דחב לאחרים וכמש"ר לעיל ר"ס מ"ו דבאימר שטר אמנה או פרוע הוא אינו נאמן היכא דחב לאחרים אף דאם מחל הוה מחול וכמ"ש שם ע"ש. וכתב עוד המ"מ ונראה לי שישלם לוי לראובן כל מה שכתוב בשטר ואפי' כתוב בו אלף זהובים ומכרה במנה משלם אלף כדין מוחל והוכיח זה שם ובדרישה כתבתי מזה ועמ"ש שם וגם לקמן סעיף ל"א ול"ב: טען לוי שלא מכר לו ולא נתן לו פירוש אאחר שהודה לוי שפרעו שמעון קאי וקאמר שאם אינו רוצה לשלם לראובן כי טוען שלא מכר ולא נתן לו השטר נשבע לוי היסת כנגד ראובן ונפטר לוי ממנו וא"צ לשלם לו כלום כן משמע מל' המ"מ ועד"ר וכתב עוד אע"פ שכתב הרמב"ם שאין צריך להביא ראיה נגד המוכר אע"פ שאמר שלא מכרו לו ה"מ היכא שבא המוכר למחות בידו להוציא מהלוה אבל כשבא הלוקח להוציא מתחת יד המוכר צריך להביא ראיה עכ"ל. וב"י פי' דקאי אכשלא הודה לוי שנפרע ובא לוי להוציא משמעון באמרו שלא מכרו ולא נתנו לראובן והשט"ח הוא שלו חלא שהפקידו ביד ראובן ושמעון טוען כבר פרעתי לך ולקחתי השטר בידי וממני נפל לאחר שפרעתי ומצאו ראובן בזה פסק הרמב"ם דנשבע שמעון ונפטר מלוי ומטעם שכתבתי לעיל ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:13:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:13:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:13:1) הנותן מתנה לחבירו כו' וכתב לו שטר מתנה שדי נתונה לך שקנה המתנה בזה השטר ונתנו לו אבל לא מיירי שקנה המתנה בקנין או בחזקה וכתב לו שטר לראיה דא"כ היאך כתב לא חזרה מתנתו עד שיכתוב לו קני לך הא בשטר ראיה אף אם כתב לו כך אינו מועיל לסברת הרא"ש שבסמוך סי"ד ע"ש: והחזיר לו השטר פי' המקבל להנותן: לא חזרה מתנתו פלוגת' דרשב"ג ורבנן בפ' ג"פ (קס"ט) והלכת' כרבנן דס"ל הכי ורבינו הביא דברי פלוגתתן לקמן סרמ"ג בכלל תשובת הרא"ש שכתב שם ופלוגתתן היא שם בשטר מתנה וה"ה בשטר מכר שכתוב בו שדי מכורה דבשניהן לא חזר וזכה עד שיכתוב לו קני לך כו' אבל כשכותב לו כן זכה וכתב שם הרא"ש (דף רי"ז) ז"ל ואע"פ שבמכירת שט"ח יש טעם לתקנה שתקנו חכמים שיכול למכור אותו שאם יצטרך המלוה למעות ולא יוכל לגבות חובו מן הלוה שימכרנו לאחר בשטר מכר לא שייך ה"ט שהרי יכול למכור קרקעו שבידו למי שירצה מ"מ כיון שתקנו שתועיל מכירה בשט"ח תקנו ג"כ שתועיל בשטר מכר ועדיף משט"מ שבשטר מכר מסתלק לוקח ראשון לגמרי משא"כ בשט"ח דלא נסתלק המלוה מהמכירה שהרי עדיין בידו למחול עכ"ל ועמ"ש בדרישה לקמן סעיף כ"ג: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:14:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:14:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:14:1) כתב הר"ר ישעיה שטר שכתוב בו קנין כו' פי' שטר ראיה שכתוב בו איך שקנה מוכר זה השדה מהמוכר לו בא' מהקניינים דהיינו בשטר או בכסף או בחזקה בקנין אותו שטר נקנה לאחר במסירה עם כתיבת קני לך כו' וקיצר וכ' במסירה וסמך אמ"ש לעיל גם י"ל דקאי שם אפלוגתתם דרשב"ג ורבנן הנ"ל דמדבריהם נלמד דיכולין למכור גם שטר מכירה ומתנה וכנ"ל וכיון דאותו ברייתא מתחיל בדברי רשב"ג דס"ל דשטר מקח ומתנה נקנות במסירה לחוד נקט ר"י בלשונו ל' מסירה ופליגי הר"י והרא"ש אליבייהו דהרא"ש ס"ל דאינו נקנה כ"א שטרות דכתיב בו שדי מכורה או נתונה לך ור"י ס"ל דה"ה שטרי ראיה נמי וכמו שט"ח וק"ל: אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שם דף רי"ו סע"א כ"כ: ומ"ש שהרי גם הראשון לא קנה כו' ולא דמי לשט"ח כו' נ"ל דכלל דברי הרא"ש וחילוקו תלוי בזה דשטר מכר שהיה בו קנין זולתו בק"ס או בכסף או בחזקה ושטר זה לא לקחו כ"א לראיה בעלמא [ולא] מסתבר כלל שיהיה זה בכלל תקנת חכמים שתקנו שיוכל אדם למכור שט"ח דהא ליתא בשטר מכר ומתנה משום נעילת דלת אלא משום אגב תקנו שיוכל למכור גם שטרי מכר וכנ"ל ולא תקנו באגב זה להיות הקונה עדיף מהמוכר לו שלא קנהו בזה השטר כ"א בקנין שקדם אלא גם אותו מוכר לכשיצטרך למעות וירצה למכרו ימכור זה השדה באחת מהקניינים הנ"ל ודוקא בשט"ח דאין שם קנין אחר זולתי זה השטר שנאמר שגם הוא יחזור וימכרנו כעין שקנהו לכן תקנו בו שבמסירת אותו השטר שמוסר זה ליד הלוקחו ממנו גם כתב לו קני לך כו' יקנה שיעבוד הנכסים וגם החוב בתק"ח והאי בתק"ח דקאמר קאי גם אמה שקנה השיעבוד במסירת השטר שכדי שלא ינעול דלת מלהלוות אדם את חבירו קנהו וכנ"ל וזהו שמסיים וכתב הרא"ש דכיון שקנה החוב קונה ג"כ שיעבוד נכסים הכתובים בשטר ור"ל דאל"כ לא ילוה זא"ז ומה שהקדים הרא"ש מתחלה השיעבוד להחוב (ושכתב שקנה השיעבוד וגם החוב) היינו מפני שכתב לפני זה שאין בחוב שום דבר בעין למכור כ"א זה השטר שיעבוד שנתן לכן סיים וכתב ע"ז שע"י מסירת אותו השטר שהוא בעין נקנה לו השיעבוד וגם החוב ואח"כ סיים בטעמו וכתב דכיון שקנה כו' ומ"ש בספרים הנדפסים וכיון ט"ס הוא וצ"ל דכיון בדלי"ת כן נ"ל חיבור וישוב דברי הרא"ש ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:15:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:15:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:15:1) לוקח שקנה כו' עד צריך לישבע כו' כ"כ הרא"ש בשם הרמב"ם בסוף שבועות: נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום פי' הב"ד מחייבין אותו שבועה בלא טענת היורשין דאין נפרעין מנכסי היורשין אלא בשבועה אפי' יש נאמנות בשטר כדלקמן סע"א וק"ח (וע"ל סע"א אי מהני נאמנות שהאמין הלוה ליורשי המלוה) משא"כ כשהלוה חי דאין כאן שבועה אלא כשהלוה טוען ברי פרעתי להמוכר או להלוקח ואין בהשטר נאמנות וכמ"ש אח"ז מיד: גם הוא צריך לישבע פירוש נשבעים שניהם מפני שיש להסתפק שמא פרע הלוה למוכר או להלוקח משא"כ כשהלוה והמוכר שניהן חיין דינא דהלוה צריך לטעון ברי למי שילם ואותו לבדו נשבע וק"ל וכמ"ש בסמוך ועד"ר: קודם שיגבה הלוקח וכתב הרא"ש שם ז"ל ומיהו י"ל כיון שכבר חייב המוכר שבועה כשמת לא יגבה הלוקח כיון דליתיה למוכר שישבע די"ל כיון דמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במגו דיכול למחול וכ"כ הר"ן: אם המוכר קיים ישבע כו' פי' אם הלוה טוען שפרע למוכר ואם הלוה טוען שפרע ללוקח צריך הלוקח לישבע ולא המוכר אלא דנקט מוכר לרבותא דאפילו המוכר שאינו נוטל כלום צריך לישבע: ואם אינו רוצה לישבע יפסיד פי' הלוקח מפסיד זכותו מלגבות מהלוה אלא חוזר על המוכר ואם אין נכסים למוכר מפסיד אבל אין לומר דמפסיד לגמרי קאמר דאין טעם בדבר. ועוד שבהדיא כתב רבינו בסמוך אפי' ביורש שאינו רוצה לישבע דחוזר על היורש. ויותר היה נראה לפרש דיפסיד אמוכר קאי שאם לא ירצה לישבע יפסיד דמי חובו דהוא יודע האמת דלא נפרע מהלוה שהרי טוען כן וגם הדמים שקיבל מהלוקח צריך להחזיר לו. אבל ל' רש"י אינו כן שכתב יפסידו הלקוחות וכ"כ בסמוך בשם הר"י אברצילוני ואם לאו מפסיד הלוקח וק"ל: ואם אינו רוצה חוזר כו' כלומר ואם אין יורש רוצה לישבע חוזר הלוקח עליו והיינו דוקא אנכסים שירש מאביו דאילו מכחו ודאי אין חייב לשלם אף שאינו רוצה לישבע וגורם בזה היזק להלוקח דהא כ"ר לקמן סימן ק"ו סז"ח דאם מכרו היורשים מטלטלים אביהן והמעות עדיין בידן דאין גובין מהן הב"ח אפי' אחר התקנה אף דגרם לו היזק דגרם לו דאינו יכול לגבות חובו ומשה"נ קאמר ל' חוזר עליו ר"ל חובת אביהן עליהן לשלם ממה שירשו ממנו וע"ל סימן פ"ו ס"ה בפרישה ודרישה שהארכתי בהוכחה עוד לפי' זה: וי"א שהלוקח נשבע כו' ונוטלו כלומר מהלוה ועד"ר: ואם מת הלוה כו' פי' וגם המוכר מת וכ"כ בש"ע ופשוט הוא: אינו גובה אפילו בשבועה לפי שכבר נתחייב המוכר שבועה כדין הבא לגבות מנכסי יתומים כו' ואין אדם יכול למכור ממון שלא היה יכול לגבותו כ"א בשבועה כשם שאין אדם מוריש שבועה לבניו וכן מוכח מלשון הרא"ש שם וכ"כ ר"ן שם וע"ל סימן ק"ח דהיינו דוקא ביתומים מן היתומים ועמ"ש בס"ס פ"ד: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:16:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:16:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:16:1) כתב בעה"ת כו' מכאן עד לא נפטר בזה מן הלוקח הכל קיצור ל' בעה"ת הוא (כמ"ש בדרישה) ואף שרבינו לא סבירא כוותיה כמ"ש בריש דבריו שמשתמש בנייר לצור ע"פ צלוחיתו במסירה בלא כתיבה וכמש"ר ר"ס זה מ"מ העתיק ל' בעה"ת משום דגם אליביה יש בו נ"מ לדיניה היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפ"ה אם קדם ופרע הלוה להמוכר (לסברא קמייתא דכתב רבינו כאן בשם בעה"ת דנפטר הלוה מהלוקח) דינא הוא דכופין להלוקח שצריך להחזיר להלוה שטרו בחנם. וכ"כ בעה"ת שם בהדיא להאי סברא וכתבתי ל' בדרישה ושם כתבתי טעם למה לא הביאו רבינו ע"ש והטעם בשניהן הוא דהשטר של לוה הוא וכדאמרינן בכל מקום שטרך בידי מאי בעי ואין כח ביד המוכר למכור דבר שאינו שלו ומ"מ צריך ליתן לו להלוקח דמי הנייר דדרך המלוה ליתן הוצאת הנייר וכתיבת הסופר וכדאמרינן אפשיטי דספרא זייריה ואותן הוצאות שיהא שלו מכרן לו במסירה בלא כתיבה דקנהו במשיכת הנייר כשאר מטלטלין ואף ע"ג דהוי מקח טעות מ"מ מה שהוא קנין בפני עצמו שקנהו במשיכה אין להוציא מידו בלי חזרת דמיו וק"ל אבל אינו יכול לתופסו בתורת משכון עד שיתן לו דמי הוצאתו וכמ"ש בר"ס זה דגם רבינו ס"ל הכי דווקא שם דאיירי שלא פרע הלוה להמוכר והמוכר בא לחזור במקחו ולהוציא השטר מידו דבזה יש להלוקח טענה עליו מאחר שקיבל מידו דמי קנייתו ואם ירצה לחזור במקחו מפני שהיה בטעות מחוייב הוא להחזיר לו דמי קנייתו משא"כ הכא דכבר פרע לו הלוה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:17:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:17:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:17:1) ומ"ש ואם אחר שמכר כו' עד פשיטא שב"ד אומרים כו' נתבאר שם בבעה"ת דאפילו אי קפיד לוה ודעתו קרובה לשלומי למלוה לא משגחינן ביה שכיון שקנה ליה בכתיבה ומסירה אישתעבד ללוקח בע"כ: ומ"ש ואדרבה אם יפרע למוכר יחזור ויגבה הלוקח מהמוכר וא"כ אפוכי מטרתא ל"ל ב"י וכן מוכח ל' בה"ת שהעתקתי בדרישה ע"ש וכן מוכח ממ"ש בסמוך: ומ"ש ואדרבה אם יפרע כו' ה"ק ל"מ שא"א ללוה שיפרע למוכר אלא אדרבה הדין למוכר שיחזיר ויתן להלוקח מה שקיבל מהלוה: ואם קדם הלוה ופרע פי' הקדים נפשו לפרוע להמוכר קודם שהוציא מידו הלוקח כו' ואח"כ כתב אבל לעולם כו' ור"ל לעולם אפילו אחר שא"ל ב"ד זיל פרע ללוקח אפ"ה הלך ופרע להמלוה נפטר הלוה מהלוקח וב"ד מחייבין כו' וכן מוכח שם בבעה"ת ואע"פ שנתבאר בסי' פ"ו בדיני דר"נ אם עבר ופרע למלוה שלו דצריך לחוור ולפרוע למלוה הראשון שאני התם שהוא מדאורייתא ומש"ה נמי אמרו שם דאין כח ביד המלוה למחול להלוה שלו מאחר שכבר נתוודע בב"ד דאין בידו לפרוע למלוה שלו כ"א בשט"ח זה וכמ"ש שם משא"כ במוכר ש"ח שקנייתו אינו [אלא] דרבנן ומש"ה אמרו בזה דאף אם אין לו במה לפרוע לוקח מחילתו הוי מחילה וע"ש בבה"ת: וי"א אם פרע כו' פי' אפילו קודם שא"ל ב"ד פרע ללוקח דכיון דזבין ליה האי שטרא במסירה וכתיבה ודאי ידע הלוה בזכותו דכל שטרא קלא אית ליה ולא הו"ל לפרוע אלא להלוקח שהוא נעשה מרא דהאי ממונא כ"כ בעה"ת שם ונלמד מיניה דאינו יכול להתנצל לומר לא ידעתי מהמכירה ואף ע"פ שהמוכר היה מצי למחול ללוה החוב מ"מ כיון שהמוכר קאי בהימנותיה ולא ביקש למחול לא הו"ל ללוה למיזל ולמפרע ליה אף שע"י הפרעון ודאי מחל ליה המוכר מ"מ הוא דפשע להזיק ללוקח זה לכן דין הוא שישלם וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:18:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:18:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:18:1) לוה שפרע ללוקח כו' מקור דין זה הוא מפרק א"נ (דף ס"ו) דשם איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר ר"נ אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה וכתב הרא"ש שם (דף קמ"ג) ז"ל מכאן הביא ר"ת ראיה המוכר לחבירו שט"ח בעדים אע"ג דקיי"ל דאין אותיות נקנות במסירה אם קדם הלוקח וגבה החוב אין המוכר יכול לחזור בו ונראה לי דדוקא כשידע כו' (וכמש"ר בשמו כאן) ע"כ והנה הדבר נלמד מעניינו דאף דידוע הוא דלא כתב לו מעולם קני לך איהו כו' אפ"ה כיון דתפס לא מפקינן מיניה ומטעם דאמרינן דידע ומחל ליה דומיא דהמוכר פירות דקל דשם לא קנהו בודאי מן הדין ואפ"ה אמרינן דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופרש"י שם הטעם ז"ל שהרי כל זמן שלא חזר מחל על אכילתו ואע"ג דרש"י תולה הדבר בכל זמן שלא חזר ומשמע קצת דאם חזר בו קודם שאכל מפקינן מיניה ולא הויא מחילה ובדברי ר"ת והרא"ש משמע דאפילו בא לחזור ולהוציא מיד לוקח בעודו בעין אינו יכול י"ל דרש"י ה"ק כ"ז שלא חזר בו קודם ששמט הפירות ובאו לידו אבל אם כבר שמטן אף ע"פ שעדיין בעין בידו אינו יכול לחזור בו ושמט ואכל דקאמר אכל ל"ד הוא אלא לשון הגמרא הנ"ל נקט וכן הוכחתי לקמן בדין מכירת פירות דקל עיין לעיל סימן ר"ט ור"י וה"ט באם קדם וגבה הלוקח. אלא שצ"ע דמשמע מדברי הרא"ש דמחילה לא שייכא אלא א"כ ידע בה המוכר ושתק ומל' רש"י הנ"ל דכתב דכ"ז שלא חזר בו מחל משמע מ"מ אפילו לא ידע בה וכן משמע לשון הגמרא ומודינא דאי שמיט ואכיל כו' דמשמע אפילו שמט שלא בפניו לכן נ"ל דצדקו דברי מהרא"י שכתב בת"ה סימן שי"ג דלא כתב הרא"ש דבעינן דידע ושתק כ"א לענין לוה שאינו נפטר מהמלוה שלו במאי דפרעו להלוקח שלא מדעתו כ"א בידע המוכר ושתק אבל לאפוקי מיד לוקח בלאה"נ לא מפקינן ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין הם דהא האי דינא דמכירת שטר נלמד משמיט ואכיל כנ"ל ושם אין כאן טענה כ"א בין לוקח ומוכר אבל אחר העיון דבריו מוכרחין ויש לחלק ביניהם והוא דלגבי הלוקח שקדם ותפס אמרינן דגם המוכר ידע ליה דאין בקנייתו כלום ואפ"ה מסר לו לגבותו משום דמחיל ליה ואף ע"פ שלא אמר כן בפירוש מ"מ מאחר ששתק עד שגבה מהלוה ולא חזר בו אמרינן דעתה מחל ליה כיון דהמוכר ידע דהלוקח יעשה כל מה שבכחו לעשות עד שיגבה כל הש"ח ואי לאו דמחיל ליה הו"ל לחזור בו קודם שיגבהו ואף אם יטעון המוכר לא מסרתיהו בידו לגבות כ"א בתורת פקדון הלוקח נאמן בטענתו מאחר שתפס ומה"ט הלוקח פטור מהמוכר אף שלא היה המוכר אצל הגבייה אבל הלוה אינו נפטר מהמוכר אלא אחר שראה שהמוכר היה אצל הגבייה ושתק ואז אמרינן אי לאו דמחיל ליה לא הו"ל לשתוק בשעה שבא זה לגבות ממנו מאחר שיהא נאמן לאחר שגבה ותפס ואמר שמחל לו ולא הו"ל לסמוך ע"ז שיחזור ויוציאנו מהלוה אבל אי לא היה המוכר בשעת הגבייה אז הלוה פשע בנפשו כי לא היה לו להאמין לזה הבא בשטרו ואומר שנתנו לגבות ומחל לו כי שמא הוא משקר ובתורת פקדון נתנו בידו מאחר שאין בידו שטר קנין וכשיעמוד המוכר נגדו יודה לו זה הבא לגבות שלא לתורת גבייה מסרו לידו ומש"ה חייב הלוה לחזור ולשלם להמוכר. ולפ"ז נראה דגרסינן בדברי רבינו אינן חייבים למוכר כלום ולא כמ"ש בספרים דידן אינו חייב למוכר כלום דמשמע דאלוה דהתחיל בו קאי וז"א דהלוה חייב עד שידע המוכר כו' וכדמסיק ובלאה"נ אין טעם דאם תפס הלוקח אין מוציאין מידו לפטור עבור זה הלוה אבל אי גרסי' אינן חייבים כו' א"ש דמתחלה יהיב טעם לפטור להלוקח וכל' הגמ' דאי שמיט ואכיל ואח"כ כתב בשם הרא"ש דהלוה אינו פטור אלא דוקא שידע כו' וק"ל. וגם בבעה"ת שנ"א דין ד' התחיל בפטור דלוה ולוקח ע"ש ועד"ר מ"ש עוד מזה: עד שיראה לך שקנאו ממני כו' ז"ל מ"ו זהו לפי סברתו שכתב לעיל שצריך להביא ראיה ודוק עכ"ל ולפי מ"ש א"צ לזה דשאני הכא דהלוקח מודה דלא כתב לו המוכר קני לך כו' אלא מטעם ידע ומחיל אתינן עליה עד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:19:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:19:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:19:1) ראובן שהיה לו שטר חוב כו' מדברי בעה"ת שכ"א: קנין הגוף פי' גופו של השטר. ואין כובשין לו עדותו וראייתו ע"ד שנתבאר לעיל סי"ו וס"ס ס' ע"ש: מוצאין גוף שטר מיד המלוה כו' ואם נתן המלוה לסופר פשיטי דספרא ודאי צריך הלוה להחזירו לו ומזה לא איירי כאן אבל עכ"פ אינו ראוי שיעכב המלוה השטר עבור זה וכמ"ש בדרישה לעיל ר"ס נ"ז ע"ש: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:20:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:20:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:20:1) ראובן הפקיד כו' ג"ז שם בסה"ת שכ"ח ואינו דומה דין זה לדין שלפני זה דשם איירי שנתן לו גוף ממון במעמד ג' שהיו יחד המלוה והלוה והמקבל משא"כ הכא שלא היו כאן הלווים כלל במעמד כ"א הנותן והנפקד והמקבל לכן פשוט הוא שלא קנה השיעבוד עד שיכתוב קני לך כו' וכדמסיק: יש לשמעון ליתנם ללוי אי במתנה איירי כאן ק"ק מאי נ"מ בנתינה וו הא אף לאחר הנתינה (א"צ לו) מצי לחזור וליקח מידו לפי מש"ר בר"ס דכל שלא כתב לו קני לך כו' מוציא ממנו אפילו הנייר אלא שיכול לתפסו בתורת משכון עד שיתן לו דמי קנייתו וממילא במתנה שלא נתן לו כלום מוציאו מידו בחנם וי"ל דנ"מ בנתינה זו שמא יתבייש מלהוציא ממנו אחר שכבר הגיע לידו א"נ אם (נ"מ) יקדים לוי נפשו לגבות חובות הללו תו לא מצי המוכר להוציא מידו דאמרינן ידע ומחל כמש"ר לעיל בסמוך בסעיף י"ו בשם הרא"ש: לא קנה גופם כו' פירוש אפילו גוף השטר דהיינו הנייר לצור ע"פ צלוחיתו נמי לא קנה ורבינו לטעמיה אזיל כמ"ש בריש הסימן וק"ל: ומ"ש בין במסירה בין בחליפין לאו בחדא מחתא מחתינהו דבמסירה איירי דוקא בדלא כתב ליה קני לך כו' ובחליפין מיירי לדעת הרמב"ן כנ"ל בס"ד אפילו כתב לו קני לך כו' אלא ה"ק בין במסירה בין בחליפין כ"א לפי דינו היכא דלא קנה השיעבוד לא קנה ג"כ גופן וק"ל: והמחה פי' העמיד: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:21:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:21:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:21:1) ראובן היה לו שטר כו' ולוי חתום בספר התרומות שנ"א מבואר שם שדוקא חותם שנעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד אבל כשבא להעיד בע"פ לא וכמ"ש בסמוך עוד מזה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:22:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:22:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:22:1) ראובן שיש לו שטר ג"ז שם: ורוצה ראובן לחזור מן המתנה וטוען שהשטר פסול מדקאמר ורוצה לחזור משמע דמודה שנתן לו אלא שרוצה לחזור ממתנתו וה"ט דטוען ואומר במאי קנה השיעבוד בהאי שטרא דכתבתי בו קני לך איהו ושיעבודיה וחותמין עליו שמעון ויהודה לעדים כיון דשמעון יש לו נגיעה בזה מחשב השטר לפסול ונמצא דלא זכה בהמתנה ומדקראו שטר יש ראיה לדברינו שכתבנו בריש הסימן דל' קני איהו כו' היה כתוב בטופס שטר מכר או מתנה מיהו יש לדחות דכאן איירי דאומר להעדים כתבו לו שטר שנתתי לי לכתבה בי בשמי קני לך איהו כו' דמהני וכמ"ש בר"ס זה: הדין עמו והרי הוא חשוב כו' ול"ד לדין קמא דהתם בשעה שנעשה השט"ח שלוי חתום עליו לא היה נוגע בדבר והו"ל כאילו נחקרה עדותן בב"ד משעה ראשונה אבל הכא בשעה שנעשה שטר המתנה ששמעון חתום עליו באותה פעם היה נוגע בדבר ואם נחקרה עדותן כבר בשעת חתימה לא היו הב"ד מקבלין עדותן ומה"ט נמי כתב בעה"ת שם בשנ"א בשם הרי"ף שגם בדין קמא דוקא חחום בו לוי עם אחר הא אם בא לו עתה להעיד מקבלין עדותו אף ע"פ שהשני אין לו הנאה כלל ועיין בשארית יוסף מה שתירץ בזה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:26:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:26:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:26:1) המוכר שט"ח לחבירו כו' וחזר ומחלו ללוה מחול מימרא דשמואל פ' הכותב (דפ"ה) והטעם שיכול למחול כתב הרי"ף ז"ל הואיל דאין גופן ממון א"א להקנותן בהקנאה גמורה אלא שחכמים תקנו להם צד מכר וכמ"ש לעיל בסי"ד ולפיכך יכול למחול שלא זכה הלוקח בהן מן התורה וכ"כ הרמב"ם. וא"ת לדידהו איך ממעטינן בהזהב שטרות מאונאה (וכמש"ר בסימן זה סעיף ל"ח) מקרא הלא אין להן קנין כלל מן התורה תירץ הר"ן דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות מאונאה ולא כללו חז"ל בהדייהו שטרות אלא לפי תקנת חכמים שתקנו להן קנין ולמדונו שאין בכלל הכתוב המדבר באונאה אלא דבר המיטלטל וגופו ממון משא"כ שטרות שאין גופן ממון עכ"ל ועד"ר שם כתבתי טעם אחר בשם התוס' דיכול למחול: שיעשה לו שטר על שמו ג"ז בגמרא שם ועד"מ: כתב בע"ה ואפילו עבד תנאה דלא מצי מחיל לא מהני הטעם שא"א להתנות שלא יוכל לעשות מה שהוא יכול לעשות ב"י. ואע"ג דיכול לקבל עליו שלא ישמטנו בשביעית וכמש"ר בר"ס ס"ו שאני התם דמחייב נפשיה אבל הכא בא לומר דלא מצי לגרועי כחו דלוה דמחיל ליה לומר דל"מ מחילתו מכח תנאו אלא מחילתו מחילה וחוור הלוקח אהמוכר שמחזיר לו דמיו או דמי כל השטר אם קיבל עליו כן שיפרע לו דמי כולו אם ימחול וק"ל. אלא שק"ל דלה"ט למה מן הסתם א"צ להחזיר לו אלא דמיו ליהני תנאו לגבי נפשו לחייבו בכל דמי השטר כאשר היה גובה אם לא מחל לו לכן נראה דדוקא בשמיטה דפשוט הוא דהשמיטה היה משמטו וכשהתנה הו"ל כאומר בפירוש אני לא אשמט אלא אתן לך המעות במתנה אבל בזה דקאמר לא אמחול לא נרמז בדבריו שבאם ימחול ישלם לו דמי השטר וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:27:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:27:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:27:1) ואפי' יורש מימרא דשמואל שם: כ' בעה"ת שאין היורש יכול למחול שם שנ"א דין ו' כ"כ ומ"ש ואין לי לשלם כלום כו' עד אבל התוס' כתבו דאפילו לעצמו יכול למחול דע דמסקי שם התוס' וכתבו וצריך לשלם ור"ל דמשלם כפי הדמים שקיבל אביו המוכר מהלוקח וכשאר מוחלים וזה מרויח זה המוחל לעצמו אבל א"ל דס"ל להתוס' שמשלם הכל דא"כ למה ימחול הרי צריך לשלם הכל בשלמא כשאין המוחל הלוה י"ל דמוחל משום דאין לו ויעשה קנוניא עם הלוה ונמצא דפליגי התוס' עם הבה"ת בתרתי חדא דהיורש יכול למחול לעצמו והב' דאף דמוחל לעצמו צריך לשלם כדי הדמים שקיבל ולא כבה"ת שכתב דאם איתא דיכול למחול א"צ לשלם (כולו) [כלום] ורבינו אף שסתם וכתב בשם התוס' דיכול למחול ולא כתב שצריך לשלם כפי הדמים שקיבל אביו מ"מ רמזו כמ"ש בשם התוס' אפילו לעצמו יכול למחול מדכתבו אפילו לעצמו ר"ל ל"מ לאחר אלא אפילו לעצמו משמע דשוין הן וכמו ששאר מוחל צריך לשלם לו הדמים שקיבל כן במוחל לעצמו ובה"ת דכתב דצריך לשלם כל החוב לא מטעם מחילה דהא ס"ל דאינו יכול למחול ועוד דגם בעה"ת ס"ל דבמוחל לאחר א"צ לשלם לו אלא כדי הדמים שנתן וכמ"ש בסמוך. אלא טעמו כיון דאין יכול למחול לעצמו והוא חייב לאביו כל דמי החוב וזה הלוקח במקום אביו קאי מש"ה צריך לשלם לו הכל וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:28:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:28:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:28:1) כתב הראב"ד שאם כתב לוה למלוה כו' ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כו' עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן ועד"מ: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:29:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:29:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:29:1) נתנו במתנת שכ"מ כו' מימרא דר"נ בפ' מי שמת ומפרש בגמרא הטעם משום דאלמוה רבנן למתנת ש"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו וע"ל סימן רנ"ג אבל הוא עצמו (פש"ע) [בשעת] חליו פשיטא דמצי מחיל כ"כ בעה"ת שם ופשוט הוא: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:30:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:30:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:30:1) וכן המכנסת ש"ח לבעלה כו' מימרא דרבא הוא בפ' הכותב שם (כתובות דף פ"ה) ועיין בא"ע סימן צ"א: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:31:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:31:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:31:1) וכן הנותן שט"ח כו' כ"כ התוס' בשם ר"ת ספ"ק דגיטין וכן העלה הרא"ש ספ"ק דב"מ: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:32:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:32:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:32:1) וכתב בעה"ת המוכר שטר משכונת כו' שם בשנ"א כ"כ בשם ר"י מיגא"ש ושיש חולקים עליו ע"ש: וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כ"כ בתשובה שבסוף ספר חזה התנופה ב"י: שאף במוכר משכונת קרקע כו' פי' המלוה החזיק בו מתחלה ואח"כ מכרו ללוקח והחזיק בו גם הוא דבהכי איירי וכמש"ר בשם בעה"ת לפני זה ועליה הביא רבינו תשובת הרא"ש דאל"כ מה רבותא יש באשר החזיק בו המוכר וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:33:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:33:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:33:1) לוקח שט"ח שחזר ומכרו וכו' כ"כ בעה"ת בשנ"א בשם הרמב"ן וכ' דבין להרי"ף שכתב טעם המחילה משום שאין מכירה לשטרות מן התורה ובין לר"ת שכתב הטעם מפני ששיעבוד הגוף נשאר אצל המלוה המוכר לשניהן אין הלוקח בר מחילה בהני גווני וק"ל: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:34:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:34:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:34:1) וכשמוחל המוכר או יורשיו צריכין לשלם ללוקח כו' הכי משמע בפרק הכותב (כתובות דף פ"ו) דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבינן ביה בשטרא מעליא ואנן קיי"ל כמאן דדאין דינא דגרמי כדלקמן סשפ"ו: שאין זה קנס כו' בעה"ת כ' בשנ"א די"א שהוא קנס כיון דמחילה הוי היזק שאינו ניכר ודוקא למוכר עצמו שקיבל המעות קנסו דליהדר המעות ולא ליורש אפילו כשמוחל היורש עצמו והביאו ראיה לדבריהם ובעה"ת מסיק שם דלא כוותייהו ע"ש. ובזה דברי רבינו מבוארים שהוצרך ללמדנו דביורש עצמו שמחל חייב לשלם דלכאורה פשיטא הוא וכדמסיק נמי וכתב ז"ל וכ"ש כשמחל לו היורש כו' אלא אותו כ"ש הוא לפי מאי דכבר למדנו דחייב גם היורש לשלם משום דלאו קנס הוא וק"ל: שהוא מזוייף והמוכר אומר שאינו מזוייף והו"ל להתנות דבאם לא ימצא עדים לקיימו (ולא) שימצא אלם שיהא מקחו בטל מש"ה אינו נותן לו כלום דבעינן שיהא מבורר שהחוב נפסד מכח מחילתו כדמסיק: או שהוא עני פי' והעני אח"כ דאז אינו נותן לו כלום עכ"פ מ"ש ואם היה עני קודם לכן והטעהו בפלגא עיין בסמוך סל"ה ול"ח: ואינו משלם דמי כולו אלא הדמים שנתן בו שכ"כ רב שרירא כו' כ"כ הרא"ש ספ"ק דב"מ וכתב שם ג"כ דעת החולקים דס"ל דצריך לשלם דמי כולו והסכים לדעת רב שרירא וזש"ר וכן מסתבר לא"א ז"ל וכן מסיק ג"כ בעה"ת בשנ"א דין ו' ע"ש שהאריך: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:35:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:35:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:35:1) ראית ביה ללוקח שבחא ע"ל ר"ס ס' וס"ס קט"ו: דאיבעי ליה לשנויי שטרא בא ליתן טעם למה תקנו חכמים כן הא יהיה בזה נעילת דלת שלא ילוו כי לא ימצא מי שיקנו השטרות ע"ז כתב דאיכא תקנה לזה לשנויי השטר וזה שלא עשה כן איהו דאפסיד אנפשיה: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:36:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:36:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:36:1) או שבא אחר והביא ראיה ששטר זה שלו אע"ג דנכתב על שם המוכר י"ל דשם זה כשם המוכר א"נ כדלעיל סימן ס' שזה האחר בשעת הלואה אמר לעדים שיכתבו השטר ע"ש המוכר והעדים נתנוהו להמוכר ואח"כ הביא ראיה שהוא שלו וק"ל: חוזר הלוקח וגובה כל השטר מהמוכר כו' ז"ל מור"ש ז"ל נראה דדין זה אפי' לדעת הרא"ש דס"ל גבי מחילה שאינו נוטל אלא כפי הדמים משום דשאני התם דמעיקרא זביני ריעי הוא דהו"ל לאסוקי אדעתיה שיש בידו למחול משא"כ בנדון זה דלא הו"ל לעלות על דעתו שמוכר לו דבר שאינו שלו עכ"ל ולע"ד נראה לחלק ולומר דשאני מחילה דע"י המחילה נעקר שם השטר מעליו ונעשה (בעיר) [נייר] בעלמא מש"ה דמיו חוזרים לבד כיון דגם מעיקרא זביני ריעי הוא וכנ"ל אבל בנמצא שאינו שלו ואינך שנשאר עליו שם שטר והלוה ע"כ יפרע לזה האחר דין שיגבה הלוקח כל חובו מהמוכר מדין אחריות וכנ"ל מוכח מדברי בעה"ת מיניה וביה דס"ל חילוק בין הביא ראיה שהשטר הוא שלו דגובה מיניה דמי כולו ובין מוחל אח"כ דאינו גובה אלא דמים שנתן וכמ"ש בסמוך בסל"ו בדריש' ע"ש ובזה נסתלקה תמיהת ב"י שתמה על רבינו במה שסתם לעיל כדעת הרא"ש וכאן כתב דעת בעה"ת שגובה כל החוב ולסברת ב"י דלא חילק בין הני ובין המוחל שט"ח לאחר שמכרו עדיפא מיניה הו"ל להקשות והוא דדברי בעה"ת בעצמו סתרי זא"ז דבמחילה ג"כ הסכים דאינו מחזיר לו אלא דמיו וכאן כתב דגובה דמי כל השטר ודוחק לומר דבשם הרמב"ן כ"כ שם וליה לא ס"ל ודוק: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:37:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:37:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:37:1) ומ"ש או שמחל לו המלוה קודם לכן לפי מ"ש דבעה"ת ס"ל דגם במוחל לו בתר הכי אין משלם לו דמי כולו י"ל דכתב כאן קודם לכן משום דבזה הכל מודים משא"כ במוחל בתר הכי וכמ"ש לעיל והיותר נראה דמש"ה כתב קודם לכן משום דנקט ל' בעה"ת והבעה"ת כתב זה בל' כ"ש וכמ"ש ל' בדרישה. ודוקא במחלו קודם לכן הוא דהו"ל כ"ש ולא במחלו אח"כ. אבל אין לתרץ דכתב קודם לכן דאז יש לו אחריות כדי דמיו משא"כ אם מחל לו אח"כ וכמש"ר בשם הרא"ש בסמוך. דהא הוכחתי שם דבעה"ת בעל דברים הללו ס"ל דיש לו אחריות בכדי דמיו אפי' במחלו אח"כ ודוק ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:38:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:38:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:38:1) ואם היה הלוה עני בשעת מכירה ז"ל מ"ו פי' והוא דלא ידעי הלוקח וגם העולם לא ידעו ודוק: בכלל אונאה הוא ואם מכרו כו' עד אין לשטרות אונאה ר"ל אע"ג דהיה עני מתחילה אין בו דין מקח טעות דהא מקח גמור היה אלא שלקחו ביותר משויו וזה מקרי אונאה ואין לשטרות אונאה והאי דקאמר אם מכרו ביותר מדמיו אע"ג דודאי יותר מדמיו מכר לו נראה דהאי ואם אעלמא מאי דאם מכר שום אדם לחבירו דבר יותר מדמיו אינו מקח טעות אלא אונאה ואין אונאה לשטרות ובספרים המדוייקים כתוב שמכרו יותר מדמיו וא"ש טפי ודוק: דאין זה בכלל אחריות דמזל דידיה גרם משמע הא לאו ה"ט הוה בכלל אחריות הנ"ל דכתב דגובה מהמוכר או מנכסים דהיינו ממשועבדים ומיניה דבמחל לו אח"כ גם הוא בכלל אחריות הנ"ל וטורף אפי' ממשועבדים ומש"ה כתב רבינו ע"ז וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' בל' פלוגתא וק"ל ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:39:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:39:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:39:1) היכא דמחלו פי' אחר המכירה אינו גובה כו' והטעם דהו"ל כחוב שנתחייב לו בע"פ דגובה מבנ"ח ולא ממשועבדים דהתורה כתבה על המזייק מיטב שדהו ישלם דוקא ולא ממשועבדים אפילו שמכר אח"כ ולא אמרינן בזה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי לכך כתב רבינו דהוה כאחד ששרף והזיק וק"ל ועד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:40:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:40:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:40:1) ושרפו המוכר אח"כ כתב ושרפו המוכר דאילו שרפו אחר אפי' מבנ"ח לא היה גובה מהמוכר אע"ג דקיבל עליו אחריות. וה"נ במחל השטר דוקא מבנ"ח גבי ולא ממשועבדים: דלימא חספא בעלמא זבין ליה פי' דהוה כאילו מכר לו דבר שאינו שלו מ"ו: ועל אותה שעה הוא מתחייב עד"ר: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:41:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:41:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:41:1) המוכר שט"ח לחבירו לגבותו אין לו דין אונאה משנה הוא בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) וטעמא מפרש בגמרא משום דכתיב גבי אונאה וכי תמכרו ממכר דבר שגופו מכור וגופו קנוי (פי' שהקנין הוא בשביל גופו הוא דיש לו אונאה) משא"כ בשטרות שאין עומדין אלא לראיה ולמ"ד מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן קרא לאו אשטרות קאי וכמ"ש לעיל בסעיף כ"ב ע"ש. ודקדק רבינו וכתב לגבותו דאילו אם מכרו לאבקת בשמים או לצור ע"פ צלוחיתו דיש קנין בגופן יש בהן אונאה ב"י: וכתב הרי"ף כו' הרי"ף תרתי קאמר חדא דל"ת דוקא מדין אונאה אין בהן דהיינו להחזיר לו דמי אונאתו כשאין בו אלא שיעור אונאה אבל אם רוצה לבטל מקחו מצי לבטל כשיש בו יותר משיעור אונאה כדין ביטול מקח קמ"ל. ועוד קאמר דאין בו ביטול מקח כלל אפילו שוה חדא בק' ור"ת חולק עליו בההיא האחרונה לבד וק"ל: ומ"ש אבל הטעהו בכפל המקח בטל הוצרך לכתוב לשון זה דל"ת בשטרות ועבדים שיעור פלגא יש לו דין כשיעור שתות בשאר דברים יהיו דונו דהמקח קיים ומחזיר (או א' זכיתי) [אונאה וביתר] מפלגא דוקא המקח בטל קמ"ל: ור"ת כתב כו' כ"ז מפורש שם באשר"י וע"ש במק"פ: ולא פלגא בכלל כגון שמכרן שוה ק' בר' פחוח דינר וכן הסכים הרא"ש וראייתו מהירושלמי וע"לסי' רכ"א: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:42:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:42:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:42:1) ואין בהם דין שומרים כו' שם בסוף המשנה הנ"ל ובפרק שבועת הדיינים ממעטינן להו מכלל ופרט וכלל וכתבתי לקמן בר"ס צ"ה ע"ש: ש"ח אינו נשבע שלא פשע כו' ל' המשנה ש"ח אינו נשבע ש"ש אינו משלם ופירשו הרמב"ם והראב"ד והרמב"ן ש"ח אינו נשבע שלא פשע אבל אילו ידוע שפשע חייב לשלם והרי"ף והרא"ש כתבו דכיון שאין צריך לישבע שלא פשע משום דממועט מדין שומרים ממילא אפילו ידוע שפשע אינו משלם דכיון שאינו בכלל שומרים אינו אלא בכלל אדם המזיק ואינו חייב אלא כשעושה כן בידים כן הוא ברא"ש פרק שבועת הדיינים מזה תבין שמש"ר אינו נשבע שלא פשע אינו סותר למ"ש אח"כ בשם הרא"ש דאפילו פשע אינו חייב וק"ל: וש"ש אינו משלם וה"ה דאין ע"א מחייבו לשבועה וכ"כ רבינו בסצ"ה ע"ש: ומיהו מדרבנן נשבעין עליהן פי' אם טענת ודאי הוא ישבע היסת וגם נשבעים עליהן ע"י גלגול אשר"י פ' שבועת הדיינים: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:43:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:43:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:43:1) ונפסדו נראה דר"ל נגנבו אף ע"פ שלא הזיקו בידים מ"מ כיון דתחלתו בפשיעה וסופו באונס ובא קצת מחמת פשיעה וקיי"ל דבכה"ג חייב בשאר דברים וכמש"ר לקמן בסרצ"א בשטרות ג"כ חייב דאל"כ אלא תאמר דגם הרמב"ם אינו מחייב כ"א בנאבדו בפשיעה א"כ מנ"ל לרבינו דהרי"ף פליג עליה דהא לא כתב שפטר מלשלם אלא כשבסוף נגנבו ונאבדו אבל כשנאבדו מחמת פשיעה עצמה יכול להיות דמודה דהו"ל כהזיקו בידים כיון דסמך המפקיד על הבטחתו של זה השומר וכן משמע מדברי רבינו לקמן ר"ס צ"ה ע"ש במ"ש ועיין מ"ש עוד מזה המפרשים: אלא מדין גניבה ואבידה ומתה הרמב"ם קאי אשטרות ועבדים כ' ומתה. גם י"ל דבמיתה ר"ל נרקבו או נקרעו השטרות כדאמרינן בעלמא שבירתן זו היא מיתתן: תשלום דינים השייכים לדברים האלה ע"ל סימן צ"ה וש"א: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:44:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:44:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:44:1) ומיהו אם פשע כו' כ"כ הרא"ש שם בפרק הזהב: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:45:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:45:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:45:1) ולענין חילוק שטרות כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה בכלל ל"ח סימן ד' כ"כ ולקמן סקע"ו חזר וכתב דין זה: דבכל דבר שייך דין חלוקה כלומר דין חלוקה איכא לעולם דאף אם אין בו שיעור חלוקה הרי יש בו דין גוד או אגוד שמקרי נמי חלוקה ועיין לעיל סקע"א: ###### Prisha, Choshen Mishpat 66:46:1 [Prisha, Choshen Mishpat 66:46:1](https://torahapp.org/share/book/Prisha/s/Choshen%20Mishpat/r/66:46:1) דלא נ"מ בבריא עד"ר: